ויקיטקסט hewikisource https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99 MediaWiki 1.39.0-wmf.23 first-letter מדיה מיוחד שיחה משתמש שיחת משתמש ויקיטקסט שיחת ויקיטקסט קובץ שיחת קובץ מדיה ויקי שיחת מדיה ויקי תבנית שיחת תבנית עזרה שיחת עזרה קטגוריה שיחת קטגוריה עמוד שיחת עמוד ביאור שיחת ביאור מחבר שיחת מחבר תרגום שיחת תרגום מפתח שיחת מפתח מקור שיחת מקור TimedText TimedText talk יחידה שיחת יחידה גאדג'ט שיחת גאדג'ט הגדרת גאדג'ט שיחת הגדרת גאדג'ט 0 247 1417298 1413434 2022-08-08T07:30:11Z Fuzzy 29 הוספת תקנות wikitext text/x-wiki [[תמונה:OpenLaw.svg|200px|ספר החוקים הפתוח|קישור=|שמאל]] <big>'''[[ויקיטקסט:ספר החוקים הפתוח|ספר החוקים הפתוח – לדף הפרויקט]]'''</big> == חוקים לפי סדר אלפביתי == {{מרכז|{{LettersTOC}}}} == א == {{עמודות||class=hierarchical| : [[החוק העותומני על האגודות]] {{קטע מוסתר|id=החוק העותומני על האגודות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות החוק העותומני על האגודות (דיווח ושקיפות)]]}} : [[פקודת האגודות השיתופיות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת האגודות השיתופיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות האגודות השיתופיות (אגודות שיתופיות לאשראי)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (אגרות)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (בחירת נציגים לתאגיד)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (דוח כספי, פנקסים, ספרים והודעות)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (חברות)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (ייסוד)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ)]] :: [[הודעה בדבר סוגי אגודות שיתופיות]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (קרן מילואים)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ מתחדש)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש)]] :: [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – אגודות שיתופיות)]]}} : אגרות חקלאיות {{קטע מוסתר|id=אגרות חקלאיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות אגרות חקלאיות (הצמדה למדד)]]}} : [[חוק אוויר נקי]] {{קטע מוסתר|id=חוק אוויר נקי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות אוויר נקי (אגרות)]] :: [[תקנות אוויר נקי (איכות אויר)]] :: [[תקנות אוויר נקי (גילוי נתוני זיהום אוויר מרכב מנועי בפרסומת)]] :: [[תקנות אוויר נקי (היתרי פליטה)]] :: [[תקנות אוויר נקי (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] :: [[תקנות למניעת מפגעים (זיהום אויר מחצרים)]] :: [[תקנות אוויר נקי (זיהום אוויר מכלי רכב)]] :: [[תקנות אוויר נקי (זיהום אוויר מכלי רכב בדרך)]] :: [[תקנות למניעת מפגעים (זיהום אויר ממבערי מזוט להסקה ביתית)]] :: [[תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת)]] :: [[תקנות אוויר נקי (מניעת זיהום אוויר וריח מתחנות דלק)]] :: [[תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר ורעש ממחצבה)]] :: [[תקנות אוויר נקי (ערכי איכות אוויר) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות מניעת מפגעים (שמן משומש)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – זיהום אוויר מכלי רכב)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – זיהום אוויר מכלי רכב בדרך)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – שמן משומש)]]}} : [[חוק אומנה לילדים]] {{קטע מוסתר|id=חוק אומנה לילדים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות אומנה לילדים (הכשרת מפקחים)]]}} : [[חוק אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים)]] : [[חוק אזורי נמל חפשיים]] : [[חוק אזורים חופשיים לייצור בישראל]] : [[חוק האזרחות]] {{קטע מוסתר|id=חוק האזרחות|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק האזרחות|| :: [[תקנות האזרחות (סדרי הדין בבקשה לביטול אזרחות)]]}} : [[חוק האזרחים הותיקים]] {{קטע מוסתר|id=חוק האזרחים הותיקים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות האזרחים הוותיקים]] :: [[תקנות האזרחים הוותיקים (הטבות לאזרח ותיק שמקבל קצבת זקנה לנכה)]] :: [[תקנות האזרחים הותיקים (הנחות למופעי תרבות ולמוזיאונים)]] :: [[תקנות האזרחים הוותיקים (שליחה ופרסום של חוברת מידע)]] :: [[תקנות האזרחים הוותיקים (תוקף תעודת אזרח ותיק)]]}} : [[חוק האחריות למוצרים פגומים]] : [[חוק האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן]] : [[חוק איגודי ערים]] {{קטע מוסתר|id=חוק איגודי ערים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו איגוד ערים (הוראות אחידות)]]}} : [[חוק אימוץ ילדים]] {{קטע מוסתר|id=חוק אימוץ ילדים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות אימוץ ילדים (תשלומים מרביים לעמותה מוכרת)]] :: [[תקנות אימוץ ילדים (כללים למתן הנחה למבקש באימוץ בין-ארצי)]]}} : [[חוק איסוף ופינוי פסולת למיחזור]] {{קטע מוסתר|id=חוק איסוף ופינוי פסולת למיחזור|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות איסוף ופינוי פסולת למיחזור (חובת פינוי פסולת למיחזור)]]}} : [[חוק איסור אלימות בספורט]] {{קטע מוסתר|id=חוק איסור אלימות בספורט|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות איסור אלימות בספורט (כללי התנהגות באירוע ספורט ודרך פרסומם)]]}} : [[חוק איסור גידול חזיר]] : [[חוק איסור הונאה בכשרות]] {{קטע מוסתר|id=חוק איסור הונאה בכשרות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות איסור הונאה בכשרות (אגרה)]] :: [[תקנות איסור הונאה בכשרות (תעודות הכשר)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – איסור הונאה בכשרות)]]}} : [[חוק איסור הכחשת השואה]] : [[חוק איסור הלבנת הון]] {{קטע מוסתר|id=חוק איסור הלבנת הון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות איסור הלבנת הון (דיווח למשטרה)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (דרכי דיווח על כספים בעת הכניסה לישראל או היציאה ממנה)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (דרכים ומועדים להעברת דיווח לפי פרק ד' לחוק, למאגר המידע)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (דרכים ומועדים להעברת דיווח של סוחרים באבנים יקרות למאגר המידע)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (דרכים ומועדים להעברת דיווח של תאגידים בנקאיים והגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק, למאגר המידע)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (הפעלת סמכות כניסה בידי מפקח לגבי גוף שבפיקוח שהוא נותן שירות עסקי)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח ניהול רישומים של בנק הדואר למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של זירת סוחר לחשבונו העצמי למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של חבר בורסה למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של מבטחים, סוכני ביטוח וחברות מנהלות, למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של מנהל תיקים למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של מפעיל מערכת לתיווך באשראי למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירות בנכס פיננסי ונותני שירותי אשראי למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של סוחר באבנים יקרות למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, ניהול רישומים של נותן שירות עסקי למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כישורי ראש הרשות המוסמכת)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לבקשת מידע והעברתו מן הרשות המוסמכת לאגף המודיעין במטה הכללי של צבא הגנה לישראל)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לבקשת מידע והעברתו מן הרשות המוסמכת לאגף הממונה על הביטחון במערכת הביטחון)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לבקשת מידע והעברתו מן הרשות המוסמכת לחוקר ניירות ערך)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לבקשת מידע והעברתו מן הרשות המוסמכת למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לבקשת מידע והעברתו מן הרשות המוסמכת למחלקה לחקירת שוטרים)‎]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לבקשת מידע והעברתו מהרשות המוסמכת למשטרת ישראל)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לבקשת מידע והעברתו מן הרשות המוסמכת לפקיד מכס חוקר)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לבקשת מידע והעברתו מהרשות המוסמכת לשירות הביטחון הכללי)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים להודעה למשטרה ופרטיה בדבר העברת מידע מן הרשות המוסמכת לפקיד מכס חוקר)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לשימוש במידע שהועבר לחוקר ניירות ערך לשם חקירת עבירות נוספות ולהעברתו לרשות אחרת)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לשימוש במידע שהועבר למחלקה לחקירת שוטרים לשם חקירת עבירות נוספות ולהעברתו לרשות אחרת)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לשימוש במידע שהועבר למשטרת ישראל ולשירות הביטחון הכללי לשם חקירת עבירות נוספות ולהעברתו לרשות אחרת)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (כללים לשימוש במידע שהועבר לפקיד מכס חוקר לשם חקירת עבירות נוספות ולהעברתו לרשות אחרת)]] :: [[תקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (פטור מחובת רישום במרשם נותני שירותי מטבע)]] :: [[צו איסור הלבנת הון (קביעת יחידה לעניין סעיף 30(ג1)(1) לחוק)]]}} : [[חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים]] : [[חוק איסור הפליית אנשים עם עיוורון המלווים בכלבי נחייה]] : [[חוק איסור הקמת מצבות זכרון לזכר מבצעי מעשי טרור]] : [[חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רביה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק איסור התערבות גנטית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רביה) (סמכויות הוועדה המייעצת)]]}} : [[חוק איסור לשון הרע]] <!--: [[חוק איסור מימון טרור]]--> : [[חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים]] {{קטע מוסתר|id=חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו איסור נהיגה ברכב בחוף הים (נגישות לנכים)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עבירת נהיגה ברכב בחוף הים)]]}} : [[חוק איסור פעילות מסחרית במוסדות חינוך]] : [[חוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים]] : [[חוק איסור פרסומת והגבלת השיווק של מוצרי טבק ועישון]] : [[חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת)]] : [[חוק איסור צריכת זנות (הוראת שעה ותיקון חקיקה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק איסור צריכת זנות (הוראת שעה ותיקון חקיקה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות איסור צריכת זנות (אמצעי חלופי להטלת קנס)]]}} : [[חוק איסור קבלת ביטחונות מעובד]] : [[חוק אכיפת פסקי-חוץ]] {{קטע מוסתר|id=חוק אכיפת פסקי-חוץ|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה)]]}} : [[חוק אכסון עולים בדירות שכורות]] : [[חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים)]] : [[חוק אמנת האיגוד הבין-לאומי לפיתוח]] : [[חוק אמנת הבנק האירופי לשיקום ולפיתוח]] : [[חוק אמנת הבנק האסייני להשקעות בתשתיות]] : [[חוק אמנת הבנק הבין-אמריקני לפיתוח]] : [[חוק אמנת החברה הבין-אמריקנית להשקעות]] : [[חוק אמנת החברה הבינלאומית למימון]] : [[חוק אמנות קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח]] : [[חוק האנטומיה והפתולוגיה]] {{קטע מוסתר|id=חוק האנטומיה והפתולוגיה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה]]}} : [[חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם]] {{קטע מוסתר|id=חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם (אופן פריסת המענקים)]]}} : [[חוק האפוטרופוס הכללי]] {{קטע מוסתר|id=חוק האפוטרופוס הכללי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות האפוטרופוס הכללי (השקעת כספים)]] :: [[תקנות האפוטרופוס הכללי (סדרי דין וביצוע)]] :: [[תקנות האפוטרופוס הכללי (שכר)]]}} : [[חוק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]] {{קטע מוסתר|id=חוק האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]]}} : [[חוק ארגון הפיקוח על העבודה]] {{קטע מוסתר|id=חוק ארגון הפיקוח על העבודה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות)]] :: [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים)]] :: [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (פעולה מונעת)]]}} : [[חוק ארוחה יומית לתלמיד]] : [[פקודת האריסים (הגנה)]] : [[חוק הארכיונים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הארכיונים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות)]] :: [[תקנות הארכיונים (מסירת חומר ארכיוני למשמרת)]] :: [[תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך)]] :: [[תקנות הארכיונים (שמירתם וביעורם של תיקי בתי משפט ובתי דין דתיים)]] :: [[תקנות הארכיונים (תנאים לאישור ארכיונים ציבוריים והסדרים לניהולם)]]}} : [[חוק אשראי הוגן]] {{מוקטן|(חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות)}} }} == ב == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק הבוררות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הבוררות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות סדרי הדין בעניני בוררות]]}} : [[פקודת בזיון בית משפט]] {{קטע מוסתר|id=פקודת בזיון בית משפט|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בזיון בית משפט (סדרי דין בשיקול נוסף)]]}} : [[חוק הבחירות (דרכי תעמולה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הבחירות דרכי תעמולה|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי הבחירות (דרכי תעמולה) (הגשת בקשות, הקצאת זמן ותעריפים לשידורי תעמולה ברדיו אזורי בבחירות לרשויות המקומיות)]] :: [[כללי הבחירות (דרכי תעמולה) (שידורי תעמולה ברדיו אזורי בבחירות לרשויות המקומיות)]]}} : [[חוק בחירות לגופים ציבוריים]] : [[חוק הבחירות לכנסת]] {{קטע מוסתר|id=חוק הבחירות לכנסת|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הבחירות לכנסת]] :: [[כללי הבחירות לכנסת (אופן ומועדים למינוי סגנים ליושב ראש של ועדה אזורית)]] :: [[כללי הבחירות לכנסת (גמול והחזר הוצאות לחברי ועדת הבחירות המרכזית)]] :: [[תקנות הבחירות לכנסת (הוראות בדבר סדרי הצבעה בקרב חיילים, עובדים ומוחזקים במשמורת הצבא)]] :: [[כללי הבחירות לכנסת (הוראות בדבר סדרי הפעלתן ועבודתן של קלפיות לאסירים ובדבר שעות ההצבעה)]] :: [[הוראות הבחירות לכנסת (הזדהות באמצעות תעודה צבאית אישית)]] :: [[כללי הבחירות לכנסת (נוסח וצורה של כתב הסכמה של מועמד לכנסת)]] :: [[הוראות הבחירות לכנסת (סדרי הפעלתן ועבודתן של קלפיות במקומות קלפי מיוחדים במקום מושבן של ועדות בחירות)]] :: [[הוראות הבחירות לכנסת (סדרי הצבעה והוראות בדבר הצבעה בבתי חולים ובמוסדות מוכרים)]] :: [[קביעת הבחירות לכנסת (סדרי הצבעה והוראות בדבר הצבעה בנציגויות הדיפלומטיות והקונסולריות של ישראל)]] :: [[הוראות הבחירות לכנסת (סדרי הצבעה והוראות בדבר הצבעה בקלפיות לחולים ולמבודדים)]] :: [[כללי הבחירות לכנסת (סוגי עבודות, תפקידים או שירותים שיש לבחון את עברו הפלילי של מי שמבצעם או נותנם)]] :: [[כללי הבחירות לכנסת (עיון בחומר בחירות)]] :: [[הוראות הבחירות לכנסת (קיום הבחירות תוך שמירה על בריאות הציבור וצמצום ההידבקות בנגיף הקורונה במהלך הבחירות)]] :: [[כללי הבחירות לכנסת (שינויים בהרכב הסיעתי של ועדות הקלפי והודעה על פרטים של יושבי ראש וחברי ועדות הקלפי)]] :: [[נוהל הטיפול בבקשות לפסילת רשימת מועמדים או מועמד לכנסת]] :: [[נוהל הטיפול בבקשות לקביעת העדר קלון]]}} : [[חוק הבטיחות במקומות ציבוריים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הבטיחות במקומות ציבוריים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הבטיחות במקומות ציבוריים (אסיפות)]] :: [[תקנות הבטיחות במקומות ציבוריים (סדרנים באסיפות)]]}} : [[פקודת הבטיחות בעבודה]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הבטיחות בעבודה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (בדיקת מיתקני לחץ)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובטיחות העוסקים בקרינת לייזר)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מיננת)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (גיליון בטיחות, סיווג, אריזה, תיווי וסימון של אריזות)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (חשמל)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (מועדי בדיקות לדודי קיטור מיוחדים)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (מחצבות-אבן)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירה והשכרה של מכונות, מיתקנים וציוד)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (ניטור סביבתי וניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים)]] :: [[כללי הבטיחות בעבודה (נמלים ואניות בנמלים)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (נוחויות)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה)]] :: [[צו הבטיחות בעבודה (עבודות בניה הנדסית)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (עגורנאים, מפעילי מכונות הרמה אחרות ואתתים)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (עגורני־צריח)]] :: [[צו הבטיחות בעבודה (פנקס כללי)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (עזרה ראשונה במקומות עבודה)]] :: [[תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – בטיחות בעבודה)‎]]}} : [[פקודת הבטריקיה האורתודוכסית]] : [[חוק ביטוח בריאות ממלכתי]] {{קטע מוסתר|id=חוק ביטוח בריאות ממלכתי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (מדדי איכות ומסירת מידע)]] :: [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (פטור מתשלום דמי ביטוח בריאות לתורם איבר)]] :: [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים, זכויות וחובות של מקבלי היתר שהייה לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב–2022)]] :: [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (שינוי התוספות השנייה והשלישית לחוק) (הוראת שעה)]] :: [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (שינוי התוספות השנייה והשלישית לחוק) (הוראת שעה מס' 2)]]}} : [[חוק הביטוח הלאומי]] {{קטע מוסתר|id=חוק הביטוח הלאומי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הביטוח הלאומי (בדיקות רפואיות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה)]] :: [[צו הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה) (תשלום הבא כפיצוי על הפסד שכר)‏]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (אמהות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח ברשות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה של עובדים עצמאיים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (בדיקה מחדש ותביעה חדשה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לענין עקרת בית)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (ועדות עררים לשירותים מיוחדים ולילד נכה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (סמכויות ועדה רפואית לעררים וועדה לעררים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צמצום בהשתכרות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (ליקוי זמני)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (מבחני הכנסה לקביעת הזכות לגימלת סיעוד ושיעורה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (מניעת כפל תשלומים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביצוע האמנה בדבר ביטוח לאומי בין ממשלת ישראל לבין ממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביצוע ההסכם בדבר ביטוח סוציאלי בין ממשלת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה האיטלקית)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ביצוע הסכם בין ממשלת ישראל לבין ממשלת הולנד)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (בנות בשירות לאומי בהתנדבות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (גמלה לשמירת הריון)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (דינים וחשבונות של קבלנים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (דמי ביטוח בעד חייל בשירות קבע)‏]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (דמי ביטוח – קנסות והפרשי הצמדה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (הגדרת הכנסת נכה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (הודעה בדבר יציאה את ישראל)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (הכשרה מקצועית ודמי מחיה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (הכשרת רופא המוסמך לקבוע דרגת נכות)]] :: [[תקנות שירות מילואים (תגמולים) (הענקות לנערים עובדים המשתתפים בחינוך קדם-צבאי)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (הרחבת חוג המבוטחים בביטוח אבטלה ותשלום דמי ביטוח)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (השתתפות במימון פעולות בטיחות וגיהות בעבודה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (זכויות וחובות לפי חוק הביטוח הלאומי לשאינם תושבי ישראל)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (חיסכון ארוך טווח לילד)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (חלוקת קיצבה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (חישוב הפרשי דמי ביטוח וגימלאות בשל שומה סופית)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (חישוב הממוצע של שעות עבודה והכנסה של עובד עצמאי)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ייצוג בפני המוסד)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ילד המשרת בהתנדבות בשירות למטרה ציבורית או לאומית)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ילד נכה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (כללים לעיגול סכומים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (כללים ותנאים לתשלום גמול והחזר הוצאות לחברי מועצה או לחברי ועדה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מועצת המוסד)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מענק למובטל שעובד בעבודה מועדפת)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מענק למובטל שעובד בשכר נמוך)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (מתנדבים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ניכוי מענק לפי פרק ה' לחוק מקיצבת נכות לפי פרק ט')]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (ניכויים לטובת ארגון נכים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (סוגי הכשרה מקצועית שבהם ישולמו דמי אבטלה בשיעור מלא)]] :: [[צו הביטוח הלאומי (סוגי מקרים של התנדבות מחוץ לישראל)]] :: [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (סיוע משפטי)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (סמל מיוחד ותעודה לנכים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (פעולת התנדבות להצלת חייו או רכושו של הזולת)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (פתיחת סניפים ומינוי מנהליהם)]] :: [[צו הביטוח הלאומי (קביעת גוף ציבורי)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זיקנה ושאירים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (קצבת זקנה יחסית)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (קיצבה משפחתית)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (קיצבת שאירים לאלמנה שנישאה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (קיצבת תלויים לאלמנה שנישאה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (רישום)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תחולה לגבי סוגים מיוחדים של מבוטחים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תחולה לגבי סוגי עובדים שאינם תושבי ישראל)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום מיוחד בעד יילוד)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום מקדמות של גימלה)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום פיצויים בשל עוולה של מתנדב)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום קיצבאות בעד ילדים וחלוקתן)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ריבית)]] :: [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלומים בהכשרה מקצועית לענין דמי אבטלה)]]}} <!--:: [[תקנות הביטוח הלאומי (סוגי הכשרה מקצועית שבהם ישולמו דמי אבטלה בשיעור מלא)]] --> : [[חוק ביטוח נפגעי חיסון]] {{קטע מוסתר|id=חוק ביטוח נפגעי חיסון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ביטוח נפגעי חיסון]]}} : [[פקודת ביטוח רכב מנועי]] {{קטע מוסתר|id=פקודת ביטוח רכב מנועי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ביטוח רכב מנועי (הקמה וניהול של מאגרי מידע)]]}} : [[חוק לביטול דינים שנושנו]] : [[חוק לביטול חוקי בלו שנושנו]] : [[חוק לביטול חיקוקים שנושנו]] : [[חוק לביטול המג'לה]] : [[חוק לביטול העדכון של שכר חברי הכנסת בשנת 2021 (הוראת שעה)]] : [[חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום]] : [[חוק הביקורת הפנימית]] : [[חוק בית הדין לעבודה]] {{קטע מוסתר|id=חוק בית הדין לעבודה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי)]] :: [[תקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בענין שביתה חלקית בלתי מוגנת)]] :: [[תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)]] :: [[תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין במצב חירום מיוחד)]] :: [[צו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור)]] :: [[תקנות בית הדין לעבודה (סמכויות שניתן להעבירן לרשם)]] :: [[תקנות בית הדין לעבודה (פגרות)]] :: [[תקנות בית הדין לעבודה (פישור)]] :: [[תקנות בית הדין לעבודה (קביעת סכום התביעה בדיון מהיר)]] :: [[תקנות בית הדין לעבודה (תשלום לנציגי ציבור)]]}} : [[חוק בית חולים באשדוד (הקמה והפעלה)]] : [[חוק בית המשפט לימאות]] : [[חוק בית המשפט לעניני משפחה]] {{קטע מוסתר|id=חוק בית המשפט לעניני משפחה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בית המשפט לעניני משפחה (אגרות)]] :: [[תקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין)]] :: [[צו בית המשפט לעניני משפחה (הקמת יחידות סיוע, דרכי פעולתן וסדרי עבודתן)]] :: [[צו בית המשפט לעניני משפחה (יחידת הסיוע – כישורים מקצועיים ופיקוח מקצועי)]]}} : [[חוק בית הספר החקלאי מקוה ישראל]] : [[חוק בית העצמאות]] : [[חוק בית התפוצות]] : [[חוק הבלו על דלק]] : [[חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו)]] : [[חוק בנינים ציבוריים (מיתקני שתיה למים צוננים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק בנינים ציבוריים מיתקני שתיה למים צוננים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בנינים ציבורים (מיתקן שתיה למים צוננים) (פטור מחובת התקנה)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – חובת התקנת מיתקן שתיה והגשת מים צוננים)]]}} : [[חוק בנק ישראל]] {{קטע מוסתר|id=חוק בנק ישראל|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי בנק ישראל (כללים להפעלה סדירה של מערכת המטבע)]] :: [[הוראות בנק ישראל (נכסים נזילים)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עבירות פיקוח על המטבע)]] :: [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]]}} : [[פקודת הבנקאות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הבנקאות|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]]}} : [[חוק הבנקאות (רישוי)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הבנקאות רישוי|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] :: [[כללי הבנקאות (רישוי) (תנאי אירוח סולק)]]}} : [[חוק הבנקאות (שירות ללקוח)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הבנקאות שירות ללקוח|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (העברת פעילות פיננסית של לקוח בין בנקים)]] :: [[צו הבנקאות (שירות ללקוח) (פיקוח על שירותי דמי כרטיס חיוב מיידי, מכתב התראה של עורך דין ופעולה על ידי פקיד במוקד טלפוני) (הוראת שעה)]] :: [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]]}} : [[פקודת בריאות העם]] {{קטע מוסתר|id=פקודת בריאות העם|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות אגרות בריאות]] :: [[תקנות בריאות העם (איכותם התברואית של מי שתייה ומיתקני מי שתייה)]] :: [[תקנות בריאות העם (איסור עישון בבתי חולים)]] :: [[תקנות בריאות העם (אמות מידה לאישור הקמה למרפאות)]] :: [[תקנות בריאות העם (בדיקת אבחנה פולשנית בהיריון)]] :: [[תקנות בריאות העם (בנק זרע)]] :: [[תקנות בריאות העם (דיגום וביצוע בדיקות קורונה)]] :: [[תקנות בריאות העם (הודעה על אי-התאוששות לאחר הרדמה)]] :: [[תקנות בריאות העם (הודעה על חשש אלימות)]] :: [[תקנות בריאות העם (הודעה על פטירות ואירועים מיוחדים)]] :: [[תקנות בריאות העם (הפריה חוץ-גופית)]] :: [[תקנות בריאות העם (התקנת מכשיר מונע זרימת מים חוזרת)]] :: [[כללי בריאות העם (טיהור מי שופכין המיועדים להשקיה)]] :: [[תקנות בריאות העם (טיפול בפסולת במוסדות רפואיים)]] :: [[תקנות בריאות העם (מים מינרליים ומי מעין)]] :: [[תקנות בריאות העם (מלחמה במלריה)]] :: [[תקנות בריאות העם (מעבדות רפואיות)]] :: [[תקנות בריאות העם (מערכות בריכה למי שתיה)]] :: [[תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם)]] :: [[תקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד בבתי חולים)]] :: [[תקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד בבתי חולים) (אגרות)]] :: [[תקנות בריאות העם (צוות סיעודי בבתי חולים)]] :: [[תקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות)]] :: [[תקנות בריאות העם (קבורה מחדש)]] :: [[תקנות בריאות העם (רישום מרפאות)]] :: [[תקנות בריאות העם (תנאים תברואיים לקידוח מי שתיה)]] :: [[תקנות בריאות העם (תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – מניעת מפגעי יתושים)]]}} : [[חוק ברית הזוגיות לחסרי דת]] {{קטע מוסתר|id=חוק ברית הזוגיות לחסרי דת|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ברית הזוגיות לחסרי דת]]}} : [[חוק בשר ומוצריו]] : [[פקודת בתי הדין האזרחיים והדתיים (שפוט)]] : [[חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון)]] : [[חוק בתי דין דתיים (יחידות סיוע)]] {{קטע מוסתר|id=חוק בתי דין דתיים (יחידות סיוע)|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו בתי דין דתיים (הקמת יחידות סיוע בבתי דין רבניים, דרכי הפעלתן וסדרי עבודתן)]]}} : [[חוק בתי דין דתיים (מניעת הפרעה)]] : [[חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים]] {{קטע מוסתר|id=חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בישראל]] : {{קטע מוסתר|id=חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים|| :: [[نظام أصول المحاكمات أمام المحاكم الدرزية لسنة|תקנות סדרי דין בבתי הדין הדתיים הדרוזיים]] {{מוקטן|(ערבית)}} :: [[תקנות בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי דין בבתי הדין הדתיים הדרוזים בעת מצב חירום מיוחד)]] :: [[תקנות בתי הדין הדתיים הדרוזיים (פגרות)]]}} : [[חוק בתי דין מינהליים]] {{קטע מוסתר|id=חוק בתי דין מינהליים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בתי דין מינהליים (סדרי דין)]]}} : בתי דין רבניים {{קטע מוסתר|id=בתי דין רבניים|<small>[תקנות]</small>|}} :: [[חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין)]] : {{קטע מוסתר|id=בתי דין רבניים|| :: [[תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל]] :: [[כללי הדיון בבקשות לגיור]]}} : [[חוק בתי יד לבנים]] : [[חוק בתי המשפט]] {{קטע מוסתר|id=חוק בתי המשפט|<small>[תקנות]</small>}} :: [[פקודת בתי המשפט]] :: [[חוק בתי המשפט (עבירות שענשן מוות)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק בתי המשפט|| :: [[תקנות בתי המשפט (אגרות)]] :: [[תקנות בתי המשפט (גישור)]] :: [[תקנות בתי משפט והוצאה לפועל (החזרת פקדונות וקנסות)]] ::: [[הודעה בדבר עבודת המזכירות בימי ו׳, בערבי חג ובמועדים מיוחדים נוספים]] :: [[תקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים)]] :: [[תקנות בתי משפט (ייצוג מטעם היועץ המשפטי)]] :: [[תקנות בתי המשפט (מזכירות בבתי משפט ובבתי דין לעבודה)]] :: [[תקנות בתי המשפט (מחלקה לניתוב תיקים בבתי המשפט ובבתי הדין לעבודה)]] :: [[תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד)]] :: [[תקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין)]] :: [[תקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים)]] :: [[צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור)]] :: [[תקנות סדרי דין (עבודת שירות)]] :: [[תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים)]] ::: [[אמות מידה למתן היתר עיון כללי]] :: [[תקנות סדרי דין (עתירות אסירים)]] :: [[תקנות בתי המשפט (פגרות)]] :: [[תקנות בתי המשפט (רשימת מגשרים)]] :: [[תקנות בתי המשפט השבטיים]] :: [[תקנות בתי המשפט (שופטים)]] :: [[צו בתי המשפט (בתי משפט לעניינים מקומיים - הקמה והסמכה)]] :: [[צו בתי המשפט (הוספת עניינים כלכליים)]] :: [[צו בתי המשפט (הקמת בתי משפט שלום ואזור שיפוטם)]] :: [[צו בתי המשפט (מספר מרבי של שופטים במחלקה הכלכלית)]] :: [[כללי אתיקה לשופטים]]}} : [[חוק בתי משפט לענינים מינהליים]] {{קטע מוסתר|id=חוק בתי משפט לענינים מינהליים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין)]]}} : [[פקודת בתי הסוהר]] {{קטע מוסתר|id=פקודת בתי הסוהר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בתי הסוהר]] :: [[תקנות בתי הסוהר 1925|תקנות בתי הסוהר, 1925]] :: [[תקנות בתי הסוהר (סדרי דין בדיון משמעתי)]] :: [[תקנות בתי הסוהר (תנאי מאסר)]]}} : [[חוק בתי קברות צבאיים]] {{קטע מוסתר|id=חוק בתי קברות צבאיים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בתי קברות צבאיים (כללים לכיתוב על מצבות)]] :: [[תקנות בתי קברות צבאיים (סדרי הדין בפני ועדת ערר)]]}} }} == ג == {{עמודות||class=hierarchical| : [[פקודת גבול המכס]] : [[חוק הגז (בטיחות ורישוי)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגז (בטיחות ורישוי)|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (אירוע גפ"מ)]] :: [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (בטיחות ההחסנה של מכלים ומכלי מחנאות במחסן גפ"מ ובמחסן עזר)]] :: [[תקנות הגז (בטיחות ורישוי) (החלת תקן 1134)]] :: [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מכלי גפ"מ מיטלטלים)]] :: [[תקנות הגז (בטיחות ורישוי) (רישוי העוסקים בעבודות גפ"מ)]] :: [[תקנות הגז (בטיחות ורישוי) (רישוי ספקי גפ"מ)]]}} : [[חוק הגז הפחמימני המעובה]] : [[חוק גיל הנישואין]] : [[חוק גיל פרישה]] :: [[חוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר) (הוראת שעה)]] : [[חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים]] {{קטע מוסתר|id=חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו לגילוי נגיפי איידס בקטינים (מוסדות רפואיים מוכרים)]]}} : [[חוק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות)]] {{קטע מוסתר|id=וק גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות גלי צה"ל – שידורי רדיו של צבא הגנה לישראל (שידורי חסות ותשדירי שירות) (תנאים לשידור תשדירים)]]}} : [[חוק הגליל]] : [[חוק גמלאות לנושאי-משרה ברשויות השלטון]] {{קטע מוסתר|id=חוק גמלאות לנושאי-משרה ברשויות השלטון|<small>[תקנות]</small>| :: [[החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (חברי הכנסת ושאיריהם)]] :: [[החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (מבקר המדינה ושאיריו)]] :: [[החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (משנה לנגיד בנק ישראל ושאיריו)]] :: [[החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נגיד בנק ישראל ושאיריו)]] :: [[החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נושאי משרה שיפוטית ושאיריהם)]] :: [[החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נשיא המדינה ושאיריו)]] :: [[החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (שרים ושאיריהם)]]}} : [[חוק גני רמת הנדיב]] : [[חוק גנים בוטניים]] : [[חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה]] {{קטע מוסתר|id=חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה|<small>[תקנות]</small>| :: [[חוק עזר לגנים לאומיים ושמורות טבע]] :: [[תקנות גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (אגרות כניסה לגנים, לשמורות ולאתרים לאומיים)]] :: [[אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (יישום האמנה בדבר סחר בין-לאומי במינים של חיית בר וצמחיית בר הנתונים בסכנה)]] :: [[תקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות)]] :: [[צו גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (סימון תחום מוגן)]] :: [[אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים)]]}} }} == ד == {{עמודות||class=hierarchical| : [[דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל|דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947]] : [[חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה]] {{קטע מוסתר|id=חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה|<small>[תקנות]</small>| :: [[הכרזה על דגל מדינת ישראל]] :: [[הכרזה על סמל מדינת ישראל]] :: [[תקנות הדגל והסמל (השימוש בדגל המדינה)]]}} : [[חוק הדואר]] {{קטע מוסתר|id=חוק הדואר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הדואר (אגרות בעד היתר)]] :: [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] :: [[תקנות הדואר (היקף האחריות לדברי דואר פנים)]] :: [[תקנות הדואר (הפחתה של סכום עיצום כספי)]] :: [[תקנות רשות הדואר (הפיקוח על פעולותיה של הרשות)]] :: [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]]}} : [[חוק דוד בן-גוריון]] {{קטע מוסתר|id=חוק דוד בן גוריון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון המכון למורשת דוד בן-גוריון]]}} : [[פקודת הדיג]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הדיג|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הדיג]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – דיג)]]}} : [[חוק הדיור המוגן]] {{קטע מוסתר|id=חוק הדיור המוגן|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לפעילותו של בית דיור מוגן)]]}} : [[חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה)]] : [[חוק הדיינים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הדיינים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הדיינים (אגרות)]] :: [[תקנות הטוענים הרבניים]] :: [[כללי הדיינים (יציאת דיין לקצבה מחמת מצב בריאותו)]] :: [[תקנות הדיינים (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד) (הוראת שעה)]] :: [[כללי הדיינים (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת דיינים)]] :: [[תקנות הדיינים (פגרות)]] :: [[תקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה)]] :: [[כללי אתיקה לדיינים]]}} : [[חוק דם טבורי]] : [[חוק דמי מחלה]] :: [[חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת בן זוג)]] :: [[חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת הורה)]] :: [[חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד)]] :: [[חוק דמי מחלה (היעדרות עקב הריון ולידה של בת זוג)]] : [[חוק הדרכונים]] : [[פקודת הדרכים (רחבן והתויתן)]] : [[חוק הדרכים (שילוט)]] }} == ה == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק האזנת סתר]] {{קטע מוסתר|id=חוק האזנת סתר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות האזנת סתר]] :: [[תקנות האזנת סתר (בקשה להיתר האזנה)]]}} : [[חוק הארכת מועדים]] : [[חוק הבטחת הכנסה]] {{קטע מוסתר|id=חוק הבטחת הכנסה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הבטחת הכנסה]] :: [[תקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע)]]}} : [[חוק הגבלות על משך השעיה של עובד גוף ציבורי עקב הליכים פליליים]] : [[חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות]] : [[חוק הגבלת פרסומים (גופים ציבוריים)]] : [[חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים]] : [[חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות]] : [[חוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות)]] : [[חוק הגבלת שירותי שמירה בבתים משותפים]] : [[חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה]] {{קטע מוסתר|id=חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות להגברת האכיפה של דיני העבודה (הפחתה של סכום העיצום הכספי)]]}} : [[חוק להגברת הצמיחה והתעסוקה ולהשגת יעדי התקציב לשנת הכספים 1998 (תיקוני חקיקה)]] : [[חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מענק עבודה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים מענק עבודה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ולצמצום פערים חברתיים (מענק עבודה) (העברת מידע מהמוסד לביטוח לאומי)]]}} : [[דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (הגנה)]] : [[תקנות ההגנה (שעת חירום)]] : [[חוק הגנה על בריאות הציבור (מזון)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגנה על בריאות הציבור מזון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בריאות העם (אופן נטילת דוגמאות ומסירתן לבדיקה)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (איסור אריזה)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (איסור ייחוס סגולת ריפוי למצרך מזון)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (איסור שימוש בשאריות מזון)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (אריזת מזון המכילה חפץ)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (בדיקת דגים)]] :: [[תקנות בריאות העם (בדיקת מזון מיובא)]] :: [[תקנות בריאות העם (בשר המובא מחו"ל)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (בשר מעובד)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (גירום בשר)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (דגים טחונים, מוצריהם, עיבודם ושיווקם)]] :: [[תקנות הגנה על בריאות הציבור (מזון) (דיגום משלוחי מזון רגיש לבדיקות מעבדה בתחנת הסגר)]] :: [[צו הגנה על בריאות הציבור (מזון) (הארכת תקופת תוקפן של הנחיות והוראות נוהל)]] :: [[צו ההגנה (הובלת חלב)]] :: [[צו ההגנה (הוצאת בשר ודגים מבית קירור)]] :: [[תקנות הגנה על בריאות הציבור (מזון) (הכרזה בדבר מזון רגיש)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (חמרי אריזה)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (מזון דיאטתי וממתיקים)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (מיקוטוקסינים במזון)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (מניעת הטעיה באריזות מזון)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (מסירת ממצאים)]] :: [[תקנות הגנה על בריאות הציבור (מזון) (סימון מזון המכיל ממתיק מסוגים מסוימים)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (סימון)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (סימון אזהרה מסכנת חנק)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (סימון גלוטן)]] :: [[תקנות הגנה על בריאות הציבור (מזון) (סימון תזונתי)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (סימון תחליף לחלב אם)]] :: [[תקנות בריאות העם (צרכי מזון) (פיסטור ביצים, ייבושן, הקפאתן והשימוש בהן)]] :: [[תקנות בריאות העם (רמת האיכות (סטנדרד) של צרכי אוכל)]] :: [[תקנות הגנה על בריאות הציבור (מזון) (שאריות חמרי הדברה)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (שיווק ביצי מאכל)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (שימור מצרכי מזון על ידי קרינה)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (שימוש בשמן מינרלי בעת ייצור לחם)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (תוספי מזון)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (תוספי תזונה)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (תנאי ייצור נאותים)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (תכולת היסטמינים בדגים)]] :: [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (תכולת כספית בדגים)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (איכות חלב)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (איכות מזון)]] ::: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – איכות מזון)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בשר טחון)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בשר טחון חי מתובל)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הובלת לחם)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסחר במזון, ייצורו והחסנתו)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חלב פרות)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור גלידה ומכירתה)‏]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור דבש ומכירתו)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (נקניק ונקניקיות)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון קוד של מזון ארוז מראש)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון תאריך על מוצרי בשר ומוצרי דגים)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (תחליף דבש)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (תמרוקים)]]}} : [[חוק הגנה על בתי עסק (ימי המנוחה)]] : [[חוק להגנה על השקעות הציבור בישראל בנכסים פיננסיים]] : [[חוק הגנה על זכויות אמנים במוסיקה]] : [[חוק ההגנה על חוסים]] {{קטע מוסתר|id=חוק ההגנה על חוסים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בתי המשפט (סדרי דין לדיון בבקשות לפי חוק ההגנה על חוסים)]]}} : [[חוק להגנה על עדים]] {{קטע מוסתר|id=חוק להגנה על עדים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות להגנה על עדים (העסקה לתקופה קצובה)]]}} : [[חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין)]] : [[חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]]}} : [[פקודת הגנת דבורים]] : [[חוק הגנת הדייר]] : [[חוק להגנת חיית הבר]] {{קטע מוסתר|id=חוק להגנת חיית הבר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות להגנת חיית הבר]]}} : [[חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] :: [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]]}} : [[חוק להגנת מעגלים משולבים]] : [[חוק הגנת הסביבה (סמכויות פיקוח ואכיפה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגנת הסביבה (סמכויות פיקוח ואכיפה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הגנת הסביבה (סמכויות פיקוח ואכיפה) (דין משמעתי למשרתים בשירות אזרחי-ביטחוני)]]}} : [[חוק הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה – חובות דיווח ומרשם)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה – חובות דיווח ומרשם)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה – חובות דיווח ומרשם) (הפחתה של סכומי עיצום כספי)]]}} : [[חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה)]] : [[חוק הגנה על עובדים בשעת חירום]] : [[חוק הגנת הפרטיות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגנת הפרטיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע)]] :: [[תקנות הגנת הפרטיות (העברת מידע אל מאגרי מידע שמחוץ לגבולות המדינה)]] :: [[תקנות הגנת הפרטיות (קביעת מאגרי מידע הכוללים מידע שלא לגילוי)]] :: [[תקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים)]] :: [[תקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי הדין בערעור על סירוב לבקשת עיון)]] :: [[צו הגנת הפרטיות (הקמת יחידת פיקוח)]] :: [[צו הגנת הפרטיות (קביעת גופים ציבוריים)]] :: [[צו הגנת הפרטיות (קביעת רשות חקירה)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – הגנת הפרטיות)]]}} : [[חוק הגנת הצומח]]{{קטע מוסתר|id=חוק הגנת הצומח|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] :: [[תקנות הגנת הצומח (יבוא צמחים, מוצרי צמחים, נגעים ואמצעי לוואי)]] :: [[תקנות הגנת הצומח (קיום הוראות תווית אריזה)]] :: [[תקנות הגנת הצומח (שימוש בקוטלי עשבים)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – הגנת הצומח, זרעים ופיקוח על יצוא הצמח ומוצריו)]]}} <!-- : [[חוק להגנת הצומח (נזקי עזים)]] --> : [[חוק הגנת הצרכן]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגנת הצרכן|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הגנת הצרכן (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (גילוי פרט מהותי לגבי יהלומים, אבני חן, פנינים ומוצרי זהב)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (גילוי פרט מהותי לגבי נכס בידי נותן שירות)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (גילוי פרט מהותי לגבי שירות משלוח טובין)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (הפחתה של סכומי העיצום הכספי)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (הצגת מודעה בדבר מדיניות החזרת טובין)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (הצגת מחירי שירותים)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (חובת גילוי וחשיפה נאותה של מצרך מזון בפיקוח)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (חובת גילוי משקל של מוצר)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (חובת גילוי פרטים במכירת קרקע שאינה זמינה לבנייה)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (כללים בדבר הצגת מחיר של שירותי מלונאות לתייר)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (כללים שונים לפרסום מחירי נכסים ושירותים)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (מידע בדבר קרינה בלתי מייננת מטלפון נייד)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (מתן שירות טלפוני)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (סייג לתחולת סעיף 18א(ג)(1א) לחוק)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (עריכת חוזה בכתב ופרטים שרוכל חייב למסור לצרכן)]] :: [[תקנות הגנת הצרכן (פרסומת ודרכי שיווק המכוונים לקטינים)]] :: [[צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון)]] :: [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – חיקוקי צרכנות)]]}} : [[חוק להגנת רכוש מופקד]] : [[חוק הגנת השכר]] {{קטע מוסתר|id=חוק הגנת השכר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הגנת השכר (דרכים מיוחדות למסירת תלושי שכר)]]}} : [[פקודת הובלת טובין בים]] : [[חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – אישור לעובד על תקופת עבודתו)]]}} : [[חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – מסירת הודעה אודות תנאי עבודה)]]}} : [[חוק ההוצאה לפועל]] {{קטע מוסתר|id=חוק ההוצאה לפועל|<small>[תקנות]</small>|}} :: [[חוק ההוצאה לפועל (הקפאת הגבלת רישיונות נהיגה) (נגיף הקורונה החדש - הוראת שעה)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק ההוצאה לפועל|| :: [[תקנות ההוצאה לפועל]] :: [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] :: [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] :: [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] :: [[תקנות ההוצאה לפועל (פגרות)]] :: [[תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים)]]}} : [[חוק הוקרה לאזרחים במערכות ישראל]] {{קטע מוסתר|id=חוק הוקרה לאזרחים במערכות ישראל|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העיטורים בצבא הגנה לישראל (אות מלחמת לבנון השניה – קביעת אזרחים זכאים)]] :: [[תקנות העיטורים בצבא הגנה לישראל (אות מערכת צוק איתן – קביעת אזרחים זכאים)]] :: [[תקנות ההוקרה לאזרחים במערכות ישראל (תעודת המערכה ברצועת הביטחון בלבנון – קביעת אזרחים זכאים)]]}} : [[חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים]] {{קטע מוסתר|id=חוק החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות החזקת תכשיר אפינפרין במוסדות חינוך ובמקומות ציבוריים (הצבת התכשיר ושילוט)]]}} : [[חוק החזקת תעודת זהות והצגתה]] : [[חוק הטבות לניצולי שואה]] : [[חוק היטל על קניית מטבע חוץ]] {{קטע מוסתר|id=חוק היטל על קניית מטבע חוץ|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו היטל על קניית מטבע חוץ (פטור)]]}} : [[חוק היטלי סחר ואמצעי הגנה]] : [[חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע]] {{קטע מוסתר|id=חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע]] :: [[צו הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תקופת מבחן)]]}} : [[חוק הכרה אזרחית בהכשרות צבאיות]] : [[חוק הלוואות לדיור]] : [[חוק הלוואות לשכר לימוד]] : [[חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית) (הכשרת חוקרים מיוחדים)]]}} : [[חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה)]] : [[חוק המחאת חיובים]] : [[חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים]] {{קטע מוסתר|id=חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים|<small>[תקנות]</small>| :: [[הודעה בדבר ענפי ההנדסאות והטכנאות המוסמכת ומדורים לכל אחד מהם]] :: [[תקנות ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (אגרות)]] :: [[תקנות ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (דרכי מינוי, תקופת כהונה, סייגים למינוי של ועדת משמעת)]]}} : [[חוק להנצחת זכרו של מנחם בגין]] : [[חוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי]] : [[חוק הנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה]] : [[פקודת ההסגר]] {{קטע מוסתר|id=פקודת ההסגר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסגר]] :: [[תקנות ההסגר (אגרות חיסונים ותעודות)]] :: [[תקנות ההסגר (מניעת עכברים)]] :: [[תקנות ההסגר (תעודות חיסון וחיסון נגד מחלת האבעבועות והחולירע)]]}} : [[חוק ההסגרה]] {{קטע מוסתר|id=חוק ההסגרה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות)]]}} : [[חוק להסדר ההימורים בספורט]] : [[חוק להסדר התדיינות בין בני-זוג]] : [[חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה]] : [[פקודת הסדר זכויות במקרקעין]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הסדר זכויות במקרקעין|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסדר זכויות במקרקעין (הליכי הסדר וסדרי-דין)]]}} : [[חוק להסדר תפיסת מקרקעים בשעת-חירום]] : [[חוק הסדרי משפט ומינהל]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסדרי משפט ומינהל|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסדרי משפט ומינהל (רציפות הליכים אזרחיים, אכיפת פסקים והכרה במסמכים)]]}} : [[חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי]] : [[חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה)]] (לשנת הכספים 1989) {{קטע מוסתר|id=חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מכירת גז על ידי בתי זיקוק וספקי גז)]] :: [[תקנות הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מסירת מידע בנוגע להספקת גז)]] :: [[תקנות הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (משק הגז – החלפת ספק גז)]]}} : [[חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) 1990|חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה)]] (לשנת הכספים 1990) : [[חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב)]] (לשנת הכספים 1993) {{קטע מוסתר|id=חוק הסדרים במשק המדינה תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות)]] :: [[תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה)]]}} : [[חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) 1995|חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה)]] (לשנת הכספים 1995) : [[חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999)]] : [[חוק ההסדרים במשק מדינת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2000)]] : [[חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2001)]] :: [[חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון, ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות)]] : [[חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002)]] : [[חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003)]] : [[חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006)]] : [[חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007)]] : [[חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008)]] : [[חוק להסדרת הבטחון בגופים ציבוריים]] : [[חוק להסדרת הטיפול באריזות]] {{קטע מוסתר|id=חוק להסדרת הטיפול באריזות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות להסדרת הטיפול באריזות (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]]}} : [[חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת|<small>[תקנות]</small>| :: [[חוק עזר לאיגוד ערים כנרת (הסדרת הרחצה בכנרת)]]}} : [[חוק הסדרת מחקרים במחוללי מחלות ביולוגיים]] : [[חוק הסדרת מקומות רחצה]] : [[חוק להסדרת מתן שירותי פיקדון ואשראי בלא ריבית על ידי מוסדות לגמילות חסדים]] : [[חוק הסדרת העיסוק בהדברה תברואית]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסדרת העיסוק בהדברה תברואית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסדרת העיסוק בהדברה תברואית (בקשה לרישיון מדביר)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק בהדברה תברואית (הפחתה של סכומי עיצום כספי)]]}} : [[חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות (בקשה לרשיון, בחינות, התמחות ואגרות)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות (דוחות)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות (נכס לעניין עיסוק פטור מרישיון)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות (עוסקים זרים)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות (רישום עסקאות ורישום פעולות ייעוץ)]] :: [[כללי הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות (קבלת טובות הנאה בעבור עבודת ניתוח)]]}} : [[חוק הסדרת העיסוק בייצוג על ידי יועצי מס]] : [[חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (אגרות)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הכשרה מעשית)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (נושאי בחינות)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (סדרי בחינות)]] :: [[תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תארים אקדמיים נוספים לגבי קרימינולוגיה קלינית)]]}} : [[חוק להסדרת הפיקוח על כלבים]] {{קטע מוסתר|id=חוק להסדרת הפיקוח על כלבים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות להסדרת הפיקוח על כלבים]] :: [[תקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – כלבת ופיקוח על כלבים)]]}} : [[חוק להסדרת פעילות חברות דירוג האשראי]] {{קטע מוסתר|id=חוק להסדרת פעילות חברות דירוג האשראי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסדרת פעילות חברות דירוג האשראי]] :: [[תקנות הסדרת פעילות חברות דירוג האשראי (פטור מהוראות החוק)]]}} : [[חוק להסדרת תוצרת אורגנית]] {{קטע מוסתר|id=חוק להסדרת תוצרת אורגנית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות להסדרת תוצרת אורגנית (גוף אישור ובקרה)]] :: [[תקנות להסדרת תוצרת אורגנית (תוצרת אורגנית מן החי – ייצורה ומכירתה)]] :: [[תקנות להסדרת תוצרת אורגנית (תוצרת אורגנית מן הצומח – ייצורה ומכירתה)]] :: [[תקנות להסדרת תוצרת אורגנית (תכשירים לשימוש בייצור תוצרת אורגנית מן הצומח)]]}} : [[חוק ההסכם בדבר מעמדם של אנשי סגל ארצות הברית של אמריקה]] : [[חוק הסכמים בנכסים פיננסיים]] : [[חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסכמים לנשיאת עוברים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) (הודעות, בקשות וצווים)]] :: [[תקנות הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) (רישום בפנקס)]]}} : [[חוק הסכמים קיבוציים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסכמים קיבוציים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] :: [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] :: [[תקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים)]]}} : [[חוק הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות]] : [[חוק העברת סמכויות (ממונים על מחוזות וקציני מחוז)]] : [[חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות]] : [[חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם]] {{קטע מוסתר|id=חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם (ערובה)]]}} : [[חוק העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים]] {{קטע מוסתר|id=חוק העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים]]}} : [[חוק הפחתת הגרעון והגבלת ההוצאה התקציבית]] : [[חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תכנית ההתנתקות]] : [[חוק הפעלת רכב (מנועים ודלק)]] : [[חוק הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות (אמות מידה לשימוש במרבב)]] :: [[תקנות הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות (דמי הפצה)]]}} : [[חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים]]}} : [[חוק הצהרות מוות]] : [[חוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים]] : [[חוק להקלת נטל האסדרה בעסקים (איחוד שילוט)]] : [[חוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל]] : [[חוק השאלת נכסי תרבות (הגבלת סמכות שיפוט)]] : [[חוק השאלת ספרי לימוד]] : [[חוק להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – ייצור דבש והשבחת ייצור חקלאי – דבורים)]]}} : [[חוק השבת אבידה]] {{קטע מוסתר|id=חוק השבת אבידה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השבת אבידה]]}} : [[פקודת השמדת הארבה]] : [[חוק השקעות משותפות בנאמנות]] {{קטע מוסתר|id=חוק השקעות משותפות בנאמנות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (אופציות, חוזים עתידיים ומכירות בחסר)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (דו"ח של מנהל קרן סגורה על תוצאות הצעה ועל ביטול הצעה)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (דוח שנתי של קרן)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (דוחות)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (דוחות כספיים של קרן)]] :: [[תקנות להשקעות משותפות בנאמנות (דרכי פרסום מחירי היחידות, הפדיון ורשימת נכסי הקרן)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (הגבלות אישיות על דירקטור, חבר ועדת השקעות ועובד של מנהל קרן)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (הון עצמי וביטוח של מנהל קרן ונאמן ותנאי כשירות של דירקטורים וחברי ועדת ההשקעות)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (הצעת יחידות של קרן חוץ)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (השתתפות מנהל קרן באסיפת מחזיקים)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (חישוב תשואה)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (מחירי קניה ומכירה של נכסי קרן ושווי נכסי קרן)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (נכסים שמותר לקנות ולהחזיק בקרן ושיעוריהם המרביים)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (סיווג קרנות לצורך פרסום)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (עמלת הפצה)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (עסקאות באשראי ופדיון יחידות באשראי)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (עסקאות שעלול להיות בהן ניגוד ענינים, עסקאות מהותיות ועסקאות מחוץ לבורסה)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (פרטי תשקיף של קרן, מבנהו וצורתו)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (פרסום מחיר יחידה ומחיר פדיון בקרן פתוחה ומחיר יחידה ושווייה בקרן סגורה)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (קרן טכנולוגיה עילית)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (קרנות מחקות)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (שווי מזערי של נכסי קרן פתוחה ומספר מזערי של בעלי יחידות)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (שינוי מהותי במדיניות השקעות של קרן)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (שיעור המס על רווח הון ריאלי של קרן ממכירת נייר ערך חוץ)]] :: [[תקנות השקעות משותפות בנאמנות (תקופה להתאמת נכסי קרן למדיניות ההשקעות)]] :: [[כללי השקעות משותפות בנאמנות (פרטים נוספים בתשקיף קרן מחקה ודוחות נוספים של קרן מחקה)]]}} : [[חוק השתלת אברים]] {{קטע מוסתר|id=חוק השתלת אברים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השתלת אברים (תשלום פיצוי והחזר כספי בעד הוצאות לתורם)]]}} : [[חוק ההתגוננות האזרחית]] {{קטע מוסתר|id=חוק ההתגוננות האזרחית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ההתגוננות האזרחית (אותות אזעקה וארגעה)]] :: [[תקנות ההתגוננות האזרחית (דרכי החסנה של חומרים מסוכנים)]] :: [[תקנות ההתגוננות האזרחית (השתתפות רשויות מקומיות)]] :: [[תקנות ההתגוננות האזרחית (התאמות נגישות במקלטים)]] :: [[תקנות ההתגוננות האזרחית (חמרים מסוכנים)]] :: [[תקנות ההתגוננות האזרחית (מפרטים לבניית מקלטים)]] :: [[תקנות ההתגוננות האזרחית (ציוד מפעלים ומוסדות ואימון עובדיהם)]] :: [[תקנות ההתגוננות האזרחית (תעבורה בדרכים)]] :: [[צו ההתגוננות האזרחית (אכרזה על חומרים מסוכנים)]] :: [[הודעה על חלוקת שטח המדינה למחוזות הגא]]}} : [[חוק התחשבנות בין בתי חולים לקופות חולים לשנים 2021 עד 2025 (התחשבנות בעד שירותי בריאות בבתי חולים ציבוריים כלליים)]] : [[חוק התחדשות עירונית (הסכמים לארגון עסקאות)]] : [[חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010)]] {{קטע מוסתר|id=חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010)|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)|כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]]}} : [[חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016)]] : [[חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018)]] : [[חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת התקציב 2019)]] : [[חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2021 ו-2022)]] : [[חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ההתיישבות החקלאית (סדרי דין בין המתקשר והמחזיק)]]}} : [[חוק ההתיישנות]] : [[חוק התקנת מעליות שבת בבנינים ציבוריים ובבניני מגורים (הוראות ותיקוני חקיקה)]] : [[חוק התקנת מצלמות לשם הגנה על פעוטות במעונות יום לפעוטות]] }} == ו == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק ועדות חקירה]] {{קטע מוסתר|id=חוק ועדות חקירה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ועדות חקירה (סדרי דין)]] :: [[צו ועדות חקירה (היתר עיון בחומרי ועדת חקירה)]]}} : [[חוק ועדת שמיטה ממלכתית]] }} == ז == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק זאב ז׳בוטינסקי (ציון זכרו ופועלו)]] : [[פקודת זבל בעלי חיים]] : [[פקודת הזבלים החקלאיים]] : [[חוק זכות יוצרים]] {{קטע מוסתר|id=חוק זכות יוצרים|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק זכות יוצרים, 1911]] :: [[פקודת זכות יוצרים]] : {{קטע מוסתר|id=חוק זכות יוצרים|| :: [[תקנות זכות יוצרים (סדרי דין בבקשה לחשיפת זהותו של עושה פעולה בתוכן ברשת תקשורת אלקטרונית)]] :: [[צו זכות יוצרים (אמנה להגנת יצרני רישמת קול)]] :: [[צו זכות יוצרים (אמנת ברן)]] :: [[צו זכות יוצרים (ארצות הברית)]] :: [[צו זכות יוצרים (האמנה העולמית)]] :: [[תקנות זכות יוצרים (ביצוע פומבי במוסדות חינוך)]] :: [[צו זכות יוצרים (הסכם טריפס)]] :: [[תקנות זכות יוצרים (ספריות וארכיונים)]]}} : [[חוק זכות מטפחים של זני צמחים]] : [[חוק הזכות לעבודה בישיבה]] : [[חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית]] {{קטע מוסתר|id=חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הזכות לקבורה אזרחית חלופית (רישוי תאגידים לעניני קבורה וקביעת נוהלי קבורה)]]}} : [[חוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים (הוראת שעה)]] : [[חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי]] {{קטע מוסתר|id=חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי]]}} : [[חוק זכויות החולה]] {{קטע מוסתר|id=חוק זכויות החולה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות זכויות החולה (דרכי מינוי, תקופת כהונה, וסדרי עבודה של ועדות אתיקה)]] :: [[תקנות זכויות החולה (תשלום מרבי בעד מסירת העתק רשומה רפואית או עיון בה)]]}} : [[חוק זכויות מבצעים ומשדרים]] : [[חוק זכויות נפגעי עבירה]] {{קטע מוסתר|id=חוק זכויות נפגעי עבירה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות זכויות נפגעי עבירה]] :: [[תקנות זכויות נפגעי עבירה (אחראים במשטרת ישראל)]]}} : [[חוק זכויות הסטודנט]] {{קטע מוסתר|id=חוק זכויות הסטודנט|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות זכויות הסטודנט (הצמדת דמי רישום)]] :: [[כללי זכויות הסטודנט (התאמות לסטודנטים המשרתים בשירות מילואים)]] :: [[כללי זכויות הסטודנט (התאמות עקב טיפולי פוריות, היריון, לידה, אימוץ או קבלת ילד למשמורת או אומנה)]]}} : [[חוק זכויות התלמיד]] {{קטע מוסתר|id=חוק זכויות התלמיד|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות זכויות התלמיד (פרסום הוראות והרחקת תלמידים)]] :: [[תקנות זכויות התלמיד (תנאים לבחינות הבגרות)]]}} : [[חוק זכויות תלמידים עם לקות למידה במוסדות על-תיכוניים]] : [[חוק זכיון ים המלח]] : [[חוק זכיון צינור הנפט]] : [[חוק זכיון צינורות הנפט]] : [[חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם]] {{קטע מוסתר|id=חוק זכרון השואה והגבורה יד ושם|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון יד ושם]]}} : [[חוק הזרעים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הזרעים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הזרעים (צמחים ואורגניזמים מהונדסים)]]}} }} == ח == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק החברה לישראל בע"מ]] : [[חוק החברות]] {{קטע מוסתר|id=חוק החברות|<small>[תקנות]</small>}} :: [[פקודת החברות]] : {{קטע מוסתר|id=חוק החברות|| :: [[תקנות החברות (אגרות)]] :: [[תקנות החברות (אישור חלוקה)]] :: [[תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר)]] :: [[תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון, לדירקטור ולחבר ועדת ביקורת בחברה לתועלת הציבור)]] :: [[תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון בחברה לתועלת הציבור שמחזורה מעל 500 מיליון שקלים חדשים)]] :: [[תקנות החברות (דיווח, פרטי רישום וטפסים)]] :: [[כללי החברות (הגשה באופן מקוון בידי חברה לתועלת הציבור)]] :: [[תקנות החברות (הודעה ומודעה על אסיפה כללית ואסיפת סוג בחברה ציבורית והוספת נושא לסדר היום)]] :: [[תקנות החברות (הוכחת בעלות במניה לצורך הצבעה באסיפה הכללית)]] :: [[תקנות החברות (הוראות מיוחדות לגבי חברות לתועלת הציבור שהן מוסדות לאומיים)]] :: [[תקנות החברות (הוראות ותנאים לעניין הליך אישור הדוחות הכספיים)]] :: [[תקנות החברות (הצבעה בכתב והודעות עמדה)]] :: [[תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין)]] :: [[תקנות החברות (הקלות לחברות שניירות ערך שלהן רשומים למסחר בבורסה מחוץ לישראל)]] :: [[תקנות החברות (הקלות לסוגים מסוימים של חברות איגרות חוב)]] :: [[תקנות החברות (הקלות לעניין החובה לקבוע מדיניות תגמול)]] :: [[תקנות החברות (כללים בדבר גמול והוצאות לדירקטור חיצוני)]] :: [[תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם)]] :: [[תקנות החברות (מיזוג)]] :: [[תקנות החברות (סוגים נוספים של חברות שבהן ניתן למנות דירקטורים חיצוניים שאינם תושבי ישראל)]] :: [[תקנות החברות (ענינים שאינם מהווים זיקה)]] :: [[תקנות החברות (פירוק)]] :: [[תקנות החברות (שינוי החלטה שפורטה בהודעה על אסיפה כללית)]] :: [[תקנות החברות (תנאים ומבחנים לדירקטור בעל מומחיות חשבונאית ופיננסית ולדירקטור בעל כשירות מקצועית)]] :: [[תקנות החברות (תקופת תוקף החלטה לפי סעיף 121 לחוק)]]}} : [[חוק החברות הממשלתיות]] {{קטע מוסתר|id=חוק החברות הממשלתיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות החברות הממשלתיות (דוח נוסף בדבר הפעולות שננקטו והמצגים שניתנו להבטחת נכונות הדוחות הכספיים ודוח הדירקטוריון)]] :: [[תקנות החברות הממשלתיות (דוחות נוספים בדבר אפקטיביות הבקרה הפנימית על דיווח כספי)]] :: [[תקנות החברות הממשלתיות (כללים בדבר אופן בחירת פקידים בכירים)]] :: [[תקנות החברות הממשלתיות (כללים בדבר גמול והוצאות לדירקטור מקרב הציבור בחברות הממשלתיות)]] :: [[תקנות החברות הממשלתיות (כללים בדבר הסמכת בודק בידי הרשות)]] :: [[תקנות החברות הממשלתיות (כללים בדבר העסקת קרובי משפחה)]]}} : [[חוק חג המצות (איסורי חמץ)]] {{קטע מוסתר|id=חוק חג המצות (איסורי חמץ)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – איסור הצגת חמץ)]]}} : [[חוק חג הסיגד]] : [[חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי]] {{קטע מוסתר|id=חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי]] :: [[תקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי (אגרות) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי (כללים לעניין גיבוש רשימת נאמנים)]]}} : [[חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה]] {{קטע מוסתר|id=חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה (דוח רבעוני ודיווח בדבר עיקר מימון מישויות מדיניות זרות)]]}} : [[חוק חובת דיווח בדבר הנזקים הבריאותיים הנגרמים מעישון מוצרי טבק]] : [[חוק חובת המכרזים]] {{קטע מוסתר|id=חוק חובת המכרזים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות חובת המכרזים]] :: [[תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת מאזורי עדיפות לאומית)]] :: [[תקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ)]] :: [[תקנות חובת המכרזים (התקשרויות מערכת הבטחון)]] :: [[תקנות חובת המכרזים (התקשרויות משרד הבריאות הנדרשות לצורך התמודדות עם נגיף הקורונה) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות חובת המכרזים (התקשרויות של מוסד להשכלה גבוהה)]] :: [[תקנות חובת המכרזים (חובת שיתוף פעולה תעשייתי)]]}} : [[חוק חוזה הביטוח]] : [[חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק)]] : [[חוק חוזה קבלנות]] : [[חוק החוזים (חלק כללי)]] : [[חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)]] : [[חוק החוזים האחידים]] {{קטע מוסתר|id=חוק חומרי נפץ|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות החוזים האחידים‏]]}} : [[חוק החולה הנוטה למות]] : [[חוק חומרי נפץ]] {{קטע מוסתר|id=חוק חומרי נפץ|<small>[תקנות]</small>| :: [[אכרזת חומרי נפץ (חומרי נפץ מאושרים)]] :: [[תקנות חומרי נפץ (מסחר, העברה, ייצור, החסנה ושימוש)]]}} : [[חוק החומרים המסוכנים]] {{קטע מוסתר|id=חוק החומרים המסוכנים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו החומרים המסוכנים (אגרת היתר רעלים)]] :: [[תקנות החומרים המסוכנים (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] :: [[תקנות החומרים המסוכנים (יישום פרוטוקול מונטריאול בענין חומרים הפוגעים בשכבת האוזון)]] :: [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] :: [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]]}} : [[חוק חופש המידע]] {{קטע מוסתר|id=חוק חופש המידע|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות חופש המידע]] :: [[תקנות חופש המידע (אגרות)]] :: [[תקנות חופש המידע (העמדת מידע על איכות הסביבה לעיון הציבור)]] :: [[צו חופש המידע (נושאים שרשות ציבורית לא תמסור מידע לגביהם)]] :: [[צו חופש המידע (חברה ממשלתית וחברה-בת ממשלתית שאינה רשות ציבורית)]] :: [[צו חופש המידע (יחידות במשרד הבטחון שהחוק לא יחול עליהן)]] :: [[צו חופש המידע (יחידות במשטרת ישראל שהחוק לא יחול עליהן)]] :: [[צו חופש המידע (יחידות במשרד ראש הממשלה אשר החוק לא יחול עליהן)]]}} : '''[[חוק-יסוד: חופש העיסוק]]''' : [[חוק חופשה שנתית]] {{קטע מוסתר|id=חוק חופשה שנתית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות חופשה שנתית (חופשה מוארכת)]]}} : [[חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה]] {{קטע מוסתר|id=חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אגרות רישיון)]] :: [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית)]]}} : [[חוק חותם המדינה]] : [[חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה)]] : [[חוק חילוט רווחים מפרסומים שענינם עבירות]] : [[פקודת החינוך]] {{קטע מוסתר|id=פקודת החינוך|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות החנוך]]}} : [[חוק חינוך חינם לילדים חולים]] : [[חוק חינוך מיוחד]] : [[חוק חינוך ממלכתי]] {{קטע מוסתר|id=חוק חינוך ממלכתי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות חינוך ממלכתי (העברה)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (כללים ותנאים להנהגת שבוע לימודים מקוצר)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (מוסד חינוך ממלכתי משלב)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (המועצה לחינוך ממלכתי דתי)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (מועצה מייעצת לחינוך הערבי)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (סדרי הפיקוח)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (פתיחת מוסדות)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (שם מוסד)]] :: [[תקנות חינוך ממלכתי (תכנית השלמה ותכנית נוספת)]] :: [[תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום)]] :: [[תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום נוסף)]] :: [[צו חינוך ממלכתי (בתי מדרש למורים ולגננות)]] :: [[תקנון ועד החינוך]] :: [[תקנון המועצה לחינוך ממלכתי-דתי]] :: [[תקנון מועצת החינוך המשלב]]}} : [[חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו]] {{קטע מוסתר|id=חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו]]}} : [[חוק חניה לנכים]] : [[חוק החניכות]] : [[חוק חסימת מספר טלפון לשם מניעת ביצוע עבירות]] : [[חוק חסינות וזכויות (הכוח הרב-לאומי)]] : [[חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם]] : [[חוק חסינות מדינות זרות]] : [[חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות)]] : [[פקודת החסינויות וזכויות-היתר של האומות המאוחדות]] : [[חוק חקירת סיבות מוות]] {{קטע מוסתר|id=חוק חקירת סיבות מוות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות סדרי הדין הפלילי (חקירת סיבות מוות)]]}} : [[חוק החשמל]] : [[חוק חתימה אלקטרונית]] {{קטע מוסתר|id=חוק חתימה אלקטרונית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות חתימה אלקטרונית (חתימה אלקטרונית מאובטחת, מערכות חומרה ותוכנה ובדיקת בקשות)]] :: [[תקנות חתימה אלקטרונית (רישום גורם מאשר וניהולו)]]}} }} == ט == {{עמודות||class=hierarchical| : [[פקודת הטבק]] : [[חוק הטיס]] {{קטע מוסתר|id=חוק הטיס|<small>[תקנות]</small>}} :: [[דבר המלך על הטיס במושבות (הטלת החוקים)]] :: [[חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית)]] :: [[חוק הטיס (עבירות ושיפוט)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק הטיס|| :: [[תקנות הטיס (אגרות רישום, רישוי ותיעוד)]] :: [[תקנות הטיס (אי-תחולה על כלי טיס של מדינת ישראל)]] :: [[תקנות הטיס (בטיחות בשדות תעופה של רשות שדות התעופה)]] :: [[תקנות הטיס (הובלת חמרים מסוכנים)]] :: [[תקנות הטיס (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] :: [[תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה)]] :: [[תקנות הטיס (חובת ביטוח בהפעלה מסחרית של כלי טיס)]] :: [[תקנות הטיס (חקירת תאונות ותקריות לכלי טיס)]] :: [[תקנות הטיס (כלי רחיפה)]] :: [[תקנות הטיס (מגבלות זמן טיסה בשירותי תעופה)]] :: [[תקנות הטיס (מכוני בדק)]] :: [[תקנות הטיס (מכוני הסמכה)]] :: [[תקנות הטיס (מנחתים)]] :: [[תקנות הטיס (מערכת ניהול בטיחות)]] :: [[תקנות הטיס (נוהלי תיעוד כלי טיס וחלקיהם)]] :: [[תקנות הטיס (סוגי תקריות חמורות)]] :: [[תקנות הטיס (רישום כלי טיס וסימונם)]] :: [[תקנות הטיס (רעש כלי טיס)]] :: [[תקנות הטיס (רשיונות לעובדי טיס)]] :: [[הוראות הטיס (תנאי כשירות לחוקרים לביצוע חקירות בטיחותיות)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עבירות בטיחות בטיסה)]]}} : [[חוק טיפול בחולי נפש]] : [[חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות]] {{קטע מוסתר|id=חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות (הפחתה של סכומי עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] :: [[תקנות לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] :: [[תקנות לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות (יצרן ויבואן בהיקף מוגבל ומשווק בגודל מזערי)]]}} : [[פקודת הטלגרף האלחוטי]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הטלגרף האלחוטי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הטלגרף האלחוטי (אישורי התאמה)]] :: [[תקנות הטלגרף האלחוטי (פטור מרישוי)]] :: [[תקנות הטלגרף האלחוטי (רשיונות, תעודות ואגרות)]]}} }} == י == {{עמודות||class=hierarchical| : [[פקודת היבוא והיצוא]] {{קטע מוסתר|id=פקודת היבוא והיצוא|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות היבוא והיצוא (הפחתה של סכומי עיצום כספי)]] :: [[תקנות הייבוא והייצוא (ערובה למפר אמון וערובה כתנאי לשחרור מותנה)]] :: [[צו היבוא והיצוא (קבוצות יבוא)]]}} : [[חוק יד יצחק בן-צבי]] {{קטע מוסתר|id=חוק יד יצחק בן צבי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון יד יצחק בן-צבי]]}} : [[פקודת הידיעות הטלגרפיות לעתונות]] : [[תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית)]] : [[חוק יום הזכרון לחללי מערכות ישראל]] : [[חוק יום הזיכרון ליצחק רבין]] : [[חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה]] : [[חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה]] : [[חוק יום ירושלים]] {{קטע מוסתר|id=חוק יום ירושלים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות יום ירושלים (עבודות ושירותים שאין להפסיקם)]]}} : [[חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית]] : [[חוק יום העלייה]] : [[חוק יום העצמאות]] {{קטע מוסתר|id=חוק יום העצמאות|<small>[תקנות]</small>| :: [[הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום עבודה ושירותים ביום העצמאות]]}} : [[חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן]] : [[חוק יום ציון לאומי לתרומתה ולפועלה של העדה הדרוזית]] : [[חוק יום השחרור וההצלה מגרמניה הנאצית]] : [[חוק יחסי ממון בין בני זוג]] : [[חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה)]] : [[חוק לייעול הפיקוח והאכיפה העירוניים ברשויות המקומיות (תעבורה)]] : [[חוק ייצוג גופים ציבוריים שענינם בשמירת איכות הסביבה (תיקוני חקיקה)]] : [[חוק יישוב סכסוכי עבודה]] : [[חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה)]] : [[חוק יישום ההסכם בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות)]] : [[חוק יישום ההסכם בדבר העברה מכינה של סמכויות לרשות הפלסטינית (תיקוני חקיקה והוראות שונות)]] : [[חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה)]] : [[חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה)]] : [[חוק ליישום ההסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי בדבר זכויות יתר, חסינויות והקלות המוענקות לארגון]] : [[חוק ליישום ההסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה היוונית בדבר המעמד של כוחותיהן]] : [[חוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית]] : [[חוק ליישום הפרוטוקול בדבר זכויות יתר וחסינויות של הארגון האירופי למחקר גרעיני]] : [[חוק יישום תכנית ההתנתקות]] {{קטע מוסתר|id=חוק יישום תכנית ההתנתקות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות יישום תכנית ההתנתקות (סדרי דין בערעור לפי החוק)]]}} : [[פקודת ים-כנרת]] : [[חוק יסודות המשפט]] : [[חוק יסודות התקציב]] {{קטע מוסתר|id=חוק יסודות התקציב|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות יסודות התקציב (חובת דיווח)]] :: [[תקנות יסודות התקציב (כללים לפעולת תאגיד בריאות)]] :: [[תקנות יסודות התקציב (שיפוט משמעתי)]] ::: [[חוק שירות המדינה (משמעת)/שיפוט משמעתי]] :: [[נוהל להגשת בקשות לתמיכה מתקציב המדינה ולדיון בהן]] (נוהל ישן) :: [[נוהל לתמיכות מתקציב המדינה במוסדות ציבור]] (נוהל חדש)}} : [[פקודת היערות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת היערות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות היערות]] :: [[תקנות היערות (רישיון כריתה והובלה לעצי הדר ועצי אבוקדו או חלקיהם)]]}} : [[תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ)]] : [[חוק הירושה]] {{קטע מוסתר|id=חוק הירושה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הירושה]] :: [[תקנות הירושה (אגרות בתי הדין הדתיים)]] :: [[תקנות הירושה (אגרות הרשם לעניני ירושה)]] :: [[תקנות הירושה (דרכים להשקעת כספי עיזבון)]]}} : '''[[חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל]]''' : '''[[חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי]]''' }} == כ == {{עמודות||class=hierarchical| : '''[[חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו]]''' : [[חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל)]] {{קטע מוסתר|id=חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים)]] :: [[תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים) (יקנעם סומך)]] :: [[תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (סכומי דמי הגביה)]] :: [[תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (סכומי דמי הגבייה) (יקנעם סומך)]] :: [[תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (כללים בדבר פיקוח ובקרה, הגשת צילומים, ראיות ומסמכים נוספים)]]}} : [[חוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל)]] {{קטע מוסתר|id=חוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים)]] :: [[תקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות)]]}} : [[חוק כביש ארצי לישראל]] : [[פקודת הכהילים המפוגלים]] : [[פקודת הכלבת]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הכלבת|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הכלבת (החזקת כלבים, חתולים וקופים במאורות בידוד)]] :: [[תקנות הכלבת (חיסון)]] :: [[תקנות הכלבת (רישוי וחיסון)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – כלבת ופיקוח על כלבים)]]}} : [[חוק כלי היריה]] {{קטע מוסתר|id=חוק כלי היריה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות כלי הירייה (הכשרה)]] :: [[תקנות כלי היריה (רישיון ממוחשב)]] :: [[תקנות כלי היריה (תוקפם של רישיונות)]] :: [[תקנות כלי הירייה (תוקפם של רישיונות) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים]] : [[חוק הכניסה לישראל]] {{קטע מוסתר|id=חוק הכניסה לישראל|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הכניסה לישראל]] :: [[תקנות הכניסה לישראל (אמצעי בקרה על מעבר עובדים זרים בענף הסיעוד)]] :: [[תקנות הכניסה לישראל (נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומת עובד זר)]] :: [[תקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים)]] :: [[תקנות הכניסה לישראל (סדרי דין במצב חירום מיוחד בבית דין לעררים)]] :: [[תקנות הכניסה לישראל (קביעת אזורים גאוגרפיים להעסקת עובדים זרים בענף הסיעוד)]] :: [[צו הכניסה לישראל (פטור)]] :: [[צו הכניסה לישראל (פטור מאשרה)]] :: [[צו הכניסה לישראל (אשרת חוזר של עולה) (פטור)]] :: [[צו הכניסה לישראל (פטור נציגי מדינות חוץ)]] :: [[צו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן)]] :: [[צו הכניסה לישראל (פטור תושבי רצועת עזה)]]}} : '''[[חוק-יסוד: הכנסת]]''' : [[חוק הכנסת]] {{קטע מוסתר|id=חוק הכנסת|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון הכנסת]] :: [[החלטת שכר חברי הכנסת]] :: [[החלטת שכר חברי הכנסת (הענקות ותשלומים)]] :: [[החלטת שכר חברי הכנסת (שכר וגמלאות למי שחברותו בכנסת הושעתה)]]}} : [[חוק כרטיסי חיוב]] {{קטע מוסתר|id=חוק כרטיסי חיוב|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות כרטיסי חיוב]]}} : [[חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (דרכים להשקעת כספי חסוי)]] :: [[תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (ייפוי כוח מתמשך, הנחיות מקדימות לאפוטרופוס ומסמך הבעת רצון)]] :: [[תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדרי הדין וביצוע)]]}} }} == ל == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק לא תעמוד על דם רעך]] : [[חוק לימוד חובה]] {{קטע מוסתר|id=חוק לימוד חובה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לימוד חובה (חינוך חינם שלא במוסד חינוך רשמי)]] :: [[תקנות לימוד חובה (כללים להרחקת תלמיד לצמיתות ממוסד חינוך בשל הישגיו הלימודיים)]] :: [[תקנות לימוד חובה (מתן צווים לפתיחת מוסדות חינוך ולקיומם)]] :: [[תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום)]] :: [[תקנות לימוד חובה (רישום לגני ילדים) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום נוסף)]] :: [[תקנות לימוד חובה (שירותים מקובלים)]] :: [[צו לימוד חובה (השתתפות בהוצאות קיום מוסד)]] :: [[צו לימוד חובה (חינוך חינם שלא במוסד חינוך רשמי)]]}} : [[חוק לימוד עזרה ראשונה והחזקת מכשירי החייאה וערכות עזרה ראשונה בבתי ספר]] {{קטע מוסתר|id=חוק לימוד עזרה ראשונה והחזקת מכשירי החייאה וערכות עזרה ראשונה בבתי ספר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לימוד עזרה ראשונה והחזקת מכשירי החייאה וערכות עזרה ראשונה בבתי ספר (החזקת מכשירי החייאה וערכות עזרה ראשונה בבתי ספר)]]}} : [[חוק לשכת עורכי הדין]] {{קטע מוסתר|id=חוק לשכת עורכי הדין|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)]] :: [[כללי לשכת עורכי הדין (מדי משפט)]] :: [[תקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל, באתיקה מקצועית החלה על עורכי דין זרים ובבחינת הסמכה לעריכת דין)]] :: [[צו לשכת עורכי הדין (עבירות לגביהן לא יחול סעיף 77 לחוק)]] :: [[כללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר)]] :: [[כללי לשכת עורכי הדין (פרסומת)]] :: [[כללי לשכת עורכי-הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות)]] :: [[כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ)]] :: [[צו לשכת עורכי הדין (תפקידי השירות המשפטי)]]}} }} == מ == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק מאבק בארגוני פשיעה]] : [[חוק המאבק בטרור]] {{קטע מוסתר|id=חוק המאבק בטרור|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המאבק בטרור (הכרזה על ארגון טרור ועל פעיל טרור)]] :: [[תקנות המאבק בטרור (ניהול רכוש שנתפס ושחולט)]]}} : [[חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים]] : [[חוק המאבק בתופעת השכרות]] : [[חוק המאבק בתכנית הגרעין של איראן]] {{קטע מוסתר|id=חוק המאבק בתכנית הגרעין של איראן|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המאבק בתכנית הגרעין של איראן (מתן הודעות וסדרי עבודה)]]}} : [[פקודת מאכל כשר לחיילים]] : [[פקודת המבחן]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המבחן|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] :: [[תקנות המבחן (תסקיר קצין מבחן)]]}} : '''[[חוק-יסוד: מבקר המדינה]]''' {{קטע מוסתר|id=חוק-יסוד: מבקר המדינה<small>[תקנות]</small>| :: [[החלטת משכורת מבקר המדינה]]}} : [[חוק מבקר המדינה]] {{קטע מוסתר|id=חוק מבקר המדינה|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללים למניעת ניגוד ענינים של שרים וסגני שרים]] :: [[הנחיות מבקר המדינה (קווים מנחים לרואה החשבון המבקר של איגוד)]]}} : [[חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה]] : [[חוק מגורי רבנים במקום כהונתם]] : '''[[מגילת העצמאות של מדינת ישראל|מגילת העצמאות]]''' : [[חוק מגן דוד אדום]] {{קטע מוסתר|id=חוק מגן דוד אדום|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון מגן דוד אדום]] :: [[תקנות מגן דוד אדום (אגרות הסעת חירום באמבולנס)]]}} : [[פקודת המדידות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המדידות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המדידות (אגרות)]] :: [[תקנות המדידות (מדידות ומיפוי)]] :: [[תקנות המודדים (מדידות ומיפוי) 1998|תקנות המודדים (מדידות ומיפוי) {{מוקטן|[1998]}}]] :: [[תקנות המדידות (מקצוע המדידה)]]}} : [[חוק מדידת מים]] {{קטע מוסתר|id=חוק מדידת מים|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי מדידת מים (מדי מים)]] :: [[כללי מדידת מים (מערכות מדידת מים)]]}} : [[חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה)]] : [[חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה)]] : [[חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה)]] : [[חוק המהנדסים והאדריכלים]] {{קטע מוסתר|id=חוק המהנדסים והאדריכלים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המהנדסים והאדריכלים (אגרה שנתית)]] :: [[תקנות המהנדסים והאדריכלים (כללים בדבר התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע)]] :: [[תקנות המהנדסים והאדריכלים (סדרי דין בדיון לפני ועדת אתיקה)]] :: [[תקנות המהנדסים והאדריכלים (סדרי הדיון והעבודה במועצת ההנדסה והאדריכלות)]] :: [[תקנות המהנדסים והאדריכלים (רישוי וייחוד פעולות)]] :: [[תקנות המהנדסים והאדריכלים (רישום בפנקס)]] :: [[תקנות המהנדסים והאדריכלים (תנאים לרישוי)]] :: [[הודעה בדבר ענפי ההנדסה והאדריכלות ומדורים לכל אחד מהם]]}} : [[חוק מוות מוחי-נשימתי]] : [[חוק מוזאון הכנסת]] : [[חוק המוזיאונים]] {{קטע מוסתר|id=חוק המוזיאונים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המוזיאונים]]}} : [[חוק המוסד העליון ללשון העברית]] {{קטע מוסתר|id=חוק המוסד העליון ללשון העברית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון האקדמיה ללשון העברית]]}} : [[חוק המוסד העליון ללשון הערבית]] : [[חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים]] {{קטע מוסתר|id=חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים (בקשה לרישיון)]] :: [[תקנות מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים (הכרה במוסד חינוך חרדי)]] :: [[תקנות מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים (המועד והדרך להגשת רשימת עובדים)]] :: [[תקנות מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים (כללים למתן רישיון)]] :: [[תקנות מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים (סדרי הדין בוועדת ערר – הכרה)]] :: [[תקנות מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים (סדרי הדין בוועדת ערר – רישיון)]]}} : [[חוק מוסר תשלומים לספקים]] {{קטע מוסתר|id=חוק מוסר תשלומים לספקים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מוסר תשלומים לספקים (דיווח על יישום החוק) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק המועמדים להתישבות חקלאית]] : [[חוק המועצה הארצית לביטחון תזונתי]] : [[חוק המועצה לגיל הרך]] : [[חוק המועצה להנצחת מורשת יהדות ספרד והמזרח]] : [[חוק המועצה להשכלה גבוהה]] {{קטע מוסתר|id=חוק המועצה להשכלה גבוהה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המועצה להשכלה גבוהה (אגרות)]] :: [[תקנות המועצה להשכלה גבוהה (חופש פעולה של מוסד להכשרת עובדי חינוך)]] :: [[תקנות המועצה להשכלה גבוהה (תשלום גמול והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] :: [[תקנות המועצה להשכלה גבוהה (תקציב)]] :: [[תקנות המועצה להשכלה גבוהה (תיאומים בענין קבלת עובדים ומינוייהם)]] :: [[כללי המועצה להשכלה גבוהה (אופן פרסום מוסד בעל רשיון)]] :: [[כללי המועצה להשכלה גבוהה (ביטול הכרה במוסד מוכר)]] :: [[כללי המועצה להשכלה גבוהה (היתר לפתוח ולקיים מוסד להשכלה גבוהה)]] :: [[כללי המועצה להשכלה גבוהה (הכרה במוסדות)]] :: [[כללי המועצה להשכלה גבוהה (הסמכת מוסד להענקת תואר מוכר)]] :: [[כללי המועצה להשכלה גבוהה (תארים מוכרים)]] :: [[כללי המועצה להשכלה גבוהה (תשלום לארגון הסטודנטים הארצי היציג)]]}} : [[חוק המועצה הישראלית לצרכנות]] : [[חוק המועצה לייצור ולשיווק של אגוזי אדמה]] : [[חוק המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי]] {{קטע מוסתר|id=חוק המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]]}} : [[חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)]] {{קטע מוסתר|id=חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2022)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – תוצרת לול)]]}} : [[חוק מועצת הצמחים (ייצור ושיווק)]] : [[חוק המועצות האזוריות (בחירת ראש המועצה)]] : [[חוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות)]] : [[חוק המועצות למוצרי פירות וירקות (ייצור וייצוא)]] : [[פקודת המועצות המקומיות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המועצות המקומיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו המועצות המקומיות]] :: [[צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)]] :: [[צו המועצות המקומיות (מועצה מקומית תעשייתית מגדל תפן)]] :: [[צו המועצות המקומיות (מועצה מקומית תעשייתית נאות חובב)]] :: [[צו המועצות המקומיות (מתן מספרים ושמות לרחובות וסימון בתים במספרים)]] :: [[צו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה)]] :: [[צו המועצות המקומיות (שירות העובדים)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (הכנת תקציבים)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (הנהלת חשבונות)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (ניהול פנקסי זכויות במקרקעין)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (תשלומים בעד ביקורת חשבונות)]]}} : [[חוק מוקדי חירום]] : [[חוק המזונות (הבטחת תשלום)]] {{קטע מוסתר|id=חוק המזונות הבטחת תשלום|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המזונות (בקשות תשלום)]] :: [[תקנות המזונות (הבטחת תשלום)]]}} : [[פקודת מחלות בעלי חיים]] {{קטע מוסתר|id=פקודת מחלות בעלי חיים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (בתי שחיטה לעופות)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (דיג)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (האבסה והירמון)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (הסדר יבוא מוצרי כוורת)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (הסדרת תנועת בעלי חיים בישראל)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (הקמה והפעלה של משקי טיפוח, הפצה, רביה וגידול של עופות)]] :: [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (מיקרואורגניסמים, תרכיבים ומעבירים)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (מכלאות)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (מניעת שאריות ביולוגיות)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (פסדים)]] :: [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (שחיטת בהמות)]] :: [[תקנות מחלות בעלי חיים (תכשירי חיטוי, ניקוי והדברה)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – מחלות בעלי חיים)]]}} : [[פקודת מחלקת העבודה]] : [[חוק המחשבים]] : [[חוק מטבע השקל החדש]] : [[חוק המטה לביטחון לאומי]] : [[חוק מידע גנטי]] {{קטע מוסתר|id=חוק מידע גנטי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מידע גנטי (סדרי דין בהליך לאישור בדיקה גנטית בחסוי או בפסול דין)]] :: [[תקנות מידע גנטי (עריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה, תיעוד ושמירת תוצאותיה)]] :: [[תקנות מידע גנטי (תעריף מרבי לבדיקה גנטית לקשרי משפחה)]]}} : [[חוק המידע הפלילי ותקנת השבים]] {{קטע מוסתר|id=חוק המידע הפלילי ותקנת השבים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המידע הפלילי ותקנת השבים (דרכי עיון במידע פלילי)]]}} : [[חוק המיטלטלין]] : [[פקודת המילדות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המילדות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המילדות]] :: [[צו המילדות (אגרות רשיון ותעודת היתר)]]}} : [[חוק המילווה (חברות ביטוח)]] : [[חוק מילווה המדינה]] {{קטע מוסתר|id=חוק מילווה המדינה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מילווה המדינה (סדרות מסוג "ערד")]]}} : [[חוק מילווה קצר מועד]] : [[חוק המילוות (הוראות שונות)]] : [[חוק המים]] {{קטע מוסתר|id=חוק המים|<small>[תקנות]</small>| :: [[אכרזת המים (אזור קיצוב)]] :: [[כללי המים (אספקת מים לכבאות והצלה)]] :: [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] :: [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] :: [[כללי המים (טיפול בזיהום מים מדלק)]] :: [[תקנות המים (מניעת זיהום מים) (בורות ספיגה ובורות רקב)]] :: [[תקנות המים (מניעת זיהום מים) (מערכת להולכת שפכים)]] :: [[תקנות המים (מניעת זיהום מים) (מתכות ומזהמים אחרים)]] :: [[תקנות המים (מניעת זיהום מים) (ערכי הגבה של שפכי תעשיה)]] :: [[תקנות המים (מניעת זיהום מים) (קווי דלק)]] :: [[תקנות המים (מניעת זיהום מים) (שימוש בבוצה וסילוקה)]] :: [[תקנות המים (סדרי הדין לפני בית הדין לעניני מים ובערעורים על החלטותיו)]] :: [[כללי המים (קביעת כמות מוכרת)]] :: [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] :: [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עבירות לפי חוק המים)]] :: [[כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)]] :: [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] :: [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] :: [[כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות)]]}} : [[חוק מימי חופין]] : [[חוק מימון הוצאות למשפחות שבויים ונעדרים]] : [[חוק מימון מפלגות]] {{קטע מוסתר|id=חוק מימון מפלגות|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי מימון מפלגות (מימון תשלומים לצוות הפרלמנטרי)]] :: [[הנחיות מבקר המדינה (ניהול מערכת חשבונות ודיווח של גוף פעיל בבחירות)]] :: [[הנחיות מבקר המדינה לפי חוק מימון מפלגות בדבר ניהול ענייניה הכספיים של סיעה]] :: [[הנחיות מימון מפלגות (קווים מנחים לרואה חשבון)]]}} : [[חוק מינוי מזכיר הכנסת]] : [[פקודת המינרלים הרדיו-אקטיביים]] : [[חוק המיסוי על יבוא ויצוא (סיוע למדינות חוץ)]] : [[חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (דיווח מקוון)]] :: [[כללי מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (דיווח מקוון)]] :: [[תקנות מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (החלת הוראות הפקודה בפירוק איגודי מקרקעין מסוימים)]] :: [[תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה)]] :: [[תקנות מיסוי מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדת ערר)]] :: [[תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (ערעורים)]] :: [[תקנות מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (פטור ממס רכישה למוסד ציבורי)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – חיקוקי מסים)]]}} : [[חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע]] {{קטע מוסתר|id=חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מיסוי רווחים ממשאבי טבע (מקדמות בשל היטל רווחי נפט)]] :: [[תקנות מיסוי רווחים ממשאבי טבע (מקדמות על חשבון היטל רווחי יתר)]]}} : [[חוק מיסוי תשלומים בתקופת בחירות]] {{קטע מוסתר|id=חוק מיסוי תשלומים בתקופת בחירות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מיסוי תשלומים בתקופת בחירות]]}} : [[חוק מירשם מילגות]] : [[חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט)]] {{קטע מוסתר|id=חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המכון הלאומי למצוינות בספורט (מכון וינגייט) (כללים ותנאים לתשלום גמול והחזר הוצאות לחברי המועצה וחברי ועדות משנה)]]}} : [[חוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח)]] {{קטע מוסתר|id=חוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מכוני כושר (רישוי ופיקוח) (אימון קטינים במכון כושר)]] :: [[תקנות מכוני כושר (רישוי ופיקוח) (פטור מנוכחות מדריך בחדר כושר)]]}} : [[חוק המכינות הקדם-צבאיות]] {{קטע מוסתר|id=חוק המכינות הקדם-צבאיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המכינות הקדם-צבאיות (הכרה במכינה קדם-צבאית)]]}} : [[חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות)]] : [[פקודת המכס]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המכס|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המכס]] :: [[צו המכס (מקומות כניסה)]]}} : [[חוק המכס, הבלו ומס הקניה (ביטול פטור מיוחד)]] : [[חוק המכר]] {{קטע מוסתר|id=חוק המכר|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק המכר (דירות)]] :: [[חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק המכר|| :: [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (דיווח לממונה)]] :: [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (דרכי הוכחה בדבר השלמת בנייתה של דירה ומסירת חזקה בדירה)]] :: [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הודעה בדבר העדר ליווי פיננסי)]] :: [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] :: [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]]}} : [[חוק המכר (מכר טובין בין-לאומי)]] : [[פקודת המכרות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המכרות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המכרות (קרן לשיקום מחצבות)]] :: [[תקנות המכרות (רשיונות חציבה)]]}} : [[פקודת המלט]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המלט|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המלט]]}} : '''[[חוק-יסוד: הממשלה]]''' {{קטע מוסתר|id=חוק יסוד הממשלה|<small>[תקנות]</small>| :: [[החלטת שכר שרים וסגני שרים]]}} : [[חוק הממשלה]] {{קטע מוסתר|id=חוק הממשלה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון הממשלה]]}} : [[חוק המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה)]] : [[חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול]] : [[חוק למניעת אלימות במשפחה]] {{קטע מוסתר|id=חוק למניעת אלימות במשפחה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין)]] :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין בבתי הדין הדתיים הדרוזיים)]] :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין בבתי דין רבניים)]] :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין בבתי דין שרעיים)]] :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי אנשי מקצוע בתחום הבריאות)]] :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי אנשי דת וטוענים רבניים)]] :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי עובד סוציאלי)]] :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי עובדי חינוך)]] :: [[כללים למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי עורכי דין)]] :: [[תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי שוטר)]]}} : [[חוק למניעת הונאה בספרי תורה ובמגילות, בתפילין ובמזוזות]] {{קטע מוסתר|id=חוק למניעת הונאה בספרי תורה ובמגילות בתפילין ובמזוזות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות למניעת הונאה בתפילין ובמזוזות (סימון)]]}} : [[חוק למניעת הטרדה מאיימת]] : [[חוק למניעת הטרדה מינית]] {{קטע מוסתר|id=חוק למניעת הטרדה מינית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות למניעת הטרדה מינית (חובות גוף ספורט)]] :: [[תקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעסיק)]]}} : [[חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט)]] : [[חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים]] : [[חוק למניעת הפצה ומימון של נשק להשמדה המונית]] : [[חוק מניעת זיהום הים (הטלת פסולת)]] {{קטע מוסתר|id=חוק מניעת זיהום הים (הטלת פסולת)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מניעת זיהום הים (הטלת פסולת)]]}} : [[חוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים]] {{קטע מוסתר|id=חוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים]] :: [[תקנות מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים (היטל למניעת זיהום הים)]] :: [[תקנות מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים (הפחתה של סכום העיצום הכספי)]]}} : [[פקודת מניעת זיהום מי-ים בשמן]] : [[פקודת מניעת טרור]] : [[חוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק]] {{קטע מוסתר|id=חוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] :: [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] :: [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]]}} : [[חוק למניעת מפגעים]] {{קטע מוסתר|id=חוק למניעת מפגעים|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק למניעת מפגעים (בטיחות מקררים)]] :: [[חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק למניעת מפגעים|| :: [[תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש)]] :: [[תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר)]] :: [[תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר מציוד בניה)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – מניעת רעש)]]}} : [[חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון]] {{קטע מוסתר|id=חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (קביעת שלטים)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – מניעת העישון במקומות ציבוריים)]]}} : [[חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם]] : [[חוק למניעת שריפות בשדות]] {{קטע מוסתר|id=חוק למניעת שריפות בשדות|<small>[תקנות]</small>| :: [[‏תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – מניעת שריפות בשדות)]]}} : [[חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם]] : [[פקודת מס הבולים]] {{קטע מוסתר|id=פקודת מס הבולים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מס הבולים]]}} : [[חוק מס הבולים על מסמכים]] : [[פקודת מס הכנסה]] {{קטע מוסתר|id=פקודת מס הכנסה|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק מס הכנסה (ניכוי הוצאות הנפקה) (הוראת שעה)]] :: [[חוק מס הכנסה (עידוד להשכרת דירות) (הוראת שעה ותיקוני חוק)]] :: [[חוק מס הכנסה (פטור ממס על הכנסה מהשכרת דירת מגורים)]] :: [[חוק מס הכנסה (פטור ממס לקופת גמל על הכנסה מדמי שכירות בשל השכרת דירות מגורים לטווח ארוך)]] :: [[חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה)]] : {{קטע מוסתר|id=פקודת מס הכנסה|| :: [[תקנות מס הכנסה (אישור בדבר ניכוי במקור)]] :: [[תקנות מס הכנסה (דו"חות ודו"חות נוספים על ידי חבר בני-אדם)]] :: [[תקנות מס הכנסה (דוחות שיגיש ארגון מקצועי)]] :: [[תקנות מס הכנסה (דו"חות שיגיש מוסד ציבורי)]] :: [[תקנות מס הכנסה (דין בעל שליטה כדין יהלומן)]] :: [[תקנות מס הכנסה (הודעה בדבר העברת נכס ומסמכים מצורפים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (החזר מס יתר)]] :: [[תקנות מס הכנסה (הערכת מלאי של יהלומן)]] :: [[תקנות מס הכנסה (הפחתה של סכום העיצום הכספי בשל אי-זיהוי או דיווח לצורך יישום הסכם פטקא)]] :: [[תקנות מס הכנסה (זיכויים לעובד זר)]] :: [[תקנות מס הכנסה (חישוב רווח הון במכירת נייר ערך הנסחר בבורסה, מילווה המדינה או יחידה בקרן נאמנות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (חישוב רווח הון בעסקה עתידית)]] :: [[תקנות מס הכנסה (חישוב סכום אינפלציוני במכירת יחידה בקרן נאמנות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (טופס דין וחשבון)]] :: [[תקנות מס הכנסה (יישום הסכם פטקא)]] :: [[תקנות מס הכנסה (יישום תקן אחיד לדיווח ולבדיקת נאותות של מידע על חשבונות פיננסיים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (כללים בדבר חיוב במס על תשלומים לקרן שלא אושרה ותשלומים שלא כדין)]] :: [[תקנות מס הכנסה (כללים לחישוב המס בשל החזקה ומכירה של יחידות השתתפות בשותפות לחיפושי נפט)]] :: [[תקנות מס הכנסה (כללים בדבר ניהול פנקסי חשבונות של יהלומן וקביעת הכנסתו החייבת)]] :: [[תקנות מס הכנסה (כללים לתנאים שבהם חשבונות שונים בקרן השתלמות ייחשבו לחשבון אחד)]] :: [[תקנות מס הכנסה (מועד תשלום המס על הכנסה משכר דירה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (מועד לתשלום ניכויים ומסים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (מיזוג חברות המחזיקות זו בזו)]] :: [[תקנות מס הכנסה (מיזוג חברות שמתקיימים ביניהן יחסים מיוחדים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (מכירה שלגביה תום התקופה הוא במועד המכירה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מדמי השאלה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסויימות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות של מתנדב במוסד ציבורי)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות של עמית בקופת גמל מרכזית לקצבה)]]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות שהייה לתושב חוץ)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות שינטוע)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי התחלתי בעד קופות רושמות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי לימאים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מסוגי שכר מסויימים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מסכומים ששולמו מקרן השתלמות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מעמלת ביטוח)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מריבית, מדיבידנד ומרווחים מסוימים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי משכר סופרים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתמורה, מתשלום או מרווח הון במכירת נייר ערך, במכירת יחידה בקרן נאמנות או בעסקה עתידית)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום דמי שכירות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלום בשל הימורים, הגרלות או פעילות נושאת פרסים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד דמי פגיעה בעבודה ותגמול בעד שירות במילואים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודה חקלאית או תוצרת חקלאית)‎]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות בניה והובלה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות הלבשה, עבודות מתכת, עבודות חשמל ואלקטרוניקה ועבודות הובלה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עיבוד יהלומים או בעד מסחר ביהלומים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד שירותים או נכסים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכוי תשלומים בעד תגמולים או קיצבה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכויי פחת לגבי בנינים, מכונות וציוד)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכויים בשל דמי לינה או שכירת דירה באזור פיתוח)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכויים מהכנסת בעלי זכויות נפט)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ניכויים מהכנסות משקיעים בסרט ישראלי) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות מס הכנסה ומס ערך מוסף (סדרי הדין בפני הועדה לקבילות פנקסים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (ספורטאי חוץ)]] :: [[תקנות מס הכנסה (עיתונאי חוץ)]] :: [[תקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פחת)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פחת מואץ בתקופת ההתמודדות עם נגיף הקורונה) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דוח עצמאי מקוון)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פטור ממס על הכנסה מהפרשי שער לחברה ישראלית המוכרת מניות בבורסה מחוץ לישראל)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פטור ממס על פקדון במטבע ישראלי בתאגיד בנקאי)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פטור ממס לריבית המשתלמת על מילווה מדינה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פטור ממס לתושב חוץ על הכנסה מיחידה בקרן נאמנות פטורה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פטור ממס לתושב חוץ על רווח הון במכירת נייר ערך)]] :: [[תקנות מס הכנסה (פטור ממס לתושב חוץ על רווח הון מעסקה עתידית)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת אגרה בעד בקשת אישור העברת נכסים והחלפת מניות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת גופים לענין סעיף 47א)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת הפרשי הצמדה חלקיים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת יחידים שיראו אותם כתושבי ישראל וקביעת יחידים שלא יראו אותם כתושבי ישראל)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת מקדמות על פי מחזור)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת ניירות ערך זרים לענין קופות גמל)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת ניירות ערך זרים והוראת שעה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת נכס)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת סכום הניכוי בעד תשלום מזונות לתושב חוץ)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת סכום תקבול שלא נרשם)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת שוויה של דירה להשכרה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת שיעור ריבית)]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת שיעור ריבית לענין סעיף 3(י))]] :: [[תקנות מס הכנסה (קביעת תנאי שוק)]] :: [[תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברדיו טלפון נייד)]] :: [[תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב)]] :: [[תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות מס הכנסה (שיעור המס על הכנסה בעד עבודה במשמרות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה) (שיעורי פחת)]] :: [[תקנות מס הכנסה (שיעור פחת לאניות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (שיעור פחת לדירה מושכרת למגורים)]] :: [[תקנות מס הכנסה (שיעור פחת למוניטין)]] :: [[תקנות מס הכנסה (תנאים להעברת נכס בפטור ממס בין חברות אחיות)]] :: [[תקנות מס הכנסה (תשלום מקדמה בשל הוצאות עודפות)]] :: [[צו מס הכנסה (כללים לעיגול סכומים)]] :: [[צו מס הכנסה (סוגי שותפויות שיש לראותן כחברה)]] :: [[צו מס הכנסה (סכום הכנסה המחייב קטין בהגשת דו"ח)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור כללי ממס על מילווה במטבע חוץ שמקבלת המדינה)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס על הכנסה ממכירת מים)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס על הכנסה מריבית על פיקדון במטבע חוץ)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס של הכנסה מריבית על פקדון במטבע-חוץ של תושבי ישראל)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס על הפרשי הצמדה)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס למפעל הפיס)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס על פיצויים מממשלת צרפת לתושבי ישראל שהוריהם נרצחו בשואה)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס על פיקדון של תושב חוץ)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור) (ריבית ודמי שכירות בשל כלי טיס וכלי שיט)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס לריבית שמשלם תושב ישראל בשל הלוואה מתושב חוץ)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור של רשויות מקומיות)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס לתושב חוזר על הכנסה מריבית על פיקדון במטבע חוץ)]] :: [[צו מס הכנסה (פטור ממס על תקבולי ביטוח סוציאלי מחוץ לישראל)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת בורסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת דמי השאלה כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת דמי שכירות כהכנסה לענין ניכוי במקור)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת משלח יד מיוחד)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת ניירות ערך זרים)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת סוגי שכר כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת סכום לענין השתכרות או רווח מהימורים מהגרלות או מפעילות נושאת פרסים)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת סכומים ששולמו לבעל שליטה כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת סכומים ששולמו מקופת גמל לקצבה לעמית עצמאי במצב אבטלה כהכנסה לעניין ניכוי במקור)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת סכומים ששולמו מקרן השתלמות כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת עמלת ביטוח כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת שכר סופרים כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת שכר עובדי פושט רגל או חברה בפירוק כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת תמורה, תשלום או רווח הון ממכירת נייר ערך או מעסקה עתידית כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד דמי פגיעה בעבודה ותגמול בעד שירות במילואים כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד עבודה חקלאית או תוצרת חקלאית כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד עבודות בניה ועבודות הובלה כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד עבודות הלבשה, עבודות מתכת, עבודות חשמל ואלקטרוניקה ועבודות הובלה כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד עיבוד יהלומים או בעד מסחר ביהלומים כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד שירותים או נכסים כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (קביעת תשלומים ששולמו לבעל יחידה בקרן נאמנות כהכנסה)]] :: [[צו מס הכנסה (שיעור המס על רווח הון במכירת נייר ערך זר)]] :: [[צו מס הכנסה (תשלום המס בזמן הגשת דין וחשבון)]] :: [[כללי מס הכנסה (בעלי הכנסה מעבודה בחוץ לארץ)]] :: [[כללי מס הכנסה (דיווח מקוון של דוח ניכויים שנתי)]] :: [[כללי מס הכנסה (הקלות מס בהקצאת מניות לעובדים)]] :: [[כללי מס הכנסה (השוואת הון על פי דו"ח שהגיש יהלומן)]] :: [[כללי מס הכנסה (זכאות למשיכת סכומים להשתלמות מקרן השתלמות)]] :: [[כללי מס הכנסה (זיכוי לעולים במקרים מיוחדים)]] :: [[כללי מס הכנסה (מניעת כפל מס עקב שלילת הטבות בפיצול)]] :: [[כללי מס הכנסה (פטור ממס בשל העברה ושינוי יעוד של כספים בקופות גמל)]] :: [[הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות)]] :: [[הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות על ידי מוסד)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – חיקוקי מסים)]]}} : [[חוק מס להפחתת גודש התנועה באזור גוש דן]] : [[חוק מס ערך מוסף]] {{קטע מוסתר|id=חוק מס ערך מוסף|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מס ערך מוסף]] :: [[תקנות מס ערך מוסף (הגדלת סכומי קנסות)]] :: [[תקנות מס ערך מוסף (מוסדות כספיים ומלכ״רים)]] :: [[תקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות)]] :: [[תקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור)]] :: [[תקנות מס ערך מוסף (סדרי הדין בערעור על הטלת קנס מינהלי)]] :: [[תקנות מס הכנסה ומס ערך מוסף (סדרי הדין בפני הועדה לקבילות פנקסים)]] :: [[צו מס ערך מוסף (קביעת מוסד כספי)]] :: [[תקנות מס ערך מוסף (רישום)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – חיקוקי מסים)]]}} : [[חוק מס קניה (טובין ושירותים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק מס קניה (טובין ושירותים)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מס קניה (שירותים)]] :: [[תקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור)]]}} : [[חוק מס רכוש וקרן פיצויים]] {{קטע מוסתר|id=חוק מס רכוש וקרן פיצויים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (פיצויים בשל פגיעה ממעשה אלימות הנובע מהסכסוך הישראלי–ערבי)]] :: [[תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (חפצים ביתיים)]] :: [[תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק בצורת)]] :: [[תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף)]] :: [[תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים בשל נזק) (נכס חוץ ישראלי)]]}} : [[חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל]] : [[פקודת מסילות הברזל]] {{קטע מוסתר|id=פקודת מסילות הברזל|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מסילות הברזל (בדיקות רפואיות – אגרות)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (דרישה לתשלום חיוב מוגדל לנוסע ברכבת מקומית)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (הוראות בדבר החזקה, שמירה וטיפול בכרטיס זיכרון של טכוגרף רכבת מקומית ובפלט והגשתו לבית המשפט)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (הוראות לעניין השגה על דרישה לתשלום)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (החלת תקנות התעבורה לעניין רכבת מקומית)]] ::: [[תקנות התעבורה/החלת תקנות התעבורה לעניין רכבת מקומית|תקנות התעבורה לעניין רכבת מקומית]] :: [[תקנות מסילות הברזל (הכשרת פקיד רכבת – מסילת ברזל ארצית)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (הכשרת פקיד רכבת – מסילת ברזל מקומית)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (הפעלת מסילת ברזל מקומית)]] :: [[תקנות מסילות הברזל הממשלתיות (סמכויות המנהל הכללי)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (תנאי הובלה ואחריות למטען)]] :: [[תקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת)]]}} : [[חוק מסי מכס ובלו (שינוי תעריף)]] : [[פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פטורין)]] : [[פקודת המסים (גביה)]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המסים גביה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המסים (גביה)]] :: [[תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות)]] :: [[תקנות המסים (גבייה) (תשלום לצד שלישי שהומצא לו צו עיקול בדרך אלקטרונית)]] :: [[אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק לתיקון דיני מסים (חילופי ידיעות בין רשויות המס)]] : [[חוק המסים (קנס פיגורים)]] : [[חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר)]] : [[פקודת המסחר עם האויב]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המסחר עם האויב|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו המסחר עם האויב (אויב לצורך הפקודה)]] :: [[צו המסחר עם האויב (אפוטרופוס)]]}} : [[חוק המעבר]] : [[חוק מעונות יום שיקומיים]] : [[חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה]] : [[חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל]] : [[חוק מענק לעידוד תעסוקה (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש)]] {{קטע מוסתר|id=חוק מענק לעידוד תעסוקה (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מענק לעידוד תעסוקה (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש) (סדרי הדין והמינהל בוועדת הערר)]]}} : [[חוק מענק סיוע לעסקים בשל ההשפעה הכלכלית של התפשטות זן אומיקרון של נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה)]] : [[חוק מערכות תשלומים]] {{קטע מוסתר|id=חוק מערכות תשלומים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו מערכות תשלומים (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]]}} : [[חוק המפלגות]] {{קטע מוסתר|id=חוק המפלגות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המפלגות (אגרות)]] :: [[תקנות המפלגות (רישום ודיווח)]] :: [[הנחיות מבקר המדינה לפי חוק המפלגות, בדבר ניהול מערכת החשבונות ודיווח בבחירות מקדימות]] :: [[הנחיות מבקר המדינה לפי חוק המפלגות בדבר ניהול מערכת החשבונות וחובות דיווח של מי שמתכוון להתמודד בבחירות לכנסת במפלגה שאינו חבר בה]]}} : [[דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים)]] : [[חוק מקורות אנרגיה]] {{קטע מוסתר|id=חוק מקורות אנרגיה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מקורות אנרגיה (בדיקת נצילות אנרגטית במיתקני שאיבה)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (בדיקת נצילות הבעירה במחממים מוסקים בדלק נוזלי או בגז)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (ביצוע סקר לאיתור פוטנציאל לשימור אנרגיה)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (הספק חשמלי מרבי במצב המתנה פעיל של ממיר אפיקים ספרתי לקליטת שידורי טלוויזיה)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (הצגת דירוג אנרגטי ליחידת דיור)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (יעילות אנרגטית מזערית ומדידה תקופתית של יחידת קירור מים)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (יעילות אנרגטית מזערית ליחידת קירור מים חדשה)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (יעילות אנרגטית מזערית לנורה חשמלית לתאורת פנים במבנים)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (יעילות אנרגטית מזערית לנורה חשמלית לתאורת פנים במבנים) (נורות פלואורניות)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (נצילות אנרגיה של מנועי השראה חשמליים)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (פיקוח על יעילות צריכת אנרגיה)]] :: [[תקנות מקורות אנרגיה (שיפור נצילות הבעירה בדודי קיטור המוסקים בדלק)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – מקורות אנרגיה)]]}} : '''[[חוק-יסוד: מקרקעי ישראל]]''' : [[חוק מקרקעי ישראל]] : [[חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע)]] : [[חוק המקרקעין]] {{קטע מוסתר|id=חוק המקרקעין|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק המקרקעין (החלפת ספק גז המספק גז באמצעות מערכת גז מרכזית)]] :: [[חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק המקרקעין|| :: [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] :: [[תקנות המקרקעין (זמני הפעלת מעלית שבת בבית משותף שבו שתי מעליות לפחות)]] :: [[תקנות המקרקעין (ניהול ורישום)]] :: [[תקנות המקרקעין (רישום תיקון תנאי חכירה) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות]] {{קטע מוסתר|id=חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק הפחתת תוספות פיגור שנוספו על קנסות הנגבים בידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (הוראת שעה)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות|| :: [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות]]}} : [[חוק המרכז להנצחת זכרו של יצחק רבין]] : [[חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון]] : [[חוק מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי]] : [[חוק המרכז הישראלי לקידום תרבות האדם]] : [[חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל]] : [[חוק המרכז למורשת יהדות אתיופיה]] : [[חוק המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה, בגבעת התחמושת]] : [[חוק מרשם האוכלוסין]] {{קטע מוסתר|id=חוק מרשם האוכלוסין|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מרשם האוכלוסין (מחיקת מען לתושבים המוחזקים כלא פעילים)]] :: [[תקנות מרשם האוכלוסין (מסירת פרטי רישום לגוף הפועל מכוח חיקוק)]] :: [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישומים בתעודת זהות)]] :: [[תקנות מרשם האוכלוסין (תעודה אלקטרונית לאימות)]] :: [[תקנות מרשם האוכלוסין (תקופת תוקפן ופקיעת תוקפן של תעודות זהות)]]}} : [[חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים]] {{קטע מוסתר|id=חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים]] :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (אמות מידה לביטול רישומי משטרה)]] :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (הרשעות ועונשים לפי פקודת המשטרה שאינם פרטי רישום)]] :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע בידי מחלקת בטחון שדה של צבא הגנה לישראל)]] :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע בידי משטרת ישראל)]] :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע בידי המשטרה הצבאית)]] :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע – שירות הבטחון הכללי)]] :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (מסירת מידע לחוקר מדעי)]] :: [[תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופות ההתיישנות או המחיקה)]]}} : [[חוק מרשם תורמי מוח עצם]] {{קטע מוסתר|id=חוק מרשם תורמי מוח עצם|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מרשם תורמי מוח עצם]]}} : '''[[חוק-יסוד: משאל עם]]''' : [[פקודת המשטרה]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המשטרה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המשטרה (גיוס)]] :: [[תקנות המשטרה (העסקת שוטרים באירוע)]] :: [[תקנות המשטרה (חופשה)]] :: [[תקנות קרן המשטרה הכללית]]}} : [[חוק המשטרה]] {{קטע מוסתר|id=חוק המשטרה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המשטרה (סדרי דין בדיון משמעתי)]] :: [[צו המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות) (קביעת גוף ציבורי)]]}} : [[חוק המשטרה (נכים ונספים)]] : [[חוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת]] {{קטע מוסתר|id=חוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות משכן הכנסת ורחבתו (היתרי כניסה)]] :: [[תקנות משכן הכנסת ורחבתו (הסדרת פעולתם של שדלנים)]] :: [[תקנות משכן הכנסת ורחבתו (הפגנות ותהלוכות)]] :: [[תקנות משכן הכנסת ורחבתו (שטחים מותרים ואסורים בכניסה)]]}} : [[חוק המשכון]] {{קטע מוסתר|id=חוק המשכון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המשכון (סדרי רישום ועיון)]]}} : [[חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות)]] : [[חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום)]] {{קטע מוסתר|id=חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (כללי עבודתה של ועדת חריגים להטבות)‏]] :: [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (כללי עבודתה של הוועדה למתן סיוע לפנים משורת הדין)]] :: [[תקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור)]]}} : [[חוק משק הגז הטבעי]] {{קטע מוסתר|id=חוק משק הגז הטבעי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות משק הגז הטבעי (דרכים ותנאים למתן רישיון חלוקה)]] :: [[תקנות משק הגז הטבעי (חובת מסירת מידע של מוכר ומשווק גז טבעי)]] :: [[תקנות משק הגז הטבעי (ניהול משק גז טבעי בעת שעת חירום)]] :: [[תקנות משק הגז הטבעי (תכנית עבודה לרשת חלוקה)]]}} : [[חוק משק הדלק (איסור מכירת דלק לתחנות תדלוק מסוימות)]] : [[חוק משק הדלק (קידום התחרות)]] {{קטע מוסתר|id=חוק משק הדלק קידום התחרות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות משק הדלק (קידום התחרות) (הסדרת השילוט בתחנות תדלוק)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – דלק)]]}} : [[חוק משק החשמל]] {{קטע מוסתר|id=חוק משק החשמל|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי משק החשמל (אמות מידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות שנותן ספק שירות חיוני)]] :: [[כללי משק החשמל (עסקאות יצרן ברשת הולכת החשמל עם ספק שירות חיוני)]] :: [[כללי משק החשמל (עסקאות עם ספק שירות חיוני)]] :: [[תקנות משק החשמל (קידום התחרות במקטע הייצור) (הוראת שעה)]]}} : '''[[חוק-יסוד: משק המדינה]]''' :: '''[[חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2016 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה)]]''' :: '''[[חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה)]]''' :: '''[[חוק-יסוד: משק המדינה (הצעות חוק והסתייגויות שבביצוען כרוכה עלות תקציבית) (הוראת שעה)]]''' : [[פקודת המשקאות המשכרים (ייצור ומכירה)]] : [[פקודת המשקולות והמידות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת המשקולות והמידות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות המשקלות והמידות]] :: [[הוראת המשקלות והמידות (אישורי דגם מסוימים)]] :: [[צו המשקולות והמידות (שימוש במכשירים לצרכי מסחר)]]}} : [[חוק המתווכים במקרקעין]] : [[חוק המתנה]] }} == נ == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק הנאמנות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הנאמנות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ההקדשות לצרכי צדקה]] :: [[תקנות הנאמנות (דרכי השקעת כספי הקדש ציבורי)]]}} : [[חוק הנהיגה הספורטיבית]] {{קטע מוסתר|id=חוק הנהיגה הספורטיבית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (תנאים להכרה בהתאחדות)]]}} : [[חוק הנוטריונים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הנוטריונים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הנוטריונים]] :: [[תקנות הנוטריונים (אגרות נוטריון)]]}} : [[חוק הנוער (טיפול והשגחה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הנוער (טיפול והשגחה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין)]]}} : [[חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הנוער (טיפול והשגחה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (סדרי הדין בועדות שחרורים)]] :: [[תקנות הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (קשר של קטין עצור עם בני משפחתו מדרגה ראשונה)]] :: [[תקנות הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תנאי החזקת קטין במעצר או במאסר)]] :: [[תקנות הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תנאי החזקת קטינים במעון או במעון נעול)]]}} : [[פקודת הנזיקין]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הנזיקין|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור)]]}} : :: [[חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)]] :: {{קטע מוסתר|id=פקודת הנזיקין|| ::: [[תקנות הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (הודעה בכתב על נזק)]]}} :: [[חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף)]] : [[חוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים)]] : [[חוק ניירות ערך]] {{קטע מוסתר|id=חוק ניירות ערך|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ניירות ערך (אגרה שנתית)]] :: [[תקנות ניירות ערך (אגרת בקשה למתן היתר לפרסום תשקיף)]] :: [[תקנות ניירות ערך (אגרת טיפול בהקצאת ניירות ערך בחברה רשומה שהוצעו שלא לציבור)]] :: [[תקנות ניירות ערך (אופן הצעת ניירות ערך לציבור)]] :: [[תקנות ניירות ערך (דואר אלקטרוני מאובטח)]] :: [[תקנות ניירות ערך (דוחות כספיים שנתיים)]] :: [[תקנות ניירות ערך (דוחות תאגיד שמניותיו כלולות במדד ת"א טק-עילית)]] :: [[תקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומיידיים)]] :: [[תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים של תאגיד חוץ)]] :: [[תקנות ניירות ערך (דיווח בשפה האנגלית)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הודעה משלימה וטיוטת תשקיף)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הודעה על תוצאות ההצעה שבתשקיף)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הפחתה של סכומי עיצום כספי)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הצבעה בכתב, הודעות עמדה והוכחת בעלות בתעודות התחייבות לצורך הצבעה באסיפת מחזיקים של תעודות התחייבות)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הצבעה בכתב והוכחת בעלות בכתבי אופציה לצורך הצבעה באסיפת מחזיקים בכתבי אופציה)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הצעה פרטית של ניירות ערך בחברה רשומה)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הצעת מדף של ניירות ערך)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הצעת ניירות ערך באמצעות רכז הצעה)]] :: [[תקנות ניירות ערך (הצעת רכש)]] :: [[תקנות ניירות ערך (זירת סוחר לחשבונו העצמי)]] :: [[תקנות ניירות ערך (חיתום)]] :: [[תקנות ניירות ערך (חתימה ודיווח אלקטרוני)]] :: [[תקנות ניירות ערך (ייצוב מחירים)]] :: [[תקנות ניירות ערך (כללים בדבר גמול והוצאות לחבר ועדת אכיפה מינהלית)]] :: [[תקנות ניירות ערך (מאשר חתימה)]] :: [[תקנות ניירות ערך (מועדי הגשת הודעה של בעל ענין או נושא משרה בכירה)]] :: [[תקנות ניירות ערך (מסירת הודעות לרשות)]] :: [[כללי ניירות ערך (מקרים שבהם פרסום דוח הצעת מדף יהיה טעון היתר מאת רשות ניירות ערך)]] :: [[תקנות ניירות ערך (ניירות ערך מיוחדים)]] :: [[תקנות ניירות ערך (סדרי דין)]] :: [[תקנות ניירות ערך (עסקה בין חברה לבין בעל שליטה בה)]] :: [[תקנות ניירות ערך (פרטי מסמך רישום, מבנהו וצורתו)]] :: [[תקנות ניירות ערך (פרטי מתאר הצעת ניירות ערך לעובדים)]] :: [[תקנות ניירות ערך (פרטי התשקיף וטיוטת תשקיף – מבנה וצורה)]] :: [[תקנות ניירות ערך (פרטי תשקיף של קרן להשקעות בנאמנות שנוסדה מחוץ לישראל, מבנהו וצורתו)]] :: [[תקנות ניירות ערך (פרטים לענין סעיפים 15א עד 15ג לחוק)]] :: [[תקנות ניירות ערך (פרסום מודעות בעיתונים)]] :: [[תקנות ניירות ערך (קביעת תקופת רישום למסחר בבורסה בחו"ל)]] :: [[תקנות ניירות ערך (רישום למסחר בבורסה של מניות תאגיד הנסחרות בבורסה זרה)]] :: [[תקנות ניירות ערך (שיתוף פעולה עם רשות חוץ)]] :: [[תקנות ניירות ערך (תנאים להצעה על פי תשקיף מדף)]] :: [[תקנות ניירות ערך (תקופה להגשת הזמנות לניירות ערך המוצעים בתשקיף)]]}} : [[חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הניקוז וההגנה מפני שטפונות (סדרי דין בבתי דין לעניני מים ובערעורים על החלטותיהם)]]}} : [[חוק נכי המלחמה בנאצים]] : [[חוק נכי רדיפות הנאצים]] {{קטע מוסתר|id=חוק נכי רדיפות הנאצים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות נכי רדיפות הנאצים (סוגי הוצאות שרואים אותן כהוצאות בהשגת קיצבה או מענק)]] :: [[תקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות)]] :: [[תקנות נכי רדיפות הנאצים (תגמול נוסף)]] :: [[תקנות נכי רדיפות הנאצים (תגמולים מיוחדים)]]}} : [[חוק הנכים (תגמולים ושיקום)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הנכים (תגמולים ושיקום)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הנכים (הסכום המקסימלי שמותר לנכות מתגמוליו של נכה)]] :: [[תקנות הנכים (השתתפות המדינה בהוצאות ביטוח חיים ובהוצאות ביטוח סיעודי)]] :: [[תקנות הנכים (טיפול רפואי)]] :: [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] :: [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] :: [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (לימודים לרכישת מקצוע)]] :: [[תקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור)]]}} : [[חוק נכסי גרמנים]] : [[חוק נכסי המדינה]] : [[חוק נכסי נפקדים]] :: [[חוק נכסי נפקדים (פיצויים)]] : [[חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק נכסים של נספי השואה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה) (ענייני ירושה)]]}} : [[פקודת הנמלים]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הנמלים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הנמלים]] :: [[תקנות הנמלים, 1943]] :: [[תקנות הנמלים (בטיחות השיט)]] :: [[תקנות הנמלים (בטיחות השיט) (הוראת שעה)]] :: [[כללי הנמלים (הודעה על סילוק אניות טרופות)]] :: [[תקנות הנמלים (החלת תקנות בנמל חדרה)]] :: [[תקנות הנמלים (השלכת אשפה מכלי שיט)]] :: [[תקנות הנמלים (מעגנות)]] :: [[תקנות הנמלים (ניהול התעבורה הימית)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (עבירות במעגנות)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עבירות בטיחות השיט, משיטים ונמלים)]]}} : [[חוק נפגעי תאונות דרכים (סיוע לבני משפחה)]] : [[חוק הנפט]] {{קטע מוסתר|id=חוק הנפט|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הנפט]] :: [[תקנות הנפט (עקרונות פעולה לחיפושי נפט והפקתו בים)]]}} : [[חוק נציב תלונות הציבור על שופטים]] {{קטע מוסתר|id=חוק נציב תלונות הציבור על שופטים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות נציב תלונות הציבור על שופטים]]}} : [[חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות]] : [[פקודת הנשואין והגירושין (רישום)]] : '''[[חוק-יסוד: נשיא המדינה]]''' {{קטע מוסתר|id=חוק-יסוד: נשיא המדינה|<small>[תקנות]</small>| :: [[החלטת משכורת נשיא המדינה]]}} : [[חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר]] : [[חוק נתוני אשראי]] {{קטע מוסתר|id=חוק נתוני אשראי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות נתוני אשראי]] :: [[כללי נתוני אשראי (אבטחת מידע)]] :: [[צו נתוני אשראי (אגרות)]] :: [[כללי נתוני אשראי (גמול והחזר הוצאות לחברי הוועדה המייעצת)]] :: [[כללי נתוני אשראי (הוראות שונות)]] :: [[כללי נתוני אשראי (רישוי לשכות)]] :: [[כללי נתוני אשראי (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]]}} : [[חוק נתיבים מהירים]] {{קטע מוסתר|id=חוק נתיבים מהירים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים)]]}} }} == ס == {{עמודות||class=hierarchical| : סדר הדין האזרחי {{קטע מוסתר|id=סדר הדין האזרחי|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים)]] :: {{קטע מוסתר|id=סדר הדין האזרחי|| ::: [[תקנות לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים) (גביית עדות מתלונן בשל עבירת מין שלא בפני הנאשם)]]}} :: [[חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין)]] :: {{קטע מוסתר|id=סדר הדין האזרחי|| ::: [[תקנות הוצאה לפועל של פסקי-דין נגד המדינה]]}} :: [[פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה)]] <!-- :: [[חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני]] --> <!-- :: [[פקודת הפרוצדורה האזרחית]] --> : {{קטע מוסתר|id=סדר הדין האזרחי|| :: [[תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק]] :: [[תקנות סדר הדין בדיון נוסף]] :: [[תקנות סדרי דין (סעד מידי בימי מנוחה ומחוץ לשעות העבודה הרגילות בבתי המשפט)]] :: [[תקנות סדר הדין האזרחי הישנות|תקנות סדר הדין האזרחי {{מוקטן|(הישנות)}}]] ::: [[הוראות בדבר הגשת כתב טענות]] ::: [[הוראות בדבר הגשת כתב בי דין]] :: [[תקנות סדר הדין האזרחי|תקנות סדר הדין האזרחי {{מוקטן|(החדשות)}}]] ::: [[הודעת מנהל בתי המשפט בדבר הגשת ראיות במדיה אלקטרונית או דיגיטלית|הוראות בדבר הגשת ראיות במדיה אלקטרונית או דיגיטלית]] ::: [[הודעה בדבר הוראת מנהל בתי המשפט בדבר עדות בהיוועדות חזותית|הוראת בדבר עדות בהיוועדות חזותית]] ::: [[הודעה בדבר הוראת מנהל בתי המשפט בדבר צורת מסמך ומבנהו|הוראת בדבר צורת מסמך ומבנהו]] ::: [[הודעה בדבר הוראת מנהל בתי המשפט על רשימת סוג התביעה ונושאה|הוראת על רשימת סוג התביעה ונושאה]] :: [[תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין)]]}} : [[חוק סדר הדין הפלילי]] {{קטע מוסתר|id=חוק סדר הדין הפלילי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות סדר הדין הפלילי]] :: [[תקנות סדר הדין הפלילי (היוועדות חזותית) (הוראת שעה)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות סדר הדין הפלילי (חיקוקים לענין סעיפים 239 ו-240 לחוק)]] :: [[תקנות סדר הדין הפלילי (קביעת סוגי פשעים שלגביהם לא תחול חובת היידוע לפי סעיף 60א(א) לחוק)]]}} : :: [[פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)]] :: [[חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי)]] :: {{קטע מוסתר|id=חוק סדר הדין הפלילי|| ::: [[תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) (המאגר ואבטחתו, עיון בו, מחיקה, ביעור והפקה חוזרת)]]}} :: [[חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים)]] :: {{קטע מוסתר|id=חוק סדר הדין הפלילי|| ::: [[תקנות סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תמלול)]]}} :: [[חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)]] :: {{קטע מוסתר|id=חוק סדר הדין הפלילי|| ::: [[תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (דחיית פגישת עצור בעבירות בטחון עם עורך דין)]] ::: [[תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (הסדרים לקיום דיונים לפי סעיף 29 לחוק)]] ::: [[תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר)]] ::: [[תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תנאי החזקה במעצר)]]}} :: [[חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת)]] :: {{קטע מוסתר|id=חוק סדר הדין הפלילי|| ::: [[תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) (העברת נתונים ממאגר נתוני זיהוי לרשות חוקרת אחרת)]]}} : [[חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות)]] : [[פקודת סדרי השלטון והמשפט]] {{קטע מוסתר|id=פקודת סדרי השלטון והמשפט|<small>[תקנות]</small>}} :: [[פקודת סדרי השלטון והמשפט (הוראות נוספות)]] : {{קטע מוסתר|id=פקודת סדרי השלטון והמשפט|| :: [[צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1)]] :: [[הודעה על חלוקת שטח המדינה למחוזות ולנפות ותיאורי גבולותיהם]] :: [[הודעה על קביעת ימי מנוחה לשאינם יהודים]]}} : [[חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל)]] :: [[חוק הבחירות לכנסת/משאל עם]] :: [[חוק הבחירות לכנסת/משאל עם ובחירות לכנסת]] :: [[חוק הבחירות (דרכי תעמולה)/משאל עם]] : [[חוק סוכני המכס]] : [[פקודת הסחורות הנטרפות ודמי הצלה]] : [[פקודת סחף חול]] : [[פקודת סחף הקרקע (מניעה)]] : [[פקודת הסטטיסטיקה]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הסטטיסטיקה|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו הסטטיסטיקה (מיפקד אוכלוסין ודיור)]]}} : [[חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים]] {{קטע מוסתר|id=חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים]] :: [[כללי סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים (שידור פרסומות וקדימונים ומתן התראה)]]}} : [[חוק סיוע כלכלי לעידוד לומדי תורה וסטודנטים נזקקים]] : [[חוק סיוע למשפחות שבראשן הורה עצמאי]] : [[חוק הסיוע המשפטי]] : [[חוק סיוע לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי]] : [[חוק סיוע לקטינים נפגעי עבירות מין או אלימות]] : [[חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי הוראת שעה|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה)]]}} : [[חוק לסילוק ולמיחזור צמיגים]] {{קטע מוסתר|id=חוק לסילוק ולמיחזור צמיגים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – סילוק ומיחזור צמיגים)]]}} : [[פקודת סימני מסחר]] {{קטע מוסתר|id=פקודת סימני מסחר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות סימני המסחר]] :: [[תקנות סימני מסחר (יישום פרוטוקול מדריד)]] :: [[תקנות סימני מסחר (ערעור לפני בית משפט מחוזי)]]}} : [[פקודת סימני סחורות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת סימני סחורות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות סימני סחורות]]}} : [[חוק סל הקליטה]] : [[חוק סליקת שיקים]] {{קטע מוסתר|id=חוק סליקת שיקים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות סליקה אלקטרונית של שיקים (החלת הוראות לעניין מוסד פיננסי זר)]] :: [[כללי סליקת שיקים (סריקה, שמירה והפקת פלט של שיק ממוחשב)]] :: [[כללי סליקה אלקטרונית של שיקים (שמירת שיקים)]]}} : [[פקודת הסמים המסוכנים]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הסמים המסוכנים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסמים המסוכנים]] :: [[תקנות הסמים המסוכנים (דרכי הנהלת הקרן לטיפול בנכסים שחולטו)]] :: [[צו הסמים המסוכנים (מתילמורפיון ואתילמורפיון)]] :: [[תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין חילוט רכוש)]] :: [[תקנות הסמים המסוכנים (קודאין ודיונין)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – החזקת קנאביס ושימוש בו לצריכה עצמית)]]}} : [[חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט]] : [[חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור]] : [[חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות סמכויות שעת חירום (מעצרים) (סדרי דין ומועדים להגשת ערעורים)]] :: [[תקנות סמכויות שעת-חירום (מעצרים) (תנאי החזקה במעצר מינהלי)]]}} : [[חוק הסניגוריה הציבורית]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסניגוריה הציבורית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסניגוריה הציבורית]] :: [[תקנות הסניגוריה הציבורית (זכאות לייצוג לקטינים נוספים)]] :: [[תקנות הסניגוריה הציבורית (חובת תשלום של זכאים לייצוג)]] :: [[צו הסניגוריה הציבורית (ייצוג נאשמים מחוסרי אמצעים)]] :: [[תקנות הסניגוריה הציבורית (ייצוג עצורים מחוסרי אמצעים)]]}} : [[חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית–התפתחותית)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית–התפתחותית)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים) (סדרי דין)]]}} : [[חוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים)]] : [[חוק הספנות (הגבלת אחריותם של בעלי כלי שיט)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הספנות (הגבלת אחריותם של בעלי כלי שיט)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הספנות (הגבלת אחריותם של בעלי כלי שיט) (סדרי דין)]]}} : [[חוק הספנות (ימאים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הספנות ימאים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הספנות (ימאים)]] :: [[תקנות הספנות (ימאים) (הכשרת צוערים)]] :: [[תקנות הספנות (ימאים) (משיטי כלי שיט קטנים)]] :: [[תקנות הספנות (ימאים) (סדרי דין בבית הדין המשמעתי)]] :: [[תקנות הספנות (ימאים) (ציוות אניות וגוררות בצוות ישראלי)]] :: [[צו הספנות (שינוי שיעורי קנסות לימאים)]]}} : [[חוק הספנות (כלי שיט)]] : [[חוק הספנות (כלי שיט זר בשליטה של גורם ישראלי)]] : [[חוק הספנות (עבירות נגד ביטחון השיט הבין-לאומי ומיתקנים ימיים)]] : [[חוק ספנות חופית (היתר לכלי שיט זר)]] : [[חוק הספורט]] {{קטע מוסתר|id=חוק הספורט|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הספורט (בדיקות רפואיות)]] :: [[תקנות הספורט (הוראות לעניין כוח אדם רפואי וציוד עזרה ראשונה)]] :: [[תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה)]]}} : [[חוק הספריה הלאומית]] {{קטע מוסתר|id=חוק הספריה הלאומית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הספרייה הלאומית (גישה לציבור לעותקים לצורכי שימור של אתרי אינטרנט ושל יצירות המצויות בהם)]]}} : [[חוק הספריות הציבוריות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הספריות הציבוריות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הספריות הציבוריות (המועצה)]] :: [[תקנות הספריות הציבוריות (שירותים)]] :: [[תקנון המועצה לספריות ציבוריות]]}} : [[חוק הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הספרים חובת מסירה וציון הפרטים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים)]] :: [[כללי הספרים (חובת מסירה וציון הפרטים) (ספר הנחוץ לעבודתה של הכנסת)]]}} : [[פקודת סרטי הראינוע]] }} == ע == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק עבודת הנוער]] {{קטע מוסתר|id=חוק עבודת הנוער|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות עבודת הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עבודת נוער)]]}} : [[חוק עבודת נשים]] : [[חוק העבירות המינהליות]] {{קטע מוסתר|id=חוק העבירות המינהליות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העבירות המינהליות]]}} : [[פקודת העדה הדתית (המרה)]] : [[פקודת העדות הדתיות (ארגונן)]] {{קטע מוסתר|id=פקודת העדות הדתיות (ארגונן)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית)]]}} : [[חוק עדכון כתובת]] : [[חוק עובדים זרים]] {{קטע מוסתר|id=חוק עובדים זרים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות עובדים זרים (דרך לתשלום פיקדון לעובד זר שהוא מסתנן)]] :: [[תקנות עובדים זרים (דמי היתר)]] :: [[תקנות עובדים זרים (מעבר של עובד זר בין מעבידים שהם קבלני כוח אדם בענף הבנין)]] :: [[תקנות עובדים זרים (סוגי מקרים ותנאים שבהתקיימם עובד זר שהוא מסתנן זכאי לקבל את כספי הפיקדון לפני מועד עזיבתו את ישראל שלא לצורך יציאה זמנית)]] :: [[תקנות עובדים זרים (ערובה) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות עובדים זרים (פטורים למעסיקי מומחים זרים)]] :: [[תקנות עובדים זרים (פיקדון בחשבון הבנק)]] :: [[תקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים)]] :: [[תקנות עובדים זרים (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי)]] :: [[תקנות עובדים זרים (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים)]] :: [[צו עובדים זרים (סל שירותי בריאות לעובד)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עובדים זרים)]]}} : [[חוק העובדים הסוציאליים]] : [[חוק עוולות מסחריות]] {{קטע מוסתר|id=חוק עוולות מסחריות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין)]]}} : [[חוק העונשין]] {{קטע מוסתר|id=חוק העונשין|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העונשין (דרכי הנהלת הקרן הייעודית לטיפול ברכוש שחולט ובקנסות שהוטלו בתיקי סחר בבני אדם והחזקה בתנאי עבדות)]] :: [[תקנות העונשין (הפסקת הריון)]] :: [[תקנות העונשין (התחייבות להימנע מעבירה)]] :: [[תקנות העונשין (דרכי ענישה)]] :: [[תקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות)]] :: [[תקנות העונשין (נתונים לצורך החלטת ועדת שחרורים)]] :: [[תקנות העונשין (קביעת גורם מוסמך לעניין מימוש פסק דין של קרבן עבירה)]] :: [[הודעה בדבר מתן היתר כללי לעריכת הגרלות לפרסומת מסחרית]]}} : [[חוק עזרה משפטית בין מדינות]] {{קטע מוסתר|id=חוק עזרה משפטית בין מדינות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות עזרה משפטית בין מדינות]] :: [[תקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים)]] :: [[תקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית)]] :: [[תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי)]] :: [[תקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965]] :: [[תקנות עזרה משפטית למדינות חוץ (הסכם עם אוסטריה בדבר סדר הדין האזרחי)]]}} : [[חוק עיגול סכומים]] : [[חוק לעידוד בניית דירות להשכרה]] : [[חוק לעידוד השקעה באנרגיות מתחדשות (הטבות מס בשל הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת)]] : [[חוק לעידוד השקעות (חברות עתירות הון)]] : [[חוק לעידוד השקעות הון]] {{קטע מוסתר|id=חוק לעידוד השקעות הון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לעידוד השקעות הון (הכנסה טכנולוגית מועדפת ורווח הון למפעל טכנולוגי)]] :: [[תקנות לעידוד השקעות הון (התניית אישורים – שכר מינימום)]] :: [[תקנות לעידוד השקעות הון (הפחתת מחזור בסיס)]] :: [[תקנות לעידוד השקעות הון (תנאים שבהתקיימם יראו במפעל המוכר רכיב למפעל אחר, מפעל זכאי להטבה)]] :: [[הוראות לעידוד השקעות הון (תנאים המעידים על היות מפעל מקדם חדשנות לצורך הגדרתו כמפעל טכנולוגי מועדף)]] :: [[תקנות עידוד השקעות הון (תנאים למתן אישור שעניינם שמירה על איכות הסביבה)]]}} : [[חוק לעידוד השקעות הון בחקלאות]] : [[חוק עידוד החסכון, הנחות ממס הכנסה וערבות למילוות]] : [[חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור]] {{קטע מוסתר|id=חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור]]}} : [[חוק לעידוד מחקר, פיתוח וחדשנות טכנולוגית בתעשיה]] {{קטע מוסתר|id=חוק לעידוד מחקר פיתוח וחדשנות טכנולוגית בתעשיה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה (התניית אישורים – שכר מינימום)]] :: [[תקנות לעידוד מחקר, פיתוח וחדשנות טכנולוגית בתעשייה (כללים ותנאים למתן גמול או החזר הוצאות לחברי המועצה]] :: [[תקנות לעידוד מחקר, פיתוח וחדשנות טכנולוגית בתעשייה (מתן העדפה אזורית)]]}} : [[חוק עידוד מעורבות סטודנטים ביום חינוך ארוך]] : [[חוק עידוד מעורבות סטודנטים בפעילות חברתית וקהילתית]] : [[חוק לעידוד סילוקם של בנינים בעלי חזות מוזנחת]] : [[חוק לעידוד של שילוב וקידום של נשים בעבודה ושל התאמת מקומות עבודה לנשים]] : [[חוק עידוד התעשיה (מסים)]] : [[חוק עידוד תרומות מזון]] : [[חוק העיטורים במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר]] {{קטע מוסתר|id=חוק העיטורים במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העיטורים במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר (אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון – קביעת זכאים)]]}} : [[חוק העיטורים בצבא-הגנה לישראל]] {{קטע מוסתר|id=חוק העיטורים בצבא-הגנה לישראל|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העיטורים בצבא הגנה לישראל (אות מלחמת לבנון השניה – קביעת זכאים)]] :: [[תקנות העיטורים בצבא הגנה לישראל (אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון – קביעת חיילים זכאים)]] :: [[תקנות העיטורים בצבא הגנה לישראל (אות מערכת צוק איתן – קביעת זכאים)]] :: [[תקנות העיטורים בצבא-הגנה לישראל (מסירת עתקים)]]}} : [[חוק העיסוק באופטומטריה]] {{קטע מוסתר|id=חוק העיסוק באופטומטריה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העיסוק באופטומטריה (בחינות ואגרות)]]}} : [[חוק העיצובים]] {{קטע מוסתר|id=חוק העיצובים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העיצובים]] :: [[תקנות העיצובים (יישום הסכם האג)]]}} : [[פקודת העיריות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת העיריות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (הכנת תקציבים)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (הנהלת חשבונות)]] :: [[תקנות העיריות (הסדר רכישות, ניהול מחסנים, רישום וניהול טובין)]] :: [[צו העיריות (העברות מסעיף הוצאה אחד בתקציב למשנהו)]] :: [[צו העיריות (הקמת תאגידים)]] :: [[תקנות העיריות (חתימה על מסמכים מסויימים)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (ניהול פנקסי זכויות במקרקעין)]] :: [[תקנות העיריות (נציגי העיריה בתאגיד עירוני)]] :: [[תקנות העיריות (מכרזים)]] :: [[תקנות העיריות (מכרזים לקבלת עובדים ברשויות המקומיות)]] :: [[תקנות העיריות (מתן מספרים ושמות לרחובות וסימון בתים במספרים)]] :: [[תקנות העיריות (שמירת טפסים בעלי ערך כספי)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (תשלומים בעד ביקורת חשבונות)]]}} : [[פקודת העיריות (אספקת מים)]] : [[חוק העמותות]] {{קטע מוסתר|id=חוק העמותות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העמותות (אגרות)]] :: [[תקנות העמותות (גמול ליושב ראש ועד, לחבר ועד ולחבר ועדת ביקורת בעמותה)]] :: [[תקנות העמותות (גמול ליושב ראש ועד בעמותה שמחזורה מעל 500 מיליון שקלים חדשים)]] :: [[כללי העמותות (הגשה באופן מקוון)]] :: [[תקנות העמותות (טפסים)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – עמותות)]]}} : [[חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה)]] : [[חוק עסקאות גופים ציבוריים]] : [[חוק עקרונות האסדרה]] : [[חוק ערבויות מטעם המדינה]] : [[חוק הערבות]] : [[חוק ערבות למשכנתאות]] : [[חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם]] : [[חוק עשיית עושר ולא במשפט]] <!-- : [[פקודת העתונות]] {{מוקטן|(בוטלה)}} --> : [[חוק העתיקות]] {{קטע מוסתר|id=חוק העתיקות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העתיקות]] :: [[תקנות העתיקות (סימון העתק של עתיקה)]] :: [[תקנות העתיקות (ניהול רשימת מצאי)]] :: [[תקנות העתיקות (רשיון ואגרות)]]}} }} == פ == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק הפטנטים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפטנטים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפטנטים (הארכת תקופת הגנה – סדרי דין בבקשה לצו, בהתנגדות לצו ובבקשה לביטול)]] :: [[תקנות הפטנטים (יישום האמנה בדבר שיתוף פעולה בעניני פטנטים)]] :: [[תקנות הפטנטים (נוהלי הרשות, סדרי דין, מסמכים ואגרות)]]}} : [[פקודת הפטנטים וסימני האמצאה]] : [[חוק פינוי ובינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי)]] {{קטע מוסתר|id=חוק פינוי ובינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות פינוי ובינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי) (כינוס בעלי הדירות ומסמך עיקרי הצעה)]]}} : [[חוק לפינוי שדות מוקשים ושטחי נפלים]] {{קטע מוסתר|id=חוק לפינוי שדות מוקשים ושטחי נפלים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לפינוי שדות מוקשים ושטחי נפלים (קרן לפינוי שדות מוקשים)]]}} : [[חוק פיצוי נפגעי אסון טבע (פיצוי בשל נזקים לתשתיות לחקלאות)]] : [[חוק לפיצוי נפגעי גזזת]] {{קטע מוסתר|id=חוק לפיצוי נפגעי גזזת|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן)]]}} : [[חוק פיצוי לנפגעי פוליו]] : [[חוק לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס)]] {{קטע מוסתר|id=חוק לפיצוי נפגעי עירוי דם נגיף האיידס|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס) (הגשת תביעה לקיצבה ותשלומה)]] :: [[תקנות לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס) (קיצבה חודשית)]]}} : [[חוק פיצויי פיטורים]] {{קטע מוסתר|id=חוק פיצויי פיטורים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים)]]}} : [[פקודת הפיצויים (הגנה)]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הפיצויים (הגנה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות בענין מודעה על תביעת פיצויים (הגנה)]] :: [[תקנות בית הדין לספנות בנידון פצויים (הגנה)]] :: [[תקנות הפרוצדורה בפני בית הדין הכללי לפיצויים (הגנה)]]}} : [[חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים]] {{קטע מוסתר|id=חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנון הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים]]}} : [[חוק הפיקדון על מכלי משקה]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקדון על מכלי משקה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקדון על מכלי משקה (הפחתה של סכום העיצום הכספי ופריסת תשלומים)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – פיקדון על מכלי משקה)]]}} : [[חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך]] {{קטע מוסתר|id=חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה במוסדות חינוך]]}} : [[חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים]] {{קטע מוסתר|id=חוק לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לפיקוח על איכות המזון ולתזונה נכונה בצהרונים]]}} : [[חוק פיקוח על בתי ספר]] : [[חוק לפיקוח על הפעלת צהרונים]] : [[חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני]] : [[חוק לפיקוח על יצוא של בעלי חיים ושל תוצרת מן החי]] : [[חוק לפיקוח על יצוא הצמח ומוצריו]] {{קטע מוסתר|id=חוק לפיקוח על יצוא הצמח ומוצריו|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לפיקוח על יצוא הצמח ומוצריו]]}} : [[חוק לפיקוח על ייצור הצמח ושיווקו]] : [[תקנות שעת חירום (פיקוח על כלי שיט)]] : [[חוק הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים (תנאי קבלה ושהיה של מטופלים במוסד משולב)]] :: [[תקנות הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים (בקשה לרשיון למוסד משולב)]]}} : [[חוק הפיקוח על מזון לבעלי חיים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על מזון לבעלי חיים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקוח על מזון לבעלי חיים (ועדה מקצועית מייעצת)]] :: [[תקנות הפיקוח על מזון לבעלי חיים (סימון מזון לבעלי חיים)]]}} : [[חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים]] {{קטע מוסתר|id=חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות)]] :: [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (דמי נסיעה ברכבת וברכבל)]] :: [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (דמי נסיעה ברכבת) (הוראת שעה)]] :: [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה בקווי השירות באוטובוסים ומחירי נסיעה ברכבת מקומית)]] {{מוקטן|(2003)}} :: [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה בקווי השירות באוטובוסים ומחירי נסיעה ברכבת מקומית) (הוראת שעה)]] :: [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה בקווי שירות באוטובוסים ומחירי נסיעה ברכבת מקומית)]] {{מוקטן|(2022)}} :: [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מרביים לתעריפי חיבור וניתוק בשל חוב לספק גז)]]}} : [[חוק הפיקוח על מחירי קייטנות ציבוריות]] : [[חוק הפיקוח על מכונים פסיכומטריים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על מכונים פסיכומטריים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]]}} : [[חוק הפיקוח על מעונות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על מעונות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת ילדים במעון יום)]] :: [[תקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת ילדים במעון רגיל)]] :: [[תקנות הפיקוח על מעונות (מעון משפחתי לזקנים עצמאיים ותשושים)]] :: [[תקנות הפיקוח על מעונות (תנאי המגורים וטיפול בזקנים עצמאיים ותשושים במעונות לזקנים)]] :: [[תקנות הפיקוח על מעונות (תקן עובדי מעונות לילדים והכשרתם ותנאי כשירותם של מנהלי מעונות לילדים)]]}} : [[חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקוח על מעונות יום לפעוטות (בקשה לרישיון)]] :: [[תקנות הפיקוח על מעונות יום לפעוטות (תנאים לפעילות של מעון יום לפעוטות)]]}} : [[חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בניה והפעלה של כור גרעיני)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסדרים במשק הדלק)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון מוצרים)]] :: [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (תשלומים בעד גז המסופק במערכת מרכזית)]]}} : [[חוק הפיקוח על קידוחי מים]] : [[חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (ביטוח אבדן כושר עבודה קבוצתי)]] :: [[הודעת הפיקוח על עסקי ביטוח (ענפי ביטוח)]] :: [[הוראות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (ביטוח בריאות קבוצתי)]] :: [[תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי)]] :: [[הוראות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (ביטוח סיעודי קבוצתי לחברי קופת חולים)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (דרכי השקעת ההון והקרנות של מבטח וניהול התחייבויותיו)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (הון עצמי מזערי הנדרש לקבלת רישיון מבטח)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (הפחתה של סכומי העיצום הכספי)]] :: [[תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופה מרכזית להשקעות)]] :: [[תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (סדרי דין בערעור)]] :: [[תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (פרטי דין וחשבון)]] :: [[תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (קופות גמל ענפיות וניגוד עניינים)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי כשירות לאקטואר ממונה)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאים בחוזי ביטוח)]] :: [[תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאים בחוזי ביטוח) (הוראות לענין מצב רפואי קודם)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאים בחוזה ביטוח לניתוחים וטיפולים מחליפי ניתוח בישראל)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – פיקוח על עסקי ביטוח)]]}} : [[חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (עיסוק בייעוץ ובשיווק פנסיוני) (הפחתה של סכומי העיצום הכספי)]]}} : [[חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים קופות גמל|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (אגרה שנתית לחברה מנהלת)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (איתור עמיתים ומוטבים)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (דמי ניהול)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הון עצמי מזערי הנדרש מחברה מנהלת של קופת גמל או קרן פנסיה)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הוצאות ישירות בשל ביצוע עסקאות)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (החלת סעיף 16(ד)(6) לחוק על קופת ביטוח ומבטח)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (העברת כספים בין קופות גמל)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הפחתה של סכומי העיצום הכספי)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (הרשאה לנהל יותר מקופת גמל אחת)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (השתתפות חברה מנהלת באסיפה כללית)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (זקיפת תשואה בקרן פנסיה חדשה מקיפה)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (חישוב שווי נכסים)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (כיסויים ביטוחיים בקופות גמל)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (כללי השקעה החלים על גופים מוסדיים)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (כללים לניהול קופת גמל מרכזית לקצבה)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (משיכת כספים חלקית מקרן השתלמות)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (משיכת כספים מקופת גמל) (סכומים נמוכים)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (משיכת כספים של עמית-עצמאי במצב אבטלה) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (עמלות הפצה)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (קופת גמל בניהול אישי)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (רכישה, מכירה והחזקה של ניירות ערך)]] :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תשלומים לקופת גמל)]]}} : [[חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים) (פטור מחובת רישוי) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק פנייה לגופים ציבוריים באמצעי קשר דיגיטליים]] : [[חוק הפסיכולוגים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הפסיכולוגים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הפסיכולוגים (אגרות רישום)]]}} : [[חוק פסיקת ריבית והצמדה]] : [[חוק פעוטות בסיכון (הזכות למעון יום)]] : [[פקודת פקידי הממשלה (שינוי תארים)]] : [[פקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות)]] : [[חוק הפרשנות]] :: [[פקודת הפרשנות]] : [[פקודת פשיטת הרגל]] {{קטע מוסתר|id=פקודת פשיטת הרגל|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות פשיטת הרגל]]}} : [[חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה (הוראת שעה)]] }} == צ == {{עמודות||class=hierarchical| : '''[[חוק-יסוד: הצבא]]''' : [[פקודת צבא-הגנה לישראל]] : [[פקודת הצופים]] : [[חוק ציוד רפואי]] {{קטע מוסתר|id=חוק ציוד רפואי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ציוד רפואי (רישום ציוד רפואי בפנקס וחידושו)]]}} : [[חוק לציון מידע בדבר השפעת חקיקה על זכויות הילד]] : [[חוק הצלילה הספורטיבית]] {{קטע מוסתר|id=חוק הצלילה הספורטיבית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הצלילה הספורטיבית (הטלת חובת ביטוח על צוללים)]] :: [[תקנות הצלילה הספורטיבית (מכשיר צלילה אישי)]] :: [[תקנות הצלילה הספורטיבית (שירותי צלילה)]] :: [[תקנות הצלילה הספורטיבית (תעודות)]]}} : [[חוק לצמצום השימוש במזומן]] {{קטע מוסתר|id=חוק לצמצום השימוש במזומן|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – צמצום השימוש במזומן)]]}} : [[חוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד-פעמיות]] {{קטע מוסתר|id=חוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד-פעמיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד-פעמיות (הפחתה של סכומי עיצום כספי)]]}} : [[חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (גידול חזירים והחזקתם לצרכים חקלאיים)]] :: [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (גידול תרנגולות מטילות והחזקתן בלולים לצרכים חקלאיים)]] :: [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הובלת בהמות)]] :: [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הובלת עופות)]] :: [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה שלא לצרכים חקלאיים)]] :: [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (מופעים של בעלי חיים)]] :: [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (קרן למען בעלי חיים)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – צער בעלי חיים)]]}} : [[חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] }} == ק == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק הקאדים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הקאדים|<small>[תקנות]</small>}} :: [[פקודת חוק המשפחה המושלמי (שימושו)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק הקאדים|| :: [[תקנות הטוענים השרעיים]] :: [[כללי הקאדים (אתיקה לקאדים)]] :: [[תקנות הקאדים (סדרי בחינות בכתב)]] :: [[תקנות הקאדים (סדרי הדיון בבית הדין המשמעתי)]] :: [[כללי הקאדים (סדרי דיון ועבודה של הועדה למינוי קאדים)]] :: [[תקנות הקאדים (סדרי דין בבתי הדין השרעיים בעת מצב חירום מיוחד)]] :: [[תקנות בתי הדין השרעיים (פגרות)]] :: [[תקנות הקאדים (קביעת מושבם ואזורי שיפוטם של בתי הדין השרעיים)]]}} : [[חוק קביעת גיל]] {{קטע מוסתר|id=חוק קביעת גיל|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות קביעת גיל (סוגי בקשות לפי סעיף 7 לחוק)]]}} : [[חוק קביעת הזמן]] : [[חוק קביעת מועד כניסה לתוקף של הוראות סימון מזון ארוז מראש]] : [[חוק לקביעת משכורתם של נשיא המדינה, חברי הממשלה והרבנים הראשיים לישראל]] : [[חוק הקולנוע]]{{קטע מוסתר|id=חוק הקולנוע|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הקולנוע (הכרה בסרט כסרט ישראלי)]]}} : [[חוק קופת-חולים (איסורי הגבלות ואפליה)]] : [[חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה)]] : [[חוק לקידום יישובם של מפוני גוש קטיף, חבל עזה וצפון השומרון]] : [[חוק קידום התחרות בענף המזון]] {{קטע מוסתר|id=חוק קידום התחרות בענף המזון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות קידום התחרות בענף המזון (הפחתה של סכום העיצום הכספי בשל אי-הצגת שקיפות מחירים)]]}} : [[חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות]] {{קטע מוסתר|id=חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות (הקלות לעניין מספר הדירקטורים החיצוניים)]] :: [[תקנות לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות (סוג של חברה שאינה חברת שכבה והוראות לעניין ייחוס שליטה)]]}} : [[חוק קיזוז מסים]] {{קטע מוסתר|id=חוק קיזוז מסים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות קיזוז מסים]]}} : [[חוק הקייטנות (רישוי ופיקוח)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הקייטנות רישוי ופיקוח|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הקייטנות (רישוי ופיקוח)]]}} : [[חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום)]] : [[חוק קליטת חיילים משוחררים]] {{קטע מוסתר|id=חוק קליטת חיילים משוחררים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות קליטת חיילים משוחררים (קרן לעידוד לימודי השכלה גבוהה)]]}} : [[חוק הקרינה הבלתי מייננת]] {{קטע מוסתר|id=חוק הקרינה הבלתי מייננת|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הקרינה הבלתי מייננת]]}} : [[חוק קרן לאזרחי ישראל]] : [[חוק קרן גרמניה-ישראל למחקר ולפיתוח מדעי]] : [[חוק הקרן הדו-לאומית למחקר ולפיתוח תעשייתיים]] : [[חוק קרן וולף]] : [[חוק קרן חינוך ארצות הברית-ישראל]] : [[חוק קרן היסוד]] : [[חוק הקרן למחקר ולפיתוח חקלאיים של ארצות הברית וישראל]] : [[חוק קרן המדע הדו-לאומית]] : [[חוק קרן קיימת לישראל]] :: [[חוק קרן קיימת לישראל (תחולת דיני המס והוראת שעה)]] : [[פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור)]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (אגרה בעד הגשת השגה)]]}} }} == ר == {{עמודות||class=hierarchical| : [[פקודת הראיות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הראיות|<small>[תקנות]</small>}} :: [[חוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה)]] :: [[חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)]] :: {{קטע מוסתר|id=פקודת הראיות|| ::: [[תקנות לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)]]}} : {{קטע מוסתר|id=פקודת הראיות|| :: [[תקנות העדות (העתקים צילומיים)]] :: [[תקנות סדרי הדין (עדות מומחים)]] :: [[תקנות סדרי הדין (עתירה לגילוי ראיה)]] :: [[תקנות הראיות (שכר עורך-דין)]]}} : [[חוק ראש הרשות המקומית וסגניו (הצהרת הון)]] : [[חוק הרבנות הראשית לישראל]] : [[חוק רואי חשבון]] {{קטע מוסתר|id=חוק רואי חשבון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות רואי חשבון]] :: [[תקנות רואי-חשבון (דרך פעולתו של רואה חשבון)]] :: [[תקנות רואי חשבון (התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע)]] :: [[תקנות רואי חשבון (ניגוד עניינים ופגיעה באי-תלות כתוצאה מעיסוק אחר)]]}} : [[פקודת הרועים (מתן רשיונות)]] : [[פקודת רופאי השיניים]] {{קטע מוסתר|id=פקודת רופאי השיניים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות רופאי שיניים]] :: [[צו רופאי השיניים (אגרות רשיון, היתר זמני ואישור תואר מומחה)]] :: [[צו רופאי השיניים (אגרת בחינה)]] :: [[תקנות רופאי שיניים (אישור תואר מומחה ובחינות)]] :: [[תקנות רופאי השיניים (בחינת רישוי)]] :: [[תקנות רופאי השיניים (הגדרת תחום עבודתם של טכנאי השיניים והסדרתה)]] :: [[תקנות רופאי השיניים (מרפאות של תאגידים)]] :: [[תקנות רופאי השיניים (סדרי דיון בועדה רפואית)]] :: [[תקנות רופאי השיניים (סדרי דין בדיון משמעתי)]] :: [[תקנות רופאי השיניים (פרסומת אסורה)]] :: [[תקנות רופאי שיניים (שינניות)]] :: [[תקנות רופאי השיניים (תנאים למתן פטור מחובת בחינה)]]}} : [[פקודת הרופאים]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הרופאים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרופאים]] :: [[צו הרופאים (אגרות)]] :: [[תקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות)]] :: [[תקנות הרופאים (כשירויות לביצוע פעולות חריגות)]] :: [[תקנות הרופאים (מתן מרשם)]] :: [[תקנות המתעסקים ברפואה (סדרי דין בדיון משמעתי)]] :: [[תקנות המתעסקים ברפואה (סדרי דיון בועדה רפואית)]]}} : [[חוק הרופאים הווטרינרים]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרופאים הווטרינרים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרופאים הווטרינרים]] :: [[צו הרופאים הווטרינרים (אגרות)]] :: [[תקנות הרופאים הווטרינרים (בחינת רישוי)]] :: [[תקנות הרופאים הווטרינרים (פרסומת אסורה)]]}} : [[פקודת הרוקחים]] {{קטע מוסתר|id=פקודת הרוקחים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרוקחים]] :: [[צו הרוקחים (אגרות רשיון לרוקח ולעוזר רוקח)]] :: [[צו הרוקחים (אגרת תעודת היתר למכירת רעל)]] :: [[תקנות הרוקחים (הגבלת פיזור רעלים וכימיקאלים מזיקים מכלי טיס)]] :: [[תקנות הרוקחים (הפחתה של סכום עיצום כספי)]] :: [[תקנות הרוקחים (יסודות רדיואקטיביים ומוצריהם)]] :: [[צו הרוקחים (סיווג רעלים, רישומם והחזקתם)]] :: [[תקנות הרוקחים (פטור מסימון תמרוק)]] :: [[תקנות הרוקחים (תכשירים)]] :: [[תקנות הרוקחים (תנאי ייצור נאותים לתכשירים)]] :: [[תקנות הרוקחים (תנאי פתיחה וניהול של בתי מרקחת וחדרי תרופות)]]}} : [[חוק הריבית]] {{קטע מוסתר|id=חוק הריבית|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי)]]}} : [[חוק הריבית (שינוי שיעורים)]] : [[חוק רישוי בעלי מלאכה]] : [[חוק רישוי עסקים]] {{קטע מוסתר|id=חוק רישוי עסקים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות רישוי עסקים (אבטחה מפני שוד והתפרצות בבנקים)‏]] :: [[תקנות רישוי עסקים (אזהרת בריאות במכון שיזוף)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (אחסנת נפט)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (הודעת אזהרה)]] :: [[צו רישוי עסקים (הוכחת נגישות)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (התקן מד-רעש באולם שמחות ובגן אירועים)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (התקן מד-רעש בדיסקוטק)]] :: [[תקנות המלאכות והתעשיות (ייצור אבק שרפה שחור)]] :: [[תקנות המלאכות והתעשיות (ייצור כלורת האשלג)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (מפעלים מסוכנים)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (סילוק פסולת חומרים מסוכנים)]] :: [[צו רישוי עסקים (עבירות קנס – משקאות משכרים)]] :: [[צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי)]] :: [[צו רישוי עסקים (פטור מחובת רישוי לקייטנות)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (קיום ביקורת בעסקים מורכבים לעניין שמירה על איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים או מטרדים)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (ריכוזי מלחים בשפכים תעשייתיים)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תחנות מיון לביצי מאכל)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לעסקים לא רפואיים לטיפול בגוף אדם)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים ברוכלות מזון)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תנאים לרישוי משקי עופות ולולים)‏]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים להובלת בשר, דגים, עופות ומוצריהם)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לעסקים לייצור מזון)]] :: [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים בתחנות דלק)]]}} : [[חוק רישוי שירותי התעופה]] {{קטע מוסתר|id=חוק רישוי שירותי התעופה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות רישוי שירותי התעופה (בתי ספר להוראת טיס)]] :: [[תקנות רישוי שירותי התעופה (טיסות שכר)]]}} : [[חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב]] {{קטע מוסתר|id=חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (הפחתה של סכומי העיצום הכספי)]] :: [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (השפעה אסורה על שיקול דעת של שמאי רכב)]] :: [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (יבוא רכב ושיווקו וסחר ברכב)]] :: [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (ייבוא רכב ושיווקו, תיווך בייבוא אישי ואגרות)]] :: [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] :: [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (סירוב לתת שירות)]] :: [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (פעולות ברכב המותרות שלא במוסך או במוסך נייד)]] :: [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)|תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי של מנהלים מקצועיים והוראות שונות)]]}} : [[חוק רישום פטירות חיילים]] : [[חוק רישום ציוד וגיוסו לצבא-הגנה לישראל]] {{קטע מוסתר|id=חוק רישום ציוד וגיוסו לצבא-הגנה לישראל|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו רישום ציוד וגיוסו לצבא ההגנה לישראל (שיעור דמי שימוש בציוד מגויס)]]}} : [[חוק רישום ציוד הנדסי]] {{קטע מוסתר|id=חוק רישום ציוד הנדסי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות רישום ציוד הנדסי]]}} : [[חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות]] : [[חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה)]] : [[פקודת רישום שמות עסק]] {{קטע מוסתר|id=פקודת רישום שמות עסק|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות רישום שמות עסק]]}} : [[חוק רכבת תחתית (מטרו)]] : [[חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור]] : [[חוק רכישת מפעלים בידי עובדיהם (מקרים מיוחדים)]] : [[חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים)]] : [[חוק רציפות הדיון בהצעות חוק]] : [[חוק רמת הגולן]] : [[חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשות הארצית לכבאות והצלה (אגרות ותשלומים בעד שירותים)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (אמצעי כיבוי במוזיאונים)]] :: [[תקנות הרשות הארצית לכבאות והצלה (הדרגות והתקן של יחידות הכבאים)]] :: [[תקנות הרשות הארצית לכבאות והצלה (הנחה או פטור מתשלום אגרות)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (העסקת כבאים במשמרות)]] :: [[תקנות הרשות הארצית לכבאות והצלה (חקירת דליקות)]] :: [[תקנות הרשות הארצית לכבאות והצלה (כללי התנהגות ובטיחות אש בקיום מדורות)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (מינוי והעסקה של כבאים)]] :: [[תקנות שירותי כבאות (מינוי והעסקה של כבאים-מתנדבים)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (משמעת)]] :: [[תקנות הרשות הארצית לכבאות והצלה (סמל הרשות)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבנין מסחרי)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי חולים)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מגורים)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מלון)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי ספר)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי עינוג)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי תפילה)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במחסנים)]] :: [[תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במפעלי תעשיה או מלאכה)]]}} : [[חוק הרשות הישראלית לחילופי נוער וצעירים]] : [[חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים]] : [[חוק הרשות הלאומית לביטחון קהילתי]] : [[חוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות]] : [[חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות בוכרה]] : [[חוק הרשות הלאומית למורשת יהדות לוב]] : [[חוק הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובשימוש לרעה באלכוהול]] : [[חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש]] : [[חוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו]] : [[חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית (הנחה בארנונה)]] :: [[תקנות הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית (כשירות עובד שהוסמך לבקש מידע מרשות ציבורית)]]}} : [[חוק רשות מקרקעי ישראל]] : [[חוק רשות נאות מרפא]] : [[חוק רשות הספנות והנמלים]] : [[חוק רשות העתיקות]] : [[חוק הרשות לפיקוח חקלאי]] : [[חוק רשות פיתוח (העברת נכסים)]] : [[חוק הרשות לפיתוח הגליל]] : [[חוק הרשות לפיתוח ירושלים]] : [[חוק הרשות לפיתוח הנגב]] : [[חוק הרשות לפיתוח ולקידום התרבות, התיירות וקשרי החוץ של ירושלים]] : [[חוק הרשות לקידום מעמד האשה]] : [[חוק רשות שדות התעופה]] {{קטע מוסתר|id=חוק רשות שדות התעופה|<small>[תקנות]</small>|}} :: [[חוק רשות שדות התעופה (הוראת שעה)]] : {{קטע מוסתר|id=חוק רשות שדות התעופה|| :: [[כללי רשות שדות התעופה (כניסה לשטחים מוגבלים)]]}} : [[חוק הרשות לשיקום האסיר]] : [[חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אישור מוקדם של תשדירי פרסומת)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (אתיקה בפרסומת בשידורי רדיו)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלויזיה ורדיו)]] :: [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (בטוחות לרישיון לשידורי טלוויזיה)]] :: [[תקנות הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (גמול)]] :: [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הוצאה להפקה של סרטים ישראליים)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (חסות לתכניות)]] :: [[תקנות הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (כספים)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים – מתן התראות)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (עוצמת הקול בשידורים)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (שיבוץ פרסומות ואזכורים מסחריים בשידורי רדיו)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (שידורי תכניות טלוויזיה בידי בעל זיכיון)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (שידורי תכניות רדיו בידי בעל זיכיון)]] :: [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (שידורי תכניות רדיו בידי בעל רישיון)]] :: [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (תוכן פרסומי בטלוויזיה)]] :: [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (תכניות ממומנות בטלוויזיה)]] :: [[כללי הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו (תכניות ממומנות של בעל רישיון כללי לשידורי כבלים או בעל רישיון לשידורי לוויין)]]}} : [[חוק רשות התעופה האזרחית]] : [[חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (בחירות)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות בחירות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (סדרי בחירות)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (בחירות) (הוראות בדבר סדרי הצבעה בקרב חיילים ואסירים)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (בחירות) (סדרי הצבעה והוראות בדבר הצבעה בקלפיות של חייבים בבידוד בית בשל נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (סדרי בחירות לראש רשות וסגניו)]]}} : [[חוק הרשויות המקומיות (ביוב)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות (ביוב))|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות)]]}} <!-- : [[חוק הרשויות המקומיות (גמול השתתפות בישיבות לחברי מועצה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות (גמול השתתפות בישיבות לחברי מועצה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (גמול השתתפות בישיבות לחברי מועצה)]]}} --> : [[חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו)|<small>[תקנות]</small>| :: [[החלטת הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו)]]}} : [[חוק הרשויות המקומיות (הגבלת הזכות להיבחר)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (העברת תשלומים מהמדינה)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (הקניית רכוש ציבורי)]] : [[חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חיוב המדינה בסלילת רחובות)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (יועצת לקידום מעמד האישה)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות והגנת נכסים למטרות חינוך)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות מימון בחירות|<small>[תקנות]</small>| :: [[הנחיות הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (ניהול חשבונות)]] :: [[קווים מנחים לרואה חשבון (מימון הבחירות ברשויות המקומיות)]]}} : [[חוק הרשויות המקומיות (מכרזים משותפים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות (מכרזים משותפים)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (מכרזים משותפים)]]}} : [[חוק הרשויות המקומיות (ממונה על תלונות הציבור)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (מנהל יחידת הנוער ומועצת תלמידים ונוער)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות מנהל יחידת הנוער ומועצת תלמידים ונוער|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (מנהל יחידת הנוער ומועצת תלמידים ונוער) (תנאים בדבר השכלה וניסיון למנהל יחידת נוער)]] :: [[צו הרשויות המקומיות (מנהל יחידת הנוער ומועצת תלמידים ונוער) (שיעור ההשתפות של משרד החינוך בעלות שכר של מנהל יחידת נוער)]]}} : [[חוק הרשויות המקומיות (מנהל מחלקת חינוך)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות (מנהל מחלקת חינוך)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (מנהל מחלקת חינוך) (כשירות)]]}} : [[פקודת הרשויות המקומיות (מס עסקים)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (משמעת)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות (משמעת)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (בית הדין – ניהולו, החזקתו והוצאות)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (השתכרות בתקופת השעיה)]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות)]] ::: [[חוק שירות המדינה (משמעת)/רשויות מקומיות]] :: [[תקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (סדרי הדין של בתי הדין)]]}} : [[חוק הרשויות המקומיות (סידורים לנכים)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)]] {{קטע מוסתר|id=חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת ערר)]]}} : [[חוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים)]] : [[חוק הרשויות המקומיות (תרנים לאנטנות טלוויזיה ורדיו)]] : [[חוק רשויות נחלים ומעיינות]] }} == ש == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק השבות]] {{קטע מוסתר|id=חוק השבות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השבות]]}} : [[חוק השבת אבידה]] {{קטע מוסתר|id=חוק השבת אבידה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השבת אבידה]]}} : [[חוק שדה התעופה דב הוז (הוראות מיוחדות)]] : [[חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה]] : [[חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות]] {{קטע מוסתר|id=חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (אגרות מורשי נגישות)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הודעת מבטח בדבר מתן יחס שונה לאדם או בדבר סירוב לבטחו)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הנחה מאגרת רישיון להפעלת מונית נגישה)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לשירותי תחבורה ציבורית)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לשירותי תחבורה ציבורית) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לאתר)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות במוסד חינוך קיים)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות למקום ציבורי שאינו בניין)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות למקום ציבורי שהוא בניין קיים)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות למקומות ציבוריים קיימים שהם מוסדות להשכלה גבוהה ולשירותי השכלה גבוהה שהם נותנים)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות פרטנית לתלמיד ולהורה)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירותי בריאות ולמקומות נתינתם)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירותי הכשרה מקצועית)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (מורשים לנגישות מבנים, תשתיות וסביבה)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (מורשים לנגישות השירות)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (מסירת מידע ועיבודו לצורך עמידה ביעד הייצוג)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (מתן יחס שונה בחוזה ביטוח) (הקמת ועדת תלונות)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות אירועי פינוי אוכלוסייה וקליטתה במצב חירום)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות חושית באוטובוסים בין-עירוניים)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות רכב השכרה ואוטובוסים)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות לשירותי בזק ולמיתקני בזק)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות לשירותי שעת חירום במסגרות לאנשים עם מוגבלות)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (עדיפות במקומות חניה במקום העבודה)]] :: [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (פטור בשל נטל כבד מדי מביצוע התאמות במקום ציבורי שהוא בניין קיים ובשירות ציבורי)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – איסור פרסום מודעה מפלה בדבר הצעת עבודה)]]}} : [[חוק השומרים]] : [[פקודת השותפויות]] {{קטע מוסתר|id=פקודת השותפויות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השותפויות (רישום ואגרות)]]}} : [[חוק שחרור על-תנאי ממאסר]] : [[פקודת שטח נטוש]] : [[פקודת שטח השפוט והסמכויות]] : [[חוק השטחים התת-ימיים]] : [[פקודת השטרות]] : [[חוק השידור הציבורי הישראלי]] {{קטע מוסתר|id=חוק השידור הציבורי הישראלי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השידור הציבורי הישראלי (הסדרה של השימושים בהפקות מקומיות קנויות)]] :: [[כללי תאגיד השידור הישראלי (ממונה על קבילות הציבור)]]}} : [[חוק שידורי טלויזיה (כתוביות ושפת סימנים)]] : [[חוק שידורי ערוץ הכנסת]] : [[חוק שיווי זכויות האשה]] : [[חוק שילוב סטודנטים במערכת החינוך]] : [[חוק השימוש בהיפנוזה]] {{קטע מוסתר|id=חוק השימוש בהיפנוזה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השימוש בהיפנוזה (לימודי היפנוט מוכרים והוראתם, ופרטי הבחינה וסדריה)]]}} : [[חוק השימוש בתאריך העברי]] : [[חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014)]] : [[חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית)]] : [[חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)]] : [[חוק שיפוט המשמעת (משפט חוזר)]] : [[חוק השיפוט הצבאי]] {{קטע מוסתר|id=חוק השיפוט הצבאי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים)]] :: [[תקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים – שחרור מוקדם)]] :: [[תקנות השיפוט הצבאי (התאמת החוק עם האמנה בדבר הטיפול בשבויי מלחמה)]] :: [[תקנות השיפוט הצבאי (סדרי הדין בבתי הדין הצבאיים)]]}} : [[חוק שיפוץ בתים ואחזקתם]] : [[חוק שיקום נכי נפש בקהילה]] : [[חוק שיקים ללא כיסוי]] {{קטע מוסתר|id=חוק שיקים ללא כיסוי|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי שיקים ללא כיסוי]] :: [[תקנות שיקים ללא כיסוי]] :: [[תקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין)]] :: [[תקנות שיקים ללא כיסוי (סייגים לתחולת החוק בשל התמשכות משבר הקורונה)]] :: [[תקנות שיקים ללא כיסוי (סייגים לתחולת החוק בשל התמשכות משבר הקורונה) (מס' 2)]] :: [[תקנות שיקים ללא כיסוי (סייגים לתחולת החוק – שירות חירום)]]}} : [[חוק שירות אזרחי]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות אזרחי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות אזרחי (גוף מפעיל)]] :: [[תקנות שירות אזרחי (כללים בדבר קיזוז)]] :: [[תקנות שירות אזרחי (עקרונות השירות הלאומי וההתנדבות הקהילתית)]] :: [[תקנות שירות אזרחי (שירות מחוץ לישראל ולאזור)]]}} : [[חוק שירות בטחון]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות בטחון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות בטחון 1949|תקנות שירות בטחון {{מוקטן|(תש"י)}}]] :: [[תקנות שירות בטחון]] :: [[תקנות שירות בטחון (אמצעי זיהוי)]] :: [[תקנות שירות ביטחון (הרכב הוועדה לבחינת פטור מטעמי הכרה דתית וסדרי הדין בה) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות שירות ביטחון (התנדבות לצורך קבלת טיפול רפואי)]] :: [[תקנות שירות בטחון (התנדבות לשירות בטחון)]] :: [[תקנות שירות בטחון (מיועדים לשירות בטחון ויוצאי צבא השוהים בחוץ לארץ)]] :: [[צו שירות ביטחון (שירות מוכר להשגת יעדים ביטחוניים לאומיים) (הוראת שעה)]] :: [[צו שירות ביטחון (שירות מוכר לתכלית ביטחון) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק שירות הביטחון הכללי]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות הביטחון הכללי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (הגבלות על עובדי השירות בתקופת עבודתם בשירות ולאחריה)]] :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (הודעה למעביד בדבר דרישות סיווג ביטחוני לעובדיו)]] :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (העסקה לפי חוזה מיוחד)]] :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (העסקה לפי כתב העסקה)]] :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (העסקה לתקופת ניסיון במשרות המיועדות להעסקה לפי כתב מינוי)]] :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (חפץ שנתפס)]] :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (סייגים בקרבת משפחה)]] :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (סמכויות שוטר)]] :: [[תקנות שירות הביטחון הכללי (פרטים אחרים בנוגע לשירות אשר הם חסויים והיתר לפרסום מידע האסור לפרסום)]] :: [[הודעה על הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש]]}} : [[חוק שירות בתי הסוהר (נכים ונספים)]] : [[חוק שירות לאומי]] :: [[חוק שירות לאומי (תנאי שירות למתנדב בשירות לאומי)]] : [[חוק שירות לאומי-אזרחי]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות לאומי אזרחי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות לאומי-אזרחי]]}} : [[חוק שירות המדינה (גמלאות)]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות המדינה (גמלאות)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]]}} : [[חוק שירות המדינה (מינויים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות המדינה מינויים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (הצהרה על רכוש)]] ::: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (הצהרה על רכוש) (עובדי משרד מבקר המדינה)]] :: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (הצהרת אמונים)]] ::: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (הצהרת אמונים) (עובדי משרד מבקר המדינה)]] :: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (הצעת תקן)]] :: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד)]] ::: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי משרד מבקר המדינה)]] :: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (כללים ונוהל לקביעת כשירות רפואית)]] ::: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (כללים ונוהל לבדיקות רפואיות) (עובדי משרד מבקר המדינה)]] :: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (מכרזים, בחינות ומבחנים)]] ::: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (בחינות ומבחנים וסדריהם) (משרד מבקר המדינה)]] ::: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (בחינות ומבחנים למשרות פטורות מחובת מכרז) (משרד מבקר המדינה)]] ::: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (מכרזים) (משרד מבקר המדינה)]]] :: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (מסירת ידיעות ותעודות רפואיות במצב חירום נגיף הקורונה)]] :: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (סייגים בקרבה משפחתית)]] ::: [[כללי שירות המדינה (מינויים) (סייגים בקרבת משפחה) (עובדי משרד מבקר המדינה)]] :: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (קביעת בעלי התפקידים שהנציב רשאי לאצול להם מסמכותו לפי סעיף 40 לחוק)]] :: [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (תקופת כהונה של עובדים זמניים)]]}} : [[חוק שירות המדינה (משמעת)]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות המדינה משמעת|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו שירות המדינה (משמעת) (שירות הבטחון הכללי והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים)]] ::: [[חוק שירות המדינה (משמעת)/שירותים חשאיים]] :: [[תקנות שירות המדינה (משמעת) (ביצוע החלטות ועדת משמעת ובית הדין)]] :: [[תקנות שירות המדינה (משמעת) (בקשות לשינוי שיעור המשכורת המשתלמת לעובד מושעה)]] :: [[תקנות שירות המדינה (משמעת) (החלת הוראות מחוק זכויות נפגעי עבירה)]] :: [[תקנות שירות המדינה (משמעת) (השתכרות בתקופת השעיה)]] :: [[תקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין)]] :: [[תקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין בועדות המשמעת)]] :: [[תקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין בערעור או בבקשה לשופט בית המשפט המחוזי)]] :: [[תקנות שירות המדינה (משמעת) (עבירות משמעת לענין סעיף 19 לחוק)]]}} : [[חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים)]] : [[חוק שירות מידע פיננסי]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות מידע פיננסי|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי הגשת בקשת רישיון למתן שירות מידע פיננסי]]}} : [[חוק שירות המילואים]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות המילואים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות המילואים (התנדבות לשירות מילואים) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות שירות המילואים (חובות חיילי המילואים)]] :: [[תקנות שירות המילואים (תשלום תגמול נוסף)]] :: [[צו שירות המילואים (מטרות הקריאה לשירות מילואים) (הוראת שעה)]] :: [[צו שירות המילואים (קביעת תפקידים ומקצועות לעניין חריגים במספר הימים המרבי של שירות מילואים בתקופה של שלוש שנים רצופות) (הוראת שעה)]] :: [[צו שירות המילואים (שירות מילואים למטרת תעסוקה מבצעית יותר מפעם אחת בתקופה של שלוש שנים רצופות) (הוראת שעה)]]}} <!-- : [[חוק שירות נתוני אשראי]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות נתוני אשראי|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות נתוני אשראי]]}} --> : [[חוק שירות עבודה בשעת-חירום]] : [[חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה)]] : [[חוק שירות הציבור (הצהרת הון)]] : [[חוק שירות הציבור (מתנות)]] : [[חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות)]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) (כללים ומבחנים לקביעת דרגת נכות)]] :: [[תקנות שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (תנאים לפיטורים משירות קבע של נגדים שהגיעו לגיל 42 לפחות) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע)]] : [[חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (חיילות בשירות קבע)]] : [[חוק שירות התעסוקה]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירות התעסוקה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירות התעסוקה (כללים ותנאים בדבר תשלום גמול והחזר הוצאות ליושב ראש מועצת שירות התעסוקה שאינו עובד המדינה)]] :: [[תקנות שירות התעסוקה (ערובה)]] :: [[תקנות שירות התעסוקה (תשלומים ממבקש עבודה בקשר לתיווך עבודה)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – הוראות שירות התעסוקה)]]}} : [[חוק שירותי הדת היהודיים]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירותי הדת היהודיים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירותי הדת היהודיים (אגרות שירותים)]] :: [[תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר)]] :: [[תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לעניני קבורה)]] :: [[תקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות)]] :: [[תקנות שירותי הדת היהודיים (תנאי כשירות ופסלות ואופן אישור הכשירות או הפסלות של מועמדים לתפקיד ממונים במועצות הדתיות)]] :: [[תקנות שירותי הדת היהודיים (תקציב מועצות דתיות)]] :: [[החלטת שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו)]] :: [[תקנות מועצת בתי העלמין היהודיים בירושלים]]}} : [[חוק שירותי הובלה]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירותי הובלה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירותי הובלה]]}} : [[חוק שירותי הסעד]] : [[חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות]] : [[חוק שירותי רווחה (זכויות נשים ששהו במקלט לנשים מוכות)]] : [[חוק שירותי תיירות]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירותי תיירות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירותי תיירות (מורי דרך)]] :: [[תקנות שירותי תיירות (מורי דרך) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – חיקוקי תיירות)]]}} : [[חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) (טיסות פנים-ארציות)]]}} : [[חוק שירותי תשלום]] {{קטע מוסתר|id=חוק שירותי תשלום|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שירותי תשלום (פטור מהוראות החוק)]]}} : [[חוק השכירות והשאילה]] : [[חוק שכר מינימום]] {{קטע מוסתר|id=חוק שכר מינימום|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שכר מינימום (הוראות משלימות לענין חישוב שכר מינימום יומי)]] :: [[תקנות שכר מינימום (נוער עובד וחניכים)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – שכר מינימום)]]}} : [[חוק שכר שווה לעובדת ולעובד]] : [[חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה]] : [[חוק שמאי מקרקעין]] {{קטע מוסתר|id=חוק שמאי מקרקעין|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שמאי מקרקעין]] :: [[תקנות שמאי מקרקעין (אגרות)]] :: [[תקנות שמאי מקרקעין (אתיקה מקצועית)]] :: [[תקנות שמאי מקרקעין (בחינות)]] :: [[כללי שמאי מקרקעין (הכרה בתארים אקדמיים מחוץ לארץ)]] :: [[תקנות שמאי מקרקעין (ועדת פיקוח על הבחינות)]] :: [[תקנות שמאי מקרקעין (כשירות ממלאי תפקידים)]] :: [[תקנות שמאי מקרקעין (סדרי דין בדיון לפני ועדת משמעת)]] :: [[כללי שמאי מקרקעין (פטור מבחינות)]] :: [[תקנות שמאי מקרקעין (רישום מתמחים, אימונם ופיקוח על ההתמחות)]]}} : [[חוק השמות]] {{קטע מוסתר|id=חוק השמות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השמות]]}} : [[חוק השמירה על המקומות הקדושים]] {{קטע מוסתר|id=חוק השמירה על המקומות הקדושים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים]]}} : [[חוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן]] : [[חוק שמירת הנקיון]] {{קטע מוסתר|id=חוק שמירת הנקיון|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שמירת הנקיון (סימון מכלים למשקה)]] :: [[תקנות שמירת הנקיון (קרן לשמירת הנקיון)]] :: [[צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – שמירת הניקיון)]]}} : [[חוק שמירת הסביבה החופית]] {{קטע מוסתר|id=חוק שמירת הסביבה החופית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שמירת הסביבה החופית (הכשרת מפקחים)]]}} : [[חוק שעות עבודה ומנוחה]] {{קטע מוסתר|id=חוק שעות עבודה ומנוחה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות שעות עבודה ומנוחה]] :: [[היתר כללי להעבדה במנוחה השבועית ובשעות נוספות במפעלים רפואיים ובמוסדות לטיפול בזקנים או בילדים]] :: [[היתר כללי להעסקת עובדים במנוחה השבועית לצורך קיום משחקי כדורגל]] :: [[היתר כללי להעסקת עובדים בשעות נוספות]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – שעות עבודה ומנוחה)]]}} : '''[[חוק-יסוד: השפיטה]]''' : [[חוק שריון שלילת זכות השיבה]] }} == ת == {{עמודות||class=hierarchical| : [[חוק תאגידי מים וביוב]] {{קטע מוסתר|id=חוק תאגידי מים וביוב|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה לשירות)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (ביצוע עבודות למניעת זיהום)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (דוחות תקופתיים ומיידיים)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (הפחתה של סכומי עיצום כספי)]] :: [[כללי המים (השמעת עמדות בעניין כללים, בעניין תעריף ובעניין קביעת אמות מידה)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (התקשרות חברה עם רשות מקומית לביצוע גבייה)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (חברות אזוריות)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (חברות ביוב)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (ייעוד רווחים)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (ניתוק אספקת מים וביוב)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (קביעת תנאים ברישיון לעניין אמות מידה הנדסיות)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (תנאים למתן רישיון לפעילות נוספת)]] :: [[כללי איגודי ערים (תעריפים לשירותי ביוב שמספקים איגודי ערים לביוב)]] :: [[כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)]]}} : [[חוק התאגידים הביטחוניים (הגנה על אינטרסים ביטחוניים)]] : [[פקודת התאונות ומחלות משלח-היד (הודעה)]] {{קטע מוסתר|id=פקודת התאונות ומחלות משלח היד הודעה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מחלות מקצוע (חובת הודעה – רשימה נוספת)]] :: [[תקנות התאונות ומחלות משלח-היד (הודעה על מקרים מסוכנים במקומות עבודה)]]}} : [[חוק התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] : [[חוק תגמול לחייל הנפגע בהצלת חיי הזולת]] {{קטע מוסתר|id=חוק תגמול לחייל הנפגע בהצלת חיי הזולת|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות תגמול לחייל הנפגע בהצלת חיי הזולת]]}} : [[חוק תגמול לנושאי משרה בתאגידים פיננסיים (אישור מיוחד ואי-התרת הוצאה לצורכי מס בשל תגמול חריג)]] : [[חוק התגמולים (ילד שנתייתם עקב מעשה אלימות במשפחה)]] : [[חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם]] : [[חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד)]] : [[חוק התגמולים לחסידי אומות העולם]] : [[חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה]] : [[חוק התובלה האוירית]] : [[חוק תובענות ייצוגיות]] {{קטע מוסתר|id=חוק תובענות ייצוגיות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות תובענות ייצוגיות]]}} : [[חוק התחרות הכלכלית]] {{מוקטן|(חוק ההגבלים העסקיים)}} {{קטע מוסתר|id=חוק התחרות הכלכלית|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות התחרות הכלכלית (מרשם, פרסום ודיווח על עסקאות)]] :: [[כללי ההגבלים העסקיים (הוראות והגדרות כלליות)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (הוראות והגדרות כלליות) (הוראת שעה)]] :: [[כללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסדרים בין מובילים באוויר) (מס' 2)]] :: [[כללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסדרים בין מובילים באוויר שעניינם שיווק קיבולת טיסה ליעדים הכפופים להסכמי שמים פתוחים) (הוראת שעה)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסדרי הלוואות משותפות) (הוראת שעה)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסדרים שאינם אופקיים) (הוראת שעה)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסדרים שעניינם ייצוא של ציוד ביטחוני מחוץ למדינת ישראל) (הוראת שעה)]] :: [[כללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסדרים תפעוליים שעניינם תובלה בין-לאומית בים) (הוראת שעה)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסכמים בין חברות קשורות) (הוראת שעה)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסכמי הפצה בלעדית) (הוראת שעה)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסכמי זכיינות) (הוראת שעה)]] <!-- :: [[כללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסכמים לביצוע מחקר ופיתוח) (הוראת שעה)]] --> :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסכמים שפגיעתם בתחרות קלת ערך) (הוראת שעה)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסכמי רכישה בלעדית) (הוראת שעה)]] :: [[כללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג לכבילות נלוות למיזוגים)]] :: [[כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג למיזמים משותפים) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק תיירות מרפא]] : [[חוק התכנון והבניה]] {{קטע מוסתר|id=חוק התכנון והבניה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – תכנון ובנייה)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (אישור מטרה ציבורית)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (ביצוע התאמות נגישות למוסד חינוך חדש)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (בניין הדרוש במישרין לצורך הקמתה של דרך או שימוש בה)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (בעל דירה הרשאי להגיש תכנית בבית משותף)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (דיווח על ביצוע עבודות לפי סעיף 261(ד) לחוק)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (דרך הגשת התנגדות להוראת שינוי לועדה למיתקנים בטחוניים)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (הגשת תביעה לפיצויים והדיון בה)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (הודעות על חבות בהיטל השבחה ותחליף מסירה)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (הוראות מיוחדות בדבר היתר במיתקן בטחוני)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (הליך רישוי בדרך מקוצרת)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (המצאת צו לפי סעיף 239 לחוק)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (הצללה בגן שעשועים)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (הקמת מכון בקרה ודרכי עבודתו)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (התקנת מיתקן גישה אלחוטית לתקשורת בשיטה התאית)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (כינוי תכניות)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (כשירות בקר מורשה בריאות)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (כשירות בקר מורשה להגנת הסביבה)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (מיתקנים נלווים לקו תשתית תת-קרקעי)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (מכוני בקרה, תנאי כשירות נוספים והכשרה של בקר מורשה בטיחות אש)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (משלוח הודעות והחלטות בדרך מקוונת)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (מסירת מידע)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (מסירת מידע לשמאי מקרקעין)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (הנוהל בועדה למיתקנים בטחוניים)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (הנוהל בועדת ערר למיתקנים בטחוניים)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי הדיון בקיום דיון חוזר במוסד תכנון)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה להכרעה לפני שמאי מכריע או שמאי מייעץ)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בוועדות ערר בעררים לפי סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בפני ועדת הערר למימי חופין)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בפני ועדת ערר לענין קרקע חקלאית)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בערעור)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בערעור על שומת השבחה)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סדרי נוהל בהתנגדויות לתכנית, סמכויות חוקר וסדרי עבודתו)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (ערובות להבטחת תשלום היטל השבחה ודחיית תשלומים)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (ערר על החלטת ועדה מיוחדת בפני שרים)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (ערר בפני המועצה הארצית)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (פטור מאגרה להגשת עררים לוועדת ערר לפי סעיף 198 לחוק)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (פטור מהיטל השבחה לעידוד חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (פטור מהיתר לעבודה לצורכי מרעה בקרקע חקלאית באזורים כפריים ותנאיו)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (פטור סוגי בקשות מתחולת סעיף 149 לחוק)]] :: [[צו התכנון והבנייה (פטור מתכנית והיתר להצבת תחנת משנה ניידת)]] :: [[צו התכנון והבנייה (פטור מתכנית ומהיתר להקמת מיתקני מערכת ההתרעה הארצית מפני רעידות אדמה) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (פרסום הודעה על הפקדת תכנית על גבי שלט לפי סעיף 89א לחוק)]] :: [[צו התכנון והבנייה (צורכי ציבור נוספים)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (רישוי בנייה)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (רישום בקרים) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (שכרו של שמאי מכריע ושמאי מייעץ)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (תדירות דיוני מוסד תכנון)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (תכן הבנייה) (אצירת אשפה)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (תכן הבנייה) (אקוסטיקה)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (תכן הבנייה) (בטיחות המשתמש)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (תכן הבנייה) (בנייה בת-קיימה)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (תכן הבנייה) (תברואה)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (תכנית איחוד וחלוקה)]] :: [[תקנות התכנון והבנייה (תנאי הכשירות וההכשרה של בקר הגא לעניין הרשות המוסמכת)]] :: [[תקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה)]]}} : [[חוק תכנון משק החלב]] {{קטע מוסתר|id=חוק תכנון משק החלב|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות תכנון משק החלב (מס על העברת מכסה)]] :: [[תקנות תכנון משק החלב (קביעת מכסות חלב)]] :: [[תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי – תכנון משק החלב בישראל)]]}} : [[חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003)]] : [[חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004)]] : [[חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) (מס' 2)]] : [[חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016)]] : [[חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018)]] {{קטע מוסתר|id=חוק התכנית הכלכלית 2017|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות ההתייעלות הכלכלית (כללי חלוקת הקרן לצמצום פערים בין רשויות מקומיות) (הוראת שעה)]] :: [[תקנות ההתייעלות הכלכלית (כללי חלוקה לרשויות הסמוכות לנמל התעופה בן-גוריון) (הוראת שעה)]]}} : [[חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2019)]] : [[חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2021 ו-2022)]] : [[פקודת התעבורה]] {{קטע מוסתר|id=פקודת התעבורה|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות התעבורה]] :: [[תקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט)]] :: [[תקנות התעבורה (הפעלת מצלמות בידי רשות מקומית לשם תיעוד שימוש שלא כדין בנתיב תחבורה ציבורית)]] :: [[תקנות התעבורה (מחיר מרבי בעבור חניה לפי הסדר חניה ארצי אחיד)]] :: [[תקנות התעבורה (סדרי תנועה ושמירת הבטחון בכרמלית בחיפה)]] :: [[צו התעבורה (עבירות קנס)]]}} : [[פקודת תעריף המכס והפיטורין]] : [[חוק תעריפי התחבורה הציבורית]] : [[חוק התקנים]] {{קטע מוסתר|id=חוק התקנים|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות התקנים (הפחתה של סכומי עיצום כספי)]] :: [[צו התקנים (חובת תו תקן)]] :: [[כללי התקנים (עיבוד תקנים זמניים)]] :: [[כללי התקנים (עיבוד תקנים ישראליים)]] :: [[צו התקנים (פטור מחובת סימון בשפה העברית)]] :: [[צו התקנים (קביעת תוי-תקן)]] :: [[תקנות התקנים (תו-תקן וסימן השגחה)]] :: [[תקנון מכון התקנים הישראלי]] :: [[הודעה בדבר המקומות להפקדת תקנים רשמיים]]}} : [[חוק התקשורת (בזק ושידורים)]] {{קטע מוסתר|id=חוק התקשורת בזק ושידורים|<small>[תקנות]</small>| :: [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (בעל רישיון לשידורים)]] :: [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (דיווח של בעל רישיון על אירוע מיוחד)]] :: [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] :: [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים לקבלת רישיון כללי אחוד)]] :: [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים לקבלת רישיון כללי למתן שירותי בזק פנים-ארציים נייחים)]] :: [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] :: [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (התקנה, תפעול ותחזוקה)]] :: [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (ועדה מייעצת)]] :: [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] :: [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (מרב הזיקות של בעל רישיון לשידור ערוץ חדשות בין-לאומי ודיוק, מהימנות ואיזון בשידוריו)]] :: [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] :: [[צו התקשורת (בזק ושידורים) (פטור מרישוי לציוד קצה הפועל בשיטה התאית (רט"ן))]] :: [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] :: [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] :: [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (שימוש ברשת בזק ציבורית של מפ"א)]] :: [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] :: [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (תשלומים בעד קישור-גומלין)]]}} : [[חוק תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה)]] : [[חוק התרבות והאמנות]] {{קטע מוסתר|id=חוק התרבות והאמנות|<small>[תקנות]</small>| :: [[צו התרבות והאמנות (ארגונים מייצגים וגופים ציבוריים)]]}} : [[חוק תרומת ביציות]] {{קטע מוסתר|id=חוק תרומת ביציות|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות תרומת ביציות (תשלום פיצוי בשל פעולת שאיבת ביציות ותשלום אגרה בעד אישור רופא אחראי)]]}} : [[חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם]] : [[חוק תשלומים לחיילים בשירות סדיר (הגנה על תשלומים)]] : [[חוק תשלומים לפדויי שבי]] : [[חוק תשתיות להולכה ולאחסון של נפט על ידי גורם מפעיל]] }} == חקיקת איו"ש == {{עמודות||class=hierarchical| : '''מנשרים:''' : [[מנשר בדבר נטילת השלטון ע"י צה"ל|מנשר בדבר נטילת השלטון ע"י צה"ל {{מוקטן|(מנשר מס' 1)}}]] : [[מנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (אזור הגדה המערבית)|מנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (אזור הגדה המערבית) {{מוקטן|(מס' 2)}}]] : [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)|מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 7)}}]] : ''צווים:''' : [[צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עויינת (אזור הגדה המערבית)|צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עויינת (אזור הגדה המערבית) {{מוקטן|(מס' 101)}}]] : [[צו בדבר הגנה על עדים (יהודה ושומרון)|צו בדבר הגנה על עדים (יהודה ושומרון) {{מוקטן|(מס' 2025)}}]] : [[צו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון)|צו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 1651)}}]] : [[צו בדבר הסדרת הסמכויות בנקודות מעבר (הוראת שעה) (יהודה ושומרון)|צו בדבר הסדרת הסמכויות בנקודות מעבר (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) {{מוקטן|(מס' 1665)}}]] : [[צו בדבר העברת טובין (יהודה והשומרון)|צו בדבר העברת טובין (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 1252)}}]] : [[צו בדבר העלאת קנסות שנקבעו בדין או בתחיקת בטחון (יהודה והשומרון)|צו בדבר העלאת קנסות שנקבעו בדין או בתחיקת בטחון (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 845)}}]] : [[צו בדבר הקמת מינהל אזרחי (יהודה והשומרון)|צו בדבר הקמת מינהל אזרחי (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 947)}}]] : [[צו בדבר הרשות לכבאות והצלה (יהודה והשומרון)|צו בדבר הרשות לכבאות והצלה (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 1742)}}]] : [[צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים (יהודה והשומרון)|צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 418)}}]] {{קטע מוסתר|id=צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים|<small>[תקנות]</small>| :: [[מינוי ועדות תכנון מיוחדות (מועצות מקומיות ומועצות אזוריות) (יהודה והשומרון)]]}} : [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)|צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית) {{מוקטן|(מס' 13)}}]] : [[צו בדבר מתן היתרים לעבודות בשטחים תפוסים לצרכים צבאיים (יהודה והשומרון)|צו בדבר מתן היתרים לעבודות בשטחים תפוסים לצרכים צבאיים (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 997)}}]] : [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (אזור הגדה המערבית)|צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (אזור הגדה המערבית) {{מוקטן|(מס' 58)}}]] :: [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] : [[צו בדבר סילוק מבנים חדשים (יהודה והשומרון)|צו בדבר סילוק מבנים חדשים (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 1797)}}]] : [[צו בדבר פרשנות (יהודה והשומרון)|צו בדבר פרשנות (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 1729)}}]] : [[צו בדבר קובץ מנשרים (אזור הגדה המערבית)|צו בדבר קובץ מנשרים (אזור הגדה המערבית) {{מוקטן|(מס׳ 111)}}]] : [[צו בדבר רכוש ממשלתי (אזור הגדה המערבית)|צו בדבר רכוש ממשלתי (אזור הגדה המערבית) {{מוקטן|(מס' 59)}}]] : [[צו בדבר שיקים ללא כיסוי (יהודה והשומרון)|צו בדבר שיקים ללא כיסוי (יהודה והשומרון) {{מוקטן|(מס' 1024)}}]] : '''חקיקה ירדנית:''' : [[החוק הפלילי הירדני|החוק הפלילי הירדני {{מוקטן|(מס' 16 לשנת 1960)}}]] : [[חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים|חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים {{מוקטן|(מס' 79 לשנת 1966)}}]] }} == נגיף הקורונה - צווי בריאות העם, חוקים ותקנות סמכויות מיוחדות == ראו דף [[חוקי קורונה]] – כולל חוקים ותקנות שפקעו. {{עמודות||class=hierarchical| : '''צווי בריאות העם''' : [[צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה)]] : [[צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש 2019) (בידוד בבית חולים) (הוראת שעה)]] : [[צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש 2019) (הוראות למעסיק של עובד בבידוד בית) (הוראת שעה)]] : '''חוקי קורונה''' : [[חוק הארכת תקופות (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש) (אישורים רגולטוריים)]] : [[חוק הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה)]] : [[חוק מענק הסתגלות מיוחד לבני 67 ומעלה (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש)]] : [[חוק מענק לעידוד תעסוקה (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש)]] {{קטע מוסתר|id=חוק מענק לעידוד תעסוקה (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות מענק לעידוד תעסוקה (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש) (סדרי הדין והמינהל בוועדת הערר)]]}} : [[חוק מענק סיוע לעסקים בשל ההשפעה הכלכלית של התפשטות זן אומיקרון של נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה)]] : [[חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה)]] : [[חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (צווי סגירה מינהליים) (הוראת שעה)]] : [[חוק הארכת תקופות ודחיית מועדים בענייני הליכי מס ומענקי סיוע (נגיף הקורונה החדש – הוראת שעה – תיקוני חקיקה)]] : [[חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה)]] {{קטע מוסתר|id=חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה)|<small>[תקנות]</small>| :: [[תקנות התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה) (בקשה למענק לפי מחזור עסקאות חליפי)]] :: [[תקנות התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה) (סדרי הדין והמינהל בוועדת הערר)]]}} : [[חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש – מענק חד-פעמי) (הוראת שעה ותיקוני חקיקה)]] : [[חוק קיום דיונים בהיוועדות חזותית בהשתתפות עצורים, אסירים וכלואים בתקופת התפשטות נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה)]] : [[חוק הארכת תקופות וקיום דיונים בהיוועדות חזותית בענייני תכנון ובנייה (נגיף הקורונה החדש – הוראת שעה)]] : [[חוק למתן שירותים חיוניים מרחוק (נגיף הקורונה החדש – הוראת שעה)]] : [[חוק החזר מקדמה בשל ביטול אירוע (נגיף הקורונה החדש)]] : [[חוק דחיית מועדים לביצוע בדיקות של מיתקני גז (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה)]] : '''תקנות סמכויות מיוחדות''' : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הגבלות במערכת בתי הדין הדתיים הדרוזיים) (הוראת שעה) (מס' 2)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלות במערכת בתי הדין הרבניים)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הגבלות במערכת בתי הדין השרעיים) (הוראת שעה) (מס' 2)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הגבלות במערכת בתי המשפט) (הוראת שעה) (מס' 2)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלות על הפעלת שדות תעופה וטיסות)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות בתחום התחבורה)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות של מקום ציבורי או עסקי והוראות נוספות)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת פעילות של מוסדות המקיימים פעילות חינוך והוראות נוספות)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (חובת ביצוע בדיקה בכניסה לישראל)]] : [[תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (תו ירוק לעובדים)]] : [[כללי שירות המדינה (מינויים) (מסירת ידיעות ותעודות רפואיות במצב חירום נגיף הקורונה)]] : [[צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) (סדרי הצבעה והוראות בדבר הצבעה בקלפי ייעודית) (נגיף הקורונה החדש)]] }} == מקורות חיצוניים == {{מיזמים|ויקיפדיה=חוקי מדינת ישראל}} * [http://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Laws/Pages/lawhome.aspx מאגר החקיקה הלאומי של הכנסת] {{legal}} [[קטגוריה:ספר החוקים של מדינת ישראל|*]] [[קטגוריה:חוקים]] h8b0keap8f2oj3swdh8qe7baa767oep 2 1547 1417210 1416846 2022-08-07T13:20:58Z Nahum 68 /* ארכיון פרוייקטי החודש: */ wikitext text/x-wiki שמי נחום ונגרוב, ואני בנו של [[w:אלחנן צ'ארלס ונגרוב|ר' אלחנן צבי (צ'רלס) ונגרוב]] המנוח, ואחד מצעירי תלמידיו של מרן הגרש"ז אויערבאך בישיבת "קול תורה". אני מעמד, מגיה ומתרגם במקצועי, מתמחה בניקוד ופיסוק, ועובד בהוצאה לאור קטנה של ספרי קודש. לפרטים נוספים אודותיי ראו [[w:משתמש:נחום|כאן]], [[w:משתמש:Nahum|כאן]] ו[http://stage.co.il/a/1104 בבמה חדשה]. {{תיבות משתמש|תיבות= {{#babel:he|en-4|yi-1|tmr-3}} }} {{משתמש תרומות|64,000}} <div dir=ltr> {{רווח קשיח|2}}Volunteering at he.wikisource since June 2005.<br /> [http://meta.wikimedia.org/wiki/User:Nahum Link to my User Page on Meta] </div> <br /> {{תוכן עניינים ללא מיספור}} {{סוף}} ==דפים במעקב:== לשימוש בהצבעת מחיקה: {{תב|הצבעת מחיקה}} [[ויקיטקסט:מזנון#מאמרים במרחב "ביאור"]]--10.07.22 [[שיחת ביאור:לבישת פאה נכרית]] נמחק--00:05, 15 ביולי 2022 (IDT) [[שיחה:ערוך השולחן אורח חיים קפד]]-- 18:46, 29 ביולי 2022 (IDT) ==פרוייקטים שסיימתי בסייעתא דשמיא:== *רשימת מיזמים ישנים הועברה ל[[משתמש:Nahum/ארכיון|ארכיון]] *מיזמים חדשים: # [[משנה]] מהדורת ניקוד: סדרי זרעים, מועד, נשים ונזיקין #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר בראשית]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר שמות|שמות]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר ויקרא|ויקרא]] ו[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר|במדבר]], בשיתוף Dovi ואחרים #'''[[שניים מקרא ואחד תרגום]]''' ע"פ [[מקרא ותרגום]], בשיתוף Dovi #[[קבא דקשייתא]] #טקסטים מולחנים בליליפונד: ## [[ויקיטקסט:טקסטים מולחנים]] # [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים]] ==תרגומים שלי מאנגלית== #[[קובלא חאן]] #{{ללא גלישה|[[סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #{{ללא גלישה|[[היפה והחיה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #[[יסודות השחמט (קפבלנקה)]] -- בעבודה. ==ספרי הספרייה הלאומית== #{{ללא גלישה|[[מפתח:בממלכת כוזר היהודית.pdf]] - [[בממלכת כוזר היהודית]]}} #[[מפתח:משא בערב.pdf]] - [[משא בערב]] ==פרוייקט החודש== ===ארכיון פרוייקטי החודש:=== '''ימי האהבה:''' [[ראשית חכמה/שער האהבה]] *חודשי אלול-תשרי (עד יוהכ"פ): [[ראשית חכמה/שער התשובה]] *חודשי אלול-תשרי (עד סוף סוכות): [[מטה אפרים]] *חודש כסלו: '''[[בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד]]''' *חודש אדר: '''[[יוסף תהלות]]''' על תהלים למרן '''[[מחבר:חיד"א|החיד"א]]''' עמ' 101 *חודש אדר: '''[[בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ד]]''' *חודש ניסן: '''[[בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר א]]''' *חודש סיון: '''[[בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב]]''' *לתשעה באב: :'''[[לבוש אורח חיים תקנו]],''' הל' ת"ב, עמ' 192 :'''[[איכה רבה פתיחתא כח]]''' :'''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יט]]''' :'''דקס [[ביאור:בבלי גיטין דף נז]],''' אמצע ע"א ==הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע== # משנה מנוקדת: [[משנה כריתות ו ניקוד]] # דק"ס {{ק|[שינו"ס מבוססים על פרוייקט "הכי גרסינן" של מכון פרידברג ואתר "מאגרים" של האקדמיה, ובמס' ברכות מתמקדים בעיקר בכתי"י '''מ'''ינכן, '''פ'''ריז, '''א'''וקספורד {{ק|(ספ.בודל. 366)}}, '''פיר'''נצה, ושאר כתי"י ודפו"י]}}: ## [[ביאור:בבלי ברכות דף טז]], ע"ב #[[משתמש:Uziel302/מילים חשודות]], הגהה ע"פ הרשימה #(2 הדברים הבאים לא כ"כ עובדים לי מסיבות שונות) ##[[משתמש:Uziel302/typos]] ##[[משתמש:Uziel302/קישורים שבורים מוויקיפדיה]] - [https://quarry.wmflabs.org/query/37508 לינק לשאילתא]. === בשיתוף Dovi === #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/לג]] :*([[שיחה:רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כז]]) ==פרוייקטים נוספים שאני משתתף בהם:== ===מקרא ופרשנות:=== #[[ויבינו במקרא]] #[[נחמיאש על משלי]] פרק ו, עמ' 54; #[[משתמש:Inkbug/שד"ל]]; [[שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית]] ##[[מפתח:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf]]; ##[[מפתח:Luzzato-Ohev-Ger-HB23918.pdf]]; #[[התורה על פי סדרי הקריאה הארץ ישראלית]] ===הלכה:=== #'''רי"ף''' עם מפרשים, [[רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ד עמוד א]] #[[ארבעה טורים]] עם מפרשים, בעיקר הגהת או.סי.אר, פתיחת ר"ת, עיצוב ופיסוק לב"י וד"מ: [[טור אורח חיים צד]] #[[שולחן ערוך]], ולאו"ח עם נושאי כלים: באר הגולה, [[משנה ברורה]], [[ביאור הלכה]], מגן אברהם, [[ט"ז]], [[ביאור הגר"א]], [[כף החיים]], [[באר היטב]] ו[[שערי תשובה (מרגליות)|שערי תשובה]]; ##{{ללא גלישה|כרגע: שעת ל[[שולחן ערוך אורח חיים ל|סימן ל]]; [[כף החיים על אורח חיים נא]], עמ' 167 בקובץ}} #[[לבוש אורח חיים]] דף 52 סט; [[לבוש האורה]] דף 75; #[[שולחן ערוך הרב]]; #[[תרומת הדשן]], הגהה ופיסוק עד סימן ל"ט, עמ' 22 בקובץ; ===מוסר, חסידות, קבלה ופילוסופיה:=== #[[ראשית חכמה]]; #[[בני יששכר]]; #[[תורה אור (חב"ד)]]; #[[האמונות והדעות]] לרס"ג; #[[יסוד ושורש העבודה/ב]]; #[[מדרש האיתמרי]] עמ' 27; ===מדרש:=== # [[ילקוט שמעוני תורה קלח]]; #[[מדרש תנחומא הקדום/כרך א]] עמ' 415; #[[ספרי על דברים]] לפי סדר החלוקה המקורי; ===תפילה:=== #[[מפתח:The Seliḥot for the Entire Year.pdf|הסליחות לכל השנה]], מאת זליגמן בר #[[סידור בית יעקב (עמדין)]] #[[סידור תורה אור]]; ##[[מפתח:Siddur Torah Ohr (Schulzinger Bros. 1940).pdf]] ===שונות:=== #[[מנחת חינוך]]; #[[תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת]]; #[[ספר המצוות רמב"ן שרשים]] תחילת עמ' 18 בקובץ; #[[תפארת האדם]] - מאת הרב אלכסנדר סנדר גדליהו טכורש ז"ל, עמ' 26 בקובץ ===ספרות חול:=== #[[מקור ברוך (אוטוביוגרפיה)]], עד סוף עמ' 2 בקובץ 1120; #[[זכרונות לבית דוד]] (עבודה אופליין) #[[חנוך ב]], פ"ח ===ספרי רש"ר הירש:=== #[[אגרות צפון]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Igrot tsafon.he.pdf]]; #[[חורב]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot Vehatorot. 1892.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מאמר למען דעת]]. ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת העדות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Hatorot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת התורות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. 1895.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק ב]] #[[עונג שבת]] ==מחברים שיצירתם תהיה חופשית== *[[מחבר:אלישבע ביחובסקי]], יצירה חופשית *[[w:מיכאל היגר|ד"ר מיכאל היגגער]] - [[מסכת סופרים יד]] [[מסכת סופרים (היגר)]], 1 בינואר 2023 *[[חזון אי"ש]], 1 בינואר 2024 *דילן תומאס, [[ואין שלטון ביום המוות]], 1 בינואר 2024 *[[מחבר:רב יהודה לייב הלוי אשלג|הרב יהודה אשלג]], 1 בינואר 2025 - [[ספר שמעתי]] * ספר חנוך א' - כהנא ויעקב פייטלוביץ' - 1 בינואר 2026 *[[מחבר:אפרים פורת]], 1 בינואר 2030 - [[אגרות צפון]] בתרגומו *[[w:חיים הלר|חיים הלר - סהמ"צ להרמב"ם]], 1 בינואר 2031 *[[w:en:Grigorii Grebnev|גריגורי גרבנב]] - 1 בינואר 2031 *[[מלכי רבנן]], שיחזור ע"פ דף השיחה, 1 בינואר 2032 *[[ודע מה שתשיב המבואר]] - 1 בינואר 2033 *[[אנא בחסדך]]; [[חביבי]]; [[נגילה הללויה]] - [[w:אשר מזרחי|אשר מזרחי]] - 1 בינואר 2034 *הרב [[w:צבי יהודה קוק|צבי יהודה קוק]] - [[עולת ראי"ה]] - 1 בינואר 2053 *[[w:זלדה|זלדה]] – 1 בינואר 2055 * [[נאום השפנים והחזירים (הרב שך)]] – 1 בינואר 2072 == הרהורים תועים == אם יש ספר שראוי לניקוד וטעמים בשיטת המסורה, מלבד כ"ד כתבי הקודש, הרי אלו ששה סדרי משנה; ואחריהם, מכל הספרים החיצונים, ספר יוסיפון. ==קישורים נוספים== *[[/טיוטה/]] *[[משתמש:Zofthej/אור שמח/הלכות יסודי התורה]] * שבוע נוכחי: {{שבוע נוכחי}} *לעזרה בהוראות תנאי: [[w:עזרה:הוראות תנאי]] *לעזרה בטבלאות: [[w:עזרה:טבלאות]] *לעזרה בחיפוש והחלפת ביטויים רגולריים: [[עזרה:ביטוי רגולרי]] *[[שיחת תבנית:פרשת השבוע הנוכחית]]--לעזרה בתיקון העמוד הראשי בתחילת השנה האזרחית *[[שיחת משתמש:BinyominZeev]] -- לאתר מפתח לתורה לפרשת שבוע *[https://nakdan.dicta.org.il/ הנקדן של דיקטא] *[http://www.eshkol.net/Nikud/Default.aspx מסיר ניקוד] *[[/ארגז חול/]] *[https://www.sefaria.org.il/Beur_HaGra_on_Shulchan_Arukh%2C_Orach_Chayim.30.2.1?lang=he&with=all&lang2=he גר"א] *[https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh?lang=he מנ"ח בספריא] *'''לשלב בדפי הרי"ף:''' [[השגות הראב"ד על רי"ף/ברכות/מד א‏]] [[משתמש:Nahum/דוגמאות וקישורים נחוצים|דוגמאות וקישורים נחוצים]] [[תבנית:חופשת ויקי]] [[:yi:טייטש יהואש בראשית פרק י]] [[מדיה ויקי:Sitenotice]] [[תבנית:המרת או.סי.אר 2]] [[תבנית:ממ רמב"ם/קיצור שם]] [[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]] [[:קטגוריה:בבל: משתמשים לפי שפה]] [[ויבינו במקרא/הפטרות#יהושע|רשימת ההפטרות לפי סדרם של ספרי הנביאים]] / [[ויבינו במקרא/הפטרות לשבתות ומועדים|לפי הסדר של פרשת השבוע]] <div align=ltr dir=ltr> <nowiki>After the software is deployed, but before it is enabled on your wiki, you can manually invoke the feature on individual pages by using this wikitext code: <references responsive /> instead of the plain <references /> tag or a local template.</nowiki> For grouping reference notes: <nowiki>blah blah<ref group="group name">note 1</ref></nowiki> <nowiki>blah blah2<ref group="group name">note 2</ref></nowiki> ... <nowiki><references group="group name" \></nowiki> </div> ---- מעודכן לתאריך: 2.07.2021 - נחום tmay9irm09duyswjmfgurja2xhs100o 1417211 1417210 2022-08-07T13:21:43Z Nahum 68 /* ארכיון פרוייקטי החודש: */ wikitext text/x-wiki שמי נחום ונגרוב, ואני בנו של [[w:אלחנן צ'ארלס ונגרוב|ר' אלחנן צבי (צ'רלס) ונגרוב]] המנוח, ואחד מצעירי תלמידיו של מרן הגרש"ז אויערבאך בישיבת "קול תורה". אני מעמד, מגיה ומתרגם במקצועי, מתמחה בניקוד ופיסוק, ועובד בהוצאה לאור קטנה של ספרי קודש. לפרטים נוספים אודותיי ראו [[w:משתמש:נחום|כאן]], [[w:משתמש:Nahum|כאן]] ו[http://stage.co.il/a/1104 בבמה חדשה]. {{תיבות משתמש|תיבות= {{#babel:he|en-4|yi-1|tmr-3}} }} {{משתמש תרומות|64,000}} <div dir=ltr> {{רווח קשיח|2}}Volunteering at he.wikisource since June 2005.<br /> [http://meta.wikimedia.org/wiki/User:Nahum Link to my User Page on Meta] </div> <br /> {{תוכן עניינים ללא מיספור}} {{סוף}} ==דפים במעקב:== לשימוש בהצבעת מחיקה: {{תב|הצבעת מחיקה}} [[ויקיטקסט:מזנון#מאמרים במרחב "ביאור"]]--10.07.22 [[שיחת ביאור:לבישת פאה נכרית]] נמחק--00:05, 15 ביולי 2022 (IDT) [[שיחה:ערוך השולחן אורח חיים קפד]]-- 18:46, 29 ביולי 2022 (IDT) ==פרוייקטים שסיימתי בסייעתא דשמיא:== *רשימת מיזמים ישנים הועברה ל[[משתמש:Nahum/ארכיון|ארכיון]] *מיזמים חדשים: # [[משנה]] מהדורת ניקוד: סדרי זרעים, מועד, נשים ונזיקין #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר בראשית]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר שמות|שמות]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר ויקרא|ויקרא]] ו[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר|במדבר]], בשיתוף Dovi ואחרים #'''[[שניים מקרא ואחד תרגום]]''' ע"פ [[מקרא ותרגום]], בשיתוף Dovi #[[קבא דקשייתא]] #טקסטים מולחנים בליליפונד: ## [[ויקיטקסט:טקסטים מולחנים]] # [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים]] ==תרגומים שלי מאנגלית== #[[קובלא חאן]] #{{ללא גלישה|[[סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #{{ללא גלישה|[[היפה והחיה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #[[יסודות השחמט (קפבלנקה)]] -- בעבודה. ==ספרי הספרייה הלאומית== #{{ללא גלישה|[[מפתח:בממלכת כוזר היהודית.pdf]] - [[בממלכת כוזר היהודית]]}} #[[מפתח:משא בערב.pdf]] - [[משא בערב]] ==פרוייקט החודש== ===ארכיון פרוייקטי החודש:=== '''ימי האהבה:''' [[ראשית חכמה/שער האהבה]] *חודשי אלול-תשרי (עד יוהכ"פ): [[ראשית חכמה/שער התשובה]] *חודשי אלול-תשרי (עד סוף סוכות): [[מטה אפרים]] *חודש כסלו: '''[[בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד]]''' *חודש אדר: '''[[יוסף תהלות]]''' על תהלים למרן '''[[מחבר:חיד"א|החיד"א]]''' עמ' 101 *חודש אדר: '''[[בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ד]]''' *חודש ניסן: '''[[בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר א]]''' *חודש סיון: '''[[בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב]]''' *לתשעה באב: :'''[[לבוש אורח חיים תקנו]],''' הל' ת"ב, עמ' 192 :'''[[איכה רבה פתיחתא כז]]''' :'''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יט]]''' :'''דקס [[ביאור:בבלי גיטין דף נז]],''' אמצע ע"א ==הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע== # משנה מנוקדת: [[משנה כריתות ו ניקוד]] # דק"ס {{ק|[שינו"ס מבוססים על פרוייקט "הכי גרסינן" של מכון פרידברג ואתר "מאגרים" של האקדמיה, ובמס' ברכות מתמקדים בעיקר בכתי"י '''מ'''ינכן, '''פ'''ריז, '''א'''וקספורד {{ק|(ספ.בודל. 366)}}, '''פיר'''נצה, ושאר כתי"י ודפו"י]}}: ## [[ביאור:בבלי ברכות דף טז]], ע"ב #[[משתמש:Uziel302/מילים חשודות]], הגהה ע"פ הרשימה #(2 הדברים הבאים לא כ"כ עובדים לי מסיבות שונות) ##[[משתמש:Uziel302/typos]] ##[[משתמש:Uziel302/קישורים שבורים מוויקיפדיה]] - [https://quarry.wmflabs.org/query/37508 לינק לשאילתא]. === בשיתוף Dovi === #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/לג]] :*([[שיחה:רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כז]]) ==פרוייקטים נוספים שאני משתתף בהם:== ===מקרא ופרשנות:=== #[[ויבינו במקרא]] #[[נחמיאש על משלי]] פרק ו, עמ' 54; #[[משתמש:Inkbug/שד"ל]]; [[שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית]] ##[[מפתח:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf]]; ##[[מפתח:Luzzato-Ohev-Ger-HB23918.pdf]]; #[[התורה על פי סדרי הקריאה הארץ ישראלית]] ===הלכה:=== #'''רי"ף''' עם מפרשים, [[רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ד עמוד א]] #[[ארבעה טורים]] עם מפרשים, בעיקר הגהת או.סי.אר, פתיחת ר"ת, עיצוב ופיסוק לב"י וד"מ: [[טור אורח חיים צד]] #[[שולחן ערוך]], ולאו"ח עם נושאי כלים: באר הגולה, [[משנה ברורה]], [[ביאור הלכה]], מגן אברהם, [[ט"ז]], [[ביאור הגר"א]], [[כף החיים]], [[באר היטב]] ו[[שערי תשובה (מרגליות)|שערי תשובה]]; ##{{ללא גלישה|כרגע: שעת ל[[שולחן ערוך אורח חיים ל|סימן ל]]; [[כף החיים על אורח חיים נא]], עמ' 167 בקובץ}} #[[לבוש אורח חיים]] דף 52 סט; [[לבוש האורה]] דף 75; #[[שולחן ערוך הרב]]; #[[תרומת הדשן]], הגהה ופיסוק עד סימן ל"ט, עמ' 22 בקובץ; ===מוסר, חסידות, קבלה ופילוסופיה:=== #[[ראשית חכמה]]; #[[בני יששכר]]; #[[תורה אור (חב"ד)]]; #[[האמונות והדעות]] לרס"ג; #[[יסוד ושורש העבודה/ב]]; #[[מדרש האיתמרי]] עמ' 27; ===מדרש:=== # [[ילקוט שמעוני תורה קלח]]; #[[מדרש תנחומא הקדום/כרך א]] עמ' 415; #[[ספרי על דברים]] לפי סדר החלוקה המקורי; ===תפילה:=== #[[מפתח:The Seliḥot for the Entire Year.pdf|הסליחות לכל השנה]], מאת זליגמן בר #[[סידור בית יעקב (עמדין)]] #[[סידור תורה אור]]; ##[[מפתח:Siddur Torah Ohr (Schulzinger Bros. 1940).pdf]] ===שונות:=== #[[מנחת חינוך]]; #[[תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת]]; #[[ספר המצוות רמב"ן שרשים]] תחילת עמ' 18 בקובץ; #[[תפארת האדם]] - מאת הרב אלכסנדר סנדר גדליהו טכורש ז"ל, עמ' 26 בקובץ ===ספרות חול:=== #[[מקור ברוך (אוטוביוגרפיה)]], עד סוף עמ' 2 בקובץ 1120; #[[זכרונות לבית דוד]] (עבודה אופליין) #[[חנוך ב]], פ"ח ===ספרי רש"ר הירש:=== #[[אגרות צפון]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Igrot tsafon.he.pdf]]; #[[חורב]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot Vehatorot. 1892.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מאמר למען דעת]]. ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת העדות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Hatorot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת התורות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. 1895.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק ב]] #[[עונג שבת]] ==מחברים שיצירתם תהיה חופשית== *[[מחבר:אלישבע ביחובסקי]], יצירה חופשית *[[w:מיכאל היגר|ד"ר מיכאל היגגער]] - [[מסכת סופרים יד]] [[מסכת סופרים (היגר)]], 1 בינואר 2023 *[[חזון אי"ש]], 1 בינואר 2024 *דילן תומאס, [[ואין שלטון ביום המוות]], 1 בינואר 2024 *[[מחבר:רב יהודה לייב הלוי אשלג|הרב יהודה אשלג]], 1 בינואר 2025 - [[ספר שמעתי]] * ספר חנוך א' - כהנא ויעקב פייטלוביץ' - 1 בינואר 2026 *[[מחבר:אפרים פורת]], 1 בינואר 2030 - [[אגרות צפון]] בתרגומו *[[w:חיים הלר|חיים הלר - סהמ"צ להרמב"ם]], 1 בינואר 2031 *[[w:en:Grigorii Grebnev|גריגורי גרבנב]] - 1 בינואר 2031 *[[מלכי רבנן]], שיחזור ע"פ דף השיחה, 1 בינואר 2032 *[[ודע מה שתשיב המבואר]] - 1 בינואר 2033 *[[אנא בחסדך]]; [[חביבי]]; [[נגילה הללויה]] - [[w:אשר מזרחי|אשר מזרחי]] - 1 בינואר 2034 *הרב [[w:צבי יהודה קוק|צבי יהודה קוק]] - [[עולת ראי"ה]] - 1 בינואר 2053 *[[w:זלדה|זלדה]] – 1 בינואר 2055 * [[נאום השפנים והחזירים (הרב שך)]] – 1 בינואר 2072 == הרהורים תועים == אם יש ספר שראוי לניקוד וטעמים בשיטת המסורה, מלבד כ"ד כתבי הקודש, הרי אלו ששה סדרי משנה; ואחריהם, מכל הספרים החיצונים, ספר יוסיפון. ==קישורים נוספים== *[[/טיוטה/]] *[[משתמש:Zofthej/אור שמח/הלכות יסודי התורה]] * שבוע נוכחי: {{שבוע נוכחי}} *לעזרה בהוראות תנאי: [[w:עזרה:הוראות תנאי]] *לעזרה בטבלאות: [[w:עזרה:טבלאות]] *לעזרה בחיפוש והחלפת ביטויים רגולריים: [[עזרה:ביטוי רגולרי]] *[[שיחת תבנית:פרשת השבוע הנוכחית]]--לעזרה בתיקון העמוד הראשי בתחילת השנה האזרחית *[[שיחת משתמש:BinyominZeev]] -- לאתר מפתח לתורה לפרשת שבוע *[https://nakdan.dicta.org.il/ הנקדן של דיקטא] *[http://www.eshkol.net/Nikud/Default.aspx מסיר ניקוד] *[[/ארגז חול/]] *[https://www.sefaria.org.il/Beur_HaGra_on_Shulchan_Arukh%2C_Orach_Chayim.30.2.1?lang=he&with=all&lang2=he גר"א] *[https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh?lang=he מנ"ח בספריא] *'''לשלב בדפי הרי"ף:''' [[השגות הראב"ד על רי"ף/ברכות/מד א‏]] [[משתמש:Nahum/דוגמאות וקישורים נחוצים|דוגמאות וקישורים נחוצים]] [[תבנית:חופשת ויקי]] [[:yi:טייטש יהואש בראשית פרק י]] [[מדיה ויקי:Sitenotice]] [[תבנית:המרת או.סי.אר 2]] [[תבנית:ממ רמב"ם/קיצור שם]] [[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]] [[:קטגוריה:בבל: משתמשים לפי שפה]] [[ויבינו במקרא/הפטרות#יהושע|רשימת ההפטרות לפי סדרם של ספרי הנביאים]] / [[ויבינו במקרא/הפטרות לשבתות ומועדים|לפי הסדר של פרשת השבוע]] <div align=ltr dir=ltr> <nowiki>After the software is deployed, but before it is enabled on your wiki, you can manually invoke the feature on individual pages by using this wikitext code: <references responsive /> instead of the plain <references /> tag or a local template.</nowiki> For grouping reference notes: <nowiki>blah blah<ref group="group name">note 1</ref></nowiki> <nowiki>blah blah2<ref group="group name">note 2</ref></nowiki> ... <nowiki><references group="group name" \></nowiki> </div> ---- מעודכן לתאריך: 2.07.2021 - נחום 36f69adpzgehlva1j0acwag5taa863c 1417251 1417211 2022-08-07T16:25:10Z Nahum 68 /* דפים במעקב: */ wikitext text/x-wiki שמי נחום ונגרוב, ואני בנו של [[w:אלחנן צ'ארלס ונגרוב|ר' אלחנן צבי (צ'רלס) ונגרוב]] המנוח, ואחד מצעירי תלמידיו של מרן הגרש"ז אויערבאך בישיבת "קול תורה". אני מעמד, מגיה ומתרגם במקצועי, מתמחה בניקוד ופיסוק, ועובד בהוצאה לאור קטנה של ספרי קודש. לפרטים נוספים אודותיי ראו [[w:משתמש:נחום|כאן]], [[w:משתמש:Nahum|כאן]] ו[http://stage.co.il/a/1104 בבמה חדשה]. {{תיבות משתמש|תיבות= {{#babel:he|en-4|yi-1|tmr-3}} }} {{משתמש תרומות|64,000}} <div dir=ltr> {{רווח קשיח|2}}Volunteering at he.wikisource since June 2005.<br /> [http://meta.wikimedia.org/wiki/User:Nahum Link to my User Page on Meta] </div> <br /> {{תוכן עניינים ללא מיספור}} {{סוף}} ==דפים במעקב:== לשימוש בהצבעת מחיקה: {{תב|הצבעת מחיקה}} ==פרוייקטים שסיימתי בסייעתא דשמיא:== *רשימת מיזמים ישנים הועברה ל[[משתמש:Nahum/ארכיון|ארכיון]] *מיזמים חדשים: # [[משנה]] מהדורת ניקוד: סדרי זרעים, מועד, נשים ונזיקין #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר בראשית]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר שמות|שמות]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר ויקרא|ויקרא]] ו[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר|במדבר]], בשיתוף Dovi ואחרים #'''[[שניים מקרא ואחד תרגום]]''' ע"פ [[מקרא ותרגום]], בשיתוף Dovi #[[קבא דקשייתא]] #טקסטים מולחנים בליליפונד: ## [[ויקיטקסט:טקסטים מולחנים]] # [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים]] ==תרגומים שלי מאנגלית== #[[קובלא חאן]] #{{ללא גלישה|[[סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #{{ללא גלישה|[[היפה והחיה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #[[יסודות השחמט (קפבלנקה)]] -- בעבודה. ==ספרי הספרייה הלאומית== #{{ללא גלישה|[[מפתח:בממלכת כוזר היהודית.pdf]] - [[בממלכת כוזר היהודית]]}} #[[מפתח:משא בערב.pdf]] - [[משא בערב]] ==פרוייקט החודש== ===ארכיון פרוייקטי החודש:=== '''ימי האהבה:''' [[ראשית חכמה/שער האהבה]] *חודשי אלול-תשרי (עד יוהכ"פ): [[ראשית חכמה/שער התשובה]] *חודשי אלול-תשרי (עד סוף סוכות): [[מטה אפרים]] *חודש כסלו: '''[[בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד]]''' *חודש אדר: '''[[יוסף תהלות]]''' על תהלים למרן '''[[מחבר:חיד"א|החיד"א]]''' עמ' 101 *חודש אדר: '''[[בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ד]]''' *חודש ניסן: '''[[בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר א]]''' *חודש סיון: '''[[בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב]]''' *לתשעה באב: :'''[[לבוש אורח חיים תקנו]],''' הל' ת"ב, עמ' 192 :'''[[איכה רבה פתיחתא כז]]''' :'''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יט]]''' :'''דקס [[ביאור:בבלי גיטין דף נז]],''' אמצע ע"א ==הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע== # משנה מנוקדת: [[משנה כריתות ו ניקוד]] # דק"ס {{ק|[שינו"ס מבוססים על פרוייקט "הכי גרסינן" של מכון פרידברג ואתר "מאגרים" של האקדמיה, ובמס' ברכות מתמקדים בעיקר בכתי"י '''מ'''ינכן, '''פ'''ריז, '''א'''וקספורד {{ק|(ספ.בודל. 366)}}, '''פיר'''נצה, ושאר כתי"י ודפו"י]}}: ## [[ביאור:בבלי ברכות דף טז]], ע"ב #[[משתמש:Uziel302/מילים חשודות]], הגהה ע"פ הרשימה #(2 הדברים הבאים לא כ"כ עובדים לי מסיבות שונות) ##[[משתמש:Uziel302/typos]] ##[[משתמש:Uziel302/קישורים שבורים מוויקיפדיה]] - [https://quarry.wmflabs.org/query/37508 לינק לשאילתא]. === בשיתוף Dovi === #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/לג]] :*([[שיחה:רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כז]]) ==פרוייקטים נוספים שאני משתתף בהם:== ===מקרא ופרשנות:=== #[[ויבינו במקרא]] #[[נחמיאש על משלי]] פרק ו, עמ' 54; #[[משתמש:Inkbug/שד"ל]]; [[שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית]] ##[[מפתח:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf]]; ##[[מפתח:Luzzato-Ohev-Ger-HB23918.pdf]]; #[[התורה על פי סדרי הקריאה הארץ ישראלית]] ===הלכה:=== #'''רי"ף''' עם מפרשים, [[רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ד עמוד א]] #[[ארבעה טורים]] עם מפרשים, בעיקר הגהת או.סי.אר, פתיחת ר"ת, עיצוב ופיסוק לב"י וד"מ: [[טור אורח חיים צד]] #[[שולחן ערוך]], ולאו"ח עם נושאי כלים: באר הגולה, [[משנה ברורה]], [[ביאור הלכה]], מגן אברהם, [[ט"ז]], [[ביאור הגר"א]], [[כף החיים]], [[באר היטב]] ו[[שערי תשובה (מרגליות)|שערי תשובה]]; ##{{ללא גלישה|כרגע: שעת ל[[שולחן ערוך אורח חיים ל|סימן ל]]; [[כף החיים על אורח חיים נא]], עמ' 167 בקובץ}} #[[לבוש אורח חיים]] דף 52 סט; [[לבוש האורה]] דף 75; #[[שולחן ערוך הרב]]; #[[תרומת הדשן]], הגהה ופיסוק עד סימן ל"ט, עמ' 22 בקובץ; ===מוסר, חסידות, קבלה ופילוסופיה:=== #[[ראשית חכמה]]; #[[בני יששכר]]; #[[תורה אור (חב"ד)]]; #[[האמונות והדעות]] לרס"ג; #[[יסוד ושורש העבודה/ב]]; #[[מדרש האיתמרי]] עמ' 27; ===מדרש:=== # [[ילקוט שמעוני תורה קלח]]; #[[מדרש תנחומא הקדום/כרך א]] עמ' 415; #[[ספרי על דברים]] לפי סדר החלוקה המקורי; ===תפילה:=== #[[מפתח:The Seliḥot for the Entire Year.pdf|הסליחות לכל השנה]], מאת זליגמן בר #[[סידור בית יעקב (עמדין)]] #[[סידור תורה אור]]; ##[[מפתח:Siddur Torah Ohr (Schulzinger Bros. 1940).pdf]] ===שונות:=== #[[מנחת חינוך]]; #[[תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת]]; #[[ספר המצוות רמב"ן שרשים]] תחילת עמ' 18 בקובץ; #[[תפארת האדם]] - מאת הרב אלכסנדר סנדר גדליהו טכורש ז"ל, עמ' 26 בקובץ ===ספרות חול:=== #[[מקור ברוך (אוטוביוגרפיה)]], עד סוף עמ' 2 בקובץ 1120; #[[זכרונות לבית דוד]] (עבודה אופליין) #[[חנוך ב]], פ"ח ===ספרי רש"ר הירש:=== #[[אגרות צפון]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Igrot tsafon.he.pdf]]; #[[חורב]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot Vehatorot. 1892.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מאמר למען דעת]]. ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת העדות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Hatorot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת התורות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. 1895.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק ב]] #[[עונג שבת]] ==מחברים שיצירתם תהיה חופשית== *[[מחבר:אלישבע ביחובסקי]], יצירה חופשית *[[w:מיכאל היגר|ד"ר מיכאל היגגער]] - [[מסכת סופרים יד]] [[מסכת סופרים (היגר)]], 1 בינואר 2023 *[[חזון אי"ש]], 1 בינואר 2024 *דילן תומאס, [[ואין שלטון ביום המוות]], 1 בינואר 2024 *[[מחבר:רב יהודה לייב הלוי אשלג|הרב יהודה אשלג]], 1 בינואר 2025 - [[ספר שמעתי]] * ספר חנוך א' - כהנא ויעקב פייטלוביץ' - 1 בינואר 2026 *[[מחבר:אפרים פורת]], 1 בינואר 2030 - [[אגרות צפון]] בתרגומו *[[w:חיים הלר|חיים הלר - סהמ"צ להרמב"ם]], 1 בינואר 2031 *[[w:en:Grigorii Grebnev|גריגורי גרבנב]] - 1 בינואר 2031 *[[מלכי רבנן]], שיחזור ע"פ דף השיחה, 1 בינואר 2032 *[[ודע מה שתשיב המבואר]] - 1 בינואר 2033 *[[אנא בחסדך]]; [[חביבי]]; [[נגילה הללויה]] - [[w:אשר מזרחי|אשר מזרחי]] - 1 בינואר 2034 *הרב [[w:צבי יהודה קוק|צבי יהודה קוק]] - [[עולת ראי"ה]] - 1 בינואר 2053 *[[w:זלדה|זלדה]] – 1 בינואר 2055 * [[נאום השפנים והחזירים (הרב שך)]] – 1 בינואר 2072 == הרהורים תועים == אם יש ספר שראוי לניקוד וטעמים בשיטת המסורה, מלבד כ"ד כתבי הקודש, הרי אלו ששה סדרי משנה; ואחריהם, מכל הספרים החיצונים, ספר יוסיפון. ==קישורים נוספים== *[[/טיוטה/]] *[[משתמש:Zofthej/אור שמח/הלכות יסודי התורה]] * שבוע נוכחי: {{שבוע נוכחי}} *לעזרה בהוראות תנאי: [[w:עזרה:הוראות תנאי]] *לעזרה בטבלאות: [[w:עזרה:טבלאות]] *לעזרה בחיפוש והחלפת ביטויים רגולריים: [[עזרה:ביטוי רגולרי]] *[[שיחת תבנית:פרשת השבוע הנוכחית]]--לעזרה בתיקון העמוד הראשי בתחילת השנה האזרחית *[[שיחת משתמש:BinyominZeev]] -- לאתר מפתח לתורה לפרשת שבוע *[https://nakdan.dicta.org.il/ הנקדן של דיקטא] *[http://www.eshkol.net/Nikud/Default.aspx מסיר ניקוד] *[[/ארגז חול/]] *[https://www.sefaria.org.il/Beur_HaGra_on_Shulchan_Arukh%2C_Orach_Chayim.30.2.1?lang=he&with=all&lang2=he גר"א] *[https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh?lang=he מנ"ח בספריא] *'''לשלב בדפי הרי"ף:''' [[השגות הראב"ד על רי"ף/ברכות/מד א‏]] [[משתמש:Nahum/דוגמאות וקישורים נחוצים|דוגמאות וקישורים נחוצים]] [[תבנית:חופשת ויקי]] [[:yi:טייטש יהואש בראשית פרק י]] [[מדיה ויקי:Sitenotice]] [[תבנית:המרת או.סי.אר 2]] [[תבנית:ממ רמב"ם/קיצור שם]] [[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]] [[:קטגוריה:בבל: משתמשים לפי שפה]] [[ויבינו במקרא/הפטרות#יהושע|רשימת ההפטרות לפי סדרם של ספרי הנביאים]] / [[ויבינו במקרא/הפטרות לשבתות ומועדים|לפי הסדר של פרשת השבוע]] <div align=ltr dir=ltr> <nowiki>After the software is deployed, but before it is enabled on your wiki, you can manually invoke the feature on individual pages by using this wikitext code: <references responsive /> instead of the plain <references /> tag or a local template.</nowiki> For grouping reference notes: <nowiki>blah blah<ref group="group name">note 1</ref></nowiki> <nowiki>blah blah2<ref group="group name">note 2</ref></nowiki> ... <nowiki><references group="group name" \></nowiki> </div> ---- מעודכן לתאריך: 2.07.2021 - נחום tguagr3kwgrzpzpmw3q77w3c15d5cx7 1417252 1417251 2022-08-07T16:28:26Z Nahum 68 /* ארכיון פרוייקטי החודש: */ wikitext text/x-wiki שמי נחום ונגרוב, ואני בנו של [[w:אלחנן צ'ארלס ונגרוב|ר' אלחנן צבי (צ'רלס) ונגרוב]] המנוח, ואחד מצעירי תלמידיו של מרן הגרש"ז אויערבאך בישיבת "קול תורה". אני מעמד, מגיה ומתרגם במקצועי, מתמחה בניקוד ופיסוק, ועובד בהוצאה לאור קטנה של ספרי קודש. לפרטים נוספים אודותיי ראו [[w:משתמש:נחום|כאן]], [[w:משתמש:Nahum|כאן]] ו[http://stage.co.il/a/1104 בבמה חדשה]. {{תיבות משתמש|תיבות= {{#babel:he|en-4|yi-1|tmr-3}} }} {{משתמש תרומות|64,000}} <div dir=ltr> {{רווח קשיח|2}}Volunteering at he.wikisource since June 2005.<br /> [http://meta.wikimedia.org/wiki/User:Nahum Link to my User Page on Meta] </div> <br /> {{תוכן עניינים ללא מיספור}} {{סוף}} ==דפים במעקב:== לשימוש בהצבעת מחיקה: {{תב|הצבעת מחיקה}} ==פרוייקטים שסיימתי בסייעתא דשמיא:== *רשימת מיזמים ישנים הועברה ל[[משתמש:Nahum/ארכיון|ארכיון]] *מיזמים חדשים: # [[משנה]] מהדורת ניקוד: סדרי זרעים, מועד, נשים ונזיקין #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר בראשית]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר שמות|שמות]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר ויקרא|ויקרא]] ו[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר|במדבר]], בשיתוף Dovi ואחרים #'''[[שניים מקרא ואחד תרגום]]''' ע"פ [[מקרא ותרגום]], בשיתוף Dovi #[[קבא דקשייתא]] #טקסטים מולחנים בליליפונד: ## [[ויקיטקסט:טקסטים מולחנים]] # [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים]] ==תרגומים שלי מאנגלית== #[[קובלא חאן]] #{{ללא גלישה|[[סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #{{ללא גלישה|[[היפה והחיה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #[[יסודות השחמט (קפבלנקה)]] -- בעבודה. ==ספרי הספרייה הלאומית== #{{ללא גלישה|[[מפתח:בממלכת כוזר היהודית.pdf]] - [[בממלכת כוזר היהודית]]}} #[[מפתח:משא בערב.pdf]] - [[משא בערב]] ==פרוייקט החודש== ===ארכיון פרוייקטי החודש:=== '''ימי האהבה:''' [[ראשית חכמה/שער האהבה]] *חודשי אלול-תשרי (עד יוהכ"פ): [[ראשית חכמה/שער התשובה]] *חודשי אלול-תשרי (עד סוף סוכות): [[מטה אפרים]] *חודש כסלו: '''[[בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד]]''' *חודש אדר: '''[[יוסף תהלות]]''' על תהלים למרן '''[[מחבר:חיד"א|החיד"א]]''' עמ' 101 *חודש אדר: '''[[בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ד]]''' *חודש ניסן: '''[[בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר א]]''' *חודש סיון: '''[[בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב]]''' *לתשעה באב: :'''[[לבוש אורח חיים תקנו]],''' הל' ת"ב, עמ' 192 :'''[[איכה רבה פתיחתא כז]]''' :'''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יט]]''' :'''דקס [[ביאור:בבלי גיטין דף נז]],''' ע"א קט12 ==הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע== # משנה מנוקדת: [[משנה כריתות ו ניקוד]] # דק"ס {{ק|[שינו"ס מבוססים על פרוייקט "הכי גרסינן" של מכון פרידברג ואתר "מאגרים" של האקדמיה, ובמס' ברכות מתמקדים בעיקר בכתי"י '''מ'''ינכן, '''פ'''ריז, '''א'''וקספורד {{ק|(ספ.בודל. 366)}}, '''פיר'''נצה, ושאר כתי"י ודפו"י]}}: ## [[ביאור:בבלי ברכות דף טז]], ע"ב #[[משתמש:Uziel302/מילים חשודות]], הגהה ע"פ הרשימה #(2 הדברים הבאים לא כ"כ עובדים לי מסיבות שונות) ##[[משתמש:Uziel302/typos]] ##[[משתמש:Uziel302/קישורים שבורים מוויקיפדיה]] - [https://quarry.wmflabs.org/query/37508 לינק לשאילתא]. === בשיתוף Dovi === #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/לג]] :*([[שיחה:רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כז]]) ==פרוייקטים נוספים שאני משתתף בהם:== ===מקרא ופרשנות:=== #[[ויבינו במקרא]] #[[נחמיאש על משלי]] פרק ו, עמ' 54; #[[משתמש:Inkbug/שד"ל]]; [[שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית]] ##[[מפתח:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf]]; ##[[מפתח:Luzzato-Ohev-Ger-HB23918.pdf]]; #[[התורה על פי סדרי הקריאה הארץ ישראלית]] ===הלכה:=== #'''רי"ף''' עם מפרשים, [[רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ד עמוד א]] #[[ארבעה טורים]] עם מפרשים, בעיקר הגהת או.סי.אר, פתיחת ר"ת, עיצוב ופיסוק לב"י וד"מ: [[טור אורח חיים צד]] #[[שולחן ערוך]], ולאו"ח עם נושאי כלים: באר הגולה, [[משנה ברורה]], [[ביאור הלכה]], מגן אברהם, [[ט"ז]], [[ביאור הגר"א]], [[כף החיים]], [[באר היטב]] ו[[שערי תשובה (מרגליות)|שערי תשובה]]; ##{{ללא גלישה|כרגע: שעת ל[[שולחן ערוך אורח חיים ל|סימן ל]]; [[כף החיים על אורח חיים נא]], עמ' 167 בקובץ}} #[[לבוש אורח חיים]] דף 52 סט; [[לבוש האורה]] דף 75; #[[שולחן ערוך הרב]]; #[[תרומת הדשן]], הגהה ופיסוק עד סימן ל"ט, עמ' 22 בקובץ; ===מוסר, חסידות, קבלה ופילוסופיה:=== #[[ראשית חכמה]]; #[[בני יששכר]]; #[[תורה אור (חב"ד)]]; #[[האמונות והדעות]] לרס"ג; #[[יסוד ושורש העבודה/ב]]; #[[מדרש האיתמרי]] עמ' 27; ===מדרש:=== # [[ילקוט שמעוני תורה קלח]]; #[[מדרש תנחומא הקדום/כרך א]] עמ' 415; #[[ספרי על דברים]] לפי סדר החלוקה המקורי; ===תפילה:=== #[[מפתח:The Seliḥot for the Entire Year.pdf|הסליחות לכל השנה]], מאת זליגמן בר #[[סידור בית יעקב (עמדין)]] #[[סידור תורה אור]]; ##[[מפתח:Siddur Torah Ohr (Schulzinger Bros. 1940).pdf]] ===שונות:=== #[[מנחת חינוך]]; #[[תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת]]; #[[ספר המצוות רמב"ן שרשים]] תחילת עמ' 18 בקובץ; #[[תפארת האדם]] - מאת הרב אלכסנדר סנדר גדליהו טכורש ז"ל, עמ' 26 בקובץ ===ספרות חול:=== #[[מקור ברוך (אוטוביוגרפיה)]], עד סוף עמ' 2 בקובץ 1120; #[[זכרונות לבית דוד]] (עבודה אופליין) #[[חנוך ב]], פ"ח ===ספרי רש"ר הירש:=== #[[אגרות צפון]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Igrot tsafon.he.pdf]]; #[[חורב]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot Vehatorot. 1892.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מאמר למען דעת]]. ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת העדות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Hatorot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת התורות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. 1895.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק ב]] #[[עונג שבת]] ==מחברים שיצירתם תהיה חופשית== *[[מחבר:אלישבע ביחובסקי]], יצירה חופשית *[[w:מיכאל היגר|ד"ר מיכאל היגגער]] - [[מסכת סופרים יד]] [[מסכת סופרים (היגר)]], 1 בינואר 2023 *[[חזון אי"ש]], 1 בינואר 2024 *דילן תומאס, [[ואין שלטון ביום המוות]], 1 בינואר 2024 *[[מחבר:רב יהודה לייב הלוי אשלג|הרב יהודה אשלג]], 1 בינואר 2025 - [[ספר שמעתי]] * ספר חנוך א' - כהנא ויעקב פייטלוביץ' - 1 בינואר 2026 *[[מחבר:אפרים פורת]], 1 בינואר 2030 - [[אגרות צפון]] בתרגומו *[[w:חיים הלר|חיים הלר - סהמ"צ להרמב"ם]], 1 בינואר 2031 *[[w:en:Grigorii Grebnev|גריגורי גרבנב]] - 1 בינואר 2031 *[[מלכי רבנן]], שיחזור ע"פ דף השיחה, 1 בינואר 2032 *[[ודע מה שתשיב המבואר]] - 1 בינואר 2033 *[[אנא בחסדך]]; [[חביבי]]; [[נגילה הללויה]] - [[w:אשר מזרחי|אשר מזרחי]] - 1 בינואר 2034 *הרב [[w:צבי יהודה קוק|צבי יהודה קוק]] - [[עולת ראי"ה]] - 1 בינואר 2053 *[[w:זלדה|זלדה]] – 1 בינואר 2055 * [[נאום השפנים והחזירים (הרב שך)]] – 1 בינואר 2072 == הרהורים תועים == אם יש ספר שראוי לניקוד וטעמים בשיטת המסורה, מלבד כ"ד כתבי הקודש, הרי אלו ששה סדרי משנה; ואחריהם, מכל הספרים החיצונים, ספר יוסיפון. ==קישורים נוספים== *[[/טיוטה/]] *[[משתמש:Zofthej/אור שמח/הלכות יסודי התורה]] * שבוע נוכחי: {{שבוע נוכחי}} *לעזרה בהוראות תנאי: [[w:עזרה:הוראות תנאי]] *לעזרה בטבלאות: [[w:עזרה:טבלאות]] *לעזרה בחיפוש והחלפת ביטויים רגולריים: [[עזרה:ביטוי רגולרי]] *[[שיחת תבנית:פרשת השבוע הנוכחית]]--לעזרה בתיקון העמוד הראשי בתחילת השנה האזרחית *[[שיחת משתמש:BinyominZeev]] -- לאתר מפתח לתורה לפרשת שבוע *[https://nakdan.dicta.org.il/ הנקדן של דיקטא] *[http://www.eshkol.net/Nikud/Default.aspx מסיר ניקוד] *[[/ארגז חול/]] *[https://www.sefaria.org.il/Beur_HaGra_on_Shulchan_Arukh%2C_Orach_Chayim.30.2.1?lang=he&with=all&lang2=he גר"א] *[https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh?lang=he מנ"ח בספריא] *'''לשלב בדפי הרי"ף:''' [[השגות הראב"ד על רי"ף/ברכות/מד א‏]] [[משתמש:Nahum/דוגמאות וקישורים נחוצים|דוגמאות וקישורים נחוצים]] [[תבנית:חופשת ויקי]] [[:yi:טייטש יהואש בראשית פרק י]] [[מדיה ויקי:Sitenotice]] [[תבנית:המרת או.סי.אר 2]] [[תבנית:ממ רמב"ם/קיצור שם]] [[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]] [[:קטגוריה:בבל: משתמשים לפי שפה]] [[ויבינו במקרא/הפטרות#יהושע|רשימת ההפטרות לפי סדרם של ספרי הנביאים]] / [[ויבינו במקרא/הפטרות לשבתות ומועדים|לפי הסדר של פרשת השבוע]] <div align=ltr dir=ltr> <nowiki>After the software is deployed, but before it is enabled on your wiki, you can manually invoke the feature on individual pages by using this wikitext code: <references responsive /> instead of the plain <references /> tag or a local template.</nowiki> For grouping reference notes: <nowiki>blah blah<ref group="group name">note 1</ref></nowiki> <nowiki>blah blah2<ref group="group name">note 2</ref></nowiki> ... <nowiki><references group="group name" \></nowiki> </div> ---- מעודכן לתאריך: 2.07.2021 - נחום l2trzppy2rp8782whf7rzf6t8q7o7i6 1417277 1417252 2022-08-07T20:37:11Z Nahum 68 /* הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע */ wikitext text/x-wiki שמי נחום ונגרוב, ואני בנו של [[w:אלחנן צ'ארלס ונגרוב|ר' אלחנן צבי (צ'רלס) ונגרוב]] המנוח, ואחד מצעירי תלמידיו של מרן הגרש"ז אויערבאך בישיבת "קול תורה". אני מעמד, מגיה ומתרגם במקצועי, מתמחה בניקוד ופיסוק, ועובד בהוצאה לאור קטנה של ספרי קודש. לפרטים נוספים אודותיי ראו [[w:משתמש:נחום|כאן]], [[w:משתמש:Nahum|כאן]] ו[http://stage.co.il/a/1104 בבמה חדשה]. {{תיבות משתמש|תיבות= {{#babel:he|en-4|yi-1|tmr-3}} }} {{משתמש תרומות|64,000}} <div dir=ltr> {{רווח קשיח|2}}Volunteering at he.wikisource since June 2005.<br /> [http://meta.wikimedia.org/wiki/User:Nahum Link to my User Page on Meta] </div> <br /> {{תוכן עניינים ללא מיספור}} {{סוף}} ==דפים במעקב:== לשימוש בהצבעת מחיקה: {{תב|הצבעת מחיקה}} ==פרוייקטים שסיימתי בסייעתא דשמיא:== *רשימת מיזמים ישנים הועברה ל[[משתמש:Nahum/ארכיון|ארכיון]] *מיזמים חדשים: # [[משנה]] מהדורת ניקוד: סדרי זרעים, מועד, נשים ונזיקין #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר בראשית]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר שמות|שמות]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר ויקרא|ויקרא]] ו[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר|במדבר]], בשיתוף Dovi ואחרים #'''[[שניים מקרא ואחד תרגום]]''' ע"פ [[מקרא ותרגום]], בשיתוף Dovi #[[קבא דקשייתא]] #טקסטים מולחנים בליליפונד: ## [[ויקיטקסט:טקסטים מולחנים]] # [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים]] ==תרגומים שלי מאנגלית== #[[קובלא חאן]] #{{ללא גלישה|[[סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #{{ללא גלישה|[[היפה והחיה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #[[יסודות השחמט (קפבלנקה)]] -- בעבודה. ==ספרי הספרייה הלאומית== #{{ללא גלישה|[[מפתח:בממלכת כוזר היהודית.pdf]] - [[בממלכת כוזר היהודית]]}} #[[מפתח:משא בערב.pdf]] - [[משא בערב]] ==פרוייקט החודש== ===ארכיון פרוייקטי החודש:=== '''ימי האהבה:''' [[ראשית חכמה/שער האהבה]] *חודשי אלול-תשרי (עד יוהכ"פ): [[ראשית חכמה/שער התשובה]] *חודשי אלול-תשרי (עד סוף סוכות): [[מטה אפרים]] *חודש כסלו: '''[[בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד]]''' *חודש אדר: '''[[יוסף תהלות]]''' על תהלים למרן '''[[מחבר:חיד"א|החיד"א]]''' עמ' 101 *חודש אדר: '''[[בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ד]]''' *חודש ניסן: '''[[בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר א]]''' *חודש סיון: '''[[בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב]]''' *לתשעה באב: :'''[[לבוש אורח חיים תקנו]],''' הל' ת"ב, עמ' 192 :'''[[איכה רבה פתיחתא כז]]''' :'''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יט]]''' :'''דקס [[ביאור:בבלי גיטין דף נז]],''' ע"א קט12 ==הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע== # משנה מנוקדת: [[משנה מעילה א ניקוד]] # דק"ס {{ק|[שינו"ס מבוססים על פרוייקט "הכי גרסינן" של מכון פרידברג ואתר "מאגרים" של האקדמיה, ובמס' ברכות מתמקדים בעיקר בכתי"י '''מ'''ינכן, '''פ'''ריז, '''א'''וקספורד {{ק|(ספ.בודל. 366)}}, '''פיר'''נצה, ושאר כתי"י ודפו"י]}}: ## [[ביאור:בבלי ברכות דף טז]], ע"ב #[[משתמש:Uziel302/מילים חשודות]], הגהה ע"פ הרשימה #(2 הדברים הבאים לא כ"כ עובדים לי מסיבות שונות) ##[[משתמש:Uziel302/typos]] ##[[משתמש:Uziel302/קישורים שבורים מוויקיפדיה]] - [https://quarry.wmflabs.org/query/37508 לינק לשאילתא]. === בשיתוף Dovi === #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/לג]] :*([[שיחה:רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כז]]) ==פרוייקטים נוספים שאני משתתף בהם:== ===מקרא ופרשנות:=== #[[ויבינו במקרא]] #[[נחמיאש על משלי]] פרק ו, עמ' 54; #[[משתמש:Inkbug/שד"ל]]; [[שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית]] ##[[מפתח:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf]]; ##[[מפתח:Luzzato-Ohev-Ger-HB23918.pdf]]; #[[התורה על פי סדרי הקריאה הארץ ישראלית]] ===הלכה:=== #'''רי"ף''' עם מפרשים, [[רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ד עמוד א]] #[[ארבעה טורים]] עם מפרשים, בעיקר הגהת או.סי.אר, פתיחת ר"ת, עיצוב ופיסוק לב"י וד"מ: [[טור אורח חיים צד]] #[[שולחן ערוך]], ולאו"ח עם נושאי כלים: באר הגולה, [[משנה ברורה]], [[ביאור הלכה]], מגן אברהם, [[ט"ז]], [[ביאור הגר"א]], [[כף החיים]], [[באר היטב]] ו[[שערי תשובה (מרגליות)|שערי תשובה]]; ##{{ללא גלישה|כרגע: שעת ל[[שולחן ערוך אורח חיים ל|סימן ל]]; [[כף החיים על אורח חיים נא]], עמ' 167 בקובץ}} #[[לבוש אורח חיים]] דף 52 סט; [[לבוש האורה]] דף 75; #[[שולחן ערוך הרב]]; #[[תרומת הדשן]], הגהה ופיסוק עד סימן ל"ט, עמ' 22 בקובץ; ===מוסר, חסידות, קבלה ופילוסופיה:=== #[[ראשית חכמה]]; #[[בני יששכר]]; #[[תורה אור (חב"ד)]]; #[[האמונות והדעות]] לרס"ג; #[[יסוד ושורש העבודה/ב]]; #[[מדרש האיתמרי]] עמ' 27; ===מדרש:=== # [[ילקוט שמעוני תורה קלח]]; #[[מדרש תנחומא הקדום/כרך א]] עמ' 415; #[[ספרי על דברים]] לפי סדר החלוקה המקורי; ===תפילה:=== #[[מפתח:The Seliḥot for the Entire Year.pdf|הסליחות לכל השנה]], מאת זליגמן בר #[[סידור בית יעקב (עמדין)]] #[[סידור תורה אור]]; ##[[מפתח:Siddur Torah Ohr (Schulzinger Bros. 1940).pdf]] ===שונות:=== #[[מנחת חינוך]]; #[[תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת]]; #[[ספר המצוות רמב"ן שרשים]] תחילת עמ' 18 בקובץ; #[[תפארת האדם]] - מאת הרב אלכסנדר סנדר גדליהו טכורש ז"ל, עמ' 26 בקובץ ===ספרות חול:=== #[[מקור ברוך (אוטוביוגרפיה)]], עד סוף עמ' 2 בקובץ 1120; #[[זכרונות לבית דוד]] (עבודה אופליין) #[[חנוך ב]], פ"ח ===ספרי רש"ר הירש:=== #[[אגרות צפון]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Igrot tsafon.he.pdf]]; #[[חורב]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot Vehatorot. 1892.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מאמר למען דעת]]. ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת העדות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Hatorot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת התורות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. 1895.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק ב]] #[[עונג שבת]] ==מחברים שיצירתם תהיה חופשית== *[[מחבר:אלישבע ביחובסקי]], יצירה חופשית *[[w:מיכאל היגר|ד"ר מיכאל היגגער]] - [[מסכת סופרים יד]] [[מסכת סופרים (היגר)]], 1 בינואר 2023 *[[חזון אי"ש]], 1 בינואר 2024 *דילן תומאס, [[ואין שלטון ביום המוות]], 1 בינואר 2024 *[[מחבר:רב יהודה לייב הלוי אשלג|הרב יהודה אשלג]], 1 בינואר 2025 - [[ספר שמעתי]] * ספר חנוך א' - כהנא ויעקב פייטלוביץ' - 1 בינואר 2026 *[[מחבר:אפרים פורת]], 1 בינואר 2030 - [[אגרות צפון]] בתרגומו *[[w:חיים הלר|חיים הלר - סהמ"צ להרמב"ם]], 1 בינואר 2031 *[[w:en:Grigorii Grebnev|גריגורי גרבנב]] - 1 בינואר 2031 *[[מלכי רבנן]], שיחזור ע"פ דף השיחה, 1 בינואר 2032 *[[ודע מה שתשיב המבואר]] - 1 בינואר 2033 *[[אנא בחסדך]]; [[חביבי]]; [[נגילה הללויה]] - [[w:אשר מזרחי|אשר מזרחי]] - 1 בינואר 2034 *הרב [[w:צבי יהודה קוק|צבי יהודה קוק]] - [[עולת ראי"ה]] - 1 בינואר 2053 *[[w:זלדה|זלדה]] – 1 בינואר 2055 * [[נאום השפנים והחזירים (הרב שך)]] – 1 בינואר 2072 == הרהורים תועים == אם יש ספר שראוי לניקוד וטעמים בשיטת המסורה, מלבד כ"ד כתבי הקודש, הרי אלו ששה סדרי משנה; ואחריהם, מכל הספרים החיצונים, ספר יוסיפון. ==קישורים נוספים== *[[/טיוטה/]] *[[משתמש:Zofthej/אור שמח/הלכות יסודי התורה]] * שבוע נוכחי: {{שבוע נוכחי}} *לעזרה בהוראות תנאי: [[w:עזרה:הוראות תנאי]] *לעזרה בטבלאות: [[w:עזרה:טבלאות]] *לעזרה בחיפוש והחלפת ביטויים רגולריים: [[עזרה:ביטוי רגולרי]] *[[שיחת תבנית:פרשת השבוע הנוכחית]]--לעזרה בתיקון העמוד הראשי בתחילת השנה האזרחית *[[שיחת משתמש:BinyominZeev]] -- לאתר מפתח לתורה לפרשת שבוע *[https://nakdan.dicta.org.il/ הנקדן של דיקטא] *[http://www.eshkol.net/Nikud/Default.aspx מסיר ניקוד] *[[/ארגז חול/]] *[https://www.sefaria.org.il/Beur_HaGra_on_Shulchan_Arukh%2C_Orach_Chayim.30.2.1?lang=he&with=all&lang2=he גר"א] *[https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh?lang=he מנ"ח בספריא] *'''לשלב בדפי הרי"ף:''' [[השגות הראב"ד על רי"ף/ברכות/מד א‏]] [[משתמש:Nahum/דוגמאות וקישורים נחוצים|דוגמאות וקישורים נחוצים]] [[תבנית:חופשת ויקי]] [[:yi:טייטש יהואש בראשית פרק י]] [[מדיה ויקי:Sitenotice]] [[תבנית:המרת או.סי.אר 2]] [[תבנית:ממ רמב"ם/קיצור שם]] [[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]] [[:קטגוריה:בבל: משתמשים לפי שפה]] [[ויבינו במקרא/הפטרות#יהושע|רשימת ההפטרות לפי סדרם של ספרי הנביאים]] / [[ויבינו במקרא/הפטרות לשבתות ומועדים|לפי הסדר של פרשת השבוע]] <div align=ltr dir=ltr> <nowiki>After the software is deployed, but before it is enabled on your wiki, you can manually invoke the feature on individual pages by using this wikitext code: <references responsive /> instead of the plain <references /> tag or a local template.</nowiki> For grouping reference notes: <nowiki>blah blah<ref group="group name">note 1</ref></nowiki> <nowiki>blah blah2<ref group="group name">note 2</ref></nowiki> ... <nowiki><references group="group name" \></nowiki> </div> ---- מעודכן לתאריך: 2.07.2021 - נחום oy2nwx5a4wwvf03hulvn2fqqrsdgqaw 1417278 1417277 2022-08-07T20:51:27Z Nahum 68 /* הלכה: */ wikitext text/x-wiki שמי נחום ונגרוב, ואני בנו של [[w:אלחנן צ'ארלס ונגרוב|ר' אלחנן צבי (צ'רלס) ונגרוב]] המנוח, ואחד מצעירי תלמידיו של מרן הגרש"ז אויערבאך בישיבת "קול תורה". אני מעמד, מגיה ומתרגם במקצועי, מתמחה בניקוד ופיסוק, ועובד בהוצאה לאור קטנה של ספרי קודש. לפרטים נוספים אודותיי ראו [[w:משתמש:נחום|כאן]], [[w:משתמש:Nahum|כאן]] ו[http://stage.co.il/a/1104 בבמה חדשה]. {{תיבות משתמש|תיבות= {{#babel:he|en-4|yi-1|tmr-3}} }} {{משתמש תרומות|64,000}} <div dir=ltr> {{רווח קשיח|2}}Volunteering at he.wikisource since June 2005.<br /> [http://meta.wikimedia.org/wiki/User:Nahum Link to my User Page on Meta] </div> <br /> {{תוכן עניינים ללא מיספור}} {{סוף}} ==דפים במעקב:== לשימוש בהצבעת מחיקה: {{תב|הצבעת מחיקה}} ==פרוייקטים שסיימתי בסייעתא דשמיא:== *רשימת מיזמים ישנים הועברה ל[[משתמש:Nahum/ארכיון|ארכיון]] *מיזמים חדשים: # [[משנה]] מהדורת ניקוד: סדרי זרעים, מועד, נשים ונזיקין #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר בראשית]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר שמות|שמות]], [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר ויקרא|ויקרא]] ו[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר|במדבר]], בשיתוף Dovi ואחרים #'''[[שניים מקרא ואחד תרגום]]''' ע"פ [[מקרא ותרגום]], בשיתוף Dovi #[[קבא דקשייתא]] #טקסטים מולחנים בליליפונד: ## [[ויקיטקסט:טקסטים מולחנים]] # [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים]] ==תרגומים שלי מאנגלית== #[[קובלא חאן]] #{{ללא גלישה|[[סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #{{ללא גלישה|[[היפה והחיה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}} #[[יסודות השחמט (קפבלנקה)]] -- בעבודה. ==ספרי הספרייה הלאומית== #{{ללא גלישה|[[מפתח:בממלכת כוזר היהודית.pdf]] - [[בממלכת כוזר היהודית]]}} #[[מפתח:משא בערב.pdf]] - [[משא בערב]] ==פרוייקט החודש== ===ארכיון פרוייקטי החודש:=== '''ימי האהבה:''' [[ראשית חכמה/שער האהבה]] *חודשי אלול-תשרי (עד יוהכ"פ): [[ראשית חכמה/שער התשובה]] *חודשי אלול-תשרי (עד סוף סוכות): [[מטה אפרים]] *חודש כסלו: '''[[בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד]]''' *חודש אדר: '''[[יוסף תהלות]]''' על תהלים למרן '''[[מחבר:חיד"א|החיד"א]]''' עמ' 101 *חודש אדר: '''[[בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ד]]''' *חודש ניסן: '''[[בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר א]]''' *חודש סיון: '''[[בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב]]''' *לתשעה באב: :'''[[לבוש אורח חיים תקנו]],''' הל' ת"ב, עמ' 192 :'''[[איכה רבה פתיחתא כז]]''' :'''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יט]]''' :'''דקס [[ביאור:בבלי גיטין דף נז]],''' ע"א קט12 ==הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע== # משנה מנוקדת: [[משנה מעילה א ניקוד]] # דק"ס {{ק|[שינו"ס מבוססים על פרוייקט "הכי גרסינן" של מכון פרידברג ואתר "מאגרים" של האקדמיה, ובמס' ברכות מתמקדים בעיקר בכתי"י '''מ'''ינכן, '''פ'''ריז, '''א'''וקספורד {{ק|(ספ.בודל. 366)}}, '''פיר'''נצה, ושאר כתי"י ודפו"י]}}: ## [[ביאור:בבלי ברכות דף טז]], ע"ב #[[משתמש:Uziel302/מילים חשודות]], הגהה ע"פ הרשימה #(2 הדברים הבאים לא כ"כ עובדים לי מסיבות שונות) ##[[משתמש:Uziel302/typos]] ##[[משתמש:Uziel302/קישורים שבורים מוויקיפדיה]] - [https://quarry.wmflabs.org/query/37508 לינק לשאילתא]. === בשיתוף Dovi === #[[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/לג]] :*([[שיחה:רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כז]]) ==פרוייקטים נוספים שאני משתתף בהם:== ===מקרא ופרשנות:=== #[[ויבינו במקרא]] #[[נחמיאש על משלי]] פרק ו, עמ' 54; #[[משתמש:Inkbug/שד"ל]]; [[שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית]] ##[[מפתח:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf]]; ##[[מפתח:Luzzato-Ohev-Ger-HB23918.pdf]]; #[[התורה על פי סדרי הקריאה הארץ ישראלית]] ===הלכה:=== #'''רי"ף''' עם מפרשים, [[רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ד עמוד א]] #[[ארבעה טורים]] עם מפרשים, בעיקר הגהת או.סי.אר, פתיחת ר"ת, עיצוב ופיסוק לב"י וד"מ: [[טור אורח חיים צד]] #[[שולחן ערוך]], ולאו"ח עם נושאי כלים: באר הגולה, [[משנה ברורה]], [[ביאור הלכה]], מגן אברהם, [[ט"ז]], [[ביאור הגר"א]], [[כף החיים]], [[באר היטב]] ו[[שערי תשובה (מרגליות)|שערי תשובה]]; ##{{ללא גלישה|כרגע: גרא ל[[שולחן ערוך אורח חיים ל|סימן ל]] בס"ד; [[כף החיים על אורח חיים נא]], עמ' 167 בקובץ}} #[[לבוש אורח חיים]] דף 52 סט; [[לבוש האורה]] דף 75; #[[שולחן ערוך הרב]]; #[[תרומת הדשן]], הגהה ופיסוק עד סימן ל"ט, עמ' 22 בקובץ; ===מוסר, חסידות, קבלה ופילוסופיה:=== #[[ראשית חכמה]]; #[[בני יששכר]]; #[[תורה אור (חב"ד)]]; #[[האמונות והדעות]] לרס"ג; #[[יסוד ושורש העבודה/ב]]; #[[מדרש האיתמרי]] עמ' 27; ===מדרש:=== # [[ילקוט שמעוני תורה קלח]]; #[[מדרש תנחומא הקדום/כרך א]] עמ' 415; #[[ספרי על דברים]] לפי סדר החלוקה המקורי; ===תפילה:=== #[[מפתח:The Seliḥot for the Entire Year.pdf|הסליחות לכל השנה]], מאת זליגמן בר #[[סידור בית יעקב (עמדין)]] #[[סידור תורה אור]]; ##[[מפתח:Siddur Torah Ohr (Schulzinger Bros. 1940).pdf]] ===שונות:=== #[[מנחת חינוך]]; #[[תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת]]; #[[ספר המצוות רמב"ן שרשים]] תחילת עמ' 18 בקובץ; #[[תפארת האדם]] - מאת הרב אלכסנדר סנדר גדליהו טכורש ז"ל, עמ' 26 בקובץ ===ספרות חול:=== #[[מקור ברוך (אוטוביוגרפיה)]], עד סוף עמ' 2 בקובץ 1120; #[[זכרונות לבית דוד]] (עבודה אופליין) #[[חנוך ב]], פ"ח ===ספרי רש"ר הירש:=== #[[אגרות צפון]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Igrot tsafon.he.pdf]]; #[[חורב]], ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot Vehatorot. 1892.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מאמר למען דעת]]. ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת העדות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Hatorot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת התורות]] ##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. 1895.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק ב]] #[[עונג שבת]] ==מחברים שיצירתם תהיה חופשית== *[[מחבר:אלישבע ביחובסקי]], יצירה חופשית *[[w:מיכאל היגר|ד"ר מיכאל היגגער]] - [[מסכת סופרים יד]] [[מסכת סופרים (היגר)]], 1 בינואר 2023 *[[חזון אי"ש]], 1 בינואר 2024 *דילן תומאס, [[ואין שלטון ביום המוות]], 1 בינואר 2024 *[[מחבר:רב יהודה לייב הלוי אשלג|הרב יהודה אשלג]], 1 בינואר 2025 - [[ספר שמעתי]] * ספר חנוך א' - כהנא ויעקב פייטלוביץ' - 1 בינואר 2026 *[[מחבר:אפרים פורת]], 1 בינואר 2030 - [[אגרות צפון]] בתרגומו *[[w:חיים הלר|חיים הלר - סהמ"צ להרמב"ם]], 1 בינואר 2031 *[[w:en:Grigorii Grebnev|גריגורי גרבנב]] - 1 בינואר 2031 *[[מלכי רבנן]], שיחזור ע"פ דף השיחה, 1 בינואר 2032 *[[ודע מה שתשיב המבואר]] - 1 בינואר 2033 *[[אנא בחסדך]]; [[חביבי]]; [[נגילה הללויה]] - [[w:אשר מזרחי|אשר מזרחי]] - 1 בינואר 2034 *הרב [[w:צבי יהודה קוק|צבי יהודה קוק]] - [[עולת ראי"ה]] - 1 בינואר 2053 *[[w:זלדה|זלדה]] – 1 בינואר 2055 * [[נאום השפנים והחזירים (הרב שך)]] – 1 בינואר 2072 == הרהורים תועים == אם יש ספר שראוי לניקוד וטעמים בשיטת המסורה, מלבד כ"ד כתבי הקודש, הרי אלו ששה סדרי משנה; ואחריהם, מכל הספרים החיצונים, ספר יוסיפון. ==קישורים נוספים== *[[/טיוטה/]] *[[משתמש:Zofthej/אור שמח/הלכות יסודי התורה]] * שבוע נוכחי: {{שבוע נוכחי}} *לעזרה בהוראות תנאי: [[w:עזרה:הוראות תנאי]] *לעזרה בטבלאות: [[w:עזרה:טבלאות]] *לעזרה בחיפוש והחלפת ביטויים רגולריים: [[עזרה:ביטוי רגולרי]] *[[שיחת תבנית:פרשת השבוע הנוכחית]]--לעזרה בתיקון העמוד הראשי בתחילת השנה האזרחית *[[שיחת משתמש:BinyominZeev]] -- לאתר מפתח לתורה לפרשת שבוע *[https://nakdan.dicta.org.il/ הנקדן של דיקטא] *[http://www.eshkol.net/Nikud/Default.aspx מסיר ניקוד] *[[/ארגז חול/]] *[https://www.sefaria.org.il/Beur_HaGra_on_Shulchan_Arukh%2C_Orach_Chayim.30.2.1?lang=he&with=all&lang2=he גר"א] *[https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh?lang=he מנ"ח בספריא] *'''לשלב בדפי הרי"ף:''' [[השגות הראב"ד על רי"ף/ברכות/מד א‏]] [[משתמש:Nahum/דוגמאות וקישורים נחוצים|דוגמאות וקישורים נחוצים]] [[תבנית:חופשת ויקי]] [[:yi:טייטש יהואש בראשית פרק י]] [[מדיה ויקי:Sitenotice]] [[תבנית:המרת או.סי.אר 2]] [[תבנית:ממ רמב"ם/קיצור שם]] [[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]] [[:קטגוריה:בבל: משתמשים לפי שפה]] [[ויבינו במקרא/הפטרות#יהושע|רשימת ההפטרות לפי סדרם של ספרי הנביאים]] / [[ויבינו במקרא/הפטרות לשבתות ומועדים|לפי הסדר של פרשת השבוע]] <div align=ltr dir=ltr> <nowiki>After the software is deployed, but before it is enabled on your wiki, you can manually invoke the feature on individual pages by using this wikitext code: <references responsive /> instead of the plain <references /> tag or a local template.</nowiki> For grouping reference notes: <nowiki>blah blah<ref group="group name">note 1</ref></nowiki> <nowiki>blah blah2<ref group="group name">note 2</ref></nowiki> ... <nowiki><references group="group name" \></nowiki> </div> ---- מעודכן לתאריך: 2.07.2021 - נחום 3t0d0mjq0vijid75cp8ohxuw4xz3whd 4 2987 1417254 1357261 2022-08-07T17:16:00Z מתקן הפניות 1118 תיקון אוטומטי של הפניה כפולה מהדף [[ויקיטקסט:פרויקט ויבינו במקרא/ויקהל]] אל הדף [[ויקיטקסט:ויבינו במקרא/ויקהל]] במשימת תחזוקה wikitext text/x-wiki #redirect [[ויקיטקסט:ויבינו במקרא/ויקהל]] ael3w5xqt340svztstka2h0000krwtr 4 3399 1417255 538162 2022-08-07T17:16:01Z מתקן הפניות 1118 תיקון אוטומטי של הפניה כפולה מהדף [[ויקיטקסט:תבנית]] אל הדף [[ויקיטקסט:סוגי תבניות]] במשימת תחזוקה wikitext text/x-wiki #הפניה [[ויקיטקסט:סוגי תבניות]] nn9pypz3hkn11rf4kwib8agkixhears 4 3400 1417256 538072 2022-08-07T17:16:01Z מתקן הפניות 1118 תיקון אוטומטי של הפניה כפולה מהדף [[ויקיטקסט:תבנית]] אל הדף [[ויקיטקסט:סוגי תבניות]] במשימת תחזוקה wikitext text/x-wiki #הפניה [[ויקיטקסט:סוגי תבניות]] nn9pypz3hkn11rf4kwib8agkixhears 0 5851 1417204 493029 2022-08-07T13:06:51Z 2A0D:6FC2:6190:1700:C176:548F:C3C5:3924 /* סימן תקנד סעיף א */הסרתי מ' יתרה, היה כתוב "כממו". wikitext text/x-wiki {{ערוך השולחן|אורח חיים|תקנג|תקנד|תקנה|דברים האסורים בתשעה באב|עשרים ושנים סעיפים}} [[#סימן תקנד סעיף א|א]] | [[#סימן תקנד סעיף ב|ב]] | [[#סימן תקנד סעיף ג|ג]] | [[#סימן תקנד סעיף ד|ד]] | [[#סימן תקנד סעיף ה|ה]] | [[#סימן תקנד סעיף ו|ו]] | [[#סימן תקנד סעיף ז|ז]] | [[#סימן תקנד סעיף ח|ח]] | [[#סימן תקנד סעיף ט|ט]] | [[#סימן תקנד סעיף י|י]] | [[#סימן תקנד סעיף יא|יא]] | [[#סימן תקנד סעיף יב|יב]] | [[#סימן תקנד סעיף יג|יג]] | [[#סימן תקנד סעיף יד|יד]] | [[#סימן תקנד סעיף טו|טו]] | [[#סימן תקנד סעיף טז|טז]] | [[#סימן תקנד סעיף יז|יז]] | [[#סימן תקנד סעיף יח|יח]] | [[#סימן תקנד סעיף יט|יט]] | [[#סימן תקנד סעיף כ|כ]] | [[#סימן תקנד סעיף כא|כא]] | [[#סימן תקנד סעיף כב|כב]]</BIG> </center> ===סימן תקנד סעיף א=== תשעה באב אסור באכילה, ושתייה, ורחיצה וסיכה, ונעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא, והלכות ואגדות, משום שנאמר ([[תהלים יט ט]]): "פקודי ד' ישרים משמחי לב". ותינוקות של בית רבן – בטילים בו. ויש להבין בטעם איסור תינוקות: אי משום שמחה – בודאי לית להו שמחה כשלומדים. ובמדרש על פסוק "יסעו מהר ד'" אומר: כתינוק הבורח מבית הספר. ויש מי שאומר דטעם האיסור: מפני המלמד שהוא שמח בהלימוד (ט"ז סעיף קטן א). ואינו מובן כלל, דאיך אם כן מבטלין לימוד תינוקות של בית רבן בשביל שמחת המלמד? והרי באבלות קיימא לן דכשהמלמד אבל – צריך ללמוד עם התינוקות, מפני ביטול תורה של תינוקות של בית רבן, כמו שכתוב ב[[שולחן ערוך יורה דעה שפד|יורה דעה סימן שפד]]. ועוד: דידוע שגם המלמדים מצטערין הרבה להסבירם, ולכן שכרן גדול מאד, כדאיתא בבבא בתרא ([[בבא בתרא ח ב|ח ב]]). ===סימן תקנד סעיף ב=== ועוד דבשלהי תענית ([[תענית ל א|ל א]]) פליגי רבי מאיר ורבי יהודה: דרבי מאיר מתיר לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל, מפני שבזה יש לו צער להבין, ורבי יהודה אוסר. והלכה כרבי יהודה. ולגירסת הרי"ף והרא"ש פליגי גם כן בתינוקות של בית רבן, דרבי מאיר מתיר ורבי יהודה אוסר, וגם כן הלכה כרבי יהודה. ויש להבין מאי טעמא דרבי יהודה, דאוסר במקום שאינו רגיל. הא וודאי צער הוא לו! ויש מי שכתב דטעמו מפני שאחר כך ישמח כשיבין (שם סעיף קטן ב). אבל אם כן, באיזה סברא נחלקו בתינוקות, דבתינוקות לא שייך שישמחו אחר כך? ועוד: איך מתיר רבי מאיר? הא למלמד הוי שמחה בשעת מעשה, לסברא הקודמת ב[[#סימן תקנד סעיף א|סעיף א]]. ===סימן תקנד סעיף ג=== ולכן נראה לעניות דעתי דהעניין כן הוא: דוודאי גם בלימוד התורה יש שמחה, וגם צער ביגיעת התורה, אף להיותר גדול. כי אין סוף לעומק תורתנו הקדושה. אמנם עיקר עסק התורה משמח את הנפש הישראלי, אף שיש לו צער ויגיעה בשעת מעשה. ורבי מאיר סבירא ליה דדבר חדש, וכן תינוקות ומלמדיהן, כיון שיש להם בשעת מעשה קצת צער – מותרים ללמוד. ורבי יהודה סבירא ליה דאין הצער שוה בעיקר שמחת הנפש כשלומדת תורת ה', אף על פי שאינו שמח שמחת הגוף בפועל, מכל מקום הנפש הישראלי שמח מזה. וזהו כמו שהסביר הרמב"ם ז"ל [[רמב"ם הלכות גירושין ב|בפרק שני מגירושין]], בעניין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני": מפני שכל נפש מישראל רוצה באמת לעשות רצון קונו, אף שאין הגוף רוצה, עיין שם. האמנם בדברים הרעים מותר ללמוד, מפני שגם לנפש יש צער מצרות ישראל. ולכן אף גם שבדברים הרעים הוי תורה ושמחה, מכל מקום הצער מבטל השמחה, ולכן מותר. אבל צער של הלימוד עצמו – אינו מבטל שמחת הנפש מלימוד התורה. ===סימן תקנד סעיף ד=== ולפי זה אני אומר דהנה מפרשי השולחן ערוך כתבו דאפילו בדברים הרעים – אין מותר רק לקרות, ולא להעמיק ולפלפל בהן (ט"ז סוף סעיף קטן ב, ומגן אברהם סעיף קטן ה). ובאמת הדבר קשה מאוד לתלמיד חכם הלומד, שבעל כרחו השכל יחשוב קושיא ותירוץ, וכיוצא בזה. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר, דוודאי טעם ומתיקות התורה יש בכל דברי תורה, אף בדברים הרעים, אלא שהצער מבטל השמחה. אם כן, אף אם מחדש איזה חידוש, עם כל זה לא נתבטל הצער של הצרות. (ומה שמצויין במגן אברהם שם, דמהרי"ל כתב כן, אדרבא הב"י הביא בשמו דעל ידי עיון עדיף טפי, שמצטער בעיונו, עיין שם. רק בשם הר"פ כתב דבפירוש איוב אין לעיין, דהוא עמוק טפי, וסברא אסור, עיין שם. ומזה אין ראיה, דאיוב הוא חקירה עמוקה. וגם זה, שום אחד מהפוסקים לא הזכיר זה, וגם בשולחן ערוך פסק להיפוך.) ===סימן תקנד סעיף ה=== ומה המה דברים הרעים? ספר איוב, ודברים הרעים שבירמיה השייכים לישראל; ודברי נחמות שבהם – מדלג. וכן הרעות של עמון ומואב ושארי אומות – מדלג. ויראה לי דכן דברים הרעים שבשארי נביאים – מותר לקרות. ומה שהש"ס חשיב רק ירמיה – משום דבירמיה יש הרבה דברים רעים. וכן מגילת איכה, ומדרש איכה, ופרק "אלו מגלחין", דרובו בהלכות אבלות. ואף שיש שם גם דיני הרחקות ונזיפות – אך גם הם כאבלות. ומותר ללמוד פירושי איכה ואיוב. וכן יש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור, דאף על גב דקיימא לן: הרהור לאו כדיבור דמי – מכל מקום שמחה איכא. ואין לשאול על מה שאנו מסיימין אחר קינות בפסוקי נחמה: "תרחם ציון...", "שבתי לירושלים...", "ביתי יבנה בה...", "עוד תפוצנה ערי מטוב..." – אמנם זהו כעין תפלה בעלמא, ולא לשם לימוד, והוי כמו שמתפללין "ותחזינה עינינו..." וכיוצא בזה. ואין להורות הוראה – רק הצריכה לשעתה. ופשיטא שאין לדון דין תורה ביום המר הזה. ומכל מקום, אם הבעלי דינים נחוצים לדרכם – יכול לדון להם אחר חצות היום, וכל שכן אם הדבר נוגע לדבר מצוה. והכל לפי ראות עיני המורה. ===סימן תקנד סעיף ו=== בתפלה אין שום שינוי, דבתורה אסור ולא בתפלה, לבד ברכת "שעשה לי כל צרכי" שיש אומרים שאין לאומרה בתשעה באב ויום הכיפורים, מפני שהולכין יחף. אבל כל סדר התפלה – יתפללו כמו בכל יום. ואפילו פרשת עקדה, ופרשיות הקרבנות, ומשנת "איזהו מקומן", וברייתא דרבי ישמעאל, וכן שירת הים – אף על פי שהם דברי תורה, מכל מקום כיון שהם מסדר התפלה אינו כלימוד תורה. אבל אמירת תהלים לאחר התפלה, ושיר היחוד, במקום שנהגו בכל יום לאמרם – לא יאמרו. ויש אומרים זה במנחה, כיון שהם דרך בקשה (מגן אברהם סעיף קטן ו). וכתב רבינו הרמ"א ב[[שולחן ערוך אורח חיים תקנד #סימן תקנד סעיף ד|סימן תקנד סעיף ד]]: דמותר לחזור הפרשה בתשעה באב; עד כאן לשונו. ואם כוונתו על פרשת השבוע – הוא דבר תימה, אם לא כשחל בשבת, דהוי כסדר היום. (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ז, והאליהו רבה דלא כט"ז סעיף קטן ג.) ===סימן תקנד סעיף ז=== עוברות ומניקות – מתענות ומשלימות בתשעה באב, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים. אבל בשלושה צומות אחרות – פטורות מלהתענות, וכל שכן בתענית אסתר, ולא יחמירו על עצמן. ואף על פי כן ראוי שלא יאכלו להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום הולד; וכן כל מי שאינו יכול להתענות. ואפילו בתשעה באב, אם הן חלושות שקרוב שיפלו לחולי, אף בלא סכנה – אין להן להתענות. וזה הוא ההפרש בין תשעה באב ליום הכיפורים, דביום הכיפורים אין לאכול רק במקום סכנה, ובתשעה באב – אפילו שלא במקום סכנה, דבמקום חולי לא גזרו רבנן. ולכן כתב הטור בשם הרמב"ן, וכן רבינו הבית יוסף ב[[טור אורח חיים תקנד|סימן תקנד סעיף ו]], דחיה כל שלושים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול – אין צריך אומד, אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן; עד כאן לשונו. ואפילו הוא חולי שאינו מוטל במטה - דאלו מוטל במטה גם ביום הכיפורים אינו מתענה, דכל שמוטל במטה הוא בסכנה, כדמוכח בשבת ([[שבת לב א|לב א]]), עיין שם, ויתבאר ב[[ערוך השולחן אורח חיים תריח|סימן תריח]] בסייעתא דשמיא. אבל בעלי מיחושים בעלמא – מתענים. כללו של דבר: כל שהוא בגדר חולה – אינו מתענה בתשעה באב, וכל שאינו בגדר חולה – מתענה. וסתם עוברות ומיניקות – מתענות, אלא אם כן חלושות, וקרובות לחולי. וקטנים – אינם מתענים כלל בתשעה באב, אפילו תענית שעות. ומי שהיה חסר דיעה ונתרפא, ומשתבח מיום ליום – לא יתענה בתשעה באב, ולא ימנע את עצמו מבשר ויין (מגן אברהם סעיף קטן ח, בשם מהרי"ל) עד שיתרפא לגמרי, דהתענית ישיבנו לחסרון דעתו, וכן מניעת בשר ויין, וכל מה שצריך אפילו משארי עינויים, כמו רחיצה וסיכה, ונעילת הסנדל, כי צריך הרבה שמירה. (פחות מכשיעור לא שייך בתשעה באב, שהוא מדרבנן.) ===סימן תקנד סעיף ח=== ורבינו הרמ"א כתב ב[[שולחן ערוך אורח חיים תקנד|סימן תקנד סעיף ו]] על חיה וחולה, וזה לשונו: ומיהו נוהגות להתענות כל זמן שאין להן צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד; עד כאן לשונו. כלומר: שמחמירות על עצמן כביום הכיפורים, דכל שאין סכנה בדבר – מתענות. ויש שפוסקים כן, דלאחר שבעה – היולדת מתענה, אם לא שאמרה צריכה אני. ויש חולקים בזה (עיין ט"ז סעיף קטן ד, ומגן אברהם סעיף קטן ט, ואליהו רבה סעיף קטן ח, ושערי תשובה סעיף קטן ז). ואולי זהו בימיהם, שהדורות היו בריאים וחזקים. אבל עכשיו – חלילה להיולדת להתענות בתשעה באב תוך שלושים, כי עדיין חלושה היא, והיא ממש כחולה. ולכן אין להניחן להתענות בתשעה באב. ===סימן תקנד סעיף ט=== רחיצה אסורה בתשעה באב, בין בחמין בין בצונן. ואפילו להושיט אצבעו במים – אסור. וטבילה של מצוה לאשה – לא שייך בתשעה באב, דאסורים בתשמיש. אך בזמן הקדמון, שהיו שומרים טבילה בזמנה, והוי מצוה – והיו טובלות. אמנם עתה ליכא טבילה בזמנה, מפני ספק זיבות, ולכן אסורות לטבול בתשעה באב. והאשה שצריכה טבילה במוצאי תשעה באב – תרחוץ ותחוף ערב תשעה באב, ובלילה במוצאי תשעה באב תחוף מעט, כדי שתהא סמוך לחפיפה טבילה, ותטבול, כמו שכתבתי ב[[ערוך השולחן יורה דעה קצט|יורה דעה סימן קצט]]. וגם רוחצות מעט במוצאי תשעה באב, וכן נהגו. ===סימן תקנד סעיף י=== ולתפילה מותר לרחוץ ידיו, דהוי כטבילת מצוה. וכן מי שנכנס לבית הכסא, או השתין – צריך ליטול ידיו מפני הנקיות, שהרי צריך לברך "אשר יצר". מיהו לא ירחוץ כל היד, אלא לפי מה שצריך להעביר הלכלוך. ואפילו שלא לצורך תפלה וברכה, אלא שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, ורוחץ כדי להעבירם – מותר. כללו של דבר: כל רחיצה שאינה של תענוג – מותר בתשעה באב. ולכן נשים המבשלות בתשעה באב, וצריכות לרחוץ בידיה איזה מאכל – רוחצת ואינה חוששת, כיון שאינו לתענוג (אליהו רבה סעיף קטן י). ===סימן תקנד סעיף יא=== ונוטל אדם ידיו שחרית כשעומד ממטתו, דסתם ידים מלוכלכות הן. ולא יטול כל היד, אלא עד קשרי אצבעותיו. ולאחר שנטל ידיו, ועדיין הן לחות קצת לאחר הנגובה – מותר לו להעבירן על גבי עיניו. דפניו – אסור לרחוץ, רק העינים בידים לחות קצת – מותר. אך אם היה לפלוף בעיניו, ודרכו לרוחצם במים – רוחץ עד שמעביר הלפלוף, דזהו כטיט וכצואה שרוחץ כדרכו. ואינו חושש, כיון שאין זה לתענוג, אלא לנקות את העינים מלפלופן. ===סימן תקנד סעיף יב=== וההולך להקביל פני רבו, או אביו, או מי שגדול ממנו; או שהולך לצרכי מצוה – עובר במים עד צוארו אם הדרך כן היא, ואינו חושש כיון שאינו לתענוג. ואפילו בחזרה מדרכו – מותר, דאם לא תתיר לו בחזרה – גם הוא לא ילך, וימנע ממצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו שלא יגנבום, או שמוכרח למוכרם, וכיוצא בזה, או שהולך למסחרו – עובר עד צוארו במים, ואינו חושש כיון שאינו לתענוג. אבל בחזרתו – אסור, דבזה לא שייך לומר דאם לא תתיר לו חזרה אף הוא לא ילך, דוודאי ילך משום הפסד ממונו. וגם כשלא ילך – מה איכפת לנו? וכן הבא מן הדרך, ורגליו כהות – מותר לרוחצם במים, כיון שהוא להסיר צער בלבד, ולא לשם תענוג. וכל שאינו לתענוג – מותר, כמו שכתבתי. ===סימן תקנד סעיף יג=== איתא ביומא ([[יומא עח א|עח א]]) על אחד מהחכמים, שמטפחת היתה לו, והיה שורה אותה במים בערב תשעה באב, ולמחר מעבירה על גבי עיניו, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, עיין שם. וכיוצא בזה אומר שם על יום הכיפורים. והרמב"ם ז"ל ביום הכיפורים מביא זה בפרק שלישי (הלכה ה) משביתת עשור. {{ממ רמב"ם|ג|שביתת עשור|ה}}. ולעניין תשעה באב – לא הביא זה. אבל הטור ב[[טור אורח חיים תריג|סימן תריג בהלכות יום הכיפורים]] הביא זה, ובכאן גם כן הביא זה. ונראה דדעת הרמב"ם, משום דדבר זה מיישב לבו של אדם, ולכן ביום הכיפורים, שהוא יום קדוש, וצריכא צילותא דדעתא – נכון לעשות כן. אבל בתשעה באב – כל מה שדעתו מבולבלת טוב יותר, כיון שהוא יומא דצערא. ובגמרא, מי שעשה כן גם בתשעה באב – לפי שהיה אסטניס גדול, ולא היה יכול לחיות בלא זה, ולא בסתם בני אדם. וכן משמע מלשון הטור שם, שזהו כדי ליישב הדעת, עיין שם. והטור סבירא ליה דגם עתה יש אניני הדעת שצריכין לכך, וכן הביאו רבינו הרמ"א ב[[שולחן ערוך אורח חיים תקנד|סימן תקנד סעיף יד]]. ולדבריהם: מוציאה מן המים בלילה, עד שביום היא כנגובה, ורק בלחלוחית קצת. וכתבו דבכי האי גוונא – אפילו לתענוג שרי, עיין שם. והוא פלא, דאיך מותר בתשעה באב לתענוג? וצריך לומר דלאו תענוג ממש הוא, אלא להסיר שיעמומו. וצריך עיון. ===סימן תקנד סעיף יד=== סיכה אסורה בתשעה באב, בין סיכת הראש בין סיכת הגוף. וכל זה הוא סיכה של תענוג. אבל מי שיש לו חטטין בראשו, או צרעת על גופו, וצריך לסוך – סך כדרכו ואינו חושש, כיון שאין הכוונה לשם תענוג. וכן לחוף ראשו במסרק – מותר, שגם זה אינו לשם תענוג, אלא כדי שלא יצטרך להתחכך בראשו, כידוע. אבל אסור לרחוץ השיער אפילו במעט מים, אלא יחופם יבישים, אם צריך ומוכרח לכך. ===סימן תקנד סעיף טו=== נעילת הסנדל – אסור דווקא של עור. אבל של בגד, או של עץ, או של שעם והם קליפי עץ, או של גמי – מותר. ושל עץ, או גמי, או שעם, ומחופה עור – אסור. וכן בתי שוקיים שמקצתן מחופין עור – אסור. והנה אצלינו הולכין בקאלאסי"ן, שהם של איזה מין שנראה כעור, ואינו מעור אלא מאיזה מין דבק. וקורין לזה רוזינ"י, ונראה שהוא מין דבק. וחששתי שעל פי רוב, דבק הוא מעור שלוק, ואולי דינו כעור. אך כיון שנשלקו – נתבטלו משמם הקודם, כמו לחם כשנשלק – נתבטל מתורת לחם. והכא נמי כן הוא. ואף על גב דבישול בעור אדרבא מקשה אותו, כדמשמע בשבת ([[שבת עט א|עט א]]) – זהו בבישול בלבד. אבל הדבק הוא בישול ונימוח, ובזה וודאי נתבטל משמו הקודם. והרי אפילו קלף, שהוא העור בשלימות, אלא שעיבדוהו וגררוהו – נשתנה בכל דיניו מעור, וכל שכן בכי האי גוונא. ומיהו, מנעלים של קלף – וודאי אסור, כיון שהם עור ממש. ===סימן תקנד סעיף טז=== וכן האבל והמרוחק – אסורים בנעילת הסנדל, כמו בתשעה באב. ואם היו מהלכין בדרך – נועלין, כי קשה לילך בדרך בלא סנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו. אבל לשדה סמוך לעיר, או לבית הקברות – אסור במנעל. ובמקום שדרים בעיר עם האומות – לא יחלוצו כי אם ברחוב היהודים. וכן נהגו בזמן הקדמון, שרחוב היהודים היתה מיוחדת. ועכשיו שדרין מעורבין, אם יש הרבה מהם כמו בעיירות גדולות – יש להקל, ועכשיו מקילין הרבה מטעם זה. אך זה אינו רק בעיירות גדולות, ולא בקטנות. ופשוט הוא, דכשיורד גשמים בתשעה באב – רשאי לנעול הסנדל. ואף על גב דגבי יום הכיפורים אין היתר רק לאסטניס, כמו שיתבאר ב[[ערוך השולחן אורח חיים תריד|סימן תריד]], מכל מקום בתשעה באב דרבנן – מותר לכל. ===סימן תקנד סעיף יז=== יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה אחת. ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. ונכון שלא יגע בה בלילה, אבל ביום – אין לחוש. וגם בלילה אין לחוש, רק לעולי ימים. ומעולם לא נזהרו בזה, דישראל לא חשידי חס ושלום. ושבת שחל בו תשעה באב ונדחה, כמו שמותר באכילה ושתייה – כמו כן מותר בתשמיש המטה. ויש אוסרין בתשמיש המטה, וכן נוהגין. והשמש מכריז לאחר תפלת ערבית: דברים שבצנעא נוהג. ואם היה ליל טבילה – מחוייב לשמש, דכן עיקר לדינא (עיין מגן אברהם סעיף קטן כ, ואליהו רבה סעיף קטן יט). וכמדומה שכן המנהג, דכן דעת רוב הפוסקים. ואין אומרים "צדקתך צדק" במנחה בשבת שחל בו תשעה באב, או שתשעה באב ביום ראשון. ולעניין "אב הרחמים" – יש אומרים, ויש שאינם אומרים, ויעשו כמנהגם. ===סימן תקנד סעיף יח=== שאילת שלום – אסור בתשעה באב, דאינו יום של שלום, כמו באבל, כמו שכתוב ב[[שולחן ערוך יורה דעה שפה|יורה דעה סימן שפה]]. ושם יש אומרים דשאילת שלום שלנו – לא מקרי שאילת שלום. אבל מהירושלמי שהביא הטור שם, משמע להדיא דאמירת "שלום עליכם" הוה שאילת שלום, ולכן אין להקל (מגן אברהם סעיף קטן כא). והדיוטות שאינם יודעים הדין, ונותנים שלום – מחזירים להם בשפה רפה ובכובד ראש. אבל שלא להשיבו כלל – אין נכון, כדי שלא יתבייש. וכן אין לילך ולטייל בתשעה באב בשוק וברחוב, דהטיול בעצמו אסור בתשעה באב. ולבד זה, עוד בנקל לבא לידי שחוק וקלות ראש, והיתול וליצנות. אלא בתשעה באב, כשאינו מוכרח לצאת – ישב בפינת ביתו בעצבות. ואם מוכרח לילך – ילך בראש כפוף, וימהר לעשות מה שצריך, וישוב לביתו מהר. וגם יש למנוע ההולכים לבית הקברות, כי הולכים בחבורות, ואין הדבר כדאי, והיראים נמנעים מזה. וכן לומר בתשעה באב "צפרא דמרי טב", ובלשונינו "גוט מארגין" – אין לומר בתשעה באב. ===סימן תקנד סעיף יט=== תנן בפסחים ([[פסחים נד ב|נד ב]]): מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב – עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות – אין עושים. והטעם: כדי שלא יסיחו דעתם מאבלות (רע"ב). ולפי זה, גם בלילה אסור (מגן אברהם סעיף קטן כג). וכן מבואר מרש"י פסחים שם, עיין שם. אבל בתענית ([[תענית יג ב|יג ב]]) לא פירש רש"י כן, עיין שם. ומלאכה שאין בה שהייה – מותר (שם). ובכל מקום תלמידי חכמים בטילין, דתלמידי חכמים אין עושין מלאכה אף במקום שנהגו לעשות. וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לעניין זה – עושה, ולא אמרינן דמיחזי כיוהרא, משום דהרואה אומר שאין לו מלאכה לעשות. ===סימן תקנד סעיף כ=== ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות – מותר לעשות על ידי אינו יהודי, אבל לא בדבר מפורסם כבניין, וכיוצא בו (שערי תשובה בשם כנסת הגדולה). ופרקמטיא להרויח ולהשתכר – הוי כמו מלאכה, ובמקום שנהגו שלא לעשות – אין עוסקים. גם כן בסחורה, וישיבת חנויות. ובמקום שנהגו לעשות – מותר, אלא שממעטין במשא ומתן, שהרי אפילו משנכנס אב – ממעטין במשא ומתן, כמו שכתבתי ב[[ערוך השולחן אורח חיים תקנא|סימן תקנא]]. ואפילו לפי מה שכתבתי שם דאינו אלא משא ומתן של שמחה, מכל מקום בתשעה באב וודאי דממעטין בכל משא ומתן. ===סימן תקנד סעיף כא=== ובמדינתינו המנהג: עד חצות היום שלא לעשות מלאכה. והאמת שעכשיו המנהג רק עד אחר אמירת הקינות, והיה מהראוי להאריך בהם עד חצות, אך אי אפשר להנהיג כן, מפני דוחק הפרנסה. אך כיון שנהגו כן – אין איסור בדבר, כיון דתשעה באב תלוי במנהג לפי דין המשנה. ומכל מקום היראים נזהרים שלא לעשות קודם חצות, וכן שלא לפתוח החנות קודם חצות. וכל זה הוא במלאכה מרובה, שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה הדיוט. אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות, וקשירה, וכדומה – לית לן בה, אפילו קודם חצות. וכן אין מציעין המטות קודם חצות, ואין מכבדין הבית בתשעה באב. ולחלוב הפרות – טוב לעשות על ידי אינו יהודי, ואם אי אפשר – יחלוב בעצמו, דזהו כדבר האבד, ומלאכת דבר האבד מותר, כדרך שאמרו בחול המועד. וגם באבלות מותר בדבר האבד. ומטעם זה כשחל יום השוק בתשעה באב – אנו מתירים להאופים לאפות לחם בבוקר, כדי שיהא מוכנים ליום השוק, דגם זה הוי כדבר האבד. וכן ביריד, או שיירות באים – מותר לקנות מהם, אפילו במקום שאין עושין מלאכה, וכל שכן למכור. אך מה שיכול לעשות בצינעא – יותר טוב (עיין מגן אברהם סעיף קטן כו). ===סימן תקנד סעיף כב=== ואמרו חז"ל שלהי תענית ([[תענית ל ב|ל ב]]): כל העושה מלאכה בתשעה באב – אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומשמע: אפילו במקום שנהגו לעשות (שם סעיף קטן כז). ולכן יראה כל אחד למשוך מעסקים בתשעה באב, כל מה שיוכל. ועוד אמרו שם על כל העושה מלאכה בתשעה באב, ואינו מתאבל על ירושלים, שנאמר ([[ישעיה סו י]]): "שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה; שישו אתה משוש, כל המתאבלים עליה". ולכן כל שאינו מתאבל על ירושלים – אינו זוכה ורואה בשמחתה. וכל האוכל ושותה בתשעה באב, עליו נאמר: ([[יחזקאל לב כז]]): "ותהי עונותם על עצמותם", דבהעצמות של המת – ניכר אם שתה יין או מים, כדאיתא בנדה ([[נידה כד א|כד א]]). וכן כל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת, ולדידן מראש חודש אב. וכל המתאבל על ירושלים – יזכה ויראה וישמח בבניין ירושלים ובית המקדש, במהרה בימינו, אמן. ואין לכתוב חידושי תורה בתשעה באב. fs0v0xqw0zmjzz6iyxaqoywktfsrz6f 106 162771 1417250 1415961 2022-08-07T16:19:38Z Nahum 68 עד קט11 wikitext text/x-wiki {{הבהרת מרחב ביאור}} {{ביאור:תוכן לגמרא גיטין|גיטין|נז|57}} {{ביאור:עמוד א}} {{ביאור:באדיבות גמרא נוחה}} במאי דפסיק אנפשיה<ref>מיקלי ובדורי קיטמא</ref>: כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה, ומבדרו{{דקס|בכת"י גרץ נוסף|לקיטמיה}} אשב ימי. אזל [אונקלוס], אסקיה לבלעם בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה ([[דברים כג ז]]): לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים{{דקס|בכת"י מ'|כל ימיך לעולם}} [לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם]. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה: בשכבת זרע רותחת<ref>מדה כנגד מדה, שבעצתו התחיל העם לזנות אל בנות מואב</ref>. אזל אסקיה [לישו]{{הערה|הורד בצנזורה מהדפוסים ושוחזר מכתבי יד}}{{רווח קשיח|1}}{{דקס|בכת"י ו1|לישו הנוצרי}} (לפושעי ישראל) בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל. מהו לאדבוקי בהו? אמר ליה: טובתם דרוש, רעתם לא{{דקס|בכת"י מ'|אל, {{ק|נ"א:}} בל}} תדרוש; כל הנוגע בהן כאילו נוגע{{דקס|בכת"י מ'|כנוגע}} בבבת עינו. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה: בצואה רותחת, דאמר מר<ref>[[עירובין כא ב|בעירובין (כא,ב)]]</ref>: כל{{דקס|בכת"י מ' וו1|שכל, {{ק|וליתא}} דאמר מר}} המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת<ref>ויליף לה מ'ולהג הרבה יגיעת בשר': המלעיג הרבה נידון ביגיעת בשר; וקרא – בדברי סופרים כתיב 'ויותר מהמה בני הזהר' [([[קהלת יב יב]]): "ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר".] – בדברי סופרים יותר מדברי תורה</ref>. תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי עבודה זרה<ref>בלעם שהשכינה נגלית עליו והרשיע לדבר</ref>{{דקס|בכתה"י ליתא|עובדי עבודה זרה}}. תניא, אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא<ref>מדינה [עיר] ששמה 'הר המלך'</ref>: דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא – מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר 'פרו ורבו כתרנגולים'. יומא חד הוה קא חליף גונדא<ref>גדוד</ref> דרומאי, שקלינהו מינייהו; נפלו<ref>בני המדינה היהודים</ref> עלייהו<ref>דרומאי</ref>, מחונהו [הכו היהודים אותם]. אתו, אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. הוה בהו<ref>ביהודים</ref> ההוא{{דקס|בכת"י מ|חד}} בר דרומא, {{ב|דהוה קפיץ מילא|שהיה קופץ למרחק מיל}}, וקטיל בהו. שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא, אמר: ריבוניה דעלמא כוליה! אי ניחא לך{{דקס|בכת"י ו;1 ומ'|קמך}} – לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא! אכשליה פומיה לבר{{דקס|בכת"י מ|לההוא בר}} דרומא, ואמר ([[תהלים ס יב]]): "הלא אתה אלהים זנחתנו{{דקס|בכת"י מ' וו1-2 ערבבו פסוק אחר|אלקים זנחתנו פרצתנו}} ולא תצא אלהים בצבאותינו". דוד נמי אמר הכי? דוד אתמוהי קא מתמה. על לבית הכסא, אתא דרקונא, שמטיה לכרכשיה [מעיו] ונח נפשיה{{דקס|בכתה"י ליתא|ןנח נפשיה}}. אמר [הקיסר]: הואיל ואיתרחיש לי ניסא הא זימנא – אישבקינהו{{דקס|בחלק מכתה"י|הואיל ואתרחיש לי ניסא, אשבקינהו האי זימנא}}. שבקינהו ואזל. איזדקור<ref>[החלו היהודים] לשמוח</ref> ואכלו ושתו ואדליקו שרגי, עד דאיתחזי<ref>לבני החיל</ref> בליונא{{דקס|בכת"י מ' וו1-2|כליונא}} דגושפנקא<ref>מי שהיתה לו צורה בטבעתו היה מכירה רחוק מיל מן העיר למראה הנרות</ref> ברחוק מילא. אמר [הקיסר]: מיחדא קא חדו בי יהודאי! הדר אתא עלייהו. אמר רבי אסי{{דקס|בכת"י ו1|ר' יוסי, {{ק|ובכת"י ו2:}} רב יוסף}}: תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא, ובהך גיסא – הלולי וחנגי, ולא הוו ידעי הני בהני{{דקס|בכת"י מ|הני בהנך והנך בהני}}. ([[איכה ב ב]]) בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב — כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך, דאמר רב יהודה אמר רב אסי{{דקס|בכת"י ו1|שמואל}}: ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים - חוץ משלש שהיו בהן{{דקס|בכתה"י|בה}} כפלים כיוצאי מצרים; אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים{{דקס|בכתה"י|שחליים}}, כפר דכריא{{דקס|בכת"י ו1|דיכרייא; {{ק|ו2:}} דיכרא.}}: 'כפר ביש' – דלא יהבי ביתא לאושפיזא{{דקס|בכתה"י|אושפיזא, {{ק|וליתא}} ביתא.}}; 'כפר שיחליים'{{דקס|בכתה"י|שחליים}} – שהיתה פרנסתן מן שחליים<ref>'שחליים' מין מאכל הוא במסכת עבודה זרה <small>(כט,א)</small></ref>; 'כפר דכריא'{{דקס|בכת"י ו1|דיכרייא; {{ק|ו2:}} דיכרא.}} – אמר רבי יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחילה ויולדות נקבה{{דקס|בכת"י ו1-2|נקבות}} באחרונה, ופוסקות. אמר עולא{{דקס|בכת"י ו1|רבה בר בר חנה}}: לדידי חזי לי ההוא אתרא<ref>הר המלך</ref> ואפילו שיתין ריבוותא קני לא מחזיק. אמר ליה ההוא צדוקי{{דקס|בכתה"י|מינא}} לרבי חנינא: שקורי משקריתו<ref>דאמריתו 'ששים רבוא עיירות היו בהר המלך', והוא אינו מחזיק אפילו ששים רבוא קנים</ref>!{{דקס|בכת"י מ|קמשקריתו.}} אמר ליה: 'ארץ צבי'<ref>'''הערה:''' לפי המודפס בדפוס וילנא: [[ירמיהו ג יט|בירמיהו ג,יט]], "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה, נחלת צבי צבאות גוים; ואמר אבי תקראו לי ומאחרי לא תשובו".{{ש}}אך אולי הכוונה [[יחזקאל כ ו|ליחזקאל כ,ו]]: ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים, אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש – צבי היא לכל הארצות.</ref> כתיב בה: מה צבי זה – אין עורו מחזיק את בשרו<ref>משהופשט הוא כווץ, ואין יכול לחזור ולכסותו בו</ref>, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה{{דקס|בכת"י ו1|שיושביה עליה; {{ק|ו2:}} שיושבין בה}} – רווחא{{דקס|בכת"י ו1|רווחת}}, ובזמן שאין יושבין עליה – גמדא<ref>דיטריו"ש בלע"ז, כמו 'גמוד מסאני' ([[פסחים קיא א]]) [מתקצר]</ref>.{{דקס|בכתי"י מ' וו1|גומדת.}} רב מניומי{{דקס|בכת"י מ' וו2|מנימין}} בר חלקיה ורב חלקיה בר טוביה{{דקס|בכתה"י|טובי}} ורב הונא בר חייא הוו יתבי גבי הדדי; אמרי: אי איכא דשמיע ליה מילתא מכפר סכניא של מצרים<ref>מה מעשיהם: אם צדיקים אם רשעים</ref> – לימא. פתח חד מינייהו ואמר: מעשה בארוס וארוסתו<ref>מאותה העיר</ref> שנשבו לבין העובדי כוכבים{{דקס|בכתה"י ודפו"י|הגוים}} והשיאום זה לזה; אמרה לו: בבקשה ממך אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך; ולא נגע בה עד יום מותו; וכשמת - אמרה להן: סיפדו לזה שפטפט ביצרו <ref>זלזל ביצרו ולא חשבו אלא נתגבר עליו</ref> יותר מיוסף, דאילו ביוסף לא הוה אלא חדא שעתא, והאי - כל יומא ויומא; ואילו יוסף לאו בחדא מטה, והאי בחדא מטה; ואילו יוסף לאו אשתו - והא אשתו! פתח אידך ואמר: מעשה ועמדו ארבעים{{דקס|בכת"י ו1|ארבעה}} מודיות בדינר; נחסר השער<ref>נתייקר התבואה</ref> מודיא אחת; ובדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה{{דקס|בכתה"י|שבעלו נערה המאורסה}} ביום הכפורים, והביאום לבית דין, וסקלום – וחזר השער למקומו. פתח אידך ואמר: מעשה באדם אחד{{דקס|בכת"י ו1-2|באחד}} שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה; מה עשה? הלך וזימן את שושביניו והאכילן והשקן שיכרן והשכיבן{{דקס|בכת"י ו1|והושיבן}} על מיטה אחת, והביא לובן ביצה<ref>שהוא דומה לשכבת זרע</ref> והטיל ביניהן<ref>להוציא קול שבאו על אשתו</ref>, והעמיד להן עדים, ובא לבית דין. היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, אמר להן: כך מקובלני משמאי הזקן{{דקס|בכת"י פ'|כך אני מקובל, {{ק|וליתא}} משמאי הזקן.}}: לובן ביצה סולד{{דקס|בכת"י ו1 נוסף|[מתייבש].}} מן האור<ref>דיטריי"ש: מתייבש ומגליד</ref>, ושכבת זרע דוחה{{דקס|בכת"י ו1 נוסף|[נבלע בבגד], {{ק|ובכת"י ו2}}: דיהא}} מן האור<ref>נכנס ונבלע בבגד ואינו מגליד</ref>. בדקו ומצאו כדבריו, והביאוהו לבית דין והלקוהו והגבוהו{{דקס|בכת"י מ' וד"ו|והגבוה, {{ק|וכת"י ו2}}: והגבוהה}} כתובתה ממנו. אמר ליה אביי לרב יוסף: ומאחר דהוו צדיקים{{דקס|בכתה"י|צדיקי, {{ק|ובכת"י ו2|דצדיקי}} כולי האי, מאי טעמא איענוש? אמר ליה: משום דלא איאבול על ירושלים, דכתיב ([[ישעיהו סו י]]): שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. 'אשקא דריספק חריב ביתר': דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא - שתלי ארזא, ינוקתא - שתלי תורניתא <ref>פי"ן</ref>, וכי הוו מינסבי - קייצי להו ועבדו גננא <ref>חופה</ref>. יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר, אתבר שקא דריספק [ציר העגלה שלה]; קצו ארזא ועיילו לה. אתו נפול עלייהו, מחונהו; אתו, אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!; אתא עלייהו. ([[איכה ב ג]]) גדע בחרי אף כל קרן ישראל; אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה <ref>ראשי גייסות תוקעי קרן ומתאספים עליהם בני צבאם</ref> שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים הגדול; שמא תאמר קרובה היתה <ref>לים</ref>? רחוקה היתה מיל. תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים <ref>שם מקום</ref>; אחד מושך אילך ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים: [שבאותו זמן הזרם היה מורכב] שני חלקים מים ואחד דם <ref>מהרוגי ביתר</ref>. במתניתא תנא: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל. {{ביאור:עמוד ב}} אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה <ref>בן יהוידע הכהן שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה והרגוהו בעזרה ([[דברי הימים ב כד]])</ref>, לקיים מה שנאמר ([[הושע ד ב]]) [אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו] ודמים בדמים נגעו. אשכחיה [נבוזראדן] לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק, אמר: מאי האי? אמרו ליה: דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי [דם הבהמות], ולא אידמו [לא היה הדם העולה ורותח דומה לדם הבהמות]. אמר להו: אי אמריתו לי – מוטב, ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי. אמרי ליה: מאי נימא לך? נבייא הוה בָן, דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא; קמינן עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו: אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה, קטל עילויה - ולא נח; בחורים ובתולות קטל עילויה - ולא נח; אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה - ולא נח. אמר ליה: זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי – נח. בההיא שעתא הרהר [נבוזראדן] תשובה בדעתיה, אמר: ומה אם על נפש אחת כך - ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה! ערק, אזל, שדר שטר פרטתא <ref>שטר צוואה שפרט מה תהא על נכסיו</ref> בביתיה ואגייר. תנא: נעמן - גר תושב היה <ref>שלא קיבל עליו שאר מצות אלא ע"ז שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו' <small>(מ"ב ה)</small></ref> נבוזראדן גר צדק היה; מבני בניו של המן<ref>Note: הרב ראובן מרגליות גורס "נעמן", שהרי את בניו של המן הרגו – ויש לו ראיות נוספות.</ref> למדו תורה בבני ברק; מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים; מבני בניו של סנחריב לִמדו תורה ברבים; מאן אינון? שמעיה ואבטליון. היינו דכתיב <ref>אדמיה דזכריה</ref> ([[יחזקאל כד ח]]) [להעלות חמה לנקם נקם] נתתי את דמה על צחיח <ref>'צחיח' - שעיעות כתרגומו</ref> סלע <ref>על חלקת אבן חלקה</ref> לבלתי הכסות <ref>שלא יבלע בארץ כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע</ref>. ([[בראשית כז כב]]) [ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר:] הקול קול יעקב <ref>קול צוחה ובכי עולה מיעקב: ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר</ref> והידים ידי עשו. 'הקול' - זה אדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא - כפלים כיוצאי מצרים; 'קול יעקב' - זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא; 'והידים ידי עשו' - זו מלכות הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. דבר אחר: 'הקול קול יעקב' - אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב; 'והידים ידי עשו' - אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. והיינו <ref>הא דאמרינן לעיל שעל ידי לשון הרע חרב הבית ונהרגו כמה רבבות</ref> דאמר רבי אלעזר ([[איוב ה כא]]) בשוט לשון <ref>שבט מכה</ref> תחבא [ולא תירא משד כי יבוא] - בחירחורי לשון <ref>במריבת לשון כמו 'אל תתחר' ([[תהלים לז]])</ref> תחבא. אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב ([[תהלים קלז א]]) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון? מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני: חורבן בית ראשון, שנאמר 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו'; בית שני דכתיב ([[תהלים קלז ז]]) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון <ref>ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים</ref>; הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם; הבא דרש להן הגדול שבהן: ([[תהלים סח כג]]) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים: 'מבשן אשיב': מבין שיני אריה אשיב <ref>בשן' בין שן נוטריקון</ref>, 'ממצולות ים' אלו שטובעין בים; כיון ששמעו ילדות כך - קפצו כולן ונפלו לתוך הים; נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו, שדרכן לכך <ref>לתשמיש, ואין קלונן מרובה כקלון שלנו</ref> - כך אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים, ועליהם הכתוב אומר ([[תהלים מד כג]]) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. ורב יהודה אמר: זו <ref>'הורגנו כל היום'</ref> - אשה ושבעה בניה: אתיוהו קמא לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה ([[שמות כ ב]]) אנכי ה' אלהיך [אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני] - אפקוהו וקטלוהו, ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה <ref>שם</ref> לא יהיה לך אלהים אחרים על פני - אפקוהו וקטלוהו; אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו כתוב בתורה ([[שמות כב יט]]) זובח לאלהים יחרם [בלתי לה' לבדו]! - אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה ([[שמות לד יד]]) [כי] לא תשתחוה לאל אחר [כי ה' קנא שמו אל קנא הוא]! - אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה ([[דברים ו ד]]) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד! - אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה ([[דברים ד לט]]) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד! אפקוהו וקטלוהו, אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה ([[דברים כו יז]]) את ה' האמרת <ref>ייחדת</ref> וגו' [להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו, ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו--ולשמע בקלו] וה' האמירך היום [להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו] <ref>שם, פסוק יח</ref> - כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת. אמר ליה קיסר: אישדי לך גושפנקא <ref>חותמי שצורתי טבועה בו</ref> וגחין ושקליה <ref>כדי שתהא נראה משתחוה לה</ref>, כי היכי דלימרו "קביל עליה הרמנא דמלכא <ref>שולטנות המלך קבל עליו לעשות</ref>"! אמר ליה: חבל עלך קיסר, חבל עלך קיסר! על כבוד עצמך כך - על כבוד הקב"ה על אחת כמה וכמה! אפקוהו למיקטליה אמרה להו אימיה: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא. אמרה לו: בניי! לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: ([[תהלים קיג ט]]) [מושיבי עקרת הבית] אם הבנים שמחה [הללויה]. רבי יהושע בן לוי אמר זו <ref>'הורגנו כל היום'</ref> מילה <ref>דזימנין דמיית</ref>, שניתנה בשמיני. רבי שמעון בן לקיש אמר: אלו תלמידי חכמים שמראין הלכות שחיטה בעצמן, דאמר רבא: כל מילי ליחזי איניש בנפשיה בר משחיטה <ref>שמא יתחבנו בגרונו</ref> ודבר אחר <ref>צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו</ref>. רב נחמן בר יצחק אמר: אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: ([[במדבר יט ד]]) זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו' [כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים]. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ארבעים סאה {{כותרת תחתונה גמרא מבוארת|גיטין|נז|57}} q6iwtqz38yqqjp2gy8dgh9176wl0fd3 106 172394 1417205 1416685 2022-08-07T13:07:40Z Ahituvrs 4152 /* חטיבה II: השלמת הטקס ביום השמיני */ wikitext text/x-wiki <noinclude>{{הבהרת מרחב ביאור}}</noinclude> {{ביאור:תוכן למשנה נגעים|יד}} ==טיהור הצרעת== ===חטיבה I: טיהור המצורע ביום הראשון – מדרש ומצוה=== {{עוגן|משנה א}}<קטע התחלה=א/> (א) כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע? {{הע-שמאל|הלשון "היה מביא" נראית כקביעה שאין טיהור מצורעים לאחר החורבן, אבל ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא ח, ג,]] [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה א|וספרא מצורע א, א:]] נראה שעדיין יש דיני צרעת. המשנה משופעת בביטוים מקראיים, חלקם מטקס הקדשת הלוויים ומטקס הפרה האדומה (בספר במדבר). היא כורכת את טיהור האדם המצורע עם טיהור הבית המצורע ועם הטקסים הנ"ל. בתחילת החטיבה מוביל הביטוי "בא לו", כתיאור סיפורי, והשוו [[ביאור:משנה תמיד פרק ד|תמיד ד, א, ג ועוד.]] הזיהוי של הציפור עם הדרור – ראו [[משלי כו ב]]. יש לקבור את הציפור השחוטה, כי היא אסורה בהנאה, ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ז#משנה ד|תמורה ז, ד.]] כריכת הארז, האיזוב והתולעת דומה לנהוג בטקס שריפת הפרה האדומה – ראו [[ביאור:משנה פרה פרק ג#משנה יא|פרה ג, יא,]] אלא שכאן מקיפים עמם גם את הציפור החיה.}} :הָיָה מֵבִיא פְיָלֵי שֶׁלְּחֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם חַיִּים, ::וּמֵבִיא "שְׁתֵּי צִפֳּרִים" ([[ויקרא יד ד]]) - דְּרוֹר. :שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל "כְּלִי חֶרֶשׂ, עַל מַיִם חַיִּים." ([[ויקרא יד ה]]) ::חָפַר וּקְבָרָהּ בְּפָנָיו, :וְנָטַל "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת" ([[במדבר יט ו]]), וּכְרָכָן בְּשִׁירֵי הַלָּשׁוֹן, ::וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי {{ב|גַפַּיִם|כנפים}} וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁלַּשְּׁנִיָּה. :::טָבַל, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁלִּמְצֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ. ::::וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשָּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ. <קטע סוף=א/> {{עוגן|משנה ב}}<קטע התחלה=ב/> (ב) '''בָּא לוֹ''' לְשַׁלַּח אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, {{הע-שמאל|בשלבים השונים של הטיהור המצורע עולה בכל פעם מדרגה אחת, והשוו [[ביאור:משנה כלים פרק א#משנה ה|כלים א, ה,]] שם מתואר מסע בכיוון ההפוך. טומאת השרץ היא במגע, ולא בביאה לבית (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ח|לעיל ח, ח.]]) כניסה לחומה – ראו [[ויקרא יד ח]].}} :אֵינוּ הוֹפֵךְ פָּנָיו, לֹא לַיָּם, וְלֹא לָעִיר, וְלֹא לַמִּדְבָּר, ::{{ב|שֶׁנֶּאֱמַר|בטיהור הבית}} ([[ויקרא יד נג]]) "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". '''בָּא לוֹ''' לְגַלֵּחַ אֶת הַמְצֹרָע, :הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, (עפ"י [[במדבר ח ז]]) וְטָבַל, ::טָהַר מִלִּטַּמֵּא בַבִּיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ. :נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. <קטע סוף=ב/> {{עוגן|משנה ג}}<קטע התחלה=ג/> (ג) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה. כִּבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל, {{הע-שמאל|ההשוואה המשונה בין המצורע ליולדת היא כי בשני המקרים יש קרבן לעשיר ולדל, ושני הנושאים צמודים במקרא, ראו [[ויקרא יב]] - [[ויקרא יג]]. המשנה מעירה שבשניהם יש שלושה שלבים הדרגתיים.}} :טָהַר מִלְּטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר. ::הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ - אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. ::הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ - אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁין. :נִמְצְאוּ: שָׁלוֹשׁ טְהָרוֹת בַּמְצֹרָע, וְשָׁלוֹשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת. <קטע סוף=ג/> {{עוגן|משנה ד}}<קטע התחלה=ד/> (ד) שְׁלֹשָׁה מְגַלְּחִין, וְתִגְלַחְתָּן '''מִצְוָה''': הַנָּזִיר ([[במדבר ו יח]]), וְהַמְּצֹרָע ([[ויקרא יד ט]]), וְהַלְוִיִּם ([[במדבר ח ז]]). {{הע-שמאל|המלה "מצווה" מובלטת מכאן עד סוף החטיבה. הרובד הזה הוא התבוננות חז"ל בטקס והערות עליו. ראו לעיל משנה ב. וראו השוואה בין מצורע לנזיר [[ביאור:משנה נזיר פרק ו#משנה ו|בנזיר ו, ו.]] וראו פרשנות לביטוי "לא עשו כלום" [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ה|בתוספתא ח, ה.]]}} :וְכֻלָּם שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְתַעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - לֹא עָשׁוּ כְלוּם. <קטע סוף=ד/> {{עוגן|משנה ה}}<קטע התחלה=ה/> (ה) שְׁתֵּי צִפֳּרִים - '''מִצְוָתָן''' שֶׁיִּהְיוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִין, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. {{הע-שמאל|השוו [[ביאור:משנה יומא פרק ו|יומא ו, א,]] לעניין שעירי יום הכיפורים. וראו [[ביאור:תוספתא/מנחות/ו#ו|תוספתא מנחות ו, ו,]] "ציפורים מעכבות זו את זו". וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ח|תוספתא ח, ח,]] כר' יעקב - לעניין השימוש בציפור שלא נשחטה כתקנה.}} :אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת - כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן, וְנִמְצֵאת {{ב|שֶׁלֹּא|שאינה}} דְרוֹר - יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה. ::הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. :שְׁחָטָהּ, וְנִמְצֵאת טְרֵפָה - יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה. ::הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה. נִשְׁפַּךְ הַדָּם - תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת; מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת - יִשָּׁפֵךְ הַדָּם. <קטע סוף=ה/> {{עוגן|משנה ו}}<קטע התחלה=ו/> (ו) '''מִצְוַת''' עֵץ אֶרֶז: אָרְכּוֹ אַמָּה, וְעָבְיוֹ {{ב|כִרְבִיעַ כְּרַע הַמִּטָּה|בדיוק}} :אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא ח, ג,]] והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יא#משנה ז|פרה יא, ז.]]}} '''מִצְוַת''' אֵזוֹב: לֹא אֵזוֹבְיוֹן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֶלֶת, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִי, וְלֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִי, :לֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לָווּי. <קטע סוף=ו/> ===חטיבה II: השלמת הטקס ביום השמיני=== {{עוגן|משנה ז}}<קטע התחלה=ז/> (ז) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הָיָה מֵבִיא שָׁלוֹשׁ בְּהֵמוֹת: חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. {{הע-שמאל|ראו [[ויקרא יד י]] ואילך. גם כאן חוזר אותו מבנה: בתחילת החטיבה לשון "בא לו", ובסופה (ממשנה יא) – רטרוספקטיבה.}} :וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטָּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף. <קטע סוף=ז/> {{עוגן|משנה ח}}<קטע התחלה=ח/> (ח) '''בָּא לוֹ''' אֵצֶל אָשָׁם, סָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ, :וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בְּכֶלִי, וְאֶחָד בְּיָד. {{הע-שמאל|לעניין לשכת המצורעים ראו [[ביאור:משנה מדות פרק ב#משנה ה|מידות ב, ה.]] לעניין הטבילה ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ט|תוספתא ח, ט.]] לעניין מקום הטקס ראו [[ביאור:משנה סוטה פרק א#משנה ה|סוטה א, ה.]]}} ::זֶה שֶׁקִּבֵּל בְּכֶלִי - בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. ::וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בְּיָד - בָּא לוֹ {{ב|אֵצֶל מְצֹרָע.|לשער ניקנור, ראו משנה ט.}} :::וּמְצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִין, ::בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַרֵי נִיקָנוֹר. :::רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה. <קטע סוף=ח/> {{עוגן|משנה ט}}<קטע התחלה=ט/> (ט) הִכְנִיס רֹאשׁוֹ - וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. הִכְנִיס יָדוֹ - וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. הִכְנִיס רַגְלוֹ - וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. {{הע-שמאל|למצורע הטמא אסור להיכנס לעזרה, אבל דווקא שם צריך להתקיים טקס הטהרה שלו. לכן מקיימים את הטקס בשער, והמצורע מכניס לעזרה רק את האיברים שחייבים להשתתף בטקס. שני פתרונות לקטועי הבהן הימנית וכו'.}} :רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאַחַת. ::אֵין לוֹ בֹהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית - אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית. ::רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. ::רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁלִּשְׂמאל - יָצָא. <קטע סוף=ט/> {{עוגן|משנה י}}<קטע התחלה=י/> (י) {{ב|נָטַל|הכהן}} מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ {{ב|כַּפּוֹ|השמאלית}} שֶׁלַּחֲבֵרוֹ. וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ - יָצָא. {{הע-שמאל|גם כאן יש דמיון לטקס הכנת מי הטיהור, ראו [[ביאור:משנה פרה פרק ג#משנה ט|פרה ג, ט.]] וראו לעניין היד הימנית או השמאלית של הכהן [[ביאור:תוספתא/זבחים/א#ז|תוספתא זבחים א, ז]] - גם שם מודגש הדמיון לטקס הפרה. עד כמה מהותית נתינת השמן על ראש המיטהר? – מחלוקת ר' עקיבא ור' יוחנן. לשיטת ר' יוחנן נתינת השמן אינה מעכבת, אבל אם נותר שמן ועשה בו דבר אחר - לא כיפר; וראו [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה ד|ספרא מצורע פרשה ד.]] וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ח|מנחות ט, ח.]] ר' שמעון מחמיר מר' עקיבא בעניין זה, ודורש שכל שארית הלוג תינתן על ראש המיטהר, ולא רק מה שנשאר בכף הכהן. וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ב|תוספתא ט, ב-ג,]] לתקלות אפשריות נוספות בטקס.}} טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה – {{ב|טְבִילָה.|של אצבע ימין בשמן שביד שמאל}} '''בָּא לוֹ''' אֵצֶל מְצֹרָע. :{{ב|מְקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם|משנה ט}} - שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, ::שֶׁנֶּאֱמַר: ([[ויקרא יד כח]]) "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם". ([[ויקרא יד כט]]) "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר". :אִם נָתַן - כִּפֵּר. וְאִם לֹא נָתַן - לֹא כִפֵּר. דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה. :רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שִׁירֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן - כִּפֵּר, ::וּמַעֲלִין עָלָיו '''כְּאִלּוּ''' לֹא כִפֵּר. חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא {{ב|יָצַק|בתוך כפו}} - יְמַלֶּנּוּ; מִשֶּׁיָּצַק - יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה. :רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא {{ב|נָתַן|על ראש המיטהר}} - יְמַלֶּנּוּ; מִשֶּׁנָּתַן - יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה. <קטע סוף=י/> {{עוגן|משנה יא}}<קטע התחלה=יא/> (יא) מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי - וְהֶעְשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר - וְהֶעְנִי, {{הע-שמאל|החטאת שונה בין עני לעשיר, אבל שניהם מביאים כבש לאשם. לדעת ר שמעון אם מלק עוף שהובא כחטאת עני, והמצורע העשיר - אינו חייב להביא כבש לעולה; ואם שחט כבשה שהובאה כחטאת עשיר, והמצורע העני - אינו יכול להביא עוף במקום העולה וראו [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה ד יג,]] שבמקרה האחרון מתירה לו לגמור כעני. ר' יהודה רואה את האשם כקרבן המרכזי של המצורע, ראו גם [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ג|כריתות ב, ג.]]}} :הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. :רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַר הָאָשָׁם. <קטע סוף=יא/> {{עוגן|משנה יב}}<קטע התחלה=יב/> {{הע-שמאל|יכול בעה"ב להביא קרבן עני עבור בניו או עבדיו, אפילו אם הם מכחישים שהם חייבים בקרבן, ראו [[ביאור:תוספתא/טהרות/ו#ט|תוספתא טהרות ו, ט.]] האם בני ביתו של העשיר נחשבים עשירים? ר' יהודה טוען שאשתו נחשבת עשירה, אבל מסכים שבניו ועבדיו לא. וראו [[ביאור:תוספתא/מעשר שני/ד#ח|תוספתא מע"ש ד, ח,]] שגם ת"ק מודה שאין העשיר יכול לתת לאשתו מעשר עני.}} (יב) מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר - יָצָא; וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי - לֹא יָצָא. :מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְנוֹ, עַל יְדֵי בִתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי – {{ב|וּמַאֲכִילָן בִּזְבָחִין.|הבאת הקרבן ע"י בעה"ב מתירה לבני ביתו לאכול בזבחים, ראו משנה ג.}} ::רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת. <קטע סוף=יב/> {{עוגן|משנה יג}}<קטע התחלה=יג/> (יג) שְׁנֵי מְצֹרָעִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן; {{הע-שמאל|לעניין תוכן השאלה ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ז|תוספתא ט, ז-ח.]] חטאת שמתו בעליה – ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ב#משנה ב|תמורה ב, ב.]] חטאת העוף, היא קרבן העני – יכולה לבוא גם על ספק, ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ז#משנה ו|תמורה ז, ו.]] אם המצורעים בחיים וקרבנם דומה, אלא שהתערבו - יכולים להתנות ולהמשיך כרגיל; אבל אם אחד מהם עשיר וחברו עני - חייב העשיר להפוך לעני, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ז|תוספתא ט, ז-ח.]] במצרים היה מקדש ("חוניו") ששרד גם כשלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש, אבל השאלות שנשאל ר' יהושע נראות כתחרות חכמה, ולא כשאלות ממשיות, וראו [[נדה סט ב]].}} :קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, {{ב|וּמֵת אֶחָד מֵהֶם,|או מת אחד מהם}} ::זוֹ שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה אֶת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ. :::אָמַר לָהֶם: יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר - וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי! <קטע סוף=יג/> {{כותרת תחתונה משנה מבוארת|נגעים|יד}} tc6g3zs87kwif4pffd1cr6d592btd7g 1417206 1417205 2022-08-07T13:11:02Z Ahituvrs 4152 /* חטיבה II: השלמת הטקס ביום השמיני */ wikitext text/x-wiki <noinclude>{{הבהרת מרחב ביאור}}</noinclude> {{ביאור:תוכן למשנה נגעים|יד}} ==טיהור הצרעת== ===חטיבה I: טיהור המצורע ביום הראשון – מדרש ומצוה=== {{עוגן|משנה א}}<קטע התחלה=א/> (א) כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע? {{הע-שמאל|הלשון "היה מביא" נראית כקביעה שאין טיהור מצורעים לאחר החורבן, אבל ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא ח, ג,]] [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה א|וספרא מצורע א, א:]] נראה שעדיין יש דיני צרעת. המשנה משופעת בביטוים מקראיים, חלקם מטקס הקדשת הלוויים ומטקס הפרה האדומה (בספר במדבר). היא כורכת את טיהור האדם המצורע עם טיהור הבית המצורע ועם הטקסים הנ"ל. בתחילת החטיבה מוביל הביטוי "בא לו", כתיאור סיפורי, והשוו [[ביאור:משנה תמיד פרק ד|תמיד ד, א, ג ועוד.]] הזיהוי של הציפור עם הדרור – ראו [[משלי כו ב]]. יש לקבור את הציפור השחוטה, כי היא אסורה בהנאה, ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ז#משנה ד|תמורה ז, ד.]] כריכת הארז, האיזוב והתולעת דומה לנהוג בטקס שריפת הפרה האדומה – ראו [[ביאור:משנה פרה פרק ג#משנה יא|פרה ג, יא,]] אלא שכאן מקיפים עמם גם את הציפור החיה.}} :הָיָה מֵבִיא פְיָלֵי שֶׁלְּחֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם חַיִּים, ::וּמֵבִיא "שְׁתֵּי צִפֳּרִים" ([[ויקרא יד ד]]) - דְּרוֹר. :שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל "כְּלִי חֶרֶשׂ, עַל מַיִם חַיִּים." ([[ויקרא יד ה]]) ::חָפַר וּקְבָרָהּ בְּפָנָיו, :וְנָטַל "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת" ([[במדבר יט ו]]), וּכְרָכָן בְּשִׁירֵי הַלָּשׁוֹן, ::וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי {{ב|גַפַּיִם|כנפים}} וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁלַּשְּׁנִיָּה. :::טָבַל, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁלִּמְצֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ. ::::וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשָּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ. <קטע סוף=א/> {{עוגן|משנה ב}}<קטע התחלה=ב/> (ב) '''בָּא לוֹ''' לְשַׁלַּח אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, {{הע-שמאל|בשלבים השונים של הטיהור המצורע עולה בכל פעם מדרגה אחת, והשוו [[ביאור:משנה כלים פרק א#משנה ה|כלים א, ה,]] שם מתואר מסע בכיוון ההפוך. טומאת השרץ היא במגע, ולא בביאה לבית (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ח|לעיל ח, ח.]]) כניסה לחומה – ראו [[ויקרא יד ח]].}} :אֵינוּ הוֹפֵךְ פָּנָיו, לֹא לַיָּם, וְלֹא לָעִיר, וְלֹא לַמִּדְבָּר, ::{{ב|שֶׁנֶּאֱמַר|בטיהור הבית}} ([[ויקרא יד נג]]) "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". '''בָּא לוֹ''' לְגַלֵּחַ אֶת הַמְצֹרָע, :הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, (עפ"י [[במדבר ח ז]]) וְטָבַל, ::טָהַר מִלִּטַּמֵּא בַבִּיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ. :נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. <קטע סוף=ב/> {{עוגן|משנה ג}}<קטע התחלה=ג/> (ג) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה. כִּבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל, {{הע-שמאל|ההשוואה המשונה בין המצורע ליולדת היא כי בשני המקרים יש קרבן לעשיר ולדל, ושני הנושאים צמודים במקרא, ראו [[ויקרא יב]] - [[ויקרא יג]]. המשנה מעירה שבשניהם יש שלושה שלבים הדרגתיים.}} :טָהַר מִלְּטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר. ::הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ - אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. ::הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ - אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁין. :נִמְצְאוּ: שָׁלוֹשׁ טְהָרוֹת בַּמְצֹרָע, וְשָׁלוֹשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת. <קטע סוף=ג/> {{עוגן|משנה ד}}<קטע התחלה=ד/> (ד) שְׁלֹשָׁה מְגַלְּחִין, וְתִגְלַחְתָּן '''מִצְוָה''': הַנָּזִיר ([[במדבר ו יח]]), וְהַמְּצֹרָע ([[ויקרא יד ט]]), וְהַלְוִיִּם ([[במדבר ח ז]]). {{הע-שמאל|המלה "מצווה" מובלטת מכאן עד סוף החטיבה. הרובד הזה הוא התבוננות חז"ל בטקס והערות עליו. ראו לעיל משנה ב. וראו השוואה בין מצורע לנזיר [[ביאור:משנה נזיר פרק ו#משנה ו|בנזיר ו, ו.]] וראו פרשנות לביטוי "לא עשו כלום" [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ה|בתוספתא ח, ה.]]}} :וְכֻלָּם שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְתַעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - לֹא עָשׁוּ כְלוּם. <קטע סוף=ד/> {{עוגן|משנה ה}}<קטע התחלה=ה/> (ה) שְׁתֵּי צִפֳּרִים - '''מִצְוָתָן''' שֶׁיִּהְיוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִין, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. {{הע-שמאל|השוו [[ביאור:משנה יומא פרק ו|יומא ו, א,]] לעניין שעירי יום הכיפורים. וראו [[ביאור:תוספתא/מנחות/ו#ו|תוספתא מנחות ו, ו,]] "ציפורים מעכבות זו את זו". וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ח|תוספתא ח, ח,]] כר' יעקב - לעניין השימוש בציפור שלא נשחטה כתקנה.}} :אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת - כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן, וְנִמְצֵאת {{ב|שֶׁלֹּא|שאינה}} דְרוֹר - יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה. ::הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. :שְׁחָטָהּ, וְנִמְצֵאת טְרֵפָה - יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה. ::הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה. נִשְׁפַּךְ הַדָּם - תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת; מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת - יִשָּׁפֵךְ הַדָּם. <קטע סוף=ה/> {{עוגן|משנה ו}}<קטע התחלה=ו/> (ו) '''מִצְוַת''' עֵץ אֶרֶז: אָרְכּוֹ אַמָּה, וְעָבְיוֹ {{ב|כִרְבִיעַ כְּרַע הַמִּטָּה|בדיוק}} :אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא ח, ג,]] והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יא#משנה ז|פרה יא, ז.]]}} '''מִצְוַת''' אֵזוֹב: לֹא אֵזוֹבְיוֹן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֶלֶת, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִי, וְלֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִי, :לֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לָווּי. <קטע סוף=ו/> ===חטיבה II: השלמת הטקס ביום השמיני=== {{עוגן|משנה ז}}<קטע התחלה=ז/> (ז) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הָיָה מֵבִיא שָׁלוֹשׁ בְּהֵמוֹת: חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. {{הע-שמאל|ראו [[ויקרא יד י]] ואילך. גם כאן חוזר אותו מבנה: בתחילת החטיבה לשון "בא לו", ובסופה (ממשנה יא) – רטרוספקטיבה.}} :וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטָּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף. <קטע סוף=ז/> {{עוגן|משנה ח}}<קטע התחלה=ח/> (ח) '''בָּא לוֹ''' אֵצֶל אָשָׁם, סָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ, :וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בְּכֶלִי, וְאֶחָד בְּיָד. {{הע-שמאל|לעניין לשכת המצורעים ראו [[ביאור:משנה מדות פרק ב#משנה ה|מידות ב, ה.]] לעניין הטבילה ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ט|תוספתא ח, ט.]] לעניין מקום הטקס ראו [[ביאור:משנה סוטה פרק א#משנה ה|סוטה א, ה.]]}} ::זֶה שֶׁקִּבֵּל בְּכֶלִי - בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. ::וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בְּיָד - בָּא לוֹ {{ב|אֵצֶל מְצֹרָע.|לשער ניקנור, ראו משנה ט.}} :::וּמְצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִין, ::בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַרֵי נִיקָנוֹר. :::רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה. <קטע סוף=ח/> {{עוגן|משנה ט}}<קטע התחלה=ט/> (ט) הִכְנִיס רֹאשׁוֹ - וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. הִכְנִיס יָדוֹ - וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. הִכְנִיס רַגְלוֹ - וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. {{הע-שמאל|למצורע הטמא אסור להיכנס לעזרה, אבל דווקא שם צריך להתקיים טקס הטהרה שלו. לכן מקיימים את הטקס בשער, והמצורע מכניס לעזרה רק את האיברים שחייבים להשתתף בטקס. שני פתרונות לקטועי הבהן הימנית וכו'.}} :רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאַחַת. ::אֵין לוֹ בֹהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית - אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית. ::רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. ::רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁלִּשְׂמאל - יָצָא. <קטע סוף=ט/> {{עוגן|משנה י}}<קטע התחלה=י/> (י) {{ב|נָטַל|הכהן}} מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ {{ב|כַּפּוֹ|השמאלית}} שֶׁלַּחֲבֵרוֹ. וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ - יָצָא. {{הע-שמאל|גם כאן יש דמיון לטקס הכנת מי הטיהור, ראו [[ביאור:משנה פרה פרק ג#משנה ט|פרה ג, ט.]] וראו לעניין היד הימנית או השמאלית של הכהן [[ביאור:תוספתא/זבחים/א#ז|תוספתא זבחים א, ז]] - גם שם מודגש הדמיון לטקס הפרה. עד כמה מהותית נתינת השמן על ראש המיטהר? – מחלוקת ר' עקיבא ור' יוחנן. לשיטת ר' יוחנן נתינת השמן אינה מעכבת, אבל אם נותר שמן ועשה בו דבר אחר - לא כיפר; וראו [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה ד|ספרא מצורע פרשה ד.]] וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ח|מנחות ט, ח.]] ר' שמעון מחמיר מר' עקיבא בעניין זה, ודורש שכל שארית הלוג תינתן על ראש המיטהר, ולא רק מה שנשאר בכף הכהן. וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ב|תוספתא ט, ב-ג,]] לתקלות אפשריות נוספות בטקס.}} טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה – {{ב|טְבִילָה.|של אצבע ימין בשמן שביד שמאל}} '''בָּא לוֹ''' אֵצֶל מְצֹרָע. :{{ב|מְקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם|משנה ט}} - שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, ::שֶׁנֶּאֱמַר: ([[ויקרא יד כח]]) "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם". ([[ויקרא יד כט]]) "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר". :אִם נָתַן - כִּפֵּר. וְאִם לֹא נָתַן - לֹא כִפֵּר. דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה. :רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שִׁירֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן - כִּפֵּר, ::וּמַעֲלִין עָלָיו '''כְּאִלּוּ''' לֹא כִפֵּר. חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא {{ב|יָצַק|בתוך כפו}} - יְמַלֶּנּוּ; מִשֶּׁיָּצַק - יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה. :רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא {{ב|נָתַן|על ראש המיטהר}} - יְמַלֶּנּוּ; מִשֶּׁנָּתַן - יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה. <קטע סוף=י/> {{עוגן|משנה יא}}<קטע התחלה=יא/> (יא) מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי - וְהֶעְשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר - וְהֶעְנִי, {{הע-שמאל|החטאת שונה בין עני לעשיר, אבל שניהם מביאים כבש לאשם. לדעת ר שמעון אם מלק עוף שהובא כחטאת עני, והמצורע העשיר - אינו חייב להביא כבש לעולה; ואם שחט כבשה שהובאה כחטאת עשיר, והמצורע העני - אינו יכול להביא עוף במקום העולה. וראו [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה ד|ספרא מצורע פרשה ד יג,]] שבמקרה האחרון מתירה לו לגמור כעני. ר' יהודה רואה את האשם כקרבן המרכזי של המצורע, ראו גם [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ג|כריתות ב, ג.]]}} :הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. :רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַר הָאָשָׁם. <קטע סוף=יא/> {{עוגן|משנה יב}}<קטע התחלה=יב/> {{הע-שמאל|יכול בעה"ב להביא קרבן עני עבור בניו או עבדיו, אפילו אם הם מכחישים שהם חייבים בקרבן, ראו [[ביאור:תוספתא/טהרות/ו#ט|תוספתא טהרות ו, ט.]] האם בני ביתו של העשיר נחשבים עשירים? ר' יהודה טוען שאשתו נחשבת עשירה, אבל מסכים שבניו ועבדיו לא. וראו [[ביאור:תוספתא/מעשר שני/ד#ח|תוספתא מע"ש ד, ח,]] שגם ת"ק מודה שאין העשיר יכול לתת לאשתו מעשר עני.}} (יב) מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר - יָצָא; וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי - לֹא יָצָא. :מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְנוֹ, עַל יְדֵי בִתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי – {{ב|וּמַאֲכִילָן בִּזְבָחִין.|הבאת הקרבן ע"י בעה"ב מתירה לבני ביתו לאכול בזבחים, ראו משנה ג.}} ::רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת. <קטע סוף=יב/> {{עוגן|משנה יג}}<קטע התחלה=יג/> (יג) שְׁנֵי מְצֹרָעִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן; {{הע-שמאל|לעניין תוכן השאלה ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ז|תוספתא ט, ז-ח.]] חטאת שמתו בעליה – ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ב#משנה ב|תמורה ב, ב.]] חטאת העוף, היא קרבן העני – יכולה לבוא גם על ספק, ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ז#משנה ו|תמורה ז, ו.]] אם המצורעים בחיים וקרבנם דומה, אלא שהתערבו - יכולים להתנות ולהמשיך כרגיל; אבל אם אחד מהם עשיר וחברו עני - חייב העשיר להפוך לעני, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ז|תוספתא ט, ז-ח.]] במצרים היה מקדש ("חוניו") ששרד גם כשלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש, אבל השאלות שנשאל ר' יהושע נראות כתחרות חכמה, ולא כשאלות ממשיות, וראו [[נדה סט ב]].}} :קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, {{ב|וּמֵת אֶחָד מֵהֶם,|או מת אחד מהם}} ::זוֹ שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה אֶת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ. :::אָמַר לָהֶם: יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר - וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי! <קטע סוף=יג/> {{כותרת תחתונה משנה מבוארת|נגעים|יד}} 48fn7yoox6l5eokha0wcwv8czk97hh4 1417217 1417206 2022-08-07T14:19:41Z Ahituvrs 4152 /* חטיבה II: השלמת הטקס ביום השמיני */ wikitext text/x-wiki <noinclude>{{הבהרת מרחב ביאור}}</noinclude> {{ביאור:תוכן למשנה נגעים|יד}} ==טיהור הצרעת== ===חטיבה I: טיהור המצורע ביום הראשון – מדרש ומצוה=== {{עוגן|משנה א}}<קטע התחלה=א/> (א) כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע? {{הע-שמאל|הלשון "היה מביא" נראית כקביעה שאין טיהור מצורעים לאחר החורבן, אבל ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא ח, ג,]] [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה א|וספרא מצורע א, א:]] נראה שעדיין יש דיני צרעת. המשנה משופעת בביטוים מקראיים, חלקם מטקס הקדשת הלוויים ומטקס הפרה האדומה (בספר במדבר). היא כורכת את טיהור האדם המצורע עם טיהור הבית המצורע ועם הטקסים הנ"ל. בתחילת החטיבה מוביל הביטוי "בא לו", כתיאור סיפורי, והשוו [[ביאור:משנה תמיד פרק ד|תמיד ד, א, ג ועוד.]] הזיהוי של הציפור עם הדרור – ראו [[משלי כו ב]]. יש לקבור את הציפור השחוטה, כי היא אסורה בהנאה, ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ז#משנה ד|תמורה ז, ד.]] כריכת הארז, האיזוב והתולעת דומה לנהוג בטקס שריפת הפרה האדומה – ראו [[ביאור:משנה פרה פרק ג#משנה יא|פרה ג, יא,]] אלא שכאן מקיפים עמם גם את הציפור החיה.}} :הָיָה מֵבִיא פְיָלֵי שֶׁלְּחֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם חַיִּים, ::וּמֵבִיא "שְׁתֵּי צִפֳּרִים" ([[ויקרא יד ד]]) - דְּרוֹר. :שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל "כְּלִי חֶרֶשׂ, עַל מַיִם חַיִּים." ([[ויקרא יד ה]]) ::חָפַר וּקְבָרָהּ בְּפָנָיו, :וְנָטַל "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת" ([[במדבר יט ו]]), וּכְרָכָן בְּשִׁירֵי הַלָּשׁוֹן, ::וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי {{ב|גַפַּיִם|כנפים}} וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁלַּשְּׁנִיָּה. :::טָבַל, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁלִּמְצֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ. ::::וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשָּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ. <קטע סוף=א/> {{עוגן|משנה ב}}<קטע התחלה=ב/> (ב) '''בָּא לוֹ''' לְשַׁלַּח אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, {{הע-שמאל|בשלבים השונים של הטיהור המצורע עולה בכל פעם מדרגה אחת, והשוו [[ביאור:משנה כלים פרק א#משנה ה|כלים א, ה,]] שם מתואר מסע בכיוון ההפוך. טומאת השרץ היא במגע, ולא בביאה לבית (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ח|לעיל ח, ח.]]) כניסה לחומה – ראו [[ויקרא יד ח]].}} :אֵינוּ הוֹפֵךְ פָּנָיו, לֹא לַיָּם, וְלֹא לָעִיר, וְלֹא לַמִּדְבָּר, ::{{ב|שֶׁנֶּאֱמַר|בטיהור הבית}} ([[ויקרא יד נג]]) "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". '''בָּא לוֹ''' לְגַלֵּחַ אֶת הַמְצֹרָע, :הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, (עפ"י [[במדבר ח ז]]) וְטָבַל, ::טָהַר מִלִּטַּמֵּא בַבִּיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ. :נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. <קטע סוף=ב/> {{עוגן|משנה ג}}<קטע התחלה=ג/> (ג) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה. כִּבֵּס בְּגָדָיו וְטָבַל, {{הע-שמאל|ההשוואה המשונה בין המצורע ליולדת היא כי בשני המקרים יש קרבן לעשיר ולדל, ושני הנושאים צמודים במקרא, ראו [[ויקרא יב]] - [[ויקרא יג]]. המשנה מעירה שבשניהם יש שלושה שלבים הדרגתיים.}} :טָהַר מִלְּטַמֵּא כַּשֶּׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר. ::הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ - אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. ::הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ - אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁין. :נִמְצְאוּ: שָׁלוֹשׁ טְהָרוֹת בַּמְצֹרָע, וְשָׁלוֹשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת. <קטע סוף=ג/> {{עוגן|משנה ד}}<קטע התחלה=ד/> (ד) שְׁלֹשָׁה מְגַלְּחִין, וְתִגְלַחְתָּן '''מִצְוָה''': הַנָּזִיר ([[במדבר ו יח]]), וְהַמְּצֹרָע ([[ויקרא יד ט]]), וְהַלְוִיִּם ([[במדבר ח ז]]). {{הע-שמאל|המלה "מצווה" מובלטת מכאן עד סוף החטיבה. הרובד הזה הוא התבוננות חז"ל בטקס והערות עליו. ראו לעיל משנה ב. וראו השוואה בין מצורע לנזיר [[ביאור:משנה נזיר פרק ו#משנה ו|בנזיר ו, ו.]] וראו פרשנות לביטוי "לא עשו כלום" [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ה|בתוספתא ח, ה.]]}} :וְכֻלָּם שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְתַעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת - לֹא עָשׁוּ כְלוּם. <קטע סוף=ד/> {{עוגן|משנה ה}}<קטע התחלה=ה/> (ה) שְׁתֵּי צִפֳּרִים - '''מִצְוָתָן''' שֶׁיִּהְיוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִין, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. {{הע-שמאל|השוו [[ביאור:משנה יומא פרק ו|יומא ו, א,]] לעניין שעירי יום הכיפורים. וראו [[ביאור:תוספתא/מנחות/ו#ו|תוספתא מנחות ו, ו,]] "ציפורים מעכבות זו את זו". וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ח|תוספתא ח, ח,]] כר' יעקב - לעניין השימוש בציפור שלא נשחטה כתקנה.}} :אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת - כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן, וְנִמְצֵאת {{ב|שֶׁלֹּא|שאינה}} דְרוֹר - יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה. ::הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. :שְׁחָטָהּ, וְנִמְצֵאת טְרֵפָה - יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה. ::הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה. נִשְׁפַּךְ הַדָּם - תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת; מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת - יִשָּׁפֵךְ הַדָּם. <קטע סוף=ה/> {{עוגן|משנה ו}}<קטע התחלה=ו/> (ו) '''מִצְוַת''' עֵץ אֶרֶז: אָרְכּוֹ אַמָּה, וְעָבְיוֹ {{ב|כִרְבִיעַ כְּרַע הַמִּטָּה|בדיוק}} :אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא ח, ג,]] והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יא#משנה ז|פרה יא, ז.]]}} '''מִצְוַת''' אֵזוֹב: לֹא אֵזוֹבְיוֹן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֶלֶת, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִי, וְלֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִי, :לֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לָווּי. <קטע סוף=ו/> ===חטיבה II: השלמת הטקס ביום השמיני=== {{עוגן|משנה ז}}<קטע התחלה=ז/> (ז) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הָיָה מֵבִיא שָׁלוֹשׁ בְּהֵמוֹת: חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. {{הע-שמאל|ראו [[ויקרא יד י]] ואילך. גם כאן חוזר אותו מבנה: בתחילת החטיבה לשון "בא לו", ובסופה (ממשנה יא) – רטרוספקטיבה.}} :וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטָּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף. <קטע סוף=ז/> {{עוגן|משנה ח}}<קטע התחלה=ח/> (ח) '''בָּא לוֹ''' אֵצֶל אָשָׁם, סָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ, :וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בְּכֶלִי, וְאֶחָד בְּיָד. {{הע-שמאל|לעניין לשכת המצורעים ראו [[ביאור:משנה מדות פרק ב#משנה ה|מידות ב, ה.]] לעניין הטבילה ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ט|תוספתא ח, ט.]] לעניין מקום הטקס ראו [[ביאור:משנה סוטה פרק א#משנה ה|סוטה א, ה.]]}} ::זֶה שֶׁקִּבֵּל בְּכֶלִי - בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. ::וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בְּיָד - בָּא לוֹ {{ב|אֵצֶל מְצֹרָע.|לשער ניקנור, ראו משנה ט.}} :::וּמְצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִין, ::בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַרֵי נִיקָנוֹר. :::רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה. <קטע סוף=ח/> {{עוגן|משנה ט}}<קטע התחלה=ט/> (ט) הִכְנִיס רֹאשׁוֹ - וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. הִכְנִיס יָדוֹ - וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. הִכְנִיס רַגְלוֹ - וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. {{הע-שמאל|למצורע הטמא אסור להיכנס לעזרה, אבל דווקא שם צריך להתקיים טקס הטהרה שלו. לכן מקיימים את הטקס בשער, והמצורע מכניס לעזרה רק את האיברים שחייבים להשתתף בטקס. שני פתרונות לקטועי הבהן הימנית וכו'.}} :רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאַחַת. ::אֵין לוֹ בֹהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית - אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית. ::רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. ::רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁלִּשְׂמאל - יָצָא. <קטע סוף=ט/> {{עוגן|משנה י}}<קטע התחלה=י/> (י) {{ב|נָטַל|הכהן}} מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ {{ב|כַּפּוֹ|השמאלית}} שֶׁלַּחֲבֵרוֹ. וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ - יָצָא. {{הע-שמאל|גם כאן יש דמיון לטקס הכנת מי הטיהור, ראו [[ביאור:משנה פרה פרק ג#משנה ט|פרה ג, ט.]] וראו לעניין היד הימנית או השמאלית של הכהן [[ביאור:תוספתא/זבחים/א#ז|תוספתא זבחים א, ז]] - גם שם מודגש הדמיון לטקס הפרה. עד כמה מהותית נתינת השמן על ראש המיטהר? – מחלוקת ר' עקיבא ור' יוחנן. לשיטת ר' יוחנן נתינת השמן אינה מעכבת, אבל אם נותר שמן ועשה בו דבר אחר - לא כיפר; וראו [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה ד|ספרא מצורע פרשה ד.]] וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ח|מנחות ט, ח.]] ר' שמעון מחמיר מר' עקיבא בעניין זה, ודורש שכל שארית הלוג תינתן על ראש המיטהר, ולא רק מה שנשאר בכף הכהן. וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ב|תוספתא ט, ב-ג,]] לתקלות אפשריות נוספות בטקס.}} טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה – {{ב|טְבִילָה.|של אצבע ימין בשמן שביד שמאל}} '''בָּא לוֹ''' אֵצֶל מְצֹרָע. :{{ב|מְקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם|משנה ט}} - שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, ::שֶׁנֶּאֱמַר: ([[ויקרא יד כח]]) "עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם". ([[ויקרא יד כט]]) "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר". :אִם נָתַן - כִּפֵּר. וְאִם לֹא נָתַן - לֹא כִפֵּר. דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה. :רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שִׁירֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן - כִּפֵּר, ::וּמַעֲלִין עָלָיו '''כְּאִלּוּ''' לֹא כִפֵּר. חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא {{ב|יָצַק|בתוך כפו}} - יְמַלֶּנּוּ; מִשֶּׁיָּצַק - יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה. :רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא {{ב|נָתַן|על ראש המיטהר}} - יְמַלֶּנּוּ; מִשֶּׁנָּתַן - יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה. <קטע סוף=י/> {{עוגן|משנה יא}}<קטע התחלה=יא/> (יא) מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי - וְהֶעְשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר - וְהֶעְנִי, {{הע-שמאל|החטאת שונה בין עני לעשיר, אבל שניהם מביאים כבש לאשם. לדעת ר' שמעון אם מלק עוף שהובא כחטאת עני, והמצורע העשיר - אינו חייב להביא כבש לעולה; ואם שחט כבשה שהובאה כחטאת עשיר, והמצורע העני - אינו יכול להביא עוף במקום העולה. וראו [[ביאור:ספרא/מצורע#פרשה ד|ספרא מצורע פרשה ד יג,]] שבמקרה האחרון מתירה לו הדרשה לגמור כעני. ר' יהודה רואה את האשם כקרבן המרכזי של טיהור המצורע, ראו גם [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ג|כריתות ב, ג.]] כיוון שהאשם נשחט לפני החטאת (ראו גם [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ה|זבחים י ה]]) - אפיל אם העשיר המצורע לפני שנמלק עוף החטאת - הוא ממשיך בטקס וקרבנו קרבן עני.}} :הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. :רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַר הָאָשָׁם. <קטע סוף=יא/> {{עוגן|משנה יב}}<קטע התחלה=יב/> {{הע-שמאל|יכול בעה"ב להביא קרבן עני עבור בניו או עבדיו, אפילו אם הם מכחישים שהם חייבים בקרבן, ראו [[ביאור:תוספתא/טהרות/ו#ט|תוספתא טהרות ו, ט.]] האם בני ביתו של העשיר נחשבים עשירים? ר' יהודה טוען שאשתו נחשבת עשירה, אבל מסכים שבניו ועבדיו לא. אם גירש את אשתו ונתן לה את כתובתה הבעל פטור מקרבנותיה. וראו [[ביאור:תוספתא/מעשר שני/ד#ח|תוספתא מע"ש ד, ח,]] שגם ת"ק מודה שאין העשיר יכול לתת לאשתו מעשר עני.}} (יב) מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר - יָצָא; וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי - לֹא יָצָא. :מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְנוֹ, עַל יְדֵי בִתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי – {{ב|וּמַאֲכִילָן בִּזְבָחִין.|הבאת הקרבן ע"י בעה"ב מתירה לבני ביתו לאכול בזבחים, ראו משנה ג.}} ::רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת. <קטע סוף=יב/> {{עוגן|משנה יג}}<קטע התחלה=יג/> (יג) שְׁנֵי מְצֹרָעִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן; {{הע-שמאל|לעניין תוכן השאלה ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ז|תוספתא ט, ז-ח.]] חטאת שמתו בעליה – ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ב#משנה ב|תמורה ב, ב.]] חטאת העוף, היא קרבן העני – יכולה לבוא גם על ספק, ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ז#משנה ו|תמורה ז, ו.]] אם המצורעים בחיים וקרבנם דומה, אלא שהתערבו - יכולים להתנות ולהמשיך כרגיל; אבל אם אחד מהם עשיר וחברו עני - חייב העשיר להפוך לעני, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ט#ז|תוספתא ט, ז-ח.]] במצרים היה מקדש ("חוניו") ששרד גם כשלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש, אבל השאלות שנשאל ר' יהושע נראות כתחרות חכמה, ולא כשאלות ממשיות, וראו [[נדה סט ב]].}} :קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, {{ב|וּמֵת אֶחָד מֵהֶם,|או מת אחד מהם}} ::זוֹ שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה אֶת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ. :::אָמַר לָהֶם: יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר - וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי! <קטע סוף=יג/> {{כותרת תחתונה משנה מבוארת|נגעים|יד}} 7njy5wvl2t8uy5cxhx9hk93067oltg7 1 172845 1417307 437109 2022-08-08T09:25:55Z Nahum 68 /* ה' אלוקיכם אמת */ wikitext text/x-wiki ==ה' אלוקיכם אמת== החזן מסיים "אני ה' אלוקיכם" ולא אומרים הקהל ולא החזן את המילה "אמת" כלל וזוהי טעות שנשתרשה בכלל הציבור, זאת אומרת לא אומרים כלום, אלא החזן אומר לאחר מכן ה' אלוקיכם אמת וממשיך לפי התפילה, בשחרית ממשיך ויציב ונכון וכו' ובערבית ואמונה כל זאת וכו'. וההסבר לכך הוא, שמהמילה שמע עד המילה אלוקיכם יש 245 מילים, ולפי הסנהדרין שכתבו את נוסח התפילה צריך להשלים ל-248 מילים כנגד רמ"ח אותיות, והחזן אומר את שלושת המילים הנוספות שאמרנו לעיל, וכך מגיעים ל-248 מילים. ואם נטעה ונדחף מילים נוספות נגיע ל-249 מילים, וזה חשוב להגיע ל-248 ולא יותר, כי רמ"ח זהו רומח כמו שהחזיק פינחס (חרב) כדי שנוכל להילחם ביצר הרע, ו-249 זה לא רמ"ח אלא רמ"ט. {{קטן|אלמוני שחתם בשם גבריאל}} :גבריאל, ראשית, תודה לך על הערתך. :שנית, אין צורך שתוסיף מספר טלפון, בוודאי לא באינטרנט. אנא כתוב את אשר ברצונך לכתוב כאן בדף השיחה, ואנו נענה לך כאן. :ולעצם העניין, מנהג ישראל לומר "ה' אלוקיכם אמת", בכל פעם שאומרים קריאת שמע, וזאת בלי קשר לדברים שכתבת, אלא מכיוון שנאמר "וה' אלוקים אמת", מסמיכים שם ה' לתיבת "אמת". :בנוגע למספר המילים, הרי שבציבור נוהגים ששליח הציבור חוזר שלוש תיבות "ה' אלוקיכם אמת" כדי להוסיף שלוש תיבות למניין רמ"ח. וזה שהציבור אומר לפני כן "אמת" לכאורה מעלה את זה לרמ"ט. שאלה זו נשאלה על ידי רבים וטובים, והתשובה היא שתיבת "אמת" שאומר החזן אינה עולה למניין, אלא הוא מוציא בה את הציבור ידי חובה כדי להתחיל בה את ברכת "אמת ויציב" או "אמת ואמונה", וכדי שגם הוא יסמיך תיבת "אמת" לשם ה' (על פי הפסוק שהזכרתי לעיל). :ביחיד, נוהגים אחינו בני עדות המזרח שגם היחיד חוזר ואומר "ה' אלוקיכם אמת", כמו בציבור, ומאותו הטעם. ואנחנו בני עדות אשכנז נוהגים ביחיד לומר לפני קריאת שמע תיבות "א-ל מלך נאמן" להשלים לרמ"ח. וכל עדה נוהגת כפי מנהגה, ונהרא נהרא ופשטיה. :מקווה שהתרתי בזה את המבוכה שהיתה לך בזה, אם יש לך שאלות נוספות אנא הגב כאן ואשתדל לענות. :בברכה, :הקטן [[משתמש:Nahum|נחום]] בלאאמו"ר הראצ"ו זלה"ה - [[שיחת משתמש:nahum|שיחה]] 03:39, 30 בנובמבר 2008 (IST) נחום שלום רב לא הבנתי מה שכתבת כי אני למדתי שזו הלכה להוסיף 3 מילים ע"י החזן בלבד וזה לא מנהג כלל ואם יש הלכה אז צריך לנהוג כפי ההלכה ואם יש שיבוש של הלכה שהופך למנהג אז אני לא יודע מה להגיד שיבושם למשבשים ושים לב שכל המתרצים את התוספת סוגרים עיניים בפני ההלכה ומתחילות ההמצאות אלף מי אמר שתיבת אמת שאומר החזן אינה עולה למנין אז בוא נגיד שכל התיבות שאמר לא עולות למנין מדוע תיבה אחת לא עולה והשניה כן מי אמר זאת היכן זה נפסק כהלכה ??????? \ ומדוע אני צריך להסמיך תיבת אמת לשם ה' בגמרא זה לא מופיע ועובדה שישנם סידורים ישנים ללא שום תוספת של עוד מילה רק שלש ולא יותר מה שקורה שלקחו את השיבוש והפכו אותו להלכה עם המון תירוצים ולתקן את השיבוש אף אחד לא מנסה למה ??? מפחדים ??? נוצר פה שיבוש שמתביישים להודות בו ומתחילים תירוצים כדי להכשיר את השיבוש ומעניין שהמון נמשכים אחר התירוצים וכשמביאים להם את דעתו של הרמ"ע מפאנו אז מתחיל הגמגום בברכה גבריאל :שלום גבריאל, :מחילה שלא עניתי עד עתה, כי רק עכשיו ראיתי את דבריך. :עיין נא ב[[שולחן ערוך אורח חיים סא ג]] ותמצא שכתב מרן השולחן ערוך כדבריי. :בברכה, [[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 12:25, 8 באוגוסט 2022 (IDT) gwg4268kq1hcdkjkxzfm5p5ih36ogwv 1417308 1417307 2022-08-08T09:27:15Z Nahum 68 /* ה' אלוקיכם אמת */ wikitext text/x-wiki ==ה' אלוקיכם אמת== החזן מסיים "אני ה' אלוקיכם" ולא אומרים הקהל ולא החזן את המילה "אמת" כלל וזוהי טעות שנשתרשה בכלל הציבור, זאת אומרת לא אומרים כלום, אלא החזן אומר לאחר מכן ה' אלוקיכם אמת וממשיך לפי התפילה, בשחרית ממשיך ויציב ונכון וכו' ובערבית ואמונה כל זאת וכו'. וההסבר לכך הוא, שמהמילה שמע עד המילה אלוקיכם יש 245 מילים, ולפי הסנהדרין שכתבו את נוסח התפילה צריך להשלים ל-248 מילים כנגד רמ"ח אותיות, והחזן אומר את שלושת המילים הנוספות שאמרנו לעיל, וכך מגיעים ל-248 מילים. ואם נטעה ונדחף מילים נוספות נגיע ל-249 מילים, וזה חשוב להגיע ל-248 ולא יותר, כי רמ"ח זהו רומח כמו שהחזיק פינחס (חרב) כדי שנוכל להילחם ביצר הרע, ו-249 זה לא רמ"ח אלא רמ"ט. {{קטן|אלמוני שחתם בשם גבריאל}} :גבריאל, ראשית, תודה לך על הערתך. :שנית, אין צורך שתוסיף מספר טלפון, בוודאי לא באינטרנט. אנא כתוב את אשר ברצונך לכתוב כאן בדף השיחה, ואנו נענה לך כאן. :ולעצם העניין, מנהג ישראל לומר "ה' אלוקיכם אמת", בכל פעם שאומרים קריאת שמע, וזאת בלי קשר לדברים שכתבת, אלא מכיוון שנאמר "וה' אלוקים אמת", מסמיכים שם ה' לתיבת "אמת". :בנוגע למספר המילים, הרי שבציבור נוהגים ששליח הציבור חוזר שלוש תיבות "ה' אלוקיכם אמת" כדי להוסיף שלוש תיבות למניין רמ"ח. וזה שהציבור אומר לפני כן "אמת" לכאורה מעלה את זה לרמ"ט. שאלה זו נשאלה על ידי רבים וטובים, והתשובה היא שתיבת "אמת" שאומר החזן אינה עולה למניין, אלא הוא מוציא בה את הציבור ידי חובה כדי להתחיל בה את ברכת "אמת ויציב" או "אמת ואמונה", וכדי שגם הוא יסמיך תיבת "אמת" לשם ה' (על פי הפסוק שהזכרתי לעיל). :ביחיד, נוהגים אחינו בני עדות המזרח שגם היחיד חוזר ואומר "ה' אלוקיכם אמת", כמו בציבור, ומאותו הטעם. ואנחנו בני עדות אשכנז נוהגים ביחיד לומר לפני קריאת שמע תיבות "א-ל מלך נאמן" להשלים לרמ"ח. וכל עדה נוהגת כפי מנהגה, ונהרא נהרא ופשטיה. :מקווה שהתרתי בזה את המבוכה שהיתה לך בזה, אם יש לך שאלות נוספות אנא הגב כאן ואשתדל לענות. :בברכה, :הקטן [[משתמש:Nahum|נחום]] בלאאמו"ר הראצ"ו זלה"ה - [[שיחת משתמש:nahum|שיחה]] 03:39, 30 בנובמבר 2008 (IST) נחום שלום רב לא הבנתי מה שכתבת כי אני למדתי שזו הלכה להוסיף 3 מילים ע"י החזן בלבד וזה לא מנהג כלל ואם יש הלכה אז צריך לנהוג כפי ההלכה ואם יש שיבוש של הלכה שהופך למנהג אז אני לא יודע מה להגיד שיבושם למשבשים ושים לב שכל המתרצים את התוספת סוגרים עיניים בפני ההלכה ומתחילות ההמצאות אלף מי אמר שתיבת אמת שאומר החזן אינה עולה למנין אז בוא נגיד שכל התיבות שאמר לא עולות למנין מדוע תיבה אחת לא עולה והשניה כן מי אמר זאת היכן זה נפסק כהלכה ??????? \ ומדוע אני צריך להסמיך תיבת אמת לשם ה' בגמרא זה לא מופיע ועובדה שישנם סידורים ישנים ללא שום תוספת של עוד מילה רק שלש ולא יותר מה שקורה שלקחו את השיבוש והפכו אותו להלכה עם המון תירוצים ולתקן את השיבוש אף אחד לא מנסה למה ??? מפחדים ??? נוצר פה שיבוש שמתביישים להודות בו ומתחילים תירוצים כדי להכשיר את השיבוש ומעניין שהמון נמשכים אחר התירוצים וכשמביאים להם את דעתו של הרמ"ע מפאנו אז מתחיל הגמגום בברכה גבריאל :שלום גבריאל, :מחילה שלא עניתי עד עתה, כי רק עכשיו ראיתי את דבריך. :עיין נא ב[[שולחן ערוך אורח חיים סא ג]] ותמצא שכתב מרן השולחן ערוך כדבריי. וכן כתב במהר"מ אלשקר, הובא בבאר היטב שם. :בברכה, [[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 12:25, 8 באוגוסט 2022 (IDT) thblrh6yo1szww0tsd4oxmpngj5o8mm 0 238603 1417322 408273 2022-08-08T10:12:33Z Nahum 68 ע"פ נוסח הטעמים ע"פ המסורה wikitext text/x-wiki <noinclude>{{כותרת עליונה לפרק תנך|תהלים|פט|ניקוד}}</noinclude> <קטע התחלה=פרק פט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|א}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=א/>מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי.<קטע סוף=א/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ב/>חַסְדֵי יְהוָה עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי.<קטע סוף=ב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ג/>כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם.<קטע סוף=ג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ד/>כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי.<קטע סוף=ד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ה/>עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה.<קטע סוף=ה/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ו/>וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְהוָה אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים.<קטע סוף=ו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ז/>כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהוָה יִדְמֶה לַיהוָה בִּבְנֵי {{מילה מיוחדת בתנך|אֵלִים|1|תהלים פט ז}}.<קטע סוף=ז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ח/>אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו.<קטע סוף=ח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ט/>יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ.<קטע סוף=ט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|י}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=י/>אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.<קטע סוף=י/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יא/>אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.<קטע סוף=יא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יב/>לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם.<קטע סוף=יב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יג/>צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ.<קטע סוף=יג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יד/>לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ.<קטע סוף=יד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|טו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טו/>צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ.<קטע סוף=טו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|טז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טז/>אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.<קטע סוף=טז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יז/>בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ.<קטע סוף=יז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יח/>כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ {{כתיב וקרי|תרים|תָּרוּם}} קַרְנֵנוּ.<קטע סוף=יח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יט/>כִּי לַיהוָה מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ.<קטע סוף=יט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כ/>אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם.<קטע סוף=כ/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כא/>מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו.<קטע סוף=כא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כב/>אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ.<קטע סוף=כב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כג/>לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ.<קטע סוף=כג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כד/>וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף.<קטע סוף=כד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כה/>וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ.<קטע סוף=כה/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כו/>וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ.<קטע סוף=כו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כז/>הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי.<קטע סוף=כז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כח/>אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ.<קטע סוף=כח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כט/>לְעוֹלָם {{כתיב וקרי|אשמור|אֶשְׁמָר}} לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ.<קטע סוף=כט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ל}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ל/>וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם.<קטע סוף=ל/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לא/>אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן.<קטע סוף=לא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לב/>אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְ{{VAV WITH HOLAM HASER}}תַי לֹא יִשְׁמֹרוּ.<קטע סוף=לב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לג/>וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲ{{VAV WITH HOLAM HASER}}נָם.<קטע סוף=לג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לד/>וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי.<קטע סוף=לד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לה/>לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה.<קטע סוף=לה/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לו/>אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב.<קטע סוף=לו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לז/>זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי.<קטע סוף=לז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לח/>כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה.<קטע סוף=לח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לט/>וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ.<קטע סוף=לט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מ/>נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ.<קטע סוף=מ/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מא/>פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו {{מילה מיוחדת בתנך|מְחִתָּה|1|תהלים פט מא}}.<קטע סוף=מא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מב/>שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו.<קטע סוף=מב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מג/>הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו.<קטע סוף=מג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מד/>אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה.<קטע סוף=מד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מה/>הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה.<קטע סוף=מה/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מו/>הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה.<קטע סוף=מו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מז/>עַד מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ.<קטע סוף=מז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מח/>זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם.<קטע סוף=מח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מט/>מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה.<קטע סוף=מט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|נ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נ/>אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ.<קטע סוף=נ/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|נא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נא/>זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים.<קטע סוף=נא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|נב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נב/>אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהוָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ.<קטע סוף=נב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|נג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נג/>בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.<קטע סוף=נג/> <קטע סוף=פרק פט/> <noinclude>{{כותרת תחתונה לפרק תנך|תהלים|פח/ניקוד|פט/ניקוד|צ/ניקוד}}</noinclude> ny0tbo049v4g2gc15j8w6hvlsfcymup 0 238604 1417323 404432 2022-08-08T10:12:57Z Nahum 68 ע"פ מהד' הטעמים wikitext text/x-wiki <noinclude>{{כותרת עליונה לפרק תנך|תהלים|פט|כתיב}}</noinclude> <קטע התחלה=פרק פט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|א}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=א/>משכיל לאיתן האזרחי<קטע סוף=א/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ב/>חסדי יהוה עולם אשירה לדר ודר אודיע אמונתך בפי<קטע סוף=ב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ג/>כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם<קטע סוף=ג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ד/>כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי<קטע סוף=ד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ה/>עד עולם אכין זרעך ובניתי לדר ודור כסאך סלה<קטע סוף=ה/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ו/>ויודו שמים פלאך יהוה אף אמונתך בקהל קדשים<קטע סוף=ו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ז/>כי מי בשחק יערך ליהוה ידמה ליהוה בבני {{מילה מיוחדת בתנך|אלים|1|תהלים פט ז}}<קטע סוף=ז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ח/>אל נערץ בסוד קדשים רבה ונורא על כל סביביו<קטע סוף=ח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ט/>יהוה אלהי צבאות מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך<קטע סוף=ט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|י}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=י/>אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם<קטע סוף=י/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יא/>אתה דכאת כחלל רהב בזרוע עזך פזרת אויביך<קטע סוף=יא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יב/>לך שמים אף לך ארץ תבל ומלאה אתה יסדתם<קטע סוף=יב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יג/>צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו<קטע סוף=יג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יד/>לך זרוע עם גבורה תעז ידך תרום ימינך<קטע סוף=יד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|טו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טו/>צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך<קטע סוף=טו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|טז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=טז/>אשרי העם יודעי תרועה יהוה באור פניך יהלכון<קטע סוף=טז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יז/>בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו<קטע סוף=יז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יח/>כי תפארת עזמו אתה וברצנך {{כתיב וקרי|תרים|תרום}} קרננו<קטע סוף=יח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|יט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=יט/>כי ליהוה מגננו ולקדוש ישראל מלכנו<קטע סוף=יט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כ/>אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם<קטע סוף=כ/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כא/>מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו<קטע סוף=כא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כב/>אשר ידי תכון עמו אף זרועי תאמצנו<קטע סוף=כב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כג/>לא ישיא אויב בו ובן עולה לא יעננו<קטע סוף=כג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כד/>וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף<קטע סוף=כד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כה/>ואמונתי וחסדי עמו ובשמי תרום קרנו<קטע סוף=כה/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כו/>ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו<קטע סוף=כו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כז/>הוא יקראני אבי אתה אלי וצור ישועתי<קטע סוף=כז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כח/>אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ<קטע סוף=כח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|כט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=כט/>לעולם {{כתיב וקרי|אשמור|אשמר}} לו חסדי ובריתי נאמנת לו<קטע סוף=כט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|ל}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=ל/>ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים<קטע סוף=ל/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לא/>אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון<קטע סוף=לא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לב/>אם חקתי יחללו ומצותי לא ישמרו<קטע סוף=לב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לג/>ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם<קטע סוף=לג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לד/>וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי<קטע סוף=לד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לה/>לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה<קטע סוף=לה/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לו/>אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב<קטע סוף=לו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לז/>זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי<קטע סוף=לז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לח/>כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה<קטע סוף=לח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|לט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=לט/>ואתה זנחת ותמאס התעברת עם משיחך<קטע סוף=לט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מ/>נארתה ברית עבדך חללת לארץ נזרו<קטע סוף=מ/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מא/>פרצת כל גדרתיו שמת מבצריו {{מילה מיוחדת בתנך|מחתה|1|תהלים פט מא}}<קטע סוף=מא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מב/>שסהו כל עברי דרך היה חרפה לשכניו<קטע סוף=מב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מג/>הרימות ימין צריו השמחת כל אויביו<קטע סוף=מג/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מד}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מד/>אף תשיב צור חרבו ולא הקימתו במלחמה<קטע סוף=מד/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מה}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מה/>השבת מטהרו וכסאו לארץ מגרתה<קטע סוף=מה/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מו}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מו/>הקצרת ימי עלומיו העטית עליו בושה סלה<קטע סוף=מו/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מז}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מז/>עד מה יהוה תסתר לנצח תבער כמו אש חמתך<קטע סוף=מז/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מח}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מח/>זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם<קטע סוף=מח/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|מט}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=מט/>מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה<קטע סוף=מט/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|נ}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נ/>איה חסדיך הראשנים אדני נשבעת לדוד באמונתך<קטע סוף=נ/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|נא}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נא/>זכר אדני חרפת עבדיך שאתי בחיקי כל רבים עמים<קטע סוף=נא/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|נב}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נב/>אשר חרפו אויביך יהוה אשר חרפו עקבות משיחך<קטע סוף=נב/> <קטע התחלה=סימן/>{{אות-פסוק|תהלים|פט|נג}}<קטע סוף=סימן/><קטע התחלה=נג/>ברוך יהוה לעולם אמן ואמן<קטע סוף=נג/> <קטע סוף=פרק פט/> <noinclude>{{כותרת תחתונה לפרק תנך|תהלים|פח/כתיב|פט/כתיב|צ/כתיב}}</noinclude> 2dxspb8191fntifs0ab0xzn16grhmd3 0 259156 1417269 1409641 2022-08-07T19:06:08Z אבי מרציאנו 11034 /* סעיף ב */ wikitext text/x-wiki {{שולחן ערוך|אבן העזר|קסו|קסז|קסח| דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה|6|}}{{בעבודה}} *'''סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו''' ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז א|סעיף א]]== <קטע התחלה=א/> קטן פחות מבן תשעה, אין ביאתו כלום; ומבן תשע שנים ויום אחד ואילך, ביאתו קונה ביבמתו כמאמר בגדול. ובאשה דעלמא אינה קונה כלל; לפיכך, נשא אשה ומת, פטורה מהחליצה ומהיבום: <קטע סוף=א/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ב|סעיף ב]]== <קטע התחלה=ב/> בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו, אינו יכול לפטרה בגט, עד שיגדיל ויבא עליה אחר כך. ואם לא בא עליה אחר כך, ובא להוציאה, צריכה גט וחליצה. ואם בא עליה כשהוא קטן, ומת קודם שהגדיל, או מת אחר שהגדיל אבל לא בא עליה משהגדיל, חולצת ולא מתיבמת. ואם משהגדיל נשא אחרת, ולא בא על היבמה משהגדיל, שתיהן חולצות ולא מתיבמות: <קטע סוף=ב/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ג|סעיף ג]]== <קטע התחלה=ג/> קטן אינו חולץ, עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד ויבדקוהו אז וימצאוהו שהביא שתי שערות. אבל אם היו לו שתי שערות קדם שהגדיל, אינו נחשב גדול על ידם, אלא אם כן יביא שתי שערות אחרות אחר שהגדיל. ומכל מקום, אם מוצאים לו שתי שערות אחר שהגדיל, לא חישינן שמא אלו היו בו מקדם: <קטע סוף=ג/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ד|סעיף ד]]== <קטע התחלה=ד/> קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה, ביאתה ביאה לכל דבר; ואם בא עליה יבם, קנאה; אבל אינה חולצת עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד ובדקוה אחר כך ומצאוה שהביאה ב' שערות: <קטע סוף=ד/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ה|סעיף ה]]== <קטע התחלה=ה/> יבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זה. ואם בא לגרשה קדם שיגדיל, אינו יכול, דגט קטן אינו גט: <קטע סוף=ה/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ו|סעיף ו]]== <קטע התחלה=ו/> יבמה שנתיבמה, ואמרה בתוך ל' יום: לא נבעלתי, אף על פי שהוא אומר: בעלתי, וגרשה, כופין אותו שיחלץ לה, הואיל וקדם וגרשה בגט. ואם עדין לא גרש, כופין אותו שיבעל או יחלץ ויוציא בגט. {{רמ"א|ואפלו מודה לדבריה שלא בעל, צריכה גט וחליצה, דכל כנוסה בחזקת בעולה (המ"מ פ"ב)}}. גרשה לאחר שלשים יום, והיא אומרת: לא נבעלתי, מבקשים ממנו שיחלץ לה. ואם הוא מודה שלא בעל, כופין אותו לחלץ. היא אומרת: נבעלתי, והוא אומר: לא בעלתי, אינה צריכה חליצה, שאין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר שכנסה. {{רמ"א|ויש אומרים דתוך ל' יום הוא נאמן, וצריכה חליצה עם הגט}}. וצרתה, לעולם מתרת, אפלו הוא והיא אומרים שלא בעל, ואפלו בתוך ל' יום. {{רמ"א|ויש אומרים דכל ל' יום הוא נאמן לומר שלא בעל, לאסר הצרה (טור בשם הרא"ש)}}: <קטע סוף=ו/> [[קטגוריה:שולחן ערוך אבן העזר/הכל]] mxx9j66vjnm1sa9r9ssv85kxd9jz3v5 1417270 1417269 2022-08-07T19:06:52Z אבי מרציאנו 11034 /* סעיף ג */ wikitext text/x-wiki {{שולחן ערוך|אבן העזר|קסו|קסז|קסח| דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה|6|}}{{בעבודה}} *'''סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו''' ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז א|סעיף א]]== <קטע התחלה=א/> קטן פחות מבן תשעה, אין ביאתו כלום; ומבן תשע שנים ויום אחד ואילך, ביאתו קונה ביבמתו כמאמר בגדול. ובאשה דעלמא אינה קונה כלל; לפיכך, נשא אשה ומת, פטורה מהחליצה ומהיבום: <קטע סוף=א/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ב|סעיף ב]]== <קטע התחלה=ב/> בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו, אינו יכול לפטרה בגט, עד שיגדיל ויבא עליה אחר כך. ואם לא בא עליה אחר כך, ובא להוציאה, צריכה גט וחליצה. ואם בא עליה כשהוא קטן, ומת קודם שהגדיל, או מת אחר שהגדיל אבל לא בא עליה משהגדיל, חולצת ולא מתיבמת. ואם משהגדיל נשא אחרת, ולא בא על היבמה משהגדיל, שתיהן חולצות ולא מתיבמות: <קטע סוף=ב/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ג|סעיף ג]]== <קטע התחלה=ג/> קטן אינו חולץ, עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד ויבדקוהו אז וימצאוהו שהביא שתי שערות. אבל אם היו לו שתי שערות קודם שהגדיל, אינו נחשב גדול על ידם, אלא אם כן יביא שתי שערות אחרות אחר שהגדיל. ומכל מקום, אם מוצאים לו שתי שערות אחר שהגדיל, לא חישינן שמא אלו היו בו מקודם: <קטע סוף=ג/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ד|סעיף ד]]== <קטע התחלה=ד/> קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה, ביאתה ביאה לכל דבר; ואם בא עליה יבם, קנאה; אבל אינה חולצת עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד ובדקוה אחר כך ומצאוה שהביאה ב' שערות: <קטע סוף=ד/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ה|סעיף ה]]== <קטע התחלה=ה/> יבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זה. ואם בא לגרשה קדם שיגדיל, אינו יכול, דגט קטן אינו גט: <קטע סוף=ה/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ו|סעיף ו]]== <קטע התחלה=ו/> יבמה שנתיבמה, ואמרה בתוך ל' יום: לא נבעלתי, אף על פי שהוא אומר: בעלתי, וגרשה, כופין אותו שיחלץ לה, הואיל וקדם וגרשה בגט. ואם עדין לא גרש, כופין אותו שיבעל או יחלץ ויוציא בגט. {{רמ"א|ואפלו מודה לדבריה שלא בעל, צריכה גט וחליצה, דכל כנוסה בחזקת בעולה (המ"מ פ"ב)}}. גרשה לאחר שלשים יום, והיא אומרת: לא נבעלתי, מבקשים ממנו שיחלץ לה. ואם הוא מודה שלא בעל, כופין אותו לחלץ. היא אומרת: נבעלתי, והוא אומר: לא בעלתי, אינה צריכה חליצה, שאין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר שכנסה. {{רמ"א|ויש אומרים דתוך ל' יום הוא נאמן, וצריכה חליצה עם הגט}}. וצרתה, לעולם מתרת, אפלו הוא והיא אומרים שלא בעל, ואפלו בתוך ל' יום. {{רמ"א|ויש אומרים דכל ל' יום הוא נאמן לומר שלא בעל, לאסר הצרה (טור בשם הרא"ש)}}: <קטע סוף=ו/> [[קטגוריה:שולחן ערוך אבן העזר/הכל]] 27qnb9zihfnu8vneo3ku1rdgeptxxl4 1417271 1417270 2022-08-07T19:08:42Z אבי מרציאנו 11034 /* סעיף ו */ wikitext text/x-wiki {{שולחן ערוך|אבן העזר|קסו|קסז|קסח| דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה|6|}}{{בעבודה}} *'''סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו''' ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז א|סעיף א]]== <קטע התחלה=א/> קטן פחות מבן תשעה, אין ביאתו כלום; ומבן תשע שנים ויום אחד ואילך, ביאתו קונה ביבמתו כמאמר בגדול. ובאשה דעלמא אינה קונה כלל; לפיכך, נשא אשה ומת, פטורה מהחליצה ומהיבום: <קטע סוף=א/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ב|סעיף ב]]== <קטע התחלה=ב/> בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו, אינו יכול לפטרה בגט, עד שיגדיל ויבא עליה אחר כך. ואם לא בא עליה אחר כך, ובא להוציאה, צריכה גט וחליצה. ואם בא עליה כשהוא קטן, ומת קודם שהגדיל, או מת אחר שהגדיל אבל לא בא עליה משהגדיל, חולצת ולא מתיבמת. ואם משהגדיל נשא אחרת, ולא בא על היבמה משהגדיל, שתיהן חולצות ולא מתיבמות: <קטע סוף=ב/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ג|סעיף ג]]== <קטע התחלה=ג/> קטן אינו חולץ, עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד ויבדקוהו אז וימצאוהו שהביא שתי שערות. אבל אם היו לו שתי שערות קודם שהגדיל, אינו נחשב גדול על ידם, אלא אם כן יביא שתי שערות אחרות אחר שהגדיל. ומכל מקום, אם מוצאים לו שתי שערות אחר שהגדיל, לא חישינן שמא אלו היו בו מקודם: <קטע סוף=ג/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ד|סעיף ד]]== <קטע התחלה=ד/> קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה, ביאתה ביאה לכל דבר; ואם בא עליה יבם, קנאה; אבל אינה חולצת עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד ובדקוה אחר כך ומצאוה שהביאה ב' שערות: <קטע סוף=ד/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ה|סעיף ה]]== <קטע התחלה=ה/> יבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זה. ואם בא לגרשה קדם שיגדיל, אינו יכול, דגט קטן אינו גט: <קטע סוף=ה/> ==[[שולחן ערוך אבן העזר קסז ו|סעיף ו]]== <קטע התחלה=ו/> יבמה שנתיבמה, ואמרה בתוך ל' יום: לא נבעלתי, אף על פי שהוא אומר: בעלתי, וגרשה, כופין אותו שיחלץ לה, הואיל וקדם וגרשה בגט. ואם עדין לא גרש, כופין אותו שיבעל או יחלץ ויוציא בגט. {{רמ"א|ואפילו מודה לדבריה שלא בעל, צריכה גט וחליצה, דכל כנוסה בחזקת בעולה (המ"מ פ"ב)}}. גרשה לאחר שלשים יום, והיא אומרת: לא נבעלתי, מבקשים ממנו שיחלץ לה. ואם הוא מודה שלא בעל, כופין אותו לחלץ. היא אומרת: נבעלתי, והוא אומר: לא בעלתי, אינה צריכה חליצה, שאין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר שכנסה. {{רמ"א|ויש אומרים דתוך ל' יום הוא נאמן, וצריכה חליצה עם הגט}}. וצרתה, לעולם מתרת, אפילו הוא והיא אומרים שלא בעל, ואפילו בתוך ל' יום. {{רמ"א|ויש אומרים דכל ל' יום הוא נאמן לומר שלא בעל, לאסר הצרה (טור בשם הרא"ש)}}: <קטע סוף=ו/> [[קטגוריה:שולחן ערוך אבן העזר/הכל]] s6eeazomhroo1u5meuxnr7alme3qvej 0 265068 1417200 1170166 2022-08-07T12:36:01Z 2601:14D:4C80:A940:8007:ED9E:1672:AA80 wikitext text/x-wiki <poem> וְאֶת נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה וְדִמְעָתִי עַל לֶחְיִי אַזְרִימָה וּבְיוֹם זֶה נְהִי וְנִהְיָה אָרִימָה וְאָהִימָה מִיָּמִים יָמִימָה אֶבֶל לֵב וְנִחוּם חָדַל חָדוֹל וּמִכָּל כְּאֵב צִירִי נִבְדַּל בָּדוֹל עַל בֵּן וּבַת רִבִּי יִשְׁמָעֵאל כֺּהֵן גָּדוֹל {{ס}} זִכְרָם יְקוֹד בִּלְבָבִי אָשִׂמָה {{ס}} וְאָהִימָה מִיִּמִים יָמִימָה: עֵת נִשְׁבּוּ וְנָפְלוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים וְהֵם שְׁכֵנִים זֶה לְעֻמֶּת זֶה חוֹנִים וַיְסַפְּרוּ זֶה לָזֶה עִנְיָנִים זֶה אָמַר מִשִּׁבְיַת צִיּוֹנִים שָׁבִיתִי שִׁפְחָה לְכוּשַׁת שָׁנִים כַּלְּבָנָה בְּזִיו וּקְלַסְתֵּר פָּנִים {{ס}} וּבְתֺאַר כִּקְצִיעָה וִימִימָה {{ס}} וְאָהִימָה מִיִּמִים יָמִימָה: רֵעֵהוּ סִפֶּר לוֹ בַּכִפְלַיִם וַאֲנִי בָא מִשְּׁבִי יְרוּשָׁלַיִם שָׁבִיתִי עַבֶד יְפֵה עֵינַיִם כּשֶּׁמֶשׁ בְּתָקְפּוֹ עֵת צָהֳרַיִם {{ס}} וְסַהַר עֵת זְמַנָּהּ הִשְׁלִימָה {{ס}} וְאָהִימָה מִיִּמִים יָמִימָה: בֺּא וּנְזַוְּגשׁם וְנַחַלְקָה בֵּינוֹתַיִם בִּוְלָדוֹת כְּמוֹ כוֹכַבֵי שָׁמַיִם לְשֵׁמַע זֺאת תִּצַּלְנָה אָזְנַיִם {{ס}} זֺאת אֶת מַדַּי אַפְרִימָה {{ס}} וְאָהִימָה מִיִּמִים יָמִימָה: כְּהִסְכִּימוּ עַל זֺאת שְׁנֵיהַם יַחַד לָעֶרֶב זִוְּגוּם בְּחֶדֶר אֶחָד וְהָאֲדוֹנִים מִבַּחוּץ לִבָּם כְּאֶחָד וְהֵם בּוֹכִים בְּמַר נֶפֶשׁ וָפַחַד {{ס}} עַד בֺּקֶר בְּכִיָּתָם לֹא הִדְמִימָה {{ס}} וְאָהִימָה מִיִּמִים יָמִימָה: זֶה יִסְפּוֹד בְּחִיל לֵבָב יִמְסֶה נִין אַהֲרֺן אֵיךְ שִׁפְחָה יְהִי נוֹשֵׂא וְהִיא גַם הִיא תְּיַלֵל בְּתִגְרַת שׁוֹסֶה בַּת יוֹכֶבֶד אֵיךְ לְעֶבֶד תִּנָּשֵׂא אוֹי כִּי זֺאת גָּזַר אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה {{ס}} לְזֺאת יִבְכּוּ עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה {{ס}} וְאָהִימָה מִיִּמִים יָמִימָה: אוֹר בֺקֶר זֶה אֶת זֶה כְּהִכִּירוּ הוֹי אָח וְהוֹי אָחוֹת הִגְבִּירוּ וְנִתְחַבְּקוּ יַחַד וְנִתְחַבָּרוּ {{ס}} עַד יָצְאָה נִשְׁמָתָם בִּנְשִׁימָה {{ס}} וְאָהִימָה מִיִּמִים יָמִימָה: לְזֺאת יְקוֹנֵן יִרְמְיָה בִּשְׁאִיָּה גְּזֵרָה זֺאת אֲנִי תָּמִיד בּוֹכִיָּה וּבִלְבָבִי יֵקַד יְקוֹד וּכְוִיָּה {{ס}} עַל בֵּן וּבַת מִסְפֵּד רַב אַעֲצִּימָה {{ס}} וְאָהִימָה מִיָּמִים יָמִימָה {{ס}} אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה {{ס}} וְקוֹל נְהִי אָרִימָה: </poem> biyc90np58kuxu2kww8lfi7n6o0iiou 4 273657 1417233 1413673 2022-08-07T15:41:24Z 2A01:6500:B10E:B4D8:4B7B:1D81:2BF:18F4 /* בראשית לח */ דיווח חדש wikitext text/x-wiki {{/פתיח}} == [[:ביאור:תורת המלכים - פתיחה]] == {{/מצב|חדש}} שלום לכם רבותי, בהתקף שטות חיפשתי שמי ברשת ומצאתי שכבר יש שם גירסא קדמונית של ספרי תורת המלכים. אשמח לשגרו לכם ולהרשות לכם לפרסם אשר תרצו מתוכו. עכשיו הוא אמנם מוכן לצרכן, אך אף על פי כן לדעתי אי אפשר לשימו במרשתת כמו שהוא, מפני שהוא כולל בתוכו הרבה חומר מובא (רובו בתרגום שלי ממקורות בלעז) ממקורות שיש עליהם זכויות לגורמים זרים. כעת אני מדפיס ומחלק בחינם לחברים ולמי שאני מקוה שיקראו את הספר, באופן שבעלי הזכויות לא ימצאו עילה לתבוע אותי. אם יימצא מו"ל מסחרי הוא גם יחליט מה מהחומר הזר הכלול בספר הוא רוצה ושוה לו לטרוח בהשגת רשות. לי אישית זה יהיה שוה רק אחרי שאשיג הסכמה מאחד האנשים שדעתם נחשבת אצל אחב"י החרדים להכשיר ספרים ומחברים. לפי מגמתי בחיבור הספר עיקר התועלת ממנו תושג אם יהיה נפוץ ונקרא בציבור של הנזקקים להכשרים והסכמות לפני שנותנים דעתם למה שכתוב בפנים, והם הם הציבור היותר זקוק לתרגום המובאות הארוכות כי אין לו גישה נוחה לספרים כגון המובאים ועוד בלעז. אבל אם יש לכם סבלנות לללקט הצימוקים התורניים כגון פרשת מינוי שרי הצבא ולפרסמם, חזקו ואמצו ותבורכו! עדיף להעתיק לשוני כמו שהיא בספר. נסיון הפראפרזה נוטה לסלף את הכוונה. אז תנו לי כתובת ואשל לכם גם PDF שתראו איך זה נראה וגם ODT שיהיה נוח להעתיק מתוכו מלל. מי שרוצה לשכפל ולהדפיס ולחלק את הספר כמוני בחוג החברים ורק בחינם - מוזמן ויבורך. השגות וקטילות (מנומקות בלבד) נא לשלוח אלי. בברכה דוד ויסקוט ruthwi1@013.net דווח על ידי: דוד ויסקוט ruthwi1@013.net [[מיוחד:תרומות/2001:67C:2628:647:12:0:0:177|2001:67C:2628:647:12:0:0:177]] 16:55, 9 במרץ 2021 (IST) :מתייג [[משתמש:Erel Segal]]--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 18:54, 9 במרץ 2021 (IST) :למישהו אחר יש זמן ורצון לטפל בזה?--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 13:52, 27 במאי 2022 (IDT) == [[:חוק האזרחות]] == {{/מצב|טופל}} {{#lst:שיחה:חוק האזרחות|1627577940872}} == [[:קטגוריה:מסילת ישרים]] == {{/מצב|טופל}} ישנו קישור לא רלוונטי של הספר מוסר אביך דווח על ידי: [[מיוחד:תרומות/46.117.209.181|46.117.209.181]] 17:30, 17 ביולי 2022 (IDT) :תודה, {{בוצע}}.--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 20:49, 17 ביולי 2022 (IDT) == [[:שיר של יום]] == {{/מצב|חדש}} {{#lst:שיחה:שיר של יום|1658127095262}} == [[:בראשית לח]] == {{/מצב|חדש}} {{#lst:שיחה:בראשית לח|1659886884058}} cplyj20z6srimknowx0lxv0x4lvqmkw 1417235 1417233 2022-08-07T15:41:59Z Neriah 27210 /* שיר של יום */ wikitext text/x-wiki {{/פתיח}} == [[:ביאור:תורת המלכים - פתיחה]] == {{/מצב|חדש}} שלום לכם רבותי, בהתקף שטות חיפשתי שמי ברשת ומצאתי שכבר יש שם גירסא קדמונית של ספרי תורת המלכים. אשמח לשגרו לכם ולהרשות לכם לפרסם אשר תרצו מתוכו. עכשיו הוא אמנם מוכן לצרכן, אך אף על פי כן לדעתי אי אפשר לשימו במרשתת כמו שהוא, מפני שהוא כולל בתוכו הרבה חומר מובא (רובו בתרגום שלי ממקורות בלעז) ממקורות שיש עליהם זכויות לגורמים זרים. כעת אני מדפיס ומחלק בחינם לחברים ולמי שאני מקוה שיקראו את הספר, באופן שבעלי הזכויות לא ימצאו עילה לתבוע אותי. אם יימצא מו"ל מסחרי הוא גם יחליט מה מהחומר הזר הכלול בספר הוא רוצה ושוה לו לטרוח בהשגת רשות. לי אישית זה יהיה שוה רק אחרי שאשיג הסכמה מאחד האנשים שדעתם נחשבת אצל אחב"י החרדים להכשיר ספרים ומחברים. לפי מגמתי בחיבור הספר עיקר התועלת ממנו תושג אם יהיה נפוץ ונקרא בציבור של הנזקקים להכשרים והסכמות לפני שנותנים דעתם למה שכתוב בפנים, והם הם הציבור היותר זקוק לתרגום המובאות הארוכות כי אין לו גישה נוחה לספרים כגון המובאים ועוד בלעז. אבל אם יש לכם סבלנות לללקט הצימוקים התורניים כגון פרשת מינוי שרי הצבא ולפרסמם, חזקו ואמצו ותבורכו! עדיף להעתיק לשוני כמו שהיא בספר. נסיון הפראפרזה נוטה לסלף את הכוונה. אז תנו לי כתובת ואשל לכם גם PDF שתראו איך זה נראה וגם ODT שיהיה נוח להעתיק מתוכו מלל. מי שרוצה לשכפל ולהדפיס ולחלק את הספר כמוני בחוג החברים ורק בחינם - מוזמן ויבורך. השגות וקטילות (מנומקות בלבד) נא לשלוח אלי. בברכה דוד ויסקוט ruthwi1@013.net דווח על ידי: דוד ויסקוט ruthwi1@013.net [[מיוחד:תרומות/2001:67C:2628:647:12:0:0:177|2001:67C:2628:647:12:0:0:177]] 16:55, 9 במרץ 2021 (IST) :מתייג [[משתמש:Erel Segal]]--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 18:54, 9 במרץ 2021 (IST) :למישהו אחר יש זמן ורצון לטפל בזה?--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 13:52, 27 במאי 2022 (IDT) == [[:חוק האזרחות]] == {{/מצב|טופל}} {{#lst:שיחה:חוק האזרחות|1627577940872}} == [[:קטגוריה:מסילת ישרים]] == {{/מצב|טופל}} ישנו קישור לא רלוונטי של הספר מוסר אביך דווח על ידי: [[מיוחד:תרומות/46.117.209.181|46.117.209.181]] 17:30, 17 ביולי 2022 (IDT) :תודה, {{בוצע}}.--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 20:49, 17 ביולי 2022 (IDT) == [[:שיר של יום]] == {{#lst:שיחה:שיר של יום|1658127095262}} == [[:בראשית לח]] == {{/מצב|חדש}} {{#lst:שיחה:בראשית לח|1659886884058}} hahog5jj67g41lgbf7z2buyr0h1ipy8 1417236 1417235 2022-08-07T15:42:17Z Neriah 27210 /* קטגוריה:מסילת ישרים */ טופל wikitext text/x-wiki {{/פתיח}} == [[:ביאור:תורת המלכים - פתיחה]] == {{/מצב|חדש}} שלום לכם רבותי, בהתקף שטות חיפשתי שמי ברשת ומצאתי שכבר יש שם גירסא קדמונית של ספרי תורת המלכים. אשמח לשגרו לכם ולהרשות לכם לפרסם אשר תרצו מתוכו. עכשיו הוא אמנם מוכן לצרכן, אך אף על פי כן לדעתי אי אפשר לשימו במרשתת כמו שהוא, מפני שהוא כולל בתוכו הרבה חומר מובא (רובו בתרגום שלי ממקורות בלעז) ממקורות שיש עליהם זכויות לגורמים זרים. כעת אני מדפיס ומחלק בחינם לחברים ולמי שאני מקוה שיקראו את הספר, באופן שבעלי הזכויות לא ימצאו עילה לתבוע אותי. אם יימצא מו"ל מסחרי הוא גם יחליט מה מהחומר הזר הכלול בספר הוא רוצה ושוה לו לטרוח בהשגת רשות. לי אישית זה יהיה שוה רק אחרי שאשיג הסכמה מאחד האנשים שדעתם נחשבת אצל אחב"י החרדים להכשיר ספרים ומחברים. לפי מגמתי בחיבור הספר עיקר התועלת ממנו תושג אם יהיה נפוץ ונקרא בציבור של הנזקקים להכשרים והסכמות לפני שנותנים דעתם למה שכתוב בפנים, והם הם הציבור היותר זקוק לתרגום המובאות הארוכות כי אין לו גישה נוחה לספרים כגון המובאים ועוד בלעז. אבל אם יש לכם סבלנות לללקט הצימוקים התורניים כגון פרשת מינוי שרי הצבא ולפרסמם, חזקו ואמצו ותבורכו! עדיף להעתיק לשוני כמו שהיא בספר. נסיון הפראפרזה נוטה לסלף את הכוונה. אז תנו לי כתובת ואשל לכם גם PDF שתראו איך זה נראה וגם ODT שיהיה נוח להעתיק מתוכו מלל. מי שרוצה לשכפל ולהדפיס ולחלק את הספר כמוני בחוג החברים ורק בחינם - מוזמן ויבורך. השגות וקטילות (מנומקות בלבד) נא לשלוח אלי. בברכה דוד ויסקוט ruthwi1@013.net דווח על ידי: דוד ויסקוט ruthwi1@013.net [[מיוחד:תרומות/2001:67C:2628:647:12:0:0:177|2001:67C:2628:647:12:0:0:177]] 16:55, 9 במרץ 2021 (IST) :מתייג [[משתמש:Erel Segal]]--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 18:54, 9 במרץ 2021 (IST) :למישהו אחר יש זמן ורצון לטפל בזה?--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 13:52, 27 במאי 2022 (IDT) == [[:חוק האזרחות]] == {{/מצב|טופל}} {{#lst:שיחה:חוק האזרחות|1627577940872}} == [[:שיר של יום]] == {{#lst:שיחה:שיר של יום|1658127095262}} == [[:בראשית לח]] == {{/מצב|חדש}} {{#lst:שיחה:בראשית לח|1659886884058}} h09iekvtaoff3565oev9pz0zohbfkcz 1417237 1417236 2022-08-07T15:42:26Z Neriah 27210 /* חוק האזרחות */ טופל wikitext text/x-wiki {{/פתיח}} == [[:ביאור:תורת המלכים - פתיחה]] == {{/מצב|חדש}} שלום לכם רבותי, בהתקף שטות חיפשתי שמי ברשת ומצאתי שכבר יש שם גירסא קדמונית של ספרי תורת המלכים. אשמח לשגרו לכם ולהרשות לכם לפרסם אשר תרצו מתוכו. עכשיו הוא אמנם מוכן לצרכן, אך אף על פי כן לדעתי אי אפשר לשימו במרשתת כמו שהוא, מפני שהוא כולל בתוכו הרבה חומר מובא (רובו בתרגום שלי ממקורות בלעז) ממקורות שיש עליהם זכויות לגורמים זרים. כעת אני מדפיס ומחלק בחינם לחברים ולמי שאני מקוה שיקראו את הספר, באופן שבעלי הזכויות לא ימצאו עילה לתבוע אותי. אם יימצא מו"ל מסחרי הוא גם יחליט מה מהחומר הזר הכלול בספר הוא רוצה ושוה לו לטרוח בהשגת רשות. לי אישית זה יהיה שוה רק אחרי שאשיג הסכמה מאחד האנשים שדעתם נחשבת אצל אחב"י החרדים להכשיר ספרים ומחברים. לפי מגמתי בחיבור הספר עיקר התועלת ממנו תושג אם יהיה נפוץ ונקרא בציבור של הנזקקים להכשרים והסכמות לפני שנותנים דעתם למה שכתוב בפנים, והם הם הציבור היותר זקוק לתרגום המובאות הארוכות כי אין לו גישה נוחה לספרים כגון המובאים ועוד בלעז. אבל אם יש לכם סבלנות לללקט הצימוקים התורניים כגון פרשת מינוי שרי הצבא ולפרסמם, חזקו ואמצו ותבורכו! עדיף להעתיק לשוני כמו שהיא בספר. נסיון הפראפרזה נוטה לסלף את הכוונה. אז תנו לי כתובת ואשל לכם גם PDF שתראו איך זה נראה וגם ODT שיהיה נוח להעתיק מתוכו מלל. מי שרוצה לשכפל ולהדפיס ולחלק את הספר כמוני בחוג החברים ורק בחינם - מוזמן ויבורך. השגות וקטילות (מנומקות בלבד) נא לשלוח אלי. בברכה דוד ויסקוט ruthwi1@013.net דווח על ידי: דוד ויסקוט ruthwi1@013.net [[מיוחד:תרומות/2001:67C:2628:647:12:0:0:177|2001:67C:2628:647:12:0:0:177]] 16:55, 9 במרץ 2021 (IST) :מתייג [[משתמש:Erel Segal]]--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 18:54, 9 במרץ 2021 (IST) :למישהו אחר יש זמן ורצון לטפל בזה?--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 13:52, 27 במאי 2022 (IDT) == [[:שיר של יום]] == {{#lst:שיחה:שיר של יום|1658127095262}} == [[:בראשית לח]] == {{/מצב|חדש}} {{#lst:שיחה:בראשית לח|1659886884058}} o6yxpk267sbtz3jkc5ikz51kbnl0q31 1417238 1417237 2022-08-07T15:42:46Z Neriah 27210 /* שיר של יום */ הצעה לשיפור wikitext text/x-wiki {{/פתיח}} == [[:ביאור:תורת המלכים - פתיחה]] == {{/מצב|חדש}} שלום לכם רבותי, בהתקף שטות חיפשתי שמי ברשת ומצאתי שכבר יש שם גירסא קדמונית של ספרי תורת המלכים. אשמח לשגרו לכם ולהרשות לכם לפרסם אשר תרצו מתוכו. עכשיו הוא אמנם מוכן לצרכן, אך אף על פי כן לדעתי אי אפשר לשימו במרשתת כמו שהוא, מפני שהוא כולל בתוכו הרבה חומר מובא (רובו בתרגום שלי ממקורות בלעז) ממקורות שיש עליהם זכויות לגורמים זרים. כעת אני מדפיס ומחלק בחינם לחברים ולמי שאני מקוה שיקראו את הספר, באופן שבעלי הזכויות לא ימצאו עילה לתבוע אותי. אם יימצא מו"ל מסחרי הוא גם יחליט מה מהחומר הזר הכלול בספר הוא רוצה ושוה לו לטרוח בהשגת רשות. לי אישית זה יהיה שוה רק אחרי שאשיג הסכמה מאחד האנשים שדעתם נחשבת אצל אחב"י החרדים להכשיר ספרים ומחברים. לפי מגמתי בחיבור הספר עיקר התועלת ממנו תושג אם יהיה נפוץ ונקרא בציבור של הנזקקים להכשרים והסכמות לפני שנותנים דעתם למה שכתוב בפנים, והם הם הציבור היותר זקוק לתרגום המובאות הארוכות כי אין לו גישה נוחה לספרים כגון המובאים ועוד בלעז. אבל אם יש לכם סבלנות לללקט הצימוקים התורניים כגון פרשת מינוי שרי הצבא ולפרסמם, חזקו ואמצו ותבורכו! עדיף להעתיק לשוני כמו שהיא בספר. נסיון הפראפרזה נוטה לסלף את הכוונה. אז תנו לי כתובת ואשל לכם גם PDF שתראו איך זה נראה וגם ODT שיהיה נוח להעתיק מתוכו מלל. מי שרוצה לשכפל ולהדפיס ולחלק את הספר כמוני בחוג החברים ורק בחינם - מוזמן ויבורך. השגות וקטילות (מנומקות בלבד) נא לשלוח אלי. בברכה דוד ויסקוט ruthwi1@013.net דווח על ידי: דוד ויסקוט ruthwi1@013.net [[מיוחד:תרומות/2001:67C:2628:647:12:0:0:177|2001:67C:2628:647:12:0:0:177]] 16:55, 9 במרץ 2021 (IST) :מתייג [[משתמש:Erel Segal]]--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 18:54, 9 במרץ 2021 (IST) :למישהו אחר יש זמן ורצון לטפל בזה?--[[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 13:52, 27 במאי 2022 (IDT) == [[:בראשית לח]] == {{/מצב|חדש}} {{#lst:שיחה:בראשית לח|1659886884058}} 1s6q145djpl7aejfom2qyblw55tlayx 0 275194 1417201 1170282 2022-08-07T12:42:31Z 2601:14D:4C80:A940:8007:ED9E:1672:AA80 wikitext text/x-wiki <poem> עַל חָרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי הֺרַס וְכִי הוּדַשׁ אֶסְפּוֹד בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה מִסְפְּד חָדָשׁ עַל הַקֺּדֶשׁ וְעַל הַמִּקְדָּשׁ: '''תִּ'''סָּתֵר לְאַלֵּם תַּרְשִׁישִׁים מֵרֺן כְּזִעְזַעְתָּ עוֹלָם מִפְּנֵי חָרוֹן כְּלִהֲטָה אֵשׁ בֵּין שְׁנֵי בַדֵּי אָרוֹן: '''שְׁ'''נֵי מִקְדָּשִׁים אֲשׁר בְּמַעְלָה וּבְמַטָּה זֶה עַל גַּבֵּי זֶה הָאֳפָלוּ בַּעֲלָטָה וְנַמְתָּ אַחֲרִישׁ אֶתְאַפַּק וְאַבִּיטָה: '''רָ'''אשֵׁי הַבַּדּים כְּנִגְנְזוּ מִבֵּית הַפָּרֹכֺת וְאַרְבַּע גֶּחָלִים בַּדְּבִיר מְהַלְּכוֹת וְאַרְבָּעִים יְסוֹד עַד תְּהוֹם מְלַחֲכוֹת: '''קֺ'''דֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִבִּתֵּי קֺדֶשׁ כְּנִבְדַּד סַחְתָּ וְהֵילַלְתָּ אָהֳלִי שֻׁדַּד וְנַמְתָּ אַכֶּה כַּף אֶל כַּף וְשָׁאַגְתָּ הֵידָד: '''צְ'''פִירַת תִּפְאַרְתְּךָ כְּנִתְּנָה בְּיַד צָר וְכָל כְּלִי חֶמְדָּה אִוּוּי בֵּית הָאוֹצָר וּלְךָ הַכֺּחַ וְהַגְּבוּרָה וְנָמוּ לֹא עָצָר: '''פְּ'''נֵי הַכִּסֵּא אָז אֻפָּלוּ וְגָבְהֵי שָׁמַיִם לְקַדְרוּת הֻשְׁפָּלוּ יָכִין וּבֺעַז לְהִשְׁתַּבֵּר כְּנָפָלוּ: '''עֶ'''שֶׂר שֻׁלְחָנוֹת אָז שׁוֹלָלוּ וּלְעוֹרְכֵיהֶם נָמוּ אַיֵּה אֲדוֹן אֵלּוּ לְאוֹצַר שִׁנְעָר לַקְּדֵשִׁים כְּהֻנְחָלוּ: '''שְׂ'''רָפִים עֺמְדִים נָעוּ מִמַּעֲמָד כְּנֶהֶרְסוּ מְכוֹנוֹת מִבֵּית מַחֲמָד זָריִם קָרְאוּ לִימֵי הַשְּׁמָד: '''נְ'''חשֶׁת יָם וַעֲשָׂרָה כִיֺּרוֹת כְּנִמְסְרוּ לַבֵּל וְהִנָּם שְׁבוּרוֹת וּשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת מֵאָז קְדוּרוֹת: '''מַ'''עֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים אֲשׁר בַּמֶּרְכָּבָה כְּהוּרְדוּ לָאָרֶץ זֺהַר הָרָקִיע כָּבָה חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם לִפְנֵי כְרוּבִים בָּא: '''ל'''וֹיוֹת הַמּוֹרָד מֵעֵת הוּרָדוּ הַטְּלָלִים עוֹד לִבְרָכָה לֹא יָרָדוּ כְּלָבִים רָעִים עַל בָּמֳתֵי עָב דֻּדּוּ: '''כָּ'''ל כְּלֵי הַכֶּסֶף וּכְלֵי הַזָּהָב קֻצְּצוּ וְֺסּוּ מִבֵּית הַלַּהַב בְּצֵאת הֶהָדָר שָׁחֲחוּ עֺזְרֵי רָהַב: '''י'''וֹם אֲשֶׁר נִקְרָא מְהוּמָה וּמְבוּכָה לַהֲקַת מַלְאָכִים כְּאִשָּׁה מְצֵרָה נָבוֹכָה דִּבּוּר פָּתַח וְעָנוּ אַחֲרָיו אֵיכָה: '''טָ'''ס עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי וְהוֹצִיאוּ הַכְּרוּבִים וּבִכְלִבָה הָיוּ בָם מְסוֹבֲבִים הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה חֲשׁוּבִים: '''חֵ'''יל שַׂרְפֵי מעֲלָה חֻלַּף מִגְּדֻלָּתוֹ וְאֵל אַדִּיר שְׁמוֹ לֹא אָבָה תְהִלָּתוֹ לְגַלִּים כְּחוּשַׁת בֵּית תִּפְאַרְתּוֹ: '''זַ'''מָּרֵי שַׁחַק הֶחֱשׁוּ מִנֺּעַם וְנָם מַה לָּכֶם פֹּה אֵין הַיּוֹם טַעַם מַה תְּקַלְּסוּ לַמֶּלֶךְ בִשְׁעַת הַזָּעַם: '''וְ'''הַכּוֹהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל מִשְׁמְרוֹתָם נִשְׁחָטִים וְעַל מַחְלְקוֹתָם עָמְדוּ שַׁעֲטַת אִסְטַרְדִּיּוֹטִים וְנָמוּ אַיֵּה מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים: '''הַ'''כֵּלִים וְהַמְשַׁמְּשִׁים בַּשְּׁבִי הוֹלְכִים הַשָּׁרִים וְהַסְּגָנִים בַּכֶּבֶל מְשׁוּכִים וּתְמוּר בַּדִּים שַׂק חָגְרוּ מַלְאָכִים: '''דָּ'''ץ לָבִיא וּפָקַח עֵינָיו וְהִנֵּה מִיכָאֵל מְהַלֵּךְ לְפָנָיו וְשָׂרִים הוֹלְכִים כַּעֲבָדִים חָזוּ הֲמוֹנָיו: '''גַּ'''אֲוָה עָטָּה וְכִבָּה אֶת הַמְּנוֹרָה וְנָטָה יָדוֹ אֶל אֵל הַמּוֹרָא וַיַּחֲשִּׁיךְ אוֹר עֺטֶה אוֹרָה: '''בְּ'''שַׁאֲגוֹ כַאֲרִי בַּדְּבִיר בֵּל בָּרַח דּוֹדִי כְּעַל מֵת מִתְאַבֵּל פִּקְדוֹן הָרוּחוֹת בּוֹ בַלַּיְלָה לֹא קִבֵּל: '''אָ'''מַר לַמַּשְׁחִיתִים חֲמָתִי הִתַּכְתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אוֹיְבֶיהָ נָתַתִּי עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְנַחֲלָתִי נָטָשְׁתִּי: </poem> cpoib0v8356tvgkp9isxm4zvrvbgbbi 0 276326 1417321 1387951 2022-08-08T10:04:13Z Nahum 68 wikitext text/x-wiki {{מסגרת מעוצבת עליונה |כותרת=[[ויקיטקסט:ארון הספרים היהודי|ארון הספרים היהודי]] |ערוך= |גבול=#99aaff |כותרת רקע=#F5F5F5 |כותרת טקסט=#000 |רקע=white |טקסט=black }} __ללא_עריכה__ __ללא_תוכן_עניינים__ ===={{מרכז|ספרי יסוד}}==== {{מרכז|'''[[מקרא]]''' (תנ"ך) {{רווח קשיח}}{{*}}{{רווח קשיח}} '''[[משנה]]''' ([[ביאור:משנה|מבוארת]]) {{רווח קשיח}}{{*}}{{רווח קשיח}} '''[[תלמוד בבלי]]''' {{רווח קשיח}}{{*}}{{רווח קשיח}} '''[[תלמוד ירושלמי]]'''<br> '''[[משנה תורה לרמב"ם]]''' {{רווח קשיח}}{{*}}{{רווח קשיח}} '''[[שולחן ערוך]]''' {{רווח קשיח}}{{*}}{{רווח קשיח}} [[מצוה:מפתח דפים|'''תרי"ג מצוות''' בויקיטקסט]]}} ===={{מרכז|[[מקרא]]}}==== [[משתמש:dovi/מקרא על פי המסורה#ראש|על פי המסורה]] {{*}} [[מקרא מבואר]] {{*}} [[ויבינו במקרא|מקרא מוקלט]] {{*}} [[:קטגוריה:תנ"ך|עניינים נוספים]]{{ש}} :'''[[:קטגוריה:מהדורות ותרגומים של התנ"ך|תרגומי המקרא]]''': [[תרגום אונקלוס|אונקלוס]] {{*}} [[תרגום ירושלמי (יונתן) לתורה|מיוחס ליונתן]] {{*}} [[תרגום ירושלמי (קטעים) לתורה|ירושלמי]] {{*}} [[תרגום יונתן לנביאים]] {{*}} [[תרגום דברי הימים|דברי הימים]] :'''[[:קטגוריה:פירושים על המקרא|פרשני המקרא]]''': [[מקראות גדולות|מהדורת מקראות גדולות]] {{*}} [[רש"י על המקרא|רש"י]] {{*}} [[רמב"ן על המקרא|רמב"ן]] {{*}} [[אבן עזרא על המקרא|אבן עזרא]] {{*}} [[רשב"ם על המקרא|רשב"ם]] {{*}} [[רבינו בחיי על התורה|רבינו בחיי]] {{*}} [[מצודות על המקרא|מצודות]] {{*}} [[כלי יקר]] {{*}} [[אברבנאל על המקרא|אברבנאל]] {{*}} [[בעל הטורים על התורה|בעל הטורים]] {{*}} [[מלבי"ם על המקרא|מלבי"ם]] {{*}} [[אור החיים]] {{*}} [[ספורנו]] ===={{מרכז|ספרות [[:קטגוריה:תנאים|התנאים]] ו[[:קטגוריה:אמוראים|האמוראים]]}}==== '''[[משנה]]''' ([[ביאור:משנה|מבוארת]]) {{*}} '''[[תלמוד בבלי]]''' {{*}} '''[[תלמוד ירושלמי]]''' {{*}} [[מכילתא|מכילתא דרבי ישמעאל]] [[ביאור:מכילתא|(מבוארת)]] {{*}} [[ספרא]] {{שלם|100}} <small>([[התורה והמצוה על ויקרא|מלבי"ם]] {{שלם|100}})</small> {{*}} [[ספרי]] {{שלם|100}} ([[ביאור:ספרי|מבואר]]) {{*}} [[מדרש רבה]] {{*}} [[מדרש תנחומא]] {{*}} [[מדרש משלי]] {{*}} [[אבות דרבי נתן]] {{*}} [[תוספתא]] <small>([[ביאור:תוספתא|מבוארת]])</small> {{*}} [[פרקי דרבי אליעזר]] {{שלם|100}} {{*}} [[סדר עולם רבא]] {{*}} [[פסיקתא דרב כהנא]] ===={{מרכז|חיבורים על [[ששה סדרים|הש"ס]]}}==== '''[[: קטגוריה:ראשונים על ש"ס בבלי|ראשונים]]''':{{ררר}} [[רש"י על הש"ס|רש"י]] {{שלם|100}} {{*}} [[תוספות על הש"ס|תוספות]] {{שלם|100}} {{*}} [[רי"ף על הש"ס|רי"ף]] {{שלם|100}} {{*}} [[רבינו אשר על הש"ס|רא"ש]] {{שלם|75}}{{*}} [[רבינו חננאל על הש"ס|ר"ח]] {{שלם|75}} {{*}} [[חידושי רמב"ן על הש"ס|רמב"ן]] {{שלם|75}} {{*}} [[חידושי הרשב"א על הש"ס|רשב"א]] {{שלם|75}} {{*}} [[חידושי הריטב"א על הש"ס|ריטב"א]] {{שלם|50}} {{*}} [[תוספות רי"ד]] {{*}} [[מאירי על הש"ס|מאירי]] {{שלם|25}} {{*}} [[שיטה מקובצת על הש"ס|שיטה מקובצת]] {{שלם|100}} {{ש}} '''[[: קטגוריה:אחרונים על ש"ס בבלי|אחרונים]]''':{{ררר}} [[צל"ח על הש"ס|צל"ח]] {{שלם|0}} {{*}} [[מהרש"א על הש"ס|מהרש"א]] {{שלם|0}} {{*}}[[מהרש"ל על הש"ס|מהרש"ל]] {{שלם|50}} {{*}} [[רש"ש על הש"ס|רש"ש]] {{שלם|0}} {{*}} [[פני יהושע על הש"ס|פני יהושע]] {{שלם|100}} ===={{מרכז|[[:קטגוריה:הלכה|הלכה]]}}==== '''[[משנה תורה לרמב"ם|משנה תורה]]''' {{שלם|100}} {{*}} [[סמ"ג]] {{שלם|100}} {{*}} [[ארבעה טורים]] {{שלם|100|}} {{*}} [[בית יוסף]] {{*}} '''[[שולחן ערוך]]''' {{שלם|100}} {{*}} [[בן איש חי]] {{ש}} [[:קטגוריה:מפרשי השולחן ערוך|'''מפרשי שו"ע''']]: {{ררר}} [[הגהות הרמ"א]] {{*}} [[לבוש מלכות]] {{שלם|25}} {{*}} {{גודל|83|[[מגן אברהם]] {{שלם|100}} {{*}} [[באר היטב]] {{שלם|100}} {{*}} [[ברכי יוסף]] {{שלם|0}} {{*}} [[ט"ז]] {{שלם|100}} (מוגה: {{שלם|25}}) {{*}} [[ביאור הגר"א]] {{שלם|0}} {{*}} [[קצות החושן]] {{שלם|100}}}} {{*}} [[קיצור שולחן ערוך]] {{שלם|100}} <small>([[קיצור שולחן ערוך מנוקד|מנוקד]] {{שלם|100}})</small> {{*}} [[ערוך השולחן]] {{שלם|50|שימושי}} {{*}} [[משנה ברורה]] {{שלם|100}} {{*}} [[כף החיים]] (סופר) {{שלם|25}} ===={{מרכז|[[:קטגוריה:שו"ת|תשובות]]}}==== [[תשובות רש"י]] {{*}} [[תשובות ריב"ש]] {{שלם|25|}} {{*}} [[תשובות הרשב"א]] {{שלם|25}}{{*}} [[שו"ת הרא"ש]] {{שלם|100}} {{*}} [[תרומת הדשן]] {{שלם|100|}} {{*}} [[שו"ת הרדב"ז]] {{שלם|50}} {{*}} [[שו"ת רבי עקיבא איגר]] {{שלם|0}} {{*}} [[חוות יאיר]] {{שלם|100}} {{*}} [[נודע ביהודה]] {{שלם|100}} ===={{מרכז|[[:קטגוריה:תפילות|תפילה]]}}==== '''ימות החול''': [[סידור]] {{*}} [[סידורי תפילה]] {{*}} [[תפילות שונות]] {{ש}} '''מועדים וזמנים''': [[זמירות לשבת]] {{*}} [[מחזורים לשלש רגלים]] {{*}} [[מחזורים לימים נוראים]] {{*}} [[הגדה של פסח (פירושונים)|הגדה של פסח]] {{*}} [[סליחות]] {{*}} [[קינות לתשעה באב|קינות]] ===={{מרכז|[[:קטגוריה:ספרי מחשבה|מחשבה]] ו[[:קטגוריה:ספרי מוסר ומידות|מוסר]]}}==== [[ספר הכוזרי]] {{*}} [[מורה נבוכים]] {{*}} [[האמונות והדעות]] {{*}} [[חובות הלבבות]] {{*}} [[אורחות צדיקים]] {{*}} [[שערי תשובה (גירונדי)|שערי תשובה לרבינו יונה]] {{*}} [[תומר דבורה]] <small>([[ספר תומר דבורה|מנוקד]])</small> {{*}} [[שערי קדושה]] {{*}} [[נפש החיים]] {{*}} [[:קטגוריה:רמח"ל|כתבי הרמח"ל]]: [[דרך ה']], [[מסילת ישרים]], [[דעת תבונות]] {{*}} [[כתבי הרב קוק]] ===={{מרכז|[[:קטגוריה:קבלה|קבלה]]}}==== [[ספר יצירה]] {{*}} '''[[ספר הזהר|זוהר]]''' {{*}} [[תיקוני זהר|תיקוני הזוהר]] {{*}} [[זהר חדש]] {{*}} [[ספרא דצניעותא]] {{*}} [[ספר שמות המלאכים]] {{*}} [[פרקי היכלות רבתי]] {{*}} [[ספר הבהיר]] {{*}} '''[[ויקיטקסט:ארון הספרים היהודי/קבלה/כתבי האר"י|כתבי האר"י]]''' {{*}} [[קל"ח פתחי חכמה]] ===={{מרכז|[[:קטגוריה:ספרי חסידות|חסידות]]}}==== [[פרי הארץ]] {{*}} [[יושר דברי אמת]] {{*}} [[נועם אלימלך]] {{*}} [[בני יששכר]] {{*}} [[צדקת הצדיק]] {{*}} [[שפת אמת]] {{ש}} '''[[:קטגוריה:ספרי ברסלב|ברסלב]]''': [[ליקוטי מוהר"ן]] {{*}} [[ספר המידות (ברסלב)|ספר המידות]] {{*}} [[סיפורי מעשיות (ברסלב)|סיפורי מעשיות]] {{*}} [[שיחות הר"ן]] {{*}} [[ליקוטי תפילות]] {{*}} [[ליקוטי הלכות]] {{*}} [[רמזי מעשיות על סיפורי מעשיות|רמזי מעשיות]] {{*}} [[שבחי הר"ן]] {{ש}} '''[[:קטגוריה:ספרי חב"ד|חב"ד]]''': [[תניא]] <small>([[תניא מנוקד|מנוקד]])</small> {{*}} [[חנה אריאל]] {{*}} [[תורה אור (חב"ד)|תורה אור]] {{שלם|25}} ===={{מרכז|[[:קטגוריה:השפה העברית|לשון הקודש]]}}==== [[שרשים|ספר השרשים]] {{*}} [[ספר מכלול (רד"ק)|ספר המכלול]] {{*}} [[ספר הערוך]] {{*}} [[מחברת מנחם]] {{*}} [[ערכי מצודת ציון|מצודת ציון]] {{*}} [[ערכי לשון הקודש]] ===={{מרכז|יצירות בנות ימינו}}==== [[סימן סיבה והבדלה]] {{*}} [[חבל נחלתו]] {{*}} [[חיים יוסף]] {{*}} [[מבית לפרוכת (סתיו)]] {{*}} [[:קטגוריה:צמח מורי|כתבי רב צמח מורי]] {{*}} [[בלבבי משכן אבנה (שוורץ)|בלבבי משכן אבנה]] <div></div> bwuso3gzccmz2spy2f8fmhmokxh75ij 0 276338 1417209 1416966 2022-08-07T13:18:30Z Nahum 68 wikitext text/x-wiki {{מסגרת מעוצבת עליונה|כותרת={{צבע גופן|לבן|טקסטים חדשים}}|ערוך=|גבול=#99aaff|כותרת רקע=#009000|כותרת טקסט=white|רקע=white|טקסט=black}} [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)|תקנות נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום]] {{*}} [[חוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים]] {{*}} [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] <!-- בוט שורה ראשונה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] <!-- בוט שורה שנייה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)|(רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תשובות ריב"ש]] {{*}} [[דורות הראשונים/כרך א|דורות הראשונים כרך א]] {{*}} [[משנה תמורה עם ניקוד]] {{*}} [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת וילך|רש"י מנוקד על פרשת וילך]] [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת האזינו|ועל פרשת האזינו]] {{*}} [[משנה מסכת פאה מנוקדת ומעוצבת|משנה פאה]] [[משנה מסכת דמאי מנוקדת ומעוצבת|ודמאי]] מנוקדת, מעוצבת ומוגהת {{*}} [[קבא דקשייתא]] {{*}} [[שפוני טמוני חול]] {{*}} [[משיבת נפש]] {{*}} [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים|קינת יוסף]] [[קטגוריה:טקסטים חדשים]] g6604i3s6wnkcevlege865bnexszml8 1417245 1417209 2022-08-07T16:00:31Z OpenLawBot 8112 טקסטים חדשים wikitext text/x-wiki {{מסגרת מעוצבת עליונה|כותרת={{צבע גופן|לבן|טקסטים חדשים}}|ערוך=|גבול=#99aaff|כותרת רקע=#009000|כותרת טקסט=white|רקע=white|טקסט=black}} [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)|תקנות נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום]] {{*}} [[חוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים]] {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] <!-- בוט שורה ראשונה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] <!-- בוט שורה שנייה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תשובות ריב"ש]] {{*}} [[דורות הראשונים/כרך א|דורות הראשונים כרך א]] {{*}} [[משנה תמורה עם ניקוד]] {{*}} [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת וילך|רש"י מנוקד על פרשת וילך]] [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת האזינו|ועל פרשת האזינו]] {{*}} [[משנה מסכת פאה מנוקדת ומעוצבת|משנה פאה]] [[משנה מסכת דמאי מנוקדת ומעוצבת|ודמאי]] מנוקדת, מעוצבת ומוגהת {{*}} [[קבא דקשייתא]] {{*}} [[שפוני טמוני חול]] {{*}} [[משיבת נפש]] {{*}} [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים|קינת יוסף]] [[קטגוריה:טקסטים חדשים]] i1szhwomfxvpgxerw57va4ywy4ccl5r 1417267 1417245 2022-08-07T18:46:55Z Nahum 68 כפול wikitext text/x-wiki {{מסגרת מעוצבת עליונה|כותרת={{צבע גופן|לבן|טקסטים חדשים}}|ערוך=|גבול=#99aaff|כותרת רקע=#009000|כותרת טקסט=white|רקע=white|טקסט=black}} [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)|תקנות נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום]] {{*}} [[חוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים]] {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] <!-- בוט שורה ראשונה --> {{*}} <!-- בוט שורה שנייה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תשובות ריב"ש]] {{*}} [[דורות הראשונים/כרך א|דורות הראשונים כרך א]] {{*}} [[משנה תמורה עם ניקוד]] {{*}} [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת וילך|רש"י מנוקד על פרשת וילך]] [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת האזינו|ועל פרשת האזינו]] {{*}} [[משנה מסכת פאה מנוקדת ומעוצבת|משנה פאה]] [[משנה מסכת דמאי מנוקדת ומעוצבת|ודמאי]] מנוקדת, מעוצבת ומוגהת {{*}} [[קבא דקשייתא]] {{*}} [[שפוני טמוני חול]] {{*}} [[משיבת נפש]] {{*}} [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים|קינת יוסף]] [[קטגוריה:טקסטים חדשים]] dxq4rvzopy57s0gszpedy3mvpcabxy1 1417268 1417267 2022-08-07T18:47:32Z Nahum 68 wikitext text/x-wiki {{מסגרת מעוצבת עליונה|כותרת={{צבע גופן|לבן|טקסטים חדשים}}|ערוך=|גבול=#99aaff|כותרת רקע=#009000|כותרת טקסט=white|רקע=white|טקסט=black}} [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)|תקנות נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום]] {{*}} [[חוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים]] {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] <!-- בוט שורה ראשונה --> {{*}} <!-- בוט שורה שנייה -->{{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תשובות ריב"ש]] {{*}} [[דורות הראשונים/כרך א|דורות הראשונים כרך א]] {{*}} [[משנה תמורה עם ניקוד]] {{*}} [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת וילך|רש"י מנוקד על פרשת וילך]] [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת האזינו|ועל פרשת האזינו]] {{*}} [[משנה מסכת פאה מנוקדת ומעוצבת|משנה פאה]] [[משנה מסכת דמאי מנוקדת ומעוצבת|ודמאי]] מנוקדת, מעוצבת ומוגהת {{*}} [[קבא דקשייתא]] {{*}} [[שפוני טמוני חול]] {{*}} [[משיבת נפש]] {{*}} [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים|קינת יוסף]] [[קטגוריה:טקסטים חדשים]] 0iv0cx37gyq00vungxf1oxjp5nytebw 1417289 1417268 2022-08-08T00:00:32Z OpenLawBot 8112 טקסטים חדשים wikitext text/x-wiki {{מסגרת מעוצבת עליונה|כותרת={{צבע גופן|לבן|טקסטים חדשים}}|ערוך=|גבול=#99aaff|כותרת רקע=#009000|כותרת טקסט=white|רקע=white|טקסט=black}} [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)|תקנות נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום]] {{*}} [[חוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים]] {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] <!-- בוט שורה ראשונה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] <!-- בוט שורה שנייה --> {{*}} <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תשובות ריב"ש]] {{*}} [[דורות הראשונים/כרך א|דורות הראשונים כרך א]] {{*}} [[משנה תמורה עם ניקוד]] {{*}} [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת וילך|רש"י מנוקד על פרשת וילך]] [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת האזינו|ועל פרשת האזינו]] {{*}} [[משנה מסכת פאה מנוקדת ומעוצבת|משנה פאה]] [[משנה מסכת דמאי מנוקדת ומעוצבת|ודמאי]] מנוקדת, מעוצבת ומוגהת {{*}} [[קבא דקשייתא]] {{*}} [[שפוני טמוני חול]] {{*}} [[משיבת נפש]] {{*}} [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים|קינת יוסף]] [[קטגוריה:טקסטים חדשים]] qqkzvh0ktw6d4640r9exulah0rv4k65 1417303 1417289 2022-08-08T08:00:31Z OpenLawBot 8112 טקסטים חדשים wikitext text/x-wiki {{מסגרת מעוצבת עליונה|כותרת={{צבע גופן|לבן|טקסטים חדשים}}|ערוך=|גבול=#99aaff|כותרת רקע=#009000|כותרת טקסט=white|רקע=white|טקסט=black}} [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)|תקנות נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום]] {{*}} [[חוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים]] {{*}} [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] <!-- בוט שורה ראשונה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] <!-- בוט שורה שנייה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תשובות ריב"ש]] {{*}} [[דורות הראשונים/כרך א|דורות הראשונים כרך א]] {{*}} [[משנה תמורה עם ניקוד]] {{*}} [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת וילך|רש"י מנוקד על פרשת וילך]] [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת האזינו|ועל פרשת האזינו]] {{*}} [[משנה מסכת פאה מנוקדת ומעוצבת|משנה פאה]] [[משנה מסכת דמאי מנוקדת ומעוצבת|ודמאי]] מנוקדת, מעוצבת ומוגהת {{*}} [[קבא דקשייתא]] {{*}} [[שפוני טמוני חול]] {{*}} [[משיבת נפש]] {{*}} [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים|קינת יוסף]] [[קטגוריה:טקסטים חדשים]] 1nx3gqc9zgst2m3v7kb7sb5mkrjg8p0 1417317 1417303 2022-08-08T09:50:19Z Nahum 68 wikitext text/x-wiki {{מסגרת מעוצבת עליונה|כותרת={{צבע גופן|לבן|טקסטים חדשים}}|ערוך=|גבול=#99aaff|כותרת רקע=#009000|כותרת טקסט=white|רקע=white|טקסט=black}} [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)|תקנות נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום]] {{*}} [[חוק איסור פרסום מידע לגבי נפגעים]] {{*}} [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] <!-- בוט שורה ראשונה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף)]] <!-- בוט שורה שנייה --> {{*}} [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] <!-- בוט שורה שלישית --> {{*}} [[תשובות ריב"ש]] {{*}} [[דורות הראשונים/כרך א|דורות הראשונים כרך א]] {{*}} [[משנה תמורה עם ניקוד]] {{*}} [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת וילך|רש"י מנוקד על פרשת וילך]] [[רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/פרשת האזינו|ועל פרשת האזינו]] {{*}} [[משנה מסכת פאה מנוקדת ומעוצבת|משנה פאה]] [[משנה מסכת דמאי מנוקדת ומעוצבת|ודמאי]] מנוקדת, מעוצבת ומוגהת {{*}} [[קבא דקשייתא]] {{*}} [[שפוני טמוני חול]] {{*}} [[משיבת נפש]] {{*}} [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים|קינת יוסף]] [[קטגוריה:טקסטים חדשים]] c8ynjw55hcvzhp39qggb7nxcc61rywi 4 290855 1417246 1416967 2022-08-07T16:00:32Z OpenLawBot 8112 עדכונים אחרונים wikitext text/x-wiki <div style="height: 250px; overflow: auto;"> * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(פטור מרישיון שיווק ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)|תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני {{מוקטן|(פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(רישום במרשם היצוא הביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(הפחתה של העיצום הכספי)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(רישיונות)}}]] * [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)|תקנות הנכים {{מוקטן|(כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)}}]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (שיבוץ פרסומות ואזכורים מסחריים בשידורי רדיו)|כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו {{מוקטן|(שיבוץ פרסומות ואזכורים מסחריים בשידורי רדיו)}}]] * [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)|תקנות הביטוח הלאומי {{מוקטן|(תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)}}]] * [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)|תקנות המים {{מוקטן|(השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)}}]] * [[תקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות)|תקנות הרופאים {{מוקטן|(אישור תואר מומחה ובחינות)}}]] * [[תקנות הטיס (רשיונות לעובדי טיס)|תקנות הטיס {{מוקטן|(רשיונות לעובדי טיס)}}]] * [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)|כללי המים {{מוקטן|(קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)}}]] </div> nf6wduoa56gf297dso9aqs5g7m8eq09 1417290 1417246 2022-08-08T00:00:33Z OpenLawBot 8112 עדכונים אחרונים wikitext text/x-wiki <div style="height: 250px; overflow: auto;"> * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(פטור מרישיון שיווק ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)|תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני {{מוקטן|(פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(רישום במרשם היצוא הביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(הפחתה של העיצום הכספי)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(רישיונות)}}]] * [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)|תקנות הנכים {{מוקטן|(כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)}}]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (שיבוץ פרסומות ואזכורים מסחריים בשידורי רדיו)|כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו {{מוקטן|(שיבוץ פרסומות ואזכורים מסחריים בשידורי רדיו)}}]] * [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)|תקנות הביטוח הלאומי {{מוקטן|(תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)}}]] * [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)|תקנות המים {{מוקטן|(השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)}}]] * [[תקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות)|תקנות הרופאים {{מוקטן|(אישור תואר מומחה ובחינות)}}]] * [[תקנות הטיס (רשיונות לעובדי טיס)|תקנות הטיס {{מוקטן|(רשיונות לעובדי טיס)}}]] </div> n4dgknbdc2ofvwq3nluujlvs0hscons 1417304 1417290 2022-08-08T08:00:32Z OpenLawBot 8112 עדכונים אחרונים wikitext text/x-wiki <div style="height: 250px; overflow: auto;"> * [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)|תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים {{מוקטן|(אזהרה)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(פטור מרישיון שיווק ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)|תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני {{מוקטן|(פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(השגה על החלטת הרשות המוסמכת)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(רישום במרשם היצוא הביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(הפחתה של העיצום הכספי)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)}}]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני {{מוקטן|(רישיונות)}}]] * [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)|תקנות הנכים {{מוקטן|(כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)}}]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (שיבוץ פרסומות ואזכורים מסחריים בשידורי רדיו)|כללי הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו {{מוקטן|(שיבוץ פרסומות ואזכורים מסחריים בשידורי רדיו)}}]] * [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)|תקנות הביטוח הלאומי {{מוקטן|(תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)}}]] * [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)|תקנות המים {{מוקטן|(השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)}}]] * [[תקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות)|תקנות הרופאים {{מוקטן|(אישור תואר מומחה ובחינות)}}]] </div> mcnjp5e3ez0vyzvi9ptywqnptcoi8k9 2 293285 1417222 1416984 2022-08-07T15:19:46Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] nrrjwjh4wzad1bsvai09g7m4q52y4b0 1417227 1417222 2022-08-07T15:24:11Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)]] 3y69jdiirio1rqs1qiohtkippu4y20n 1417231 1417227 2022-08-07T15:35:38Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)]] * [[צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ)]] 3d44e207wb3kcjdf4ewh076vmcxdeyl 1417244 1417231 2022-08-07T16:00:15Z OpenLawBot 8112 תודה wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)]] * [[צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ)]] 1hrgcms89u3wcdwedbx5eajuq55q92z 1417282 1417244 2022-08-07T21:41:14Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)]] * [[צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ)]] adkq2jbploi2h75390labry7de6xnal 1417284 1417282 2022-08-07T21:42:14Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)]] * [[צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ)]] 2v381lnra0t6vwyovo0fqmi9m1sv2kb 1417288 1417284 2022-08-08T00:00:18Z OpenLawBot 8112 תודה wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)]] * [[צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ)]] pt0k1v6ztcolh86j3kb0mmu1a3xo2b6 1417302 1417288 2022-08-08T08:00:16Z OpenLawBot 8112 תודה wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)]] * [[צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ)]] 4hckgc4208qxrf5ivyixjv6uxa6andi 1417313 1417302 2022-08-08T09:33:19Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki רשימת דפים להוספה על ידי הבוט {{מוקטן|(רשימת דפים שהתווספו ראו [[משתמש:OpenLawBot/ארכיון|בארכיון]])}} * {{v}} נוצר [[תקנות רואי חשבון]] * {{v}} נוצר [[תקנות המקרקעין (אגרות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סילוק פסולת רדיואקטיבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 67)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (רישום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הסכמים קיבוציים (הודעה על הסדר בכתב שאינו מסמך בר-רישום)‏]] * {{v}} נוצר [[צו למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (מוצר דמוי אסבסט)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (הודעה למחזיק במקרקעין)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גביה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (כהונתם של חברי המועצה לשידורי כבלים וסדרי עבודתה של המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מכרזים)]] * {{v}} נוצר [[צו רשות הספנות והנמלים (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בחברת נמל אילת בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (הוראות לתשלום חובות פסוקים)]] * {{v}} נוצר [[הוראת הבזק (פרסום כללים)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרס חיוני למדינה באל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (שירותי החברה)]] * {{v}} נוצר [[צו החברות הממשלתיות (הכרזה על אינטרסים חיוניים למדינה בתעש מערכות בע"מ)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (יחידת פיקוח)]] * {{v}} נוצר [[תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבזק (כניסה למקרקעין לשם מתן שירותי בזק למקרקעין אחרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הבזק (מתן שירותי בזק למדינה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (סמל הנכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (שעבודים)‏]] * {{v}} נוצר [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (מוסכים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (תנאים לרישוי מוסכים ומנהלים מקצועיים של מוסכים ולהסמכת בוחנים בבחינות לרישוי והוראות שונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות האגודות השיתופיות (פירוק)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות המבחן (שירותי המבחן)‏]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצומח (הסדר יבוא ומכירה של תכשירים כימיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי השירות הבולאי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ישראל)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הגנת הצרכן (מאגר להגבלת פניות שיווקיות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות כינויי מקור (סדרי רישום של כינויי מקור שארץ מקורם היא ארץ-חוץ)]] * {{v}} נוצר [[צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] * {{v}} נוצר [[צו הטיס (הגבלות על הטיסה ואכרזת אזור אסור) (אזור הגדה המערבית)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על מכונים פסיכומטריים (בקשה לאישור)]] * {{v}} נוצר [[תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (נגישות שירותי בריאות בקהילה במצב חירום)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (פטור מרישיון ומהיתר לעבודת אסבסט ומניעת ניגוד עניינים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק (הפחתה של סכום עיצום כספי ופריסת תשלומים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי לתאגיד בנקאי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (רישוי) (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[צו בנק ישראל (שיעורי הפחתה מרביים של סכומי העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[חוק החכרת מקרקעין (הוראות שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (מדגריות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון צאן)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (רישום, סימון והובלה של בקר)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי-חיים (יבוא בעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[צו סדר הדין הפלילי (הסמכת בתי משפט קהילתיים) (הוראת שעה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (יבוא ויצוא של מוצרים מבעלי חיים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות מחלות בעלי חיים (סימון גמלים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (כללים לתשלום גמול ליושב ראש המועצה והחזר הוצאות לחברי המועצה)]] * {{v}} נוצר [[תקנות התעבורה (תנאים להפחתה של האגרה בעד רישיון להפעלת מונית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה)]] * {{v}} נוצר [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (תעריפים למתן שירותי תשתית)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)]] * {{v}} נוצר [[כללי המים (קביעת תנאים ברישיון) (ניתוק אספקת מים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות המים (השמעת טענות והצעות על תעריפים למים מוחדרים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישיונות)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (התייעצות עם משרד החוץ בנוגע למתן רישיון יצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של העיצום הכספי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (הפחתה של סכומי הקנס האזרחי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (רישום במרשם היצוא הביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (השגה על החלטת הרשות המוסמכת)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על ייצוא ביטחוני (פטור מרישיון ייצוא ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] * {{v}} נוצר [[תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] * {{v}} נוצר [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] * [[תקנות הרוקחים (גז דו-חנקן חמצני)]] * [[תקנות התקנים (אופן פרסום בדבר הטלת עיצום כספי)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית לניהול הבטיחות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מועצת המוסד לבטיחות וגיהות)]] * [[תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ועדות בטיחות ונאמני בטיחות)]] * [[כללי הפיקוח על עסקי ביטוח (אי-תחולת הוראות החוק)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הליכים ותנאים למתן רישיון למשדר חדשות בין-לאומי, ולאישור התקשרויותיו עם בעלי רישיון לשידור תוכני חוזי-שמע)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (הגבלת עוצמת הקול בתשדירי פרסומת, בקדימונים ובשידורים אחרים)]] * [[כללי התקשורת (בזק ושידורים) (תשדירי פרסומת, תשדירי שירות והודעות חסות בשידורי ערוץ ייעודי)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (ייעוץ להשקעות)]] * [[תקנות הנמלים (רישוי נתבים)]] * [[תקנות הנמלים (שימוש בעגורני חוף)]] * [[תקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (פיצוי לקטין שניזוק מעבירה)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)]] * [[צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)]] * [[תקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי)]] * [[צו העונשין (קביעת גופים אחרים וסוגי גופים לעניין עבודת שירות)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי)]] * [[צו העונשין (הכרזה על עניין סודי) (הוראת שעה)]] * [[תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון עצמי שיראו אותם כעודפים)]] * [[תקנות פנקס האימוצים]] * [[תקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים)]] * [[תקנות שירותי הסעד (מבחני נזקקות)]] * [[צו התגמולים לנפגעי פעולות איבה (החלת תקנות בדבר השתלמות מקצועית, ערבויות וביטוח מפני מחלה)]] * [[תקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (נכנסים לישראל)]] * [[תקנות העונשין (מאסר על תנאי)]] * [[תקנות ההגבלים העסקיים (הסדר שכל כבילותיו נוגעות לתובלה בין-לאומית)]] * [[אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן)]] * [[תקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף)]] * [[כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים)]] * [[כללי בתי הדין הדתיים הדרוזיים (סדרי הדיון של הוועדה למינוי קאדים מד'הב)]] * [[תקנות המיילדות (החזקת פטידין והשימוש בו)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירות למוסדות הלשכה)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מינוי פרקליטים ליד ועדות האתיקה והפסקת כהונתם)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (מתן סעד משפטי למעוטי אמצעים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים)]] * [[תקנות לשכת עורכי הדין (קביעת סוגי שירותים ברישום דירות שבעדם ייקבע תעריף מקסימלי)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי בפעולות לרישום דירות מגורים)]] * [[כללי לשכת עורכי-הדין (חברי גופים נבחרים או ממונים)]] * [[כללי לשכת עורכי הדין (נוהל התקנת כללים)]] * [[צו לשכת עורכי הדין (בטוחות לעניין עורך דין זר)]] * [[תקנות אומנה לילדים (מנגנון תלונה לילדים במסגרת השמה חוץ-ביתית)]] * [[תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות)]] * [[תקנות הסעד (טיפול במפגרים)]] * [[תקנות בריאות העם (אשפוז בבית חולים)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רשיונות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (רישום מתאמנים ופיקוח על התאמנות)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערעור לבית המשפט המחוזי)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים (סדר הדין של ועדת המשמעת)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (בחינות בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית)]] * [[תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (ערבות בנקאית ערובה אחרת או ביטוח)]] * [[תקנות הבטיחות בעבודה (מכירת טרקטורים ומסגרות בטיחות)]] * [[תקנות המכס (סדרי הדין בערעור)‏]] * [[תקנות הכניסה לישראל (פטור מקבלת היתר למתן אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר למשתתף תכנית זהות)]] * [[צו הביטוח הלאומי (אזורי ניסוי לעניין סעיף 224א לחוק) (הוראת שעה)]] * [[תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול)]] * [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (התנאים למתן הטבות לרווחה כלכלית)]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש]] * [[תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי)]] * [[צו הראיות (פסיכולוג מומחה)]] * [[תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה)]] * [[תקנות עבודת נשים (עבודות בקרינה מייננת)]] * [[תקנות העסקת נכי מלחמה]] * [[תקנות העסקת בני משפחות חיילים שנספו במערכה]] * [[תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (ערבויות למילוות לנכים)]] * [[תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות)]] * [[תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (סדרי רישום)]] * [[תקנות מרשם האוכלוסין (רישום מען)]] * [[כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים)]] * [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה של עגלי חלב)]] * [[תקנות החולה הנוטה למות (ועדות, מסמכים, מאגר מידע ודיווח)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים)]] * [[הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית)]] * [[כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (פרסומת המכוונת לקטינים)]] * [[תקנות לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) (סדרי דין)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - מכבים–רעות)]] * [[תקנות העיריות (רובע עירוני - נווה מונוסון)]] * [[תקנות רישוי עסקים (תנאים תברואיים לקייטנות ומחנות נופש)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים)]] * [[תקנות התחרות הכלכלית (סדרי דין בבית הדין ובערעור)]] * [[תקנות שירות בטחון (שירות מילואים)‏]] * [[תקנות שירות בטחון (הכשרה חקלאית)]] * [[צו סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (חקירת חשודים לפי חוק השיפוט הצבאי)]] * [[תקנות בריאות העם (תיקון פנקסי לידות ומיתות)]] * [[תקנות בריאות העם (תנאי שחובה לקיימו במרפאה)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (רישום בקופת חולים ונהלי מעבר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלומים לחברת הדואר)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תשלום דמי ביטוח בריאות לגבי עובד במשק בית)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה)]] * [[תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים)]] * [[תקנות הנהיגה הספורטיבית (כללים בדבר כשירות רפואית)]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (בתי חולים)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (ניפוק דלק במכלית)]] * [[צו הפעלת רכב (מנועים ודלק) (הפעלת רכב מנועי בבנזין)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (דבורים)]] * [[תקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים) (סוסים טהורי גזע)]] * [[תקנות המים (כללים לרחיצת רכב ולשטיפת משטחים מרוצפים במים)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (העברת סכום כספי למד"א)]] * [[צו ביטוח בריאות ממלכתי (מימון מועצת הבריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר תשלום בעד ביטוח רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (העלאת מחירי אשפוז ושירותים אמבולטוריים) (מס' 2)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירות רפואי למבוטחי קופת חולים ביישובים קטנים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הודעה על סגירת מרפאה או על הפסקת התקשרות למתן שירות רפואי)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (החזר בעד שירותי בריאות)]] * [[תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הגשת דוח)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (עבירות ועונשין)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פסיכולוגיה רפואית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרטי רישום)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (פרסומת)]] * [[כללי הפסיכולוגים (אתיקה מקצועית)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (ייחוד פעולות לפסיכולוג חינוכי)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי בחינות לרישום בפנקס)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (מומחיות מוכרת - פסיכולוגיה התפתחותית)]] * [[תקנות לפיצוי נפגעי גזזת (תשלום פיצוי חד פעמי, קיצבה ומענק)]] * [[תקנות הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים (סימון אזהרה)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי ציבורי)]] * [[תקנות דם טבורי (בנק דם טבורי פרטי)]] * [[תקנות בריאות העם (שמירת רשומות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (השתתפות בהוצאות של מי שחייב במזונותיו של פעוט עם מוגבלות)]] * [[תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז')]] * [[תקנות הרופאים (בחינות רישוי)]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "אורתופד")]] * [[צו הרופאים (שימוש בהגדר "מנתח")]] * [[תקנות הסמים המסוכנים (תעודה לזיהוי סם שמבקשים לחלטו או להשמידו וסדרי דין בדבר בקשה לחילוט סם או להשמדתו)]] * [[תקנות הרופאים (פרסומת אסורה)]] * [[כללי בנק ישראל (שירותים בתחום המטבע)]] * [[תקנות דיני העונשין (דרכי ענישה) (גמילה מדחף לסמים מסוכנים)]] * [[צו הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הארכת תקופת תוקף של תעודה זמנית)]] * [[צו הגנת הצרכן (סימון טובין) (סימון טובין במחיריהם הממוצע במדינות מחוץ לישראל) (הוראת שעה)]] * [[תקנות בריאות הציבור (מזון) (יבוא מזון רגיל בהליך מקוון) (הוראת שעה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (הליכים ותנאים לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (המועד להגשת בקשה לקבלת רישיון לשידורי טלוויזיה)]] * [[כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (ועדה מייעצת לבחינת תחום שידורי הטלוויזיה בישראל)]] * [[כללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (נטילת זמני שידור)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מהיתר הפעלה)]] * [[כללי החברות הממשלתיות (מינוי רואי חשבון ושכרם)]] * [[תקנות הפסיכולוגים (סדרי דין בועדות)]] * [[תקנות מעונות יום שיקומיים (כללים להכרה במכון להתפתחות הילד)]] * [[תקנות רישוי שירותי התעופה (פטור מרישיון הפעלה מסחרית)]] * [[צו שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הארכת מועד תחולת חובת הנגישות למוסדות בריאות קיימים)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור רכב והרכבתו)]] * [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים להולכת גז טבעי)]] * [[צו הגז (בטיחות ורישוי) (מיתקנים לחלוקת גז טבעי)]] * [[תקנות הדיור המוגן (ועד דיירים)]] * [[תקנות הדיור המוגן (תנאים לעניין ניסיון, הכשרה מקצועית וותק של מנהל בית דיור מוגן)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס של מפרט דירה)]] * [[תקנות הדיור המוגן (טופס מסמך גילוי)]] * [[תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד)]] * [[תקנות עבודת נשים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות פיצויי פיטורים (חובת מסירת הודעות למעביד)]] * [[תקנות הטיס (יחידות מידה)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר בחירת נציגי המגדלים)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2021)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2020)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2018)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2017)]] * [[תקנות המועצה לענף הלול (כללים בדבר מכסות לייצור ביצי מאכל לשיווק בשנת 2016)]] * [[תקנות שימור הקרקע]] * [[תקנות שימור השפוע של טבריה]] * [[תקנות שמור חיפה (אגף הכרמל)]] * [[תקנות שימור חולות יפו–ראשון-לציון–נחל רובין]] * [[כללי שימור הכפר חבלה]] * [[כללי שימור קרקע של ח'אן יונס]] * [[תקנות שימור ירושלים (מבואות מערביים)]] * [[תקנות שימור דיר עמר]] * [[תקנות שימור א-ראמה]] * [[כללי שימור-קרקע של ג'בל א-דאהי (גבעת המורה)]] * [[כללי שימור-קרקע של א-טורייבה-כרנוב]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור עמק חפר)]] * [[תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון)]] * [[תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בעלי מקצוע בעמותה מוכרת)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (בדיקת כשירות מבקש)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (כללי פרסום)]] * [[תקנות אימוץ ילדים (הוראות בדבר שמירה נפרדת וחסויה של פרטי הורה שני והשימוש בהם)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (אגרות)]] * [[תקנות מינהל מקרקעי ישראל (מאגר המידע)]] * [[תקנות האחריות לפיצוי נזקי זיהום בשמן (היטל השתתפות בקרן הבין-לאומית)]] * [[תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים)]] * [[תקנות סדר הדין הפלילי (הודעה לנאשם בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי)]] * [[תקנות התכנון והבניה (הקמת מיתקן גז בלחץ נמוך מאוד)]] * [[תקנות החכרת מקרקעין (הוראות שעה) (סדרי הגשת ערר וסדרי הדין בועדת ערר)]] * [[תקנות החברות (תחולה על חברה לתועלת הציבור שהיא חברה ממשלתית או חברת בת ממשלתית)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)]] * [[צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)]] * [[צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ)]] * [[כללי הקלות לחרש (הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו)]] * [[כללי הקלות לחרש (המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין)]] * [[כללי הקלות לחרש (רשות השידור)]] 30fchtahkyh7lkj4l9br2sok6sh9sxr 116 318839 1417305 980894 2022-08-08T09:02:39Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki <שם> חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול, התשע"א-2011 <שם קודם> חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התשע"א-2011 (תיקון: תשע"ב) <מאגר 2000755 תיקון 2066795> <מקור> ((ס"ח תשע"א, 1000|חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים|18:301393)); ((תשע"ב, 698|תיקון|18:301446)); ((תשע"ו, 334|תיקון מס' 2|20:319733)); ((תשע"ח, 823|תיקון מס' 3|20:504182)). @ 1. הגדרות (תיקון: תשע"ב, תשע"ו, תשע״ח) : בחוק זה - :- "איש צוות במוסד רפואי" - מטפל כהגדרתו [[בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996]], מאבטח, עובד מינהל ומשק וכל אדם אחר שמבצע עבודה או נותן שירות במוסד רפואי, לרבות מתנדב; :- ״איש צוות במקום המספק שירותי רווחה״ - איש צוות מקצועי או מינהלי, לרבות מתנדב או מאבטח, במקום המספק שירותי רווחה; :- "אלימות מילולית" - איומים וכן דברי גידוף, השמצה, ביזוי או התבטאות אחרת שיש בה משום פגיעה או השפלה או פרסום כלפי איש צוות המוסד רפואי או איש צוות במקום המספק שירותי רווחה, בקשר לעבודתו, שיש בו חשש ממשי שהמפרסם יעשה מעשה אלימות פיזית כלפי אדם כאמור; :- "אלימות פיזית" - הכאת אדם, נגיעה בו, דחיפתו או הפעלת כוח על גופו בדרך אחרת, בלא הסכמתו; :- "מוסד" - מוסד רפואי או מחלקה לשירותים חברתיים או כל מקום המספק שירותי רווחה; :- "מוסד רפואי" - בית חולים ומרפאה כמשמעותם [[בפקודת בריאות העם, 1940]], וכל מוסד אחר אשר תפקידו העיקרי הוא מתן שירותי בריאות; :- "מנהל מוסד רפואי" - (((נמחקה);)) :- "מחלקה לשירותים חברתיים" - מחלקה ברשות מקומית למתן שירותי רווחה; :- "מנהל מוסד" - אחד מאלה, לפי העניין: :: (1) לעניין מוסד רפואי - מנהל המוסד הרפואי, לרבות מי שהוא הסמיך לעניין הוראות חוק זה, כולן או חלקן; :: (2) לעניין מקום המספק שירותי רווחה - מנהל מחלקה לשירותים חברתיים או עובד סוציאלי במחלקה כאמור שהוא הסמיך לעניין הוראות חוק זה, כולן או חלקן, או מנהל השירות במשרד הרווחה והשירותים החברתיים האחראי על אותו מקום; :- "מעשה אלימות" - אלימות פיזית או אלימות מילולית; :- "עובד סוציאלי" - כהגדרתו [[בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996]]; :- "עובד רווחה" - (((נמחקה);)) :- "רשות מקומית" - עירייה או מועצה מקומית; :- "שירותי רווחה" - שירותים הניתנים על ידי מחלקות לשירותים חברתיים ברשויות מקומיות, על ידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים או על ידי מי מטעמם; :- "השר" - אחד מאלה: :: (1) לעניין מוסד רפואי - שר הבריאות; :: (2) לעניין מקום המספק שירותי רווחה - שר הרווחה והשירותים החברתיים. @ 2. אזהרה על ידי מנהל מוסד (תיקון: תשע"ב, תשע״ח) : נקט אדם במתכוון מעשה אלימות כלפי איש צוות במוסד רפואי או כלפי איש צוות במקום המספק שירותי רווחה או השחית במתכוון רכוש של מוסד, רשאי מנהל המוסד להזהירו בכתב כי אם בתקופה של 12 חודשים (להלן - תקופת האזהרה) יחזור וינקוט מעשה אלימות כאמור או ישחית את רכוש המוסד, יהיה המנהל רשאי להורות על מניעת כניסתו למוסד האמור בהתאם להוראות [[סעיף 3]]; השר, באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, יקבע את נוסח האזהרה, ורשאי הוא לקבוע הוראות לעניין דרכי מסירתה. : ((פורסמו [[תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה), התשע״ב–2011]].)) @ 3. הוראה בדבר מניעת כניסה למוסד (תיקון: תשע"ב) : (א) הוזהר אדם כאמור [[בסעיף 2]], וחזר ונקט במתכוון מעשה אלימות כלפי איש צוות במוסד רפואי או כלפי איש צוות במקום המספק שירותי רווחה, או השחית במתכוון רכוש של מוסד, בתקופת האזהרה, רשאי מנהל המוסד להורות כי לא יהיה רשאי להיכנס לאותו מוסד או לחלק ממנו, למעט במקרים המפורטים להלן, לפי העניין, ולתקופה המפורטת בסעיף קטן (ב): :: (1) לשם קבלת טיפול רפואי שהוא זקוק לו; :: (2) לשם מתן שירותי רווחה - אם השתכנע מנהל המוסד כי עלולה להיגרם פגיעה בצרכיו החיוניים אם לא יקבל שירותי רווחה כאמור. : (ב) מניעת כניסה כאמור בסעיף קטן (א) תהיה בתקופה כלהלן: :: (1) אם נקט בתקופת האזהרה אלימות פיזית - תקופה שלא תעלה על שישה חודשים; :: (2) אם נקט בתקופת האזהרה אלימות מילולית או השחית רכוש - תקופה שלא תעלה על שלושה חודשים. : (ג) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע מתן שירותי רווחה לבן משפחתו של אדם שנמנעה ממנו כניסה למוסד; לעניין זה, "בן משפחתו" - כהגדרתו [[בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995]]. @ 4. דרישת הזדהות (תיקון: תשע"ב) : לשם ביצוע הוראות [[סעיפים 2]] [[ו־3]] רשאי מנהל מוסד לדרוש מאדם שהתקיימה לגביו הוראה מהוראות [[2|הסעיפים האמורים]], למסור לו את שמו ומענו ולהציג לו תעודת זהות או תעודה רשמית אחרת המעידה על זהותו שהוא חייב בהחזקתה על פי כל דין. @ 5. שמירת דינים : אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין. @ 6. ביצוע (תיקון: תשע"ב) : שר הבריאות ושר הרווחה והשירותים החברתיים, לפי העניין, ממונים על ביצוע חוק זה. @ 7. תקנות ראשונות : תקנות ראשונות לעניין נוסח האזהרה כאמור [[בסעיף 2]] יובאו לאישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת בתוך 90 ימים מיום תחילתו של חוק זה. <פרסום> התקבל בכנסת ביום כ"ג בתמוז התשע"א (25 ביולי 2011). <חתימות> * בנימין נתניהו, ראש הממשלה ושר הבריאות * שמעון פרס, נשיא המדינה * ראובן ריבלין, יושב ראש הכנסת t7iagd4y03kzmgdm491u391bds1crz0 0 318847 1417309 970639 2022-08-08T09:30:13Z OpenLawBot 8112 [1417305] wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול, התשע״א–2011}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:מאגר|2000755}} {{ח:תיבה|ס״ח תשע״א, 1000|חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים|https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301393.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ב, 698|תיקון|https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301446.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ו, 334|תיקון מס׳ 2|https://fs.knesset.gov.il/20/law/20_lsr_319733.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ח, 823|תיקון מס׳ 3|https://fs.knesset.gov.il/20/law/20_lsr_504182.pdf}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:סעיף|1|הגדרות|תיקון: תשע״ב, תשע״ו, תשע״ח}} {{ח:ת}} בחוק זה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”איש צוות במוסד רפואי“ – מטפל כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק זכויות החולה|בחוק זכויות החולה, התשנ״ו–1996}}, מאבטח, עובד מינהל ומשק וכל אדם אחר שמבצע עבודה או נותן שירות במוסד רפואי, לרבות מתנדב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”איש צוות במקום המספק שירותי רווחה“ – איש צוות מקצועי או מינהלי, לרבות מתנדב או מאבטח, במקום המספק שירותי רווחה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אלימות מילולית“ – איומים וכן דברי גידוף, השמצה, ביזוי או התבטאות אחרת שיש בה משום פגיעה או השפלה או פרסום כלפי איש צוות המוסד רפואי או איש צוות במקום המספק שירותי רווחה, בקשר לעבודתו, שיש בו חשש ממשי שהמפרסם יעשה מעשה אלימות פיזית כלפי אדם כאמור; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אלימות פיזית“ – הכאת אדם, נגיעה בו, דחיפתו או הפעלת כוח על גופו בדרך אחרת, בלא הסכמתו; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מוסד“ – מוסד רפואי או מחלקה לשירותים חברתיים או כל מקום המספק שירותי רווחה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מוסד רפואי“ – בית חולים ומרפאה כמשמעותם {{ח:חיצוני|פקודת בריאות העם|בפקודת בריאות העם, 1940}}, וכל מוסד אחר אשר תפקידו העיקרי הוא מתן שירותי בריאות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מנהל מוסד רפואי“ – {{ח:הערה|(נמחקה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מחלקה לשירותים חברתיים“ – מחלקה ברשות מקומית למתן שירותי רווחה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מנהל מוסד“ – אחד מאלה, לפי העניין: {{ח:תתת|(1)}} לעניין מוסד רפואי – מנהל המוסד הרפואי, לרבות מי שהוא הסמיך לעניין הוראות חוק זה, כולן או חלקן; {{ח:תתת|(2)}} לעניין מקום המספק שירותי רווחה – מנהל מחלקה לשירותים חברתיים או עובד סוציאלי במחלקה כאמור שהוא הסמיך לעניין הוראות חוק זה, כולן או חלקן, או מנהל השירות במשרד הרווחה והשירותים החברתיים האחראי על אותו מקום; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מעשה אלימות“ – אלימות פיזית או אלימות מילולית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”עובד סוציאלי“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק העובדים הסוציאליים|בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ״ו–1996}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”עובד רווחה“ – {{ח:הערה|(נמחקה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”רשות מקומית“ – עירייה או מועצה מקומית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירותי רווחה“ – שירותים הניתנים על ידי מחלקות לשירותים חברתיים ברשויות מקומיות, על ידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים או על ידי מי מטעמם; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”השר“ – אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} לעניין מוסד רפואי – שר הבריאות; {{ח:תתת|(2)}} לעניין מקום המספק שירותי רווחה – שר הרווחה והשירותים החברתיים. {{ח:סעיף|2|אזהרה על ידי מנהל מוסד|תיקון: תשע״ב, תשע״ח}} {{ח:ת}} נקט אדם במתכוון מעשה אלימות כלפי איש צוות במוסד רפואי או כלפי איש צוות במקום המספק שירותי רווחה או השחית במתכוון רכוש של מוסד, רשאי מנהל המוסד להזהירו בכתב כי אם בתקופה של 12 חודשים (להלן – תקופת האזהרה) יחזור וינקוט מעשה אלימות כאמור או ישחית את רכוש המוסד, יהיה המנהל רשאי להורות על מניעת כניסתו למוסד האמור בהתאם להוראות {{ח:פנימי|סעיף 3|סעיף 3}}; השר, באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, יקבע את נוסח האזהרה, ורשאי הוא לקבוע הוראות לעניין דרכי מסירתה. {{ח:ת}} {{ח:הערה|פורסמו {{ח:חיצוני|תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)|תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה), התשע״ב–2011}}.}} {{ח:סעיף|3|הוראה בדבר מניעת כניסה למוסד|תיקון: תשע״ב}} {{ח:תת|(א)}} הוזהר אדם כאמור {{ח:פנימי|סעיף 2|בסעיף 2}}, וחזר ונקט במתכוון מעשה אלימות כלפי איש צוות במוסד רפואי או כלפי איש צוות במקום המספק שירותי רווחה, או השחית במתכוון רכוש של מוסד, בתקופת האזהרה, רשאי מנהל המוסד להורות כי לא יהיה רשאי להיכנס לאותו מוסד או לחלק ממנו, למעט במקרים המפורטים להלן, לפי העניין, ולתקופה המפורטת בסעיף קטן (ב): {{ח:תתת|(1)}} לשם קבלת טיפול רפואי שהוא זקוק לו; {{ח:תתת|(2)}} לשם מתן שירותי רווחה – אם השתכנע מנהל המוסד כי עלולה להיגרם פגיעה בצרכיו החיוניים אם לא יקבל שירותי רווחה כאמור. {{ח:תת|(ב)}} מניעת כניסה כאמור בסעיף קטן (א) תהיה בתקופה כלהלן: {{ח:תתת|(1)}} אם נקט בתקופת האזהרה אלימות פיזית – תקופה שלא תעלה על שישה חודשים; {{ח:תתת|(2)}} אם נקט בתקופת האזהרה אלימות מילולית או השחית רכוש – תקופה שלא תעלה על שלושה חודשים. {{ח:תת|(ג)}} אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע מתן שירותי רווחה לבן משפחתו של אדם שנמנעה ממנו כניסה למוסד; לעניין זה, ”בן משפחתו“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק בית המשפט לענייני משפחה|בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ״ה–1995}}. {{ח:סעיף|4|דרישת הזדהות|תיקון: תשע״ב}} {{ח:ת}} לשם ביצוע הוראות {{ח:פנימי|סעיף 2|סעיפים 2}} {{ח:פנימי|סעיף 3|ו־3}} רשאי מנהל מוסד לדרוש מאדם שהתקיימה לגביו הוראה מהוראות {{ח:פנימי|סעיף 2|הסעיפים האמורים}}, למסור לו את שמו ומענו ולהציג לו תעודת זהות או תעודה רשמית אחרת המעידה על זהותו שהוא חייב בהחזקתה על פי כל דין. {{ח:סעיף|5|שמירת דינים}} {{ח:ת}} אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין. {{ח:סעיף|6|ביצוע|תיקון: תשע״ב}} {{ח:ת}} שר הבריאות ושר הרווחה והשירותים החברתיים, לפי העניין, ממונים על ביצוע חוק זה. {{ח:סעיף|7|תקנות ראשונות}} {{ח:ת}} תקנות ראשונות לעניין נוסח האזהרה כאמור {{ח:פנימי|סעיף 2|בסעיף 2}} יובאו לאישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת בתוך 90 ימים מיום תחילתו של חוק זה. {{ח:חתימות|התקבל בכנסת ביום כ״ג בתמוז התשע״א (25 ביולי 2011).}} * '''בנימין נתניהו'''<br>ראש הממשלה ושר הבריאות * '''שמעון פרס'''<br>נשיא המדינה * '''ראובן ריבלין'''<br>יושב ראש הכנסת {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] ao9fo1xog44mzf6hq50to7l0o9su3hh 0 359704 1417259 1005765 2022-08-07T18:05:14Z Shalomori123 9336 wikitext text/x-wiki תוכן ==הקדמה 1== ==פרק א 3== ==פרק ב 5== ==פרק ג 8== ==פרק יב 61== ==פרק יג 62== ==הקדמה== "הנה ימים באים ולא יאמר חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה" (ר' ירמיה כג, ז, ח). בפרק קמא דברכות (יב ע"ב) אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'". אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. כיוצא בו (בראשית לה, י) "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", לא שיעקר שם "יעקב" ממקומו, אלא שיהיה שם "ישראל" עיקר ו"יעקב" טפל. וכן הוא אומר (ישעיה מג, יח) "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו". "אל תזכרו ראשונות" זו שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים. "הנני עושה חדשה עתה תצמח" (שם שם יט), תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בדרך מהלך ופגע בו זאב, וניצול ממנו, והיה מהלך ומספר מעשה זאב. פגע בו ארי, וניצול ממנו, היה הולך ומספר מעשה ארי. פגע בו נחש וניצול ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מהלך ומספר מעשה נחש. כך ישראל, צרות אחרונות משכחות הראשונות, עד כאן: במה שכל סבה ראוי שתמצא עם המסובב, ואם לא כן לא היה סבה באמת. ואם אתה רואה סבה והוא אינו נמצא עם המסובב, אינה סבה באמת. המשל, כאשר אתה רואה שהבונה, הוא הנגר, והוא סבה אל הבית, והוא מת והבית נשאר, או אם אתה רואה האב, שהוא סבה אל הבן, והאב מת והבן נשאר, אין עליך לומר שהבנאי הוא סבה גמורה לבית, או האב סבה גמורה אל הבן, אל תאמר כך, שהסבה הוא שצריך שיהיה נשאר עם המסובב, שאם הוא סבה אליו להיות נמצא - גם הוא צריך לקיומו. וכאשר נשאר הבית עומד אחר שמת הבנאי, זהו בשביל שלא היה הבנאי סבה לעמידת הבית ולקיום שלו. כי לא היה הבנאי סבה רק אל התקרבות העצים זה לזה, ולהניח זה על זה, וכאשר אין הסבה - לא ימצא התקרבות העצים. אבל קיום הבית הוא לעצמו, כי הארץ הוא נושא אליו. אם כן הסובב לעמידת הבית הוא הארץ. ובודאי זאת הסבה היא נשארת עם המסובב, ולא יתכן הסרת הסבה הזאת וישאר המסובב. וכן אין האב סבה אל הבן, אבל האב סבה אל זריעת הזרע, וזאת הסבה נשארת, כי אם אין האב אין כאן זריעת זרע. אבל הסבה המקיים הבן הוא הטבע שנתן השם יתברך אליו. כי איך יתכן שיתן הסבה יותר ממה שנמצא בעצמו בו, ואם היה האב סבה לקיום הבן - אם כן תמצא שהאב יתן לבן יותר ממה שיש בו, כי יתן קיום לבן אף אחר שמת האב בעצמו, ולבנו יש לו חיות אחר מיתת האב, ודבר זה אי אפשר שיתן דבר מה שלא נמצא בו. אבל סבת קיומו מסבה אחרת, הוא השם יתברך, אשר הוא סבת הכל, ואין סבה זולתו: ולפיכך סבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה. ולפיכך כשהשיב בן זומא אל דברי חכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לעתיד, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'", שמזה יש להוכיח שלא יהיה נזכר יציאת מצרים לעתיד. ועל זה השיבו חכמים לא שתהא יציאת מצרים עיקר, אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לה. וכל זה מפני שאי אפשר שיהיה המסובב בלא הסבה, ולכך ראוי שיהיה עם שעבוד מלכיות זכר אל דבר שהוא סבה אליו, והוא יציאת מצרים. ולפיכך מביא לראיה שם "יעקב" ו"ישראל", שלא נעקר שם "יעקב", כי שם "יעקב" גם כן הוא סבה לשם "ישראל", כי שם "יעקב" נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב, ודבר זה הסבה שיהיה השם יתברך מגביה אותו עד שיקרא "ישראל", על שם "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כח), שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה אותו (עירובין יג ע"ב). ומפני כך ישראל גם כן נקראו בשתי שמות אלו, כי בשביל שהם מקטינים עצמם הקב"ה מגביה אותם. ומפני כך, אלו שתי הגאולות הם מתחברים ביחד כאילו הם גאולה אחת: ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: ==פרק א== כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז. ) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם: ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה: וכל זה תבין כי לשון 'גלה' ו'גאל' אותיות שניהם שוות, רק שבלשון 'גאל' נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל"ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל 'גלה' הוא בה"א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר - הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות 'גלה' הם אותיות 'גאל', רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של 'גאל'. ובמה שיש ה"א במלת 'גלה', אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל: ובמדרש (ב"ר פב, י) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת (בראשית לה, יט), אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ר' ירמיה לא, יד-טז) "קול ברמה נשמע נהי וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", עד כאן. ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד), ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה "הבן יקיר לי אפרים" (שם שם יט). וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא 'בית', כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב) מעולם לא קראתי לאשתי 'אשתי', רק לאשתי 'ביתי'. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עא, ב) שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא 'בית' כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד. ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפעל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל - שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל - בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל - שהיא כח המקבץ ישראל - ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם. וזה מה שרצינו לבאר: ==פרק ב== סבת הגלות הוא מבואר בעצמו בכתוב שהוא החטא שגרם כל זה. אך סבת הסבה נעלם ממנו. כי יש לשאול שאלה גדולה מאד, שכשאנו חוקרין ומעיינים בחפוש הנבראים כלם, תמצא סדר אחד, לא יצאו מסדרם, ולא ישנו את חוקם, שהדומה מוליד את הדומה. כי לא יצא חמור מסוס, וסוס מחמור, ואדם מבהמה, ובהמה מאדם. וכל הצמחים כלם - מזרע חטים לא יצא שעורה, משורש צפע יצא נחש. ואם כן לפי זה היה ראוי גם כן משורש צדק ונטע נאמן, יהיו תולדותיהן, בני אברהם יצחק ויעקב, כיוצא בהם, ומדבר טוב לא יצא רע. ולכל הפחות אין ראוי שיהיה בהם נמצא ההפך, כי ישראל מסוגלים היו לחטא מה שלא תמצא בכל האומות. ולא היה אצל אברהם יצחק ויעקב כמו שהוא אצל שאר בני אדם, שפעמים יוליד צדיק, ופעמים יוליד רשע. אבל בני אברהם יצחק ויעקב היו תולדות הרעים שבהם יותר מן הטובים בהרבה זמנים. ומאחר שאברהם יצחק ויעקב היו יסודי האומה הזאת, איך נמצא דבר זה להם מה שאינו נמצא אל הבעלי חיים הבלתי מדברים: ועל זה אמר (ישעיה א, ג) "ידע שור וגו'", נגד ב' דברים - היראה והאהבה, שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל. כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו מושל עליו. ומפני שהשור הוא מלך בבהמות, ועם כל זה ידע קונהו שהוא אדון לו, לכך אמר "ידע שור קונהו". ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר (שם) "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו. אבל "ישראל לא ידע וגו'" (שם), רוצה לומר שנקראו על שם השררה, והיה ראוי להם לדעת שררת וממשלת הקב"ה, אשר הוא מושל על הכל, כמו שידע השור - שהוא מלך - את שהוא אדון לו, ועם כל זה לא ידעו דבר זה להיות יראים מפניו. ואמר "עמי", כנגד החמור שזכר, שנקראו "עם" על שם שהם אומה בלבד. ומזה הצד היה להם לדעת מי שהוא מטיב עמו, שהחמור ידע אבוס בעליו, אבל "עמי לא התבונן" הטובות שעשיתי עמהם, ועוד אפשר לעשות להם לעתיד, בשביל כך היה ראוי להיות נמשכים אחר השם יתברך בעבותות האהבה, כמו החמור הנמשך אחר אבוס בעליו: והיינו דאמרינן במסכת מכות (כג. ) מי שנתחייב מלקות היו מלקין אותו ברצועה של עגל על שם "ידע שור קונהו". ולמה לא היה מלקין אותו ברצועה של חמור על שם "וחמור אבוס בעליו". אבל המלקות מפני שעבר הלאו בתורה (מכות טז. ), ולא היה בו יראה להכיר את מי שצוה עליו שלא לעשות. והשור מכיר את האדון וירא מפניו, ולכך ילקה ברצועה של עגל. אבל לא שייך שאין מכיר הטובה שיש בלא תעשה, שאין בלא תעשה תשלום שכר טוב ועיקר השכר הוא על קיום מצות עשה, כדמוכח בפרק קמא דקידושין (לט ע"ב) על מתניתין 'העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו''. הרי שהכתוב אומר כי דבר פלא הוא שלא יהיה בישראל הדבר שנמצא בבעלי חיים הטבעיים, שבטבעם נמשכים אחר היראה מן האדון, ולהכיר הטוב: ובפרק קמא דתענית (ה. ) אמר ליה רב יצחק מהו דכתיב (ירמיה ב, יג) "כי שתים רעות עשה עמי", תרתין הוא דהוי, עשרים ותרתין שבוקו להו, הכי אמר רבי יוחנן, אחת שהיא שקולה כשתים, ומאי ניהו, עבודה זרה, דכתיב (שם) "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים", וכתיב (ר' שם שם י-יא) "כי עברו וראו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד ההימר גוי אלקים והמה לא אלקים ועמי המיר כבודי בלא יועיל". תנא, כותיים עובדים לאש, וקדרים עובדים למים, ואף על גב שיודעים שהמים מכבין האש לא המירו אלקיהם, "ועמי המיר כבוד בלא יועיל", עד כאן. וביאור ענין זה, כי האדם בוחר לו אלהות אשר ידמה אשר הוא לחלקו. כי יש אומה אשר חושבת בדעתה שהיא לחלק האש. ולכך כל אומה בחרה לאלהות כפי אשר במחשבתה אשר היא לחלקו. ואף כי יודעים כי יש כח יותר חשוב שגובר על הכח אשר הוא לחלק שלו, וסוף סוף כאשר במחשבתם שהם לחלק אותו כח, אין ממירין אותו. וישראל, שהם לחלק השם יתברך, כאשר אמר הכתוב בכמה מקומות, והוא יתברך מושל על כל, והמירו את כבודו בלא יועיל, אשר הם אינם לחלקן של ישראל. הרי שתים רעות; כי אינם רק לחלק השם יתברך, והמירו אותו בלא יועיל: ולפיכך משה רבינו עליו השלום גם כן היה תמה על זה, ואמר (דברים לב, ו) "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". ביאור זה, כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סבה שיצא הבן לפעל. והשם יתברך בעצמו היה הסבה שיצאו לפעל, וזה היה כאשר הוציא השם יתברך אותם ממצרים, וכאילו נולדו, וכדכתיב (שמות ד, כג) "שלח את בני ויעבדני". ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים, כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים עד שנעשו עבדים קנוים לו. ואמרו רז"ל (קידושין כב ע"ב) דלת ומזוזה היו עדים שפסחתי על בתי בני ישראל ואמרתי להם (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים וגו'", וכאשר בארנו בחבור גבורות ה' (פמ"ה). לכך אמר "הלא הוא אביך קנך". ועוד אמר "הוא עשך וגו'", ודבר זה בפני עצמו, כי האב אינו רק מה שהביא הבן אל העולם, אבל עשיות האדם בכל תקונו בגופו ובאיבריו - הוא דבר בפני עצמו, שזה פעל הטבע. אבל השם יתברך, כשם שהוא אב לישראל שהביא אותם אל העולם, כך נתן להם מה שהעם צריך להיות עם רב ותקיף, ועל זה אמר "הלא הוא עשך". ואמר "ויכוננך", רוצה לומר שהכין אותך בכל שלימות עד שנעשו ישראל אומה שלימה בכל, כמו שאמרו (חולין נו ע"ב) כי ישראל הם כרכא דכולא ביה, ממנו מלכיו וממנו כהנים. רוצה לומר כי השם יתברך השלים את ישראל בכל השלימות, עד שלא היו חסרים כלל, מה שלא היה לשום אומה כלל. והם החליפו הטוב ברע הגמור, ובודאי דבר זה תמיה. ולא יספיקנו התשובה לומר שהיה זה במקרה, כי בעונותינו היה מתמיד דבר זה בישראל, וכבר התבאר פעמים הרבה שהמקרה אינו מתמיד: אבל התשובה לשאלה הקשה הזאת, מזקנים וחכמים אתבונן, אשר השיבו על שאלה זאת בפרק החליל (סוכה נב. ), "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב, כ) זה יצר הרע שעומד צפון בתוך לבו של אדם. "והדחתיו ארץ ציה" (שם) למקום שאין בני אדם מצויין שם להתגרות בהם. "פניו אל הים הקדמוני" (שם) שנתן עיניו במקדש הראשון והחריב והרג תלמידי חכמים שם. "ועלה באשו ותעלה צחנתו" (שם) שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. "כי הגדיל לעשות" (שם), אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם, עד כאן: ויש לשאול, מפני מה דוקא מגרה באותו שיש לו מעלה. ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שעור המוגבל. ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם. וכן תלמידי חכמים, שיש להם עוד יותר מעלה, דבק בהם כח אשר הוא מוכן לבטל המעלה אשר אינה לשאר בני אדם. ודבר זה תמצא מבואר, כי השטן, הוא היצר הרע (ב"ב טז. ), היה מגרה בישראל כאשר קנו ישראל המעלה העליונה, והוא כאשר הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים ונתן להם התורה, ובזה קנו ישראל המעלה על הכל, עד שהכתוב אמר עליהם (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון", וזה נאמר בשעה שקבלו ישראל התורה, שהיו ישראל במעלה היותר עליונה, והיא יוצא מן גדר שאר אדם, והיה דבק בהם הכח המוכן לבטל דבר שהוא יוצא מן הגדר. ולכך באותה שעה שקבלו התורה, שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא אל הפעל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה: ובירושלמי דשקלים, רבי שמואל בר נחמני אמר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקב"ה לחטפן, גברו ידיו של משה וחטפן. הוא שהקב"ה משבחו (דברים לד, יב) "לכל היד החזקה", יהא שלמא לידה דגברא על ימינא, עד כאן. ובדבר זה באו לבאר לך, כי אותה שעה היו מוכן לחטא, כאשר ניתנה להם התורה דוקא. ולפי הסברא היה ראוי בהפך זה, כי בשעה שניתנה התורה היה ראוי שיהיו יותר צדיקים, ובאותה שעה באו לידי חטא הגדול. וכל זה מפני כי השטן הוא היצר הרע, היה מגרה בישראל בשביל אותה מעלה שקנו ישראל באותה שעה שאין למעלה מזה. ולכך אמר כי הלוחות היו טפחיים ביד של הקב"ה, וטפחיים בידיו של משה, וטפחיים ריוח באמצע, ודבר זה הוא החבור הגמור והדיבוק הגמור שיש לישראל עם הקב"ה, כי על ידי התורה יש לישראל דביקות אל הקב"ה. ואילו עדיין לא ניתנו הלוחות, הרי אין כאן החבור, כיון שלא ניתנו עדיין הלוחות, ואין לישראל עדיין החבור. ואם כבר ניתנו הלוחות, הרי כבר ניתנו הלוחות, ואין כאן דביקות של השם יתברך, כי עיקר הדביקות כאשר נותן להם, בזה מתחבר להם. אבל כאשר היו טפחיים ביד הקב"ה, וטפחיים ביד משה שמקבל התורה לישראל, וטפחיים חלק, זהו החבור הגמור. כי אלו שני טפחיים חלק אשר ביניהם - משותף בו הנותן והמקבל יחד, דכך קיימא לן (בבא מציעא ז. ) שנים אוחזים בטלית, זה נוטל עד שידו מגעת, וזה נוטל עד שידו מגעת, והשאר חולקין אותו ביניהם, כאילו הם שותפין, וזהו החבור והשתוף הגמור. ואי אפשר שיהיה מעלה יותר עליונה כמו זאת, כי על ידי התורה שהיה השם יתברך נותן לישראל, וישראל הם המקבלים, לכך התורה היא אמצעי לעשות חבור ודביקות גמור. ואילו היה חלק ביד הקב"ה, וחלק בידו של משה, היה הדבר הזה כאילו היה כאן חלוק, כי יש מן התורה שהוא שייך אל השם יתברך, ויש שהוא שייך אל המקבל. וכאשר יש כאן טפחיים חלק ביניהם, דבר זה הוא חבור אל השם יתברך ואל ישראל, זה הוא חבור גמור, והיא המעלה היותר עליונה, ואז היה גובר בהם השטן לבטל מהם המעלה הזאת: ואמר כי גברה ידו של משה, וזה מפני כי משה הוא המקבל, והתורה היא השלמתו, לכך כח של משה שהוא המקבל יותר גובר, כאשר התורה היא השלמתו. לכך ידיו של משה גברו על ידו של הקב"ה, מה שהתורה היא שייך אל השם יתברך, אשר הוא יתברך משפיע התורה, ויותר גובר הכח הזה שהתורה שהוא שייך אל משה שהוא השלמתו, ממה שהיא אל השם יתברך אשר משפיע התורה. והנה התבאר סבת החטא של ישראל, אשר סבתו הוא היצר אשר מגרה בישראל לטעם אשר אמרנו: ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון. אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו תלמידי חכמים, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלימות הגמור. ודבר שאינו בשלימות, דבר זה נחשב חסרון, ואחר זה נמשך חסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו הוא בשלימות. ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלימות, ולא שיהיה בהם השלימות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם - דבר זה יש להם בשלימות, ולכך אין מגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלקים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלימות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלימות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו", וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלימות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע, ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל ענין אחד כאשר תבין: ולכך היו בישראל שהיו נמשכים אחר הרע יותר משאר האומות, כי לא נמצא בהם המעלה האלקית בשלימות, ולכך היצר הרע מגרה בישראל, עד לעתיד, כי אז יהיה העולם בשלימות, ולא יהיה כאן חסרון. ולכך קאמר (סוכה נב. ) על החסרון "והדחתיו אל ארץ ציה" (יואל ב, כ) מקום שבני אדם אינם מצוים. פירוש שלא יהיה נמצא עוד חסרון בעולם, והעולם הזה יקבל מדריגה עליונה יותר, עד שיהיה הכל בשלימות, ולא יהיה לה חסרון בעולם הזה, אך יהיה החסרון במציאות שהוא חסר בעצמו, רוצה לומר אשר ראוי להיות חסר. וזה שאמר "והדחתיו אל ארץ ציה", כי הציה ודאי בעל חסרון, וחסרון דבק בו, ורוצה לומר כי מה שהוא ראוי אל החסרון יהיה נמצא בו החסרון. אבל במקום שיש בני אדם, אשר ראוי להם השלימות, יהיה הכל בשלימות, ולא יהיה בו חסרון: וקאמר שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. ואמר אביי בתלמידי חכמים ביותר. כל זה הוא מבואר ממה שבארנו לך, כי הדברים האלקיים אינם בשלימות הראוי להם, לכך דבק בהם החסרון ביותר, ודבר זה הוא מצד עצם מעלתן. כי מצד שהעולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות. ודבר שיש בו חסרון דבק בו הרע, והוא מביא לפעל את הרע, כי מרע יצא רע. ואין לשאול, אם כן לפי זה היה ראוי שימצאו באומות צדיקים גדולים, כאשר אין היצר הרע מגרה בהם. כי אין זה שאלה, כי האומות לפחיתותם אין זה נחשב [רע] כל הדברים שהם רעים, ולכך ימשכו אחר הרע מצד עצמם לפחיתותם. וזהו ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע בהם מגרה בהם. אבל האומות הם בעצמם בחסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע, שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי: משל למה הדבר דומה, לשכל האדם, שימצא בו הטעאה ושבוש יותר ממה שימצא לחוש העין. ודבר זה מפני שהשכל אינו טבעי, ודבק בו החסרון יותר, כי הוא עומד באדם הטבעי. אבל לכח הראות שהוא טבעי, והוא אינו בעל חסרון כל כך. ומפני זה אין לומר שהשכל הוא פחות, אבל הטעות הנמצא בשכל הוא למעלתו ולרוממותו במה שאינו טבעי, ולא ימצא בו חסרון. ולכך תמצא בחינה אחת בישראל שהם אלקיים ביותר, כי נמצא בהם המעלות האלקיות כולם, ומצד אחד תמצא בישראל בחינה אחרת, הוא הרע. כי מפני אשר דבק בהם החסרון לפי מעלתם האלקית, ימצא בהם התשוקה אל הרע, כי לפי גודל מעלתם נחשבו חסרים במעלה שראוי להם. וכן מה שמגרה היצר הרע בתלמידי חכמים יותר משאר אדם, דבר זה גם כן מצד כי התלמידי חכמים שהוא בעל שכל, וזה אי אפשר שימצא בתלמידי חכמים בשלימות, רק בחסרון, ובזה דבק בו הכח שהוא מוכן לבטל המעלה, הוא היצר הרע. ולכך אמר 'ובתלמידי חכמים יותר מכולם'. וההפרש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד הגרוי אשר פועל בהם יצר הרע נמשכו אל הרע, ואילו האומות, טרם יקרא היצר הרע - והם יענו. וזה מבואר: ==פרק ג== יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחטא, אבל יש לתת סבה למה היה נמצא חטא העבודה זרה יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב ע"ב) רב אשי מוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחבריא. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשריה המוציא. אמר ליה לא ידענא. אמר ליה, למשרי המוציא לא גמירת, וחברא קרית לן. אמר ליה, גמרא מיהא גמור, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא. אמר ליה, מהיכי דקרים בשולא. אמר ליה, מאחר דחכימת כולי האי מאי טעמא קא פלחתו לעבודה זרה. אמר ליה, אי הוית התם הוית נקיטת בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי. למחר אמר נפתח ברבוותא, עד כאן. ורוצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודה זרה, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודה זרה. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם היו עובדים עבודה זרה. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולא גלימא. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל, אדרבא, אם יבא לו מניעה - מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר העבודה זרה, נקיטת אותו בשניך כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודה זרה, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשפולי גלימך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, הוא העבודה זרה. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם: ויש לדקדק, שאמר לו 'מאחר דחכימת כולי האי', וכי חכמה גדולה יש בזה שאמר לו מהיכן שרו המוציא. ונראה, כי מפני שהיה רב אשי סובר שהיו הראשונים טועים אחר העבודה זרה מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היה ההתחלה אחת איך יבוא מזה רבוי בעולם. וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הרבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה, מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חלופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד: ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי רבוי ההתחלות יבואו רבוי הנמצאים בעולם. וקושיא זאת הגדילו מאוד, עד שקצת חוקרים התירו ספק זה באמרם כי מן ההתחלה שהיא אחת יושפע מאיתו שכל אחד, והשכל הזה משיג עצמו ומשיג עילתו, ובמה שמשיג עילתו הושפע ממנו גלגל, וזהו התחלת הרבוי. והאריכו בדברים אלו. והם בעצמם סתרו הנחה זאת ודמיון זה, וסוף סוף נשארו במבוכה עם קבלתם שהוא יתברך אחד, ואין זולתו, איך יושפע ממנו הרבוי. וכבר מצאתי לאיזה אנשים שקבלו דעתם במה שאמרו ברבוי ההשתלשלות, והמשיכו על זה דברי תורה: ואומר אני כי הנמשך אחר זה הוא חטא גדול מאוד מאוד, כי שולל מאתו יתברך בריאת כל העולם, ויאמר שהעולם הזה נברא על ידי אמצעיים. חס ושלום לומר כך או להרהר כך, שאם כך שברא העולם על ידי אמצעיים, אם כן כבודו מסולקת מן העולם הזה חס ושלום, ונתן אותו לאמצעיים. כי איך אפשר לומר כי ברא אותו על ידי אמצעיים, ויהיה מנהיג אותו הוא יתברך בעצמו. דבר זה לא יקבל השכל, ואין לך דמיון עבודה זרה יותר מזה. חי ה' אשר עשה לנו הנפש, כי המדבר והפונה אל דברים אלו הוא מתחייב בנפשו, וראוי לאבד ולסלק דעתו מן העולם: אך אנחנו המאמינים בתורת משה, אנו אומרים כי הוא יתברך ברא הכל. והקושיא איך יבוא הרבוי מן האחד הפשוט, אנו אומרים כי מן השם יתברך אשר הוא אחד [נשפע ממנו דבר אחד], והוא ראשית הבריאה. ואחר כך הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש, כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד. שאילו הושפע מאיתו שני דברים כל אחד בפני עצמו, היה קשה איך יושפע מן האחד שני דברים מחולקים. אבל יושפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע על הראשית. והרי חלוף ורבוי הנמצאים הם מצד המקבל. כי אף כי מן האחד לא יושפע רק אחד, מכל מקום כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד, אז מצד המקבל אשר הוא נמצא עתה שייך תוספת, כאשר המקבל ראוי אל מה שיתוסף עליו, ולכך הכל הוא מצד המקבל: וזה כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר, וצריך השלמה. כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא השלמתו עמו, ולא יהיה חסר, אם כן היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר. רק שנברא חסר, והושלם על ידי דבר שהוא עזר, כי הוא חסר בעצמו כמו שראוי אל העלול. ודבר זה רמזו חכמי אמת במדרש (פרקי דר"א פי"ב) באמרם על בריאת האשה "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), ופירשו ז"ל שאם נברא אדם בלא עזר היו אומרים כי הוא אלוה. והדברים כמו שאמרנו, כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ואם לא היה האדם צריך לעזר, אם כן לא היה עליו דין עלול. ולפיכך כאשר נברא ראשונה דבר אחד, יש כאן תוספת עליו מה שהוא השלמתו, כי לא נברא דבר שלא יהיה צריך אליו השלמה, ודבר זה הוא הרבוי אשר הוא מצד המקבל: וכבר מבואר [במדרש] בפרשת בראשית (ב"ר א, ד) העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא תורה, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו וגו'". רבי ברכיה אמר בזכות משה נברא העולם, שנאמר "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא משה, שנאמר (דברים לג, כא) "וירא ראשית לו". רבי חייא בשם רבי מתנא אומר בזכות ג' דברים נברא העולם; בזכות ביכורים, בזכות מעשרות, ובזכות חלה. בזכות ביכורים, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא בכורים, דכתיב (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך". בזכות חלה, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא חלה, דכתיב (במדבר טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'". בזכות מעשרות, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא מעשרות, דכתיב (דברים יח, ד) "ראשית דגנך וגו'": וביאור הענין הזה, כי הכל מודים שהעולם נברא בשביל שיש כאן התחלה, וכל התחלה היא יחידית, ולכן ראוי להיות נברא העולם מן השם יתברך, שמן האחד יושפע אחד, ובשביל אותה התחלה נברא הכל, [ו]על זה אמר שנברא העולם בשבילו. כי כבר אמרנו שאי אפשר שיהיה העולם בלא השלמה, ולכך אם לא היה התחלה, לא היה אפשר להיות נברא הרבוי, כי לא יבואו דברים מתחלפים מן האחד כאשר אין כאן מקבל. אבל כאשר יש מקבל, הוא התחלה, מזה מתחדש הרבוי מן השם יתברך, כי אי אפשר שיהיה המקבל בלא השלמה, כמו שהתבאר. וכאשר נמצא התחלה יחידית מן היחיד, מעתה היה כאן מקבל מה שלא היה קודם, ועתה יחשב שאר הבריאה תוספת והשלמה על המקבל. והרבוי בא מן השם יתברך לא בענין אחר, עד שיקשה לך איך יבוא הרבוי מן האחד, אבל יבא הריבוי מצד המקבל: ודבר זה רמזה התורה במלת "בראשית ברא אלקים", כי הבי"ת של "בראשית" פירושה בשביל ראשית נברא הכל. כלומר כאשר יש כאן ראשית שהוא אחת, בשביל אותה התחלה שהיא אחת נברא הכל, מפני שהכל השלמה אל הדבר שהוא התחלה. ופליגי מהו ה"ראשית" הזה שבשבילו הכל נברא. וקאמר (ב"ר שם) 'בזכות התורה'. כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל, ולכך כתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", כי כל פועל דבר מה, תחלה נמצא ממנו סדר הדבר אשר הוא רוצה לפעול. לכך השם יתברך אשר רצה לפעול העולם, בתחלה היה נמצא סדר העולם, כמו שבארנו במקום אחר כי התורה הוא סדר הנמצא והנהגתו, ודבר זה ראשון והתחלה. וכאשר יש התחלה, אז נברא תוספת על הדבר שהוא התחלה, ולא נקרא זה רבוי, אחר שנתחדש כאן מקבל: ורבי ברכיה סבירא ליה כי משה הוא "ראשית", כי עיקר העולם הם ישראל, ומשה הוא עיקר ישראל במה שהשלים את ישראל. וישראל הם "ראשית" גם כן, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ולפיכך משה, שהוא ראשית ישראל גם כן, לכך משה הוא הראשית הגמור. ויראה כי אלו ב' דברים, התורה ומשה, כי ראויה התורה למעלתה שתהיה התחלה; למר התורה בעצמה היא התחלה. ולמר המקבל את התורה, הוא משה, ראוי שיהיה התחלה, מפני שאין התורה רק בשביל המקבל, ואם אין כאן מקבל אין כאן תורה. ולכך המקבל התורה, הוא משה, ראוי שיהיה ראשית והתחלה: ורבי חייא בשם רבי מתנא סבירא ליה כי בזכות ג' דברים נברא העולם. ויש לדקדק, למה לא זכר גם כן בזכות תרומה, שהרי התרומה נקרא גם כן בכמה מקומות "ראשית". אבל פירוש אלו ג' מצות, שהם ביכורים, מעשרות, חלה; הבכורים כאשר נשלם הפרי בעצמו, והוא בכור שלו, והוא "ראשית" אחד. והמעשר כאשר נגמר מלא[כ]ת התבואה, דהיינו אחר המרוח בכרי, וזהו גם כן "ראשית". והחלה הוא כאשר נתגלגל העיסה. וכאשר תעיין תמצא אלו ג' מצות מחולקות; דהיינו בכורים כאשר רואה תאנה שבכרה בלבד, אף שהיא יחידית, כורך עליה גמי לסימן, אף שאין לה צירוף אל אחר. אבל מעשר, דהיינו כשנתקבץ ביחד כשהעמיד כרי. וחלה, כשנתחבר ונתגלגל ביחד, והודבק לגמרי. וכך הוא הבריאה אשר ברא השם יתברך; כי ראשונה הם הפשוטים, אשר כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. ואחר כך הנבראים אשר הם מצטרפים ביחד, ויש להם הקבוץ ביחד, אף שאין כאן עירוב ביחד. ואחר כך אותם אשר הם מתחברים לגמרי בהרכבה גמורה. הנה אלו ג' דברים; הראשון הוא רחוק מן הרכבה, אבל השנית יש בו קצת הרכבה, ונקרא זה 'הרכבה שכנית', רוצה לומר שמתחברים יחד כמו השכנים אשר הם מתחברים יחד, ואין כאן עירוב. הרכבה השלישית הוא 'הרכבה מזגית', שנתמזגה ונתחברה יחד לגמרי, עד שהוא דבר אחד: וכל מצוה ומצוה מאלו ג' מצות יש לה שיעור הראוי לכל אחד; שהרי מצות בכורים כאשר רואה תאנה אחת, עושה סימן שהוא לבכורים (ביכורים פ"ג מ"א), ואפילו אין כאן כלל יותר מן אותו פרי - הוא נעשה בכורים, ואין צריך שיהיה לו חבור עם שאר פירות, רק אם יש שאר פירות הם פטורים מן הבכורים, שאינם "ראשית", ומכל מקום אין צריך כאן קבוץ פירות כלל, כי הבכורים נגד הבריאה שהם הפשוטים, אשר אין להם חבור ביחד. אבל המעשר, שהוא אחד מעשרה, והנה צריך חבור עשרה למעשר, ואז חייב במעשר, מפני שהוא נגד הבריאה שיש למציאותן החבור ביחד, אף על גב שאין כאן עירוב גמור, מכל מקום הוא חבור במה, ואינו הרכבה גמורה. אמנם מצות חלה אינו כך, מפני כי מצוה זאת היא נגד הבריאה שמתחבר הכל יחד. ובודאי אין ספק כי הבריאה הפשוטה ואין בה הרכבה היא קודם, ואחר כך הבריאה שיש בה קצת הרכבה, ואחר כך הבריאה שהיא הרכבה גמורה. ולכך מצות בכורים תחלה, ואחר כך מצות המעשר, ואחר כך מצות החלה, שכל הרכבה היא באחרונה: ובמקום אחר פרשנו כי אלו ג' "ראשית" נגד ג' עולמות שברא השם יתברך. כי עולם העליון קראו אותו 'עולם השכלי', ואין בו הרכבה כלל. ואחר כך עולם האמצעי, ואלו אין בהם הרכבה לגמרי, דהיינו הרכבה של עירוב, אבל יש בהם חבור, כי יש להם קיבוץ אחד, הם הגלגלים. ואמרו שהם נכללים בעשרה, וזהו קבוץ אחד. ולא תמצא בעולם הזה שום התמזגות ביחד. ואף כי הגלגל מורכב מכוכב אשר בגלגל, ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וגם רבוי הכוכבים אשר הם בגלגל, הרי כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק יש להם קבוץ, והם נעשים לאחד. והעולם התחתון הוא עולם הרכבה, ושם יש הרכבה מזגית בודאי, שנמזגו ביחד, וכנגד זה מצות החלה. ועל דבר זה ראיה ברורה, שכן אמרו חכמים במדרש (ב"ר יד, א) אדם הראשון חלה טהורה היה, האשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך מפרשת חלתה. כך "ואד יעלה מן הארץ והשקה כל פני האדמה" (ר' בראשית ב, ו), ואחר כך "ויצר אלקים את האדם" (ר' שם שם ז). הרי בארו כי אדם הראשון, אשר הוא קודש לה', הוא הראשית אשר בעולם הזה התחתון, והוא כמו החלה. והבן אלו דברים מאוד מאוד: ובכל חלק וחלק יש "ראשית" שהוא אל השם יתברך, והוא לחלקו, בעבור כי הוא יתברך אחד, ומאתו נמצא גם כן אחד, והוא ראשית דבר, והשאר אינו רק תוספת, כמו שהתבאר. וזה שאמרו 'בזכות בכורים' 'בזכות מעשר' 'בזכות חלה' נברא העולם. כי כבר התבאר לך, כי לא היה ראוי שיצא מן אשר הוא אחד הרבוי, רק על ידי הראשית. ולכך בשביל אלו ג' דברים, שהם "ראשית", נברא העולם. ורוצה לומר בזכות אשר נותנים אל השם יתברך הראשית, בשביל ששייך אליו הראשית יותר מן השאר, כי הראשית הוא אחד, והוא נמצא מאתו בראשונה, והושפע מן השם יתברך שהוא אחד, בשביל זה נברא כל העולם. כי אי אפשר שיהיה נברא העולם רק מפני שיש כאן ראשית, והראשית הוא קודש אל השם יתברך, כי השם יתברך הוא אחד, והראשית הוא אחד, ולכן הוא קודש אל השם יתברך. אבל הרבוי הוא מצד העלול, כי מצד העלול מתחייב הרבוי, וכמו שהתבאר למעלה, כי התוספת הוא מצד הנברא, מצד כי ה"ראשית" הוא ראוי לתוספת. וכן משמע לשון "בראשית ברא אלקים", שהעולם נברא על ידו [בשביל] דבר שהוא "ראשית", כי על ידי ראשית, שהוא אל השם יתברך, ראויה בשביל כך הבריאה, לא זולת זה. והדברים אשר אמרנו למעלה ברורים, כי לדברי הכל היה השתלשלות העולם על ידי שיש בעולם "ראשית", והוא אל השם יתברך, ובשביל ההתחלה - שהוא אל השם יתברך - נברא הכל: אמנם אלו ג' מצות הקדושות, (תרומה) [חלה] ומעשר בכורים, יש עוד בענינם [ו] בסודם המופלא והנעלם דברים מופלאים. וזה כי מצוה ראשונה, והיא מצות בכורים, באה (אל) [על] התחלת יציאת הנברא לפועל מן השם יתברך, שהוא פועל אותו. שהרי הבכורים הם כאשר נמצא הפרי הראשון (ביכורים פ"ג מ"א), וזה שכתוב אצל בכורים (ר' דברים כו, ב) "ראשית פרי האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך". ועוד אמר (שם שם י) "ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". אמנם מצות מעשר מצד הנברא, לא מצד היציאה לפועל, לכך מצוה זאת כאשר נגמר הפרי לגמרי, ועומד בעצמו אחר המרוח, אז נתחייב במצוה זאת. אמנם מצות החלה מצד חבור החלקים ביחד, שזהו דבר בפני עצמו. ולכך מצות החלה כאשר נתגלגל העיסה. ובכל אחד יש "ראשית", ודבר זה אמת. ואז יתן ראשית אל השם יתברך. כי כבר אמרנו לך למעלה שהבריאה הוא מצד הראשית בלבד, שעל ידי הראשית ימצא הכל. ולפיכך בכל הויה בעצמו יש ראשית. ופירוש זה ברור מאוד, רק שאי אפשר לפרש אותו על עומקו, ובפרט בענין מצות החלה, שהיא על ידי קבוץ וגלגול העיסה, שבשביל זה מתחייב לתת הראשית אל השם יתברך, כי מן השם יתברך אשר הוא אחד, ימצא הכל. הרי לך דברי אמת ויושר, כי הרבוי בא בשביל הראשית, כמו שהתבאר לך למעלה: ומפני כי רב אשי חשב כי הדורות שהיו עובדים עבודה זרה היה זה מפני שלא היו יודעים איך יושפע מן השם יתברך - שהוא אחד - הרבוי, ולכך היו חושבים כי אין ההתחלה אחת, ולכך עבדו עבודה זרה. והשיב לו מנשה שאינו כך. ולפיכך אמר מהיכן שרית המוציא. ולא ידע, והשיב לו מהיכן דקרים בשולו. דמאחר שמברך 'המוציא לחם מן הארץ', ויש בלחם ראשית, והיינו אותו שקרם בשולו, הוא ראשית, יש לו לברך על זה 'המוציא', מפני שהוא ראשית והוא עיקר, ולכך יש לו לברך עליו 'המוציא לחם מן הארץ'. ובזה הראה לו כי ידע תירוץ הקושיא איך יבוא הרבוי מאתו יתברך, דודאי הרבוי בא על ידי ראשית. לכך אין לומר כי לכך היו עובדים עבודה זרה מפני שהיו אומרים כי מן אשר הוא אחד לא יבוא הרבוי, כי יודעים דבר זה, כי מן האחד יבוא הרבוי, כמו שאמרנו. ולפיכך אמר, מאחר דחכמיתו כולי האי, וידעת(ו) סבת השתלשלות הרבוי, למה פלחתו לעבודה זרה. ואמר ליה אילו הוית התם היה אצלך הטעות יותר, שהרי היה בך היצר הרע, ולכך נקיטת בשפולי גלימך בשינך לבטל המונע, ורהיטת בתרה, כמו שמבואר למעלה, והכל מבואר היטיב: ובפרט יצר הרע אחר עבודה זרה. כי כבר התבאר בפרק שלפני זה כי ענין היצר הרע שמגרה יותר בישראל מפני המעלה העליונה שיש לישראל, שהם אל השם יתברך, והם קרובים אליו, ובו דביקים. וזהו עצמו הסבה שהיצר הרע מתגרה בהם לבטל זה, לטעם אשר התבאר למעלה, שיהיו דביקים בעבודה זרה, שהוא הפך זה. ושני יצרים הם; האחד הוא יצר דערוה, והשני הוא יצר דעבודה זרה, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות. יצרא דעבודה זרה הוא שמגרה להיות נמשך אחר העבודה זרה. ויצר הרע הזה במחשבת האדם, שהוא כח שכלי, מטעם אשר התבאר, מפני כי יש לישראל חבור אל השם יתברך, ויצרא דעבודה זרה הוא כח מוכן לאבד מישראל מעלה זאת, ולהטעותם אחר העבודה זרה. וכפי המעלה אשר יש לאדם מצד כח השכלי, (ו)כך יש לאדם כח גופני בערך. ומעלה הזאת שיש לאדם גוף קדוש, אשר ראוי שיהיה לו חבור אל כח השכלי שיש לאדם. ומפני זה עצמו גם כן יצר הרע יש לו לבטל מעלה זאת, והוא מסית אותו ללכת אחר תאותו בערוה, ודבר הוא בטול קדושת האדם. כלל הדבר, כי אלו שתי יצרים, יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, הוא לשני חלקי האדם, הגוף וכח השכלי. ועוד יתבאר (להלן פי"ב): ==פרק ד== בפרק קמא דיומא (ט ע"ב) מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיה בו ג' דברים; עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ישעיה כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי "כי קצר המצע מהשתרע", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, כי קצר המצע מהשתרע עליו ב' רעים כאחד וכו'. גלוי עריות, דכתיב (ישעיה ג, טז) "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וכו'". שפיכות דמים, דכתיב (מ"ב כא, טז) "וגם דם נקי הרבה שפך מנשה מאוד וכו'". לפיכך הקב"ה הביא עליהם ג' פורעניות נגד ג' עבירות שבידם. שנאמר (ר' מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער". אבל מקדש שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, אמאי אחרב, מפני שנאת חנם שהיה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות; נגד עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. ובמקדש ראשון לא היה שנאת חנם, והכתיב (יחזקאל כא, יז) "מגורי אל חרב היו בת עמי", ואמר רבי אליעזר אלו בני אדם שאוכלים ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. ההיא בנשיאי ישראל הוא דהוי. רבי יוחנן ורבי אליעזר אמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם. עד כאן: ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד ע"ב), ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז, טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות בפרק קמא (ז ע"ב) "וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל" (ר' ויקרא טז, טז), יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כו) "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, [דכתיב] (ר' במדבר לה, לד) "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא: אמנם לפי הדברים אשר אמרנו יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון לפי מעלה העליונה שהיה להם במקדש ראשון, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו. ואלו ג' דברים הם שייכים אל האדם עצמו. וזה כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף. וכנגד אלו הם ג' חטאים; כי עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה. וגילוי עריות החטא שמטמא את גופו בזנות ובערוה. ושפיכות דם הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך אלו החטאים היה במקדש ראשון לבטל האדם עצמו. אבל במקדש שני לא היה היצר הרע כל כך כחו גדול לבטל את האדם עצמו, רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל. וגם זה קרוב אל בטול האדם עצמו, רק כי הראשון הוא לבטל עצם האדם בחטא, אם כן הוא בטול האדם לגמרי. אבל בבית המקדש השני לא היה זה בעצם האדם, רק מה שהם עם אחד, וכאשר יש להם חבור ביחד הם עם אחד. אבל כאשר יש ביניהם שנאה, אינם עם אחד, ודבר זה אינו כמו עצם האדם: ועוד, כי מה שאמרו כי מקדש ראשון חרב על ידי אלו ג' חטאים, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, הוא דבר נפלא. דע, כמו שיש חלופי נבראים הרבה בעולם, ובחר באדם לעבדו בפרט, והוא נבחר מכל אשר הוא על הארץ. כך המקומות מן העולם הם הרבה בעולם, ובחר במקום אחד מיוחד, הוא המקדש. וכמו שנתן הנשמה אל האדם, שהוא ניצוץ כבודו יתברך, כך הזריח השם יתברך במקדש את כבודו ואורו. ולפיכך היכל הקודש, שהוא מקודש אל ה', מתדמה לגמרי אל היכל האדם, אשר שם כבוד הנשמה. ודבר זה רמזו חכמים ז"ל גם כן במה שאמרו (ברכות לג. ) כל אדם שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו, וזה נתבאר במקום אחר באריכות. ויש בהיכל האדם ג' מחנות, ובכל אחד קדושה; הכח האחד הוא בכבד, ונקרא כח טבעי, וממנו כחות ידועות, כח הזן והמגדל והמוליד, ודבר זה ידוע למי שעיין בדברים אלו. מחנה שניה הוא בלב, כח מיוחד, וממנו כמה דברים, דהיינו נקימה ונטירה ושנאה וכמה דברים. מחנה שלישית היא במוח, וממנה המחשבה והזכרון והדעת. ואל זה נמשך צורת המקדש, שהיו גם כן בבית המקדש ג' מחנות; מחנה ישראל, מחנה לויה, מחנה שכינה. מחנה ישראל היא ירושלים. מחנה לויה - הר הבית, כי שם נקרא מחנה לויה. מחנה שכינה - העזרה וההיכל וקדש וקדשים. ודע, כי במוח יש ג' חדרים מחולקים, ששם ג' כוחות מחולקים, ואין להאריך בהם, שכבר בארנו אותם בחבור גבורות ה' (פרק כט) אצל "וירכיבם משה על החמור" (ר' שמות ד, כ), עיין שם. וכנגד זה מחנה שכינה נחלק לג' חלקים; העזרה, ששם מזבח החיצון. והיכל, ששם היה מזבח הפנימי, מנורה ושלחן. וקודש הקדשים, ששם היה הארון (שמות כה, כב). אמנם אין הנפש מחולק, שיהיה ג' נפשות לאדם, כמו שהיו חושבים קצת בני אדם, כמו שסיפר עליהם הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים למסכת אבות. אבל הנפש אחת, רק שמתפרדים ממנה כוחות מחולקות, כל אחד ואחד במקומו הראוי לו. והנפש היא כח אחד, רק כי יש כאן ב' בחינות בנפש; הבחינה האחת מצד הכוחות של הנפש, שהם ג', והם מחולקים. הבחינה השנית מצד הנפש בעצמה, אשר ממנה כל אלו החלקים שהם ג': וכנגד זה היו שני מקדשים; מקדש ראשון נגד הנפש במה שיש בה כוחות מחולקות, והם שלש. אבל בית המקדש שני נגד הנפש בכללה, לא מצד שיש בנפש ג' כחות מחולקות, רק הנפש במה שממנו כל שלש, והוא מקשר ומאחד כל הכוחות. וכאשר תדע זה, תבין מה שאמר כי בשביל שהיה בם ג' עבירות אלו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, לכך הביא עליהם ג' פורעניות, דהיינו (ר' מיכה ג, יב) "ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער". זכר ג' מחנות, דהיינו ירושלים שהוא מחנה ישראל, והר הבית שהוא מחנה לויה, ציון שהוא מחנה שכינה. וכולם נחרבו מפני ג' עבירות אלו. שכבר אמרנו כי צורת בית המקדש ראשון הוא כנגד צורת היכל האדם, שבו ג' כוחות אלו. וידוע כי מן כח טבעי - שהוא בכבד - יבוא כח התאוה אל המשגל והזנות. ובלב, אשר שם כח הרוחני, ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, ולכך מתחדש בזה שפיכות דמים. ובמוח, אשר שם המחשבה והדמיון, ומתחדש מזה הטעות אחר עבודה זרה: ומפני שבזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל במעלה עליונה, והיו דומים לאדם שהוא שלם בנפשו לגמרי. ושלימות הנפש מצד הכוחות שלו, לכך חורבן שלו היה כאשר חטאו באלו ג' דברים, אשר הם מתיחסים ודומים אל בית המקדש. וכאשר קבל האדם טומאה, ונטמאו כוחות הנפש אשר אמרנו, חרב בית המקדש. כי כבר אמרנו כי בית המקדש לישראל בערך האדם וכוחות שלו, וכאשר נטמאו כוחות נפשו, אז גם כן בית המקדש חרב. ובודאי בית המקדש ראשון יותר בשלימות, לכך היה בית המקדש בערך וביחוס האדם אשר הוא שלם מצד כל הכוחות שלו. אבל מקדש שני, שלא היה כל כך במעלה, לא היה בית המקדש שני דומה לאדם שהוא שלם מצד כל כוחותיו, רק שהוא דומה לאדם שיש בו הנפש, לא במה שיש לו הכוחות המחולקים וכל אחד הוא במעלתו ובשלימותו, רק מצד שיש לו הנפש. ומפני זה, כמו שחרב מקדש ראשון על ידי ג' אלו חטאים המטמאים ג' כוחות שבאדם, כך חרב בית המקדש שני על ידי שנאת חנם. כי הנפש הפך לו שנאת חנם, כי הנפש היא אחת כמו שאמרנו, והוא מקשר וכולל הכוחות כולם. כי כוחות הנפש הם הרבה מאד, וכח הנפש כוללת כלם, וזהו עצם הנפש שהוא כולל כל חלקי נפש אשר הם מחולקים. ולפיכך שנאת חנם, אשר הוא החילוק והפירוד, הוא הפך עצם הנפש, אשר הוא אחד, והוא כולל הכל. ולפיכך אמרו (יומא ט ע"ב) כי שקול שנאת חנם נגד ג' חטאים. כי שנאת חנם מטמא ומקלקל הנפש בכלל, אבל ג' עבירות אלו מטמאים החלקים, כל אחת ואחת חלק אחד, עד שהוא כולו טמא. ושנאת חנם מטמא הכל בכלל, כי עצם הנפש כולל ומאחד כל כוחות הנפש, וכאשר יש כאן שנאה, הוא פירוד וחלוק, וזהו כנגד עצם הנפש, אשר הוא הקישור אל כל הכוחות: והיה החטא במקדש ראשון בעבודה זרה גלוי עריות ובשפיכות דמים, ואילו במקדש שני היה החטא הרגיל בם שנאת חנם. וזה מבואר למעלה, כי במקדש ראשון ראוי היה להם דוקא הפרישה מאלו החטאים, במה שהיה מקדש ראשון ביניהם, שהיה קדוש בקדושה אלוקית ביותר. וראוי לאדם, אשר הוא דומה למקדש, להיות קדוש ורחוק מן הדברים המטמאים את הנפש אשר שוכן במשכן האדם. וטהרתו הוא על ידי ג' דברים אלו, על ידי שפורש מן עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שבזה נשאר ההיכל, שהוא האדם שבו משכן נשמת האדם, קדוש וטהור, כמו שהוא מבואר למעלה. והראשונים היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם יצר הרע אל אלו ג' חטאים, כאשר היה מעלתם בג' דברים אלו, וכמו שהתבאר למעלה. לכך היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם אל אלו ג' חטאים, שהם טומאת הגוף והנפש והשכל, ובזה היו מטמאים את המקדש שיש לו ג' מחנות של קדושה. ובמקדש שני ראוי היה להם החיבור והאחדות, שכבר התבאר למעלה כי הנפש הזה הוא כח אחד, אף שיוצאים ממנו כוחות מחולקים, מכל מקום כח הנפש - [ה]כולל כל החלקיות - הוא אחד בלבד, וזה היה מעלתם. ולכך היה היצר הרע מגרה בהם, ולפיכך מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם: כלל הדבר, כי אלו שני דברים שקולים; המקדש והאדם. כי בהיכל השם יתברך כבוד ה' זרח עליו, וכך בהיכל האדם שוכן כבוד הנשמה, וישיבתה בהיכלה דומה לכבוד ה', כדאיתא בפרק קמא דברכות (י. ) הני חמשה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרם דוד, לא אמר דוד אלא כנגד הקב"ה, וכנגד הנשמה, מה הנשמה וכו'. ולכך כאשר היו כל כוחות הנשמה בקדושה, ולא היו מטמאין אותה, גם כן השם יתברך היה שוכן בהיכל שלו בארץ בקדושתם. וכאשר נטמא האדם, אז נטמא מזה גם כן היכל השם יתברך. ויש בזה ראיות ברורות, ואין להאריך במקום הזה עוד: אף כי יש בזה עוד סוד נסתר ונעלם למה בית המקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, ואפרש אותו ברמז, ותבין אותו. וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו - פרישותו מן הערוה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא (טז. ) עפרא לפומיה דאיוב, שאמר (איוב לא, א) "ומה אתבונן על בתולה", בדאחרינא לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם כתיב (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שלא נסתכל בה כל ימיו. יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך. יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי יעקב אבינו לא מת (תענית ה ע"ב). ועוד, כי הוא הפך עשו, שהיה אדמוני (בראשית כה, כה), והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים (רש"י שם), ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. ), ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם, כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית המקדש שני שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם. וכבר אמרו חז"ל (שבת נה. ) כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון, תמה זכות אבות. ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם. ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא "כנסת ישראל" על שם חבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד. ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים, רמזנו לך פה, ועם כי הכל שורש אחד להם. ובחבור דרך החיים (פ"ה מ"ט) נתבאר יותר: וקאמר שם (יומא ט. ) 'הראשונים שנתגלה עונם, נתגלה קצם'. פירוש, הראשונים שנתגלה חטאם, מפני שהראשונים עיקר חטאם שהיו נמשכים אחר יצרם לעשות פעולות רעות בגלוי, ולפיכך עונש שלהם נתגלה, וכן קצם גם כן נתגלה. אבל האחרונים שלא נתגלה עונם, מפני שעיקר עונם בלב, שהוא בנסתר, ולכך לא נתגלה עונם, מפני שהוא דבר נסתר, לכן לא נתגלה קצם גם כן, ונשאר קצם נסתר ונעלם. ועוד יש פירוש בזה, לפי שכל ענין הראשונים לפי מעלתם היה בהתרשמות יותר, לכך כל מעשה הראשונים נרשם, ולא נרשם דבר מן האחרונים. וזה שכל דבר שהוא חשוב, כל ענינו נרשם לפי חשיבותו. לכך חטא הראשונים נרשם בעולם, ונרשם גם כן בכתיבה. ומאחר שכל ענין הראשונים בהתרשמות, גם כן קצם נתגלה ונתרשם. אבל ענין האחרונים אינו בהתרשמות בעולם, שאינן חשובים כל כך, ולפיכך אין קצם נרשם, אבל הוא מן העניינים הנעלמים. ודבר זה ענין עמוק מאוד, ואין להאריך בזה עוד. וזה נכון: ==פרק ה== אמר רבי יוחנן, (גטין נה ע"ב) מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד [ומקשה לבו יפול ברעה]", אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים. אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא. אשקא דריספק חריב ביתר. אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עביד סעודתא, אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא. אזיל אייתיה ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכי, קום פוק. אמר ליה, הואיל ואתאי - שביקין, ויהבינא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי כולה סעודתך, אמר ליה, לא. נקטיה ואפקיה. אמר, הואיל והוי יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמר ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמר ליה, מי יימר. אמר ליה, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזיל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומי בניב שפתים. ואמרי לה, בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא. סברי רבנן לאקרובי משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למקטליה דלא ליזל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצינו. שדר עלווייה לנירון קיסר, כי אתא שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים, למערב - אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים - אתא נפל בירושלים. אמר ליה לינוקא, פסוק לי פסוקיך. אמר ליה "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'" (יחזקאל כה, יד). אמר, הקב"ה בעי להחריב ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ערק ואזל ואגייר, ונפק מיניה רבי מאיר, עד כאן: ובתוספות קשיא (גיטין נה ע"ב ד"ה אשרי), בפרק הרואה (ברכות ס. ) אמר חזייה לההוא גברא דהוה מפחד, קאמר חטאה את, דכתיב (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים". ופריך מקרא דהכא, ומוקי ליה ההוא בדברי תורה כתיב, שדואג שישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד. ותרצו התוספות כמו שמבואר בתוספות. ותימא, דאכתי קשה, דהוה ליה לאוקמא התם (ברכות ס. ) קרא בהאי גוונא שלא יבטח ברוב טובתו ושלימותו לבייש אדם. ולפיכך נראה דמעיקרא לא קשיא כלל, דהא בודאי באותה שעה חוטאים היו, דאי לא חטאו - לא חרב הבית, ובשביל החטא יש לו לפחד שמא יבוא עונש עליו, וכדכתיב קרא. וכך פירושו, מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", והתם בודאי קרא איירי בדברי תורה, ואייתי כאן ראיה כי כשם שיש לו לפחד מדברי תורה שלא ישכח אותם, כך יש לו לפחד מחטא הדור כאשר יראה שהם חוטאים, אז ידאג שלא יבוא פורעניות, ואין לעשות מעשה שאפשר שיבוא ממנו צרה: ואין להקשות מה ענין שיש לו לדאוג מן החטא אל דבר זה שלא ישכח דברי תורה, דמייתי ראיה מיניה. דשפיר מייתי ראיה, כי טעם אחד לשניהם. כי מה שאמר לההוא גברא 'חטאה את', טעמא דמלתא שכל המפחד סימן שהוא בעל חטא ובעל חסרון, ואינו שלם מפני החטא, ולכך הוא מפחד. כי הדבר שהוא שלם, מפני שלימותו אינו מוכן להפסד, לכך אין מפחד רק מי שאינו שלם, והוא מוכן להפסד, הוא מפחד. ולפיכך כאשר ראה לאותו אדם שהיה מפחד, אמר לו 'חטאה אתה', כי החוטא אינו שלם, והוא בעל חסרון, ומוכן להפסד, ולכך מפחד. אבל השלם אינו מוכן להפסד, ולפיכך אינו מפחד. ופריך התם מקרא ד"אשרי אדם מפחד תמיד", ומוקי ליה בדברי תורה. כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית, שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע. וכמו שאמרו במסכת חגיגה (טו. ) שדברי תורה קשים לקנות, וקלים להשתכח. לכך מוקמינן להא דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה, שאין לאדם בתורה קנין בשלימות, ודבר זה ראוי לו לפחד. ולא מוקמינן קרא בחוטא, שיש לו לפחד, דהא "אשרי" כתיב, דמשמע דלא איירי בחוטא כלל. ומכל מקום מייתי ראיה מהך קרא דיש לו לפחד כאשר הוא אינו שלם ויש כאן חטא, שאז יש לו לפחד על הפסד, שהרי קרא בתורה איירי, וזה מפני שאין התורה קנין בשלימות לאדם, ובזה ראוי לו לפחד. ולפיכך באותו זמן שלא היו שלימים, והיו חוטאים, היה להם לצדיקים אשר בדור לפחוד מחטא הדור. כלל הדבר, דמייתי ראיה שיש לפחוד מחטא הדור מדכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", דמיירי בדברי תורה שראוי לו לפחד, והכי נמי בשביל חטא הדור יש לו לפחד: אקמצא ובר קמצא וכו'. קשה, למה היה חורבן ירושלים בפני עצמו, וחורבן ביתר בפני עצמו, ולמה לא נחרב הכל כאשר נגזר חורבן על ירושלים. ועוד קשה, למה זה היה שחרב טור מלכא בשביל תרנגול ותרנגולתא, שאין ספק כי לדבר גדול כזה כמו טור מלכא, שכל ענין שהגיע שם לא היה במקרה. וכן אשקא דריספק, שחרב ביתר, לא היה זה במקרה. ומכל שכן ירושלים עיר הקדושה, שחרב על ידי קמצא ובר קמצא, לא היה זה במקרה. דע, כי דברי חכמים עמוקים מאוד מאוד, וכאשר היו ישראל בארץ, היה יישוב הארץ בשלשה דברים; הראשון, והוא עליון על כל, שהשכינה היתה שורה ביניהם, ואין לך ישוב כמו זה, כי אין ספק כי כאשר היה השם יתברך שוכן ביניהם, היו מתברכים בטל ומטר, והיה עיני השם יתברך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ודכתיב בקרא (דברים יא, יב) "ארץ אשר ה' דורש אותה". השני, כי היה בארץ רבוי עם מאוד. השלישי, שהיה יישוב הארץ בכרכים גדולים וחזקים. והנה אלו ג' הם יישוב הארץ, דהיינו הראשון כאשר אין הארץ מדבר, שהיא ציה, וזה כאשר עיני השם יתברך בה, ואז מתברכת מן השם יתברך. השני, רבוי עם. השלישי, כאשר היא מיושבת בכרכים גדולים: וכן תמצא בכתוב שהזכיר ג' אלו דברים, שאמר (במדבר יג, יח) "וראיתם את הארץ מה היא וגו' החזק הוא הרפה המעט או רב", והוא כנגד הרבוי העם שיש בה. ואחר כך חוזר ואומר עוד (שם שם יט) "ומה הארץ הטובה היא אם רעה ומה הערים אם במחנים אם במבצרים", זהו כנגד הכרכים. וכן "הטובה היא אם רעה" פירושו אם טובה היא בישוב הארץ בגנות ופרדסים, שהם לישוב הארץ. וחזר ואמר עוד (שם שם כ) "ומה הארץ השמינה וגו'", נגד זה שיש בה ברכת השם יתברך. לכך כאשר נחרבו, אז נחרבו אלו ג' דברים זה אחר זה; מתחלה חרב ירושלים ונסתלקה השכינה מביניהם. ואז משחרב בית המקדש לא היתה ברכה בארץ. ובדבר זה אין להאריך, כי כבר פרשו ז"ל במסכת סוטה (מח. ) כי הברכות היו בארץ בשביל בית המקדש, כדאיתא התם. ואחר כך חרב טור מלכא, ושם היה רבוי ישראל, כאשר תמצא ע' עיירות היה לינאי, כמו שמספר (גיטין נז. ). ונקרא 'טור מלכא', כי למלך ראוי שיהיה לו רוב עם, כי "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח). ואחר כך ביתר, שהיה כרך גדול ותקיף שהיה בארץ, ולפיכך נקרא 'כרך ביתר' (גיטין נז. ), ואותו מקום המיושב שהיה נקרא 'כרך ביתר' נחרב ונחרש, וכמו שנתבאר במקומה (שם) כל ענין זה בפירוש: ואמר כי כל אחד חרב על ידי ענין הראוי. כי בשביל שנאת חנם נחרב ירושלים, ודבר זה התבאר בפרק שלפני זה (פרק ד) באריכות. כי על ידי בית המקדש וירושלים נעשה כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד, ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו (מגילה י. ), עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד. וכאשר היה חלוק ביניהם, נחרב המקום הזה, שהוא נעשה לאחדות ישראל, ולפיכך על ידי שנאת חנם של קמצא נחרבה העיר והמקדש: וכאשר תדקדק בלשון 'קמצא', כי השם הזה מורה על חלוק, שקורא 'קמצא' על שם החלוק והפירוד, כי זה הוא לשון קמיצה, כמו (ויקרא ב, ב) "וקמץ משם". ובלשון חכמים (ב"ב קז. ) גבי האחים שחלקו, ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, ואמר שם 'מקמצים', כלומר שגובין מעט מכל אחד. ולפיכך הנפרד והנחלק מהכל נקרא 'קמצא', רוצה לומר קומץ מהכל. ובלשון חכמים (עדיות פ"ח, מ"ד) נקרא החגב 'קמצא', ותרגום אונקלוס (במדבר יג, לג) "ונהי בעינינו כחגבים" - 'כקמצין'. וזה מפני כי יש בהם רבוי גדול, ולכך נקרא 'ארבה' על שם הרבוי. והרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד. לכך נקרא המין אשר הוא מתרבה, כמו הארבה, 'קמצא' שמו, שהוא מחולק. ועל זה אמר (משלי ל, כז) "מלך אין לארבה", פירוש כי המלך מאחד הכלל עד שהם אחד, ואלו, לגודל רבוי שלהם הם מחולקים, ואין בהם אחדות, הוא המלך, אשר הוא מאחד את הכל. וכן הנמלה כתיב עליה (משלי ו, ו-ז) "לך אל נמלה עצל אשר אין לה קצין ושוטר", כלומר שאין לה קצין אשר הוא מאחד ומקשר הכלל, וכדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין נז ע"ב). ונקראת הנמלה 'קמצא' גם כן בהגדה דעוג מלך הבשן (ברכות נד ע"ב) דעקר טורא ואייתי הקב"ה לקמצא, כי הדבר שהוא קטן, כמו הנמלה, נקרא 'קמצא' כמו שאמרנו, כי הקומץ הוא דבר מועט, ולקטנותם נקרא 'קמצא'. ומפני שיש בהם הקטנות יותר, לכך יש בהם החלוק יותר, כמו כל דבר קטן. ומפני כי אלו אנשים היו מחולקים בשנאת חנם, ראוי שיקרא שמם 'קמצא' ו'בר קמצא', כי בית המקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם (יומא ט ע"ב), ובודאי היה זה על ידי אנשים שהיו מוכנים לחלוק ופירוד. ולפיכך אמר 'אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים', כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק, ולכך על ידם חרב הבית, שהוא לאחדות ישראל, ולקשר אותם באחדות: ויש לך להתבונן, מה עשה קמצא, ומה פשעו ומה חטאו שאמר 'על ידי קמצא חרב ירושלים'. אבל יש לך לדעת, כי על ידי זה שהיה באותו הדור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שיקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא לו. וזה היה כאן, שהיה רחמיה קמצא. וזאת האהבה עצמה הוא באמת חלוק ופירוד ומחלוקת כמו השנאה, כי על ידי זה נעשה מחלוקת. ולפיכך האוהב הזה נקרא 'קמצא', שאין התקשרות זה רק כדי לחלוק על אחרים. והנה הפרוד והחלוק נאמר על המתחברים להיות אוהבים על זה הדרך. לכך נקרא בעל המחלוקת 'בר קמצא', שיש בו המחלוקת ביותר, והוא יותר גרוע. ומי שלא היה בו המחלוקת, רק שהיה מתחבר אל מי שהיה בעל מחלוקת, נקרא 'קמצא': ומפני זה נחרב ירושלים עיר הקודש, המאחד את ישראל. ודוקא בית המקדש שני חרב על ידי שנאת חנם, ודבר זה פרשנו למעלה באריכות (פרק ד). ועוד, מפני שיותר ראוי שיהיה אחדות בישראל במקדש ב', שלא היה חלוק בישראל במקדש ב' כמו שהיה במקדש א', שהיו ישראל מחולקים; ישראל ויהודה, והיה חלוק בישראל. נמצא שהמעלה שהיה לישראל במקדש א' מעלה מיוחדת שהיתה השכינה ביניהם, ודבר זה ידוע כי היתה השכינה שורה במקדש ראשון. ובמקדש שני מעלה מיוחדת שלא היו מחולקים ישראל לשנים, רק אחדות בהם. ולפיכך מקדש ראשון נחרב על ידי עבירות שהם טומאה, ואין הקב"ה שורה ביניהם בתוך טומאתם. אבל בית המקדש שני נחרב על ידי שנאת חנם המבטל האחדות שלהם, שזה מעלתם במקדש שני, כמו שהיה מעלתו של מקדש ראשון שהיה השכינה שורה ביניהם, כמו שנתבאר למעלה (ראש פרק ד): ואמר על ידי תרנגולא ותרנגולתא חרב טור מלכא. ומפרש בגמרא (גיטין נז. ) שהיו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, לומר פרו ורבו. והיינו שאמרנו למעלה, כי בטור המלכה היו הברכות ברבוי עם, לכך היו מכינים עצמם לזה, והיו מוציאים לפני חתן וכלה תרנגולא ותרנגולתא, שהם פרים ורבים מאוד. ועל ידי זה חרב טור מלכא, שבאו גונדא דרומי לקחת דבר זה, וכמו שיתבאר דבר זה (ראש פרק ו). ואמר 'אשקא דריספק חרב ביתר', ומפרש לקמן (גיטין נז. ) שמיד שנולד לאחד בן היו נוטעים ארז, כדלקמן (פרק ז), וסימן זה להם שיהיה הזוג כמו נטיעה חזקה, ויהיה מושבם חזק כמו נטיעת ארזים בארץ. וביום חופתם היו עושים חופה מהם, וזהו סימן שיהיה להם אוהל בל יצען בארץ, ויהיה אל הזוג הזה בית נאמן. וידוע כי הארז הוא הנטיעה ביותר חזקה, וכדכתיב (במדבר כד, ו) "כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים", ולכך היו נוטעים ארז, כלומר שיהיה להם נטיעה חזקה בארץ. ולכך זכו גם כן לכרך ביתר. כי ביתר הוא כרך חזק ותקיף נטוע בארץ. ועוד יתבאר לקמן באריכות (פרק ז). הרי לך שכל אחד כפי מה שהיה מעלתו - היה חורבן שלו: אמנם יש לך לדעת עוד דברים גדולים מאד באלו שלשה מקומות; ירושלים, ביתר, וטור מלכא. וזה כי ירושלים, אשר היא באמצע הארץ, דומה ללב אשר הוא באמצע הגוף. אמנם ביתר נגד הימין, כי כל אמצע יש לו ימין ושמאל. ולכך אי אפשר שלא יהיה כאן ימין ושמאל, אשר להם גם כן דברים מיוחדים. ולכך היה בארץ ישראל ביתר, שהוא כרך חזק ותקיף, ויש לו חוזק ימין. והיו נוטעים נטיעות בעת החופה, שכל נטיעה אשר אם כל רוחות באים - אין מזיזין ממקומה. אבל טור המלכא היה לו כח שמאל, אשר מן שמאל הוא הרבוי. ודבר זה ידוע למביני מדע, כי מן השמאל יבוא הרבוי. וזה תבין ממה שאמרו חז"ל (ב"ב כה ע"ב) 'הרוצה להעשיר יצפין'. כי דרום נקרא ימין ככתוב, וממילא צפון הוא השמאל, ומשם העושר, שהוא רבוי הממון. ודבר זה מובן, כי השמאל הוא התחלת הרבוי, כי הימין אין שם רבוי כלל, כי הוא ראשון, ואין בראשון רבוי כלל, אבל השמאל הוא השני, ומשם הרבוי. ולכך הרוצה להעשיר יצפין. 'והרוצה להחכים ידרים' (שם), כי הפך הוא השכל, שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק, ולכך הרוצה להחכים ידרים, כי הדרום הוא ימין, והימין הוא ראשון, והראשון הוא אחד פשוט. והשני הוא התחלת הרבוי, ודבר זה ברור אמת. ולכך הוי מפקא קמיהו תרנגולא ותרנגולתא לומר פרו ורבו. והבן זה מאוד מאוד, ותבין דברי חכמים על אמתתם: ומעתה מתחיל לספר בחורבן ירושלים, שהיה הסבה הראשונה בר קמצא, ואחר זה היו נמשכים סבות השייכים אל החורבן שבא על ידיהם. כי ירושלים עיר הקודש והמזבח, אשר הוא שלימות כל העולם, שכן אמרו חכמים אלמלא היו יודעים האומות מה מועיל להם בית המקדש היו בונים אותו של זהב. וזה בודאי כך, כי למעלת המקדש ראוי שיהיה בית המקדש שלימות אל כל העולם, לא לישראל בלבד. ולפיכך אמרה תורה לקבל קרבנות מן הגוים המקריבים קרבנות. ואם היו האומות מתנגדים אל בית המקדש, לא היה יכול לעמוד אף שעה אחת, בשעה שהאומות מושלים, שהיו מחריבים אותו. לכך, אף כי האומות מתנגדים לישראל, אבל בית המקדש, לפי שיש צד בחינה אשר בית המקדש הוא שלימות כל העולם, אף לאומות, ולכך לא נחרב על ידי אומות, רק על ידי שנאת חנם ומחלוקת שנחלקו ישראל, ועל ידי זה נחרב הבית: ובית המקדש היה גורם שהיה מתגרה בישראל המלכות, כי אין ישראל תחת רשות האומות מצד שיש להם בית המקדש. ולכך אמר למלך 'מרדו בך יהודאי'. כלומר שאין ישראל תחת רשות וכח האומות. וכל זה כדי שישלח להם קרבן להקריב, ובזה יראה שישראל הם על האומות מצד בית המקדש. ובשביל זה בחר בדבר זה, כי בזה - דהיינו בית המקדש - נראה בחינה זאת יותר מן שאר דבר, כי הרשע הזה היה חכמתו להרע (עפ"י ירמיה ד, כב), ורצה להודיע למלך כי ישראל אינם תחת רשות האומות מצד בית המקדש. וזהו כמו מרידה כאשר אינם תחת האומות, כמו שיתבאר בסמוך. ואילו לא היה הפרש בין קרבן ישראל ובין קרבן האומות, לא היה לו עילה וסיבה להחריב בית המקדש. אך כי זה המלשין מחפש היה למצוא כי ישראל הם על האומות, ואינם תחת רשותם, וזהו מרידה כאשר אינם תחת רשותם, ובפרט בענין הקרבנות הראוים לבית המקדש. כי בית המקדש הוא מיוחד לישראל בפרט, ומצד בית המקדש מעלות ישראל על האומות. ולפיכך עשה בו מום בענין דלדידהו לא הוי מום ולדידן הוי מום: ודע, כי האומות כולם מתייחסים לגוף, ולפיכך כאשר הקרבן הוא שלם בגופו - די בזה, שזהו שלימותם. אבל ישראל שיש להם מעלה בלתי גופנית, ולפיכך קרבנותיהם גם כן צריכים שיהיו בענין זה, שיהיו שלימים בגופם, וגם בדבר שאינו גוף. ולפיכך לדידהו אין מום בדוקין שבעין, כיון שגופו עדיין שלם. ולדידן הוי מום, שישראל יש להם מעלה הנבדלת מן הגוף, לכך צריכים שיהיו קרבנותיהם שלימים וקיימים אף בדברים שאינם גוף. וכבר נתבאר שיש בעין קצת כח נבדל. איכא דאמרי, בשפתים, כי הפה משם יבוא הדבור והקול, אף כי אין לבהמה דבור, יש לה קול, אשר הקול אינו גוף. ושניהם הם כתובים ביחד, (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו", ולפי חשיבותן ומעלתם מקדים הכתוב אותם, כמו שנתבאר בחבור גבורות ה' (פרק סד), עיין שם. ולכך קאמר איכא דאמרי דשדא מומא בשפתים דוקא. אבל למאן דאמר דשדא מומא בדוקין שבעין, סובר מפני שחשיבות הפה הוא בשביל הדבור, ואין לבהמה דבור, אף שיש לה קול, אין המום זה בדבור, אשר הדבור אינו גופני. ומכל מקום לפי דעת שניהם שדא מומא באבר אשר יש לו כח שאינו גופני, ושם עשה המום; האחד - הוא הדבור, והשני - הוא הראיה. ובזה נראה מעלת ישראל מצד בית המקדש, אשר הם יותר במעלה ובקדושה מן האומות, ולכך פסול לישראל דוקין שבעין, וכן מום בשפתים. וזהו המרידה עצמה שישראל מורדים באומות, שאינם תחת רשות האומות מצד הקרבה הזאת. וכאשר ישראל יותר במעלה מן האומות, ואינם תחת רשות המלך שבאומות, היה מחריב בית המקדש, כי המלך שבאומות רוצה שיהיה הכל תחת רשותו: ומעתה יתורץ לך קושיא גדולה, כי כאשר לא רצו להקריב הקרבן הזה, למה לא שלחו אל הקיסר שזה הקרבן אינו ראוי להקרבה. שודאי זה היה כעס המלך בעצמו, שהיה רואה שאין הקרבתו ראויה אל בית המקדש, שמום זה הוא מום לישראל, ולאומות לא הוה מום. ועל ידי זה נגלה אל הקיסר שישראל מתנגדים אל האומות מצד בית המקדש. שבראשונה היו אומרים ירושלים והמזבח שלימות כל הנמצאים, ועכשיו נתגלה על ידי קרבן זה שבית המקדש מיוחד דוקא לישראל ומה שראוי להם להקריב, לא מה שראוי להקריב לאומות: והיו חכמים רוצים להקריב הקרבן משום שלום מלכות, או להרוג המביא הקרבן הזה, שהיו חושדין אותו כי כל זה גרמתו. ולא היה רוצה רבי זכריה מפני ענותנותו של רבי זכריה. ולפיכך אמר 'ענותנותו וכו'', פירוש שהשם יתברך כאשר רוצה בדבר מה, כמו שרצה עכשיו להחריב הבית, והיו חכמים גדולים עומדים על נפשם להציל נפשם להרוג את זה, ועשה הקב"ה שליחותו על ידי רבי זכריה, שיהיה ניצל הרשע, עד שנעשה רצון הקב"ה שהיה רוצה בחורבן, והבן דברים אלו: כי אתא שדא גירא למזרח. פירוש כי כן דרך הגוים להיות מנחשים לאיזה מקום יפול ראש החץ. ולפיכך כאשר זרק חץ למזרח, ונפל בירושלים. כלומר ראש החץ היה לירושלים. ואחר כך עשה למערב כך, כלומר בצד שהוא הפך זה, וזהו מערב, ונפל בירושלים, והיינו גם כן ראש החץ. כי שמא צד אחד הוא מתנגד לישראל, אבל יש לישראל מזל מצד אחר. כי כל ניחוש הוא על ידי מזל. ולפיכך כאשר עשה הניחוש מצד מערב ובכל הצדדין, אז הניחוש שלם, שלא תוכל לומר שמא מצד אחד דוקא אין מזל לישראל, אבל יש צד שיש מזל להם, שהרי עשה הניחוש בכל הצדדין, ומורה זה שאין לישראל מזל בשום צד, כי ארבע צדדין של הרוחות שזרק החץ, ונפל לירושלים, מורה דבר זה שמכל צד אין לישראל מזל: שדריה עלווייהו לאספסיאנוס קיסר, אתא צר עליה תלת שנין, הוו הנהו תלתא עתירי; נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון - שנקדה לו חמה בעבורו. ובן כלבא שבוע - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת - שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. איכא דאמרי, שהיתה כסותו מוטלת בין גדולי רומי. חד אמר להו, אנא זיינא להון בחיטי ושערי. וחד אמר, בדחמרא ומשחא. וחד אמר, בדציבי, ושבחו רבנן לדציבי, דרב חסדא כל אקלידי הוי מסר לשמעיה, בר מדציבי. דאמר רב חסדא, אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבא דציבי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא. הוה בהו הנהו בריוני, אמרו להו רבנן, ניפוק וניעבד שלמא בהדייהו, לא שבקינהו. אמרי להו ניפוק וניעבד קרבא בהדייהו. אמרו להו רבנן, לא מסתייע מילתא. קמו קלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערא, והוה כפנא תלת שנין כו': יש לדקדק על מספר זה שאמר דהוה בהו למיזן 'עשרים וחד שנין', שכבר אמרנו שאין דבר מן הדברים הגדולים כמו זה במקרה. וכן מה שאמר 'צר עלה תלת שנין', למה תלת שנין דוקא. ועוד יש לדקדק על שלשה עשירים אלו, למה לא היה אחד שמפרנס אותם בבשר, כמו בחמרא, ואין ספק שיותר צריך בשר מן חמרא: דע כי ירושלים מקום הקדושה, לא היה ראוי להיות כבוש תחת האומות רק בג' שנים, כי כל ישראל ענינם משולש; משולשים באבות, משולשים בכהנים לוים וישראלים, ולפיכך נקראים 'עם תלתאי' (שבת פח. ). ומפני שהם תלתאי, לא היה יכולים האומות למשול עליהם כי אם אשר כבר צרו עליהם שלש שנים, ואז היו גוברים עליהם. כי משולשים הם ישראל, וזהו חזקם ותוקפם של ישראל, כדכתיב (דברים לב, ט) "יעקב חבל נחלתו", רוצה לומר כי ישראל יש להם חוזק כמו חבל שחזקו בג' חוטין, כדכתיב (ר' קהלת ד, יב) "וחוט המשולש לא במהרה ינתק". ונגד זה היו צריכים לצור ג' שנים, כדי להתגבר על חוזק תוקפם שהוא שלש. והבן זה היטיב, כי זה הוא גם כן מה שהיה מן הבקעת העיר, דהיינו מן י"ז בתמוז (תענית כו ע"ב) עד ט' באב ג' שבועות. דלא היה צריך ג' שנים, כי כבר כבשו את העיר, והיה זה התחלה לכבישה, ולכך לא היו צריכים רק ג' שבועות, אבל לתחלת כבישה היו צריכין ג' שנים: וקאמר דהוה בהו למיזן עשרים וחד שנין. ענין זה כי באותו זמן היו ישראל מוכנין למשול עליהם האומות, והכנה זאת היה עד כ"א שנים, ולא יותר, כנגד כ"א ימים שיש מן י"ז בתמוז עד ט' באב, יום לשנה. וכאשר עברו אלו כ"א שנים, שוב עברה הכנה זאת, ולא היה יראים עוד. ולכך אלו העשירים ברך אותם השם יתברך עד שיוכלו לעמוד נגד כח האומות, ולזון ישראל כ"א שנים, ושוב לא היה הזמן מצליח לאומות לשלוט על ישראל רק כ"א שנה. כי אלו כ"א שנים הוא זמן שמצליח כח האומות, כי הם נגד כ"א ימים שבין י"ז בתמוז וט' באב, יום לשנה. וכאשר עברו אלו כ"א שנה, אין השעה עומדת להם. ולכך אלו העשירים היה להם למיזן כ"א שנה: אבל לפירוש שלפני זה, כי אותם ג' שבועות היו נגד כח ישראל שהוא משולש, ולאחר כך יכולין לכבוש אותם כמו שאמרנו, היו אלו כ"א שנים, שהיה מגיע לכל אחד מן העשירים רק שבעה שנים, כי שבעה שנים הוא רעבון גמור, כמו שמצינו אצל יוסף שבע שנים רעב (בראשית מא, כז). וכן בכל מקום אמרו (סנהדרין כט. ) שבע שנים הוי כפנא, ועל פתחא דאומנא לא חליף. והיה בכל אחד מן העשירים לפרנסם ז' שנים שלימות. דהיינו כי השלשה העשירים ביחד היו מפרנסים אותם כ"א שנים, האחד בחיטי ושערי, והשני בחמרא ובמשחא, השלישי בדציבי. הרי כל אחד מפרנס שליש הפרנסה, ובזה עולה לאחד ז' שנים, כאילו היה כל אחד מפרנס אותם לגמרי ז' שנים. דהיינו שהיה מפרנס אותו העשיר האחד בחיטי ובשערי, ושנים העשירים האחרים נתנו לו משחא וחמרא וציבי מה שצריך לז' שנים, ובעל חיטי יחזור ויתן במקומו בשבע שנים השניים ובשבע שנים השלישים חיטים ובשערא, עד שיגיע לכל אחד מן העשירים שיהיה מפרנס אותם ז' שנים שלימות בכל; בחיטים ובשעורים, ובחמרא, ובדציבי, וזהו עשיר גמור. ודע כי 'שבע' שהוא לשון שביעה, והוא שייך לעשיר, כי העשיר הוא שבע בכל. וכאשר פרנס אותם שבע שנים, הוא עשיר גמור, שהוא שבע בעושר. כלל הדבר, כל אחד מן אלו ג' עשירים היה מפרנס אותם ז' שנים שלימות, כאשר כל אחד היה מחליף את שלו באחר, עד שהגיע לכל אחד ז' שנים. ונתן השם יתברך ברכת השובע, שהוא שבע שנים, לכל אחד ואחד, והיו יכולים להציל את ישראל, אם לא היו הרשעים שמחריבים את הכל. וזה הפירוש הוא ברור: וקאמר שהיה בהם ג' עשירים דוקא. ודע, כי העשירות הוא מצד ג' דברים; האחד הוא מצד "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב), והוא מבורך. ומפני שזכה לברכה מאת ה', זוכה לעושר מצד הברכה בלבד, שהוא מבורך מן השם יתברך. השני, שזוכה לעושר כדי שישפע, ומפני הפרנסה זוכה לעושר. והעושר השלישי, מפני כי הוא זוכה לעושר שיהיה חשוב בשביל העושר, כי החשיבות הוא ברבוי עושר. ולפיכך העושר בא לו לאדם בשביל החשיבות. ואלו העשירים הם ג' דברים מחולקים, ואין ענין רביעי שיזכה לעושר, רק על ידי ג' דברים. כי יש זוכה לעושר מצד שהוא ראוי לברכה, כמו שהיו האבות מבורכים, ובשביל זה זכו לעושר. השני שזוכה לעושר בשביל שיהיה לו פרנסה ומזוני, וזהו שאמרו חז"ל (מו"ק כח. ) חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא. ויש שזוכה לעושר מצד שהוא זוכה לחשיבותו, ולפיכך נותן לו עושר, כי אין כבוד וגדולה בלא עושר. ולפיכך אמר כי כנגד אלו (היו) ג' עשירים מחולקים היו שלשה עשירים אלו; נקדימון בן גוריון, שנקדה לו החמה בעבורו. וזה ראיה שהשם יתברך נותן לו עושר של ברכה, שבשבילו עשה הקב"ה, ונקדה לו החמה בעבורו, ודבר זה בפרט על ידי שהוא מבורך מן השם יתברך. והשני, כלבא שבוע, נגד העושר השני, שהוא זוכה למזונות, ולפיכך נקרא 'כלבא שבוע', שזכה לעושר מפני שזכה אל הפרנסה שיהיה שבע. והעשיר הג' הוא שזכה מפני החשיבות, ולפיכך נקרא 'ציצית הכסת', כמו שמפרש שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי, ובשביל כך היה זוכה לעושר. ואלו הם ג' עשירים, כל אחד ואחד שמו מורה על עושרו: ואמר כי רצה אחד לפרנס אותם בעצים. כבר אמרנו לך כי הראשון "ברכת ה' תעשיר". ולפיכך אמר שיפרנס אותם ברבוי עושר, הם העצים, כמו שמפרש שצריך לזה רבוי גדול, וזהו יורה סימן ברכה יותר, אף על גב שיותר חשובים החיטים והשעורים, מכל מקום מפני שבאלו הם רבוי, לכך הם יותר מתיחסים לברכה מהכל. ולפיכך שבחוהו רבנן לדציבי, שזה מפרנס ברבוי, והחסד והטוב נחשב לפי הרבוי שהוא יתברך נותן לו. אבל מי שיש לו חטים ושעורים, ועם שהם חשובים, אין בהם רבוי נתינה. ואצל השם יתברך שנותן לאחד ברכה, אין חילוק בין שמברך אותו ברבוי עצים, או שמברך אותו בשאר דבר, הכל אחד, זה כמו זה, ולכך סימן ברכה יותר בדבר שיש בו רבוי, והבן דבר זה. והעשיר השני, והוא ציצית הכסת, רצה לפרנס אותם בדמשחא וחמרא, אשר הוא דבר חשוב, כי השמן והיין הוא בא על שלחן מלכים לחשיבות של יין ושמן, ולפיכך ראוי היה לציצית הכסת לפרנס אותם בדבר זה. הג', כלבא שבוע, שישבע בטוב: ועוד מצאתי בפירוש אלו ג' עשירים; דע, כי השם יתברך נתן לבני אדם ג' מיני פרנסה; האחת, כדי לפרנס ולהחיות נפשו, כמו שנתן לאדם הלחם, כי הלחם הוא חיי האדם בודאי, וכדכתיב (דברים ח, ג) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". השני, הוא הפרנסה שנתן לו אף כי אין צריך לו, רק להנאתו ולטובתו, ואין חיות האדם תלוי בו, כמו השמן והיין, ואין צריך אלו דברים רק לתוספות הנאה, ולא לצורך חיותו. והשלישי, הוא שנותן לו השם יתברך אף שאינו נהנה ממנו, רק שעל ידו יתוקן הדבר. כי כל דבר שברא השם יתברך צריך תיקון, כמו החטים לבשל, וכן הבשר צריך עצים לתיקון הבשר מה שחסר לו הבישול. ולכך אמר אחד, שירצה לפרנס במידי שהוא צריך לחיות האדם, והם חטים ושעורים, שבהם תלוי חיות האדם. והאחד אמר, שירצה לפרנס בדבר שהוא רק להנאת האדם, והוא חמרא ומשחא. ואחד אמר, אני אפרנס בדבר שצריך לאדם לתיקון הפרנסה שלו בלבד, והוא ציבי, והוא פירוש נכון. רק שלא יתורץ למה לא נקט בשר, שהוא גם כן לתוספות טובה והנאה בלבד. אמנם אין זה קשיא כל כך, כי אין בשר בכלל ברכה, ואין שייך זה לעשירות, רק דבר שגדל מן הקרקע (ו)שייך בו ברכה, וכדכתיב (בראשית כו, יב) "ויזרע יצחק וגו'": אמנם אם אתה רוצה לעמוד על סוד דברי חכמים, תדע כי באלו ג' עשירים דבר מופלג מאוד בחכמה. וזה כי אלו ג' עשירים כל אחד נתברך בברכה מיוחדת, עד שנתברכו בכל הברכות. הברכה האחת הוא מצד מדת החסד, שהקב"ה עושה חסד עמו, ודבר זה ידוע למביני מדע. והשני היא העושר, שהוא מצד הדין. והעושר השלישי הוא מצד הרחמים, שהקב"ה מפרנס את העולם ברחמים. והעשיר שאמר שהוא יפרנס בציבי, דבר זה מצד החסד, כיון שאין הציבי רק לתקן האוכל, ואין זה רק מצד החסד שהשם יתברך עושה. וזה שאמר שיפרנסם בחטי ושערי, ברכה זאת מצד הדין, שאי אפשר זולת זה. ואותו עשיר שאמר שיפרנסם במשחא וחמרא, עושר זה מצד הרחמים, כי משחא וחמרא אינם מוכרחים שיהיו לאדם, ומכל מקום הם משלימים את האדם, והם מצד הרחמים. וכל אלו דברים ברורים, אין ספק למי שעמד בסוד קדושים: והבן מה שאמר שהיה ציציתו מוטלת על כרים וכסתות. ודבר זה ידוע, כי מצות ציצית שבה תכלת, היא חשיבות ישראל בפרט. ודבר זה בארנו אצל קרטליתא דביתהו דרבי חנינא בן דוסא, במסכת בבא בתרא (עד. ). וכדכתיב קרא (אסתר ח, טז) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו'". ועוד יש לך לדעת מה שהיו ציצית שלו מוטלת על גבי כרים וכסתות, וזה בשביל שהציצית עצמם מורים על החשיבות, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לב. ) הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשים לו אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר (ר' זכריה ח, כג) "אז יחזיק וגו'". ולכך היו ציצית שלו, שהם מורים על החשיבות, מוטלות על גבי כרים וכסתות. והחשיבות הזה שהוא ציצית, הוא חשיבות אלקי. ולהך לישני שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי, היה לו מן חשיבות רומי, אשר יש להם חשיבת גדול. ואין ספק כי יש חילוף בין חשיבות ישראל, שהוא מצד הקדושה, ולכך תולה במצות ציצית, שהיא מצוה אלקית. אבל יקרא וחשיבות רומי אינו אלקי, אבל יש להם חשיבות גדול, כמו שיתבאר לקמן: מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הוי, שדרתיה לשלוחה אמרה ליה אייתי לי סמידא. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה סמידא ליכא, חיוורתא איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה חיוורתא ליכא, גושקרא איכא. ואמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבין. אתא, ואמר לה גושקרא ליכא, קמחא דשערי איכא. אמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבן. הוה שליפא מסאנא, אמרה איזל ואחזאי אי משכחנא מידי למיכל. איתבה לפרתא בכרעא, ומתה. קרי עלה רבי יוחנן בן זכאי "הרכה בך והענוגה וגו'" (דברים כח, נו). ואיכא דאמרי, גרוגרת דרבי צדוק אכלה, ואיתניסא ומתה. דרבי צדוק איתב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב לירושלים, כי הוי אכל מידי - הוי מתחזאי מאבראי. מייתי ליה גרוגרת, מייץ מייהו ושדי להו. כי הוה קא ניחה נפשה, אפיקתא לכל דהבא וכספא, שדיתיה בשוקא. אמרה, האי למאי מיבעי לי. היינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) "כספם בחוצות ישליכו": המאמר הזה מאריך הספור שאמרה 'זיל אייתי לי סמידא', ולא היו הדברים במקרה, שאם היו במקרה מה חדוש היה, אלא הכל בגזירת ה'. ולפיכך בתחלה שרצה השליח סמידא, ולא מצא, היה עדיין נמצא חיורתא, עד שרצה אחר כך ליקח חיורתא. וגרם השם יתברך שיהיה נמכר, כדי שלא ימצא. וכן אצל גושקרא, וקמחא דשערי. שכל זה גזירת עליון, שכל אשר רצה השליח ליקח, היה נמכר לפני זה. ודבר זה ניכר כי דברים אלו הם גזירה מן השם יתברך, וכדי שידעו הכל כי מן השם יתברך דברים אלו, ולכך היה כך: ומה שאמר 'אותיב לה פרתא בכרעא'. דע, כי אלו שני לשונות מחלוקתם הם דברים נפלאים. כי מי שסובר דמותיב לפרתא בכרעה, היתה מיתתה על ידי דבר שיש בו פחיתות חומרי, וזהו פרתא. וקאמר 'ומותב בכרעא', הוא מקום שפלת הגוף, שם פחיתות חומרי. ומאן דאמר דמצאה גרוגרת דרבי צדוק, לפי כי גרוגרת דרבי צדוק יש בו ריח, ומזיק הנפש והנשמה. שידוע שכל ריח הוא לנשמה, אשר דרשו חכמים ז"ל (ברכות מג ע"ב) "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ, ו), זו הריח, שהנשמה נהנת ממנו, ולא הגוף. ומחלוקתם, איזה הוא מוכן יותר לקבל המיתה; ללשון שאמר דאותב לה פרתא, סבר כי הגוף סיבה אל המיתה, לפי שעל ידי הגוף הוא בא החטא, שאם אין הגוף היה האדם כמו מלאך, לכך הגוף ראוי לקבל קודם דבר הגורם המיתה. וללשון השני הנפש ראוי שתקבל המיתה תחילה, שאם אין הנפש - הגוף הוא אבן דומם, ואינו בעל מעשה, לכך הנפש עושה החטא. ולפיכך אמר ללשון ראשון כי העשירה הזאת נדבק בגופה דבר מיאוס, ומזה קבלה המיתה. וללשון השני קבל נפשה ריח המזיק הנפש, והוא מקבל קודם המיתה. וכן אמרינן בפרק חלק (סנהדרין צא. ), שאל אנטינינוס את רבי, גוף ונשמה יכולים לפטור את עצמם מן הדין. הגוף אומר, אני לא חטאתי, כי משעה שהנשמה נפרדת ממני אני מונח כאבן דומם. והנשמה אומרת, אני לא חטאתי, כי משעה שנפרדתי מן הגוף אני פורח באויר כמו מלאך. כנגד אלו אמר בכאן; ללשון ראשון דקאמר אותיב לה פרתא בכרעא, רוצה לומר כי יותר קודם הגוף לקבל הפסד, שעל ידו החטא. ולהך לישנא דאמר גרוגרות דרבי צדוק אכלה, סבר שהנפש יותר ראוי להפסד, מפני שהגוף אבן דומם אם לא היה הנפש: ועוד יש לפרש, כי להך לישנא שאמר דאותיב לה פרתא בכרעא, מפני שהדבר שהוא פחות, מוכן לקבל קלקול קודם. לכך הגוף שהוא פחות ושפל, דהיינו הרגל, הוא מוכן לקבל קלקול יותר מן הנפש. ולכך אותב לה פרתא דוקא בכרעא, שאין דבר פחות מכרעא. ולהך לישנא דאכלה גרוגרת דרבי צדוק ומתה, סבר הנפש בקלות מקבל קלקול, כי החשוב אינו יכול לסבול, ודבר מועט מפסידו. ודבר זה רמזו חכמים במקום אחר כי החשוב הוא קודם לקבל הפסד: אבא סיקרא ריש בריוני דירושלים, בר אחתיה דרבי יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה תא בצינעא לגבאי. אתא, אמר ליה, עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא. אמר ליה, מאי איעבד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי. אמר ליה, חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהצלה פורתא להוי. אמר ליה, נקיט נפשך בקצירא, [וליתו כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך]. ולעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך אינש אחרינא, דלא לירגשו בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחד. כי מטו לפיתחא, בעי למידקריה. אמר להו, יאמרו רבן דקרו. בעו למדחפיה, אמר להו יאמרו רבן דחפו. פתחו ליה בבא. כי מטא להתם, אמר שלמא עליך מלכא, שלמא עליך מלכא. אמר ליה, תרי קטלא מחייבית. חדא, דלאו מלכא אנא, וקא קרית לי מלכא. ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי. אמר ליה, דקאמרת לאו מלכא את, איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את, לא הוה מימסרא ירושלים בידך, דכתיב (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב (ירמיה ל, כא) "והיה אדירו ממנו וגו'". ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב הזה והלבנון". ודקא אמרת - אי מלכא אנא אמאי לא קא אתית לגבאי עד האידנא, בריוני דאית בן לא שבקינו. אמר ליה, אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון. אשתיק. וקרא עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), איבעי ליה למימר, שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקן וקטליה ליה, וחביתא שבקינן לה. אדהכי, אתי פריסתקא עליה מרומי, אמר ליה קום, דמית קיסר, ואימני להו חשובי דרומאי לאותבך ברישא. הוי מסיים חד מסאני, בעי למסיימא לאחרינא, לא עייל. בעא למשלפיה לאידך, לא נפק. אמר ליה לא תצטער, שמועה טובה אתא לך, דכתיב (משלי טו, ל) "ושמועה טובה תדשן עצם". אלא מאי תקנתיה, ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה, ולחליף קמך, דכתיב (משלי יז, כב) "ורוח נכאה תיבש גרם". עבד הכי, עייל. אמר ליה, ומאחר דחכימתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי. אמר ליה, ולא אמרי לך. אמר ליה, אנא נמי אמרי לך. אמר ליה, מיזל אזלינא, אינש אחרינא משדרינא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה, תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דרבי צדוק. קרי עליה רבי יוסף, ואיתימא רבי עקביא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי ליה למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי: "והלבנון באדיר יפול וגו'" (ישעיה י, לד). טעם שנקרא בית המקדש "לבנון", וארץ ישראל נקרא "הר", שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב והלבנון". כי ההר מובדל מן הארץ בהתרוממות, כך ארץ ישראל מובדל מכל הארצות בהתרוממות. ומכל מקום אינו נבדל לגמרי, רק כמו ההר שאינו מובדל לגמרי, שהרי שם 'ארץ' עליו גם כן. אבל בית המקדש נקרא "לבנון", כי לבנון הוא נבדל מן הארץ, שהרי זה לבנון, ואין שם ארץ עליו, רק הוא מחובר לארץ. כך בית המקדש, נבדל משאר חלקי הארץ בקדושתו להתרוממותו על כל הארץ, ואין שם 'ארץ' עליו, והוא נבדל ממנו, רק הוא עומד בארץ כמו הלבנון: ועוד יש בזה דברים גדולים, ונתבארו בחבור גבורות ה' (פרק עא) למה נקרא בית המקדש "לבנון". והמדקדק בזה יבין, כי ב' דברים אחדים הם, וענין אחד, שבשביל שבית המקדש נבדל במעלתו משאר חלקי האדמה, הוא מלבין חטא ישראל. כמו שאמר שם (יומא לט ע"ב) למה נקרא בית המקדש "לבנון", שמלבין עונותיהם של ישראל. כי אין הסרת החטא רק מצד המעלה הנבדלת האלקית, ובשביל זה נקרא "לבנון", כי בית המקדש מעלתו שהוא נבדל מן הגשמי, הוא האדמה, כמו הלבנון שהוא נבדל מן האדמה. ולכך הוא מכפר ומלבין עונותיהם, ואין כאן מקום זה: לכך למעלתו אין ראוי שיפול הלבנון רק ביד מלך, שגם כן המלך הוא נבדל משאר העם. כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם, ואין צריך לזה ביאור. ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה (הוריות יא ע"ב), שהוא קדוש. כלל הדבר, כי השיב לו כי הלבנון, שהוא בית המקדש שנבדל במעלתו, אי אפשר שיפול כי אם ביד מלך נבדל מהכל, כמו שבית המקדש נבדל מהכל, ולפיכך כתיב "והלבנון באדיר יפול": הוה סיים חד מסאנאי וכו'. יש תמהים, שקבל הרגל לפי שעה עובי יותר ממה שהיה קודם. דע, כי מה שאמר ד'הוי סיים מסאני', אין הפירוש שהיה רגלו נעשה בשעה אחת עב יותר גדול ממה שהיה, רק כי השמועה טובה שבאה פתאומית לאדם מדשן עצם האדם, והיינו דכתיב (משלי טו, ל) "שמועה טובה תדשן עצם", רוצה לומר, עצמו של אדם, ודבר זה הוא שנוי אל האדם עצמו. וזה שאמר "שמועה טובה תדשן עצם", אין רוצה לומר עצם של אדם שהוא בבשרו, רק רוצה לומר עצמו של אדם, ומביא לאשר בא עליו השמועה שנוי בסגנון שלו, דהיינו בעצמו. וזה שאמר ש'היה סיים חד מסאני וכו'', ורוצה לומר שבא שנוי משמועה טובה פתאום, והיה מביא לו שינוי בסוגיות הילוך דעתו של אדם. כי כאשר שומע שמועה טובה, מחמת השמחה שנכנסת בו משנה דעתו וסוגיות הלוך שלו, ולא יכול לסלק אותה השמועה ממנו, כי כל כך נכנס השמועה בדעתו, ואין יכול לקבל דבר אחר. וזה שאמר ד'הוי מסיים מסאנה', ולא היה יכול להסיר אותו ממנו השמועה הזאת אשר שמע, ולכך לא היה יכול לקבל דבר אחר, עד שהיה לו שנוי בסוגיות הילוך דעתו, ולא היה מיושב בדעתו. וזה נקרא ד'הוי מסיים מסאני חדא'. 'בעי למסיימא אחריני וכו'', כי זה גם כן לא יוכל לסגי, כאשר חדא מסאני לא מצי למשלפיה, ואידך לא מצי למסיימא, ובזה יש לו שנוי בסוגיות הליכתו. וכן השמועה הטובה לא מצא לסלק אותה ממנו, וענין אחר אינו מקבל, לכך סוגיות ההלוך משונה אליו, ואין דעתו מיושב עליו כראוי. כך יראה לפרש, והוא נכון: תן לי יבנה וכו'. יש לדקדק, למה באלו ג' דוקא. דע, כי כוונת רבי יוחנן היה אשר באלו השלשה יהיו בני חורין, ולא יכלו להם, כי בזכותם יהיה ניצל מן הכל. כי יבנה וחכמיה - יש להם בשביל זה התורה. ורבי צדוק - הוא כח שלהם בשביל תעניתו ותפילתו אל השם יתברך. ושושליתא דרבן גמליאל - הקיום שלהם מצד עצמם, מפני חשיבות מעלתם, שהם נשיאים שיש להם התוקף מצד עצמם. ועל ידי אלו ג' יהיה להם קיום, ולא ישלטו בם שונאיהם; הן מצד התורה, הן מצד תפילתם אל השם יתברך, הן מצד עצמן, כאשר הם גדולים מיוחסים וחשובים: וכאשר תבין ותדע, כי לכך בחר אלו ג' דברים, שאלו שלשה מוכנים שיעשה השם יתברך עמהם החסד, ויעשה דין בשונאיהם, וירחם עליהם שלא ישלטו בם שונאיהם. והם; חסד, דין, ורחמים, שהקב"ה נוהג עם ברואיו להציל אותם מן הרע. וידוע כי החכמים דביקים במדת החסד, וזהו שאמרו חז"ל (חגיגה יב ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, דכתיב (תהלים מב, ט) "יומם יצוה ה' חסדו", ולמה, מפני ד"בלילה שירה עמי" (שם), דהיינו שירה של תורה עמו. שהתורה תקרא "תורת חסד", שנאמר (משלי לא, כו) "ותורת חסד על לשונה". ולפיכך רצה ביבנה וחכמיה, שיהיו דביקים במדת החסד. ואחר כך רבי צדוק משלים המדה השנית, מדת הדין, בתעניתו שהיה מתענה, שבשביל זה ישלם במדת הדין מכח תענית. ושושילתא דרבן גמליאל, שהיה זרע אמת בלי פסול, ודבק בהם הרחמים, בעבור המשפחה המיוחסת הזאת. ודבר זה תבין מאוד ממה שהיה זרע יעקב בלי פסולת כלל, והיה ליעקב מדת הרחמים, ודברים אלו יש להבין מאוד מאוד. וכאשר יש להם אלו שלשה, דהיינו יבנה וחכמיה, ורבי צדוק, ושושילתא דרבן גמליאל, אז היה דביקים בכל מדותיו יתברך שהוא מנהיג בהם עולמו, ויציל השם יתברך אותם. ואין ספק בפירוש הזה למי שמבין עיקרי החכמה, כי אלו ג' דברים הם כל מדות שהוא יתברך מנהיג את עולמו בטוב, והבן הדברים היטב: אזל שדריה לטיטוס הרשע, ואמר "אי אלקימו צור חסיו בו" (דברים לב, לז), זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה הרשע, תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי קדשים, והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגדר את הפרוכת, ונעשה נס והיה הדם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר (תהלים עד, ד) "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות". אבא חנן אומר, "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט, ט), שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע, ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא, "מי כמוך באלים ה'" (שמות טו, יא), מי כמוך באלמים. מה עשה, נטל הפרוכת ועשה כמין גרגותני, והביא כל הכלים שבמקדש, והניחן בהם, והוליכו בספינה לילך ולהשתבח בעירו, שנאמר (קהלת ח, י) "ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קודש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו", אל תקרי "קבורים" אלא 'קבוצים', אל תקרי "וישתכחו", אלא 'וישתבחו'. איכא דאמרי, "קבורים" ממש, דאפילו מילי דמיטמרי אגליין ליה. עמד עליו נחשול שבים לטובעו, אמר, כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים; בא פרעה וטבעו במים, בא סיסרא וטבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעי במים. אם גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצאה בת קול ואמרה, רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי, ויתוש שמה. אמאי קרי ליה ליתוש בריה קלה, דמעלנא אית לה, ומפקנא לית לה. עלה ליבשה, ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, וניקר במוחו ז' שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קול ארזפתא, אישתיק. אמר, איתא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה. לגוי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה מסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עביד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש. תניא, אמר רבי פנחס בן ערובא, אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא, כגוזל בן שנה משקל שני לטרין. אמר אביי, נקטינן, פיו של נחושת, ורגליו של ברזל, וציפרניו של ברזל. כי הוי מיית, אמר להו לקלוייה לההוא גברא, ובדרו לקטמיה אשב ימי, דלא לשכחיה אלהא די יהודאי ולוקמא בדינא, עד כאן: זה המאמר יש לדקדק בו הרבה מאוד. וזה, כי אף על גב שהיה טיטוס רשע גמור, אין דרך מי שהוא מלך, כמו שאמר (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", שינהג בדבר פחיתות כמו זה, שיציע ספר תורה, ויהיה נוהג זנות, שהוא גנאי ומאיס. ועוד, ענין הנס שנעשה, שהיה הדם מבצבץ, למה יצא דם, ונס הזה שלא לצורך היה לגמרי, כי למה הוא זה. ועוד קשה, שאמר "מי כמוך חסין יה", שאתה שומע ושותק, כל זה קשה כי למה ישתוק לרשע כמו זה, ולבני אהרן נדב ואביהוא שנכנסו להקטיר קטורת לא שתק (ויקרא י, א-ב), ולזה שתק: דע כי טיטוס הרשע, אי אפשר שלא היה רשע, והרי על ידו חרב הבית הקדוש, הוא בית אלקינו, ולפיכך רשע גמור היה. ומה שמספר עליו ביוסיפון שלא היה רשע, אבל היה מרחם על הבריות, כל זה אינו, כי דבר שאי אפשר הוא, כי מי שהוא טוב לא יבא ממנו רע כלל, ואיך יבוא רע, כמו זה, ממי שיש בו דבר טוב מה. ואם תאמר, למה לא אירעו דברים אלו לנבוכדנצר, שגם הוא הרשיע ושרף בית אלקינו, ולמה לא אירע לו כל אשר אירע לטיטוס, והלא בית המקדש ראשון יותר בקדושה עוד מן בית שני. ויש לך לדעת, כי נבוכדנצר שהחריב את הבית, לא עשה זה רק בשביל שלא היו רוצים להיות כפופים תחתיו, שהרי מרדו בו, כדכתיב בקרא (מ"ב כד, א). ולפיכך לא היה נבוכדנצר מתנגד אל קדושת בית אלקינו כמו זה, שהרי בבית שני היו רוצים להיות כפופים תחתיו, ובו לא מרדו מעולם. כי הקיסר שמרדו בו בדבר הקרבן, אף שאינו כל כך מרידה, כבר מת. רק כי כל כונתו היה רק להשחית ולקלקל בלא טעם כלל, ולפיכך עשה לו הקב"ה כדינו, וכמו שיתבאר בסמוך: ואפילו אם נודה לבעל יוסיפון שדיבר טוב מלשרוף בית המקדש, זה כדרך הרשעים מדברים בפיהם, ולבם אין אתם. או שעשה כל זה כדי לעשות בבית המקדש כרצונו, להשתבח ולהתפאר בו שיהיה הבית הגדול והקדוש תחת ידו. והוא יתברך גרם שלא יהיה בית קדשנו ותפארתנו ביד הערל והטמא הזה, ולכך נשרף. כי אין ראוי למעלת קדושתו של בית המקדש, אשר שמו יתברך נקרא על הבית, שיהיה תחת זרים ורשעים כמו אלו אף זמן מה, שהרי בסוף בודאי יהיה שורפו, ולכך נשרף מיד. אבל בודאי הוא היה ראש המשחיתים שהשחית בית אלקינו, ואיך יבוא דבר כזה אם לא על ידי ראש המשחיתים, שהיה מוכן להשחתה. ולפיכך מתחלה כי שדר עלייהו לנירון קיסר, שהוא לא היה בתכלית הרשעה, והיה מצות הקיסר עליו שיהיה מחריב ירושלים, אי אפשר רק שיתגייר. מאחר שהקיסר רצה להכריחו לדבר רע שאינו מוכן לו, וכל מי שרוצה להכריח אחד לדבר שאינו מוכן ומסוגל אליו, כמו הקיסר שהיה רוצה להכריח את נירון קיסר שילחם עם ישראל וישרוף הבית, ולפיכך היה מתחזק נירון קיסר כנגד זה, והיה מתגייר לגמרי. אבל טיטוס הרשע מוכן היה אל הרשעות: ומה שאמר שתפס זונה בידו ונכנס לבית המקדש. פירוש שהרשע הזה כאשר נכנס למקום הקודש לחבל אותו, אין ספק שהיה יוצא מרשות הקב"ה ודבק באלקי נכר. וזה נקרא ש'תפס זונה', כי עבודה זרה נמשלה כזונה, כי בכל מקום גבי עבודה זרה כתיב "זונה", (ויקרא יז, ז) "ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". וגבי מולך כתיב (שם כ, ה) "והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו". וכן (במדבר טו, לט) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ובא לומר כי עכשיו שבא להשחית את ביתו הקדוש, נתחבר לזונה לגמרי, הוא העבודה זרה: ועוד בא לומר, כאשר בא למקום קדשי הקדשים, ששם ויעוד שכינה והחבור עם ישראל, כי מקום ויעוד שכינה היה על ידי הארון, ששם לוחות הברית שכרת עם ישראל. וכן שם ספר תורה (ב"ב יד ע"ב), שנקרא "ספר הברית" (שמות כד, ז), שהקב"ה יש לו חבור עם ישראל. הנה התורה והלוחות, שהם בארון, הם עצם החיבור שיש להקב"ה עם ישראל. ולפיכך על הארון היו הכרובים, "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ), "כמער איש ולוית" (מ"א ז, לו). כשעלו לרגל היו מגביהם להם הפרוכת, והיו מראים להם הכרובים (יומא נד. ), כלומר שחבת הקב"ה אל ישראל כמו זכר אל הנקבה דרך משל. ותוך הארון הוא החבור והדיבוק, וזה על ידי התורה והלוחות. וזה שאמר שלמה (שה"ש ג, י) "רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה", שכל המקרא נאמר על המשכן. "תוכו רצוף אהבה" כרובים ולוחות, כך פירשו ז"ל (שהש"ר ג, ח). נמצא כאשר תבין כי החיבור עצמו היה הארון: וכאשר בא הרשע לבית [קדשי] הקדשים, למקום הארון אשר שם התורה והלוחות, והמקום שהוא מסוגל אל חבור האלקים, כאשר נכנס הרשע הזה, שהוא בעל עבודה זרה למקום שיש שם חבור ודבוק אלהות, נחשב דבר זה שנכנס עם הזונה, הוא כח עבודה זרה שלו. וזה שאמרו רז"ל שהציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה. פירוש, הוא החבור לגמרי עם הזונה שיש לטיטוס שם. לכך נחשב לו שהוציא ספר תורה ועבר עליה עבירה, כי הספר תורה הוא עצם החיבור להקב"ה עם ישראל. לכך נחשב לטיטוס, כאשר נכנס לשם, שהציע ספר תורה ועבר עליה עבירה. והבן הדברים האלו. ומכל מקום, לפי גודל הרשעות של הרשע הזה, הוא טיטוס, נוכל לפרש כי הכל כמשמעו. ואף שדבר זה דבר מגונה, הלא רשעתו מוכן לכל זה. רק מפני שבעל יוסיפון כתב איזה דברים טובים על טיטוס, כי לא הראה עצמו רק שהוא איש טוב, יש לפרש המאמר הזה כמו שאמרנו, והוא נכון: ונטל סייף וכו'. דע, כי הדם שיצא הוא ענין נפלא, כי בטול הקדושה שהיה לפרוכת נחשב זה שפיכות דם, כדאיתא במסכת יומא (כג. ) גבי שני כהנים שהיו רצים בכבש המזבח, והרג האחד את השני בסכין של קדשים, ובא אביו ומצאו מפרפר, ואמר הרי בני כפרתכם, הרי עדיין בני מפרפר, ועדיין לא נטמא הסכין. ומסיק, ללמדך שחמור עליהם טהרת כלים משפיכות דמים וכו'. פירוש, כי סילוק קדושה על ידי טומאה יותר נחשב ביטול לקדושה ממה שנחשב שפיכות דמים. כי דבר הקדוש, כמו הפרוכת, מפני קדושתו הוא נחשב אלקי יותר מן הנשמה. ואם הנשמה, בשביל שהיא אלקית נבדלת, אין ראוי לה בטול, כל שכן הכלי שהוא קדוש אלקי לגמרי, אין ראוי לו בטול הקדושה על ידי טומאה, שזה הוא כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה הקדושה. ולגודל מעלת קדושת הפרוכת, נחשב ביטול הקדושה שלו על ידי טומאה כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה שהיא קדושה, לכך היה הדם מבצבץ: ויש כאן דבר עמוק עוד למה נעשה נס זה להיות דם מבצבץ דוקא בפרוכת, עד שהיה כאן שפיכות דמים בפרוכת בפרט. וזה מפני שהפרוכת מבדיל בין הקדש ובין קדשי הקדשים (שמות כו, לא), והוא גדר והבדל. ובבטול הגדר נחשב זה ביטול לגמרי. ולכך נעשה הדבר הזה בפרוכת, והיה יוצא דם להראות קדושת המקדש. שנחשב ביטול קדושת הפרוכת, שהוא הבדל וגדר של קדש הקדשים, שפיכות דם. והיה סבור שהרג את עצמו. כי הרשע היה סבור שהוא יתברך כח בגשם, ובזה הרג את עצמו. ואין להאריך יותר בזה: ואם שהיה מגדף, היה הקב"ה שותק, כי ההתפעלות הוא לאשר הוא כח בגשם, לכך הוא מתפעל. והוא יתברך, קדוש ונבדל מכל עניני הגשם, לכך אין לו התפעלות הגשם. לכך נקרא "חסין יה" (תהלים פט, ט), כלומר שהוא אינו מתפעל למכעיסים לפניו. כי מדת האדם שהוא מתפעל ומתחרה לנקום, אבל השם יתברך אינו כך, שאינו כח בגשם, והוא נבדל לגמרי מזה, לכך אינו מתפעל. ומה שתמצא אצל בני אהרן שמתו מיד (ויקרא י, א-ב), זה מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב), ואותם שהם סביביו לא יסבול הקב"ה שיש בהם חטא. כי לא יגור אצלו דבר חטא, לכך נענשו מיד. אבל אצל הרשע, כיון שאין הקב"ה מתפעל מדברי רשע, שהוא יתברך נבדל מן הגשם לגמרי, שכל אשר יש בו גשמות מה - יש בו התפעלות, וזה גבורתו, לכך אין משלם לו מיד, שאז לא היה מאבד הרשע, רק שהיה נוטל נפשו מן הגוף. כי לגודל כח הדין שבא על הרשע, אין נחלק הדין לבוא על הרשע מקצת בעולם הזה, ומקצת בעולם הבא, כי דבר שהוא נחלק אין לו כח גדול. לפיכך השם יתברך לא בא עליו בדין בעולם הזה, ומשלם לו דינו בגיהנם אחר מותו, להאביד את נפשו: ומי שלמד מן "מי כמוך באלים" (שמות טו, יא) 'באלמים', זה ענין נפלא מאוד. שלא תאמר כי השם יתברך צריך גבורה לכבוש את כעסו, לכך אמר "מי כמוך באלים" 'מי כמוך באלמים', כמו האלם אין צריך לכבוש את הדבור שלא יצא, רק מעצמו הוא כך. וכן השם יתברך, מה שהוא אינו משיב למכעיסיו - מפני שהוא אינו מתפעל. ולא כמו האדם שהוא מתפעל אם שומע חרופים, ואם ירצה לשתוק צריך לכבוש כעסו בחזקה, אבל הקב"ה אינו צריך לכבוש כעסו. ויש לך לדעת כי נקרא 'אלם' מלשון אלמות, והוא לשון חוזק ותוקף. ובא הלשון על מי שהוא קשה כמו אבן להוציא ממנו הדבור, לכך נקרא אלם. והשם יתברך נקרא "אל", מלשון חוזק ותוקף, כמו (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". לשון "אל" ולשון 'אלם' ענין אחד, ששניהם מלשון תוקף. ולכך אמר 'אל תקרי וכו'', ודרש "מי כמוך באלים" מלשון 'באלמים', כי 'אלם' ו'אל' הכל לשון אחד. והאלמות אצל הקב"ה אינו כמו האלם שהוא בבן אדם, כי באדם אינו יכול להוציא ממנו הדבור, ואצל השם יתברך מפני שהוא נבדל מן הגשם, וכל נבדל הוא תקיף וקשה, ומפני שהשם יתברך תקיף ואינו מתפעל, מתיחס תוקף שלו לאלם שאינו מדבר מפני קושי שלו להוציא הדבור, שהוא כמו אבן דומם. והבן זה היטב: ובכן ראיתי רשעים וגו'. וקשה, מה שאמר 'אל תקרי', ומנא ליה למדרש כן. ועוד, דמה ענין "קבורים" אל 'קבוצים'. ויראה מפני שכתוב (קהלת ח, י) "וממקום קדוש יהלכו", והוי ליה לכתוב לשון עבר, רק לשון הוה כתיב, דמשמע עתה, ואיך יתכן לומר "וממקום קדוש יהלכו", והרי כבר נקברים. ולפיכך דרש כי הכתוב רוצה לומר 'קבוצים', לפי שהיו נקבצים לקנות להם שם בשביל זה, ואמר הכתוב כי הם נקברים, ואין להם שם כלל. לכן כתב גם כן "וישתכחו בעיר", בשביל זה שהם עשו הכל כדי להשתבח, והם נשכחו לגמרי מן העולם: אין גבורתו אלא במים. יש לדקדק, ולמה מדתו של הקב"ה לאבד הרשעים במים, שכן הוא האמת שדרך של רשעים להיות נאבדים במים. דע, כי אין דבר ראוי אל רשעים כי אם המים, לפי שהמים מוחים הדבר, כמו שתמצא אצל דור המבול (בראשית ז, כג) "וימח כל היקום". כי האדם יש לו צלם ודמות. ומפני כי הרשע נמחה לגמרי, שלא יהיה לו זכר כלל בעולם, לכך השם יתברך מביא המים על הרשעים למחות את שמם וזכרם מן העולם. ומפני כי המים הם מוחים הצורה, לכך ראוים הם ביותר למחות הרשעים מן העולם: ז' שנים. כי מספר ז' שנים הוא רבוי שנים, כדלקמן (גיטין נז. ) שאמר גם כן ז' שנים בצרו אומות העולם כרמיהן בדם. וכמו(דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", וכן (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן הרבה. הרי כי מספר הרבוי הוא שבע. וטעם דבר זה אין כאן מקומו. ולכך היה מנקר במוחו ז' שנים: וניקר במוחו כו'. כבר אמרנו לך כי הרשע הזה היה מחבל ומשחית יותר מכל הרשעים, וכמו שגדר הפרוכת. ולפיכך הקב"ה נפרע ממנו במדתו, שהיתוש היה מנקר במוחו. ורוצה לומר שהיה פועל בו ומחבל בו, וזהו כח היתוש שהיה פועל בו קציצה והשחתה, במדתו שהיה משחית ומחבל. ולפיכך אמר בסמוך שמצאו במוחו כצפור דרור משקל שני סלעים, או כגוזל בן שנה משקל שני לטרין. הבן מאוד ענין נפלא, כי לעולם היתוש, או שהיתה כצפור דרור משקל שני סלעים, או שהיתה כגוזל בן שנה ומשקלה שני לטרין. וזה הכל מפני שהיה הוא מקצץ ומשחית ומפריד, וכל מקצץ ומשחית, מפריד הדבר השלם לשנים. לכך היתה היתוש כפי מה שראוי; או שהיתה כצפור דרור משקל ב' סלעים, או כגוזל בן שנה משקל ב' ליטרין, והבן זה מאוד. ולפיכך לא נאמר ביום שני "כי טוב", ולמה זה, רק כי היה ההבדלה והפירוד ביום הב', שביום הראשון לא היה הבדלה וחילוק ופירוד (רש"י בראשית א, ה), רק ההבדלה היה ביום הב', כי השני ראוי בפרט להבדלה, שיש בו שנים. ומה שאמר 'כצפור דרור', שהוא בריה שלימה, ורוצה לומר כח שלם, והיה בו חילוק שני סלעים. או היה כגוזל בן שנה, שהוא דבר שלם, והיה בו חלוק משקל ב' ליטרין. וזה מורה על קציצה גמורה של כח שלם שהיה פועל בו. ולמאן דאמר כגוזל בן שנה, דבר זה שלם יותר, כי הוא שלם אף בזמן, שהיה בן שנה. ולפי דעת הכל, מפני שהיה בטיטוס כח השחתה, לכן היה פועל בו גם כן כח שהיה משחית בו ומחבל בו, והכח הזה הוא היתוש שנזכר כאן: ואם לא היה זה יתוש גשמי אין זה קושיא, כי היה זה כח יתוש מופשט מן הגשמי, והיה כח הזה פועל כאילו היה יתוש ממש, והיה הכח הזה כח שלם משחית ומחבל. ואל תשגיח בדברי המהביל עזריה מהאדומי, אשר הגדיל לשונו נגד דברי חכמים בספרו, אשר הוא מלא נאצות. כי כבר השבנו על דבריו בחבור באר הגולה. כי אף לדבריו שאמר שלא מת טיטוס בענין זה, הלא הבל יפצה פיהוא, מכל מקום היה פועל במוחו כח גדול, והיה לו כאב הראש ביותר. והדבר שהיה כח פועל בו נקרא 'יתוש', כי היה פועל בו קציצה והפרדה, וזה ענין היתוש, שהוא קוצץ ומפריד בו. והדברים כדרך דברי חכמים, שכל דבריהם שכליים מופשטים מן הגשמות, ודי בזה במקום הזה: ומה שאמר ששמע קול מרזפתא ואשתיק. רוצה לומר כי השנוי האחד מבטל שינוי הקודם. ולפיכך כאשר שמע קול מרזפתא היה מקבל שנוי, ואשתיק, עד שלא היה שנוי הראשון פועל. וזה היה עד ל' ימים, ושוב לא היה שנוי, וחזר לפעול כבראשונה: נקטינן וכו' פיו של נחשת. ורוצה לומר, שהיה כח הזה כח קשה שהיה פועל בטיטוס. וציפרניו, שהוא מסרט בו, של ברזל. לפי שהברזל יותר קשה לסרט ולהפריד. ופירוש ענין זה, כי כח שהיה פועל היה קשה, ומתיחס אל כח הנחושת, שהוא קשה. ולא היה זה נחושת גשמי, אלא שיש ליחס לכח זה כח נחושת. וכן צפרניו ברזל, אין צריך לפרש כמשמעו, שאין יצירה נמצא כך. אלא כמו שהתבאר, שהיה פועל בו הכח, כח מפריד ומחלק, עד שהיה הכח הזה מתיחס אל הברזל. וכל ענין זה, כי היה ראוי לטיטוס הרשע, המחריב והמשחית, שיפעל בו כח קשה. וזהו שאמר כי כח זה שהיה פועל בו, כח קשה כמו נחושת. ועוד היה פועל בו כח חד, שהיה גם כן מקצץ בו. ושני דברים היו פועלים בו; הקושי, והוא דבר בפני עצמו. ועוד היה פועל בו - קציצה. לכך אמר 'פיו של נחושת' כנגד הקושי, כי הנחושת הוא קשה. 'וצפרניו של ברזל', כלומר שהיה פועל בו כח הקציצה וההפרדה, ולכך אמר 'וצפרניו של ברזל'. כלל הדבר, שני כחות היו פועלים בו; הקושי, והחדוד. ואלו שני דברים ידועים בפסוק (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ולפיכך כנגד זה אמר כי היה פיו של נחושת, הוא כח קשה. וכנגד הקציצה אמר וצפרניו - שהוא מסרט ומפריד - הוא ברזל. ואין להאריך במקום זה: ולפיכך כאשר מת, אמר 'לקלייה ולבדריה לקטמיה'. ודבר זה יש בו תימה, וכי סכל הוא כל כך, שלא ימצא אותו הקב"ה אם ישרפו אותו. אבל פירושו, לפי שמדת טיטוס שהיה משחית ומחבל בפרט לבית אלקינו, ולפיכך הוא היה גוזר על עצמו דבר זה גם כן. שכל אחד גוזר על עצמו דבר שהוא ראוי אל מדתו, כאשר עשה בחייו. ומפני כי מדת טיטוס היה החיבול, לכך אמר שהוא עצמו היה גוזר עליו ההשחתה, וזה נקרא 'דפסק אנפשיה'. אך מפני שיש לכל אחד מציאות של מה מצד עצמו, לכך יש בו בחינה מיוחדת שיהיה לו אסיפה. ונמצא שיש לו שתי בחינות; הבחינה האחת, מצד מדתו ומעשיו, והוא ההשחתה והחבלה, ומצד הזה ראוי לו האפיסה ופיזור אפרו אשב ימי. אך מפני שהיה לו מציאות מה מצד עצמו, ובזה הוא משותף עם שאר נבראים, מצד הזה יש לו חבור, ולא הפרדה. ולפיכך כל יום היו שורפין אותו ומבדרין אותו אשב ימי, כמו שהיה מדתו ומעשיו, שהיה משחית ומחבל, וכך היה נעשה לו. ודבר זה גוזר על עצמו, מאחר שמדתו ומעשיו כך הוא. ומפני כי הדין הוא עליו מן השם יתברך, וכל דבר רוצה לסלק עצמו מן הדין, אמר דלא לשכחיה אלקא דיהודאי. אבל מצד שהוא היה נברא מן השם יתברך, חוזרין ומאספין לקטמיה: כלל הדבר, כי יש לו לטיטוס שתי בחינות; הבחינה האחת מצד מעשיו, שהיה ראש המחבלים, ומזה הצד גוזר על עצמו חבלה ולבדריה לקמטיה אשב ימי, כי זה הוא קציצה ואפיסה מוחלטת, כמו שהוא ראש המחבלים. ומצד שהוא נברא מן השם יתברך, כמו שיש לשאר בריות, יש לקטמיה אסיפה, ואינו נשאר בבהלה זאת. ולכך היה דינו על ידי שניהם; הפיזור, שהוא האפיסה מצד עצם מדתו המיוחדת אליו, שהיה מקצץ ומשחית, ודבר זה גוזר על עצמו. והשני מצד הבריאה הפשוטה שהוא לכל אדם, ומזה הצד ראוי לאסיפה. וכל הדברים האלו אינם גשמיים כלל, כמו שהתבאר פעמים הרבה מאוד, אבל דברים בלתי גשמיים, והבן זה: אונקלוס בר קלונמוס, בר אחתיה דטיטוס, הוה בעי לאיגיורי. אזל אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא. אמר ליה, ישראל. מהו לאידבוקי בהו, אמר ליה, מלייהו נפישין, ולא מצית לקיימינהו. זיל אגרי בהו בההוא עלמא, והוית רישא, דכתיב (איכה א, ה) "היו צריה לראש", כל המיצר אל ישראל נעשה ראש. אמר ליה, דיניה דההוא גברא במאי. אמר ליה, במאי דפסיק אנפשיה. כל יומי מכנשיה ליה לקטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה ומבדריה אשב ימי. אזל אסקיה לבלעם בנגידא. אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא. אמר ליה, ישראל. מהו לאדבוקי בהו, אמר ליה "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים" (דברים כג, ז). אמר ליה, דינא דההוא גברא במאי, אמר ליה בשכבת זרע רותח. אזל אסקיה לההוא גברא בנגידא, אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא, אמר ליה, ישראל. מהו לאדבוקי בהו, אמר ליה טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. אמר ליה דיניה דהאי גברא במאי, אמר ליה בצואה רותחת. דאמר מר, כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם. תניא, אמר רבי אליעזר, בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו: המאמר הזה יש בו מן התימה, למה אלו שלשה העלה בנגידא מכל רשעי העולם. דע, כי הרשעים הם על דרכים רבים, אך מה שכולל אותם הם שלשה. האחד, הוא רשע על ידי עבודה זרה. הב', הוא על ידי גילוי עריות. הג', על ידי שפיכות דמים. הראשון, והוא עבודה זרה, רע לשמים. השני, והוא גילוי עריות, הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית. כמו שאמרו חכמים ז"ל (סוטה יד. ) אצל מנחת סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, מן השעורים. וכבר התבאר דבר זה במקום אחר. השלישי, והוא שפיכות דמים, הוא רע לבריות, ואין כמותו בכל המעשים. ולפיכך אלו ג' חטאים, שהם עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, כוללים כל החטאים, שכל החטאים נכללו באלו; או שהוא רע לשמים, או רע לבריות, או רע לעצמו. ואלו ג' החטאים הם ראש כל החטאים. כי אין עבירה רע לשמים כמו עבודה זרה, ואין עבירה רע לבריות כמו שפיכות דמים. ואין עבירה רע בגופו כמו ערוה. ולפיכך אמרו חז"ל (סנהדרין עד. ) כי אלו עבירות הם שוים לענין זה שיהרג ואל יעבור, כי אלו ג' הם ראשי העבירות: והנה ידוע, כי החוטאים האלו כל אחד היה דבק באחד מהם; בלעם - לא נמצא באחד גילוי עריות כמו שנמצא בו, כמו שאמרו חכמים בפרק קמא דעבודה זרה (ד ע"ב) שהיה בא על אתונו. ועוד ידוע מן העצה שנתן בלעם להחטיא את ישראל בזנות (סנהדרין קה. ). ואל יהא ספק לך, כי מה שבא על אתונו, מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, שאותו כח הטומאה כח זנות, לכך היה בלעם מוטבע בזנות היותר גדול להיות בא על אתונו. וההוא גברא דבק היה בעבודה זרה, שהסית והדיח את ישראל. ואף על גב שהסית והדיח, היה עיקר דינו במה שהלעיג על דברי חכמים, שהמלעיג על דברי חכמים הוא מינות גמורה (סנהדרין צט ע"ב), אשר הוא עוד יותר מעבודה זרה. וטיטוס מיוחד בשפיכות דמים, כאשר התבאר למעלה (ד"ה ונטל סייף) שהיה דם מבצבץ כאשר גדר הפרוכת. וכאשר אמרנו למעלה שהוא היה ראש המחבלים והמשחיתים, ואחריו לא קם כמוהו. לכך היה דבק כל אחד ואחד בכח טומאה מיוחד לפי חטאם: ולכך אחר שהיה כל אחד מיוחד בגודל החטא, דבר זה מורה על הדבוק של כל אחד בדבר מיוחד. וכאשר שאל [ל]בלעם בנגידא מאן חשיב בהאי עלמא, הוצרך לומר ישראל. ועם כל זה אמר לו 'רעתם דרוש, טובתם אל תדרוש'. כי בלעם בעצמו היה שונא ומתנגד לכח הקדושה אשר ישראל דביקים בו. ואמר כי דינא דהאי גברא במאי, אמר ליה בשכבת זרע רותחת. כי השכבת זרע הוא טמא (כלים פ"א מ"א), וכל טומאה רחוק מן השם יתברך, אשר הוא טהור וקדוש, שהרי כל טמא אסור ליכנס למחנה שכינה (פסחים סז. ). והיה נדון בלעם בדין זה, שהיה דבק בכח טומאה, אשר הוא רחוק ונבדל מן השם יתברך, וזהו דינו. ומה שאמר 'רותחת', רמז כי הטומאה אשר דבק בה בלעם הוא ענין גיהנם, שהוא רותח. ודין זה ראוי לבלעם כפי מדתו אשר היה דבק בה בחייו: אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר מלייהו נפישי ולא מצית לקיימינהו. הנה חילוק יש בין טיטוס ובין בלעם, כי מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, אשר הטומאה מרוחק ומסולק מן השם יתברך, ולפיכך היו דבריו רחוקים לגמרי שאמר 'רעתם דרוש טובתם בל תדרוש', כפי ריחוק שלו מן השם יתברך. אבל טיטוס לא אמר כך, רק 'מילייהו נפישי', כי זה ענין פושעי אומות העולם, שהם רחוקים מן התורה. שצריך שיהיה יחוס בין המקבל ובין התורה, שישראל בפרט מוכנים אל התורה והמצות, והאומות אינם מוכנים לקדושה ולמצות שבתורה. ולפיכך לא היה אומר רק 'מילייהו נפישי', רוצה לומר שאין התורה מתיחסת לאומות העולם. נמצא כי בלעם הרשע, שהיה דבק בכח הטומאה, היה מתנגד לגמרי לקדושה. אבל טיטוס לא היה מתנגד רק אל התורה. וראוי להבין דבר זה, כי הוא עמוק מאוד: ואמר להם זיל אגרי בהו בהאי עלמא והוית רישא וכו'. דבר זה ענין נפלא מאוד למבינים למה המיצר לישראל נעשה ראש. וזה, מפני כי ישראל הם עליון במעלה ובמדריגה, שנאמר (ר' דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל הארץ". וכשהוא מיצר לישראל, אז הוא נעשה ראש לאותם שנקראו 'ראש'. ויש לך לדעת, כי זה נאמר כשישראל בגלות ובצרה, לפי שישראל ראוים לצרה בעונותינו הרבים, ומאחר שראוי היה לישראל גלות, המיצר להם הוא דבר שראוי להיות, ולפיכך נעשה ראש, שיורש את כוחם. והפך זה כאשר אין ישראל בגלות, וזה ידוע: מה דפסק אנפשיה, כי מאחר שהוא היה ראש המחבלים, גזר טבעו הפירוד. אלא שבכל יום מכנסים לקטמיה וכו'. וזה כמו שפרשנו לפני זה (ד"ה ולפיכך כאשר), מפני שהרשע תחלת בריאתו יש לו בריאה כמו שאר אדם, רק שהיה אחר כך מכת המשחיתים. הנה מצד שראוי להיות כמו שאר אדם, כל יום מכנסים לקטמיה להיות כמו שאר בני אדם. ומפני מדתו שגוזר ההשחתה, חוזר להיות נשרף, ומבדרין לקטמיה כאשר היה מדתו, שהיה בעל השחתה והפירוד. וכל יום ויום כך ראוי לו. והנה גם כן משפטו ודינו כפי חטאו לגמרי. ומה שאמר 'לבדרו לקטמיה אשב ימי' כדלעיל (שם), והוא מבואר מאוד למי שיש בו חכמה: אסקוהו בנגידא וכו'. דע כי מה שאמר 'טובתם דרוש רעתם אל תדרוש', הוא כמו שאמר בסמוך 'תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם'. וזה, כי פושעי ישראל נתן השם יתברך בהם נשמה טהורה, רק שאחר כך בעולם הזה נטו אחר הרשעות, ולפיכך חטאם דבר מקרה בעולם הזה. אבל שלא בעולם הזה אין חוטאים, ומודים על האמת, וחוזרים בהם, מצד כי יש להם שורש טוב. כמו שאמרו חז"ל בעירובין (יט. ) "עוברי בעמק הבכה מעיין ישיתוהו" (תהלים פד, ז), שמורידין דמעות כמעיין. אבל פושעי אומות העולם על פתחי גיהנם אינם חוזרים (עירובין יט. ). וזהו מטעם שעצמם רע, לכך נשארים רע אף אחר מותם, כי אין שינוי לדבר שבעצם. ולכך ההוא גברא היה אומר 'טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהם וכו'', כי כבר הוסר ממנו מה שהיה נמשך בחייו אחר החטא, כי ישראל ראוים בעצמם אל האמת והקדושה והטהרה. אבל אומות העולם, חסרונם בעצמם, שהרי בכללותם הם כך, ודבר שהוא בכללות הוא בעצם, ולא ישתנה: כל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. רוצה לומר, כי דין של אותו האיש שהיה דבק במדרגה הפחותה שנקראת 'צואה'. והפחיתות הזה אין זה דבר גשמי חומרי, רק הוא ענין גיהנם, ולכך נקרא 'צואה רותחת', כמו שאמר אצל בלעם שהיה דינו ב'שכבת זרע רותחת'. כי אין דבר פחות ומרוחק מן האדם רק צואה. כי הפרש יש בין הפחיתות ובין הטומאה, כי הטומאה נבדל ומרוחק, שהרי הטמא אסור ליכנוס למחנה שכינה (פסחים סז. ), אבל הפחיתות הוא פחיתות בלבד, והיה הוא במדריגה הפחותה, והיא מדריגה התחתונה בגיהנם. כי דיני הגיהנם הם כמה מדרגות: ויש לך לדעת, כי אין ראוי למלעיג על דברי חכמים רק הצואה, כי הוא הפך החכמים שיש בהם שכל הנבדל מן האדם, לכך כאשר לועג עליהם נדון בהפך זה, שהוא בצואה רותחת, והוא גם כן דבר נבדל מן האדם, ויוצא ממנו מפני פחיתותה. הרי השכל בודאי נבדל מן האדם בשביל מעלתו, והצואה נבדל מן האדם לפחיתותו. לכך המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. וסוד זה רמזו חכמים באמונתם במסכת סוכה (מב ע"ב), כל קטן שאין בו דעת אין מרחיקין מצואה שלו, שנאמר (קהלת א, יח) "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". והדבר הזה, כי מציאות ההפכים אחד, וכאשר נמצא אחד - נמצא השני שהוא כנגדו. ולכך במציאות הדעת, שהדעת הוא שכל נבדל מן האדם במעלה, ימצא הפך זה, הוא הצואה שנבדל מן האדם לפחיתות. וכל אלו דברים הם ברורים, עמוקים מאוד: ויש להבין באלו דינים שהיו נדונים אלו שלשה. וזה כי כל דבר שהוא מתנגד אל האדם, הוא פועל בו, והוא דין שלו. לכך הטומאה והפחיתות הוא דין האדם אחר מיתתו. כי הטומאה הוא הפך האדם, כי נשמת האדם טהורה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ס ע"ב) 'נשמה שנתת בי טהורה'. ולפיכך הטומאה, שהוא הפך הנשמה, דבר זה הוא דין הנשמה. והפחיתות גם כן הוא דין לאדם, שהרי הצואה הוא יציאה והבדלה מן האדם, ואין האדם סובל אותו, והוא פחיתות של אדם. ולכך דבר זה שהוא הפחיתות, הוא דין של הנשמה. נמצא כי אלו ב' דברים, הטומאה והפחיתות, היפך לאדם, והם דין שלו. ואין הכוונה רק כי דין הרשעים הוא דין גמור בדבר שהוא הפך הנשמה. כי הנשמה נבראת שהיא טהורה, ואין בה פחיתות. לכך כאשר הנשמה נדונית, היא נדונית בדבר שהוא הפכו לגמרי. לכך אמר כי בלעם נדון בשכבת זרע רותחת, שהיה דבק אחר מותו בטומאה, שהיא מרוחקת מהכל. וההוא גברא היה נדון שהיה דבק בפחיתות, והכל הוא הפך הנשמה. והשלישי הוא הפך ממש, כמו הדין שהיה לטיטוס, הוא ההשחתה הגמורה שהיה לו אחר המיתה. והבן אלו שלשה החוטאים, אשר האחד היה נמשך אחר הטומאה והתיעוב, ולפיכך בא על אתונו. והשני היה נמשך אחר ההשחתה וההפרדה. והג' היה דבק במינות, ויצא מכלל ישראל, והיה דבק במינות ועבודה זרה. ואין להאריך עוד: ==פרק ו== אתרנגולא ואתרנגולתא חרב טור מלכא. דהוי נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר פרו ורבו כתרנגולין. יומא חדא הוי קא חליף גונדא דרומאי, שקלינהו מנייהו, נפלו עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. הוה בהו ההוא בר דרומא, דקפיץ מיל וקטיל בהו. שקליה קיסר לתאגיא ואותביה על ארעא. אמר, רבונו של עולם, אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה, ולמלכותיה בידיה דחד גברא. אכשליה פומא לבר דרומא, ואמר "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" (ר' תהלים ס, יב). דוד נמי אמר הכי, דוד אתמוה קא מתמה. על לבית הכסא, אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה, ונח נפשיה. אמר, הואיל ואתרחש לי ניסא הא זימנא, אשבקינהו. שבקינהו ואזיל. איזדקור ואכלו ושתו ואדליקו שרגי עד דמתחזי בליוני דגושפנקי ברחוק מילא. אמר, מחדי קא חדו בי יהודאי. חזר אתא עלייהו. אמר רבי אסי, תלת מאה אלפין שליפי סייפא עיילו לטור מלכא, וקטלו בה תלתא יומא ותלתא ליליותא, ובהך גיסא הלולי וחנגא, ולא הוי ידעי הני בהני: כבר התבאר לך למעלה, שהתרנגול מרבה להוליד יותר מכל, לכך לקחו תרנגול ותרנגולתא בחופתם. ותבין מזה שכל דברי חכמים באמונה, כי כאן נאמר 'חליף גונדא דרומאי' ולקחו התרנגול ותרנגולתא. ו'גונדא' הוא רבוי של מלכות. מפני כי מלכות רומי שהיה באותו זמן רצו ליקח הברכה מישראל, כאשר חטאו ישראל ובטלה הברכה מהם. אז עשו רוצה לקום ולרשת הברכה של יעקב. ולפיכך גונדא דרומי רצו ליקח התרנגול והתרנגולת, אשר תרנגול התרנגולתא, מורה על רבוי הברכה של ישראל: ואמר הוה בהו ההוא בר דרומא דקפץ מיל וכו'. הבן מה שאמרו שהיה שם בר דרומא, ומאי איכפת ליה אם מדרום אם מצפון, וכי בזה תולה הדבר שהוא מדרום. אמנם כאשר תעמיק באמת תדע דברי חכמה עמוקה, כי היה מיוחד לזה בר דרומא, כאשר תדע כי דרום נקרא 'ימין' כאשר ידוע. והיד הימין מיוחד לקלות, לא השמאל. ולפיכך קפץ מיל. לכך ההוא בר דרומא היה מוכן לזה. ומה שאמר 'קפץ מיל', פירוש בתנועה אחת ובמרוצה אחת היה עושה מלחמה, וזהו ענין הקפיצה שנזכר כאן, והיה כחו למלחמה הזריזות היותר. ובמה שאמר 'הוה בהו' דהיינו בטור מלכא, תדע עוד ענין יותר עמוק מאוד. כי טור מלכא, במה שנקרא 'הר של מלך' הוא מתיחס לצפון לקבל משם כח הגבורה למלחמה, כי המלך צריך לו גבורה לעשות מלחמה. ונתחברו ונכללו ביחד שני הדברים; האחד, הזריזות והמהירות וקלות התנועה בכח ימין, ולכך היה 'בר דרומא'. ובמה שהיה בר דרומא זה בטור מלכא, היה בו שניהם. ואלו שניהם צריך למלחמה. ולפיכך קפץ מיל, וקטיל (מיל), "ותושיע לו ימינו וזרוע כחו" (ר' תהלים צח, א), והבן זה. וזהו שאמר 'הוה בהו ההוא גברא בר דרומא'. ואין הדברים האלה רק רמז חכמה עמוקה, שבאו לומר כי נכלל ימין בשמאל, ואז היה להם כח לעשות חיל למלחמה: ואמר על לבית הכסא וכו'. ראוי לו דבר זה, כי החויא הזאת היא כמו חויא דרבנן, שהנוגע בכבוד חכמים טרקי חויא דרבנן (שבת קי. ). כל שכן זה שדיבר נגד כבוד השם יתברך, דטרקיה חויא, והוא כח נחש. ובית הכסא מוכן ביותר לנחש, והבן זה. ומה שאמר כי דוד דרך תמוהי אמר, אין הפירוש שדוד אמר "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" דרך תמיה, אלא אתה יוצא בצבאותינו, שאין זה משמעות הכתוב. אבל פירושו, שדוד אמרו דרך תמיה "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תמצא אלקים בצבאותינו", למה תעשה זה, וזהו התמיה של דוד, כמו "למה אלקים זנחתנו" (ר' תהלים עד, א). אבל ההוא בר דרומא אמר כך, "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו", ואנחנו עושים מלחמה מעצמינו: ומה שהיו נכנסים לשם תלת מאה אלפי שליפי סייפא, דוקא שלש מאות אלפי, וגם שהיו הורגין בה ג' ימים וג' לילות, כי אין ספק שכל הסבות שהיו בטור מלכא לא היו במקרה, כי כל דברים הגדולים אינם במקרה. ויתבאר בסמוך, והוא דבר נפלא: ששים רבוא עיירות וכו'. כבר אמרנו, כי טור מלכא היה בה ברכה, ובפרט בברכת הרבוי, והוא ברכת ארץ ישראל מצד הרבוי, כי ארץ ישראל היו בה ג' ברכות, שהם שורש ברכת הארץ, כמו שמבואר למעלה. ולפיכך כל ברכתה היתה ששים רבוא, כמו שיש ששים אותיות בברכה המיוחדת לישראל בברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו), שהם ששים אותיות. וחשבון זה אמרו חז"ל גם כן על רבוי בכל מקום, כמו שפרשו התוספות בפרק החובל (ב"ק צב ע"ב ד"ה שיתין) אצל 'ששים רהוטי רהוט', כי החשבון הזה הוא על רבוי. וכן (ב"ק צב ע"ב) 'ששים תכלי מטי לככי דחזי אכלי ואינהו לא אכלי', וכן הרבה מאוד. ולפיכך ששים רבוא עיירות, וכל אחת היה בהם כיוצאי מצרים, שהם ששים רבוא (שמות יב, לז). הרי כי זה החשבון היה לטור המלכה תמיד, מחמת שהחשבון הזה ראוי לרבוי, והם היו מבורכים ברבוי: ומה שאמר כי שלשה [עיירות] היו בהם שהיו בהם כפלים כיוצאי מצרים, כי מספר ששים, שהוא מספר הראוי לטור מלכא, יסוד התחלת המספר הזה הוא ששה, בעבור כי העשרה נחשבים כמו אחד, שהרי אתה מונה עשרה עשרים שלשים ארבעים וחמשים, כמו שאתה מונה אחד שנים שלשה ארבעה. לכך מספר ששים נכללים במספר ששה. ומספר ששה נכללים במספר שלשה, שהם כפולים. כי מספר ששה הם כנגד ששה קצוות, אשר הם המעלה והמטה, צפון דרום, מזרח מערב. ואלו הם זוגות, כמו שמבואר. ולכך שלשה מן מספר ששים הם כפולים, כי יסוד מספר ששים הם שלשה, והם כפולים. מזה תבין שיש בברכת כהנים ששים אותיות, ושלשה פסוקים. כי התחלה ויסוד אלו הששים הם שלשה. והדברים האלו הם אמת ברור למי שמבין דברי חכמה: ובזה יתבאר לך מה שאמרו כי תלת מאה אלפי שליפי סייפא נכנסו לטור מלכא. כי כח טור מלכא - כח הרבוי, שהתחלת ויסוד הרבוי הוא שלש. לכך תלת מאה אלפי נכנסו לשם, לפי שמאה הוא כמו אחד, וכן אלף כמו אחד. ולא סגי בתלת מאה, כדי להגדיל הכח מה שאפשר. ונכנסו לשם במספר הזה דוקא, לבטל הרבוי. כי כבר אמרנו כי גונדא דמלכות רביעית, שהוא כח רבוי של מלכות רביעית, רוצה ליקח הרבוי מהם. וכן מה שאמרו ד'קטלי בהו ג' ימים וג' לילות', מפני כי הרבוי הוא שלשה, לכך הוצרכו להרוג בהם ג' ימים וג' לילות לעקור הרבוי. כמו שאמרו (תו"כ ויקרא טו, כה) "ימים" (שם) שנים, "רבים" (שם) שלשה: ויש לפרש בענין אחר. כי תלת מאה אלפי שליפי הוא כח מלכות רביעית, שהם בעצמם משולשים, כדאיתא בויקרא רבה פרשת שמיני (יג, ה), שאמר שם 'משה נתן שלשת המלכיות בפסוק אחד, והרביעית בפסוק אחד', לומר שהיא שקולה נגד שלשתן. ושם מייתי קרא (ר' יחזקאל כא, יט) "בן אדם הנבא והך כף אל הכף ותכפל חרב שלישתא". ומוכח מזה הכתוב שנקרא "חרב שלישתה" ששקולה נגד שלש מלכיות. לכך אמר כאן שנכנסו תלת מאה אלפי שליפי סייפא, כנגד כוחם, שהוא משולש נגד כל המלכיות. ולקמן בחבור הזה (פי"ז ד"ה ודבר זה עוד) יתבאר לך בביאור כי מלכות רביעית הוא שלש מאה, ואין כאן מקום זה להאריך, כי יתבאר עוד באריכות. וזה עיקר הפירוש כי נכנסו לשם תלת מאה אלפי שליפי, לבטל רבוי ישראל. וראוי לזה מספר שלש מאות אלפי, כי זהו כח רבוי שלהם, ודי בזה: ארץ צבי כתיב. יש מקשים, וכי איך יתכן לפי השכל הכנס גשם בגשם. ולפיכך הם תמיהים על זה הדבר, כי דבר זה נמנע לפי טבע הכנס גשם בגשם. והנה אין להאריך במקום הזה, כי כבר הארכנו בזה בהקדמת גבורות ה' (סוף הקדמה שניה), עיין שם. ובודאי לפי טבע הגשמי היה קשה, אבל נס הוא דבר זולת טבע הנהוגה, והנס הוא לפי שעה, ולא בהנהגת העולם שהוא תמידי. וכמו שבדרך הטבע שיעור הארץ כך וכך, כן שלא כדרך הטבע הארץ היא יותר גדולה, ואין כאן הכנס גשם בגשם. שאם היתה נשארת כך תמידית בטבעה, היה קשה. אבל ענין זה לא היה טבעי כלל, כי חוזרת היא לכמות שהיתה, והדבר שהוא לפי שעה שלא בטבע, הוא ענין זולת הטבע, ואין זה הכנס גשם בגשם. והיינו שאמר שנקראת "ארץ צבי", כי "צבי" מלשון 'פאר' הוא, והדבר שהוא פאר אינו גשם כלל. ובא לומר שיש בארץ צד מעלה נבדלת בלתי טבעית כאשר יושביה עליה, והוא הגורם שהיתה מרווחת בעצמה. וכן מה שדרשו במקום אחר (כתובות קיב. ) שנקראת "ארץ צבי", מה צבי ממהר במרוצתו, כך ארץ ישראל ממהרת לבשל פירותיה. כל ענין זה, שבארץ יש צד מעלה בלתי טבעי, ומפני שהיה בה צד מעלה בלתי טבעית, היתה ממהרת בפירותיה: ותדע עוד כי הצבי נקרא 'צבי' גם כן מלשון 'צבי ופאר', והעור שלו, שהוא פאר הבעל חי, לפי שהוא בחוץ לכך הוא פאר הבעל חי, הוא דק החומר, כמו שאמרו שאין מחזיק בשרו. וזה מפני הדקות אשר יש לו כאשר הוא בחיותו, ואז מחזיק העור בשרו. וכאשר ניטלה מן הצבי העור, ונסתלק רוח חיים ממנו, ונשאר החומרי בלבד, אין ספק כי אין בו הדקות כאשר אין בו החיות, ואז אין מחזיק בשרו. וכן הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה, שזה ראוי לארץ, וזהו חיות הארץ, שהארץ נתן השם יתברך לישראל, והיא נקראת "ארץ ישראל" (ש"א יג, יט, ועוד), לכך חיות הארץ הוא דוקא כאשר יושביה ישראל עליה, ואז יש לה המעלה הנבדלת בכל דבר; שהיתה ממהרת פירותיה, שמורה שיש בה מעלה בלתי גשמית. כמו הצבי שהוא ממהר התנועה, כך ארץ ישראל ממהר לבשל פירותיה. וכמו שהצבי, בשעה שעורו על הצבי, מתפשטת העור, שאין לעורו גסות החומרי כאשר הוא על הצבי בחיותו, ובהופשט העור - גמדא, שכבר נסתלק החיים שגורם דבר זה. כך הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה אז יש לה מעלה הנבדלת, והיא מרווחת. כי הגשם הוא בעל גבול ושעור, ואין הדבר שהוא נבדל בעל גבול כמו הגשמי. וכל אשר יש לו קירוב אל הקדושה האלקית הנבדלת, אין לו כל כך גבול. ולכך מצד שיש בארץ צד מעלה נבדלת, היא מרווחת, שאין לה צרות והגבול שהוא לגשם. ודוקא כאשר יושביה עליה, כי כאשר יושביה עליה זהו חיותה, כמו שאמרנו: ועוד, כי ישראל שהם עם קודש, יושביה עליה, ובשביל כך יש לה מעלה הקדושה גם כן, לכך היה לה הרווחה, ואין לה ענין הגשמי שהוא מוגבל. וכשאין יושביה עליה, נסתלקה המעלה הנבדלת, וגמדא. ודברים אלו עמוקים מאוד מאוד, ואין להאריך. ואין זה תמיה אם היתה הארץ מקבלת הרבוי הזה, כי הוא שלא כטבע, וכאילו היה זה ענין אלקי בלתי טבעי, ואין זה מצורף אל הטבע כלל, רק היו יושבים עליה בענין אלקי, ופשוט הוא. והרי הרבה דברים פועלים המכשפים והחרטומים, ואיך לא יהיה דבר שהוא פלא וחידוש בכח אלקי, אשר לו הכח והגבורה על כל, והכל בכח אלקי קדוש: אמנם מה שאמר ששים רבוא עיירות, ודבר זה קשה לצייר שהיה בטור מלכא, שהוא חלק הארץ, כל כך עיירות. ובכל עיר ועיר כך וכך, שיהיו ישראל כל כך הרבה. דע, כי גם זה דבר מופלא וחכמה עמוקה מאוד. כי כאשר אמרנו כי ראוי שיהיה בטור מלכא כך וכך מקומות לפי הברכה העליונה. לכך אמרו שהיה בטור מלכא מספר זה, והיינו שראוי מצד עצמה וענינה המיוחד לה, אשר כבר אמרנו לך למעלה שראוי לה הברכה, ובארנו אמיתת טור המלכה הראויה לרבוי מצד עצמה. ולא השגיחו חכמים אם יבוא מניעה מצד אחר. כי לפעמים חטא ישראל - או מה שהוא - הגורם שלא היה נמצא הרבוי כל כך כמו שראוי. מכל מקום חכמים אמרו מה שראוי מצד ענין המיוחד לטור המלכה. ודבר זה כלל גדול בדברי חכמים, שהם הלכו אחר המהות המיוחד. ובארנו זה במקומות הרבה בחבור באר הגולה, ובחבור גבורות ה': ורמזו חכמים דבר זה במסכת נדרים (לא ע"ב), 'הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם'. ואין זה מפני שאנו הולכים אחר לשון בני אדם (נדרים מט. ), כדמוכח שם בהדיא דמייתי מקרא על זה. אבל כי ישראל, במה שהם ישראל, נחשבים נמולים. ואם לא נעשה דבר זה בשביל סבה מה, לא נתבטל ענינם המיוחד אשר להם. וכן להפך, הגוי מצד ענינו המיוחד, במה שהוא גוי, ראוי לו ערלתו. ואם יחתוך ערלתו, בשביל זה לא נתבטל ענין המיוחד שראוי לו במה שהוא גוי, וראוי לו הערלה. וכן הדבר הזה, הנה טור המלכה, במה שהוא מקום מן הארץ הקדושה, כמו שהתבאר למעלה, וראוי להם רבוי זה בפרט כמו שהתבאר (ד"ה ששים ריבוא), ואם יבוא מניעה מה שהוא מונע, לא יבוא הבטול אל הכל, ונשאר הרבוי במה, כי טור המלכה מיוחד לרבוי, ובודאי היה שם רבוי. וזה ששאל המין כי המקום קטן, ואיך יהיה שם רבוי מה, והשיב לו "ארץ צבי" כתיב. ולא הביטו חכמים רק אל הדבר בעצמו מה שהוא מיוחד בו וראוי מצד עצמו, ולא השגיחו על הבטול שמגיע לו מצד אחר. ודבר זה בארנו פעמים הרבה: ובמקום זה תוכל לדעת ולהבין כי לא דברו חכמים רק מצד הברכה הראויה לטור המלכה, שהרי לא תמצא במספר הזה מספר פרטי, שלא היה המספר רק 'ששים', או 'ששים רבוא', וכל המספרים האלו הם מספר כללי, ולא תמצא מספר פרטי. כי הכל נאמר מצד הענין האלקי שיש בטור המלכה, והפרטי הוא מצד החומרי הגשמי: ואם תאמר, אם כן מנא לן שהיה ברכתם מצד עצמם כמו זה. וזה אינו קשיא, שאם לא כן, לא היה כל כך רבוי נמצא בטור המלכה, אבל מאחר שהיה הרבוי בטור מלכא, והיתה הברכה להם שלא כדרך הטבע, מורה שהיה ברכתה כאשר ראוי לטור מלכא. אשר כבר בארנו לך, כי מצד טור מלכא בעצמה ראוי שיהיה שם הרבוי הזה אשר אמר. ואין להשגיח אם יש מונע מצד אחר, כי אפשר כי חטא מה הוא הגורם מניעה למעט דבר מה, כמו שבארנו זה בכמה מקומות. מכל מקום החכמים מדברים מצד ענין המיוחד שהיה בטור מלכא, מופשט מן החומר אמרו כך. ונתבאר זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ב) אצל "ובני ישראל פרו" (שמות א, ז), עיין שם. והבן הדברים, כי הם דברים אמתיים מאוד: פתח חד מנייהו ואמר, מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגוים, והשיאום זה לזו. אמרה לו, בבקשה ממך אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך. ולא נגע בה עד יום מותו. וכשמת, אמרה להם ספדו לזה שפיטפט ביצרו יותר מיוסף; דאילו ביוסף, לא הוי אלא חדא שעתא, והאי כל יומא ויומא. ואילו ביוסף, לאו בחדא מטה הוי, והאי בחדא מטה הוי. ואילו יוסף, לאו אשתו, והאי אשתו. פתח אידך מנייהו ואמר, מעשה ועמדו ארבעים מודיות בדינר, נחסר השער במודיא אחת, בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין וסקלום, וחזר השער למקומו. פתח אידך מינייהו ואמר, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה. מה עשה, הלך וזימן את שושביניו, והאכילן והשקן, שיכרן, והשכיבן על מטה אחת, והביא לובן ביצה והטיל ביניהם, והעמיד להן עדים, ובא לבית דין. היה שם זקן מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, אמר להן, כך מקובלני משמאי הזקן, לובן ביצה סולד מן האור, ושכבת זרע דוחה מן האור. בדקו ומצאו כדבריו, והביאוהו לבית דין והלקוהו, והגבו כתובתה ממנו. אמר ליה אביי לרב יוסף, ומאחר דהוי צדיקים כולי האי, מאי טעמא איענוש. אמר ליה, משום דלא אתאבלי על ירושלים, דכתיב (ישעיה סו, י) "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה": ונראה כי לכך מייתי הך מלתא של כפר סכניא של מצרים, ואף על גב דלא שייך הכא כלל. ואין נראה לומר משום דנקרא 'כפר סכניא' כמו 'כפר ביש' ו'כפר שיחלא' ו'כפר דכירא' שהיו לינאי בהר המלך, שאין לומר כך כלל. ונראה לומר דמייתי הך מלתא ללמוד שיש להתאבל על ירושלים, כמו שאמר. וסמך זה לכאן, ולא סמך זה למעלה, שלכך סמך חורבן טור מלכא אחר חורבן ירושלים, לומר כי חורבן ירושלים וטור מלכא הכל חורבן אחד הם, כמו שאמרנו למעלה ענין שלשה מקומות אלו, שהם ירושלים טור מלכא וביתר. והכל היה נמשך אחר חורבן ירושלים, כי כאשר חרב ירושלים, נמשך אחריו חורבן טור מלכא וביתר. ומאחר שהיה זה בטור מלכא, שהיה נמשך חורבן טור מלכא אחר ירושלים, בודאי גם כן היה נמשך חורבן ביתר אחר חורבן ירושלים, ואין צריך לפרש אצל ביתר: ==פרק ז== אשקא דריספק חרב ביתר (גיטין נז. ). כי הוה נהיגי כי הוה מתילד ינוקא - שתלא ארזא, ינוקתא - שתלא תורניתא. וכי הוה מינסבי, קייצו להו ועבדו להו גננא. יומא חד הוה קא חלפא ברתה דקיסר, איתבר שקא דריספק, קצצו ארזא ועיילו לה. אתו נפיל עלייהו מחונהו. אתו אמרי ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג). אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדו, והכו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה, רחוקה היתה מיל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר, שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שני חלקי מים, ואחד דם. במתניתא תנא, ז' שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל: הוה קא חלפא ברתה דקיסר וכו'. מאוד יש לך לעיין, כי כל הדברים שהיו באים מאת השם יתברך בחורבן ירושלים היו באים כאשר ראוי לזה. כי גונדא דרומא, שהוא חיל רומי, בא לקחת תרנגולתא שלהם (גיטין נז. ), כמו שהתבאר. והנה חיל רומי לקח הרבוי. וכך בת קיסר לקחה הנטיעה החזקה. כי כל לשון 'בן' ו'בת' הוא מלשון בנין. כי 'בן' מלשון בנה, ו'בת' גם כן מלשון 'בנת', שכן בתרגום יאמר 'בנתא'. ולכך "בתו" (שמות כא, ז) התי"ו דגושה, להורות על הנו"ן החסירה, כי הבן והבת הם בנין אב. ומפני שאנשי ביתר היתה כוונתם שיהיו בנין חזק, ולכך היו נוטעין ארז וארזא כאשר ילדו להם בנים, כדי שיהיו הבנים נטיעה חזקה בארץ כמו הארז. וכאשר נשאו ביחד, עשו חופה ממנו, שיהיה להם בית יתד נאמן אוהל בל יצען. וכן בכלל שלהם זכו אל בנין תקיף וחזק: ולפיכך זכו לכרך תקיף וגדול, שהוא כרך ביתר. שכמו שהבן והבת הוא בנין פרטי, כך המקום והעיר הוא בנין ונטיעת הכלל, והוא חזקם ותקפם שיתישבו בארץ. ושוה בנין הכלל והפרט. וכמו שנקרא בתו של אדם 'בת', כך יקרא המקום "בת ציון" (ישעיה א, ח), וכן הרבה, מפני שכבר אמרנו כי 'בת' היא מלשון בנין. כלל הדבר, שהיה ברכתם של טור מלכא, שהיה בה הרבוי, כמו שהתבאר למעלה (ריש פ"ו), והיה ברכת ביתר החוזק והתוקף בין בכלל בין בפרט. וכאשר הגיע זמן להיות חרב, באה הסבה על ידי בת קיסר. כי הקיסר לקח ברכתם על ידי בתו, שהיא בנינו של קיסר, שהוא החוזק והתוקף שלהם, לקח מאתם. והיה זה דוקא על ידי בת קיסר, אבל לא על ידי בן קיסר, כי יותר נקראת הבת בנין האב, והוא דבר נפלא ואין כאן מקומו. וראיה לזה, כי הבת היא ברשות אביה, ואין הבן ברשות אביו, שנאמר (במדבר ל,יז) "בנעוריה בית אביה". ולפיכך אמר חלפא ברתה דקיסר. והוא מובן ממה שאמרו חז"ל (נדה לא. ) האיש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנאמר (בראשית מו, טו) "ואת דינה בתו", ואין להאריך. והבן זה, כי אלו ב' ברכות, דהיינו הרבוי והחוזק, שאלו ב' דברים אין עוד אחריהם, לקחו גונדא דרומי ובת הקיסר, ושניהם לקחו רומי. ואילו קדושת ירושלים לא לקחו רומי, כי קדושתה לא לקחו, רק שנאבד ונחרב, אבל אין לקיחה בזה אל אדום, כי אין ראויים לקדושתה שיקחו מהם. ואף כי משלו בו זרים, לא לקחו ולא ירשו קדושתה, אשר הוא שייך לישראל, והבן זה היטב: אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה. והבן הדברים אלו מאוד, כי כאשר היה ברכת ביתר בחוזק ובתוקף, ולפיכך דרשו חז"ל עליהם (איכה ב, ג) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", שהקרן הוא לשון חיזוק, שנאמר (דברים לג, יז) "וקרני ראם קרניו". לכך אמר גם כן אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו, שהם חזקים ותקיפים, באו לקחת חזקם של כרך ביתר, כמו שאמרנו למעלה. והקרן הוא על הראש, וזה מורה על הנצוח שהיו גוברים. ולכך כאשר בא לומר שהיו נכנסים לכרך ביתר להתגבר עליהם וליקח חזקם, קראם 'קרני מלחמה': ותדקדק על מספר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה', כי מספר שמונה הוא מסוגל לקרן דוקא, לכך אמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה', כי אין חלוק בין שמונה ושמונים, רק שזה מספר כללי, וזה פרטי. שהקרן מסוגל לשמונה, כי מספר שבעה הוא המספר שהוא שלם, שהרי מספר שבעה חוזר חלילה בימים ובשנים, ומזה נראה שהוא מספר שלם. והשמיני, שהוא על המספר השלם, הוא כמו הקרן שהוא על בעל החי, שהוא שלם, והקרן עליו. לכך אמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה'. ועוד יש במספר הזה שאמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה' דבר יותר עמוק, כי הקרנות מכל דבר הם ח', כאשר ידוע לחכמי מדע, ואין להאריך במקום הזה. ומפני שבאו כאן להתגבר בקרנם ותוקפם העליון, ולקחת תוקף וחוזק ישראל, ולכך נכנסו שמונים קרני מלחמה. ודבר זה ברור למי שידע להבין: ואמר ונפל דמם לים הגדול, ונתערב במים, עד שלא נשאר דבר מהם. וכל זה שנעקרו לגמרי, הפך כוונתם. שזהו שייך לכל דבר שהוא משורש ונטוע בחוזק, כאשר הוא עומד - הוא מקוים מאוד, ואם הוא נעקר - אז הוא נעקר משורשו לגמרי, שלא נשאר עוד דבר, לא שרש ולא ענף. ואנשי ביתר היו רוצים להיות משורשים כמו שאמרנו למעלה, ולכך כאשר נעקרו - נעקרו לגמרי משרשם, והבן זה היטב: ושערו שני חלקים מים וכו'. כלומר כי כל כך נשפך דמן, שאין למים תוספות על הדם רק שליש, ולא נשאר למים רק הרוב, ולא יותר. ויש לדעת, כי מה שאומר שהם שני חלקים מים ואחד דם, וכן מה שאמר בסמוך שבצרו את כרמיהם מדם ישראל בלא זבל, הכל הוא ענין זה. כי כאשר נגזר שיהיה נשפך דם שלהם כמים, נהפך הדם למים, ונתגבר כח המים. כי כל שני דברים שהם הפכים, בביטול אחד גובר השני. כי הדם הוא הפך המים, כי המים הם חמריים, ואילו "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך הדם, שהוא הנפש, נחשב צורה. וכאשר בטל הצורה, אז היה גובר החמרי, הוא המים: אבל בברייתא אמר שהיו בוצרים כרמיהם מדם, וזהו ענין אחר. כי מה שנגזר על הדם להיות נשפך ונפסד, אז נתהוה ממנו בשביל זה דבר הדומה לו, דהיינו היין. שהרי הדם דומה ליין, שנאמר (דברים לב, יד) "ודם ענב תשתה חמר", ובכמה מקומות. והאומות ששפכו דם ישראל, בצרו כרמיהן מדם ישראל בלא זבל, כי בשפיכת הדם על האדמה בזה נתנו כח אל האדמה להצמיח היין: ואמר ששערו הנחלים שיש בבקעת ידים, שהיו שני חלקים מים ואחד דם. הוא מה שאמרנו, כי כאשר נהפך ונשפך הדם, "כי הדם הוא הנפש", שהוא נחשב צורת האדם, בזה היה מתגבר ההפך, הם המים, שהם מתיחסים אל החמרי. ודבר זה ענין עמוק, בארנו אותו בחבור גבורות ה' (פי"ח) אצל "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י), וגם בשאר מקומות הרבה, כי המים הם הפך הצורה, כמו שהתבאר שם. לכך הכתוב אומר (דברים יב, כד) "על הארץ תשפכנו כמים". ורוצה לומר, כי הדם אשר הוא הנפש, ואין ראוי שפיכה כלל לנפש. אבל דם של בהמה, אמר עליו תשפוך אותו כמים, שהוא הפך הנפש, לפי שאין לדם בהמה משפט הנפש. ולפיכך כאשר נגזר בחורבן הזה שיהיה הדם - שהוא הנפש - נשפך, בזה התגבר כח המים, שהוא הפכו. ולברייתא שאמרו כי בצרו אומות העולם כרמיהן מדם ישראל, אמרו כי מצד שפיכות דמים בצרו אומות העולם כרמיהן, כי כאשר שפכו הדם בצרו כרמיהן, כי יש בדם כח יין, והבן הדברים האלו: וכן מה שאמר על הנחלים שהם בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושערו ב' חלקים מים ואחד דם. כי בארץ יש מקומות מיוחדים ומסוגלים לדבר מה יותר ממקום אחר. ובבקעת ידים מקום מיוחד למדת הדין להתגבר, ולכך נקרא 'בקעת ידים', וכמו (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה במקנך". ובכל מקום שנאמר "יד ה'" אינו אלא רמז למדת הדין. ולפיכך אמר שהיה שם ב' נחלים, א' מושך אילך, ואחד מושך אילך. כמו שני ידים, האחד מתפשט אילך, ויד השניה מתפשט אילך. ואלו שני הנחלים מה שהם מתיחסים ליד, שהרי האחד מושך אילך, והאחד מושך אילך, לכך התגבר לשם מדת הדין, שהם הידים, אשר אחד מושך אילך ואחד מושך אילך. ושם היה מתגבר כח אדום, שנאמר עליו (בראשית כז, כב) "והידים ידי עשו". ושפכו דמן שם, עד ששערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם. נמצא כי נתוסף שליש באלו שני הנחלים אשר היו בבקעת ידים. כי שפיכות דמים הוא שייך לגוף בעצמו, והוא שליש, כאשר תדע להבין. כי אלו שני ידים הם ימין ושמאל, והגוף באמצע. ולכך, כאשר נשפך דם ישראל, שערו הנחלים אשר בבקעת ידים שהיו שני שלישי מים, ונוסף עליהם שליש דם שנהפך למים. ורוצה לומר, שהיה מוסיף כח המים מן שפיכות דמים הגוף עד שליש יותר, כמו שהתבאר. וגם יש לפרש, אם היה יותר משליש, היה שנוי הטבע לגמרי, והיה גובר יותר מן הראוי. לכך היה גובר עד שליש, והיה נשאר הרוב מים כמו שהיה, והמעוט היה דם: אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחד עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבעה רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמיו של זכריהו, לקיים מה שנאמר (הושע ד, ב) "דמים בדמים נגעו". אשכחיה לדמיה של זכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר להו, מאי האי, אמרו ליה דם זבחים דאישתפך. אייתי דם זבחים ולא אדמי. אמר להו אי אמריתו לי - מוטב, ואם לאו - מסרקינהו לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה, מאי נימא לך, נביאה הוה לן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא, קמינן עלויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו, אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטלוה עלויה, ולא נח. בחורים ובתולות קטל עלויה, ולא נח. אייתי תינוקות של בית רבן קטל עלויה, ולא נח. אמר להו, זכריה טובים שבהם אבדתי, ניחא לך לאבדינהו לכולהו. כדאמר ליה הכי, נח. בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה, אמר, ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטיל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה. ערק אזל שדר [שטר] פרטתיה בביתיה, ואגייר. תנא, נעמן - גר תושב היה, נבוזראדן - גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. מאן אינון, שמעיה ואבטליון. היינו דכתיב (יחזקאל כד, ח) "ונתתי דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות". "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב), "הקול" זה אנדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ס' רבוא [על ס' רבוא], כפלים כיוצאי מצרים. "קול יעקב" זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבעה מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצנו. דבר אחר, "הקול קול יעקב", אין לך תפלה נשמעת שאין בה מזרעו של יעקב. "והידים ידי עשו", אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. והיינו דאמר רבי אליעזר "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא), בחירחור לשון [תחבא]: אשכחיה לדמי וכו'. פירוש, שהיה הדם מבקש נקמה, כמו כל דם שנשפך מעלה הדם רותח של נקמה, שאינו שקוט מן הנקמה. והיינו שאמר שהיה מרתיח. ו'אשכחיה' דקאמר, רוצה לומר כי כאשר ראה נבוזראדן שהשם יתברך גזר עליהם שפיכות דם ביותר. ודבר זה היה יודע ומשיג שהוא נקמה מאת השם יתברך, שהרי חשב שלא לבוא עליהם, ולהניח אותם, ולא מצא מנוח בלבו, ומזה ידע כי השם יתברך רוצה לשפוך דמם, ומזה ידע כי אין זה רק בשביל נקמה. ושאל אותם מה הוא ענין הדם, והשיבו דם קדשים דאישתפך. כלומר שלא עבדו השם יתברך, ובטלו עבודת הדם. או שטמאו אותו, או נעשה נותר, ולא נזהרו בעבודת השם יתברך, עד שנשפך. ודם זה מבקש נקמה, שכל דם מבקש נקמה. ומה שאמר 'אייתי דם זבחים וכו'', כלומר שנתן לב להתבונן בו אם היה חטא הזה דם קדשים אם היה מבקש נקמה. ולא היה דומה לזה. כלומר שאין ענין דם קדשים דאישתפוך מעלה רותח כל כך. עד שהיו צריכין לומר האמת, כי דבר זה הוא מפני דם הנביא, שהוא מבקש נקמה. ומה שאמר כי אז נח הדם, פירוש, כן היה משער שכבר נח, שכבר עשה נקמה כאשר ראוי, ואינו מבקש עוד נקמה, שאינו מבקש שיאבד העולם כולו: נבוזראדן גר צדק היה וכו'. דע, כי מה שספרו כאן מן הרשעים שזרעם נתגייר בישראל ולימדו תורה ברבים, הוא ענין נפלא. כי יש לך לדעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות, ויש להם כח גדול מאוד כמו שהיה לאלו שזכר, אי אפשר שלא יהיה מצורף כח שלהם אל כח עליון, כח השם יתברך, רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים, כאשר נתגיירו, נצרף ונזדכך ונתלבן, ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדים תורה ברבים. ואי אפשר שלא יהיה כך. שכל כח כמו אלו, שהיה להם כח גדול, הוא מאת השם יתברך, וכיון שהוא מאת השם יתברך יש בזה צד בחינה מה של קדושה, שהרי הוא מן השם יתברך. ואם אצל האב היה בטל כח הקדושה אצל הטומאה, אבל בבנים נתלבן כח זה, ולכך לימדו תורה ברבים: רק מזרע טיטוס לא היה השם יתברך מכניס תחת כנפי השכינה, שאין לו חלק בו יתברך, והוא נבדל מן הקדושה לגמרי, ואינו מצטרף אל הקדושה. לא כמו כל הכחות האחרים שיש להם חבור ודבוק אל הקדושה, ומצד אותו הדבוק נתגיירו זרעם. ולא כן טיטוס, שהיה כח שלו כח משחית ומקלקל, כמו שהתבאר. ולכך נקצץ ונפרד מן השם יתברך, ואין מכניס מבניו תחת כנפי השכינה. והדבר הזה הוא דבר עמוק, ואין כאן מקום זה: שהרג בכרך ביתר וכו'. כבר אמרנו לך כי תמיד מזכיר אותו בלשון 'כרך ביתר', שהיתה עיר תקיפה מאוד, והוא היה חוזקן ותוקפן של ישראל. לכך דרש למעלה (גיטין נז. ) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) על ביתר, כי הקרן הוא חוזק ותוקף, כמו שנקרא "עשתרות קרנים" (בראשית יד, ה) על שם החוזק והתוקף. ולכך היו נוטעים שם ארז ותורניתא (גיטין נז. ), שזה מורה על נטיעה חזקה. ולכך אמר כי בכרך ביתר הרג ד' מאות רבוא וכו', שכמו שמנין ס' רבוא מורה על רבוי, כמו שהתבאר לעיל, כך מנין ארבע מאה רבוא מורה על מקום המיושב, לפי שמנין ארבע הוא שטח המתפשט לד' צדדין, וכל מקום משוער בד', שכן נתנו לאדם מקום ד' אמות (גיטין עז ע"ב), כי המקום הוא מרובע, שכן מצינו ארץ ישראל ד' מאה פרסה על ד' מאה פרסה. ולפיכך אמר שנהרגו ד' מאות [רבוא], כי הכרך הזה מקום חשוב היה, ולפי חשיבתו ראוי לו מספר ארבע על פי היותר גדול, כי המקום משוער במספר ד', והאנשים היושבים בה משוערים גם כן במספר ד', ולכך אמר כאשר נחרב כרך ביתר שהרגו בו ד' מאה רבוא. ולאמרי לה, ארבעת אלפים רבוא: אין תפלה נשמעת אלא אם כן יש בה מזרעו של יעקב. זה סוד נפלא, כי התפלה היא רחמים, וזהו מדת יעקב שמדתו הרחמים: אין לך מלחמה שנוצחת וכו'. לפי שכחם כח החרב, לפי שברכה שנתן לו השם יתברך היא "על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ), וזהו כח עשו. לפיכך כל מלחמה אינה נוצחת אלא אם יש בה מזרעו של עשו, ובזה אין להאריך: והיינו דאמר וכו'. קבע זה כאן, כלומר שעל ידי לשון הרע נחרבו כל שלשתן, כי ירושלים היה חרב מתחלה על ידי לשון הרע, כי כל זמן שבית המקדש קיים היה בית המקדש מגין על כל ארץ ישראל, וכאשר חרב בית המקדש לא היה להם מה שמגין עליהם, וחרב טור מלכא, וחרב ביתר. והנה תראה כי תחלת הגזירה שנגזר חורבן בית אלקינו היה על ידי חטא לשון הרע, הוא חטא המרגלים שהוציאו דבת הארץ (במדבר יג, לב), ועתה על ידי לשון הרע נפרע מהם. ויש לך לדעת כי בדבר זה שאמר "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא) גלה לך דבר נפלא מאוד, שלא היה ראוי לצאת לפעל חורבן בית אלקינו כי אם על ידי הלשון, כי אין מחריב ומשחית הכל רק הלשון. והנה אנחנו עתידים לבאר זה ולהאריך בזה בעזרת השם: אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", זו אשה ושבעה בניה. ולא אלו שהפילו עצמם לים, כי "הורגנו" מלשון הופעל, שמקבל הפעולה, ואילו מה שטבעו בים, הם טבעו עצמם, ואין זה בלשון המקרא: כתוב בתורה. כל אלו פסוקים הם לפי סדר שהם כתובים בתורה. וגירסת התוספות (גיטין סוף נז ע"ב) דקמא אמר "לא יהיה לך" (שמות כ, ג), ולא מייתי תלמוד רק ששה קראי, ומשביעי לא מייתי, כיון דלא הביא מקרא חדש, רק חד מהני קראי דלעיל. וגרסא נכונה היא, דקרא ד"אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב) לא משתמע מיניה עבודה זרה, רק שלא יכפור בעיקר. אבל לפי גירסא שלנו, והוא המדרש שהביאו בתוספות, דקמא אמר "אנכי", אף על גב דלא משתמע מיניה איסור עבודה זרה, סבירא ליה שהעובד עבודה זרה כאילו כופר בעיקר: אף היא עלתה לגג. ותימא, למה המיתה עצמה בחנם. ויש לומר, שרצו גם כן לכופה לעבודה זרה. אמנם נראה דמה שאמר 'אף היא עלתה על הגג', רמז על שהפילה עצמה מן הגובה, שהוא החיים, שנבחר לה מות מחיים (עפ"י ירמיה ח, ג), ומסרה עצמה למות, והשם יתברך עשה רצונה ומתה. והחיים הוא מעלה בבני אדם, והמתים ירדו שאול, והיא הפילה עצמה ממעלה זאת אל השאול, ומסרה עצמה למות, וזהו הנפילה: שמראין הלכות שחיטה. דע כי דוקא שחיטה, מפני שהשחיטה היא בכח, והיא מדת הדין, ואין דבר שהוא במדת הדין כמו השחיטה, כאשר ידוע. ולפיכך, כאשר הוא מראה בעצמו השחיטה, לפי גודל כח הפעולה וחוזק שלה במדת הדין, היא בא על האדם. והצרעת הוא ממהר לבא, לפי שהצרעת דבר קל הוא, וממהר להדבק באדם. ועוד ידוע דבר זה בענין עמוק מאוד איך הצרעת ממהר לבא, לפי שכוחות הטומאה רודפים להדבק באדם, וזה ידוע. ואין כח טומאה יותר מן הצרעת, לפי שהתורה אמרה בטומאה זאת (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה", וזה לא תמצא בכל הטמאים. ולפיכך רודפים לבוא להתדבק באדם, לפי גודל הרחוק שהם מרוחקים מן האדם, וענין זה נכון מאוד. כי אלו שני דברים, השחיטה והצרעת; השחיטה הוא בכח, ולפי גודל כח הפעולה, שזה פועל בחוזק במה שהוא שוחט, ולכך סכנה להראות השחיטה בעצמו, שחוזק הפעולה מביא רושם בו. והצרעת הוא קל לבא, ואין צריך פועל חזק. ודבר זה נרמז, שהצרעת נקראת פריחה, "ואם פרח תפרח" (ויקרא יג, יב), ולשון זה משמע מהירות וקלות, כעוף הפורח. והוא ענין נפלא למבין. ולכך בקלות הצרעת בא. ועוד רמזה התורה בענין הצרעת, שאמרה תורה (ויקרא יד, ז) "ושלח הצפור על פני השדה". כמו שהצפור נשלח על פני השדה בקלות [ו]במהירות, כך יפרח הצרעת מן האדם, כמו שבא בפריחה. ואין להקשות אם כן למה אין הצרעת רגיל לבא, כיון שהוא בקלות. אין זה קשיא, כי הצרעת הוא בעצמו מסולק מן העולם, ולכך אין לו שייכות אל האדם, והוא נבדל מן האדם, ולכך אינו רגיל לבא. רק אם מראה הצרעת בעצמו, אז הוא קל לבא כאשר מראה בעצמו, והבן זה מאד: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם. דבר זה ענין מופלא, כי התורה והגוף שהם שני הפכים, ואם כן איך תתקיים התורה, שהיא שכלית, בגוף הגשמי, שהגשמי הפך הנבדל. ולפיכך אין קיום התורה באדם הגשמי, שהם כמו שני דברים שאינם מתדמים ומתיחסים ביחד, שאין להם עמידה ביחד. ולפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו על התורה. ואדם כמו זה גופו אינו נחשב כלל, וכאילו אינו גופני כלל, שהרי הוא ממית ומסלק עצמו על התורה, ובזה התורה מתקיים, שהרי אינו בעל גוף. אבל מי שאינו ממית עצמו על התורה, והוא גופני גשמי, אי אפשר שתהיה מקוים בו התורה השכלית, שהיא אינה גשמית: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר. רבי ינאי בר רבי ישמעאל אומר, ג' קופות של ארבעים ארבעים סאה. במתניתא תנא, מ' קופות של ג' ג' סאין. ולא פליגא, הא דרישא הא דדרעא. אמר רבי אסי, ד' קבין מוח מצאו על אבן אחת. עולא אמר ט' קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא רב שילא בר מרי, מאי קרא, "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וגו' אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" (תהלים קלז, ח-ט). "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד, ב), מאי "מסולאים בפז", אילימא דהוי מחפי בפיזא, והאמר דבי רבי שילא, תרתי מתקלי אסתרי פיזא נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא. אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין. מעיקרא הוי חשיבי דרומאי נקטיה בליוני דגושפנקא ומשמשי ערסייהו, מכאן ואילך מייתו בני ישראל, ואסרו בכרעיה דפורייהו ומשמשי. אמר ליה חד לחבריה, הא היכא כתיבא, אמר ליה "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת יעלם עליך" (ר' דברים כח, סא). אמר, כמה מרחיקנא מדוכתא פלן. אמר ליה [אינגיד] פותיא ופלגא. אמר ליה, אימטא לגביה לא איצטריכנא לך. אמר רבי יהודה אמר רבי שמואל משום רבי שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב (איכה ג, נא) "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, כל חד וחד היה בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היה לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותו בחוטריהן. כשגבר האויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש. תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בר חנינא שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורין יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו סדורות תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר (ר' ישעיה מב, כד) "מי נתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים". ענה אותו תינוק ואמר, "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם). אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו וכו'. אמר רב, מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע, שנשבו לב' אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד. זה אומר, יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם. וזה אומר, יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה. אמרו, בא ונשיאם זה לזה, ונחלק בוולדות. הכניסו אותם לחדר אחד, זה יושב בקרן זוית, וזו ישבה בקרן זוית. זה אומר, אני כהן בן כהן גדול אני, אשא שפחה. וזאת אומרת, אני כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד, ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן. ועליהם קונן ירמיהו (איכה א, טו) "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים": מ' סאה וכו'. תימה, דמאי רבותא לפי החשבון שהרגו בביתר שנמצאו מ' סאה של תפילין. ומכל שכן מה שאמר אחר כך שנמצאו ארבעה קבין מוחין על אבן אחת, דאין זה דבר מופלג כל כך. ועוד, למה נמצא דווקא תפילין ומוחים בכרך ביתר, ולא בטור מלכא. וכבר אמרנו שאין לומר בדברים שאמרו חכמים שהיה דרך מקרה. אמנם דע, כי אין דבר בדברי חכמים שאין בו חכמה עמוקה, ואין דבר ריק בדברי חכמים, רק הוא ריק ממנו. כבר אמרנו כי דרשו ג' פסוקים; הפסוק הראשון "איכה יעיב באפו" (איכה ב, א) על ירושלים, ולכך כתיב (שם) "איכה יעיב באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל", וזה נאמר על בית המקדש וירושלים. הפסוק השני (שם שם ב) "בלע ה' ולא חמל" על טור מלכא (גיטין נז. ). ודרשו (שם) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) על ביתר. כי אלו שלשה דברים הם מקושרים ביחד, כוללים כל מעלות ארץ ישראל. האחד, מה שהיתה ארץ מבורכת, וזה היה על ידי בית המקדש וירושלים, כי על ידם היתה הברכה בארץ. השני, מה שהיה יושבים בה בני אדם הרבה. הג', שהיו בה כרכים חזקים. ובאלו ג' הוא הכל. וכבר אמרנו כי קרא ביתר "קרן", שהיתה תוקפן של ישראל, כאשר אמרנו למעלה מענין כרך ביתר, ושהיו נוטעים ארז וארזא (גיטין נז. ), כי דבר זה היה ראוי להם: כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים. וכל ענין של ביתר עם הנטיעה הזאת, להראות הדביקות עם השם יתברך, שזהו חוזק ותוקף האדם, כי אין העיר גורם, רק החבור והנטיעה עם השם יתברך גורם החוזק. וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך. וכאשר הגיע העונש - נחרבו. ולכך נמצא בראש הרוגי ביתר דוקא תפילין, כי התפילין ראוי לאנשי ביתר כפי מעלתם ומדריגתם, כי הם על המוח, ועל ידי התפילין נקרא שם ה' עליו, כדכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": ומה שאמר 'ארבעים סאה קצוצי תפילין', הוא דבר עמוק. ידוע כי מ' סאה הוא שיעור מקוה טהרה (עירובין ד ע"ב), אשר כל מקוה הוא מים חיים. והתפילין האלו הם קבלת שפע החיים אשר לאדם, ולכך יש עליהם שם מקוה טהרה, שהוא מים חיים. ומזה תבין את אשר אמרו חכמים (מנחות מד. ) כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעיה לח, טז) "ה' עליהם יחיו". ומן הדברים אשר נתבאר לך תוכל להבין את הדברים, כי על ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך, והוא החיים. ומוקי ליה הא מלתא בדרעא, דקתני שהיו ארבעים סאה. ואף על גב דהברייתא אמרה 'בראש הרוגי ביתר', נראה מפני שהיו במלחמה, והיו נושאים על זרעותיהם כלי מלחמה, ואם יניחו זה על תפילין, דבר זה גנאי שיהיו כלי מלחמה על התפילין, לכך שמו התפילין על הראש. וכן הדין כאשר נושא משא על זרוע, נותן של יד בראשו. אבל תפילין של ראש היו שלש קופות של מ' סאה. כי תפילין של יד הם בבית אחד (מנחות לד ע"ב), ויש להם חבור ביחד. ולכך היו מ' קופות של ג' סאים, כי מספר ג' מורה על החבור והקשור. אבל תפילין של ראש, שהם מחולקים בד' בתים (שם), ולכך אמר ג' קופות של מ' סאה, ולא היו שלשה ביחד, כי מספר ג' ביחד הוא חבור גמור. והיינו דקאמר 'במתניתא תנא מ' קופות של ג' סאה'. ואף על גב שהכל אחד, כי מה לי ג' קופות של מ' סאה, ומה לי מ' קופות של ג' סאה, רק מפני כי בראש הם מחולקים, ולכך אמר מ' קופות של ג' סאים. וביד אינם מחולקים, רק הם ביחד בבית אחד, ולכך אמר מ' קופות של ג' סאה, שהיו ג' סאה ביחד. ושלשה הוא מספר שיש לו חבור על ידי השלישי, שהוא מחבר ומקשר הכל. וזהו כנגד התפילין של יד שיש לבתים חבור ביחד: ומה שאמר שנמצא ד' קבין מוחין על אבן אחת, זה מפני כי מקבל התפילין הוא המוח, ואין ספק שהמקבל יש לו יחוס עם הדבר שהוא מקבל, ולכך אמר שנמצא על אבן אחת ד' קבין מוחין. כי מספר ארבע יש לו התיחסות אל מספר ארבעים, רק כי מספר מ' - כללי, ומספר ארבע מספר פרטי. ואמר כי נמצא מ' סאה קצוצי תפילין בראש הרוגי ביתר, וד' קבין מוחין, שכל זה מורה כי היה אל ביתר הדביקות בו יתברך, לכך היו נמצאים אלו תפילין בראש הרוגי ביתר. ומפני כי המוח הוא לאדם שהוא גשמי, וכל גשמי יש לו גבול יותר מן הדבר שאינו גשמי, ולכך המוח שהוא לאדם הגשמי - היה ד' קבין, לפי שהוא מוגבל ביותר. אבל התפילין שהם קדושים, ויש להם מעלה קדושה, הם עוד יותר רחוקים מן הגשמי. ולכך הם ארבעים סאה, שאין זה כל כך גבול: ולמאן דאמר ט' קבין מוחין, הוא דבר חכמה מאוד. כי המוח, שבו החכמה, שייך לזה מספר ט', כאשר ידוע למבינים. ולכך אמר כי ט' קבין מוחין נמצא על אבן אחת, שמספר זה, שהוא ט', ראוי אל המוח אשר מקבל התפילין. וכאשר חרב ביתר, היה חורבן שלהם בטול מעלתם אשר היו מיוחדים בו: וזה מה שאמר אחר זה שהיו מגנין הפז ביופין. גם זה מביא כאן, משום שהיה דבר זה בפרט בביתר. וזה ענין נפלא, ודבר זה מעיד על כל הדברים אשר אמרנו לך למעלה, כי הכל דברים ברורים. כי היה ראוי ביתר בפרט לתפילין, כי התפילין הם גם כן פאר והדר, כדכתיב בפירוש (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", רק שאי אפשר לפרש יותר, כי צריך שיעמיק בדברים אלו, ואז ידע מדריגת ביתר והיופי אשר היה להם עד שהיו מגנין את הפז ביופין. כל הדברים האלו נמשכים אחר מדריגת ביתר, שהיו מסולקים מן הגוף העכור, והיה להם הבהירות והיופי: ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי - הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם בהירות יותר. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר. וכן תמיד כאשר ידוע. והיה לביתר מדריגה זאת, שהיו מסולקים מן החומר העב. וזהו שזכו ביתר אל מדריגות התפילין, אשר הם פאר על גוף האדם, אשר הוא נקי וטהור ובהיר מן החומרי, כי התפילין מצוה דגופא. ואמרו חכמים (שבת מט. ) תפילין צריכין גוף נקי. וכל זה מפני שהתפילין הם דבר קדוש נבדל, ולכן צריך שיהיה מתייחס אל זה גוף האדם. ומדריגה זאת היה מדריגת ביתר, כאשר תבין הדברים כאשר התבאר למעלה מענין ביתר, כי הם מסולקים מן עכירות הגשמית, ולכך היה להם היופי והפאר. ומזה הטעם עצמו נקראו התפילין "פאר", כי כל אשר הוא קדוש אל השם יתברך הוא מסולק מן הגשמי, כמו שהתבאר למעלה. ואל יקשה לך למה נתיחד בזה ביתר, כי כבר אמרנו לך דבר זה למעלה, אם תבין הדברים אשר נתבארו למעלה: תרי מתקלי וכו'. פירוש ענין זה, כי הפז נראה שהוא אדום מאוד, ולפיכך ראוי הפז לאומה שנקראת "אדום" מלשון אודם. ואמרו במדרש (ב"ר סג, יב), ארצו אדומה, דכתיב (בראשית לב, ד) "ארצה שעיר שדה אדום". מאכלו אדומה, דכתיב (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא מן האדום". ונפרע ממנו אדום, דכתיב (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך". כל ענין זה מורה כי מתייחס לאדום האודם, ולפיכך שייך להם הפז. ומה שאמר 'תרי מתקלי וכו'', טעם הדבר כי אדום ראוי לפז כמו שאמרנו, ואין ספק כי הפז ראוי אל העולם, שנברא הפז לצורך העולם, והפז מיוחד גם כן לאדום מצד האדמומית, לכך שניהם שוים, ונחלקו לתרי מתקלי: אמנם מה שאמר תרי מתקלי דווקא, ולא אמר חד מתקלא, ונחלק להיות חצי לעולם וחצי לאדום, כי כך יהיה לעולם משקל שלם אל עולם שלם. ועוד, כי אין ראוי שיהיה אדום משתתפים עם העולם, שהוא המציאות, ואדום אינו בכלל המציאות, ואם היה המשקל אחד, היה משתתפים לגמרי, שהרי הם חולקים דבר אחד. אמנם יש בזה עוד דבר עמוק מאוד, ואין להאריך: ומה שאמר 'תרי מתקלי פיזא' ולא יותר, כי הדבר שהוא חשוב הוא מעט, והדבר שהוא הרבה אינו חשוב. ומפני כי אדום נוהגים בחשיבות יותר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות נז ע"ב) "שני גויים" (בראשית כה, כג), שני גאים בבטנך, רמז בזה כי אדום נוהג בחשיבות, כמו שאמר (ברכות נז ע"ב) שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת, וכמו שהתבאר בחבור גור אריה. וחשיבות אדום הוא מצד הנהגתם, והם מחשיבים עצמם. וחשיבות ישראל מצד עצמם. ולפיכך קראם (גיטין נח. ) 'חשיבי דרומאי', כי החשיבות בהם יותר, ומנהג שלהם שהיו מתיקרים מאוד, וזהו יופי שלהם. וישראל אף על גב שלא היה להם שום הנהגת חשיבות, היו מגנין הפז ביופים מצד עצמם. והיינו דקשה (שם) 'אי דמחפי בפיזי', כלומר כי מה חשיבותם, אם בשביל זה כי הנהגתם בחשיבות עד שהם יפים, זה אינו, דהא יש חשיבות באדום נגד כל העולם, לא בישראל בלבד, ואין צריך לפרש על פז ממש כלל: בליוני כו'. פירוש, שהיו עושין צורות נאות בביתם, כדי שיהיו הצורות תמיד בדעתם ולנגדם, ויולידו כמותם. ואחר כך היו אוסרים בני ישראל. פירוש, שהיו צריכים תמיד להיות עמהם לשמש להם בחדרי משכיותם, והיו לנגד עיניהם תמיד, אף בשעת תשמיש, והיו מתעברים כמותם. וזה מה שאמרו דהווי 'אסרי בכרעי המטה', כלומר שהיו צריכים להיות תמיד עמהם, ולא יפרדו מאתם, עד שהיו נחשבים כאילו נאסרים בכרעי המטה: ארבע מאות וכו'. וכבר התבאר כי מעלת ביתר שהיה להם מעלה זאת, שלא היה להם פחיתות הגוף, כאשר אמרנו (ד"ה ותדע שכל) מענין תפילין שהיה על גופם. ואמרו ז"ל (שבת מט. ) תפילין צריכין גוף נקי וכו', ולכך היה להם היופי. ועתה בא לספר שהיו שלימים במעלה השכלית, שהיו בה מספר ד' מאות בתי כנסיות, ובכל אחד היו ד' מאות מלמדי תינוקות, וכל מלמד ארבע מאות נערים, להשפיע אל הנערים החכמה. וכבר אמרנו לך למעלה (ד"ה שהרג בכרך) כי כל ענין ביתר ראוי אל ד' מאות, במה שהיא נקראת 'כרך ביתר'. ולכך אמר בכאן כי היו ד' מאות בתי כנסיות בביתר, כמו שפרשנו למעלה (שם) אצל ת' רבוא שהרג בכרך ביתר. ועוד יש בזה מה שמספר ארבע מתיחס אל ביתר דבר עמוק, ואין להאריך. ומזה תדע כי כל הדברים בזה הם ברורים מאוד. והיה ביתר ראוי אל השפעות החכמה, ולכך היו בה רבוי מלמדי תינוקות משפיעים החכמה. ודברים אלו גדולים מאוד. כלל הדבר, חכמים באו לבאר ענין ביתר ומדריגתן בדברים אשר נתבארו לך פה. ואי אפשר לפרש יותר. וכבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל מקום שזכרו חכמים מספר גדול, רצונם לומר כי מצד עצמם היו מוכנים לאותה המדריגה כמו שזכר, שהיה שם ד' מאות בתי כנסיות וכו'. ומה בכך אם ימצא מניעה מצד אחר. וכבר הארכנו בזה למעלה אצל ששים רבוא עיירות, עיין שם. ועוד הארכנו מענין זה בחבור גבורות ה' (ס"פ יב), עיין שם. לכך, כיון שמצד עצמם מוכנים אל המעלה הזאת, אף אם ימצא מניעה מן המקבל, אין בכך כלום: מעשה ברבי יהושע וכו'. נראה שגם זה היה בביתר, דהא בסוף הענין קאמר 'ועל אותה שעה נחתם גזר דינם', ובודאי זה בענין ביתר איירי, אף כאן בביתר מדבר, אשר היופי וההדור מדתם, כמו שמבואר למעלה. וכן מה שאמר בבן ובת של רבי ישמעאל כהן גדול, שהיה גם כן להם היופי המורה על מעלתם ומדריגתם החשובה, ומזה נמשך הפרישה מן הערוה, שהרי מי שנוטה אחר הזנות הוא ענין חומרי. שלכך אמרה תורה (במדבר ה, טו) שהסוטה קרבנה שעורין, שהיא עשתה מעשה חמור, לכך קרבנה גם כן מאכל חמור (סוטה יד. ). נמצא כי כל ענין ביתר ומעלתם הפרישה מן החומר המגונה, וזהו מעלתם בעצמם, וכמו שמורה על זה המאמר שאחר כך. ולפיכך לא רצה כל אחד ואחד להנשא לעבד, אשר עליו נאמר (בראשית כב, ה) "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור (יבמות סב. ). ואיך יהיה מזדווג מי שהוא נבדל מן החומר הרע לעבד החומרי. וזהו שאמרו גם כן כהן, שהוא קדוש, ישא שפחה. והיא אומרת, בת כהנים גדולים תשא עבד, והדברים מבוארים: אמר רבי שמעון בן לקיש, מעשה באשה אחת, וצפנת בת פניאל שמה; 'צפנת' - שהכל צופין ביופיה, 'בת פניאל' - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי אחד כל הלילה. למחר הלבישה ז' חלוקים, והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו, הראיני את יופיה. אמר לו, ריקה, אם אתה רוצה ליקח - קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו, אף על פי כן. הפשיט ששה חלוקים, וז' קרעתה, ונתפלשה באפר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגדול למה לא תחוס. ועליה קונן ירמיה (ירמיה ו, כו) "בת עמי חגרי שק התפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו". 'עליך' לא נאמר, אלא "עלינו", כביכול עלי ועליך בא השודד. אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב (מיכה ב, ב) "ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו", מעשה באדם שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללות, אמר לו שגר אשתך אצלי. שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששגרתי לך היכן היא, אמר לו אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו, מאי אעשה. אמר לו, אם אתה שומע לעצתי, גרשה. אמר לו, כתובתה מרובה. אמר לו, אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבין ואוכלין ושותין, והוא עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דינם. ואמרי לה, על שתי פתילות בנר אחד: ושמה צפנת בת פניאל וכו'. אלו שתי שמות, 'צפנת' 'בת פניאל', מורות על שהיה היופי שלה שאין כמותה. ותבין זה משם 'צפנת'. וכן מה שאמר 'בת כהן גדול ששימש לפני ולפנים', כי לשון 'צפון' הוא דבר הנסתר. וכן מה ששמש הכהן גדול לפני ולפנים, שלכך היתה נקראת 'בת פניאל'. והכל מורה כי היופי שלה בא ממקום פנימי עליון נסתר, וזה מורה על תכלית ההוד והיופי. ותבין זה מן הדברים אשר אמרנו לך למעלה (ד"ה ותדע שכל), כי כל אשר הוא נוטה אל החומרי יש בו עכירות, והמסולק מן החומרי יש בו הזיו והאור. ומפני שהיתה בתו של כהן גדול המשמש לפני ולפנים, והוא בתכלית הקדושה נבדל מן החומרי, ולכך היתה בתו כל כך ביופי. ומזה תבין הכתוב שאמר (תהלים נ, ב) "מציון מכלל יופי". ועם כל זה, כשגרם החטא נתעלל שבאי בה כל הלילה, ולמחר אדם מכוער מכל כבוד היה מבזה אותה ומפשיטה: ואמר שגזר דינם היה כאשר נטו אל ההיפך, דהיינו שנטו אל הזנות, שחמד אשת חבירו, שזה היפך מדתן, שהיה ראוי להם פרישה מערוה. וכאשר היה כאן ערוה עם חמס, שהחמס פועל גזר דין בכל מקום, כמו שאמר הכתוב (בראשית ו, יא) "ותמלא הארץ חמס", ואמרו (סנהדרין קח. ) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ופליגי בחמס שהיה כאן; ללישנא קמא החמס שנעשה לו, דהיינו כמו שאמר שהיה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות שלו נושרות לתוך הכוס. ודבר זה גרם חתימת הגזירה, כמו שנתבאר. שודאי דבר זה חמס כאשר לקח ממנו אותה שהיתה אשתו. ולא עוד, רק שהוא היה עומד ומשקה, משמש להם. ולאיכא דאמרי החמס שנעשה מה שהיו שתי פתילות בנר אחד, שזהו חמס גמור שיקח את אשתו לשמש עמה, להיות שתי פתילות בנר אחד, וכאילו לקח את גופו, כי אשתו כגופו (ברכות כד. ), ואין לך חמס יותר מזה. ומפני כי ביתר היו פרושים ונבדלים מן הערוה, וזה חטא בערוה שהיה בו חמס, ראוי שיהיה נחתם גזר דינם: ואתה האדם, הבן דברי חכמים וסודותיהם, אשר אם תדע ותבין את אשר לפניך לא יהיה לך ספק בכל אלו הדברים, שכולם בנוים על יסוד אחד, וסדר האמת והחכמה. ואל יעלה על דעתך שיש ספק בדבר אחד מן הדברים האלו, אבל כל הדברים האלו אשר אמרנו הם כמו טפה מן הים. כי איך אפשר לחמורים כמונו לעמוד בסוד קדושים. וגם אל תשער בדעתך כי אפשר לכתוב בפירוש, כי איך אפשר לפרש הכל בכתב. אבל באלו דברים תראה עדות על דברי חכמים, כי כל דבריהם דברי חכמה, וכל דברי זולתם הבל. ואם היינו באים לכתוב על המאמרים האלו מה שרמזו, לא היה מספיק הזמן. ואם תתבונן מאוד מאוד, תמצא שכל הדברים האלו אמת, והם יוצאים מחכמה פנימית: ==פרק ח== במסכת תענית (כו. ), ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, וחמשה בתשעה באב; בי"ז בתמוז - נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב - נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר, עד כאן המשנה. וקאמר שם (כח ע"ב) בי"ז נשתברו הלוחות, דתניא וכו'. ובוטל התמיד - גמרא. והובקעה העיר - בי"ז הוא דהוי, והכתיב (ירמיה נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחדש וכו'". אמר רבא לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. ושרף אפוסטומוס את התורה - גמרא. והעמיד צלם בהיכל - דכתיב (דניאל יב, יא) "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם". וחד הוי, והכתיב (דניאל ט, כז) "על כנף שקוצים משומם". אמר רבא, תרי הוו, ונפל חד על חבריה וקטעיה ידיה, ואשתכח דכתיב אנת צבית לאחרובי ביתא וידך אשלימת ליה. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, דכתיב וגו' עד (במדבר יד, א) "ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן, אותו יום ערב תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה, דכתיב (מ"ב כה, ח) "בחדש החמישי וגו'", אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר (ירמיה נב, יב) בעשור. אי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד, בשבעה נכנסו להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (ירמיה ו, ד) "אוי נא לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב". והיינו דאמר רבי יוחנן, אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל נשרף בו. ורבנן אמרי, אתחלתא דפורענות עדיפי. ובשני מנלן, דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב. אמרו, כשחרב בית המקדש ראשון אותו יום ערב ט' באב הוה, ומוצאי שבת היה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלוים עומדים על דוכנם ואומרים שירה. ומה שירה היו אומרים, (תהלים צה, כג) "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם". ולא הספיקו לומר (שם) "יצמיתם ה' אלקינו" עד שבאו גוים וכבשום, וכן בשניה. נלכדה ביתר, ונחרשה העיר וכו': כאשר הנמצאים הם מחולקים בעצמם, עד שתמצא שיש בהם שהם הפכים לגמרי, כמו האש ומים. ובמין האדם גם כן, אף שכולם משתתפים, שהן מין האדם, ימצאו מתחלפים. עד שתמצא אומה מסוגלת לזה, ואומה לענין אחר הפך זה, ודבר זה נראה לחוש. ומכל שכן באומה ישראלית שהיא מתחלפת מכל האומות, ויש באומות שהם הפכים להם לגמרי, כמו שהתבאר. ולפיכך אמרו אין לך דבר שאין לו זמן מיוחד, כמו שאמר שלמה עליו השלום (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". וזה שאמרו חכמים (אבות פ"ד מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. כי במה שהוא מציאות מיוחד בעולם, יש לו זמן שהוא מיוחד לו. וכל המציאות הוא תחת הזמן, וכמו שהוא מציאות מיוחד בפני עצמו, כך יש לו זמן בפני עצמו, כי הזמן בו הויית הנמצאים. וכמו שהזמן בו הויית הנמצאים, כן תמצא זמן מיוחד שבו הוא הפסד הנמצאים. ולפיכך שנינו ה' דברים ארעו לאבותינו וכו', כי הזמן הזה בפרט מיוחד אל אותם שהם מתנגדים אצל ישראל. כי הזמן אשר הוא מיוחד לישראל, ובו מתעלים ישראל, הוא הזמן שבארנו בחבור גבורות השם (פמ"ו) באריכות, כמו ניסן ותשרי, כי זה הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה. כי נקראו קצוות שיש להם קצה וסוף. אבל השוה אינו הולך אל הקצה. לכך בחודש ניסן ותשרי יש בהם לישראל המועדים והחגים, והם זמני ששון ושמחה (דברים טז, יא-טו), ומורה כי לשמחת ישראל ושלימות מעלתם לא יהיה קצה והפסק: אבל הזמן אשר היו גוברים המתנגדים להם, והיו מחריבים אותם, הוא בתמוז ואב, שהם בקצה החמימות, והם בקצה כאשר גבר החמימות. ומורה כי לחורבן ישראל ותגבורת האומות יהיה קצה וסוף, כי כל דבר שהוא קצה יש לו סוף, כמו שמשמע לשון 'קצה'. ואין לך נטיות קצה יותר כמו כאשר הוא בתמוז ובאב, שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל, שהוא הזמן אשר בו השווי. ושבעה עשר בתמוז הוא התחלת הקצה, וט' באב הוא תכלית הקצה, ולפיכך אלו שני זמנים מיוחדים אל כחות המתנגדים אל ישראל. ומפני כי הזמן הזה מיוחד שהוא מתנגד אל הקדושה, ולפיכך בי"ז בתמוז ובט' באב אירע בו עשרה דברים. כי מספר עשרה מיוחד לדבר שהוא קדושה, כי כן אמרו (ברכות כא ע"ב) אין קדושה בפחות מעשרה. ועוד, מספר עשרה מורה שהזמן מתנגד לישראל לגמרי, עד שאין על זה, ולכן עשרה דברים אירעו, כי המספר מגיע עד מספר עשרה, ואחר עשרה חוזר למנות אחד עשר שנים עשר, והרי אין על מספר עשרה. ומפני כי הזמן הזה מתנגד לישראל עד שאין על זה, לכך היה חמשה בי"ז בתמוז, וחמשה בט' באב, והם עשרה: ומפני שי"ז בתמוז הוא התחלת הקצה, ולפיכך כל ה' דברים שבו נעשו אינם גמר פורעניות. כי מה ששברו לוחות אינו תכלית פורעניות, שהרי אפשר באחרים. כי זה הזמן הוא התחלת הקצה, ואינו גמר, רק בט' באב תכלית הקצה. וכן מה שבטל התמיד אינו תכלית הפורעניות, עד שחרב הבית. וכן מה ששרף אפוסטמוס התורה אינו תכלית פורעניות, שהרי אפשר באחרת. וכן מה שנבקעה העיר אין זה גמר פורעניות, רק כשחרב הבית. וכן מה שהעמיד צלם בהיכל אין גמר של פורעניות, רק כשחרב הבית. ולפיכך אלו חמשה דברים אירעו בי"ז בתמוז: אבל בט' באב הוא גמר פורעניות בתכלית, מה שנגזר גזירה לאבותינו שלא יכנסו לארץ, וכן חורבן הבית בראשונה, ובאחרונה, וכן מה שנלכדה ביתר, וכן מה שנחרשה העיר. ולפיכך אלו חמשה דברים אירעו בט' באב. ואלו חמשה דברים שהיו בי"ז בתמוז, שנהפך להם יד הימין לשמאל, כמו שאמרנו לפני זה, לכך לא היו החמשה הראשונים כמו החמשה האחרונים. כי חמשה הראשונים נגד יד הימין, שהוא התחלה. ולכך היו אלו חמשה שאירעו בי"ז בתמוז התחלת פורעניות. אבל חמשה שאירעו בט' באב גמר פורעניות, מפני שהם כנגד יד שמאל, שהיא השניה, והיא גמר: ואמר לענין שהעמיד צלם בהיכל - תרי הוו. פירוש, כאשר ידעו כי השם יתברך הוא אחד (דברים ו, ד), וביתו - ששם משכן כבודו - הוא אחד, והאחד הוא יכול על הכל, אף על ההפכים, כי דבר שהוא אחד כולל הכל. אבל הצלמים הם כוחות מחולקות, כי זה היה עובד לאש, וזה למים, כל אחד מחולק משני, ואי אפשר שיכלול הכל רק השם יתברך, שהוא אחד, כולל הכל. ואיך יכנסו למקום שהוא הכל כח אחד בלבד. ולכך הכניסו שם שני צלמים, דבר והפכו. משל זה, האחד מזל מים, והשני מזל האש, או מה שהיו הצלמים, על כל פנים היו כאן רבוי כוחות. והיו סבורים להשלים הבית ברבוי הכוחות, שעתה יהיה אלו שני צלמים משלימים הכל, עד שיהיה כאן הכל: ונפל האחד על חבירו. מפני כי בית המקדש הוא אחד לאל אחד, ולא יכול להתקיים שם השניות, והאחד דוחה הב', כי קצר מצע האחדות מלהשתרע שם השניות. ולפיכך קאמר שהאחד נפל על השני ותבר ידיה, מפני שאי אפשר אל הרבוי שיהיה במקום שהוא אחד, והאחד מבטל כח השני, כמו שמבטל כח המים את כח האש כאשר יבוא המים על האש. ולכך תבר ידו, שהיד הוא כחו. ולכך נמצא כתוב על היד 'אנת בעי לאחרובי ביתי וידך אשלימית ליה', כלומר שבכוחך אתה רוצה להחריב את ביתי, והרי כוחך נמסר אלי, שנשבר גאון עוזך. וזה שאמר כי נפל האחד על השני, כי האחד עצמו מבטל השני, כאשר אי אפשר שיהיו שם כוחות שנים. והבן הדברים האלו מאוד: וקאמר בט' באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, [ו]כשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודוקא היציאה היא נצחית, מטעם אשר בארנו בחבור גבורות ה' (פנ"ב) באריכות, שהיתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית. ולא כן ביאתם אל הארץ, ודבר זה יש לו בטול והפסק: ועוד, כי כל הדברים הטבעים משתוקקים אל מקומם הטבעי. ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי, והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לבוא אל הארץ. לכן מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל, ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכיה של חנם, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ודבר זה נקבע להם בכיה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ. כי הבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה (סוטה מז. ), וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאד. ודוקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים, כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי: ואמר שנכנסו בו גוים בשבעה לחדש וכו'. פירוש, היום המוכן לשריפת בית אלקינו הוא יום עשירי, כדמסיק שרוב ההיכל נשרף בעשירי לחודש, והטעם יתבאר. ובז' לחודש נכנסו גוים בו, ובט' לעת ערב, כאשר פנה היום, הציתו בו האור. כי זמן זה מוכן לבטול הקדושה, והמוכן לביטול הקדושה הוא עת ערב, שהערב גם כן הסתלקות האור, ואז היה חרב אור העולם גם כן, שהוא בית המקדש (ב"ב ד. ). והיינו דכתיב (ירמיה ו, ד) "אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". ופירוש הדבר, "אוי נא לנו כי פנה" מציאות העולם, שנקרא "יום", וזה היה כשחרב הבית, "כי ינטו צללי ערב", דהיינו שחשך העולם כשחרב הבית. ובשביל כך גם כן לעת ערב דוקא הציתו בו האש. ואף על גב שהלילה יותר חשיכה, מכל מקום הלילה אינה מתיחסת להפסד, שכבר נפסד האור. ואדרבה, הלילה הוא סמוך אל התחלת היום, שהוא אחר הלילה. אבל לעת ערב הוא הפסד האור בעצמו, והוא מוכן להפסד. ולא היה התחלת החורבן לעת ערב של עשירי, כי דבר זה אינו, כי יום העשירי מוכן לחורבן, כמו שהתבאר, ואם הציתו לעת ערב של עשירי, היה נשרף בי"א, וזה אינו, כי יום העשירי מוכן אל ההפסד: ועוד יש להבין, כי ג' זמנים היו בחורבן; יום ז' שנכנסו ושלטו בו גוים, ויום ט' שעשו המעשה והציתו בו האש, והוא התחלת הדבר, ושריפת ההיכל בעצמו היה בעשירי. וחילוק יש בין ההתחלה של שריפה, כי ביום הט' התחיל בו השריפה, ועדיין לא היה כאן חורבן, ואם כן החורבן היה בעשירי. וראוי שיהיה התחלת החורבן ביום ט' לעת ערב, כי הט' גורם לעשירי שיבוא, כי אחר הט' מונה עשירי. ולא כן הד' או חמשה, שאינו גורם המספר את המספר שאחריו. כי כל מספר מחולק לעצמו, חוץ מן ט', כי נמשך אחריו העשירי, שהוא סוף חשבון, והעשירי כמו השלמה שמשלים החשבון שלפניו. לכך השלמת החורבן היה ביום עשירי. אבל התחלת החורבן היה בט' בו, והשלמת החורבן היה בעשירי, כפי מה שהוא הזמן, כי העשירי נגרר אחר הט'. ודבר זה ידוע, והוא מבואר בחבור גבורות ה', כי היה נמשך ונגרר אחר הט', והוא השלמה לו, שהוא משלים לעשרה, שהוא סוף חשבון. ולפיכך אמרו חז"ל (ברכות מז ע"ב) קטן משלים לעשרה, מפני שאין בעשירי רק השלמה, לכך אף קטן משלים לעשרה. ולפיכך בט' לעת ערב הציתו בו האור, והתחיל החורבן, והושלם ונגמר בעשירי: ומעתה יש לך להבין ענין ג' זמנים אלו; כי גזר השם יתברך שיהיה חורבן הבית ביום עשירי כמו שהתבאר. וכאשר עבר ז' ימים מן אלו עשרה, עבר רובא דמנכר. שמספר ז' הוא רוב המספר המנכר מן עשרה, כדאמרינן בברכות (מח. ) לענין שבעה שאכלו מין דגן, ושלשה מין ירק, שמצרפין לעשרה. ולפיכך כאשר עבר רוב המנכר של עשרה, כי יום העשירי בעצמו מוכן לחורבן, וכאשר עבר רוב הניכר, דהיינו בז', בו אז נכנסו גוים להיכל ושלטו עליו. וביום ט' לערב הציתו בו האש, ובו היה התחלת הפורעניות. והתחלת הפורעניות הוא עיקר, מפני שהתחלה הוא יציאה אל הפועל, שביום ט' היה התחלת היציאה לפועל. ולא כן במדת הטובה, שאין הולכין אחר התחלה רק במדת הפורעניות, שהרי פורים עושים ביום שנחו (אסתר ט, כב), ולא כשהתחילו לנצח אויביהם, לפי שבהשלמה היה טובה שלימה, שעיקר הדבר כאשר נשלם. אבל דבר שהוא פורעניות הולכין אחר התחלה. והיינו דקאמר (תענית כט. ) 'אתחלתא דפורעניות עדיפא', וקל להבין: ומפני כך מוכן מוצאי שבת לחורבן, שכל הימים נמנים לשבת, שנמשכים ודורכין אל המנוחה ואל ההשלמה - הוא השבת - הולכים הימים. חוץ מיום א', שנקרא יציאה מן השבת, שהוא השלמה, לכך הוא מוכן לחורבן. וכן מוצאי שביעית עצמו, שהשביעית נקרא גם כן "שבת". והיינו דקאמר (שם) שמגלגלין חובה ליום חייב, וזכות ליום זכאי, כי מוצאי שבת היה היציאה מן המנוחה: ומה שהוקבע יום השריפה דוקא בעשירי, כי כל מקום תמצא כי העשירי הוא קדוש גם כן, כמו במעשר דכתיב (ויקרא כז, לב) "העשירי יהיה קדש". וכמו ביום הכיפורים שנקרא "קדוש", וכמו שהתבאר למעלה גם כן, הרי העשירי הוא קדוש לה'. ומפני שהעשירי קדוש לה', לכך העשירי מיוחד שתתבטל בו הקדושה, שהיא שייכת אל העשירי: ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רבי שמעון בן אלעזר, ד' דברים היה רבי עקיבא דורש, ואין אני דורש כמותו, וזה אחד מהם; "צום הרביעי" (זכריה ח, יט) זה ט' בתמוז, שבו הובקעה העיר, שנאמר (ירמיה נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר". ותניא, בראשונה - בט' לחודש, ובשניה - בי"ז לחדש. אמאי קרי ליה "רביעי", רביעי לחדשים. "צום החמישי" (זכריה שם) זה ט' באב, שבו נשרף בית אלקינו. אמאי קרי ליה "חמישי", חמישי לחדשים. "צום השביעי" (שם) זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם כו'. ואמאי קרי ליה "שביעי", שביעי לחדשים. "צום העשירי" (שם) זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד, א) "ויהי דבר ה' אלי וגו'", ואמאי קרי ליה "עשירי", עשירי לחדשים. והלא היה ראוי לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן, כדי להסדיר החדשים כתקנן. ואני איני אומר כן, אלא "צום עשירי" זה ה' בטבת, שבו באתה שמועה לגולה שהובקעה העיר, שנאמר (יחזקאל לג, כא) "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש וגו'". ונראים דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. והוא אומר על אחרון ראשון, ועל ראשון אחרון. ועוד, שאני מונה לסדר פורעניות ולסדר החדשים, והוא מונה לסדר חדשים בלבד: ולדעת רבי עקיבא, דקיימא לן כוותיה (עירובין מו ע"ב), אלו ד' צומות; הצום האחד הוא שבאה העיר במצור, ולא היו יכולין לצאת מן העיר, וזהו ענין הראשון. הצום השני, שהובקעה העיר, ונתנה בידי הלוחמים עליה. השלישי, שהחריבו את העיר והמקדש אחר שנתנה בידיהם. הרביעי, הריגת אנשים הגדולים והצדיקים. ולפיכך כאשר אמרנו כי הזמן היוצא מן השווי הוא מתנגד לישראל, לכך בי' בטבת בו סמך מלך בבל, כי החודש הזה הוא יוצא מן השווי בקרירות, כמו החודש תמוז יוצא מן השווי בחמימות. והרי יש שני זמנים היוצאים מן השווי שבו היה גובר האויב, והם מתנגדים אל זמן השווי, שבהם מעלת ישראל ושלימותם. לכך סמך מלך בבל על ירושלים להלחם עליה בעשירי של חודש העשירי, שהוא יוצא מן השווי, כמו חודש הרביעי. אך לא היה שולט לגמרי עד חודש הרביעי והחמישי, כי הוא מיוחד להיות שולט המתנגד לגמרי, בעבור שאז החמה בגבורתה ותוקפה. ולא כן י' בטבת, אף על גב שהוא גם כן קצה, אין שם תגבורת אל החמה. ולפיכך בקצה הזה שלט האויב וגבר ביותר, הוא שריפת בית אלקינו. ולמאן דאמר ש"צום העשירי" הוא יום שבאה שמועה לגולה, סבירא ליה כי יום שנודע להם הפורעניות הוא עיקר, כי בו נודע ונגלה. ולפיכך יום שבאה שמועה לגולה הוא התחלת האבילות, והוא דבר בפני עצמו. וראוי שיהיה זה צום העשירי לפי סדר הפורעניות, כמו שיתבאר בסמוך (סוף הפרק): אמנם צום השביעי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. יש לתמוה מאוד, כי כל הפורעניות הראשונים היו בזמנים היוצאים מן השווי לטעם אשר התבאר, אבל סלוק הצדיקים היה בחדש תשרי. ודבר זה יש לך לדעת, כי הוא דבר גדול מאוד, כי הפרש יש בין סלוק המקדש ובין סלוק הצדיקים, כי סלוק המקדש הוא בטול המקדש לזמן, עד שיבנה במהרה בימינו. אבל הצדיק מתעלה מן העולם הזה להיות עם השם יתברך. ולפיכך היה בזמן שהעולם הזה שב אל ה', ובזמן הזה הם עשרת ימי תשובה, אז העולם שב מפחיתות הגוף אל השם יתברך. ובזמן הזה ראוי אל הצדיק שיהיה מסתלק מן הגוף אשר יש לו בעולם הזה, ושב אל ה'. ודוקא הצדיק הזה, ולא שאר הצדיקים, כי כבר אמרנו לך כי מיתת צדיק [זה] נמשך אל שריפת בית אלקינו. כי רצה השם יתברך לבטל את כל דבר שהוא קדוש, וכשנשרף בית קדשנו אז נהרגו ונאבדו כל קדושי עליון, הם אנשי העיר הקדושה, בג' בתשרי. כי כך גזר השם יתברך סילוק הקדושה מן העולם הזה באותו זמן. ומפני כך היה כל סילוק קדושה בזמן הראוי לו; כי סילוק קדושת המקדש מן העולם היה בזמן המוכן לזה, וכן היה נטילת הנשמה הקדושה של הצדיק גדליה בן אחיקם מן עולם הזה בזמן הראוי לזה. והפרש יש בין שריפת בית אלקינו וסילוק הצדיק מן העולם הזה; כי שריפת בית אלקינו הוא ביטול אליו, שלא היה נמצא, לכך היה זה בזמן שהוא מיוחד אל המתנגד אליו, והוא הזמן היוצא מן השווי, כמו שהתבאר למעלה (ד"ה אבל הזמן). אבל הצדיק לא הגיע לו ביטול, רק כי נלקחה הנשמה ממנו ושבה אל השם יתברך: ודבר זה ראוי שיהיה בעשרת ימי תשובה, שהכל שב אל השם יתברך, כי הנשמה חוזרת אל השם יתברך דוקא בעשרת ימי תשובה, כמו שאמרנו, והיא מתקדשת מפחיתות הגוף החומרי. כי עשרת ימי תשובה הם מוכנים שיתקדש האדם מן פחיתות הגוף ולהיות קדוש, ודבר זה אמת אין ספק בו. ולכך דוקא הצדיק הזה, שהיה סלוקו מן עולם הזה כדי לסלק הקדושה מן עולם החמרי הזה, היה בזמן הזה. ואין זמן מיוחד לסלק הקדושה מן הגוף רק עשרת ימי תשובה, שבאותו זמן הכל שבים מפחיתות הגוף החומרי, כמו שהתבאר, והבן הדברים הגדולים האלו: ודוקא היה ביום ג' לתשרי, הלא הוא הדבר אשר בארנו כמה פעמים, כי השלישי מיוחד לקדושה, בפרט לצדיק וישר, כי השלשה יש בהם השוה הוא האמצע. ולא כן השנים, שאין בהם השוה. אבל כאשר הם ג' יש בהם השוה, הוא האמצעי, וזהו מדריגת הצדיק והישר. ולכך נתקדש ביום השלישי מן הגוף החומרי, ודי בזה: ואמר (ר"ה יח ע"ב) שנמנה עם שריפת בית אלקינו, לומר שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו. ודבר זה ידוע, מפני כי מעלת בית אלקינו שהוא קדוש, והצדיק נשמתו קדושה. הרי כי האדם הצדיק, שהוא קדוש נבדל מן הגוף, ובית המקדש שהוא קדוש במעלתו, ענין אחד. ושקולה סילוק [ו]מיתת הצדיקים כשריפת בית אלקינו, כי שניהם הם קדושים נבדלים מן הגוף, וזה מבואר למבין. ובארנו זה למעלה, עיין שם: הרי בין לדעת רבי עקיבא ובין לדעת רבי שמעון בן אלעזר, כל אחד היה בזמן המיוחד לו. כי מה שהיה יום שבאה השמועה בחודש העשירי, כי חודש הזה הוא המוכן להיות מתנגד לדבר שהוא קדוש, בעבור שהוא יוצא מן השווי גם כן. והוא כסדר; אחר שחרב הבית בחודש החמישי, באה השמועה בחודש העשירי למרחוק, כמו שרחוק הוא חודש העשירי מן חודש הרביעי ומן חודש החמישי. והתבאר לך שלא היה החורבן במקרה, ודברים אלו ראוי שתתבונן בהם: ==פרק ט== בפרק חלק (סנהדרין קד. ) אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו ב"איכה" (איכה א, א), מפני שעברו על ל"ו כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו באל"ף בית"א, מפני שעברו על התורה שנתנה באל"ף בי"ת. אמר רבי, אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי "וישכן בטח בדד עין יעקב" (ר' דברים לג, כח), עכשיו יהיה בדד מושבו, עד כאן. דקדקו על המלה הזאת, מפני כי כלם פותחים הם בלשון "איכה", ודבר זה אין לומר שהיה במקרה. ולכך דרש רבי יוחנן מפני שעברו על ל"ו כריתות, ורוצה לומר כי כאשר ישראל היו דביקים בו יתברך, אי אפשר שיהיו גולים מן הארץ עד שתשב העיר בדד, אבל בשביל שנכרתו ישראל מן העיקר, הוא השם יתברך, ולכך הלכו ישראל בגולה. כי קודם זה היו נטועים כעץ שהוא שתול על פלגי מים (תהלים א, ג), וכאשר עברו ל"ו כריתות נכרתו מן השם יתברך. והדבר שהוא גורם הכריתה מן השם יתברך הם הכריתות שבתורה, כדכתיב (במדבר טו, לא) "הכרת" בעולם הזה, "תכרת" לעולם הבא (שבועות יג. ). ומפני זה נכרתו מן העיקר, עד שהלכו בגולה: ולכן דרש שם גם כן (סנהדרין קד. ) אמר רבא אמר רבי יוחנן מפני מה הקדים פ"ה לעי"ן, מפני המרגלים שהקדימו פ"ה לעי"ן. ורוצה לומר כי המרגלים שהוציאו דבה על הארץ בשקר (במדבר יג, לב), וכדכתיב (תהלים יב, ד) "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", ולכך החטא הזה, שהוציאו דבה על הארץ, גרמה להיות נכרתין מן הארץ ללכת לגולה. ובערכין (טו ע"ב) רבי אבא בר חנינא אמר, סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". הרי כי החטא הזה מיוחד לכריתה ביותר. והטעם בארנו במקום אחר (נתיב הלשון פ"ח), כי זהו ענין הלשון שהוא עושה פירוד והבדל בין איש לחברו, ולכך אמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה", הוא היה עושה פירוד והבדל בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, ולפיכך בדד ישב גם כן, שיהיה נכרת ונבדל משרשו כאשר הוא עושה הבדלה: ודע כי העין היא התחלה, כי מתחלה הוא רואה ואחר כך עושה. וכמו שהעין הוא התחלה, כן הפה גומר, שהוא מוציא הדיבור לפעל. וכאשר מקדים העין לפה, נמשך אחר התחלה, שהוא העין. והעין, שהוא הראיה, הוא דבק אל השכל, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז כח ע"ב) שוריינא דעינא בליבא תליא, עד שבזה הוא דבק בשכלי לגמרי, והשכלי יש לו דביקות בו יתברך. ומפני כך לא היו גולים מן הארץ כאשר היו דביקים בו יתברך. אבל הם הקדימו הפה לעין, ולא היה הגמר נמשך אל ההתחלה שהוא העין, ולא היה לגמר הזה - שהוא הפה - דביקות בהתחלה השכלית, ובזה היו מסולקים מן השם יתברך, ודבר זה היה גורם הגלות, שהוא ההרחקה ממנו: ועוד, כי הדיבור הוא לנפש המדברת, וכאשר נוטה בנפש המדברת אל הרע - לדבר לשון הרע - בזה נכרת נפש המדברת מן העיקר. ומה שהקדים הפה לעין, כי העין שהוא רואה הנמצא לפניו, לכך העין דבק אל המציאות. והדבר שהוא רע כאילו אינו נמצא כלל, ויש לסור עינו מן הרע. ולכך הפה אחר העין, שלא ידבר האדם רק מה שהוא שייך לעין, הוא המציאות, כמו התורה והמצוה. אבל אלו הקדימו הפה לעין, שהיו מדברים מה שאין לו מציאות כלל, ולכך נכרתו מן המציאות. ודברים אלו ברורים מאוד, והם עוד עמוקים. ואף על גב כי באיכה הראשון האלפא ביתא כסדר, היינו שלא יאמר האדם כי כך יש להיות הפה קודם לעין, ולפיכך אחר שסדר האלפא ביתא באיכה הראשון כסדר, העי"ן קודם הפ"ה, סדר אחר זה הפ"ה קודם העין, לרמוז על חטא שלהם: אמנם במלת "איכה" רמז גם כן שנכרתו על ידי ל"ו כריתות, מכל מקום אם לא היה חטא מרגלים היו חייבים כריתה בעצמם, לא מן הארץ. ואם לא היה ל"ו כריתות, לא היו נכרתים מן השם יתברך. ואף כי אבותם חטאו, הרי הם אינם. אך עתה גרמו שניהם ביחד שהיו נכרתים מן השם יתברך, ונכרתו מן הארץ. ונראה כי ל"ו כריתות כנגד מה שאמר בסוכה (מה ע"ב) שיש ל"ו צדיקים שמסתכלים באספקלריא המאירה, שנאמר (ישעיה ל, יח) "אשרי כל חוכי לו". ואלו ל"ו הם הפך זה, כי הצדיקים עם השם יתברך לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השם יתברך לגמרי, ודבר והפכו הם שוים: ובמדרש (איכ"ר א, א), שאלו את בן עזאי, אמרו לו רבינו דרוש דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שנתנה לעשרים דורות, ובעשרת הדברות, ובחמשה חומשי תורה, מנין, "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), עד כאן. בעל המדרש הזה באר הדבר יותר, וזה כי ישראל היה להם ברית עם השם יתברך, וכאשר היה להם הברית עם השם יתברך, והוא הקשור והחבור, לא גלו, כי היה להם ברית וקשור עם השם יתברך. וכאשר בטלו הברית על ידי שכפרו במי שהיה להם ברית עמו, והוא יחידו של עולם. וגם כפרו שאין כאן מקבל ברית, כי המילה מורה שישראל מקבלים ברית מן השם יתברך, כי המילה היא ברית דבק בגוף האדם, והוא החבור, ולכך יש ברית בבשרם לומר כי ישראל מקבלים ברית מן השם יתברך. והתורה ועשרת הדברות שנתן השם יתברך לישראל הם הברית והחבור כאשר עושים ישראל התורה והעשרת הדברות, כי הם מונחים ב"ארון הברית" (יהושע ג, ו). כי התורה והמצות שנתן השם יתברך לישראל, הוא הברית עצמו והחבור, כאשר עושים ישראל מצותיו. כי כל ברית וקשור הוא על ידי שלשה; האחד הוא שמאתו הברית, והוא השם ית' אשר כרת עמהם הברית. והמקבל הברית, הוא האדם. והדבר שהוא הברית, הוא השלישי: ולכך התורה עצמה היא הברית, כי התורה הוא חבור לישראל, ועשרת הדברות, כי הדבר אשר הוא בין שני דברים יש לו חבור אל שניהם, ובזה מקשר אותם. ולכך התורה כולה, עם עשרת הדברות, הם החבור בין השם יתברך ובין ישראל. רק כי עשרת הדברות, שהם ראשונים אל התורה, יש להם חבור אל השם יתברך ביותר, ושאר התורה יש לה יותר חבור אל ישראל. ולכך "בני ישראל" כמספר "תורה" חוץ מיו"ד, שהם עשרת הדברות. ועשרת הדברות אינם קרובים כל כך אל ישראל, רק על ידם יש להם חבור אל השם יתברך. והם היו כופרים ביחידו של עולם, שמאתו הברית, והמילה שהיא במקבל הברית, ועשרת הדברות והתורה הם עצם הברית: ובפרק קמא דשבועות (יג. ) רבי אמר, על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול תורה, ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בשר, עד כאן. הרי לך אלו שלשה כסדר. ורוצה לומר, כי יום הכפורים ראוי שיהיה מכפר כאשר יש לאדם חבור וברית עם הקדוש ברוך הוא, כמו שבארנו דבר זה במקומו. וכאשר פורק עול תורה, שהוא כופר בעיקר שעמו הוא הברית, אם כן אין כאן ברית כלל. וכן כאשר מגלה פנים בתורה, שהתורה עצם החבור והברית בין השם יתברך ובין האדם, ואם אין תורה - בטל עצם הברית. ומפר ברית מבשר, שאין כאן מקבל ברית, כמו שהתבאר. וכן נזכרו אלו שלשה (סנהדרין צט. ) "את דבר ה' בזה וגו'" (במדבר טו, לא), זה האומר אין תורה מן השמים. ואמר אחר כך "את דבר ה' בזה" זה אפיקורס. דבר אחר, "דבר ה' בזה ואת מצותיו הפר" זה המפר ברית בשר, "הכרת" (שם) בעולם הזה. הרי זכרו בפירוש כאשר הוא כופר במי שעמו הברית, וזהו אפיקורוס. והכופר בברית עצמו, היא התורה, ואומר אין תורה מן השמים. והמפר ברית בשר, הוא כופר בקבלת הברית, כמו שאמרנו. ולפיכך מלת "איכה" מרמז על הדברים שהם עצם הברית, ובשביל שהיו מבטלים הברית - גלו: ורבי לוי דרש שלא גלו רק בשביל שעברו ל"ו כריתות ובטל עשרת הדברות, כי ל"ו כריתות כאשר עברו אותם נכרת נפשם מן השם יתברך, וכאשר בטלו עשרת הדברות בטלה הדביקות, הוא התורה, ודי בזה: וסדר ירמיה ג' איכה מתחילין ב"איכה", ואילו "אני הגבר" (איכה ג, א) אינו מתחיל ב"איכה". כי נראה ג' "איכה" יסד על חורבן בית ראשון, ו"אני הגבר" יסד על בית שני. ומפני כי בית ראשון חרב בשביל ג' דברים; עבודה זרה, גילוי דמעריות ושפיכת דמים (יומא ט ע"ב), אשר נתבארו למעלה (פרק ד), לכך כנגד זה יסד ג' "איכה". ואילו "אני הגבר" הוא מיוסד על חורבן בית שני, ויש בו ג' אלפא ביתא. כי מפני שנחרב בית שני על שנאת חנם (יומא ט ע"ב), והיא שקולה כנגד ג' חטאים עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, כדאיתא במסכת יומא (ט ע"ב), שאמרו שם, מלמד ששקולה שנאת חנם נגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, לכך יש ב"אני הגבר" ג' אלפ"א בית"א, מפני שהוא מיוסד על חורבן בית שני. ולכך לא פתח ב"איכה", כי בית ראשון היו בעלי עבירה, ועברו ל"ו כריתות, וכמו שמבואר ביחזקאל (כב, ב-יג) שזכר עשרים וארבע עבירות בפרשה של "התשפוט" (שם שם ב), וכדפריך בתענית (ה. ) "שתים רעות עשה עמי" (ירמיה ב, יג), 'שנים ועשרים שבוקי'. לכך אלו ג' פותחין ב"איכה", ולא "אני הגבר", שבו ג' אלפא ביתא, שהוא כנגד חורבן בית שני: אבל ב"זכור ה' מה היה לנו" (איכה ה, א), וזה יסד ירמיה על חורבן הארץ שגלו ממנו מפני שעברו על התורה. לכך יש ב"זכור ה' מה היה לנו" גם כן כ"ב פסוקים, רק שאין "זכור ה'" הולך באלפ"א בי"ת כמו "איכה", כי "איכה" יסד על חורבן בית המקדש, והוא מגיע עד ההתחלה שאין למעלה מזה, לכך הולך באלפא ביתא, כי אלפ"א בי"ת הוא ההתחלה אל הכל. אבל "זכור ה' מה היה לנו" יסד על שגלו מן הארץ, ואין הארץ כמו בית המקדש שהוא מגיע עד ההתחלה. לכך אין הולך "זכור ה' מה היה לנו" באלפ"א בי"ת, רק שיש בו כ"ב פסוקים. נמצא כי ספר קינות יסד ירמיה על חורבן בית המקדש ראשון וחורבן בית המקדש שני, ועל אשר גלו מן הארץ. וכנגד זה ג' דמעות, שאמר ירמיה (ר' ירמיה יג, יז) "ודמוע תדמע עיני ותרד עיני דמעה": ובפרק א' דחגיגה (ה ע"ב), מאי "במסתרים תבכה נפשי" (ירמיה יג, יז), אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב, מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה שם. ומה "מפני גוה", אמר רבי יצחק מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. רבי שמואל בר נחמני אמר, מפני גאותה של מלכות שמים שנטלה. ומי איכא בכיה קמיה קודשא בריך הוא, והא אמר רב פפא אין עציבות לפני המקום, שנאמר (דה"י א, טז, כז) "עוז וחדוה במקומו". לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ובבתי בראי ליכא עצבות, והא כתיב (ישעיה כב, יב) "ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק", שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת גם כן בכו, שנאמר (ישעיה לג, ז) "הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון". "ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיה יג, יז), אמר רבי אליעזר ג' דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי, אחת על ביטול תורה: ויש מתמיהים על דבר דבר זה, איך יאמר בזה שהקדוש ברוך הוא בוכה, ואיך שייך בכיה אצל השם יתברך. אבל הדבר הזה, כי השם יתברך נראה ונגלה בעולם כפי מה שהוא המקבל. וכאשר נגלה הקדוש ברוך הוא על הים - נגלה כגבור עושה מלחמה, וכאשר נגלה על הר סיני - נגלה כזקן מלמד תורה (רש"י שמות כ, ב), וכך כל דבר ודבר נגלה הקדוש ברוך הוא כפי מה שראוי אל המקבל. וכאשר המקבל - שהם ישראל - יש להם חורבן בית המקדש, נגלה ונראה להם אל המקבל בבכייה: ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". ודבר זה, כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י. ) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש. שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועת הם חסרים. אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה: ומקשה, ובבתי בראי ליכא בכייה, והא כתיב "ויקרא ה' וגו'". ומתרץ, שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שרת בכו. כלומר, אפילו מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ, בכו ביום שחרב הבית. שכל העולם היה מקבל חסרון, כי כאשר היה בית המקדש קיים היה ברכה בעולם, עד שהיה להם השובע בכל דבר. ומשחרב בית המקדש ירדה קללה לעולם (סוטה מח. ), עד שודאי כל הנמצאים היו מקבלים קללה. ודבר זה היה ביום שחרב בית המקדש, שניטל מהם הברכה בכל הדברים, והיה הקללה בכל דבר. ודבר זה בכייה באותו יום דוקא, כי נטלה מהם דבר זה שהיה להם הברכה. מכל מקום עולם כמנהגו נוהג אחר כך (ע"ז נד ע"ב), ואין הדברים השייכים לגוף חסרים כלל. ועוד יש בזה דבר עמוק מאוד: ואמר ג' דמעות וכו'. רוצה לומר, מקדש ראשון היה בו הנבואה, מקדש שני היה כפרת ישראל, ועל ישראל שגלו ממקומם. ולמאן דאמר על בטול תורה, כי כאשר היה חורבן בית המקדש היה בטול תלמוד תורה. למר יותר עדיף תלמוד תורה, לגודל מעלת התורה. ולמר, כיון שאפשר לעסוק בתורה, אף שאי אפשר לעסוק בתורה כמו שהיו עוסקין בתורה קודם שגלו, סוף סוף היו יכולים לעסוק בתורה, ולכך דבר זה שגלו מן הארץ הקדושה הוא יותר גדול, כי הדר בארץ ישראל כו'. וכנגד זה יסד "זכור ה' וגו'" (איכה ה, א) עד הסוף כ"ב פסוקים, כנגד התורה שהולכת בכ"ב אותיות אלפ"א בית"א. ומכל מקום לא נתבטלה התורה לגמרי, ויש למוד התורה, אבל לא נעקר תלמוד תורה מן השורש וההתחלה, לכך אין "זכור וגו'" הולך באלפ"א בית"א, שהוא ההתחלה. ולמאן דאמר כ"ב פסוקים אלו כנגד שהיו ישראל גולים מן הארץ, וגם אין זה עקירה מן השורש: ובמדרש (איכ"ר א, א), "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), אמר רבי לוי, משל למטרונא שהיה לה שלשה שושבינין; אחד ראה אותה בכבודה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד רואה אותה בניוולה כו'. ירמיה ראה אותם בניוולה, ואמר "איכה ישבה". וביאור דבר זה, כי לשון "איכה" משמע דבר חדוש יוצא מן המנהג. לכך משה אמר (דברים א, יב) "איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם", כלומר שאתם "ככוכבי השמים לרוב" (שם שם י), ודבר זה יוצא מן הסדר ומן המנהג, ובשביל זה היו יוצאין גם כן מן הסדר, שהיו טרחנים מרוב טובה. ולפיכך אמר "איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם", וזה בעצמו שהיו יוצאים בטוב שלהם מן הסדר הראוי, והוא בעצמו היה גורם חטאם. ולכך אמר ישעיה "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיה א, כא), ודבר זה שהיו יוצאים בחטאם מסדר הראוי. אבל ירמיה ראה אותם בניוולם, שבא עליהם צרות משונות שלא בא על שום אומה, והדבר הזה בעצמו החטא היה גורם שבא עליהם פורעניות יוצא גם כן מסדר העולם, לכך אמר ירמיה "איכה ישבה וגו'": ועוד נראה לפרש, כי אלו ג' "איכה" יסד ירמיה נגד ג' דברים שבא עליהם; הגלות מן ארצם, ועוד בא עליהם החרב, ועוד בא הרעב, שהוא כליון אף אל הקטנים. כי בעלי מלחמה אין שולחין ידם להמית הקטנים, אבל הרעב הוא שייך יותר לקטנים, כי הגדול יכול לפרנס עצמו, ואיך יתפרנסו הקטנים. ועיקר הגלות הוא לנשים, כי הנשים הן יושבות ביותר במקומן ובבתיהן, כי "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). ולכך התחיל "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), ודבר זה נגד גלות עצמה. ואמר (שם שם לג) "גלתה יהודה מעוני". וכל איכה זה לשון נקיבה. "היתה כאלמנה" (שם שם א), כי דבר זה נגד הגלות שייך יותר לנשים כמו שאמרנו, מפני שהם יושבות במקומם. ואחר כך התחיל כנגד החרב שבא עליהם, ולכך אמר (איכה ב, א-ד) "איכה יעיב באפו וגו' גדע בחרי אף כל קרן ישראל דרך קשתו כאויב ויהרוג כל מחמדי עין וגו'", וזהו נגד האנשים. אבל "איכה יועם" (איכה ד, א) נאמר נגד הקטנים, שבא עליהם הרעב, וכדכתיב (שם שם א-ט) "איכה יועם הזהב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות וגו' גם תנין חלצו שד וגו' טובים היו חללי חרב וגו'": אבל "אני הגבר" (איכה ג, א) הוא כנגד השבי שנתנו ביד אויביהם, ודבר זה בפני עצמו, והוא שייך לאנשים ולנשים ולטף, שהכל הולך בשבי למכור אותם, אף הקטנים, ולעשות בהם צרכיהם. וכל השלשה יש בשבי; הן הגלות, דודאי הוא גולה ממקומו. ואם ירצה השבאי, הוא הורג אותו בחרב. וכמה פעמים שאינו נותן לו לאכול, ומת ברעב. והרי כך אמרו בפרק קמא דבתרא (ב"ב ח. ) כי שבי נגד חרב דבר ורעב. וזכרם הכתוב (ירמיה טו, ב) "אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". וקאמר בגמרא בפרק קמא דבתרא (ב"ב ח ע"ב) דשבי איתנהו כולהו בו, כדאיתא התם. וכנגד המיתה הוא הגלות, כי הגלות סבה למיתה, כדאיתא בברכות (ח. ) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, תמה, דכתיב (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם על האדמה וגומר". כי המקום נותן קיום ליושביו, שלכך נקרא "מקום". ובענין זה הארכנו במקומו לקמן (ר"פ כד). ודבר זה מבואר בכתוב במה שאמר (ויקרא כו, לח) "ואכלה אתכם ארץ אויביכם". ואין דבר שהוא סבה למעוט ישראל כמו הגלות. וכנגד זה אלו ג' "איכה". והרביעי, שהוא "אני הגבר" הוא כנגד השבי. ודע כי השבי שנמצא בו שלשה דברים אלו כמו שאמרו ז"ל (ב"ב ח ע"ב), ולכך "אני הגבר" יש בו ג' אלפ"א בית"א. ומכל מקום לא נמצא בו בהפלגה רק בדבר מה, כי אין השבי בא בכח עליו כל כך. לכך באלו ג' זכר לשון "איכה", המורה על הפלגה ביותר. ולא כן "אני הגבר", שאין בו הדבר בהפלגה כל כך. והפסוקים של "אני הגבר" קצרים הם. לא כמו הפסוקים שבאים ב"איכה". והדברים הם עמוקים עוד: ==פרק י== כאשר האדם שומע הדברים אשר הגיעו לעם ה' אשר לא הגיע לשום אומה בעולם, ורוב הצרות אשר באו עליהם, והשפלות היתרה אשר הם ירודים עד עפר, ויותר מזה. ותהרהר במחשבתך באולי הוא יתברך עזב אותם, והם אליו כאומה אחרת חס ושלום, ויותר פחות מהם, כאשר הם ירודים אל הכל. אל יבא בהרהור לבך ובמחשבתך דבר כמו זה, כי מחייב הדעת והשכל שאינו כך, וגם המוחש לא יקבל זה, גם משה עבדו הנאמן וכל עבדיו הנביאים לא העידו עליהם כך. והנה מחייב זה הדעת והשכל בראיות מופתיות מחויבים מוכרחים, עד שכל אדם בן דעת יראה לפניו דבר זה יותר משמש בצהרים: וזה כי מן הדברים אשר נתבארו לך בפרקים הקודמים (פרק ג) מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד, ובארנו לך במופת ברור כי אי אפשר רק שיש בבריאה דבר שהוא ראשית, שהוא קודם וראשית אל הרבוי אשר הוא אחריו, וכמו שהתבאר למעלה. ואם לא כן, היה קשה איך יבוא הרבוי מן השם יתברך אשר הוא אחד, וכמו שנתבאר למעלה. לכך אי אפשר רק שתהיה אומה אחת יחידה, והיא ראשית הרבוי מן האומות בעולם. ואם לא כן, היה הספק הזה עומד במקומו, מאיזה צד יבוא הרבוי מן הסבה הראשונה, שהסבה הראשונה היא אחת. אבל האומה הזאת היחידה הם ישראל, שהם אומה אחת יחידה נקראת "ראשית", וכדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ואמר הכתוב כי האומה הזאת קודש, שהיא אל השם יתברך מפני שהיא ראשית לכל האומות, והדבר שהוא ראשית הוא אל השם יתברך. והראשית הזה הוא אחד, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך הם קודש לה', והם ראשית תבואתו. ושאר האומות הם תוספת, ומזה הצד הוא הרבוי: אבל מה שכתיב (במדבר כד, ב) "ראשית גוים עמלק", אין זה שהוא ראשית תבואתו של השם יתברך, רק ראשית גוים. ורוצה לומר, כי במה שהגוים הם מחולקים מן ישראל, לדבר הזה עמלק הוא ראשית, כי הוא יותר מחולק ומובדל מן ישראל משאר אומות, כמו שידוע: ומפני כי ישראל הם ראשית המציאות, לכך הם עיקר המציאות. והאומות שאינם ראשית אין להם דבר זה. לכך אינם רק תוספת, והדבר שהוא תוספת אינו עצם ועיקר המציאות, ודבר זה מבואר. ואיך יהיה דבר זה בטל, שיהיו האומות עיקר וישראל יהיו טפלים אצלם, והם משועבדים להם. דבר כמו זה אי אפשר, מאחר שכבר בארנו למעלה (פרק ג) מענין השתלשלות הרבוי, והוכחנו בראיות מופתיות שמחייב המופת שיהיה כאן אומה אחת יחידה, והיא ראשית לבריאה, ובשביל זאת הבריאה נברא הכל, כדכתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופירשו במדרש (ב"ר א, ד) בשביל ראשית ברא שמים וארץ, והם ישראל, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל ראשית תבואתו". כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה, כך ישראל הם ראשית תבואתו, ובשבילם ברא את הכל. כי שאר אומות הם תוספת על זה: ואיך לא יהיה דבר זה, כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר (ש"ב, ז, כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד", שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה (במדבר טו, לא) "תורה אחת תהיה לכם", ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד. אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד (דברים ו, ד). ואם כן, איך נאמר כי מעלת ישראל בטילה מהם ואינם אל השם יתברך, והרי מוכרח שיהיה נמצא אומה יחידה בעולם שהיא אל השם יתברך: ועוד, אם היה דבר זה נמצא בישראל שהיו נחשבים אומה כמו שאר אומות זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם להיותם אל השם יתברך לעם סגולה, אז היה אפשר לומר, כשם שהיו מתחלה - ולא היו אל השם יתברך, כך אפשר לומר שיסולק מהם אחר כך דבר זה, ולא יהיה נקרא עליהם שם ה', ויהיו כמו שאר האומות. אבל כאשר תראה כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים, כדכתיב (ר' דברים כו, ה) "במתי מעט ירדו אבותינו למצרים ויהי שם לגוי גדול עצום ורב", ואז השם יתברך הוציא אותם משם, והיו אל השם יתברך. ואם כן לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם - נקרא שם ה' עליהם. לכך אין לומר שיהיה זה מסולק מהם כלל לומר שיהיו כשאר האומות, מאחר כי מצד בריאה שלהם הם אל השם יתברך, כאשר נראה בהם דבר זה, כי כאשר היו לעם אז מיד היו אל השם יתברך: ובמדרש "או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), כעובר שהוא נתון בתוך מעי בהמה, והרועה נותן ידו ושומטו. כך "הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי". ופירשו בזה הדברים שאמרנו, כי לא נחשבו ישראל כאשר היו במצרים שהיה להם מציאות כלל, שאם נחשבו ישראל שהיה להם מציאות, אם כן היו ישראל זמן מה ולא היה שם ה' נקרא עליהם, כי עדיין לא לקחם השם יתברך לעם, ואם כן אפשר שהיו ישראל בלא זה. אבל לא היו כך, ואם כן אי אפשר שיהיו ישראל ולא יהיה שם ה' נקרא עליהם, כמו שאמרנו. לכך אמר כי היו ישראל כעובר ששומטו הרועה מקרב אמו, כאשר הוציא אותם משם. ולא היה לישראל שום מציאות קודם זה. ומזה תדע כי אי אפשר לישראל שיהיו בלא זה כלל - שלא יהיה שם ה' נקרא עליהם. ואם כן אי אפשר שיהיה בטל דבר זה בשום אופן: ועוד תבין זה מן עצם בריאתם של ישראל, שמצד עצמן יש להם המעלה האלקית, ואין בטול אל דבר זה. ויש ללמוד דבר זה מדברי חכמים אשר הודיעו לנו דברים אלו בחכמתם, באמרם (יבמות סא. ) "ואתנה צאני מרעיתי אדם אתם" (ר' יחזקאל לד, לא), 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. הנה אין צריך ראיה כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים 'אדם'. וכאשר תתבונן תמצא שהם דברים ברורים מאד, עד שאין ספק בו. וזה כאשר תראה בבריאה שנברא האדם אחרון לכל הנבראים, ודבר זה בודאי אינו במקרה, רק הוא נמשך אחר עצם האדם. וזה כי ראוי דבר, שהוא כמו צורה, והצורה על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה. ומפני כך נברא האדם אחרון אל הכל, לפי שהאדם צורה אל התחתונים, והוא השלמת כל התחתונים. ולכך נברא האדם באחרונה, כאשר הושלם הכל. ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה, ויש להם בזה סגולת האדם שנברא באחרונה. שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים. אם כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה: וכאשר ראה דניאל ממשלת ד' מלכיות, המשיל כולם בחיות, ואמר (ר' דניאל ז, יג) "ואחד חזית הוית בחזוי לילא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'", וזה נאמר על מלכות המשיח (סנהדרין צח. ), שהוא מלכות ישראל. וכל זה מפני שאין האומות עיקר המציאות, רק הם שפלים אצל ישראל, לכך נקראו חיות, שאינם נבראים בשביל עצמם, רק בשביל ישראל. ואילו ישראל מדמה אותם לבר אנש, כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה. וכל הדברים האלו ברורים: ומזה התבאר לך נצחיות ישראל, שאי אפשר שיהיה השינוי בהם, מאחר שישראל הם עיקר המציאות. או שתאמר שאין לישראל מדריגה האלקית שבשבילה הם עיקר המציאות, והיה בטל דבר זה מהם, אם כן מתחייב מזה שיהיה שינוי בעולם הזה, עד שיהיה עיקר העולם מקבל שינוי, והיה עולם אחר ממה שהיה קודם. והכתוב מעיד על זה גם כן כי עיקר המציאות - ישראל, ואם יתבטל ישראל היה העולם משתנה לגמרי, עד שאין כאן עוד עולם הראשון. ואיך יתכן דבר זה כי ישתנה העולם לגמרי, ולא יהיה קיום ועמידה אל העולם. וזהו ראיה ומופת שכלי: נוסף על כל זה, הרי על זה העידו הנביאים כולם פה אחד, כי לא עזב השם יתברך את ישראל. וירמיה הנביא זכר את המופת המחויב מן השכל, לכך אמר ירמיה (ירמיה לא, לד-לה) "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו אם ימושו החקים האלה מלפני גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". והנה אמר בפירוש כשם שאלו נמצאים, והם עיקר במציאות, והם השמש והירח והכוכבים, ולא יתכן שיהיה שינוי בדבר שהוא עיקר המציאות, כך אין שינוי לישראל במה שהם עיקר ועצם המציאות בעולם הזה, כמו שאמרנו, כי הם ראשית ועיקר בעולם, ואין ראוי לעלות על הדעת דבר כמו זה, ומרוחק מן השכל בתכלית הרחקה, ודי בזה: ובדבר הזה שאמר "נותן השמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה", רמז כי לא יהיה ביטול לישראל בין כאשר לא יהיו תחת ממשלת האומות, והיה להם אורה, ובין שהם יושבים בגלות ובחשיכה. ולכך אמר "נותן שמש לאור יומם", וזהו כאשר אין ישראל תחת ממשלת האומות. ואמר "חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו'", וזה אמר שאל יאמר כי יגיע לישראל בטול בשביל כובד גלותם, ולכך אמר כי כשם שנתן חוק לירח ולכוכבים שיהיה להם המציאות לאור לילה, כך נתן קיום לישראל בגלותם, ולא יקבלו בטול והפסד כלל בגלותם, אף אם ישבו בחושך הגלות. ואמר "רוגע הים ויהמו" כנגד האומות שנמשלו כים. ובמדרש "הוי המון עמים כהמות ים יהמיון" (ישעיה יז, יב), נמשלו ישראל לחול, שנאמר (ר' הושע ב, א) "והיה בני ישראל כחול אשר על שפת הים", ונמשלו האומות לים, שנאמר "כהמות ים יהמיון", והם מתיעצין על ישראל, והקדוש ברוך הוא מתיש גבורתן. וזה שאמר כאן "רוגע הים ויהמו גליו", שהוא יתברך מבטל עצתן כאשר רוצין לבא על ישראל, וזה מבואר: ויותר מזה שמעיד על זה המוחש, כי כאשר נגלה ונראה לפניך שפלות ישראל וירידתם בין האומות, עד שאי אפשר שיהיה שפלות יותר מזה, ואיך יש להם קיום בין האריות והנמרים, אם לא כי גדול הרועה אשר שומרם, ואם לא כי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעיני כל באי עולם (עפ"י תהלים קיח, כג), אי אפשר לאומה שיהא לה קיום כלל. ובפרק קמא דמגילה (יא. ) אמר שמואל "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כו, מד), "לא מאסתים" בימי יונים, "ולא געלתים" בימי אספסיאנוס קיסר, "לכלותם" בימי המן, "להפר בריתי אתם" בימי מלכות רביעית, "כי אני ה' אלקיהם" לימות גוג ומגוג. במתניתא תנא, "לא מאסתים" בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. "ולא געלתים" בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. "לכלותם" בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי. "להפר בריתי אתם" בימי מלכות רביעית, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, "כי אני ה' אלקיהם" לעתיד לבא, שאין כל אומה ולשון שולטת בהם, עד כאן: הנה דעת שמואל בפירוש הפסוק הזה, שכל זמן שתבא צרה על ישראל, הוא יתברך מציל אותם, ואינו מניח לכלותם, ומעמיד להם מצילים שיהיו נושעים על ידם. ובזה נראה בגלותם יותר שלא מאס בהם. ואילו הציל אותם השם יתברך שנתן בלב המושלים עליהם שלא יעשו להם דבר, בזה לא נראה שלא מאס בהם השם יתברך, אבל כאשר העמיד מהם אנשים שהיו קרובים אל המלכות, והיו נצולים על ידיהם, בזה נראה כי לא מאס בהם השם יתברך, כי בזה נודע כי ההצלה היא בעצמם, וזהו מעלתם העליונה. והברייתא מפרש שמעמיד השם יתברך להם בני אדם בכל מלכות ומלכות מצילים מיוחדים, כי כח של מלכות ומלכות מיוחד בפני עצמו, ולכך מעמיד השם יתברך להם בכל מלכות ומלכות בפני עצמו פרנסים כפי מה שראוי לאותו מלכות, וכפי ענין המלכות: ובירושלמי דתענית (פ"ב ה"ו), ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקב"ה שמו בישראל. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה, אמר אם אני אניח המפתח כמו שהיא, הרי היא אבודה, אלא הרי אני קובע בה שלשלת, שאם תהיה אבודה, תהיה השלשלת מונח עלי. כך אמר הקב"ה, אם אני מניח את בני ישראל, הרי הם אבודים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם, מה טעם, "וישמע הכנעני ויושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (ר' יהושע ז, ט), שהוא משותף בנו, עד כאן. וביאור ענין זה, כי העולם הזה הוא פלטרין של מלך, וישראל הם מפתח של פלטרין, שאם אין ישראל הרי דומה לפלטרין שהוא סגור. וכאשר הפלטרין סגור אין הפלטרין משמש כלום, ולא נקרא 'בית', כי אין לו פתיחה. כך אם אין ישראל, אין הפלטרין - שהוא העולם - משמש כלום, והוא סגור, וכאילו אין שם פלטרין עליו כלל. ולפיכך נקרא ישראל מפתח קטנה, שהם אומה קטנה, והם המפתח של הפלטרין הגדולה. וכבר התבאר כי ישראל נחשבים שהם כמו צורה אל העולם, ולכך מדמה את ישראל למפתח, שהמפתח פותחת הטרקלין עד שהיא פתוחה. וכאשר אין המפתח, הפלטרין היא סגורה, והוא כמו גלמי כלי עץ, אשר הוא סתום ואין לו בית קיבול, ואין לה צורת טרקלין, שהוא פתוח: ואמר שאם יהיה מניח ישראל כמו שהם, יהיו נאבדים בין האומות. כי ישראל הם אומה נבדלת מכל האומות, והיא אומה לעצמה מיוחדת כמו שהתבאר. ואין ספק שהאומה הישראלית כל האומות מתנגדים לה, והיו המתנגדים גוברין עליה ומבטלין אותה כאשר הם בגלות והם תחתיהם. לכך שתף שמו בהם, כלומר, שהם דביקים אל השם יתברך, ובזה אין האומות יכולים להם, כאשר שתף השם בשמם. ודבר זה נקרא 'שלשלת', כי השלשלת משלשל ומחבר המפתח שלא יהיה נאבד ממנו. לכך מה ששתף השם יתברך שמו בהם, הוא השלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, שלא יהיו נאבדים בין האומות, והם דביקים בו, כדכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'". ואינו דומה ל"ישמעאל", שאף כי גם אצלו שם "אל", אינו דומה לשם "ישראל", כי נקרא "ישמעאל" שהשם שמע תפילת הגר (בראשית טז, יא). אבל אצל "ישראל", לשון "אל" מורה שיש בהם ענין אלקי, שהרי בשביל זה נקרא יעקב בשם "ישראל" - "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כט). ואם כן שם "ישראל" רוצה לומר שהיה ביעקב ענין אלקי על שם "שרית עם אלקים ותוכל", ולפיכך נקרא זהו 'שתף שמו בשמם'. ולכך אמר הכתוב (יהושע ז, ט) "והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", כי מאחר ששתף השם בשמם, אם כן אם יכריתו אותם מן הארץ "ומה תעשה לשמך הגדול", שדבר זה מגיע אל שמו: אמנם נראה לי, כי מה שאמרו כאן ששתף שמו בשמם שלא יהיו נאבדים בין האומות, שאין פירושו שלא יהיו נאבדים כאשר הם בגלותם בין האומות, שאף אם אינם בגלות צריכים ישראל לשתוף שמו בשמם, שלא יהיו ישראל בטלים בין האומות, כי האומות מרובים, ויהיו ישראל חס ושלום בטלים בהם, ואז לא יהיה כאן מפתח לפלטרין הגדולה, כמו שהתבאר למעלה. ולכך קבע בישראל שלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, ובזה הם נמצאים ונבדלים בפני עצמם, שהם חלק ה' (דברים לב, ט), ואינם בטלים אצל הרוב. אבל לענין ישראל בגלותם הוא ענין אחר, שהשם יתברך בעצמו עמהם בגלותם: ובפרק בני העיר (מגילה כט. ) תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים". גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) "ושמתי כסאי בעילם". גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) "למענכם שולחתי בבלה". גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה כג, א) "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'". ואף כשהם עתידים ליגאל - שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך וגו'", 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהשכינה שב עמהם מבין הגלות, עד כאן. והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות שלו הוקשה לו מה שאמר 'ואף כשהם עתידים להגאל', פשיטא, אם הוא בגלות עמהם, מכל שכן שהוא בא עמהם כשנגאלו. ולכך הוצרך לפרש, כי מה שאמר 'וכשנגאלו שב עמהם מן הגלות', היינו שבא לומר שהשם יתברך עמהם בגלותינו זה, שהם נפוצים בכל קצוי הארץ. כך הם דברי הרשב"א: ואני אומר שהדברים הם כמשמען, שיותר יש טעם להיות עם ישראל בגלות ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק יציאות השבת (שבת יב ע"ב), הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר (תהלים מא, ד) "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'". ובחבור גור אריה בפרשת ויחי (בראשית מז, לא, אות לד) פרשנו שני טעמים; האחד, שכל דבר שצריך שמירה - השגחתו עליו יותר, והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך. והטעם השני הוא, שהכתוב אומר (ר' ישעיה נז, טו) "את דכא ושפל רוח אשכן", שזהו ממדת השם יתברך ששכינתו עם אשר הוא דכא, וכבר התבאר למעלה ענין זה באריכות. ולכך החולה שהוא דכא, השם יתברך עמו בפרט: ולשני הטעמים ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות, שכאשר הם בגלות אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת, וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת. וכן לטעם השני אשר אמרנו, כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא, וישראל בגלות מדוכאים הם, ראוים שיהיה שכינתו עמהם. אבל כאשר יצאו מן הגלות, אז יעלה על הדעת שאין השם יתברך אתם. ולפיכך אמר (מגילה כט. ) אף כאשר ישובו מן הגלות הוא נמצא אתם. וכאן מה שהשם יתברך עם ישראל בגלות הוא טעם אחר, כמו שאמרנו למעלה, כי אין ישראל נפרדים מן השכינה מאחר שהוא יתברך שמו שתף שמו בשמם. ולכך בכל גלות וגלות ובשובם הוא אתם, כי לדביקות הזה אין פירוד. ולכך קאמר שאף כאשר הם עולים מן הגלות, שאז אין לומר שהוא אתם בשביל שצריך שיהיה לו השגחה עליהם, רק בשביל כי לא הוסר הדבוק ההוא, כי אין הסרה לו, וכמו שיתבאר עוד: ובפרק קמא דברכות (ח. ), תניא רבי נתן אומר, מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר (איוב לו, ה) "הן אל כביר לא ימאס". וכתיב (תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי מקרב לי". אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, כאילו פודה לי ולבני מבין האומות, עד כאן. ורצו גם בזה כי השכינה עם ישראל בגלותם, כמו שאמרנו. ואף על פי שאצלו אין שייך שעבוד חס ושלום, מאחר שהוא יתברך עם ישראל בגלותם, הרי נאמר עליו יתברך גלות מצד הזה, כי שכינתו יתברך עם ישראל. וכאשר יש קיבוץ עם אל השם יתברך כאשר הצבור מתפללים, דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל אשר הם פזורים בין האומות, והוא נחשב פדיון מבין האומות, כאשר הם מתאספים אל השם יתברך לתפילתו, ובזה הם יוצאים מן הפיזור. כי כאשר ישראל הם בין האומות, ואף אם הם אלף ביחד, נקראו פזורים בין האומות. אמנם כאשר הם מתפללים עם הצבור, והם מתאספים ומתקבצים אל ה', זהו יציאה מן רשות האומות, והתעלות מתוכם אל ה', וזה נקרא שפודה ישראל מן האומות: ועוד יש להם התרוממות וההתעלות מן האומות על ידי גמילות חסדים, כי על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם, ועל דבר זה יש ראיות ברורות, דכתיב (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי וגו'". ועוד כתיב (ישעיה לג, טו-טז) "הולך צדקות דובר משרים וגו' הוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו". וכל הדברים האלו, כי גמילות חסד מדת אברהם, שנקרא אברהם 'אברם', שהיה מתעלה על כל אדם בשביל מדה זאת: ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין מדריגת האומות לצאת חוץ לרשות האומות, וזהו על ידי התורה, שהתורה מתעלה על הכל, כמו שאמרו חכמים בברייתא, דשנו (אבות פ"ו מ"ג) כל העוסק [בתורה] מתעלה, שנאמר (במדבר כא, יט) "ומנחליאל במות". וכל אלו ג' דברים התעלות ממדריגה למדריגה עד היציאה מרשות האומות בהתעלות זה. ולכך אמר כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאילו פדאו לי ולבני מבין האומות, כאשר יש כאן התעלות מן האומות. כי על ידי התורה ועל ידי גמילות חסדים יש לאדם התעלות עד למעלה: ורמזו חכמים דבר זה, שאמרו במדרש (ויק"ר ד, א) שני דברים הם ביד ימינו של הקב"ה, התורה וגמילות חסדים. תורה, דכתיב (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו". גמילות חסדים, דכתיב (תהלים מח, יא) "צדק מלאה ימינך". וכל ענין זה לגלות על אלו ב' דברים, כי על ידם האדם מתעלה למעלה. ולכך הם בימינו, כי היד הימנית יש בה התעלות, כמו שבארנו לפני זה, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה", והאדם מתעלה על ידי שני דברים אלו שהם ביד הימין. וכאשר הוא מתפלל עם הצבור, בזה יש לו קבוץ מן רשות האומות, וזהו גם כן פדיון לשכינה, שהיא עם ישראל בגלותם. ופירוש זה נכבד מאד כאשר תבין אותו על עמקו, כי יש כאן התעלות עד שמתעלים ישראל עד עולם העליון, עד שאין עוד התעלות על זה: מכל מקום התבאר לך, כי השם יתברך עם ישראל בגלות, ואין פירוד כלל בגלות, והוא שעמד לאבותינו ולנו, עד כי יבא גואלנו: ==פרק יא== הראיה השכלית אשר אמרנו, שמחייב מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד. על זה העידה התורה הנאמנה שאמרה (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". ויש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל "בנים" לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו "בנים", ונקראו בשם "בני בכורי" (שמות ד, כב). כי שם "בן" יאמר על שנמצא מאמתת עצמו. ומצד שם הזה אין בזה עדיין הצירוף הגמור שהוא מיוחד, כי אפשר שיהיו ב' בנים לאחד, והצירוף אשר הוא לשנים אינו צירוף גמור מיוחד. ואף כי אין אומה עוד נקראת "בן" אל השם יתברך יותר מישראל, מכל מקום שם "בן" אינו כל כך הצירוף אליו, כיון שאפשר שיהיה לאחד שני בנים. ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו "בנים", כי השם יתברך הוא אחד בעצמו (דברים ו, ד), ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד. אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו: ודבר זה כמו שאמרנו, כי אי אפשר שלא תהיה אומה אחת שהיא ראשית, והיא נבראה בראשונה מן השם יתברך. ולכך נקראת אומה זאת "ראשית" (ירמיה ב, ג), ונקראת "בכור" גם כן, כי הבכור הוא ראשית. ובשביל אותו ראשית נברא הכל, כמו שמחייב השכל. גם בשביל שהבכור הוא אחד, כי אי אפשר שיהיה שני בכורים לאחד, כך אי אפשר שיהיה אל השם יתברך שנים שהם ראשית. מאחר שהוא יתברך אחד, לא יושפע ממנו בראשונה - והוא עיקר המציאות - רק אחד, ובשביל זה הראשית יושפע אחר כך תוספות עליו, כמו שפרשנו. ודבר זה מורה על הקשור והחבור שאין לו פירוד כלל, כי אם לא היה האומה הזאת נקראת "בני בכורי" על שם שהוא אחד, והיו לו שני בנים, לא היה לאחד מן השנים החבור גמור. שהרי יש לו חבור אל השני, ואותו חבור שיש לו אל השני אין לו לזה, ואם כן אין זה חבור גמור. אבל כיון שהם נקראים "בני בכורי", והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו. ולחבור הזה אי אפשר שיהיה לו פירוד כלל, וכי יש שנוי לאמתת עצמו. והכל נרמז בשם הנכבד הזה שנקראו "בנים". והדברים האלו גדולים מאוד מאוד: ובפרק קמא דקידושין (לו. ), "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א), רבי יהודה אמר, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים. רבי מאיר אומר, בין כך וכך קרוים בנים, שנאמר (ירמיה ד, כב) "בנים סכלים". ואומר (דברים לב, כ) "בנים לא אמן בהם". ואומר (ישעיה א, ד) "זרע מרעים בנים משחיתים". ואומר (הושע ב, א) "והיה במקום אשר יאמר לא עמי יאמר להם בני אל חי". מאי ואומר, וכי תימא "בנים סכלים" הוא דמקרי "בנים", "בנים לא אמן בהם" לא נקראו "בנים", תלמוד לומר "בנים לא אמן". וכי תימא "בנים לא אמן בהם" הוא דמקרי, בנים פלחי לעבודה זרה לא מקרי "בנים", תלמוד לומר "זרע מרעים בנים משחיתים". וכי תימא בני מעלי לא מקרי, תלמוד לומר "והיה במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני אל חי", עד כאן: ובארו בזה כי לדעת רבי יהודה כיון שבשם "בנים" הצירוף היותר שיש לישראל אל אביהם שבשמים, אם אין עושים מעשה בנים אין ראויים הם לשם הזה, שכבר בטל השם הנכבד הזה. ולדעת רבי מאיר אינו כך, כי שם "בן" נאמר על שהוא יתברך אב ועלה לישראל, ואם ישראל סרו ופרשו מן אביהם - זהו מצד העלול עצמו, אבל מה שהוא יתברך עלה להם - לדבר זה אין הסרה כלל, כי אין ההסרה שלהם רק מצד העלול עצמו, ולא מצד העלה. לכך בכל ענין נקראו "בנים": וקאמר רבי מאיר, לא זה בלבד שנקראו "בנים" כאשר הם סכלים, ופירוש "סכלים" כאשר הם נעדרים החכמה אשר ראוי שיהיה להם, ובשביל העדר קנין החכמה אין ראוי שיתבטל מהם שם "בנים". כי כאשר הם חוטאים בשגגה, שלא יבינו בשביל העדר החכמה, לא יסולק שם "בנים". אבל אינם פושעים שיהיו מזידים יודעים את רבונם ועם כל זה חוטאים. ועל זה אמר כי עוד יותר מזה, שגם כאשר הם פושעים במזיד נקראים אל השם יתברך "בנים", שנאמר "בנים לא אמן". הרי אף שהאב הוא מוכיח ומלמד ומזהיר את בניו, ויודעים הבנים את אביהם, ועם זה אין אמון בהם, מכל מקום שם "בנים" עליהם. ולא זה בלבד, אלא אף אם דביקים לגמרי בעבודה זרה, ויוצאים במעשיהם מן הקב"ה להיות דביקים באלקי נכר, ובדבר זה היה ראוי לומר שיתבטל שם "בנים" אשר הם מצטרפים אל השם יתברך כמו צירוף הבן אל אביו, ועל זה אמר שגם בענין זה נקראו "בנים" אל השם יתברך. וכל זה מפני כי אין שייך בטול לענין זה אשר נקראו ישראל "בנים", כי שם "בנים" מצד אשר השם יתברך הוא עלה להם, כמו האב שהוא עלה אל הבן, והוא מצד עצמו של האב, ודבר זה אין שינוי לו בכל חטא אשר יעשו, תהיה החטא מה שהוא, שכל חטא שהוא הסרה מן השם יתברך - הכל הוא מצד העלול. אבל מצד כי הוא יתברך עלה להם, דבר זה הוא מצד אמיתת עצמו: ומפני כי עדיין יש לומר, כי אף אם ישראל הם בנים של הסבה הראשונה, הם דבר חסר כאשר הם חוטאים, ועל זה אמר כי נקראו 'בני מעלי', כדכתיב (הושע ב, א) "במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני אל חי אתם". ודבר זה, שרוצה לומר שהם בנים באין חסרון. כי החסרון גם כן הוא מצד ישראל, שהם העלול, מצד הזה הוא החטא. אבל השם יתברך, שהוא העילה, ברא ישראל בלא חטא, כי הדבר שהוא מצד העלול יש הסרה, כי יסיר לב האבן מעל לבם, מאחר שאין זה רק מצד העלול, ולכך נקראו ישראל 'בני מעלי'. כי מצד שנבראו מן העלה הם בתכלית הטוב, ואם הלכו אחר יצרם - אין זה מצד עצמם, רק הוא דבר מקרה, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. מכל מקום כיון שהם טובים מצד עצמם, שכך נבראו מן השם יתברך בשלמות, בשביל זה נקראו 'בני מעלי'. ותחלת בריאתם היה בטוב ובשלימות, רק כי אחר כך מצד עצמם נעשו רעים. ואל דבר זה יש סלוק והסרה מן החטא, כי ישובו מדרכם. ודבר שהוא על ענין שתחלתו טוב וסופו טוב, אף על גב שבאמצע אינו טוב נחשב כאלו היה טוב מראשיתו עד הסוף. לכך אמרו ז"ל (ב"ב קכח. ) לענין פקח ונתחרש וחזר ונתפקח דהוי כאילו היה פקח מראש ועד סוף: ואמר הכתוב (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם". ומה ענין השם הזה, שנקראו "בנים", אל המצוה הזאת. וכבר בארנו זה בחבור גור אריה, שהכתוב רוצה לומר כי אתם בנים נמצאים מן אמיתת העלה, ובשביל כך יש להם גם כן מציאות אמיתי, שעל זה יבוא שם "בן", כמו שהתבאר למעלה. ולכן אל תתגודדו למת, שהיה דרך שלהם לעשות השחתה בעצמם בשביל ההשחתה שהגיע למת. ואמר כיון שיש לכם מציאות אמיתי מקוים, שהרי אתם נקראים "בנים", בשביל שאתם נמצאים מן אמיתת השם יתברך, ודבר שיש לו מציאות גמור אמיתי אין ראוי שימצא בו השחתה, שהוא הפך המציאות. בפרט כאשר עשה בשביל מת, וכאילו היה הפסד בישראל. וישראל יש להם המציאות הגמור, לכך לא תתגודדו על מת, ולא תעשו בכם השחתה. כי אם תעשו בכם השחתה, הרי זה היה מורה שאין לישראל מציאות אמיתי. כי אין ראוי שיהיה השחתה לדבר שיש לו מציאות אמיתי. והדברים האלה ברורים מאד: אמנם כל מחלוקת של אלו החכמים אם נקראו החוטאים עצמם "בנים", אבל בודאי על ישראל בכלל שם "בנים", כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטיים בלבד, הם החוטאים, אבל שיסור בשביל הפרט שם "בנים" מן כלל ישראל - דבר זה אי אפשר, כאשר תבין כי השם הזה מפני כי השם יתברך עלה לישראל, כמו שאמרנו למעלה, ומצד העלה אין הסרה לזה כלל, רק מה שהוא מצד העלול עצמו: ובמסכת פסחים בפרק האשה (פז. ) אמר הקב"ה להושע, חטאו ישראל. היה לו לומר, בניך בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל עליהם רחמים. לא די שלא אמר כך, אלא אמר, רבונו של עולם, כל העולם שלך, העבירם באומה אחרת כו'. עד "ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וכו'" (הושע א, ב), עד אחד מד' קנינים שקניתי בעולמי; תורה קנין אחד, דכתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו". שמים וארץ קנין אחד, דכתיב (בראשית יד, יט) "קונה שמים וארץ". ישראל קנין אחד, דכתיב (שמות טו, טז) "עם זו קנית וכו'". בית המקדש קנין אחד, דכתיב (ר' תהלים עח, נד) "הר זה קנתה ימינך", עד כאן: ביאור ענין זה, כי הושע, כאשר חטאו ישראל, אף על גב שידע הושע שאי אפשר שיהיה נפרד הדביקות מן ישראל, מכל מקום לפי שהיה שונא החטא, עד שהיה חפץ בפירוד ובסילוק הדביקות הזו, כל כך היה הושע הנביא שונא החטא, והיה משתוקק הושע אל הפירוד בשביל חטאם. ולכך אמר 'העבירם באומה אחרת', כלומר שראוי להעבירם אותם באומה אחרת - אם הוא אפשר. ולפיכך אמר (הושע א, ב) "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים", והראה לו כי מצד שהם בנים למקום אין להעביר אותם, ואי אפשר להעביר ולהחליף ענין זה. כי אין דבר יותר מצטרף ומתקשר כמו צירוף וקישור האב אל הבן. וכאשר אמר הושע שלא ירצה לגרש את האשה בעבור הבן, אף כי אפשר שאינו בנו בודאי, כי זונה היא, ואם כן איך אפשר לסלק ישראל שהם בנים למקום מצד עצמם. ועוד, כי הם בני אברהם יצחק ויעקב שנבחנו למקום, שאילו לא נבחנו יש לו לומר אף על גב שנראה בהם הטוב, לא היה הטוב בהם באמת, ועל ידי נסיון והבחנה נגלה הדבר מה הוא. כי אפשר כי נראה דבר אחד טוב, ואינו טוב באמת. אבל האבות נבחנו, ומפני שנבחנו הם טוב באמת, ודבר שהוא טוב באמת אין בו שינוי כלל. ובשביל זה גלה השם יתברך להושע שאי אפשר להעביר אותם באומה אחרת, מצד שהם בנים אל השם יתברך: ואמר עוד כי ישראל הם אחד מארבעה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו. ורצה בזה, כי כשם שישראל נקראו "בנים" מצד כי הם נמצאו מאתו יתברך, כמו שהתבאר למעלה (ראש הפרק), כך הם קנינו. רוצה לומר שהם שלו לגמרי, ודבר זה גם כן קשור וצירוף גמור. וזה כי יש דבר שהיה נמצא מאחד, ואינו קנינו להיות ברשותו. ויש דבר שהוא קנין של אדם, והוא ברשותו, אבל אינו נמצא מאתו. כי הבן הוא נמצא מן האב, ואינו קנינו. והעבד הוא קנין של האדון, והוא ברשותו לגמרי, ואינו נמצא מאתו. וכבר בארנו דבר זה למעלה (פ"ב ד"ה ולפיכך) שעל זה אמר הכתוב (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קניך וגו'": ומה שאלו ד' דברים דוקא נקראו 'קנינו', נתבאר במקום אחר, כי שאר דברים, אף על גב שהם שלו, כי גם הים שלו, כדכתיב (תהלים צה, ה) "אשר לו הים", ואין זה קנין, מפני שאין הים מצד עצמו לבד שלו, רק עם דבר אחר, כדכתיב (שם) "ויבשת ידיו יצרו", ולא נקרא דבר זה קנין, כיון שאינו שלו מצד עצמו בלבד. וכן היבשה גם כן אינו שלו מצד שהוא יבשה בלבד, רק היבשה והים ביחד הם שלו, ואין זה קנין וצירוף גמור כאשר אינו צירוף מיוחד, כמו שהתבאר למעלה, כי הצירוף שאינו מיוחד אינו צירוף גמור. וכן הכסף הוא של הקב"ה, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף", אבל אין הכסף מצד שהוא כסף הוא שלו, שהרי נאמר גם כן (שם) "ולי הזהב", וכן כל הדברים. אמנם אלו ד' דברים הם אחד, ואין שיתוף להם עם זולתם, ואם כן הם שלו מצד עצמן בלבד, וזה נקרא 'קנין גמור'. כי התורה היא של הקב"ה, ואין דבר משותף עמה, ולפיכך היא קנין להקב"ה, נקנה לו לגמרי. וכן השמים וארץ, לא תמצא דבר עם שמים וארץ. ואל יקשה לך כי גם שמים וארץ מחולקים, אין זה קושיא, כי שמים וארץ הם כמו דבר אחד, כי הם מתחברים יחד, ודבר זה אין כאן מקומו, והוא מבואר. וכן בית המקדש שהוא יחיד, שאין עוד אחד, לכך הוא קנינו של הקב"ה. וכן ישראל הם עם אחד, הם קנינו של הקב"ה. והרי הדבר מבואר, כי 'קנין' נקרא דבר שהוא שלו קנוי לו לגמרי מצד עצמו, במה שהוא מיוחד אליו. ומפני זה אלו ארבעה דברים הם נקנים לו לגמרי, אחר שמצד עצמם הם אל השם יתברך: וכבר הרחבנו הביאור בכמה מקומות, שכאשר יעמוד האדם על הדברים ההם יקנה בהם הבנה שלימה אמיתית בענין הזה, שהדבר הזה מחוייב ומוכרח להיות החבור הקדוש נצחי. ומכל מקום למעלת ענין הנכבד הזה יש להאריך בזה, כי בדבר זה יוודע מעלת ישראל, ויתבאר לך כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם. וכאשר מצאנו כי הדברים הטבעים אשר הם בעולם כולם יש להם קיום, לא ישתנו. ולא יצויר שיהיה לדבר שהוא יותר במעלה מן הטבע, ובלתי נכנס תחת הטבע, כמו שהוא דביקות ישראל בו יתברך, אשר הדביקות הזה בלתי טבעי. ואם באולי יאמר שמצאנו שהדביקות הזה היה לו תוספת וחסרון לפי המעשים, וכך אפשר שיוסר הדביקות לגמרי. בודאי דבר זה אפשר לומר אצל נח ואדם, שלפי שלא היה הדביקות רק פרטי לנח בלבד, כאשר ישתנו הפרטים - ישתנה הדביקות גם כן. אבל האבות שלא היה הבטחתם פרטי, רק כללי, "לך ולזרעך אתן את הארץ" (ר' בראשית כו, ג), ודבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה, ואין שנוי בכללי, רק השנוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד. לכך דביקות הזה אין לו שנוי אף בגלות, כי לא שייך השתנות על ידי חטא - כי אם שיגיע לפרטים השינוי, אבל לא יגיע שנוי לכללים: ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו: אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו. ואל יקשה לך מה שכתוב (ר' דברים ט ה) "לא בצדקתך אתה בא לרשת וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך", בודאי דבר זה מה שהביא אותו הדור אל הארץ היה תולה בזכות אבות, וגם דבר זה פרטי. אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל - ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו "לך לך מארצך וממולדתך וגו'" (בראשית יב, א), שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לו "לך לך מארצך" בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטל האהבה (אבות פ"ה מט"ז). לפיכך אל בחירה הפרטית יש שנוי, ולא אל הבחירה כללית. וכיון שלא נזכר צדקת אברהם קודם שאמר לו "לך לך מארצך", לא היה זה בשביל צדקת אברהם - עד שתאמר אם בטל דבר בטל האהבה, כי זכות אבות אפשר שיהיה תמה, ואם כן תהיה הבחירה הזאת שבחר באברהם בטל. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, ולכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל: ודברים אלו ביארו חכמים בדבריהם הנאמנים במדרש, "מי זה ערב לבו לגשת אל ה'" (ר' ירמיה ל, כא), אמר רבא בר רב הונא, מעלה זו יש בין ישראל לגוים; דאילו בישראל כתיב (ר' יחזקאל לז, כז) "והייתי לכם לאלקים והמה יהיו לי לעם", ואילו בגוים כתיב (ר' ירמיה ל, כא-כב) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' להיות לי לעם ואני אהיה להם לאלקים", עד כאן. בארו בזה דברינו אשר אמרנו לך, כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות; כי שם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים. שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך אז בחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של השם יתברך, ולפיכך כתיב "והייתי לכם לאלקים" קודם, ואחר כך "והמה יהיו לי לעם", כלומר מה שהשם יתברך בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים אלקותו. לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמם, וזוהי בחירה כללית. אבל באומות כתיב קודם "להיות לי לעם", שכאשר מעשיהם טובים וצדיקים אז השם יתברך מקרב אותם, ואין הקירוב אליהם רק מצד הפרטים, לא בחירה כללית. ולכך אצל נח, שהשם יתברך קרבו, זה היה בשביל מעשיו בלבד, ולכך לא היה הבחירה בזרעו כלל. ואילו יבינו זה בני אדם לא עלה על מחשבתם, מחשבת הבל, לומר כי השם יתברך מאס בישראל חס ושלום: ובשמות רבה (ג, ב) "ראה ראיתי את עני עמי וארד להצילו כי ידעתי את מכאוביו" (ר' שמות ג, ז-ח), יודע אני כמה עתידים להכאיבני, "כמה ימרוהו במדבר וגו'" (תהלים עח, לט), ואף על פי כן איני נמנע מלגאלן. אמר רבי שמואל בר נחמן, הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הבטחת את משה בין עושים רצונך ובין אין עושים רצונך אתה גואלם, שנאמר (ר' שופטים ג, י) "ותהי עליו רוח אלקים וישפוט את ישראל". לכך כתיב "כי ידעתי את מכאוביו", עד כאן. ורוצה לומר, כי בודאי הברית שכרת עם אברהם לא סר, שהרי לא נתן גבול וקץ לברית הזה, רק אמר (בראשית יז, יז) "לברית עולם". ואחר שכן הוא, למה יהיה בטל הברית בשביל דור אחד או שתים שחטאו, ויהיה בטל הברית מזרע אברהם שעדיין לא נולדו. לכן אמר בפרשת אתם נצבים (דברים כט, יג-יד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וגו'". ומעתה איך אפשר שיכרות ברית עם אשר לא נולדו עדיין, ואינם בעולם. אבל הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל, וכן בישראל הוא אומר (דברים כט, ט-י) שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם ישראל. ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית אשר היה חל על האומה הכללית, לא מצד אשר הם אלו בפרט, רק מצד הכלל בלבד: והתבאר לך, כי השם יתברך אשר לקח ישראל אליו, לא היה הסבה בשביל צדקת ישראל ומעשיהם, רק בחירה כללית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ובאו על זה דברי חכמים הנאמנים בכמה מקומות. ולכך לא שייך לומר בסור הסבה - שהוא צדקת ישראל - יסור המסובב, מה שלקח אותם לעם אליו. ואף שהיה גורם מעשיהם לטוב או לרע שיוסיף הדביקות או יגרע, ודבר זה בודאי היה לפי רוב המעשה, כי אז יוסיף או יגרע, אבל מכל מקום עצם הבחירה לא היה בשביל שום מעשה כלל: ואם יאמר האדם, הרי בודאי כל פעולה בעולם - ומכל שכן אל פעולת השם יתברך - צריך סבה ותכלית שיפעל. ואם לא נאמר שהיה הבחירה הזאת בישראל בשביל מעשה, אם כן מה הוא הסבה אשר בחר בישראל. אבל דבר זה נראה מדברי חכמים, כי יש שלש סבות אשר הם היו מחייבות הבחירה הזאת אשר בחר השם יתברך בישראל, והסבות האלו אין להם תמורה כלל, ולא בטול כלל. הסבה הראשונה היא התורה, אשר אי אפשר מבלעדה. כי מאחר שהשם יתברך ברא העולם הזה ברצונו, מוכרח גם כן לנתינת התורה הזאת לישראל. ודבר זה ברור בעדים נאמנים ברורים מדברי חכמים בפרק רבי עקיבא (שבת פח. ), אמר חזקיה, מה דכתיב (ר' תהלים עו, ט) "מן השמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם "יראה" למה "שקטה", ואם "שקטה" למה "יראה", אלא בתחלה יראה, ולבסוף שקטה. ולמה יראה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם; אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתוהו ובהו. וכבר בארנו דבר זה באריכות בחבור התפארת ענין זה שהיתה נתינת התורה לישראל השלמה לבריאת עולם, ואם אין קבלת התורה - הבריאה בטילה, והיא תוהו ובוהו, ואין להאריך כאן, כי הארכנו שם בזה: והדעת והשכל מחייב גם כן זה במופת חותך, כי אי אפשר לך לומר בשום פנים שנתינת התורה בשביל טובת ישראל כדי להביאם אל הטוב בעולם הזה ולחיי העולם הבא, ותאמר בשביל זה אחר שחטאו ישראל הסיר אותם מעל פניו, ונטל מהם התורה אשר נתן לטוב להם, כי דבר זה בארנו בראיות ברורות מאוד בחבור התפארת (פרק ו) כי נתינת התורה הוא לעול על ישראל, וכמאמרם ז"ל (עירובין לא. ) 'מצות לאו להנות נתנו'. ומה שאמר הכתוב (דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלקינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים", לא יסתור יסוד זה, כמו שבארנו לשם באריכות, כי בודאי שכך הוא באמת שהתורה היא לטוב לנו, אבל תחלת נתינתה אל ישראל לא היה זה בשביל טובת ישראל, רק בגזירה כמו מלך שגוזר גזירותיו על עבדיו לעול עליהם: ועתה יש לשאול, אחר שהוא יתברך רב חסד (שמות לד, ו), למה נתן עול תורה עלינו, ואין עול זה לטובת ישראל. אם לא נאמר כי כך גזר השם יתברך, כמו שסידר הבריאה כל אחד ואחד בסדר הראוי לו, שלא ישנה אחד מהם סדרו שנתן לכל אחד, כמו שתקנו (סנהדרין מב. ) 'חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם', ואין ספק שחוק הזה נתן להם בגזירה, שכך גזר השם יתברך, וכך בעצמו נתן תורה לישראל, ונתן להם חוק, הם חקות התורה, כמו שהתברר בחבור התפארת באריכות. ולכך אמרו ז"ל (שבת פח. ) שאם לא היו מקבלים התורה היה הקדוש ברוך הוא מחזיר כל העולם לתוהו ובוהו, וכל מעשי בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב, ואם לא - יחזיר כל העולם לתוהו ובוהו. וזה מפני כי אם אין כאן תורה, בטל חוק וסדר העולם מה שראוי לה להיות נוהג, וסדר שבטל מקצתו בטל כולו, כי לא שייך חצי סדר. ומאחר כי נתינת התורה הכרחי, כמו שהתבאר, ימשך אחר זה שבחר השם יתברך בישראל, מאחר שיש בהם תורתו. ודבר זה אין צריך ביאור כי התורה גורמת החבור עם ישראל, והכל מודים בזה, ונתבאר בחבור התפארת, ויתבאר עוד בסמוך: אמנם אם תאמר אפשר שתהיה התורה לאומה אחרת. דבר זה אל יעלה על דעת האדם, שהנמצאים בכלל יש לכל אחד ואחד סדר מיוחד אשר הוא סדרו מיוחד אליו, ואינו ראוי אותו סדר לאחר. כך סדר התורה והמצות, אי אפשר רק לעם ישראל, עד שהתורה היה סדרם המיוחד להם, ולא אפשר זה לעם אחר. כאשר תראה בחוש, עם שהם מודים בתורה, עד גבולה לא באו לקיים אותה. וכל זה מוכח כי אין התורה חלקם כלל. וכל זה בארו חכמים באמונתם במסכת עבודה זרה (ב ע"ב), ובכמה מקומות, על הכתוב (דברים לג, ב) "ה' מסיני בא וגו'", מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא רצו לקבלה רק ישראל. וכמו שבארנו בחבור גבורות ה', ובחבור התפארת, שאין מוכן לתורה הזאת רק ישראל בלבד. ואין ספק בדבר הזה, כי כל מעשי השם יתברך אשר ברא בעולמל, אי אפשר לומר שיהיה בהם חילוף ותמורה. ומכל שכן כי נתינת התורה שהוא על הכל, איך אפשר לומר שיהיה אפשר בזה חילוף לתת לעם אחר, דבר זה לא יתכן כלל: ומעתה התבאר כי בחירת ישראל הוא הכרחי לפי סדר המציאות בשביל התורה; שאי אפשר לעולם בלא תורה, ואי אפשר שתהיה התורה זולת לישראל. ומכיון שהוא הכרחי, וכי שייך לומר שיהיה הסרה ובטול לדבר שהוא הכרחי, שאם היה זה הכרחי קודם יציאתו לפעל - איך אפשר לומר אחר שיצא לפעל שיהיה בטל. הרי כי הסבה אשר בחר בישראל לא נשתנה כלל: ובפרק רבי עקיבא (שבת פח. ) "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), אמר רב אבדימי בר חמא, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבא לאורייתא. אמר רבא, אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר (אסתר ט, כז) "קיימו וקבלו", קיימו מה שקבלו עליהם כבר, עד כאן. וביאור ענין זה, אף על גב שכבר אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), ואם כן למה הוצרך לכפות עליהם הר כגיגית. אלא הטעם כי קבלת התורה הכרחי, ואילו היו מקבלים עליהם את התורה מרצונם, היו סבורים כי הדבר תולה בדעתם, ואפשר שיהיה פירוד לדבר זה, שאם לא ישמרו התורה יהא בטול לנתינתה. אבל עתה שהיתה קבלת התורה הכרחי, אם כן אי אפשר שיהיה בטול והסרה לדבר זה, כי אם נתינת התורה וקבלתה מחויב, כל שכן שמחויב שלא תהא בטול לתורה: ובמדרש מצאתי, כשבאו ישראל לקבל התורה, כפה עליהם הר כגיגית, שיהיו אנוסים לקבל את התורה, וכתיב אצל אונס (ר' דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה ולא יוכל לשלחה". ופירוש ענין זה, כי לכך אמרה תורה אצל אונס "לא יוכל לשלחה כל ימיו", מפני שהחבור שהוא מצד עצמו, אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, כמו כל איש שנשא אשה, אפשר שישא אותה ואפשר שלא ישא אותה. לכך אפשר שיתן גט גם כן, וישלח אותה מאיתו. אבל כאשר היה החבור הכרחי, כמו זה שאנסה, ודבר שהוא מוכרח להיות אין לו פירוד והסרה. לכך אמרה התורה על המאנס את האשה, ועשה החבור בהכרח, "לא יכול לשלחה כל ימיו". וכן השם יתברך נהג בחבור זה עם ישראל, החבור שעשה [היה] הכרחי, שהרי כפה עליהם הר כגיגית לקבל את התורה, וקבלת התורה היא עצם החבור, כמו שהתבאר, לכך אין הסרה לחבור זה. וכך הוא לפי אמת שהחבור הזה מוכרח, ומכיון שהוא מוכרח אין לו פירוד לדבר זה כלל. והרי הדברים אשר אמרנו רמזו חכמים בדבריהם: והתוספות מפרשים שם (שבת פח. ) כאשר ראו האש הגדולה היו חוזרין ממה שאמרו "נעשה ונשמע". ואין דעתינו נוחה בתירוץ זה, שכל זכות ישראל - שאמרו "נעשה ונשמע", וחס ושלום שהיו חוזרין מדבר זה: וקאמר ד'מכאן מודעא רבא לאורייתא'. פירוש, שראוי היה שתהיה התורה לישראל שלא באונס, שאם באונס ובהכרח, אם כן אין התורה ראויה לישראל מצד עצמם רק על ידי הכרח, ולא היה הזכות כל כך גדול כמו כאשר היה התורה להם מצד עצמם, שאז בזה זכות יותר גדול. אף על גב שאמרו "נעשה ונשמע" קודם, מכל מקום בשעת קבלת התורה בא להם התורה על ידי הכרח, ולא מצד עצמם. ומכל שכן לפי מה שהתבאר למעלה (ד"ה אמנם אם) התורה מתיחסת לישראל, ואם לא כן לא היה ראוי שתהיה לישראל התורה, כמו שנתבאר למעלה (שם): וקאמר (שבת פח. ) דאף על פי כן 'הדור קבלוה בימי אחשורוש'. ופירש רש"י (שם) בשביל אהבת הנס קבלו התורה. וגם בזה לא נחה דעת האדם, שקודם לכן לא היה רוצים בתורה, ודבר זה אין ראוי. אבל הפירוש הוא, שכאשר קבלו עליהם מצוה זאת מעצמם, היא קריאת מגילה, שלא היו מוכרחים למצוה זאת, ובקבלת מצוה זאת קבלו כל התורה. שזאת המצוה היא כמו תוספת למצות, ואם קבלו המצוה הזאת - שהיא כמו תוספת - כל שכן קבלת מצות, שהם אינם כמו תוספת. לפיכך בימי אחשורוש קבלו כל התורה, ולא היה שם אונס והכרח, ופירוש זה נכון. נמצא כי החבור הזה לישראל הכרחי, ואיך יהיה בטול לדבר זה כלל: הסבה השניה אשר בחר השם יתברך בישראל, אשר לא היה תמורה ושנוי לאותה סבה, כי כאשר בארנו למעלה מהשתלשלות הרבוי מן השם יתברך, שצריך שיהיה כאן עלול שהוא ראשון, וכאשר יש כאן עלול ראשון אז יש כאן תוספת עליו, וכמו שבארנו זה למעלה באריכות. והראשון הזה הם ישראל, כמו שבארנו למעלה, דכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ומפני זה בחר השם יתברך באומה הזאת, ולדבר זה אין לו בטול כלל. ועוד, כי מצד שהוא יתברך עלה ופועל, ואין עלה בלא עלול, ואף כי כל הנמצאים הם עלולים מאתו יתברך, הנה הפרש יש כמו שאמרנו, כי ישראל הם עלולים מן אמיתתו יתברך, כי הם עם אחד גם כן, כי ראוי שיהיה העלול עלול מיוחד, כמו שהוא יתברך עלה מיוחד, כמו שנתבאר למעלה. והעלול הזה האומה שבחר בה השם יתברך. ומזה תוכל לדעת ולהבין כי דבר זה שבחר בישראל מחויב מצד העלה. ואם יאמר האומר כי דבר זה היה לו בטול והסרה מצד החטא אשר היה בישראל, דבר זה אינו, כי מאחר שהיה הבחירה מצד השם יתברך, אשר הוא העלה, אין בטול לדבר זה מצד חטא העלול כלל: ודבר זה בארו חכמים באמונתם במסכת ברכות בפרק אין עומדין (לב ע"ב), "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" (ישעיה מט, יד), אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עזבתני שכחתני. "התשכח אשה עולה וכו'" (שם שם יד). בארו בעומק חכמתם כי אין שכחה לדבר זה,, אחר שמתחייב מצד העלה יתברך מציאות של ישראל, והבחירה בהם מצד העלה, לכך אין חטא שהוא בעלול מבטל הבחירה שהוא מצד העלה, כמו שבארנו למעלה. ובארנו מאמר זה בחבור באר הגולה באריכות מאוד, ועיין שם ותמצא מבואר הסוד הזה: ובמדרש ויקרא רבה, אתה מוצא בשעה שבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, באו אנשים מזקיני יהודה לדרוש את ה' (יחזקאל כ, א), אמרו לו, בן אדם, כהן שקנה עבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם אוכל. חזר הכהן ומכרו לישראל לא יצא העבד מרשותו, אף אנו יצאנו מרשותו של הקדוש ברוך הוא. אמר להם (שם שם לב-לג) "העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". כי הוא יתברך עלה הכרחית אל ישראל, ואין עלה בלא עלול, ולפיכך בהכרח ימלוך השם יתברך עליהם אף אם לא ירצו, כי דבר זה הוא מצד העלה, ולא מצד העלול. כי דבר שהוא מצד העלול אפשר שישתנה, כי העלול הוא בעל שנוי, לכך הוא אפשרי מצד עצמו ומחוייב מצד עלתו. ולפיכך אמר מאחר שהדבר הזה הוא מצד העלה, הוא מחויב, ולפיכך "בחימה שפוכה אמלוך עליכם". הנה התבאר לך סבה השניה אשר בחר בישראל, והסבה קיימת ולא סרה, ומאחר שהסבה קיימת - גם כן המסובב שבחר בישראל גם כן קיים: הסבה הג', מצד שלימות הבריאה אשר בישראל, אשר מצד הזה ראוי שיהיה ישראל לחלק השם יתברך, כי השלם ראוי אל השלם כמו שיתבאר, כי אומה זאת עצם בריאתם בשלימות הגמור. ואל תשגיח בחטא אשר בהם, מכל מקום עצם הבריאה בהם בשלימות. ודבר זה גורם שהשם יתברך בחר בהם, כי ראוי שיהיה השלם אל השלם, לא יוסר ממנו. ואין ראוי שיחליף וימיר החטא, שהוא דבר מקרה בישראל, את הבחירה שבחר בהם מצד השלימות העצמי בישראל, כי טהורים הם מן החטא בעצמם. וראיה לזה, כי הם משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואמהות שהם קדושים וטהורים. והנה עצם שלהם טוב, ואין בטול החטא, שהוא במקרה, מבטל הבחירה שבחר בהם בשביל השלימות שבהם, שהוא דבר עצמי בישראל, ודבר זה ברור: ובמדרש שיר השירים רבה (א, פסוק ו, אות ג), אמר רבי יצחק, מעשה בקרתנית אחת, שהיתה לה שפחה כושית שירדה היא וחברתה למלאות מן העין. אמרה לחברתה, חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו, ונוטלני לאשה. אמרה לה למה, בשביל שראה שידיה מפוחמות. אמרה לה אי שוטה, ישמע אזנך מה שפיך מדבר, מה אשתו שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת בשביל שראה שידיה מפוחמות הוא מגרש אותה, את שכולך מפוחמת ושחורה ממעי אמך, על אחת כמה וכמה. כך לפי שהאומות מונין את ישראל, לפי שאומה זו המירו כבודם בתבנית שור (תהלים קו, כ), ומה אנו לשעה כך נתחייב[נ]ו, אתם על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב (שיר השירים א, ו) "אל תראוני שאני שחרחורת", עד כאן: הנה התבאר לך כי השפחה הזאת הכושית, שהשחרורית לה בעצמה, שנולדה כך ממעי אמה, והשחרות לה טבעי, אומרת שאדוניה יגרש אשתו מפני שידיה מפוחמות. ואין ספק שאין זה בטבע, שאם היה בטבע - היה כל גופה כך, והוא דבר מקרי בלבד. ולכך אמר וישא את השפחה הכושית, שהשחרחורת אל הכושית כאילו היה דבר עצמי. והבן מה שאמר כי הקרתנית ידיה מפוחמות, ורוצה לומר כי ישראל מעשיהם שעושים בידיהם - מצד היצר הרע, לכך הם מפוחמות, אבל עצמם הם טהורים, רק שהיצר הרע מתגרה בהם. ויפה הוא שאמר שהיא שוטה, שאין שוטה כמו זאת, שירחיק דבר שהוא במקרה, שהמקרה יש שינוי לו, ואילו דביקות ישראל בו יתברך - ענין זה דבר עצם כמו שהתבאר, ואין מה שבמקרה מבטל דבר שבעצם. וכן מה שהרחיק האומות הוא דבר עצמי, וזה מפני שבעצם אינם ראוים לזה הדביקות, ואם כן איך ירחיק מה שבעצם טוב ובמקרה הוא רע, ויבחר מה שבעצם רע, ואם ימצא טוב בהם - הוא במקרה, וראוי לקרות אותה 'אי שוטה'. ואי אפשר לומר שיהיה המקרה מתמיד לעולם, ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי אם היה המקרה מתמיד, נעשה מה שבמקרה דבר שבעצם, אחר שהוא עומד כך בתמידות. הרי לך דברים ברורים מאוד, כי הסבות אשר בחר בישראל, לא נשתנה ולא הומר אחד מהם: ועל אלו ג' דברים שבחר בשבילם בישראל, אמר התנא האלקי (אבות פ"ג מי"ד) חביב האדם שנברא בצלם אלקים, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים, שנאמר (ר' בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים ברא את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו", עד כאן. ביאר התנא הזה אלו ג' סבות שבשביל זה בחר השם יתברך בישראל; ולכך אמר 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים', שזה מורה כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים, שהרי נברא בצלם אלקים, ואין שלימות יותר מזה כאשר נברא בצלם אלקים, ובשביל כך ראוי שתהיה חבה אליו מצד שלימות בריאתו בעצמו. ואף על גב שאמר 'חביב האדם', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו חז"ל (יבמות סא. ) 'אתם קרויים "אדם", ולא האומות קרויים "אדם"'. כאילו אמרו כי שלימות הבריאה - שהיא לאדם בפרט - הוא אל ישראל, לא לאומות, כאשר בארנו פעמים הרבה שישראל בפרט נקראים 'אדם'. ואף כי מעלה זאת אינה רק לישראל בלבד, אמר על זה 'חביב האדם', וזה כי הפרש גדול יש בין מעלה זאת ובין שאר מעלות שזכר אחר כך, שאינם רק לישראל, ואין חלק ונחלה כלל לשאר אומות. ולא כן שם "אדם", אף על גב שמדריגה זאת אינה שייכת רק לישראל ולא לאומות, מכל מקום יש לאומות שם "אדם" במה, כי נקראו "אדם" בשביל הצלם האלקי, כדכתיב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו וגו'". רק שאצל האומות צורת האדם בטילה אצל הגוף, כי מצד הגוף החומרי נתבטל הצלם האלקי הזה שהוא לאדם, וכאילו היה הכל חומרי, ואין כאן צלם האלקי הזה. מכל מקום נמצא הצלם הזה אצל שאר אומות, רק שהוא בטל ואינו נחשב לכלום. ולכך אמר 'חביב האדם', ולא אמר 'חביבין ישראל שנבראו בצלם אלקים', מפני כי יש להם לאומות הצלם הזה - שנברא בו האדם - במה. ועוד, כי כאשר נברא האדם היה מעלה זאת לאדם ולנח, אף כי אינם בשם 'ישראל' נקראים. ואם אחר שבחר השם יתברך בישראל נתמעט הצלם הזה אצל האומות, מכל מקום הצלם האלקי הוא שייך לאדם במה שהוא אדם גם כן, ודבר זה מבואר: ואמר עוד חבה יתירה נודעת. ומאוד יש להפליא על זה, איך דבר התנא האלקי דבריו בחכמה והשכל, שאמר 'חבה יתירה נודעת לו', ומה הוסיף התנא בזה שאמר 'חבה יתירה נודעת לו'. אבל ביאור ענין זה, שבא לומר כי דבר זה מה שנברא האדם בצלם אלקים גרם לו החבור והדביקות אל השם יתברך, עד שיצא אל הפעל מה שהוא חביב אל השם יתברך, עד שהיה מקבל האדם האהבה והחבור מן השם יתברך. ולפיכך אמר 'חבה יתירה נודעת לו כו'', ורוצה לומר שנודע לו החבה הזאת, ויצאה אל הפעל הגמור. ומפני כך מביא הכתיב (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", ואינו מביא מקרא (בראשית א, כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו", כי אין ראיה כי נודע לו החבה. אבל "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), ובזה נודע לאדם החבה, שהרי בשביל זה השופך דם האדם נהרג, והנה נודע לאדם חבתו של הקב"ה. וכן מביא מקרא (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם", ולא הביא "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), כי לא מצאנו שנודע לישראל החבה הזאת. אבל מה שציוה הקב"ה על "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם" (דברים יד, א) בשביל שישראל הם אל השם יתברך, בזה נודע לישראל החבה שהם בנים למקום: ועוד יש לך לדעת כי מה שאמר 'חבה יתירה נודעת לו', כי הפרש יש בין חבה שהיא נודעת לשאינה נודעת, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת', כלומר בשביל שהחבה היא יתירה כל כך עד שהיא נודעת, ואינה אהבה מוסתרת. ודבר זה ברור: והוסיף לומר 'חבה יתירה נודעת להם', כי דבר זה שנתן להם התורה שהיא חמדה, הוא גורם שהשם יתברך הוא אוהב שלהם, ומפני זה החבה בפועל ובשלימות: ואחר כך אמר 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום'. כבר אמרנו לך כי ישראל נקראים "בנים" בשביל שהם עלולים מאמתתו יתברך, ודבר זה גורם החבור והדביקות לגמרי, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת להם וכו''. כי מה שהם עלולים ממנו הוא הסבה שבחר השם יתברך בישראל, ודבר זה נודע להם שבשביל זה הוציא אותם ממצרים: והנה לך שלשה דברים אשר אמרנו אשר הם הסבה מה שבחר השם יתברך בישראל, וקרבם אליו. וזכרם התנא האלקי בדעת ובחכמה; הראשון, כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, ובשביל כך הוא הבריאה השלימה ביותר, וראוי שיהיה דביקות האדם אל השם יתברך מצד שלימות בריאתו, שהרי נברא בדמותו, והדומה אוהב ומצורף לדומה לו. והשני, מצד התורה שהיא סדר העולם, שאי אפשר לעולם זולתה, כמו שהתבאר בחבור התפארת. ואין לתורה מקבל זולת ישראל, כמו שהתבאר למעלה. והשלישי, מצד אשר הם מצורפים אל השם יתברך, מצד שהוא יתברך עלה להם, והם עלולים מאמתתו יתברך. הרי לך ג' דברים אלו שהם הסבות אשר בחר השם יתברך בישראל, ולקחם אליו. ואלו הסבות אין בטול להם בשום צד. וכאשר האדם משכיל ומבין, ימצא כי כל אלו השלשה הם ענין אחד, ואי אפשר לפרש יותר מזה: ==פרק יב== הדביקות שיש לישראל אל השם יתברך, אף כי נפלאה היא בעיני האדם הדביקות הזאת שיהיה האדם דבק בבורא הכל, הנה מעידה התורה הנאמנה, שאמרה התורה (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". וגם השכל מחייב דביקות זו מצד הנבראים, כי מאחר שנמצא העולם הזה מאתו, אי אפשר שלא יהיה להם דביקות וחיבור אל אשר פעל אותם, כי לא יבא דבר מדבר רק אם יש לו צירוף אליו. ואי אפשר לומר שהדביקות הזאת לנמצאים עליונים, וכמו שאמרו הפילוסופים כי הדביקות הזה לשכלים, הנה כבר השבנו במקום אחר כי מצד מדתו יתברך, שהוא יתברך נאמר עליו (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". וכל זה מפני כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך בחר בשפלים שהם פשוטים ואין להם הגבהות, ודבר זה בארנו במקום אחר. ולכך אי אפשר שיהיה החבור הזה רק לאדם, שהוא בשר ודם. ובפרט לישראל שהכתוב קראם "כי קטן יעקב" ודל, ועוד אמרו (חולין פט. ) על הפסוק הזה (דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט", כי בשביל שאתם ממעטים עצמכם לכך חשק ה' בכם, ואין להאריך בזה כאן: ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה, ה) כצמיד פתיל, "ואתם הדבקים בה'" (דברים ד, ד) כשתי תמרות דבוקות זו בזו. במתניתא תנא, "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על יד אשה, "ואתם הדביקים" דבוקים ממש, עד כאן. וכבר בארנו בפרקים הקודמים ענין דביקות שהיה לישראל לעבודה זרה יותר משאר אומות, וזה מצד היצר הרע שבאדם. כי היצר הרע משתוקק אל הדבר הרע, והיצר הרע מסית אותו לזה ומשתוקק לעבודה זרה. וכל אשר לא עבד עבודה זרה היה חסר, שכך היה יצרו לעבודה זרה. וכאשר היה שומע ליצרו ועבד עבודה זרה, לא היה חסר. וכל זה מצד יצרו, אף כי לפי האמת אין לך חסרון כמו זה הזונה אחר העבודה זרה, מכל מקום מצד יצרו היה העבודה זרה השלמתו, והדבר שהוא השלמה לדבר, קודם זה הוא חסר. ולכך נחשב להם הדביקות בעבודה זרה כמו צמיד, שכל זמן שאין הצמיד על הכלי - הוא חסר, וכאשר יש לו צמיד - הוא כלי שלם, ונחשב הצמיד והכלי דבר אחד. וכך היה דביקות שלהם בעבודה זרה, מפני שהיה יצרם לעבודה זרה, וכאילו היה העבודה זרה השלמתם, כמו כל דבר שיצרו של אדם תאב לו, הוא נחשב חסר מחמת יצרו, וכאשר הולך אחר יצרו נחשב זה השלמתו. ומה שכתוב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה'", הדביקות הזה הוא כשתי תמרות, כי הדביקות הזה הוא מצד השלימות שיש באדם, והשלם יש לו חבור אל השלם, כי הם דברים דומים ושוים, והדומה יש לו חבור אל הדומה. ולפיכך אמר שהוא כמו שתי תמרות, שכל אחת ואחת שלימה בפני עצמה, רק מפני שהם דומים מתחברים יחד. וכך ישראל, מצד השלימות שיש בהם יש להם חבור אל השם יתברך, שהוא השלם האמיתי, ובענין זה אין נעשים אחד לגמרי כמו שהיה להם הדביקות לעבודה זרה, שהחבור לעבודה זרה היה כמו צמיד פתיל, שנעשה דבר אחד לגמרי: אבל במתניתא תנא (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על ידי אשה. ביאור זה, כי אין לישראל דביקות עם העבודה זרה כל כך, כי עבודה זרה נקראת "אלקים אחרים" (שמות כ, ג), שהם אחרים לעובדיהם (רש"י שם), ובשביל כי העבודה זרה באמת נבדל מהם, אי אפשר להיות כאן דביקות גמור, שהוא זר לעובד, שכך נקרא עבודה זרה. ומפני זה מדמה דביקות הזה לצמידים שהם על יד אשה, כי אין זה דבוק גמור, רק כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. אבל הדביקות עם השם יתברך הוא דביקות גמור, עד שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה לישראל, וכמו שחתם שם 'אל' בשמם, עד שהם דביקים לגמרי בו יתברך, כמו שיש דביקות לאילן בעיקר שלו, כך יש דביקות לישראל בעיקר הכל, הוא השם יתברך, ואי אפשר שיהיה פירוד וסלוק לדביקות כזאת, וכמו שיתבאר (בד"ה הסמוך), ודברים אלו ברורים מאוד: ובמדרש (תנחומא, קדושים סימן ה), "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אל בית ישראל" (ר' ירמיה יג, יא), אמר הקב"ה, איני כבשר ודם; בשר ודם - אין רשות להדיוט להקראות בשמו של מלך, אבל ישראל נקראו בשמו של הקב"ה. כל שם חביב להקב"ה - בו בשם קרא את ישראל. נקרא "אלקים", וקרא לישראל "אלקים", "אני אמרתי אלקים אתם" (תהלים פב, ו). נקרא "חכם", שנאמר (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח", וקרא לישראל "חכם", שנאמר (דברים ד, ו) "רק עם חכם ונבון". נקרא "דוד", שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום", וקרא ישראל "דודים", שנאמר (שם שם א) "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". נקרא "בחור", שנאמר (שם שם טו) "בחור כארזים", וקרא לישראל "בחורים", שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה' אלקיך". נקרא "חסיד", שנאמר (ירמיה ג, יב) "כי חסיד אני נאם ה'", וקרא לישראל "חסידים", שנאמר (תהלים נ, ה) "אספו לי חסידי". נקרא "קדוש" (ישעיה ו, ג), ונקראו ישראל "קדושים", "[קדושים] תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב). ואף לעתיד לבוא כל אחד ואחד יאמר לו קדוש, שנאמר (ישעיה ד, ג) "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו": בארו ענין הדביקות הזה, שישראל הם דביקים בו לגמרי, עד שמצד דביקות זה מקבלים מן השם יתברך כל מעלה קדושה. כי אין ספק כי שני דברים אשר יש להם דביקות ביחד, מקבל זה מזה מצד הדביקות, מאחר שהם דביקים יחד. ומפני כי תמצא דברים אשר הם מתחברים יש להם חבור של מה, לא חבור ודביקות גמורה, ולכך אמר כי בענין הזה אינו כך, רק כי יש לישראל דביקות מכל צד. לכך זכר כאן ששה שמות, כנגד ששה צדדין, עד שיש כאן דביקות מכל צד, וזהו הדביקות הגמור: ומה שאמר 'מלך בשר ודם אם יקרא אדם אחד בשמו של מלך חייב מיתה', כי המלך נבדל מן הכלל, ואם בא אחד לעשות שיתוף עם המלך, דבר זה הוא בטול אל מלכותו, אשר הראוי שיהיה מיוחד ונבדל מן העם. ולכך הוא מחויב מיתה, כי המלך הוא בשר ודם כמו אדם אחר, ואם עושה שיתוף עמו, כאילו אין כאן הבדל, לכך חייב מיתה, שהוא מבטל מלכותו. אבל השם יתברך אין לו שתוף ודמיון אל ברואיו, ולפיכך אין מבטל מלכותו כלל, אף כאשר יש כאן שיתוף. ואין להאריך יותר בזה, כי כבר נתבאר לך במה שיש בו די מענין הדביקות הזה, שאי אפשר שיהיה בטל החבור הזה: ==פרק יג== המעלה שהיא עוד יותר מעלה מן הקודם, כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך, וכמו שמעיד עליהם השם של "ישראל" שחתם השם בשמם, כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מכל מקום הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל השם יתברך. ודבר זה נראה באומה הזאת, שעל יחוד שמו וקידוש שמו בעולמו ולקיים תורתו היו מבטלים עצמם ונותנים עצמם לכל מיני הפסד. וכבר הארכנו בזה בחבור באר הגולה שזהו ענין קדימת "נעשה" ל"נשמע" שאמרו ישראל (שמות כד, ז), כי אין ישראל נמשכים לרצונם כלל, רק לרצון העלה ברוך הוא, והם ונפשם אל השם יתברך, ולא שייך בזה להקדים "נשמע" ל"נעשה" כאילו היה תלוים בדעתם וברצונם, אבל אינם תולים בדעתם וברצונם כלל. ואיך יהיה הסרה לקשר הזה, ודבר זה מבואר: ובגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב (ישעיה סג, טז) "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' גואלנו מעולם שמך", לעתיד לבא אומר הקב"ה לאברהם בניך חטאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, אימר ליה ליעקב, דהוי ליה צער גידול בנים, ואפשר דבעי עלייהו רחמים. אמר ליה, בניך חטאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר ליצחק, בניך חטאו. אמר, בני הם ולא בניך, בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי" (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך. ועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, ע' שנה, שנאמר (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". דל עשרין דלא ענשת, פשו להו חמשים. דל כ"ה דלילותא, פשו להו כ"ה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכלי ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו, פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי, הרי קרבית נפשי קמך. נשאו עיניהם ואמרו, "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק, עד שאתם מקלסים לי, קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק [הקב"ה] בעיניהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "כי אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך", עד כאן: ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק. ועוד, מה שייך לומר 'לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה', וכי לעתיד יהיה אברהם נקרא 'סבי' ויעקב 'דרדקי' בשביל שהיה לאברהם איזה שנים יותר, דבר זה לא יתכן. ויש מפרשים לתרץ קושיא ראשונה, דלכך היה יצחק מלמד זכות על ישראל, כי כאשר היו מלמדים אברהם ויעקב קטרוג, כאשר ראוי לזה מפני חטא ישראל, אז ראוי שיצחק מלמד זכות. כי אין ראוי שיהיה הבית דין כולו מלמדין כולם חובה, רק צריך שיהיו מלמדין זכות גם כן. ואם כולם מחייבים, היו פטורים מן הדין, שכן אמרו ז"ל (סנהדרין יז. ) בית דין שראו כולם לחובה פוטרין אותו מיד, כיון דגמירי דבעי הלנת דין, וכיון שראו כולם לחובה תו לא חזי ליה זכותיה. ורוצה לומר, דהלנת הדין בעי משום "צדק ילין בה" (ישעיה א, כא), כדי לעיין אם ימצא לו זכות (סנהדרין לה. ), וכיון שראו כולם לחובה, אין כאן זכות כלל. ודבר זה אין ראוי לבית דין, שכל בית דין צריך שילמדו זכות, ולא יהיה בית דין שמלמדין הכל חובה. ולכך היה יצחק מלמד זכות מטעם זה, אחר שהיה אברהם ויעקב מלמד חובה. וגם שלא יהיו ישראל חס ושלום נאבדים הוצרך ללמד סנגוריא עליהם. ולכך אומרים ששאל תחלה לאברהם, ואחר כך ליעקב, ואחר כך ליצחק, ולא כסדר. שאם כך, היה יעקב מלמד זכות, כי לעולם האחרון מלמד זכות, הן מצד שצריך לבית דין ללמוד זכות, שיהיו בית דין צדק, הן מצד שלא יהיו נאבדים ישראל לגמרי. ולא היה מועיל אם יעקב מלמד זכות ויצחק מלמד חובה, כי היה מדת הדין, שהוא מדת יצחק, מקטרג על ישראל. ולכך כאשר יצחק מלמד זכות, שמדתו של יצחק מדת הדין, שוב לא יהיה כאן מדת הדין מקטרג, וכאשר הם זוכים במדת הדין - זוכים לגמרי. כך [יש] מפרשים. ולא יתורצו שאר קושיות. גם יש להשיב על כל זה, ואין להאריך: אבל דעת חכמים בזה לגלות הדברים אשר אמרנו, כי מצד יצחק ומדתו אי אפשר שיהיה הסרה והפרדה לישראל מן השם יתברך, רק יש להם דביקות וחבור לגמרי אל השם יתברך, ולא שייך בחטא שיהיה מבדיל ומרחיק את ישראל מן השם יתברך. וגם כן כי מצד מדת יצחק, אשר הוא מדת הדין, כאשר ירד לעומק הדין יש ללמוד זכות. לכך על ידי יצחק, שהוא התחלתם, ומצד מדת המשפט אשר הוא עומק הדין, יש כאן זכות. ואם שאין כאן זכות פשוט לגמרי, מכל מקום יש זכות כאשר יורד לעומק הדין. וזה שאמר כי כאשר אמר לאברהם 'בניך חטאו', אמר 'ימחו על שמך הקדוש'. כי אברהם, אף שהוא התחלת ישראל, מתחייב כך, אחר שחטאו ישראל: ואמר אימא ליעקב, דהוי ליה צער גידול בנים. פירוש, כי יש ליעקב יותר צירוף לישראל ממה שיש לאברהם, וזה שאמר 'דהוי ליה צער גידול בנים'. רוצה לומר, שהוא היה מגדל שבטי ישראל, שהם התחלת ישראל, ובשביל כך יש ליעקב יותר שייכות אל ישראל. ולכך נקראו "בית יעקב" (שמות יט, ג) ו"בית ישראל" (שמות טז, לא), מה שלא נקרא "בית אברהם". ומפני שיעקב יותר שייך אל ישראל מן שאר אבות, יש לו צירוף לישראל יותר. ולכך אמר 'אימא ליעקב', אם ימצא זכות מצד מדת יעקב, שהיא התחלתן, אחר שיש ליעקב יותר שייכות לישראל. וגם מצד יעקב היה מתחייב 'ימחו על קדושת שמו', כי אחר שחטאו אל השם יתברך, נפרדו מן השם יתברך: ואמר 'לית בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה'. וביאור זה, כי מצד אברהם ויעקב אין כדי לזכות אותם, שכבר אמרנו כי לא יזכו ישראל רק על ידי דקדוק עומק הדין, ודבר זה אינו מצד מדת אברהם ומצד מדת יעקב. ולכך אמר 'לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה', כי הדין והמשפט יש בו טעם ועצה, ודבר זה לא נמצא באברהם ויעקב. כי אברהם שהיה ראשון באבות, ויעקב שהיה אחרון באבות, אין מדתם מדת הדין, רק כח מדת הדין הוא באמצע. כי אין ספק כי המשפט והדין יש לו כח יותר, ואין כח וחוזק הדבר רק באמצע, לא בתחלה - שעדיין אינו בכחו, ולא בסוף - שכבר אינו בכחו, רק האמצע יש לו כח. ולכך הלוים אינם כשרים לעבודה רק מבן שלשים עד בן חמשים (במדבר ד, ג), כידוע שמדת הלוים מדת הדין, ולכך ראוי שיהיו בתוקפם ובחזקם, ולא כאשר הם דרדקי, ולא כאשר הם זקנים, רק כאשר הם בעיקר כחם באמצע ימיהם. וכך האבות שהם שלשה (ברכות טז ע"ב), אין מדה זאת לראשון שבהם, ולא לאחרון שבהם, רק ליצחק שהוא באמצע. כי כל דבר הוא בחזקו ובתקפו באמצע, ולכך האמצעי שבאבות נתן לו המדה הזאת: וזה שאמר 'לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה', כי אין באלו מדת הדין והמשפט, שעל ידו אפשר למצא זכות, כי הזכות הוא כאשר יורד לעומק הדין. ולכך אמר ליצחק 'בניך חטאו', ואז מתחייב מצד מדת יצחק - כאשר יעמיק בדין - זכות ישראל. וזה שאמר 'בני ולא בניך', כלומר הרי ישראל הם עלולים בעצם ובראשונה מן השם יתברך, שלכך נקראו "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), ודבר זה בארנו למעלה. ומאחר שנקראו בניו, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא, שכל המחובר והדבק אל הטהור - טהור מן החטא. ולכך מצד החבור שיש לישראל, שהם בניו של השם יתברך, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא. ועוד, מצד עומק הדין יש להם זכות. ועל זה אמר 'כמה ימי שני חיי אדם כו''. ואמר, אם מצד שהשם יתברך, שהוא עלה להם, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא - הוא מוטב. ואם לאו, שאין ראוי מצד שהוא יתברך עלה להם סלוק החטא מכל וכל - מכל מקום 'פלגא עליך'. כי מאחר שהם בנים אל השם יתברך ואל יצחק, ראוי שישאו עונם. 'ואם תאמר כולם עלי, הא קריבת נפשי קמך'. כי מצד שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך (בראשית כב, ט), דבר זה מורה על שיצחק הוא אל השם יתברך לגמרי, ומפני כך הוא נושא את עונם לגמרי: ומפני כי יש לחשוב כי על ידי מדת יצחק זכו אל זה, וזה שאמר 'נשאו עיניהם' כלפי יצחק, כי הוא הגואל אותם, וזה אינו, כי הוא יתברך הגואל, רק שעל ידי מדת יצחק הם אל השם יתברך, אבל עצם הכפרה הוא מצד השם יתברך, כי עצם הכפרה הוא אל השם יתברך. ואמר 'כי מחוי יצחק להקב"ה אל ישראל בעינייהו'. ודבר זה תבין ממה שאמרנו, כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, ואינו נפרד מן השם יתברך, לכך יצחק הוא מחוי השם יתברך אל ישראל בעינייהו, כי יש ליצחק דביקות אל השם יתברך, והוא עמו יתברך לגמרי. ודבר זה ידוע לנבונים, רמזו אותו חכמים במקומות הרבה. והבן מלת 'בעינייהו' דקאמר, שהיו רואים אותו מצד מדת הדין, הוא מדת יצחק כאשר ידוע. ואז נשאו עיניהם למרום [ו]אמרו "גואלנו ה' מעולם שמך" (ישעיה סג, טז), כי הוא יתברך בעצמו הגואל אותם, ולא על ידי זולתו: וכל ענין זה רמז הכתוב, דכתיב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור". למה נאמר אצל [אברהם ו]יעקב זכירה, ואצל יצחק לא נאמר זכירה, כי אפרו של יצחק נראה כאילו צבור ומונח על גבי המזבח (רש"י שם עפ"י הספרא שם), עד כאן. ובאור זה, כי הזכירה שייך אל דבר שאינו לפניו, אבל מצד כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, וביטל עצמו אל השם יתברך, הרי אין לו הבדל מאתו יתברך, ולא יתכן בזה זכירה, כי הוא נראה תמיד לפני השם יתברך. וזהו שאמר שראה אפרו, רוצה לומר מה שמסר נפשו אליו, לכך הוא לפניו תמיד. ואלו הדברים הם עוד סודי חכמה עמוקה מאד, ואי אפשר לפרש יותר: הרי התבאר לך כי אין פירוד לישראל מן השם יתברך כלל, כאשר תבין דבר זה גם כן. אבל מצד עצמם של ישראל אין כח להם כלל, ואין עזר להם מצד עצמם. וכן אמרו בפרק קמא דברכות (ד ע"ב), אמר רבי יוחנן, מפני מה לא נאמר נו"ן ב"אשרי", מפני שיש בו מפלתן של שונאיהם של ישראל, שנאמר (עמוס ה, ב) "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל". במערבא אמרי הכי, "נפלה ולא תוסיף" לנפול, "קום בתולת ישראל". אמר רב נחמן בר יצחק, אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) "סומך ה' לכל הנופלים": וגם במאמר הזה באו לומר כי אין לישראל מצד עצמם שום מציאות כלל, רק המציאות שיש להם הוא השם יתברך, שנותן מציאות להם, וכל מציאותם וקיומם הוא השם יתברך. ואף כי כל הנמצאים קיום שלהם [הוא מ]השם יתברך, המקיים את הכל, הפרש יש; כי כל הנמצאים אין להם קיום מן השם יתברך מצד אמיתת עצמם, רק דבר שאין אמיתת עצמם, ולפיכך בסוף מגיעים אל ההפסד. אבל ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם "ישראל", כי השם (ש)הוא בא על עצם הדבר ומהותו, ודבק בשם הזה שם "אל". ודבר זה בארו גם כן במאמר הזה, שהוא יתברך קיום ישראל: ואין הפירוש בשביל שכתוב "נפלה" בנו"ן לא כתיב נו"ן ב"אשרי", שזה אין טעם בשביל שכתוב "נפלה" בנו"ן לא יכתוב נו"ן ב"אשרי". אבל בשביל שמזמור אשרי הוא גדול מאוד, דקאמר שם (ברכות ד ע"ב) אמר רבי אלעזר בר אבינא, כל האומר "תהלה לדוד" (תהלים קמה, א) ג' פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא, אילימא משום דכתיב ביה (שם שם טז) "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", לימא הלל הגדול, דכתיב ביה (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר". אי משום דכתיב ביה אלפא ביתא, לימא "אשרי תמימי דרך" (תהלים קיט, א), דאיתא בתמניא אפי, אלא משום דאית ביה תרתי, עד כאן. ביאור זה, כי הפרנסה נקראת "חיים", שהרי הפרנסה חיים של הבריות, ואין חילוק בין החיים ובין הפרנסה כלל, שהרי נקרא הפרנסה בכל מקום "חיים", כדכתיב (ויקרא כה, לו) "וחי אחיך עמך", והפרנסה היא באה ממקור החיים. ובחבור גבורות השם (פס"ה) פרשנו כי הפרנסה היא עוד יותר גדול על החיים של בעלי חיים, ושם בארנו זה אצל הלל הגדול. ולפיכך, כל אשר משבח הקב"ה בשבח הזה, שהוא "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", הוא דבק בחיים הבאים מן השם יתברך, ובזה הוא דבק בעולם הבא, אשר שם החיים באמת. כי העולם הזה יש לו חבור ודביקות בעולם הבא מצד החיים. כי עולם הבא שם החיים הגמורים, שאין להם מיתה כלל, ולא חיים גשמים, רק חיים נבדלים בלתי גשמי, כי אין החיים בעולם הזה רק להעמיד הגוף הגשמי: ומקשה, אם כן לימא הלל הגדול, דכתיב (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר וגו'", אלא משום דאתיא באלפ"א בית"א. פירוש, שהשבח הזה הולך באלפ"א בית"א, שהם כ"ב אותיות. והאותיות הם התחלת התיבות, ולפיכך הם התחלת העולם, ובהם נברא העולם. לכך אלו כ"ב אותיות יש להם הפשיטות הגמורה, כי התיבה אשר הוא מן חבור אותיות אין בהם הפשיטות, רק האותיות יש בהם הפשיטות. ובאלו כ"ב אותיות ברא השם יתברך את עולמו, כי ראוי להם שיהיו הם התחלה, בשביל שיש בהם הפשיטות: וכאשר נותן אל השם יתברך שבח, שהוא יתברך נותן פרנסה - שהוא החיים - אל הכל, דבק בחיים אשר הוא מן השם יתברך, כמו שאמרנו. וכאשר השבח הוא באלפ"א בית"א, מגיע החיים עד החיים הפשוט הבלתי גשמי. כי אלו כ"ב אותיות יש בהם הפשיטות הגמור, ובשביל כך מגיע עד החיות הפשוט הבלתי גשמי, ובזה זוכה אל עולם הבא, שחיי עולם הבא הוא חיות נבדל פשוט בלתי גשמי. ומעתה, מה שנזכר כאן "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" אינו רוצה לומר חיים גשמיים, כי מה שהשבח הזה הולך כסדר אלפ"א בית"א, המורה על הפשיטות, לא יתכן שיהיה פירושו חיים גשמיים, שהם חיי עולם הזה בלבד, רק החיים הפשוטים, כי יש דביקות לחיי עולם הזה ולחיי עולם הבא. וכאשר הוא משבח אל השם יתברך בשבח זה, שהוא משפיע החיים לעולם חיים פשוטים, לא במה שהם חיים גשמיים, הרי הוא דבק בחיים, לא בחיים הגשמיים אשר הם בעולם הזה, ולכך ראוי שיהיה בן עולם הבא, מצד הדביקות שיש לחיים שלו בחיי עולם הבא. והבן כי כאן נאמר "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ובמקום אחר כתיב (תהלים קלה, כו) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". כי הלחם והבשר גשמיים, ואין הרצון גשמי, והבן זה, כי הוא עמוק מאוד מאוד: וקאמר שצריך לומר ג' פעמים כדי שיזכה לעולם הבא. שצריך התעלות ג' עולמות. וכבר הם רמוזים ב"קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (ישעיה ו, ג), ותרגום יהונתן (שם) 'קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא'. וכבר אמרנו זה למעלה אלו ג' מעלות עד עולם הבא. ולכך אמר האומר ג' פעמים "תהלה לדוד" בכל יום, הוא בן עולם הבא: וקאמר שלכך לא נאמרה נו"ן ב"אשרי", שיש בה מפלתן של ישראל. וביאור ענין זה, כי כל האותיות באלפ"א בית"א אין להם נפילה, חוץ מן הנו"ן. והטעם הוא, שכאשר תשים אותיות מנצפ"ך בסוף האלפ"א בית"א, ויהיו י"ג אותיות לפניהם, וי"ג לאחריהם, תהיה אות הנו"ן אות י"ד עומד באמצע. וידוע כי כל דבר שהוא באמצע עומד בעצמו, ואין לו סמך, כי אין לו חבור לא לימין ולא לשמאל: ועוד מצד אחר אין אל הנו"ן החבור והצירוף. כי כל האותיות הם מתחברות, כמו הי' מן האותיות העשריות, והצ', הם ק' ביחד. והכ' והפ', הם ק' ביחד. והל' והעי"ן, הם ק'. והמ"ם וס', הם ק'. חוץ מן הנו"ן אין לה חבור, והיא עומדת בלבד. ואף כי גם הה"א יש לה סגולה זאת באותיות האחדים, כי א' והט' הם מתחברים לעשרה, וכן כולם, חוץ מן הה"א. ועל זה נאמר (במדבר כג, ט) "הן עם לבדד ישכון", שזה נאמר על ישראל, שהם אומה יחידה, שאין לה חבור אל שום אומה, רק "לבדד ישכון". כמו מלת "הן" שיש בה הה"א והנו"ן, ואלו ב' אותיות אין להן חבור רק אל עצמם. מכל מקום חלוק יש בין הה"א והנו"ן, כי הנו"ן בכל בחינה שאתה בוחן תמצא כי הנו"ן באמצע; אם תחשוב האותיות בכלל, שהם כ"ז, תמצא אות הנו"ן באמצע, ואין לאמצע שום חבור, שאינו נחשב מן אותיות השמאל, ואינו נחשב מן אותיות הימין, רק עומד באמצע, ואין לה"א סגולה זאת. וגם מצד שהנו"ן במספר עשרות - אין לנו"ן שום חבור, רק עומד בעצמו. לכך הנו"ן היא יחידה לגמרי, שאין לה שום חבור אל דבר מה: לכך הנו"ן גם כן מורה על ישראל, שהם עם אחד, ואין להם חבור אל מה. ולכך כתיב (עמוס ה, ב) "נפלה בתולת ישראל", שהכתוב רמז כי ישראל הם כמו הנו"ן, שאין לה חבור. ולפיכך יש בעונותינו נפילה לאומה זאת ביותר, כמו שהכתוב אומר (ר' קהלת ד, ט-י) "טובים השנים מן האחד כי אם יפול האחד השני מקיימו ואילו אחד שיפול מי מקיימו". ולכך כתיב "נפלה בתולת". ומטעם הזה אין נקרא 'אות נופל' בדקדוק הלשון רק הנו"ן הוא אות נופל, כי הנו"ן בפרט אין לה חבור ושיתוף לאחר. ומפני (כי) [זה] המזמור הזה אין בו האות שהוא באמצע, והוא עומד בעצמו, שאין לו חבור עם האותיות הפשוטים אשר הם התחלה לעולם הזה: ומה שאמר 'שיש בו מפלתן של שונאיהם של ישראל', כי כאשר השם יתברך ברא את העולם באלו אותיות הקדושות, ויש באלו אותיות אות אמצעי שהוא עומד בעצמו, וכל אשר הוא עומד בעצמו הוא מוכן אל הנפילה, לכך היה בעולם הזה - אשר נברא באלו כ"ב אותיות - גם כן דבר אחד עומד באמצע מוכן אל הנפילה, כמו שהוא ראוי אל האמצע. והם האומה הקדושה כנסת ישראל, אשר עליהם נאמר (במדבר כג, ט) "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ובארו במדרש (ילקו"ש ח"א תשסח) כי ישראל ישכון לבדד כמו אות הה"א ואות הנו"ן, אשר הם לבדד, ואין חבור להם, כמו שהתבאר למעלה ענין אלו ב' אותיות. ולפיכך ישראל, אשר יש להם האמצעי, כי כבר התבאר לך פעמים הרבה כי יש אל ישראל מדריגה האמצעי, אשר האמצעי הוא הנבחר, והם מוכנים בעונותנו בשביל זה אל הנפילה. כי לא שייך נפילה בדבר שיש לו חבור, כמו שאמר הכתוב (ר' קהלת ד, ט-י) "טובים השנים מן האחד כי אם יפולו האחד יקים את חבירו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". ולכך הנפילה בדבר שהוא עומד בעצמו, ואין לו חבור אל הכל, ולכך יש לו נפילה. ומפני זה משמש אות הנו"ן אל נפילה, והוא בראש התיבה, כמו "אטע" "יטע", ונקרא האות הזה אות נופל אצל המדקדקים. ולפיכך מזמור זה שמסודר באלפ"א בית"א, אין בו אות הנו"ן, מפני שיש בו הנפילה. ואילו שאר אותיות באות על המציאות ועל הקיום, ולא כן הנו"ן מן המזמור הזה. וכאשר תבין דברים אלו אז תדע כי ישראל מוכנים לנפילה מצד עצמם, אם לא כי השם יתברך אשר הוא מעמיד אותם, וזולתו יתברך אין קיום ישראל. ודברים אלו תבין אותם על אמתתם כאשר תבין הדברים אשר בארנו בחבור באר הגולה אצל הא בבתי בראי הא בבתי גואי (חגיגה ה. ), עיין שם: וקאמר אף על פי כן סמכה דוד ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) "סומך ה' לכל הנופלים". ורוצה לומר, כי אף שמצד עצמם כנסת ישראל מוכנים לנפילה, מכל מקום השם יתברך, אשר הוא מקיים הנמצאים כולם, מקיים אותם בפרט. ואם לא כן, היו נופלים כולם, רק השם יתברך, אשר הוא מקיים כל הנמצאים, סומך גם כן את כנסת ישראל שלא תפול נפילה לגמרי. ולכך כתיב מיד "סומך ה' לכל הנופלים". וראוי לך להבין הדברים הגדולים האלו מאוד מאוד, כי הם דברים ברורים, אין ספק באמתתם למי שמבין דברי חכמה: ומעתה פירש 'נפלה ולא תוסיף לנפול, קום בתולת ישראל', היינו מדלא כתיב 'נפלה ולא תוסיף לקום', ומדכתיב "נפלה ולא תוסיף קום", כך פרושו; "נפלה" ולא תוסיף לנפול, "קום בתולת ישראל". וזהו רמז הכתוב, אבל פשטיה דקרא בודאי כמו שאמרנו, כי הגיע נפילה לבתולת ישראל עד שאין תקומה לה כי אם השם יתברך, שהוא מקים אותה. וגם לפירוש מערבא כך הוא, כי השם יתברך אומר לבתולת ישראל "קום", ואין לה הקמה מעצמה, רק מן השם יתברך. והכתוב רמז דבר זה, שלא כתיב 'לקום', והוא פירוש ברור. וזהו החילוק בין הגאולות; כי גאולה ראשונה במצרים, אף שהיה השם יתברך המוציא בלבד, עיקר הסבה הוא שבועת האבות, וכדכתיב בכתוב (שמות ו, ג) "וארא אל אברהם וגו'". אבל גאולה אחרונה אין כאן שבועת האבות, לכך הסבה אל הגאולה הוא השם יתברך, ולא סבה אחרת: ועוד יש לך להבין ולדעת מה שהנו"ן באלפ"א בית"א מורה על הנפילה, כי הוא מורה על העלול, שכל אשר הוא עלול יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה. אבל מצד עצמו יש לו נפילה, ואין הקמתו רק מצד השם יתברך שהוא העלה. והנו"ן שהוא באמצע מורה על העלול, שהוא עלול ראשון אשר יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה. כי זהו ענין העלול, כי העלול הוא נפעל, ולכך יש בו נפילה. ומפני כי אלו כ"ב אותיות הם התחלה, ובפרט במזמור הזה שהוא "אשרי", שבו כתיב (תהלים קמה, טז) "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". ודבר זה מצד שהוא יתברך התחלת הכל, ולכך הוא מפרנס ומחיה הכל. ולכך אין בו הנו"ן כמו שאמרנו, כי הנו"ן מורה על העלול. והעלול מפני שהוא עלול יש בו נפילה, ואין תקומה לעלול רק מצד עלתו. וזה שאמר 'אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש', כי הוא יתברך הקמת העלול בפרט, כי העלול תלוי בעלה יתברך, ומצדו - הקמתו. והבן זה גם כן, והוא פירוש אחד עם מה שפרשנו לפני זה, ואין לפרש יותר: והתבאר לך גם כן מזה כי השם יתברך לא יתן נפילה גמורה לישראל, והוא יתברך מקיים אותם, במה שהוא יתברך עלה להם. ואף אם יש לישראל נפילה מצד עצמם ביותר, מכל מקום השם יתברך הוא עלה להם, והוא מקים אותם. רק מפני כי ישראל בפרט נקראים עלולים אל השם יתברך, ואשר הוא עלול - אם אינו קשור בעלתו יש לו נפילה מצד עצמו, ולכך ישראל בפרט מוכנים אל הנפילה מצד החטא, רק שאין כאן פירוד גמור מן העלה. ולכך השם יתברך, אשר שמו עליהם, מקים אותם, כמו שנתבאר: וזה טעם ברור מאוד על אריכת הגלות, כי איך אפשר לומר שיהיה גאולה תמיד מוכן לצאת אל הפעל, כי השם יתברך סבה אל זה, ואין כאן סבה אחרת אל הגאולה רק השם יתברך, לכך הוא רחוק מן העולם הטבעי, ואינו נמצא כל כך תמיד כמו דבר שהוא קרוב אל הטבע. כי הגאולה האחרונה בפרט, הסבה אל זה הוא השם יתברך בלבד. ולפיכך גם כן מעלת הגאולה יותר עליונה בכל דבר, מפני שהיא רחוקה מן עולם הזה ביותר. ולכך אין דבר זה נמצא תמיד, וכמו שהיתה הגאולה של בבל, שלא היתה הגאולה במעלה כל כך, מפני שהיתה הגאולה של בבל קרובה אל עולם הזה, ולכך היתה הגאולה ההיא נמצאת מיד לשבעים שנה בלבד (ירמיה כט, י). אבל גאולת מצרים, שהיתה מעלת הגאולה יותר, לא יצאת לפעל כל כך מיד לפי מעלתה ומדריגתה מן עולם הטבע, והיה צריך לזה ד' מאות שנה (בראשית טו, יג). אבל הגאולה האחרונה, שמעלתה עוד רחוקה יותר לגמרי מעולם הטבע, לכך אין הגאולה הזאת נמצאת רק באיחור הזמן. כי כל אשר נבדל מן עולם הטבע הזה, אין מציאותו במהירות כל כך, וצריך איחור יותר. ואלו דברים ברורים: ==פרק יד== הנה יש לשאול אחר הדברים שנתבארו, אם כן מאחר כי אין לדבר הזה שום השתנות כלל, כי השם יתברך לא עזב אותם, ושכינתו יתברך עם ישראל אף כשהם בגלות ופזורים בין האומות, אם כן יש לך לשאול למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה' רבוי הצרות המשונות, והרי האומות חוטאים הם, ולא מצאנו שבא עליהם פורעניות כמו שבא על אותם שהם עם ה'. ובשביל זה לא יספיק התשובה שהחטא הוא היה הגורם, באשר אין ספק שנמצא החטא גם כן בשאר אומות יותר ויותר, ולא בא עליהם הפורעניות כל כך. והנה על זה יש תשובה גדולה מאוד, כי לגודל הקושיא הזאת לא יספיק לה תשובה רק בהרבה פנים, עד שיסולק השאלה מכל וכל: והנה יש לך לדעת, כי המכות אשר באו על ישראל, המכות הגדולות - לשלם עונשם, ובא עליהם העונש יותר ממה שבאו על שום אומה שבעולם. אכן דבר זה, כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו. ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם, אין ראוי להם החטא כלל. ולפיכך החטא אצלם יותר נחשב היציאה מן הראוי, ממה שנחשב החטא לאומות, לכך הם נענשים. אבל האומות אינם נענשים על חטאם כמו ישראל: ובאולי יאמר, אם כן הוא מה מעלתם במה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב, והרי יוצא שכרם בהפסדם. והתשובה על זה, כי גם זה לעומת זה; כי אם ישראל קרובים אל העונש מן הטעם אשר אמרנו, כי החטא אין ראוי להם, ולפיכך השם יתברך מדקדק עמהם כחוט השערה, כמו שדרשו ז"ל (יבמות קכא ע"ב) על הפסוק (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאוד", שהשם יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכך השם יתברך, בשביל מצוה אחת קטנה אשר ישראל עושים, נותן להם שכר גדול מאוד, ודבר זה אינו נוהג אצל האומות: ואל יקשה לך הרי בפרשת בחקותי שמזכיר הכתוב הברכות שיהיה להם על המצות (ויקרא כו, ג-יג), והם אינם כל כך הרבה כמו הקללות, שהם הרבה מאוד (שם שם יד-מא), ואם כן אין השכר הרבה כמו העונש. ודבר זה אין קשיא, כי הברכות הם לישראל כסדר, שהם מאל"ף עד תי"ו, כי מתחילין באל"ף "אם בחקותי" (ויקרא כו, ג), ומסיימים "ואולך אתכם קוממיות" (שם שם יג), בתי"ו. ואחר הסדר נמשך הכל, הן העולם הזה והעולם הבא, ובכלל ברכות אלו הם הכל, שהם מאל"ף עד תי"ו, ובזה יש הכל. אבל הקללות הם שלא כסדר, ואין דבר נמשך אחר הקללות כאשר הם שלא כסדר ובהפך הסדר. לכך אין הקללות שבאו על ישראל כמו הברכות. כי הברכות - שהיה בכלל הזה בכלל הכל, ומאל"ף עד תי"ו הוא הכל. ויותר מזה, כי הדבר שהוא כסדר נשאר קיים, ואף אם יש להם בטול לזמן מה, חוזר הכל אל הסדר, וזהו ענין הברכות. אבל הקללות הפוכות, שהם מתחילין בוי"ו "ואם לא תשמעו" (שם שם יד), ומסיימין בה"א "ביד משה" (שם שם יד). וזה לפי שהדבר שהוא הפוך אינו קיים, ואם הוא לזמן מה - אי אפשר שיהיה קיים, וחוזר הכל אל הסדר. לכך הקללות הם הפוכים, ואין בהם הכל, שהרי מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א, ואין בזה הכל: ודבר זה אמר דוד (תהלים קיט, נט) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", (ויקרא רבה לה, א) רבי מנחם חתני דרבי אליעזר בר חנינא, אמר דוד, חשבתי מה שכתוב בתורה (ויקרא כו, יג) "אם בחוקתי תלכו", מה כתיב תמן (שם שם ו) "ונתתי שלום בארץ". "ואם לא תשמעו" (שם שם יד), [מה כתיב תמן] "ויספתי ליסרה אתכם" (שם שם יח). רבי חייא בשם רבי אבא אמר, חשבתי ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וחשבתי קללות מן וי"ו ועד ה"א. ולא עוד, אלא שהן הפוכות, כיצד, אם זכיתם אני הופך להם הקללות לברכה, עד כאן: והנה לדעת רבי מנחם, בא דוד לומר כי כאשר יחשב הברכות נאמר בהן "ונתתי שלום בארץ", ובשלום הוא הכל. וכן שאר ברכות שנתן השם יתברך לישראל, נתן להם ברכות שהם הכל. אבל אצל החטא כתיב (ויקרא כו, יח) "ויספתי ליסרה אתכם", כמו אדם שהוא מייסר את בנו להשיב אותו לדרך הטובה, כך השם יתברך מייסר את ישראל כדי לסלק מאתם החטא. ולפיכך אין המכות שמביא הקב"ה לישראל רק לסלק החטא מהם, ולא לכלותם. ולכך כתיב "ויספתי ליסרה אתכם", כמו האב שמייסר את בנו. ורבי אבא פירש עוד, כאשר תתבונן בברכות תמצא, כי עם שנראים הברכות מעטים, נתברכו ישראל בכל. ולפיכך מתחילין מאל"ף ומסיימין בת"יו, לומר כי בכלל הברכות האלו יש הכל, מאל"ף ועד תי"ו. אבל הקללות, עם רבויים, אין הקללות האלו הם בכל חס ושלום, רק שנראים רבים אצל המקבל, אבל אין הדבר הזה הרבה. ודבר זה מבואר, שהכל הוא בכלל הסדר, ואין נשאר דבר חוץ. ועוד, כי הדבר שהוא שלא כסדר, השם יתברך מהפך אותו אל הסדר. אמנם שיהיה ערך ושווי בין הטובות שראוים לישראל כאשר הם עושים רצונו של מקום, אל ההפך כאשר אין עושים רצונו, לדבר זה אין יחוס ודמיון כלל, ועל זה אמר דוד "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך": ולכך אם תראה הצרות המשונות שהם בישראל, הלא הדבר הזה יוצא מן סדר העולם, וכל דבר שיוצא מסדר העולם אי אפשר שיהיה קיים על ענין זה. כי השם יתברך סידר שיהיה הכל מסודר, לכך אי אפשר שלא יהיה חוזר אל הסדר. והדבר שהוא כסדר - אליו יש קיום, כאשר ראוי אל דבר שהוא כסדר הראוי. וכאשר תראה הקללות והצרות, דבר זה הוא שלא כסדר הראוי לישראל, הם האומה הקדושה, ולכך לא יהיה אל דבר שהוא יוצא מן הסדר אליו קיום. ולכך הקללות הם מהופכים, שהם מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א. ודבר זה עוד יתבאר באריכות לקמן: אך אם התמיה הוא על דבר זה, כי איך תהיה האומה הקדושה העליונה, שבחר השם יתברך בה (דברים ז, ו), יגיע לה השפלות כמו זה, ויגיעו מהפך אל הפך. הלא בארנו מזה קצת בחבור גבורות ה', עיין שם. ובמקום זה נוסיף ביאור, להעמיד אותך על שורש הדברים. וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות סא. ) 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד: וכבר התבאר בראיה ברורה כי הנפש גובר בישראל. וזה נודע מן המדה הפחותה שבישראל, שהעיד עלינו יוצרנו "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט, ו). רוצה לומר שהם בלתי מקבלים תוכחה, ואינם שומעים מוסר, והם עם קשה עורף. ודבר זה בשביל שאינם חומריים, שהחומר בלבד הוא מקבל התפעלות. ולא כן דבר שהוא כמו הצורה בלבד, שהוא עומד קיים ואינו מתפעל. ולפיכך ישראל הם עומדים במדתם, ואינם מתפעלים לקבל תוכחה. ועוד אמרו ז"ל (ביצה כה ע"ב) כי ישראל הם העזים שבאומות. וזה מפני כי כל זה יש לו כח הצורה. ועוד האריכו עליהם במסכת ביצה (שם) שהם עזים כמו אש. וכל זה מפני שהם נבדלים מן החומרי, כי האש - שהוא להב - אין בו גוף, והוא קשה וחזק, וכך הם ישראל שאינם חומריים, לכך הם קשים לקבל התפעלות. ואילו האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר. ובשביל כך אמרו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה) שלא היה יונה רוצה ללכת בשליחותו של מקום לנינוה, שידע כי הגוים קרובי תשובה הם, ובודאי יחזרו בתשובה, ויקבלו תוכחה ומוסר מן הנביא אשר מוכיח אותם, כמו שעשו (יונה ג, ד-י), ויחייבו את ישראל; שהאומות חוזרים בתשובה, ואילו ישראל אין חוזרין בתשובה כלל. וכל זה מפני כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה. כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם: והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש. וזה שאמרו (יבמות סא. ) "אדם אתם" (יחזקאל לד, לא) 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר. וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר. ולכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם באמת מושלים על כל האומות, ואז מקוים "ונתנך ה' על כל גוים" (ר' דברים כח, א). ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם. . וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם - הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה - כאשר אינה בשלימות שלה - יש לה בטול, והכל מושלים עליה: ובפרק מציאת האשה (כתובות סו ע"ב), תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מן ירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו, רבי - פרנסני. אמר לה, בתי, בת מי את. אמרה לו, בת נקדימון בן גוריון אני. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולט בכם. ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אז נמסרים ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, רק ביד בהמתן של אומה שפלה: ויש לתמוה, מאי לשון 'אשרי' דקאמר, 'אשריכם ישראל שמסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה', וכי בזה שייך לשון 'אשרי'. אבל הדבר הזה כמו שבארנו לך, כי בודאי בזה יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה, שיש להם משפט הצורה השלימה, אשר מצד עצמה ראוי לה השלימות לגמרי, ואין ראוי לה חסרון כלל. והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי. ומזה הצד היא יותר פחותה מכל אשר הם במדריגה החומרית, אשר יש להם מציאות מה, וזו נחשבת כאילו אין לה מציאות כלל, רק נעדרת: וזה שאמר (שם) 'אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא', שדבר זה ראוי אל הצורה להיות עליונה על כל, לכך אמר שאם עושים רצונו של מקום, אין אומה ולשון שולטת בהם, כאשר ראוי אל הצורה השלימה שהיא מושלת תמיד על החומר, ולא החומר מושל בה. 'ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, אז נמסרו ביד אומה שפלה'. כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל. 'ולא עוד, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה'. שאין ספק כי הבהמה של אומה שפילה עוד יותר חומרית. וכאשר תדע מענין הערביים האלו, שאין אומה יותר פחותה כמו אלו. והיתה מלקטת שעורים בין גללי בהמתן של ערביים, דהוא היציאה של בהמה. ואין ספק בדבר זה למבין, כי הנמסר ביד זה אין לו מציאות כלל, וכאילו נחשב נעדר. וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה - כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה נחשב נעדר לגמרי. ובודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל וכו'': וכאשר תבין אלו הדברים על אמתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה, כי דברים הרבה תלוים בזה במה שאין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם. וכבר רמזה זה התורה גם כן באדם, אשר כבר אמרנו כי ישראל והאדם שוים הם. שכמו שיש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים, כך לישראל משפט הצורה נגד האומות. ואצל האדם כתיב גם כן (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים וגו'", ודרשו ז"ל (ב"ר ח, יב) 'זכה - רודה בדגת הים וכו', לא זכה - נעשה ירוד בפניהם'. ולא נמצא שיהיה לאדם מדריגה בינונית, שלא יהיו שאר בעל חיים מושלים בו, והוא לא ימשול בהם גם כן. כי דבר זה לא יתכן לפי הדברים אשר אמרנו, שכאשר אין הצורה כמו שראוי להיות, אז נחשבת נעדרת לגמרי, ואז שאר בעלי חיים, שיש להם מציאות מה, מושלין עליו. ודבר זה ענין ברור מאד: ועוד במדרש (ילקו"ש ח"א תשסח) "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב), כך הוא מדתו; חטאו קמעא - מורידן כעוף, שנאמר (הושע ט, יא) "אפרים כעוף יתעופף". זכו - מרומם אותם למעלה כעוף, שנאמר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופנה", עד כאן. ועתה ראה והבן כי המשיל ישראל לעוף, כי העוף אינו כל כך חומרי, שאין לו עבות החומר, שאילו היה בעל חומר לא היה פורח באויר, שהרי מעכב עליו כבידות החומר. אבל אין העוף כל כך חמרי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ובשביל זה בעצמו יש לישראל שתי בחינות; שאם הם עושים רצונו של מקום, מצד שיש לישראל מדריגה נבדלת עליונה - שאינם חומריים - ראוים לרוממות. ואם חטאו קמעא, הרי כבר אמרנו כי הצורה כאשר אין בה השלימות אשר ראוי אל הצורה כאילו היא בטילה, כי לא שייך חסרון מה בצורה. הרי על ידי זה נחשב הצורה כאילו אין לה מציאות כלל, ואז מורידן כעוף, כי העוף שייך בו ירידה, מה שלא שייך בשאר בעלי חיים, והבן הדברים האלו מאוד: ובפרק קמא דמגילה (טז. ) גם שם אמרו לבאר השאלה הזאת. דרש רבי יהודה "כי נפל תפול לפניו" (אסתר ו, יג), שתי נפילות אלו למה, מלמד שאומה זו נמשלת לעפר, ונמשלת לכוכבי השמים; אם יורדים - יורדים עד עפר, ואם עולים - עולים עד לרקיע, עד כאן: ואם יקשה לך, אם כן כאשר חטאו ישראל ראוי להם ההעדר, כי אל הצורה ראוי שיהיה לה השלימות כמו שאמרנו, אם כן חס ושלום באולי יגיע להם ההעדר בגלותם. דבר זה אינו, כי ההעדר שאמרנו היינו העדר רוממתן וגדלותן, אבל שיגיע העדר אל עצמן - זה אינו. לכך מדמה אותם לעוף פורח שיורד מלמעלה למטה עד הארץ, אבל שיגיע העדר אל עצמן - זה אינו: ומדמה אותם אל עפר, שאמר הכתוב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב", ודרשו על זה שאם חוטאים הם יורדים עד עפר. ויש לשאול במדרש זה, הרי פסוק זה נאמר בברכת ישראל (שם שם יא), ואיך ידרוש על זה שמורידן עד עפרא. אבל הפירוש הוא כי הכתוב בא לומר אף שהשם יתברך מורידן, הם יורדין עד עפר, ודומים לגמרי כמו העפר. כי העפר הזה עם ירידתה והיא למטה לגמרי, מכל מקום יש לעפר קיום יותר מהכל, וכמו שאמר הכתוב (קהלת א, ד) "והארץ לעולם עומדת". ודבר זה ענין מופלג מאוד, כי יש קיום לעפר מכל ד' יסודות, והעפר מבלה כל מתכת שניתן בארץ. לכך אין הפורעניות מכלה את ישראל, ואדרבה הפך הוא הדבר, כי המכות והיסורין שבאים על ישראל, לא שאינם כלים מהם, רק שהם קיומם: ובמדרש (תנחומא נצבים א) "אתם נצבים" (דברים כט, ט), למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לפרשת קללות, לפי ששמעו ק' קללות חסר שתים, חוץ מן הקללות שנאמרו בתורת כהנים (ויקרא כו, יד-מג), מיד הוריקו פניהם, אמרו, מי יוכל לעמוד באלו. מיד ויקרא אותם משה, והיה מפייסן. מה כתיב (ר' דברים כט א-ו) "ויקרא משה אל כל ישראל וגו' המסות הגדולות ותבואו אל הארץ וגו'". מפני מה האומות חייבין כלייה, לפי [שבשעה] שבאין עליהן יסורין, מבעטין בהם, ואינם מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים עט, ו) "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך וגו'". אבל ישראל, כשהיסורין באים עליהם נכנעין. שנאמר (תהלים קטז, ג-ד) "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וגומר". אמר הקדוש ברוך הוא, הקללות הם מעמידין אתכם, שנאמר (ר' דברים ח, טז) "למען לנסותך להטיב באחריתך", לכך כתיב "אתם נצבים", עד כאן: בארו בזה, כי האדם יחשוב, כי היסורין שהם באים על ישראל - לכלותן. אדרבה, באים לטהר ולנקות זוהמת החטא. ודומה לזהב שיש בו סיג, אם האדם מצרפו באש נעשה זך, והוא קיומו. ולכך כאשר היסורים באים על ישראל, היסורים מזככין אותם מן החטא, ובזה הם דבוקים בו יתברך, ומזכירין שמו. אבל האומות, שאין להם זכוך כלל בעצמם, אין היסורים מזככים נפשם, ולכך אין קוראים את שמו, וחייבים כליה. ודברים אלו עוד עמוקים: ולכך השם יתברך מביא מכות על ישראל בענין זה, שלא יהיה חס ושלום כלייה בהם. ולכך תמצא בעונשם אשר מביא "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" (ויקרא כו, יח). ואין הפירוש שהשם יתברך מייסר החוטא שבע פעמים על מה שעשה, חס ושלום לומר, כי הוא יתברך אינו נפרע מן האדם יותר ממה שחטא. אבל הפירוש, כי הוא יתברך אם היה מביא המכה בפעם אחד כפי מה שעשה, אין ספק שלא היה יכול לעמוד מפני המכה של הקדוש ברוך הוא, לכך מביא המכה מחולקת: ומה שהם נחלקים לז' דוקא, דברדוע, כי החילוק הגמור הוא כאשר נחלק לשבעה, כמו שאמר הכתוב (דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו". רוצה לומר, כי דרך אחד שיצאו יהיה נחלק לז'. וכן "יהיה לשבעה נחלים" (ר' ישעיה יא, טו), וכן הרבה מאד. ודבר זה התבאר בכמה מקומות. והמכות בכלל על כל החטאים נחלקים לשבעה, וכל מכה מתחלקת לשבעה. ובזה כל המכות עולים למספר מ"ט הכתובים בפרשת "אם בחוקותי". אמנם במשנה תורה (דברים כח, טו-סח) הם צ"ח, והוא כפל מ"ט. וזה לא שמקולל החוטא מן השם יתברך אשר הוא חוטא אליו, רק כי הבריות מקללין אותו, עד שהוא מקולל מעליונים ותחתונים. ולפיכך הקללות שנאמרו במשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן, ומפני שאמרן משה מפי עצמו, לכך הוסיף לקלל מ"ט, עד שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה, לכך הם צ"ח: ואמר כאשר שמעו המכות הוריקו פניהם, ואמרו, מי יוכל לעמוד בכל אלו המכות. ועל זה אמר משה להם, כי הגויים - המכות שמביא הקב"ה עליהם מכלים אותם, כי אין לגוים מצד עצמם נשמה קדושה, עד שיהיה להם דביקות אל השם יתברך, שהוא קיום הנפש. ולכך אין האומות מזכירין שמו של הקב"ה כאשר באים יסורין עליהם, שהרי אין להם דביקות עם השם יתברך, ולכך היסורין שבאים עליהם - לכלותם באים, כאשר אין להם הדביקות אל השם יתברך המקיים הכל. אבל ישראל יש להם דביקות עם השם יתברך המקיים הכל, ובשביל כך כאשר יסורין באים עליהם מסלק הקב"ה מהם החטא, ועל ידי זה יש להם דביקות אל השם יתברך. ולכך מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, כי עתה הם טהורים מן החטא, וזהו קיומם בו יתברך. ואינם כלים ביסורין, מפני הדביקות הזה. ואדרבה, היסורין נותנים להם קיום ועמידה, כי היסורין הם באים להסיר את חטאם ואת פשעם, ולכך נאמר (דברים כט, ט) "אתם נצבים": ובמדרש זה בא לתרץ, כי הצרות והפורעניות שבאים על ישראל בגלותם, אל תאמר שהם באים לכלותם. ואף שתראה כי יותר מוכנים לקבל פורעניות על חטאם יותר מן האומות, עד שהם קרובים אל ההעדר, וכמו שנתבאר, מכל מקום שיהיו חס ושלום כלים בשביל העונש שבא עליהם - דבר זה אינו, כי לכך נמשלו ישראל לעפר, כדכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב". כי העפר הוא בתכלית המטה, ויש לה קיום יותר מהכל. ולא שאין העפר כלה, רק היא מכלה ברזל וכל כלי מתכת שבא בתוכה, הם האומות. והתבאר לך כי אף אם ישראל קרובים הם לקבל עונש יותר, מכל מקום הכליון אין בהם, ולא שייך זה בהם כלל. ואדרבה, הפורעניות והצרות שבא עליהם, הוא קיומם: ==פרק טו== והנה אם אין די לך בתשובה הזאת אשר אמרנו. כי מאחר שבארנו בראיות ברורות כי ישראל הם עיקר הנבראים בעולם הזה, ובשבילם נברא העולם, והרי ראינו כי רוב ימי עולם ישראל הם בצרה ובגלות בעולם הזה, ואיך הם עיקר בעולם. והתשובה על זה, כי חכמינו ז"ל בדבריהם הנאמנים הגידו לנו תעלומות חכמה, כי העולם הזה אינו מיוחד לישראל. ואם היו ישראל מוכנים לעולם הזה, והיה חלקם בעולם הזה, היה זה שאלה גדולה, כאשר החטא שלהם היה גורם כל כך אריכות הגלות. אבל ישראל אין ראוי להם עולם הזה, ואין עיקר חלקם בעולם הזה הגשמי, רק ישראל כל מעלתם ומדרגתם שהם נבדלים מן הגשמי, ואיך יעלה על הדעת שיורשים עולם הזה הגשמי: ובפרק החולץ (יבמות מז. ), גר שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אין אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם. ואם אמר יודע אני, אף על פי כן איני כדאי, מקבלים אותו וכו', ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אין מתוקן אלא לצדיקים וישראל, בזמן הזה אינם יכולים לקבל רוב טובה ורוב פורעניות, עד כאן. ומעתה יש לשאול, למה אינם יכולים בזמן הזה לקבל רוב טובה, מה הוא המונע. אבל הפירוש, שאם היו ישראל מקבלים רוב טובה בעולם הזה, היה מדריגת ישראל מדריגת הגשמית. אבל אין הדבר כך, כי ישראל הם דביקים במעלה אלקית הבלתי גשמית, ולפי זה אינם יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה הגשמי. וכן אינם יכולים לקבל רוב פורעניות בשביל המדריגה האלקית, אשר לא יעזוב אותם לגמרי שיהיו נדחים ונעזבים, באשר הם מוכנים אל עולם הבא, ובעולם הזה צריך האדם לתקן עצמו אל עולם הבא (אבות פ"ד מי"ז), ולכך הם צריכים להיות מקוימים בעולם הזה: ואל יקשה לך מן אשר אמרנו למעלה, כי ישראל הם מוכנים יותר מכל לקבל עונש ויסורין. שניהם הם אמת, כי הדברים שאמר בכאן כי אין ישראל יכולים לקבל רוב פורעניות, היינו פורעניות שיהיו חס ושלום נאבדים, או שלא יהיו יכולים לעבוד השם יתברך מרוב הצרות, או שלא יהיו יכולים לעסוק בתורה מרוב הצרות חס ושלום, ודבר זה היה נחשב גם כן אבוד להם, שהרי לא יהיה להם עולם הבא. ודבר זה בודאי אינו. כי כבר אמרנו כי הצרות מקיימים אותם עד שהם מקוימים, ואם היה מגיע להם כך היה בטול להם. וזה התשובה בעצמו על אורך גלותינו, שאין ראויים ישראל להיות להם טובת עולם הזה למעלתם, שאין חלקם טובת והנאת עולם הגשמי: והנה בארו חכמים סיבת אריכות הגלות באופן אמת, והדעת נותנת ומקבל הדברים האלה. ונתבאר זה מדבריהם ז"ל עוד אצל (פסחים נ. ) 'עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה', שענין עולם הזה ועולם הבא הם מחולקים, כי זה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי, ולכך אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות: ודבר זה רמזו חכמים בפרק החובל (ב"ק צג. ) אמר רבי אבא, לעולם תהא מן הנרדפים, ולא מן הרודפים, שאין לך נרדף בעופות יותר מן תורים ובני יונים, והכשירן הכתוב לגבי מזבח, עד כאן. ובמדרש (קהלת רבה ג, טו) "והאלקים יבקש את הנרדף" (קהלת ג, טו), רבי יודא בר סימון בשם רבי יוסי בר נהוראי, לעולם הקב"ה מבקש הנרדף; הבל נרדף מפני קין וכו', עד ישראל נרדף מכל האומות, ובחר בישראל, שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה'". רבי אליעזר ברבי בן זמרא, שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב. לא הקריבו לפניו לא מן הרודפים, אלא מן הנרדפים: וזה כי כל דבר שהוא בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, אין לו שייכות אל הנבדל מן הגשמי, מפני שחלקו בעולם הגשמי בלבד, ואין דבר אחד שייך לשני דברים שהם מחולקים. כי העולם הזה הגשמי מחולק ונבדל מן עולם הבלתי גשמי. ולפיכך זה שהוא נרדף בעולם הזה, מוכח שאין לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, שאם היה לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, לא היה אחר רודפו לכנוס לתוך גבולו, מאחר שמיוחד אליו העולם הגשמי. ומאחר שאין מיוחד אליו העולם הגשמי, הוא שייך אל השם יתברך ביותר, שהוא יתברך נבדל מן עולם הזה הגשמי. ולכך אף בבהמות ובעופות אשר הוא נרדף בעולם הזה, מורה כי אין לו דבר בעולם הזה, והוא אל חלק השם יתברך, אשר הוא נבדל מן הגשמי. ולכך מאחר שהדבר ברור אצלינו כי לישראל מיוחד הבלתי גשמי, איך נאמר שיהיה עיקר חלקם בעולם הזה, עד שיהיו ישראל ברוב הזמן בעולם הזה בממשלה ובגדולה. ומי שישאל דבר זה, לא ידע בנמצאים ובמדריגתם, וההבדל שלהם מה שהוא שייך לנמצאים: והנה התבאר לך מדברי חכמינו ז"ל שאין ראוי עולם הזה אל ישראל עם קדוש. כי עולם הזה, שאינו קדוש, שהוא גשמי ואין בו הקדושה האלקית, אין ראוי להם. רק עולם הבא, הוא עולם הקדוש הנבדלא, ראוי להם. ולכך אף אם אתה רואה העולם הזה שאינו מיוחד לישראל, אל יהא תמיה בעיניך כלל, שאין מיוחס עולם הזה להם, והוא לטוב להם מכמה וכמה פנים, כמו שיתבאר זה באריכות: ובפרקי רבי אליעזר אומר, "מכרה כיום בכורתך לי" (בראשית כה, לא), אמרו, כשהיו יעקב ועשו במעי אמם, אמר יעקב לעשו, אחי, שני עולמות לפנינו, עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה יש בו אכילה ושתיה, ומשא ומתן, לישא אשה, ולהוליד בנים ובנות. עולם הבא אין בו כל המדות הללו. רצונך, טול אתה עולם הזה, ואני עולם הבא, שנאמר "מכרה כיום בכורתך לי", כאותה שעה שהיו בבטן אמם. מיד כפר עשו בתחיית המתים, ואמר "אני הולך למות ולמה לי זה בכורה" (בראשית כה, לב). באותה שעה נטל עשו חלקו בעולם הזה, ויעקב נטל שכרו בעולם הבא. וכשבא יעקב מבית לבן, וראה שהיה ליעקב בנים ובנות, אמר לו, יעקב אחי, לא כך אמרת לי שתטול העולם הבא ואני העולם הזה, מנין כל הממון הזה. הרהר עשו בדעתו, ומה העולם הזה שאינו חלקו, נתן לו הקב"ה שכרו, עולם הבא שהוא חלקו, על אחת כמה וכמה. מיד אמר עשו, רצונך נעשה שותפות, טול אתה חצי עולם הזה וחצי עולם הבא. אמר לו בני רכים, ואינם יכולים לעמוד ביסורים, שנאמר (בראשית לג, יג) "ודפקום יום אחד", עד כאן: הנה בארו בזה דברים גדולים מאד מאד. כי מה שהיה יעקב ועשו מתרוצצים בבטן אמם, היינו מפני שהם הפכים. כי יעקב כל מעלתו שהוא מסולק מן הגשמי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, וזה עצם מעלת יעקב בפרט. ועשו הפך זה, כי כל ענינו אין רק בעולם הגשמי הזה בלבד. ומפני שהם הפכים זה לזה, והיו בבטן אחד, לכך לא היו עומדים ביחד, והיו מתרוצצים, כמשפט שני הפכים כאשר יבואו יחד, אשר אין שלום ביניהם. ואל תתמה הלא לא היה דעת ורצון בהם, כי אין זה קשיא, כי היה התנגדות הזה מצד כח שלהם, שכל אחד היה מתקשר בכח מיוחד שהיה דבק בו. כי היה יעקב דבוק וקשור בכח קדושה, ועשו בכח הטומאה וכח הזוהמה, ומצד הזה בא להם התנגדות בבטן אמם: ואל יקשה לך, אחר שיעקב מוכן אל עולם הנבדל הבלתי גשמי, ועשו מוכן אל עולם הגשמי, מה הוא המחלוקת שהיה להם בזה. אין זה קשיא, דודאי כל אחד היה רוצה בכל, שהרי עולם הזה ועולם הבא שניהם נבראו לאדם. ואם לא היה עשו, היה ליעקב עולם הזה וגם עולם הבא, כי לא היה נמצא ההיפך שהוא ראוי אל עולם הזה. ומפני כי יעקב ועשו הפכים, לכך לפי מדריגת יעקב - אין מציאות לעשו, וכן לפי מדריגת עשו - אין מציאות ליעקב כלל. ולכך היו מריבים בנחלת שני עולמות, כי יעקב היה רוצה בעולם הזה והעולם הבא, כאילו אין כאן עשו. וכל זה מצד התנגדות שלהם בעצמם, אבל אי אפשר שיהיו שני העולמות ליעקב ועשו ביחד, כי אם כן היו שני הפכים בנושא אחד, כי העולם - שהוא הנושא להם - הוא עולם אחד, ויהיו בו ההפכים מושלים בו, דבר זה אי אפשר, ובשביל זה היו מתרוצצים: ואין לשאול מנין שהיו מריבין בשביל שני עולמות, שמא בשביל עולם הזה בלבד, או עולם הבא. ומנין החלוקה שהגיע ליעקב עולם הבא, ולעשו עולם הזה. שאין זה קשיא, כי אי אפשר לומר שהיה מחלוקתם בעולם הזה, דממה נפשך; אם היה עשו מנצח ליעקב, והיה לו עולם הזה, לא שייך לומר "ויתרוצצו", הרי כבר נצח עשו ליעקב. ואין לומר שאין אחד היה מנצח לאחר, והיו עומדים כך במחלוקת, אם כן היה לשניהם עולם הזה וכן עולם הבא, ודבר זה אי אפשר, כי מאחר שהם הפכים, איך אפשר שיעמדו יחד בעולם אחד, שהרי היו מתרוצצים בבטן אמם. אבל הדברים הם כך; כי היו מתרוצצים בעבור שני עולמות, שכל אחד רוצה בהכל, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם, שהוא דמיון העולם שהוא לאדם, היו מתרוצצים בו. ואין אחד מנצח כלל, כי יש ליעקב עולם הבא, ולעשו עולם הזה, וכל אחד רוצה בכל, וזהו הרציצה. וכיון שיש לכל אחד חלק מיוחד, שאין זה כזה, לכך כל אחד היה רוצה בכל. והדברים האלו עמוקים מאד: ויש לך לדעת כי לגמרי היו מריבין בנחלת שני עולמות, ולבסוף השם יתברך, שהוא נותן לכל בריה את אשר ראוי אליו, נתן ליעקב עולם הבא ולעשו עולם הזה. כי דירת הולד במעי אמו הוא כמו דירת האדם בעולמו, וידוע כי הם שלשה עולמות; כי בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. ולכך הוא פונה אל התאות החמריות, והוא עוזב השכל מכל וכל. אבל כאשר מגיע האדם אל ימי העמידה, אז אין השכל בטל אצל החומר, וגם אין החומר בטל אצל השכל, רק שניהם עומדים ביחד, ועושה פעולות מתיחסים אל ענין זה, דהיינו שאין אחד בטל אצל השני, ושניהם משותפים ביחד. ומדריגה זאת מדריגה של עולם אמצעי, שאין הצורה הטבעית מוטבע בחומר, כמו שיש בעולם השפל שהצורה שעומדת בחומר מוטבע בו, ואין זה בעולם האמצעי, כי יש לה צורה בלתי מוטבעת בחומר, ועל כל פנים אין הצורה מוטבעת כמו שהוא בעולם הזה השפל התחתון. לכך בזמן ימי עמידה נחשב כי האדם עומד בעולם האמצעי. אבל בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה'א, ואז השכל מתגבר ביותר. כמו שאמרו ז"ל (שבת קנב. ) זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין דעתן נוספת. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים: ולכן כאשר דר הולד במעי אמו, שנחשב האם עולמו של ולד, לכך ג' חדשים הראשונים דר במדור התחתון (נדה לא. ), ואלו ג' חדשים נגד ימי הבחרות, והם ימי עלייה, כמו שהאדם בעולם הזה בעת ימי עלייה הוא דר במדור התחתון, הוא עולם הטבע הזה. ג' חדשים אמצעיים הולד דר במדור האמצעי (שם), כמו שהאדם בעולם הזה באמצע ימיו נחשב כאילו הוא דר בעולם האמצעי. שכבר אמרנו למעלה, כי אז מדריגתו מדריגת עולם אמצעי, אשר אין הצורה בטילה אצל החומר, ואין החומר בטל אצל הצורה. אבל בג' חדשים אחרונים הולד דר במדור העליון (שם): וכאשר היו יעקב ועשו בבטן אמם, כבר אמרו (ב"ר סג, ח) כי יעקב זרע ראשון ועשו אחרון. ולכך עשו היה קרוב תמיד אל המדור התחתון, ויעקב היה קרוב אל המדור העליון, וכל אחד היה עומד בשלו; זה קרוב למדור התחתון, וזה קרוב למדור העליון. והנה כאשר היו מתרוצצים בבטן אמם, היה יעקב רוצה להתפשט אל המטה גם כן, עד שיהיה לו מקום עשו, שהוא עולם התחתון, מפני שרצה בב' עולמות. ועשו כאשר היה מתרוצץ, ומבקש להתפשט אל המעלה גם כן, כי רצה בעולם הבא גם כן. וכאשר היו מתרוצצים, ואין אחד נדחה לגמרי, ואז כל אחד נשאר במקומו. והנה נשאר עשו במקומו הראוי לו, אצל מדור התחתון, שהוא עולם התחתון. ויעקב נשאר במקומו הראוי לו, אצל מדור העליון: וכאשר יצאו לאויר העולם, אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי" (ר' בראשית כה, לא). כלומר, כשם כאשר היינו בבטן האם היה המחלוקת הזה בינינו, ועתה "מכרה בכורתך לי" לעשות המעשה בפועל. ונקרא עולם הבא 'בכורה', כי הבכורים הם קדושים לה', כמו שידוע. ולכך אמר כי אין ראוי אליך הקדושה של בכור, לפי המחלוקת שהיה בבטן האם. רק כל דבר שהוא גופני בלבד הוא ראוי לך, והבכורה - שיש בה קדושה אלקית - למה לך. וזה שאמר עשו (ר' בראשית כה, לב) "הנה אנכי הולך למות ולמה לי בכורה", מיד כפר בתחיית המתים. שהיה אומר שהעולם הזה הוא עיקר, והוא עולם הגשמי, ואין כאן תחיה כלל. ואם כן "למה זה לי בכורה", דהיינו הקדושה הנבדלת מן הגשמי, כי אין לאדם דבר זולת עולם הגשמי הזה: ועוד יש לך לדעת, כי עולם הבא הוא עולם השני, כי עולם התחתון הוא ראשון לאדם, ונברא העולם בב' של "בראשית ברא" (בראשית א, א), כי יש עולם שני. ותמצא כי אותיות 'בכר' הכל שניים; הב' באחדים, הכ"ף בעשרות, הרי"ש במאות. ולכך אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי", הוא עולם הבא, שהוא עולם שני. ולכך נתן יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים (בראשית כה, לד), הכל תאות הגוף שלקח בעד הבכורה, שהיא קדושה בלתי גשמית, והחליף אותו בעולם הבא הבלתי גשמי. ואמר הכתוב (שם שם כט-ל) "ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", כי התאות הגשמיות הם למלאות החסרון: וכל ענין זה מורה כי חלק יעקב הוא עולם הבא. ומאחר שהוא כך, מסולק השאלה מכל וכל, עד שאין קשה כלל, והם דברי חכמים הנאמנים. ובפרק הזה תמצא תשובה ברורה, כי במה שאין חלק ישראל עולם הזה, והם נרדפים בעולם הזה. ולכך אל יקשה לך אם הם נרדפים מן הצרות, כמו דורו של שמד הקדושים והטהורים, אם היה רודף אותם כח סמאל, אין זה תמיה כלל, כי ישראל הם דווים וסחופים ומטורפים בעולם הזה (יבמות מז. ), בשביל שאין כד[א]י להם עולם הזה, ויש להם התנגדות בעולם הזה. והדבר הזה מבואר: ==פרק טז== בפרק קמא דע"ז (יא ע"ב), אמר רבי יהודה אמר שמואל, עיר אחת יש לה למלכות רביעית, אחת לשבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר, ומלבישין אותו בלבוש של אדם הראשון, ומניחין לו קרקפילו של רבי ישמעאל בראשו, ותלו ליה בצוארו מתקלא ד' זוזי פיזא, ומחפין את השווקין באינך, ומכריזין וקורין לפניו סך קירי פלסתר, אחוה דמרנא זייפנא. דחמי חמי, ודלא חמי לא יחמי. מאי אהני ליה לרמאי ברמאותיה, ולזייפנא בזייפתנותיה. ומסיימים בו הכי ווי לדין כד יקום דין, עד כאן: במאמר זה באו לגלות ולבאר ענין כח מלכות רביעית עם ישראל. אמר, כי אחת לשבעים שנה וכו'. דוקא אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר בסמוך ענין זה. ואמר שמביאים אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חגר. דע, כי מה שמרכיבין השלם על החגר הוא כי יתחייב כשזה קם שנופל השני, ולכך נחשב האחד רוכב על השני. כי כאשר האדם רוכב על אחד, הרי אי אפשר לו שיקום אותו שרוכב עליו, וכך אי אפשר שיקום יעקב מפני אשר הוא רוכב עליו, ודבר זה ברור. אמר שכל שבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר. וכבר התבאר בחבור גבורות ה' (פרק סז) ענין זה מה שהיה צולע יעקב, שהוא מורה על חסרון דבר מה. ואילו היה יעקב שלם - לא היה יכול לו המלאך, ולא היה נוגע בו המלאך בכף ירכו, ואז לא היה אפשר לעשו לשלוט בו לעולם, כי המלאך הזה היה שרו של עשו (ב"ר עז, ג). ובמדרש (שם) "ויגע בכף ירכו" (בראשית לב, כו), נגע בצדיקים שעתידים לצאת ממנו, אלו דורו של שמד, עד כאן. הרי כי מה ששלט המלאך על יעקב - מה שנגע בכף ירכו של יעקב - הוא שגרם לשלוט בו עשו. ועשו הוא אדם שלם, ודבר זה גורם שעשו רוכב על יעקב, שהוא צולע. וזה שאמר שמביאין אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר: ואמר שמלבישין אותו בלבוש אדם הראשון. פירוש דבר זה, כי כל המאמר הזה בא לפרש כי היה לעשו עולם הזה, ולכך כל מה שראוי אל עולם הזה - היה לעשו, ולא היה ליעקב רק עולם הנבדל מן הגשמי. ולכך אמר שמביאין אדם שלם, כי ראוי אל עשו שיהיה האדם שלם, כאשר יש לו לעשו העולם הזה, לכך לא היה ראוי שיהיה לו חסרון כלל בעולם הזה. ולא כן יעקב, שאין ראוי לו עולם הזה, ולכך היה חגר ברגליו. והיה צולע על ירכו, דוקא על ירכו כמו שהתבאר, כי יעקב היה מיוחד אל הדבר שהוא אלקי ולא גשמי, ואין דבר שהוא גשמי כמו הירך, לפי שאין בו צלם אלקים, שהוא מעלת יעקב. ובפרט בירך, לפי שהירך הוא בסתר, ואינו נגלה, והצלם הוא בפנים, שהוא נגלה. ודבר זה ראוי ליעקב, כמו שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד. ) שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון, והוא צלם אלקים. אבל לעשו לא היה רק הדברים החשובים בעולם הזה, לא דבר הנבדל אלקי: והיה לאדם גם כן מעלת הלבוש, כדכתיב (ר' בראשית ג, כא) "ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וכשם שירש יעקב מעלת הצלם שהוא אלקי, כדכתיב (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים וגו'", כך ירש עשו מעלת הלבוש. כי מעלת הצלם הוא מעלה אלקית, ומעלת הלבוש אינה אלקית, רק כבוד ויקר נראה לעינים, שמראה עצמו בלבוש הדר, אבל אין זה מעלה אלקית, רק כבוד וחשיבות, ודבר זה ירש עשו. ולפיכך כתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותלבש את יעקב בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית", ופירשו ז"ל (ב"ר סג, יג) שירש עשו מן אדם הראשון. ודבר זה הוא הכבוד שנתן לעשו, שנאמר על אדם הראשון (תהלים ח, ו) "וכבוד והדר תעטרהו". ושני דברים היו לאדם הראשון; האחד - הצלם האלקים שנברא בו. השני - היקר והכבוד, וזהו מלבוש אדם הראשון, דהא רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי (שבת קיג. ): וכאשר תתבונן בענין הצלם האלקי ובענין המלבוש, שהצלם הוא ענין אלקי, אבל אין הכבוד ענין אלקי, רק כבוד נגד העולם. לכך יעקב יש לו חלק בעיקר, והוא צלם אלקים. ועשו יש לו חלק בבגדים, דהיינו היקר וההדר, שזהו חלקו של עשו, הוא החשיבות. וראוי לאלו ב' אחים, שהם תואמים (בראשית כה, כד), שירשו אלו ב' דברים שהם מתחברים יחד; יעקב ירש מעלת אלקית של אדם, כמו שאמרנו. ועשו ירש מעלת הבגדים, שהיא החשיבות. וזה שאמר דניאל על החיה הרביעית, שהוא אדום, "ואלו עינין כעיני אנשא" (דניאל ז, ח). אבל על מלכות המשיח אמר (שם שם יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". ופירוש "עינין כעיני אנשא", כלומר דוגמא שלו כבר אנש. והיינו דכתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותקח את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית", שעיקר מעלתו של עשו - הבגדים, שהם הכבוד וההדר. וזה שאמר 'ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון', כי בגדי אדם הראשון יש על אלו בגדים, שהם החשיבות שלו: וקאמר שלובשין אותו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול. כבר התבאר כי מלכות רביעית היא שגזלה את ישראל, ולקחה מהם מה שאפשר להם ליקח. וראיה לזה, שהכתוב אומר (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ", כי מחורבן ירושלים נתמלאה מלכות רביעית. ומאחר שכן, היא נוטלת מהם מה שראוי היה ליעקב. וכבר הארכנו בזה למעלה אצל 'קא חליף גונדא דרומי וכו'' (גיטין נז. ), עיין שם. ולפיכך אמר שלובשים אותו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול, כי הדבר הזה שהוא היופי ראוי דוקא לכהן גדול. ולקחו וגזלו אותו בדורו של שמד, ונטלו אותו מן ישראל המעלה הזאת, ומתלבשת עצמה בהם, כי ההדר והיופי הוא חשיבות גם כן. ולכך כשם שעשו ירש בגדי אדם הראשון, שהם בגדים חמודים, ולכך לקחו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול. והבן למה אמר דוקא קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול, שקבל האור האלקי, שהוא זוהר הבא ממקום בית המקדש, כמו שאמרו במדרש פרשת בראשית (ב"ר ג, ד) ממקום בית המקדש נבראת האורה, שנאמר (ר' יחזקאל מג, ב) "והנה כבוד ה' אלקי ישראל בא מדרך הקדים והארץ האירה מכבודו", עד כאן. ועיין אצל מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה (גיטין נח. ), עיין שם ושם נתבאר. ורבי ישמעאל, שהיה כהן גדול שנכנס לפני ולפנים, הוא מיוחד לדבר זה בפרט. ובדורו של שמד גזלו וחמסו מישראל ענין זה, ומתלבשין בו, עד שיש להם דבר מה מן האור הפנים עם הלבוש של אדם הראשון: וקאמר שתולים בצואר אותו אדם השלם ד' זוזי מתקלי פיזא, הוא מורה על החשיבות. כי המלבושים הם מורים כבוד, ומתקלי פיזא מורה חשיבות ויקר יותר שיש להם. וכבר הארכנו בזה אצל תרי מתקלי פיזא ירדו לעולם (גיטין נח. ) עיין שם, ותמצא מבואר. והבן אלו הדברים; האחד, שיש להם לבוש. והשני, אור פנים מן רבי ישמעאל כהן גדול. השלישי, תכשיט של יקר תלוי בצואר שלהם. הרביעי, שהמקום שלהם חשוב, ולכך קאמר שמחפין השווקים באינך. ואמר שעושים זה אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר. כל אלו דברים אינם דבר שבעצם, כי כל אלו אינם מעלה עצמית. כי הלבוש, וכן קרקפילו של רבי ישמעאל, וד' זוזי מתקלי פיזא, ומה שמחפין השווקים באינך, הכל כבוד וחשיבות: ומפני כי הדברים האלו הם כי כלל האומה נמצא בהם דבר זה, ולא שעושה אותם אדם פרטי, רק הוא אל כלל האומה הזאת, לכך אמר שעושים אותו (הוא) אחת לשבעים שנה, כי הכלל הוא דור אחד, ודור שלם הוא ע' [שנה], שהם ימי האדם (תהלים צ, י). ולכך אמר זה שעושים כך אחת לשבעים שנה. ופירוש הזה עיקר: וכאשר תבין אלו הדברים על עומקם, תדע להבין ענין אומה זאת, שיש להם הדרת פנים, ומלבוש, ותכשיט. שאלו שלשה הם מצטרפים אל האדם. ומקום חשוב הוא הרביעי שייך לאדם, כי כל אדם יש לו מקום מיוחד. וכל אלו דברים נמצאים במלכות רביעית, שהם מייפים את עצמם, וכבוד ויופי ויקר יש להם, וחשיבות המקום. וכאשר רואין עצמן בחשיבות אשר יש להם, גוזרת מלכות רביעית סך קירי פלסתר. כי ברכות של יצחק אבינו (בראשית כז, כג-כט) אין בהם ממש. ונותנים טעם לדבריהם; 'אחוה דמרנא זייפנא, מאי אהני לרמאי ברמאותיה'. כלומר, שמאחר שלא באו הברכות ליעקב רק דרך תחבולה, ולא מעצמם, אין בברכות אלו שבאו ליעקב ממש, כי הברכה ראוי שתבא מעצמה. וקצת אמת אמרו, שאילו לא אהב יצחק את עשו, ולא רצה לתת הברכה לעשו מעולם, לא נתבטלו הברכות מן יעקב לעולם. אבל מפני שלא נתן יצחק ליעקב הברכות מדעתו, היה בטול לברכות: ומסיימין ווי לדין כד יקום דין. פירוש, כי גוזרין על עצמם 'ווי לדין כד יקום דין'. ודבר זה גוזרים על עצמם מצד הרכיבה, כי מאחר שרוכבין עליו, מורה זה על ממשלה, כי הרוכב אין לו שתוף עם אשר רוכב עליו. ולכך אמר שמרכיבין אותו על איש חגר. ומה שאין הרוכב גובר לגמרי על החגר, זה מפני שאי אפשר לאבדו. ולכך מסיימין כך 'ווי לדין כד יקום דין', שהרי אין להם שתוף ביחד שתאמר כאשר יקום דין לא יהיה גובר עליו, כי הרכיבה מורה שאינם משותפין, ולכך 'ווי לדין כד יקום דין', שלא יתן לו חיות כלל: והתבאר כי עשו ירש עולם הזה לגמרי, וכל המעלות שהם בעולם ראוים לעשו. ולכך ירש בגדי אדם הראשון, וקרקפילו של רבי ישמעאל, והיופי הזה, אף על גב שהוא קרוב לענין אלקי, אינו לגמרי אלקי. רק צלם אלקים, דבר זה הוא אלקי לגמרי, שהוא צלם אלקים. רק הירך שהוא בסתר, ואין בו צלם אלקים, שהוא דוקא בפנים הנגלה, ולכך המלאך, שהוא שרו של עשו, שם נגע ביעקב, כדכתיב (בראשית לב, כו) "ויגע בכף ירך יעקב": ועוד יש לפרש, כי הירך הוא ברגל, והרגל הוא מיוחד שיש בו פחיתות, ואי אפשר לאדם שלא יהיה בו פחיתות של מה, ולכך בזה היה שולט שרו של עשו. אבל פירוש הראשון הוא עיקר וברור: וכאשר זרחה לו השמש (בראשית לב, לב), אשר השמש סדר העולם, כי השמש מושל בעולם, והשמש סדר העולם, והסדר מרפא את יעקב מצלעתו. וכאשר יעקב צלע על יריכו, אז יש כאן שנוי בסדר העולם, כמו שנתבאר למעלה בפרקים. ולפיכך השמש, שהוא מנהיג סדר העולם, מרפא את יעקב מצלעתו, עד שהעולם חוזר לסדר שלו. ובארנו לך דברים גדולים מאוד: ==פרק יז== ובפרקי רבי אליעזר (פרק לה) "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב), הראה לו הקב"ה ד' מלכיות, משלן ואבדן; והראה לו שר מלכות בבל עולה שבעים עקלים, ויורד. שר מלכות מדי עולה נ"ב עקלים, ויורד. שר מלכות יון [עולה] ק' עקלים, ויורד. הראה לו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד. ואמר (ר' ישעיה יד, יד) "אעלה על במותי אדמה לעליון". אמר לו יעקב "אך אל שאול תורד" (שם שם טו). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, "אם תגביה כנשר וגו'" (עובדיה א, ד), עד כאן המדרש: והנה בטרם אשר היה ועדיין לא יצא לפעל הממשלה של המלכות הרביעית, כי רבי אליעזר הגדול היה בעת החורבן ובסמוך לו, ועם כל זה הגידו חכמים כח החיה הזאת, ואריכות אשר נתן לה מן השמים. ואם כן מה לך לשאול עוד על אריכות הגלות, כי אין ראוי שיצמיח קרן יהודה בממשלה החיה הרביעית (דניאל ז, ז). וכמו שהתבאר למעלה כי אין זמן אחד לשני דברים אשר הם מחולקים והם הפכים. ואין צריך ראיה אל מה שהכתוב אומר בפירוש, שכן כתוב בספר דניאל (ז, יא-יג) "עד כי קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא וגו' חזה הוית בחזו ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'". הרי בפירוש כי מלכות המשיח לא יקום עד שיגמרו ד' מלכיות מלכותם. וכשיהיה תם וכלה מלכותם, אז יתגלה מלכות המשיח. ומאחר שהמלכות של החיה הרביעית נמשכת, וארכא מן שמיא ניתן לה, הוסר השאלה הזאת לגמרי על אריכות הגלות, שהוא נמשך כל ימי שלטון של חיה רביעית: והודיעו לנו חכמים במדרש ענין החיה הרביעית. כי כל שלשה מלכיות הראשונים ראה יעקב עלייתן, וראה גם כן ירידתן. חוץ מן המלכות הרביעית, שראה עלייתה, ולא ראה ירידתה. וזה מפני כי שאר המלכיות נתן להם השם יתברך ירידה מצד עולם הזהא, ולפיכך יעקב שהיה באותו זמן בעולם הזה, ראה הירידה שלהם. אבל מלכות הרביעית ירידתה מן העולם העליון, והשם יתברך בעצמו מוריד אותה, וכדכתיב (עובדיה א, ד) "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך", ואין ירידתה מצד עולם הזה כלל. לכך לא שייך לה הירידה מצד עולם הזה, רק מצד עולם העליון, אשר אין האדם שהוא בעולם הזה שולט בו. ולכך לא ראה יעקב, שהוא בעולם הזה, ירידת המלכות. רק ראה ירידת המלכות הרביעית מצד השם יתברך, אשר אי אפשר בשום צד שלא יהיה בטל מלכות חיה רביעית, כמו שיתבאר. ולכך אמר הקב"ה "אם תגביה כנשר וגו'". ולא יהיה ירידתה רק על ידי מלך המשיח, אשר מעלתו ומדריגתו מן עולם העליון, כמו שיתבאר. כלל הדבר, כי מאחר כי ארכא נתן למלכות רביעית, אין עוד שאלה כלל. ולכך גלו חכמים בחכמתם כח החיה הרביעית ותוקף שלה, שמזה תדע על אריכות ממשלתה: בפרק קמא דמגילה (ו. ) אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים קמ, ט) "אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה", אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו. "זממו אל תפק" זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין, מחריבין כל העולם. ואמר רבי חמא בר חנינא, תלת מאה קטירא תגי איכא בגרמימי של אדום, ושס"ה מרזבנא איכא בכרך של אדום, ובכל יום נפקי הני לאפי הני, ומקטיל חד מינייהו, ומטרדי לאקומי מלכא, עד כאן: בארו בזה כח מלכות רביעית, ותוקף של המלכות. ודע, כי על פי דעת רז"ל בעלי האמת, כח החיה הרביעית מקבל מן כח חמה המאור הגדול (בראשית א, טז), והוא מונה מספר שלו אל החמה. ויעקב נקרא קטן, והוא מונה מספר שלו למאור הקטן (שם). ומפני זה נקרא "אדום". ואמרו במדרש (ב"ר סג, יב) תבשילו אדום, שנאמר (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא מן האדום". ארצו אדומה, שנאמר (בראשית לב, ג) "ארצה שעיר שדה אדום". גבוריו אדומים, שנאמר (ר' נחום ב, ד) "גבוריו מאדם". לבושיהן אדום, שנאמר (שם) "אנשי חיל מתולעים". ופורע ממנו אדום, שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום". בלבוש אדום, שנאמר (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך", עד כאן. ובארו בזה כי שם "אדום" ראוי אל עשו, ולכך כל אשר שייך אליו נקרא בשם "אדום". וכל זה מפני כי מקבל כחו מן החמה, אשר היא אדומה, וכדאיתא בבבא בתרא (פד. ) האי שמשא סומקתא היא. בשביל כך נקראת השמש חרסה, (שופטים יד, יח) "בטרם תבא החרסה", כי החרס הוא אדום. וכמו שנקרא המאור הקטן "לבנה" (ישעיה כד, כג) על שם הלבנות, כך נקראת השמש "חרסה" על שם האדמימות, ואין ספק בדבר זה: ומאחר שכחו כח השמש, וידוע כי המלכים והמושלים כחם מן כח השמש, בעבור שהוא המאור הגדול המושל בעולם הזה, ולכך מושפעים המלכים והמושלים לאדום ביותר. וזה שאמרו 'אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אל תתן לעשו תאות לבו. "זממו אל תפק ירומו סלה", זו גרמימי של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין את כל העולם כולו'. ורוצה לומר שאם נתן הקב"ה להיות יוצא כחם של מלכות רביעית אל הפעל, היו מחריבין את כל העולם מגודל התוקף אשר יש להם. אבל עתה השם יתברך לא הוציא כח אדום אל הפועל, והם דומים אל הבהמה שהיא זמומה וסגורה, מבלי יציאה אל הפעל כחה. וכן כח אדום, אשר יש להם כח מן השמש, הוא כמוס בלתי יוצא אל הפעל, עם שהוא גדול מצד עצמו, רק שאינו בפעל לגמרי. ודבר זה עוד בארו בחכמתם ובסודתם במקום אחר, שאמרו בפרק קמא דיומא (כ ע"ב) אלמלא קול גלגל חמה, היה נשמע קול המונה של אדום. וכבר בארנו זה בחבור באר הגולה. ועוד יתבאר בסמוך (ד"ה ועוד דבר) מה שאין כח שלהם בפעל, שאלמלא היה כחם בפעל לגמרי, היו מחריבין את העולם לגודל כח שלהם: לפיכך אמר אחר זה ג' מאות מלכים קטירי תגי איכא בגרמימי של אדום, ושס"ה מרזבני כו'. ביאור דבר זה ענין מופלג מאד. וזה כי כבר אמרנו כי כח מלכות רביעית יש לו כח מן השמש, אשר בחלקה המלכים והמושלים. וזה שאמר שי"ן מלכים קטירי תגי בגרמימי של אדום. כי המספר הזה שהוא ג' מאות, ראוי אל כח השמש. וזה כי השמש הוא מלך ומושל בעולם הזה, והאחדות הגמור, שהוא יתברך מלך מלכים, אין ראוי כי אם אל השם יתברך, שהוא מלך על הכל, והוא יתברך אחד לגמרי (דברים ו, ד), ואין לחמה המלכות הגמור: אבל מספר שלשה ראוי אל החמה, כי השנים שהוא זוג אין בו אחדות כלל, ואין זה שייך למלכות, שהמלכות הוא אחד. רק מספר ג', שאינו זוג, יש בו אחדות, והוא ראוי אל החמה. לכך בשם 'שמש' שי"ן בתחלה ושי"ן בסוף, לרמוז כי כחה שי"ן. והדבר הזה רמזו גם כן בפרקי ר"א (סוף פרק ו), שאמרו שם כי ג' אותיות משמו של הקב"ה כתובים על החמה, וג' מלאכים מנהיגים אותה וכו'. והרי נתנו לשמש ג' אותיות משמו, וג' מלאכים מנהיגים אותה. ואין להאריך בדברים אלו כאן. ולכך אמר שמושפע מן החמה ג' מאות מלכים קטירי תגי. ולא אמר 'שלש', כי אין החמה מן התחתונים שהם על הארץ, רק נתנה השם יתברך בשמים. ואמרו כי התחתונים הם עד עשרה, וכמו שאמרו (סוכה ה. ) מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, לקיים מה שנאמר (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ומאחר כי רשות התחתונים עד עשרה, והעליונים כח שלהם מגיע עד מאה, והמאה הם כמו אחד. וכבר אמרנו כי אין מספר אחר ראוי לשמש, רק מספר ג', ולכך כח החמה מספר ג' מאות: ויש לך לדעת, כי ב' בחינות יש לשמש; הבחינה האחת מצד עצמה, דהיינו במה שהיא עצם מאיר בלבד. ובחינה השנית הוא כח השמש, אשר יש לה מצד תנועתה בגלגל, אשר יש לה שס"ה חלופי תנועות. וכנגד זה אמר שס"ה מרזבני, והם כמו דוכסים (רש"י מגילה ו. ) בכרך גדול. ולכך אמר שהם מרזבני ולא מלכים, כי המלכים כחם מצד עצם השמש בלבד, ואילו הנך מרזבני אינם מצד עצם השמש, רק מצד חלופי תנועות השמש, והוא הכח שלה. שנמצא בשמש שס"ה חלופי תנועות, והם כחה: ומה שאמר ד'נפקי הני לאפי הני והנהו לאפי הנהו', ופירושו מפני כי מלכות רביעית מלכות מחולק, שהרי המלכים שהם קטירי תגי, יש להם ענין מיוחד, כי יש להם כח החמה. וכן מרזבני יש להם ענין מיוחד. ועם כל זה יש להם שתוף ביחד, בעבור כי שניהם הם כח מלכות רביעית, ויש להם תוקף השמש, והם נבדלים זה מזה. ודבר זה הוא התנגדות כאשר תבין זה, עד שימצא בטול המלכות מצד מה מצד עצמו. וזה שאמר ד'נפקי הני לאפי הנהו ומקטיל חד מהני', הוא ההתנגדות בצד מה שיש במלכות רביעית, שאינה בפעל השלימות מצד חילוק המלכות, לכך יש כאן בטול מצד מה: ועוד דבר זה ענין עמוק מאוד מה שאמר ד'נפקי הני לאפי הנהו ומקטיל חד מנייהו'. כי מלכות זה, לפי כח שלו, אין כח שלו הוא בפעל הגמור בשלימות. שאילו היו בפעל השלימות, לא היה אפשר לעולם להתקיים, וכמו שבארנו לפני זה. ואם היה שלימתם וכחם בפעל, לא היה התנגדות ביניהם. שכל דבר אשר הוא בפעל ובשלימות, כל אחד ואחד עומד בעצמו, ואין נוגע בזולתו. ומצד שאינו בפעל בשלימות, לפי שאי אפשר שיהיה כח עליון זה בעולם הזה בשלימות. שאילו היה בשלימות לא הוי נפקא הני לאפי הנהו, והיה שלום ביניהם. אך עכשיו שאין כח זה העליון בשלימות בעולם הזה, וקצר המצע להשתרע אלו הכחות בעולם הזה, נפקי הנהו לאפי הנהו ומקטל חד מינייהו. וזה הפירוש ברור בלי ספק כאשר תבין, והוא ענין עמוק מאוד יותר, רק כי אי אפשר לפרש יותר: ומפני כי אין ראוי במלכות שיהיה חסר ממשלה, מטרדי לאוקמי מלכא. כלומר, שאין שלימות למלכות זה שיהיה נמצא כח מלכותם בפעל, שאם היה נמצא בפעל היו מחריבין העולם. רק כי תמיד הם יוצאים אל הפעל, ומצד היציאה אל הפעל אינם בפעל הגמור שיפעלו באחר, רק הם בעצמם יוצאים אל הפעל. וזה שאמר 'ומטרדי לאקומי מלכא': הרי גלו לך על כח מלכות רביעית, אשר כח מלכות זה מושפע ויוצא לפעל תמיד, ולפיכך אין לכח מלכות רביעית מציאות בפעל לגמרי כאשר ראוי להיות, וזהו חסרונו. ומפני כך אין מחריב העולם. שכל דבר פועל באחר מצד אשר יש לו מציאות בפעל לגמרי, ולכך הוא פועל באחר. ואל המלכות הזה אין לו מציאות גמור בפעל. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם מגלין סוד מלכות הרביעית וכח שלה. ולא באו לפרש רק ענין כח מלכות הרביעית, מה הוא כח מלכות זה, ומה הוא ענינו. ואין אלה ג' מאות קטירי תגי ושס"ה מרזבני רק כח השררה של חיה רביעית, שמקבלת החיה הרביעית מן כח השמש. והבן הדברים האלו מאוד: וכן המאמר אשר בסמוך אליו (מגילה ו ע"ב), אמר עולא איטליא של יון זה כרך גדול של מלכות רביעית, והויא ש' פרסה על ש' פרסה, ויש בה שס"ה שווקים, כמנין ימות החמה. וקטן שבכולם של מוכרי עופות, והם ט"ז מיל על ט"ז מיל. ומלך סועד בכל יום באחד מהם, והנולד בו אף על פי שאינו דר בו, והדר בו אף שאינו נולד בו, מקבל פרס מאת המלך. ושלשת אלפים בי בני יש בו, וכל אחד יש בו חמש מאות חלונות מעלות עשן חוץ לחומה. צדה אחת - ים, וצדה אחת - הרים וגבעות, וצדה אחת - מחיצה של ברזל, וצדה אחת - חולסית ומצולה, עד כאן: כבר אמרנו (לעיל ד"ה אבל מספר, וד"ה ויש לך) כי השמש מצד עצמה מתיחס לה מספר שלש מאות מצד עצם השמש. גם יש לה חלופי תנועות, כי כל יום ויום יש לה מהלך מיוחד, עד שס"ה ימים. וכנגד זה אמר כי הכרך בעצמו הוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, שכך ראוי אל זה, כמו שהתבאר. אמנם המקום מחולק לשס"ה חלקים, והם שס"ה שווקין, כמו שהם חלקי תנועות השמש, שנחלקת לשס"ה ימים: אמנם מה שאמר הפחות שבכולם מוכרי עופות, יש לך להבין למה מוכרי עופות הוא השוק שהוא יותר קטן. ודבר זה ידוע למבינים, כי העוף הוא נברא מן המים, ואין בו ממשלת החמה, כי החמה כח האש, והלבנה ממשלתה על המים, ולכך השוק הקטן מוכרי עופות, שנבראו מן הרקק (חולין כז ע"ב): ועוד יש לפרש מה שאמר 'קטן שבכולם מוכרי עופות', כי דבר זה רמזו חכמים בחכמתם בפרק קמא דסוכה (ה ע"ב), וקאמר שם "פני האחד פני אדם פני שני פני הכרוב" (ר' יחזקאל י, יד), וקאמר שם אפי רברבי אפי זוטרא, כי הכרוב נחשב יותר קטן. והדברים האלה ידועים מאוד למבינים. אבל פירוש הראשון עיקר, כי העופות הם תחת ממשלת המאור הקטן, ודבר זה ראוי לך להבין: ומה שאמר שהוא ט"ז פרסה על ט"ז פרסה. פירוש, כי השטח זה היה לשוק, כי אין השוק רק שהוא שטח מתפשט לגמרי, ואל דבר זה ראוי מספר ט"ז. וראיה לזה כי נתנו חכמים סרטיא ופלטיא שיש לו דין רשות הרבים (שבת ו. ), שהם רחבים שש עשרה אמות (שבת צט. ), שתראה כי אין שטח גמור רק על ידי רוחב שש עשרה. ודבר זה ענין עמוק ומופלג, ארמוז לך דבר מה, להודיע לך כי כל דברי חכמים בחכמה עמוקה מאוד מאוד. וזה כי המקום שהוא מקום פרטי של אדם הוא ד' על ד', כמו שאמרו בכל מקום דבר זה (גיטין עז ע"ב). וד' אמות על ד' אמות מקיפין אותו ט"ז אמות. ודבר זה ראוי אל מקום רבים, שהרבים עוברים בו. דהיינו שמתפשט זה המקום, שהוא מקום היחיד - שהוא מספר ארבע בלבד - להיות מקום הרבים, דהיינו שמתפשט בכל ארבע צדדין, שהוא שש עשרה, שהוא מקיף מקום היחיד, כן יהיה מתפשט למקום הרבים בצד אחד. ולכך מספר ט"ז על ט"ז הוא שייך אל השוק, שהוא מקום רבים מפולש. ומזה הטעם עצמו מקום היחיד ארבע אמות, כי המקום יש לו שטח, וכל שטח יש לו התפשטות. אבל אמה על אמה אין לו התפשטות, כי היא אמה אחת מרובעת. וכאשר תתן לדבר זה התפשטות, מתפשט היקף אמה על אמה עד שהם ד' אמות לצד אחד. וכאשר הוא מתפשט בצד אחר, הוא ד' אמות על ד' אמות, וזהו מקום היחיד. ומקום הרבים שש עשרה, כי מתפשט היקף ד' צדדין, שהם ליחיד שש עשרה אמות - לצד אחד, כמו שהתבאר למעלה. והבן הדברים האלו מאוד, וכבר בארנו זה גם כן במקום אחר: ומה שאמר כי המלך סועד בכל יום ויום באחד מהם, בא לומר על חשיבות המלכות. וזה כי שאר מלכים נמצא המלך בכלל העיר, ולא בחלקי העיר. אבל יש למלכות רביעית דבר מיוחד, שהמלך סועד בכל יום פעם אחת בשנה באחת השווקים. וזה מורה על חשיבות של מלכות זה ביותר, שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. כי השווקים אשר שם מוכרים פרנסה, לא בלבד שיש בהם סעודות סתם אדם, אבל סעודות מלכים ימצא בהם. וכל זה לומר כי יש למלכות הזה החשיבות בפרנסתם ותענוג שלהם כמו שיש למלך. וזה שאמר כי המלך סועד בכל יום [ב]אחת מהם. ורצה לומר כי חשיבות מלכותו שם הוא נראה, כאשר יש במלכות זה שווקים מוכרי פרנסה, אשר זה ראוי למלכות לעשות סעודות מלכים, ומצד המלכות הוא זה שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. ודבר זה תוכל להבין כי אלו שס"ה שווקים, הם כנגד חלופי התנועות שיש בעולם לשמש, כמו שהתבאר. והנה המלך, שהוא השמש, נמצא בכל יום ויום באחד מהם. לכך אמר כי המלך סועד בכל יום באחת מהם, כי סעודת מלכים צריך לו שווקים, והבן זה: ואמר הנולד שם אף על גב שאינו דר שם, או מי שדר שם אף על גב שלא נולד שם, מקבל פרס מן המלך. ורוצה לומר שמקבלים כח מן המלכות, וזהו פרס שמקבלים. וכמו מי שנולד במזל החמה, מקבל כח מן החמה, או שדר במקום שהוא תחת ממשלת החמה, מקבל כח מן החמה. לכך הנולד במלכות הזה, או שדר תחת המלכות, מקבל כח מן המלכות. וזה שאמר הנולד או שדר שם מקבלים פרס מן המלך. וכל זה מורה על גודל כח המלכות, עד שכל אחד מקבל ממנו. והבן הדברים האלו מאוד, כי כל אלו דברים נאמרו כי יש למלכות הזה מקומות חשובים, והכל מצד המלכות, לכך אמר כי המלך נמצא בו. ולכך אמר שיש מקום להם שהוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, ובו שס"ה שווקים כמו שהתבאר. כי דבר זה כח החמה, כי מצד עצמה יש בו שלש מאות, ומצד כחה - והם חלופי התנועה - יש בה שס"ה: ומה שאמר כי יש ג' אלפים בי בני. דע לך כי ענין מלכות רביעית מיוחד בדבר זה, שהם בעלי ישוב בשווקים ובמרחצאות. כי שני דברים אלו הם ישוב העולם ותיקון האדם בפרנסה שלו. כי השווקים שם נמצא הפרנסה, כמו שאמר כי המלך סועד בכל יום באחד מהם. לומר לך כי אין פרנסתם וסעודתם כסתם אדם, אבל סעודת מלכים נמצא בהם. וכן המרחצאות הם עדון האדם, וכל זה מסוגל אל מלכות רביעית. והם הפך אותם שאינם כל כך בעלי ישוב, והם יושבי אהלים בלבד. ודבר זה בארו חכמים בפרק קמא דע"ז (ב ע"ב), אמרו שם לעתיד לבא שתאמר מלכות רביעית הרבה שווקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב עשינו, והכל לא עשינו אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה. והקב"ה אומר אליהם, שווקים עשיתם לצורך עצמיכם, לעדן עצמיכם. כסף וזהב שלי, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב אמר ה'", עד כאן. הרי לך כי ענין האומה הזאת שהיא מיוחדת מה שהיא בעלת ישוב ביותר. ודבר זה ענין מופלג בענין מלכות רביעית, והדברים האלה הם דברים גדולים, אי אפשר לפרש יותר: ומה שאמר ג' אלפי בי בני. כבר אמרנו כי מספר ג' מאות הוא מסוגל למקום מלכות רביעית, מפני כי מספר ג' מאות הוא מתיחס לחמה. וכבר אמרנו למעלה כי השמש כחה החום. ומפני כי המרחץ הוא מתיחס לחמימות המופלג בתוקף גדול, אשר הוא לחמה, ולכך שייך למלכות רביעית דבר זה. וראוי אל מספר ג' אלפים, שהוא יותר משלש מאות. כי מספר ג' מאות הוא לדבר שאינו יוצא מן השעור, אבל בי בני יש לו החמימות היוצא מן השעור, והוא מתיחס לחמה, הוא עוד במדריגה יותר גדול, ולכך אמר שיש שם ג' אלפי בי בני: ומה שאמר שיש לכל אחד ת"ק חלונות. מספר זה מסוגל לחלונות, לפי שהחלונות עשוים להביא האור, והאור נחלק לת"ק חלקים. ודבר זה תמצא בכמה מקומות, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב) הפוסע פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו שבאדם. והטעם הזה ידוע למבינים, והוא שתמצא חמש אורות בפרשת "ויהי אור", שתראה מזה כי אל האור שייך חמש: ומה שאמר צד אחד ים, וצד אחר הרים וגבעות, וצד אחד ברזל, וצד אחד חולסית ומצולה, עד כאן. כי אלו ד' דברים הם תוקף ארבע רוחות. כי ים הוא תוקף מערב, שלכך נקרא המערב בשם "ים" בכל הכתוב, "קדמה וימה" (בראשית יג, יד) מפני שהים במערב. וכן ההרים וגבעות הוא תוקף דרום. וזה תבין מפני שנקרא 'דרום' 'דר רום', שהוא לשון התרוממות וגובה. וזה מפני שהדרום נקרא ימין בכל מקום, כדכתיב (ר' תהלים פט, יג) "צפון וימין אתה בראתה". ויד הימין מסוגל בהתרוממות בכל דבר, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה". ובדרום, השמש בתכלית גובהה, וזהו 'וצדו האחר הרים וגבעות', שהם גבוהים ורמים, והוא חוזק דרום. וצדו אחד ברזל, נגד צפון, ששם תוקף וכח הברזל. כי "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד), כי משם ההשחתה, ומשם נולד כח ברזל שהוא משחית. ודבר זה ידוע מן אבן המגניטו, ששואבת הברזל, והוא בצפון, כאשר נראה לחוש העין. וחולסית ומצולה הוא תוקף מזרח. כי כל הכוכבים נראים עולים מן עומק מזרח, ולפיכך תוקף מזרח העומק, ששם השמש עולה מן העומק. כמו דרום, אשר תוקף שלו הרים וגבעות, מפני כי השמש דר בגובה בדרום. וחולסית הם אבנים קטנים, ודרכם לגדל בעומק: והנה לכרך הזה תוקף העולם כלו, כי יש לו כח ד' רוחות העולם. וכבר אמרנו כי כל ענין זה על שיש למלכות כח הישוב ביותר, וכל זה מפני כי הם מקבלים מן החמה, אשר היא מושלת בעולם, שהוא הישוב, ולכך מתיחס להם הישוב ביותר, ומשוער דבר זה כשיעור כאשר ראוי לחמה. ודברים אלו ברורים מאוד למי שמבין את אלו ד' דברים, עד שתמצא אלו ד' דברים במלכות רביעית. ומה שאמר שהם מעלות עשן חוץ לחומה, שלא לבטל האור והזיו. וכל הדברים האלו הם כח החמה. והתבאר לך תוקף המלכות, אשר יש להם אריכות הצלחה בעולם הזה. ומפני שעמדו חכמים על ענין מלכות רביעית וכחה, גלו לנו מהות המלכות הזה מה שאפשר מענין זה, ועוד יתבאר: ==פרק יח== הנה בארנו במה שיש בו די מענין מלכות רביעית, אשר חלק השם יתברך אליו חלק גדול בעולם, עד עידן עדנין. וחכמי אמת והחסידים והקדושים קבלו עול מלכות זה עליהם, כאשר עמדו על סוד מלכות רביעית זאת. וכבר כתבנו במה שיש בו די: ועוד נוסף בפרק ערבי פסחים (קיח ע"ב), שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית, ובכל שוק ושוק שס"ה בירנות, ובכל בירה ובירה יש שס"ה מעלות, וכל מעלה ומעלה יש בה לזון את כל העולם. אמר ליה רבי שמעון בר רבי, ואמרי ליה רבי שמעון בן יוסי לרבי, הנהו למאן, אמר ליה לך ולחברך, ולחברי חברך. שנאמר (ישעיה כג, יח) "והיה סחרה ואתננה קודש לה' לא יאצר ולא יחסן". תנא רב יוסף, "לא יאצר" זה בית אוצרותיהן, "ולא יחסן" זה בית גנזים. "כי ליושבים לפני ה' יהיה לאכלה ולשבעה ולמכסה עתיק" (שם), מאי "ליושבים לפני ה'", זה המכיר חבירו בישיבה. איכא דאמרי, זה המקבל פני חבירו בישיבה. מאי "למכסה עתיק", זה המכסה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו, טעמי התורה, עד כאן: כבר בארנו לך הרבה, כי מלכות רביעית זאת כח מלכותה במספר שס"ה, לטעם אשר התבאר. ודבר זה תמצא נמשך בכל דברי חכמים אשר עמדו על כח מלכות רביעית זאת. כי כח מלכות רביעית יש לו הכח אשר יש לחמה, והם שס"ה ימים, ובכל יום תנועה מיוחדת. . והנה לא במקום אחד בלבד, רק בכמה מקומות מזכיר מספר שס"ה, ומספר שלש מאות, אשר מזה תבין מהות המלכות הזה. ועתה בא להגיד על השפע אשר מקבלים מלכות זאת, וכאשר אמר הכתוב (בראשית כז, לט) "הנה משמני הארץ יהיה מושבך". ולכך אמרו שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית. ובאור ענין זה, כי יש במלכות הזאת שמקבלים שפע עליון, וכנגד זה יש כאן ג' מעלות, ובכל אחד ואחד מספר שס"ה; כי הפרנסה שהיא מעולם העליון, ומתפשט לעולם האמצעי, ומתפשט עוד יותר לעולם התחתון. ובכל אחד שמתפשט יותר הוא שס"ה. וכאשר הוא בהתחלה, הוא שס"ה מעלות, שכך ראוי אל כח מלכות רביעית. וזהו כנגד עולם העליון, אשר משם הפרנסה באה. וכאשר מתפשט לעולם האמצעי, מתפשט הפרנסה הזאת לשס"ה בירנות. כלומר, כי עדיין לא בא לעולם התחתון, לכך נקרא שהוא כבירה, שאינו בנגלה. וכאשר הוא מתפשט לעולם התחתון, מתפשט לשס"ה שווקים, כי השוק שם הוא בפעל הנגלה. כלל הדבר, שבא לומר בזה כי כח המלכות הרביעית מקבל כח הפרנסה מן העולם העליון. ואמר שבכל אחד מן המעלות יש לפרנס את כל העולם, כי שס"ה ימי החמה - כל אחד מן שס"ה הוא כל העולם, ולכך בכל אחד יש לפרנס כל העולם: ואמרו הנהו למאן. כי אי אפשר לומר בשום צד שיהיה דבר זה, שהוא כל כך המעלה, למי שאין לו המעלה האלקית כמו מלכות רביעית. ואם כן למה נברא דבר זה. רק כי כל דבר זה, דהיינו השפע העליון הזה, יהיו יורשים לעתיד אותם אשר ראויים לו. ומה שנמצא זה למלכות רביעית בעולם הזה, אינו רק הכנה שיהיו ישראל יורשים הכל לעתיד. אבל באין ספק הבדל גדול יש; כי אף אם יש למלכות הזה שפע העליון, אין ספק שהוא מתיחס השפע אל העולם הגשמי. אבל ישראל כאשר יהיו מקבלים השפע הזה העליון לעתיד, לא יהיה מתיחס אל ענין גשמי כלל. רק בעולם הזה הגשמי, המלכות הרביעית מקבלת השפע הזה, ואין זה שייך לישראל. רק כי מדריגות ישראל שיהיו יורשים כח המלכות הזה, כאשר יהיו ישראל מקבלים הכל. ולפיכך כל ענין זה שיש למלכות רביעית אינו רק הכנה אל ישראל, שיהיו יורשים לעתיד לעולם הבא הכל: ומה שאמר זה המכיר פני חבירו, ולמאן דאמר זה המקבל פני חבירו בישיבה. רוצה לומר שאינו דוחה דברי חבירו בישיבה; כאשר שמע דבר ממנו הוא מקבל דבריו, ומסכים ומודה על האמת, ושומע דברי חבירו. וכל זה הוא שלימות הישיבה, שיהיה קיום אל הישיבה. ומפני כך ראוי להם כל הדברים האלו, שהם עיקר הישוב שהוא בעולם הזה. ומקבלים זה מלכות רביעית, שיש להם בפרט הכנה לדבר שהוא ישוב העולם. אבל לעולם הבא, הוא מוכן לאותם שלומדים, שיש להם הכנה לישיבת התורה. והבן מה שאין ראוי למדריגה זאת רק מי שלומד בישיבה, לא הלומד מעצמו. כי דבר זה אינו ראוי למעלת המדריגה הזאת, שהוא דבר שהוא עיקר ישוב העולם, רק מי שמיוחד לו בעולם הזה אל הישיבה. ולכך אמר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה": והבן דברים אלו, ואין ספק בהן למי שיש בו חכמה ותבונה, במה שפרשנו בענין השווקים ובענין הבירנות ובענין המעלות, כי כלם דברים ברורים מאוד, רק שהדברים הם יותר עמוקים, ומה שאפשר לפרש - פרשנו, והחכם יוסיף דעת ותבונה. והנה החכמים גלו כח הצלחת המלכות הזה, והכל לבאר ענין אריכות גלותינו, שכאשר יעמוד על כח הצלחת המלכות, שוב לא ישאל ולא יפקפק בזה: ובפרק מקום שנהגו (פסחים נד ע"ב), ז' דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הן; יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות רביעית מתי תכלה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי יום המיתה הוא בודאי חוץ לגבול, שלא יתחבר עמו בגבול דבר, שהוא העדר לו, והעדר בודאי חוץ ממנו, ואינו בגבולו. ולפיכך דבר זה מכוסה מן האדם. וכן יום הנחמה, ודבר זה גם כן אין בו ידיעה, כי הנחמה חוץ מן האדם. שכאשר הגיע לו צרה, אין ידוע לו זמן שיהיה מתנחם אחר הצרה שהגיע לו. כי הנחמה לאדם הוא כאילו היה מגיע לו העדר, ויחזור ויקבל הויה אחר כך, ואין דבר זה ידוע לו מה שחוזר ונותן לו הויה, כי הוייתו חוץ ממנו: ועומק הדין הוא גם כן מכוסה ממנו. כי הדין מושכל מחויב, כי שאר דברים שהם אפשרים, כיון שאינם מחויבים, אינם שכל גמור. ולפיכך מה שאמר כאן 'ועומק הדין', רוצה לומר הדין המחויב, מפני שהוא מחויב ומוכרח הוא מכוסה מן בני אדם, במה שהאדם גשמי, ושכלו אינו שכל גמור, לא יוכל לעמוד על השכל המחוייב, שהוא הדין. ואילו היה יודע עומק הדין, היה האדם שכלי לגמרי, כי זהו אמיתות השכל, ולפיכך השכל המחויב הוא נבדל ממנו, שאי אפשר לדעת עומקו. ואין דבר שהוא מחויב רק הסבה הראשונה, שהיא מחויבת ומוכרחת, ובודאי אין לעמוד עליה כלל: ואין אדם יודע במה משתכר. שזה גם כן חוץ מן האדם, כי פרנסתו הוא חוץ ממדריגות האדם, כי דבר זה בארנו בחבור גבורות ה' (פס"ה) אצל כוס חמישי, שם הארכנו בדבר זה, ובארנו כי הפרנסה של אדם היא למעלה מסדר העולם, עיין שם. לכך אינו יודע במה משתכר. ואף אם האדם חושב כי בדבר הזה בודאי ישתכר, אין זה בודאי, כי אי אפשר לדעת זה: ואין האדם יודע מלכות בית דוד כשתחזור. וגם דבר זה חוץ לגבול וגדר האדם. ותראה כאשר נבנה בית שני, וחזר להם הבית, לא חזר להם מלכות בית דוד. ודבר זה צריך טעם נפלא מאוד, כי למה לא חזר להם מלכות בית דוד גם כן. וזהו למעלת מלכות בית דוד, שלא היה כד[א]י להיות מלכות בית דוד זורח עד לעתיד. ולפיכך אין אדם יודע מתי תחזור מלכות בית דוד. ואם לא היה בית דוד כל כך במעלה, לא היה אפשר במלכות בית דוד לבטל מלכות רביעית. ולפיכך בהכרח צריך אתה לומר שמלכות בית דוד מעלתו במעלה שאין ידיעת האדם תופס שם: וכן מלכות רביעית מתי תפול. שכבר בארנו לך למעלה כי נפילת המלכות הזה אין ידיעה בו מפני גודל ממשלת המלכות. ולפיכך אין אדם יודע מתי תפול. ולפיכך ראה אותה יעקב עולה ואינה יורדת. ומעתה התבאר במה שיש בו די להסיר השאלה הזאת, אשר חרפו עקבות משיחנו כאשר ראו אורך הגלות. אמנם יתבאר לך עוד דברים כבושים תשובת שאלה זאת בפרקים הבאים בעזרת השם. וכאשר תראה שלטון מלכות רביעית, ואשר משמיא נתן לה ארכה, יתורץ לך השאלה על אריכות גלותינו, כאשר יש למלכות הזה שלטון בעולם: והנה חכמי האמת באו לבאר ענין הזה במדרש פרשת שמיני בויקרא רבה (יג, ה); "באתר דנא חזא הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעא דחילה ואימתני ותקיפא יתירה" (דניאל ז, ז), זו מלכות רביעית. דניאל ראה שלשתן בלילה אחד, ולזאת בלילה אחד. ולמה, רבי יוחנן אמר ששקולה כנגד שלשתן, וריש לקיש אמר יתירא. פירוש, כי ג' מלכות ראה דניאל בלילה אחד כנגד ג' משמרות שיש בלילה. וכל משמר מן הלילה נגד מלכות אחד, והם ג' מלכיות, ולכך ראה שלשתן בלילה אחד. אבל מלכות רביעית שקולה נגד שלשתן, לכך ראה מלכות רביעית בלילה מיוחד, שיש בו ג' משמרות שהם בלילה אחד: וזה כי השם יתברך גזר על ישראל עד שהיו משועבדים תחת האומות בכל חלקיהם. כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד - גופו, וחלק השני הוא נפשו, וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו. ואלו החלקים אין זה כזה, אלו הם שלשה חלקים שיש באדם, והאדם כלול משלשה חלקים אלו. הנה יש באדם ד' בחינות; מצד חלקי האדם, שהם שלשה, כמו שאמרנו. ובחינה רביעית - מצד כלל האדם. ולכך השם יתברך שיעבד אותם בד' מלכיות. כי ג' מלכיות - לשעבד אותם בג' חלקי האדם, ומלכות רביעית כנגד כלל האדם, שיש בו אלו ג', וכל אחד בחינה מיוחדת. ולכך דניאל ראה ג' מלכיות בלילה אחד, וראה מלכות רביעית בלילה מיוחד. וזה כי ג' מלכיות הראשונות הם כנגד שלשה חלקי האדם, ומלכות רביעית נגד האדם בכללו, שהוא כולל שלשתן יחד: והלילה נחלק לג' משמרות, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ג. ), תניא רבי אליעזר אומר, ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר (ר' ירמיה כה, ל) "ה' ממרום ישאג שאג ישאג על נוהו". וסימן לדבר, משמרה ראשונה - חמור נוער. שנייה - כלבים צועקים. שלישית - תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה. ויש לשאול, למה בכל משמר ומשמר הקב'ה שואג 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו''. אבל יש לך לדעת, שהלילה הוא חושך, והוא דומה לגלות, שישראל יושבים בחושך ולא אור. ולכך כאשר נגאלו ישראל, כתיב (אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה", ולכך הלילה סימן לגלות. וכמו שהלילה נחלק לג' משמרות, כך הגלות נחלק לג' חלקים, והם דומים לגמרי אל המשמרות שהם בלילה, כי הם סימן אל שלשה חלקי הגלות. לכך השם יתברך יושב ושואג על כל משמר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'': כי בתחלה כאשר באו בגלות, היו נותנים עול על ישראל, ומכבידים עליהם הגלות ביותר. והיו ישראל נושאים עול ומשא גדול תמיד, עד שהיו ישראל כמו החמור, שנושא משא גדול. וזהו תחלת הגלות היו נוהגים כך, והוא מלכות בבל. כך היה חלק הראשון מן הגלות. חלק הב' מן הגלות היה דור של שמד, שהיו גוזרים עליהם מיתה ושמד. והוא כנגד משמרת השנייה, שכלבים צועקים. וכלבים צועקים הוא סימן מיתה, כמו שאמרו (ב"ק ס ע"ב) כלבים צועקים - מלאך המות בא לעיר. כך היה חלק הב' מן הגלות, שהיו הורגין בהן וממיתין אותם. ולכך אמר 'משמרה ב' כלבים צועקים', שהוא סימן יללה ומיתה, ולכך גם על זה הקב"ה יושב ושואג כארי. חלק הג' מן הגלות, אין שמד, השם יתברך ישמור עמו ישראל מזה, ונוהגים האומות עם ישראל כמו שנוהג הבעל עם האשה. כי האומות נחשבים בעל לישראל בגלות, שנאמר (ישעיה כו, יג) "בעלונו אדונים זולתך". והבעל - כאשר לא תמצא האשה חן בעיניו - הוא מגרשה (דברים כד, א). כך האומות, כאשר ישראל אינם מוצאים חן בעיניהם, מגרשים אותם, וזהו עיקר הגלות של חלק הג'. ועל זה אמר 'משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה'. ואמר במשמר הג' שהתינוק יונק משדי אמו, כנגד זה - בסוף הגלות יונקים ישראל, שנחשבו תינוקות בתורה, שיונקים מן שדי אמם, הראשונים שנקראים 'אמם'. וזה מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד, והם גולים ממקום למקום, עד שנשכחה בעוונותינו הרבים התורה לגמרי מישראל בסבת הגלות: וריש לקיש שאמר שהיא קשה משלשתן, דעתו כי כאשר מתחברים השלשה יחד, כמו שהיה אצל מלכות רביעית שהיה בו כל השלשה, וכאשר כל השלשה ביחד "איש את רעהו יעזורו" (ישעיה מא, ו), והוא יותר קשה מן השלשה אשר הם מחולקים כל אחד לעצמו: והתבאר לך כי כח מלכות רביעית הזה כחו על כל ג' מלכיות. לכך גם כן ארכה נתן לה כפי כחה, וכח שלה הוא משולש. ודבר זה הוא אריכות גלותנו, כי לפי גודל שלטון המלכות, נתן אריכות לה מן שמיא: ובאולי תאמר כי סוף סוף דבר זה הוא חסרונינו, מה שאין אנו מיוחדים ומוכנים לעולם הזה. דבר זה לחסרוני השכל, אבל שלימי השכל, אשר יש בו חכמה, הוא רואה את הנולד (תמיד לב. ), ורואה את חלקו חבלו ונחלתו אשר נתן לו השם יתברך לטוב לו כל הימים, וכמו שיתבאר (להלן פרקים יט, כ): ==פרק יט== בפרק כל המנחות (מנחות נג ע"ב), אמר רבי יצחק בשעה שהחריב הקב"ה את בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם עומד בבית המקדש. אמר לו, "ומה לידידי בביתי" (ירמיה יא, טו), אמר לו על עסקי בני באתי, אמר לו בניך חטאו וגלו. אמר לו שמא בשוגג חטאו, אמר ליה "עשותה המזימתה" (שם). אמר לו שמא מיעוטם חטאו, אמר לו "הרבים". אמר לו היה לך להזכיר ברית מילה, אמר לו "ובשר קודש יעברו מעליך" (שם). אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה, אמר לו "כי רעתיכי אז תעלוזי" (שם). מיד הניח ידו על ראשו, והיה צועק ובוכה, ואמר שמא חס ושלום אין להם תקנה. יצתה בת קול ואמרה לו "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (שם שם טז), מה זית אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופן. "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (שם), אמר רב חנן בר פפא לקול מלייהו של מרגלים נתרועעו דליותיהן של ישראל. דאמר רב חנן בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אמרו כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. מתקיף לה רבי אחא בר חנינא בר פפא, האי "לקול המולה", 'לקול מילה' מיבעי ליה. אלא אמר ליה הקב"ה לאברהם, קולך שמעתי וחמלתי עליהם; אני אמרתי ישתעבדו בד' מלכיות כל אחד ואחד כשעבוד מלכות מצרים, השתא חדא חדא מאי דפסיק להו. ואיכא דאמרי, אני אמרתי בזה אחר זה, עכשיו בבת אחת. אמר רבי יהושע בן לוי, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אמר רבי יוחנן, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה, כך ישראל אינם חוזרים למוטב רק על ידי יסורין, עד כאן: ובאור ענין זה, כי כן ראוי אל התחלת הויה שילמד זכות שלא יגיע הפסד אל ההויה. והתשובה על זה מן השם יתברך, אשר פעל ומסדר הכל באמת ובמשפט, 'בניך חטאו וגלו', שאף על גב שבניך הם, וראוים להיות מתדמים אל מי שיצאו ממנו, מכל מקום נמצא בהם החטא. ולפיכך אברהם מלמד זכות שמא בשוגג חטאו, והחטא בשוגג אין זה לעצם האדם, כי עצם האדם הוא דעתו, והשוגג עשה בלא דעת, והחטא שאינו בעצם האדם אינו נחשב כל כך. והשיב לו במזיד עשו. ועוד היה מלמד סנגוריא, שמא המעוט חטאו, ואין המעוט - שהוא הפרט - נחשב אצל הכלל. ולפיכך השיב כי רובם חטאו. ואז אמר שהיה לך לזכור ברית המילה. פירוש, אף על גב שחטאו, מכל מקום מצד חשיבות ומעלת עצם הצורה שבהם, אף שיש חטא מצד החומר, מכל מקום יש להם צורה נבדלת אלקית מצד עצמם. ודבר זה יתבאר לקמן כי יש לישראל צורה נבדלת אינה מוטבעת בחומר: וזה יורה המילה, שהמילה מורה על שלימות צורתן הנבדלת מן החמרי, כאשר המילה ביום השמיני (ויקרא יב, ג), והוא לאחר ז', שהם ימי הטבע שבהם נברא העולם הטבעי. והמילה שהיא אחר ז' ימים, שהם ז' ימי בראשית, היא על הטבע. ומעתה, אף כי הם נפתים ליצר הרע מצד החומר שבהם, הרי אין בטול לצורתן העצמית הנבדלת, ואין ראוי להם הפסד מצד הזה. ועל זה אמר כי גם צורתם השחיתו, וראיה לזה כי העבירו בשר קודש מעליהם, עד שנשתנו באמיתת עצמם. כי לפעמים הדבר נשתנה ויצא מן אמיתת עצמו, ונמשל כבהמה. וכיון שקבלו השתנות מצד צורתם, שוב אין כאן סנגוריא. ואז היה צועק ובוכה, כאשר שמע בטול צורתן הקדושה: והשיב לו הקב"ה, אל תהא סבור שדבר זה לעולם, כיון שקבלו ישראל השתנות בזה הדבר שהוא בטול צורתן, כי ישראל נמשלו לזית; מה זית תחלתו מר וסופו מתוק, כך ישראל תחלתן מר וסופן מתוק. ויש לך לדעת, הזית הוא עומד לדבר קדושה אלקית, ולקדש במשיחתו כל דבר שראוי אל קדושה (שמות ל, כד-לג). וכן ממנו האור, שהוא אינו גשמי. ורצה בזה, אף כי המילה מורה על צורתן, אין זה אמתת צורתן של ישראל. כי יש לישראל צורה נבדלת קדושה אלקית, ואמיתת צורתן הוא השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה להם, כמו שחתם בשמם באחרונה שם "אל", ולא נתקלקלה הקדושה שיש בהם: ומפני זה יש לזית סגולה שיש לדברים שאינם גשמיים, כי דברים הגשמיים, לשפלת מדריגתם, ימצאו מיד בשלימותן ובטובתן, כמו שנתבאר, ויתבאר בסמוך דבר זה עוד. אבל דברים שאינם גשמיים לא ימצאו בשלימותם ובטובתם בתחלה, רק באחרונה, למעלת שלימותם, כמו שהתבאר. ולכך ישראל, אף שהגיע צרות להם, דבר זה ראוי לישראל, במה שהם קדושים אלקיים. ולכך לא נמצאו בשלימותם ובטובתם בתחלה, עד לבסוף. וזה שאמר כי תחלתו מר, וסופו מתוק. מורה כי אין טובתם ושלימותם רק בסוף: ואמר כי סוף סוף באולי שעל ידי זה יגיע אבוד להם, כי דבר זה אינו, כי ישראל נמשלו לזית וכו'. אף כי הם קיימים לעולם הבא, מכל מקום אין כליון והפסד להם בעולם הזה. אף שאין העולם [הזה] מיוחד להם, מכל מקום מפני כי עולם הזה נברא בשביל עולם הבא, שיהיה האדם מכין עצמו בעולם הזה לעולם הבא, לכך יש להם קיום בעולם הזה. וכן מה שאמר רבי יוחנן אחר כך, 'נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה וכו''. כל זה ידוע, שהוא ממעלת הדבר שיש בו מעלה נבדלת, כמו שאמרנו. כי ישראל אשר יש בהם הנפש הנבדלת, אינם חוזרים למוטב כאשר ראוי אל הנפש הנבדלת, רק על ידי יסורין. כי היסורין ממרקין ומטהרין ומסלקין פחיתות הגשמי החמרי, כמו הכתישה שמסלק פסולת הזיתים. ודבר זה בארנו למעלה: ואמר לקול המולה של מרגלים. כבר התבאר ענין זה כי בשביל המרגלים גלו, כאשר המרגלים שהיו דור ראשון שיצאו ממצרים, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ולא רצו לכנוס לארץ, שבזה נראה כי אין לישראל חבור לארץ, כאשר ראוי שיהיה חן מקום על יושביו (סוטה מז. ). ואם כך היה אצל ישראל, לא היו מואסים בה. אבל מה שלא היו רוצים לבא לארץ, וירגנו באהליהם (תהלים קו, כה), ונשאו קולם ויבכו בכיה של חנם, נראה בזה שיש לישראל פירוד מן הארץ, ולכך גלו ממנה. וזה נראה בדור ראשון שיצאו ממצרים, והם התחלת ישראל, ובהם נראה פירוד זה: ואמר לו הקב"ה, אמרתי לשעבד את ישראל בכל מלכות ומלכות, בשבילך ישתעבדו בכל ד' מלכיות ביחד. ודבר זה מפני כי אברהם הוא התחלה אל ישראל, והוא אחד. ומצד התחלה, כל ד' מלכיות גם כן הם כמו אחד. ולפיכך, כשם שאברהם הוא אחד, כך ד' מלכיות אלו הם גם כן אחד. ולכך לא ישתעבד בהם כל אחד ואחד, רק ד' מלכיות יחד, כאילו היו כלם ביחד איש אחד. והדברים האלו יש להבינם: ובמדרש (ילקו"ש ח"א תתמז), "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא, כא), אמר הקב"ה לישראל, לא תעשו את התורה על מנת לקבל שכר מיד, כל מי שעושה כך נקרא 'רע', ואינו מתנקה, שלא הניח לבניו כלום. שאילו בקש אברהם שכרן של מצות מיד, האיך היה משה אומר (שמות לב, יג) "זכור לאברהם וגו'". וכן אליהו אמר (מ"א יח, לו) "ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע", ואני נזכר להם. אבל אם עשה גוי מצוה, מיד ליד אני נותן שכרו, שנאמר (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו" בעולם הזה, ואין בידו לעולם הבא. מהו "לא יאחר לשונאו" (שם), אינו נותן שכר לשונאיו ממה שלאחריו: פירוש זה כמו שבארנו במקום אחר, כי התשלומין הם בסוף ובהשלמה. ודבר זה אמרו ז"ל גם כן באמרם (ב"מ סה. ) אין שכירות משתלמת אלא בסוף. וכמו שהוא מורה הלשון שנקרא 'תשלומין' מלשון שלם, כאשר נשלם הדבר אז כאן השכר. ואין השכר רק בשביל שלימות הדבר, והשלימות הוא בסוף הדבר, כי אין השלימות בחצי דבר. ולפיכך אם האדם מבקש שכרו בעולם הזה, כאילו הוא מבקש שיהיה סופו בעולם הזה. ולפיכך אמר "יד ליד לא ינקה רע", כי כאשר מבקש שכרו מיד, מבקש שיהיה לו סוף, ואז יש לו העדר, אשר ההעדר הוא הרע הגמור, והמציאות הוא הטוב: אבל האומות סופם בעולם הזה, ואין ראויים לעולם הבא, ולכך השם יתברך נותן להם שכרם - שהוא בסוף - בעולם הזה, שהוא סופם של אומות. ולא כן ישראל, אשר מזומנים לעולם הבא, וכיון שכך הוא, אין ראוי שיקבלו השכר - שהוא שלימותם - בעולם הזה, אבל שכרם הוא בסוף, לכך שכרם אינו רק לעולם הבא. ומה שאוכלים בעולם הזה אינו רק פירות, כי עיקר השכר, שהוא עצם השכר, ראוי שיהיה בסוף, כי כך הוא ראוי שיהיה השכר בסוף. והדבר שהוא נמשך מן עצם הדבר, וזה נקרא 'פירות', ודבר זה אינו עיקר, והוא בעולם הזה. רק הדבר שהוא עיקר הוא בסוף, כמו שאמרנו. ואמר שאינו מתנקה, בשביל שלא הניח לבניו אחריו. כי כאשר עדיין שכרו אצל השם יתברך, הנה השם יתברך משלם שכר האבות לבנים, כי גם זה בכלל שכרו. אבל כאשר קבל שכרו, לא הניח כלום לבניו, כי שכרו ניתן לו כבר, ואם כן מאיזה צד יקבלו בניו שכר מצד אביהם, הרי כבר קבל שכרו: ועל דבר זה יסד דוד עליו השלום ה"מזמור שיר ליום השבת וכו'" (תהלים צב, א-טז). ולא מצאנו בכל המזמור הזה שנזכר יום השבת, שאמר "מזמור שיר ליום השבת". אבל מפני כי השבת בו השלים השם יתברך העולם, ומפני כי יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, דבר זה יחשב חסרון. ועל זה אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה. ומפני כי השלמה הזאת אינה רק מצד עולם הבא, ועל ידו יושלם הכל, כמו שיתבאר, ולכך אומר "מזמור שיר ליום השבת", ופירשו ז"ל (סוף תמיד) ליום שכולו שבת, והוא מנוחה לחי עולמים. כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל. ולפיכך כל המזמור הזה כפול; "טוב להודות ולזמר לשמך עליון" (תהלים צב, ב). וכן (שם) "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", כל המזמור הזה הוא כפול, מפני שהוא מיוסד על עולם שהוא עולם כפול: ואמר "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" (שם שם ב). כי ההודאה שהכל הוא אל השם יתברך, ועל זה שייך ההודאה, שאנו מודים לו כי הכל אליו. כלומר, כי האדם הוא מודה אל השם יתברך שהכל הוא שלו, שהרי השם יתברך ברא את הכל, ומפני שהוא יתברך ברא אותם, הכל הוא שלו. וזהו ענין ההודאה, כמו שהתבאר בכמה מקומות דבר זה. ובשבת - שהכל ברא בששת ימי בראשית, והשלים הבריאה ביום השבת, לכך אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". ואמר "לזמר לשמך עליון", כלומר שיש להודות אל השם יתברך כי הכל הוא שלו, שהרי הוא ברא הכל, ובריאת העולם הזה שהוא שלם, והוא במעלה עליונה, ולכך יש לזמר לשמו, שהוא עליון על הכל עוד. ויש לפרש גם כן "טוב להודות לה'", שהוא ברא הכל. ואחר שבראם, יש לו הכח להפסיד אותם. וזה שאמר "ולזמר לשמך עליון", שהוא יתברך עליון ומושל עליהם: ואמר "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (שם שם ג). כי הבוקר הוא עולם הבא, שהוא כולו אור, כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ב ע"ב) שנקרא עולם הבא "בוקר", ועולם הזה נקרא "לילה". וזהו "ואמונתך בלילות", הוא עולם הזה שדומה ללילה. ובודאי בעולם הבא אז נראה החסד והטוב שהשם יתברך עושה עם הצדיקים. ובעולם הזה, שאין הצדיקים שרוים בטובה, "להגיד אמונתך בלילות", כי עולם הזה דומה ללילה, ובו יגיד אמונתו. כי אף על גב שהוא בצרה, הוא מאמין בו יתברך שיהיה לו הטוב בעולם הבא: ואמר "עלי עשור ועלי נבל וגו'". כלומר שיהיה משורר ומזמר שבח שלם ומלא, וזהו "עלי עשור", וכדאיתא (במנחות) (ערכין יג ע"ב) כנור שהיה במקדש היתה של ז' נימין, ולימות המשיח של שמונה נימין, ולעתיד של עשרה נימין. ורוצה לומר, כי השיר מורה על שלימות, כי על שלימות דרך לזמר ולשורר, וכמו שהאבל הוא על ההפסד, כן השיר מורה על השמחה. לכך אמרו כי שלימות של עולם הזה אינו רק עד ז', כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית. ולימות המשיח של שמונה נימין, כי השלימות שיהיה לימות המשיח יהיה על הטבע. ואפילו למאן דאמר (ברכות לד ע"ב) אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, מכל מקום השלימות הוא מגיע אל מעלה עליונה יותר מן עולם הזה, ולכך הכנור של ימות המשיח של שמונה. ולעתיד, שלא יהיה טבע גשמית כלל, אבל השלימות יהיה נבדל לגמרי, אז יהיה הכנור של עשרה נימין. כי העשרה נימין מורה על קדושה אלקית, כי העשירי הוא קודש, ומורה על עולם הבא שהוא עולם קדוש, ועולם הבא נברא ביו"ד (מנחות כט ע"ב), ולכך כנור של עולם הבא הוא של עשרה נימין. ולכך המזמור הזה, שהוא נאמר ליום שכלו שבת, נאמר "עלי עשור ועלי נבל": ואמר "כי שמחתני ה' בפעלך וגו' איש בער לא ידע" (שם שם ה, ז). כלומר, כי מתחלה הייתי מצטער כאשר ראיתי כי יש צדיקים בעולם הזה ברע, ורשעים שהם בטובה ובשלוה. וכאשר ראיתי פעלך - שמחתני, כי אז ידעתי שאין כאן שום חסרון בעולם שבראת. אבל "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (שם שם ז), ולכך חושב כי יש כאן חסרון. שאף אם הרשעים מצליחים בעולם הזה, הצלחתם הוא כמו העשב שהוא ממהר לפרוח, וכיון שהוא ממהר לפרוח, כן ממהר להיות נאבד. כי נראה ששלימותו הוא קטן, ואין לו שלימות גדול. ודבר שהוא קטן, ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפעל, כפי שהוא קטן מאוד, וכמו שנתבאר. אבל דבר ששלימות שלו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפעל, כפי מה שהוא גדול. אבל כשיצא לפעל יש לו קיום גמור. וכמו שתראה בתמר ובארז, שהתמר אינו ממהר לצאת לפעל, ובזמן רב הוא יוצא לפעל, ומשיצא לפעל, והוא בשלימות שלו, יש לו קיום. ולכך הרשעים שהם מצליחים בעולם הזה, מפני ששלימותם הוא קטן, לכך ממהר לצאת שלימותם לפעל בעולם הזה, לפי קטנות שלימות שלהם. לכך ממהר, כי העולם הזה גם כן לפי קטנות שלימתו יצא לפעל קודם. וזה שאמר (שם שם ח) "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", כי העשב ממהר לצאת אל הפועל, וכמו שהעשב ממהר לצאת אל הפועל, כך ממהר להיות נאבד. וכן הרשעים, מה שהם בעולם הזה בטוב ובשלימות, אין זה רק כמו עשב, שהוא ממהר לפרוח, ולכך הוא ממהר להיות נאבד גם כן. אבל הצדיק, לפי גודל שלימותו אינו ממהר לצאת לפעל כל כך, ולכך אינו מקבל שלימותו, רק לעולם הבא שכרו, ואינו ממהר להיות נאבד גם כן. והכל כמו שהתבאר הדבר; מי שיש לו שלימות קטן, לכן מיד בעולם הזה ממהר לצאת לפעל. אבל הצדיק, ששלימותו גדול, מאחר לצאת שלימותו לפעל - לעולם הבא: וזה שאמרו בברכות (ה ע"ב) שאמר לו רבי יוחנן לרבי אלעזר שהיה מצטער, אמר לו למה אתה מצטער, אם בשביל מזוני שלא היה לך כדי סיפוקך, אין אדם זוכה לשתי שלחנות. כלומר, הסעודה שהיא השלימות אל האדם, אין אדם זוכה לשתי השלימות, שאם היה לך השלמה בעולם הזה לא יהיה לך השלמה בעולם הבא. כי דבר זה אי אפשר שיהיה לאדם שתי שלימות. לכך [אין] השלמתך בעולם הזה. ובתוספת (שם ד"ה לא כל) גרסי 'אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות', כלומר אין כל אדם כך, אבל בודאי נמצאו הרבה שזכו לשתי שלחנות, כמו רבי שהיה עשיר גדול (ב"מ פה. ). ופירוש זה אי אפשר, כי איך יהיה לאדם שתי השלמות, כי השלימות שיש לאדם - כאשר נמצא בפעל הגמור, ולכך אי אפשר שיהיה האדם בשלימות ובפעל בעולם הזה, וגם יהיה בפעל בעולם הבא. כי אם הוא בשלימות בעולם הבא, אי אפשר שיהיה בשלימות ובפעל בעולם הזה. ומאחר שלא היה בשלימות ובפעל בעולם הזה נראה כי אין ראוי לו עולם הזה. ואם היה בפעל בעולם הזה, אם כן אין לו עולם הבא, מאחר שעצם שלימותו שהיה בפעל, היה בעולם הזה. וזה שאמר 'אין אדם זוכה לשתי שלחנות', כי השלחן - על ידי זה הוא בשלימות ובפעל מה שראוי אל האדם. וגם רבי לא זכה לשתי שלימות, שאם היה לו השלמה בעולם הזה לא היה לו יסורין, שתראה מזה כי לא היה לו השלמה כלל בעולם הזה. והיינו דאמרינן במסכת ערכין (טז ע"ב) כל אשר הוא ארבעים יום בלא יסורין, כבר קבל עולמו בעולם הזה. והיינו משום שכבר היה שלם וקבל השלמה בעולם הזה, ואין אדם זוכה לשתי סעודות, רוצה לומר לשתי השלמות: ולכך אמר דוד כי בודאי "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און" (ר' תהלים צב, ז-ח). אבל הצדיקים הם כתמר וכארז. ואמר שהם "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו" (שם שם יד). כלומר כי הצדיק נטיעתו ומקומו בבית ה', בחצרות אלקינו יפריחו. כי נשמת הצדיק נטוע ועומד במדריגה העליונה הקדושה, ולכן אין שלימתו בעולם הגשמי, שאין ראוי לזה, מאחר כי נשמתם שתולים בבית ה', לכך אין יוצא שלימותם לפועל רק בעולם שהוא גם כן קדוש נבדל. לא כן הרשעים, שנשמתם במקום שאינו קדוש, לכך שלימתם יוצא לפעל בעולם שאינו קדוש. וכל זה "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו" (תהלים צב, טז), מה שנמצא רשעים מצליחים בעולם הזה, והצדיקים ביסורין בעולם הזה. וכאשר תעמוד על דברים אלו, אז תדע באמת ובאמונה מה שאין לישראל עולם הזה, ורוב עולם הזה הם בצרה, שאין דבר זה מורה על מיעוט שלימותם הגדול אשר יש להם בעולם, אשר להם מיוחד הוא עולם הבא, ואין להאריך יותר: ==פרק כ== כל דבר שהוא בעל גשם, או מתיחס אל גשם, הוא בעל תכלית, כי אי אפשר שיהיה גשם בלתי בעל תכלית, ודבר זה מבואר ליודעים. ומעלת ושלימות הגשם בתכלית שלו, כי בתכלית הדבר שם נשלם הדבר, ולכך שם שלימותו. כי אין ראוי שיהיה בשלימות דבר כאשר לא הגיע אל שלימותו. ודבר זה מה שאמר (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון". שרוצה לומר כי לפני השבר, שהוא הסלוק וההעדר, היה התכלית שלו. ותכלית הדבר שם הוא שלימתו. כי אין ספק כי בתכלית הדבר שם הוא נשלם. ומפני ששם הוא נשלם, ראוי שיהיה שם שלימתו. ולפיכך לפני שבר, שהוא תכליתו שלו, שם הוא גאון שלו, שהוא שלימותו. ומזה תדע כי הדבר שהוא בשלימותו ובמעלתו בעולם הזה, תדע כי זהו תכלית, ואינו מוכן לשלימות אחר יותר גדול מזה. ואינו כך הדבר שאינו בשלימותו, מורה על שאינו בתכליתו וסופו, שאם היה בתכליתו וסופו היה גם כן בשלימותו, אחר כי תכלית וסוף הדבר - שם שלימותו. וכאשר אינו בשלימותו, יוודע שהוא מקוה ועומד לשלימת עוד: ומזה תדע ותבין, כי כאשר אתה רואה שלימות האומות בעולם הזה, תדע שזהו תכליתם וסופם, אין עומדים לשלימות אחר יותר גדול מזה. אבל ישראל אינם כך, אחר שתראה שהם אינם בשלימותם בעולם הזה, תראה מזה כי לא הגיעו לתכלית וסוף שלהם. ואל יקשה לך, כי היו ישראל במעלתם בימי דוד ושלמה, שאין להביא ראיה מן המעט, כאשר תראה הצרות שעברו על ישראל, שלא היו בהם שקט ושלוה, ומזה נראה כי הם עומדים לקבל שלימות יותר. וכאשר תבין דברים אלו בענין האומות, אז אין לך לקנאות על גדולת[ם] [ב]עולם הזה: ואלו דברים בארו חכמים וגלו לנו דברי חכמה במדרש תנחומא (ויצא סימן ב), ומדרש רבה פרשת אמור (כט, ב); רבי ברכיה בשם רבי מאיר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, של יון עולה ויורד. אמר ליה הקב"ה ליעקב, יעקב אף אתה עלה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, תאמר כשם שיש לו ירידה לאלו, כך יש לי ירידה. אמר ליה הקב"ה לישראל, אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. "בכל זאת חטאו עוד ולא האמין בכל נפלאותיו" (ר' תהלים עח, לב) זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה. אמר ליה הקב"ה, אילו האמנת ועלית, לא היה לך ירידה עולמית. עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהיה בניך משועבדים בד' מלכיות בעולם הזה, במסים ובארנוניות ובגלגולת וכו'. יכול לעולם, תלמוד לומר (ירמיה ל, י) "אל תחת ישראל כי אני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה. "ושב יעקב" (שם) מבבל, "ושקט" (שם) ממדי, "ושאנן" (שם) מיון, "ואין מחריד" (שם) מאדום. "כי כל הגוים אעשה כלה אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" (שם שם יא), אומות העולם שהם מכלין שדותיהם, אעשה כלה. אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כי כתוב (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", "ויסרתיך במשפט" (ירמיה ל, יא) ביסורין בעולם הזה, כדי לנקותך לעולם הבא: ופירוש סוד מאמר הזה, הכל הוא להודיע לנו, כי אף אם אין לישראל עולם הזה, אין נחשב זה חסרון. כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות, כמו שהתבאר גם כן לפני זה, וכבר התבאר טעם דבר זה במקומות הרבה למה האומות מתיחסים אל ד' צדדין, וישראל מתיחסים אל הנקודה האמצעית. מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'. אבל ישראל, שיש להם מדריגה בלתי גשמית, הוא נגד האמצעי, שהרי האמצעי אין לו רוחק כלל, שאינו נוטה לשום צד, ולפיכך האמצעי מתיחס אל בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולכך ישראל הם אחד, שהרי האמצע הוא אחד, והצדדין הם ד': וכאשר ראה יעקב עליות המלכיות, ידע שממשלתם יש להם סוף, כי כל התעלות הגשמי יש לו סוף ותכלית, מפני שכל התעלות - שיהיה נמצא בשלימות מדריגתו לגמרי בפעל, ולכך הוא עולה במדריגתו עד שהוא בפעל. וכאשר הוא בפעל אז הוא סופו ותכליתו, כמו שהתבאר. כי כל דבר הגשמי תכלית שלימותו הוא סוף שלו. וכבר אמרנו כי בשלימות מדריגתו של הדבר הגשמי הוא הקץ והסוף: ואמר הקב"ה ליעקב 'אף אתה עלה'. כי מעלת יעקב כמו שאמרנו, מחולק מן המלכיות, כי יש ליעקב מעלה נבדלת. ולכך אומר לו הקב"ה 'עלה'. כי אין ספק כי העלייה היא התעלות, שזהו ענין העליה, שהיה עולה בסולם השמימה. ולכך אמר 'עלה', שלא יהיו האומות משתעבדים בישראל כאשר יהיה להם המעלה העליונה. ואמר לו שאם אתה עולה, אין אתה יורד לעולם. ודבר זה, כי דוקא בד' מלכיות, שהם מתיחסים אל הגשמי, וכל גשם הוא בעל גבול, לכך יש סוף ותכלית לאלו. וזה שייך בגשם, אשר נמצא בו קץ ותכלית, וזהו בדבר שהוא גשמי. אבל דבר שהוא נבדל, כל אשר הוא עולה הוא מתקרב אל השם יתברך כאשר הוא מתעלה, ולכך אמר לו הקב"ה 'אף אתה עלה'. ומפני שאין מעלתו של יעקב כל כך גדול, כי סוף סוף הוא אדם, ולכך לא עלה. כי עליות הגשמי הוא אל הקצה ואל הסוף. רק עליות יעקב, אם היה עולה, היה עליתו להיות דבק בו יתברך. ובשביל כך, אילו עלה היה לו דביקות בו יתברך, ולא ירד לעולם. כי על ידי העליה הזאת יהיה בפעל הגמור, וכאשר היה בפעל הגמור, יהיה דבק בו יתברך לגמרי: וזה שאמר בזה הלשון 'אילו האמנת ועלית'. כלומר, המאמין באחד דבק בו לגמרי כאשר מאמין בו. ולכך עליה זאת הוא דביקות לגמרי בו, ולא תרד כלל. ובשביל שלא האמנת, אם כן אין כאן הדביקות בו יתברך לומר כי השם יתברך בעצמו הוא השלמת יעקב, והיה השלמתו מצד כי היה יעקב דבק בו. אבל כאשר לא עלית, ולכך לא דבק היה בו יעקב מה שראוי להיות דבק בו יתברך, ואם כן הוא נפרד מן העלה, ובשביל כך היו האומות משעבדין בהם. ולא כן אילו עלה יעקב, עד שהיה בפעל הגמור, וזהו תכלית עלייתו, ובזה היה לו דביקות גמור בו יתברך. וזה שאמר 'אילו האמנת ועלית', כי האמונה בו יתברך הוא דביקות גמור. ולכך כאשר לא האמנת, יש לבניך פירוד מן השם יתברך, ואינם בפעל הגמור, והדבר שאינו בפעל הוא בשעבוד. ובשביל כך יהיו משועבדים בד' מלכיות במסים ובארנוניות ובגלגולת ובזימיות, כאשר חסר התעלות אל תכלית המדריגה מה שראוי שיהיו בשלימות ובפעל. והם חסרים הדביקות בו יתברך, וזה שלימות מעלתם, אשר מרמז עליו העליה במדריגת הסולם, שיהיה בשלימות ובפועל, ולכך הם משועבדים לאחרים. ואם היו עולים אל שלימות מדריגתם להיות דביקים בו יתברך לגמרי, לא היו משועבדים לאחרים. והבן את ד' דברים 'במסים וכו'' שזכר, נגד ד' מלכיות שהם משועבדים להם: והבן עוד מה שאמר 'האומות שהם מכלין שדותיהם, אותם אעשה כלה, ישראל שאינם מכלין שדותיהן, לא אעשה כלה'. והדברים האלו גדולים מאוד כאשר תבין הדברים אשר בארנו לך למעלה. כי ישראל אינם בעלי השלמה מצד עצמם, כמו שהם האומות. ולפיכך צוה השם יתברך לישראל מצוה זאת (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", שמאחר שישראל אינם בעלי תכלית מצד עצמם, יהיו נוהגים במדה זאת "לא תכלה פאת שדך". וצוה לתת הפאה לעניים, וזה נחשב כאילו הפאה שלהם - שהוא תכלית שלהם - הוא אל השם יתברך. וכך אמרו במדרש (תו"כ שם) כל הנותן מתנות עניים כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ודבר זה בארנו בפרשת אמור בחבור גור אריה (ויקרא פכ"ג אות כד), כי הנותן מתנות עניים דוקא כאילו נתנו אל השם יתברך. וזה יורה לך כי ישראל נותנים תכלית שלהם אל השם יתברך, כי הוא יתברך תכלית להם. ומפני זה אין לישראל קץ ותכלית, שהרי לא הגיעו אל התכלית בצד עצמן, רק תכלית שלהן אל השם יתברך, ומצד הזה אין הפסק להם. וזה שאמר כי באומות שמכלין שדותיהן, וזה מורה לך כי התכלית שלהן הוא אצל עצמן, ולכך יש להם קץ וסוף. אבל ישראל שאין מכלים שדותיהן, הם נותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, דהיינו לעניים, שנחשב מתנת עניים כאילו נתנו אותו אל השם יתברך, ובשביל כך תכלית ישראל אצל השם יתברך: ופסוק זה של "לא תכלה פאת שדך" כתיב קודם ראש השנה, שהוא יום הדין ויום המשפט. ואמר לך כי אל תהיו יראים מיום הדין שיהיה חס ושלום כליון בישראל, כי זה אינו, כאשר ישראל אינם מכלים שדותיהן, ונותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, להורות כי תכליתן של ישראל הוא אל השם יתברך, ודבר זה אין לו הפסק וכליון. וכך מורה עצם השם שנקראו "ישראל", כתיב בסוף השם שם "אל", להורות כי סוף ותכלית שלהם הוא אל השם יתברך, ויתבאר עוד בפרק שאחר זה. וזה שאמר הכתוב (ירמיה ל, יא) "בכל הגוים אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט". כלומר, אף שהוא יתברך במשפט מייסר אותם, אבל אין עושה אותם כלה. והתבאר כי ישראל הם עומדים קיימים לנצח. ואל תאמר כי אלו דברים נאמר בהרחבת הלשון בלבד, רק נאמרו בחכמה מופלגה מאוד. ואין להאריך עוד בזה, אך יש לך להבין הדברים האלו: ==פרק כא== אחר שבארנו לך בפרקים הקודמים, שאי אפשר לעולם בלא מושלן של מלכות של האומות, והם ד' מלכיות. וישראל האומה היחידה, היא מלכות שיש בה הקדושה האלקית, והיא מובדלת מן המלכות האומות. וזה כי המלכיות האלו הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה, שאין הדבר הזה כך כלל, כמו שבארנו למעלה, כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש (ויקרא יט, ב), ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה, כמו שהתבאר למעלה גם כן. ודבר זה מבואר, ואין מכחיש אותו מי שיש בו חכמה. ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי. ובחינה זאת היא מצד הפועל, שהוא נבדל מן הגשמי. ויש בעולם הזה גם כן בחינה גשמית, וזה מצד הנברא עצמו, שהוא גשמי. וכנגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות; האומות שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת. והאומה הישראלית, האומה הקדושה, כנגד הבחינה השנית, שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית. לכך יש לישראל התורה והמצות, וכל זה דברים אלקיים בלתי גשמיים. ומפני כי העולם הזה הוא גשמי, והגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', שהם רחוקים מחולקים, והם ד' רוחות העולם. ואלו ד' רחקים הם מחולקים כל אחד לעצמו, ואין זה כמו זה. כנגדם יש בעולם ד' מלכיות מחולקים, שאין זה כמו זה. ומפני שיש בכל שטח אמצעי, והוא מסולק מכל ד' צדדין, לכך כנגד זה הוא המלכות הקדושה, הוא מלכות ישראל: וזה ענין ד' מלכיות שעמדו בעולם, שהם נגד ד' צדדין אשר הם אל הגשם, והאמצעי מן השטח מתיחס אל הנבדל, כאשר התבאר פעמים הרבה, שכשם שהצדדין מן השטח הם מתיחסים אל הגשם, בעבור שהצדדין הם בעלי רוחק, שהרוחק הוא מתיחס לגשם. אבל האמצעי מתיחס אל הנבדל, שאין לאמצעי שום רוחק, ומפני זה הוא מתיחס אל הנבדל מן הגשם, שלא שייך רחקים בדבר אשר הוא נבדל. ולכך היה המלכות הקדושה האלקית אחת, והיא כנגד הבחינה הנבדלת הבלתי גשמית בעולם הזה. אבל המלכיות שהם מצד הגשמי של עולם הזה, הם ד', כמו שהתבאר. ואלו דברים הם ברורים מאוד. ולפיכך תמצא שאמר (דניאל ז, ב) "חזה הוית בחזוי לילא וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא". ומן הים היו עולים אלו ד' חיות, שהם ד' מלכיות שראה דניאל. וזה מפני שאמרנו, כי אלו ד' מלכיות הם מכח העולם הזה הגשמי כמו שהתבאר, ולכן ד' רוחי שמיא היו מביאין אלו ד' חיות, שהם ד' מלכיות: ובפרק קמא דע"ז (ב ע"ב) קאמר מאי שנא דחשיב טפי הני תרי מלכותא, דהיינו מלכות פרס ומלכות רביעית, משום דמשכי מלכותייהו עד ביאת המשיח. ויש לשאול על שתי מלכיות אלו, למה מלכות שלהם נמשך עד מלך המשיח, ולא מלכות בבל ולא מדי. וכל אלו הדברים תבין מן הדברים אשר אמרנו למעלה, כי אלו ד' מלכיות הם מתחייבין מן ד' צדדין כמו שאמרנו, ואלו ד' צדדין יש בהן שני צדדין שהם צד הימין צד השמאל, שהם שקולים ושוים: ובפרק קמא דיומא (י ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי, עתידה שתפול אדום ביד פרס, שנאמר (ר' ירמיה מט, כ) "לכן שמעו דבר ה' אשר יעץ על אדום אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נוה וכו'". עוד שם, אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אלעאי, עתיד אדום שתפול ביד פרס קל וחומר, ומה מקדש ראשון שבנאו בני ישראל, והחריבו כשדיים, נפלו כשדיים ביד פרסיים. מקדש שני, שבנאוהו פרסיים, והחריבו אדום (גיטין נו. ), אינו דין שיפול אדום ביד פרסיים. אמר רב, עתידה פרסיים שיפלו ביד אדום. אמר ליה רב כהנא בנויי ביד סתורי, אמר ליה אין, גזירת מלך היא. איכא דאמרי, אמר ליה אינהו נמי דסתרי בי כנשתא. תני נמי הכי, עתידה פרס שתפול ביד אדום; חדא - דסתרי בי כנשתא. ועוד, גזירת מלך היא שיפלו בונין ביד סותרין. אמר רב יהודא אמר רב, אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשעה בכל העולם כולו ט' חדשים, שנאמר (מיכה ה, ב) "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובו על בני ישראל", עד כאן. ומחלוקת החכמים האלו הם דברים נפלאים מאוד. יש לך להבין אותם מן הדברים אשר בארנו לך, כי אלו שני מלכיות הם נמשכים עד המשיח, ומחלוקתם איזה יהיה בסוף. כי אף שאמרנו כי אלו שני מלכיות הם מתדמים במשיכת המלכות, אבל שיהיו שניהם נמשכים לגמרי עד זמן המשיח - דבר זה אי אפשר, כי יש לאלו ב' מלכיות בחינות מחולקות שאין זה כמו זה. ולפיכך אי אפשר שלא יהיה האחד גובר על השני אותו שהוא מוכן ביותר לזה: ואמר אחריו שאין בן דוד בא עד שנתפשט מלכות הרשעה בכל עולם ט' חדשים. והטעם כי יהיו ישראל נחשבים כאילו נולדו, וכדכתיב (תהלים כב, לב) "ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". ועוד כתיב (ישעיה סו, ח) "היוחל ארץ ביום אחד היולד גוי פעם אחד". ועוד כתיב (תהלים קב, יט) "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו'", ואלו הם דור של משיח, שיהיו נחשבים שנולדו מחדש, ומפני שיוצא לפעל הכח הנסתר העליון הפנימי הוא עולם המשיח. וקודם זה יהיה מתפשט מלכות הרשעה ט' חדשים בכל העולם, ובזה הזמן יולד בו ישראל, שנקראים ישראל 'אדם' (יבמות סא. ). ובאלו ט' חדשים אשר יוצא לפעל ישראל, יהיה מלכות הרביעית מושל בעולם, ומן מלכות זה יקבל המלך המשיח המלכות. ולא יהיה מלך המשיח מקבל המלכות מן שנים, רק מן אחד, ראוי לענין זה נקרא מלכות ד'. ולכך תחלה תפול מלכות פרס, שהוא שלישי, ביד מלכות רביעית, ומן מלכות רביעית יקבל מלך המשיח המלכות: ובמדרש "כי פי שנים יכרתו והשלישית יותר בה" (ר' זכריה יג, ח), אלו ישראל שהם בני שלשה אבות, הוא יעקב שהוא שלישי לאבות, עד כאן. הרי ביארו ז"ל כל דברינו על הכתוב שנאמר "כי פי שנים יכרתו". ורוצה לומר, המלכות המחולקת אי אפשר שיהיה קיום להם מצד השניות שבהם, ואין לזה קיום. והשלישית, האומה היחידה, שהיא שלישי ביניהם, יצרף אותם השם יתברך, והיא קיימת לנצח בעבור שהיא יחידה בעולם. והבן מה שאמר שהם בני שלושת אבות, כי דבר זה גם כן ענין מופלא מאד. ויש להבין עוד, כי מה שישראל הם זרע האבות, וכתיב "והיה פי שנים יכרתון וגו'", האבות אשר הם אבות העולם, אין ראוי שיהא הפסק לאומה הזאת הבנויה על יסודי עולם, אשר הם האבות, ויסוד שלהם משתלשל מן האבות. "והבאתי את השלישית באש וצרפתי אותו בצרות כצרוף כסף" (ר' שם שם ט): ותבין ממה שבארנו לך אצל 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה ע"ב) בחבור גור אריה בפרשת ויחי, ובחבור באר הגולה, שם הארכנו. כי ב' הקצוות יש להם קץ וסוף, שלכך הם קצוות, שהוא לשון קצה וסוף. ולכך יש למלכות פרס ומלכות רביעית, שהם ימין ושמאל, קץ וסוף. והאמצעי, שהוא הישר, אין לו קצה, ואינו בעל תכלית. וזהו מדת יעקב שנקרא "ישורון" (ישעיה מד, ב), ולפיכך אינו בעל קצה. ומטעם זה אמרו (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, כמו שהתבאר שם. ויש לישראל מדת יעקב, כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד", הרי כי נקראו "ישורון", וכבר בארנו זה במקומו באריכות. ומפני זה אמר הכתוב (ר' זכריה יג, ח) "והיה בכל הארץ פי שנים יכרתו", הם המלכיות המחולקות, שהם הקצוות. כי אלו שני מלכיות מחולקים, והם כמו שני קצוות. ולכך ראה דניאל האחת שהיא של כסף, והשנית של ברזל: ובענין ד' מלכיות אלו, הם מפקפקים במלכות ישמעאל. כי יש היו אומרים כי מלכות רביעית הוא מלכות ישמעאל, כי הוקשה להם כי היא חיה גדולה מאוד, וראוי לתת למלכות זה כח חיה רביעית, ואם לא כן, מאי מלכות זה. אבל מדברי חכמים, אשר הם יודעים מצפוני התורה וסוד המלכיות כלם, והם בארו כי אינה מלכות רביעית. ודבר זה ידעו בבירור הגמור מחמת כמה דברי חכמה. אמנם מה שאמרו כי מלכות ישמעאל מלכות גדולה, אין זה קשיא כלל, כי הכתוב לא אמר רק כי ד' מלכיות מקבלים מלכות קדישין עליונים, וכדכתיב (דניאל ז, יז-יח) "ארבעה מלכאן יקומון ויקבלון מלכות דקדישין עליונים ויחסנון מלכות עד עלמא ועד עלם עלמיא". הרי לך שהכתוב מעיד כי אלו ד' מלכיות יקבלון מלכות קדישין עליונים: וביאור זה כאשר קדישין עליונים היה להם המלכות, אותו מלכות עצמו מסר השם יתברך לד' מלכיות, כי מכח אותו מלכות עמדו אלו ד' מלכיות. כי נטל מלכות קדישין עליונים, ואתיהב לד' מלכיות, כי עמדו מכח מלכות קדישין עליונים. שהרי מלכות בבל בודאי עמדה מכח מלכות קדישין עליונים, שהרי מלכות בבל נטלה מלכות ישראל. ואחר כך נטלה מלכות פרס המלכות מן מלכות בבל, וירשה מלכות קדישין עליונים. ואחר כך מלכות יון נטלה המלכות מן מלכות פרס. ומלכות אדום נטלה המלכות מן מלכות יון, כאשר ידוע. אבל מלכות ישמעאל, אף על גב שישמעאל היה תקיפא לחדא, לא עמדה מכח מלכות קדישין עליונים. רק אלו ד' מלכיות עמדו מן מלכות קדישין עליונים. ולכך אלו ד' מלכיות, מפני שעמדו וקבלו מלכות קדישין עליונים, הם מעכבים הגאולה, וארכה נתן להם. וכל זמן שהם מולכים, לא יחזרו ישראל - אשר נטל השם יתברך המלכות מהם ונתנו לאלו ד' מלכיות - אין חוזרין למקום מעלתם ולמלכותם. ואם מלכות ישמעאל מלכות תקיפא, מכל מקום אינו בכלל ד' מלכיות אשר קבלו מלכות קדישין עליונין. ואין ראיה מן הממשלה והשלטון: אבל עיקר הפירוש כי מלכות ישמעאל ומלכות פרס הכל מלכות אחד. כי אלו ד' מלכיות הם מחולקים בהנהגתם, ואין זה כמו זה. וכמו שאמרו במסכת ע"ז בפרק קמא (ב ע"ב), נכנס מלכות רביעית ואומרים להם במה עסקתם בעולם, אומרת הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו. נכנס מלכות פרס, אומרים לה במה עסקתם, אומרים הרבה גשרים עשינו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו. ומזה תראה כי הד' מלכיות הם מחולקים במעשיהם, שאין זה כזה. והדברים האלו ידועים למה מלכות זה מיוחד בדבר זה, ומלכות אחר מיוחד בדבר אחר. וכמו שהד' רוחות הם מחולקים, כך מחולקים אלו ד' מלכיות, שהם נגד אלו ד' רוחות, והם מחולקים. ופרס ומלכות ישמעאל הם מלכות אחד, כאשר הנהגותיהם ומעשיהם שווים. ודבר ידוע הוא כי מלכות פרס ומלכות ישמעאל הם דומים ושוים בעניניהם ובהנהגותיהם, ואין כאן קשיא כלל: וכאשר תתבונן באלו ארבע, תמצא בהם דבר שאמרו חכמים; כי ג' מלכיות, דהיינו מלכות בבל מלכות פרס מלכות יון, שלשתן יש להם חבור אל ישראל, ומפני כך היו נמשכין אחר ישראל. כי כבר אמרנו כי ד' מלכיות נגד ד' צדדין, שיש לכל דבר שיש לו התפשטות הגשם. וישראל נגד האמצעי, שאין לו רוחק כלל, כמו שאמרנו. ושלשה מן הרוחות הם פונים אל האמצעי, כי כל פינות שאתה פונה אינו אלא לימין (יומא טו ע"ב), ולכך הצד הימין פונה אל האמצעי. וכן המעלה והמטה גם כן הוא פונה אל האמצעי. אבל הצד השמאל, כאשר הוא פונה אל הימין, אדרבה, יש לו פרישה והבדל מן האמצעי. ולא כן שלש רוחות כשהם פונים אל הימין, הם מתחברים אל האמצעי, אבל צד הרביעי פורש מן האמצעי. וזה אמרם במדרש (ויק"ר יג, ה) "את הגמל ואת הארנבת וגו' ואת החזיר" (ויקרא יא, ד-ז), זה אדום שאינה מגדלת את הצדיקים. ולא די שאינה מגדלת הצדיקים, אלא שהורגתם. וכן במדרש "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול וכו'" (ר' במדבר יט, ב), כמו שהוא מפורש במדרש. ומפני כך יש לך לדעת, כי מלכות רביעית מחולקת מן ג' מלכיות; כי שלשה מלכיות יש להם חבור יחד, כי כל שלשה יש להם חבור עד שנעשו כמו דבר אחד, ועל ידי ג' מלכיות, כאשר הם ביחד, יש כאן הממשלה לגמרי. אבל מלכות רביעית אינה מתקשרת עמהם, ולה הממשלה בלבד. לכן אמרו (שם) כי שקולה מלכות רביעית נגד כל אלו שלשה. ולכך דניאל ראה אלו ג' בלילה אחד, ומלכות רביעית בלילה אחד בפני עצמו. ודי בזה להבין קצת מן ענין ד' מלכיות: ==פרק כב== אחר שהתבאר לך כי האומה הזאת, אשר בחר בה השם יתברך, היא עיקר המציאות בעולם, ובשביל כך כאשר באו בגלות נחשב דבר גדול מאוד, שיהיה השתנות בדבר שהוא עיקר העולם: ובפרק קמא דברכות (ג. ) תניא אמר רבי יוסי, פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח. ואמר לי בני, מה בת קול שמעת בחורבה, אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי בני לבין האומות. אמר ליה בני, חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ג' פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך, הקב"ה מנענע בראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו כך, ומה לו לאב שהגלה את בניו לבין האומות, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, עד כאן: אין ספק כי החסידים, כמו רבי יוסי, היו משמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים. וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת, והיא מחורבת ירושלים, שהחורבה מצד עצמה במה שהיא נבדלת מן בני אדם, נגלים לשם דברים עליונים, ומוכן המקום להיות נשמע לשם בת קול. ואליהו זכור לטוב נגלה שם, כמו שמוכן להיות נגלה שם בת קול: ונראה מה שאמר שהיה בת קול מנהמת כיונה, מפני שהיונה הזכר והנקבה מכירין זה את זה ביותר, אין לזכר כי אם נקבה אחת מיוחדת לו, ומפני כך הזכר מצטער אחר זוגתו, שהיא מיוחדת לו. ולפיכך אמר ששמעתי בת קול שמנהמת כיונה, שהוא מנהם אחר זוגתו עבור שהיא מיוחדת לו. כך השם יתברך נוהם אחר ישראל, שהם מיוחדים לו יתברך: ואמר לו אליהו, לא כמו שאתה סובר כי שעה זו בלבד שמעת, ואין זה עיקר כוונתו בעולם הזה, אבל ג' פעמים בכל יום. כי דבר כמו זה, שהוא בית המקדש וישראל, הם עיקר כוונתו של השם יתברך בעולם הזה. לכך בכל יום אומרת כך ג' פעמים, ערב ובקר וצהרים, כי משך הזמן הוא ערב ובקר וצהרים: 'ולא עוד אלא כשנכנסים לבית הכנסת'. פירוש, כי השבח הזה שהוא 'אמן יהא שמיה רבה' מורה על מעלת ישראל, כי בו נזכר מה שלא נזכר בשום שבח, שאומר שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, רוצה לומר בכל העולמות, אף לעולם הבא. לפיכך אמרו ז"ל כל העונה אמן יהא שמיה וכו' קורעין לו גזר דין של שבעים שנה. כי גזר דין של שבעים שנה הוא כל זמנו של אדם בעולם הזה. ובעולם הזה אין השתנות לו, מפני שנגזר על כל עולמו, שהוא שבעים שנה. לכך בעולם הזה אין בטול לו, כי אם מן העולם הבא העליון, שיש השתנות אל גזירת עולם הזה, כי עולם הבא יותר במעלה מן העולם הזה. וכאשר אמר 'אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא', וממנו יכול לבטל הגזירה של ע' שנה. ולפיכך לא מצינו בכל השבחים שמתחיל ביו"ד העתיד לומר 'אמן יהא שמיה רבה מברך', רק שבח זה, כי יו"ד העתיד מורה על עולם הבא. וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צא. ) "אז ישיר משה" (שמות טו, א), 'שר' לא נאמר, אלא "ישיר", מכאן לתחיית המתים מן התורה: ויפה אמרו (תוספות ברכות ג. ) שלכך השבח הזה בלשון ארמי, שלא יבינו אותו מלאכי השרת, שאינם מבינים בלשון ארמי, שלא יקטרגו עלינו כשאנו משבחים שבח כזה. ואין ספק שנמצא דבר זה במדרש חכמים. והפירוש הוא, כי אי אפשר למלאכי שרת לשבח שבח זה, שלא יוכל לשבח ולקלס בריאה את בוראה במעלה מה שלא נמצא איתו. ומה שהשם יתברך עושה לבריאה, יש לבריאה לקלס את שמו. ולכך ישראל שהם מזומנים ומוכנים לעולם הבא, יכולין לברך כך 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא', עד עולם העליון, הוא עולם הבא. אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד - אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת. ודבר זה רמזו חכמים במדרש (במד"ר כ, כ) גם כן; "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר כג, כג), לעתיד לבא יהיה מחיצתן של ישראל לפנים ממחיצות המלאכים, ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב"ה, זהו "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". ולכך כאשר מזכירין 'לעלם ולעלמי עלמיא', ובזה מדריגת ישראל יותר קרוב אל השם יתברך מן המלאכים, ולפיכך יש כאן קנאה. כי השבח הזה אינו ראוי למדריגות המלאכים, ומסולק מהם. ולכך יש לומר בלשון אשר הוא נבדל מן המלאכים. ודבר זה ענין עמוק: ולפיכך אמר (ברכות ג. ) 'אשרי המלך שמקלסין אותו כך'. ואמר 'ומה לו לאב שהגלה את בניו משלחן אביהם'. כי אין שבח למעלה מן השבח הזה, שמגיע עד עולם העליון. ואין ראוי לתת שבח זה רק אל ישראל בלבד, מה שהם עומדים ומוכנים לעולם הבא. ומצד הזה לא היה ראוי להם שיהיו נפרדים משלחן אביהם: והתבאר לך השנוי אשר יש בעולם מצד גלות ישראל. ואין זה נחשב חסרון במה, רק כי נחשב חסרון בדבר שהוא עיקר כונת השם יתברך, עד שדבר זה כאילו כל העולם בטל. וזה מפני שהוא יתברך העלה אל ישראל, ומצד הזה היה ראוי שיהיה כאן הקשר העלול עם העלה לגמרי. וכאשר נפרד העלול מן העלה, על זה יאמר 'ומה לו לאב', שהוא העלה, 'שהגלה את בניו משלחן אביהם', ונעשה פירוד זה, שהוא שנוי אשר אין ראוי שיהיה כלל. ויותר, שנחשב חורבן בית המקדש חסרון אל כל המציאות, וכמו שהתבאר למעלה בפרק ט', במה שאמר (חגיגה ה ע"ב) 'שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו', שתראה מזה הגודל ההשתנות שהוא בעולם, עד שהדבר זה גורם השתנות לעליונים ולתחתונים: ובפרק אין דורשין (חגיגה יג ע"ב), כתוב אחד אומר (ר' ישעיה ו, ב) "שש כנפים לאחד שש כנפים לאחד", וכתוב אחד אומר (ר' יחזקאל א, ו) "ארבע כנפים לאחד ארבע כנפים לאחד". לא קשיא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעט כנפי החיות. הי מנייהו אתמעט, אמר רבי חנינא אמר רב, אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיה ו, ב-ג) "בשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר", וכתיב (משלי כג, ה) "התעיף עינך בו ואיננו". ורבנן אומרים, אותם שמכסות בהם רגליהם, שנאמר (יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל ישרה", אי לאו דאמעט - מנא הוה ידענא. ודלמא דגלאי ואחוי. דאי לא תימא הכי, "ודמות פניהם דמות אדם" (יחזקאל א, י), הכי נמי דאמעט, אלא דגלאי ואחוי ליה. הכי השתא, התם בשלמא אפי, אורחא לגלוי קמי רביה, אלא כרעיה, לאו אורח ארעא לגלוי קמי רביה. כתוב אחד אומר (ר' דניאל ז, י) "אלף אלפים ישמשוניה ורבוא רבבון קדמוהי יקומון", וכתוב אחד אומר (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", לא קשיא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעטו פמליא, עד כאן: כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד שאל תטעה בדברי חכמים שיש מעוט לעליונים בעצמם, או שיהיה בהם ההשתנות, רק כי כן הם נמצאים אל העולם בהשתנות, כי הוא העולם אשר בו השתנות. וקאמר רבי חנינא דאמעט - אותן כנפיים שאומרים בהם שירה - אמעטו, שהרי הכתוב אומר "ובשתים יעופף". וביאור ענין זה, כי יש לעליונים בחינה מה שבו יש התדמות במה אל הסבה הראשונה. כמו שנאמר על האדם (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכן הוא אצל המלאכים, כי יש להם התדמות במה לבוראם. ודבר זה עיקר מעלתם, שיש להם התדמות מה אל העלה. ויש להם גם כן ענין מה שבו הם נבדלים מן העלה יתברך. ולפיכך אמר (ר' ישעיה ו, ב) "בשתים יכסה פנים", כי פנים הוא הדבר שיש לו התדמות מה אל העלה יתברך. וזה שהשם יתברך הוא נגלה לנמצאים כדמות אדם, אף שאין דמות ודמיון לו יתברך, מכל מקום כך הוא נראה לנמצאים כדמות זה, כמו שאמר (ר' יחזקאל א, כו) "ועל הכסא דמות כמראה אדם", וכמו שהתבאר בחבור דרך חיים. ונאמר עליהם (ר' יחזקאל א, ה) "דמות אדם להם", ודבר זה עיקר אצלם. ולכך אמר "בשתים יכסה פניו", כי אצל השם יתברך אין המציאות שלהם הפעל הגמור, ולפיכך מכסה את פניו. בעבור כי בפנים שם יש לו התדמות אל העלה, אך אינו נמצא בפעל הגמור, שאם כן היה לו שתוף עם העלה, ולכך כתיב "בשתים יכסה פניו": והכנפים הוא עצם מה שהוא מלאך. וזה כי המלאך פועל פעולתו במהירות, בעבור שאין בו כבידות החמרי, רק כאילו יש להם כנפי רוח. ולפיכך מתיחס למלאך כנפים. וזה עצם המלאך, שהוא נשלח מן השם יתברך לעשות שליחות. ודבר זה מכסה הפנים, שאין נמצא הפנים - שיש לו דמיון אל העלה - בפעל הנגלה, רק מהות המלאך. והמורה על המהות הזה, הם הכנפים, הוא מכסה הפנים, שבו ההתדמות אל העלה. שאין נמצא ההתדמות הזה בפעל הגמור. ולכך אמר "ובשתים יכסה פניו": וכן "בשתים יכסה רגליו" (ישעיה ו, ב). הרגל הוא הפך זה, דהיינו הדבר שבו הם נבדלים מן העלה. ונקרא זה 'רגל', בעבור שהרגל הוא הדבר הפחות והשפל, ובו הוא נבדל לגמרי מן העלה. וגם זה יש לו כסוי כנפים, שאין נמצא זה בפעל הגמור הנגלה. כי מפני שיש לעלול דבר מה התיחסות אל העלה, לכך החסרון יש לו כסוי מצד מהות המלאך. וזהו "ובשתים יכסה רגליו". ואמר (שם) "ובשתים יעופף". ורוצה לומר, כי זה אמתת עצמו, הם כנפים. כי הכנפים מיוחסים למלאך, לפי שהכנפים מורים על הזריזות היותר אל מה שהוא נשלח, ובכנפיים עושה השליחות, שנקרא בשביל זה 'מלאך'. וכאילו אמר כי ג' בחינות יש בהם; הבחינה האחת - מצד העלה, כמו שאמרנו. והבחינה השנית - מצד שהוא עלול בעצמו. הבחינה הג' - מצד מהות עצמו, ועל זה אמר "ובשתים יעופף": ואמר כי אלו שתים דאמעטו הם אותם שאומרת בהם שירה. ופירוש זה, כי השירה היא השבח להקב"ה, והמלאכים מורים על שבח היוצר, ואלו כנפים אמעטו משחרב בית המקדש. כי לא בא מהם הפעולה שראוי לבא מהם - פעולתם בשלימות. ומפני כך אלו כנפים שנאמר עליהם "ובשתים יעופף" - הוא השליחות אל פעולתם, וזהו השירה, כי פעולתם הוא שבח השם יתברך. ומכי חרב בית המקדש אמעטו, כי אז אין פעולתם בשלימות הגמור, וכאשר אין פעולתם בעולם כפי מה שראוי, אין מורים על שבח יוצרם כפי מה שראוי, ולכך אמר דאמעט כנפי החיות מיום שחרב הבית: ובמדרש אמר שלכך מכסין רגליהם, כדי שלא יהא נזכר עון העגל, שנאמר (ר' יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל עגל". ופירוש זה, כי כאשר עשו ישראל את העגל, ובחרו בדמות שור, [משום] שכל רצונם היה להיות להם אלקים אחרים, ולכך בחרו בדמות שור, שהשור מפני שהוא מן השמאל מן המרכבה, שנאמר (ר' יחזקאל א, י) "ופני השור מהשמאל", ובשמאל השניות, שהרי הימין היא אחת. ואמרו כי השור, שהוא בשמאל, אינו דבק באחדות השם יתברך כמו שאר החיות שבמרכבה, מפני שהשור הוא בשמאל. ולכך היו אומרים כי צורה זאת יכולים להשמט מן המרכבה, ולעבוד אותו. ולפיכך החיות - ארבעת רגליהם רגל עגל. כי הרגל נבדלים בו מן העלה, כמו שבארנו לפני זה, וכל אשר נבדל מן העלה נוטה לשניות. לכך רגליהם בפרט רגל עגל, כי העגל הוא השור מן המרכבה, שהיא בשמאל, אשר השמאל נבדל במה מן העלה. ומפני כי נמצא בהם בשביל זה דבר שאינם דביקים באחדותו יתברך, (ו)דבר זה הם מכסים, שלא נמצא בפעל הנגלה. והיינו כמו שאמר בגמרא (חגיגה יג ע"ב) כי כסוי הרגל הוא מה שיש בהם מן החסרון מה שהם נבדלים מן העלה. ולפיכך אמר גם כן כי מכסים רגליהם שלא יהא נזכר עון העגל, פירוש, כי אילו היה נמצא דבר זה בפעל הנגלה, היה נגלה החטא בפעל הנגלה. אבל אחר שמכסים רגליהם, היינו מה שהם נבדלים מן העלה, לכך לא נמצא גם כן בפעל החטא של ישראל. והבן הדברים האלו, כי דברים ברורים הם: ולדעת רבנן (חגיגה יג ע"ב) אמעט שתי כנפים שמכסים רגליהם. וזה כי הכנפים שהם מכסים רגליהם - שלא ימצא חסרון עם השם יתברך. וכאשר יש חסרון בעולם הזה כאשר חרב בית המקדש, ודבר זה נחשב חסרון, והרי החסרון נגלה בפעל. ולכך נגלה יתברך אל הנמצאים כאשר הנמצאים בעצמם בחסרון, כי גלוי הרגלים דבר זה הוא חסרון כבוד אליהם, כי כן ענין הרגל: כלל הדבר; לדעת רבי חנינא, בשביל חורבן בית המקדש אמעט הכבוד. ולכך דוקא אמעט כנפי החיות שאומרים בהם שירה. אבל לומר דאמעט כנפי החיות שמכסים פניהם - אין זה מעוט הכבוד, שמכסים פניהם שאין לעלול שתוף עם העלה, ולא שייך בה מעוט הכבוד. גם לא שייך לומר דאמעט הכנפים שמכסים בהם רגליהם - שלא יהיה נגלה במה שיש בהם מן החסרון, זה אינו, כי דבר זה לא אמעט. ולדעת רבנן יותר ראוי לומר דאמעט הכבוד, כי הרגל הוא חסרון הכבוד, וכאשר חרב בית המקדש, שאמעט הכבוד, אמר כי רגל שלהם - שהוא חסרון הכבוד - נגלה. ולכך אמר דאמעט כנפי החיות דמכסות בהם רגליהם. ואלו הדברים ברורים מאוד: וכן מה שאמר (חגיגה יג ע"ב) 'קודם שחרב הבית כתיב (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", ולאחר שחרב אמעט פמליא של מעלה'. אף על גב שלא נמצא דבר זה בעצמו, רק כי כך הוא נמצא אל הנמצאים, שלא נגלה להם בשלימות כבוד מלכותו. ולפיכך אמר כאילו אמעט חס ושלום פמליא שלו, וכך נגלה אל העולם. וזה כי כאשר אין בית המקדש, שהוא היה היכל המלך כמו שהתבאר, אמעט גם כן שאין השם יתברך נגלה בכבוד מלכותו. אף כי בוודאי אצל השם יתברך אין שנוי וחסרון כלל, ולא שייך בו לומר כך, מכל מקום קודם שחרב בית המקדש היו הנבראים מקבלים כבוד מלכותו כפי שלימות מעלתם, וכאשר חרב בית המקדש אין השם יתברך נגלה להם בכבוד מלכותו, כאשר חסר העולם הזה מן בית המקדש. וכל זה ברור, והבן הדברים, כי הם דברי אמת ברורים: והתבאר לך, כי חסרון בית קדשינו ותפארתינו נחשב חסרון אצל העליונים. ואין זה רק מצד המקבל, כי בודאי אין שנוי לעליונים, רק שכך נמצא השם יתברך אל עולם הזה שלא בשלימות כבודו. ויאמר כך כאשר לא נמצאו בשלימותן ובמעלתן מצד המקבל, כי סוף סוף יש בהם בחינה זאת, שנראה כך אל המקבל, הוא האדם. ואין זה נחשב דבר קטן, אבל הוא חשוב דבר גדול. כי דבר זה עיקר כאשר הוא נמצא כך אל המקבל. כמו שתמצא שהאדם קרא שמות לכל הנמצאים (ב"ר יז, ד), מזה נראה כי הכל נחשב כפי מה שהוא אל המקבל, הוא האדם. ואף אל השם יתברך קרא שם, וכמו שאמר במדרש (שם) כאשר קרא האדם שמות לכל, מפני שהכל נחשב כפי מה שהוא אל האדם, שהוא המקבל. אמר לו הקב"ה, ומה שמי, אמר לו א"ד, אמר הקב"ה זה שמי שקרא לי אדם. אשר מזה תבין ותדע כי הכל הוא כפי מה שהוא המקבל, הוא האדם. לכך כאשר השם יתברך נמצא אל המקבל, הוא האדם, בענין אחד, נאמר אותו ענין עליו. ודבר זה ביארנו במקומות הרבה מאוד בחבור באר הגולה, ושאר מקומות. ומזה תוכל ללמוד החסרון שנמצא בעולם הזה מצד חסרון בית המקדש, כי אף על הקב"ה אמרו דאמעט פמליא שלו, כאשר אין השם יתברך נמצא בשלימות כבודו אל הנמצאים נאמר כך, שכך הוא נמצא לעולם: ובפרק בתרא דסוטה (מח. ) תנן, מיום שחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל, שנאמר (תהלים יב, ב) "הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'". רשב"ג אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ובטל טעם הפירות. רבי יוסי אמר אף בטל שומן הפירות. רבי שמעון בן אלעזר אומר הטהרה בטלה את הטעם ואת הריח. המעשרות בטלו שומן הדגן. וחכמים אומרים הזנות וכשפים כילו את הכל, עד כאן: המשנה הזאת בא לבאר לך, כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה. וזה שאמר 'משחרב הבית בטל השמיר, ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה'. באלו שלשה דברים נזכרו כל הברכות; וזה כי השמיר היה בו כח ועז, כמו שמפרש בגמרא, והוא נגר טורא, כשמניחין אותו על סלע מתבקע ממנו הסלע (גיטין סח ע"ב). ואין ספק שזה מפני הכח הגדול שיש לו. והפך זה נופת צופים, שהוא מתוק בתכלית המתיקות. עד שאלו ב' דברים, אשר הם שתי כוחות הפכים, שזה עז בתכלית, וזה מתוק בתכלית, ובטלו לגמרי מן העולם. וכל הדברים אשר בעולם, יש בהם איכות זה שהוא החוזק, או איכות המתיקות. ועל כל פנים יש לו דבר מה מהם. ואם אלו שניהם בטלו לגמרי (כמו) כאשר חרב בית המקדש, נחסרו כמה דברים שיש בהם מן העזות והתוקף, והפך זה המתיקות והרכות. ואחר כך אמר 'ופסקו אנשי אמנה'. דבר זה ענין שלישי, שפסקו אנשי אמנה, וזה שנוי באדם עצמו. ובזה היה כל העולם מקבל חסרון; אם כוחות טבעי הדברים, אשר נכללו באלו שני דברים אשר אמרנו. ואם האדם עצמו. והבן זה מאוד: ואמר אין יום שאין בו קללה. כי בבטול בית המקדש בטלה הברכה מן העולם. וכל יום קללתו מרובה משל חברו. וביאור זה, כי השנוי גורר אחריו שנוי. ולפיכך כאשר חרב בית המקדש, היה זה גורם קללה במה שקבל העולם השתנות ויציאה חוץ מן הסדר, כמו שאמרנו. וזה גורר אחריו עוד שנוי יותר. ולכך כל יום קללתו מרובה משל ראשון. ודברים אלו ברורים, שנמשך אחר שנוי - שנוי יותר. ולא ירד הטל לברכה. אחר שאמר שלא היה יום שאין בו קללה, ואחר כך אמר שלא היה ברכה בעולם. ונכלל זה בשני דברים; שלא ירד הטל לברכה, ונטל טעם הפירות. ואלו שני דברים הם מחולקים, כי הטל הוא בלילה, וטעם הפירות מכח השמש, שנותנת טעם בפירות, שנאמר (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש". וכאילו אמר שלא היה ברכה לא בלילה, ולא ברכה ביום. ומה שאמר רבי יוסי אף בטל שומן הפירות. פירוש, כי השומן הוא גוף הדבר, ורוצה לומר לא שהיה חסרון בטעם וכיוצא בזה, שהם איכות בלבד, אבל היה חסרון בגוף הדבר. וזה שאמר שנטל שומן הפירות, כי השומן הוא גוף הדבר. כי הדבר שהוא כחש בטל מגופו, אבל דבר שהוא שמן יש לו גוף עב. ודבר זה קללה בפני עצמו: וקאמר רבי שמעון בן אלעזר הטהרה נטלה טעם הפירות והריח. ורוצה לומר כאשר היו נוהגים בטהרה היה הטעם הפירות וריח הפירות קיים. כי הטומאה והזוהמא הפך הריח, וכן הטעם, כי הריח הוא שמריח ריח הטוב, וכן הטעם שנותן טעם טוב לאדם. וכמו שהתעוב והזוהמא משוקץ וסרוח, כך צריך אל הריח והטעם הטהרה. וכאשר בטלה הטהרה, והיו הבריות מתועבין ומשוקצין, דבר זה נטל הריח והטעם. 'והמעשרות בטלה השומן'. וזהו כמו שאמרו ז"ל (תענית ט. ) עשר בשביל שתתעשר, נמצא כי המעשר גורם הרבוי. ולפיכך כאשר אין מעשר, בטל השומן, שהוא הרבוי, רק יש כאן כחישות, כמו (ש"ב יג, ד) "מדוע ככה אתה דל". וחכמים אומרים כי הזנות והכשפים בטלו הכל. פירוש דבר זה, כי הזנות הוא יציאה מן הסדר, ומפני זה בכל מקום כאשר ירצה הכתוב לומר שסרו מן השם יתברך אחר אלקי נכר, אמר (ר' דברים לא, טז) "וזנו אחר אלקי נכר הארץ", ודבר זה בטל את הכל. וכן הכשפים הוא יציאה מן הסדר, כי כל ענין הכשוף שמבטל סדר הטבע. ולכך הזנות והכשפים בטלו הכל, עד שהכל יוצא מסדר וממנהגו של עולם. והמשנה הזאת נזכרו בהם דברים גדולים מאוד, אי אפשר לפרש יותר, רק תעמוד על הדברים אשר אמרנו, איך חורבן בית המקדש היה מחסר העולם, עד שנמצא חסר בכל. ואי אפשר לפרש יותר: ובגמרא קאמר (סוטה מט. ), אמר רבא, וכל יום קללתו מרובה משל חבירו, שנאמר (דברים כח, סז) "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר". אילימא "בוקר" דלמחר, מי ידע מאי הוי, אלא דחליף ואזיל. אלא עלמא אמאי קאי, אסדרא דקדושא, ועל אמן יהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר (איוב י, כב) "ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל", הא איכא סדרים תופע מאופל, עד כאן: וביאור זה, כי העולם הזה הוא מקבל מן העולם העליון, ודבר זה אין בטול לו, ולא יפול תחת הבטול כלל, ועל דבר זה קאי עלמא. כי כאשר בטל בית המקדש, שעל ידו היתה הברכה באה לעולם, אבל עדיין לא בטל דבר זה - שהעולם הזה מקבל מן העולם העליון. ולפיכך קאמר דקאי על סדרא דקדושא ו'אמן יהא שמיה רבא' דאגדתא, כי על ידי זה מביא הברכה מעולם העליון לעולם הזה, כי זאת הברכה לא שייך בה הפסק כלל. ובשניהם אנו אומרים 'קדיש לעלם ולעלמי עלמיא', וכן ב'יהא שמיה רבה' אנו אומרים 'מברך לעלם ולעלמי עלמיא'. ולא תמצא זה בשום שבח בעולם, רק בשני שבחים אלו, בעבור כי אלו ב' שבחים בפרט משבחים הקב"ה מצד עולם העליון, ועל דבר זה העולם עומד, מצד שהשם יתברך מברך העולם הזה מן עולם העליון: ועל זה תקנו אלו ב' שבחים בפרט בלשון ארמי, כי לשון ארמי אינו מכלל שבעים לשונות המיוחדים לכל אומה ואומה, וכבר בארנו דבר זה למעלה כי השבח הזה הוא מגיע עד עולם העליון, והוא כולל הכל, ואינו מיוחד, לכן ראוי שיהיה השבח הזה בלשון שאינו מיוחד. ואינו ראוי שיהיה בלשון הקודש, מפני כי לשון הקודש לשון מיוחד. וכל שאר הלשונות כלם הם לשונות מיוחדים, חוץ מלשון ארמי: ויראה מה שאמר 'אמן יהא שמיה רבה' דאגדתא, הוא מפני כי ראוי זה להגדה, שהיא תורה, כי על ידי הקדיש שהוא אחר התורה בפרט, יש לאדם דביקות יותר על ידי קדיש שאחר התורה, עד שמביא הברכה והקיום מעולם העליון. וכן יש במדרש (ילקו"ש משלי רמז תתקנא) "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם וגו' מאוד נעלה" (תהלים מז, י), אימתי שמו של הקב"ה מתעלה, בשעה שישראל נאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ונותנין שבח וגדולה להקב"ה. אמר רבי ישמעאל, באותה שעה כששומעין הגדה מפי חכם, ואחר כך עונין 'אמן יהא שמיה רבה', באותה שעה הקב"ה שמח, ואמר למלאכי שרת, באו וראו עם זו שיצרתי בעולם במה הן משבחין אותי, באותה שעה מלבישין הקב"ה הוד והדר, לכך נאמר (משלי יד, כח) "ברוב עם הדרת מלך", עד כאן. הרי לך מבואר כי השבח הזה, שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, מיוחד למעלת התורה, אשר היא גם כן מעולם העליון, כאשר בארנו. ולכך ביארנו שצריך לומר שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח. ), כמו שמבואר בחבור התפארת, עיין שם: והבן עוד, כי אלו ב' דברים, האחד בו ברכה, והשני קדושה, כנגד 'קדוש' ו'ברוך', ולכך מזכיר תחלה סדרא דקדושא, ואמן יהא שמיה רבה מברך דאגדתא. ואלו שני דברים ביחד הם סדרים לעולם הזה. כי על ידי קדושה יש לעולם הזה דביקות בעולם העליון, שהוא קדוש. ומפני כך הוא מקבל הברכה מן עולם העליון, שהוא יתברך מבורך לעלם עלמי עלמיא. וכאשר בית המקדש היה בעולם, היה מקבל ברכה על ידי בית המקדש, שהוא קדוש, והיה דביקות לעולם הזה בעולם הקדוש. אבל כאשר אין בית המקדש, צריך האדם אל סדר קדושה, שעל ידי הקדושה הזאת יש לעולם דביקות בעולם הקדוש, ועל ידי 'אמן יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא' באה הברכה מעולם העליון לעולם הזה, ועל זה קאי עלמא: ==פרק כג== התבאר לך כי חורבן בית המקדש הוא חסרון העולם לתחתונים ולעליונים, ולכך צריך שיהיה הנהגת האדם על ענין זה כפי שהוא ענין העולם, ויהיה נוהג באבילות על דבר זה. וכאשר יש אבילות על ירושלים, ובזה נראה כי יש הפסד וחסרון בעולם, ולכך הוא חוזר אל הסדר. וזה שכתוב (ישעיה סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", רוצה לומר כי המתאבלים עליה בשביל החסרון שהגיע לעולם הזה, ועל זה הוא מתאבל. וכבר התבאר שכל דבר שיש בו שנוי, כמו זה, הוא חוזר אל הסדר, לכך "שישו אתה משוש כל המתאבלים". אבל אם אינם מתאבלים, וכאילו לא היה כאן חסרון, וכאשר אין כאן חסרון אין כאן חזרה: ובברכות פרק אין עומדין (ברכות ל ע"ב), [אין עומדין] להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובגמרא מנא הני מילי, וקאמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב (תהלים ב, יא) "עבדו את ה' ביראה וגו'". מאי "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה, עד כאן. וביאר ענין זה, כי המתפלל אל השם יתברך מורה על שהאדם עלול מן העלה, שהרי צריך האדם אל השם יתברך. ומפני כך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, להראות שהוא עלול מן העלה, ושהוא צריך אל העלה בתפילתו. ובברייתא קאמר (ברכות לא. ) אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה. ופליגי ברייתא אמתניתין, דסבירא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש: וביאור מחלוקת זה, כי כאשר האדם הוא עלול מן העלה יש לו ב' בחינות; הבחינה האחת, כי במה שהוא עלול, הנה הוא נבדל מן העלה, וראוי שיקבל יראתו ופחדו עליו. והבחינה השניה, כי אין ספק כי העבד יש לו צירוף אל אדון שלו. ולפי דעת שניהם התפילה מורה על שהאדם עלול אל השם יתברך, ונתלה בו. ולכך לתנא דמתניתין יש לעמוד מתוך יראה לתפילה, שהעלה נבדל מן העלול, ולכך יש לעמוד מתוך יראה וכובד ראש. ולברייתא צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה, מצד הבחינה השניה, שהעבד יש לו צירוף אל האדון, והוא עבד לאדון הכל, וזהו צירוף וחבור אל העלה יתברך. לכך יש לעמוד מתוך שמחה של מצוה, ששמח בשביל שהוא עבד מקבל גזירותיו ומצותיו עליו, וזהו הבחינה השניה שיש לעלול עם העלה. למתניתין עדיפא היראה, משום שזה עבודה הוא אל השם יתברך לגמרי, כאשר ירא לפניו. ולברייתא שמחה עדיפה כמו שהתבאר: ויש לפרש בפשוטו, כי התפילה הוא שנכנס לעמוד לפני השם יתברך, והנכנס לפני המלך ראוי שיכנס באימה וביראה, ולכך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובברייתא קאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, כי על ידי השמחה שהיא שלימות הנפש, ועל ידי זה השכינה שורה עליו, והוא עם השם יתברך, ודבר זה ברור: ושם אמרו עוד (ברכות ל ע"ב) אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזי דהוי בדח טובא, אמר ליה "וגילו ברעדה" כתיב (תהלים ב, יא). רב ירמיה הוי יתיב קמיה דרבי זירא, חזי דהוה בדח טובא, אמר ליה לא סביר מר "בכל עצב יהא מותר" (משלי יד, כג), אמר ליה תפילין קא מנחנא, עד כאן. כך הוא גרסת רב אלפס, והיא נכונה. וביאור זה מה שאמר תפילין מנחנא, מפני שכבר אמרנו למעלה כי אין ראוי שיהיה האדם, אשר הוא עלול, בשמחה כלל, רק יהיה עליו יראת העלה, לכך אמר ליה תפילין מנחנא. פירוש, כי התפילין - שם ה' נקרא על האדם, כדכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו (ברכות ו. ) אלו תפילין של ראש, והם כתר על האדם ופאר עליו. ואמר, הנה אף שראוי מחמת שהאדם עלול לכך צריך שיהיה עליו יראת העלה, מכל מקום אני שמח בעלה עצמה, מה שהוא יתברך אדון לי, ושמו יתברך נקרא עלי, והוא תהלתי ותפארתי, ומזה הצד ראוי אל האדם השמחה. שאין לומר שאין ראוי אל האדם השמחה במה שהוא עלול, כי השמחה הזאת היא מצד העלה, בשביל כי השם יתברך - שהוא העלה - הוא תפארתו, והוא כתר על ראשו, והם התפילין, וראוי שישמח בכתר ובפאר הזה. ולכך אמרו 'תפילין מנחנא'. וכבר אמרנו גם כן לפני זה, כי מצד שיש לאדם צירוף אל העלה, ראוי אליו השמחה. והצירוף האמתי הם התפילין, אשר שם ה' נקרא עליו, ומפני כך ראוי אל האדם השמחה בתפילין, בפרט מה שהמצוה הזאת היא עצם הצירוף שיש לו אל השם יתברך: ואביי כאשר יתיב קמיה דרבה, מפני שהיה תלמידו, והוא בדח, קאמר ליה רבה "וגילו ברעדה". ולא קאמר ליה "בכל עצב יהא מותר", מפני שהיה תלמיד, ואינו רב, אין עליו להחמיר כל כך, רק כי לכל הפחות לא ישמח כל כך, רק יהיה רעדה עם הגילה. ולכך אמר ליה '"וגילו ברעדה" כתיב', שיהיה עם הגילה רעדה. אבל רבי ירמיה לאו תלמידו דרבי זירא היה, שהרי קראו 'מר', שאמר ליה 'לא סביר מר "בכל עצב יהיה מותר"'. ורוצה לומר שבכל עצב יהא מותר, ולא ישמח כלל, כי היה חכם, ויש לו לדקדק במצות מאוד. ולכך קאמר "בכל עצב יהיה מותר", ולא ישמח כלל, שכל אשר בדעתו, כי האדם אין נחשב לכלום, והוא בעל רימה ותולעה (אבות פ"ג מ"א), בשביל זה יהיה לו מותר, שיש לו שכר על זה. וזה בשביל שהוא יודע בחסרונו, ולכך מתעצב בחסרונו, וראוי הוא להשלמה. אבל השמח, הרי בדעתו שהוא שלם, ואינו מבקש בהשלמתו, לכך אין מקבל השלמה. ודבר זה יתבאר בסמוך, ודבר זה ענין נפלא מאוד מאוד. והשיב לו תפילין מנחנא, כמו שהתבאר: ויש לפרש עוד, כי מה שאמר 'לא סבר מר "בכל עצב יהיה מותר"', רצה בזה כי האדם הזה אשר הוא חמרי גשמי, אין ראוי אליו השמחה. כי השמחה שייכת אל הנפש הנבדלת, ואין האדם נבדל במעלתו, רק הוא חמרי גשמי. ומפני שהוא חמרי גשמי, אין ראוי לו השמחה, ובעצבות שלו יש לו מותר. והיינו כי כאשר בדעתו שהוא בעל חומר חסר, אז השם יתברך ממלא חסרונו, כמו שהתבאר: ועל זה השיב תפילין מנחנא, כי התפילין הם מורים על שיש באדם גם כן מדריגת השכל שהוא נבדל, ולכך ראוי אל האדם התפילין, דבר שיש בו קדושה אלקית, שהרי התפילין הם קדושים, ואם לא כן שיש באדם מדריגת השכל הנבדל, לא היה ראוי אל התפילין. ולכך התפילין הם על הראש, ששם הנשמה הנבדלת והשכל, וכן התפילין של יד הם נגד הלב, ששם הנפש. ולפיכך אמר 'תפילין מנחנא', והמצוה הזאת לאדם לפי שיש באדם הנשמה והשכל הנבדל, ומצד הזה ראוי לו השמחה מצד שלימות הנפש. ודבר זה גם כן ברור מאוד, ואמת בלי ספק, כי התפילין אשר הם לאדם הם מצד שיש לאדם הנשמה והשכל, ומצד הזה ראוי לו השמחה, ודי בזה: ועוד אמר שם (ברכות לא. ) רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, א) "אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה", אימתי ימלא שחוק פינו, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (שם). אמרו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו כי שמעה מן רבי יוחנן רבו. ביאור זה, כי האדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות, שהוא בפעל הגמור. ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, דכתיב (תהלים ד, ח) "נתת שמחה בלבי". אבל השחוק - הוא בפעל, כאשר יש לו שחוק. ולכך אמר אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השחוק, שהוא בפעל לגמרי, ודבר זה אינו ראוי לעולם הזה כלל. כי המדריגה הזאת אינו בעולם הזה, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפעל. רק לעתיד, ואז נאמר "אז ימלא שחוק פינו", כי יאמרו "הגדיל ה' לעשות עם אלה". כי כאשר יהיה לעתיד, והגדיל עם אלה מה שלא היה קודם, שלא היה האדם בפעל השלימות. לכך אין לו השחוק, שהוא שמחה בפעל, רק השמחה היה לו, שעיקר השמחה בלב, ואינו בפעל, רק לעתיד אז יהיה בעולם השחוק. ומה שאמרו שאסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, אינו מצד החורבן, שהרי אמרו 'אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה', ודבר זה משמע אף בשעת בנין הבית אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, עד שיהיה העולם בשלימות בלא חסרון: אבל מה שראוי לאדם מצד חורבן בית קדשנו ותפארתינו, אם באנו לעשות כמו שראוי להיות נוהג האדם כמו שאמרנו, הרי לא היה נשאר לו חיים לגמרי. כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב ס ע"ב) כשחרב הבית באחרונה, רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להן, בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין שותים יין. אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על המזבח, ועכשיו בטל. ונשתה יין שממנו מנסכין על גבי מזבח, ועכשיו בטל. אמר להם אם כן לא נאכל לחם, שכבר בטלו מנחות וכו', עד שתקו. אמר להם בני, בואו ואומר לכם; שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. להתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אלא אמרו חכמים, אם אדם סד ביתו בסיד - משייר בו דבר מועט. וכמה, אמה על אמה. אמר רב חסדא, כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר בה דבר מועט. מאי היא, כסא דהרסנא, שנאמר (תהלים קלז ה-ו) "אם אשכחך ירושלים וגו' תדבק לשוני לחכי". מאי "על ראש שמחתי" (שם ו), זה אפר מקלה שבראש חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי, היכי מנח לה, אמר ליה במקום תפילין, שנאמר (ר' ישעיה סא, ג) "לשום לאבלי ציון לשום פאר תחת אפר". וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ציון, שנאמר (ישעיה סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", עד כאן: הרי לך כי הפרושים היו אומרים כי ראוי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, מפני שהיו קרבין על גבי המזבח. וזה בשביל להודיע כי הכל הוא בשביל השם יתברך, ולא בשביל האדם. כי הבשר נברא שיהיה קרב על המזבח, והיין לנסך אותו על המזבח. ולכך עתה שאין מנסכין היין, ואין מקריבין הבשר על המזבח, ראוי הוא שיתבטל האדם מאכילת בשר ומשתיית יין, אחר שבטל הקרבתו על המזבח. רק שאין גוזרין גזירה על הצבור רק אם רוב הצבור יכולים לעמוד בו, שאם אין רוב הצבור יכולים להתקיים, אין כלל כאן קבלת הגזירה. שצריך שיהיו מקבלים הגזירה הרוב, וכאשר אין רוב הצבור יכולים לעמוד, אף על גב שרוצה איזה אדם לקבל דבר שהוא קשה, אין כאן קבלה. כי כן כל דרכי התורה ראויים לקבלה, ואין דבר בתורה שהוא כנגד האדם, ולפיכך אי אפשר לגזור דבר שאין לו קבלה אל הרוב: אלא שכך צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר - אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר "תשכח ימיני", שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין. כי דבר שאינו עיקר, אין האדם משגיח עליו, ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים הוא עיקר העולם. ולפיכך אין ראוי לשכוח ולעשות כל צרכיו בשלימות כאילו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר, כמו שהתבאר: ולפיכך אדם סד ביתו בסיד, ומניח אמה על אמה שאינו סד, וכנגד הפתח. והטעם שהוא כנגד הפתח, כי אם לא כן, ויהיה במקום אחר, הרי בטל אותו מקצת אצל השאר, ואין כאן חסרון. אבל כנגד הפתח, שראוי ששם יהיה יפה ביותר, וגם כאשר נכנס אין רואה רק זה המקום בלבד, אין לומר בזה שהוא בטל אצל השאר. ועוד, כי הנוי שהוא כנגד הפתח, הוא נוי ביותר. ואם יהיה נשאר הנוי אשר הוא נגד הפתח, יהיה כאן נוי ביותר, והנוי היותר - אין ספק שבטל, ולכך משייר אמה על אמה נגד הפתח. וכן כולם, דמשייר דבר מועט, והוא כסא דהרסנא, והוא מאכל חשוב ביותר. וראוי שלא יהיה כאן חשיבות ביותר. וכן צדעא ובת צדעא, הוא נוי ביותר, ראוי שלא יהיה, כך יראה. ומה שאמר דמשייר דבר מועט, היינו דהוא מועט בכמות, אבל הוא חשוב יותר. ובזה לא נשכח ירושלים, שהוא מקום אחד חשוב. וקאמר 'מאי "על ראש שמחתי", זהו אפר מקלה וכו''. ופירוש, שהכתוב אומר כאשר יש לחתן שמחה, יש להזכיר השמחה שהיה לו ונתבטל. ולכך נותנין אפר מקלה בראש חתנים, כי האפר מקלה שבראש חתנים מורה על בטול הפאר שהיה ראוי, ונעשה מזה אפר. כי 'אפר' אותיות 'פאר', שנתבטל הפאר, ונעשה לאפר: וקאמר (ב"ב ס ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. כבר אמרנו לך שהחסר הוא שמתהוה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם אין עומד לקבל הויה, כאשר הוא שלם קודם זה, ואיך יתהוה. ודבר זה ענין ברור מאוד, ונתבאר גם כן בחבור הזה. והמתאבל על ירושלים, והרי הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה. כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההויה, כי ההעדר הוא סבת ההויה, ודבר זה ידוע. אבל מי שאינו מתאבל על ירושלים, והנה הוא כאילו הוא שלם, וכבר אמרנו כי השלם לא יתהוה, ולכך אין רואה בנחמות ציון. ודבר זה ברור מאד למי שמבין דבר זה. והרי התבאר לך כי לפי מדת האמת והיושר ראוי היה שנחסר עצמינו בשביל חורבן קדשינו ותפארתנו, רק כי אין הגזירה חלה על דבר שאין הצבור יכול לעמוד (שם): ובפרק קמא דגיטין (ז. ), שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסור, שירטט וכתב ליה (הושע ט, א) "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". ולשלח ליה מהכא (ישעיה כד, ט) "בשיר לא ישתו יין", אי מההיא הוה אמינא זמרא דמנא, אבל בפומא שרי, קא משמע לן, עד כאן. פירוש, מאחר שאין שמחה בישראל, אין ראוי לישראל לשמוח. וקאמר 'ולשלח ליה מהכא, דכתיב "בשיר לא ישתו יין"', שמזה הכתוב מסיק בפרק בתרא דסוטה (מח. ), דתנן התם משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר "בשיר לא ישתו יין". ולכך פריך ולשלח מהכא. אבל ליכא למימר דמשום כך פריך 'ולשלח ליה מהכא' משום שאין אסור רק על היין, ובהאי קרא כתיב "בשיר לא ישתו יין". דזה אינו, דהתם מוכח דלאו בשיר שהוא ביין דוקא משתעי, אלא אפילו בלא יין נמי אסור. דקאמר שם (סוטה מח. ) אמר רב הונא דנגדי ודבקרי שרי, פירש רש"י ז"ל (שם) ספינות שמושכין בחבל, שאינם אלא לכוון אותם למלאכה. ודבקרי - שמזמרין בשעת שחורשין, ואינו אלא לכוון השוורים לתלמיהם, שהולכים לקול השיר, שערב להם. ודגרדי אסור - שאינו אלא לשחוק, עד כאן. הרי מוכח דבין על היין ובין שלא על היין - אסור. והא דקאמר 'בטל השיר מבית המשתאות', נראה דלרבותא קאמר, אפילו בשעת שתיית האדם, שדרך האדם לזמר, וכאילו היה דבר זה מנהג לאדם, אפילו הכי אסור: ושם אמר (סוטה מח. ) אודנא דשמע זמרא - תעקר. אמר רבא, זומרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) "קול ישורר בחלון חורב בסף כי ארזה ערה". אמר רבי יצחק, [אפילו] בית המסוכך בארזים מתרועע. אמר רב אשי, שמע מינה כי מתחיל חורבא - בסיפא מתחיל, שנאמר "חורב בסף", עד כאן. והדברים האלו ידועים למשכילים למה אמר 'אודנא דשמעא זימרא - תעקר', וזה מפני כי השיר הוא מיוחס למדת הדין, שהרי הלוים היו משוררים דוקא, ודבר זה ידוע למשכילים. וכאשר משורר, ואין ראוי לו השירה, פוגע בו מדת הדין. וכן הבית אשר שם השיר, חרב מכח מדת הדין, שמחריב הכל. וקאמר שהתחלת החורבן הוא בסף, מפני שהוא מקום ששם הכניסה והיציאה לבית, והוא עיקר ישוב הבית, ששם נכנסין ויוצאין, ולפיכך שם מתחיל החורבן, כי מדת הדין המחריב פוגע דוקא בדבר שהוא מיושב יותר. ולכך אמר שם במשנה (סוטה מח. ) משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות. שכאשר היו הסנהדרין יושבין ודנין, היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי גם כן שיהיה השיר בעולם, המיוחס למדת הדין. אבל כאשר בטלה סנהדרין, ואין מדת הדין עם בני אדם, ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם, כי כל שירה הוא מצד מדת הדין: וזה שאמר שם (סוטה מח. ) אמר רבי יוחנן, כל השותה יין בארבע מיני זמר, מביא חמש פורענות לעולם, שנאמר (ישעיה ה, יא-יב) "הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו". מה כתיב אחריו (ר' שם שם יג) "לכן גלו עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב צמא וישח אדם וישפל איש". ומה כתיב אחריו (שם שם יד) "לכן הרחיבה שאול נפשה", עד כאן. וביאור ענין זה, כאשר שותה יין בד' מיני זמר, הרי דבר זה חמשה מיני שמחה, כי היין עצמו הוא החמישי, ולכך מביא חמשה פורענות לעולם. כי כאשר חוטא במדת הדין לגמרי, ושותה יין בד' מיני זמר, וכבר ידוע כי חמשה מתיחס למדת הדין, כנגד (שמות ט, ג) "יד ה' הויה במקנך", וכתיב שם "בסוסים ובחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד". ולכך מביא חמשה פורענות לעולם, מפני כי מדת הדין הקשה שולט כאשר יחטא במדת הדין, כמו שהתבאר. ואין דבר חטא במדת הדין יותר כמו זה לשורר כאשר אין ראוי השירה והזמרה: אף על גב שהגאונים פסקו דלתת שיר ושבח להקב"ה מותר, מפני שאין שיר של בשר ודם שיר שלם, ולכך הוא מותר. אבל שיר המלאכים הוא שיר שלם, ולכך אמעטו כנפי חיות שלא לתת שיר שלם. אבל שיר של שמחה שאינו להקב"ה, אסור בודאי, והוא חוטא במדת הדין, ולכך עונשו כמו שהתבאר. וראוי לשמוע דברי חכמים, המלמדים את האדם לטוב. אמנם לא ידעתי מנין דבר זה כלל, כי אם אנו באים לתת שיר ושבח להקב"ה, דבר זה יש להיות בלא שתיית יין, כי איך יהיה שבח ושיר להקב"ה ככלי זמר על השתיה, והרי אמרו (סנהדרין קא. ) כי התורה חוגרת שק ואומרת 'עשוני בניך ככלי זמר שמנגנין בהם', וכי השיר והשבח להקב"ה גרע מזה, שלא יהיה שם כלי זמר. ואילו לדידי צייתי, לא היה זה כלל ולדעתי אף בשעה שבית המקדש קיים אסור להזכיר שמו כך בשכרות, כי אף בשעת התפילה אסור לעמוד לפני הקב"ה כאשר הוא שכור (ברכות לא. ), והמונע עצמו מזה תבא עליו ברכה. ואף כי מותר לברך ברכת המזון אף אם הוא שכור (שו"ע אור"ח סי' צט ס"א), ואין זה ראיה, כי ברכת המזון מחויב לברך, וכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת", ומאחר שברכת המזון בשביל אכילה, יש לו לברך אף אם הוא שכור. אבל לתת שבח להקב"ה מתוך שכרות, נראה שהוא אסור גמור: עוד שם בפרק קמא דגיטין (ז. ), אמר ליה ריש גלותא לרב הונא, כלילא מנא לן דאסור, אמר ליה מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנוי, אמר ליה רב חסדא קרא כתיב (ר' יחזקאל כא, לא) "כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפל הגבה והגבוה השפל", וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה, אלא בזמן שיש מצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם. נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתי רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי, אמר להו האלקים מדרבנן, אלא חסדא שמך, וחסדאין מילך. רבינא אשכחיה למר בריה דרב אשי דהוי גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר מר "הסר המצנפת והרם העטרה", אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי. מאי "זאת לא זאת", דרש רב עוירא, זמנין אמר ליה משמיה דרב אמי, בשעה שאמר הקב"ה לישראל "הסר המצנפת והרם העטרה", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, זאת להם לישראל שהקדימו בסיני נעשה לנשמע. אמר להם, לא זאת לישראל שהשפילו הגבוה, והגביהו את השפל, והעמידו צלם בהיכל, עד כאן: הא דקאמר רב חסדא קרא כתיב, אף על גב דבהדיא אמרינן (סוטה מט. ) 'בפולמוס של אספסיונוס גזרו', היינו שגזרו אף בזמן שבית המקדש קיים, אבל בשעת חורבן קרא כתיב. ורש"י ז"ל (גיטין ז. ) פירש עטרות ממש. וכתבו התוספות (שם ד"ה עטרות) שאין נראה, דאמרינן עלה בסוטה בפרק בתרא (מט ע"ב) לא שנו אלא של ורד ושל הדס, אבל של קנים ושל חילת מותר, עד כאן. ואין דרך לעשות עטרה משל קנים, עד כאן. ויראה דאין זה קשיא כלל, דודאי אין דרכו לעשות של קנים ושל חילת כך בפני עצמן, אבל בודאי היו מציירין הקנים ומיפים אותם, עד שהיו נאים מאוד. וכדפירש רש"י משמע, דקאמר 'כל זמן שהמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם'. ואם כפירוש התוספות שפרשו שהיו עושים מקום לחתן לישב תחתיו, מה ענין זה לזה, דתלה במצנפת של כהן גדול. ועוד, דקאמר 'מר בריה דרב אשי גדיל כלילא לברתיה', עד 'דומיא דכהן גדול', ואם לא היה דומה כלל עטרת חתנים למצנפת, מה שייך דומיא בזה, דקאמר 'דומיא דכהן גדול': וכך פירושו, בזמן שהעטרה בראש כהן גדול, וזה מורה על המדריגה האלקית שיש לישראל, ומצד הזה יש לאדם מעלה גם כן מה שהאדם הוא מלך בתחתונים, וראוי לאדם העטרה הזאת. אבל כאשר אין המעלה הקדושה האלקית הזאת לישראל, אין עטרה הזאת לאדם מה שהאדם מלך בתחתונים, והיא בטילה. משל זה, כאשר יש מלך במדינה, אז יש כאן שרים ומושלים עמו גם כן. אבל אם אין מלך במדינה, אז אין גם כן מושלים למטה ממנו במדינה. וזה שאמר אם יש מצנפת - שהיא המעלה האלקית הקדושה - נמצאת, ראוי שיהיו עמו המעלה למטה מזה, דהיינו עטרת בראש כל אדם, כאשר יש מצנפת בראש כהן גדול: וקאמר בשעה שאמר הקב"ה הסר המצנפת והרם העטרה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, וזאת להם לישראל שהקדימו נעשה לנשמע (ר' שמות כד, ז). ומפני הקדמה הזאת ראוים לכתר ועטרה, שהרי ירדו ק"ך רבוא מלאכי שרת באותה שעה שהקדימו נעשה לנשמע, וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע" (שבת פח. ), ועתה אמר הסר המצנפת והרם העטרה. וכבר פרשנו בחבור התפארת כי ראויים ישראל לכתרים בשביל "נעשה ונשמע", ושם פרשנו הטעם כי למה היה להם הכתרים על ידי "נעשה ונשמע", עיין שם, ותמצא מבואר. ועל זה השיב הקב"ה לא זאת לישראל, שהגביהו השפל והשפילו הגבוה, לכך ראוי שיהיה בטל גבהותם גם כן מהם: לכך על האדם להתאבל על חורבן בית המקדש, ויהיה מתאונן ומקונן על חורבנו, ויתפלל שיחזור ויבנה בית המקדש. וכאשר אין האדם עושה דבר זה, כאילו הוא היה סבה לחורבנו. ובירושלמי (יומא פ"א ה"א) הראשונים העבירו את התקרה, והאחרונים פעפעו אותו, וכל כך למה, שלא עשו תשובה. וביאור זה, כי הראשונים, אשר בשביל חטאם נחרב הבית, אין זה רק העברת התקרה. אבל האחרונים שלא עשו תשובה, אין זה רק עקירת השורש. והטעם, כי האחרונים אשר ראו לפניהם חורבן הבית, ואין עושים תשובה להחזיר את הבית, אין זה כי אם שאינם חפצים בבית, מאחר שיש לפניהם במוחש חסרון הבית, ואינם עושים תשובה להחזירו. ולא כך הראשונים, שלא היה לפניהם במוחש חורבן הבית - שתאמר שלא היו חפצים בבית, לכך לא היה זה כל כך. וזה שאמרו כי הראשונים העבירו את התקרה, כי חטאם שהיה גורם להחריב הבית - דבר זה נקרא העברת התקרה בלבד. ולא שייך בזה שלא היו חפצים בבית כלל, ודבר זה [לא] נקרא עקירת שורש, שאינם חפצים בבית המקדש כלל. רק אותם שרואים במוחש לפניהם חסרון בית המקדש, ואינם עושים תשובה, הרי כאילו אינם חפצים בו, ודבר זה נקרא פעפוע משרשו: ועוד יש לך לדעת כי בית המקדש מצד עצמו ראוי שיהיה תמיד ולא יוסר כלל, וכך ראוי לפי סדר המושכל. ומאחר שכך הוא, וראוי שיהיה נמצא עתה בית המקדש לפי סדר המושכל, אם אין אנו עושים תשובה, הרי אנו מחריבין בית המקדש מעיקרא. כי כאשר אנו מחריבין ומבטלין סדר המושכל, דבר זה נקרא פעפוע משרשו. כי סדר זה המושכל הוא שורשו, וכאשר אין מתפללין עליו, זה נקרא פעפוע משרשו. אבל הראשונים, מפני שעל ידם לא חרב רק עצים ואבנים שלפנינו, לא נקרא זה שעקרו אותו משרשו. וחילוק יש בין המחריב דבר שהוא לפנינו בלבד, או כאשר מגיע הבטול לעצם הדבר מה שמחייב הסדר השכלי, שראוי שיהיה נמצא בית המקדש בעולם, ואינו נמצא, ודבר זה הוא בטול לעצם בית המקדש. ולפיכך האחרונים שלא עשו תשובה שיהיה נמצא בית המקדש בעולם, דבר זה בטול לעצם בית המקדש. וזה שאמר כי אחרונים פעפעו אותו. ומה נחשב מי שאינו נותן לבו כלל על זה, ואינו מתאונן על כבוד שמים, כאשר יראה ארמון זרים על מרום הרים, והדום רגלי בית אלקינו חרב בעונינו: אך בדור הזה אשר אנחנו בו, על מה יתאונן האדם; אם על חורבן בית קדשינו, או על בטול מחמד עינינו, הוא תורתינו, שהיתה לנו למשיבת נפש בגלתינו. ואלו שנים, תורת אלקינו ובית קדשינו, הוא תכלית הכל, כמו שאנו אומרים (אבות פ"ה מ"כ) 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך'. וענין אלו שני דברים שחיבר אותם ביחד הוא דבר מופלג ועמוק. ועתה אנו ערומים מכבוד התורה, שלא נמצא בנו לא תורה ולא חכמה, והוצגנו ככלי ריק. או אם נתאונן על אנשי מעשה שאבדו מן הארץ, ונשארנו באין מחסה ומסתור. עד כי לגודל חסרונינו זכינו לנחמה, כדכתיב (ר' ישעיה נט, טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו ימינו וזרוע צדקתו סמכתהו וגו'". וזו עיקר הבטחתינו ונחמתנו בגלותינו, אשר אין דבר טוב בעולם, וקרובים הם ימי התשועה. כי דבר ברור הוא ואי אפשר, שיהיה העולם אשר נברא מן השם יתברך עומד כך, וכן יהי רצון אמן: ==פרק כד== מן המבואר כי גלות ישראל וחורבן בית קדשנו ותפארתנו הוא שנוי בסדר העולם. וידוע כי הדבר שהוא יוצא מסדר העולם, והוא בשינוי, אין קיום לו רק לפי שעה, כי אי אפשר שהוא יוצא מן הסדר ויש לו קיום, שאם כן יהיה דבר היוצא מן הסדר מסודר, מאחר שהוא קיים כמו הדבר שהוא מסודר. ומפני כי לפי סדר המציאות ראוי שיהיה כל דבר עומד במקומו אשר סדר לו השם יתברך, ומכל שכן האומה הישראלית שהיא אומה יחידה, שאין לה דבוק וחבור כלל אל האומות מצד עצמה, שאין ראויה שתהא עומדת בתוכם, לכך נחשב עמידת ישראל בין האומות שלא כטבע. וכל הדברים בעולם שאינם עומדים במקום הטבעי להם, והם יוצאים מן המקום המיוחד לכל אחד, הוא שינוי, ודבר זה הוא הפסד נחשב. כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעיד עליו מלת 'מקום', שהוא לשון קיום. והיציאה מן המקום, שהוא קיומו, הוא אבוד אל אשר הוא מקום אליו. וכבר בארנו זה בהקדמה: וזה שרמזו בחכמתם בגיטין בפרק המגרש (פח. ), "וישקוד ה'העל הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה'" (דניאל ט, יד), אמר רבי חסדא דריש מרימר, משום ד"צדיק ה'" - "וישקוד על הרעה", אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיה, ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב (ר' מ"ב כד, טז) "החרש והמסגר אלף חרש", בשעה שפותחין - נעשו הכל כחרשים. והמסגר - בשעה שסוגרין, אין פותחין, וכמה, אלף. עולא אמר, שהקדים שני שנים אל (דברים ד, כה) "ונושנתם". אמר רבי אחא בר יעקב, שמע מינה "מהרה" דהקב"ה תתנ"ב הויין. וביאור ענין זה כמו שפרשנו בחבור גור אריה בפרשת ואתחנן, שאם עמדו ישראל בארץ ישראל כמנין "ונושנתם", שוב לא היה מקום מיוחד להן. וכאשר גלו מן הארץ, היו חס ושלום נאבדים, כי היו כמו דבר שאין לו מקום מיוחד, והוא נאבד מיד. אבל עתה שהקדים שתי שנים קודם "ונושנתם", אף אם היו גולים ממנו, והם בארץ אחרת, לא סר מקום זה מאתם, שהרי לא נגמר ישיבתם מה שראוי להיות בארץ, שהוא מקומם. ואם כן הם כמו אדם שיצא ממקומו, והוא בארץ אחרת, שעדיין שם מקום הראשון עליו, ואף כאשר גלו מן הארץ, עדיין ארצם מקום להם: ומה שאמר הכתוב "ונושנתם בארץ", ואין ראוי שיהיה בטול אל דברי השם יתברך. ועוד, למה הקדים דוקא שתי שנים, ולא יותר ולא פחות. כי דבר זה מפני כי שתי שנים הם כמו גבול וסוף של זמן של "ונושנתם", והגבול בכל דבר נבדל מן הדבר עצמו, ואינו בחזקו ובתוקפו בגבול כאשר הוא בעיקר. ולפיכך כאשר הגיע אל הגבול, ואין הישיבה בכוחה, אז גלו. וכתב "ונושנתם בארץ", דמשמע שיהיו שם כמנין "ונושנתם", מאחר ששתי שנים אלו נחשבים גבול של "ונושנתם", [ו]דבר שהוא גבול בטל אצל הדבר עצמו. ולפיכך בטלים אלו ב' שנים אצל עיקר הישיבה, כאילו ישבו שם "ונושנתם", כי הגבול נמשך אחר גוף הדבר. וטעם כי ב' שנים הם גבול, מפני כי מספר שלש שנים הם חשובים ביותר, כמו שתמצא כי חזקת הבתים ג' שנים (ב"ב כח. ), לכך מספר ג' אינם גבול, רק מספר שתי שנים - שאינם נחשבים בעצמם ענין חזקה - הם נחשבים גבול. וכיון שגלו שתי שנים קודם "ונושנתם", ולא היו שם כל מה שראוי שיהיו שם, עדיין שם הארץ עליהם אף בגלותם ממנו, ולכך אין מקויים בהם "ואבדתם מהרה" (דברים יא, יז). אבל אם חס ושלום ישבו שם כל זמן שלהם, שוב לא נקרא ארץ ישראל מקום שלהם, והיה חס ושלום מקויים בהם "ואבדתם מהרה": ומעתה תוכל לדעת כי בלתי טבעי הוא הגלות לעמוד האומה היחידה שלא במקומה המסודר לו. ואם יש שנוי בסדר המציאות - הוא לפי שעה בלבד, ולבסוף יחזור אל סדר שלו. וזה כמו כל אדם שיוצא ממקומו שהוא מסודר לו, ולבסוף יחזור אל מקומו המסודר, ואין זה נחשב שנוי גמור, כיון שבסוף יחזור אל סדר שלו. ולכך גלו שני שנים קודם "ונושנתם", כדי שישאר עליהם שם מקומם שגלו ממנו. ואף אם אינם במקומם, נחשב זה מקום שלהם, כיון שלא ישבו שם כל אשר היה ראוי להם שישבו שם. אבל שיהיו בארץ אחרת - ולא יחזרו כלל למקומם - דבר זה אי אפשר כלל, שאם כן מסולקים הם לגמרי ממקומם, והם בארץ אחרת, ואין לך שנוי הסדר יותר [מזה]: ואף כי לקמן נבאר כי מה שישראל הם פזורים ונפרדים בין האומות מסוף העולם עד סופו, והאדם יחשוב כי דבר זה הוא הפחיתות הגדול שיש לאומה זאת. וכמו שאמר המן כאשר היה רוצה לאבד את ישראל (ר' אסתר ג, ח) "ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים ואין המלך שוה להניחם". וכונתו היה כי זהו אבוד ישראל בעצמו, כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים, ונחשבים בטלים אצל האומות, אם כן יש לאבד אותם לגמרי. ואדרבה, כי אילו היו לישראל ארץ מיוחדת, אם כן מאחר שיצאו מארצם ומקומם אשר מיוחד להם, דבר זה היה הפסד להם. אבל הם פזורים בכל העולם, ולא נתן להם ארץ מיוחדת, רק כי מקומם כל העולם. ודבר זה ראוי לישראל, כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו, ומפני כי אם לא היו ישראל לא נברא העולם, לכך כל העולם הוא מקומם, וראוי להם. לכך כאשר הוגלו מן הארץ - הוגלו בכל העולם. ואם כן אף אם ישבו בארץ מיוחדת, הרי לא שייך אצלם שאינם במקומם. אין זה קשיא, כי שני דברים הם; כי דבר זה מועיל שאינם בארץ אחרת, כאשר העולם כולו מקומם. מכל מקום כיון שאינם יושבים בארצם המיוחד להם, דבר זה היה אבוד להם. כי ראוי להם ארץ הקדושה, כמו שהם קדושים. ובזה שגלו מן הארץ שתי שנים קודם, לא בטל מהם הארץ. ולקמן (פרק נו) יתבאר זה עוד: ודבר זה ראיה ברורה מחייבת שיהיה קץ לגליותינו. כי אם היו ישראל נשארים בגלותם, היה אפשר לומר כי נסתלק השם יתברך מאתם, והם כמו שאר גויי הארץ. אבל עתה שאינם בארצם, והם תחת רשות אחרים, ועל דבר זה לא נבראת שום אומה ולשון, והוא שלא כסדר העולם, דבר זה אי אפשר שיהיה כך תמיד, ולא יהיה קץ לדבר זה. ועם שאין הדבר הזה רק לזמן, מכל מקום אם לא שהשם יתברך גזר דבר זה על ישראל שיהיו בגלות תחת רשות האומות, לא היה לדבר זה קיום אף זמן מה, לגודל ענין זה שתהיה האומה הזאת בארץ אחרת תחת ממשלת זרים. ואם לא כן, היה ראוי שיהיה מחויב אחד משני דברים; או שיהיה חוזר אל הסדר, ויהיה הגלות בטל. או חס ושלום שיהיו גוברים על עצמם לגמרי. אבל שיהיה קיים הגלות מצד עצמו - אינו ראוי לפי הסדר, לכך גזירת השם יתברך הוא אשר מעמיד דבר זה: וכן בפרק בתרא דכתובות (קיא. ) "השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'" (שיה"ש ב, ז), אמר רבי יוסי בר חנינא, ג' שבועות הללו למה, אחת - שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת - שהשביע הקב"ה לישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת - שהשביע אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ורבי לוי אמר שש שבועות הללו למה, ג' הא דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לאומות העולם. "בצבאות או באיילות השדה" (שם), אמר רבי אליעזר, אם אתם מקיימים את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי הגלות כמו שאמרנו הוא שנוי מסדר העולם, ודבר כמו זה קשה שיעמוד בשנוי הסדר שלו, ותמיד הוא חפץ לבטל השנוי, דהיינו שיתקבצו מן הפיזור, ויעלו בחומה לשוב מן האומות, וזהו פירוד זה מזה. השני - שלא ימרדו ישראל באומות, וזהו מצד ישראל. הג' - שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי, וזה מצד האומות, ובזה יהיה נשאר הגלות: וכבר בארנו למעלה אצל (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלם. ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן (ב"ר מד, יח), כמו שהתבאר למעלה. והם הם אלו דברים שנזכרים כאן, כי כנגד 'שאני ממשכנן', והמשכון הוא תחת מי שממושכן בידו, לכך גזר שלא ימרדו באומות לצאת מתחת רשותם. וכנגד 'שאני משעבדם', גזר שלא יהיו האומות משעבדים בהם יותר מדאי. ואם לא כן, לא היה קיום אל הגלות שגזר השם יתברך עליהם, כי די בעצם הגלות אף שאינו יוצא מסדר העולם, ולכך לא יוסיפו עליהם בשעבוד. וכנגד 'שאני מפזרן' גזר עליהן שלא יעלו בחומה, שזהו קבוץ גליות, והוא בטול הפיזור. וכנגד אלו ג' יש כאן ג' שבועות; כי שלא יתגברו ישראל ויצאו מרשותם - השביעם שלא ימרדו באומות. נגד השני - שלא יתגברו האומות לגמרי עליהם, השביעם שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי. נגד הג' - שלא יפרדו זה מזה, השביעם שלא יעלו בחומה: ורבי לוי דרש עוד, "אם תעירו ואם תעוררו" כל אחד ואחד בפני עצמו, והרי הם שש שבועות. כי בכתוב נאמר ג' פעמים "השבעתי אתכם". ודרש רבי לוי "אם תעירו ואם תעוררו" הם שתי שבועות כל אחד, כפל לשנים, הרי שש. ולפיכך הוסיף עוד שלש שבועות; האחת - שלא יגלו הקץ, כי כאשר יגלו הקץ, הרי יש כאן גאולה. כי מי שידע זמנו לצאת, כאילו הוא נגאל. והשם יתברך שם הגלות, ולא יהיה נמצא הקץ קודם זמנו, ולפיכך אל יגלו הקץ. ופירש רש"י (כתובות קיא. ) 'אל יגלו הקץ' היינו הנביאים שבתוכם אל יגלו הקץ. ולי נראה ש'אל יגלו הקץ' שלא יעסקו בענין הקץ לעמוד עליו, עד שיהיו יודעים הקץ. גם 'לא יגלו' לומר בפרהסיא כי בזמן הזה תהיה הגאולה, ופירוש זה ברור. וכן שלא ידחקו את הקץ, פירוש להביא את הקץ שלא בזמנו על ידי תפלה ורחמים: ושלא יגלו הסוד. ובמדרש שבסמוך משמע שלא יגלו סודותיהן. פירוש, שלא יגלו ישראל שום דבר שהוא סוד אצלם, לא יגלו לאומות. וטעם דבר זה, כי כל אחד אשר מגלה סודו לאחר, הרי יש לו חבור אל האומות אף בדבר הנסתר, שהרי גלה סתר שלו - והוא סוד שלו - אליו. ודי שיהיו ישראל תחת האומות בדבר שהוא נגלה, אבל אין ראוי שיהיו ישראל תחת האומות בדבר סתר. וכאשר יגלו סודותיהן, הרי בדברים הנסתרים יש להם חבור אל האומות, ודבר זה אין ראוי. ודבר זה יתבאר עוד בסמוך, וכן הוא הפירוש הזה: ודע כי ג' שבועות הראשונות [הם] שלא יבטלו השעבוד והגלות, וג' אחרונות הם שלא ישנו בעניין הקץ. וזה כי שלא יגלו הקץ, וכן שלא ידחקו הקץ, כל זה שייך אל הקץ. ושלא יגלו סודותיהן לאומות הוא דבר מופלג מאוד, כי כאשר יגלו סודותיהן לאומות, דבר זה הרחקה לקץ, בשביל שהם לגמרי תחת האומות, ומתחברים לאומות אפילו בנסתר שלהן. ולכך דבר זה מרחיק הקץ חס ושלום שלא יצאו מן האומות. כי הקץ הוא ממדריגה עליונה נסתרת, שאין שולטים בהם האומות. ואם מגלים הסוד, הרי הם תחת האומות לגמרי אף בנסתר שלהם. והנה דבר זה שהם מגלין מסתורין שלהם הוא הרחקה לקץ, כי בזה מרחיקין הקץ יותר מדאי. ו'שלא ידחקו הקץ' דבר זה להיפך, שהם מקרבין הקץ יותר מן הראוי. ו'שלא יגלו את הקץ', כי הקץ צריך שיהיה נבדל מן האדם, וזה אשר מגלה הקץ כאילו היה הקץ עם האדם, ובזה מבטל הקץ. כי אין הקץ כך שהוא עם האדם. וכל אלו הם בטול אל הקץ: ובמדרש אמר ד' שבועות השביעם; השביעם שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו מסתורין שלהם, ושלא יעלו בחומה מן הגולה. אם כן למה משיח בא, לקבץ גליותיהן של ישראל, עד כאן. ופירוש 'מסתורין' הוא כמו שאמרנו, שלא יגלו שום סוד וסתר לאומות. ועוד שם (שיה"ש ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים", במה השביעם, רבי אליעזר אומר השביעם בשמים ובארץ, "בצבאות" (שם) בצבא מעלה ובצבא מטה, "בצבאות" בשתי צבאות. רבי חנינא בר פפא ורבי יהודה בר סימון; רבי חנינא אומר השביעם באבות ובאמהות, "בצבאות" אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי בהם צביוני. "באילות השדה" אלו השבטים. רבי יהודא בר סימון אומר, השביעם במילה, "בצבאות" בצבא שיש בהם אות. "או באילות השדה", ששופכים דמם כדם צבי ודם איל. ורבנן אמרי השביעם בדורו של שמד, "בצבאות" - שעשו צביוני ועשיתי צביוני בהם. "או באיילות השדה", ששופכים דמם על קדושת שמי, הדא הוא דכתיב (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", עד כאן: ובמדרש זה שאמר שהשביעם בד' שבועות, ונראה שדרש גם כן (שיה"ש ה, ח) "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי וגו'", אף על גב שאינו דומה אל השאר. שלא יתכן שידרוש "אם תעירו ואם תעוררו" לשתי שבועות, שאם כן היו כאן שש שבועות, לא ד' שבועות. ויראה שלכך אמר שהשביעם בד' שבועות, מפני כי המשביע את אחר הוא משביע שלא יצא מדבר שמשביעו עליו, רק יהא נשאר עליו לגמרי מבלי נטייה ימין ושמאל לפנים ולאחור. ומפני זה היו ד' שבועות, כי ההסרה מן הענין אשר הוא עליו הוא בד' צדדין, כמו שהתבאר: ויראה לומר דגם בגמרא (כתובות קיא. ) לדעת רבי חנינא שאומר כי ג' שבועות השביעם, הוא ענין זה כאשר תבין דברי אמת, שאמר ג' שבועות השביעם. מפני שהוא סובר כי ההסרה הוא בג' פנים; האחד - הוא בטולו לגמרי. השני - שלא יוסיף. הג' - שלא יגרע ממנו. ולכך היה צריך ג' שבועות. וגם רבי לוי שאומר שהם שש שבועות (שם) דעתו כך, כי השבועה שישאר עומד על ענין אשר עליו, ולא יהיה לו הסרה לשום צד. והצדדין הם ששה כאשר יצטרף אל זה המעלה והמטה, ולכך קאמר שהשביעם בשש שבועות. ולמדרש שאמר שהם ארבע, כי הצדדין שהם בשטח הם ד', ולכל אחד יש טעם מופלג. וכלל אלו דברים, כי גזר השם יתברך את הגלות שלא יצאו מן הגלות והשעבוד, כי הגלות צריך לזה כמו שהתבאר, ולכך גזר שלא יסור לשום צד. ודברים אלו הם ברורים: ומה שאמר רבי אלעזר שהשביעם בשמים ובארץ, כלומר שהשביעם בשמים ובארץ, שהם שומרים הסדר אשר השם יתברך סדר אותם, ולא ישנו ולא ימירו את אשר גזר השם יתברך, ואין אחד שיעבור. וכך ישמרו ישראל מה שגזר השם יתברך בגלותם על ישראל. וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השם יתברך להם, דבר זה היה הפסד לעולם, וכך אם יהיו יוצאים ישראל ממה שגזר השם יתברך הגלות, הוא איבוד לישראל, לכך לא ישנו הגזירה. ומה שאמר רבי יהודא בר סימון שהשביעם באבות ובאמהות, פירוש כי אין לומר שהשביעם בשמים וארץ, כי השמים והארץ אינם פועלים רק בטבע כמו שבראם השם יתברך, ולכך הם שומרים הסדר. אבל הגלות הוא נגד טבע האדם, וקשה על האדם. ואם לא היה משביעם רק בשמים ובארץ, לא היה שבועה זאת קיימת לסבול קושי הגלות. ולכך אמר שהשביעם באבות ואמהות, שעשו רצונו של מקום אף שהיה קשה עליהם, ונבחנו ונצרפו, ולכך באבות השביעם. ומה שאמר רבי חנינא שהשביעם במילה, דעתו כי אין ראוי שישביעם באבות בלבד, כי בגלות היו שופכים דם שלהם כמים. ולפיכך אמר שהשביעם במילה, שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביעם: ומה שאמרו רבנן השביע[ם] בדורו של שמד, כי לא די שהשביעם במילה, כי המילה אינו רק שפיכת דמים בלבד, אבל הגלות היו מייסרין אותו ביסורים משונים וקשים מאוד. ולכך אמר שהשביעם בדורו של שמד, שהיו מסרקין את בשרם במסריקות ברזל, ולכך השביעם בדורו של שמד. ואם תאמר, דורו של שמד עצמן במה השביעם שלא ישנו. ואין זה קשיא, כי פירוש 'בדורו של שמד' היינו במדה שהיה לדורו של שמד, שהיו דביקים בה דורו של שמד, ובאותה מדה השביע אותם שלא ישנו בענין הגלות. כי דורו של שמד, אף על גב שהגיע להם המיתה בגלות, לא היו משנים. ועוד פירוש 'בדורו של שמד', רוצה לומר אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה, לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה. וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד, ויש להבין זה: ==פרק כה== התבאר לך בפרק שלפני זה, שהשם יתברך, אשר נתן ישראל בגלות, גזר קיום הגלות גם כן. שהדבר אשר הוא שנוי, יוצא מסדר המציאות, צריך שמירה וחיזוק ביותר שיעמוד. לכך גזר השם יתברך אופן קיומו. ולכן צריכים ישראל, בגלותם שנתנם השם יתברך תחת האומות. ודבר זה הוא בטול לישראל, שאינם נחשבים אומה לעצמה כאשר הם פזורים ונפרדים בין האומות. וידוע כי הדבר שהוא שלם, אינו ממהר להיות נשבר, כמו הדבר שאינו שלם רק הוא חלק. ולכן אף שישראל הם נחלקים ופזורים הם בין האומות, ואינם שלימים להיות אומה שלימה ביחד, מכל מקום אותם שהם ביחד צריכין שיהיו נשמרים מן החלוק והפירוד. כי הדבר שהוא חלק בלבד אינו חזק, והוא מוכן לקבל התפעלות יותר. ודבר זה התבאר פעמים הרבה, כי החלק הוא חסר בעצמו ואינו חזק, שהרי הוא חלק בלבד, ואינו שלם. ודבר כמו זה מוכן לקבל התפעלות מן אשר פועל בו. ואינו כן הדבר שהוא שלם בעצמו, מאחר שהוא שלם בעצמו הוא חזק יותר, ואינו מוכן לקבל התפעלות. וכך הם ישראל בעצמם; אם הם אומה שלימה, ואינם נחלקים כלל, אז אינם מוכנים לקבל התפעלות בגלותם. וכאשר הם נחלקים, אז חס ושלום הם מוכנים לקבל ההתפעלות, והם מקבלים התפעלות מן אשר יפעל בה חס ושלום: והחכמים הנאמנים גלו דברים אלו בחכמתם הרמה והנשאה. אמרו בספרי (במדבר ו, כה) רבי אלעזר הקפר אומר, גדול השלום שאפילו עובדין עבודה זרה אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם, שנאמר (ר' הושע ד, יז) "חבור אפרים עצבים הנח לו". אבל משנחלקו מה נאמר (הושע י, ב) "חלק לבם עתה יאשמו הוא יערוף מזבחותם ישדד מצבותם". הא לך גדול השלום ושנאוי המחלוקת, עד כאן בספרי. ואתה בן אדם, פקח עיניך והבן הדברים האלו מאוד, על הלשון הזה אשר אמרו 'אין השטן נוגע בהם'. כי השטן, אשר יש לו כח על ההעדר וההפסד, אין נוגע בהם. וזה מפני כי השלום הוא מסולק מן ההעדר, מצד השלימות אשר בו. לכך כאשר יש כאן אומה שלימה בלתי מחולקת, אין השטן נוגע בהם ושולט עליהם, לסבת השלימות אשר בהם. אבל כאשר חלק לבם, ונחשבו חלק בלבד, וכל חלק הוא חסר, "עתה יאשמו" על ידי השטן. ודבר זה בפרט בישראל, כי הם בעצמם עם אחד אומה שלימה, שאין זה בשאר אומות. ומאחר שהם אומה יחידה שלימה, כמו שבארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, אין ספק כאשר יש שלום ביניהם, ראוי שאין השטן - שהוא הכח על ההעדר - שולט בהם. ועתה עם ממושך וממורט (ישעיה יח, ז), אשר הכל מושלים עליו, איך לא יעלה על דעתם דברים אלו. ודבר זה תמצא תמיד, שכל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד. וישראל אשר הם בגלות, ראוי להם שיהיו מכינים עצמם, שלא יהיו מקבלים התפעלות מן אשר גובר עליו: ויותר מזה, כי כאשר יתבונן האדם, כי אין ענין זה רק להוסיף עצם הגלות. כי כאשר תדע, כי עצם הגלות הוא הפיזור שנתפזרו ונתחלקו ישראל. והנה כאשר הם מחולקים גם כן בעצמם, הנה עוד מוסיפים חלוק ופיזור יותר על מה שנתן השם יתברך אותם. והפך זה כאשר הם עם אחד, הנה נחשב דבר זה יציאה מן הפיזור והגלות. גם דברים אלו גילו חכמים בדבריהם הנחמדים, וביארנו אותם למעלה, כמו שאמרו (ברכות ח. ) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. ומה שאמר 'ומתפלל עם הצבור' פרשנו למעלה, עיין שם. ואין ספק, כי כאשר יש כאן בחינה מה של יציאה מן הגלות, כמו שהוא כאשר ישראל הם מתאחדים ואינם מחולקים, (ו)זה נחשב שהם יוצאים מן הגלות. כי בגלותם הם פזורים בין האומות, וכאשר ישראל מתאחדים - דבר זה נחשב שהם יוצאים מן הגלות. ודבר זה הוא גורם שיהיה להם יציאה לגמרי מן הגלות: וכשם שקיום ישראל היא השמירה מן חלוק עצמם, שבזה יהיו אומה שלימה, וזהו קיום ישראל בגלותם. וכן ההבדל מן האומות - עד שהם אומה שלימה בעצמם - הוא קיום ישראל. שאם אין ישראל נבדלים מן האומות, הרי אינם אומה שלימה בעצמם. כי הדבר אשר הוא שלם בעצמו, הוא עומד בעצמו. ולכך הבדל ישראל מן האומות - עד שהם עומדים בעצמם ואין להם שום חבור אל האומות - הוא קיומם בגלותם: ודבר זה יש לך ללמוד מגלות הראשון, הוא גלות מצרים. שנאמר עליהם (דברים כו, ה) "ויהי שם לגוי גדול", מלמד שהיו ישראל מצוינים (ספרי שם). וזה כי ישראל מעטים היו, שלא היו רק שבעים נפש (שמות א, ה), והמעט בטל וטפל אצל העיקר, ונמשך אחריו. מכל מקום היו מצוינים מסומנים, ולא היה להם חבור אצל מצרים. ואם לא היה דבר זה, לפי רוב העבודה הקשה אשר היה עליהם (דברים כו, ו), והיו המצרים פועלים בהם, היו נאבדים ביניהם. אבל מפני שהיו מצוינים ביניהם, והיה אומה שלימה. והדבר שהוא שלם לא ישלט בו ההעדר, כמו שהתבאר לך למעלה. והוא שעמדה להם בגלותם גם כן, כמו שאמרו ז"ל במדרש בשביל ד' דברים נגאלו ישראל; שלא היו פרוצים בעריות, ושלא היה בהם לשון הרע, שלא שנו את שמם, ושלא שנו את לשונם. ובחבור גבורות השם בארנו כי כל ד' דברים אלו היו פרישה מן מצרים, עד שהיו לעם מיוחד בפני עצמם, ולא היה להם עירוב עמהם, שמצד הזה זכו לגאולה להיות יוצאים מתוכם לגמרי. שאם היה להם עירוב וחבור אל האומות עד שיהיה להם חבור עמהם, לא היה אפשר שיהיו נפרדים ונבדלים מתוכם, כיון שכבר יש להם חבור עמהם, אין ראוים להפרד מתוכם. ועיין בחבור גבורות השם, שם תמצא פירש אלו ד' דברים: וכך מוכח במדרש במקום אחר, הלכה בשביל כמה דברים נגאלו אבותינו במצרים; שלא שנו את שמותן, ולא שנו מלבושין, ושלא גלו מסתורין שלהם. שמשה אמר (שמות ג, כב) "ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב", והיה הדבר מופקד בידם שנים עשר חדש, ולא גלה אחד מהם. ולא נתפרצו בעריות וכו'. מה שאמר 'שלא גלו מסתורין שלהם', דבר זה מוכח גם כן כי הפירוש שאמרנו למעלה בפרק שלפני זה 'שלא יגלו הסוד' (כתובות קיא. ) הוא נכון וברור באין ספק. ומוכח הדברים אשר בארנו שם, כי הזכות הזה שלא היה להם חבור למצרים, ולכך אמר שלא גלו מסתורין שלהם. ו'שלא שנו את מלבושיהן', ודבר זה גם כן הבדל מן האומות. אמנם מה שלא אמר במדרש הראשון גם כן שלא גלו מסתורין שלהן ושלא שנו את מלבושיהן, אין זה קשיא, כי גלוי הסוד - שהוא הפנימית שבאדם - אל האומות, דבר זה הוא חבור לגמרי אל האומות, ועל זה אמר שאם תעברו זה "בצבאות או באיילות" (שיה"ש ב, ז), שתהיו הפקר לגמרי: כלל הדבר, כאשר ישראל הם אומה שלימה בעצמם, נבדלים מן האומות, אין האומות פועלים ושולטים בהם, כמו כאשר חלק לבבם בעצמם, או שיש להם חבור אל האומות אף במלבושיהם. ובני אדם גורעין מדבר זה מה שראוי לישראל האחדות, ולא יהיה להם חלוק ופירוד כלל, ומדבר זה גרעו. והוסיפו על החבור, שיש להם חבור מה שאין ראוי להיות להם חבור אל האומות. ודבר זה בעצמו הוא סבת הגלות: וכבר נשאלנו על זה מן האומות, באמרם כי אתם אומרים כי ישראל הם האומה הטובה, ואם כן איך משתוקקין אל הרע תמיד. ולא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו, והתורה אמרה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". ואולי אתם מפרשים, אשר הוא כמוך במעלה ובמדריגה - תאהב אותו. וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר, עד כאן שאלה שלו. ושאלה זאת היא שאלה קדומה מן האומות על ישראל. ובאמת דבר זה הוא גנאי נגד האומות, כאשר תראה בכל האומות שאין מדה זאת נמצא ביניהם: וזאת תשובתנו על דבר זה; מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות, שהפריד השם יתברך את חבור שלהם, וחלקם והפיצם. ומאחר שחלקם והפיצם, דבר זה גורם גם כן שיהיו מחולקים בדעתם. שאם לא היו מחולקים, לא היה מקויים בהם הפיזור והפירוד - אותם שהם אחד, ולב אחד להם. ואם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות. כי מה שיש להם לב אחד, הוא מחבר אותם יחד, וגזירת השם יתברך שיהיו מחולקים. ודבר זה הוא מתחייב פיזור ופירוד לבביהם. שאם היה האחד שמח בגדולתו וחפץ בשלוות של אחר, וכי היה זה פירוד, לא היה זה פירוד, רק חבור לגמרי: השיב על זה, הדברים האלו בודאי ראויים והגונים לקבלם, אם לא היה נראה דבר זה בשורש מחצב שלכם. כי כאשר היו בני יעקב שנים עשר, היו מקנאים בצעיר אחיהם, כדכתיב (בראשית לז, יא) "ויקנאו בו אחיו". וגם אחר כך היה קורח ועדתו מקנאים על כהונת אהרן (במדבר טז, יא). ולכך ראוי לומר שדבר זה הוא סגולה בכם, אבל היא סגולה לרעה: השבתי, כן הוא שהוא סגולה בישראל, והשטן הוא מגרה ביותר להרוס בית בנוי ממה שיהרוס בית מהורס. וכמו שתמצא שהיה השטן מגרה בישראל עד שהיו רודפים אחר העבודה זרה. וכל זה מפני שהשם יתברך אחד, הוא אלקים להם, והם אומה יחידה. ולכך השטן היה מגרה בישראל שילכו אחר העבודה זרה, ולא כן לכל העמים אשר הם לאלוקים אחרים. וכבר התבאר זה למעלה באריכות (פ"ב ופ"ג), כי זהו היה גורם מה שישראל היו עובדים לאלוקי נכר. וכן זה בעצמו ישראל הם עם אחד מה שלא תמצא בשום אומה, והשטן הוא מגרה בהם להפרידם ולחלק אותם. השיב כי תשובה זאת היא מערכה על הדרוש, כי כל זה אני אומר מה שהיו ישראל עובדים עבודה זרה הוא עוד יותר רע, ואיך אתה בא לתקן הרע ביותר רע. אמרתי, אם לא תתן תוקף לכל הדברים, הנה בודאי אף כי מדה זאת מגונה היא מאוד, וראוי לגנות בעל מדה זאת, כי משלים נפשו בחסרון חבירו: אמנם מדה זאת אינו בישראל מצד כי נפשם רעה, לומר כי "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י), כי עם הקדוש הזה מצד עצמם ראוים אל החשיבות והמעלה יותר מכל האומות, וכדכתיב (דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ". רק שהחטא גורם, מכל מקום עצם בריאתם על תכונה זאת שנפשם חשובה. והחשוב מצד טבע עצמו יבקש המעלה. ולא תמצא כי הכפרי הוא מקנא בחשוב, רק גבור מתקנא בגבור כמותו, וחכם מתקנא בחכם כמותו, ודבר זה טבע הטובים וההגונים. רק איש רע מרבה המדה משלו, לא מצד התכונה שנתן השם יתברך בו, כי השם יתברך נתן בישראל תכונת המעלה בלבד, ותכונה זאת תכונה טובה וראויה היא לישראל. וכך יורה שמם, שנקראו "ישראל" על שם (בראשית לב, כט) "כי שרית עם אלקים ועם אנשים", שראוים לתכונתם המעלה. רק הבלתי הגונים הגדילו והוסיפו על המדה משלהם, לקנאות על כל דבר מעלה וכבוד או עושר או קנין אשר יראו בחבריהם, כאשר הם מדמים בעצמם כי הם ירשו ארץ בלבד, ואין עוד אחר, לכך אינם חפצים במעלת אדם, הן גדולה או קטנה. ואין ספק כי מדה זאת גרוע למאוד, אך הדבר הזה יוצא מתכונה טובה, הוא תכונת החשיבות. וראיה לזה, כי נראה לחוש כי כאשר יגיע לאחד צרה, הנה הכל הם אליו כאח נגש לצרה. זה מפני כי ישראל עם אחד בארץ, ולכך הם מרחמים זה על זה בצרתם מאוד מאוד, רק כי מקנאים בגדולה אשר יש לאחר: וכן שאר מדות אשר הם בישראל אשר הם גנאי לישראל, מכל מקום יוצאין מצד תכונה טובה. ואינו כמו מדת הזנות, כי המדה המגונה הזאת אין לה שורש טוב רק רע בלבד, ודבר זה מורה בודאי על פחיתת גדול. אבל אצל ישראל אינו כך, כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה. וכמו מדת קשה עורף, שהכתוב מגנה בה ישראל, שאמר (דברים ט, ו) "כי עם קשה עורף אתה". אל תאמר כי מדה זאת אינה יוצאת מתכונה טובה, רק במה שיש לישראל נפש נבדלת בלתי חמרית, כי החומר הוא שמקבל התפעלות ואינו דבר מקוים, אבל הדבר שהוא נבדל אינו מתפעל לקבל שנוי, רק עומד. ולפיכך ישראל ממאנים לקבל תוכחה, ויש בהם קושי עורף לחזור בתשובה, הכל בשביל שאינם חמריים, אשר בעל החומר בלבד מתפעל, אבל ישראל, שהם רחוקים מן החמרי, אינם מתפעלים, רק עומדים בתכונתם. וכן כל המדות אשר הם בישראל, והם אינם טובים, הם באים מצד תכונת טובה, רק כי הם משתמשים בתכונה ההיא בדבר שאינו טוב: ענה ואמר, ומי יתן שלא יצא שכר שלכם בהפסד. אמרתי לו כי שאלה זאת הוא שאלה מן רבוי המצות לישראל, שאתם אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות. ולכך הוא יתברך נתן אל ישראל תכונות הטובות, והרשות נתונה אל המקבל לעשות כמו שירצה, וצדיק מה פעל, אשר הוא משפיע הטוב. ומעתה יסולק הקושיא מכל וכל מה שאנו רואים אשר גובר מדה זאת בישראל, ודי בזה: והתבאר לך כי קיום ישראל בגלותם התאחדם והתחברם ביחד, והפרדם מן האומות. ואמרו במדרש "הן עם לבדד ישכון וגו'" (במדבר כג, ט), מובדלים הם מן האומות במאכלן ובמלבושיהן ובגופיהן ובפתחיהן. אינם דנין עם האומות; ישראל - דן אותם ביום, והאומות - בלילה, שנאמר (ר' תהלים צח, ט) "והוא ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים". זכר כל הדברים אשר הם שייכים לאדם; האכילה, שהוא קיום האדם, ובו מובדלים מן האומות. כי אין ספק שהאכילה מקיים את הנפש. ועוד הם מובדלים בגופיהם על ידי המילה. ועוד הם נבדלים מן האומות בבית דירה שלהם על ידי מזוזות הפתח, עד שיש כאן הבדל בכל הדברים אשר הם שייכים אל האדם, ולא יהיה כאן שתוף כלל: ואמר שישראל דן ביום, והאומות בלילה. גם זה מורה על הבדלם, כי דן ישראל ביום לפי שהם אמיתת המציאות, אשר המציאות הוא נחשב כמו יום, אשר בו נמצא הכל. והאומות אשר אין להם אמיתות המציאות, דין שלהם בלילה, לפי מדריגתם אשר אינם אמיתת המציאות, ולכך דין שלהם בלילה, אשר לא נמצא בו דבר: וכבר בארנו במקומות הרבה, כי האומות נקראו "מים" בכל מקום, כדכתיב (תהלים יח, יז) "ימשני ממים רבים". ועוד (שם קמד, ז) "והצילני ממים רבים מיד בני נכר". וכדכתיב (שיה"ש ח, ז) "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה". ועוד (ר' ישעיה יז, יב) "הוי המון עמים רבים כהמות ים". ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה (כה ע"ב) "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), אמרו דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ולכך הכתוב מייחס האומות למים, ואת ישראל לאש. ואלו שני דברים, האש והמים, אם נתערבו ביחד - המים מכבין האש. ואם האש עומד רחוק מן המים, ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כחו. ואלו דברים ברורים, והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים - שהם האומות - גוברים עליהם לגמרי, כמו שגוברים המים על האש כאשר מתערב האש לגמרי עם המים. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאין נמצאים. וכך אם ישראל נבדלים מן האומות, ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות, שהם נקראים "מים רבים", עד שהם מבטלים אותם, עד שאינם נמצאים: והתבאר לך הפך מחשבותם אשר נבערו מדעת החכמה. כי הבוערים יחשבו כי קירוב אש ומים יהיה שלום ביניהם. וזה אינו, כי ההתחברות להם - אז האומות גוברים ומבטלים חס ושלום אותם. ואם נפרדים ונבדלים, ישראל גוברים עליהם, כל שכן שאינם יכולים להם. וזהו מסגולת אש ומים, אשר אל זה דומים ישראל והאומות. אף כי בודאי כי ראוי לישראל בעצמם קבלת עול מלכות שלהם עליהם, וכמו שאמרו (כתובות קיא. ) שלא ימרדו באומות. ואמר (שם) אם אתם משמרים השבועה - מוטב, ואם לאו - הריני מפקיר עצמכם בצבאות ואיילות השדה. אבל דברינו אלה על ההבדל בלבד, אשר צריך להסכים על זה כל אשר נתן השם יתברך בו חכמה: ולכך כאשר באו ישראל בגלות בין האומות, אז היה צריך לעשות הבדל יותר נגד הקירוב אשר באו בין האומות, "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" (דניאל א, ח), והוא עיקר השמירה מן בטול ההבדל, כמו שאמרנו שהשביע השם יתברך את ישראל שלא יגלו הסוד (כתובות קיא. ), כמו שהתבאר. וראוי לישראל כאשר אנחנו בסוף גלותינו, אשר הוא קשה עלינו יותר מידי יום יום, להיות שומרים ההבדל הזה ביותר: ונראה כי רמזו דבר זה במה שאמרו (כתובות קיא. ) 'שלא יגלו הסוד', והיו [צריכים] לומר 'שלא יגלו דבר סתר'. אף כי יש לפרש דלכך אמר 'הסוד', כלומר שהוא סוד גדול, כי דבר שאינו כל כך סוד, לא נחשב - אף אם מגלה אותו אליו - שיש לו חבור אל האומות, רק אם מגלה דבר שהוא סוד לגמרי, שאין לגלות אותו, והוא מגלה אותו אליו, בזה נראה שיש לו חבור לו לגמרי. לכך אמר 'שלא יגלו את הסוד', דהיינו סוד מיוחד, שהוא סוד לגמרי: אבל נראה ברור 'שלא יגלו הסוד', רצו בזה שלא יהיה החבור להם בדבר שהוא מספר 'סוד', וזהו היין שהוא במספר סוד. וזה מפני כי היין הוא סוד, לפי שהוא נסתר ונטמן תוך הענב, וממנו יצא, לכך הוא סוד. ולא נמצא שום משקה שיוצא מן הפנימית כמו היין, שהוא יוצא מתוך הענב, לכך הוא כמספר 'סוד'. ועל זה אמרו 'שלא יגלו הסוד', כלומר כל דבר שהוא סוד פנימי, לא יהיה לישראל שום שתוף עם האומות, ולא יהיה שום חבור להם. כי אם ישתתפו האומות עם ישראל בדבר שהוא פנימי נסתר, דבר זה הוא שתוף וחבור להם לגמרי, וישראל צריכים שיהיו נבדלים מן האומות, וזהו קיום שלהם בין האומות. ולפיכך כאשר בא דניאל בגלות תחת האומות, היה גוזר על יין נסך, שלא יהיה חבור לישראל לאומות בדבר שהוא פנימי נסתר, כמו היין שהוא נסתר בפרט. כי כאשר ישראל בגלות, ודבר זה נחשב חבור להם כאשר הם ביניהם, צריכין ישראל להיות נבדלים מהם, כנגד החבור שיש להם בגלותם. לכן גזר דניאל על יין נסך, שיהיו ישראל פרושים מהם. וגדר הגדר וההבדל הזה בפרט, כי כאשר יש לישראל חבור להם בדבר שהוא פנימי, דבר זה הוא חבור גמור, ויהיה להם חס ושלום חבור בעיקר. ולכך אמר 'שלא יגלו את הסוד', ונאמר זה שלא יהיה לישראל חבור להם בדבר שהוא פנימי, דהיינו - הן שלא יגלו הדבר שהוא סוד ופנימי אצלם. וכן לא יהיה מתחבר להם ביין שלהם, כי גם זה חבור להם בדבר שהוא פנימי נסתר, וכאשר מתחבר בדבר כמו זה הוא חבור לגמרי, לכך גזרו על יין נסך: ועתה בעוונותינו הרבים, באו שועלים קטנים, נכנסו בגדר הזה, ופרצו פרצות בגדר שגדרו צדיקים יסודי עולם, מנוחתם כבוד. והכל בסבה זאת כי עמדו ראשים, ועליהם שמן משחת קודש, ויאמרו לאשר הוא מחויב לגדור גדר ולעמוד בפרץ, מה לך פה, כי אין לך כח ויכולת על זה. וכיוצא בזה עושים, עד שהותרה הרצועה לעוברים בכמה דברים. ועל זה אני אומר כי נקרא באמת 'ראש', ובאמת הוא ראש ועליון כאשר מדריך אשר תחתיו ביראת שמים, והוא הולך לפני הצבור בכל צרכיהם בראש, ומשתדל לטוב להם, ועל זה ראוי לומר אשרי לו ואשרי חלקו. אבל אם אין מדריך אותם ביראת השם, אז הוא בהפך זה, כי הפך מן 'ראש' הוא 'שאור', שיש בו אותיות 'ראש' למפרע. כי מחמיץ את אחרים, כמו שאור המחמיץ את העיסה. והמה מעדת ירבעם, ואי אפשר לספר קלקול זה. ויושבים אנחנו באפילה, כי אין מאיר לפנינו. והוא יתברך, ברחמיו וברוב חסדיו, יוציאנו מאפילה הזאת, ויאיר נרו לפני להביאני אל ארץ החיים, ולא אביט עוד אל עמל ושוא אשר הוא בקצת מדינות אלו, אמן כן יהי רצון. ובחבור באר הגולה שם הארכנו בענין זה מאוד, עיין שם: וכן המלבושים אשר ישראל נבדלים מהם, ותמצא שהיו מוסרים נפשם על זה. בפרק מי שמתו (ברכות כ. ) אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא איתרחיש לן ניסא. אמר ליה, קמאי מסרי נפשייהו על קדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא גויה דהוי לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מיניה. אגלאי מלתא דגויה היא, שיימוה בד' מאה זוזי. אמר לה מה שמך, אמרה לו מתון. אמר מתון מתון, ד' מאה זוזי שויה, עד כאן. ואם לא היה נחשב גדול מאוד ההבדל הזה מה שישראל נבדלים מן האומות אף במלבושים, לא היו מוסרים נפשם על זה. וגם בהבדל זה פרצו מאוד, עד שרוצים לדמות להם בכל מה שאפשר. ואין זה רק להכביד על גלותינו, עד כי ישפוך עלינו רוחו ממרום לטהר לבבינו מן השאור שבעיסה, לעבדו שכם אחד, אמן: ==פרק כו== בפרק בתרא דמכות (כד. ), וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכים בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטום ברחוק מאה ועשרים מיל, התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, למה אתה משחק. אמר להם, למה אתם בוכים. אמרו לו, גוים הללו יושבים בטח ושלוה והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלקינו נשרף באש. [אמר להם], לכך אני משחק, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, עקיבא למה אתה משחק. אמר להם, מפני מה אתם בוכים. אמרו לו, מפני שכתוב בו "הזר הקרב יומת", עכשיו נתקיים "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה, יח), ולא נבכה. אמר להם, לכך אני משחק, דכתיב (ישעיה ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, כתיב באוריה (מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער", בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקינות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שתתקיים נבואתו של זכריה. ובלשון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו, עד כאן: ומה מאוד השיב רבי עקיבא לדבר הזה, כשיבין אדם דבר זה. כי ישראל ומעלתם עד היכן מגיע לא יוכל האדם לדעת, אך כאשר יראו האומות, אשר אי אפשר שלא יהיה להם זכות מה, שבשביל אותו דבר מועט יזכו לדבר גדול כזה. ואם כן איך יסופק בו יתברך, שהוא מסדר הכל במשפט וביושר, שבשביל זכות הגדול שיש לאומה ישראלית, עד היכן יגיע שכרה. ולפיכך אמר כאשר שמע קול צווחה של רומי ברחוק ק"ך מיל, והוא מהלך ג' ימים, עשרה פרסאות ליום. וכמו זה הדרך מצאנו בכמה מקומות; (במדבר י, לג) "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים", (שמות ח, כג) "דרך שלשת ימים נלך במדבר", (בראשית ל, לו) "וישם דרך שלשת ימים בינו לבין יעקב וגו'". כי שעור זה לדרך שיש לו רחוק, כי פחות מזה לא נקרא רחוק. ולפיכך אמר ששמעו קול צווחה של רומי כך. ואף על גב שאי אפשר בטבע לשמוע האוזן כל כך מרחוק, מכל מקום הם שמעו ברוח הקודש שעליהם קול צווחה זאת. ועוד, כי האדם מקבל מן הקול התפעלות. וכאשר היו בקרוב מהלך שלשת ימים, היו מקבלים מן צווחה של רומי התפעלות בעצמם. ודבר זה היו יודעים בחכמתם שהגורם הזה הוא קול צווחה של רומי, שעל ידה היו מקבלים בהלה ורעד, כמו מי שראוי שיהיה מקבל התפעלות על ידי הקול: ועוד אמר שפעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן. כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקינות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור: ובמדרש (ב"ר ב, ה) רבי חייא רבה אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה המקדש בנוי וחרב [ו]בנוי. "בראשית ברא אלקים וגו'" (בראשית א, א), הרי הוא בנוי, כדכתיב (ישעיה נא, טז) "לנטוע שמים ליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". (בראשית א, ב) "והארץ היתה תוהו ובהו", הרי זה חרב, כדכתיב (ירמיה ד, כד) "ראיתי הארץ והנה תוהו וגו'". (בראשית א, ג) "ויאמר אלקים יהי אור", זה בנוי ומשוכלל, שנאמר (ישעיה ס, א) "קומי אורי כי בא אורך", עד כאן. פירוש דבר זה, מה שנרמז ענין בית המקדש בתחילת בריאת עולם, כי ראוי דבר שהוא עיקר בבריאה, והוא שלימות הבריאה, שהוא קודם. ואף כי אינו יוצא אל פעל השלימות לגמרי, ואדרבה, הוא מאחר לצאת אל פעל השלימות, כמו שהתבאר למעלה, מכל מקום התחלתו קודם הכל, רק כי ההשלמה אינו בתחלה, ודבר זה מבואר בבירור. ולכך נרמז ענין בית המקדש בתחלת בריאת העולם: וכתיב "בראשית ברא אלקים שמים וארץ וגו'", כי כבר אמרנו כי לפי ההעדר - יתחדש, ולכן ההוויה - קודם הוית האור, שהוא המציאות הגמור, כתיב לפני זה "והארץ היתה תוהו וגו'", ואחר כך "יהי אור". וכן לפני הויות בית המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הויית האור שהיה החושך הגמור. וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור - שהוא המציאות היותר שלם - כתיב "והארץ היתה תוהו", שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר, שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. משל לזה הביצה, קודם שיתהוה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר. לפיכך גם כן אם לא היה חורבן בית המקדש, לא היה כאן חסרון במקבל - שיהיה מקבל הטוב והשלימות שבא אחר כך. כי הדבר שיש בו הויה לא יתהוה, כמו הביצה והיא שלמה. ולכך הפסד וחורבן הבית הוא סבת הויה האחרונה. ולא שיהיה כאן העדר מה, רק העדר גמור, כמו שאמר "תוהו ובוהו וחושך", ואז "ויהי אור", הוא האור העליון שהוא נבדל לגמרי: ובזה יתורץ שאלה גדולה מאוד, מאחר כי הוא יתברך ויתעלה "אלקי עולם" נקרא, ואיך אפשר לומר כן, מאחר כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם, אם כן לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר "אלקי עולם", כאשר בית המקדש חרב בעונינו. אבל מפני כי כל הויה יוקדם לה העדר, ואם כן העדר בית המקדש הוא סיבת הווייתו, וכאילו כבר התחיל הוויית בית המקדש. ולפיכך כמו שהלילה והיום הוא אחד, בעבור שהלילה הוא שייך ליום, מפני כי העדר הוא סבת הוייתו, וכן חורבן בית המקדש סבת הויתו. ולכך רמז הכתוב חורבן בית המקדש בהתחלת בריאתו של עולם, כי מזה יש ללמוד כי אף חורבן בית המקדש - כיון שהוא סבת הוייתו - נכנס בגדר הויה, ולכך נקרא "אלקי עולם". רק כי אין בית המקדש נמצא בדורותינו על זה יש להתאונן, ואל הדור אשר אין בית המקדש נמצא אליהם הוא החסרון, ולהם נגלה השם יתברך כמו שראוי להיות נגלה להם, כמו שהתבאר למעלה: ובמדרש איכה רבתי (א, נא), רבי שמעון אמר עובדה הוה בחד בר נש, דהוי רדי, געת תורתא. עבר עליו חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא. אמר ליה שרי תורך ושרי פרנך. אמר ליה למה, אמר ליה מקדשאי דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה מגעת דתורך. עד דעסק עמיה, געת זימני אחריתי. אמר ליה אסור תורך אסור פרנך, דאתיליד פרקאי דיהודאי. אמר ליה ומה שמיה, אמר ליה מנחם שמיה. ואביו מה שמיה, אמר ליה יחזקיה. אמר ליה והיכן שרייה, אמר ליה בבירת ערבא בדבית לחם יהודא. זבין ההוא גברא תורא, זבין פרני, והוה מזבין ליבדין דינוקין. עלול לקרתא ועלל למדינה, ונפק למדינה, עד דמטא לתמן. אתיא כל כפריא למזבין מינה, וההוא איתתיה - אימה דההוא ינקא - לא זבנית מיניה. אמר לה לית אנת זבנית ליבדין דינוקא. אמרה ליה דנחשיה קשי לינוקא. אמר לה למה, אמרה ליה דעל רגליה בית המקדש חרב. אמר לה רחיצין במריה דשמיא דעל רגליה חרב, ועל רגליה מתבני. אמר לה נסיב ליך מן אילין לבידין דינוקא, ולבתר יומי אנא אתי לביתך ונסיב פרוטך, נסבא ואזלא. לבתר יומין אמר איזיל ואחמי ההוא ינוקא מאי עביד. אתא לגבה, אמר לה ההוא ינוקא מאי עביד, אמרה ליה לא אמרית לך דנחשיה קשי, דמן ההוא שעתא אחיין רוחין ועלעולין טעוניה ואזלי להון. אמר לה, ולא כך אמרית, דעל רגליה חרב, ועל רגליה מתבני. אמר רבי אבין, ולמה לי ללמוד מן ערבא, הלא מקרא מלא, דכתיב (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", וכתיב (ישעיה יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", עד כאן: פירוש המאמר, כי כבר בארנו בחבור באר הגולה אצל 'כלבים בוכים' ענין בעלי החיים שאינם מדברים, כי הם מקבלים הרגש מלמעלה יותר מן האדם. כי האדם, לחשיבת צורתו, אינו מיוחד לקבל הרגשה, כמו שהוא הבהמה, לפי פשיטותה ביותר, שהיא בהמה, לכך מרגשת יותר מן העליונים, יותר מן האדם שאינו פשוט כל כך. כי התחתונים הם קשורים עם העליונים, ולכך הם מקבלים קודם. ודמיון לזה אמרו (ב"ב יב ע"ב) מיום שחרב הבית נטלה הנבואה, וניתנה לתנוקות ולשוטים. וכל זה כי כל אשר הוא פשוט ואין בו דבר, הוא מיוחד לקבל מן העליונים. אבל האדם שהוא בר דעת, והוא לעצמו, אינו מוכן לקבלה. ולפיכך נתנה רשות לבהמה לראות יותר ממה שרואה האדם (רש"י במדבר כב, כג), כמו שתמצא אצל אתון בלעם. וכן תמצא שדברים הרבה שמקבלים הבעלי חיים שאינם מדברים, יותר ממה שמקבל האדם, כדאיתא בגמרא בפרק השולח (גטין מה. ) גבי מעשה דרב עולש, הוי יתיב גבי חד דהוה ידע בלישנא דציפורא, אתא עורבא וקא קרי וכו'. הרי יש ידיעה לבעל חי, ולא תמצא זה באדם, לטעם שבארנו, וכן יתבאר עוד בסמוך. ולכך אל תתמה מה שאמר ההוא ערבא, שידע חכמה זאת להבין מבעלי חיים שאינם מדברים שחרב בית המקדש. ודבר זה אין ספק שהיו יודעים להבין בבעלי חיים מן הקול שלהם: ולפיכך כאשר ג ת פעם ראשונה, אמר שחרב. ובפעם שניה אמר שנולד המשיח. כי כבר אמרנו למעלה כי חורבן הבית הוא סבה להויתו, מפני שהדבר השלם לא יתהוה. וכאשר חרב הבית, אז ראוי שיבוא המשיח. ומפני זה אמר ד'על רגליה מתבני', פירוש כי נולד המשיח. והלידה זאת אינה לידה ממש גשמית כמו שהיה ענין כל לידה, כי אין החכמים מדברים מענין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי. ורצונם לומר 'שנולד המשיח', דהיינו מצד עצם כח המשיח שהוא נמצא בעולם. וזה כי קודם שחרב הבית לא שייך משיח בעולם כלל, כי השלם לא יתהוה, כמו שאמרנו. וכאשר חרב הבית, אז יש בעולם כח מה שלא היה קודם, ויש כאן ההעדר שהוא סבה אל ההויה. ובודאי יש מונע ומעכב מצד אחר, כי עדיין כחות הטומאה גוברים בעולם, עד שראוים שיעברם השם יתברך מן העולם. סוף סוף נולד שם משיח, שלא היה דבר זה קודם, כי קודם אין ראוי שיהיה המשיח כלל בעולם: ואמר 'מנחם בן חזקיה שמו'. פירוש, שכל מי שהוא בכח על דבר אחד, ומצפה לטוב ותשועה, נקרא שיש לו נחמה. לכך המשיח, שהוא נחמות ישראל בגלותם, נקרא 'מנחם', כי הוא תנחומין של ישראל בגלותם. ומפני כי כל תנחומין נותן חזוק וכח לאשר מקבל התנחומין, כי האבל חלש מצד עצמו, והתנחומין שיש לו מקום אחר מחזיקים אותו, ולכך קאמר שהוא 'בן חזקיה'. וכן אמרו בפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר (איכה א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ואין ספק כי המשיב הנפש הוא המחזיק אחד מחולשתו, ולפיכך נקרא המשיח 'מנחם בן חזקיה'. ודבר זה מורה כי המשיח הוא נבדל מן ישראל, כי הנחמה הוא מצד זולתו, אשר הוא נבדל ממנו. וכך המשיח אינו מכלל ישראל, רק הוא במעלה היותר עליונה ונבדל מן ישראל, ולכך נקרא משיח 'מנחם'. וזה שאמר הכתוב "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", כי בודאי המשיח הוא רחוק ביותר מן ישראל מצד עצם מעלת המשיח, ודבר זה יתבאר עוד: ואמר 'והיכן שרי בבירת ערבא'. כך הגרסא בספרים שלנו. וכבר בארנו למעלה כי כל הדברים האלו בלתי גשמיים, רק כי הכל מחייב הסדר השכלי, שהמשיח הוא בבירת ערב, ורוצה לומר שיש לו צירוף וקישור לשם. ודבר זה ענין מופלא, כי אין ראוי שיהיה אצל ישראל. שקודם הגאולה אין ראוי להם מדריגת המשיח, ודבר זה מדבר קודם הגאולה. ודבר זה עצמו שגדל משה בבית פרעה, ולא בבית אביו. וזה כי בוודאי חטא מצרים מתועבתם היה גורם שיפקד השם יתברך על חטאם, וכמו שהוא מפורש בכתוב. ולכך המצרים בעצמם הם ה שמגדלים הגואל, אשר על ידי הגואל יהיה השם יתברך נפרע מהם, ולכך היה גדל משה בבית פרעה. וכך הערביים, אצלם גדל מלך המשיח, כי האומה הזאת מגיע לה הקצה, ומצד הקצה שיש לאותה אומה נמשך מלכות המשיח, אשר ביאתו נמשך אחר הקצה והסוף של אותה אומה. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות השם (פי"ח), עיין שם ותמצא מבואר ביותר. ולכך אמר כאן כי דירתו הוא בבירת ערבא, כמו שהיה משה רבינו עליו השלום גדל בפלטין של פרעה. כי המשיח הוא דבק בהעדר אותה אומה, כמו שפרשנו לפני זה, לכך המשיח הוא בבירת ערבא. ואמר 'בבית לחם', כי המלכות ראוי בבית לחם בפרט: ויש להבין מה שאמר דוקא בבירת ערבא. כי המשיח הוא רוכב ומתעלה על מדריגת הערביים, שהם בני ישמעאל. והוא דבר מופלג ועמוק בחכמה, כי כח ישמעאל נאמר עליו (בראשית יז, כ) "שנים עשר נשיאים יוליד", ודרשו ז"ל כי "נשיאם" חסר כתיב, ורוצה לומר יכלו כענן. ודבר זה רמז מופלג בענין כח ישמעאל, אשר ישמעאל מתעלה בכוחו למעלה למעלה, אבל הוא כמו ענן זה שיכלה בסוף. אבל מלך המשיח מתעלה עליהם, שהרי נאמר (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש", ודרשו חכמים (סנהדרין צח. ) זכו - "וארו עם ע ני שמיא", לא זכו - "עני רוכב על החמור" (זכריה ט, ט). הרי כי מדריגת המשיח לעתיד שיהיה מתעלה על כל העולם החמרי הזה מעלה מעלה, ולכך הוא רוכב על הענן, שהוא למעלה, לפי שיהיה מתעלה על עליונים. ולכך המשיח גדל בבירת ערבא, לפי שהמשיח מתעלה על כח ישמעאל. ולפיכך הוא נמצא בבירת ערבא בבית לחם, כי הוא מתעלה על כח הערביים, שעליהם נאמר "שנים עשר נשיאים יוליד", אשר כח שלהם הוא הענן, והמשיח הוא מתעלה על הענן, כדכתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אנש", שזה נאמר על המשיח, ולכך אמר שהוא בבירת בית ערבא: ובמדרש הזה מוכח כי המשיח בבירת בית ערבא, הם ישמעאלים. ובגמרא (סנהדרין צח. ) אמרו שהוא על פתח של מלכות רביעית. ומחלוקת זה כמו שהתבאר למעלה מי יהיה בסוף מושל, או מלכות פרס, שפרשנו למעלה שהם מלכות ישמעאל, או מלכות רביעית, הוא מלכות אדום, כמו שהתבאר למעלה, והבן זה. וכבר אמרנו לך, שלא תטעה לפרש דברים אלו גשמיים, רק שבאו לומר לך ענין המשיח, מופשט מן הגשמי: וכן מה שאמר 'דזבין לבידין, ועלל למדינה ונפק למדינה', כל הדברים האלו הם שכליים, שכך מתחייב מצד השכל המופשט. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, ואין צריך להאריך בדברים אלו. ומה שאמר כי רוחין ושדין נטלו אותו, כי בוודאי כוחות הטומאה שעדיין בעולם הם מתנגדים לענין משיח, ומהם מגיע בטול אליו, וזהו שטענו אותו. ולפיכך השיב 'דרחיצין אנן במארי שמיא דעל רגליה חרב ועל רגליה מתבני', כמו שהתבאר למעלה, שהחורבן המגיע לבית המקדש הוא סבת הוייתו שיהיה לו בסוף. וכאשר תדע ותבין דברים אלו, אז תבין דברים גדולים, כי חורבן הבית, אף שהוא חורבן אליו בעצמו, הוא סבה להויה יותר עליונה מאוד, כמו שנתבאר למעלה: ועוד, כי לא היה ראוי שיהיה מן השם יתברך, אשר הוא הטוב האמיתי, חורבן הבית הקדוש, ויהיה הוא יתברך סבה להפסד, שהוא חורבן הבית הקדוש, כי אין דבר זה מתייחס אל השם יתברך, אם לא היה דבר זה שיעלה הכל אל הויה יותר עליונה. ואף בית המקדש ראשון שחרב בעונינו, אמרו (ר' חגי ב, ט) "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אמר ה'", ופרשו ז"ל (ב"ב ג. ) שהיה בית שני יותר גדול בשעורו מן הבית הראשון. וגם בזמנו היה יותר גדול, שזה היה עומד ת"י שנה, וזה ת"ך, כדאיתא ביומא (ט. ). מזה תראה כי מן השם יתברך, אשר מאתו המציאות, אי אפשר שיבא חורבן והפסד המציאות, אם לא אאשר יעלה אל הויה ואל מציאות יותר במעלה, ולכך יקבל המציאות שלפניו הפסד: ואין לך לשאול, סוף סוף היה אפשר בית שלישי, שיהיה במהרה בימינו, ולא יהיה כלל חורבן. כי דבר זה אינו כלל, כמו שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש (ברכות כח. ) אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור, שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור להשלים הבריאה. וכן בעצמו אינו ראוי שיהיה המדריגה העליונה, הוא הבית האחרון, נמצא ראשון, רק שמעלין בקודש, ולכך היה נמצאו שני הבתים הקודמים. כי אף אם חרב הבית, אל תאמר שזה הוא כאילו לא היה כלל הבית בעולם. כי דבר זה אינו, שסוף סוף כבר היה נמצא הבית בעולם, וקדושה זאת לא נתבטלה. וחורבן של בית ראשון הוא לקבל הויה אחרונה עליונה, כמו שיוקדם העדר לכל הויה. הרי לך כי כל אדם, אשר נתן בו השם יתברך דעת וחכמה, מבין דברים אלו. כי מן השם יתברך, אשר מאתו מציאת העולם והוייתו, אין ראוי שיהיה חורבן והפסד, שהוא חורבן הבית, כי אם שיהיה מתעלה אל הויה יותר עליונה. וכל אלו דברים בארו חכמים, כמו שאמרנו. וזה באמת קשור המציאות להעלותו אל תכליתו, הוא שלימתו האחרון. והבן הדברים האלו: ==פרק כז== בחבור הזה התבאר כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת אל הפועל בכל הדברים אשר הם בעולם, כי הכל תלוי בזמן. ומפני שהם תלוים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו. וכמו שאמר שלמה (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ". ובמדרש רבה (שם קה"ר ג, א) זמן היה לאדם הראשון לכנוס לגן עדן, שנאמר (ר' בראשית ב, טו) "[ויקח] (ויקרא) אלקים את האדם וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר (בראשית ז, א) "בא אתה וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לו לאברהם שנתנה לו המילה, שנאמר (בראשית יז, כו) "בעצם היום וגו'". "ועת לכל חפץ", זמן היה לו לאותו חפץ שהיה בשמים שינתן לארץ, אימתי (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הדברים (ש)הם תחת הזמן, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם תחת הזמן. ואף נתינת המצות, לפי שהמצות - דהיינו עשייתם - נמשכים אחר האדם אשר הוא גשמי, ולפיכך היה זמן מוגבל שתנתן המילה אל אברהם. אבל התורה, מפני שהיא שכלית בלבד, לא תפול תחת הזמן. אבל שייך בזה "עת", כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למי שמבין את זה. לכך אמר "ועת לכל חפץ", כי העתה אינה זמן, ובעתה אשר מוכן לזה היה ראוי שתנתן התורה, וכבר כתבנו זה בחבור תפארת. ומכל מקום למדנו שכל הדברים הם מתחדשים בזמן המיוחד להם, והנה הדברים מבוארים: ובפרק חלק (סנהדרין צז. ) תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא; ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, עד כאן. ואין ספק שצריך טעם וסברא שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים, ובאיזה צד מתיחס כל אחד ואחד מאלו דברים לחלק ממנו. וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה ומתחלק אל אמצע ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים. וכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו. שאין ספק כי ההתחלה הוא מחולק מן האמצעי, והאמצעי מחולק מן הסוף, כי כל אחד ואחד יש לו גדר בפני עצמו. ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לשלשה חלקים אלו. כי זמן כל ימי עולם הוא ו' אלפים, כדאיתא התם (סנהדרין צז. ) אמר רב קטיני, שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרב, שנאמר (ישעיה ב, יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ונאמר (תהלים צב, א) "שיר ליום השבת", ליום שכולו שבת. ונאמר (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", עד כאן: וביאור ענין זה מה שאמר כי 'שית אלפא שני הוי עלמא וחד חריב', וזה כי הדעת מחייב שיהיה השם יתברך לבדו בעולמו, וזהו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". כי אם העולם נוהג בהנהגתו לעולם, היה הוא יתברך מצטרף אל הנמצאים תמיד, והוא יתברך נבדל מכל נמצאים. ואף שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים במה שהוא סבה ועלת הנמצאים, מכל מקום הוא נבדל מהם גם כן. ולפיכך במה שהוא סבה להם - מנהיג אותם, ונותן להם הויה. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם - הוא נשגב לבדו, ולא נמצאו הנבראים. ולפיכך 'וחד חרב', שנאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", שיהיה הוא יתברך בלבד, ואין נמצא אתו שום מציאות. ועוד, כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים, אם היה העלול נמצא תמיד - היה משתוה אליו העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה, ואין כאן מקום זה כלל לבאר. לכך, במה שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים, נמצאו הנמצאים בהויותן. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם, יש כאן שביתה מהם. לכך שית אלפי שני הוי עלמא, במה שהוא מצטרף אל הנמצאים. וחד חרוב, הוא אלף השביעי, וזהו מצד שהוא נבדל מן הנמצאים: ומאחר שאי אפשר לומר רק שיהיה כאן שביתה והפסק, ובו יהיה נשגב לבדו, נבדל מן הנמצאים, ראוי אל זה השביעי. כי בכל מקום הוא מיוחד לקדושה, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולכך השם יתברך, שהוא קדוש בכל הקדושות, לכך נבדל מן הנמצאים. והוא יתברך מתקדש מן העולם באלף הז', ונשגב באלף הז'. וכל דבר שהוא חמרי או נוטה אל החמרי הוא חרב, כי אין העולם הגשמי יש לו כח באלף השביעי, מפני כי אלף השביעי מיוחד לנבדל מן הגשמי. ולפיכך אמרו שם (סנהדרין צז. ) כשם שהשביעית משמט אחד לז' שנה, כך העולם משמט אחת לז'. כי העולם נשמט ממנו, והוא נשגב לבדו. ומאחר שימי עולם שית אלפי שנה, חילק אותם לג' חלקים שהזמן נחלק בראשון אליהם, כמו שהתבאר למעלה, ההתחלה והאמצע והסוף: וקאמר 'שני אלפים תוהו' נגד התחלה, שכן ההתחלה עדיין אין בו דבר, וזה מסגולת ההתחלה, שאין בו דבר ממש. ואמר 'שני אלפים תורה', כי הזמן האמצעי מיוחד לתורה, ודבר זה בארנו בסוף חבור גבורות ה' ובכמה מקומות, מפני שהאמצעי אינו גשם, כי כל גשם יש לו רחקים, והאמצעי אין לו רוחק, לכך מתייחס הזמן האמצעי - שאין לו רוחק - אל בלתי גשמי, כמו התורה, שאין שייך בה גשמות כלל. ו'שני אלפים ימות המשיח', פירוש הזמן האחרון הוא מיוחד לימות המשיח, כי הזמן האחרון הוא ההשלמה, שכל אשר הוא באחרונה הוא השלמה. ולכך הזמן האחרון מתייחס אל המלך המשיח, כי המלך המשיח יהיה משלים את כל העולם, כאשר יהיה כל העולם אחד, עד שיהיה העולם בשלימות. ולכך ראוי שיהיה מלך המשיח - שהוא המשלים - בסוף הזמן, שאז מסוגל אל השלמות ביותר. ודבר זה מבואר, ועוד יתבאר דבר זה: ומה שאמר 'ב' אלפים תורה', אינו רוצה לומר חס ושלום שאחר ב' אלפים לא יהיה עוד תורה, אלא רוצה לומר כל אלו ב' אלפים הם ראוים לתורה. ואילו לא נתנה תורה על ידי משה רבנו עליו השלום, אפשר שתנתן באלו ב' אלפים שנה על ידי אחר. אבל קודם זה או אחר זה, לא היה אפשר בקבלת התורה אפילו על ידי משה רבנו עליו השלום, כי אלו ב' אלפים מיוחדים לתורה. וכן אמרו (סנהדרין כא ע"ב) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, אלא שהקדימו משה. מכל מקום אלו ב' אלפים הם ימי תורה. וכן 'ב' אלפים ימי המשיח', רוצה לומר שהם מיוחדים למשיח, אבל קודם לכן אי אפשר שיבוא המשיח בשום אופן, בכל תשובה ומעשים טובים בעולם. רק באלו ב' אלפים אחרונים הם ימי המשיח. שהזמן האחרון הוא מיוחד אל ביאת המשיח, ובתוך אלו ב' אלפים שנה זמן הכשר לזה שיבוא המשיח: הנה התבאר לך שהזמן אשר הוא מיוחד למשיח, שיהיה מאחד את הכל, הוא באחרית הימים, שהוא השלמת ימי עולם. ואם כן לא יקשה אם כל כך מעכבין עקבת המשיח, מפני שהזמן אשר ראוי לו הוא באחרון מן הזמן, והוא מיוחד אליו, ו"דבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג). ולא אמרו 'ב' אלפים ימות המשיח' רק לענין זה שאפשר לבוא מלך המשיח באלו ב' אלפים. והיינו דקאמר 'שני אלפים ימות המשיח', ולא אמר 'שני אלפים מלכות המשיח', ולמה תלה זה בימים, אבל מפני כי רוצה לומר כי שני אלפים הם הימים שאפשר לבוא בהם המשיח, כי כבר הוא חלק האחרון מן שלשה חלקים, שראוי שיבוא המשיח בחלק האחרון מימי העולם. ואם ישראל זוכים זכות גדול מאוד אפשר שיבוא המשיח בתחלת חלק האחרון מימי העולם, אבל אם אינם זוכים זכות גדול, אינו בא רק בזמן שלו, שהוא זמנו המיוחד לו, ומוכן לו ביותר, כמו שאמרנו למעלה. וכאשר תדקדק ותבין דברים אלו, יוסר מעליך חרפת המחרפים עקבות המשיח, וישמח לבך בדברים אלו, בדברים אשר אמרנו, וכלם הם ברורים ואמתיים לכל איש משכיל. ועוד יתבאר בפרקים שלפנינו בענין אריכות הגלות, והם גם כן דברים של אמת: ==פרק כח== יש לך לשאול, אחר אשר אמרנו כי הזמן אשר הוא מסוגל שיגלה בו המשיח [הוא] באחרון ימי עולם, אם כן לא ימשך מלכות המשיח זמן רב. ואם כן מהו הטובה שיקבלו ישראל בזמן המשיח, אשר המשיח הוא תקות ישראל ותוחלתם. ואומר, דודאי למי שאומר בפרק חלק (סנהדרין צט. ) כי זמן המשיח יהיה זמן ארוך, וכמו שיתבאר עוד, ואין זה סותר למה שאמרנו שימי המשיח באחרית הימים, כי ימי המשיח זמן אחד, לא כמו שהוא הזמן הזה, בשביל רוב הצרות שהם בזמן הזה, נחשב הזמן ארוך מאוד. אבל ימי המשיח, ימים שיהיו בסוף הזמן, הוא אחד. ולפי אותם שאומרים שאין מלכות המשיח נמשך כל כך, אין זה קשיא, שאם היינו אומרים כי טובת המשיח לאכול ולשתות בלבד, היה לך להקשות קושיא זאת. אבל אנו אומרים כי המשיח יבוא כדי להשלים ולהיישיר העולם, לקנות תחיית המתים ועולם הבא, אם כן מה בכך שלא יהיה נמשך מלכות המשיח, כל כי האי ריתחא לירתח, שיתן להם מדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת תחיית המתים לעולם הבא, וימי המשיח אינו רק שעל ידה יזכו למדריגה יותר עליונה. כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא, כמו שאמרנו למעלה. ולכך תחלה יקנו המעלה הזאת, שהוא ימי המשיח, ואחר כך יקנו המדריגה היותר עליונה. וזהו ענין המשיח, להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה למעלה, לא זולת זה: ובפרק חלק (סנהדרין צח. ) רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו, דהוי קאי אפתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי. אמר ליה אתינא לעלמא דאתי, אמר ליה אם ירצה האדון הזה. אמר ריב"ל, שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. אמר ליה אימת אתא משיח, אמר ליה זיל שיילי לדידיה. היכי יתיב, אפתחא דמלכות רביעית. ומאי סימניה, יתיב בין עניים סובלים חלאים, וכולם אסרי ושרי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסר חד. אמר, דלמא מבעינא ולא מעכב. אזל לגביה, אמר ליה שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה שלום עליך בר לוואי. אמר ליה אימת אתי מר. אמר ליה היום. אתא לגבי אליהו, אמר ליה, מאי אמר לך. אמר ליה שלום עליך בר לוואי. אמר ליה אבטח לך ולאביך לעלמא דאתי. אמר ליה שקורי משקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא. אמר ליה כי אמר לך "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז), עד כאן: דברים אלו צריכים ביאור. דע שאין ספק, כי יש מקומות בעולם מיוחדים לדבר קדושה אלקית ביותר, ובפרט המערה שהיה רבי שמעון בן יוחאי הקדוש נטמן ראוי לזה. ואין ספק שהיה נגלה אליהו להקדוש רשב"י כמה פעמים במערה, והיה גלוי של אליהו נמצא שם בשכבר, גם עתה נגלה שם אליהו. ואין חלוק בין אם היה נגלה לו במראה, או כך נגלה לו בלא מראה. כי פעמים הרבה היה אליהו מגיד דברים לאחד, ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאילו הדברים היה לו מעצמו, ואינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים. וכן מוכח קצת במסכת ערובין (מג. ) גבי הני שמעתתא שנאמרו בבי מדרשא, וקאמר מאי לאו דאמרינהו אליהו. והרי לא ידעו אותם אשר הם בבית המדרש מי אמרם, כי באו בדעתם הדברים ההם, ולא ידעו מי אמרם. וחכם גדול כמו רבי יהושע בן לוי, יודע היה שהשגה הזאת מן אליהו זכור לטוב, והיה אליהו זכור לטוב מגיד לו סתרי חכמה: ושאל את אליהו ז"ל אם יזכה לעולם הבא. והשיב 'כשירצה האדון הזה'. כי עניין עוה"ב מצד עצמו נסתר, ולכך אמר 'כשירצה האדון הזה', הוא השם יתברך, בו בלבד תלוי עוה"ב. ומכל מקום לא אמר 'כשירצה הקב"ה', כי בא לומר כי יש לאליהו ז"ל חבור עם השם יתברך, לכך אמר 'האדון הזה' שהוא עמו. והיינו דקאמר 'שנים ראיתי, וקול שלשה שמעתי', שרוצה לומר שאף על גב שלא היה לו לרבי יהושע בן לוי דבוק לגמרי עם השם יתברך, שמע קולו של השם יתברך. ורוצה לומר קצת דבוק, ואינו דבוק לגמרי, כי הקול נשמע אף על גב שאינו עמו לגמרי. אבל הראיה הוא פנים בפנים. לכך אמר 'שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי', כי על ידי אליהו ז"ל שהיה עם ריב"ל, היה לו דביקות בו יתברך גם כן, עד ששמע קולו של הקב"ה. ושאל אחר כך אימת אתי משיח, ואמר שייליה לדידיה. פירוש, כי כאשר יתבונן בענין משיח בעצמו ובמדריגתו, ידע כי היום אתי: והיכא יתיב, אפתחא דמלכות רביעית בין עניים וסובלי חלאים. אל תטעה לומר כי דבר זה שאמר כאן 'והיכא יתיב' הוא דבר מוחש כלל, אבל אין כאן דבר מוחש לעין. רק כמו שבארנו לך פעמים הרבה, כי דברי חכמים מצד ענין המופשט מן הגשמי. ואין ספק כי אף קודם שיצא המשיח לפעל לגמרי, הנה סדר המושכל שלו נמצא מופשט מן הגשמי. ועל זה אמר 'שייליה לדידיה', כלומר שיתחבר בעיון אל המושכל המופשט בענין של משיח, ואז יעמוד על ביאתו. ומה שאמר 'דיתיב על פתחא של מלכות רביעית', דבר זה גם כן כי בציור המושכל של משיח נמצא המשיח על פתח מלכות רביעית, כי כן אמר במדרש רבות בפרשת שמות (א, כו) משה נתגדל בפלטין של פרעה, ואף מלך המשיח, שעתיד להגלות במהרה בימינו, ישב ביניהם, שנאמר (ר' ישעיה כז, י) "שם ירעה עגל ושם ירבץ כפיר". וכבר בארנו כי ראוי שיהיה כך, כי בשביל שההעדר הדבק במלכות רביעית, שהיא מלכות שמגיע לה הפסד, מחייב בעצמו דבר זה שיגלה מלך המשיח. כי אין העולם חסר מלכות, לכך בהכרח מתחייב שיגלה מלך המשיח. והכל נרמז במה שיעקב היה אוחז בעקב עשו (בראשית כה, כו), שהעקב הוא סוף האדם, והוא כנוי להעדר האדם וסופו, ושם דבק יעקב. כי כאשר מגיע העדר למלכות רביעית, מחייב התגלות המשיח. ולפיכך אמר שיושב על פתח מלכות רביעית, שהפתח הוא סוף העיר, ושם דבק המשיח בהעדר שלהם. ולפיכך בסוף העיר של מלכות רביעית, שם דבק משיח. ובחבור גבורות השם שם תמצא עוד מבואר: ועוד תדע, כי מלכות ישראל הוא מלכות נבדלת מן מלכות האומות, ולכך המשיח מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות, כמו שיוצא הפרי מתוך הקליפה. וכך מלכות ישראל הוא נבדל מן מלכות האומות, ומלכות האומות נחשב כמו קליפה אל מלכות ישראל. וכמו הפרי שהוא גדל בתוך הקליפה, כאשר הפרי על שלימותו אז הקליפה נופלת ונבדלת ממנו, אבל מכל מקום תחלת גידול הפרי הוא תוך הקליפה, כך ישראל מלכות שלהם היא מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות. והיינו שמכח מציאות מלכות האומות וממדרגתם, מתעלה אל מדריגה יותר עליונה. וכאשר מלכות ישראל בשלימות, אז יסולק מלכות האומות, כמו שמסולק הקליפה ונופל, כאשר הפרי על שלימותו. ודבר זה עצמו פירוש הראשון כאשר תבין: ולפי שעולם הזה הוא טבעי גשמי, אבל מעלת המשיח נבדל מן העולם הזה הטבעי הגשמי, וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי, ודבר זה בארנו למעלה והארכנו בזה איך הטבעי הגשמי הוא מתנגד לדבר הבלתי טבעי ובלתי גשמי. ולכך אמר שהמשיח יושב בין עניים, כי אין למשיח חלק מן עולם הזה כלל, והוא כמו העני שאין לו עולם הזה, ובין סובלי חלאים שיש להם התנגדות מן עולם הזה, שהרי הם מדוכאים בחולי. וראוי שיהיה יושב המשיח ביניהם, רוצה לומר מצטרף להם, כי גם המשיח אין לו חלק בעולם הזה כלל, לפי שאין מעלת המשיח מן עולם הטבע, ולכך הוא מתיחס לעני, שאין לו חלק בעולם הזה. ויושב גם כן בין סובלים חלאים, שמתנגד לו עולם הטבע. ושני דברים אמר; בין עניים, וסובלי חלאים. כי עניים הם חסרים מן עולם הזה, וסובלי חלאים מתנגד להם עולם הזה: וקאמר 'ומה סימניה'. ורוצה לומר כי מה הבדל יש בין המשיח שמנגד לו הטבע, ובין שאר סובלי חלאים שמנגד להם עולם הטבעי. ועל זה אמר כי סימן של משיח דאסר חד ושרי חד, עד שהוא מוכן ומזומן לגאול ישראל, וכל שעה אפשר שיבוא המשיח, לכך אסר חד ושרי חד, משום דלמא מבעינא ליה. וזה מורה שאין המשיח (יש לו) חבור אל עולם הזה, כי אם היה ראוי לעולם, וכל אשר הוא בעולם יש לו זמן מיוחד, אם כן לא היה אומר כל שעה דלמא מבעינא ליה, שזה מורה שאין לו זמן מיוחד בעולם. וכאשר הנה מתבונן בענין המשיח שיצא לפעל, מצא כי המשיח אומר שהיום יבוא, כלומר בזה היום [שהוא] כל יום שהיה שואל אותו. כי מעלתו בלתי טבעי ובלתי גשמי כלל, והדבר שאינו גשמי אינו תחת הזמן, ולכך המשיח אומר 'היום אתינא'. ויש לך להבין אמיתת דברים אלו, כי הם דברים ברורים כאשר תבין: ומפני כי דבר זה אינו לפי החוש הגשמי הנגלה, ולכך היה אומר זה לאליהו זכור לטוב, אשר מברר ענין המשיח, ואמר 'שקורי משקר'. רוצה לומר כנגד החוש הנגלה הוא משקר, שהרי לא אתא היום. והשיב שכך הוא, כי בודאי מצד המשיח בעצמו - אינו נופל תחת הזמן, וביאתו כל יום. רק שצריך מקבל מוכן, שאם היה המקבל ראוי לזה, אז מצד המשיח אין כאן זמן. ומפני כי מדריגת משיח למעלה ממדריגת אליהו, ואליהו הוא שמברר ענין המשיח, ולכך לא שאל את המשיח בעצמו, כי בירור ענין המשיח הוא שייך לאליהו. ומה שאמר לו 'זיל שייליה לדידיה', מפני כי תשובתו 'היום אתינא', ודבר זה הוא מצד המשיח עצמו ומעלתו, שאינו תחת הזמן: ומה שאמר שבשביל שאמר 'שלום עליך בר לוואי' אבטח לך ולאביך לעלמא דאתי. היינו כמו שאמרנו למעלה כי אין המשיח רק שיקנו מעלה ומדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת עולם הבא. ומכיון שרבי יהושע בן לוי היה לו מצד מעלתו חבור אל המשיח, שאמר 'שלום עליך בר לוואי', מורה כי יש לו שלום וחבור עם מדריגת המשיח, לכך בזה הבטיח אותו לעולם הבא, כי עולם המשיח על ידו קונה עולם הבא. ומצד ריב"ל לא היה מניעת ביאת המשיח, ואדרבה, היה לו שלום וחבור עמו, כאשר אמר לו 'שלום עליך בר לוואי', כי המשיח הוא הכנה לעולם הבא, כמו שאמרנו. וכן אביו גם כן הוא בן עולם הבא אחר שהזכיר את שמו, לכך היה למשיח חבור אל אביו גם כן. ולפיכך שניהם, גם הוא גם אביו, יש לו צירוף וחבור אל עולם המשיח לגמרי, במה שאמר אליו 'שלום עליך בר לוואי'. ולכך הוא מוכן לעולם הבא, כי עולם המשיח הוא מדריגה לעלות למדריגת עולם הבא. והתבאר לך ענין המאמר הזה, והם דברים ברורים, אין ספק בהם כלל. ואל תטעה לפרש, כי דברים אשר נאמרו במאמר הזה הם הכל שכלים, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה, ודי בזה: ==פרק כט== בני אל חי, זרע אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, אל יהא קטן בעיניכם התוחלת והתקוה הזאת שהיא לזכות ולצדקה עולמית, מורה על זרע אמת, לא ישקרו באמונתם, העם אשר יושבים בחושך, נותנים שכמם לסבול עול הגלות, ולהתבזות מן האומות זה עידן עדנין, דבר זה בודאי מורה על אמונתם. ובמדרש "אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ה'" (תהלים לא, כד), אלו שהם אומרים אמן באמונה; אומרים 'מחיה מתים' ועדיין לא ראו אלא לפי שעה, מאמינים שאני מחיה מתים. אומרים 'גאל ישראל', ועד עכשיו לא נגאלו אלא לפי שעה, וחזרו ונשתעבדו, והם מאמינים שאני עתיד לגאול אותם, הוי אומר "אמונים נוצר ה'", עד כאן. בארו בזה כי האמונה הוא דבר גדול מאוד, שהוא מאמין בגאולה, ואף כי עדיין לא ראה. ודבר זה מורה כי הוא דבק בו יתברך לגמרי, שכל תקותו ותוחלתו בו יתברך. לכך כתיב "אמונים נוצר", שהשם יתברך נוצר ושומר אותו, כי ראוי הוא לשמירה, אשר הוא עם השם יתברך ולא נבדל מאתו יתברך, כמו שהוא האמונה: ובמכלתא, אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות רק בשביל האמונה, ואמר (ר' שיה"ש ד, ח) "אתי מלבנון כלה תבואי מראש אמנה". וגדולה האמונה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר האמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" "אז ישיר וגו'" (שמות טו, א). וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים רק בזכות האמונה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וכן הוא אומר (תהלים לא, כד) "אמונים נצר". וכן הוא אומר (ר' שמות יז, יב) "ואהרן וחור תמכו בידיו והיו ידיו אמונה", מזכירין זכות אבות. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, כ). בבעלי האמונה מה הוא אומר (ר' ישעיה כו, ב) "פתחו שערי צדק ויבא בו גוי צדיק שומר אמונים". השער הזה כל בעלי אמונה נכנסים בו. וכן הוא אומר (תהלים צב, ב) "טוב להודות לה' להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", מי גרם לנו לבוא לידי שמחה, בשכר אמונה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות וכו': בא לבאר ולפרש מעלת האמונה. ובארנו דבר זה גם כן בחבור גבורות השם, ובמקום הזה נבאר עוד. כבר אמרנו כי האמונה הוא הדביקות בו יתברך מכל וכל, כאשר הוא מאמין בו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו, כי זהו ענין האמונה. ולכך אמר שהגליות מתכנסות בזכות האמונה, כי זהו ענין האמונה שהוא יוצא מרשות עצמו, ולהיות אל השם יתברך להתדבק בו. ולכך הגליות - אשר הם נפרדים מן השם יתברך - מתכנסות אל השם יתברך בזכות האמונה, להיות דבקים בו מצד האמונה. וזה עצמו ששורה עליו רוח הקודש בשמחה, [ד]כאשר הוא דבק בו יתברך שורה עליו רוח הקודש. ולכך כאשר ישראל מאמינים בו יתברך בבטחון גמור, אז הגליות מתכנסות אל השם יתברך. לכך מה נעים תקותינו בו יתברך, ומה יפה אחריתנו של התקוה והתוחלת הזאת, שאם חשבה השם יתברך לאברהם לזכות ולצדקה עד עולם, ומכל שכן לישראל המיחלים לחסד ה' תמיד, ועיניהם מצפים וחוזרים ומצפים אל השם יתברך: ועל מעלת האמונה ומדריגתו אמרו בפרק במה מדליקין (שבת לא. ) "והיה אמונת עתך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג, ו), אמר רבא, בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו; נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה. כי לשון "חוסן" מלשון יורש, והיינו שיהיה לו בן יורש. צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואפילו הכי אי "יראת ה' היא אוצרו" - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטין לעליה, והעלה לו. ערבת קב חומטין, אמר לו לאו. אמר לו מוטב לא העלית, עד כאן: ופירוש זה, כי כאשר בא האדם אל עולם הנבדל הבלתי גשמי לדין, אז הדין על דבר זה אם היה נמשך אחר השכלי גם בעולם הזה הגשמי. כי העליונים הם פשוטים, ואין בהם גשמות. ולכך כאשר האדם נפרד מן העולם הגשמי להיות נכנס במחיצת הנבדלים, נותן הדין אם האדם בעולם שהיה בו נמשך אחר השכלי, ואז ראוי שיזכה לעולם הנבדל שבא לשם. וידוע כי השכל הוא פשוט, ואין שייך בו קבלה, כי אם החומר הוא שמקבל. לכך לא תמצא בעליונים - שהם נבדלים שכליים - שהם מקבלים זה מזה. והאדם אי אפשר שלא יהיה בעל משא ומתן, לכך אי אפשר שלא יהיה מקבל זה מזה. אבל כאשר משא ומתן שלו באמונה, ואינו נוטל מה שאינו ראוי לו, הרי אינו מקבל מן אחר רק מה שראוי. ואין זה נחשב שהוא מקבל דבר כאשר משא ומתן שלו באמונה, ומחזיר לחבירו מה שקבל ממנו. ואם לקח וקנה דבר מאחד, נותן דמיו, ובזה הצד הוא נבדל מן הגשמי, אשר הוא מקבל: ועל זה אמר הכתוב (תהלים כד, ג-ד) "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב", רוצה לומר שזה הוא שראוי להיות נכנס במחיצת השם יתברך, אשר הוא נקי כפים, אשר לא לקח דבר שאינו ראוי לו, ובשביל זה הוא פשוט ואינו חמרי, כי החומר הוא שמקבל. ולפיכך אמר אחריו "ובר לבב", כלומר אדם שהוא בר לבב, והוא שכלי: וזהו שאמר כאן גם כן אחר שאמר 'נשאת ונתת באמונה' - 'קבעת עתים לתורה'. כלל הדבר, הדין בתחלה כאשר בא לעליונים אשר אינם בעלי גשם, אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת השכלית, או היה נמשך אחר גופו הגשמי. ואמר 'קבעת עתים לתורה', כי מצד הנשמה שהיא נבדלת, ראוי שיהיה נמשך אחר השכלי. ולפיכך תחלת דין האדם 'קבעת עתים לתורה', שפנה מעניני החמרים אל התורה, עד שהיה קובע עתים לתורה. כי קביעת העת מורה על שהשכל הוא עיקר באדם, ולא היה השכל אצלו דבר מקרה: וכן 'עסקת בפריה ורביה'. כמו שאמרנו, שראוי שיהיה נוטה אחר הנבדל מן החמרי, ולכך יש לו לעסוק בפריה ורביה. לפי שהנבדל אינו נחשב פרטי רק כללי, והוא אין צריך לו לעסוק בפריה ורביה, כי הוא בעצמו אינו נחשב פרטי, כי הפרטי הוא מצד הגשמי בלבד, אבל הנבדל הוא כללי, כמו שמבואר זה מעצמו. ומי שעוסק בפריה ורביה, הרי הוא כמו כללי, ואינו נחשב עוד פרטי, ולפיכך הוא מתדמה לנבדל, שאין נחשב הנבדל פרטי: ואמר עוד 'צפית לישועה'. וביאור ענין זה, כי הנבדל הוא בפעל, והאדם הגשמי אינו בפעל, רק הוא בכח, כי זהו ענין החומר שהוא בכח. וכאשר אינו מצפה לישועה, הרי האדם הוא בכח ולא בפעל. אבל המצפה לישועה, שיהיה האדם בפעל כמו שהם הנבדלים שהם בפעל, לא נחשב אדם זה בכח, רק כאילו הוא בפעל כאשר הוא מצפה לישועה אל הפעל. כי התבאר לך כי הישועה שתהיה לעתיד שיהיה אז האדם בפועל לגמרי, מה שלא היה עד ביאת המשיח. לכך הדין אם היה מצפה לישועה, שיהיה בפעל, ולא יהיה נשאר בכח. ודברים אלו מבוארים: וכן מה שאמר 'פלפלת בחכמה', 'הבנת דבר מתוך דבר'. כל זה מעלה נבדלת, שכך ראוי מי שנתן בו השם יתברך נשמה משכלת, שיהיה משכיל בחכמה ובבינה. ולפיכך צריך שיהיה נמצא על שלימתו הראוי,, ואם לא כן יתן הדין על זה, כאשר היה נוטה אל החמרי. הרי לך ו' דברים, בקטון החל ובגדול כלה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד: ואמר שאף שיש בו כל הדברים, צריך ליראת ה'. זהו אף כי יש בו המעלות שיש לעליונים, צריך ליראת שמים. כי האדם הוא עלול, ואין לעלול קיום מצד עצמו, כי אם מצד העלה. וכאשר אין בו יראת שמים, הרי נשאר העלול בעצמו, ואין קיום לעלול בלא עלה. אבל כאשר יש בו יראת ה' יתברך, אז הוא מקוים על ידי העלה, שיש לעלול קיום בעלתו. ולפיכך כתיב (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", כי האוצר הוא מקיים. ואמר כי יראת ה' הוא המקיים את הכל, והוא דומה לקב חומטין המקיים את התבואה, שאם אין כאן קב חומטין, אף על גב שהתבואה יפה וטובה, אין קיום אל התבואה רק מצד קב חומטין, אשר הוא מקיים הכל. וכך אף על גב שיש באדם כל המעלות, סוף סוף אין לעלול קיום כלל בלא העלה, וצריך אל העלה המקיים אותו, וזהו על ידי יראת ה', שנראה כי יש לאדם עלה, שהוא מתירא ממנו יתברך. ולא קאמר 'אהבת ה' אוצרו', כי אין דבר זה מקיים את הכל, רק ביראת ה', שידע שהוא עלול ויש לו עלה: והרי נתבאר לך ענין זה 'המצפה לישועה', שהוא מחוייב על האדם שיצפה לישועת השם יתברך תמיד, שיהיה האדם בפעל השלימות כמו שהם העליונים. ולפיכך הדין על זה תחלה, כמו שהתבאר: ==פרק ל== כבר התבאר לך כי גלות ישראל, עם שהוא חסרון מצד עצמו לישראל, הוא סבה אל הטוב המקווה לנו לבסוף. ועם כי אין הגלות סבה לטוב המקווה בעצם, הוא סבה מכל מקום לטוב, כי כל הויה יוקדם לה העדר, כמו שבארנו כמה פעמים. כמו שיוקדם הלילה לפני היום, וכך יוקדם עולם הזה לפני עולם הבא, ולכך ראוי שיוקדם לפני זה העדר וחסרון הוא הגלות. אבל יותר מזה, כי מצד בחינה אחרת, כי כאשר הוציא אותם מן הגלות, ובזה לקח השם יתברך אותם לו לעם, וקודם זה היו תחת האומות, וכאילו לא היה להם מציאות כלל, כי אין לאחד מציאות כאשר הוא תחת יד אחר. אם כן במה שהם אל השם יתברך כאשר הוציאם מן האומות, בזה נמצאו בפעל, אחר שלא היה להם קודם זה מציאות בפעל כלל, ובזה השם יתברך אמיתת צורתם, ובו יתברך מציאותם של ישראל, ולא היה זה להם אם לא הוציא אותם. וזה עיקר הפירוש מה שאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". שאין ספק אחר שהוציא אותם מארץ מצרים ולקחם לו לעם, וקודם זה לא היה להם מציאות כלל, הנה השם יתברך נחשב צורתם. לכך אמר "ה' אלקיך", כי אף שהוא יתברך אלקי הכל, מכל מקום אינו דומה, כי עצם מציאותן של ישראל כאשר השם יתברך אלקיהם, מאחר שהיו ישראל משועבדים למצרים, ולא היה להם מציאות קודם, והשם יתברך הוציאם לעבודתו, ובזה בעצם שלהם הוא יתברך אלקים: לכך האבות שהם נבחרים אל השם יתברך, לא היו בלא הוצאה מן האומות. ובפרקי רבי אליעזר (פרק מח) אמר שם חמש אותיות נכפלו, כולם לשון גאולה; כ"ך שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) "לך לך מארצך". מ"ם שנגאל בו יצחק מפלשתים, שנאמר (בראשית כו, טז) "לך מעמנו כי עצמת ממנו". נ"ן שנגאל בו יעקב אבינו מיד עשו, שנאמר (ר' בראשית לב, יא) "הצילני נא מיד עשו". פ"ף שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר (שמות ג, טז) "פקוד פקדתי". צ"ץ עתיד הקב"ה לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית, שנאמר (זכריה ו, יב) "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח וכו'". הרי כי האבות שנבחרו אל השם יתברך, כולם הוצרכו לגאולה. כי הגאולה היא למעלת הנגאל, מה שלא היה אם לא היו בגלות כלל, ולא היו צריכים לגאולה, רק היו ברשות עצמם, היה להם מציאות עצמם, ולא היה נחשב כי השם יתברך צורתם האחרונה. אבל כאשר לא היה לישראל שום מציאות קודם זה כלל, ובמה שהוציאם לו לעבודתו נעשו לאומה, בשביל זה השם יתברך צורה האחרונה להם. והמעלה הזאת הוא על כל המעלות, כמו שאמר גם כן (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שבשביל שהוציא אותם מרשות מצרים, הרי הם אל השם יתברך לגמרי, ולכך הוא אלקיהם בפרט. והנה הגלות הזה, שעתיד השם יתברך להוציא אותנו מן הגלות אל השם יתברך. ואף כי בחר השם יתברך בישראל כשיצאו ממצרים, דבר זה ענין אחר, שהוא ההוצאה מכל המלכיות ומכל האומות, וצריך גאולה חדשה לזה, עד שבשביל זה יהיו אל השם יתברך לגמרי. כלל הדבר הזה, כי ההוצאה מן האומות מורה שישראל הם לגמרי אל השם יתברך, עד שאין להם מציאת עצמם, רק מצד השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. כמו שמורה שם 'ישראל', שחתם שם 'אל' בשמם לומר כי עצם מציאות ישראל מה שהוא אלקיהם, וזולת זה לא היה להם מציאות, רק היו ברשות האומות: ובפרק קמא דברכות (י ע"ב) "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים ואת הטוב בעיניך עשיתי" (ישעיה לח, ג), מאי "הטוב בעיניך עשיתי", זה שסמך גאולה לתפלה. רבי לוי אמר שגנז ספר רפואות, עד כאן. ומה מאוד יש לתמוה באיזה ענין נזכר כאן שסמך גאולה לתפלה, או שגנז ספר רפואות. אבל בודאי מחלקותם, כי כאשר חלה חזקיהו והתפלל אל השם יתברך שירפא אותו מחליו, אמר "הטוב בעיניך עשיתי", כלומר כי ראוי שתרפאני בשביל כי הטוב בעיניך עשיתיא. למר סבר כי סתם חולי מחמת רוחות ופגעי הזמן הוא, ולכך אמר "והטוב בעיניך עשיתי" שהיה סומך גאולה לתפלה, ואמרו ז"ל (ברכות ט ע"ב) כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו יום. כלומר שאין פגעים חצונים שולטים בו, ולכך אין ראוי שיהיה ניזוק מן הפגעים רעים. ולמר שגנז ספר רפואות, סבר כי סתם חולי הוא שהחולה מפני טבעו - מה שהוא שנוי בטבעו שהגיע לו, ולכך התפלל מאחר שגנז ספר רפואות שלא יהיו בטוחים על הטבע, רק יתפללו אל השם יתברך להציל אותם, ולכך מאחר שהוא גנז ספר רפואות, ובטח בו יתברך, ראוי שיציל אותו מן הטבע, ולא יהיה נמסר אל הטבע הרע. והנה למר שסמך גאולה לתפלה, היה ירא כי הפגעים הרוחנים היו שולטים, ומחמתם הוא חולי. ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות, היה ירא שהוא חולי מפני טבעו, כך יראה: מכל מקום יש לדקדק, מנין לנו שדבר זה נרמז במה שאמר "והטוב בעיניך עשיתי", שמא מרמז זה במה שאמר "אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים". אבל מפני שאמר "והטוב בעיניך עשיתי", לכך אמר כי הדבר שהוא טוב לגמרי, ואין (על) זה [אלא] כאשר סמך גאולה לתפלה. כי דבר זה הוא הטוב הגמור על הכל, כי מה שהוציא השם יתברך את ישראל מן הגלות, והוצאה הזאת הוא לעבודת השם יתברך שיהיה אלקיהם, וזהו התפלה, שהיא עבודה אל השם יתברך. כי אם היתה הגאולה, ולא היה הגאולה שלקחם השם יתברך לעבודה, רק שיהיו כמו עם אחר, אם כן לא היה הגאולה בשביל העבודה, ובזה לא היה השם יתברך צורה אחרונה להם, כי אין כאן הלקיחה לו יתברך. אבל מה שסמך גאולה לתפלה, והתפלה היא עבודה אל השם יתברך, ומורה זה כי עצם הגאולה היא לעבודת השם יתברך. וכן אם היה התפלה, ולא סמך גאולה לה, אין זה מורה כי השם יתברך צורה אחרונה לישראל, כאשר לא היו מתחלה בשעבוד. רק כאשר היו קודם בשעבוד, והשם יתברך לקחם לעבודתו, בזה נראה כי מה שהיו ישראל לעם, דהיינו שיצאו מן האומות השם יתברך לקח אותם לעבודתו, ודבר זה הוא המדריגה האחרונה העליונה. ולכך דבר זה נקרא "טוב", והוא הטוב על הכל, כאשר ישראל דבקים בו יתברך לגמרי: אבל מי שאמר שגנז ספר רפואות, במה שספר רפואות הוא טבעי, ויש בזה הרע, כאשר מסלק ענין הטבע, כמו זה שגנז ספר רפואות, שהוא הטבע, שדבק בטבע החמרית הרע, וסילוק דבר זה מן העולם הוא "הטוב". ולדעת רבי לוי, כי מה שגנז ספר רפואות, שלא יהיה האדם נמשך אחר הטבע לגמרי, וספר הרפואות [הוא] הטוב שעשה. ולתנא קמא נקרא הטוב שעשה דבר הטוב, וזה שסמך גאולה לתפלה, שהוא המדריגה האחרונה מן הטוב, כמו שאמרנו. אף על גב שאמרו חכמים (ב"ק פה. ) שניתן רשות לרופא לרפאות, מכל מקום ישים עיקר בטחונו בו יתברך, לדרוש בו יתברך, שיהיה הוא הרופא שלו בטבע. אבל בימיו היו דורשים הכל אחר הטבע, ולא היו מביטים כלל אחר הרפואה שהיה מן השם יתברך שלא בטבע. ולפיכך מה שגנז ספר רפואות, שהוא בעצמו רע, והיה מסלק דבר זה מן כלל העולם, הוא טוב: ועוד יש לפרש, דבזה פליגי; כי למאן דאמר שגנז ספר רפואות, סבר כי בזה היה מזכה כל העולם. אבל מה שסמך גאולה לתפלה, אף על גב שדבר זה הוא יותר טוב מה שהיה דבק בו יתברך לגמרי, אין זה זכות הרבים, לכך אין זה נחשב כל כך. אבל אידך סבר, אדרבה, ואף על גב שאין זה זכות הרבים, מכל מקום מה שסמך גאולה לתפלה נקרא טוב גמור. ועוד יש לומר, כי מחלוקת כמו שפרשנו למעלה, כי למאן דאמר שסמך גאולה לתפלה, שהיה ירא חזקיה מן הרוחות רעות ששולטים בעולם. ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות, היה ירא מן הטבע, והיה מתירא כי חולי שלו שהטבע שלו נשתנה. וכל אחד מפרש "הטוב בעיניך עשיתי" למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה: וכך פירושו מה שאמרו (קידושין פב. ) 'טוב שברופאים לגיהנם'. פירוש, מי שהוא רופא ואינו בעל תורת אלקים עם זה, הרי כל ענינו שהוא מעיין בחמרי בלבד, לכך הוא בעל גיהנם. שאין ענין הגיהנם רק ההעדר והרע, ומפני שהחומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד, ודבק בו ההעדר, כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפעל. לפיכך בעל הטבע, המעיין בענין החמרי שאין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם. שגיהנם אין לו מציאות בפועל גם כן, אבל הוא חושך וצלמות, וזה אינו מציאות נחשב כלל. ודבר ברור הוא כי בעל הטבע החמרית, אשר אין לו רק שמתעסק בחמרי, אשר החומר אין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם. וזה שאמרו 'טוב שברופאים לגיהנם', ופירוש זה ברור גם כן מאוד: ומעתה התבאר המעלה הגדולה אשר יקנו כאשר יצאו מרשות האומות להיות דבקים בו יתברך, כי דבר זה יותר מעלה משאם לא היו תחת רשותם. ודבר זה ענין גדול ומעלה יתירה כאשר תפקח עיניך על הדברים אשר אמרנו. שאם יסמוך גאולה לתפלה יקנה הדביקות בו יתברך, קל וחומר וקל וחומר הגאולה בעצמה, ודי בזה: ==פרק לא== התבאר לך מן הדברים אשר אמרנו, כי הגלות הוא יציאה מן סדר העולם, ומכל שכן חורבן הבית הקדוש שדבר זה יציאה מן הסדר הראוי לגמרי, שהרי סדר המציאות חייב שיהיה הבית קדוש לעולם. ולכך אמרם כי מי שאינו עושה תשובה, עד שיהיה חוזר הבית כבראשונה, כאילו החריב אותו, כמו שהתבאר למעלה. ולכך מצאנו בדברי חכמים, כי הוא יתברך, אשר סדר את העולם, וחפץ בסדר הנמצאים, מקוה ומצפה אל הגאולה: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) תניא רבי נתן אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר" (חבקוק ב, ג). לא כרבותינו שהיו דורשים (דניאל ז, כה) "עד עידין עידנין ופלג עידן". ולא כרבי שמלאי שהיה דורש (תהלים פ, ו) "האכלתם לחם דמעה ותשקו בדמעות שליש". ולא כרבי עקיבא שהיה דורש (חגי ב, ו) "עוד אחת מעט ואני מרעיש את השמים ואת הארץ". אלא מלכות ראשונה ע' שנה, שנייה נ"ב, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. מאי (חבקוק ב, ג) "ויפח לקץ ולא יכזב", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר (שם) "אם יתמהמה חכה לו". שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר (ישעיה ל, יח) "לכן יחכה ה' לחננכם ולכן יחוס לרחמכם". וכי מאחר שאנו מחכים, והוא מחכה, מי מעכב, מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת, אנו למה מחכים, כדי לקבל שכר, שנאמר (שם) "אשרי כל חוכי לו". באו לבאר כל ענין הקץ האחרון, שהוא נעלם ואין עוד לעמוד על הקץ, מה שלא היה בגאולה הראשונה, שהיה נודע הקץ. כי כבר התבאר לך ענין הגאולה האחרונה ועיכוב שלה יותר מן הגאולה הראשונה, והם דברים ברורים, עד שאין בכל הדברים אשר אמרנו ספק בזה: עוד יש הפרש גדול בין הגאולה הראשונה ובין הגאולה האחרונה, עד שמזה מתחייב העלם והסתר הגאולה האחרונה, והוא גם כן דבר ברור שאין לספק בו. וזה כי גאולה ראשונה במצרים היה בזכות האבות, שנשבע לאבות שיגאלו הבנים. לכך היה אפשר לדעת הקץ, כי הקץ היה מצד האבות. אבל גאולה אחרונה הוא מן השם יתברך בעצמו, לכך הקץ מופלא, דבר שהוא מן השם יתברך בעצמו. וזה שאמר 'מקרא זה יורד ונוקב עד התהום'. פירוש שהוא מדקדק על ענין הקץ עד התהום. כי הכתוב הזה שאמר (תהלים פ, ו) "כי עוד חזון למועד", שרוצה לומר כי המועד אשר כתוב עוד יש חזון עליו, שאין החזון מבורר. אף כי נרמז הקץ כאן, מכל מקום אין הקץ מבורר גמור, ולפיכך אין לחשבו מתוך הכתוב. ולא כרבותינו שהיו חושבים הקץ ממה שכתוב "עדן עדנין" על מלכות ראשונה, ורבי שמלאי שהיה דורש "ותשקמו בדמעות שליש" על מלכות שניה, ורבי עקיבא שהיה דורש "עוד אחת מעט" על מלכות כוזיבא. כי כולם לא חשבו האמת, שהרי מלכות ראשונה ע' שנה, מלכות שניה נ"ב שנה, מלכות כוזיבא שתי שנים ומחצה: ומה שאמר 'תפח נפשם של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ שוב לא בא', אין הפירוש חס ושלום שהיו מתייאשים מן הגאולה, רק פירושו שגורמים שיאמרו הבריות שאינם מבינים, שכאשר לא יבוא אל תחכה לו עוד. כי אין קץ מוגבל, רק תחכה לו עוד שיגאל את ישראל. וכן הוא יתברך מחכה שיגאל את ישראל, שאז יהיה נמצא העולם בשלימות, והוא יתברך חפץ בשלימות העולם, ולפיכך הוא יתברך מחכה לגאולה. ומי מעכב - מדת הדין מעכב, שאין ראוים במדת הדין. ומכל מקום במדת הטוב והחסד שנוהג הוא יתברך עם עולמו, מצפה לחונן את ישראל. ואמר אחר שמדת הדין מעכבת, אם כן למה אנו מצפין ומקוין. ואמר כדי לקבל שכר. כבר התבאר לך למעלה ענין השכר אשר הוא מצפה לגאולה. מכל מקום התבאר לך מדברי חכמים, כי הוא יתברך אשר סדר המציאות על סדר שלו, הוא מצפה ומקוה אל הגאולה, להסיר הגלות אשר הוא יוצא מן סדר העולם. ומכל שכן האדם שהוא בגלות, בכל נפשו יצפה אל הגאולה: ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב עד. ), אמר רבה בר בר חנא, אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי ואחוי דהדרן ליה עקרבא וקיימין כי חמרתא חיורתא. שמעתי בת קול שאומרת, אוי לי שנשבעתי, מי מפר לי. כי אתאי לקבלייהו דרבנן, אמרו לי כל אבא חמרא, וכל בר בר חנא סיכסא, הוה לך למימר מופר לך. ורבה בר בר חנא, דלמא משבועתא דמבול קאמר. ורבנן, אם כן 'אוי לי' למה, עד כאן: המאמר הזה מופלא, כי למה היו עקרבים סביב להר סיני, ומה הוא ענין הטייעא שידע זה. אבל יש לך לדעת, כי החכמות הם שתים בעולם; החכמה האחת היא חכמת התורה, והם דרכי השם, אשר חכמה זאת לא הוריש לשום אדם, כי היא שכל האלקי, כמו שהוא ידוע כי התורה בפרט היא שכל אלקי. ולא [נתן] זה כי אם לישראל, אשר צוה להם חקים ומשפטים. והחכמה הזאת היא מן השם יתברך, אשר נתן תורה לישראל. החכמה השניה היא חכמה האנושית, וזאת החכמה היא גם כן באומות. אמרו במדרש (איכ"ר ב, יג) אם יאמר לך אדם יש תורה באומות - אל תאמין, שנאמר (ר' איכה ב, ט) "אין תורה בגוים". אם יאמר לך יש חכמה באומות - תאמין, שנאמר (ר' עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמה מאדום וגו'", אם כן אית בהו: והאדם קונה החכמה שלו ממה שהוא רואה ומשיג, לא כמו התורה אשר ניתנה לאדם מן השם יתברך, אבל האדם צריך למושכלות שלו להשיג בנמצאים. ולפיכך קרא שכל האדם 'טייעא', אשר הוא סוחר ישמעאל, אשר כל סוחר סובב כל הארץ, וכך שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה. וקאמר שאמר ליה 'ההוא טייעא', הוא השכל האנושי אשר תשיג כל הדברים. 'לרבה בר בר חנא', שהוא בעל התורה, שהוא השכל האלקי, והוא מקבל מן שכל האנושי גם כן כאשר צריך לו, ועיקר האדם כאשר יש לו דעת התורה. ולכך מה שאמר כי הטייעא אמר לרבה בר בר חנא, כאילו אמר כי שכל האנושי היה מורה ומלמד את אשר יש לו שכל התורה. כי רבה בר בר חנא היה נודע שמו שהוא בעל תורה. ואמר כי הטייעא, שהוא רמז על שכל האנושי, אמר לרבה בר בר חנא, הוא הדעת אשר לאדם בתורה. שמפני שבא לומר בסוף המאמר ששמע בת קול שאמר 'מי מפר', ואין הפרת נדרים שייך רק בתורה, ולכך אמר שאמר הטייעא לרבה בר בר חנא, ורוצה לומר כי בעל התורה היה מקבל מן שכל האנושי. ואמר 'תא אחוי לך הר סיני'. ורוצה לומר שידע להבין הר סיני ומעלתו, והיה מקבל רבה בר בר חנא מן שכל האנושי מעלת הר סיני: וחזאי דהדרן ליה עקרבי, וקיימין כי חמרא חיוורתא. וכל ענין זה שרוצה לומר כי מעלת הר סיני נבדל מן האדם לגמרי, ולכך אמר 'דהדרן ליה עקרבי', כי העקרב הוא הממית, כמו שאמרו (אבות פ"ב, מ"י) עקיצתן עקיצת עקרב. ודבר זה כי ההעדר הוא שמפסיק בין האדם ובין הר סיני, כי מעלת הר סיני כאשר יבחן מעלתו הוא כל כך גדול, והוא נבדל מן האדם, עד שאין שם מגיע מעלת האדם, ושם יקבל האדם העדר, לפי רוממות ומעלת הר סיני. ולפיכך קאמר 'דהדרן עקרבי להר סיני', והוא ההעדר הגמור, כי ההעדר מפסיק בין האדם ובין הר סיני, עד שלא יכול לבוא שם האדם: וקאמר שהיו גדולות כמו חמרי. פירוש, מצאנו שני דברים הנושכים; האחד - הוא עקרב, כמו שאמרו 'עקיצתן עקיצת עקרב', והעקרב הוא נושך וממית בודאי. ומכל מקום אינו רק עוקץ אחד, ואינו מכלה הגוף וממית. והחמור הוא נושך ומשבר הגוף, כמו שאמר רבי עקיבא (פסחים מט ע"ב) כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. וקאמר ולימא ככלב, זה נושך ואינו משבר עצמות, וזה נושך ומשבר עצמות. והיינו דקאמר שהיה סביב הר סיני עקרבא כמו חמרתא, לומר שההעדר בין סיני ובין האדם העדר מוחלט, עד שלא יגיע שם האדם, ומגיע לאדם העדר גמור כאשר רוצה להגיע שם. לכך נתן לו שני תארים; עקרבים - שממיתין האדם, וגם הם מסלקים גוף האדם, ודבר זה העדר גמור, גוף ונפש. כי כאשר יבחן מדריגת הר סיני, יש לאדם במדריגה עליונה זאת של הר סיני העדר גמור, גוף ונפש, עד שאין לאדם שם מציאות כלל, רק העדר מוחלט. ואילו אמר 'עקרבים', אין העקרב פועל בגוף, רק עקיצתו בלתי נראה בגוף. אבל העקרב הזה היה כמו חמור, שהוא נושך וממית ומכלה את הגוף גם כן: ואמר שהיו לבנים, לומר כי ההעדר הזה מצד הפשיטות שיש להר סיני. והצבע הלבן יש בה הפשיטות הגמור, כי לא נקרא הצבע הלבן גוון, כי הצבע הזה יש בו הפשיטות הגמור. והאדם המורכב, יש לו העדר אצל הפשיטות הזה. ובשביל כך אמר גם כן כי היו כמו חמרא, כי החמור - מפני מעוט הדעת שיש בו - מתייחס אליו הפשיטות ביותר משאר בעל חי. כמו כל תמים בדעתו מתייחס אליו הפשיטות ביותר. והוא הפך הנחש שהוא ערום (בראשית ג, א), וזה יוצא מגדר הפשיטות. ומפני כי בא לומר כי יש להר סיני הפשיטות הגמור, וזהו מעלתו העליונה. ודבר זה הוא העדר האדם המורכב, ולכך אמר 'דהדרן ליה עקרבא כמו חמרי חיורתא'. ואף כי החמור הוא יותר חמרי מן שאר בעלי חיים, מכל מקום הוא חומר פשוט, שכך אמרו (סנהדרין צח. ) גם כן על המשיח, דכתיב אצלו (זכריה ט, ט) "עני רוכב על החמור", שהוא חמרא דהוא בר חיור גוונא, כמו שנתבאר במקומו: וקאמר 'ושמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי וכו''. פירוש, שאין ראוי שיהיה שבועה נמצא בעולם, כי אין השבועה דבר מצד עצמו, רק שהוא נשבע על זה ואוסר עצמו. אבל מעצמו אינו כך, ואין ראוי שיהיה נמצא כי אם דבר שהוא כך מעצמו. אבל השבועה הוא לפי הגזירה, אבל אין הדבר ראוי מצד עצמו. ולפיכך בת קול אומרת 'אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר'. ודוקא בת קול יוצא מהר סיני, כי על ידי הר סיני ראוי להפר הנדר, כי אין הפרת הנדר רק מזולתו. וכמו שלמדו רז"ל (חגיגה י. ) ממדרש הכתוב (במדבר ל, ג) "לא יחל דברו", 'הוא אינו מחיל, אבל אחרים מחילים את נדרו'. והר סיני הוא שמוכן לדבר זה, דהיינו שמצורף השם יתברך לישראל, וישראל אל השם יתברך, שהרי ירד השם יתברך על הר סיני (שמות יט, כ) להיות עם ישראל, ושייך בזה שנזקק השם יתברך לישראל, וישראל אליו, ושייך בזה שיפר נדרו. שאם אין כאן צירוף השם יתברך אל האדם, אין כאן הפרה שהפרת הנדר על ידי שנזקקין ומצורפים אל הנשבע. ואפילו על ידי שליח אין להתיר הנדר, שצריך שיהיו נזקקין אל הנשבע: ובמדרש רבות פרשת האזינו (דב"ר י, ב), ברא הקב"ה את העליונים לעליונים, ואת התחתונים לתחתונים. שכן כתיב (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". בא משה ועשה את התחתונים לעליונים, ואת העליונים לתחתונים, שכן כתיב (שמות יט, ג, כ) "ומשה עלה אל האלקים וירד ה' על הר סיני". ולפיכך משם יצא בת קול ואמר 'מי מפר הנדר', וזה הבת קול היה על הר סיני, שהוא מיוחד שמצטרפים עליונים והתחתונים ביחד: וקאמר כי רבנן הם אומרים כל אבא חמרא וכו'. פירוש, כי כאשר היה מצטרף השגה זאת אל השגה יותר פשוט, אשר השגה ההיא נקרא 'רבנן', כי שכל רבים כמו שהם רבנן הוא שכל פשוט. ומן השכל הפשוט יש סתירה על זה, שהיה לו לומר מופר לך. אבל ההשגה אשר אמרנו הוא בהשגה שאינו כל כך השגה פשוטה, והיא מתיחסת אל השגת היחיד שהוא פרטי, שאין זה השגה פשוטה כמו השגת רבים, שהיא השגה פשוטה. ולכך הלכה כרבים בכל מקום. וקאמר כי בהשגה הזאת שהוא אינו כל כך השגה פשוטה, היה סבר דלמא ממבול קאמר, ולפיכך לא היה רוצה לומר 'מופר לך'. ורבנן אמרי, אם כן לא הוה ליה לומר 'אוי לי'. כי שבועת המבול, כיון שהוא לקיום העולם, והוא יתברך סדר העולם כסדרו, ולא היה אומר 'אוי לי', כי השם יתברך חפץ בקיום. אבל על גלות ישראל אמר השם יתברך 'אוי לי כי נשבעתי', וזה כי הוא יתברך סידר המציאות, ועל דבר היוצא מן הסדר השם יתברך אומר 'אוי לי'. ועל דבר זה בא לשון 'אוי לי', על החרטה הגמורה שיש בדבר זה, כי דבר זה כאילו היה חסרון במעשיו יתברך, אבל אי אפשר שיהיה רק כך: וכאשר תבין דברים אלו, אז תמצא שאי אפשר בעולם רק שיהיה קץ ואחרית לגלותנו. ואם אתה אומר שהדבר שהוא במקרה כמו הגלות לא יתקיים, היינו כאשר המקרה אינו נמשך אל דבר עצמי, אבל כאשר המקרה נמשך אל דבר עצמי - המקרה קיים, כמו שקיים המקריים שבגלגל, כמו ההארה והזכות שבגלגל, מצד שהם נמשכים אל עצם הגלגל אין להם הסרה, אף על גב שהוא דבר מקרי. וכן הגלות הוא נמשך אחר חטא ישראל, ואם הם עומדים בחטאם הנה הגלות נצחי להם. הלא גם דבר זה אינו, כי בודאי החטא לישראל גם כן מקרה, כאשר התבאר, ואם כן גם דבר זה אי אפשר שיהיה קיים נצחי, כי עצם ישראל מצד עצמם ראויים שיהיו בלא חטא, וכבר בארנו זה למעלה, עיין שם תמצא מבואר וברור ענין זה, ואין לכפול הדברים. ועוד, כי איך אפשר שיהיה החטא נצחי, כי עיקר החטא הוא היציאה מן הסדר, ואם כן החטא הוא מקרי גם כן, והתבאר כבר שאין מקרה מתמיד: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) אמר רב, כל הקיצין כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ובמעשים טובים. ושמואל אמר, דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר לו רבי יהושע, אם ישראל אין עושין תשובה - אין נגאלין, אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשין, ומחזירן למוטב. תניא אידך, אמר רבי אליעזר, אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר (ירמיה ג, כב) "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם". אמר לו רבי יהושע, והלא כתיב (ישעיה נב, ג) "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע, והלא כבר נאמר (מלאכי ג, ז) "שובו אלי ואשובה אליכם". אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (ר' ירמיה ג, יד) "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון". אמר לו רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ישעיה ל, טו) "בשובה ונחת תושיעון וגו'". אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ר' ישעיה מט, ז) "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי גו'". אמר ליה רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ירמיה ד, א) "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב". אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (דניאל יב, ז) "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו וגו'", ושתק רבי אליעזר: וביאור ענין זה, כי יש זמנים מהן מוכנים לגאולה, שכאשר לא הגיעו אותם זמנים הם מעכבין הקץ. וכבר עברו כולם, ואין עוד קץ מעכב לגאולה. וזהו כי כל הקיצין כלו, ואין מעכב אלא תשובה ומעשים טובים. ולא שיהיה דעת רבי אליעזר שלא יהיה גאולה אלא אם עשו תשובה, ואם לא יעשו תשובה יהיה הדבר בספק, שזה אינו, שאין ספק בגאולתן של ישראל. אלא הפירוש הוא כמו שאמרנו, כי הגלות הוא דבר מקרה, הן הגלות מצד עצמו, שהוא דבר יוצא מסדר העולם. כי לפי סדר העולם ראוי שיהיה האומה הישראלית תחת רשות השם יתברך, ולא תחת רשות אחרים. ואם הגלות תולה בחטא, גם כן אין החטא דבר בעצם, רק הוא ענין מקרה, ודבר שבמקרה אין קיום לו. ולפיכך אי אפשר שלא יעשו תשובה, אלא בודאי יעשו תשובה: ולשמואל, אף אם לא יעשו תשובה מצד עצמם כמו שראוי, 'דיו לאבל שיעמוד באבלו', כי האבילות אינו לפי סדר המציאות, והוא שגור בפי חכמים על האבילות ענין זה. כאמרם 'אתרע ביה מלתא', או 'אירע בו אבילות'. וכל לשון 'אירע' הוא קרי והזדמן, ואין דבר זה הוא תמידי. ולכך אמר לשון זה 'דיו לאבל שיעמוד באבלו', כלומר שאין ראוי שיהיה דבר זה תמידי, דבר שהוא המקרי, ואין זה דבר שבעצם, ודי לו במה שעומד באבלו במקרה. ואין הגלות דבר עצמי, ולפיכך אף על גב שאין עושין תשובה, עם כל זה מצד האבילות שהוא מקרי, אי אפשר שיהיה לעולם: אמנם רבי יהושע לא סבר שיהיה תולה דוקא בתשובת ישראל, רק הגאולה תלויה בו יתברך, כשירצה לגאול את ישראל הוא גואל אותם. ודבר זה ראוי לומר, לא שתהיה הגאולה ביד ישראל. ולכך סבר שודאי צריכין ישראל לעשות תשובה, ואז יהיו נגאלין, ובלא תשובה אין השם יתברך גואל אותם. ואם השם יתברך רוצה לגאול את ישראל, ואין עושים תשובה, השם יתברך מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כמו המן, ומחזירן למוטב. סוף סוף לדברי הכל אי אפשר שיהיה הגלות מתמיד כלל. ומכל מקום קיימא לן כרבי יהושע, דקאמר אף אם אין עושין תשובה נגאלין, דהא שתיק רבי אליעזר במסקנא: ופירוש הראיות כך הם; שרבי אליעזר הביא ראיה ממה שכתוב "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". והשיב רבי יהושע, הלא נאמר "חנם נמכרתם וגו'", ומוכח שלא יגאלו בתשובה, ואם כן מה שכתוב "שובו בנים שובבים" לא לענין גאולה נאמר הכתוב, רק לענין כפרת החטא והעון, וזהו "ארפא משובתכם". והביא רבי אליעזר ראיה כי על ענין הגאולה קאמר, דכתיב "שובה אלי ואשובה אליכם". ואם כן מה שכתוב "חנם נמכרתם ולא בכסף", היינו לענין מעשים טובים שנקראו "כסף", אבל תשובה - להיות חוזרים מחטא - בודאי צריך שיעשו תשובה. לכך קאמר רבי יהושע על פסוק "לא בכסף תגאלו", כי לא בתשובה ומעשים טובים תגאלו. ו"חנם נמכרתם" היינו כי מה שבאו ישראל בגלות, לא שהיה ראוי הגלות לישראל, רק "חנם נמכרתם", כי בשביל החטא היה זה, והחטא אינו לישראל דבר עצמי, לכך נקרא זה "חנם", כמו שהתבאר כמה פעמים. והתשובה ומעשים טובים שמצטרפין ומזככין הנפש נקרא "כסף", שהוא צרוף ומזוכך. אבל רבי אליעזר סבירא ליה כי "לא בכסף תגאלו" לענין מעשים טובים בלבד קאמר, אבל תשובה צריך. ואמר הכתוב שאין צריכין לתת מעשה הטוב עבור הגאולה, כמו שנותנים הכסף בעד החפץ, רק תהיו נגאלים שלא בשביל שום מעשה, אבל תשובה צריך: ומייתי רבי יהושע ראיה, והא כתיב "כי אנכי בעלתי בכם וגו'", ומשמע שעל כרחם יהיה לאדון להם. והיינו שיעמוד להם מלך שגזרותיו קשות, ומחזירים למוטב על כרחם, וזהו "כי אנכי בעלתי בכם" על כרחם. ואם כן בודאי הא דכתיב "שובו אלי ואשובה אליכם" היינו שמזהיר הכתוב אותם שיחזרו בתשובה, אבל אם לא יחזרו בתשובה - מחזירים למוטב בעל כרחם שלא בטובתם, על ידי מלך שגזרותיו קשין. ורבי אליעזר מייתי ראיה דכתיב "בשובה ונחת תושעון", לשון זה משמע שלא יחזור אותם בתשובה על כרחם, שכן משמע "בשובה ונחת תושעון". ואם כן צריך לומר הא דכתיב "כי אנכי בעלתי בכם" לא לענין זה שעל כרחם יגאל אותם, רק שלא יוכלו ישראל לפרוק עלו מן השם יתברך. ולכך אמר "כי אנכי בעלתי בכם" שלא תוכלו לפרוק עלו מאתכם. והביא רבי יהושע ראיה, דכתיב "לבזה נפש וגו'", דמשמע שהן בזויים בעבירות, אפילו הכי יגאל אותם. ואם כן בודאי הא דכתיב "בשובה ונחת תושעון" אינו משמע רק שכאשר יעשו תשובה יושעו בלא יסורים, אבל אם אין עושין תשובה יעמוד להם מלך שגזרותיו קשה, כדלעיל. והביא רבי אליעזר ראיה, והלא כתיב "אם תשוב ישראל אלי תשוב", דמשמע מלת "אם" שהוא תנאי, ש"אם תשוב" אז "אלי תשוב" גם כן מן האומות. ואם לא תשוב, לא תשוב אלי מן האומות כלל, ומשמע שלא ישובו כי אם בתשובה. ואם כן הא דכתיב "לבזה נפש למתעב גוי", היינו שיהיו שפלים ונבזים, אבל לא בעבירות. והביא רבי יהושע ראיה, והא כתיב "ואשמע את האיש וגו'", ואם כן נשבע שיגאל אותם, אף על גב דאף לרבי אליעזר אי אפשר שלא יגאל את ישראל, כמו שאמרנו למעלה, מכל מקום כיון שהתשובה תולה בישראל, לא שייך בזה שבועה, כי אם דבר שהוא תולה בו יתברך בלבד, ולא בישראל כלל. ואז שתיק רבי אליעזר, והודה שהגאולה היא הכרחית, כמו שבארנו גם כן בראיה ברורה מן השכל, ודי בזה: ==פרק לב== כל הויה שהוא בעולם היא מתהוה מקצת אחר מקצת, כמו שתראה בכל הויות צמחים ובעלי חיים, שמתהוים מקצת אחר מקצת. ומעתה יש לך לשאול הסבה שתראה בענין הגלות הפך זה. שקודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה כבר, הן מצד שפלותם בעצמם, שכמעט נשתכחה תורה, ואין גדולה בישראל. והן מרודים ושפלים ובזוים בין האומות מאוד מאוד, כל שעה יותר ממה שהיה. ודבר זה שאלה גדולה. וכאשר עייננו בדברי חכמים, יש לעמוד על דבר זה. בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב) אמר ליה רב נחמן לרב, מי שמע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי. אמר ליה, משיח. משיח בר נפלי, אין, דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה השניה ממהרת לבא. תנו רבנן, שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד, ז) "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". שניה - חיצי רעב משתלחין. שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית - שובע ואינו שובע. בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בשישית - קולות. בשביעית - מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא. אמר רבי יוסף, הא כמה שביעית היה כן, ולא אתא. אמר אביי, בששית קולות ובשביעית מלחמות לא היה. ועוד, כסדרן מי הוה, עד כאן: הרי אמרו, כי ביאת המשיח, שבו התחדשות הויה, יגרום הפסד הויה הראשונה. ולפיכך בשבוע שבן דוד בא, מפני שהוא קרוב אל ההויה החדשה, לכך הוא גורם הפסד הויה הראשונה, עד שנה שלישית, הוא תכלית הפסד. וברביעי, שהוא באמצע השבוע, אמר שיהיה שובע ואינו שובע. רוצה לומר, שאין כאן הויה שלימה עד השנה החמישית, שאז יהיה הויה שלימה מכח ההויה החדשה שתהיה בעולם. לכך בחמישית שובע גדול. והשובע הוא שלימת עולם הזה בלבד. ובששית - קולות, כאשר הוא קרוב אל הויה החדשה שתהיה בעולם, אז תצא לפעל מה בקולות אשר יהיו. וכל זה מכח התקרבות אל הויה החדשה. ובשביעית - מלחמות, כי אז יתחיל כח ישראל מכח ההויה החדשה שתחול בעולם. וכבר ידוע כי כח ישראל הוא מתנגד לכח האומות, ולכך מלחמות בשביעית: ובמוצאי שביעית בן דוד בא. יש לך להתבונן, כי אין ראוי למשיח רק המספר שהוא אחר השבעה, וזהו מדריגת המשיח למי שידע מדריגתו של משיח ומעלתו העליונה. כי מדריגת עולם הזה מדריגתו מספר שבעה בלבד, מפני כי מדריגת המשיח על עולם הזה, ועולם הזה הוא מיוסד על ז'. ובמסכת ערכין (יג ע"ב) כינור של מקדש של ז' נימין, שנאמר (תהלים טז, יא) "שובע שמחות", אל תקרי "שובע", אלא 'שבע'. ולימות המשיח של שמונה נימין, דכתיב (תהלים יב, א) "למנצח על השמינית". ולעולם הבא עשרה נימין, שנאמר (תהלים צב, ד) "עלי עשור ועלי נבל", ואומר (תהלים לג, ב) "הודו לה' בכינור בנבל עשור וגו'". ולעולם הבא, איידי דנפיש נימין דידיה נפיש קליה דנבל, וקרי ליה "נבל", עד כאן. ופרשנו זה למעלה, כי עולם הזה שלימתו ומעלתו שיש בו רבוי שלם בלא חסרון. ולכך ראוי שיהיה הכינור, שהוא השמחה והשבח אל השם יתברך, כפי השלימות אשר הוא בעולם. כי השלימות בעולם הוא רבוי שהוא בעולם. ומספר שבעה תמצא בכל מקום על הרבוי, כמו (ר' דברים כח, ז) "בדרך אחת יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן הרבה. ולכך היה הכינור במקדש של שבעה נימין, שהשמחה של עולם הזה, דהיינו מפני השלימות שיש בו הרבוי, וזהו שלימתו. ולפיכך הכינור, שהוא השמחה המורה על השלימות, יהיה מן שבעה נימין: אבל לימות המשיח הוא מדריגה יותר על זה. כי לימות המשיח יתאחד הרבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח, ולכך הכינור הוא של שמונה. כי השמיני הוא נגד האחדות אשר הוא לאלו השבעה אשר יש בהם הרבוי, ולכך הכינור הוא של שמונה נימין. ולעולם הבא, שיהיה הסתלקות הגשמי, ויהיה העולם קדוש ונבדל מן הגשמי, ולכך יהיה לכינור עשרה נימין. כי העשירי הוא קדוש, מורה על מדריגה נבדלת לגמרי, לכך יהיה לכינור לעולם הבא עשרה נימין: ומפני זה אמר כי בשביעית מלחמות. כי השביעי הוא קרוב אל השמיני, שבו יהיה התחלת הויה של ישראל. כי התחלת השמיני מיוחד דוקא לישראל, כמו שהתבאר. ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות (סוכה נה ע"ב), כי אין באומות אחדות רק רבוי. לכך בהם הקרבת ע' פרים בז' ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה שנברא בז' ימי בראשית. ואחר השבעה מקריבין פר אחד (במדבר כט, לו), נגד האומה הישראלית היחידה (סוכה נה ע"ב). ואמר 'במוצאי שביעית בן דוד בא', ודבר זה מבואר, כי כל ענין המשיח במעלה אלקית יתירה על הטבע. ומזה יתרבה השכל והדעת והחכמה, כל הדברים הבלתי טבעיים, והם מה שאחר הטבע: ובפרק הבא על יבמתו (יבמות סב. ), אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיה נז, טז) "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הנשמות שהם קודם ימות המשיח, נקרא המקום שבאו משם 'גוף', כי קודם ימי המשיח יש לנשמות הצירוף אל הגוף. אבל לימות המשיח, לא יהיו הנשמות מוטבעות בגוף, אבל יהיו נבדלים מן הגוף. ולפיכך אמרו 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות מן הגוף', שאז יהיו הנשמות באות לעולם נבדלים. ועוד, שהנשמות אשר באים לעולם הזה, המדריגה הזאת נקראת 'גוף', מפני שהמדריגה הזאת היא 'גוף' - המקום אשר ראוי לנשמות אשר הם בעולם הזה, בלא תוספות ובלא חסרון. אבל לימות המשיח, יבואו הנשמות ממדריגה יותר עליונה, ואין זה 'גוף' - המדריגה אשר היא ראויה לעולם הזה: ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית. שכאשר השם יתברך רוצה להוציא הויה חדשה, אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה. שאם היה זה הנטיעה הראשונה, אין כאן דבר חדש. ולפיכך כאשר השם יתברך רצה להביא זרע המשיח לעולם, היה צריך לעשות הרכבה ונטיעה חדשה. והיינו דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג. ) "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), אמר הקב"ה לאברהם, שתי בריכות טובות יש לי להבריך ממך, רות המואביה ונעמה העמונית, עד כאן. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי אלו דוקא נקראו 'שתי בריכות טובות', אף על גב דכמה וכמה גרים טובים נתגיירו בישראל, לא חשיב רק אלו 'שתי בריכות טובות'. שאלו ב' בריכות נברכו להוציא פרי חדש בישראל, אשר לא היה קודם. ותבין מאוד איך היו אלו ב' בריכות סבה להוציא פרי חדש, וזה כי לא היה ראוי שיבוא ענין חדש והויה חדשה לעולם כי אם על ידי האומות. וכל אשר יותר רחוק מישראל, ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה. ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב. שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם (ר' דברים כג, ד) "לא יבואו בקהל לעולם", שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל. ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח, שהיא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה: ואל יקשה לך, שאם כן בכל גרים יהיה שייך דבר זה, וזה אינו, דאמרינן בפרק החולץ (יבמות מז ע"ב) אמר רבי חלבו, קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיה יד, א) "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הספחת שהוא גדל באדם, הוא הוספה לאדם השלם, וכל יתור כנטול (חולין נח ע"ב), והוא חסרון אל מי שיש בו תוספות. וכן הגר הוא תוספות על ישראל, כי ישראל הם בעצמם עם אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, כמו אדם אחד. כאשר נתחבר הגר עליהם, הרי יש כאן תוספות. וכל תוספות מבטל השלימות, כמו שמבטל הספחת - שהוא נוסף - שלימות האדם, שמבטל שלימות צורתו, והוא חסרון באדם. ומפני כך הספחת הוא קשה לאדם. וכן הגרים, שאינם רק תוספת בלבד, הם קשים לישראל. אבל אלו שנים אינם תוספות, אבל הם משלימים את ישראל, ואינם נחשבים תוספות, רק הם מתחברים להם, כמו בריכה שאינה תוספות. וכך אלו שנים אינם תוספות, רק לקנות הויה חדשה אשר לא היה מקודם, ודבר זה אינו שייך בגרים אחרים: ואין לך להקשות, כי למה היה זה בעמון ומואב דוקא. כי יש לך לדעת, כי דבר זה מפני כי לוט - שממנו יצא עמון ומואב (בראשית יט, לז-לח) - היה אצלו טפה של קדושה שהגיע ללוט, בשביל שהיה לוט בן אחיו של אברהם. רק שאצל לוט היה הטפה הזאת מעורבת בזוהמא ובסיג, עד שהיתה הטפה הקדושה הזאת בטילה, ולא היה אפשר שיהיה מקבל אברהם הטפה הזאת, כי היה עם הטפה הזוהמא והפסולת, שהיה מצורף לטפה זאת. עד אחר כך שנזדכך ונטהר הטפה הזאת, והבריכה השם יתברך בישראל אחר שנטהרה. ומפני כי אברהם היה טהור ונקי, לא היה ראוי לאברהם לקבל אותה טפה, כי אם לוט. כי לפי אותו זוהמא שהיה אצל אותה טפה, היה בטילה אותה טפה. ודומה לזה הכסף שהוא זך ונקי ביותר, אין לו מציאות רק בסיג. וכן לא היה נמצאת אותה טפה רק אצל לוט. ולבסוף נזדכך אותה טפה, ונתחבר אל ישראל על ידי רות ונעמה, וזהו ההברכה. ולבסוף אותה טפה מזדכך יותר, עד שמזה יהיה נולד המשיח. וזהו ההברכה כאשר תבין, כי אי אפשר לכתוב זה בפירוש: ובפרק חלק (סנהדרין קג. ), אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי, מאי דכתיב (רות ג, יז) "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי", מאי "שש השעורים", אלימא שש השעורים ממש, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש השעורים. אלא שש סאין. וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין, אלא רמז לה שעתידין שש צדיקים לצאת ממנה, שמתברכים בשש ברכות. ואלו הן; דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה. דוד, דכתיב (ר' ש"א טז, יח) "ויען אחד מן הנערים ויאמר הנה ראיתי בן ישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו". אמר רב יודא אמר רב, כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע. "יודע נגן" שיודע לשאול. "גבור חיל" שיודע להשיב. "איש מלחמה" שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "נבון דבר" שמבין דבר מתוך דבר. "איש תואר" שמראה פנים בהלכה. "וה' עמו" שהלכה [כמותו] בכל מקום וכו'. משיח, דכתיב (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'", וכתיב (שם שם ג) "והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורים כריחיים. רבא אמר, דמורח ודאין, דכתיב (שם שם ג, ד) "לא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ". בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן, אנא משיח. אמרו ליה במשיח כתיב 'דמורח ודאין', כיון דחזיא דלא מורח ודאין קטלוהו. דניאל חנניא מישאל ועזריה, דכתיב בהו (דניאל א, ד) "ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה וכו'": וביאור ענין זה, שראוי לצאת מרות ששה בנים, וזה מורה על הבנים שנמשכו מן הברכה העליונה. ולכך רמז לה שיצאו ממנה ששה בנים, וכל אחד מתברך בשש ברכות. ודבר זה יש לך להבין ממה שילדה כל אחת במצרים ששה בכרס אחד (רש"י שמות א, ז), וזה גם כן בשביל שנתברכו במצרים בברכה עליונה בבנים, עד שכל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד. ויש לך לדעת עוד, כי אות הוי"ו, שמספרו ששה, מורה על זה. שהוא כמו קו נמשך, ומורה הקו השוה. כי הזרע הזה נמשך ובא ממקום עליון מאוד. והוא מורה גם כן על זרע אמת, כי האמת אינו נוטה ימין ושמאל, וזהו ענין הוי"ו שהולך ביושר, ואינו נוטה ימין ושמאל. וכל זה כמו שאמרנו, כי הבריכה החדשה שהיה הקב"ה מבריך בישראל היה מוסיף בישראל זרע אמת כלו. ועוד אלו דברים מופלגים מאוד בחכמה: וכאשר תבין זה תדע, כי ענין עמון ומואב ראוי לזה. מצד שהיה ענין בעמון ומואב שלא היה בשאר האומות, שהם נולדו מאב שבא על בנותיו (בראשית יט, לז-לח), לא כמו שאר בני אדם, שיש לכל אחד אשה - שהיא חומרית - גם כן חלק בבן, ומתוך כך אינו הכל מן האיש. וכאשר בא לוט על בנותיו, אשר בנותיו נחשבים טפלים אצל האב, והם גם כן יצאו ממנו, לכך נחשב הכל מן האב. ותולדות אלו הם נוטים אחר הצורה, כי יש אל האיש משפט הצורה. ולפיכך נאסרו הזכרים ולא נאסרו הנקיבות (יבמות עו ע"ב), כי הזכרים יש להם משפט הצורה, והצורה באומה זאת יוצא מסדר המציאות, כאשר כל האומה הזאת יצא מן האב שבא על בתו. כי הבת בטילה אצל האב, וכאילו הכל היה מן האב שהוא זכר. לכך כל האומה הזאת, עמון ומואב, נמשכים אחר הצורה, והצורה הזאת יוצאת מסדר המציאות. כי תולדות אלו אינם כמו אשר סדר השם יתברך, כאשר בא הכל מן האב אשר נחשב צורה, והוא צורה זרה. ולכך נאסרו הזכרים דוקא, ולא הנקיבות. כי הזכרים, אשר יש להם משפט הצורה, ראוי שיהיו אסורים, שהם צורה זרה, שהדבר הזה זר ביותר, ולא הנקיבות: ומכל מקום מוטבע באומה זאת כח הצורה ביותר. אבל כאשר נטע בריכה זאת בישראל, היה עושה פרי חדש, והיה עושה שלטון, כאשר ראוי אל הצורה שהיא שולטת. והיה עושה צורה שלימה על כל, הוא המשיח, שהוא צורה נחשב לישראל. ומזה תבין איסור עמון ומואב [ש]איסור שלהם איסור עולם (דברים כג, ד), בעבור נטותם אל הצורה היוצאת מן סדר העולם, ואי אפשר לחבר צורה הרעה אל ישראל, אשר צורתם אלקית נבדלת. ולפיכך מעולם היה עמון ומואב צוררי ישראל יותר מכל האומות, ועליהם אמר הכתוב (איכה א, י) "ידו פרש צר על כל מחמדיה", זה עמון ומואב, כדאיתא בפרק קמא דיבמות (טז ע"ב). והבן מה שאמר "ידו פרש צר", ולא אמר 'אויב', כי אין להם חבור ביחד בשביל הצורה הזרה. אבל הנקבות מותרות, מפני שהנקיבה אינה צורה, ולפיכך אפשר לה הדביקות בישראל. ואדרבה, ראוים הם שעל ידם יהיו נולדים השלטונים האלקיים: וזה שאמרו במדרש (ב"ר נא, ח), "ונחיה מאבינו זרע" (בראשית יט, לב), 'בן' לא נאמר, אלא "זרע" הבא ממקום אחר, וזהו מלך המשיח, עד כאן. וביאור ענין זה, כי לא היה ראוי לצאת המשיח רק בהרכבה הזאת מלוט שבא על בנותיו, שהיה נמשך הזרע מן הצורה, ויבריך אותם בישראל, ואז יצא הצורה האלקית הקדושה, הוא המשיח, שיהיה לעתיד השלטון הזה. והיינו דאמר 'זרע הבא ממקום אחר', רוצה לומר שצריך פרי חדש אחר כמו שהתבאר, וצריך נטיעה חדשה. ודברים אלו עמוקים מאוד מענין זה שאמר 'זרע הבא ממקום אחר', כאשר תעמיק ותבין זה. ועל זרע האלקי הזה אמרו בגמרא (סנהדרין צג ע"ב) שהיה רומז לה בועז לרות שיצא ממנה ששה בנים, וכל אחד משש מדות. כי כל זה מורה שהקב"ה היה מבריך בישראל זרע אמת אלקי, ומצד עצמם הם זרע פסול, רק מפני כי שתי בריכות שהוברכו בישראל, והם אינם זרים. כי הפסול שלהם מצד הצורה, והם נקיבות, ואינם נחשבים צורה. לכך אינם פסולים, והם מוכנים אל הזרע הזה, הוא המשיח. ולפיכך כל אחד ואחד יש בו שש מדות: ומה שאמר "יודע נגן" - 'יודע לשאול', פירוש, מי ש"יודע נגן" והשואל מדה אחת להם. לפי שהתורה משמח לב האדם, וכאשר ישאל אדם הוא משמח לב השומע, ופותח את לבו עד ששמח, כמו שעושה מי שיודע נגן. והתשובה שמשיב לו דומה ל"גבור חיל", מנצח את השואל, וזה "גבור חיל". אבל הנושא ונותן בתורה, בעל משא ומתן מקשה ומתרץ, זהו נקרא "איש מלחמה". וכן "איש תואר", שמראה ומתאר את דבריו, הכל מדה אחת היא. וכן "וה' עמו", שהלכה כמותו בכל מקום. כי הוא יתברך אמת, וכאשר דבריו אמת לפי ההלכה, אז הקב"ה עמו, וזה מבואר: אבל שש מדות האלקיות שהם במשיח הם יותר ויותר. ולפיכך מדות שלו הוא "רוח חכמה ובינה עצה וגבורה והריחו ביראת ה'". אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורים כרחיים. ובהרבה נוסחאות לא מצאתי 'שהטעינו מצות', רק 'שהטעינו יסורים כרחיים'. ואם גרסינן 'מצות', פירוש שהטעינו מצות התורה, והמשיח יהיה מקיים התורה, וזה נקרא 'שהטעינו מצות כרחיים'. וכן היסורין גם כן הם זכוך הנפש. ומפני זה כתב "והריחו" לשון נופל על לשון, שמפני שיהיה לו יסורין ומצות שקשים עליו כרחיים, כתב גם כן "והריחו". כי מי שיש לו מעלה הנבדלת מן החומר, לכך העולם החמרי מתנגד לו ביותר, ולפיכך יש עליו יסורים כרחיים. ודרש זו (ש)הוא לשון נופל על לשון, לא שיהיה פירוש "והריחו" לשון רחים, כי המ"ם הוא שורש. רק הוא לשון נופל על לשון, כמו שהתבאר בחבור באר הגולה: ובמדרש, רבי אחא בשם רבי הונא, לשלושה חלקים נתחלקו היסורים; אחד לדוד, ואחד לדורו של שמד, ואחד למשיח. וביאור ענין זה, כי ענין היסורים הם מצד התנגדות אשר יש לדבר אחד, לכך באים יסורים עליו. וידוע כי האומות וישראל הם מתנגדים. ודוד היה ההתחלה לענין זה, שהיה לוחם באומות המתנגדים. ומפני כך האומות, שהם רוצים לבטל אשר מתנגד להם, לכך האומות גם כן היו מתנגדים ביותר אל דוד, שהוא כמו התחלה לדבר זה. והרוגי מלכות הם עצם ישראל שהאומות מתנגדים להם. כי הרוגי מלכות היו מוסרים נפשם על התורה והמצות, ולכך היו הם עצם ישראל שהאומות היו מתנגדים להם, והיו שולטין בהם. ומלך המשיח הוא יהיה סוף ההתנגדות, לפי שהמלך המשיח בא לבטל את האומות. ולכך בכל כחם יהיו האומות מתנגדים למשיח. ואלו דברים הם עמוקים מאוד. וזהו 'דמורח ודאין'. וכל הדברים האלו מעידים ומורים על מעלת המשיח: ==פרק לג== כבר התבאר לך כי העולם הזה אין ראוי שיהיה העולם אחד, עד זמן המלך המשיח, ואז "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיה ב, ד), ויהיה העולם אחד, בלא שום חלוק ופירוד. ומפני כך ישראל שהם אומה יחידה, קודם ביאת המשיח היתה מחולקת לשתים; שבט יהודה, ועשרת השבטים לבד, ומלך לכל אחד ואחד. ועם שראוי לאומה היחידה האחדות ולא החלוק, עם כל זה מפני שאין עולם הזה מסוגל לאחדות גמור, היה לישראל חלוק המלכות. ולא היה מלך אחד רק בימי דוד, מפני שדומה היה מלכותו לזמן מלך המשיח: ובמדרש תנחומא "בשרתי צדק בקהל רב" (תהלים מ, י), מה בשורה היו צריכין בימי דוד, והלא בימי דוד לא היה רק מעין דוגמא של משיח, אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעה אדם מעולם, עד כאן. וביאור זה, כי אחר שלמה מיד התחיל החלוקה מן ירבעם ואילך, וכדכתיב (ר' מ"א א, כט) "ויצא ירבעם מירושלים", ואז נתן לו אחיה השילוני לירבעם מלכות (שם שם לא). שלא היה ראוי העולם הזה לאחדות, כי אם בימי דוד שהיה מעין דוגמא של מלך המשיח. ואחר דוד היה ראוי שיהיה נחלק, רק מפני כי שלמה בנה בית המקדש, שהוא אחד ואין כיוצא בו, לכך היה מלכותו גם כן אחד. כי המלכות נקרא "בית", כמו שדרשו (סוטה יא ע"ב) על הפסוק (שמות א, כא) "ויעש להם בתים". ומלכות שלמה לא היה מלכות אחד רק זמן מעט, ולא נקרא זה מלכות, כי תיכף שמלך נקרע מלכותו מיד: ובפרק בתרא דפסחים (קיט ע"ב), דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרבי אמי, זימנין אמר ליה משמיה דרבי אסי, מאי דכתיב (ר' בראשית כא, ח) "ויגמל הילד ויעש משתה גדול ביום הגמל את יצחק" מאי "ביום הגמל את יצחק", עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסד עם זרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים, נותנים כוס של ברכה לאברהם לברך. אמר להם אני לא אברך, לפי שכבר יצא ממני ישמעאל. נותנין ליצחק, אומר להם אני לא אברך, לפי שכבר יצא ממני עשו. נותנין לו ליעקב, אומר להם אני לא אברך, לפי שכבר נשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה (ויקרא יח, יח) לאוסרן עלי. אומרים לו למשה, טול אתה וברך, אומר להם לא אברך, שלא זכיתי לכנוס לארץ, לא בחיי ולא במותי. אומרים לו ליהושע טול אתה וברך, אומר איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב (דה"א ז, כז) "נון בנו יהושע בנו". אומרים לו לדוד טול אתה וברך, אומר אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". ודקדוקים הרבה יש בדברים אלו. שהרי אם אלו הרחיקו עצמן מן הברכה מה שלא זכה משה לארץ ויהושע לבן, כל שכן דוד שנמצא בו חטא גם כן. וגם אבשלום יצא ממנו. ושאר דברים שנראים קשים לאדם במאמר הזה: אבל הענין הזה, שהקב"ה עתיד לעשות סעודה לצדיקים לזרעו של יצחק, ביום שיגמול חסד לזרעו של יצחק, שקבלו מדת הדין, והיו בניו של יצחק, שמדתו מדת הדין. ועתה יעשה להם חסד כנגד הדין שהיה להם. וסעודה זאת - רוצה לומר השכר על מה שהגיע להם מן הצרה בגלותם, וקבלת שכר על זה, שאוכלים את שכרם [מחמת] שהיו בצרה - נקרא זה 'סעודה'. והסעודה הזאת אינה גשמית, רק קבול השכר נקרא שעושה להם סעודה. כי לשון סעודה אינו רק לשון 'סעד', שהוא החיזוק והקיום שיהיה להם. ולא יקשה לך מה שאמר שנותנין לאברהם כוס לברך, וכן לכולם, שאין כל דבר זה גשמי. וזה שאמר אחרי שאכלו ושתו נותנים כוס לאברהם לברך. כלומר כל סעודה יש ברכה, וכדכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת". כי מפני הברכה שנתן השם יתברך לאדם, יש לו לברך השם יתברך אשר מאתו הברכה, ובשביל זה נראה כי הוא יתברך מבורך. ומפני כך, כפי מה שהיה לאדם בעולם הזה, כך לעתיד יעשה הקב"ה גם כן סעודה לצדיקים, שיתן קיום לצדיקים, ויהיה מדריגתם כפי מעלתם שהיה להם בעולם הזה. ומפני כי דוד היה שלם בלי חסרון, והוא היה מתברך בשלימות, לכך הוא מברך השם יתברך. כי הוא יתברך מבורך בשלימות הגמור בלי חסרון, והיה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך מבורך. וזה שאמר שהוא מברך את השם יתברך, שהוא יתברך מבורך בשלימות הגמור. כלל הדבר, כי דוד בפרט בו היה נראה כי השם יתברך הוא מבורך לגמרי, כאשר לא היה חסרון בברכת דוד, והיה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך מבורך: ואמר אברהם אני איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. וביאור ענין זה, כי ישמעאל הוא אומה שאין ראוי לה המציאות, ויש בה חסרון. ונמשך מן אברהם, מן מעלתו הגדולה, החסרון שהגיע לישראל מן ישמעאל. ולא היה דבר זה במקרה, רק כי ראוי אברהם מצד עצמו לצאת ממנו ישמעאל. אף על גב שאברהם יש לו מעלה גדולה, מצטרף חסרון אל מעלתו כאשר ישמעאל בא ממנו. כי הצדיקים מחולקים במעלתם, לפעמים יש לצדיק מעלה גדולה מאוד, ומצטרף אליה חסרון. ומפני כך אין ראוי להיות מברך אל הממציא הטוב שהוא מבורך, אשר ממנו הטוב הזה, כי אין לו השלימות בפעל. וכיון שאין לו השלימות בפעל, אין מברך אל השם יתברך שהוא יתברך מבורך. כי אין זה מורה על הממציא הברכה שהוא מבורך. ויותר מזה, לא שהיה לו חסרון שאינו שייך לסעודה, רק החסרון הזה [ש]נמשך ממנו - הפך הסעודה. כי הסעודה הוא טובת ישראל, ומן החסרון נמשך גלות וצרות ישראל כמו שיתבאר: ואין בכל הצדיקים כמו דוד. שכל הצדיקים היה להם חסרון בדבר מה. ואין זה נחשב חסרון במעלתם, שכל כך היה להם מעלה עליונה, עד שאותה מעלה אי אפשר שתהיה בלא חסרון, וכמו שיתבאר. אבל לדוד לא היה חסרון, ולכך ראוי לברך אל הממציא מאתו הברכה. וזה שאמר שנותנין כוס לברך לדוד, מפני שלא היה לו חסרון, רק הכל היה בשלימות. ואמר אברהם שאין ראוי לו לברך, מפני שבצד מה היה אברהם היפך לסעודת ישראל וברכתם, לפי שיצא ממנו ישמעאל שהוא מתנגד לישראל, והוא מבטל טובתם וברכתם. ולכך אין נאה לו לברך אל השם יתברך. שאין הברכה באה רק ממי שאין לו בחינה כלל בדבר מה שיהיה הוא הפך הסעודה הזאת. והרי אברהם יצא ממנו ישמעאל, שהוא הפך סעודת ישראל. וכן יצחק, שיצא ממנו עשו, שהיה מתנגד לישראל, ומבטל טובתם וברכתם: וכן יעקב שנשא שתי אחיות, הרי מורה דבר זה על שישראל יהיו מחולקים; שבט אפרים מלכות אחד, שיצא מן רחל. ושבט יהודה מלכות אחד, שיצא מן לאה. ולפיכך מה שנשא יעקב שתי אחיות היא בטול אל טובתם של ישראל בצד מה. ולפיכך אין הסעודה של ישראל, שהוא קבלת טובתם, מיוחד לגמרי אל יעקב, כי הוא סיבה בצד מה אל הפך זה. ואיך יהיה מברך אחד מן אלו שהוא יתברך מבורך, והרי הם היו סבה בצד מה אל הגלות עצמו: וכן משה שלא זכה לכנוס לארץ, הוא הוראה שלא ירשו הארץ בשלימות. כי לא היה כח יהושע כמו משה לגרש את כל הגוים, ונשארו מהם. והיו האומות אשר נשארו בו לשכים לצנינים להם, והיו צוררים אותם, וכדכתיב בכתוב (שופטים א, כז, כט) "ולא הוריש מנשה וגו' ואפרים לא הוריש". וכל זה מפני שהיה המכניס את ישראל לארץ יהושע, ולא היה לו כח להוריש את הגוים. אבל משה הוא המחריב את האומות. וכבר בארנו בחבור גבורות ה' אצל "ומשה היה רועה צאן יתרו וינהג הצאן אחר המדבר" (ר' שמות ג, א) דבר זה. כי אם משה היה מכניס את ישראל לארץ, היה מגרש את כל האומות, ולא היו הנשארים בארץ מחטיאים את ישראל, והיו נשארים בארץ לעולם. הרי כי היה משה מצד מה נגד טובת ישראל וסעודתן, שלא זכה לארץ, ואז היה מוריש את ישראל הארץ בכללה: וכן מה שלא זכה יהושע לבן, היה מורה זה על שלא יהיה נחלת ארץ ישראל מה שהנחיל חלקו נמשכת. אפילו מה שהנחיל את ישראל לא יהיו נמשך. שהרי יהושע, שהוא היה המנחיל את ארץ ישראל (דברים ג, כח), לא היה לו בן שירש ממנו נחלתו, והיה באה נחלתו לאחרים, וזרים אוכלים אותה. ואיך מה שהנחיל את ישראל יהיה נחלה מקוימת נמשכת, דבר זה אינו. ולכך אין בכל אלו אשר הוא ראוי לברך אל השם, כי היו מצד מה סבה אל הפך הסעודה, ואם כן איך יברכו אל השם יתברך שהוא מבורך בשביל הטוב שגומל עם ישראל, מאחר כי בא מהם מצד מה סבה לגלות ישראל, כמו שאמרנו: אבל דוד אמר שאליו נאה לברך, כי הוא מיוחד בסעודה זאת לגמרי. כי כל ענין דוד היה מעין דוגמא של מלך המשיח לעתיד, והיה מבטל מלכות אדום, וכדכתיב (ר' דהי"א יח, יג) "וישם באדום נציבים ויהיה כל אדום עבדים לפני דוד". ומה שיצא ממנו אבשלום, הוא עצמו דוגמא למלך המשיח. ובפרק קמא דברכות (י. ), למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, אם יאמר אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, תאמר לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוי, הא נמי הוי, וכמו שבארנו זה במקומו. ולכך בסעודה שהשם יתברך יעשה לזרעו של יצחק שקבלו מדת הדין, דוד הוא המברך אל השם יתברך, כי דוד הוא המתייחס אל הסעודה הזאת לגמרי. ולכך אמר דוד (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", כי אף על גב כי היו האבות ושאר צדיקים גדולים הרבה יותר, מכל מקום היה מצורף אל המעלה העליונה שלהם חסרון, כמו שהתבאר. ומפני כך מצד הזה אין הברכה נמצא בשלימות, ואין מורים על שהוא יתברך מבורך. אבל דוד, שהיה ברכתו בשלימות הגמור, מבלי שיצורף לזה שום חסרון, לכן ברכתו בפעל, ומורה על שהשם יתברך שהוא מבורך. וכל זה בא להגיד כי היה לו לדוד מעלתו בשלימות, ולכן יצא ממנו המלך המשיח, שיהיה משלים העולם שיהיה בלא חסרון. וזהו עיקר מעלתו של עולם שיהיה לעתיד: ==פרק לד== התבאר לך כי בזמן המשיח אז יהיו ישראל אחד, ומלך אחד לכולם. אבל קודם שיבוא המשיח, אין ראוי שיהיה בעולם האחדות, שיהיה העולם אחד לגמרי. ובמדרש אמרה רחל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב בעלי אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי שבע שנים. ובהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי [ל]בעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאוד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי, ומסר לי סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. וגמלתי חסד עם אחותי, ומסרתי הסימנים לאחותי, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה ולבושה. ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה. ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לע"ז שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויביהם בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואומר בשבילך רחל אני אחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד) "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה הנחם על בניה כי איננו". וכתיב (שם שם טו) "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו'". וכתיב (שם שם טז) "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם": ומדרש הזה נראה קשה, כי בשביל שרחל קבלה עליה אהבה, ולא ביישה אחותה, לכך ימחל הקב"ה לישראל שעבדו ע"ז. אבל ביאור ענין זה, כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי בפרט לזה שלא יהיה לו אשה אחת, שאם היה ליעקב אשה אחת, היה זרעו - שהם שתים עשרה שבטים - בלתי מחולקים, ודבר זה אין ראוי שיהיה בעולם הזה, שיהיו ישראל אחד. ולכך קבלה רחל דבר זה באהבה, אף שידעה רחל כי היא עיקר אשת יעקב, והיא ראויה לו בפרט, ידעה גם כן שאין יעקב ראוי שיהיה לו אשה אחת בלבד, לכך קבלה דבר זה באהבה, מאחר שאין העולם ראוי לכך. ומכל שכן השם יתברך שהוא חי וקיים, אף אם עבדו ע"ז, דבר זה מפני שאין עולם הזה ראוי שיהיה בו השם אחד עד לעתיד. ולפיכך מה שהוא טבע עולם הזה, ראוי שימחל השם יתברך, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה הוא שגורם לישראל לחטוא, שזהו החסרון שהוא בעולם וממנהגו. ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה בו שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. שאם לא היה מסדר העולם להיות בו צרה, לא היה דבר זה לאבות, שהאבות הם עיקר העולם וסדר שלו. וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה ושניות, כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה. ולפיכך רחל בפרט מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטיב: ובפרק חלק (סנהדרין קי ע"ב) תנן, עשרת השבטים אין עתידין לחזור, שנאמר (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה". מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שאפלה עליהם, עתידה להאיר להם. ואין מחלוקת אם יהיו לעתיד כל עשרת השבטים, או רק יהודה ובנימין. שאין לומר שיהיה חסר שבט אחד מישראל חס ושלום, שדבר זה אי אפשר לומר, שאין חילוק יותר מזה שיהיו חס ושלום מקצת ישראל בלבד, ולא הכל. וצריך לומר הא דסבירא ליה למאן דאמר עשרת השבטים אין עתידין לחזור, דלא איירי בכל עשרת השבטים, שהרבה מהן כבר שבו, והרי אמרינן בגמרא (מגילה יד ע"ב) דירמיה החזיר אותם, רק הדברים נאמרו על עשרת השבטים שהגלה אותם סנחריב, ועל בניהן אמר כך: ובגמרא בפרק חלק (סנהדרין צד. ) אמר להיכן אגלא להו, מר זוטרא אמר לאפריקי, ורבי חנינא אמר להרי סלוג. ומעתה למאן דאמר אפריקי, הרי אפריקי אין שם ישראל ידועים. ואין לומר שהיו מתערבים עם הגוים, ופליגי אם אותן שנטמעו בין הגוים יחזרו לעתיד, דבפרק קמא דיבמות (יז. ) מוכח דלא חיישינן להכי, דקאמר שם גוי שקדש בזמן הזה, אין חוששין לקדושין, ולא חיישינן שמא הוא מעשרת השבטים, דגמירא דבנתיה דההוא דרא אצטרויי אצטרי. פירוש, נבקע רחמה, ולא קלטו הזרע, ושוב ליכא למיחש שנשארו מן עשרת השבטים. ולפיכך צריך לומר דהא דקאמר 'עשרת השבטים עתידין לחזור', הכי קאמר, דלעתיד יחזרו עם שאר גליות. כי עתה גם כן הם בתוך שאר הגליות, כי מתחלה הגלה אותם שלבסוף יוכלו לחזור עם שאר הגליות, שהגלה אותם מתחלה לאפריקי או להרי סלוג, ואחר כך העתיקו ממקומם להיות בין שאר גליות. כי כמה פעמים האדם מעתיק מקומו והולך למקום אחר. ולמאן דאמר אינם חוזרים, אותם עשרת השבטים הלכו להם, ונאבדו מן הארץ. וזה שאמר 'אין עתידין לחזור', כלומר מתחלה לא הגלה אותם שיחזרו לעתיד, אלא יאבדו מן ישראל. ומכל מקום חס ושלום אין לומר שיהיה חסר שבט מישראל, רק כמו שאמרנו, כי חזרו בימי ירמיה, וישימו מלך עליהן (מגילה יד ע"ב). ולא דיבר רק על אותם שלא חזרו בימי ירמיה אם עתידים לחזור, שעל אותם אמר "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", שלא יחזרו: ועוד יראה דהכי פירושו, דמתחלה הגלה אותם לאפריקי. ואינו אפריקי שהוא ידוע לנו, אבל הוא מקום דפסקי הרי חושך, וזה נקרא גם כן 'אפריקי'. וכך מוכח במסכת תמיד (לב. ), דקאמר אלכסנדר מוקדן לזקנים דבעינא למיזל למדינת אפריקי, אמרו ליה לא מצית, דפסקי הרי חושך. שמע מינה דאי אפשר לעבור שם, ואפריקי הידוע אין נראה דפסקי הרי חושך. ועל כל פנים לא היה השם יתברך מפריש אותם מן ישראל, רק השליך אותם מעל פניו; לימין שהוא צד דרום, או לצד צפון שהוא צד שמאל. ולכל אחד ואחד יש טעם מופלג בחכמה; כי למר שהשליך אותם לימין, רוצה לומר כי בכח ימין משליך למרחקים. ולמר השליך אותם לשמאל, כי השמאל הוא נבדל מעל פניו לגמרי, ודבר זה מבואר. ופליגי אם עתידין לחזור אחר שהובדלו והופרשו מן ישראל. ומוכח התם דהלכה כמאן דאמר עשרת השבטים עתידים לחזור: ובמדרש "לאמר לאסורים צאו" (ישעיה מט, ט) עומד ומסיח במלך המשיח. "כה אמר ה' בעת רצון עניתך ואצרך" (ר' שם שם ח), ומהו "ואצרך", אמרו רבותינו אין סוף ליסורים שהוא מתייסר בכל דור ודור, לפי עונות הדור. אמר הקב"ה, באותה שעה בורא אני אותו בריה חדשה, ואינו מתייסר עוד, "ואצרך ואתנך" (שם). מהו "לאמור לאסורים צאו", ג' גליות נעשו בעשרת השבטים; אחת גלתה לסמבטיון, ואחת גלתה לפנים מנהר סמבטיון, וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון, כך יש מסמבטיון לשם. ואחת גלתה לדופנה של רבלתא, ונבלעה שם. "לאמור לאסורים צאו" - לאלו שנתונים בסמבטיון. "ולאשר בחושך הגלו" (שם שם ט) - לאלו שנתונים בפנים לסמבטיון. ולאלו שנבלעו ברבלתא, הקב"ה עושה להם מחילות מחילות מלמטה, והם הולכים בהם עד שהם באים תחת הר הזתים שבירושלים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע, והם עולים מתוכו. כמו שאמר זכריה (זכריה יד, ד) "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזתים מחציו מזרחה וימה". הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, כא) "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם". ואלו גליות אינם לבד, אלא כל מקום שיש שם ישראל, מתכנסין ובאין. "הנה אלה מרחוק יבואו הנה אלה מצפון ומים" (שם שם יב), אלו שנתונין במקומות רחוקים באספמיא. "ואלו מארץ סינים" (שם), אלו בני יונדב בן רכב. ומי שהוא מהלך בדרך הוא רעב וצמא, והם אינם כן, אלא "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (שם שם י). ולא עוד אלא מרחוק יבואו הנה, שהקב"ה משפיל לפניהם את ההרים, ועושה אותם דרכים לפניהם. וכן כל מקום שהוא עמוק, מגביה לפניהם ועושה אותם מישור, דכתיב (שם שם יא) "ושמתי כל הרי לדרך ומסילתי ירומון". וכיון שהם מתכנסים ובאים, הקב"ה אמר לשמים ולארץ מה אתם עומדים, כשהיתה כנסת ישראל אבלה - נתאבלתם עמה, דכתיב (ר' ישעיה נ, ג) "אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם", ועכשיו שבאת השמחה שישו ושמחו עמה, שנאמר (ישעיה מט, יג) "רנו שמים וגילו ארץ פצחו הרים [רנה]", עד כאן במדרש: וביאור ענין זה, כבר אמרנו שיש למעלת המשיח התנגדות עולם הטבעי, ואין סוף ליסורין של המשיח, כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים (פסחים מט ע"ב) שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי. והן הן היסורים שאמר שהוא מתיסר בכל יום לפרענות הדור. שאלמלא עונות הדור, היה המשיח יוצא אל הפעל, והיה גובר עליהם. אבל מפני עונות הדור, מעלת המשיח אינו כל כך, לפיכך אינו גובר על הטבע, ומתנגד לו עולם הטבעי. והם היסורים שסובל המשיח עד עת קץ, ויהיה מציאתו בפעל. כי עד לעתיד אין מציאתו רק בכח ולא בפעל, ולכח הזה יש התנגדות מעולם הטבעי, עד לעתיד שיהיה עולם חדש, שיהיה עולם נבדל, ושוב לא יהיה לו התנגדות כלל, ולא יתייסר עוד: ובמה שאמר שהגלה אותם לפנים מנהר סמבטיון, המדרש הזה משמע שעשרת השבטים הוגלו למקום רחוק מאוד, וכדכתיב (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", עד שאי אפשר לבוא להם. וכן מוכח הא דקאמר בגמרא דידן (סנהדרין צד. ) דהגלה אותם למדינת אפריקי, שאי אפשר לבא שם, כדלעיל (ד"ה ועוד יראה). ומכל שכן להרי סלוג (שם בסנהדרין), דמשמע שיותר רחוק מזה עוד, דודאי לאסופי אתי, ולא למעט הריחוק. ויש בני אדם אומרים, שחכמי האומות הם שכתבו מקום ומקום בכל ישוב הארץ, ואין עוד שום מקום שלא נרשם בספריהם, והכל נודע להם, ואין מקום שידוע עשרה שבטים. ואין ראיה משם בשביל דבר זה, הבל יפצה פיהם, כי אפשר ואפשר הוא שיהיה מקום אחד בארץ שלא נודע להם, לפי שמפסיק אותו מן הישוב ההרים וכיוצא בזה. והרי אמרו שמקרוב נמצא מקום אחד, קוראים אותם בלשונם 'עולם חדש', שלא נודע מקודם. וכך אפשר שימצאו מקום עוד שיש שם בני אדם ואי אפשר לבא אליהם. ומכל שכן כי הגלות הזה של עשרת השבטים מה שהגלה אותם למדינה אחרת, הוא בשביל גזירת השם שגזר עליהם "וישליכם לארץ אחרת כיום הזה", והדבר הזה גזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים ולא יתחברו ביחד, עד עת קץ, ולא קודם. לכך, כמו שגזר הפירוד והפיזור על ישראל בכל קצוי ארץ, כך גזר ההבדל והפרישה אלו מאלו, ולא יתחברו ביחד עד עת קץ, שאז יתאחדו לגמרי, ולא קודם לכך. שאם היו נודעים, היה זה קצת חבור ואחדות ישראל ביחד, כאשר היו יודעים מקומם. והשם יתברך גזר על ישראל הפירוד וההבדל, עד שיהיה הרצון ממנו יתברך שיקוים (ישעיה כז, יג) "ובאו האובדים בארץ אשור וגו'". והגזירה הוא המעכב שלא נמצא מקומם: ויראה שבשביל כך היה נבדל יוסף, שממנו שבט אפרים (בראשית מח, ה), שהוא עיקר עשרת השבטים וכל מקומם. והיה נבדל מאחיו, ולא היו יודעים מקומו כלל. והיה זה גזירה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם. וכל ענין זה סימן לעתיד, שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת נבדלים מישראל אחיהם, עד עלות הרצון לחבר אותם ביחד. וכך יש במדרש (ב"ר צג, יב) "ויתן את קולו בבכי" (בראשית מה, ב), כשם שלא פייס יוסף את אחיו רק בבכי, כך אין הקב"ה גואל את ישראל אלא בבכי, שנאמר (ירמיה לא, ח) "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ופסוק זה נאמר על עשרת השבטים. והיה מה שנודע יוסף לאחיו דרך בכי ותחנונים, רמז לעתיד שכך יתוועדו עשרת השבטים לישראל. כי לעולם אותו שנאבד הוא בוכה, כמו שהיה יוסף נאבד מן אחיו, וכשהיה חוזר לאחיו היה בוכה. לכך עשרת שבטים, שהם נאבדים מישראל, כשיחזרו נאמר עליהם "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ולא היה יוסף רחוק כל כך מאביו ומאחיו עד שלא יהיו יודעין השבטים היכן הוא, רק שהיה גזירת השם יתברך על זה שיהיה נבדל מאחיו. וזה בעצמו גם כן שהגזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים עשרת השבטים: אמנם קצת מוכח ממדרש דלעיל שיש למדרש דבר פנימי. שאמר שאותן שגלו עושה הקב"ה להם מחילות תחת הקרקע, ודבר זה אי אפשר לפרש כמשמעו. ואין ספק שדבר זה פירושו, שעשרת השבטים הכח שיש להם נסתר ונעלם ולא נגלה, כאילו אינם כלל, והם בכח לא בפעל, עד לעתיד יתגלה כח שלהם. ואינו דומה לשבט יהודה, אף על גב שאינו בממשלתו, מכל מקום אין כח שלהם נסתר וכאילו אינו נמצא לגמרי, רק שהם משועבדים תחת המלכיות. ומכל מקום כתיב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות (סנהדרין ה. ). ולפיכך, אינו מדבר בעשרת השבטים הפרטים, אלא בכח שלהם, שהוא נסתר ונעלם ובלתי נמצא עד לעתיד. ואז יתגלה כח עשרת השבטים, ויהיה נמצא מה שלא היה נמצא קודם, ויהיו ישראל הכל אחד, ומלך אחד יהיה לכלם. כי עתה כח שלהם נסתר ונעלם, כאילו אין עשרת השבטים במציאות, עד שלעתיד יתגלה כחם. ולכך יעשה להם מחילות תחת הקרקע, כי הדבר שהוא נסתר - הוא נסתר בארץ. ועוד יתבאר בסמוך למה אמר דוקא עשרת השבטים. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים. לכך אמר שבאים מתחת הקרקע עד הר הזתים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע. ודבר זה, כי הקב"ה מוציא הכל אל הפועל. ודבר זה מוכן לו הארץ, שהיא מוכן לזה בפרט להוציא אל הפעל, הן פירות הן שאר דבר. והר הזתים מיוחד גם כן לדבר זה. ולכך אמר שהם באים עד הר הזתים, ושם נבקע הר הזתים, והם יוצאים אל הפעל לגמרי: ואמר כי שלש גליות נעשו בהם. כלומר כי באלו שלש נעשו הפירוד; האחד - הריחוק, כאשר הם גולים למרחוק. וכנגד זה אמר כי אחד גלתה לסמבטיון, שהיא רחוק. השני - לא הריחוק בלבד, רק שיש דברים המפסיקים בינם ולמקום שגלו משם. השלישי - שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם, כי הבליעה היא בתוך אחד. כנגד הריחוק אמר שגלו עד סמבטיון, שהוא רחוק ביותר. וכנגד שיש דבר המפסיק בין ישראל וביניהם, אמר שגלו לפנים מנהר סמביטון. וכנגד אותם שנבלעו בין האומות, אמר שנבלעו בריבלתא: ומפני כי יהודה ובנימין היו יושבים קרוב לירושלים, שהיא עיקר ארץ ישראל, לכך נחשבו יהודה ובנימין עיקר, ועשרת השבטים הם תוספות. ולכך כאשר גלו, אותם שהם עיקר נשארים היו כך, אבל אותם שהם תוספות, כאשר גלו, נתרחקו לגמרי ונבדלו מהם. ופליגי, למאן דאמר אין עתידים לחזור, שלא יחזרו לחשיבותן הראשונה. ולמאן דאמר שעתידין לחזור, שיהיו חוזרין למעלתן ולחשיבותן כראשונה, כאשר היו בתחלה - יחזרו. אף שהגיעו למקום רחוק, או שיש דבר המפסיק כמו שהתבאר, או שנבלעו: ==פרק לה== במה שקודם התבאר, כי כל הויה חדשה הוא הפסד הויה הראשונה, ולפיכך הוא הגורם שיהיה העדר הויה בעולם קודם שיתגלה המשיח, עד שיהיה כאן הפסד הויה הראשונה, ואז יתחיל ההויה מחדש. ולכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב), אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי, אמר ליה משיח. משיח בר נפלי קרית ליה, אמר ליה [אין], דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא, תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה ושניה ממהרת לבוא. עוד שם (סנהדרין צז. ) תני רבי יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישתומם, ואנשי גליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת, שנאמר (ישעיה נט, טו) "ותהי האמת נעדרת". מאי "ותהי האמת נעדרת", אמרי דבי רב, מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. מאי "וסר מרע משתולל" (שם), אמרי דבי רבי שילא, כל מי שסר מרע משתולל על הבריות. תניא רבי נהוראי אומר, דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב. תניא רבי נחמיה אומר, דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה. מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כולו הפך לבן טהור הוא": וביאור דברים אלו, דע שנקרא מלכות בית דוד 'סוכה'. כי כל מלכות נקרא 'בית', וכמו שפירשו רז"ל (סוטה יא ע"ב) "ויעש להם בתים" (שמות א, כא), בתי כהונה ומלכות. לפי שהדבר שהוא מציאות חזק בעולם נקרא 'בית', שהוא בנין קבוע. וכן המלכות נקרא 'בית', מפני החוזק והקביעות שיש למלכות. וכמו הכהונה נקרא 'בית' מפני חוזק הכהונה, שאין לו הסרה לעולם. ולפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים האלקים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן סוכה דירת ארעי בעינן, מפני שהסוכה מצוה אלקית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע. ואמר (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת": ועוד, הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. ולא נקרא שהקים בית נופל, שכבר נתבטל, רק כאילו בנה בית חדש מתחלה. אבל הסוכה, שאינו בית שהוא בנין גמור וקבוע, ובקלות הוא חוזר ומעמידו, לכך אם נפל שייך בו הקמה, והוא חוזר לענין הראשון בקלות. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". ואף בשעת נפילתה יש עליה שם "סוכה", כיון שהסוכה עומדת להקים אותה, וקרוב מאוד הוא להקימו בקלות: ומה שקרא רב נחמן משיח בשם 'בר נפלי', בא לגלות על מה שאמר הכתוב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה". כי משיח נקרא 'בר נפלי', שהמלכות נפלה ועומד להקימה. כמו האדם שנופל, שודאי יעמוד, ולא יהיה נופל לעולם. וכך מלכות בית דוד נקרא 'נופל', שהוא עומד להקמה. ומאחר שהוא כך, אם כן לא סר שבט מיהודה, שכאשר יבוא מלך המשיח, אין זה רק שיקים סוכת דוד הנופלת, שהוא ראוי להקמה. ולא יהיה מלכות חדש, כמו מי שבונה בית שהוא בנין חדש - כאילו לא היה כאן בית. אבל מלכות בית דוד היא כמו סוכה הנופלת, שעומד להקים אותה מנפילתה, ולא נקרא הקמת בנין מחדש, רק שמקים אותה, ושם ראשון עדיין עליה, והרי לא סר שבט מיהודה. אף כי בעוונותינו הרבים כבר סר הממשלה מן יהודה, כיון שתחזור השבט ליהודה כמו בראשונה, נקרא זה "לא יסור שבט". ואילו כתיב 'יהיה שבט מיהודה', אז יש להקשות הרי עתה אין כאן שבט מיהודה. אבל "לא יסור" כתיב, שלשון זה משמש שלא יוסר מכל וכל עד שלא תחזור הממשלה אליו, זה הוא הסרה בודאי. אבל כאשר היא לזמן, ותחזור הממשלה ליהודה, הרי לא סר, שאילו סר - לא חזרה אליו הממשלה. ולכך אמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת": ומדברי רז"ל נראה לפרש, כמו הסוכה כשהיא נופלת נראה רושם הסוכה, והיינו הסכך שנשאר. וכך מלכות בית דוד, בזמן נפילתה נראה רושם מה אל סוכה. וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין ה. ) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות שבבבל. ודבר זה רושם סוכה הנופלת. וכבר פירשנו, כי לאו דוקא ראשי גליות שבבבל, הוא הדין נמי כאשר אין ראשי גליות, זוכה שבט יהודה להעמיד בני אדם חשובים. סוף סוף לא סר השבט מכל וכל, כי 'לא יסור' פירושו לא יסור לגמרי מכל וכל. וזה שאמר 'אימת אתי בר נפלי': ואמר לו הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא וכו'. וביאור ענין זה, שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה, ויהיה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם עד שמי שמים, וכי אין דבר זה הויה חדשה. ולכך כאשר תחול הויה חדשה, אז יהיה בטילה הויה הראשונה, ותתבטל צורת העולם הראשון. ולכך יהיו תלמידי חכמים מתמעטין, פירוש אותם שיש בהם השכל, יתמעטו. וכאשר השכל יתמעט, אז יבוא פורעניות על השאר, כי כאשר תלמידי חכמים בעולם, אין פורענות בא לעולם. ואמר 'והשאר', שאינם תלמידי חכמים, 'עיניהם כלים ביגון ואנחה, וצרות רבות מתחדשות, וגזירות קשות מתחדשות בעולם'. וזכר ג' גזירות; כי לפעמים הצרה הוא מצד אריכות הזמן, שעומד בפורעניות זמן רב. וכנגד זה אמר 'עיניהם כלים ביגון', שזה נאמר שתמיד יום ויום מצפים להרוחה, ולא תבא להם הרוחה, שמאריך בצרתם. ולפעמים הפורעניות הוא מצד הרבוי, וכנגד זה אמר 'וצרות רבות מתחדשות'. ולפעמים הגזירה בעצמה קשה, וכנגד זה אמר 'וגזירות קשות מתחדשות'. הרי לך כל החלקים, עד שיהיה הפסד בכל: ומפני שזכר כאן הפסד שיהיה בעולם לבני אדם, זכר אחריו בברייתא ההפסד שיהיה במילי דשמיא, וזה שאמר 'בית הועד יהיה לזנות וכו''. כל הדברים אשר נזכרו כאן הם מילי דשמיא. ויותר מזה, כי כולם הולכים מהיפך להיפך. כי 'בית הוועד יהיו לזנות', דהיינו שהדבר הטוב יהיה לרע, וכן כולם. אבל "ותהי האמת נעדרת", משמע שיהיה האמת בטל בלבד. לכך דרש "ותהי האמת נעדרת" שנעשים עדרים עדרים והולכת לה. שלא תאמר כי הפחותים יהיו משקרים בשביל פחיתות שלהם, ולא נקרא זה שהאמת הלכה לה, רק שהם אינם חפצים באמת. כי זה אינו, כי לא ימצא כלל אף אצל אשר נקראו 'טובים', ועל זה נאמר שהאמת הלכה לה, ולא ימצא האמת. ודבר זה יותר פחיתות, שאם בני אדם מצד שהם אינם טובים משקרים, אין כאן בטול האמת מן העולם, רק שהבריות הם אינם טובים, ובאים לידי שקר. ולפעמים ימצא אדם כשר, ואין הכל משקרים. אבל לעתיד יסולק האמת מצד עצמו, ולא נמצא אצל אחד האמת, רק כל אדם כוזב. וזה פחיתות גדול שאין האמת מצד עצמו נמצא: וקאמר עוד תניא רבי נהוראי וכו'. ובא לומר כי עוד יהיה בדור שבן דוד בא שלא יהיה סדר בעולם. ודבר זה ענין בפני עצמו, כי ראוי לפי הסדר שהקטנים מכבדים לגדולים, ודבר זה הוא סדר הדור. ואילו בדור של משיח, לא יהיה סדר הדור כלל. ולכך קאמר 'נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים'. וכן שאר הדברים, כלם יהיה בהם שנוי הסדר, ודבר זה הפסד גמור: ורבי נחמיה אמר כי בדורו של משיח יהיה העולם יוצא מן הסדר לגמרי. וידוע כי העזות יוצא מן הסדר השוה בעזות. וכן כאשר זה שהוא יקר ונכבד יעות, דבר זה שנוי, יוצא מן הסדר לגמרי. 'והגפן יתן פריו והיין ביוקר', דבר זה שנוי גמור, שהגפן יתן פריו והיין ביוקר. 'והמלכות תהפך למינות', דבר זה ברור, כי המין הוא בפני עצמו, יוצא מן האמונה. 'ואין תוכחה', שיוצא מן הסדר, וכאשר יוכיח אותו אין מקבל תוכחה. הרי ה' דברים שהעולם יוצא מן הסדר הראוי: ומפני שהעולם נברא בה' משמו יתברך (מנחות כט ע"ב), שמספרו חמשה, כנגד זה אמר כי בחמשה דברים יהיה יוצא מן הסדר העולם. כי הסדר הוא על ידי הה"א משמו יתברך, ולכך על ידי חמשה יוצא העולם מן הסדר לגמרי, אחר כי בה' נברא העולם וסדר שלו, ועל ידי חמשה יוצא מן הסדר. והם חמשה דברים אשר נזכרו בדברי רבי נחמיה, שיהיו קודם לזמן המשיח. וכן בדברי רבי נהוראי גם כן זכר חמשה דברים, 'נערים ילבינו וכו'', והכל טעם אחד כמו שאמרנו, כי אלו גם כן שינוי העולם שנברא בה"א. אבל רבי (נהוראי) [יהודה] זכר שמונה דברים, וכולם הם הדברים שהם אלקיים, כמו התורה והחכמה, יהיה בטול להם. ולא שיהיה בטול להם, רק שיהיו מגונים ושפלים בעיני בני אדם: ואמר רבא, מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כלו הפך לבן טהור הוא". והנה נראה לפי הדעת רחוק מאוד שיביא ראיה ממקרא זה שמדבר בצרעת. ודע, כי הכתוב שאומר "כלו הפך לבן טהור הוא", מפני כי כאשר הצרעת במקצת טמא אותו התורה (ויקרא יג, ג), כי הצרעת הוא הפסד לאדם, כדכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". והפסד זה אינו ראוי לפי סדר המציאות. אמנם כאשר פרחה בו צרעת בכולו הוא טהור, כי בצד הזה אין הצרעת חוץ לסדר העולם, כאשר ההפסד הוא בשביל הויה. כי כל הויה יוקדם לה העדר, ומפני כי יוקדם אל ההויה ההעדר, לכך העדר זה הוא בשביל ההויה. ואם הצרעת הוא במקצת, והנה יש מקצת הויה, והצרעת שהוא בו הפסד ההויה, לכך הוא טמא. כי אין ההפסד זה בשביל ההויה, רק הוא הפסד ההויה. כלל הדבר, כאשר יש כאן הפסד להויה, יש כאן טומאה. רק אם ההפסד הוא בשביל הויה אחרת, שכל הויה יוקדם לה ההעדר, אין זה נקרא הפסד, רק הוא הויה. וכך גם כן כאשר הדור כולו מקולקל ונפסד, אז אין הפסד זה יוצא מסדר המציאות. שכבר התבאר לך כי התחדשות הויה צריך שיהיה קודם העדר הויה הראשונה, והפסד זה הוא הויה, והוא הסדר. שראוי והכרחי להיות ההפסד שהוא צריך אל ההויה. ומעתה מביא ראיה מן הכתוב כראוי מאוד, כאשר תבין: תנו רבנן (סנהדרין צז. ), "כי יראה כי אזלת יד" (דברים לב, לו), אין בן דוד בא עד שירבו המסורות. דבר אחר, עד שיתמעטו התלמידים. דבר אחר, עד שתכלה פרוטה מן הכיס. דבר אחר, עד שיתיאשו מן הגאולה. ואלו ד' דברים בודאי כולם הם "אזלת יד". כי כאשר האדם נמסר ביד האחר אשר לא יוכל קום, בשביל זה מטה ידו וכחו, אשר נמסר ביד אחר. וכן עד שיתמעטו התלמידים, וזהו מטת יד מצד היסוד של עולם. כי התלמידים הם יסוד ישראל, שעליהם קיים ישראל, בשביל התורה. וזה שאמר 'עד שתכלה הפרוטה מן הכיס', כלומר שהדבר המקיים את האדם הוא הפרנסה, והממון קיום של אדם, כדכתיב (דברים יא, ו) "ואת כל היקום [אשר ברגליהם]", זה הממון. ולפיכך אמר 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. ויהיה להם עוד מטת יד מצד עצמם, וזה שאמר 'עד שיתיאשו מן הגאולה': וכאשר תבין תדע, שאין עוד דבר יותר מן אלו ד' דברים הללו. למה זה דומה, לאילן אחד, שאם רוח סערה בא עליו - עוקר אותו. וכן אם אין שרשיו מרובין - נעקר מעצמו, שאין לו יסוד קיים. וכן אם הוא נטוע בארץ מליחה לא תשב, ואין לו כח יניקה מן הארץ, גם הוא נפסד, ולבסוף הוא נעקר. וכן אם יזקין האילן, עד שאין לו כח מצד עצמו, הרי נחשב נאבד. ואלו דברים מפסידים האילן. וכנגד הרוח סערה שעוקר אותו, הן הן המוסרין, שהן באים על האדם ברוח חזק, לכך מפילין את האילן בחוזק. וכנגד זה שאין לו ליחות ויניקה מן הארץ, על זה אמר 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. וכנגד אותו שאין לו שרשים מרובים, אמר שיתמעטו התלמידי חכמים, שהם לעולם כמו יסוד ושרשים. וכנגד האילן הזקן, אמר שיתיאשו בגלות מן הגאולה. סוף סוף אלו ד' דברים הם מטת יד. וכבר התבאר לך שצריך קודם שתחול ההויה האחרת - הפסד הויה הראשונה בכל. ולפיכך כאשר יש מטת יד באלו ד' דברים, הוא הפסד הויה הראשונה לגמרי, ואז ראוי שיבא הגואל. וגם באלו ד' דברים אשר התבאר יש עוד דברים עמוקים: ==פרק לו== התבאר למעלה שיהיה בעולם הפסד הויה הראשונה, והוא שגורם השתנות בכמה דברים. וכמו שמצד הפסד הויה ראשונה יהיה השתנות, (ו)כן יהיה גם כן שנוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא אל העולם. שכמו שכל הפסד הוא שנוי, כך כל הויה שנוי בעולם, והוא נקרא 'חבלי משיח'. ונקרא 'חבלי', שכמו שהאשה יגיע לה חבלים, מפני השנוי של הויות הולד הבא לעולם. שכל הויה הוא שנוי, ומצד ההויה החדשה הוא השינוי. וכך כאשר יצא לפעל ענין חדש, הוא עולם המשיח, והוא יציאה לפעל ההויה החדשה, ודבר זה הוא שינוי בודאי. ולפיכך יהיה חבלי המשיח, כי כמו אשה כאשר יצא הולד לאויר עולם, יש לה חבלים, מצד ההויה והבריאה שבא לעולם: ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), אמר עולא ייתי ולא אחמניה. וכן אמר רבה, ייתי ולא אחמניה. רבי יוסף אמר, ייתי, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. אמר ליה אביי לרבה, מאי טעמא, אילימא משום חבלו של משיח, והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר, הא תורה והא גמילות חסדים. אמר, שמא יגרום החטא. כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב (בראשית כח, טו) "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", וכתיב (בראשית לב, ח) "ויירא יעקב מאוד וייצר לו", שהיה מתירא שמא יגרום החטא. כדתניא, "עד יעבור עמך ה'" (שמות טו, טז) זו ביאה ראשונה, "עד יעבור עם זו קנית" (שם) זו ביאה שניה. אמור מעתה, ראויין היו לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא. וכן אמר רבי יוחנן, ייתי ולא אחמניה. אמר ליה ריש לקיש, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב (ר' עמוס ה, יט) "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש", בא ואראך דוגמתו בעולם הזה; בזמן שאדם יוצא לשדה, ופגע בו סנטר, דומה כמי שפגעו ארי. נכנס (לביתו) [לעיר] פגע בו גבאי, דומה כמי שפגעו דוב. נכנס לביתו, ומצא בניו ובני ביתו מוטלין ברעב, דומה כמי שנשכו נחש. אלא משום דכתיב (ירמיה ל, ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו וכו'". מאי "ראיתי כל גבר", אמר רבא בר יצחק אמר רב, מי שכל גבורה שלו. ומאי "נהפכו כל פנים לירקון" (שם), אמר רבי יוחנן, פמליא של מעלה ופמליא של מטה. באותה שעה אמר הקב"ה, הללו מעשה ידי והללו מעשי ידי, האיך אעבור אלו מפני אלו. היינו דאמרי אינשי, רהיט ונפל תורא, ואזיל ושדי ליה סוסיא באוריה: פירוש דעת רבי יוסף שאמר ייתי ואחמניה ואשב בצל יציאת החמור שלו, כי העולם הזה גשמי ביותר, ועולם המשיח הוא יהיה נבדל יותר. ואמר, שאם לא אפשר לי להיות עם המשיח ולהיות עמו במעלה הגדולה שלו, שאז בודאי יקנה האדם מעלה אלקית. אלא אף אם לא אזכה לזה, רק שאהיה בתכלית הרחוק - עד שלא אשתתף עם עיקר המעלה האלקית שלו, רק אשתתף ואשב במדריגה הפחותה. ונקרא זה יציאת החמור שלו, כלומר בעניין החמרי שלו אשתתף, ולא עם עיקר החמור, רק עם היוצא מן החמור שלו, רוצה לומר הנדחה מן החומר, והוא המדריגה השפילה ביותר, אם אשתתף בזה - די לי. שגם בזה יקנה האדם מעלה עליונה, במה שהוא בדור עם המשיח, ויקנה מעלה האלקית. שהרי העולם הזה, המעלה הגדולה שלו, אינו שוה למעלה הפחותה שהיא בתכלית הפחיתות של המשיח. ולפיכך אמר 'אזכה ואשב בכופיתא דחמרא': וקאמר ליה אביי לרבה, למה אמר 'ייתי ולא אחמניה', 'אילימא משום חבלי משיח'. וכמו שאמרנו למעלה (ד"ה התבאר למעלה), כי הויה הזאת אי אפשר שלא תהיה בלא צער, שהרי הוית המשיח בריאה חדשה שלא היה בעולם, וזה גורם שנוי, כי כל הויה - שנוי, וכל שנוי - רע. והתניא וכו'. פירוש, כי מציאות עולם הזה הם שני דברים; דברים גופנים, ובלתי גופנים, ודבר זה ידוע. וכאשר האדם הוא בעל גמילות חסד ובעל תורה, ועוסק באלו שניהם, הוא מתחבר בטוב בכל שני חלקים. כי התורה היא טוב בלתי גופני, וכמו שאמר הכתוב (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". וגמילות חסדים היא טוב גופני, שהוא עושה טוב לבריות. כי בני אדם בעלי גוף צריכין זה לזה, וזהו עניין גמילות חסדים. ואיש כזה הוא טוב לגמרי, שהוא טוב לשמים ולבריות. וכאשר הוא טוב, יוצא מחבלי המשיח. כי חבלי משיח הוא מצד השנוי, וזהו ענין חבלי המשיח. וכל שנוי אינו טוב, אבל הוא רע. לפיכך המתדבק לגמרי בטוב; בתורה - שהיא טוב אלקי, וטוב הבריות - שהוא טוב גופני, ינצל מחבלי המשיח, שאינו טוב רק רע. וראיה לזה, שביום שני, שהוא התחלת השנוי, שלכך נקרא "שני" על שם שנוי, לא נאמר בו "טוב". כי בריאת יום השני הוא שנוי, שהוא חלוק המים אלו מאלו, לכך אין ראוי שיהיה טוב בו כלל. ולפיכך אלו שני דברים, כמו שחבלי המשיח הוא שנוי, וכל שנוי הוא רע, כך אלו שני דברים הם הטוב, ולא ימשול בו רע כאשר הוא דבק בטוב. ולפיכך הרוצה שיהיה ניצול מחבלי המשיח, יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים: והדבר הזה הוא עוד ענין עמוק מאוד, שהרוצה להנצל מחבלי המשיח יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים, באלו שתי מדות, שהם התורה והחסד, מדות שבהם מדריגות הפשיטות, התורה והחסד. והוא נרמז במה שאמר הכתוב (ר' משלי טז, ו) "כי בחסד ואמת יכופר עון". ומצד הפשיטות שיש באלו שתי מדות נצול מן חבלי המשיח, שהוא שנוי בעולם. כי הפשיטות אין בו שנוי, כאשר ידוע למבין. ומתרץ 'שמא יגרום החטא'. וכבר בארנו דבר זה בחבור גבורות ה', עיין שם ותמצא מבואר: וקאמר ריש לקיש לרבי יוחנן, מאי טעמא אמרת 'ייתי ולא אחמניה'. אילימא משום דכתיב וכו'. פירוש, בודאי מה שכתוב (עמוס ה, יט) "כאשר ינוס האיש מפני הארי וגו'", הכתוב בא לומר שלא יהיה באותו זמן השקט ומנוחה, וזהו חבלי המשיח. כי כל שנוי אין שם מנוחה כלל. ולפיכך אמר "כאשר ינוס האיש מפני הארי וכו'". והדוב הוא יותר רע מן הארי, דכתיב (ר' ש"א יז, לו) "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך", לשון "גם" יש בו תוספות. והנחש עוד יותר רע ומזיק. וקאמר, שאין הכתוב מדבר מן כמה גדול יהיה השנוי, רק הכתוב מדבר מן רבוי הצרות, שלא יהיה השקט ושלוה, שכן הוא עניין השנוי שאין שם הנחה. ולפיכך המשל הוא אל אשר הוא ממונה על מצרי השדות, וגובה מס מבני העיר. וכאשר יבוא אל השדה, והסנטר בא עליו, דומה כאילו בא עליו ארי. ובורח אל העיר, ושם רגיל יותר להיות מנוח לו, שאין הסנטר רודף אחר אדם, רק כאשר ימצא אותו על השדה שממנו המס. וכאשר בא לשם יבוא עליו גבאי גובה מס המלך, שחוזר בעיר, ודומה לו שבא עליו דוב. והוא בא לביתו, ושם סובר שימצא מנוח, שאין גבאי חוזר רק בעיר, ומצא שם בניו ובני ביתו מוטלים ברעב, וזהו כאילו נשכו נחש. ואין הענין רק שיש רבוי צרות בכל מקום, שאין מקום בלא צער, ואין מדבר בצער גדול שיהיה: כלל הדבר, שאמר כי חבלי משיח אין זה רק כמו שבא הארי והדוב וכן הנחש שבאים על האדם, שאפשר שהאדם יציל עצמו מהם. כך ישראל נקראים 'אדם' (יבמות סא. ), באים עליהם האומות, שהם ארי ודוב ונחש. ויש לישראל כח להציל עצמם מהם, רק שלא יהיה כאן השקט ומנוח כלל. אבל הצער הגדול שיהיה - אין ראיה מזה, ואם כן למה אמר 'ייתי ולא אחמניה'. ומתרץ, משום דכתיב (ירמיה ל, ו) "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו וכו'". וביאור זה, כי ההתהוות המשיח הוא אבדון האומות, וזהו השנוי הגדול. ודבר זה נחשב הפסד העולם, כאשר מגיע שנוי אל העולם בכללו. והבן מה שאמר "מדוע כל גבר", ודרשו אותו 'מי שכל גבורה שלו'. שפעל הזה הוא גבורה, לאבד ולשנות אלו מפני אלו. ואף מי שהוא גבור, נהפך כחו מכח גבורה זאת ושנוי זה. מפני כי אחר שנוי כמו דבר זה, שהוא שנוי גדול בכלל העולם, ימשכו עוד שנוים אחרים גם כן, ולכך קאמר 'ייתי ולא אחמניה': ובפרק כל כתבי (שבת קיח. ), אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים ג' סעודות בשבת, ניצול מג' פורעניות; מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתיב הכא (שמות טז, כב) "יום", וכתיב התם (מלאכי ג, כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול וגו'". מדינה של גיהנום, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (צפניה א, טו) "יום עברה היום ההוא". ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (יחזקאל לח, יח) "ביום בא גוג". וביאור ענין זה, כי השבת מורה שהשם יתברך ברא את העולם בשלימות, ואין חסרון בו. וראוי על זה להיות עונג כראוי, כי העונג מורה על שלימות העולם בלא צער, רק בעונג. והעולם היה בבלתי שלימות בג' פנים; האחד, אם היה בבריאה תוספות דבר, זה נחשב לחסרון, שהרי כל תוספות כנטול דמיא. והשני, אם היה חסרון ממש בבריאה. השלישי, אם לא נשלמה הבריאה, והיה תמיד הויה חדשה. כי כל הויה - שנוי וצער, ואין כאן הנחה. והן הן ג' דברים; הרבוי, והמיעוט, והשינוי, כמו שהתבאר. וכאשר השם יתברך השלים העולם ביום השבת, השלימו בג' שלימות; שאין כאן בבריאה תוספות. ואין חסרון בבריאה כלל, כמו שאמר הכתוב (ר' קהלת ג, יד) "כי ידעתי כי על כל מעשה ה' אין להוסיף ואין לגרוע". וביום השבת נשלמה הבריאה, ואין כאן עוד הויה יוצאת לפעל, שעצם הויה הוא שנוי, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך יש לענג שבת בג' סעודות, שהם ג' עונגים על השלימות הזה. ולפיכך נאמר ג' פעמים "היום", כי שם "יום" נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל, וכבר כתבנו זה פעמים הרבה, שהרי נקרא "חושך" מלשון העדר ומניעה, כמו (בראשית כ, ו) "ואחשוך אותך מחטא לי", (שם כב, יב) "ולא חשכת את בנך וגו'": וכמו שנמצא המנוחה והעונג כאשר אין כאן תוספות, ואין כאן חסרון, וכבר נשלמה ההויה בשלימות. והפך זה הפורענות הוא בג'; או מצד תוספות והרבוי, או מצד חסרון ומיעוט, או מצד השנוי, שאין כאן הנחה. וג' פורעניות אלו, שהן מלחמות גוג ומגוג ודיני גיהנם וחבלי המשיח, הם ג' פורעניות אלו. כי גוג ומגוג הוא פורענות מצד התוספות, [כי] בימי גוג ומגוג יתרבו הגוים והמון שלהם בתוספות גדול ונורא מאוד, וכדכתיב (תהלים ב, א) "למה רגשו גוים וגו'", וזהו התרגשות רבוי הגדול והנורא מאוד. נמצא כי פורענות וצער זה מתחדש מן הרבוי והתוספות שיש בעולם, כי מאחר שבסוף יתבטלו מן העולם, א"כ נחשבים הם תוספות בעולם: אמנם דין הגיהנום הוא החסרון בעצמו, כי אין הגיהנום רק חסרון המציאות, וכמו שמבואר למעלה. וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא (ירמיה ב, ו) "ציה וצלמות", שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון. והשלישי הוא חבלי המשיח, והוא יציאת הויה לפעל. וכל הויה בעצמו שנוי, והוא רע. ולפיכך המקיים ג' סעודות, שאלו ג' סעודות מורים על כי העולם מסולק מג' דברים, ולכך ראוי שיהיה ניצול מג' פורעניות אלו, אחר שהוא מאמין שהעולם מסולק מזה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, ואין ספק בפירוש זה: וכאשר תבין דברי חכמה מאוד, הנה אלו ג' דברים יש לכל אחד עולם ומציאות בפני עצמו; כי מציאות גיהנום הוא אחר המות, בהסתלקו מן עולם הזה. וחבלי המשיח יהיה בסוף ימי עולם הזה, כאשר יתחדש הויה אחרת, כמו שאמרנו למעלה. וגוג ומגוג יהיה בזמן עולם המשיח, כאשר יהיה נמצא משיח, ויבוא גוג ומגוג עליו למלחמה, כדכתיב (תהלים ב, א-ב) "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק יתיצבו על ה' ועל משיחו". ולכך נכתב שכל אחד "יום" בפני עצמו כמו שאמרו חכמים (שבת קיח. ), שכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו כמו שאמרנו, כי שם "יום" נאמר על המציאות. ועיין בחבור באר הגולה, ושם עוד יותר נתבאר, והכל הוא ענין אחד, ואין להאריך. והתבאר לך ענין חבלי המשיח, הוא התחדשות עולם הויה חדשה, ודבר זה מביא שנוי לפי החדוש הגדול. ועוד יתבאר בפרקים: ==פרק לז== בזמן המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, קודם מלכותו יהיה מלחמות גוג ומגוג, שכל האומות יעלו עליו למלחמה, עד שינצח המשיח את הכל, ואז יהיה מלך אחד בעולם, הוא המלך המשיח. וענין מלחמה זאת שיהיה מן גוג ומגוג, כי כאשר אין המשיח במדריגתו [ה]אחרונה, שכל דבר בעולם בתחלת מציאותו אינו במעלתו העליונה. ומפני כך אינו נמצא בלבד בעולם, רק ימצא כח האומות גם כן. שכל דבר שאינו הכל, רק חלק בלבד, ימצא אחד עמו. ולכך בתחלה מלכות משיח, ועדיין אינו שלם לגמרי במלכותו, עדיין ימצאו גם כן האומות. ולפיכך כאשר יהיה בתחלת מדריגת המשיח, יהיו האומות נמצאים עם המלך המשיח, ויהיה להם כח גדול מאוד, כמו שיש למלך המשיח. והאומות, מפני שהם מסוגלים אל הרבוי, כאשר הרבוי תמיד אצלם, לכך הם רוצים להתגבר על מלך המשיח. ויהיה התנגדות גדול מאוד, ויהיה נהרג משיח בן יוסף: ובפרק בתרא דסוכה (נב. ), "וספדה לו כל הארץ משפחות לבד" (ר' זכריה יב, יב), האי הספידה מאי עבידתיה, פליגא בה רבי דוסא ורבנן; חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג. וחד אמר על יצר הרע שנהרג. בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג, שנאמר (ר' שם שם י) "והביטו אליו את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על בנו הבכור". אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג, הספידה בעי למעבד, שמחה בעי למעבד. כדדריש רבי יהודא בר אילעי, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע, ושחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים; צדיקים נראה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין; צדיקים בוכים, האיך יכולנו לכבוש את ההר הזה. רשעים בוכים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר (ר' זכריה ח, ו) "כי יפלא בעיני שארית העם הזה אף בעיני יפלא". אמר רבי אסי, יצר הרע בתחלה דומה כחוט של עכביש, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר (ישעיה ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה", עד כאן: ופירוש זה, כי אומה ישראלית הם דומים לאדם אחד, שיש בו שנים עשר אברים, והם מנויים וידועים, והם כנגד י"ב מזלות, וכנגד י"ב חדשי השנה. ויש באדם שני אברים, והם מלכים על כל האברים, והם הראש והלב. כי מלכות יהודה נגד הראש, וכדכתיב (ר' שופטים א, ב) "יהודה יעלה בראש". ויוסף תמיד הוא באמצע, כנגד הלב. [שכן] תמצא בנשיאים, נשיא אפרים באמצע, דומה ללב שהוא באמצע האדם. וידוע כי הנשמה הנבדלת היא במוח, והנשמה היא אלקית יותר מן הלב. וכן הוא מלכות יהודה, כאשר המלכות הוא כראוי, אז מקבלים כבוד ה', ואין כאן רק מלכות בית דוד. ולפיכך ראוי כי יהיה מלך אחד לכל י"ב שבטים, שהם י"ב אברי האדם. אבל כאשר אינם זוכים, אינם מקבלים לגמרי כבוד השם, ואין להם מעלה זאת כאשר ראוי, ואז נחלק המלכות. ורוב האברים נמשכים אל הלב, שהוא עיקר, ומעוט אל הראש, כאשר הוא בחסרון. לכך לא היה ליהודא רק שבט יהודא ובנימין, שהם האברים הקרובים ביותר לקבל כבוד השם, כאשר המקדש בחלקם. אבל שאר האברים, שהם השבטים, לא היו נמשכים אחריהם, כאשר לא היו ישראל במדריגה הזאת העליונה לקבל זה: מזה תבין למה לא נמשחו בשמן המשחה רק מלכי דוד (הוריות יא ע"ב). וזה מפני כי שמן המשחה ראוי למשוח הראש (ש"א י, א), והם מלכות בית דוד אשר מתיחס להם הראש, ולכך הם בלבד נמשחים. ומזה הטעם ראוי לישראל שיהיה להם משיח בן יוסף גם כן. שכיון שראוי שבט אפרים למלוכה, מצד שהשבט הזה דומה ללב, לכך יהיה להם בסוף המושל הזה, שהוא משיח בן יוסף. ומכל מקום גוברים עליו האומות, כי ממשלה ומעלה זאת יש לו הפסק ובטול. ולפיכך גוג ומגוג, שהוא מתנגד לישראל כמו שהתבאר, יהיה גובר על משיח בן יוסף, ויהיה נהרג ומסתלק מעלה זאת מן ישראל: ובפרק החליל (סוכה נב. ), תנו רבנן, משיח [בן דוד] שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה שאל ממני מה אתה מבקש ואני נותן לך, שנאמר (תהלים ב, ז) "אספרה אל חוק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". כיון שרואה למשיח בן יוסף שנהרג, אמר לפניו, רבונו של עולם, איני מבקש אלא חיים. אמר לו הקב"ה, עד שלא עמדת כבר התנבא עליך דוד אביך, שנאמר (ר' תהלים כא, ה) "חיים שאל נתתי לו וכו'", עד כאן. וביאור עניין זה כמו שאמרנו למעלה, כי מעלת משיח בן יוסף יש לו הפסק, שיהיו גוברים עליו האומות, ויש הפסק למעלתו. אבל משיח שאל שלא יהיה הפסק למדריגתו, ולא יהיו גוברים עליו האומות. וזהו החיים אשר שאל, דהיינו כי אל כח מציאתו לא יהיה לו הפסק. לא כמו שהיה משיח בן יוסף, שהיה לכח שלו הפסק, אבל לכח מעלת משיח בן דוד לא יהיה לו הפסק. ואז יהיו גוים נחלתו ואחזתו אפסי ארץ, כי יתגבר משיח בן דוד על האומות, ויסלק כח האומות, ועמהם מסתלק היצר הרע: והנה הצדיק אשר הוא טוב הגמור, נדמה לו היצר הרע כמו הר שהוא גדול. כי הצדיק הוא הטוב הגמור, והיצר הרע הוא הרע הגמור, ולפי גודל הריחוק אשר ביניהם נדמה לצדיק היצר הרע כמו הר גדול. ואילו הרשע הוא רע, והוא דומה ליצר הרע. ולכך אין הרשע נדמה לו היצר הרע רק כמו חוט השערה. ואלו הדברים עוד עמוקים יותר. ולפיכך אלו בוכים ואלו בוכים; [אלו בוכים] על הצרה שהגיע להם מן היצר הרע. כי כן דרך שהאדם בוכה על הצרה שהגיעה אליו כבר. ואלו בוכים על הצרה שיגיע להם עדיין. והתבאר לך מזה כי מלחמה זאת של גוג ומגוג להסיר חסרון עולם הזה, ולכך יוסר אז היצר הרע. ואין כאן מקום להאריך: ==פרק לח== כל שני דברים אשר הם מחולקים, אין להם עמידה יחד, והאחד מבטל השני. לכך אי אפשר רק שיהיה כל אחד עומד בעצמו, עד שלא יהיה להם חבור ושתוף כלל. אבל כאשר יגיעו ימי המשיח, אשר הזמן ההוא ראוי שלא יהיה עוד חלוק והבדל, ואי אפשר שיהיה כל אחד עומד בעצמו, שאז לא יהיה העולם אחד, רק מחולק. ואז כל אחד הוא בטול השני, שאי אפשר שיתקיים השניות והחלוק בעולם: וההבדל אשר ישראל הם מחולקים מן האומות, במה שישראל הם אומה יחידה לגמרי, והאומות הם רבים, לכך רבוי האומות הם מתנגדים, ובטול לישראל האומה היחידה. וכן ישראל האומה היחידה, הם בטול האומות הרבים. וזהו ענין מלחמות גוג ומגוג שתהיה לעתיד עם המלך המשיח, שכל האומות אשר הם הרבוי, יתחברו יחד על המלך המשיח, שהוא מלך ישראל לאומה יחידה: ודע כי אשר הוא מאחד ישראל הוא השם יתברך, אשר הוא אחד (דברים ו, ד), והוא אלקיהם, ולכך השם יתברך מאחד ישראל עד שהם עם אחד. וכמו שאנו אומרים בתפלה (מנחת שבת) 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. הרי כי השם יתברך אשר הוא אחד, והוא אלקי ישראל, על ידי זה ישראל הם עם אחד. ומפני כך מלחמות גוג ומגוג, אשר מלחמה זאת על ישראל במה שהאומות הם רבים וישראל אומה יחידה, ויחידיות ישראל הוא מצד השם יתברך, אם כן מלחמות גוג ומגוג הוא על השם יתברך נחשב בפרט, כי הוא יתברך אחדות ישראל: ובמדרש (ילקו"ש יהושע רמז יט) "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע" (יהושע ט, ב), אמר רבי איבו בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, בשלשה מקומות היו חולקים באי עולם על הקב"ה; אחד בדור הפלגה, שנאמר (בראשית יא, א) "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", דברי חרופין היו משיחין אחר הקב"ה. ואחד בימי גוג ומגוג, שנאמר (תהלים ב, ב) "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". ואחד בימי יהושע, שנאמר "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". מהו "פה אחד", שחלקו על הקב"ה, שנאמר בו (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי לכך היו חולקים על השם יתברך שהוא אחד, כי עתה נעשו האומות הרבה כאשר נפלגו בדור הפלגה, ולקח השם יתברך את אברהם, אשר בחר בו לפי שהוא אחד. ואז האומות, שהם רבים, כי אז נפלגו והיו רבים, ומכח רבוים - אשר הרבוי מתנגד לדבר שהוא אחד, היו חולקים על יחידו של עולם. וכאשר נכנסו לארץ, נפסלו כל הארצות מן הדבור, והיתה השכינה בארץ. והיה אז האחדות יותר בעולם, כאשר היה בעולם ארץ יחידה, שבה היה הדבור מן השם יתברך שהוא אחד. ולפיכך האומות שיש בהם הרבוי, מתנגדים לאחדות שמו יתברך גם כן. ולימות המשיח, שאז יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד לגמרי, אז יתנגדו האומות שהם רבים על אחדותו יתברך. כלל הדבר, כאשר היה בעולם אחדותו יתברך, אז האומות - שיש בהם הרבוי - היו מתנגדים אליו: ואם אתה מתמיה על דבר זה, שאיך יצויר שיהיה העלול חולק על עלתו, שאם כן יהיה הדבר מתנגד לעצמו, כי במה שהוא יתברך עלה וסבה לו, אם מתנגד אל עלתו כאילו מתנגד לעצמו. על זה אמרו בפרק קמא דברכות (י. ) אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו, כתיב (תהלים ג, א) "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", וכתיב (ר' תהלים נז, א) "מזמור לדוד בברחו מפני שאול במערה", הי מעשה הוי ברישא, מכדי מעשה דשאול הוה ברישא, הוה ליה לכתוב ברישא. אמר ליה, אתון לא דרשיתו סמוכין - קשיא לכו, אנן דרשינן סמוכין - לא קשיא לן, דאמר רבי [יוחנן] סמוכין מן התורה מנין, שנאמר (תהלים קיא, ח) "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכא נמי הוה. והנה הכתוב בא לבאר הספק הזה, איך יבא מן השם יתברך דבר כמו זה, שיהיו כל האומות מתנגדים אל השם יתברך. ולפיכך קבע אחר כן "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", לומר כי כמו שאבשלום היה רוצה להרוג את אביו, מפני כי היה רוצה למלוך במקומו, ולכך היה רוצה להרוג את אביו. וכן בימי גוג ומגוג, אינם רוצים במלכות השם יתברך, כי הוא יתברך אחד, ואילו האומות הם הרבים, כאשר יהיו בימי גוג ומגוג. ולכך יהיו חולקים על יחידו של עולם באותו זמן, שלא יהיה הוא יתברך מולך עליהם. ולכך סמך אחרי מלחמות גוג ומגוג "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". והתבאר לך ענין מלחמות גוג ומגוג: ==פרק לט== נתבאר לך תשובת שאלה, במה שקודם ביאת הגואל ימצא בעולם הפסד ושנוי המציאות, והסבה מבוארת גלויה לכל. ודבר זה שמו חכמים סימן ברור ואות על ביאת הגואל וזמנו המיוחד לו, כשנראה הפסד ואפיסת המציאות. ובפרק חלק (סנהדרין צח. ) אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל". רבי אלעזר אומר, אף מזה, שנאמר (זכריה ח, י) "כי לפני הימים האלה שכר האדם לא נהיה". מאי "ליוצא ולבא אין שלום מן הצר" (שם), רב אמר אף תלמידי חכמים שיש בהם "שלום רב לאוהבי תורתך" (תהלים קיט, קסה), אין להם שלום מן הצר. ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים כולן שקולים: כל הדברים האלו באו להעיד על העדר הויה שיהיה קודם התחדשות הוית דור המשיח, ולפיכך אמר אין קץ מגולה, כמו זה מדכתיב "ואתם הרי ישראל ענפיכם תשאו וכו'". מזה תלמוד שקודם זה לא היה דבר זה, שלא היו הרי ישראל נותנים פריים, וזהו קץ מגולה כאשר הדברים הטבעיים יהיו נעדרים. ואין זה מדרך הטבע, שהעולם כמנהגו נוהג (ע"ז נד ע"ב). ורבי (יוחנן) [אלעזר] הוסיף, שקודם התחדשות הויה האחרונה יהיה העדר אף לדבר מלאכתי, שהוא שכר האדם, שיהיה קלקול והעדר בו. וזה מורה גם כן על שנוי גדול, כי דבר כזה אין ראוי שיהיה העדר לו, שהוא דבר מלאכתי, ואין צריך לברכה כמו ענין שבא בטבע, וגם בדבר זה יהיה העדר. ורב הוסיף שאף לתלמידי חכמים לא יהיה שלום. אף כי תלמידי חכמים מרבים שלום, כל שכן שראוי שיהיו הם בשלום, ועם כל זה לא יהיה שלום להם. וכל זה מפני המעלה העליונה וההויה החדשה שתהיה באה לעולם, עד שגם תלמידי חכמים יקבלו העדר קודם, שלא יהיה שלום להם. ושמואל הוסיף שכל השערים שקולים. כלומר שיהיה העדר בכל הדברים. כי לפעמים יש חסרון בדבר זה, ולפעמים באחר, אבל אין הקללה בכל הדברים. שכמו שיהיה הויה חדשה לגמרי, כך יהיה העדר בכל הדברים. ולפיכך אמר עד שיהיה כל השערים שקולין: והבן מה שאמר שיהיה העדר והפסד בדברים הטבעים. והוסיף רבי (יוחנן) [אלעזר] דבר בלתי טבעי, והם המלאכתיים, והוא דבר יותר רחוק מן השנוי. והוסיף רב אף לתלמידי חכמים, כי התלמיד חכם הוא שכלי, והוא בודאי יותר רחוק מן השנוי. כי הדבר המלאכתי, אף על גב שאינו טבעי, והוא מתחדש מן הרצון של אדם, מכל מקום אינו שכלי. אבל התלמיד חכם הוא שכלי, והוא יותר רחוק מן השנוי, ואף בו יהיה העדר. והנה בזה נכללו כל המעלות. והוסיף שמואל הכללי, שיהיה העדר בכלל הדברים הנמצאים. ולפיכך אמר עד שיהיו כל השערים כולם שקולים, כלומר ההפסד יהיה בכל הדברים, עד שיהיו כל הדברים שוים. וראוי לך להבין דברים אלו מאוד מאוד, כי הם דברי חכמה, כאשר תבין ענין אלו ד' דברים שזכרו אלו החכמים, כי אי אפשר לפרש עוד יותר. וכאשר תתבונן בדברים אלו אשר אמרנו לך, יודע לך מעלת ההויה החדשה שיהיה בעולם, שמן השנוי אשר יהיה בעולם נוכל לדעת ההויה החדשה העליונה שתהיה: ובפרק חלק (סנהדרין צח. ), אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר (ישעיה נט, יט) "כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו", וכתיב (שם שם כ) "ובא לציון גואל". ואמר רבי יוחנן, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או בדור שכולו חייב. בדור שכולו זכאי, דכתיב (ישעיה ס, כא) "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ". בדור שכולו חייב, דכתיב (ישעיה נט, טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע". אם ראית דור שפוחת והולך, חכה לו, שנאמר (ר' ש"ב כב, כח) "ואתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל", עד כאן. וביאור ענין זה, שהדור שיבוא בו משיח יהיה לדור ההוא התנגדות, לפי שיש בהם התחלה מה למדריגה האלקית. ודבר זה נרמז במה שנאמר "כי יבא כנהר צר". כבר התבאר בכמה מקומות מאוד כי הנהר תמיד הוא בא על ענין חמרי, והארכנו בזה. ולכך אמר "כי יבא כנהר צר", "כי יבא כנהר צר" בכח גשמי, מפני כי "רוח ה' נוססה בו" במלך המשיח, ולכך יבוא הצר כמו נהר, ודבר זה מבואר: ועוד אמר שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. כי מעלת מדריגת המשיח אינו שייך רק אם כל הדור זכאי, או כל הדור חייב. כי יש לך לדעת כי המשיח יהיה משלים כל העולם, ואם הדור זכאי, כולם ראוי להשלמה. ואם הדור כולו חייב, והם בעלי העדר והפסד, וההעדר הוא קודם הויה, ולפיכך בשביל הדור שכולו חייב יבוא המשיח. ועוד אמר 'אם ראית דור שנתמעט וכו''. פירוש, כי הדור אשר יבוא בו משיח הוא דור שפל יותר מכל הדורות. ואלו יזכו אל המשיח, כאשר אין כאן הויה בעולם כלל, ויש כאן העדר, ואז יתחדש הויית המשיח, ויש בו הויה אל כל העולם. וכאשר שהוא כאן חסרון הויה לגמרי בעולם, כפי חסרון הויה יתחדש הויה שלימה, ודבר זה מבואר: עוד שם (סנהדרין צח. ) אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה ולא ימצא, שנאמר (יחזקאל לב, יד) "אז אשקיע מימיהם ונהרותם כשמן אוליך", וכתיב בתריה (יחזקאל כט, כא) "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל". וביאור ענין זה, מפני שהדגים אינם שלימות הבריאה, ולכך הם רחוקים יותר מן ההפסד הבא על הבעלי חיים. שכל אשר שלם הבריאה, יותר קרוב אל ההפסד שבא עליו מבחוץ. כמו שתראה באדם, אשר הוא שלם הבריאה מכל הנמצאים, רגיל בו השנוי וההפסד מן החלאים המשונים הבאים עליו בחוץ, יותר מכל בעלי חיים. ואשר אין כל כך שלם הבריאה, כמו בעלי חיים, יותר רחוקים מן ההפסד. ולכך הדגים אשר אינם שלימי הבריאה, יותר עוד רחוקים הם מן ההפסד מבחוץ משאר בעלי חיים: ואשר תדע כי הדגים אין בהם שלימות הבריאה, תדע מן התורה, שכל בעלי חיים צריכין שחיטה, ודגים באסיפתם בלבד (חולין כז. ). וגם תראה בעצם בריאתן, וזה כי האדם יש בו הדבור, ושאר בעלי חיים יש בהם קול הדבור, והדגים אין בהם אף קול הדבור. ולפיכך בעת המבול הגיע הפסד לאדם מתחלה, ואחר כן לשאר בעלי חיים, כדכתיב (ר' בראשית ז, כג) "מאדם ועד בהמה", ודגים בים לא נמחו לגמרי. ועם כל זה, אין בן דוד בא עד שיגיע הפסד ושנוי אף לדגים, אשר הם רחוקים מן השנוי וההפסד, ואף אלו יקבלו שנוי: וכל זה למעלת ההויה החדשה, עד שיהיה הויה חדשה לגמרי. ולכך אמר אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה, ולא יהיה נמצא. שיהיה שנוי בדבר אשר הוא רחוק מן המציאות. וזה מעיד על שיבוא הויה חדשה בכל העולם בכלל, כי לפי ההעדר יש כאן הויה. וכאשר יש כאן העדר גמור, בא גם כן הויה גמורה. ופירוש זה ברור מאוד כאשר תבין על אמתתו, שכל ענין זה להודיע על מעלת ההויה החדשה אשר יבוא לעולם בביאת הגואל, כאילו היה עולם חדש. והבן זה, כי הוא עוד דבר מופלא מאוד: עוד שם (סנהדרין צח. ), אמר רבי חמא בר חנינא, אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, שנאמר (ישעיה יח, ה) "וכרת הזלזלים במזמרות". וכתיב (שם שם ז) "בעת ההיא יובל שי לשם ה' צבאות". וכן עוד שם, אמר רבי זעירא אמר רבי חנינא, אין בן דוד בא עד שיכלו גסי רוח מישראל, שנאמר (צפניה ג, יא) "כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך", וכתיב (ר' שם שם יב) "ושארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'". עוד שם אמר רבי שמלאי משום רבי אליעזר בר שמעון, אין בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים מן ישראל, שנאמר (ישעיה א, כה-כו) "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וכו' ואשיבה שופטיך": כל אלו שלשה דברים, מפני כי יהיה הויה חדשה בעולם המשיח, אשר מעלתו הפשיטות. לכן אמר שהשם יתברך יסלק מן העולם המלכות הזלה, כי כל מלכות יוצא מן הפשיטות. וכן דיינים [ו]שופטים, אשר יש להם שם חשיבות, כי כל אלו יוצאים מן הפשיטות. וכן גסי רוח, שבדעתם הם גבוהים וחשובים, כל אלו הם יוצאים מן הפשיטות. ולא יהיה נשאר רק עם עני ודל, ויש להם הפשיטות הגמור, לא כמו הגדולים שאין להם הפשיטות. ומה תראה כי לזמן המשיח יהיה עולם פשוט, וזה מעלת עולם המשיח, וזה מבואר: ==פרק מ== בפרק חלק (סנהדרין צז. ), "ואפס עצור ועזוב" (דברים לב, לו), כביכול אין סומך ואין עוזר לישראל. כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו במטותא מנייכו, לא תרחקוה. דתני, ג' באין בהיסח הדעת, אלו הן; משיח, מציאה, ועקרב. וביאור ענין זה, כי כאשר לא יהיה עצור ועזוב, אז יתייאשו מן הגאולה, ולא יחשבו כלל שיהיו נגאלים, ואז יבא הגואל, כי ג' באים בהסח הדעת וכו'. וביאור זה, כי הדברים אשר הם מסדר הנהגת העולם, באים בסדר ובמחשבה עליהם, לפי שהם קרובים אל העולם. אבל הדברים אשר הם רחוקים מן העולם, יש בהם היסח הדעת, שהרי הם רחוקים מן סדר העולם, ולכך אינם באים רק בהיסח הדעת. והדברים אשר הם יוצאים מסדר העולם הם שלשה, כי הדברים שאינם בעצם, רק שהם מקריים, יוצאים מסדר העולם, שהמקרה אינו מסדר המציאות. והמקריים הם שנים; האחד - הוא מקרה הטוב, והשני - הפך זה, והוא המקרה הרע. השלישי - יוצא מסדר, לא שהוא מקרה, רק הוא מצד עלוי המעלה, שהוא על סדר עולם הזה. ולפיכך הדברים אשר הם רחוקים מסדר העולם הם אלו; האחד - הוא המציאה, שלא בא לידו רק במקרה, ולא כן שאר פרנסתו ומחייתו של אדם, שהוא כסדר העולם. אבל המציאה אינה כסדר העולם, רק במקרה קרה, והוא לטוב. וכן העקרב שנושך את האדם אינו מסדר העולם, רק במקרה, והוא לרע. לא כן הכלב, שאין הכלב ממית. וגם הנחש אינו ממית כל כך כמו העקרב. והוא יתברך ברא סדר העולם, לא הטוב המקרה הפתאומי, וגם לא ינהג ברע הגמור, שהוא עקיצת עקרב, המקרה הרע. אמנם המשיח הוא מדה שלישית, מצד המעלה היותר גדולה והעליונה, ואין זה מסדר העולם והנהגתו: ולפיכך אלו ג' דברים מיוחדים לבא בהיסח הדעת. כי הדבר כאשר מסיח דעתו מן הדבר, הוא נבדל ממנו, שהרי הסיח דעתו ממנו. ואם בא - הרי בא מן המדריגה שיש לו, דהיינו שהוא רחוק מן מדריגת האדם. זה הוא דרך פתאומית, דהיינו ענין פתאומי, שכל ענין פתאומי אינו מסדר העולם. ולפיכך אי אפשר לבוא כאשר מתעסקין בו, כי אז לא היו מסיחין דעת ממנו, ואין זה שייך למשיח. כי במה שאלו ג' דברים הם נבדלים מן סדר הנהגת העולם, הוא בא בהסח הדעת דוקא, כי דבר שהוא בהסח הדעת ופתאומי הוא נבדל מן סדר העולם. ופירוש זה ברור בלי ספק. ומזה תבין המעלה העליונה שיהיה למשיח, שיהיה נבדל מכל סדר העולם. וזה מעלתו העליונה של משיח, כאשר תבין את הדברים האלו מאוד: ובמדרש, "ויבא מלך הכבוד" (תהלים כד, ז), למה נקרא שמו של הקב"ה "מלך הכבוד", שהוא חולק כבוד לבריות. כיצד, מלך בשר ודם, אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין יושבין על כסאו, ואין לובשין עטרה שלו. אבל הקב"ה הרכיב את אליהו על סוסו, דכתיב (נחום א, ג) "אשר בסופה וסערה דרכו", ונאמר (מ"ב ב, יא) "ויעל אליהו בסערה השמים". ומסר שבטו למשה, שנאמר (שמות ד, כ) "ויקח משה את מטה אלקים בידו". והושיב לשלמה על כסאו, שנאמר (דהי"א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך". ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו, שנאמר (תהלים כא, ד) "תשית לראשו עטרת וכו'", ונאמר (שיה"ש ה, יא) "ראשו כתם פז", עד כאן. ובפרק כהן גדול (סנהדרין כב. ) לא זכרו רק ג' הראשונים, ולא זכרו העטרה: וביאור זה, כי אלו שלשה דברים, כי המלך הוא מיוחד בהתרוממות, שהוא מתנשא ומתעלה על העם אשר הוא מלך עליהם. השני, שהוא מושל עליהם, ופועל בהם כרצונו בענין הממשלה. הג', שהוא מנהיג את העם, ועושה להם משפט, ובזולת זה אי אפשר שיהיה קיום לעם. ואלו ג' דברים הם מיוחדים למלך. כי במה שהוא מלך הוא מתרומם על כל העם, ואם היו רוכבין על סוסו היה בהתרוממות זה שתוף למלך בענין התרוממות הזה, אשר אין בזה השתתפות אליו, בשביל שהוא מלך, והוא מתרומם על הכל, ולכך אין רוכבין על סוסו. כמו שאמרו (שבת קנב. ) דעל סוס - מלך. [ו]כנגד הממשלה שיש לו על העם, אשר המלך מיוחד בלבד בממשלה על העם, ולכך אמר אין משתמשין בשרביטו. כי השרביט הוא המטה, בו מושל על הכל, והוא שבט מושלים. ולכך אין משתמשין בשרביטו של מלך, שאם היה אחד משתמש בשרביטו של מלך, היה משתתף עם המלך בענין הממשלה. וכנגד השלישי, שהמלך מנהיג את העם במשפט ישר, וכנגד זה אמר 'ואין יושבין על כסאו'. כי הישיבה על הכסא מורה שהוא יושב לדון לפניו, ולכך אין יושבין על כסאו, [ש]היה זה השתתפות עם המלך במה שהוא מיוחד בו. אלו הם ג' דברים אשר המלך נבדל מהם. אמנם העטרה הוא ענין המלכות בעצמו, וזה אין צריך לומר שלא ילבש דבר שהוא מורה על המלכות בעצמו: ואמר כי המלך בשר ודם אין לו השתתפות עם העם. ואם היה נותן סוס שלו לרכוב עליו אחר, היה זה השתתפות. אבל השם יתברך, מאתו יתברך הכל. ומאחר שמאתו הכל, לא שייך בזה השתתפות. כי מה שהיה נותן ממשלה למשה על פרעה, ממשלה זאת היא עצמה ממשלת השם יתברך, ולא שייך בה השתפות עמו יתברך. וכבר התבאר זה גם כן למעלה (סוף פרק יב) ענין זה באריכות אצל מה שקרא ישראל בשמו יתברך. ולפיכך מה שהושיב שלמה על כסאו של השם יתברך, דבר זה עצמו הוא אל השם יתברך. ומאחר שכן הוא, אין כאן שתוף כלל. ואל המשיח, שיגלה במהרה בימינו, יתן עטרה שלו. דבר זה מורה על עצם מעלת המשיח, שיהיה לו מדריגה אלקית נבדלת, וזהו העטרה של השם יתברך. שהוא יתברך נבדל מהכל, ויתן אל המשיח גם כן המלכות מן השמים, וזאת היא העטרה של משיח: ועוד מדברי חכמים אשר העמיקו בחכמתם, גלו ענין מעלתו של המשיח. (סנהדרין צח. ) אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אינש", וכתיב (זכריה ט, ט) "עני רוכב על החמור". זכו - "עם עננא שמיא", לא זכו - "עני רוכב על החמור". אמר ליה שבור מלכא (לישראל) [לשמואל], אמריתו משיח על חמרא אתי, אשדר ליה אנא סוסיא ברקא. אמר ליה, אית לך בר חיוור גוונא. ופירשו מאה גוני, כי 'חיור' בלשון פרס לשון מאה, כמו שפירוש רש"י ז"ל. ורוצה לומר, כי מה שאנו אומרים שהמשיח אתי על חמרא, דבר זה מורה על מעלת המשיח. מפני שהחמור הוא פשוט יותר מכל בעלי חיים, שהוא בריה פשוטה, שאין לו דעת וחכמה. וכאשר רוכב הוא על דבר פשוט, מורה שהוא נבדל במעלתו לגמרי. ואל תשגיח במה שהוא שהחמור חמרי, אין זה קשיא, דסוף סוף הוא חומר פשוט יותר, והוא הפך הנחש שיש בו ערמומית, ואין לה הפשיטות. והרוכב על הפשוט הוא נבדל לגמרי. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות ה' אצל "וירכב משה את אשתו ובניו על החמור" (ר' שמות ד, כ), ושם בארנו לך הטעם למה הובחר לו חמור, עיין שם, מפני כי שלמעלת המשיח שהוא נבדל לגמרי, לכך ראוי שירכב על החמור, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות. לכך מוכן לקבל כל הגוונים, כי דבר שאינו פשוט אינו מוכן לקבל, שהרי יש בו התיחדות במה שהוא מיוחד, לפיכך אינו מקבל כל הצורות כאשר הוא מיוחד. אבל הפשוט מקבל כל הגוונים, מפני שהוא פשוט: והרמב"ם בספר מורה נבוכים פירש כי מה שכתוב בתורה (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", רוצה לומר ותחת סבתו שמסובב ממנו החומר הראשון. ונקרא "לבנת הספיר", שמפני שהספיר הוא פשוט אין בו גוון כלל, לכך מקבל כל הגוונים. וכך החומר הראשון לפשיטותו, מקבל כל הצורה בזה אחר זה. ועם שבעיקר הפירוש אין דעתי נחה בפירושו, מכל מקום מדבריו ראיה לדברינו, שהחמור הפשוט, שהוא החומר הראשון, נקרא "ספיר", שמקבל כל הגוונים: ולכך אמר 'אית לך אחד שיש לו מאה גוונין'. ורוצה לומר, כי החמור שהוא למשיח, שהוא רוכב עליו, מפני שהמשיח מתרומם, והוא נבדל מן החומר שהוא פשוט, עד כי מפני הפשיטות מתייחס אליו הרבה גוונים. וכך פירושו, 'אית לך אחד בר מאה גוונין', כלומר אין הפירוש מה שכתוב (זכריה ט, ט) "עני ורוכב על החמור" שהמשיח רוכב על החמור בלבד, רק שהוא רוכב על החומר הפשוט לגמרי, לכך יש לו מאה גוונין. ולפיכך יש לו לרכוב על חמור, כמשמעו גם כן, ולא סוס, שהוא נקרא 'חמור' על שם החומר, ויש בו מאה גונין, כלומר שהוא מקבל כל הגונים. לכך ראוי שיהיה משיח דוקא רוכב על החמור. והענינים האלקיים אינם כמו שאר דברים שהם בעולם, שהמלך בוחר סוס חשוב לרכוב עליו. אבל הדברים העליונים האלקיים אינם תולים בחשיבות, רק מה שראוי לפי ענינו, ויותר ראוי למשיח חמור מטעם אשר אמרנו למעלה: ולפיכך רבי יהושע בן לוי הקשה, דכתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אינש", לא זכו רוכב על החמור. וכאשר תבין, כי הענן והחמור שניהם ענין אחד, כי תמיד אלו שניהם מתיחסים אל החמרי, ודבר זה בארנו פעמים הרבה מאוד. והענן, שבו המים, נקרא 'ענן שמים'. הנה הענן הוא ענין חמרי למעלה, ועליו רוכב משיח. אם זכו יהיה רוכב ומתעלה על חומר העליונים, ומתעלה על השמים. ואם לא זכו, יהיה "עני ורוכב על החמור", פירוש שהוא מתרומם על חומר הראשון, הוא חומר העולם התחתון בלבד: ובבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה (עה ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, ג' דברים נקראו על שם הקב"ה; צדיקים, משיח, וירושלים. צדיקים - דכתיב (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". משיח - דכתיב (ר' ירמיה כג, ו) "וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקינו". ירושלים - דכתיב (יחזקאל מח, לה) "ושם העיר מיום ה' שמה", אל תקרא "ה' שמה", אלא "ה' שמה", עד כאן. וביאור ענין זה, כי השם הוא מורה על עצם הדבר ואמיתתו, ומפני כי כל שם מורה על אמתת הדבר מה שהוא, ואלו שלשה מורים על אמתת השם יתברך, ולפיכך נקראו על שמו. והם שלשה, כנגד שלשה עולמות הם; התחתונים, ומה שהוא בין העליונים והתחתונים, והעליונים לגמרי. והנה ירושלים הוא בתחתונים. והצדיקים הם מן עליונים ומן התחתונים, כי גוף האדם הוא מן התחתונים, והנשמה מן העליונים. אבל המשיח, שנאמר עליו (ישעיה נב, יג) "ונשא" מן המלאכים, נחשב מן העליונים. והנה ירושלים בתחתונים, מורה על השם יתברך, שהוא שוכן בה. והצדיקים שהם עובדים השם יתברך, מורים על השם יתברך, אשר הם עובדים אליו. והמלך המשיח, אשר בימיו יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד, לכך כל אלו נקראו על שמו יתברך. ויש לך להבין את דברים אלו, כי אי אפשר לפרש יותר: ובמדרש תנחומא, "הנה ישכיל עבדי וירום וגבה ונשא מאוד" (ר' ישעיה נב, יג), "וירום" מאברהם, דכתיב אצלו (ר' בראשית יד, כב) "הרימותי ידי לאל עליון". ונישא ממשה, שכתוב אצלו (במדבר יא, יב) "שאהו בחיקך". "וגבה" ממלאכי שרת, דכתיב אצלם (יחזקאל א, יח) "וגביהם וגבה להם". וכן הוא אומר (זכריה ד, ז) "מי אתה הר הגדול", שהוא גדול מאבות. ופירוש זה, המשיח יהיה גדול מכל העולם. ומפני כי אברהם היה התחלת העולם, כי היה הכל עד שבא אברהם תוהו, כמו שאמרו (ע"ז ט. ) ב' אלפים תוהו. ומשה היה כאשר היה עיקר העולם בפעל, וזה כאשר יצאו ישראל ממצרים, כי אז נחשב כי העולם הוא בפעל. והמלאכים הם בפני עצמם שהם בעליונים. והמשיח, שהוא השלמת העולם, "ירום וגבה ונישא", והוא כמו התכלית כאשר הוא השלמה, והתכלית הוא על הכל, כי הכל נמשך אל התכלית. ולכך אמר "וירום וגבה ונישא", זה המשיח: ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) אמר רב יודא אמר רב, עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר, שנאמר (ר' ירמיה ל, ט) "ועבדו את אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם", 'הקים' לא נאמר, אלא "אקים". אמר ליה רב פפא לאביי, והא כתיב (יחזקאל לז, כה) "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", כגון קיסר ופלגא קיסר כו'. ונראה שמקשה, והרי כתיב "דוד עבדי נשיא להם", אם כן לא יהיה המשיח מלך, רק נשיא בלבד, וכיון דיליף מן "ואת דוד מלכם", אם כן יהיה מלך. ומתרץ כגון קיסר ופלגא דקיסר, כי המשיח יהיה מלך, והנשיא הוא פלגא דקיסר. כי נקרא 'משיח' כי קדושתו ביותר, ועל כן נקרא 'משיח'. כי פלגא דקיסר יהיה קדוש, והקיסר שיהיה עליו הוא קודש קדשים, כי כל דבר שנמשח הוא קדוש לגמרי. ומפני מעלתו וקדושתו יהיה תחתיו אחר, והוא כמו פלגא דקיסר, כי אין ראוי שיהיה הוא עצמו למנהיג, למעלת קדושתו שנקרא 'משיח'. רק שיהיה תחתיו נשיא, והוא יהיה מנהיג, רק כי המשיח יהיה מנהיג בדברים האלקיים לגמרי. גם יש לפרש כן "דוד עבדי נשיא", משמע דוד הראשון. והדברים עמוקים מאוד: ==פרק מא== התבאר לך המעלה העליונה הרמה שירש המלך המשיח. וכמו כן יהיה מעלתו כוללת כל המעלות. שיש צדיק שיש לו מעלה אחת מיוחדת, כמו שתראה שאברהם ירש מדה מיוחדת בהתרוממות ובמעלה, כמו שהתבאר למעלה. ויצחק ירש מדה אלקית, הוא הדביקות בו יתברך. ויעקב ירש מדת הקדושה האלקית, כמו שהתבאר למעלה. והמלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, יהיה לו הכל. ועל דבר זה רמזו חכמים בסודותם בפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), מה שמו, דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר (בראשית מט, י) "עד כי יבא שילה". דברי רבי ינאי אמרי ינון שמו, שנאמר (תהלים עב, יז) "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו". דבי רבי חנינא אמרי חנינא שמו, שנאמר (ירמיה טז, יג) "אשר לא אתן להם חנינה". ויש אומרים מנחם בן חזקיהו שמו, שנאמר (איכה א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו, שנאמר (ישעיה נג, ד) "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע ומוכה אלקים ומעונה": הנה יש לך לתמוה מאד, איך רבי שילא אמר כי שמו שילה כשמו, רבי חנינא גם כן קורא אותו כשמו. אבל דבר זה מורה על מעלת המשיח אשר כולל הכל, ולפיכך הוא אל המעיין בו ומשיג בו, כאשר הוא אותו המעיין. ודבר זה אמרו על המלך המשיח, לפי שהוא כלול מכל מעלות כמו שיתבאר, ולכך נדמה למשיג בו כפי מה שהוא. ואינו דומה לשאר צדיקים, אשר יש להם שמות פרטיים. ומפני שהוא כולל הכל, לכך יקרא לו הקורא שם כפי מה שהוא הקורא, כי שם הקורא עצמו הוא יותר ראשון אליו. לכך תנא דבי רבי שילא אמר כי שמו שילה כשמו. וכן דבי רבי חנינא אמרי חנינא כשמו. וכן דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, וזה גם כן כשמו. ולא פליגי אלו החכמים כלל, רק כי כל אחד אמר שהמשיח שיהיה במהרה בימינו יהיה כולל כל המעלות, ולכך אמר כל אחד שנקרא בשמו. ואמר רבי שילא שילה שמו, כי בודאי שם שילה מורה על דבר מיוחד, ומפני כי המשיח כולל הכל, לכך אמר שילה שמו. ורבי חנינא אמר חנינא שמו. ורבי ינאי אמר ינון שמו, כי בודאי שם ינון בא על דבר מה, לכך אמר ינון שמו, כי המשיח כולל הכל: גם נראה לומר כי שם שילה בא על שהשם יתברך יתן הכל תחתיו, והכל יובילו שי לו, ולכך אמר שילה שמו. ורבי ינאי אמר ינון שמו. ולשון זה הוא לשון גדולה, כלומר שיהיה הכל. ואלו שתי שמות; השם הראשון מורה שיהיה הכל ברשותו, ושם ינון מורה על הגדולה והמעלה העליונה. ולמאן דאמר חנינא שמו, שהשם יתברך יהיה מחונן אותו במה שישאל מאתו, וכדכתיב (תהלים ב, ח) "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך": ויש אומרים מנחם בן חזקיהו שמו. וביאור ענין זה, כי ראוי משיח לשם הזה, וראוי להיות שמו מנחם בן חזקיהו. כי הוא כאשר הגיע לאחד אבל ומיתה, ומקבל נחמה, כאילו חוזר לחיותו. וכך המשיח יהיה מנחם אותם ומשיב נפשם, וכאילו חוזר להם חיותם. וקאמר שהוא בן חזקיהו, כי אין ספק כי הנחמה הוא מחזיק הנפש. ולפיכך המשיח שהוא מחזיק את ישראל, הוא מנחם בן חזקיהו. ומביא הכתוב לראיה "כי רחק ממנה מנחם משיב נפשי". ואלו הדברים ברורים לחכמי האמת, ואין ספק בהם כלל: ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו. עוד כולל המשיח מעלה השכלית, ולפיכך רבנן, בעלי השכל, קראו לו חיורא דבי רבי. ודבר זה ענין עמוק, כי הצרעת הוא דבר שנבדל מן העולם הזה, וזה מורה מה שהמצורע הוא נדחה מן מחנה ישראל, ואין לו שייכות אל העולם, ולכך כתיב (ויקרא יג, מו) "בדד ישב". ומפני כי המשיח גם כן הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, לכך קודם שיבוא המשיח הוא דומה כמו מצורע, שאין לו שתוף וחבור אל העולם, רק הוא מחולק הימנו. ומפני כי מה שהמשיח הוא מחולק מן העולם בשביל כי המשיח יהיה שכלי לגמרי, ואילו העולם הזה הוא גשמי, ולכך יש לו המשפט המצורע. לכך נקרא שמו חיורא דבי רבי, כי בבית רבי היו מנוגעים, מפני כי בבית רבי היו נבדלים מן עולם הזה, והיו נמשכים אחר השכלי, אשר הוא נבדל מעולם הזה, לכך בא עליהם הצרעת, שהוא נבדל גם כן מן הבריות. ולכך אמר כי המשיח, אשר הוא שכלי לגמרי, הוא נבדל לגמרי מן העולם הזה, ולכך חיורא דבי רבי שמו. והוא עצמו מה שאמרו (סנהדרין צח. ) דיתיב בין סובלי חלאים, והבן זה מאוד: ==פרק מב== כבר התבאר לך פעמים [הרבה] כי התכלית והסוף מסוגל לשלימות יותר מהכל. וזה כי ההתחלה במה שהיא ההתחלה, אין בה שלימות, שהרי לא נשלם עדיין. רק הסוף יש בו השלמה, ולכך הסוף ראוי אל השלימות. והנה המתחייב מזה שיהיה תכלית הזמן מן ימי עולם מסוגל לשלימות, וזהו ימי המשיח, שהוא באחרית הזמן. ודבר זה מבואר למעיין בדבר זה. ואף כי בארנו למעלה כי עולם הזה אין מוכן לישראל, ואיך יהיה המשיח בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, שכל ענין המשיח הוא אלקי לא גשמי. ואין דבר זה קשיא, כי ימות המשיח הם אחד, ולכך כל ימי המשיח נקרא 'סוף העולם', וסוף העולם הוא מוכן שיהיה אלקי. וכמו האדם הזה, כאשר הוא בעיקר ימיו אינו אלקי. אבל כאשר הוא בסוף ימיו, נסתלק ממנו כוחות הגשמי עד שהוא אלקי. ודבר זה גם כן אצל העולם, כי בסוף ימי עולם, שאז יהיה ימות המשיח, יהיה העולם הזה אלקי, ולא יהיה האדם רודף אחר הדברים הגשמיים, רק דברים אלקיים. וכן בסוף ימי העולם יהיה העולם אחד לגמרי. כי עיקר סגולת השלימות הוא האחדות, כי על דבר שהוא שלם נאמר שהוא אחד, כמו שכתוב (שמות לו, יג) "ויהי המשכן אחד", רוצה לומר ויהי המשכן שלם. שתראה מזה שכל שלם הוא אחד, והאחד הוא שלם. כי הדבר שאינו אחד, רק מחולק, לא יפול עליו שלימות. והפך זה גם כן, הדבר שאינו שלם אינו אחד, שהרי הוא חלק בלבד. ואם דבר זה הוא חלק, יש עוד חלק, ואין כאן אחדות. והתבאר לך כי בימי המשיח, שאז יהיה העולם בשלימות, כאשר כל סוף הוא מסוגל אל השלימות, מתחייב שיהיה העולם אחד, שאם לא היה העולם אחד, לא היה בו שלימות: ודבר מבואר הוא בפרק אלו עוברין (פסחים נ. ), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), וכי עד האידנא לאו אחד. אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אמי, לא כעולם הזה עולם הבא; עולם הזה - על שמועות טובות אומר 'ברוך הטוב והמטיב', ועל שמועות רעות אומר 'ברוך דיין האמת'. אבל לעולם הבא כלו הטוב והמטיב. "ושמו אחד", וכי עד האידנא לאו אחד, אמר רב נחמן בר יצחק, לא כעולם הזה עולם הבא; עולם הזה נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. עולם הבא נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא ביו"ד ה"א, עד כאן: וביאור זה, כי מה שכתב "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו'", אין זה חס ושלום מצד עצמו, כי הוא יתברך מצד עצמו הוא אחד לעולם. אבל הענין הוא מצד המקבלים, כי הנמצאים בעולם הזה מקבלים מהשם יתברך פעולה לטובה ופעולה לרעה, ואם שהוא יתברך אחד, הפעולות הבאות מאתו מחולקות. וכן מה שמקבלים הנמצאים אינו מאמתת שמו יתברך, שאין העולם נוהג באמתת שמו יתברך, כמו שהתבאר. כי השם המיוחד הוא נבדל מכל הנמצאים בעולם הזה, שהם גשמיים. ואף כי הוא נכתב בשם הויה, לא נקרא כך, כי הכתיבה הוא מורה על אמיתת עצמו, אבל הקריאה הוא אל האדם, והכתיבה נבדל מן האדם. ובעולם הזה אשר האדם הוא גשמי חמרי, ויש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם, לכך בעולם הזה הקריאה בפני עצמו בשם אד', כי העבד הוא נבדל מן האדון, ואין לו שתוף עמו, לכך בעולם הזה נקרא בשם אד'. אבל לעולם הבא, שלא יהיה האדם חמרי וגשמי כמו שהוא בעולם הזה, רק יהיה האדם במדריגת המלאכים המסולקים מן הגשמיות, יהיה נקרא גם כן בשם בן ד': כי כבר התבאר כי יש שתי בחינות שיש לעלול עם העלה; הבחינה האחת, כי במה שהעלול הוא מן העלה, יש כאן צירוף העלה אל העלול, כמו צירוף בן אל האב, ובבחינה זאת יש כאן צירוף גמור. הבחינה השניה, כי במה שזה עלה וזה עלול, העלול הוא נבדל מן העלה, כמו העבד שהוא נבדל מן האדון. ולפיכך בעולם הזה השם יתברך נמצא אל עולמו כמו האדון אל העבד, ולכך אף כי הוא יתברך נכתב בשם המיוחד, נקרא אל האדם בשם אד' - בשם אדון, כי הוא יתברך נבדל מן עולמו במה. אבל לעתיד יהיה כאן הבחינה השניה, שהוא יתברך יש לו צירוף וחבור אל העולם, והוא הבחינה שיש בה צירוף וחבור אל העולם. ולכך נכתב בשם המיוחד, ונקרא בשם המיוחד, וזה יהיה לעולם הבא: ובספרי (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו" על כל באי עולם הזה, "ה' אחד" (שם) בעולם הבא, עד כאן. וביאור ענין, דהוי לכתוב 'שמע ישראל ה' אלקינו אחד'. אלא שיש ב' בחינות בו יתברך; במה שהוא אלקי כל הנמצאים, והבחינה הזאת הוא מצד העלול, והרי העלול אינו אחד. אבל לעתיד יהיה החבור הזה מצד העלה יתברך, לכך לא היה מצורף השם יתברך אל עולמו רק מצד שהוא אחד, לא מצד העלול, כי העלול אינו אחד. וזה מה שאמר "ה' אלקינו" בעולם הזה, "ה' אחד" לעולם הבא. והנה עצם המשיח שהוא יהיה המאחד הכל ומשלים הכל, עד שיהיה העולם אחד, ולכך אמרו "ה' אחד" לעולם הבא. ומזה עצמו התחייב בטול מלכות רביעית מן העולם, שכל דבר שהוא יוצא מן האחדות יהיה מסולק, עד שהעולם יהיה אחד בלתי מחולק כלל. ואשר הוא מתנגד אל זה הוא כח אדום, שזאת המלכות הוא התנגדות אל האחדות: ובערבי פסחים (פסחים קיח ע"ב), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, "גער חית קנה" (תהלים סח, לא) שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד. "עדת אבירים בעגלי עמים" (שם) ששחטו אבירים כעגלים שאין להם בעלים. "מתרפס ברצי כסף" (שם) שפושטים ידיהם לקבל ממון, ואינם עושים רצון בעלים. "פזר עמים קרבות יחפצו" (שם), מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין האומות, קרבות שהיו חפצים בהם. כבר התבאר למעלה (פכ"א ד"ה וכאשר תתבונן) כי ג' מלכיות מן האומות הם נמשכים במה אל ישראל אף בעולם הזה, וכמו שנתבאר במדרש. אבל מלכות רביעית היא מתנגד להם. ולכך לימות המשיח יהיו שלש מלכיות לגמרי נמשכים אחר מלכות ישראל, אבל במלכות רביעית אין התאחדות עם ישראל. ועל זה אמר "גער חית קנה", פירוש גער חיה, וממילא תקנה עדה. כי אי אפשר שיהיה למלכות זה התאחדות עם זרע יעקב, ותבין זה. ולכך אם תגער חית קנה, ותהיה מרחיק אותה, ממילא תהיה מקרב עדה, הם ישראל. כי אי אפשר שיהיה הצטרפות למלכות הרביעית עם ישראל. וקרא אותה 'חיה' סתם, כי כל ג' מלכיות הראשונות יש להם שם מיוחד; שהרי קרא האחת ארי (דניאל ז, ד), שניה דוב (שם שם ה), שלישית (נשר) [נמר] (שם שם ו). ואילו חיה רביעית אמר (ר' שם שם ז) "וארו חויא עזה אחרי" בלבד. ולכך אמר "גער חיה", שדבר זה תולה בזה, שכאשר תגער חיה זאת, שהיא הפך ישראל, ממילא תקנה עדה. והוא לשון נופל על לשון כדרך הנבואות. לכך אמר גער חיה שהיא בין הקנים, ותקנה עדת ישראל. ומה שקרא הכתוב מלכות רביעית סתם חיה, כי הארי והדוב נקראו חיה, ומפני כי בכח מלכות רביעית כח ארי וכח דוב, לכך נקרא בשם חיה סתם: ואמר שכל מעשיה נכתבים בקולמס אחד. פירוש שכל המלכיות יש בהם קצת דבר טוב. והטעם הוא כמו שהתבאר למעלה, והדברים ברורים. ואמר 'קרבות שהיו חפצים בהם' גורם זה. כי כל הדברים שהם הפכים זה לזה, כמו אש ומים, לא יתחברו ביחד. ואם היו מרחיקים אותם, לא היו מתפזרים בין האומות, ולא היו באים בהם, כי לא יתחברו שני הפכים. אבל בשביל הקירוב שהיה לישראל אליהם, התפזרו ביניהם, ודבר זה נתבאר למעלה. והוא המעיד על דברינו שהתבארו למעלה, והארכנו בהם מאוד מענין גליותינו. ואמר ש'פושטים ידיהם לקבל וכו''. כי מלכות רביעית, אף כי יש לה כח גדול מאוד, הוא חסר ואינו שלם. וכל חסר מקבל, ואינו שבע. ואילו היה שבע היה עושה רצון בעלים, כי היה שבע רצון. אבל מפני שאין לו שביעה, אין לו רצון. ולפיכך אינו עושה רצון בעלים: והבן הדברים אשר אמרנו לך פה. ונתבאר לך במופת אמיתי שאין ספק ביאת גואלנו בסוף ותכלית, עד שיהיה הכל כמו שמחויב מצד העלה, שהוא אחד: ובפרק אלו טרפות (חולין סג. ), "רחם" (ויקרא יא, יח) זה שרקרק, ולמה נקרא שמו "רחם", אמר רבי יוחנן כיון שבאה רחם - בא רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי, והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק. וגמירי, דאי יתיב על ארעא ושריק, אתי משיח, שנאמר (זכריה י, ח) "אשרקה להם ואקבצם". אמר ליה רבי יודא בר שימי למר בר איהי, והא ההוא דיתיב בי כרבא ושריק, ואתי גלגלא פסיקיה למוחיה, אמר ליה ההוא ביידא הוה, עד כאן. ויש בני אדם נותנים פירושים שונים למאמר הזה, והמה אינם בכתובים, ואין להאריך בדברים שאין בהם ממש. אבל המאמר הזה הוא כפשוטו. ובאו לפרש במאמר הזה כי לעתיד לימות המשיח יהיה העולם אחד לגמרי. ויש מיני נמצאים שמסוגלים לדבר אחד. ויותר מכל זה הם מיוחדים העופות, בעבור שהם נקראים "עוף השמים" (בראשית א, ל). והם מסוגלים לאיזה דברים, כמו שידוע מצפצופי העופות. וגבי רב עילש (גטין מה. ) דקאמר היונה עילש ברח. ודבר זה מבואר בכמה מקומות: ויש מין עופות שהם באכזריות, כמו העורב. ויש בחסידות, כמו החסידה שעושה חסידות עם חברותיה. ויש ברחמים, כמו עוף שנקרא "רחם", ולפיכך נקרא "רחם" על שם הרחמים. ולא פירשו חכמים שמרחם על חבירו, שלא נקרא רק רחום בשורק, והוא פעול. ולא נקרא רחם החי"ת בצירי, שמשמע על אחרים, אבל רחום, החי"ת בשורק, אינו משמע רק הרחמנות בעצמו, והוא מורה על הרחמנות שבא לעולם. ולפיכך אמרו כיון שבא הרחם - בא רחמים לעולם. והיינו כמו שמפרש, 'דיתיב אמידי ועבד שרקרק'. דוקא 'שרק' 'שרק', מפני כי אותיות 'שרק' מחוברים וקשורים יחדיו - ק. ר. ש. , וכן הם כתיבת 'קשר'. וזה מורה על רחמנות, כי כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב (תהלים קג, יג) "כרחם אב על בנים", מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב (בראשית מד, ל) "ונפשו קשורה בנפשו". ודוקא אלו ג' אותיות אחרונות, ולא ראשונות, כי אין זה קשר (כי) אם בתחלה הם קשורים, ואחר כן מתפרדים, רק כאשר נשאר הקשר. ולא היה בהם התי"ו, כי לעולם אותו שהוא אחרון הוא לעצמו, בעבור שהוא בסוף, והסוף הוא נבדל מהכל, באשר הוא סוף, ואינו מקובץ עם האחרים. ודבר זה ידוע: והאותיות הם למפרע, כי זה ענין הליכתם לאחדות ולקבוץ. כי אם היה 'קרש', הנה בענין זה הקו"ף פונה אל השי"ן, אבל אין השי"ן פונה אל הקו"ף, וזה אינו קשור וחבור יחד. רק אם הקו"ף מתחבר אל השי"ן, והשי"ן מתחבר אל הקו"ף. והנה באותיות 'שרק', השי"ן הולך אחר הקו"ף, ובאלפא ביתא הקו"ף הולך אחר השי"ן, ובשביל זה יש כאן חבור שי"ן בקו"ף, וחבור קו"ף בשי"ן, וזהו חבור וקשור גמור. ועוד יתבאר בסמוך ענין זה כי 'שרק' הוא חבור דוקא: ומפני כי כאשר דבר אחד מסוגל לדבר מה, כאשר יבא לעולם דבר שהוא מסוגל אליו, הוא מתעורר אל זה בקול. והפך זה כאשר דבר בא לעולם שהוא הפך להם, הם עצבים ודוממים. ומפני כי העוף הזה הוא מתייחס לרחמים, שנקרא "רחם", לכך כאשר רחמים באים לעולם, אז מתעורר בקול, שהוא קול שמחה, ועביד 'שרק' 'שרק', מטעם אשר התבאר למעלה, כי 'שרק' דוקא הוא חבור גמור, כי יש כאן חבור שי"ן בקו"ף, וקו"ף בשי"ן: ועוד, כי 'שרק' מלשון שורק, שהוא שורק את פיו. וכאשר שורק פיו, מקבץ השפתים יחד. ולכך נקרא השורק 'קבוץ שפתיים'. והקבוץ הזה מורה על רחמים. והרי האוהב, שהוא קשור בחבירו, נקרא 'רחמוהי', כל חבור הוא רחום. וכאשר באים רחמים מלמעלה לעולם, מפני כי השם יתברך מתחבר לתחתונים ומרחם עליהם, ולכך העוף הזה שנקרא "רחם", עביד שרקרק, המורה על חבור: וזהו דוקא כאשר יתיב על מידי, לא כאשר הוא פורח מלמעלה באויר. שאין כאן חבור רק כאשר הרחמים למטה, לא כאשר החבור הוא למעלה באויר, שאין כאן חבור למטה. וכאשר יתיב על ארעא ועביד שרקרק, נעשו עליונים חבור לתחתונים חבור אחד לגמרי, והרחמים הם בארץ, כאשר יש כאן חבור מן העליונים בתחתונים, ולפיכך אתי משיח. אבל כאשר לא יתיב אארעא, רק דיתיב על מידי, אף על גב שהרחמים באים לעולם, אינם בארץ לגמרי. ולכך לא יתיב אארעא ועביד שרק. אבל כאשר יתיב אארעא, אז הרחמים בארץ, והדיבוק והחיבור נמצא בארץ לגמרי, והבן זה: וקאמר דהוה יתיב בי(ני) כרבא, ועביד שרקרק, ואתי גללא ופסקיה לרישא. וביאור זה, אף על גב שיש דברים סגולים בבעלי חיים, אין להביא ראיה מזה. שאין הסגולה בעצם - עד שלא תמצא רק כך, כי לפעמים לא תמצא הסגולה, וכאשר היה משנה בסגולה הזאת שראויה לו - היה נדחה. ולפיכך קאמר דאתא גללא ואפסקיה לרישא, הוא הביטול אשר הגיע לו. והמקשה היה סובר כי מה שישב על הארץ ועביד שרקרק, לכך נפל גללא ופסקא למוחיה. כי ישיבתו על הארץ הוא שינוי אליו, לכך אתא גללא ואפסקיה לרישא בשביל השנוי, שלא היה נמשך אחר מה שהוא מסוגל אליו. ומכל מקום קשה, שהרי לא אתא משיח - כדאמרת דהיכי דיתיב אארעיה אתי משיח. ומתרץ, ההוא שקרא הוה. פירוש, שלפעמים יש בשום בריאה תבונה משונה, ובשביל אותה תבונה משנה ומשקר: כלל הדבר הזה, העוף הזה מסוגל לרחמים, ולפיכך עביד שרקרק, כמו שהתבאר למעלה. אבל יתיב על מידי, מפני שאין הרחמים לגמרי בארץ, לא אתי משיח. רק כאשר יושב על הארץ ועביד שרקרק, הנה הרחמים שבאים מלמעלה הם בארץ לגמרי, ואז יבא משיח במהרה בימינו אמן: ==פרק מג== התבאר לך כי בזמן מלך המשיח יהיה העולם בשלימות, כמו שבארנו לך הרבה מאוד. וכל דבר שהוא בשלימות הוא בפעל, ואינו בכח עוד. כי כאשר הדבר הוא עדיין בכח הוא חסר השלימות. ולפיכך כאשר יהיה העולם בשלימות, כמו שהוא לימות המשיח שיהיה העולם בשלימות, וזה נקרא שהעולם הוא בפעל השלימות, וזהו ענין מדריגת העולם, שיהיה לעתיד לימות המשיח: ובפרק חלק (סנהדרין צד. ) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'" (ישעיה ט, ו), אמר רבי תנחום, דרש רבי שמעון בר קפרא בציפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע התיבה פתוחה, וזה סתומה. בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשית אותו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו, ולא אמר לפניך שירה, תעשה אותו משיח. מיד פתחה הארץ ואמרה, רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו, שנאמר (ישעיה כד, טז) "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'". אמר שר העולם לפני הקב"ה, עשה צביונו לצדיק זה. יצאת בת קול ואמרה (שם) "רזי לי רזי לי". אמר נביא (שם) "אוי לי", עד מתי, יצאת בת קול ואמרה עד "בוגדים בגדו וכבגד בוגדים בגדו" (שם). ואמר רבא ואיתימא אמר רבי יצחק, עד דאתי בזוזי, ובזוזי דבזוזי, עד כאן: דברים אלו קשים להבין, דבשביל שלא אמר שירה יחזקיה, לא יעשה אותו משיח, דמה ענין שירה למשיח. ועוד, דמה ענין שאמרה הארץ שירה בשבילו. דע, שהיה לחזקיה ענין שראוי להיות משיח, מפני שבא עליו סנחריב (מ"ב יח, יז), שהיה מבלבל כל האומות, והביאם על יחזקיה למלחמה, כמו שלעתיד שיהיה גוג ומגוג מבלבל כל האומות, ויביאם על המלך המשיח. ואין ענין משיח רק שיהיה מבטל כח האומות, אחרי שהם יבואו עליו לבטל אותו. ולפיכך ראוי שיהיה נעשה יחזקיה משיח. וכאשר נעשה לו הנס, היה ראוי שיאמר יחזקיה שירה. כי הנס הוא מורה כי הנהגת העולם שלא בטבע, וזהו שלימת העולם כאשר הוא יוצא מן הטבע, ונוהג בהנהגה בלתי טבעי. והאדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות. והפך זה הוא האבל, שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב ודומם, ולא יפתח את פיו. אבל כאשר הוא בשלימות, והוא בפעל הגמור, אז מוציא גם כן הדבר אל הפעל, ונותן שירה ושבח אל השם יתברך, שממנו ההשלמה: ויחזקיה אף על גב שהיה צדיק, לא היה שלימותו בפעל, ולכך לא אמר שירה. כי השירה, שהוא מוציא אל הפעל השיר הזה, מצד כי האדם שנותן השירה הוא בפעל גם כן, ולכך מוציא השירה אל הפעל. ולכך אין ראוי שיהיה משיח, כי אין המשיח רק שהכל יהיה בפעל השלימות, ומפני שלא אמר יחזקיה שירה מורה שאינו בפעל השלימות. כי כבר אמרנו שאין הצדיקים כלם הם במעלה אחת, כי יש לפעמים לאחד מעלה עליונה, כמו שהיה ליחזקיה, מכל מקום אפשר שיהיה חסרון במעלתו במה. ומצד אשר מעלתו אינו בשלימות, הוא בכח בלבד, ואינו בפעל מצד החסרון. וחזקיה לא היה לו המעלה זאת שיהיה בפעל, ולכך לא אמר שירה. ומפני כך המ"ם של "למרבה המשרה" (ישעיה ט, ו) סתומה, להעיד על מעלת חזקיה, כי כח שלו סתום, ואינו נמצא בפעל השלימות, ובשביל זה לא היה מוכן לשירה. ומפני כך אינו גם כן מוכן להיות משיח, שעל ידו הכל בשלימות בפעל: ולכך השירות אשר הם אצל דוד, כולם לשון נקיבה. ואף שירות משה כתיב (שמות טו, א) "השירה הזאת", בלשון נקיבה. אבל לעתיד נאמר (תהלים צח, א) "שירו לה' שיר חדש". כי הזכר הוא יותר במעלת השלימות מן הנקיבה, והוא יותר בפעל מן הנקיבה. ומכל שכן שלא אמר יחזקיהו כלל שירה, שאין ראוי שיהיה על ידו העולם בפעל השלימות כמו שיהיה לימות המשיח. ואין הפירוש שלא רצה לומר שירה, שאין הדבר כך, רק היו באותו דור יודעים שאין ראוים לומר שירה מטעם אשר התבאר, כי אין ראוי שיהיה העולם בשלימות ובפעל על ידי יחזקיהו. ואם לא כן, דבר קטן הוא שיאמר שירה: וכן הא דאמר שם (סנהדרין צד. ) כיוצא בדבר אתה אומר "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'" (שמות יח, י), תנא משום רבי פפייס, גנאי למשה רבינו שלא אמר "ברוך" עד שבא יתרו ואמר "ברוך", עד כאן. ואין הפירוש שלא היו רוצים לומר "ברוך". כי הפירוש הוא שידעו שאין ראוי לומר "ברוך", כי לשון 'ברכה' הוא על הברכה שהעולם מקבל. ולא היו הם דבקים במדת הברכה, שהרי אין כאן ברכה להם, רק היציאה מסבלותם, ואין זה תוספות ברכה להם כלל. ולפיכך לא אמרו "ברוך". אבל יתרו שלא היה בצרה, והיה אוהב את ישראל, ובא אליהם להיות אתם, ונתוסף יתרו על ישראל, היה זה נחשב ברכה. ולפיכך אמר יתרו "ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו'". אבל למשה וישראל שהיו במצרים בסבלות קשה, ולא היה כאן תוספות ברכה, לא היה אפשר לומר "ברוך". וכן מה שלא אמרו שירה יחזקיהו וסייעתו, שלא היה מעלה זאת ליחזקיהו. ואין להקשות, אם כן מה גנאי היה למשה, כיון שלא היה ראוי להם לומר ברוך. מכל מקום נחשב זה קצת גנאי, שלא נמצא מדה זאת אצלם, ודבר זה ענין נפלא כאשר תבין: ואז אמרה הארץ, מה מעכב שלא יהיה יחזקיהו משיח - מפני שלא אמר שירה, שזה מורה שאין שלימתו בפעל, הנה אני אומר שירה בשביל הצדיק. וזה כי האדם מצד שיש לו נשמה מן העליונים, אין שלימתו בפעל מה שראוי לה. אבל הארץ היא מן התחתונים, ושלימות הארץ כאשר יש צדיק בארץ, כמו יחזקיהו שעשה הקב"ה לו נס. לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל הצדיק. כי בודאי כאשר אין צדיק בארץ, אין הארץ גם כן בשלימות, כי "הארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז). וכאשר בני אדם שעליה הם חסרים, אין הארץ בפעל השלימות. אבל יחזקיהו שהוא צדיק, ועשה לו הקב"ה נס, ועל כל פנים מצד מה היה הוא בשלימות, ולכך הארץ שהוא מן התחתונים, ושלימות התחתונים אין צריך כל כך, לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל יחזקיהו. אף על גב כי יחזקיהו עצמו - מצד שהאדם נשמתו מן העליונים - לא היה בשלימות, ומצד הזה אין כאן שירה, מכל מקום השירה היא מן הארץ שהוא מן התחתונים, והאדם נברא גם כן מן התחתונים (בראשית ב, ז), והוא על הארץ, ומצד זה יש כאן שירה: ואמר שר העולם, שלפי סדר העולם ראוי שיהיה נעשה יחזקיהו משיח. ויצאת בת קול ואמרה 'רזי לי רזי לי', שאין הדבר כך, רק שמדריגת המשיח הוא נסתר ונעלם מן עולם הזה, ולכך 'רזי לי רזי לי וכו''. וקאמר עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי. ופירושו, יבוזו מלכות בבל את ישראל, ומלכות פרס יבזו את בבל, ומלכות יון יבוזו את מלכות פרס, ומלכות אדום יבוזו את מלכות יון, ואז במלכות אדום יבוא המשיח: והתבאר לך כי ענין המשיח שיהיה העולם בפעל בשלימות. ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) אמר רב, לא אברא עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר, למשה. ורבי יוחנן אמר, למשיח, עד כאן. וביאור מחלוקתם, כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר ההתחלה נמשך הכל. ויש בחינה שאמצע הדבר הוא עיקר הדבר, במה שעיקר הדבר הוא גוף הדבר, והוא האמצע, לא ההתחלה והסוף. והבחינה השלישית סוף הדבר, ששם השלמת הדבר, ראוי שיהיה עיקר כאשר נשלם. ולדעת רב לא נברא העולם רק למשה, מפני שאז היה התחלת ישראל, שהם עיקר העולם, ולא היה לישראל מציאות עד משה, ומשה הוא צורת ישראל, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולפיכך סבירא ליה שלא נברא העולם אלא למשה, שהוא עיקר, מפני שהוא ההתחלה, ואחר התחלה ימשך הכל. ולשמואל לא אברא עלמא אלא לדוד, מפני שהעיקר הוא גוף הדבר. וכאשר היה דוד מלך על ישראל, היו ישראל במעלתם היותר עליונה. וזה ראוי שיהיה עיקר, כאשר היו ישראל במעלתם העליונה. ולדעת רבי יוחנן לא נברא העולם אלא למשיח, מפני שאז יהיה העולם בשלימותו האחרון, שלא נמצא בעולם חסרון, רק הכל בשלימות. וראוי לדבר זה דבר שהוא עיקר, שכל דבר נמצא בשביל שלימותו, כי זהו צורתו, כמו שהתבאר למעלה: ==פרק מד== הבנין אשר שוא עמלו בוניו בו הוא חשבון הקץ, כמו שהתבאר למעלה שדבר זה לא יבוא בו הידיעה לשום אדם ושום רעיון, וכמו שיתבאר עוד טעם דבר זה. ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו. ), אמר רבי שמעון בן פזי, "ויקרא יעקב אל בניו" (בראשית מט, א), בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, חס ושלום יש פסול במטתי, כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו. אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). אמרו, כשם אין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. מיד פתח הזקן ואמר, 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמרו רבנן, היכי נעבד; נימריה - לא אמריה משה. לא נימריה - אמריה יעקב. התקינו שיהא אומרים בחשאי. אמר רבי יצחק בשם רבי אמי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר - יש לה גנאי, ולא תאמר - יש לה צער, התחילו והביאו לה בחשאי, עד כאן: וביאור ענין זה, כי יעקב הוא שמוכן לגלות קץ הימין יותר מכל האבות, וזה מפני שהקץ האחרון הוא גאולה מן אדום המתנגד ליעקב, וכמו שהתבאר למעלה (פרק טז) דאמר 'ווי לדין כד יקום דין'. ומפני כך יעקב הוא סבת הגאולה העתידה, ולפיכך יעקב הוא מגלה קץ הימין. ומזה הטעם נזכרו האבות אחורנית, כי הכתוב הזה נאמר על הגאולה שתהיה לעתיד, ויעקב הוא סבה ראשונה לגאולה העתידה. כמו שהיה אברהם סבה (ל)ראשונה בגאולת מצרים, שהרי אליו הבטיח (ר' בראשית טו, יד) "וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי". ולכך יעקב הוא מגלה הקץ שלעתיד: ועוד מטעם אחר יעקב ראוי לגלות הקץ שלעתיד. כי הקץ לעתיד הוא סתום ונעלם מאוד, ויעקב מעלתו ומדריגתו עד המדריגה שהוא נעלם ונסתר, כמו שידוע ממדריגת יעקב. ולכך אפשר לו לגלות הקץ, אף שהוא נסתר ונעלם. ודבר זה זכה אליו יעקב, מפני שלא היה פסול בזרעו, ולא היה זרעו דבק בכחות חיצונות, רק כולם היו דבקים בכח פנימי קדוש. ולכך היה מעלתו ומדריגתו מגיע עד המדריגה שהיא פנימי נסתר, והיה אפשר לו לגלות הקץ הפנימי הנסתר. ומפני שאין ראוי לגלות דבר זה, שהרי עולם המשיח כאילו הוא עולם חדש, ואין ליעקב לגלות מצפוניו, ולכך נסתלקה ממנו שכינה. ואמר יעקב שמא יש פסול בזרעו, כי אם יש פסול בזרעו, והיה זרעו יוצאים מן המדריגה העליונה הנסתרת הפנימית, מצד הזה אין יכול לגלות הקץ: לכך אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה, שלכך תלו עצמם ביעקב, כי בודאי יעקב הוא דבק באחדות השם יתברך לגמרי, כי מדריגת יעקב בין אברהם ובין יצחק, והוא פנימי נסתר, לכך יעקב דבק באחדותו לגמרי. ולפיכך אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", 'כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. שאין ספק שיעקב הוא דבק לגמרי בו יתברך במה שהוא אחד, כמו שאמרנו, ולפיכך אין בלבו אלא אחד. וכך 'אין בלבנו אלא אחד', שגם השבטים דבקים באחדות השם יתברך על ידי יעקב: כי האחדות הוא בשני פנים; האחד, הוא הדבר שהוא בעצמו אחד. והשני, אם כי אינו אחד מצד עצמו, ויש לו חלקים, והחלקים נעשים אחד על ידי דבר המאחד אותו. כמו שהוא הענין באדם, שיש לאדם איברים מחולקים, וכולם הם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת, כמו שהתבאר למעלה. ויש באדם י"ב איברים, והם מנויים בספר יצירה (פ"ה מ"ב), שהם עיקר איברי האדם, וכולם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת. וכנגד זה הם י"ב שבטים גם כן, והם מתאחדים על ידי יעקב אביהם, שהוא אביהם, ועל ידו הם אחד. ולכך על ידי יעקב השבטים דביקים באחדות השם יתברך. ואם לא כן, מאחר שהם י"ב, לא היה להם דביקות בו יתברך, במה שהוא יתברך אחד. ולפיכך הם אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד": ועוד, כי בני יעקב שהיה בהם שבט לוי, שהוא קדוש לה', והוא נבדל מכל שאר שבטים, והוא כנגד האל"ף שבשם "אחד", כי האחד הוא נבדל מהכל. ואחר כן ח' בני גבירות, כנגד החי"ת במלת "אחד", כי יוסף נעשה ממנו שני שבטים, אפרים ומנשה (בראשית מח, ה). ואחר כן ד' בני שפחות, כנגד הדל"ת במלת "אחד". ולכך אמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד', כי הוא כנגד מלת "אחד", שהוא התיבה, כך אנו כנגד האותיות שבשם "אחד", ואנחנו נעשים לאחד על ידי יעקב, שהוא כנגד מלת "אחד": ואז ענה הזקן 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וביאור זה, כי יעקב הוא שומע מה שבניו מקבלים האחדות, כי הוא היותר קרוב להם, ושומע מהם שאמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. לכך עליו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי הברכה הזאת שהוא מברך שם כבודו הוא יותר עוד. כי כאשר יאמר 'ברוך שם כבודו' בזה הוא מברך את שמו במה שמורה שמו הגדול על אמתת מהותו: ולא היה ראוי לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק ליעקב, מפני שיעקב היה קדוש ה', כדכתיב (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב". ואין אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק בקדושה. ולכך לא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק במקדש, שהוא קדוש אל השם. ולכך המלאכים, אשר הם נבדלים והם קדושים מן החומר, ראוי להם שבח זה 'ברוך שם כבוד מלכותו'. כי אין לברך השם, המורה על המהות, כי אם המסולק והנבדל מן החמרי. ולפיכך ראוי ברכה זאת למלאכים, שהם קדושים מן החמרי הגשמי. וביום אשר מסולק האדם מן החומר, כמו יום הכפורים, שאסור באכילה ובשתיה (יומא עג ע"ב), ומסולק מאתו שאר ענינים הגשמיים, עד שהאדם קדוש והוא במדריגת המלאכים בפרט, ביום זה אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בקול רם, כמו המלאכים, אשר ראוי להם שבח זה בפרט. וכן במקדש גם כן היו עונים 'ברוך שם כבוד מלכותו', וכל זה מפני קדושת המקדש: וכמו ששבטי יעקב היו מקבלים אחדותו על ידי יעקב אביהם כמו שהתבאר, וכן אנו מקבלים מלכותו על ידי כלל ישראל. שהכלל הוא אחד, והפרטי הוא היחיד, והיחיד מקבל מלכותו על ידי הכלל, אשר אלקותו יתברך הוא על הכלל, שהוא אחד. ועל ידי זה מקבל אחדותו האדם הפרטי, לפי שהפרטי הוא תוך הכלל, ולכך אומרים "שמע ישראל וגו'": וקאמר 'נמרינהו, לא אמר משה'. כי משה אמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל" אל כל ישראל, לכך לא אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו וגו''. כי 'ברוך שם כבוד' אין שייך שבח זה רק למי שהוא קדוש, כמו שהתבאר. ומשה שאמר "שמע ישראל" דיבר כנגד כל אדם, והרי כל אדם לא שייך לשבח הזה, כמו שהתבאר. 'לא נמרינהו הרי אמרו יעקב'. כי יעקב מצד קדושתו ראוי לשבח השם יתברך בשבח הזה, כמו שאמרנו. ועל כל פנים יש בכל אדם דבר מה של קדושה, לכך ראוי אדם בצד מה לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו': ולכך אמר משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו'. מדמה הנשמה הנבדלת לבת מלך, כי הנשמה היא נאצלת מן השם יתברך בלבד, והגוף הוא מן האדמה. ומפני כי הנשמה היא קדושה וטהורה, הוא משתוקקת אל השבח הזה, כי מצד קדושתה ראוי לה השבח הזה, וכל דבר משתוקק אל הראוי לו. ולכך אמר 'שהריחה ציקי קדירה', שהריח שייך לנשמה ביותר, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב) איזה דבר שהנשמה נהנה ממנה, הוי אומר זה הריח. ואמר 'תאמר יש לה גנאי', כי הנשמה היא בגוף, והוא תלוי בגוף, אשר מצד הגוף אין ראוי לה השבח הזה. ואם כן הנשמה רוצה בדבר שאין שייך לה, וזה בודאי גנאי הוא לה. 'לא תאמר יש לה צער', דסוף סוף מצד הנשמה עצמה ראוי לה השבח הזה, ולכך אמר 'לא תאמר יש לה צער': ולכך תקנו לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי, לא בנגלה. שאין ראוי לאדם הנגלה השבח הזה, רק מצד הנשמה, שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים. כמו שאמרו חכמים (ברכות י. ) 'תבוא הנשמה שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים'. ולכך אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי הנסתר, כמו שיושבת הנשמה בחדרי חדרים. רק ביום הכפורים, מצד סלוק הדברים הגופנים, יש לאדם קדושה. ולכך אמרו (שבת קיט. ) "ולקדוש ה'" (ישעיה נח, ג) זה יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, והאדם אינו נמשך אחר הגופני, ראוי לישראל השבח הזה אף שלא בנסתר. ובשאר ימות השנה בנסתר, מפני כי מצד הנשמה, שהיא נסתרת, ראוים ישראל לזה השבח. ואין להאריך עוד, כי אלו דברים עמוקים מאוד מאוד: ולא באנו לבאר רק כי גלוי הקץ אין ראוי לשום אדם, וכל זה מפני מעלת הקץ. לכך לא היה ראוי לגלות הקץ כי אם ליעקב, שהקץ נעלם, אין ידיעה בו. ולכך תפח רוחן של מחשבי הקץ (סנהדרין צז ע"ב). ומזה תדע כי כל מה שאמרו חכמים בענין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך יהיה בודאי באותו זמן ובאותו שעה, רק שגלה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ, ועד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל, עד אותו זמן שהוא מוכן. אבל לא באו לומר שהזמן והקץ הוא בודאי באותו זמן, שדבר זה אי אפשר, כמו שהתבאר שהקץ הוא מן הדברים הנעלמים, אשר אי אפשר שיהיה נגלה בבירור. ועוד יתבאר: ==פרק מה== בפרק חלק (סנהדרין צט. ) "כי יום נקם בלבי" (ישעיה סג, ד), מאי "יום נקם בלבי", אמר רבי יוחנן, ללבי גליתי, ולאברי לא גליתי. רבי שמעון [בן לקיש] אומר ללבי גליתי, למלאכי שרת לא גליתי. הבן הדברים האלו, איך בא להפליג הקץ, שאינו תלוי רק באמתת השם יתברך, לפי גודל המעלה של הקץ. וזה שאמרו 'ללבי גליתי', רצונו לומר שאין הגאולה תלוי בתארים שלו יתברך, שהוא יתברך מתואר במדותיו. ואין עצם הגאולה תלוי במדות השם יתברך, שהם תארים לו, רק הקץ הוא מאמתת עצמו, כי לפי מעלת ואמתת הגאולה אינו תלוי בתארים של השם יתברך. וריש לקיש סבר דאם אנו אומרים כך, יהיה הקץ נעלם יותר מדאי, ואם כן יהיה זמן ארוך יותר לגאולה עד בלי שיעור. ולפיכך אין לומר רק 'למלאכי השרת לא גליתי'. כלומר שאין הקץ תלוי בם, כי לא יגאל אותם על ידי מלאך, ולפיכך למלאכים לא גליתי. אבל לומר 'לאברי לא גליתי' זה אין לומר, כי היה הקץ נסתר לגמרי, ולא היה יוצא אל הפעל. ולפיכך ראוי לומר 'למלאכים לא גליתי' למעלת הגאולה: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודא אחוה דרב סלא חסידא, אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא. אמר ליה, בתחלתו או בסופו. אמר ליה, איני יודע. אמר ליה, כלה או אינו כלה. אמר לו, איני יודע. רב אשי אמר, הכי אמר ליה, עד הכא לא תסתכי ליה, מכאן ואילך תסתכי ליה. שלח רב חנן בר תחליפא לרבי יוסף, מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ובלשון הקודש. אמרתי לו, זו מנין לך. אמר לי, לחילות נשכרתי, ובין גנזי רומי מצאתיה, וכתיב בה לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לאחר בריאתו של עולם, עולם יתום, מהם מלחמות תנינים, מהם מלחמות גוג ומגוג, והשאר ימות המשיח. ואין הקב"ה מחדש עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבי אבא אמר, לאחר חמשת אלפים שנה אתמר: ופירוש מאמר זה דבר עמוק מאוד. דע כי השם יתברך כאשר ברא העולם, ברא אותו בבי"ת, שהוא אות שניה. והטעם מבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא, והכי איתמר שם; אמר רבי עקיבא, אלו עשרים ושנים אותיות, אמרה בי"ת לפניו, רבונו של עולם, רצונך שתברא העולם בי, שכן אומרים בכל יום "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" (תהלים פט, נג). משיב הקב"ה הן, "ברוך הבא בשם ה'" (תהלים קיח, כו). מיד קבלו הקב"ה וברא את העולם בבי"ת, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא". ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבלו ממנו לברוא את העולם, עמד לצד אחד ושתק. עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף, מפני מה אתה שותק, ואין אתה אומר לי כלום. השיב לו אל"ף ואמר לו, רבונו של עולם, מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבין במנין מרובים, ואני במנין מועט; ב' בשתים, גימל בשלשה, וכן כלם, ואני באחד. משיב לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף אל תירא, שאתה ראש לכולן כמו המלך, אתה אחת, ואני אחד, והתורה אחת, שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך": וביאור ענין זה, שאין ראוי שיהיה נברא העולם רק בב', שהרי הב' מורה על הברכה. אבל באחדות אין כאן ברכה, שהרי הברכה על כל פנים יותר מאחד. ואף על גב שג' וד' הוא יותר, אין זה קשיא, כי הג' הוא חוזר לאחדות, כי השנים הם כנגד שני הפכים, שהם שנים, והם מחולקים ואין להם אחדות כלל. ולכך שנים יש בו רבוי, ואין בו אחדות, אחר שהם נגד שני הפכים אשר לא יתאחדו. אבל מן שנים ואילך אי אפשר שיהיו שלשה הפכים, ולפיכך בג' יש התאחדות, ולא בשנים שיש בו רבוי. ולכך אמר שהתחיל בב', מפני שכתוב בו "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", רוצה לומר שהב' מורה ברכה. ויש לך לדעת, כי 'ברוך' כל האותיות שלו מענין זה, שהרי הב' - שנים באחדים. והכ' - שנים בעשריות. והר' - שנים במאות. ולכך לא היה אות ראוי לברוא בו את העולם רק הב', מפני שבו הברכה. כי בבריאת העולם - רבוי מינים הם בעולם, וזהו הברכה. ולכך התחיל הבריאה בב', שבו רבוי וברכה. ואילו התורה היא אחת, כל דבריה ומצותיה מקושרים, והתורה היא חכמה אחת לגמרי: ומכל מקום התבאר לך כי התחלת העולם בב'. והיו"ד היא סוף, שהרי היא סוף האחדים. ומן הב' עד היו"ד הם ט' אותיות. רק אין היו"ד נחשב לגמרי אל האחדים, שהרי היו"ד מצטרפת גם כן לעשרות. ולפיכך לא נחשב רק חצי. וכל אחד מן האותיות כולל י' עולמות. כי כל אות ואות למעלתו כולל עשרה עולמות. וכל יובל נחשב עולם בפני עצמו. ולפיכך אין בן דוד בא עד פ"ה יובלות, שזהו תשלום מן האותיות, ואז אפשר שיבוא המשיח. וכל הדברים האלו אשר אמרנו, היינו שלא יהיה פחות, אבל אפשר שיהיה יותר, וכדמוקי ליה רב אשי בתר הכי: ולמאן דאמר לאחד ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד [שנה] עולם יתום, דסבירא ליה דבעינן פ"ה יובלות לכל הפחות לביאת המשיח, וצריך עוד ארבעים שנה עד שיצמח המלך המשיח בשלימות, כמו שהיה תחלה כאשר יצאו ממצרים, ואחר ארבעים [שנה] (במדבר יד, לג) היו גוברים על שונאיהם לכלות אותם. ולפיכך אחר ד' אלפים ורצ"ה שנים עולם יתום. כי פ"ה יובלת הם ד' אלפים ומאתים וחמשים, וארבעים שנה לצמיחת המשיח, ואחר כך עולם יתום בשנת מ"א. ומה שאמר שיהיה 'מהם מלחמות תנינים', רוצה לומר גוי אכזר, כמו דכתיב (איכה ד, ג) "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן". כן מה שאמר 'מהם מלחמות גוג ומגוג', היינו אומה שכוחה מחמת הרבוי, וכמו שמבואר בכתוב כי יהיה הרבוי לגוג ומגוג. ומלחמות תנינים ומלחמות גוג ומגוג שני דברים מחולקים; האחד מחמת הכח שיהיה אל האומות, שנקראו תנינים. והשנית מחמת הרבוי. וכל זה הענין בא לבאר לך, שבסוף ימי העולם יתגברו הכחות האלו המתנגדים למשיח. ואלו שני כחות מתנגדים אליו; הרבוי מן האומות יהיו מתנגדים לישראל, והם מלחמות גוג ומגוג. והשני, אשר מיוחס להם גודל הכח, והם מלחמות תנינים. ודברים אלו יש להבין אותם: ומתבאר לך כי יש זמן מיוחד לקץ הגאולה. ואולי יקשה לך מה שאמרנו למעלה, שאמר המשיח 'עתה אתינא וכו''. כי הכל אמת נכון. כי מצד המשיח בעצמו אין מניעה כלל, ואין לו זמן מוגבל. רק כי יש מניעה מצד שהמקבל אינו מוכן, אבל אין מניעה מצד המשפיע. והיינו דאמר ליה "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז), כלומר אם המקבל מוכן אין מניעה מצד המשפיע. אמנם המקבל אינו מוכן, והקץ הוא הכנת המקבל כמו שאמרנו. וגם בזה יתבאר לך תשובת השואלים אריכות הגלות, כיון שצריך קץ מוכן ומסודר מן השם יתברך. ואין לשאול על הסדר של השם יתברך למה כך, כמו שאין לך לשאול על כל הדברים המסודרים בבריאת השם יתברך: ובמדרש (דב"ר ב, כג), בשביל ה' דברים נגאלו ישראל ממצרים; מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב (שמות ב, כג) "ויאנחו בני ישראל". מתוך תשובה, דכתיב (שם) "ותעל שועתם". מתוך זכות אבות, דכתיב (שמות ב, כד) "ויזכור אלקים את בריתו". ומתוך רחמים, דכתיב (שמות ב, כה) "וירא אלקים את בני ישראל". מתוך הקץ, "וידע אלקים" (שם). ואף לעתיד לבא אין נגאלין אלא מתוך חמשה דברים הללו; מתוך צרה, דכתיב (דברים ד, ל) "בצר לך", הרי מתוך צרה. "ושבת עד ה' אלקיך" (שם), הרי מתוך תשובה. "כי אל רחום ה' אלקיך" (דברים ד, לא), הרי לך מתוך רחמים. "ולא ישכח את ברית אבותיך" (שם), הרי מתוך זכות אבות. "ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים" (דברים ד, ל), הרי מתוך הקץ: וביאור ענין, כי כל גאולה היא כמו עולם חדש לגמרי. ומפני שהגאולה היא כמו עולם חדש, הם נגאלים בשביל חמשה דברים, נגד הה"א שבה ברא השם יתברך עולם הזה. והמבין יבין איך אלו חמשה דברים נגד הה"א הראשונה שבשם המיוחד. וכאשר יש בגאולה ה' דברים אלו, אז החמשה דברים ביחד גורמים הגאולה, שהוא כמו הויה חדשה. אבל דבר אחד או שתים אינו גורם הויה החדשה שמתחדש על ידי הגאולה, רק כאשר יש חמשה דברים נגד הה"א שבשם המיוחד, ואז יזכו אל הגאולה, שהוא הויה חדשה. ודי בזה: ==פרק מו== ממה שהתבאר יש לך לדעת, כי ענין המשיח וההנהגה שתהיה בעולם, שיהיה העולם בשלימות, לא כמו שהיה העולם הזה, רק הויה אחרת. ובפרק השואל (שבת קנא ע"ב) "זכור בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" (ר' קהלת יב, א), אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם" (שם) אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, עד כאן. ופירוש ענין זה, שהדבר אשר הוא בפעל אינו יוצא עוד לפעל, אחר שכבר הוא בפעל. ולכך העולם הזה אשר אנחנו בו, אשר אינו בשלימות, וכיון שאינו בשלימות, אפשר בו החטא, שישנה האדם דרכו לחטא. אבל ימי המשיח, כבר העולם בפעל השלימות, לכך לא יהיה קנין זכות, הוא היציאה אל הפעל, ולא חטא לשנות האדם את מעשיו ממה שנברא עליו האדם, כיון שכבר הוא בשלימות הגמור, אין כאן שנוי, רק יהיה הכל כאשר הוא, כי הכל יהיה בפעל: ויראה שאין לומר שלא יהיו ישראל קונים עוד שלימות ומעלה לימות המשיח, רק שלא יוכל הרשע לשנות מעשיו שיהיה צדיק. ודבר זה נקרא 'יציאה לפעל', אחר שהיה רשע כבר, שיהיה מעתה צדיק. ולכך הכתוב מזהיר האדם שיהיה צדיק קודם שיתגלה המשיח, שאז בודאי אפשר שהחוטא יחזור בתשובה. אבל לימות המשיח לא יוכל לעשות תשובה, כי אין שם שנוי שישנה עצמו מרע לטוב שיהיה הרשע צדיק, או מטוב לרע. אבל אם כבר הוא צדיק, אז בודאי אפשר שיקנה שלימות ומעלה יותר. והדעת נותן כך, כי אין ימי המשיח שיהיה העולם שכלי לגמרי, ויהיו כמו מלאכים נבדלים, שהרי יהיו אוכלים ושותים, ואינו עולם המשיח כמו עולם הבא. ולפיכך בודאי שייך בו קנין מעלה, רק שלא יהיה דבר זה שיהיה האדם משנה מעשיו מן הרע אל הטוב, או מן הטוב אל הרע: כי בודאי אם הוא רשע כל ימיו, אם יראה בימות המשיח הטוב שיעשה השם יתברך לישראל, בודאי יחזור בתשובה כדי לקבל הטוב, ודבר זה אין נקרא תשובה כלל. ולכך אמר הכתוב שיעשה תשובה קודם זמן המשיח, שזה נקרא בודאי תשובה שלימה. אבל התשובה שהיא כאשר יתגלה המשיח, אין זה תשובה. אבל מי שהיה כבר צדיק כל ימיו, לא התחיל בתשובה בשביל הטוב שהשם יתברך עושה לצדיקים, רק כבר היה לפני ביאת המשיח צדיק, בודאי יקנה יותר מעלה אף בזמן המשיח: ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין. שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת (ביצה טו ע"ב). כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), שיהיה מתקן בו - בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם - לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (ר' איוב א, ט-יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקניהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת, רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב - הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת - עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת - שהרי התחיל כבר לפני יום טוב: ועל ענין זה נראה לפרש מה שאמרו בפרק אמר להם הממונה (יומא כח ע"ב), אמר רב ואיתימא רב אסי, קיים אברהם אפילו עירוב תבשילין, שנאמר (בראשית כו, ה) "ותורותי", אחד דברי תורה, ואחד דברי סופרים. ולמה אמרו דוקא מצוה זאת, אבל מפני שבא לומר כי אברהם קיים כל התורה כולה, ויש לחשוב מה בכך שקיים כל התורה כולה, הרי כל ימיו של אברהם היה בטובה, וכמו שאמר הכתוב (בראשית כד, א) "וה' ברך את אברהם בכל", ולא היה לו צער כמו שהיה ליעקב וליצחק; שיצחק היה בעל יסורין כל ימיו, ויעקב אמר (בראשית מג, יד) "אל שדי", [מי] שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די, שמעולם לא נח ולא שלו (ב"ר צב, א). ולא כן היה באברהם, שמת בשיבה טובה (בראשית טו, טו), וכמו שהארכנו בחבור גבורות ה'. ולפיכך אמר שקיים עירובי תבשילין, דכל קיום המצות היה על דרך זה, שקודם זה כבר נתנסה שהושלך לכבשן האש (פסחים קיח. ), וכמה נסיונות נתנסה, ואם כן התחיל קודם יום טוב לתקן לשבת. ואז היה קונה שלימות ומעלה אף בימים טובים, שהיה לו הטוב בעולם הזה: וכהאי גוונא אמרו בפרק ב' דיבמות (כד ע"ב), תנו רבנן, אין מקבלים גרים לימות המשיח. כיוצא בו, לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר רבי אלעזר, מאי קרא, (ישעיה נד, טו) "הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול", מי גר אתך בעניותך - הוא דעלך יפול, אבל אידך לא. הרי לך שאין מקבלים גרים כאשר יהיו ימי הטוב, לפי שאין לעשות התחלה מימים טובים, כי בודאי אדם בזה הוא עובד השם יתברך כאשר יראה הטוב. ולפיכך צריך שיהיה תחלתו קודם, ואז יקנה עולם הבא אף בימים טובים: אמנם מה שאמר (שבת קנא ע"ב) שאין בהם לא זכות ולא חובה, אין לפרש כך. כי תינח זכות ליכא, אבל חובה אמאי אינו לימות המשיח. ולפיכך נראה כמו שאמרנו, כי לדעת הברייתא יהיה לימות המשיח העולם בשלימות ובפעל לגמרי, וכאשר העולם בשלימות ובפעל אין בו שנוי כלל, ולמה יחטא, והכל הוא עומד כפי מה שהוא, ואין בו קנין שלימות. ובשביל השלימות שיהיה בעולם יסולק יצר הרע, כי יצר הרע הוא החסרון שהוא בעולם. וכאשר בימי המשיח יסולק יצר הרע, וכדכתיב (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'", לכך אין בו חובה. וכן ממילא כאשר אין יצר הרע אין כאן זכות, כמו שאמרו במסכת יומא (סט ע"ב) כלום בראת יצר הרע רק כדי לקבל אגרא וכו', לכך לא יהיה זכות ולא יהיה חובה: אמנם מכל מקום נראה כי סבירא ליה לברייתא שאין קנין מעלה לימות המשיח, היינו שיקנה מה שירצה כמו שהוא הענין קודם ימות המשיח, שאם ירצה להיות צדיק גדול ולקנות מעלה יתירה, יקנה כל אשר ירצה. אבל לימות המשיח לא יכול לקנות כאשר ירצה, רק כפי אשר סדר השם יתברך, שיקנה כל אחד ואחד לפי מעלתו ומדריגתו, וזה בקיום המצות ועשיית רצונו יתברך. אך שיהיו הכל עובדים את ה' במצותיו, ולא יהיה לאחד מהם כח להוסיף על מה שנברא עליו לקנות מעלה יותר, ולא יהיה תולה בבחירתו לעשות כך, [זה אינו]. כי אין נראה כלל שלא יקנו מדריגה יותר לימות המשיח ממה שהיה להם קודם, כך הוא דעת הברייתא. ופירוש זה נכון וברור: ורש"י פירש שם (שבת קנא ע"ב) דאיירי במצות הצדקה, שלא יהיה זכות במצות הצדקה, לפי שהכל יהיו עשירים, ולכך אין בו זכות וחובה. ואינו נראה כלל, דעל זה לא אמר "ימים שאין חפץ בם" בשביל שאין כאן מצות הצדקה שכולם יהיו עשירים. ועוד, קרא לא איירי במצות הצדקה בלבד, אלא בכל המצות איירי. והא דקאמר (שם) ופליגי אדשמואל, דאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (דברים טו, יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", לא מייתי זה רק דמזה לומדין שיהיה חסרון בעולם, שהרי כתיב "לא יחדל אביון מקרב הארץ", והוא הדין שאר דברים יהיו נוהגים גם כן כמנהגו של עולם. וכן הא דאמר (שבת קנא ע"ב) 'עשה עד שאתה מוצא, ומצוי בידך לעשות', לא איירי לענין הצדקה, רק בכל המצות. והכי פירושו; 'עשה עד שאתה מוצא' המצות, שמא לא יהיה לך פנאי לעשות. ולכך כאשר מוצא ומצוי לך לעשות, עשה המצות. 'ועודך בידך' לעשות קודם ימי הזקנה, כי אז לא תוכל לעשות, כך נראה: ואפילו לשמואל דסבירא ליה דיהיה יצר הרע בעולם, אין ספק דגם שמואל סבירא ליה כי יהיה העולם בשלימות, והכתוב אומר (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'". רק דסבירא ליה דמכל מקום עדיין נמצא היצר הרע, רק שאינו אלא בפרטים, אבל הכלל לימות המשיח יהיו צדיקים ולא רשעים. ויקוים (ר' דברים טו, ד) "אפס לא יהיה בך אביון", כי ימצא פרטים שלא יהיו צדיקים. וזה החילוק שיש בין הברייתא ובין שמואל; כי הברייתא סוברת דבין יחיד בין רבים לא יהיה בהם זכות וחובה. אבל לשמואל בודאי יהיה החטא נמצא ביחידים. ומכל מקום אי אפשר שיהיו חוטאים הרוב, שכבר אמרנו לך כי ימי המשיח הוא שלימות כלל העולם. הרי כי לפי דעת הכל יהיה לימות המשיח הויה חדשה שלא מענין עולם הזה. ולכך נמצא לחכמים (סנהדרין צט. ) שהיו אומרים כי ימי המשיח הוא כמו עולם הזה, לפי שהוא עולם בפני עצמו: ובפרק חלק (סנהדרין צט. ), תניא, רבי אלעזר אומר, ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה, י) "ארבעים שנה אקוט בדור". רבי אלעזר בן עזריה אומר שבעים שנה, שנאמר (ר' ישעיה כג, טו) "והיה ביום ההוא ונשכחת צור מעיר שבעים שנה כימי מלך אחד", איזהו מלך מיוחד, הוי אומר זה משיח. רבי אומר ג' דורות, שנאמר (תהלים עב, ה) "יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". רבי הילל אומר, אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי יחזקיהו. אמר רב יוסף, שרי ליה מרי לרבי הילל, חזקיה אימת הוה - בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני, ואמר (ר' זכריה ט, ט) "גילי מאוד בת ציון הריעי מאוד בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע". תניא אידך, רבי אלעזר אומר ימות המשיח ארבע מאות שנה, שנאמר (תהלים צ, טו) "שמחינו כימות עיניתנו וגו'", וכתיב (בראשית טו, יג) "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". רבי אומר שס"ה שנים, כמנין ימות החמה, שנאמר (ישעיה סג, ד) "כי יום נקם בלבי". תניא אבימי בריה דרבי אבהו, ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה, שנאמר (ר' ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". אמר רב יודא אמר שמואל, ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר (דברים יא, כא) "כימי השמים על הארץ". רב נחמן אמר כימי נח עד עכשיו, שנאמר (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי": וביאור מחלוקתם, כי סבירא לרבי אלעזר כי המשיח אינו רק שיוציא אותם מן הגליות, ואחר שהוציא אותם מן הגליות יהיה הקב"ה בעצמו ובכבודו מנהיג את ישראל. ודבר זה יהיה עוד מעלה יותר, רק כי עיקר ההוצאה מן הגלות הוא על ידי משיח. ולכך ימי משיח ארבעים שנה, כי תהיה ההוצאה מן הגלות עד שיבואו לכלל מנוחה והשקט ארבעים שנה, כמו שהיה כשיצאו ממצרים, שהיו ארבעים שנה במדבר עד שבאו לכלל מנוחה: ומי שאמר שבעים שנה "כימי מלך אחד וכו'" (ישעיה כג, טו), אין הכתוב תולה צור במלך המשיח, דמאי ענין צור למלך המשיח. רק שהכתוב אומר כי תהיה נשכחת צור "כימי מלך אחד", רוצה לומר המלך שהוא מיוחד, ויש לו המשך מלכות כראוי. ואין מי שראוי למלכות כמו מלך המשיח. ולכך אמר "כימי מלך אחד" זהו מלך המשיח. וסוף סוף המשך המלכות שראוי למלך המשיח הוא שבעים שנה. ולפיכך אי אפשר שתהיה מלכות של משיח פחות מן שבעים שנה, שאם לא כן יהיה חסר מלכותו של משיח. וכן למאן דאמר שלשה דורות, שכך ראוי, שעד שלשה דורות נחשב כמו דור אחד, כדכתיב (בראשית כא, כג) "לי ולניני ולנכדי", והם שלשה דורות, דהיינו הוא ובנו ובן בנו יהיה מלכותו. ואם לא כן, היה חסר מלכותו. אבל יותר מן שלשה דורות הוא מלכות אחר: ומה שאמר הילל 'אין משיח לישראל', חס ושלום לא היה כופר במשיח, אבל היה סובר שהשם יתברך יגאל אותם בעצמו. ואם תאמר, אם כן אמאי קאמר 'שרי ליה מריה'. דאין זה קשיא, דכל מי שאומר דבר ונראה סתירה מבוארת בכתוב, נאמר עליו 'שרי ליה מריה'. דבר זה מצאנו גם כן בשאר מקומות. תדע לך, דהא למאן דאמר ימי המשיח ארבעים שנה, או שלשה דורות, מה יהיה אחר כך. אלא אחר שכלו ימי המשיח, יהיה השם יתברך מנהיג אותם, או שישפוך רוחו על כל בשר, ויהיו כולם חכמים כולם יודעים את התורה אחר כך. וכך הוא דעת הילל שאמר ש'אין משיח לישראל', רוצה לומר כי יהיו נגאלים על ידי השם יתברך, ולא על ידי המשיח. ואל תאמר כלל כי לדעת הילל היו כל הבטחות הטובות נאמר על יחזקיה חס ושלום, שלא היו הטובות בימי יחזקיהו כל כך. אך רוצה לומר כי לא יהיה משיח לישראל, כי מעלת המשיח מעלת מיוחדת, שהשם יתברך מפיל שונאיו לפניו. וקאמר שדבר זה לא יהיה לישראל, שכבר אכלוהו בימי יחזקיהו. וכמו דסבירי להו להנך תנאי שיהיה אחר דורו של המשיח, כך סבירא להילל שיהיה בתחלת הגאולה גם כן כך. ולכך קבע דברי הילל אחר דבריהם, והפסיק בדברי הנך תנאי דאמרי כי ימות המשיח גדול מאוד כדלקמן: "שמחינו כימות עניתנו". פירוש עינוי הקצוב, לאפוקי גלות אדום שאין קצבה ידוע. ועוד, כי גלות שאר מלכיות נקרא 'גלות' ולא 'עינוי'. אבל עינוי לא היה רק במצרים, כדכתיב (בראשית טו, יג) "וענו אותם ארבע וכו'". וכנגד זה ימי השמחה, שאלמלא לא היה שמחה כנגד העינוי, היה חס ושלום הרע יותר בעולם מן הטוב, דלא מצאנו ארבע מאות שנה טוב כמו שהיו במצרים ארבע מאות שנה עינוי, כדכתיב מפורש. ואי אפשר שלא יהיה הטוב בעולם כמו הרע. ולפיכך אמר ימי המשיח ארבע מאות שנה: ולמאן דאמר שס"ה שנה, הוא ענין גדול מאוד. כי הגאולה האחרונה בערך הגאולה הראשונה, היא כמו ערך החמה אל הירח. וזה כי הלבנה היא מאירה וחוזרת ומאפלת, וכך היתה גאולה ראשונה, שאחר הגאולה היה חושך של גלות, כמו הלבנה שמאירה וחוזרת ומאפלת. אבל הגאולה האחרונה שהוא תמיד, ואין לה הפסק, לכך גאולה אחרונה נגד החמה, שהיא נשארת כך תמיד בלא שנוי. ולכך אמרו כי ימי המשיח שלש מאות ששים וחמש שנים, נגד ימי החמה. וכן תמצא במדרש (שמו"ר טו, כג), "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור, שנאמר "החודש הזה לכם". הלבנה שלשים יום, ומלכות ישראל שלשים דור. הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חודש, וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום שלה - מתמלא, ומט"ו ואילך מתחסר, ובשלשים אינה נראת. כך ישראל, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר כו'. ומפני כי הלבנה יש לה כל יום אור בפני עצמו, ולכך היה הגאולה ל' דורות כנגד הלבנה, לא שלשים שנה. כי כן כל דור ודור הוא בפני עצמו. אבל הגאולה האחרונה שס"ה שנה: ולמאן דאמר שבעת אלפים שנה, שנאמר (ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה". פירוש שמחה שלימה, שהרי החתן ראוי שיהיה לו שמחה שלימה עם אשתו, לכך שמחתו שבעת ימים. ויומו של הקב"ה אלף שנה (ב"ר ח, ב), וזה הזמן ישמח השם יתברך עם ישראל שמחה שלימה, שבעת אלפים שנה. שכל שבעה הוא מספר שלם, וזה ידוע. ולמאן דאמר מיום שנברא העולם וכו'. פירוש, כי ימות המשיח עולם בפני עצמו, ולכך הוא שקול כמו מן בריאת עולם עד המשיח. אף על גב כי שמואל אמר (שבת קנא ע"ב) אין בין עולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות, מכל מקום מדאמר שמואל 'אין בין עולם הזה לימות המשיח', משמע דכל אחד נחשב עולם בפני עצמו. ולמאן דאמר מן המבול, לפי שנחשב עולם חדש מן המבול ועד עתה. וכאשר נאמר כי עולם המשיח עולם בפני עצמו, שוה עולם המשיח לעולם שלפניו. וזה העולם הוא מן המבול עד עכשיו, שזה נחשב עולם חדש בפני עצמו, וכזה יהיה ימות המשיח. ודבר זה מבואר: ==פרק מז== החבור שיהיה לעתיד לישראל בהקדוש ברוך הוא יהיה לנצח, ולא יוסר הקשר הזה, ולא ינתק. ודבר זה מבואר בנחמות ישראל על ידי נביאיו, כמו שאמר הנביא הושע (ב, כא) "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". הרי אמר כי החבור הזה, שהוא הארוסין, יהיה חבור עולמית, לא כמו שהיה בראשונה. ובכתוב הזה כתיב "וארשתיך" שלש פעמים; "וארשתיך לעולם", "וארשתיך בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", "וארשתיך באמונה" (שם שם כב). וביאור ענין זה, שהחבור הזה שיהיה לעתיד הוא בשלשה פנים; האחד, שיהיה החבור הזה נצחי. השני, שיהיו ישראל דבקים בכל מדותיו יתברך. הג', שיהיה חבור גמור. שאף אם החבור הזה כולל בכל מדות, באולי אינם דבקים בחבור גמור, שאינם דבקים ברחמים גדולים, וכן בחסד, וכן שאר המדות. ולפיכך אמר "וארשתיך לי לעולם", שיהיה חבור זה נצחי. ואמר עוד "וארשתיך בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", כי אלו דברים שהם הצדק והמשפט והחסד והרחמים כוללים מדות השם, כאשר תדע דברים אלו מאוד. שאין ספק כי החסד והמשפט כל אחד דבר בפני עצמו. וכן הרחמים והצדק, כמו שיתבאר ענין אלו דברים בסמוך (ד"ה וביאור ענין). ואחר כך אמר "וארשתיך לי באמונה", שהענין הזה רוצה לומר חבור גמור. וזה מעלה בפני עצמו, כי מה שאמר "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", אין זה רק שישראל יהיו דבקים בו יתברך בכל המדות. אבל לא זכר עדיין שהחבור הזה חבור גמור, כי אף אם החבור בכל המדות, אפשר כי אין זה ברחמים גמורים. ולכך אמר "וארשתיך לי באמונה", שלשון זה רוצה לומר חבור גמור. ואם כן הוא חבור ברחמים גמורים, וכן בחסד, שעל זה יפול לשון אמונה, כאשר הוא חבור גמור, ודבר זה מבואר: ובמדרש (דב"ר ג, ז), אמר רבי שמעון בן חלפתא, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא למטרונה, והכניסה לו שני אריסין, אף המלך זקף לה שני אריסין כנגדן. אבדה מטרוניתה את שלה, אף המלך נטל את שלו. לימים עמדה וכשרה את עצמה, והביאה אותם שני אריסין. אף המלך הביא את שלו. אמר המלך אלו ואלו יעשה עטרה, ויתנו בראשה. כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין, "כי ידעתיו למען אשר יצוה ביתו לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). אף הקדוש ברוך הוא זקף לו חסד ורחמים, "ושמר לך ה' אלקיך את החסד ואת הרחמים". אבדו ישראל את שלהם, "ההופכים משפט לרשע וצדקה ללענה", אף הקדוש ברוך הוא נטל את שלו, "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים" (ר' ירמיה טז, ה). עמדו ישראל וכשרו את עצמם, דכתיב (ישעיה א, כז) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אף הקדוש ברוך הוא מביא את שלו, שכן כתיב (ישעיה נד, י) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא, אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשיהם של ישראל, שנאמר (הושע ב, כא) "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", עד כאן: וביאור ענין זה, כי השם יתברך הוא משפיע החסד, ומרחם על עולמו. והחילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם. ואלו שני דברים הם מן השם יתברך אל התחתונים. ודבר זה כאשר ישראל עושים המשפט והצדק, אשר דבר זה ראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, כי אם לא יעשה משפט הרי יוצא מן הדבר שהוא מחויב לעשות. וכן הצדק, הוא ראוי שיעשה הדבר שהוא צדק. וכאשר למטה עושים מה שראוי להם לעשות למטה, גם השם יתברך עושה להם מה שראוי לעשות, והוא החסד והרחמים. ולכך אמר 'אלו ואלו יעשו עטרה בראשה'. כי העטרה בראשה מורה שיש בה מלכות, ולכך ראויה אל המלך. וכאשר יש להם המשפט והצדק והחסד והרחמים, ראוים להיות דבקים בו יתברך, כמו שאמר "וארשתיך וגו'". והרי הוא מבואר ענין החבור לעתיד שיהיה לישראל עם השם יתברך; שיהיה החבור נצחי, ויהיה בכל מדותיו, ויהיה חבור גמור, שאלו מעלות כוללות הכל: כאשר תבין דברי חכמה עמוקה מאוד, תדע כי אי אפשר להיות לעתיד פירוד בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין ישראל, שהם עלולים, מן השם יתברך. ודבר זה התבאר לך ממה שאמר הנביא ירמיה (ירמיה לא, ל-לא) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם נאם ה' וגו'". וביאור ענין זה, כי בעולם הזה הגשמי אין כאן החבור הגמור, כי העולם הזה הגשמי נפרד ונבדל מן השם יתברך, שהוא העלה. לכך ישראל לא היו חוזרין אחר השם יתברך להיות דבקים בו, מצד כי ישראל הם בעולם הגשמי הזה שהוא נבדל. עד כי לעתיד, שיהיה העולם הזה בלתי גשמי חמרי, ואז ישראל אי אפשר להם בלא זה. ובעולם הזה השם יתברך היה מחזיר אחר ישראל. וכשיגיע הסוף, שיהיה סלוק הגשמי, יהיה החבור לגמרי. רק ישראל, מפני שהם בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד מן השם יתברך, אינם מחזירים אחר השם יתברך. עד לבסוף, שאז יסולק ההבדל הזה: וזה שאמר הנביא הושע (ר' הושע ב, יח) "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי". פירוש, כי שם 'איש' ו'אשה' נקראו כאשר יש לאיש ואשה חבור ביחד, ושם י"ה הוא מחבר אותם בחבור גמור. אבל שם 'בעל' נקרא על שם שהוא בועל אותה ופועל בה. והרי תמצא "ובעלה" (דברים כד, א) שהוא לשון פועל, ולכך הדבר הזה הוא מצד האיש הפועל בנקבה. וכיון שהוא מצד הדבר הפועל החבור, אפשר שיהיה פירוד לדבר זה מצד ישראל. אבל שם 'איש' לא נקרא מצד שהוא פועל בה, רק מצד חבורם יחד. וחבור שלהם מצד עצמם, לכך אין בטול לזה. ולכך אמר "ביום ההוא תקראי אותי אישי ולא בעלי". ומעתה תבין הכתוב אשר אמר (ירמיה לא, לא) "אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם". שבשביל כי הקדוש ברוך הוא היה פועל בהם החבור, וזהו חבור עלה אל העלול, ואין כאן קישור וחבור גמור, "הפירו הברית". אבל לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם חבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך: ובפסחים בפרק האשה (פז. ), "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי" (הושע ב, יח), 'אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה', שהיא כבר אצלו, ואין כאן פירוד והבדל כלל. 'ולא ככלה בבית אביה', שיש כאן הבדל והפרש. וכאשר ישראל בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד ונבדל במה מן השם יתברך, נקראים שהיא בבית אביה, ולא בית חמיה. אבל לעתיד, כאשר לא יהיה העולם גשמי כמו שהוא עולם הזה, ואז יהיו נקראים 'ככלה בית חמיה'. לכך אמרו במדרש "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא), בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, שנאמר "נקבה תסובב גבר". וביאור ענין זה כמו שפרשנו, כי כאשר יסולק ולא יהיה כאן הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא כאשר אין כאן הבדל, ואי אפשר שיהיו זולתו יתברך כלל, והבן הדברים האלו מאוד. וזה שאמר הושע הנביא (ר' הושע ג, ה) "ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". והרי ביאר כל מה שאמרנו למעלה, כי באחרית הימים (ו)ישובו אל ה' ויבקשו אותו, כי אז יתדבקו ישראל העלול בעלה, לא העלה בעלול. והבן הדברים הנכבדים האלו מאוד, ואז תמצא שאי אפשר שיהיה בטול אל החבור הזה: ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחפזון כי בחפזון יצאת ממצרים". ובגאולה אחרונה כתיב (ר' ישעיה נב, ב) "כי לא בחפזון תצאו משם וגו'", ולמה החלוף הזה. ובמכלתא (שמות יב, יא) "כי לא בחפזון תצאו", לפי שנאמר בגאולת מצרים "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר, זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיה"ש ב, ח) "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים". יכול אף לעתיד [לבוא] כן יהיה בחפזון, תלמוד לומר "כי לא בחפזון תצאו", עד כאן. וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שנוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן: ==פרק מח== בזה הפרק נוסיף ביאור שלא יהיה השתנות לגאולה העתידה, והיא נשארת קיימת לעולם ולעולמי עולמים. כבר התבאר לך כי הגאולה האחרונה היא שלימות העולם, ולפיכך היא באחרית הימים. שכל דבר מתהוה בזמן הראוי לו, ואין זמן יותר ראוי אל השלימות רק זמן האחרון, מפני ששלימות הדבר הוא בא בסוף. ודבר זה ידוע, כי הדבר אשר מתהוה ויוצא אל הפעל, שלימות אותה ההויה באה בסוף הויה. ולפיכך ראוי שתהיה הגאולה האחרונה - שהיא שלימות העולם - בסוף, וכמו שהתבאר פעמים הרבה. והדבר שהוא ידוע, שהדבר שהוא שלם לגמרי אין לו הפסד כלל, שהדבר יפסד מפני החסרון, שהחסרון הוא העדר שבו, ומביא אותו אל ההפסד לגמרי. אבל הדבר השלם, ואין חסרון בו, לא יבא לכלל העדר, והוא מקוים לעולם. ולכך הגאולה האחרונה, שאז יהיה העולם שלם לגמרי, לא יהיה לה הפסד: ובמדרש "שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ" (ישעיה מב, י), "כי גאל ה' עבדו יעקב" (ישעיה מח, כ), כל השירות כולן קרואות בלשון נקיבה; כשם שהנקיבה יולדת וחוזרת ויולדת, כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד. אבל התשועה העתידה להיות, אין אחריה שעבוד. לכך נקראת בלשון זכר, שנאמר (ירמיה ל, ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו". שכשם שהזכר אינו יולד, כך התשועה העתידה לא יהא אחריה שעבוד, שנאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד", עד כאן: וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי השירה מורה על שהדבר הוא שלם, ומצד השלימות שבו הוא אומר שירה. הפך האבל שיש לו העדר וחסרון, ומפני כך הוא יושב ודומם. ומכל מקום אפשר כי שלימות שלו אינו שלם לגמרי מכל וכל, והוא דומה לנקיבה, עם שהוא אדם אשר בריאתו שלימה, ומכל מקום אינה שלימה לגמרי בערך הזכר. ודומה לזה הגאולות הראשונות, נמצא בהם החסרון, כמו שנמצא החסרון בנקיבה בערך הדבר שהוא שלם. והיינו דאמר שהשירות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, שהנקיבה יולדת. וביאור ענין זה, שהנקיבה שהיא יולדת הוא מפני חולשתה, שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקיבה. וראיה לזה, כי אותה שאינה יולדת נקראת 'איילונית', מלשון איל. ו'איל' לשון קושי, מלשון (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". וכל דבר שהוא חלש, יש לו השתנות. ולכך הנקיבה יולדת, מפני שהלידה היא השתנות אל האשה. והאיילונית אין השתנות לה, נקראת 'איילנות' שהיא קשה כמו דוכרנית. ואין לה לידה, שהקשה לא יקבל השתנות. ומפני כך הגאולות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, אשר לחולשתם יש השתנות אל הגאולות הראשונות. אבל גאולה אחרונה אין השתנות לה, ולכך נקראת בלשון זכר, שאין השתנות לזכר: ועוד תבין גם כן, כי הגאולות הראשונות לא היה לה[ן] מעלה הנבדלת לגמרי. ולפיכך השירה בלשון נקיבה, שהיא חומרית. אבל לעתיד השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה הבלתי גשמית. ומפני זה גם כן הגאולות הראשונות כלם היה להם שנוי, שהדבר אשר הוא חמרי, או מתיחס אל החומר, יש לו שנוי, כאשר ידוע מענין החומר. אבל הגאולה האחרונה יהיו העולם נבדל לגמרי, ולכך הגאולה האחרונה השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה שאינה גשמית, ולא אל החומר כלל. ודבר שהוא בלתי חמרי הוא אין לו שנוי, רק עומד קיים מבלי שנוי: ובמדרש "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא, יב), אמר רבי אבא בשם רבי שמעון בן לוי, משל למלך שכעס על מטרונה, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים בקש להחזירה. אמרה, יכפיל כתובתי, ואחר כך הוא מחזרני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסיני אמרתי לכם פעם אחת (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". דבר אחר, בסיני קבלו שני "אנכי", "ה' אלקיך", "אל קנא" (שמות כ, ה), ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנחם בשני "אנכי". דבר אחר, ב"אנכי" בראתי את העליונים ואת התחתונים, "אנכי עושה כל" (ר' ישעיה מד, כד). ב"אנכי" בראתי אדם, "אנכי עשיתי הארץ ואדם עליה" (ר' ישעיה מה, יב). ב"אנכי" דברתי עם אברהם, "אנכי מגן לך" (בראשית טו, א). ב"אנכי" דברתי עם יצחק, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' בראשית כו, כד). ב"אנכי" דברתי עם יעקב, "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). ב"אנכי" העליתיו, "ואנכי אעלך גם עלה" (שם). ב"אנכי" נגליתי על משה, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' שמות ג, ו). ב"אנכי" שמתי הדבור עם פיו, "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד, יב). ב"אנכי" נתתי הדברות, "אנכי ה' אלקיך". ב"אנכי" הולכתיה במדבר, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז). ב"אנכי" אני בונה ציון, "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך" (ישעיה נד, יא). ב"אנכי" אני מביא גואל, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג, כג). ב"אנכי" אני מנחם אתכם, "אנכי אנכי הוא מנחמכם". זהו שאמר הכתוב (הושע ו, א) "כי הוא טרף וירפאנו", לפי שנאמר (איכה א, ב) "אין לה מנחם מכל אוהביה", וכל מקום שנאמר "אין לה" הוה לה, לכך נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", עד כאן: במדרש זה רמזו כל אשר אמרנו. ורצו בזה כי מלת "אנכי" מורה על עצם הדבר. והפרש בין מלת "אני" ובין מלת "אנכי", כי מלת "אנכי" הוא מורה על עצמו של המדבר, כאילו אמר 'אני עצמי עשיתי זה'. אבל "אני" מורה על המדבר בעדו בלבד, ואין בלשון הזה שיהיה משמע על עצמו. והוא הפך מלת 'אתה', כי מלת 'אני' למדבר בעדו, ו'אתה' לנוכח. והתי"ו דגושה, היא הבלעת הנו"ן של "אני", ובתרגום 'אנת'. אבל מלת "אנכי" אין לו נוכח. מזה תראה שאין המלה מורה על המדבר בעדו בלבד, שאם היה מורה על המדבר בעדו בלבד, היה נמצא גם כן לשון נוכח בלשון זה. אבל המלה הזאת מורה על עצמו של המדבר, כלומר אני עצמי עשיתי זה. ולכך לא בא לשון נוכח בלשון זה, כי דוקא המדבר בעדו מרמז בלשון "אנכי" על עצמו, לא כאשר מדבר אל הנכח. וכאשר אמר "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב), כאילו אמר אני עצמי אלקיך. ובמקום הזה נאמר על העלה הראשונה, שהוא בעצמו אלקיך, ולא שמסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם. ובשביל כי עצמו הוא אלקיך הנה זה בעצמו הוא הכתובה שכתב לישראל, שהוא יתברך אלקיהם, ואם כן יהיה להם שכר גדול: ולא נאמר רק "אנכי" פעם אחד. וזה מפני שאף שהשם יתברך עצמו אלקיהם, ולא נתן להם לשום שר ולשום מלאך, לא היה זה - מה שהוא בעצמו אלקיהם - מחויב מוכרח. ולפיכך היה שנוי לדבר הזה, ונפרד השם מהם. אבל לעתיד כתיב "אנכי אנכי" שתי פעמים, ודבר זה מורה כי השם יתברך יהיה אלקיהם הוא מחויב ומוכרח. כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום (פסחים סא. , וש"נ) 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה. אבל בסיני לא אמר רק פעם אחד "אנכי", ולא היה זה מוכרח, ולדבר זה היה פירוד. ולכך אמר שהוציא אותה מתוך פלטין שלו, כלומר שהיה פירוד לדבר זה. ולעתיד יהיו חפצים ישראל שלא יהיה פירוד אל חבור הזה, ולכך אומרים ישראל יכפול לי כתובתי. כלומר שיהיה לישראל יותר מעלה ממה שהיה קודם, עד כי לא יהיה לישראל עוד פירוד כלל. והכפל הוא החוזק אל החבור הזה, כי שנה עליו הכתוב לעכב שלא יהיו פירוד לעולם. והדברים האלו מבוארים למי שיבין דברי חכמה: ומפני כי התורה לא תוסר ולא תשתכח מישראל, לכך בסיני ששם היה קבלת התורה, נאמר שני פעמים "אנכי". כי הכפל מה שכתוב (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", "אנכי אל קנא" (שמות כ, ה). אבל הלשון הראשון שאמר כי בסיני לא אמר רק "אנכי" פעם אחד, לא חשיב "אנכי אל קנא", שהוא נאמר לרעה. וסבר כי סוף סוף היה פירוד אחר כך, ולכך לא כתב שם הכפל. אבל לעתיד שיהיה קיים תמיד לא יוסר, כתב שני פעמים "אנכי". ואמר דבר אחר 'באנכי בראתי וכו''. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי בלשון "אנכי" הכל, לפי שהוא מורה על עצם של המדבר. ולפיכך ב"אנכי" ברא הכל, כי מאמתת עצמו נברא הכל. לכך מנחם את ישראל בלשון "אנכי", לומר שהנחמה שלעתיד בה הכל, ויהיו ישראל מנוחמים בכל. ודברים אלו באמת עמוקים מאוד, אי אפשר לפרש דבר זה יותר, רק אם יבין הדברים מעצמו: ==פרק מט== אמר יהודה בן לאדוני אבי בצלאל זכרונו [לברכה] לחיי העולם הבא, הנחמות העתידים לבא על ישראל ועל ירושלים, אל יעלה על דעתך ואל יבא במחשבתך דבר שהוא מחשבת און שאפשר הספור, ויבא בהם הדבור על שפתי בן אדם, ואף שישלוט בהם המחשבה ויתפוס בו הרעיון ענין הנחמה, כי דבר זה אי אפשר והוא מן הנמנעות. ואם יבא בדעתך ויעלה דבר זה על מחשבתך, תשים לנגדך ואל יסור מעיניך הצרות אשר היו בעם ה'. וכי אפשר שיבא בהם המספר וישלוט בהם המחשבה, עד כאשר ישים האדם המחשבה על זה - הלא ישתומם, ורעיוניו יבהלו, ולבו ידום ויחרוש בקרבו. כי אם יהיו נאמרים בספור, לא יפול בהם אמונה בלב, ויאמר האומר הלא זה דברי חידה, ולא היה, אך ממשיל משלים הוא. ואם היינו חס ושלום מזרע זרים, לא זרח כבוד ה' אלקי ישראל עלינו, ולא ראינו אור תורת אלקינו, היו הדברים קשים להאמין את אשר עבר על נפשנו בגלותינו ועד עתה. אך אנחנו בני אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, זרע קדושים שורש אמת: כי לפי הדעת והשכל, אם יבואו עליו כל האומות בעולם, מבלי יכולת לזוז האילן הזה הבנוי על שרשי האמת, תקוע בארץ, ועל יובל ישלח שרשיו, מתפשטין בכל רוחות העולם, שתול על פלגי מים היוצאים מן העדן. המשפט נותן והדעת מחייב שלא יעקר אותו, ולא ישלוט בו יד האדם לזוז אותו ממקומו, ולא יבאו עליו בצורת. אף אהבת עולם אהב עמו לתת להם חקים ומשפטים, לא עשה כן לכל גוי. עם עוללים ויונקים דיבר, ולעיני אמהותיו נגלה כבודו, והיו בשלום סכו ומעונתו בציון (תהלים עו, ג). זנח מרכבת כבודו, ומחשמלי זוהר ירד, גם שמים לא זכו בעיניו (איוב טו, טו), ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד, יח), ובין מצוקי ארץ ישב. נפלאת הוא בעיני כל באי עולם: ועתה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו (ירמיה ז, יב), בו שלטו ערלים, בו נכנסו טמאים, נתנו אותו שממה בחמודותיו, לאל זר, הבלי הגוים כבדוהו. ולקדישין עליונים חלקו בהם דינין; אלו נהרגין, ואלו נשרפין, גם אלו הלוקין והגולין, זה ימים ועידן עדנין. גם שם לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, לא נתנו להם אדמה טמאה לשבת ולנחלה, ויתהלכו מגוי אל גוי. לא היה אומה ולשון אשר לא עלה עולם עליהם, עד כי השביעו נפשו מהם, והיה להם לזרא, ותקיא נפשם גם אותם, ובזה הלכו מדחי אל דחי, ונדחו עד קצה השמים. ועתה אם בריאה יברא ה', שמים וארץ חדשה, אין לנו לשבת ומקום לנוח, עד אל אשר בשם "בני אל חי" (הושע ב, א) נקראו, אומרים (ר' ישעיה נב, יא) "סורו סורו טמא אל תגעו". בשבתם אתם נתנו עליהם חוקים חדשים, מקרוב באו. הלא בתורת משה עבד ה' [כתיב] לשום לבניו פאר על ראשם לכבוד ולתפארת, ונגד לבם חותם הקודש, ובבגדיהם צבע כסא הכבוד, והכל לפאר ולהדר ולרומם הוד מיחדיו ומעידיו. ועתה אם תורה חדשה ניתן על ידי זרים, לשום תחת פאר התפילין כובע כרום זולת, ותחת חותם קודש נגד לב - חותם זר מגונה, ותחת יקר כבוד, בעטיפות אבל על שפם יעטה. הלא אם כל האגמים דיו, וכל קני הים קולמסין, וכל שמים יריעות, וכל בני אדם סופרים, לא יספיקו לכתוב התלאות והצרות המשונות יוצאים חוץ לטבע ומנהגו של עולם אשר עברו על עם ה': ועתה ה' אלקינו, אבינו אתה, ושמך הגדול נקרא על בניך, למה יתחלל שמך הקדוש והנורא על ידי בניך לאמר, אם "בני אל חי" אתם, למה מעלים עיניו ממכם כל הימים, וכצאן לטבח יובל, ניתנו בידי זרים. אם אבותינו ואנחנו חטאנו לך, הלא בידך אנחנו להעבירנו, ומה לנו בעולמך להתחלל שם קדשיך על ידי בניך. לכן בקשתינו מלפני כסא כבודך, שאל תתן אותנו בידי זרים, ולהיות למשל ולשנינה בין כל העמים, וחוס עלינו והוציאנו מידי זרים: ובמדרש (ילקו"ש ישעיה רמז תמג), "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" (ישעיה מ, א), כתיב (תהלים מה, ח) "אהבת צדק ותשנא רשע", רבי עזריה בשם רבי יודא בשם רבי סימון פתר קרא בישעיה; אמר ישעיה, מטייל הייתי בבית תלמודי "ואשמע את קול ה' אומר וגו'" (ישעיה ו, ח). אמר, שלחתי את עמוס, והיו קורין אותו פסילוס. אמר רבי פנחס, למה נקרא שמו 'עמוס', שהיה עמוס בלשונו. אמרו, הניח הקדוש ברוך הוא את עולמו, ולא השרה שכינתו אלא על הדין פסילותא, על הדין קטוע לישנא. שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי, כמו דאמר (ר' מיכה ד, יד) "בשבט יכה על הלחי". מעתה את מי אשלח, ומי ילך לנו. "ואומר הנני שלחני" (ישעיה ו, ח). אמר ליה הקב"ה, ישעיהו, בני טרחנים הם, סרבנים הם, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם. אמר על מנת כן, "גווי נתתי למכים" (ישעיה נ, ו), ואיני כדאי שאלך בשליחותך אצל בניך. אמר ליה הקב"ה (היא) ישעיהו "אהבת צדק", אהבת לצדק את בני, "ותשנא רשע" שנאת מלחייבם, "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך" (תהלים מה, ח). מהו "מחבריך", אמר ליה הקב"ה, חייך שכל הנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, שנאמר (מ"ב ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע", ורוח משה על שבעים זקנים. אבל אתה מתנבא מפי הגבורה, הדא הוא דכתיב (ר' ישעיה סא, א) "רוח ה' עלי". ולא עוד, אלא שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות, אבל אתה מתנבא נבואות כפולות; "עורי עורי" (ישעיה נא, ט), "התעוררי התעוררי" (ישעיה נא, יז), "שוש אשיש" (ישעיה סא, י), "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), עד כאן: כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד המקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן. ולפיכך היה מצדיק ישעיהו את ישראל, ואמר, אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום מצד עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלקית, ולכך אין חטא בהם מצד עצמן, רק מצד המקרה, דהיינו מצד היצר הרע, כמו שהתבאר למעלה בפרקים הקודמים. וזה היה מורה על מעלת ישעיה הנביא, שהיה לו צורה אלקית גם כן, לכך היה משבח את ישראל מה שצורתן נבדלת. . ואמר שאיני כדאי להיות הולך בשליחותך אצל בניך, מפני מעלת הצורה של ישראל שהיא אלקית. ולפיכך אמר, כל הנביאים קבלו נבואתם נביא מפי נביא, וזה כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא. לפיכך כל הנביאים שלא היה צורתן כל כך נבדלת מן החומר, היה מבדיל החמרי בין השם יתברך ובין האדם, לכך היה צריך לקבל נבואה שלהם מנביא אחר. אבל ישעיה שהיה נפשו שהיא צורתו נבדלת, ולא היה החומר שלו מסיך ומבדיל בין השם יתברך ובין האדם, אין לו אמצעי, ומקבל הנבואה מן השם יתברך בעצמו. וכן מה שהיה (מקבל נבואתו על ידי אמצעי) [מתנבא בנבואות כפולות], הכל ענין אחד, וטעם אחד להם, כמו שהתבאר: ובמדרש, חטאה בכפלים "חטא חטאה ירושלים" (איכה א, ח), ולקו בכפלים "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה" (ישעיה מ, ב), ומתנחמים בכפלים "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א). וביאור זה - כפל חטא של ישראל, כי לפי מעלת צורתן האלקית, אין ראוי שיהיה בישראל חטא. כי האומות שחוטאים מפני שעצמן הם בעלי חומר, לכך לא נחשב החטא שלהם בכפל, כמו החטא של ישראל שנחשב חטאם בכפל, כי הכפל מורה על הצורה. כי אצל האומות הצורה בטילה אצל החומר, ולכך אין להם מדריגה שניה, רק מדריגה חמרית בלבד. אבל ישראל בעצמם יש להם מעלת הצורה, ולכך חטאם בכפל מצד הצורה, שהיא שנית על מדריגת החומר. ולקו בכפלים, פירוש, כשם שחטא שלהם אינו לפי מעלת צורתם הנבדלת, שאין ראוי שיהיה בהם חטא לפי מעלתם הנבדלת, ולכך לקו בכפלים, שכל מכות היה שלא בטבע, כי היו מכות מופלאות ומבדלות גם כן, כפי מדריגת הצורה. וכן מתנחמים בנחמות כפולים. והם נחמות שהם שלא בטבע, וכולם הם נחמות אלקיים שראויים אל מעלת הצורה, והם נקראים 'נחמות כפלים'. כי הדבר שהוא לפי הטבע החמרי הוא ענין אחד, ושלא כטבע הוא כפל, לכך היו דוקא הנחמות כפולות: ובמדרש, חטאו בראש "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד), ולקו בראש "כל ראש לחלי" (ישעיה א, ה), ומתנחמים בראש "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג). חטאו בעין "ומסקרות עיניהם" (ר' ישעיה ג, טז), ולקו בעין "עיני עיני ירדו מים" (איכה א, טז), ומתנחמים בעין "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח). חטאו באוזן "ואזניהם הכבידו" (זכריה ז, יא), ולקו באוזן "ואזניהם תחרשנה" (מיכה ז, טז), ומתנחמים באוזן "ואזניך תשמענה כו'" (ישעיה ל, כא). וביאור ענין זה, כי כל ענין ישראל הוא בדקדוק גמור. שאם חטאו ישראל באבר אחד, אותו דבר נלקה, ואותו דבר חוזר להרפא, ובזה נתרפאו לגמרי. ואם חטאו באבר זה, ובאה המכה על ענין אחר, לא נתרפא החטא לגמרי, מאחר שלא הוכה באותו אבר שהיה בו החטא. לכך באותו דבר שחטאו בו נלקו, ובו נתרפאו: ==פרק נ== כבר בארנו, כי אף למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, שאין דעתו לומר שלא יהיה דבר יותר רק שלא נהיה אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים ולא יותר, כי דבר זה אין לומר כלל. אבל לא יהיה העולם מוטבע בחומרים כאשר הוא עתה, ויסתלק היצר הרע מן האדם, ויטו הבריות לב אחד לעבוד את יוצר הכל. כי למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות, יהיה העולם נוהג על פי טבעו ומנהגו בדברים הטבעיים, ולא יהיה נוהג שלא על פי הטבע, רק יהיה נוהג בדברים אשר הם אפשר בטבע, רק שיהיו הכל צדיקים: וכך לענין הברכה, אין ספק שיהיה ברכת הארץ הקדושה בכל, שהיא מוכנת לברכה בכל, אם לא שהחטא גורם. ובספרי (ספרא ויקרא כו, ד) "ונתתי גשמיכם בעתם", בלילי שבתות. אמרו בימי שמעון בן שטח, היו גשמים יורדין מלילי שבתות עד לילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני זתים, ועדשים כדנרי זהב. צררו מהם חכמים והניחו דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם. וכן אומר (ר' ירמיה ה, כה) "כי אם עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם", עד כאן. הרי הברכה מוכנת לה הארץ, אם לא היה החטא. ואם כן בזמן המשיח תהיה הברכה בארץ, כאשר הארץ מוכנת בעצמה. וכתיב (ויקרא כו, ד) "ונתנה הארץ יבולה", לא כדרך שעושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם. מנין אתה אומר שתהא השדה נזרעה ועושה פירות בת יומא, תלמוד לומר (תהלים קיא, יד) "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר (בראשית א, יא) "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע", ביום שנזרעה בו עשתה פירות. "ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כו, ד), לא כדרך שעשתה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. מנין אתה אומר כי יהא אילן נוטע ועושה פירות בת יומא, תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר (בראשית א, יא) "עץ פרי עושה פרי למינו", בו ביום היה עושה פירות. מנין שאף העץ עתיד להיות מאכל, תלמוד לומר "עץ פרי". אם לומר שעושה פירות, הרי כבר נאמר "עושה פרי". אם כן למה נאמר "עץ פרי", אלא מה פרי מאכל, אף העץ מאכל. מנין שאף אילני סרק עתידין להוציא פירות, תלמוד לומר "ועץ השדה יתן פריו", עד כאן. הרי כי לעתיד, כאשר יסתלק החטא מבני אדם, האדמה אשר אררה השם בשביל חטא אדם (בראשית ג, יז), תחזור לקדמותה ולברכתה, כאשר היה קודם שחטא האדם. ולמאן דאמר אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, לא יקשה מה שאמר כאן כי תוציא הארץ פירות כל יום ויום, כי דבר זה לא נקרא נס, שהרי היה בתחלת בריאת העולם אם לא היה החטא. והרי לפעמים גם כן היה חדוש שהיו החטים ככליות. ואין דבר כמו זה נקרא שנוהג העולם שלא בטבע: ובמסכת שבת בפרק במה מדליקין (ל ע"ב), יתיב רבן גמליאל ודרש, עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר (ירמיה לא, ז) "הרה ויולדת יחדיו". לגלג עליו אותו תלמיד, אמר "אין חדש תחת השמש" (קהלת א, ט). אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה תרנגולת. ותו יתיב רבן גמליאל ודריש, עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר (יחזקאל יז, כג) "ונשא ענף ועשה פרי", מה ענף בכל יום, אף פרי בכל יום. לגלג עליו אותו תלמיד ואמר, והכתיב "אין חדש תחת השמש". אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה צלף. ותו יתיב רבן גמליאל ודריש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר (תהלים עב, טז) "יהי פיסת בר בארץ". לגלג עליו אותו תלמיד ואמר, "אין חדש תחת השמש". אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה כמהין ופטריות, וכלי מלת - נברא קורא, עד כאן: הנה רבן גמליאל באר לנו כי כל שלשה חלקים המוציאים תולדות על ידי ברכת השם יתברך, כי האדם מוציא תולדות, [והעץ מוציא פירות], והארץ מוציאה פירות. כולם לעתיד בהסתלק החטא יסולק מהם גם כן החסרון, ויתברכו להוציא בכל יום ויום, והעץ יוצא פירות כל יום, והארץ תוציא דברים אשר הם שלימי בריאה. ויש לך להתבונן מאוד, כי אצל האדם ואצל פירות העץ אמר שיהיו מוציאים תולדות כל יום, ואצל הארץ אמר שתוציא דברים שלמים. כי זכר אצל כל אחד ואחד מה שראוי לו; כי האדם והעץ השדה יותר שלם, והדבר השלם מעכב ומשהה תולדתו ביותר. והארץ היא ממהרת להוציא תולדות, ומוציאה פרחים וצמחים כל שעה, רק שאינם שלמים, כי הארץ בעצמה היא אדמה ועפר. ועל זה אמר כי הארץ תוציא דברים שלמים, ולא תוציא הארץ דבר חסר: וגם זה אינו קשיא למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות כאשר ימצא כך, שהרי היה נמצא דבר זה גם כן בבריאת עולם, שחוה ילדה ליומא (רש"י בראשית ה, א), וכן עץ פרי ליומא. ולעתיד לפי מדריגת העולם ומעלתו, שיהיה מתברך מן השם יתברך, אין זה שלא בטבע כאשר יחזור העולם כמו שהיה בראשונה. ומפני שלעג התלמיד ש"אין כל חדש תחת השמש", במה שהעולם הזה הוא עולם אחד עם עולם המשיח, ומאחר שהוא עולם אחד, אין ראוי שיהיה נמצא בו חדוש כמו [זה], שאם כן היה זה העולם מחולק. ואף כי לפי ענין הנס ימצא כך לפעמים, מכל מקום אינו דומה אל הנס, במה שהנס הוא לצורך שעה. אבל דבר שאינו לצורך שעה, אינו כך. ולכך אמר אותו התלמיד ש"אין חדש תחת השמש". ולכך הראה לו לאותו תלמיד תרנגולת שמולידה ביצה בכל יום. וכן דברים שצומחים כל יום, ודברים שהארץ מוציאה, והם שלמים ואין צריכין תקון. ומעתה אין לומר "אין חדש תחת השמש", כי דבר זה היה קשיא אם לא היה נמצא כלל בעולם, שאז יאמר "אין חדש תחת השמש". אבל כיון שמצאנו גם עתה דבר זה בעולם, אף אם לא היה נמצא במין זה עצמו, רק במין אחר, אין זה נקרא 'עולם חדש': ועוד אפשר לומר ולפרש, כי מה שאמר כי האשה תלד בכל יום, פירוש ענין זה כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מאד בחבור באר הגולה, כי הדברים אשר הם בעולם מורכבים מחומר וצורה. ומתחייב מן החומר מה שראוי לו, ומתחייב מן הצורה מה שראוי לו. ואין ספק כי מצד הצורה יותר מוכן לברכה, מאשר הוא מצד החומר. ולפעמים הוא מוכן מצד הצורה אל דבר מה, ומונע אליו החומר, עד שלא נמצא בו מה שראוי אליו מצד הצורה. מכל מקום, כאשר הוא מוכן מצד הצורה אל ברכה, ואף אם יש מעכב ובטול מצד החומר, מכל מקום אי אפשר שלא יהיה מועיל הכנתו מצד הצורה מה שאפשר להועיל, עד שיוציא לפעל מה שראוי. ומכל מקום נאמר על הנמצא כאשר הוא ראוי מצד הצורה, כי זה עצם שלו. ולא יבחן הדבר רק מצד עצמו, שהוא צורתו, אשר הוא אמתת עצמו. ואין להשגיח על הבטול אשר ימצא אליו מונע מצד החומר. כי דבר זה דומה אל גבור גדול, אשר לו הכח על פעל גדול מאד, והוא נסגר בבית. וכי בשביל זה שהוא נסגר בבית לא יאמר שהוא גבור גדול, אף כי אי אפשר להוציא גבורתו אל הפעל. וכך הדבר הזה בעצמו, כאשר דבר אחד ראוי מצד הצורה העצמית, שהיא עצמו לו, אף כי מצד שהצורה מוטבעת בחומר יש מונע אל דבר זה, מכל מקום יאמר על זה כאשר ראוי אל הצורה כאשר הוא מופשט מן החומר. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' במקומות הרבה מאד. ולכך הדברים אשר אמרו בכאן כלם נאמרו מצד הצורה המופשטת. וזה אמרם לעתיד אשה שתלד בכל יום, כי יהיה העולם לפני השם יתברך. ומפני זה מצד הצורה כך הוא ראוי שתלד אשה בכל יום, ועץ עושה פרי כל יום, ותוציא גלוסקאות וכלי מלת. ואם יש מונע מצד החומר אשר הוא המונע, מכל מקום יאמר עליו כך מצד אמתת עצמו, היינו מצד צורתן, ואין להשגיח אשר הוא מצד החומר. ומעתה, אין אתה צריך לומר שהדבר הזה נמצא לפעמים, אבל כך הוא לפי מעלת הצורה בעולם הזה, שאף אם יש מונע מצד החומר, ולכל הפחות מועיל כי אינו מונע מכל וכל, אבל יוצא לפעל מה שראוי. ויש לך להבין דברים אלו, והם ברורים, ודי בזה: ==פרק נא== אחר שבארנו לך בפרק הקודם ענין הארץ הקדושה ומעלתה, יש לדעת גם כן ממעלת עיר קדשינו ותפארתינו, ירושלים עיר הקדושה, תבנה ותכונן במהרה בימינו. כי יש לך ללמוד דכל שכן וכל שכן הדבר שהיה במעלה אלקית כבר, שיוסיף בקדושה ובמעלה אלקית ממה שהיה לו. ובבבא בתרא (עה. ) "ושמתי כדכד שמשותיך" (ישעיה נד, יב), אמר רבי שמואל בר נחמני, פליגי ביה תרי אמוראי דארץ ישראל; יהודה, ויחזקיה בניו של רבי חייא. ותרי מלאכי ברקיע; מיכאל, וגבריאל. חד אמר דשוהם, וחד אמר דישפה. אמר להם הקב"ה להוי כדין וכדין. "ושעריך לאבני אקדח" (שם), כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש, עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות, שהן שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר ברום עשרים, ומעמידם בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלתא לא משכחן, כולי האי אשכחן. לימים הפליגה ספינתו בים, חזא מלאכי שרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, שהן שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר ברום עשרים. אמר להו, הני למאן. אמרו ליה, שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה דרוש רבי, ולך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר ליה, ריקא,אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי אתה. נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות. מתיבי, "ואוליך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג), רבי מאיר אומר מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון. ורבי יודא אומר, מאה אמה, כנגד היכל וכותליו, שנאמר (תהלים קמד, יב) "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל". כי קאמר רבי יוחנן לכוי דבי זיקי: וביאור ענין זה, כי ירושלים אינה עיר טבעית כמו שאר עיר, רק היא עיר אלקית במעלתה האלקית. ולפיכך אמר הכתוב "ושמתי כדכד שמשותיך", כי "כדכד" היא אבן יקרה. ולפיכך אמר, כי לעתיד למעלת ירושלים, שתהיה מעלתה יותר אלקית עוד ממה שהיה קודם, וראוי שיהיה בניינה לפי מעלתה, מאבנים טובות ויקרות. ולכך חושן המשפט, שהיה בו אורים ותומים שמות הקדושים, היה חושן המשפט מאבנים טובות. ופליגי מיכאל וגבריאל בענין החומה הזאת, כי החומה בה יוגדר העיר, עד שנקרא המקום על שם החומה, "בית מושב עיר חומה" (ויקרא כה, כט). וכן השער במה שהוא כניסת העיר, שגם המקום נקרא על שם השער, כדכתיב (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ולפיכך החומה והשער, שהם צורת המקום, ראוי שיהיו כפי מדריגתה: ופליגי בה תרי מלאכים. ורז"ל אמרו מיכאל של מים, וגבריאל של אש. ואין הפירוש שמיכאל הוא מים, וגבריאל הוא אש. דאין הדבר כך כלל. רק כי הם צורות נפרדות זה מזה, והם מחולקים כמו אש ומים. כי מיכאל שהוא של מים, רוצה לומר כי מושפע ממנו מה שהוא דומה למים. וגבריאל של אש, כי מושפע ממנו מה שהוא שוה ודומה לאש. כי מן מיכאל מושפע ממנו הטוב והחסד, וזה דומה למים. וגבריאל מושפע ממנו הדין, והוא שוה לאש. ולפיכך צורת מיכאל חסד, וצורת גבריאל אש. ולפיכך מיכאל, שהוא ממונה על המים, אמר שצורת העיר הקדושה יהיה הטוב, שתהיה דביקה בחסד ובטוב. ולפיכך החומה יהיה של שוהם, כי השוהם גוון שלו מורה חסד וטוב, וראוי למקום הקדוש להיות צורה האלקית שלה דבר זה. וגבריאל, שהוא דין, אומר שצורת המקום יהיה ישפה, שהוא גוון מורה דין. ואין ספק שכל אחד ואחד מן שתי המדות האלו הוא מעלה בפני עצמה. וכמו שיש למעלה כוחות מחולקות, יש ממונה על החסד ויש ממונה על הדין. וכן יש צדיקים בארץ, יש שנפשו מוכן לעשות הטוב והחסד, ויש שהוא מוכן לדין, וכל אחד ואחד מעלה בפני עצמו. לכך תרי מלאכי ברקיע ותרי אמוראי בארץ דומים ושוים. והדברים ידועים למשכילים, ואין כאן מקום זה: ואמר שהקב"ה אמר כדין וכדין תהוי. ומפני שהשם יתברך כולל הכל, דין וחסד. ולא כמו המלאכים, שהממונה על חסד אינו ממונה על דין, והממונה על דין אינו ממונה על חסד, והוא יתברך כולל הכל. והוא יתברך נותן לה מעלה כוללת, שתהיה כרכא דכולא בה. ומצד הפתח תהיה מעלתה נבדלת לגמרי, ולכך כתיב "ושעריך לאבני אקדח". והוא דומה אל האדם, שהפנים שלו מאירות, וכך השער, שהוא פני העיר, יהיו אבני אקדח המאירים. ומורה זה על מעלת אלקית, כמו האדם כאשר יש לו פנים מאירים, שנאמר (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו". וביאר לך כי שני מעלות יהיו לירושלים; אם המעלה שתהיה כוללת הכל, כמו שאמר הקב"ה 'תהוי כדין וכדין'. ואם שתהיה לה המעלה העליונה הצורה הנבדלת, עד שתהיה דביקה בעולם הנבדל לגמרי: ומה שאמר לעתיד מביא הקב"ה אבנים שלשים על שלשים. כי עשרים לא יתכן, שהרי הפתח גבוה עשרים, וצריך יותר, ומדאפקתיה מן עשרים, אוקמיה אשלשים. והם מרובעים, כי המרובע הוא שלם בלא חסרון, והוא לפתח העיר. ומה שאמר 'לגלג עליו אותו תלמיד', מפני שהיה התלמיד מדמה העולם שלעתיד לעולם הזה: ואמר פעם אחד הפליגה ספינתו בים הגדול. רוצה לומר שהשיג בענין הזה לעיין בעומק דבר זה, ועתה ראה בחכמה שהמלאכים מנסרים וכו'. פירוש, שהחכמה היא רחבה מני ים. ופעם הפליגה ספינתו, שהיה נכנס בחכמה שהיא רחבה מני ים, ועמד על הניסור הזה, רוצה לומר גזירה זאת. שהרי לשון גזירה הוא כריתה וניסור גם כן. וראה שהעליונים גוזרין דבר זה. שכל דבר הוא בגזירת עליונים, והם גוזרין, ולכך נקרא זה ניסור. ואז היה מודה לדבר. ומפני שלא היה מאמין, עשאו גל עצמות, שנענש על ידו ומת, ונעשה גל עצמות: ומקשה מיתיבי וכו'. ונראה מחלוקת החכמים בענין זה; דמאן דאמר מאה, כי מאה הוא מספר שלם, מורה על שלימת מבלי חסרון. וענין מאה שהוא מספר שלם התבאר בחבור גור אריה בפרשת ואתחנן, עיין שם. ולפיכך אמר שקומת האדם מאה אמה. ומאן דאמר מאתים, כשתי קומות של אדם הראשון, דעתו כי אדם היה מאה אמה, כי זה המספר הוא שלם. לכך אדם הראשון שנברא בשלימות, היה לו המספר הזה, עד אחר שחטא שמעט אותו. ומכל מקום, אדם הראשון לא היה לו השלימות רק מצד גופו החמרי. אבל לעתיד יהיה השלימות הן מצד גופו החמרי, הן מצד הצורה. והצורה יש לו מדריגה השניה, ולכך קומת האדם יהיה מאתים. וכבר התבאר למעלה אצל כפל "אנכי" (ישעיה נא, יב) ענין זה. ורבי יהודא סבר מאה אמה, כי האדם דומה להיכל שהוא קדוש, והוא היה מאה אמה. וזה יהיה לעתיד, שיהיה האדם בית קדוש, ובו יושב הנשמה, שהיא נצוץ מן השם יתברך, וכמו שהיה במקדש נצוץ כבודו יתברך. ולפיכך אמר כי יהיה מאה אמה, כמו בית המקדש: ודע עוד, כי מאן דאמר מאתים אמה כפל קומת האדם הראשון, סבר כי אדם הוא גשמי, והצורה בטלה אצלו, וכאילו היה כולו גשמי חמרי. אבל לעתיד יהיה קומת אדם מאתים, נגד חומר וצורה, ואין אחד בטל אצל השני. ומאן דאמר מאה אמה, כי לעתיד יהיה החומר בטל אצל הצורה, וכאילו האדם אינו גשמי, ולכך לא יהיה רק מאה אמה: ומתרץ הנהו לכוי דבי זיקי. פירוש, חלונות המביאים האויר לשם. שאף על גב שאינו פתח לכנוס, מכל מקום שם פתח עליו, שהוא מביא האויר, ויש עליו שם פתח. אף שאינו פתח גמור לכנוס לשם, מכל מקום הוא פתח שהוא מביא אויר. וכל פתח הוא צורת העיר. ולכך אמר 'הני לכוי דבי זיקי', כלומר שהשעור שאמר רבי יוחנן, אין זה רק שיש שם פתח עליו להביא האויר לשם, לא שיבא האדם שם. ולא דברנו רק מצד מעלת המקום מצד עצמו, לא מצד האדם. אבל מצד האדם, בודאי יהיה יותר גדול: ועוד שם (ב"ב עה ע"ב) אמר רבה אמר רבי יוחנן, עתידה ירושלים שתגבה שלשה פרסאות למעלה, שנאמר (זכריה יד, י) "וראמה וישבה תחתיה", מאי "תחתיה" - כתחתיה. ו[מ]מאי תחתיה שלשה פרסאות הוי, אמר רבא, אמר לי ההוא סבא, ירושלים קמייתא תלתא פרסאי הות. ושמא תאמר יש לה צער לעלות, תלמוד לומר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופינה". אמר רב פפא, שמע מינה האי עיבה תלתא פרסא מודלי. וביאור ענין זה כי ירושלים היא ג' פרסאות, כי ירושלים עיר קדושה, ולכך מדריגתה ג' פרסאות, כי הקדושה השלימה הוא על ידי ג', כנגד ג' "קדוש" (ישעיה ו, ג). וכל "קדוש" שיאמר הוא מדלי מן הארץ. ומפני כי ירושלים תהיה קדושה לגמרי, תהיה מדלי מן הארץ ג' פרסאות, כנגד כמו שהיא תחתיה, ואז יהיה קדושה בשלימות, לא התחלת קדושה: ואמר שמא יש צער לעלות. רוצה לומר, שמא לישראל הדרים בה, מפני כבידות החמרי, שהוא מבדיל בינם ובין הקדושה, יהיה להם צער לעלות. רוצה לומר לקנות אותה מדריגה הקדושה, ומפני כך יהיה קשה לעלות. ועל זה אמר "וכיונים אל ארובותם" (ישעיה ס, ח). ידוע לכל שהעוף פורח באויר מפני קלות החומר שיש לו, ואינו מונע לעוף לעלות למעלה. וכן ישראל יהיו דומים לעוף, שיהיה להם חומר זך, עד שלא יהיה להם מעכב ומונע מן כבידות החומר לעלות ולקנות המדריגה הקדושה. והבן הדברים הגדולים האלו. ומפני זה מדמה אותו לעב, שהעב הוא ענן שמים. ואמר הכתוב אף אם יהיה האדם לעתיד גם כן חמרי, לא יהיה חומר שלהם גס וכבד כמו שהוא עתה, רק כמו חומר הענן, שהוא חומר שאינו נחשב מן התחתונים, שהרי נקרא 'ענן שמים'. ולפיכך הענן נבדל מן הארץ ג' פרסאות. והתבאר לך הקדושה העליונה של ירושלים: ==פרק נב== התבאר לך דבר מקדושת ירושלים וממעלתה. אך הדבר שהוא קודש קדשים הוא בית קדשינו ותפארתינו, שיהיה לעתיד ובמהרה בימינו. אמרינן בפרק האשה (פסחים פח. ) אמר רבי אליעזר, מה דכתיב (מיכה ד, ב) "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב", 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' לא נאמר, אלא "אלקי יעקב". לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה". ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". אלא כיעקב שקראו "בית", שנאמר (בראשית לה, ז) "ויקרא יעקב למקום אל בית אל", עד כאן. וביאור ענין זה, דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול. כי מי שהוא מדקדק עם אחר, משוה המדה ביושר, ואינו נכנס לפנים משורת הדין. אבל בעל החסד אינו מדקדק, ועושה חסד גדול, וכדכתיב (תהלים לו, ו) "צדקתך כהררי אל". כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול, ואינו משוה המדה ביושר, כמו שהוא עושה בעל מדת הדין. ומפני כי על ידי מדה זאת יש אל השם יתברך חבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש - שבו חבור השם יתברך לתחתונים - "הר", לפי שעל ידי מדת אברהם - שהיא מדת החסד - החבור הזה: וכן יצחק שהיה מדתו מדת הדין, שעושה מעשיו ביושר ובדין. וגם מדה זאת מדה אלקית, ועל ידי מדה זאת גם כן יש אל השם יתברך חבור ודביקות אל התחתונים להיות ביניהם. ולכך קרא יצחק את בית המקדש 'שדה', כי השדה הוא שוה וישר, ודבר זה מתייחס אל מדת הדין, שהוא ישר: אמנם יעקב קראו 'בית', שדבר זה מיוחד למדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים: ולפיכך לא היה מי שקראו 'בית' רק יעקב, כי הבית ששם הדירה, הוא החבור בעצם. ולפיכך אברהם, וכן יצחק, אין מדתם מביא החבור הזה - שהוא בבית המקדש - בעצם, רק שלא בעצם. ודבר זה יש לו הסרה, וכמו שהתבאר לך פעמים הרבה, כי הדבר שאינו בעצם, רק בשביל סבה מה, יש לו הסרה. אבל דבר שהוא כך בעצמו, אין לו הסרה, שכך הוא בעצמו. ולפיכך מצד מידת יעקב החבור בעצם, ולדבר זה אין לו הסרה, ולפיכך קרא אותו יעקב 'בית'. ולפיכך נאמר (מיכה ד, ב) "ואל בית אלקי יעקב", שהכוונה בזה שהבית הזה, שהוא החבור של השם יתברך עם הנמצאים בעצם, הוא בשביל "אלקי יעקב", אשר מדת יעקב גורם דבר זה שהשם יתברך דר עם התחתונים על ידי החבור בעצם. ואמר "אל בית אלקי יעקב", רוצה לומר כי הבית עשוי לדירה, לכך הוא חבור בעצם, ודבר כזה אין לו הסרה. אבל ההר והשדה אינו כך, ואם יש לאחד שם דירה, הוא לזמן, בשביל שהיה חפץ לדור שם, ויוסר דבר זה, מאחר שאינו עשוי לדירה. ואינו כמו הבית, כיון שהוא עשוי לדירה, לא יסולק דבר זה: ובפרק חלק (סנהדרין ק. ), יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר, עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קדשי קדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר (ר' יחזקאל מז, יב) "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מן המקדש המה יוצאים והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה". אמר לו ההוא סבא, יישר. וכן אמר רבי יוחנן, יישר. אמר ליה רבי ירמיה, כהאי גוונא מחזי כאפקרותא. אמר ליה, האי סיועי קא מסייעי ליה, עד כאן. וביאור ענין זה, לפי מעלתו העליונה, שיהיה בית המקדש דבק בעולם העליון הנסתר, שממנו הושפע ומשתלשל המציאות, ונטיעת העולם משתלשל ממנו. ולפיכך יוצא מן הקדוש הפנימי השפע, הוא הנחל, שיוצא מן המקום העליון. ומורה זה על הברכה העליונה בלי קץ, והבן זה: ובמדרש עוד, "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים". אמר רבי פנחס בשם רבי ראובן, עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל וחרמון, ולבנות בית המקדש עליהם. מה טעם, "והיה באחרית הימים". אמר רב הונא, דייך, אלא בית המקדש אומר שירה, וההרים עונים אחריו. ומאי טעם, "ונשא הוא מגבעות" (ישעיה ב, ב), אין לשון "ונשא" אלא לשון שירה, שנאמר (ר' דה"א טו, כז) "וכונניה ישור במשא", עד כאן. וביאור ענין זה, שבא לומר כי בית המקדש לעתיד יהיה מתרומם על הכל, וכל העולם יבואו לבית המקדש לעבוד את השם יתברך, וכדכתיב (ישעיה ב, ב) "ונהרו אליו". ולכך אמר שיביא הקב"ה אלו ד' הרים, נגד ד' צדדין, ויבנה בית המקדש עליהם. כלומר שיהיה בית המקדש מתעלה על כל. וזה שאמר הכתוב (ר' מיכה ד, א-ב) "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים והלכו גוים אליו". רוצה לומר בזה, כי לא כמו שהיה בראשונה, שלא היה בית המקדש שלימות כל העולם, שלא הלכו גוים אליו מכל העולם, וזה מפני שלא היה בית המקדש מתעלה על כל העולם. אבל לעתיד, שיהיה בית המקדש מתעלה על כל העולם, ולכך ילכו אליו גוים רבים מכל צד. והבן שנקרא בית המקדש "הר ה'", כי ההר הוא מתעלה למעלה: ואמר רב הונא דייך, עד כאן. כלומר, כי אין זה די מה שיהיה בית המקדש מתעלה על התחתונים, שאין זה כך. רק כי בית המקדש יאמר שירה, ויענו ההרים אחריו שירה. וזה כי השירה אמרנו למעלה בענין שירת יחזקיהו, כי כאשר דבר אחד בשלימות הגמור, והדבר שהוא בשלימות הוא בפעל. וזהו השירה, מחמת שהוא בשלימות, ואין עמו חסרון, והוא נמצא בפעל, ואז פותח פיו ומשורר. כי על ידי השירה הוא בפעל לגמרי, והפך זה האבל, שהוא בחסרון, והוא יושב ודומם. ולעתיד יהיה מעלת בית המקדש בשלימות לגמרי, ויהיה בשלימות שאין למעלה מזה. ולכך אמר שבית המקדש לעתיד יאמר שירה. שכאשר יהיה בית המקדש בשלימות, ויהיה בפועל, וזהו השירה. ואמר כי ההרים יענו אחריו השירה. וזה כי על ידי בית המקדש, שהוא שלימות כל העולם, יושלם גם כן הכל. כי כמו שעל ידי המלך יושלם כל העם אשר הוא תחתיו, וכך על ידי בית המקדש, שהוא מקום קדוש בארץ, יושלם הכל. ולפיכך אמר כי בית המקדש יאמר שירה, וההרים שהם נגד ארבעה צדדין יענו אחריו שירה. ודברים אלו עמוקים מאד במעלת בית המקדש איך ישלים כל העולם. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותחזנה עינינו בשוב שכינתו לתוכו במהרה בימינו אמן: ==פרק נג== כבר בארנו בחבור גבורות ה' כי לא היה דבר אחד בגאולה ראשונה במקרה, רק הכל בעצם ובכוונה. ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה. וכאשר יצאו ישראל ממצרים, אז היו ישראל לעם, כמו שבארנו והארכנו בזה בחבור גבורות ה'. וכל עם מצד שהם עם, יש להם חבור אחד. וראוים שיהיו מתאחדים ומתקשרים חלקי העם זה בזה, עד שלא יהיו נפרדים. וכאשר הם מתאחדים ומתקשרים החלקים, עדיין בשביל זה אינם נקראים עם אחד, רק שדבר זה גורם שאינם מחולקים, שאם היו מחולקים אינם ראוים כלל להיותם עם אחד. וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחבירו (אבות פ"א מי"ב), עד שהיו ישראל מקושרים מחוברים, בלתי מחולקים זה מזה. ובפרק קמא דסנהדרין (ו ע"ב), "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב, ו), במשה כתיב (דברים לג, כא) "ומשפטיו עם ישראל", משה אמר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין איש לחבירו, שנאמר (מלאכי ב, ו) "בשלום ובמישור הלך אתי", עד כאן. הרי לך כי אהרן היה הקשור בין החלקים, עד שהיו מתחברים ומתקשרים יחד: ובאבות דרבי נתן (פי"ב מ"ג), רבי מאיר אומר, מה תלמוד לומר (מלאכי ב, ו) "ורבים השיב מעון", מלמד שהיה אהרן מהלך, אם פגע בו אדם רע או רשע, נתן לו שאלת שלום. למחר ביקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה, וכן אמר, אוי לי איך אשא עיני ואראה את אהרן, בושתי ממנו שנתן לי שלום. נמצא אותו האיש נמנע מלילך לעבור עבירה. שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הולך אהרן וישב לו אצל אחד מהם, ואומר לו; ראה בני, חבירך מהו עושה, מטרף לבו, מחנק עצמו, תולש בשערו, ואמר אוי לי איך אשא עיני בחבירי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו. והיה יושב אצלו, עד שהיה מוציא כל קנאה שיש בלבו. שוב הולך אצלו חבירו ועושה לו כך. וכשפגעו זה בזה נשקו וחבקו זה לזה, שנאמר (במדבר כ, כט) "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", עד כאן: ועל ידי משה היו עם אחד לגמרי. כמו שאדם, אף שאבריו וחלקיו הם רבים, והם מתחברים כמו שהוא הגוף, לא נקרא שם אדם אחד עליו רק על ידי הנפש, שהוא צורה לאדם, כי הצורה היא אחת. ודברים אלו הם דברים ברורים מאוד למי שיבין דברי חכמה. ולכך היו ישראל על ידי משה לעם אחד. כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם (זבחים קב. ), והוא נחשב צורה לישראל, כמו מלך שנחשב צורה לעם. ולפיכך היה כל דבריו של משה במשפט, כמו המלך אשר נאמר עליו (משלי כט, ד) "מלך במשפט יעמיד ארץ". והבן הדברים האלו מאוד: ולעתיד תהיה הגאולה גם כן על ידי שנים; האחד הוא המלך המשיח, שהוא יהיה מאחד ישראל, והוא כמו צורה שעל ידו נעשה אחד, כמו שהיה משה, וכך יהיה מדריגת המלך המשיח. והשני אליהו, שלא יהיה ענינו רק לחבר ולקשר ולסדר את ישראל הכל בחבור אחד: ובסוף מסכתא עדיות (פ"ח מ"ז), אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבים בזרוע, ולקרב המרוחקים בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן, וריחקוה בני ציון בזרוע. ועוד אחרת היתה שם, וקרבו בני ציון בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולרחק ולקרב. רבי יודא אומר לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר (מלאכי ג, כג-כד) "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם": וביאור ענין זה, שיהיה מלך המשיח מלך כמו שאמרנו. ועוד יהיה להם אליהו זכור לטוב, שיהיה מסדר אותם עד שיהיו מקושרים. ולפיכך אליהו זכור לטוב בא לקרב ולרחק אותם שהם מרוחקים בזרוע, ואותם שהם מקורבים בזרוע, וסדר המשפחות והשתלשלות שלהם, הוא סדר וחבור אל ישראל. ולפיכך בא לקרב אשר מרוחקים בזרוע, ולרחק המקורבים בזרוע. ולפי זה פירוש "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות", שידעו סדר יחוסם והשתלשלות שלהם, מי הוא אב של זה, ומי הוא בנו. וזהו "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות". כל ענין זה קשור וחבור ישראל. ולפיכך מקרב את מי שראוי לקרב, ולרחק את מי שראוי לרחק, עד שיהיה ענין ישראל מסודר כראוי, ויהיו אחד על ידי זה לגמרי, ולא יעבור זר בתוכם. ולדעת רבי יודא, מפני שאליהו זכור לטוב לא יבא רק לטוב, ולא לרעה. ולפיכך לא יבוא רק לקרב, ולא לרחק, שזהו אינו ראוי למדת אליהו, שהוא הטוב: ולדעת רבי שמעון יבא להשוות המחלוקת. שזה הדבר ראוי לאליהו, כמו שהיה מדת אהרן כמו שהתבאר, שהיה משוה הכל. ולפיכך אליהו יהיה משוה המחלוקת, שלא יהיה מחלוקת עוד בישראל, ובשביל זה נשלח אליהו. ולפי זה פירוש הכתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות", רצה לומר שיסיר מהם המחלוקת, ובזה שייך לומר "והשיב לב אבות על בנים". ורצה לומר, שמתחלה אף בין אבות ובנים היה מחלוקת, ועתה "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות": וחכמים אומרים שיבוא להרבות שלום בעולם. כלומר מעלה שלו יותר עליונה, ולא לבד להסיר המחלוקת, כי לפעמים אין מחלוקת, מכל מקום אין שלום, שיהיה להם לב אחד לגמרי. וראוי שיהיה העולם בלב אחד, כמו אבות ובנים שהם אחד לגמרי, וזהו תכלית האחדות. ולפיכך אמר שיעשה אליהו שלום בעולם, לקרב את ישראל בחבור גמור. ולדברי הכל ענין אליהו זכור לטוב הוא הסדר והקישור שיהיה על ידו לישראל: ובמדרש, בחמשה מקומות אליהו זכור לטוב חסר וי"ו; חד "מלאך ה' דבר באליה" (ר' מ"ב א, ג). וחד "וילך אליה ויאמר איש בעל שער (ר' מ"ב א, ד). וחד "ויאמר אליה אם איש אלקים אנכי" (ר' מ"ב א, יב). וחד "ויאמר אליהם אליה התשבי הוא" (ר' מ"ב א, ח). וחד "הנה שולח לכם את אליה" (ר' מלאכי ג, כג). ובחמשה מקומות יעקב מלא בוי"ו; חד הך דהכא. וחד "את זרע יעקוב אם אמאס" (ר' ירמיה לג, כו). וחד "ושב יעקוב ושקט" (ירמיה מו, כז). וחד "הנני שב את שבות יעקוב" (ר' ירמיה ל, יח). וחד "לא כאלה חלק יעקוב" (ירמיה נא, יט). וזה רומז על שנתן אליהו ליעקב ערבון. וכתיב (משלי ו, א) "אם ערבת לרעיך תקעת לזר כפך וגו'". והנה היד יש בו חמשה אצבעות היד. ולכך נמצא חמשה ואוי"ן אצל יעקב, כי האצבע דומה לוי"ו, ונתן לו כף על זה, והוא הערבות שנתן ליעקב. ועוד דכתיב "תקעת לזר כפך", ובמסכת אהלות (פ"א, מ"ח) מונה שלשים אברים בפיסת היד. וחמשה וואוי"ן הם שלשים: וכונת המדרש הזה, כי אליהו לא נברא רק לגאול את ישראל. וכל זמן שאין גומר דבר זה אליהו, הנה נחשב חסר, ולכך חסר בחמשה מקומות. ונמצאים אלו ואוי"ן אצל יעקב, שהשלמת אליהו נמצא אצל יעקב. וזה כאשר יגאל את בניו, ובניו של יעקב נגאלין בזכות יעקב, כמו שרמז במה שכתוב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי בריתי יעקב", מקדים את יעקב בגאולה אחרונה. לכך יעקב הוא מלא בחמשה מקומות, מפני שהוא משלים את אליהו, שהוא חסר בחמשה מקומות. ונראה כי עיקר הרמז בזה, כי אם לא היה אליהו שעל ידו תהיה הגאולה, לא היתה הגאולה האחרונה. וכן אם לא היה יעקב, לא היתה הגאולה האחרונה. לכן נטל יעקב אות משם אליהו, לחבר את יעקב ואליהו ביחד, לומר כי יעקב נטל אות אחת משמו של אליהו לערבון, שיבוא ויגאל בניו: ==פרק נד== בארנו לך בפרק הקודם ענין השווי וההתדמות אשר יש בין הגאולה הראשונה ובין גאולה אחרונה בגואלים. אמנם יש לך להבין מה שהיה מצטרף מרים אל משה ואהרן. מפני כי כבר התבאר מענין אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות ביחד (אבות פ"א מי"ב), לכך היה אהרן מקשר את ישראל ומאחדם יחד. וכן בעבודה במשכן ובמזבח, שהוא אחד, אל השם יתברך שהוא אחד, ובזה היה עושה שלום וקשור בין ישראל ובין אביהם שבשמים. וזהו תכלית הקשור והאחדות שהיה על ידי אהרן. ועל ידי משה רבינו עליו השלום, שהיה מלך ישראל (זבחים קב. ), והמלך הוא אחד. כי על ידי סדורם והתקשרם יחד, בשביל זה עדיין אין ראוי לומר עליהם שהם אומה שלימה אחת. כי לא היה על ידי אהרן רק שלא היו מחולקים. ועל ידי משה רבינו עליו השלום היו אומה שלימה יחידה, שהרי המלך הוא אחד. ודבר זה הוא ענין זולת הקשור והחבור שני דברים יחד, כאשר תבין זה: אמנם אהרן שהיה עושה שלום וחבור בין ישראל לאביהם שבשמים, דבר זה הוא מצד השם יתברך, אשר הוא חפץ בחבור ובדביקות זה להיות עם ישראל. אמנם כמו שהשם יתברך הוא חפץ בדביקות ישראל, כמו כן ישראל הם חפצים ומשתוקקים אל השם יתברך, כי "דודי לי ואני לו" (שיה"ש ב, טז). ולפיכך היה עוד גואל שלישי, הוא מרים, נגד ישראל שהם משתוקקים אל השם יתברך. לכך היה גואל זה נקבה, כי חבור זה מצד כי ישראל שהם נחשבים כמו אשה להקב"ה בכל מקום, הם משתוקקים אל השם יתברך: ובפרק קמא דתענית (ט. ), רבי יוסי בן רבי יהודה אומר, ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן; משה, ואהרן, ומרים. וג' מתנות נתנו על ידיהן; הבאר, והענן, והמן. באר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, המן בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר, דכתיב (במדבר כ, א) "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה (שם שם ב) "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהם. מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד, שנאמר (במדבר כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד", מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", אל תקרי "ויראו", אלא 'וייראו'. חזרו שניהם בזכות משה, שנאמר (ר' זכריה יא, ח) "ואכחיד שלשה הרועים בירח אחד", וכי בירח אחד מתו, והלא מרים מתה בניסן, ואהרן באב, ומשה באדר, אלא שנתבטלו שלשה מתנות טובות שניתנו על ידם, ונסתלקו כולם בירח אחד, עד כאן: ויש לשאול, למה היו ענני כבוד על ידי אהרן, והמן על ידי משה, והבאר על ידי מרים. אבל כאשר תבין הדברים אשר התבאר לך למעלה, תבין אלו דברים. כבר בארנו, כי ראוי היה משה שעל ידו היה המן, שהוא פרנסת ישראל, בשביל שהיה פרנס הדור ומנהיג הדור. כי נקרא המנהיג והמלך בפרט 'פרנס', לפי שהוא משלים את חסרון הדור, כמו שהפרנסה משלמת חסרון האדם. ולכך משה שהיה פרנס ומלך ישראל בפרט, כמו שהתבאר למעלה, ראוי שיהיה מפרנס וזן את ישראל, עד שיהיה פרנסת ישראל על ידו. ולכך המן, שהוא פרנסת ישראל, היה על ידי משה: וענני כבוד היו על ידי אהרן. כבר אמרנו לך כי על ידי אהרן היה החבור של הקב"ה עם ישראל, כמו שתמצא בכל מקום כאשר היה נגלה השכינה בתחתונים - היה על ידי ענני כבוד; "וירא ה' בעמוד ענן" (ר' דברים לא, טו), וזה תמיד. "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, יז). וגם כן בכל מקום שהיה גלוי שכינתו בתחתונים היה זה על ידי עמוד הענן. ולכך ראוי שיהיה זה על ידי אהרן, שעל ידי אהרן חבור השם יתברך אל ישראל, כמו שהתבאר: אמנם על ידי מרים היה הבאר. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב (במדבר כא, ז) "עלי באר ענו לה". כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה. וכמו שהיה הענן יורד מלמעלה, כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא 'ענן שמים', וזה היה מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים, כמו שהתבאר. כן הבאר הוא מורה על השתוקקות התחתונים למעלה, ולכך הבאר היה עולה מן התחתונים. ומפני זה נקראת האשה בכתוב "באר", כדכתיב (משלי ה, טו) "שתה מים מבורך". וכל זה כי האשה והבאר הם מתדמים ומתיחסים, וכבר בארנו זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ט) אצל "וישב משה על הבאר" (ר' שמות ב, טו). ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה. והבן הדברים האלו, כי הם נאמנים מאוד מאוד, אין ספק בהם: ואמר כאשר מתה מרים, חזר הבאר בזכות שניהם. מת אהרן, חזרו בזכות משה. וזה כי אין ספק כי בכח מדריגות משה העליונה, בכח שלו כל המעלות האלו. כי משה שהיה נחשב צורת ישראל, כמו שהתבאר, ולפי מדריגתו ומעלתו ראוי שיהיה חבור מן השם יתברך אל ישראל, ויהיה גם כן כאן חבור ודביקות לישראל בו יתברך, ולכך בכחו הכל. וכן אין ספק כי אהרן, שהיה על ידו הדביקות והחבור מן השם יתברך אל ישראל, שראוי שיהיה גם כן דביקות ישראל אל אביהם שבשמים. ולכך כאשר מתה מרים, חזר הבאר בזכות משה ואהרן, כי בכחם המעלה הזאת. וכאשר מת אהרן, חזר הבאר בזכות משה, כי בכחו כל הדברים האלו. כי מי שידע להבין דברים אלו, ידע כי כל השלשה דברים האלו יש להם קשור ביחד. כמו שהיו אלו שלשה דברים לשלשה - לשני אחים ואחותם עמהם - אשר יש להם חבור ביחד. ולכך בכח המדריגה העליונה יש המדריגה אשר הוא מחובר אל זה, ולמטה הימנה. ויש במדריגות משה ואהרן - מדריגת מרים, אשר היא מחובר אליהם, ולמטה מהם. ובמדריגת משה כל שלשתן, שהם מחוברים ומצטרפים אל מדריגת משה כל אלו הדברים. והבן הדברים האלו מאוד: וכאשר תבין דבר זה אז תדע, כי לא יהיה בגאולה אחרונה רק גואלים שנים, כי השלישי - שעל ידו חבור העלולואל העלה - דבר זה לא יהיה צריך לעתיד. כי כבר אמרנו למעלה כי לעתיד יהיה דביקות ישראל בו יתברך מצד עצמם, וכמו שאמר הכתוב (ירמיה לא, כא) "נקבה תסובב גבר", כמו שבארנו לך למעלה. ולכך אין צריך אל אמצעי שעל ידו יהיה דביקות זה, הוא התחברות העלול בעלה, כי יהיה לישראל דבר זה בעצמם, מבלי שום אמצעי כלל, כמו שהארכנו בזה למעלה. גם כי למדריגת הגאולה האחרונה, שיש חלוף ביניהם; כי הגאולה האחרונה כולו זכר ולא נקבה, כמו שהתבאר בפרקים שלפני זה, שהשירות הראשונות כולם בלשון נקיבה, ולעתיד לבא כתיב לשון זכר, והבדל הזה בארנו לך למעלה. ולכך אין במעלת ובמדריגות הגאולה האחרונה מדריגת נקבה, רק הכל זכר. ולכך לא יהיה רק אליהו זכור לטוב ומשיח, שהם ראוים להנהגת ישראל לעתיד, כמו שבארנו: ==פרק נה== מן הדברים אשר בארנו לך בחבור הזה, כי היה בעולם הזה התנגדות לישראל, מצד אשר העולם הוא חלק האומות, ובזמנים אשר מיוחדים אל האומות ומתיחסים אליהם היה נמצא ההתנגדות אל ישראל, כמו שהתבאר. כי דבר זה ברור, כי יש לכל דבר ודבר זמן מיוחד אליו, כמו שקיימו וקבלו החכמים דבר זה (אבות פ"ד, מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. ואם הדבר הזה בבני אדם פרטיים, איך לא יהיה דבר זה באומות הכללים. ולכך היה נמצא בעולם הזה זמנים מיוחדים שהיו מיוחדים אל האומות. ולעתיד גם אויביהם ישלים עמהם, הוא העולם המשיח, ולא יהיה עוד התנגדות לישראל בשום בחינה, עד שהכל יושלם עמהם. ובשביל זה יהיה להם הנצחית, כאשר יש שלום להם מכל אויביהם, ואין כאן סבת ההפסד. כי סבת ההפסד הוא ההפך אשר יש לדבר, אשר הוא הפסד אליו. וכאשר אין הפך - אין כאן הפסד: ומזה יצא דעת האומרים שאין העולם נפסד, שאין לו הפך נפסד אליו. ודבר זה אינו, כי אף שאם אין הפך אליו, מכל מקום העולם מצד עצמו יש לו העדר. כי דבר זה אי אפשר, כי כל עלול הוא חסר מן העלה, שאין העלול במדריגות העלה. ואם כן יש בו חסרון והעדר מצד עצמו. ואם יאמר שיש לו הקיום והנצחי מצד העלה שהיתה מחויבת, גם דבר זה אינו, כי ההעדר אשר אפשר לו מצד עצמו אי אפשר שלא יצא אל הפעל. שלא ישוו יחד העלה - שהיא מחויבת מצד עצמה, והעלול אשר יש לו העדר מצד עצמו, אף שהוא מחויב מצד עלתו. ולכך המציאות שלו כאשר הוא ימצא מצד העלה, [ו]יגיע אליו העדר אשר ראוי מצד עצמו. ואין כאן מקום זה, ויתבאר בעזרת השם יתברך בספר הגדולה: ומה שלא יהיה לישראל הפך ומתנגד לעתיד, אמר הנביא (ר' זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה". וביאור זה, כי כבר התבאר בחבור הזה כי אלו הזמנים היו מיוחדים אל החורבן שהגיע לישראל למשול בם מתנגדים שלהם, כאשר התבאר באריכות. ואמר כי הזמנים האלו יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה. כי הזמנים אשר היו מתנגדים להם, עד שהגיע להם בם חורבן - ישלימו עמהם, ויהיו לששון ולשמחה: ובמדרש, אמר רב, עלה אריה, במזל אריה, והחריב את אריאל. 'עלה אריה' זה נבוכדנצר, דכתיב (ירמיה ד, ז) "עלה אריה מסבכו". 'במזל אריה' "עד גלות ירושלים בחדש החמישי" (ירמיה א, ג). 'והחריב את אריאל' "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד" (ישעיה כט, א). על מנת שיבוא אריה, במזל אריה, ויבנה אריאל. 'יבוא אריה' זה הקב"ה, דכתיב ביה (עמוס ג, ח) "אריה שאג מי לא ירא". 'במזל אריה' "והפכתי אבלם לששון" (ירמיה לא, יב). 'ויבנה אריאל' "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז, ב): וביאור זה, כי היה לנבוכדנצר כח גדול, שלכך נקרא 'אריה', שהוא מלך. וישראל נקראו 'אדם'. וכאשר האדם בשלימותו כתיב (ר' בראשית ט, ב) "ומוראכם וחתכם על כל חית הארץ". וכאשר אין האדם צדיק, ואינו מקבל כח מן השם יתברך, אז הארי גובר. כי כח האדם ממוצע, ואינו יוצא מן המצוע. שכל היוצא מן הממוצע הוא טמא, הוא רע. ובשביל זה היה כח ישראל גובר בחודש ניסן, שהוא ממוצע וממוזג בשווי, שאינו לא קר ולא חם, רק כמו שראוי אל האדם שהוא ממוזג. אבל נבוכדנצר היה לו כח ארי, שאין אומות העולם נמשלים לאדם, והיה כחו יוצא מן הממוצע אל הטומאה. ולפיכך היה מצד הזה גובר על ישראל: והחריב בית המקדש בחודש החמישי, שמזלו אריה. כי זה החודש כחו גדול בחמימותו, ואינו ממוזג. ולכך חודש הזה מזלו אריה, שכחו גדול, ותוקף גדול יש לו, והוא כוחו של נבוכדנצר: ובית המקדש נקרא 'אריאל', בשביל הכח הגדול אשר היה לו. וכבר בארנו בחבור גור אריה כי בית המקדש ראשון כחו הימין, ולכך אמרו (יומא כא ע"ב) אש של מזבח רבוצה כארי. ונקרא 'אריאל', חתם שם 'אל' בסופו, משום כי נבוכדנצר נקרא אריה מפני שכחו כח טומאה, והיה יוצא מן הממוצע. לכך נקרא 'ארי', שהוא בהמה טמאה. אבל בית המקדש כחו מן השם יתברך כח קדוש, כי לשון 'אל' כח קדוש. וכאשר חטאו ישראל, וניטל כח הקדוש מן בית המקדש שנקרא 'אריאל', לא היה כאן רק 'ארי'. ונבוכדנצר נקרא 'אריה', שם 'אריה' מלא ושלם. אבל כאשר היו ישראל בקדושתן ובמעלתן, היה גובר השם שהוא 'אל' בסוף שם 'ארי', על האריה. כי השם הקדוש הזה הוא כח קדוש נבדל, כאשר שם 'אל' בלשון 'אריאל', והוא בפני עצמו. אבל בשם 'אריה', שם 'יה' הוא מן השם. כי מקבל כח מן הנרמז בשם 'יה' דרך טומאה, כמו נביאי אומות העולם אשר נגלה השם יתברך עליהם בטומאה. כדכתיב (ר' במדבר כג, ד) "ויקר אלקים לבלעם". ולפיכך גובר שם 'אריאל' על שם 'אריה'. אבל כאשר השם יתברך מסתלק מן 'אריאל', ונשאר 'ארי', [ו]חסר כח קדוש שהיה בבית המקדש, היה גובר כח אריה על ארי, והחריב אריאל: אמנם לעתיד כמו שאמרנו, כי יהיה לישראל הכח העליון, כי יתוסף על ישראל כח על כח מן השם יתברך. וכמו שהיה חורבן הבית במזל אריה, לפי שהיו חסרים ישראל הכח הזה, ולא היה להם תוקף הזה, ולכך נחרב הבית במזל ארי. כי מזל זה כח האומות היה קודם החורבן, כי לא יקראו ישראל 'אריה', כי אין ראוי שיהיו מקבלים כח השם דרך קדושה וטהרה לגודל הכח הזה, עד לבסוף יהיה להם הכח הגדול הזה בקדושה. אבל השם יתברך שנקרא 'אריה' בשביל הכח הגדול, ולעתיד יהיה השם יתברך עמהם בכח שנקרא 'אריה', כי אז ישראל יזכו לכח אריה שיקבלו אותו בקדושה, ואז יהפך להם החודש הזה לששון ולשמחה. כי קודם זה לא היה החודש הזה אשר הוא מיוחס לאריה שייך לישראל, כי לא היה מדריגתם כל כך שיקבלו כח זה בקדושה, רק לעתיד יהיה להם דבר זה, שיקבלו כח עליון בקדושה. אבל כח זה היה לאומות, כי האומות מקבלים כח זה בטומאה: וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ספרי דברים לד, י), "ולא קם נביא כמשה עוד בישראל" (ר' דברים לד, י), [בישראל] לא קם, אבל באומות קם. ואיך אפשר לומר כך כי לא קם בישראל, וקם באומות. אבל נביאי האומות מקבלים היו כח נבואה עליונה במקרה ובטומאה, ולכך היו מקבלים הנבואה הזאת שלא בקדושה. אבל בישראל, שהם מקבלים הנבואה בקדושה, "לא קם כמשה". ולכך ישראל אשר מקבלים כח עליון בקדושה ובטהרה, לא היה להם כח זה, הוא כח אריה. רק האומות (ש)מקבלים הכח הזה, כי אריה הוא בהמה טמאה, ויש לו כחו הגדול בטומאה. ולכך נבוכדנצר נקרא 'אריה', והיה גובר על ישראל בחודש אריה, שהוא מיוחד לאומות, ולא אל ישראל: אבל לעתיד יזכו ישראל אל המעלה העליונה לקבל כח זה בקדושה. כי לעתיד יוסר הטומאה מן העולם, ויהיו הכל בטהרה, ויהיה לישראל כח האריה בקדושה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי וגו'", כי אלו זמנים היו מתנגדים לישראל מצד זה שהם יוצאים חוץ מן הממוצע בתוקף, ולכך הם נותנים כח לטומאה. כי אין ראוי שיהיה לעולם הזה התוקף והכח הגדול כי אם בטומאה. רק לעתיד, שיהיה העולם בשלימתו, ראוי לעולם לכח והתוקף הגדול, ואז יהיה הכח הזה לישראל מצד הקדושה והטהרה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "האמת והשלום אהבו". כלומר האמת הוא היושר השכלי, כי האמת אינו יוצא מן היושר ומן המצוע, כאשר התבאר במקום אחר. והשלום הוא כאשר אינו יוצא מן השווי, כי כל ריב ומחלוקת הוא יוצא מן השווי. ואלו שניהם, דהיינו השכל כאשר יהיה רודף האמת שהוא המצוע, [וכן] כאשר יהיו מבקשים ואוהבים המצוע, הוא השלום. ואז יהיה צום הרביעי וצום החמישי, שהם יוצאים מן היושר והשווי, יהיו לששון ולשמחה, כאשר יהיו אוהבים האמת והשלום: ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידה, מאי דכתיב (זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו'", קרי ליה "צום" וקרי ליה "ששון". בזמן שיש שלום - יהיו לששון, אין שלום - צום. רב פפא אמר, בזמן שיש שלום - יהיו לששון, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין, עד כאן. ומתמיהין על זה, דמה קשה ליה 'קרי ליה צום וקרי ליה ששון', הרי פשוט הוא שהכתוב אומר שיהיה הצום אשר הוא עתה, יהיה לששון ולשמחה לעתיד. ודבר זה אין קשיא, כי הנביא היה מתנבא זה כאשר נבנה בית שני, ואמר להם השם, כאשר שלחו בני גולה בחודש החמישי אם אעשה כמו שעשיתי זה כמה שנים מיום החורבן, והשיבו השם כי צמתם וספוד בחמישי זה שבעים שנה, ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה אחר שנבנה הבית. וכך פירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה (שם). ואם כן כבר אינה צום, ולמה קרא אותם 'צום'. אלא לא בטל שם הצום, שאם יחזור ויהיה חרב יהיה צום: ובלא זה לא קשיא, כי היה לו לכתוב 'יום צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה', וכך יש לומר כי היום שיש בו צום יהיה יום של ששון ושמחה. אבל מה שכתוב 'צום הזה יהיה לששון ולשמחה', איך שייך לומר שהצום עצמו יהיה לששון ולשמחה. ולפיכך פרשו כי לא יהיה לגמרי הצום בטל, ואם אין שלום עדיין הצום במקומו: ומכל מקום יש לשאול, מה טעם יהיו לששון ולשמחה, די היה שכאשר יש שלום לא יהיה בו צום, אבל למה יהיו לששון ולשמחה. ואין לומר דכך פירושו; יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה אם רוצים, ואין מצוה שיהיו לימים טובים. דבפרק קמא דר"ה (יח ע"ב) בפירוש אמרו; רב ורבי חנינא אמרו בטלה מגילת תענית, הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום. 'והני' - דהיינו שאר מגילת תענית שהיו גם כן ימים טובים לישראל - 'כי הני'. שכאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים, ועכשיו אינם ימים טובים. ואם כן מוכח כי אלו ארבעה הצומות כאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים ומועדים: ויש לפרש כמו אשר בארנו למעלה, כי ההפסד אשר הגיע לבית המקדש היה סבת הוייתו, כי לא היה חורבן בית המקדש ראשון - גם לא היה חורבן בית המקדש שני - לעצמו, רק שהיה נמשך אחריו בנינו, שביום שחרב הבית נולד המשיח, כמו שהתבאר למעלה. ולכך בזמן דאיכא שלום יהיו אלו הימים לששון ולשמחה, כי ההפסד שהגיע אל הבית הוא היה סבה אל הוייתו. וכאשר נבנה הבית, ראוי שיהיה מועד - הזמן אשר הוא סבה לחורבן שלו. ועדיין לא יספיק זה מה שהכתוב קרא אותם מועדים טובים, אשר שם זה נופל על זמן טוב, ודבר זה שאמרנו שהחורבן וההפסד הוא סבה להויה אחרת - אינו כדאי לשם הזה: אבל יש לך לדעת, כי הזמנים האלו מתנגדים אל ישראל מפני שהם שני הקצות מן הזמן, אשר כל קצה הוא יוצא מן השווי. ומפני שהוא יוצא מן השווי הוא מתנגד אל ישראל, אשר להם השווי בלבד. ואל יקשה לך מן שלשה בתשרי, שאין זה קשיא, כאשר תעיין בדברים אשר התבארו לך למעלה, כי מצד מה היה מיוחד ג' בתשרי להריגת הצדיק הזה וליטול נשמתו, כמו שהתבאר זה למעלה. ויש לך לדעת כי אלו הזמנים אשר אמרנו, אף כי הם יוצאים מן השווי, מכל מקום הם מורים על כח ותוקף גדול מאוד. ולפיכך גם כן הזמן הזה ראוי לששון ולשמחה. אף כי אין הזמן הזה מיוחד לקדושה, בעבור שאין קדושה רק לזמן השוה, אבל מסוגל הזמן לכח גדול. וכאשר בית המקדש קיים, גם כן הזמן הזה מסוגל להם, כאשר יש להם הכח והתוקף הגדול. רק כאשר אין בית המקדש קיים, ואין ישראל בכח ובתוקף שלהם, והכח והתוקף הוא לאומות, אז הזמן הזה מיוחד לצום: ואל תאמר דסוף סוף הזמן הזה יוצא מן השווי, ואין ראוי זמן זה לישראל. דבר זה היה קשיא אם הזמן הזה הוא מתחבר אל זמן שהוא שוה ואינו יוצא מן השווי. אבל השוה הוא אחד, לא שייך בזה יוצא מן השווי. ומורה זמן הזה על התוקף והכח הגדול בלבד. וזה כאשר ישראל הם הכל, כמו שיהיה לעתיד, והם מתדמים אל השנה שהוא הכל, וכל זמן מן השנה מורה על בחינה מיוחדת. ולכך אמר הכתוב (ר' זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי שיהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'", ועוד יתבאר: ==פרק נו== הנחמה שיש לישראל בגלותם, כבר הארכנו בזה כי השכל מחייב הענין הזה. כי הדבר שהוא עיקר בבריאת עולם, כמו שהיה נראה בישראל שהם עיקר המציאות; שהוציא השם יתברך אותם הוא יתברך בעצמו פנים בפנים. ובנה להם משכן, ונגלה כבודו פנים בפנים. ובנה להם עוד בית הבחירה, ונגלה כבודו שם פנים בפנים. עד שחרב בעונינו ובעון אבותינו אתנו, והחזיר בניינו, עד שחרב שנית. דבר שלא עשה לכל גוי עד היום הזה. שנראה כי ישראל הם עיקר ויסוד העולם, עד כי נחשבים ישראל צורת העולם בכלל. ואם היו בטלים חס ושלום ישראל, היה בטל כל העולם. ואף בהיותם בארץ אויביהם והן בהסתר פנים, דבר זה אינו מבטל מעלת ישראל כלל. ואף כי נתן אותנו ירודים ושפלים, הנה בעצם שפלותם נראה ונגלה מעלתם העליונה. כי עיקר שפלת ישראל שהם פזורים בין העמים, הנה הם פזורים מן קצה העולם אל קצה העולם. והאדם יחשוב כי דבר זה מורה על חסרון גדול מאוד. וכן הוא נראה בתחלת הדעת, שאי אפשר שיהיה חסרון באומה יותר מזה שהוא פזורה בכל העולם מקצה אל קצה. עד שיאמרו האומות כי אי אפשר לומר עם זה שיהיה נשאר אצל ישראל שום דביקות אלקי: והנה נבאר לך בראיות ברורות, כי מורה פיזור ישראל בכל העולם על מעלה אלקית שלהם. וזה כי כאשר היו ישראל בארצם, היה מקומם כאשר ראוי. שכאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא, יש לו מקום מיוחד. ואין דבר בעולם שלא יהיה לו מקום מתיחס לו, ודבר זה כבר התבאר למעלה. עד שאם הדבר יצא ממקומו המיוחד לו, הוא נחשב אליו אבוד. וראוי לאומה הזאת, שהיא עיקר בעולם, שיהיה מקום ישיבתם בארץ שהוא עיקר העולם. כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי. אבל כאשר גלו מן הארץ, אם היו גולים למקום אחד פרטי, אין זה מתיחס אל ישראל, כי ישראל הם עיקר העולם. וכבר אמרנו כי ראוי שיהיה המקום מתיחס לבעל המקום. ולכך נתפזרו בכל העולם, שכך הוא ראוי לאומה שהיא כל העולם, שיהיה מקומם בכל העולם: ובפרק קמא דעבודה זרה (י ע"ב), קטיעה בר שלום, ההוא קיסר דהוי סנאי ליהודאי אמר לחשיבי מלכותיה, מי שעלתה נימא ברגלים, יקטענה ויחיה, או יניחנה ויצטער. אמרו ליה, יקטענה. אמר ליה איהו; חדא - דלא מצית מכלית להו, דכתיב (זכריה ב, י) "כי כארבע רוחת השמים פרשתי אתכם". מאי קאמר, אלימא דבדרינהו בארבע רוחות, לימא 'בארבע רוחות'. אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אין לעולם בלא ישראל. ועוד, קרי לך מלכות קטיעה. אמר מימר שפיר אמרת, מיהו מאן דזכי למלכא שדי ליה לקומינא הלילא, פירוש בית מלא עפר (רש"י שם). כד נקטוה ליה ואזל, אמרה ליה ההיא מטרוניתא, ווי ליה לאלפא דאזלא בלא מכס. גחון ונפל על ערלתיה, וקטעיה בשניה. אמר, יהבת מכסאי, יהבת שדי, חלפא ועברה. יצאת בת קול ואמרה, קטיעה בר שלום מזומן לחיי עולם הבא. בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים, עד כאן: הנה באר קטיעה בר שלום כל הדברים אשר אמרנו, והוכיח אותם מן המקרא. כי מה שאמר "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", ולא כתיב 'בארבע רוחות', כי זה לא היה משמע רק שישראל הם פזורים בארבע רוחות. אבל הכתוב אמר "כארבע רוחות", לומר כי מפני שישראל דומים לארבע רוחות השמים, אשר הם כל העולם. וראוי לדבר שהוא כל העולם, להיות מקומו בארבע רוחות. ומזה עצמו נראה כי אי אפשר לכלות ישראל, כי הם כל העולם, ואי אפשר לכלות העולם, ולכך פיזר אותם בארבע רוחות. ואל יקשה לך מה שהיו ישראל במצרים, והוא במקום מיוחד. כי עדיין לא היה לישראל מעלה העליונה הזאת, עד שיצאו מצרים ולקחם השם יתברך לו לעם, ולכך היו במצרים מקום פרטי. והתבאר לך כי עצם גלותם מה שפיזר אותם בד' רוחות העולם, מורה זה מעלתם. ודבר זה יש להבין, כי הוא הוראה גמורה על מעלת ישראל העליונה, שהם כל העולם: ובמדרש, נחמות עליונים, נחמות תחתונים, נחמות חיים, נחמות מתים, נחמות בעולם הזה, נחמות בעולם הבא, נחמות נחמות על עשרת השבטים, נחמות נחמות על שבט יהודה ובנימין. לפי שכתוב שתי בכיות (איכה א, ב) "בכה תבכה בלילה", לכך נאמרו (ישעיה מ, א) "נחמו". רוצה לומר כי לכך נאמר לשון רבים "נחמו", כי מתחייב הנחמה לישראל מכל המציאות, מטעם אשר אמרנו למעלה, כי ישראל הם עיקר העולם, ואם לא היה נחמה להם, נחשב בטול אל כל המציאות בכלל. ולכך נחמות עליונים נחמות התחתונים, נחמות בעולם הזה, נחמות בעולם הבא, נחמות חיים, נחמות מתים. כי אלו הם כל המציאות, ומצד כל המציאות מתחייב להם הנחמה, כמו שהתבאר, כי ישראל הם שלימת הכל, ואם ישראל בטל, הכל בטל חס ושלום, ולכך מקבלים הנחמה מהכל: ואמר (שם) "נחמו נחמו" כפל, כמו שסיים הכתוב (שם שם ב) "כי לקתה כפלים בכל חטאתיה". ודבר זה בארנו למעלה באריכות, כי מכת ישראל היו שלא בדרך הטבע, ודבר זה היא כפל המכות, כאשר המכה שלא בדרך הטבע, וכמו שהארכנו למעלה. ועל זה אמר גם כן כי הנחמה תהיה שלא כדרך הטבע, ושלא כמנהגו של עולם. ואמר (שם שם ג) "קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו". רוצה לומר, כי אז יתחייב מן השם יתברך בגזירה מחויבת בכח מדת הדין דבר זה. ולכך אמר "קול קורא במדבר", שהוא מקום מדת הדין. ומה יהיה מתחייב, "פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו", הוא הדביקות שיהיה לישראל בו יתברך לגמרי, עד שלא יהיה לישראל מונע מן הדביקות הזה. רק יהיה ההתדבקות אליו יתברך, כמו מי שהלך במסילה מבלי שום מונע כלל אל ה' אלקינו. ולכך (שם שם ד) "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו", שלא יהיה מונע: אמנם כאשר היה הגלות בשביל החטא, אם כן במה נתכפר חטאם. ובגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב) אמרו בענין זה מה שהוא סילוק החטא מישראל. דרש רבא, מאי דכתיב (ישעיה א, יח) "לכו נא ונוכחה יאמר ה'", "לכו נא" - 'בא נא' מבעי ליה. "יאמר ה'" - 'אמר ה'' מיבעי ליה. לעתיד לבא יאמר הקב"ה לישראל, לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו, רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת אליו (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ולא בקש רחמים עלינו. אצל יצחק שברך את עשו (בראשית כז, מ) "והיה כאשר תריד", ולא בקש רחמים. אצל יעקב שאמרת לו (בראשית מו, ד) "אנכי ארד עמך", ולא בקש רחמים, אצל מי נלך עכשיו יאמר [ה'. אמר] להם הקב"ה, הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיה א, יח), עד כאן: בדבר זו בארו לך כי ישראל תלוים בו יתברך בעצמו, ולא יהיה להם סלוק חטא בשביל האבות. כי האבות, אף שהם התחלה לישראל, הם התחלה במה. אבל שיהיו האבות התחלה מצד אמתת ישראל, דבר זה אינו כלל. רק כי ישראל הם דביקים בו יתברך בלי אמצעי כלל, כי הם דביקים בעצמו יתברך. ואם באמת האבות הם התחלת ישראל, דבר זה לא מצד אמתת ישראל, אבל מצד אמתת ישראל הם דביקים בו יתברך, ודבר זה הוא סלוק החטא מישראל. וזה שאמר כי לעתיד יאמר השם 'לכו נא אצל האבות ויוכיחו אתכם'. ורוצה לומר כי גם אצל האבות לא ימצא לכם זכות, שאם יש לכם זכות מצד האבות, היה נמצא זכות שלכם אצלם. ועל זה אף כי הם אבות לנו, והם התחלה לישראל, אין זה מצד אמתת ישראל. שאילו היו האבות לישראל התחלה לאמתת ישראל, כאשר נגזר על אברהם "כי גר יהיה זרעך", ועל יצחק "כאשר תריד", ועל יעקב "אנכי ארד עמך מצרימה", היה [להם] לבקש רחמים עלינו. אלא אף כי האבות הם התחלה לישראל, מכל מקום מצד אמתת עצמן אין תלויים אלא בו יתברך: וזה כמו שהתבאר למעלה, כי השם יתברך בעצמו הוא צורת ישראל, כמו שחתם בשמם שם 'אל', לומר כי הוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר הקב"ה 'הואיל ותליתם עצמכם בי "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"'. ודבר זה רוצה לומר, כי מאחר שישראל אין להם אמצעי כלל, והם דביקים בו יתברך בלי אמצעי ובלי שום פירוד ובלי שום חציצה כלל, והוא יתברך בעצמו צורה אחרונה להם, לכך השם יתברך מסלק ומטהר חטאם. אף אם חטאו כבר, הרי יש לישראל השבה אל השם יתברך בעצמו, מבלי הפרד מאתו כלל, ואין כאן עוד חטא להם במדריגה זאת. ואף כי חטאו, דבר זה היה מצד כי יש בחינה בישראל שהם נבדלים מן השם יתברך, ובמה שהם נבדלים מן השם יתברך ימצא בהם החטא: אבל מצד בחינת אמתתם הם אל השם יתברך, ובצד הזה יש להם סלוק חטא לגמרי. כי הוא יתברך מקוה טהרה, ואין כאן הבדל מאתו, ובזה הוא מטהר ישראל אשר הם דביקים בו. וכדכתיב (ירמיה יז, יג) "מקוה ישראל ה'", ואמרו זכרונם לברכה במסכת יומא (פה ע"ב) מה מקוה מטהר טמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל. וזה כי המקוה נקרא בשם הזה, מפני שנקוים ונאספים המים לתוכו. והוא יתברך נקוים אליו כל המציאות, ולכך הוא מטהר את כל אשר נקוה ונאסף אליו. וישראל נקוים בפרט אל השם יתברך כמו שאמרנו, לכך מטהר אותם. ולפיכך אמר 'הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"'. ומאחר כי הוא יתברך מטהר ישראל מחטאם, ולפיכך לעתיד כאשר יהיו ישראל דבוקים בו יתברך, יהיו מסולקים מן החטא, וכאילו לא חטאו, וכדכתיב (ר' ירמיה נ, כ) "ביום ההוא יבקש עון יהודה וגו'": ובספרי (דברים לב, א), עתידה כנסת ישראל שתאמר, רבונו של עולם, הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם, ובושני מהם. אמר להם הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר (ישעיה מ, ד) "כל גיא ינשא". אמרו לפניו, רבונו של עולם, הרי עידי קיימים, שנאמר (דברים ל, יט) "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ". אמר הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר (ר' ישעיה סה, יז) "כי הנה בורא שמים חדשים וארץ חדשה". אמרו להקב"ה הרי שמי קיים. אמר להם, הריני מעבירו, שנאמר (ישעיה סב, ב) "וקרא לך שם חדש". אמרו לו, הרי שמות עבודה זרה קיים. אמר להם, הריני מעבירם, שנאמר (הושע ב, יט) "והסרותי שמות הבעלים מפיה". אמרו לו, אף על פי כן בני ביתי יהיו מזכירין. אמר להם, "ולא יזכרו עוד" (שם), עד כאן: המדרש הזה בא לבאר, שלא תאמר איך אפשר שיהיה הדיבוק אל הקב"ה בשלימות מבלי שום מונע כלל, והרי חטאו ישראל, ודבר זה מעכב הדביקות בו יתברך. וזה שאמר לעתיד יאמרו 'הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובושני'. והמקום הזה הוא המדריגה הפחותה שהגיע לה כאשר חטאו. ועל זה אמר 'הריני מעבירו'. כלומר שיהיה כאן הויה חדשה, ומה שנחשב חטא בעולם הזה, לא יהיה נחשב חטא. ויאמרו 'הרי עידי קיימים', (העדים) כי השם יתברך העיד על ישראל השמים והארץ, ורוצה לומר כי השמים והארץ הם המציאות שהשם יתברך סדר אותם, והם שומרים הסדרים אשר סדר להם השם יתברך, ואינם יוצאים מן הסדר. ולכך הם מעידים על מי שעבר הסדר אשר סדר לו השם יתברך, עד שהחטא אשר הוא יוצא מן הסדר נמצא בפעל הנגלה. ועל זה אמר 'הריני מעבירם'. כי יהיה הנהגה חדשה בעולם, אשר לא היה בראשונה, וכאילו יהיו שמים וארץ חדשה, והרי אין כאן עדות. כי העדות היה מצד הויה הראשונה, ואז נמצא חטא ישראל בפעל. וכאשר יסולק הנהגה והויה הראשונה, לא נמצא חטא ישראל בפעל, ותבין זה: ועוד אמר[ו], 'הרי שמי קיים'. ורוצה לומר כי סוף סוף השם קיים, ואף שיהיו צדיקים יותר, ולא יהיה בהם חטא, דבר זה מתחלף בפחות ויותר, שיהיו יותר טובים ממה שהיו קודם, ולא יסולק מהם בזה ענין הראשון שהיה להם כבר. כמו אדם שהיה רע, ונעשה טוב ממה שהיה קודם. ועל זה אמר כי יהיה לישראל מדריגה אחרת, עד שיהיה להם שם אחר, ולא יהיה להם שם הראשון כלל. וזהו דכתיב "וקרא להם שם חדש", שלא יהיה החלוף בפחות ויותר, רק יהיה להם שם חדש. ואמרו עוד כי שמות העבודה זרה קיים. ואם היה בנמצא שמות העבודה זרה בעולם הזה, היה חטא ישראל נמצא גם כן. שהרי יש לישראל יחוס וצירוף אל העבודה זרה, שהיו עובדים אותה, והנה נמצא חטא ישראל בדבר מה. ואמר השם יתברך שלא יהיה נמצא בעולם החטא כלל, ולא יהיה להם שום צירוף ויחוס אל חטא, אף בענין רחוק: ==פרק נז== הדבר אשר יבחן מזולתו, הוא הבחינה האמיתית, אשר לא יפול בו ספק. והדבר הזה הודיע הודע לנו תורת אמת, אשר פסלה עדות קרובים. ואין הטעם מפני שיעיד שקר, כי לא נחשד משה להעיד דבר שאינו, ואהרן שיעלים האמת. רק מפני שאין עדות רק מזולתו, ודבר זה כבר בארנו בחבור התפארת. והנה יתבאר לך עוד, וזה כי העדות שיש לדון עליו, צריך שיהיה העדות נמצא בפעל הגמור מן המעיד. ודבר זה דברי חכמה עמוקה מאוד. מפני כי הדין והמשפט אשר יבוא על העדות, הוא דבר מחויב ומוכרח, כמו שהוא כל דין מחויב ומוכרח. ולדבר זה צריך שיהיה העדות בפועל, שהמחויב ומוכרח אין שייך אליו הכח, שהכח אין לו מציאות גמור. והמחויב - לפי חיוב שלו - יש לו מציאות גמור שהרי הוא מחויב ומוכרח. ולכך כל דין פסול בלילה, וכל קבלת עדות פסול בלילה, והסומא פסול לעדות, כל זה ענין אחד. שכל אלו אין מציאותם בפועל, כי היום הוא נמצא בפועל. והדין, וכל אשר שייך לו, צריך שיהיה נמצא בפועל: ולכך כאשר הקרוב הוא מעיד, שהוא חלק מעצמו, והוא כמו חצי בשרו, כמו שאמר הכתוב אצל מרים (ר' במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". ומאחר שהעד המעיד על הנדון הוא חלק מן אשר מעידין עליו, אין כאן עדות בפועל. כי כל דבר נמצא בפועל לאחר, ולא נמצא בפעל לעצמו, רק לאחר צריך שיהיה נמצא בפועל. ודבר זה ידוע לנבונים. ולכך הקרוב שהוא חלק מעצמו, אין עדות שלו עדות, כי כל עדות שהוא מעיד שכך נמצא בפועל, ואין נמצא בפעל לעצמו: ומטעם זה פסלה תורה נשים לעדות, כי האשה היא חמרית, ואין החומר יש לו מציאות בפעל. והתורה אמרה שיהיה העדות נמצא בפעל, שזה נקרא עדות שבא עליו הדין. וכן פסלה התורה גוים, שכל זה עדות אינו בפעל. ומכל שכן שכל אלו פסולים לדין, דאם לעדות פסול משום שהדין בא על העדות, כל שכן שפסולים לדין. וכל אלו הדברים ברורים בחכמה עמוקה מאוד: ומפני זה היה בלעם, שהוא זולת ישראל. וזה שכבר אמרנו לך פעמים הרבה, אף כי ישראל יש בהם החסרון מצד החומר, אבל מצד אמתת צורתן אין חסרון, והם שלמים בתכלית השלימות, כמו שבארנו לך פעמים הרבה בזה החבור. ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמתת צורתן, אשר בו נמצאו ישראל בפעל. ולכן היה מעיד על אמתת ישראל יותר מכל. וזה מפני שלא היה לו קירבה וחבור לישראל, לכך היה בלעם מעיד עליהם מצד אמתת ישראל אשר נמצאו ישראל בפעל. וזהו שגורם שהיה נבואת בלעם על ישראל הכל לטובה, כאשר הפך הקב"ה את הקללה לברכה (דברים כג, ו), שהיה רוצה לקלל אותם, ונהפך לברכה, ברכות שאין כמותם: ובמדרש, כשבירך בלעם את ישראל, היה קולו הולך ס' מיל, כמחנה ישראל. וגדולה ברכה שבירך בלעם את ישראל, מברכות שבירך יעקב את השבטים, ומברכות שבירך משה את השבטים. כשבירך יעקב את השבטים, (ו)הוכיח את ראובן (בראשית מט, ד), ואת שמעון ואת לוי (בראשית מט, ה-ז). אבל ברכת בלעם אין בהם תוכחה, ואין בהם פגם. ולפיכך גבה דעת של ישראל, ובאו לידי תקלה בעצת בלעם, עד כאן. הן הדברים שלמעלה, כי מה שאמרו שהיה קולו ששים מיל נגד מחנה ישראל, מה שלא היה כשברך אותן משה, וזה מפני כי ברכת בלעם - הברכה הזאת בפעל יותר, כמו שהתבאר לך למעלה. כי נבואתו היה על ישראל מצד אמתת צורתן, שעל ידה ישראל הם בפועל הגמור. ולכך היה נבואתו גם כן בפועל הגמור על ישראל. ולכך היה קול הולך (כו') ששים מיל נגד מחנה ישראל: והיו ברכותיו שוות בלא תוכחה, מה שלא היה כך ברכת יעקב ומשה. וזה כי יעקב ומשה שהיו מכלל ישראל, והדבר שהוא חלק מהכל, אינו נמצא בפועל אליו הכל. ולכך לא היה ברכתם על ישראל מצד אמתת עצמן, דהיינו מצד אמתת צורתן שבו נמצא בפועל. לכך דוקא בלעם, שהוא זולת ישראל, ונחשבו ישראל אליו בפועל הגמור, לכך היה מתנבא על ישראל מצד צורתן של ישראל, שבו הם נמצאים בפועל. וכבר אמרנו שישראל נמצאים שלמים לגמרי מצד אמתת צורתן, אבל שלא מצד אמתת צורתן נמצא בהם החסרון. ולכך יעקב ומשה, שלא היו מתנבאים על ישראל מצד אמתת צורתן בצד אשר נמצאו בפועל, כי יעקב ומשה היו חלק מישראל, ואין הדבר נמצא בפועל לעצמו. לכך לא היו מברכין שניהם ישראל מצד אמתת צורתן לגמרי, והיה תוכחה עם זה גם כן, שהרי נמצא חסרון בזה. אבל בלעם היה ברכתו לישראל מצד אמתת צורתן, אשר הם שלמים בלא חסרון כלל. ולכך הברכות בלא תוכחה, כי מזה הצד לא נמצא שום תוכחה, רק הכל ברכה לגמרי. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים: ומפני שאין בלעם אוהב את ישראל עד שיבוא ממנו הברכה לישראל, הגיע דבר זה על ידי שבא לקלל אותם, והפך השם יתברך לברכה. ולכך לא היה מיוחד לפועל זה רק מואב ובלעם. וזה כי אומת מואב הם מרוחקים מן ישראל, שלא מצאנו על שום אומה שצוה (ר' דברים כג, ד) "לא יבאו בקהל ה'" רק מואב. ובזה נדע כי מואב מרוחק מן ישראל. ובלעם גם כן, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קה. ) "בלעם" (במדבר כב, ה) בלא עם. דבר אחר, בלע עם. "בן בעור" שבא על בעיר. תנא, הוא בעור, הוא כושן רשעתים, דעביד שתי רשעות; אחד בימי יעקב, ואחד בימי שפוט השופטים, ומה שמו - לבן שמו. ויראה פירוש 'בלא עם', שאין לו עם מיוחד, שהיה נבדל מכל האומות, והיה לו מדריגת הנבואה, ולפיכך נקרא 'בלא עם', ואין להאריך במקום הזה. וכן 'בלע עם', שעל ידי עצתו נפלו מן ישראל, כי ענין בלעם היה מוכן לרע ולהפסד: וכאשר תשים עיניך על ברכת בלעם, היו ברכותיו נחלקים לשלשה חלקים. מפני שבלעם היה מכוין לקלל, וידע כח עם ישראל ומעלתם, ובוודאי לא תשלוט בהם הקללה מצד כלל ישראל. והיה רוצה למצוא צד בחינה מיוחדת, אשר מצד אותה בחינה תחול חס ושלום הקללה. ולכך אמר (במדבר כג, יג) "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה", וכמו שיתבאר בסמוך. כי היה חושב כי יותר תבא הקללה מצד המקצת, יותר מאשר היתה באה מצד הכל. וידוע כי כל דבר בעולם מתחלק אל שלשה חלקים, שאין זה כזה; כי נחלק להתחלה, ואמצע, וסוף. ולכל אחד יש בחינה בפני עצמו. ואין ספק כי הבחינה מצד התחלתו הוא זולת הבחינה שהוא מצד השלמתו, ושניהם זולת הבחינה בחלק שאינו נחשב התחלה ולא נחשב השלמה, והוא כמו אמצעי. ובודאי כי יש בישראל בחינה שיאמר עליו דבר זה הוא התחלת ישראל. ואין ספק שיש בחינה בישראל שהוא מצד השלמת ישראל. וכן יש בהם בחינה מצד דבר שאינו נחשב התחלה ואינו נחשב השלמה, כמו שיתבאר. ולפיכך הבחינה הראשונה מן בלעם שהיה מתבונן אם ימצא חסרון וקללה - מצד התחלתם: ובמדרש, "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו. למה הוא דומה, לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הענפים, כל ענף וענף, ומתיגע. והפקח מגלה את השרשים, וקוצץ. כך אותו רשע אמר, מה אני מקלל לכל שבט ושבט, הריני הולך לשרשים, וקוצץ. בא ליגע, ומצאן קשים. לכך נאמר "כי מראש צורים אראנו", אלו האבות, "ומגבעות אשורנו" (שם) אלו האמהות. "הן עם לבדד ישכון" (שם), כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן. וכשהאומות שמחין בעולם, הן אוכלים עם כל מלכיות, ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר (שם) "ובגוים לא יתחשב". דבר אחר, "מראש צורים אראנו", אני רואה אותם שקדמו לברייתו של עולם. משל למלך שהיה מבקש לבנות, היה חופר ויורד ומבקש למצא יסודות לבנין, והיה מוצא מים. וכן במקומות הרבה. היה חופר במקום אחר, ומצא סלע, ונתן היסוד ובנה. כך הקב"ה היה מבקש וברא את העולם, והיה יושב ומתבונן בדור אנוש ובדור המבול. ואמר, האיך אני בורא את העולם, ורשעים אלו עומדים ומכעיסים אותי. כיון שצפה הקב"ה באברהם, אמר הרי מצאתי סלע לבנות עליה וליסד עליה. לכך קורא לאברהם 'צור', שנאמר (ר' ישעיה נא, א-ב) "הביטו לאברהם צור חצבתם וגו'", עד כאן: והנה בארו בזה מה שאמרנו, כי בלעם היה רוצה לקלל את ישראל מצד התחלתן. ולכך כאשר היה מהפך השם יתברך הקללה לברכה (דברים כג, ו), היה מברך אותם מצד התחלתן, לומר כי מצד התחלתן ויסוד שלהם קשים הם. ויותר מזה, שהתחלתם מקודם בראשית, ודבר זה מורה על התחלה העליונה שיש לישראל. וזה שאמר "הן עם לבדד ישכון", כלומר כי לפי עלוי התחלתן עם זה לבדד ישכון, כי יש להם התחלה עליונה על כל. ולכך אמר "ובגוים לא יתחשב". ופירשו, כי הטוב אשר מגיע לאומות, אין הטוב הזה נבדל מן ישראל. כי אין לאומות קיום ועמידה בעולם רק על ידי ישראל, והאומות תלוים בישראל, ואין ישראל תלוים באומות. ולכך הטוב שמגיע אל האומות אינו נבדל מן ישראל, כיון שכל האומות קיום שלהם מכח ישראל. אבל האומות אין שמחים עם ישראל, מפני כי יש לישראל התחלה מיוחדת, שאין מגיעים לשם, ודבר זה מבואר: ובמדרש, "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), כשבא בלעם ראה כל המדבר מלא ערלות. אמר, מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר, שנאמר "מי מנה עפר יעקב". מכאן תקנו חכמים שיהיו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר, עד כאן. פירוש המדרש הזה, כי הכתוב שאמר "מי מנה עפר יעקב", רצה לומר כי יש לישראל יחוס גדול אל העפר. וזה כי ישראל הם האומה הקטנה שבכל האומות, ומצד הזה ראוי לה שם העפר, שהוא קטון: ובמדרש עוד, "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד), מה העפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכים אלא בתורה שנמשלה למים. מה העפר מכלה כל כלי מתכת, כך בניך מכלים כל האומות העולם, והן קיימין לעולם. מה העפר הוא דיש לעולם, אף בניך דיש למלכות, עד כאן. הנה בארו בזה שלשה דברים שישראל דומים אל העפר; ענין הראשון, כי העפר מיוחד לקבל דבר מלמעלה, כמו המים שיורד לה מן השמים. כך ישראל מיוחדים לקבל דברים עליונים. ומיוחד לזה הדבר הקטן ביותר, כי [הדבר הגדול] משום גדלתו אינו בעל קבלה: הענין השני מה שאמר שהעפר מכלה המתכת והיא קיימת, וכך ישראל מכלים האומות. ודבר זה ענין נפלא, כי האומות נמשלו למתכת, שהרי דניאל ראה מלכות בבל של זהב (דניאל ב, לח), מלכות מדי של כסף (שם שם לב), מלכות יון של נחושת (שם), וראה מלכות רביעית פרזלא (שם שם מ). ודבר זה, כי כל מתכות משמיע קול, וממנו נעשה הפעמון, שמשמעת קול. ודבר הנשמע - נגלה, ואין לו ענין פנימי, שכל דבר שהוא פנימי אינו נשמע. ומפני כי כח המלכיות אין כח שלהם פנימי נסתר, רק כח נגלה, ולכך הם דומים למתכות שמשמיע קול. אבל ישראל הם הפך זה, שהם דומים לחול ועפר, כמו שאמרו במדרש (שמו"ר א, כט) נמשלו ישראל לחול, מה חול אדם נוטלו ממקום זה ונותנו למקום אחר ואין נשמע קולו, כך ישראל אין ראוי שיהיה בהם דלטוריא, כמו שפירש רש"י בפרשת שמות. וכבר בארנו דבר זה בחבור גור אריה בפרשת שמות, ובחבור גבורות ה', שדבר זה נאמר על שישראל יש להם מדריגה פנימית נסתרת בלתי נגלית, ולכך הם כמו החול שאין נשמע קולו, עיין שם, [ו]שם הארכנו בענין זה. ודבר זה גם כן מצד הדקות והקטנות שיש לעפר, ובשביל כך לא נשמע קולו, כי יש לו ענין פנימי נסתר. ועוד יתבאר איך העפר מיוחדת בזה יותר מכל. ולכך אמר כי יש לישראל סגולת העפר, אשר אינו נשמע קולו, ולכך מכלין את כח האומות, שכח שלהם כח נגלה, כמו המתכות הזה שהוא משמיע קול, והוא נגלה: ועוד אמרו שיש לישראל התייחסות אל העפר, מצד כי העפר היא קטנה מכל היסודות, בשביל כך יש לעפר בחינה זאת שנעשית דיש לכל. ויש לישראל שתי בחינות מחולקות. כי מצד הקטנות שלהם יש להם מעלה אלקית עליונה, כי ראוי אל המעלה האלקית הקטנות, יותר מן הגדלות, שהיא סגולת הגשם. ולכך הקטון, שאין לו רוחק גדול, הוא קרוב אל הבלתי גשמי. ולכך הקטנות שיש להם, כדכתיב (ר' דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט". ודבר זה ראוי להם, כי ישראל קרובים אל הבלתי גשמי. ובשביל זה מקבלים ישראל הדישה, מצד הקטנות שלהם. והתבאר לך ענין העפר, שיש לה ענין פנימי דק נסתר, ודבר זה ידוע מאוד למבינים. והנה תמצא בעפר מה שלא תמצא בכל היסודות, שהעפר היא בפרט תוך ופנימי לכל היסודות, והיא בתוך שלהם, שזה מורה כי יש לעפר ענין פנימי. ומפני שבא בלעם לברך את ישראל, ולומר כי נמשך התחלת זרע האבות ממקום עליון פנימי נסתר בלתי מתייחס לגשמי, קרא זרע האבות "עפר". ואמר "מי מנה עפר יעקב", כי הדק אשר יש לו הרבוי גם כן בפרט, מורה על מדריגה עליונה מאוד, שממנו הרבוי: והנה גם כן תמצא בארץ, שהיא פנימי ותוך היסודות כולם, ומורה זה על הפנימית. ומפני זה העפר מסוגל למצות אלקיות, מצד שיש לעפר ענין ראוי למצות. כי הדקות אשר יש לעפר הוא מדריגה פנימית קרוב אל הדבר הנבדל. ובמדרש (במ"ר כ, יט) "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), מי יוכל למנות המצות שהם עושים בעפר; "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט), "ואסף איש טהור" (במדבר יט, ט), "שלש שנים יהיה לך ערלים" (ר' ויקרא יט, כג), "ומן העפר אשר בקרקע המשכן" (ר' במדבר ה, יז), עד כאן. בארו בזה גם כן, כי מה שאמר "מי מנה עפר יעקב" היה משבח מה שישראל הם נמשלים לעפר, שזה מורה על מדריגה אלקית שיש לישראל, אשר מצד הזה יש להם מצות יותר בעפר. וזה שאמרו גם כן כי ראה בלעם עפר המדבר מכוסה בערלות ישראל, ועל זה אמר "מי מנה עפר יעקב". וזה כמו שהתבאר, כי העפר מסוגל למצות ביותר: ולכך דבר זה מה שמשימין הערלה ודם ברית בעפר, וענין מצוה זאת כמו שאמרה תורה כאשר שפך דם חיה ועוף אשר שחט אותם. ואלו שני מינים, כי החיה כאשר היא דבר קל בתנועה, וזה מורה על כי הנפש שבו מסולק מן האדמה, כי כל בעל אדמה יש לו כבידות הטבע, ואילו החיה והעוף אין לו כבידות הטבע, כמו שיש לבהמה שיש לה כבדות הטבע. וזה מורה שיש בהם יסוד העפר, ואינו צריך כסוי בעפר. שכל דם שחיטה ראוי שיהיה מכוסה בעפר, כי דם שחיטה היה לו גלוי יותר מדאי כאשר שפך דם בשחיטה. כי אין ראוי לדם, שהוא הנפש, הגלוי כל כך. ולכך צוה בתורה לכסות הדם של חיה ועוף, שאין להם כבידות הטבע, לכסות אותם בעפר. כי העפר יש לה ענין ההסתר והכסוי, כאשר אמרנו לך למעלה, שהרי העפר היא פנימי ותוך היסודות, שהרי כולם מבחוץ, והיא מבפנים. ולפיכך ראוי שיהיו מכסים דם הערלה בעפר גם כן, כי גם זה דם שפיכה. הוא ועל זה אמר בלעם "מי מנה עפר יעקב", רצה לומר כי כמה גדולה מעלת ישראל במה שהם נמשלים לעפר, ובשביל זה יש להם הרבה מצות בעפר: ובסוטה (יז. ), דרש רבא, בשכר שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), זכו בניו לשתי מצות; עפר סוטה, ואפר פרה. והא איכא נמי עפר כסוי הדם, התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא. ומנין לרבא זה לומר, כי בשכר שאמר "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות אלו. אבל הפירוש הוא, כי העפר יותר ראוי למצות מטעם אשר אמרנו, כי העפר והאפר מיוחדים למצות יותר משאר דברים. ומפני שהיה לאברהם יחוס אל העפר, שנאמר "ואנכי עפר ואפר", אי אפשר שלא יהיה לו על ידי זה מצוה שהיא בעפר ואפר, כמו עפר סוטה ואפר פרה. ובפרט אלו שתי מצות, שיש בהם הטוב והזכות, שהרי יש בהם טהרת ישראל, כמו שהוא אפר פרה, וטהרת אשה לבעלה. ואין כאן מקום לבאר יותר: ובגמרא בפרק המפלת (נדה לא. ), דרש רבי אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", מלמד שהקב"ה ישב וספר את רביעתם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנו. ועל דבר זה נסמת עיניו של בלעם הרשע, אמר, מי שהוא טהור, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה. מיד נסמת עינו, דכתיב (במדבר כד, ג) "נאם הגבר שתום העין". והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) "וישכב עמה בלילה הוא", מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, עד כאן. רבותינו זכרונם לברכה פרשו כי בלעם קרא זרע ישראל "רובע", מלשון "לא תרביע בהמתך" (ר' ויקרא יט, יט), "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגו'" (ויקרא יח, כג). וכמו שהיה משבח "מי מנה עפר יעקב", שהוא נאמר על התחלת ישראל. כי העפר והדקות מורה כי זרע האבות נמשך התחלתן ממדריגה עליונה, שיורה עליו ענין העפר, שבו הקטנות גם הרבוי שיש בעפר, כמו שהתבאר. ולכך אחר שאמר (במדבר כג, ט) "כי מראש צורים אראנו", שהוא נאמר על שהם נמשכים מן האבות החזקים (רש"י שם), אמר "מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל". כי שם "ישראל" יותר במעלה מן שם "יעקב". ולכך אמר "ומספר את רובע ישראל", הוא התחלתן עוד יותר, שהתחלה זאת לגמרי עם השם יתברך. וזה שכתוב "ומספר את רובע ישראל", מצד שהתחלה זאת עצמה היא עם השם יתברך. ודבר זה מה שאמר "ומספר את רובע ישראל", מורה כי הזרע של ישראל יש לו ספירה לפני השם יתברך, כי הזרע יש לו כח פנימי מאוד, ובפרט זרע הקודש, אשר הוא קדוש וטהור. ולפיכך אמר שהקב"ה יושב וסופר מתי תבא הטיפה שנולד ממנו הצדיק: ואמר שבלעם אמר 'מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים כו''. ביאור ענין זה, כי דבר מה שהקב"ה סופר את רביעותיהן של ישראל, מורה כי זרע ישראל נמשך מכח פנימי, כמו שאמרנו. ואין זה גנאי, כי אין דבר כזה נקרא ערוה. רק כאשר יש כאן גלוי, שלכך נקרא ערוה, כמו (בראשית מב, יב) "ערות הארץ באתם לראות", מקום תורפה אשר יש לו גלוי. ולא כאשר הוא פנימי, אין כאן ערוה כלל, ודבר זה ידוע למבינים. רק מפני שהיה בלעם דבק בזנות וערוה, ולא היה לו כח קדוש פנימי, נחשב אליו ערוה דבר (ב)זה. אבל מי שהוא קדוש וטהור אין נחשב דבר זה אליו ערוה. וכמו שלא היה נחשב גלוי ערוה גנאי לאדם קודם שחטא האדם, ולא נחשב לו לגנאי וחרפה, מפני שהיה דבק לגמרי בכח קדוש פנימי. עד שחטא, ולא היה עוד דבק לגמרי בכח קדוש פנימי, ואז נחשב לו גלוי ערוה גנאי. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, כי הם אמת ברור, והם עמקי החכמה: ואמר בשביל כך נסמת עינו של בלעם. רוצה לומר מפני כי אין ראוי לבלעם לראות אותה המעלה הפנימית העליונה, ולכך נסמת עינו כאשר היה רואה המעלה העליונה הפנימית, אשר אין ראוי לבלעם, כי אצלו הוא דבר גנות וערוה. ועוד אמרו (סנהדרין קה. ) כי בלעם קוסם באמתו היה. וכן אמרו עוד שם (שם) כי בא על בהמתו. הכל שהיה בלעם דבק בערוה ובזנות ובטומאה. ומחלקותם, למר היה משמש בגנות זה לדברים הרוחנים, וזה ענין ערוה וגנאי גדול מה שהיה משמש בזה לדברים הרוחנים. ולמר היה בא על אתונו, שזהו גנאי גדול להתחבר אל בהמה. ואין כאן מקום זה להאריך: ==פרק נח== כבר בארנו לך, שהברכה הראשונה מן בלעם היה לישראל בצד התחלה, כי התחלה במה שהוא התחלה בלבד, הוא בחינה בפני עצמו. וכך יש לדבר בחינה מצד שלימתו, והוא בחינה בפני עצמו, ובכל אחד קללה וברכה. וכל הברכות אשר ברך את ישראל בתחלה, היו מצד התחלת ישראל העליונה. ורמז הכתוב דבר זה, במה שאמר (במדבר כב, מא) "ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם". כי ההתחלה הוא קצה, ושייך בזה "ויעלהו". ובשניה לא נאמר רק (במדבר כג, יד) "ויקחהו שדה צופים". שאף שהיה בגובה בפסגה, מכל מקום היה נקרא "שדה צופים". וכל אלו דברים ידועים למי שיש בו חכמה, כי ברכה זאת נאמר לישראל מצד שלימות הווייתם. ודבר זה גם כן קצה, ולכך אמר גם כן "וירא משם קצה העם": ויש לך לדעת, כי אלו שני הקצוות הם זה כנגד זה. דמיון זה, מתחילה ראה דגל ראובן, שהוא הבכור (בראשית לה, כג), והוא התחלת ישראל, ושייך בזה קצה. ועתה ראה דגל דן, שהוא קצה, שהוא בסוף ושלימות ישראל. ויש לישראל בחינה מיוחדת מצד התחלתם, ובחינה מיוחדת מצד השלימות, וכל אחד שייך בו קללה, ושייך בו גם כן ברכה. והברכה אשר נאמרה כאן כולה הוא על ענין זה. ולכך התחיל לומר (במדבר כג, יט) "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה". כי בלק היה חושב כי אפשר שיגיע שנוי לברכה מצד אחר כמו שאמרנו, ולכך אמר "לא איש אל ויכזב וגו'". כלומר, כי אין שנוי אצל השם יתברך מצד עצמו, כי "לא איש אל ויכזב וגו'". "וברך ולא אשיבנה" (במדבר כג, כ), כלומר באולי תאמר כי השנוי הוא מצד המקבלים, ואפשר שיהיה בהם שנוי, אף כי אין כאן השנוי מצד השם יתברך. דבר זה אינו, כי אין שנוי בהם, ולכך אמר "וברך ולא אשיבנה". ולמה זה, ועל זה אמר (שם שם כא) "כי לא ראה און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". ולכך אף מצד המקבל אין כאן שנוי: ולכך אמר (שם) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". פירוש, כי השם יתברך עמו מבלי פירוד, כי תיכף שהוא מריע, הוא נושע. וכדכתיב (במדבר י, ט) "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם". וענין זה שנושעים תיכף ומיד, ומורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד, שהרי תיכף שקוראים - נענים, וכדכתיב (ר' דברים ד, ז) "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו". וכך פירוש "ותרועת מלך בו", כי דרך להריע לפני המלך כאשר אחד רוצה שיהיה נזכר לפני המלך, שיושיע אותו המלך. ודבר זה נמצא בישראל כאשר מריעין לפניו, שומע השם יתברך ועונה אותם: ובמדרש, פרדס שאין לו שומר, הגנב יכול להזיקו. או אם ישן לו השומר, הגנב נכנס. ואלו "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד), והאיך אני יכול להזיקן. "ה' אלקיו עמו", אמר לו בלק, [אם] אי אתה יכול להזיקן מפני משה רבן, ראה זה מה אחריו יהיה. אמר לו, אף הוא קשה כמותו, "ותרועת מלך בו", תוקע ומריע ומפיל החומה (יהושע ו, כ), עד כאן. הרי לך כי מצד שהוא תוקע ומריע ומפיל החומה, מורה כי השם יתברך עמו בלי פרוד. והבן הדברים האלו, כי הם דברים ברורים: והבן עוד דברי חכמה, כי מצד אשר השם יתברך נלחם להם בכח דין ומשפט, שהוא על ידי תרועה זאת, שיוצא נגד אויביהם כאיש גבור מלחמות, יריע אף יצריח, ועושה הדין באויביהם. מורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד. והדברים האלו ברורים מאוד באין ספק, ואין פירוש זולת זה. וכך פירוש זה אצל חכמי התנאים, שהרי "ותרועת מלך בו" נאמר עם פסוקי שופרות בראש השנה (ר"ה לב ע"ב). וכן הוא דעת אונקלוס, שתרגם (במדבר כג, כא) 'ושכינת מלכהון בניהון', שהשם יתברך עמהם בחבור גמור. הנה כל הדברים הם על סגנון אחד: ואמר אחר כך (במדבר כג, כב) "אל מוציאם ממצרים". רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב (במדבר טו, מא) "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים": ואמר "כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב). כי השם יתברך יש בו שני דברים; כי הוא יתברך שומר ומנהיג העולם, עד שהוא עומד על תיקונו. והוא מחריב ומאבד את העולם מפני עונש הבריות, כשיגזור זה מצד חכמתו, כמו שעשה בימי דור הפלגה ודור המבול. וזה שאמר "כתועפות ראם לו", "כתועפות" אלו המלאכים (גיטין סח ע"ב), אשר הם ממונים על הנהגת העולם שיהיה מקוים. "וראם" אלו המזיקים, שהם אינם ממונים להנהגת שמירת העולם, רק הם מפסידים את העולם. והשם יתברך יש בו שניהם. וכך פעל עמהם כאשר הוציא אותם מארץ מצרים; היה שומר ישראל שיהיו מקוימים, והיה מזיק ומאבד את המצרים. וזה שאמר הכתוב (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ופירשו במכילתא ביד אחד הוא עוזר ישראל, ובאותו יד עצמו הוא מאבד ומשבר האויבים. וזהו "כתועפות ראם לו". וההוצאה הזאת הכל מורה שישראל הם עם השם יתברך, וכמו שאמר (במדבר כג, כא-כב) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם מצרים כתועפות ראם לו": ואמר אחריו (במדבר כג, כג) "כי לא נחש ביעקב וגו'". והכתוב הזה בא לבאר כי אין ישראל כמו שהם האומות, אשר הם קוסמים ומעוננים. וכל אלו הם כחות הטומאה נבדלים מן השם יתברך, כי הם כחות חיצונות. אבל ישראל אין בהם קסם, אבל מקבלים נבואתם מן השם יתברך בעצמו. ובמדרש, ראתה עינו של בלעם שישראל יושבים לפני הקב"ה, ומבררים כל פרשה ופרשה למה נכתבה. וכן הוא אומר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה", "לא יכנף עוד מוריך ויהיו עיניך רואת מוריך" (ר' ישעיה ל, כ). ומלאכי השרת שואלים, מה הורה לכם [הקב"ה], לפי שאינם יכולים לכנוס למחיצתן, שנאמר (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", עד כאן. וכל זה מפני כי ישראל הם עם השם יתברך בלא חציצה ופירוד כלל, שבשביל זה הם יושבים לפני ה', כמו שהתבאר. ומצד הזה עצמו גם כן אינן ראוים שיהיה בהם נחוש, כי בענין הנחוש הם נבדלים ונפרדים מן השם יתברך, כי הנחוש מכחות חצונית כחות הטומאה, ולכך אין ראוי אל ישראל הנחוש: ובפרק ארבעה (ד)נדרים (לב. ), תניא רבי אהבה בריה דרבי חייא, כל אדם שאינו מנחש, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם, שנאמר "כי לא נחש ביעקב וגו'". ופירוש זה כמו שאמרנו, כי הניחוש הוא נבדל מן השם יתברך, והוא חבור לכוח חיצוני. ומי שאין לו ניחוש, ופורש מן כוחת חצונית, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם. כי גם המלאכים יש בהם צד מה מענין זה, כמו שידוע. ולכך אמר במדרש שלפני זה, כי ישראל יושבים לפני הקב"ה, ומלאכי השרת - שהם יושבים חוצה - שואלים את ישראל מה הורה לכם הקב"ה. ולכך אמר שמכניסין אותו במחיצתו שאף מלאכי שרת אין נכנסין שם, והבן זה. והנה התבארו לך הדברים על אמתתם: ואמר אחריו (במדבר כג, כד) "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". ובמדרש "הן עם כלביא יקום", אין אומה כיוצא באומה זאת; הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות. עומדים משנתן כאריות, חוטפין קריאת שמע, [ו]ממליכים להקב"ה, ונעשים כאריות. מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם, או מחבלים באים ליגע באחד מהם, ממליך להקב"ה. "לא ישכב עד יאכל טרף", כשהוא אומר "ה' אחד" (דברים ו, ד), נאכלים כל המחבלים מפניו, עד כאן. ורצו לפרש במדרש הזה כמו שהתבאר, כי ישראל הם עם השם יתברך מבלי חציצה. ולכך אין ראוי לשבח את ישראל בכח ובגבורה אנושית. אבל השבח הזה על גבורת אלקית, לא גבורה אנושית. ומה שהכתוב אומר "הן עם כלביא יקום", רוצה לומר שכל ענין שלהם אינו דברים פחותים, רק עושים מעשים גדולים ונוראים, ודבר זה הם מצות אלקיים, וזה נקרא שהם "עם כלביא יקום", כלומר שמעשיהם גדולים. ואין לך מעשה גדול יותר ממי שעושה מצות אלקית, כי לפי חשיבות המעשה - שהוא מעשה אלקי - נחשב המעשה גדול מאוד. ולפיכך מה שישראל עושים מצוה אלקית, דבר זה נחשב שהם "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ומה שהוא גובר על הדברים הרוחנים, הוא נקרא שיאכל טרף. כלל הדבר, הכתוב רצה לומר כי ישראל מעשיהם אלקיים כמו שראוי לאומה אלקית, וזהו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ודי בזה: ==פרק נט== הנה אמרנו לך כי בלק, גם בלעם, היה חושב באולי ימצא מקום אשר אפשר שתחול הקללה. והיה בוחן את ישראל בכל שלש בחינות; אם מצד התחלה שלהם, ואם מצד השלימות והסוף, ואם מצד האמצע. והוא החלק הנכבד, כמו שיתבאר, שכל נמצא יש לו ענין גדול, והוא מתייחס אל האמצעי. וכבר בארנו לך, כי כל ברכה ראשונה (במדבר כג, ט-יא) נאמרה על ההתחלה של אומה זאת. וכל ברכה שניה (במדבר כג, יט-כד) נאמרה על שלימות האומה הזאת. והברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) נאמרה מצד האמצעי, החלק הנכבד יותר. ומזה תבין, כי בברכה שלישית לא נאמר כמו שנאמר בשני ברכות הראשונות, שלא נאמר כאן שראה בלעם קצה העם, רק נאמר (במדבר כג, כח) "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימן". וזה מפני כי התחלה והסוף שניהם מצד מה, ולכך הראה לו קצה העם. ואילו כאן לא נאמר קצה העם, לטעם אשר אמרנו לך למעלה, והוא דבר ברור מאוד: וכאן נאמר (במדבר כד, ב) " וירא את ישראל שוכן לשבטיו". ורוצה לומר כי היו ישראל שוכן לשבטיו מסודרים בסדר, בלתי מבולבלים יחד, רק מסודרים. ודבר זה סגולת האמצעי, שהוא מסודר יותר מכל החלקים, הן התחלה הן השלימות. וזה תבין, כי הקצה במה שהוא קצה, הוא יוצא מן השווי, לכך נקרא 'קצה'. אבל האמצעי אין לו יציאה, רק הוא בשווי. לכך כאשר היה בוחן את ישראל מצד הזה, יש כאן עליהם רוח הקודש נבדל. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, כי האמצעי ראוי שהוא נבדל מן הגשם. שהגשם הוא שיש לו רחקים, ומפני כך הקצה שיש לו רוחק, מסוגל לגשם אשר הוא בעל רוחק. אבל האמצעי שאין לו רוחק, שהרי הוא עומד באמצע, ולפיכך האמצעי מיוחד שהוא נבדל ביותר. כמו שתמצא פעמים הרבה בזה החבור. שלכך בית המקדש, שהוא אוהל קדושה, הוא באמצע העולם. וכמו שהחליטו רבותינו זכרונם לברכה המאמר בספרי בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ב) מכאן שהאמצעי משובח, כמו שהארכנו בזה למעלה מאוד: ולפיכך הבחינה שיש לישראל מצד ההתחלה, והבחינה שהיא מצד שלימות, מפני שהם קצוות, אין מצד זה הקדושה הנבדלת כמו שהוא הבחינה מצד האמצעי. לפיכך כאן כתיב (במדבר כד, א) "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל". כי בבחינה הזאת טוב בעיני ה' לברך את ישראל, "כי שם צוה את הברכה חיים על העולם" (ר' תהלים קלג, ג). ושם ברכת יעקב, שהוא השלישי שבאבות, ברכה שהיא בלי מצרים. ופירוש "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במדבר כד, א), פירוש באולי יכול למצוא מקום לקללה. וכאשר ראה כי לא היה יכול לפעול דבר זה מצד כח הניחוש, התחיל לומר (שם שם ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". כל הדברים האלה כמו שאמרנו למעלה, על קדושתן של ישראל ועל פרישותם: ובפרק חזקת הבתים (ב"ב ס. ), שנו רבותינו, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח נגד פתח. מנא הני מילי, דאמר קרא (במדבר כד, ב) "וישא בלעם את עיניו וירא", מה ראה, שאין פתחיהן מכוונין זה נגד זה. אמר, ראויין אלו שתשרה שכינה עליהן, עד כאן. הנה בארו הכתוב הזה שאמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" על קדושת ישראל וצניעותם. כי האהל שם הצניעות, ולכך אמר שראוי שתשרה שכינה עליהן: ועוד בפרק חלק (סנהדרין קה ע"ב), אמר רבי אלעזר, מברכתו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו; בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסת ובתי מדרשות, אמר "מה טובו אוהליך יעקב". בקש לומר לא תשרה שכינה עליהם, "משכנותיך ישראל". לא תהא מלכותם מושכת, "כנחלים נטיו" (במדבר כד, ו). לא יהיה להם זתים וכרמים, "כגנות עלי נהר" (שם). לא יהיה ריחן נודף, "כאהלים אשר נטע ה'" (שם). לא יהיה להם מלכים בעלי קומה, "כארזים עלי מים" (שם). לא יהיה להם מלך בן מלך, "יזל מים מדליו" (שם שם ז). לא תהא מלכותן שולטת באומות, "וזרעו במים רבים" (שם). לא תהא מלכותן עזה, "וירום מאגג מלכו" (שם שם ח). לא תהא אימה למלכותו, "ותנשא מלכותו" (שם). אמר רבי אבא, וכולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסת ובתי מדרשות, שנאמר (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה", ולא קללות לברכה, עד כאן: הנה תמצא בכאן עשרה ברכות זו אחר זו, כנגד ברכת יעקב, שהם גם כן עשרה. וכל אלו עשרה ברכות הם כולם מצד קדושת ישראל. ומדריגה הנבדלת שיש בישראל, והקדושה, ראוי לה מספר י', ולכך יש כאן עשר קדושות. ואמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", על שיש בישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר הם מקדש מעט. וכאילו אמר 'מה טובו קדושתך יעקב', כי האוהל והמשכנות הוא מיוחד לקדושה. וכן מה שאמרו 'לא תהא מלכותן נמשכת', המלכות אשר הוא נמשך הוא מלכות קדושה, כמו מלכות דוד שהיה מלכותו נמשכת. וכן מה שאמר ש'לא יהיה להם זתים וכרמים'. אין בכל האילנות שהם צריכין לקדושת ישראל כמו זתים למנחות, וכרמים לנסכים. ומפני זה ישראל, שצריכים להם אלו דברים לקדושתם, אמר שאל יהיה להם זתים וכרמים, אף אלו דברים שהם שייכים אל הקדושה, כל כך יהיו רחוקים מן הקדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה ריחו נודף'. רצה לומר שלא יהיה בעלי שם טוב, כי זהו גם כן מעלה קדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה להם בעלי קומה', רצה לומר מלך, שאין לו יראה מאחר. כי זה ענין שהולך בקומה, שאין לו יראה. וזה מורה על חשיבותם, שאין להם יראה מאחר, וכדכתיב (ויקרא כו, יג) "ואוליך אתכם קוממיות", שלא יהיה להם יראה מאחר. וכן אמר ש'לא יהיה להם בן מלך', הוא מלכות יותר במדריגה כאשר הוא מלך בן מלך. כי בודאי מלך בן מלך מלכותו יותר. וכן המלכות שהיא שולטת בשאר אומות, הוא מלכות עוד יותר במדריגה. וכן התוקף אשר יש למלכות, והאימה שיש למלכות, כל הדברים האלו הוא מעלת המלכות ותוקפו. וכל עוד שהמלכות יותר בתוקף, היא מלכות יותר מאוד, כמו שהתבאר. וגם לפי זה "מה טובו אהליך יעקב" נאמר על מעלת ישראל, שיש להם מדריגה עליונה. לכך דרשו כתוב זה על בתי כנסיות ובתי מדרשות, שדבר זה קדושת ישראל, שהם "מקדש מעט": ובמדרש, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב" (ירמיה ל, יח), לפי שנאמר (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים", אמר לו הקב"ה, התחלת באהלים, חייך כשאשוב לירושלים, בזכותך אני חוזר. אמר רב שמואל בר נחמני, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב", 'אהלי אברהם ויצחק' אין כתיב כאן, אלא "אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם". וכן הוא אומר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", עד כאן. ומה ענין זה בשביל שהתחיל יעקב באהלים, כשישוב לירושלים ישוב בזכות יעקב. אבל פירוש זה, כי יעקב היה לו מדריגה העליונה הפנימית הנסתרת, לכך כתיב "ויעקב יושב אהלים", אשר האהל עשוי להיות שם בפנים. ולכך אמר כי בזכותך אשוב לירושלים, ולהיות שכינת כבודי במקדש בפנים, והבן זה. והתבאר לך הכתוב שאמר "מה טובו אוהליך יעקב וגומר": ואמר "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז). כי ההזלה הוא יוצא מדבר אחר. ורצה לומר כי יקבלו שפע מתוך שפע, וזהו שפע עליון. ולפיכך במדרש דרשו אותו על שיהיה להם מלך בן מלך, ודבר זה הוא שפע מתוך שפע: ובגמרא במסכת נדרים (פא. ), אמרינן שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר "יזל מים מדליו". מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו תורה ירושה לנו. רב שישא אמר, [כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר, מפני שהן מגדרין על הצבור. רב אשי אמר], משום דקרי לאנשי 'חמרי', עד כאן. הנה בארו מה שאמר "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר "מדליו", רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי: ויש לך להבין גם כן מה שאמר שלכך אין תלמידי חכמים מצוי שיצא מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו התורה ירושה לנו. פירוש, שהחכמה נבדלת מן האדם הגשמי, לכך לא שייך בו ירושה. כי אין מוריש למי שאחריו (אחריו) רק דבר שהוא גשמי. כמו האדם עצמו שהוא גשמי, לכך יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית. כי האב מוליד הבן מצד הגשמית, לא מצד השכלי. שאין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי. ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה השכלית. ולכך אין מצוי שיצא תלמידי חכמים מתלמידי חכמים, כי התורה ראוי מצד עצמה שתהיה נבדלת מן הגשמי, ובזה שאינו מוריש התורה לבניו, בזה נראה כי התורה שכלית, בלתי גשמית. אבל אם התורה היתה יוצאת לעולם על ידי החכם, אין התורה שכלית, כי האב אין מוריש לבנו רק הגשמי. ולפיכך האדם מוריש לבנו כמו הקומה והנוי, ושאר הדברים אשר הם דברים גשמיים, או מתייחסים אל הגשמי. שכן אמרו במסכת עדיות (פ"ב מ"ט) חמשה דברים האדם זוכה לבנו וכו'. אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי, כמו התורה, אין בזה ירושה, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד: ומה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור'. פירוש, המעלה הזאת - הוא תלמיד חכם בן תלמיד חכם - היא עליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה. וזה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור', פירוש שאין ראוי שיהיה נבדל מן הצבור במעלות כלל, אבל יהיה תוך הצבור. ואם יהיה תלמיד חכם יוצא מן תלמיד חכם, יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת. ודבר זה אין ראוי כלל, כי האדם אינו שכלי לגמרי, ואם היה יוצא [תלמיד חכם] מן תלמיד חכם, היתה אדם שכלי לגמרי: ומה שאמר מר זוטרא 'מפני שהם מתגדרים על הצבור'. פירוש, כי אי אפשר שלא יהיה התלמיד חכם מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור. ולכך אין ראוים שיצא מהם זרע תלמיד חכם, שיש בו השכל. כי הזרע הזה הוא בא במדריגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור, אין לו מדריגה הכללית, לכך אין זרעם בא ממדריגה הזאת, והבן זה: ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'. ולכך אין להם מדריגה העליונה כאשר הוא נבדל מן הכלל, רק יהיה תוך הכלל לגמרי, ודבר זה הוא מדריגה הכוללת, ואין ראוי שיצא ממנו תלמיד חכם. ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמרי, רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו. ואף אם לא יחשוב כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדריגתו, אין לו צירוף גמור אל הכלל. ואין לו המדריגה הזאת להיות יוצא ממנו תלמיד חכם, שהוא המעלה העליונה הכוללת, והבן זאת מאד. ומכל מקום התבאר לך מה שאמר "יזל מים מדליו", שנאמר על השפעת תלמיד חכם, שהוא השכל הנבדל האלקי: ואמר "וזרעו במים רבים" (שם), דבר זה נאמר על התפשטות הרבוי. וכן תרגם אונקלוס, שתרגם (שם) 'יסגא מלכא דיתרבא מבנוהי ישלוט בעממין סגיאין'. ואלו שני דברים; "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון שיהיה לו. ואחר כך אמר שיתפשט השפע הזה. והנה יהיה לו הברכה מצד שני דברים; שיהיה לו השפע, וגם יתפשט השפע הזה. וזה שאמר "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים": ואמר עוד (במדבר כד, ז) "וירום מאגג מלכו". דבר זה ענין נפלא מאוד. כי אגג הוא מתנגד לישראל תמיד, שהוא מזרע עמלק (ש"א טו, ח), אשר התבאר ענין עמלק בכמה מקומות למעלה. "וירום מאגג" היא מעלה עליונה לישראל. ומפני שלא אמר רק "וירום מאגג מלכו", ודבר זה נאמר על שאול המלך, שיהיה מתרומם על אגג בלבד. אבל "ותנשא מלכותו" (במדבר כד, ז) הוא התנשאות בתכלית: ואמר אחריו (במדבר כד, ח) "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה "אל מוציאו ממצרים", ולכך "יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ". מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". ולא מצינו לשון זה למעלה, רק אמר (במדבר כג, כד) "לא ישכב עד כי יאכל טרף". תלה בטרף בלבד, וזה מורה על הגבורה והכח למלחמה, וכמו שהתבאר למעלה. אבל כאן מדבר על ענין אחר, שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים. ודבר זה בארנו בחבור באר הגולה אצל 'עם הארץ אסור לאכול בשר' (פסחים מט ע"ב), והוא ברור: ואמר "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימינו" (במדבר כד, ט). דבר זה מורה על חוזק שלהם במציאות. והם נמשלים כמו ארי וכלביא, אשר ישכב בחוזק, ואין אחד מתחבר אליו להקים אותם משם. וכך ישראל לא יהיה להם שיתוף וחיבור כלל, מפני שהם נבדלים מכל האומות: ואחר כך אמר (שם) "מברכיך ברוך ואוררך ארור". ברכה זאת לומר כי ישראל הם היו עיקר ועצם העולם, וכאשר הקללה הוא לעצם המציאות, אז בודאי תהפך עליו. שכאשר אחד מתנגד למציאות, הרי הוא בלתי נמצא, שאין מתנגד למציאות רק העדר. ולכך המקלל ישראל, שהם עצם המציאות, הוא מקבל הקללה וההעדר בעצמו. וכן היפך, המברך את ישראל, שהם עצם המציאות, והוא מוסיף מציאות וקיום עליהם בברכתו, הרי זה נמשך ונכנס תחת המציאות, ובזה מקבל ברכה ותוספת מציאות. כי אין הקללה רק העדר המציאות, ואין ברכה רק תוספות מציאת. לכך כאשר מקלל ישראל, מתנגד אל עצם המציאות, לכך הוא בעצמו בעל ההעדר. ואשר מברך ישראל, ומוסיף מציאות, הרי זה נכנס תחת המציאות, הפך אשר מתנגד לו, לכך ראוי לו הברכה, והוא תוספות מציאות: ותדע כי לא נאמר כך רק אצל אברהם, שנאמר (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך ומקלליך אאור". וכן ביעקב כתיב (בראשית כז, כט) "אורריך ארור ומברכיך ברוך". וכל זה מפני כי אברהם היה עיקר מציאות העולם, שכן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז ט. ) שני אלפים תוהו, עד שבא אברהם. והוא ראשית הבריאה נחשב, וכמו שהתבאר למעלה כי אברהם היה יסוד העולם. ובשביל כך הבטיחו השם יתברך "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", לומר כי הוא יסוד ועצם עולם, שהכל תלוי בו, ולכך זכה אל ברכה זאת: וכן יעקב היה עצם העולם. שכן אמרו זכרונם לברכה במדרש בפרשת בחקתי (ויק"ר לו, ד), רבי פנחס בשם רבי ראובן, אמר [הקב"ה לעולמו], עולמי עולמי, מי בוראך ומי יצרך. אומר לך מי בוראך, אומר לך מי יוצרך; יעקב בוראך, ישראל יוצרך, דכתיב (ישעיה מג, י) "בוראך יעקב ויוצרך ישראל". רבי יהושע דסכניה בשם רבי לוי אומר, אף בהמות לא נבראו אלא בשביל יעקב, דכתיב (ר' איוב מ, טו) "הנה נא בהמות אשר עשיתי אתך". רבי יהושע בשם רבי חנן בר יצחק אמר, שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל יעקב, שנאמר (תהלים עח, ה) "ויקם עדות ביעקב", ואין עדות אלא שמים וארץ, שנאמר (ר' דברים ל, יט) "העדותי בכם את השמים וארץ". רבי ברכיה אמר, שלא נברא שמים וארץ אלא בשביל יעקב ששמו ישראל, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אמר רבי אבהו, לא נברא הכל אלא בשביל יעקב, שנאמר (ר' ירמיה י, טז) "כי לא כאלה חלק יעקב יוצר הכל", עד כאן: וכל אלו הדברים ידועים למשכילים, כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא עיקר, והכל הוא טפל אליו. משל זה, האילן יש לו התחלה, הוא השורש, אשר ממנו התפשט כלל האילן. וכך אברהם הוא התחלה אל העולם. אבל יעקב הוא דומה אל גוף האילן, אשר ממנו מתפשטים הענפים, שהם חלקי האילן לכל צד. הרי כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא גוף האילן. מכל מקום אלו הם המציאות. ולכך היה מתברך בברכה זאת "אורריך ארור ומברכך ברוך", כמו שהתבאר למעלה. וכן ישראל נתברכו בברכה זאת, במה שהם עיקר ועצם העולם. ודבר זה נרמז בברכה זאת, ולכך היא אחרונה לכל הברכות: ומה שהקדים בלעם הברכה לקללה (במדבר כד, ט), הפך יצחק שאמר (בראשית כז, כט) "אורריך אאור ומברכיך ברוך". אמרו זכרונם לברכה (ב"ר סו, ד), מפני שהרשעים - מברכיהן קודמין למצעריהן. אבל הצדיקים - אורריהן קודמין. פירוש זה, כי הצדיק שלימות מעלתו הוא באחרונה, כאשר יושלם. והפך זה הרשע, כי חסרון שלו ימצא כאשר הוא באמתת עצמו. ובסוף שלו הוא אמתת עצמו, כמו שהתבאר למעלה בכמה מקומות. ואף על גב כי ברכה זאת נאמרה לישראל, מכל מקום כיון שאצל בלעם - ברכת הרשע בתחלה וסופו קללה, זכר בלעם סדר שלהן איזה קודם רק. ואמר "מברכך ברוך וגו'". אבל יצחק שהוא צדיק, ואצלו המקללין קודמין, זכר סדר שלהן, והבן זה: והנה כל הברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) היא על ישראל, שיש להם מעלה אלקית עליונה. וכאשר תבין תדע, כי אלו שלש ברכות; "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), וכן "לא הביט און ביעקב" (במדבר כג, כא), "מה טובו אהליך יעקב" (במדבר כד, ה), הם נגד שלשה אבות. "כי מראש צורים אראנו" הוא כנגד אברהם, כמו שהתבאר, כי אברהם היה התחלת ישראל, והוא היה נקרא "צור מחצבתם בו". וברכה שניה נגד יצחק. כבר אמרנו כי כל ברכה שניה על שאין ישראל נפרדים מן השם יתברך כלל, ודבר זה בזכות יצחק. ודבר זה רמזו זכרונם לברכה במדרש (ספרא ויקרא כו, מב) שכל האבות נאמר בהם זכירה, חוץ מיצחק. שנאמר (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי את אברהם אזכור". הרי בכל האבות נאמר בהן זכירה, חוץ מיצחק. ואמרו, מפני שאפרו צבור על המזבח לפני ה', ואינו נפרד מן השם יתברך כלל. ו"מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" הוא בשביל זכות יעקב, כמו שהתבאר, דכתיב (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים וגו'": וקאמר בגמרא (סנהדרין קה ע"ב), שכלם נהפכו לקללה, חוץ מן בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי כל הברכות שברך בלעם, אין ברכה יותר מיוחדת ושייכת לישראל כמו ברכה זאת מה שאמר "מה טובו אהליך יעקב", כמו שהתבאר. ולכך הקדים אותה בברכה שלישית, לומר "מה טובו אהליך יעקב", כי ברכה זאת היא קרובה לישראל לגמרי. וכאשר הפך השם יתברך את הקללה לברכה, לא נהפכה הברכה שהיא שייכת לישראל לגמרי, ולא חזרה לקללה. ושאר הברכות שאינם כל כך קרובים אל ישראל, חזרו לקללה, עד לעתיד, אז יחזרו כלם לברכה: ==פרק ס== אחר שבירך את ישראל בשלש ברכות אשר הם שייכים לישראל בעולם הזה, התחיל בלעם במעלה שאינה בעולם הזה כלל. כי "מן אראנו ולא עתה" (במדבר כד, יז) הכל נאמר לימות המשיח, שאז יהיה לישראל מעלה מיוחדת, מה שלא היה להם קודם זה. ולכך לא כלל ברכה זאת עם שלש ברכות ראשונות. וכן פירוש זה "אראנו ולא עתה", שאין הנבואה הזאת בעולם שהוא עתה. "אשורנו ולא קרוב" (שם), שאין הנבואה הזאת קרובה לעולם הזה: ובמדרש, "אראנו ולא עתה", אמר רבי יצחק, משה אמר (דברים לב, לה) "כי קרוב יום אידם", "כי קרוב אליך הדבר" (דברים ל, יד), ובלעם אמר "אראנו ולא עתה". משל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק, והיה אוהבו ואויבו הלכו עמו. כשהיו מהלכין בדרך, אמר אויבו, לפי ששונא אותך אביך, נתן לך מדינה במקום רחוק. קצרה דעתו של בן המלך. אוהבו אמר לו, עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה, ומתקנין לנו כל מעדנים. מיד נתקררה דעתו של בן המלך. וכן ישעיה אמר (ר' ישעיה יג, ו) "כי קרוב יום ה' ונורא הוא", עד כאן: ויש לך להבין מדברי חכמים, כי לפי האמת המדינה שנתן מלך מלכי מלכים לישראל - הוא עולם המשיח - הוא מדינה רחוקה. אבל אוהבו אמר כי קרוב הוא, וכמו שאמר ישעיה "כי קרוב יום ה' כי גדול ונורא הוא". אף כי רחוק הוא, הרי הוא קרוב מצד התשובה, כמו שהתבאר למעלה (פכ"ח) שאמר משיח היום אתינא (סנהדרין צח. ), עיין שם. ולפיכך הנביאים, שהם אוהבי ישראל, היו אומרים "כי קרוב יום ה'". כלומר, אל תאמרו כי השם יתברך אשר נתן חלקכם לימות המשיח, הוא דבר מופלג מן עולם הזה. אבל אין הדבר כך, רק כי קרוב הוא מאוד אל עולם הזה אשר אתם רוצים, והוא יותר קרוב מאשר הוא ענין אחר. שהרי דבר זה, שהוא ביאת המשיח, זמנו הוא כל יום ויום, כמו שאמרנו, כי זמן ביאת הגואל זמנו כל יום ויום. ולכך קראו ימות המשיח 'קרוב', כי מסוגל הגאולה לזה, שאין לה זמן מיוחד, כמו שהתבאר. אבל בלעם אמר על הזמן שהוא רחוק, כאשר אין כאן תשובה. ודברים אלו גדולים מאוד מאוד: ואמר "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז). קרא מלך המשיח "כוכב", מן הטעם אשר אמרנו למעלה, כי כמו שהכוכב נבדל מן האדם, שהכוכב ברקיע והאדם על הארץ, וכך הזמן של משיח נבדל מן עולם הזה לגמרי. ועוד, כי מעלתו ומדריגתו של משיח למעלה, כמו שפרשנו למעלה, שעליו נאמר (ר' ישעיה נב, יג) "וירום וגבה ונשא", ולכך קראו אותו "כוכב", שהוא מתנשא על כל. ועוד יש לך לדעת, כי הכוכב הוא מושל בכל העולם כלו, כאשר הוא מסבב את כל העולם. ולכך מדמה מלכות המשיח שתשלוט בכל העולם, כמו שאמר אחריו (במדבר כד, יז) "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת", לכך מדמה אותו לכוכב. ואמר לשון "דרך כוכב מיעקב", כי נראה כאילו היה דורך בשמים. והוא נקרא כוכב דשביט, שהוא דורך במרוצה. וזה שאמר אחריו "וקם שבט מישראל", שניהם ענין אחד, שהרי נקרא 'כוכבא דשביט' (ברכות נח ע"ב), ושניהם באים בחוזק ובתוקף גדול מאוד. וכן יהיה מלכות המשיח, שיבוא בכח: ואמר "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגו'" (במדבר כד, יז-יח). לא הזכיר רק "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה", וזה מפני שבא הכתוב לומר כי ישלוט בכל אדם. ולא אמר 'כל בני אדם', ובזה היה כולל הכל, כי זה לא שייך מפני שני דברים; האחד, שבא לחלק אותם מן שאר האומות, כי אין כלם ענין אחד, רק הם מחולקים. ואשר הם מחולקים הם מואב ואדום, כי אלו שתי אומות אינם בכלל שאר אומות, והם מיוחדים מן שאר אומות. שהרי אל מואב נתן השם יתברך ארץ לנחלה, ואמר (ר' דברים ב, ט) "לא תתגר בם מלחמה". וכן לאדום גם כן, שכן אמר (דברים ב, ד) "אתם עוברים בגבול אחיכם וגו'". וכן בכל מקום אלו שתי אומות, מואב ואדום, מזכיר אותם בפני עצמם, וכדכתיב (ישעיה יא, יד) "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". והטעם הוא שאלו שתי אומות יש להם כח עליון מלוט ועשו, שהיו קרובים אל הקדושה: ולא אמר גם כן 'וקרקר כל בני אדם', דאין לומר 'וקרקר כל בני אדם', שהרי ישראל ישארו, וישראל יקראו בני אדם יותר מן האומות, כמו שאמרו (יבמות סא. ) אתם קרוים 'אדם', ואין האומות קרוים 'אדם'. ולכך אמר "וקרקר כל בני שת", כי אותם שהם נקראים "בני שת" לא יהיו נשארים. ואמר (במדבר כד, יח) "וישראל עושה חיל". רוצה לומר כמו שהתבאר למעלה בישראל, כי ישראל יקבלו כח האומות האלו, כאשר יאביד השם יתברך האומות. ואמר (שם שם יט) "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר", רוצה לומר כי אחד בלבד ירד מיעקב. "והאביד שעיר מעיר", שלא יהיה הכל נשאר שם ושארית להם, רק יהיה תחת ידם: ואחר שהזכיר זה, מזכיר מה שיגיע לאומות בסוף הכל, והוא יהיה השלמה ותכלית. ולכך אמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". ובמדרש, כל זמן שזרע עמלק קיים, כביכול כנף מכסה הפנים. אבד זרעו של עמלק, נטלה הכנף, שנאמר (ישעיה ל, כ) "לא יכנף עוד מוריך". רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר, כל זמן שזרעו של עמלק קיים, לא השם שלם ולא הכסא שלם. בזה רמזו דברים נפלאים. כי עמלק הוא החוצץ בפני השכינה, שאין השכינה נגלית בעולם הזה. וזה ידוע כי אומה זאת אינה מתחברת עם ישראל כלל. ולכך נחשב אומה זאת תוספת בפני עצמה, וכל תוספת מכסה גוף הדבר, כמו הקליפה אשר הוא מכסה הפרי. ולכך כאשר עמלק בעולם, הרי בעולם הכנף המכסה. ודבר זה יסולק כאשר אין זרע עמלק: וכן מה שאמר ש'אין השם שלם, ואין הכסא שלם'. דבר זה בארנו בכמה מקומות, כי דבר זה נאמר כי כל זמן שעמלק בעולם נמצא השניות בעולם, שהוא מתנגד לישראל, ולפיכך 'אין הכסא שלם ואין השם שלם'. כי השם הזה הוא השם המיוחד. והכסא כסא מלכותו, שבו הוא מלך מיוחד על הכל, כמו שנתבאר הכל במקומו: וזה שאמר "ראשית גוים עמלק", כי עמלק ראשית והתחלת כל הגוים. ומפני זה עצמו עמלק מתנגד ואויב לישראל כאשר הוא "ראשית גוים". כי אין ספק, כי הגוים כולם מתנגדים לישראל, ועמלק הוא ראשית והתחלת גוים, לפיכך עמלק יותר מתנגד אל ישראל מכל האומות, מפני שהוא ראשית הגוים אשר יש להם התנגדות לישראל. לכך אין לו שום צירוף עם ישראל. ולפיכך אמר "ראשית גוים עמלק וגו'", ובשביל זה "עדי אובד". ואין להאריך במקום זה: ובמכלתא, "ויבא עמלק" (שמות יז, ח), אמר הקב"ה, אני יצרתיך אחר שבעים לשון, ועכשיו תהא לי ראש לפורענות לכל יורדי גיהנם, שנאמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". גם כן רצו בזה, כי היצירה שנברא אחרון לכל האומות, מורה כי הוא ראשית. כי הדבר שהוא ראשית בעצמו, הוא יוצא לפעל בעולם הנגלה באחרונה. כמו ישראל, כי ישראל קדמו אל הכל, כדכתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא", בשביל ישראל - שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג) - ברא שמים וארץ (ויק"ר לו, ד). ולענין יציאה אל הפעל הנגלה יצאו באחרונה, כי כל האומות יצאו אל הפעל קודם ישראל. כי ישראל יצאו אל הפעל כאשר יצאו ממצרים, וכל האומות היו לעם גדול קודם זה. וכן עמלק "ראשית גוים", ולענין יציאה אל הפעל עמלק הוא האחרון. ואמנם הראשית הזאת של עמלק הוא עצמו גורם לו ההעדר וההפסד, כי מה שהוא "ראשית גוים" והתחלתם, והגוים הם יורדי גיהנם, ולכך הוא "עדי אובד" בודאי, ואין להאריך יותר: ואחר כך אמר (במדבר כד, כא) "וירא את הקיני". אחר שזכר את עמלק שהוא נבדל ונפרד מן ישראל, ובשביל כך "אחריתו עדי אובד", זכר את הקיני שהוא הפך זה, שהוא בא לחבר אל ישראל. ודברים אלו זה כנגד זה; שכשם שיש באומות - והוא עמלק - אשר הוא מתנגד לישראל לגמרי, והוא אויב לה'. כן יש באומות הפך זה גם כן, כי יש מי שבא להתחבר ולתקוע עצמו בישראל, ודבר זה ידוע. ולפיכך אמר "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קינך". שיש לו מדריגה זאת, שנתיישב בחוזקן של ישראל. כי "עד מה אשור תשבך" (שם שם כב), כלומר כי אשור תשבך בלבד, ואין זה כלום. כי בלעם רצה להזכיר אחדות העולם שיהיה בזמן המשיח, ולכך אחר שזכר את עמלק שהוא נבדל מן ישראל, והוא יהיה "עדי אובד", והכל כדי שיהיה העולם אחד. זכר אחר כך כי הקיני אשר מתחבר אל ישראל לגמרי, עד שיהיה אחד עמהם, ואין כאן דבר יוצא מן האחדות: ואמר "או מי יחיה משמו אל" (במדבר כד, כג). ובפרק חלק (סנהדרין קו. ), אוי לו מי שמחיה עצמו בשם אל. רבי יוחנן אמר, אוי לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה, עד כאן. פירוש, אוי לאותה אומה שמחיה עצמה בשם "אל". היא האומה שממעט אלקותו יתברך, ומחיה עצמו בשם "אל", כאילו הוא אל. וזהו "משמו אל", כי מי שממעט אלקותו ומגדיל עצמו, זה עושה עצמו "אל". ודבר זה נאמר על מלכות רביעית, האומרת (תהלים עג, כה) "מי לי בשמים", וכמו שהתבאר למעלה שעושה עצמו כזה. ולרבי יוחנן אוי לאומה שתמצא בשעה שהשם יתברך עושה פדיון לבניו. גם זה על מלכות רביעית נאמר, שהיא החוצצת ומפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. שכל זמן שהמלכות הזאת נמצאת, ישראל מרוחקים ונבדלים מן השם יתברך, כמו שהתבאר פעמים הרבה בחבור הזה. וכאשר השם יתברך יתחבר ישראל אליו, אז אוי לאומה שתהיה מבדלת בין השם יתברך ובין ישראל, וכמו שאמר מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה. כי לגודל רצון השם יתברך בחבור הזה אשר יהיה באותו זמן, אוי לאומה המפסקת. וזה שאמר "אוי מי יחיה משמו אל". שישוב השם יתברך לפדות את בניו, ומי שהוא מתנגד לזה, אוי לאומה המפסקת ומבטלת פדיון אומתו. הרי כל הדברים אשר נאמרו כאן, כלם נאמרו על אחדות העולם, שיהיה הכל אחד. ואמר אחר זה (במדבר כד, כד) "וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אובד". ותרגומו ידוע שהוא על מלכות רביעית: ובפרק חלק (סנהדרין קו. ), "וענו אשור וענו עבר" (במדבר כד, כד), עד כאן מקטל קטלי, מכאן ואילך שעבודי משעבדי, עד כאן. ורצה לומר, כי מפני שהאומה הזאת כל כחה להרוג ולשבר, וכמו שאמר דניאל על החיה הזאת, שאמר עליה (ר' דניאל ב, מ) "ומלכי רביעאה תהוי תקיפאה כפרזלא וכפרזל דתשל ומהדק כולה כן תדיק ותריע". מפני זה גם כן הוא "עדי אובד" כמו עמלק. כי כח המלכות הזאת אינו רק להשחית ולהפריד העולם, שיש לו כח ברזל המקצץ. ומפני זה גם כן הוא "עדי אובד", כי יהיה העולם בשלום ובאחדות: והרי לך שלשה "וישא משלו" זה אחר זה; האחד (במדבר כד, כ) על עמלק, והשני (שם שם כא) על הקיני, והשלישי (שם שם כג) על הכתים. וכן הם נבואות בלעם תמיד, כמו שהתבאר, כי היה בוחן את ישראל בכל ג' חלקים. וכך היה בוחן האומות מכל שלשה חלקים, כמו שהתבאר למעלה, ואמר עליהם (ר' במדבר כד, יז-יח) "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה ירושה שעיר וגו'". וכן היה בוחן אותם אשר הם מיוחדים מן שאר אומות, והם עמלק, קיני, כתים. ונתן לכל אחד ואחד ענינו כמו שהוא. אמר על עמלק שהוא "עדי אובד" (במדבר כד, כ). ואמר על הקיני ששם בסלע קינו (במדבר כד, כא). ואמר על מלכות רביעית (במדבר כד, כה) "וצים מיד כתים" וגם הם "עדי אובד" (שם). ואין לפרש יותר, כי הם דברים עמוקים, רק יבין האדם מעצמו. ולכל אשר השם יתברך נתן בו חכמה ודעת, יראה כמו שמש בצהרים, איך נבואה זאת של בלעם מעידה על גאולת ישראל העתידה שתהיה במהרה בימינו, אמן: ==פרק סא== בפרק הכונס (ב"ק ס ע"ב), רב אמי ורב אסי הוי יתבי קמיה דרבי יצחק. חד אמר, לימא מר שמעתתא, וחד אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר שמעתתא, ולא שביק מר. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר. אמר להם, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים, אחת זקנה ואחת ילדה. ילדה מלקטת לבינים, הזקינה מלקטת לו שחורים, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להו, אי הכי אימא לכו מלתא דשוו לכו לתרווייכו. "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה), "כי תצא אש" מעצמה משמע, "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שם). אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה". ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (ר' זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". "שלם ישלם המבעיר הבעירה", אמר הקב"ה עלי לשלם הבעירה שהבערתי. שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי (גופו) [ממונו], וסיים בנזקי (ממוניה) [גופו], לומר לך אשו משום חציו, עד כאן: והדרש הזה נראה רחוק מפשוטו של כתוב. אבל בדרש הזה חכמה נפלאה, כי בא לומר כי חורבן בית המקדש הוא מתייחס אל השם יתברך, לגודל כח תוקף פעל זה. שהיה ראוי אל בית המקדש הקיום הגמור לפי מעלתו, לכך מתייחס פעל זה אל השם יתברך, שהוא יתברך היה פועל כגודל כוחו. וגם מתייחס פעל זה אל האש, כי אין לך דבר שיש לו תוקף יותר מן אש, וזה תמצא בכל מקום. ולכן כאשר בא הכתוב לומר כי השם יתברך פועל חזק לאבד הרשעים, אמר (ר' דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה אל קנא". ואף כי באמת חורבן בית המקדש היה על ידי גוים, והם האומות, עם כל זה פעל זה מתייחס אל השם יתברך, כמו שמתייחס פעל חזק האש אל האדם, אף כי יצא האש מעצמו, וכמו שיתבאר (ד"ה ודרש זה). וכל זה לחוזק פעולת האש, מתייחס פעל זה אל האדם. ואם אחד נטל גחלת, והצית אש בגדיש, מתייחס פעל זה אל האדם אשר האש ברשותו (ר' ב"ק סא ע"ב). כך מתייחס פעל זה, שהוא חורבן בית המקדש, אף כי נעשה דבר זה על ידי האומות, מתייחס פעל זה לגודל הכח שהיה בחורבנו, שהיה פעל במדת הדין, ומתיחס פעל זה אל השם יתברך: ומפני כי מתיחס פעל זה אל השם יתברך, אשר הוא השלם בתכלית השלימות, והנה בא מאתו חסרון אל העולם, הוא חורבן הבית הקדוש, שהוא שלימת כלל העולם. לכך מצד השם יתברך בעצמו ראוי שיושלם דבר זה, כי הוא השלם, וראוי שישלים הכל. ואין ראוי שיבוא מאתו יתברך חסרון. ובפרט פעל הזה, שהיה פעל בכח מדת הדין הגדול, אשר הוא מתיחס אל השם יתברך בפרט, כמו שידוע כי הדין הוא ביד השם יתברך. ועל זה אמר 'אני הוא שהצתי אש בציון, ואני עתיד לבנותה באש'. שרצה לומר אני הוא בעצמי שעשיתי פעל זה, לגודל כח וחוזק הפעולה במדת הדין, שהוא חורבן הבית, ובא חסרון מן אשר הוא השלם בתכלית השלימות. ולכך ראוי שיושלם חסרון זה על ידו. ולכך כתיב (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש", כי החומה הוא בנינה וקיומה בחוזק מן השם יתברך בעצמו: ודרש זה מן הכתוב שאמר (שמות כב, ה) "כי תצא אש" מעצמו, "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שם). ודקדק בכתוב, שאמר תחלה "כי תצא אש", ומשמע מעצמו, ואחר כך אמר "המבעיר את הבערה", תלה זה בפעל. אבל הכתוב רוצה לומר, שאף שהאש יצאת מעצמה, כדכתיב "כי תצא אש", עם כל זה מתייחס פעל זה אל המבעיר לגמרי. ודבר זה לפי חוזק הפעל של אש, שהוא פועל בכח ובתוקף, תלה הכתוב במי שהאש תחת רשותו, כאילו היה הוא הפועל. ולפיכך כתיב "שלם ישלם המבעיר", כאילו הוא בעצמו פעל זה, ולכך ראוי הוא להשלים החסרון. וכן אשר בא ממנו ענין זה. כי לפי הכח שפעל ההזק, ראוי שישלים החסרון אשר בא ממנו לגמרי תשלומין גמורים, כדכתיב "שלם ישלם": והנה יש לדרוש מן הכתוב שמעתתא, מה שפתח הכתוב בנזקי ממונא, ומסיים בנזקי גופו, לומר לך כי אשו משום חציו. ודבר זה הוא עצמו כמו שאמרנו, שהכתוב בא לומר אף שיצא האש מעצמו, מתייחס פעל זה אל האדם, שהוא עשה זה לכח פעל האש, ונחשב זה כאילו ירה חץ שלו. והנה השמעתא והאגדה יש להם שורש אחד; שמעתא ללמוד ממנו כי פעל של אש, לפי גודל כח פעולתו, הוא כאילו ירה חץ, ולכך ישלם הפעולה כאילו עשה בידים. וכך יש לדרוש גם כן, כי מתיחס פעל זה - שהוא החורבן - אל השם יתברך לגמרי, שהוא היה הפועל, והיה מתחייב מן השם יתברך חסרון. ומאחר שבא ממנו חסרון, ראוי לו שישלים, עד שאין חסרון נמצא מאתו, רק תשלומין גמורים: ובמדרש, "כי הוא טרף וירפאני" (הושע ו, א). למי שעלתה לו מכה, וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפא מכתו, הוא מחזיר אחר רופאים, ולא היה מרפא לו. אמר לו, לך אצל הרופא שקרע לך המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים הם, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם. הוא שהכה הוא שמרפא, שנאמר (דברים לב, לט) "מחצתי ואני ארפא". אני הוא שהכתי, שנאמר (איכה א, יג) "ממרום שלח אש", ואני המרפא, שנאמר (ישעיה נא, יב) "אנכי הוא מנחמכם", עד כאן. בארו בזה גם כן את הדברים אשר אמרנו. כי המכה שבאה על ישראל היה מן השם יתברך, ולפיכך אי אפשר רק שהוא יתברך המרפא. משל לרופא שקרע המכה, כשבא המכה ליד הרופא אחר, לא יוכל לרפאות רופא אחר, את אשר אין יודע דעתו של רופא הראשון. ולכך אמר במדרש הזה כי הקב"ה, שהוא יתברך המכה, כדכתיב "ממרום שלח אש", שיורה זה על שבאה המכה מאתו יתברך בעצמו בגודל כחו, לכך הוא צריך לרפאות את המכה הזאת בעצמו, לפי גודל כחו: והבן מה שהמשיל מכת השם יתברך לרופא שקרע המכה. לומר לך, כי מכת השם יתברך, כל מכותיו אינם רק לרפאות את החולה. ואף כי הכה השם יתברך את ישראל, אין זה הכאה נחשב, רק שהשם יתברך מכה אותם להסיר החטא על ידי יסורין: וכנגד שני דברים אשר היו בחורבן בית קדשינו ותפארתינו; האחד - החורבן בעצמו, והשני - סלוק השכינה משם. וכנגד הראשון אמר שהוא יתברך יבנה אותו בחוזק, ויהיה לה חומה סביב. וכנגד שנסתלק שכינה משם אמר "ולכבוד אהיה בתוכה", אמן, וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן: ==פרק סב== "גילי מאוד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע" (ר' זכריה ט, ט). הכתוב הזה נאמר על הגאולה העתידה, כמו שפרשו זכרונם לברכה. ובמדרש, "צדיק ונושע", שלך ושלי היא הגאולה, דכתיב (ר' תהלים פ, ג) "לפני אפרים ומנשה עוררה גבורתיך ולכה לישועתך לנו", אמר רבי מאיר, "ויושע ה' ביום ההוא" כתיב (שמות יד, ל), כביכול כשישראל בצרה, אף הוא עמהם בצרה, שנאמר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לו צר". וכתיב (תהלים צא, טו) "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה". וכתיב (תהלים נ, כג) "ושם דרך אראנו בישע אלקים", 'בישע ישראל' אינו אומר, אלא "בישע אלקים". אמר רבי ברכיה הכהן, ראה מה שכתוב "גילי מאוד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע", 'צדיק ומושיע' אין כתיב כאן, אלא "ונושע". וכן הוא אומר (ישעיה סב, יא) "אמרו לבת ציון הנה ישעך בא", 'הנה מושיעך' לא נאמר, אלא "ישעך". אמר רבי אבהו, משה מקלס לישראל "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט), 'לה'' אין כתיב, אלא "בה'". משל לאדם שיש לו סאה של מעשר שני, מה הוא עושה, נותן מעות ופודה אותה. כך ישראל, במה נפדים, בהקב"ה, "עם נושע בה'". אמר הקב"ה, בעולם הזה על ידי שהיתם נושעים על ידי בני אדם; על ידי משה ואהרן, בימי סיסרא על ידי דבורה וברק, ועל ידי שהיו בשר ודם, הייתם חוזרים ומשתעבדים. אבל לעתיד, אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים, שנאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" עד כאן: כבר בארנו לך בפרקים הקודמים, כי השם יתברך הוא כמו צורת ישראל האחרונה, ולפיכך שתף השם יתברך שמו בהם, כי הוא יתברך צורת ישראל בפרט. וכמו שאמר הכתוב (יהושע ז, ט) "והכריתו שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול". ומצד בחינה הזאת, שהוא יתברך צורת ישראל האחרונה, נאמר "צדיק ונושע", כי הוא יתברך נושע עם ישראל מאחר שהוא צורה אחרונה לישראל, וגאולת ישראל נחשב להקב"ה גאולה גם כן: ורבי אבהו אמר, משה משבח את ישראל (דברים לג, כט) "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרך". וזה הכתוב הוא הכתוב האחרון שדבר משה לישראל. כי ראוי שיהיה הכתוב הזה האחרון, כי הוא המעלה והמדריגה היותר עליונה ואחרונה לישראל, כי בו נזכר שהשם יתברך הוא צורה אחרונה לישראל, כדכתיב "מי כמוך עם נושע בה'", 'עם נושע לה'' אין כתיב, אלא "בה'", רצה לומר בו יתברך עצמו נושעים, מפני כי הוא יתברך צורה אחרונה לישראל, ולכך הם נושעים בה'. ולא כתיב 'מה'', שהיה משמע פירוד והבדל. ודבר זה דומה לאדם שיש לו סאה של מעשר שני, שפודה את מעשר שני במעות. כך שישראל נפדים בהקב"ה עצמו, והוא עצמו גאולתן של ישראל, כמו שהכסף של מעשר שני הוא גאולת ופדיון הפירות. וכל זה כמו שאמרנו, מפני שהשם יתברך הוא צורה אחרונה לישראל, לכך ישראל נפדים בו בעצמו. ולא תאמר כי מן השם יתברך מתחייב ובאה הגאולה של ישראל, כי דבר זה אינו, רק כי הוא יתברך הוא עצם גאולתן של ישראל: ולכך אמר משה באחרון דבריו "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזריך ואשר חרב גאותיך". ובפסוק הזה נזכרים שלשה דברים אשר יש לישראל מן השם יתברך; האחד - החוזק שיש לישראל מן השם יתברך. כי אף אם כל האומות יבואו על ישראל לעקור אותם, אין יכולים להם, מפני שהקב"ה צורה אחרונה לישראל, ואיך אפשר שיהיו עוקרים אותם, אחר שהוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר "מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך", שהוא יתברך מגן וצינה של ישראל בעצמו, כמו שהתבאר: ולכך אמרו בפרק קמא דפסחים (ה. ), תניא דבי רבי ישמעאל אומר, בזכות ג' ראשון זכו לג' ראשון; להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו - שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ולבנין בית המקדש - דכתיב (ירמיה יז, יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו". ולשמו של משיח - דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם" עד כאן. דברים אלו צריכין פירוש, כי מנין לנו דברים אלו לומר כי 'בזכות ג' ראשון זכו לג' ראשון'. כי אף שהם משותפין בשם "ראשון", בשביל כך אין מחויב לומר ש'בשכר ראשון זכו לג' ראשון': אבל ביאור ענין זה, כי השאור ראוי לבטל ביום ראשון של פסח, כי השאור אינו ראוי לאכילה, והוא כלו פסולת, כמו שהוא השאור באמת. וראשון של פסח, שהוא התחלת הויות העולם, כי הוא חודש האביב (שמות כג, טו), ובזמן הזה ראוי לבטל הפסולת מן העולם ולבער אותו, כמו השאור והחמץ. ולכך בזכות "ביום הראשון" שהוא השבתת השאור, שהוא פסולת, ומבערים אותו מן העולם, זכו להכרית זרעו של עשו, שהוא כלו פסולת, כדכתיב (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש", והקש הוא פסולת, והסרת הפסולת הזה הוא השלמה ראשונה: ויום ט"ו תשרי נקרא גם כן "ראשון" (ויקרא כג, לט), לפי שהוא ראשון אל השלמה. כי בט"ו ניסן חודש האביב, והוא התחלה, לפי שבו מתחיל הויות העולם, וכך ט"ו בתשרי כבר הכל הוא בהשלמה - כל הדברים שהם בעולם. לכך נקרא "ראשון" מצד שהוא עיקר גם כן, והוא ראשון השלמת הויה. ולכך בשביל זה יזכו לבית המקדש, כי בנין בית המקדש השלמת העולם: ובזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ). דבר זה ענין בפני עצמו, כי מצד השלמת הויה, העולם הזה מגיע לקנות השלמה יותר עליונה, והוא הדביקות בו יתברך. ולכך כתיב אצל מצות לולב (שם) "ולקחתם וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם", כי השלמת העולם מביא עוד השלמה אחרת עליונה, עד שיהיה להם הדביקות בו יתברך, ולכך נוטלין לולב ושמחים. וידוע כי השמחה היא בשביל השלמה העליונה, כשם שהבכי והאבל בשביל הפסד, כך השמחה בשביל ההשלמה. וכאשר ישראל מקבלים הדביקות בו יתברך, והוא השלמה האחרונה, ולכך כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם". ולפיכך בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" יזכו לשמו של משיח, כי המשיח הוא יהיה משלים את העולם, ויהיה העולם בהשלמה, עד שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, וזהו ההשלמה האחרונה והדביקות הגמור. ובשביל כך כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", כי כל השלמה יש בה שמחה. ולכך אמרו 'בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" יזכו לשמו של משיח', כי המשיח הוא השלימות האחרונה, שיקנו הדביקות בו יתברך: ובבראשית רבה (סג, ח) אמרו שם, ורבי ברכיה בשם רבי לוי, בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ) הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ובונה לכם ראשון, זה בית המקדש, דכתיב (ירמיה יז, יב) "מרום מראשון מקום מקדשינו". ומביא לכם ראשון, מלך המשיח, דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן", עד כאן. הנה רבי ברכיה תלה הכל בזכות "ולקחתם לכם ראשון". וזה כי "הראשון" אשר נאמר אצל מצוה זאת, הוא יותר עליון מכל ראשון, כמו שהתבאר לפני זה. ולכך דעתו כי בזכות ראשון אשר נאמר אצל מצות לולב, שהוא השלמה האחרונה, ודבר "ראשון" לגמרי, ובו יזכו אל כל דבר שיש לו מעלת "הראשון". ולפיכך בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" שהוא השלמה האחרונה, בזכות זה יזכו לכל השלימות, שהיא לפני ההשלמה אחרונה: והוסיף לומר, כי לא זה בלבד אשר הוא מגן עזרם, שלא יוכלו האומות להם, אלא כי הוא יתברך גאות לנצח של ישראל את האומות לכלותם. ולא זה בלבד, רק יותר מזה, "יכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרוך". רצה לומר כי האומות מתנגדים לישראל, וישראל הם מתעלים עליהם, וזה שאמר "ואתה על במתימו תדרוך". וכל אלו שלשה דברים אשר זכר; אשר ישראל נושע בו יתברך והוא מגן עזרם, ואשר הוא חרב גאותם, ואשר ישראל מתעלים על האומות, כל אלו השלשה - זה אחר זה - מורה כי הם בפרט המעלה האחרונה שיש לישראל, כאשר תבין אלו שלשה דברים, שאין עליהם מעלה. ודבר "מגן עזרך" נגד מדת אברהם, דכתיב (בראשית טו, א) "אנכי מגן לך". ואמרו בתפלות "מגן אברהם". וזכר "ואשר חרב גאותיך" נגד זכות יצחק, דכתיב (בראשית לא, מב) "ופחד יצחק היה לי", ומשם יבא הפחד על אויבי ישראל כאשר יוצאים למלחמה, עד שפורחים מן החרב. "ואתה על במתימו תדרוך", בזכות יעקב, דכתיב (ישעיה נח, יד) "והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך", וכל זה ההתעלות שהיה ליעקב. וכל אלו דברים הם דברי חכמה מאד מאד. ואלו שלשה מעלות הם העליונות, ובהם נכלל הכל. וזהו לשון "אשריך" (דברים לג, כט), כי לשון זה נאמר על כלל המעלות כולם, ולכך נאמר בלשון רבוי "אשריך ישראל": ובספרי (דברים לג, כט), נתקבצו כל ישראל אל משה, אמרו לו משה רבינו (ע"ה), מה טובה עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לנו לעולם הבא. אמר להם איני יודע, מה אומר לכם, אשריכם מה מתוקן לכם. משל לאדם שמסר את בנו לפדגוג, והיה מחמדו ומראה לו, ואמר לו כל האילנות הללו, כל הגפנים הללו, שלך. כל הזתים, שלך. כשהגיע להראות, אמר ליה איני יודע מה אומר לך, אשריך מה מתוקן לך. כך אמר משה לישראל, איני יודע מה אומר לכם, אשריכם ישראל, מה מתוקן לכם, "מה רב טובך אשר צפנת ליראך" (תהלים לא, כ), עד כאן. רצה לומר, כי בסוף דבריו היה אומר להם כי אי אפשר לפרש ולהגביל את מעלת ישראל, והצלחתם האחרונה: וזה שאמר במדרש, כי הגאולות הראשונות היו על ידי בני אדם, ולא היתה הגאולה במה שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. ולכך היה הפסק לגאולות אלו. אבל הגאולה האחרונה תהיה במה שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, לכך לא תהיה הפסק לדבר זה. וזה שאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים". וכמו שאמר "מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט), אמר גם כן כאן "ישראל נושע בה'": ואף כי גאולה אחרונה גם כן יהיה על ידי המשיח, חילוק והפרש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה; כי גאולה ראשונה היתה מתחייבת מצד ישראל ומצד זכות אבות, וגאולה זאת [יש לה] הפסק, כי כל דבר שהוא מצד האדם, (ש)יש לו הפסק. אבל גאולה אחרונה, אף כי תהיה על ידי המלך המשיח, תהיה מצד השם יתברך, אשר הוא מעמיד המשיח, ודבר זה נקרא כי השם יתברך הוא הגואל. וכבר התבאר למעלה על פסוק (ר' ישעיה נב, יג) "ירום וגבה ונישא", כי מלך המשיח מעלתו על המלאכים, וזה מפני שהשם יתברך מעמיד אותו. אבל גאולה ראשונה היתה מצד ישראל, וזכות ומדריגות האבות גרם, ודבר זה מחייבים הכתובים. עד שבשביל זה אמרנו כי האבות נזכרו בגאולה ראשונה כסדר. וזה כי הגאולה הראשונה בזכות אבות, וראשון לזה אברהם, שאליו הבטיחו תחלה על גאולת בניו, ולכך ראוי שיזכיר אותו ראשון: אבל גאולה אחרונה אינה מצד האבות, רק מצד השם יתברך, אשר ממנו הגאולה. ויעקב קרוב אל השם יתברך, כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד (חולין צא ע"ב), וכמו שהתבאר למעלה שיעקב קרוב אל השם יתברך מצד הסדר שהוא אל האבות. ומה שאמרו כי גאולה אחרונה נצחית, במה שהגאולה מצד שהשם יתברך צורה אחרונה לישראל, וכך היא נצחית. וכמו שאמר הכתוב (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים": ==פרק סג== "רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר" (ר' ישעיה מד, כג). הכתוב בא להגיד כי גאולתינו העתידה, שאין מעלה יותר עליונה, עד שעל הגאולה העתידה ראוי שירונו שמים ויריעו תחתיות ארץ, כי היא שלימות כל העולם בכלל. עד שבשביל זה אמר "רנו שמים כי עשה הריעו תחתיות ארץ וגו'", כי אלו הם כל המציאות. וראוי להם הרינה מפני הגאולה, כמו שאמר "כי גאל ה' יעקב וגו'". כי השירה והרינה מורה כאשר האחד הוא בשלימות, ואז הוא משורר בשמחה. ומפני כי הגאולה היא שלימות הנמצאים, לכך ראוי להם השירה והרינה. וכבר בארנו לך כי ראוי הסוף דוקא אל ההשלמה, כי שלימות כל דבר הוא בסופו, ששם הוא נשלם, כאשר בארנו זה פעמים הרבה. וגאולה האחרונה, שהיא בסוף הזמן (ע"ז ט. ), ראוי אל השלמה, שאז יהיה שלימת העולם: ובספרי (דברים לב, מג), "רנו שמים כי עשה הריעו תחתיות ארץ", מנין שעתידין שמים וארץ לקלס לפני ישראל, שנאמר "רנו שמים כי עשה וגו'". מנין שאומות העולם עתידין לקלס לבני ישראל, שנאמר (דברים לב, מג) "הרנינו גוים עמו". מנין אף ההרים והגבעות, שנאמר (ישעיה נה, יב) "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה". ומנין אף המלכיות, שנאמר (שם) "וכל עצי השדה ימחאו כף". ומנין שאף אבות ואמהות, שנאמר (ישעיה מב, יא) "ירונו יושבי סלע מראש ההרים יצוחו", עד כאן: בא לבאר כי הכל היה בהשלמה על ידי ישראל. וזה כמו שאמרנו, כי כאשר אחד בהשלמה, הוא נותן קילוס ושירה אל דבר שהוא השלמתו. ומפני כי בסוף יהיה העולם בשלימות בגאולה אחרונה, ולכך כאשר ישראל יהיה בשלימות, אז הכל בשלימות. כי שלימות ישראל במה שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה להם, ובזה נחשב כי הוא יתברך צורה אחרונה לעולם. ולכך אמר הכתוב "רנו שמים הריעו תחתיות ארץ", כי שלימות ישראל הוא שלימות שמים וארץ: ואחר כך אמר 'מנין שהאומות עולם עתידים לקלס לפני ישראל'. כי גם מצד הזה יהיה שלימות ישראל שלימות האומות, לכך אמר 'מנין אף האומות'. ואחר כך אמר 'מנין שאף המלכיות', על זה אמר הכתוב (ישעיה נה, יב) "וכל עצי השדה ימחאו כף". מדכתיב "כף", נאמר זה על בני אדם, וגם להם שלימות ישראל שלימות שלהם, מטעם שהתבאר. ולכך אף הם יקלסו לפניהם, שכל אחד מקלס בפני מי שהוא שלימתו. לכך יהיו מקלסין לפני ישראל, מפני כי השם יתברך הוא שלימות העולם, והמלכיות הם גם כן בכלל העולם. ואחר כך אמר עוד כי אף האבות והאמהות יהיו מקלסים לישראל. כי מעלת ושלימת האבות הם ישראל, מטעם אשר התבאר. וכל הדברים על מעלת ושלמות הגאולה האחרונה: יהי רצון שנזכה לישועתו. ונחזה בשוב שכינתו. ואף נשורר על חסדו ועל אמונתו. וימלא פינו תהלתו. על רוב טובתו. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: תם ונשלם בפרשה כי ש"ם י"י אקרא לפ"ק: 59eao1zvakbhwablw2d6svdzab4z7l7 1417260 1417259 2022-08-07T18:05:50Z Shalomori123 9336 wikitext text/x-wiki ==הקדמה== "הנה ימים באים ולא יאמר חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה" (ר' ירמיה כג, ז, ח). בפרק קמא דברכות (יב ע"ב) אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'". אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. כיוצא בו (בראשית לה, י) "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", לא שיעקר שם "יעקב" ממקומו, אלא שיהיה שם "ישראל" עיקר ו"יעקב" טפל. וכן הוא אומר (ישעיה מג, יח) "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו". "אל תזכרו ראשונות" זו שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים. "הנני עושה חדשה עתה תצמח" (שם שם יט), תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בדרך מהלך ופגע בו זאב, וניצול ממנו, והיה מהלך ומספר מעשה זאב. פגע בו ארי, וניצול ממנו, היה הולך ומספר מעשה ארי. פגע בו נחש וניצול ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מהלך ומספר מעשה נחש. כך ישראל, צרות אחרונות משכחות הראשונות, עד כאן: במה שכל סבה ראוי שתמצא עם המסובב, ואם לא כן לא היה סבה באמת. ואם אתה רואה סבה והוא אינו נמצא עם המסובב, אינה סבה באמת. המשל, כאשר אתה רואה שהבונה, הוא הנגר, והוא סבה אל הבית, והוא מת והבית נשאר, או אם אתה רואה האב, שהוא סבה אל הבן, והאב מת והבן נשאר, אין עליך לומר שהבנאי הוא סבה גמורה לבית, או האב סבה גמורה אל הבן, אל תאמר כך, שהסבה הוא שצריך שיהיה נשאר עם המסובב, שאם הוא סבה אליו להיות נמצא - גם הוא צריך לקיומו. וכאשר נשאר הבית עומד אחר שמת הבנאי, זהו בשביל שלא היה הבנאי סבה לעמידת הבית ולקיום שלו. כי לא היה הבנאי סבה רק אל התקרבות העצים זה לזה, ולהניח זה על זה, וכאשר אין הסבה - לא ימצא התקרבות העצים. אבל קיום הבית הוא לעצמו, כי הארץ הוא נושא אליו. אם כן הסובב לעמידת הבית הוא הארץ. ובודאי זאת הסבה היא נשארת עם המסובב, ולא יתכן הסרת הסבה הזאת וישאר המסובב. וכן אין האב סבה אל הבן, אבל האב סבה אל זריעת הזרע, וזאת הסבה נשארת, כי אם אין האב אין כאן זריעת זרע. אבל הסבה המקיים הבן הוא הטבע שנתן השם יתברך אליו. כי איך יתכן שיתן הסבה יותר ממה שנמצא בעצמו בו, ואם היה האב סבה לקיום הבן - אם כן תמצא שהאב יתן לבן יותר ממה שיש בו, כי יתן קיום לבן אף אחר שמת האב בעצמו, ולבנו יש לו חיות אחר מיתת האב, ודבר זה אי אפשר שיתן דבר מה שלא נמצא בו. אבל סבת קיומו מסבה אחרת, הוא השם יתברך, אשר הוא סבת הכל, ואין סבה זולתו: ולפיכך סבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה. ולפיכך כשהשיב בן זומא אל דברי חכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לעתיד, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'", שמזה יש להוכיח שלא יהיה נזכר יציאת מצרים לעתיד. ועל זה השיבו חכמים לא שתהא יציאת מצרים עיקר, אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לה. וכל זה מפני שאי אפשר שיהיה המסובב בלא הסבה, ולכך ראוי שיהיה עם שעבוד מלכיות זכר אל דבר שהוא סבה אליו, והוא יציאת מצרים. ולפיכך מביא לראיה שם "יעקב" ו"ישראל", שלא נעקר שם "יעקב", כי שם "יעקב" גם כן הוא סבה לשם "ישראל", כי שם "יעקב" נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב, ודבר זה הסבה שיהיה השם יתברך מגביה אותו עד שיקרא "ישראל", על שם "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כח), שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה אותו (עירובין יג ע"ב). ומפני כך ישראל גם כן נקראו בשתי שמות אלו, כי בשביל שהם מקטינים עצמם הקב"ה מגביה אותם. ומפני כך, אלו שתי הגאולות הם מתחברים ביחד כאילו הם גאולה אחת: ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: ==פרק א== כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז. ) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם: ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה: וכל זה תבין כי לשון 'גלה' ו'גאל' אותיות שניהם שוות, רק שבלשון 'גאל' נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל"ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל 'גלה' הוא בה"א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר - הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות 'גלה' הם אותיות 'גאל', רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של 'גאל'. ובמה שיש ה"א במלת 'גלה', אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל: ובמדרש (ב"ר פב, י) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת (בראשית לה, יט), אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ר' ירמיה לא, יד-טז) "קול ברמה נשמע נהי וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", עד כאן. ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד), ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה "הבן יקיר לי אפרים" (שם שם יט). וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא 'בית', כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב) מעולם לא קראתי לאשתי 'אשתי', רק לאשתי 'ביתי'. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עא, ב) שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא 'בית' כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד. ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפעל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל - שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל - בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל - שהיא כח המקבץ ישראל - ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם. וזה מה שרצינו לבאר: ==פרק ב== סבת הגלות הוא מבואר בעצמו בכתוב שהוא החטא שגרם כל זה. אך סבת הסבה נעלם ממנו. כי יש לשאול שאלה גדולה מאד, שכשאנו חוקרין ומעיינים בחפוש הנבראים כלם, תמצא סדר אחד, לא יצאו מסדרם, ולא ישנו את חוקם, שהדומה מוליד את הדומה. כי לא יצא חמור מסוס, וסוס מחמור, ואדם מבהמה, ובהמה מאדם. וכל הצמחים כלם - מזרע חטים לא יצא שעורה, משורש צפע יצא נחש. ואם כן לפי זה היה ראוי גם כן משורש צדק ונטע נאמן, יהיו תולדותיהן, בני אברהם יצחק ויעקב, כיוצא בהם, ומדבר טוב לא יצא רע. ולכל הפחות אין ראוי שיהיה בהם נמצא ההפך, כי ישראל מסוגלים היו לחטא מה שלא תמצא בכל האומות. ולא היה אצל אברהם יצחק ויעקב כמו שהוא אצל שאר בני אדם, שפעמים יוליד צדיק, ופעמים יוליד רשע. אבל בני אברהם יצחק ויעקב היו תולדות הרעים שבהם יותר מן הטובים בהרבה זמנים. ומאחר שאברהם יצחק ויעקב היו יסודי האומה הזאת, איך נמצא דבר זה להם מה שאינו נמצא אל הבעלי חיים הבלתי מדברים: ועל זה אמר (ישעיה א, ג) "ידע שור וגו'", נגד ב' דברים - היראה והאהבה, שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל. כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו מושל עליו. ומפני שהשור הוא מלך בבהמות, ועם כל זה ידע קונהו שהוא אדון לו, לכך אמר "ידע שור קונהו". ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר (שם) "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו. אבל "ישראל לא ידע וגו'" (שם), רוצה לומר שנקראו על שם השררה, והיה ראוי להם לדעת שררת וממשלת הקב"ה, אשר הוא מושל על הכל, כמו שידע השור - שהוא מלך - את שהוא אדון לו, ועם כל זה לא ידעו דבר זה להיות יראים מפניו. ואמר "עמי", כנגד החמור שזכר, שנקראו "עם" על שם שהם אומה בלבד. ומזה הצד היה להם לדעת מי שהוא מטיב עמו, שהחמור ידע אבוס בעליו, אבל "עמי לא התבונן" הטובות שעשיתי עמהם, ועוד אפשר לעשות להם לעתיד, בשביל כך היה ראוי להיות נמשכים אחר השם יתברך בעבותות האהבה, כמו החמור הנמשך אחר אבוס בעליו: והיינו דאמרינן במסכת מכות (כג. ) מי שנתחייב מלקות היו מלקין אותו ברצועה של עגל על שם "ידע שור קונהו". ולמה לא היה מלקין אותו ברצועה של חמור על שם "וחמור אבוס בעליו". אבל המלקות מפני שעבר הלאו בתורה (מכות טז. ), ולא היה בו יראה להכיר את מי שצוה עליו שלא לעשות. והשור מכיר את האדון וירא מפניו, ולכך ילקה ברצועה של עגל. אבל לא שייך שאין מכיר הטובה שיש בלא תעשה, שאין בלא תעשה תשלום שכר טוב ועיקר השכר הוא על קיום מצות עשה, כדמוכח בפרק קמא דקידושין (לט ע"ב) על מתניתין 'העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו''. הרי שהכתוב אומר כי דבר פלא הוא שלא יהיה בישראל הדבר שנמצא בבעלי חיים הטבעיים, שבטבעם נמשכים אחר היראה מן האדון, ולהכיר הטוב: ובפרק קמא דתענית (ה. ) אמר ליה רב יצחק מהו דכתיב (ירמיה ב, יג) "כי שתים רעות עשה עמי", תרתין הוא דהוי, עשרים ותרתין שבוקו להו, הכי אמר רבי יוחנן, אחת שהיא שקולה כשתים, ומאי ניהו, עבודה זרה, דכתיב (שם) "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים", וכתיב (ר' שם שם י-יא) "כי עברו וראו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד ההימר גוי אלקים והמה לא אלקים ועמי המיר כבודי בלא יועיל". תנא, כותיים עובדים לאש, וקדרים עובדים למים, ואף על גב שיודעים שהמים מכבין האש לא המירו אלקיהם, "ועמי המיר כבוד בלא יועיל", עד כאן. וביאור ענין זה, כי האדם בוחר לו אלהות אשר ידמה אשר הוא לחלקו. כי יש אומה אשר חושבת בדעתה שהיא לחלק האש. ולכך כל אומה בחרה לאלהות כפי אשר במחשבתה אשר היא לחלקו. ואף כי יודעים כי יש כח יותר חשוב שגובר על הכח אשר הוא לחלק שלו, וסוף סוף כאשר במחשבתם שהם לחלק אותו כח, אין ממירין אותו. וישראל, שהם לחלק השם יתברך, כאשר אמר הכתוב בכמה מקומות, והוא יתברך מושל על כל, והמירו את כבודו בלא יועיל, אשר הם אינם לחלקן של ישראל. הרי שתים רעות; כי אינם רק לחלק השם יתברך, והמירו אותו בלא יועיל: ולפיכך משה רבינו עליו השלום גם כן היה תמה על זה, ואמר (דברים לב, ו) "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". ביאור זה, כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סבה שיצא הבן לפעל. והשם יתברך בעצמו היה הסבה שיצאו לפעל, וזה היה כאשר הוציא השם יתברך אותם ממצרים, וכאילו נולדו, וכדכתיב (שמות ד, כג) "שלח את בני ויעבדני". ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים, כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים עד שנעשו עבדים קנוים לו. ואמרו רז"ל (קידושין כב ע"ב) דלת ומזוזה היו עדים שפסחתי על בתי בני ישראל ואמרתי להם (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים וגו'", וכאשר בארנו בחבור גבורות ה' (פמ"ה). לכך אמר "הלא הוא אביך קנך". ועוד אמר "הוא עשך וגו'", ודבר זה בפני עצמו, כי האב אינו רק מה שהביא הבן אל העולם, אבל עשיות האדם בכל תקונו בגופו ובאיבריו - הוא דבר בפני עצמו, שזה פעל הטבע. אבל השם יתברך, כשם שהוא אב לישראל שהביא אותם אל העולם, כך נתן להם מה שהעם צריך להיות עם רב ותקיף, ועל זה אמר "הלא הוא עשך". ואמר "ויכוננך", רוצה לומר שהכין אותך בכל שלימות עד שנעשו ישראל אומה שלימה בכל, כמו שאמרו (חולין נו ע"ב) כי ישראל הם כרכא דכולא ביה, ממנו מלכיו וממנו כהנים. רוצה לומר כי השם יתברך השלים את ישראל בכל השלימות, עד שלא היו חסרים כלל, מה שלא היה לשום אומה כלל. והם החליפו הטוב ברע הגמור, ובודאי דבר זה תמיה. ולא יספיקנו התשובה לומר שהיה זה במקרה, כי בעונותינו היה מתמיד דבר זה בישראל, וכבר התבאר פעמים הרבה שהמקרה אינו מתמיד: אבל התשובה לשאלה הקשה הזאת, מזקנים וחכמים אתבונן, אשר השיבו על שאלה זאת בפרק החליל (סוכה נב. ), "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב, כ) זה יצר הרע שעומד צפון בתוך לבו של אדם. "והדחתיו ארץ ציה" (שם) למקום שאין בני אדם מצויין שם להתגרות בהם. "פניו אל הים הקדמוני" (שם) שנתן עיניו במקדש הראשון והחריב והרג תלמידי חכמים שם. "ועלה באשו ותעלה צחנתו" (שם) שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. "כי הגדיל לעשות" (שם), אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם, עד כאן: ויש לשאול, מפני מה דוקא מגרה באותו שיש לו מעלה. ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שעור המוגבל. ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם. וכן תלמידי חכמים, שיש להם עוד יותר מעלה, דבק בהם כח אשר הוא מוכן לבטל המעלה אשר אינה לשאר בני אדם. ודבר זה תמצא מבואר, כי השטן, הוא היצר הרע (ב"ב טז. ), היה מגרה בישראל כאשר קנו ישראל המעלה העליונה, והוא כאשר הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים ונתן להם התורה, ובזה קנו ישראל המעלה על הכל, עד שהכתוב אמר עליהם (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון", וזה נאמר בשעה שקבלו ישראל התורה, שהיו ישראל במעלה היותר עליונה, והיא יוצא מן גדר שאר אדם, והיה דבק בהם הכח המוכן לבטל דבר שהוא יוצא מן הגדר. ולכך באותה שעה שקבלו התורה, שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא אל הפעל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה: ובירושלמי דשקלים, רבי שמואל בר נחמני אמר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקב"ה לחטפן, גברו ידיו של משה וחטפן. הוא שהקב"ה משבחו (דברים לד, יב) "לכל היד החזקה", יהא שלמא לידה דגברא על ימינא, עד כאן. ובדבר זה באו לבאר לך, כי אותה שעה היו מוכן לחטא, כאשר ניתנה להם התורה דוקא. ולפי הסברא היה ראוי בהפך זה, כי בשעה שניתנה התורה היה ראוי שיהיו יותר צדיקים, ובאותה שעה באו לידי חטא הגדול. וכל זה מפני כי השטן הוא היצר הרע, היה מגרה בישראל בשביל אותה מעלה שקנו ישראל באותה שעה שאין למעלה מזה. ולכך אמר כי הלוחות היו טפחיים ביד של הקב"ה, וטפחיים בידיו של משה, וטפחיים ריוח באמצע, ודבר זה הוא החבור הגמור והדיבוק הגמור שיש לישראל עם הקב"ה, כי על ידי התורה יש לישראל דביקות אל הקב"ה. ואילו עדיין לא ניתנו הלוחות, הרי אין כאן החבור, כיון שלא ניתנו עדיין הלוחות, ואין לישראל עדיין החבור. ואם כבר ניתנו הלוחות, הרי כבר ניתנו הלוחות, ואין כאן דביקות של השם יתברך, כי עיקר הדביקות כאשר נותן להם, בזה מתחבר להם. אבל כאשר היו טפחיים ביד הקב"ה, וטפחיים ביד משה שמקבל התורה לישראל, וטפחיים חלק, זהו החבור הגמור. כי אלו שני טפחיים חלק אשר ביניהם - משותף בו הנותן והמקבל יחד, דכך קיימא לן (בבא מציעא ז. ) שנים אוחזים בטלית, זה נוטל עד שידו מגעת, וזה נוטל עד שידו מגעת, והשאר חולקין אותו ביניהם, כאילו הם שותפין, וזהו החבור והשתוף הגמור. ואי אפשר שיהיה מעלה יותר עליונה כמו זאת, כי על ידי התורה שהיה השם יתברך נותן לישראל, וישראל הם המקבלים, לכך התורה היא אמצעי לעשות חבור ודביקות גמור. ואילו היה חלק ביד הקב"ה, וחלק בידו של משה, היה הדבר הזה כאילו היה כאן חלוק, כי יש מן התורה שהוא שייך אל השם יתברך, ויש שהוא שייך אל המקבל. וכאשר יש כאן טפחיים חלק ביניהם, דבר זה הוא חבור אל השם יתברך ואל ישראל, זה הוא חבור גמור, והיא המעלה היותר עליונה, ואז היה גובר בהם השטן לבטל מהם המעלה הזאת: ואמר כי גברה ידו של משה, וזה מפני כי משה הוא המקבל, והתורה היא השלמתו, לכך כח של משה שהוא המקבל יותר גובר, כאשר התורה היא השלמתו. לכך ידיו של משה גברו על ידו של הקב"ה, מה שהתורה היא שייך אל השם יתברך, אשר הוא יתברך משפיע התורה, ויותר גובר הכח הזה שהתורה שהוא שייך אל משה שהוא השלמתו, ממה שהיא אל השם יתברך אשר משפיע התורה. והנה התבאר סבת החטא של ישראל, אשר סבתו הוא היצר אשר מגרה בישראל לטעם אשר אמרנו: ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון. אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו תלמידי חכמים, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלימות הגמור. ודבר שאינו בשלימות, דבר זה נחשב חסרון, ואחר זה נמשך חסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו הוא בשלימות. ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלימות, ולא שיהיה בהם השלימות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם - דבר זה יש להם בשלימות, ולכך אין מגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלקים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלימות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלימות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו", וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלימות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע, ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל ענין אחד כאשר תבין: ולכך היו בישראל שהיו נמשכים אחר הרע יותר משאר האומות, כי לא נמצא בהם המעלה האלקית בשלימות, ולכך היצר הרע מגרה בישראל, עד לעתיד, כי אז יהיה העולם בשלימות, ולא יהיה כאן חסרון. ולכך קאמר (סוכה נב. ) על החסרון "והדחתיו אל ארץ ציה" (יואל ב, כ) מקום שבני אדם אינם מצוים. פירוש שלא יהיה נמצא עוד חסרון בעולם, והעולם הזה יקבל מדריגה עליונה יותר, עד שיהיה הכל בשלימות, ולא יהיה לה חסרון בעולם הזה, אך יהיה החסרון במציאות שהוא חסר בעצמו, רוצה לומר אשר ראוי להיות חסר. וזה שאמר "והדחתיו אל ארץ ציה", כי הציה ודאי בעל חסרון, וחסרון דבק בו, ורוצה לומר כי מה שהוא ראוי אל החסרון יהיה נמצא בו החסרון. אבל במקום שיש בני אדם, אשר ראוי להם השלימות, יהיה הכל בשלימות, ולא יהיה בו חסרון: וקאמר שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. ואמר אביי בתלמידי חכמים ביותר. כל זה הוא מבואר ממה שבארנו לך, כי הדברים האלקיים אינם בשלימות הראוי להם, לכך דבק בהם החסרון ביותר, ודבר זה הוא מצד עצם מעלתן. כי מצד שהעולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות. ודבר שיש בו חסרון דבק בו הרע, והוא מביא לפעל את הרע, כי מרע יצא רע. ואין לשאול, אם כן לפי זה היה ראוי שימצאו באומות צדיקים גדולים, כאשר אין היצר הרע מגרה בהם. כי אין זה שאלה, כי האומות לפחיתותם אין זה נחשב [רע] כל הדברים שהם רעים, ולכך ימשכו אחר הרע מצד עצמם לפחיתותם. וזהו ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע בהם מגרה בהם. אבל האומות הם בעצמם בחסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע, שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי: משל למה הדבר דומה, לשכל האדם, שימצא בו הטעאה ושבוש יותר ממה שימצא לחוש העין. ודבר זה מפני שהשכל אינו טבעי, ודבק בו החסרון יותר, כי הוא עומד באדם הטבעי. אבל לכח הראות שהוא טבעי, והוא אינו בעל חסרון כל כך. ומפני זה אין לומר שהשכל הוא פחות, אבל הטעות הנמצא בשכל הוא למעלתו ולרוממותו במה שאינו טבעי, ולא ימצא בו חסרון. ולכך תמצא בחינה אחת בישראל שהם אלקיים ביותר, כי נמצא בהם המעלות האלקיות כולם, ומצד אחד תמצא בישראל בחינה אחרת, הוא הרע. כי מפני אשר דבק בהם החסרון לפי מעלתם האלקית, ימצא בהם התשוקה אל הרע, כי לפי גודל מעלתם נחשבו חסרים במעלה שראוי להם. וכן מה שמגרה היצר הרע בתלמידי חכמים יותר משאר אדם, דבר זה גם כן מצד כי התלמידי חכמים שהוא בעל שכל, וזה אי אפשר שימצא בתלמידי חכמים בשלימות, רק בחסרון, ובזה דבק בו הכח שהוא מוכן לבטל המעלה, הוא היצר הרע. ולכך אמר 'ובתלמידי חכמים יותר מכולם'. וההפרש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד הגרוי אשר פועל בהם יצר הרע נמשכו אל הרע, ואילו האומות, טרם יקרא היצר הרע - והם יענו. וזה מבואר: ==פרק ג== יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחטא, אבל יש לתת סבה למה היה נמצא חטא העבודה זרה יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב ע"ב) רב אשי מוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחבריא. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשריה המוציא. אמר ליה לא ידענא. אמר ליה, למשרי המוציא לא גמירת, וחברא קרית לן. אמר ליה, גמרא מיהא גמור, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא. אמר ליה, מהיכי דקרים בשולא. אמר ליה, מאחר דחכימת כולי האי מאי טעמא קא פלחתו לעבודה זרה. אמר ליה, אי הוית התם הוית נקיטת בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי. למחר אמר נפתח ברבוותא, עד כאן. ורוצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודה זרה, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודה זרה. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם היו עובדים עבודה זרה. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולא גלימא. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל, אדרבא, אם יבא לו מניעה - מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר העבודה זרה, נקיטת אותו בשניך כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודה זרה, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשפולי גלימך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, הוא העבודה זרה. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם: ויש לדקדק, שאמר לו 'מאחר דחכימת כולי האי', וכי חכמה גדולה יש בזה שאמר לו מהיכן שרו המוציא. ונראה, כי מפני שהיה רב אשי סובר שהיו הראשונים טועים אחר העבודה זרה מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היה ההתחלה אחת איך יבוא מזה רבוי בעולם. וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הרבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה, מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חלופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד: ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי רבוי ההתחלות יבואו רבוי הנמצאים בעולם. וקושיא זאת הגדילו מאוד, עד שקצת חוקרים התירו ספק זה באמרם כי מן ההתחלה שהיא אחת יושפע מאיתו שכל אחד, והשכל הזה משיג עצמו ומשיג עילתו, ובמה שמשיג עילתו הושפע ממנו גלגל, וזהו התחלת הרבוי. והאריכו בדברים אלו. והם בעצמם סתרו הנחה זאת ודמיון זה, וסוף סוף נשארו במבוכה עם קבלתם שהוא יתברך אחד, ואין זולתו, איך יושפע ממנו הרבוי. וכבר מצאתי לאיזה אנשים שקבלו דעתם במה שאמרו ברבוי ההשתלשלות, והמשיכו על זה דברי תורה: ואומר אני כי הנמשך אחר זה הוא חטא גדול מאוד מאוד, כי שולל מאתו יתברך בריאת כל העולם, ויאמר שהעולם הזה נברא על ידי אמצעיים. חס ושלום לומר כך או להרהר כך, שאם כך שברא העולם על ידי אמצעיים, אם כן כבודו מסולקת מן העולם הזה חס ושלום, ונתן אותו לאמצעיים. כי איך אפשר לומר כי ברא אותו על ידי אמצעיים, ויהיה מנהיג אותו הוא יתברך בעצמו. דבר זה לא יקבל השכל, ואין לך דמיון עבודה זרה יותר מזה. חי ה' אשר עשה לנו הנפש, כי המדבר והפונה אל דברים אלו הוא מתחייב בנפשו, וראוי לאבד ולסלק דעתו מן העולם: אך אנחנו המאמינים בתורת משה, אנו אומרים כי הוא יתברך ברא הכל. והקושיא איך יבוא הרבוי מן האחד הפשוט, אנו אומרים כי מן השם יתברך אשר הוא אחד [נשפע ממנו דבר אחד], והוא ראשית הבריאה. ואחר כך הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש, כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד. שאילו הושפע מאיתו שני דברים כל אחד בפני עצמו, היה קשה איך יושפע מן האחד שני דברים מחולקים. אבל יושפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע על הראשית. והרי חלוף ורבוי הנמצאים הם מצד המקבל. כי אף כי מן האחד לא יושפע רק אחד, מכל מקום כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד, אז מצד המקבל אשר הוא נמצא עתה שייך תוספת, כאשר המקבל ראוי אל מה שיתוסף עליו, ולכך הכל הוא מצד המקבל: וזה כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר, וצריך השלמה. כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא השלמתו עמו, ולא יהיה חסר, אם כן היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר. רק שנברא חסר, והושלם על ידי דבר שהוא עזר, כי הוא חסר בעצמו כמו שראוי אל העלול. ודבר זה רמזו חכמי אמת במדרש (פרקי דר"א פי"ב) באמרם על בריאת האשה "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), ופירשו ז"ל שאם נברא אדם בלא עזר היו אומרים כי הוא אלוה. והדברים כמו שאמרנו, כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ואם לא היה האדם צריך לעזר, אם כן לא היה עליו דין עלול. ולפיכך כאשר נברא ראשונה דבר אחד, יש כאן תוספת עליו מה שהוא השלמתו, כי לא נברא דבר שלא יהיה צריך אליו השלמה, ודבר זה הוא הרבוי אשר הוא מצד המקבל: וכבר מבואר [במדרש] בפרשת בראשית (ב"ר א, ד) העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא תורה, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו וגו'". רבי ברכיה אמר בזכות משה נברא העולם, שנאמר "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא משה, שנאמר (דברים לג, כא) "וירא ראשית לו". רבי חייא בשם רבי מתנא אומר בזכות ג' דברים נברא העולם; בזכות ביכורים, בזכות מעשרות, ובזכות חלה. בזכות ביכורים, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא בכורים, דכתיב (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך". בזכות חלה, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא חלה, דכתיב (במדבר טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'". בזכות מעשרות, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא מעשרות, דכתיב (דברים יח, ד) "ראשית דגנך וגו'": וביאור הענין הזה, כי הכל מודים שהעולם נברא בשביל שיש כאן התחלה, וכל התחלה היא יחידית, ולכן ראוי להיות נברא העולם מן השם יתברך, שמן האחד יושפע אחד, ובשביל אותה התחלה נברא הכל, [ו]על זה אמר שנברא העולם בשבילו. כי כבר אמרנו שאי אפשר שיהיה העולם בלא השלמה, ולכך אם לא היה התחלה, לא היה אפשר להיות נברא הרבוי, כי לא יבואו דברים מתחלפים מן האחד כאשר אין כאן מקבל. אבל כאשר יש מקבל, הוא התחלה, מזה מתחדש הרבוי מן השם יתברך, כי אי אפשר שיהיה המקבל בלא השלמה, כמו שהתבאר. וכאשר נמצא התחלה יחידית מן היחיד, מעתה היה כאן מקבל מה שלא היה קודם, ועתה יחשב שאר הבריאה תוספת והשלמה על המקבל. והרבוי בא מן השם יתברך לא בענין אחר, עד שיקשה לך איך יבוא הרבוי מן האחד, אבל יבא הריבוי מצד המקבל: ודבר זה רמזה התורה במלת "בראשית ברא אלקים", כי הבי"ת של "בראשית" פירושה בשביל ראשית נברא הכל. כלומר כאשר יש כאן ראשית שהוא אחת, בשביל אותה התחלה שהיא אחת נברא הכל, מפני שהכל השלמה אל הדבר שהוא התחלה. ופליגי מהו ה"ראשית" הזה שבשבילו הכל נברא. וקאמר (ב"ר שם) 'בזכות התורה'. כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל, ולכך כתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", כי כל פועל דבר מה, תחלה נמצא ממנו סדר הדבר אשר הוא רוצה לפעול. לכך השם יתברך אשר רצה לפעול העולם, בתחלה היה נמצא סדר העולם, כמו שבארנו במקום אחר כי התורה הוא סדר הנמצא והנהגתו, ודבר זה ראשון והתחלה. וכאשר יש התחלה, אז נברא תוספת על הדבר שהוא התחלה, ולא נקרא זה רבוי, אחר שנתחדש כאן מקבל: ורבי ברכיה סבירא ליה כי משה הוא "ראשית", כי עיקר העולם הם ישראל, ומשה הוא עיקר ישראל במה שהשלים את ישראל. וישראל הם "ראשית" גם כן, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ולפיכך משה, שהוא ראשית ישראל גם כן, לכך משה הוא הראשית הגמור. ויראה כי אלו ב' דברים, התורה ומשה, כי ראויה התורה למעלתה שתהיה התחלה; למר התורה בעצמה היא התחלה. ולמר המקבל את התורה, הוא משה, ראוי שיהיה התחלה, מפני שאין התורה רק בשביל המקבל, ואם אין כאן מקבל אין כאן תורה. ולכך המקבל התורה, הוא משה, ראוי שיהיה ראשית והתחלה: ורבי חייא בשם רבי מתנא סבירא ליה כי בזכות ג' דברים נברא העולם. ויש לדקדק, למה לא זכר גם כן בזכות תרומה, שהרי התרומה נקרא גם כן בכמה מקומות "ראשית". אבל פירוש אלו ג' מצות, שהם ביכורים, מעשרות, חלה; הבכורים כאשר נשלם הפרי בעצמו, והוא בכור שלו, והוא "ראשית" אחד. והמעשר כאשר נגמר מלא[כ]ת התבואה, דהיינו אחר המרוח בכרי, וזהו גם כן "ראשית". והחלה הוא כאשר נתגלגל העיסה. וכאשר תעיין תמצא אלו ג' מצות מחולקות; דהיינו בכורים כאשר רואה תאנה שבכרה בלבד, אף שהיא יחידית, כורך עליה גמי לסימן, אף שאין לה צירוף אל אחר. אבל מעשר, דהיינו כשנתקבץ ביחד כשהעמיד כרי. וחלה, כשנתחבר ונתגלגל ביחד, והודבק לגמרי. וכך הוא הבריאה אשר ברא השם יתברך; כי ראשונה הם הפשוטים, אשר כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. ואחר כך הנבראים אשר הם מצטרפים ביחד, ויש להם הקבוץ ביחד, אף שאין כאן עירוב ביחד. ואחר כך אותם אשר הם מתחברים לגמרי בהרכבה גמורה. הנה אלו ג' דברים; הראשון הוא רחוק מן הרכבה, אבל השנית יש בו קצת הרכבה, ונקרא זה 'הרכבה שכנית', רוצה לומר שמתחברים יחד כמו השכנים אשר הם מתחברים יחד, ואין כאן עירוב. הרכבה השלישית הוא 'הרכבה מזגית', שנתמזגה ונתחברה יחד לגמרי, עד שהוא דבר אחד: וכל מצוה ומצוה מאלו ג' מצות יש לה שיעור הראוי לכל אחד; שהרי מצות בכורים כאשר רואה תאנה אחת, עושה סימן שהוא לבכורים (ביכורים פ"ג מ"א), ואפילו אין כאן כלל יותר מן אותו פרי - הוא נעשה בכורים, ואין צריך שיהיה לו חבור עם שאר פירות, רק אם יש שאר פירות הם פטורים מן הבכורים, שאינם "ראשית", ומכל מקום אין צריך כאן קבוץ פירות כלל, כי הבכורים נגד הבריאה שהם הפשוטים, אשר אין להם חבור ביחד. אבל המעשר, שהוא אחד מעשרה, והנה צריך חבור עשרה למעשר, ואז חייב במעשר, מפני שהוא נגד הבריאה שיש למציאותן החבור ביחד, אף על גב שאין כאן עירוב גמור, מכל מקום הוא חבור במה, ואינו הרכבה גמורה. אמנם מצות חלה אינו כך, מפני כי מצוה זאת היא נגד הבריאה שמתחבר הכל יחד. ובודאי אין ספק כי הבריאה הפשוטה ואין בה הרכבה היא קודם, ואחר כך הבריאה שיש בה קצת הרכבה, ואחר כך הבריאה שהיא הרכבה גמורה. ולכך מצות בכורים תחלה, ואחר כך מצות המעשר, ואחר כך מצות החלה, שכל הרכבה היא באחרונה: ובמקום אחר פרשנו כי אלו ג' "ראשית" נגד ג' עולמות שברא השם יתברך. כי עולם העליון קראו אותו 'עולם השכלי', ואין בו הרכבה כלל. ואחר כך עולם האמצעי, ואלו אין בהם הרכבה לגמרי, דהיינו הרכבה של עירוב, אבל יש בהם חבור, כי יש להם קיבוץ אחד, הם הגלגלים. ואמרו שהם נכללים בעשרה, וזהו קבוץ אחד. ולא תמצא בעולם הזה שום התמזגות ביחד. ואף כי הגלגל מורכב מכוכב אשר בגלגל, ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וגם רבוי הכוכבים אשר הם בגלגל, הרי כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק יש להם קבוץ, והם נעשים לאחד. והעולם התחתון הוא עולם הרכבה, ושם יש הרכבה מזגית בודאי, שנמזגו ביחד, וכנגד זה מצות החלה. ועל דבר זה ראיה ברורה, שכן אמרו חכמים במדרש (ב"ר יד, א) אדם הראשון חלה טהורה היה, האשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך מפרשת חלתה. כך "ואד יעלה מן הארץ והשקה כל פני האדמה" (ר' בראשית ב, ו), ואחר כך "ויצר אלקים את האדם" (ר' שם שם ז). הרי בארו כי אדם הראשון, אשר הוא קודש לה', הוא הראשית אשר בעולם הזה התחתון, והוא כמו החלה. והבן אלו דברים מאוד מאוד: ובכל חלק וחלק יש "ראשית" שהוא אל השם יתברך, והוא לחלקו, בעבור כי הוא יתברך אחד, ומאתו נמצא גם כן אחד, והוא ראשית דבר, והשאר אינו רק תוספת, כמו שהתבאר. וזה שאמרו 'בזכות בכורים' 'בזכות מעשר' 'בזכות חלה' נברא העולם. כי כבר התבאר לך, כי לא היה ראוי שיצא מן אשר הוא אחד הרבוי, רק על ידי הראשית. ולכך בשביל אלו ג' דברים, שהם "ראשית", נברא העולם. ורוצה לומר בזכות אשר נותנים אל השם יתברך הראשית, בשביל ששייך אליו הראשית יותר מן השאר, כי הראשית הוא אחד, והוא נמצא מאתו בראשונה, והושפע מן השם יתברך שהוא אחד, בשביל זה נברא כל העולם. כי אי אפשר שיהיה נברא העולם רק מפני שיש כאן ראשית, והראשית הוא קודש אל השם יתברך, כי השם יתברך הוא אחד, והראשית הוא אחד, ולכן הוא קודש אל השם יתברך. אבל הרבוי הוא מצד העלול, כי מצד העלול מתחייב הרבוי, וכמו שהתבאר למעלה, כי התוספת הוא מצד הנברא, מצד כי ה"ראשית" הוא ראוי לתוספת. וכן משמע לשון "בראשית ברא אלקים", שהעולם נברא על ידו [בשביל] דבר שהוא "ראשית", כי על ידי ראשית, שהוא אל השם יתברך, ראויה בשביל כך הבריאה, לא זולת זה. והדברים אשר אמרנו למעלה ברורים, כי לדברי הכל היה השתלשלות העולם על ידי שיש בעולם "ראשית", והוא אל השם יתברך, ובשביל ההתחלה - שהוא אל השם יתברך - נברא הכל: אמנם אלו ג' מצות הקדושות, (תרומה) [חלה] ומעשר בכורים, יש עוד בענינם [ו] בסודם המופלא והנעלם דברים מופלאים. וזה כי מצוה ראשונה, והיא מצות בכורים, באה (אל) [על] התחלת יציאת הנברא לפועל מן השם יתברך, שהוא פועל אותו. שהרי הבכורים הם כאשר נמצא הפרי הראשון (ביכורים פ"ג מ"א), וזה שכתוב אצל בכורים (ר' דברים כו, ב) "ראשית פרי האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך". ועוד אמר (שם שם י) "ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". אמנם מצות מעשר מצד הנברא, לא מצד היציאה לפועל, לכך מצוה זאת כאשר נגמר הפרי לגמרי, ועומד בעצמו אחר המרוח, אז נתחייב במצוה זאת. אמנם מצות החלה מצד חבור החלקים ביחד, שזהו דבר בפני עצמו. ולכך מצות החלה כאשר נתגלגל העיסה. ובכל אחד יש "ראשית", ודבר זה אמת. ואז יתן ראשית אל השם יתברך. כי כבר אמרנו לך למעלה שהבריאה הוא מצד הראשית בלבד, שעל ידי הראשית ימצא הכל. ולפיכך בכל הויה בעצמו יש ראשית. ופירוש זה ברור מאוד, רק שאי אפשר לפרש אותו על עומקו, ובפרט בענין מצות החלה, שהיא על ידי קבוץ וגלגול העיסה, שבשביל זה מתחייב לתת הראשית אל השם יתברך, כי מן השם יתברך אשר הוא אחד, ימצא הכל. הרי לך דברי אמת ויושר, כי הרבוי בא בשביל הראשית, כמו שהתבאר לך למעלה: ומפני כי רב אשי חשב כי הדורות שהיו עובדים עבודה זרה היה זה מפני שלא היו יודעים איך יושפע מן השם יתברך - שהוא אחד - הרבוי, ולכך היו חושבים כי אין ההתחלה אחת, ולכך עבדו עבודה זרה. והשיב לו מנשה שאינו כך. ולפיכך אמר מהיכן שרית המוציא. ולא ידע, והשיב לו מהיכן דקרים בשולו. דמאחר שמברך 'המוציא לחם מן הארץ', ויש בלחם ראשית, והיינו אותו שקרם בשולו, הוא ראשית, יש לו לברך על זה 'המוציא', מפני שהוא ראשית והוא עיקר, ולכך יש לו לברך עליו 'המוציא לחם מן הארץ'. ובזה הראה לו כי ידע תירוץ הקושיא איך יבוא הרבוי מאתו יתברך, דודאי הרבוי בא על ידי ראשית. לכך אין לומר כי לכך היו עובדים עבודה זרה מפני שהיו אומרים כי מן אשר הוא אחד לא יבוא הרבוי, כי יודעים דבר זה, כי מן האחד יבוא הרבוי, כמו שאמרנו. ולפיכך אמר, מאחר דחכמיתו כולי האי, וידעת(ו) סבת השתלשלות הרבוי, למה פלחתו לעבודה זרה. ואמר ליה אילו הוית התם היה אצלך הטעות יותר, שהרי היה בך היצר הרע, ולכך נקיטת בשפולי גלימך בשינך לבטל המונע, ורהיטת בתרה, כמו שמבואר למעלה, והכל מבואר היטיב: ובפרט יצר הרע אחר עבודה זרה. כי כבר התבאר בפרק שלפני זה כי ענין היצר הרע שמגרה יותר בישראל מפני המעלה העליונה שיש לישראל, שהם אל השם יתברך, והם קרובים אליו, ובו דביקים. וזהו עצמו הסבה שהיצר הרע מתגרה בהם לבטל זה, לטעם אשר התבאר למעלה, שיהיו דביקים בעבודה זרה, שהוא הפך זה. ושני יצרים הם; האחד הוא יצר דערוה, והשני הוא יצר דעבודה זרה, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות. יצרא דעבודה זרה הוא שמגרה להיות נמשך אחר העבודה זרה. ויצר הרע הזה במחשבת האדם, שהוא כח שכלי, מטעם אשר התבאר, מפני כי יש לישראל חבור אל השם יתברך, ויצרא דעבודה זרה הוא כח מוכן לאבד מישראל מעלה זאת, ולהטעותם אחר העבודה זרה. וכפי המעלה אשר יש לאדם מצד כח השכלי, (ו)כך יש לאדם כח גופני בערך. ומעלה הזאת שיש לאדם גוף קדוש, אשר ראוי שיהיה לו חבור אל כח השכלי שיש לאדם. ומפני זה עצמו גם כן יצר הרע יש לו לבטל מעלה זאת, והוא מסית אותו ללכת אחר תאותו בערוה, ודבר הוא בטול קדושת האדם. כלל הדבר, כי אלו שתי יצרים, יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, הוא לשני חלקי האדם, הגוף וכח השכלי. ועוד יתבאר (להלן פי"ב): ==פרק ד== בפרק קמא דיומא (ט ע"ב) מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיה בו ג' דברים; עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ישעיה כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי "כי קצר המצע מהשתרע", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, כי קצר המצע מהשתרע עליו ב' רעים כאחד וכו'. גלוי עריות, דכתיב (ישעיה ג, טז) "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וכו'". שפיכות דמים, דכתיב (מ"ב כא, טז) "וגם דם נקי הרבה שפך מנשה מאוד וכו'". לפיכך הקב"ה הביא עליהם ג' פורעניות נגד ג' עבירות שבידם. שנאמר (ר' מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער". אבל מקדש שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, אמאי אחרב, מפני שנאת חנם שהיה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות; נגד עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. ובמקדש ראשון לא היה שנאת חנם, והכתיב (יחזקאל כא, יז) "מגורי אל חרב היו בת עמי", ואמר רבי אליעזר אלו בני אדם שאוכלים ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. ההיא בנשיאי ישראל הוא דהוי. רבי יוחנן ורבי אליעזר אמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם. עד כאן: ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד ע"ב), ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז, טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות בפרק קמא (ז ע"ב) "וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל" (ר' ויקרא טז, טז), יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כו) "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, [דכתיב] (ר' במדבר לה, לד) "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא: אמנם לפי הדברים אשר אמרנו יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון לפי מעלה העליונה שהיה להם במקדש ראשון, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו. ואלו ג' דברים הם שייכים אל האדם עצמו. וזה כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף. וכנגד אלו הם ג' חטאים; כי עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה. וגילוי עריות החטא שמטמא את גופו בזנות ובערוה. ושפיכות דם הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך אלו החטאים היה במקדש ראשון לבטל האדם עצמו. אבל במקדש שני לא היה היצר הרע כל כך כחו גדול לבטל את האדם עצמו, רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל. וגם זה קרוב אל בטול האדם עצמו, רק כי הראשון הוא לבטל עצם האדם בחטא, אם כן הוא בטול האדם לגמרי. אבל בבית המקדש השני לא היה זה בעצם האדם, רק מה שהם עם אחד, וכאשר יש להם חבור ביחד הם עם אחד. אבל כאשר יש ביניהם שנאה, אינם עם אחד, ודבר זה אינו כמו עצם האדם: ועוד, כי מה שאמרו כי מקדש ראשון חרב על ידי אלו ג' חטאים, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, הוא דבר נפלא. דע, כמו שיש חלופי נבראים הרבה בעולם, ובחר באדם לעבדו בפרט, והוא נבחר מכל אשר הוא על הארץ. כך המקומות מן העולם הם הרבה בעולם, ובחר במקום אחד מיוחד, הוא המקדש. וכמו שנתן הנשמה אל האדם, שהוא ניצוץ כבודו יתברך, כך הזריח השם יתברך במקדש את כבודו ואורו. ולפיכך היכל הקודש, שהוא מקודש אל ה', מתדמה לגמרי אל היכל האדם, אשר שם כבוד הנשמה. ודבר זה רמזו חכמים ז"ל גם כן במה שאמרו (ברכות לג. ) כל אדם שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו, וזה נתבאר במקום אחר באריכות. ויש בהיכל האדם ג' מחנות, ובכל אחד קדושה; הכח האחד הוא בכבד, ונקרא כח טבעי, וממנו כחות ידועות, כח הזן והמגדל והמוליד, ודבר זה ידוע למי שעיין בדברים אלו. מחנה שניה הוא בלב, כח מיוחד, וממנו כמה דברים, דהיינו נקימה ונטירה ושנאה וכמה דברים. מחנה שלישית היא במוח, וממנה המחשבה והזכרון והדעת. ואל זה נמשך צורת המקדש, שהיו גם כן בבית המקדש ג' מחנות; מחנה ישראל, מחנה לויה, מחנה שכינה. מחנה ישראל היא ירושלים. מחנה לויה - הר הבית, כי שם נקרא מחנה לויה. מחנה שכינה - העזרה וההיכל וקדש וקדשים. ודע, כי במוח יש ג' חדרים מחולקים, ששם ג' כוחות מחולקים, ואין להאריך בהם, שכבר בארנו אותם בחבור גבורות ה' (פרק כט) אצל "וירכיבם משה על החמור" (ר' שמות ד, כ), עיין שם. וכנגד זה מחנה שכינה נחלק לג' חלקים; העזרה, ששם מזבח החיצון. והיכל, ששם היה מזבח הפנימי, מנורה ושלחן. וקודש הקדשים, ששם היה הארון (שמות כה, כב). אמנם אין הנפש מחולק, שיהיה ג' נפשות לאדם, כמו שהיו חושבים קצת בני אדם, כמו שסיפר עליהם הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים למסכת אבות. אבל הנפש אחת, רק שמתפרדים ממנה כוחות מחולקות, כל אחד ואחד במקומו הראוי לו. והנפש היא כח אחד, רק כי יש כאן ב' בחינות בנפש; הבחינה האחת מצד הכוחות של הנפש, שהם ג', והם מחולקים. הבחינה השנית מצד הנפש בעצמה, אשר ממנה כל אלו החלקים שהם ג': וכנגד זה היו שני מקדשים; מקדש ראשון נגד הנפש במה שיש בה כוחות מחולקות, והם שלש. אבל בית המקדש שני נגד הנפש בכללה, לא מצד שיש בנפש ג' כחות מחולקות, רק הנפש במה שממנו כל שלש, והוא מקשר ומאחד כל הכוחות. וכאשר תדע זה, תבין מה שאמר כי בשביל שהיה בם ג' עבירות אלו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, לכך הביא עליהם ג' פורעניות, דהיינו (ר' מיכה ג, יב) "ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער". זכר ג' מחנות, דהיינו ירושלים שהוא מחנה ישראל, והר הבית שהוא מחנה לויה, ציון שהוא מחנה שכינה. וכולם נחרבו מפני ג' עבירות אלו. שכבר אמרנו כי צורת בית המקדש ראשון הוא כנגד צורת היכל האדם, שבו ג' כוחות אלו. וידוע כי מן כח טבעי - שהוא בכבד - יבוא כח התאוה אל המשגל והזנות. ובלב, אשר שם כח הרוחני, ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, ולכך מתחדש בזה שפיכות דמים. ובמוח, אשר שם המחשבה והדמיון, ומתחדש מזה הטעות אחר עבודה זרה: ומפני שבזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל במעלה עליונה, והיו דומים לאדם שהוא שלם בנפשו לגמרי. ושלימות הנפש מצד הכוחות שלו, לכך חורבן שלו היה כאשר חטאו באלו ג' דברים, אשר הם מתיחסים ודומים אל בית המקדש. וכאשר קבל האדם טומאה, ונטמאו כוחות הנפש אשר אמרנו, חרב בית המקדש. כי כבר אמרנו כי בית המקדש לישראל בערך האדם וכוחות שלו, וכאשר נטמאו כוחות נפשו, אז גם כן בית המקדש חרב. ובודאי בית המקדש ראשון יותר בשלימות, לכך היה בית המקדש בערך וביחוס האדם אשר הוא שלם מצד כל הכוחות שלו. אבל מקדש שני, שלא היה כל כך במעלה, לא היה בית המקדש שני דומה לאדם שהוא שלם מצד כל כוחותיו, רק שהוא דומה לאדם שיש בו הנפש, לא במה שיש לו הכוחות המחולקים וכל אחד הוא במעלתו ובשלימותו, רק מצד שיש לו הנפש. ומפני זה, כמו שחרב מקדש ראשון על ידי ג' אלו חטאים המטמאים ג' כוחות שבאדם, כך חרב בית המקדש שני על ידי שנאת חנם. כי הנפש הפך לו שנאת חנם, כי הנפש היא אחת כמו שאמרנו, והוא מקשר וכולל הכוחות כולם. כי כוחות הנפש הם הרבה מאד, וכח הנפש כוללת כלם, וזהו עצם הנפש שהוא כולל כל חלקי נפש אשר הם מחולקים. ולפיכך שנאת חנם, אשר הוא החילוק והפירוד, הוא הפך עצם הנפש, אשר הוא אחד, והוא כולל הכל. ולפיכך אמרו (יומא ט ע"ב) כי שקול שנאת חנם נגד ג' חטאים. כי שנאת חנם מטמא ומקלקל הנפש בכלל, אבל ג' עבירות אלו מטמאים החלקים, כל אחת ואחת חלק אחד, עד שהוא כולו טמא. ושנאת חנם מטמא הכל בכלל, כי עצם הנפש כולל ומאחד כל כוחות הנפש, וכאשר יש כאן שנאה, הוא פירוד וחלוק, וזהו כנגד עצם הנפש, אשר הוא הקישור אל כל הכוחות: והיה החטא במקדש ראשון בעבודה זרה גלוי עריות ובשפיכות דמים, ואילו במקדש שני היה החטא הרגיל בם שנאת חנם. וזה מבואר למעלה, כי במקדש ראשון ראוי היה להם דוקא הפרישה מאלו החטאים, במה שהיה מקדש ראשון ביניהם, שהיה קדוש בקדושה אלוקית ביותר. וראוי לאדם, אשר הוא דומה למקדש, להיות קדוש ורחוק מן הדברים המטמאים את הנפש אשר שוכן במשכן האדם. וטהרתו הוא על ידי ג' דברים אלו, על ידי שפורש מן עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שבזה נשאר ההיכל, שהוא האדם שבו משכן נשמת האדם, קדוש וטהור, כמו שהוא מבואר למעלה. והראשונים היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם יצר הרע אל אלו ג' חטאים, כאשר היה מעלתם בג' דברים אלו, וכמו שהתבאר למעלה. לכך היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם אל אלו ג' חטאים, שהם טומאת הגוף והנפש והשכל, ובזה היו מטמאים את המקדש שיש לו ג' מחנות של קדושה. ובמקדש שני ראוי היה להם החיבור והאחדות, שכבר התבאר למעלה כי הנפש הזה הוא כח אחד, אף שיוצאים ממנו כוחות מחולקים, מכל מקום כח הנפש - [ה]כולל כל החלקיות - הוא אחד בלבד, וזה היה מעלתם. ולכך היה היצר הרע מגרה בהם, ולפיכך מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם: כלל הדבר, כי אלו שני דברים שקולים; המקדש והאדם. כי בהיכל השם יתברך כבוד ה' זרח עליו, וכך בהיכל האדם שוכן כבוד הנשמה, וישיבתה בהיכלה דומה לכבוד ה', כדאיתא בפרק קמא דברכות (י. ) הני חמשה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרם דוד, לא אמר דוד אלא כנגד הקב"ה, וכנגד הנשמה, מה הנשמה וכו'. ולכך כאשר היו כל כוחות הנשמה בקדושה, ולא היו מטמאין אותה, גם כן השם יתברך היה שוכן בהיכל שלו בארץ בקדושתם. וכאשר נטמא האדם, אז נטמא מזה גם כן היכל השם יתברך. ויש בזה ראיות ברורות, ואין להאריך במקום הזה עוד: אף כי יש בזה עוד סוד נסתר ונעלם למה בית המקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, ואפרש אותו ברמז, ותבין אותו. וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו - פרישותו מן הערוה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא (טז. ) עפרא לפומיה דאיוב, שאמר (איוב לא, א) "ומה אתבונן על בתולה", בדאחרינא לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם כתיב (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שלא נסתכל בה כל ימיו. יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך. יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי יעקב אבינו לא מת (תענית ה ע"ב). ועוד, כי הוא הפך עשו, שהיה אדמוני (בראשית כה, כה), והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים (רש"י שם), ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. ), ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם, כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית המקדש שני שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם. וכבר אמרו חז"ל (שבת נה. ) כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון, תמה זכות אבות. ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם. ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא "כנסת ישראל" על שם חבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד. ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים, רמזנו לך פה, ועם כי הכל שורש אחד להם. ובחבור דרך החיים (פ"ה מ"ט) נתבאר יותר: וקאמר שם (יומא ט. ) 'הראשונים שנתגלה עונם, נתגלה קצם'. פירוש, הראשונים שנתגלה חטאם, מפני שהראשונים עיקר חטאם שהיו נמשכים אחר יצרם לעשות פעולות רעות בגלוי, ולפיכך עונש שלהם נתגלה, וכן קצם גם כן נתגלה. אבל האחרונים שלא נתגלה עונם, מפני שעיקר עונם בלב, שהוא בנסתר, ולכך לא נתגלה עונם, מפני שהוא דבר נסתר, לכן לא נתגלה קצם גם כן, ונשאר קצם נסתר ונעלם. ועוד יש פירוש בזה, לפי שכל ענין הראשונים לפי מעלתם היה בהתרשמות יותר, לכך כל מעשה הראשונים נרשם, ולא נרשם דבר מן האחרונים. וזה שכל דבר שהוא חשוב, כל ענינו נרשם לפי חשיבותו. לכך חטא הראשונים נרשם בעולם, ונרשם גם כן בכתיבה. ומאחר שכל ענין הראשונים בהתרשמות, גם כן קצם נתגלה ונתרשם. אבל ענין האחרונים אינו בהתרשמות בעולם, שאינן חשובים כל כך, ולפיכך אין קצם נרשם, אבל הוא מן העניינים הנעלמים. ודבר זה ענין עמוק מאוד, ואין להאריך בזה עוד. וזה נכון: ==פרק ה== אמר רבי יוחנן, (גטין נה ע"ב) מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד [ומקשה לבו יפול ברעה]", אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים. אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא. אשקא דריספק חריב ביתר. אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עביד סעודתא, אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא. אזיל אייתיה ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכי, קום פוק. אמר ליה, הואיל ואתאי - שביקין, ויהבינא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי כולה סעודתך, אמר ליה, לא. נקטיה ואפקיה. אמר, הואיל והוי יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמר ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמר ליה, מי יימר. אמר ליה, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזיל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומי בניב שפתים. ואמרי לה, בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא. סברי רבנן לאקרובי משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למקטליה דלא ליזל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצינו. שדר עלווייה לנירון קיסר, כי אתא שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים, למערב - אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים - אתא נפל בירושלים. אמר ליה לינוקא, פסוק לי פסוקיך. אמר ליה "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'" (יחזקאל כה, יד). אמר, הקב"ה בעי להחריב ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ערק ואזל ואגייר, ונפק מיניה רבי מאיר, עד כאן: ובתוספות קשיא (גיטין נה ע"ב ד"ה אשרי), בפרק הרואה (ברכות ס. ) אמר חזייה לההוא גברא דהוה מפחד, קאמר חטאה את, דכתיב (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים". ופריך מקרא דהכא, ומוקי ליה ההוא בדברי תורה כתיב, שדואג שישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד. ותרצו התוספות כמו שמבואר בתוספות. ותימא, דאכתי קשה, דהוה ליה לאוקמא התם (ברכות ס. ) קרא בהאי גוונא שלא יבטח ברוב טובתו ושלימותו לבייש אדם. ולפיכך נראה דמעיקרא לא קשיא כלל, דהא בודאי באותה שעה חוטאים היו, דאי לא חטאו - לא חרב הבית, ובשביל החטא יש לו לפחד שמא יבוא עונש עליו, וכדכתיב קרא. וכך פירושו, מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", והתם בודאי קרא איירי בדברי תורה, ואייתי כאן ראיה כי כשם שיש לו לפחד מדברי תורה שלא ישכח אותם, כך יש לו לפחד מחטא הדור כאשר יראה שהם חוטאים, אז ידאג שלא יבוא פורעניות, ואין לעשות מעשה שאפשר שיבוא ממנו צרה: ואין להקשות מה ענין שיש לו לדאוג מן החטא אל דבר זה שלא ישכח דברי תורה, דמייתי ראיה מיניה. דשפיר מייתי ראיה, כי טעם אחד לשניהם. כי מה שאמר לההוא גברא 'חטאה את', טעמא דמלתא שכל המפחד סימן שהוא בעל חטא ובעל חסרון, ואינו שלם מפני החטא, ולכך הוא מפחד. כי הדבר שהוא שלם, מפני שלימותו אינו מוכן להפסד, לכך אין מפחד רק מי שאינו שלם, והוא מוכן להפסד, הוא מפחד. ולפיכך כאשר ראה לאותו אדם שהיה מפחד, אמר לו 'חטאה אתה', כי החוטא אינו שלם, והוא בעל חסרון, ומוכן להפסד, ולכך מפחד. אבל השלם אינו מוכן להפסד, ולפיכך אינו מפחד. ופריך התם מקרא ד"אשרי אדם מפחד תמיד", ומוקי ליה בדברי תורה. כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית, שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע. וכמו שאמרו במסכת חגיגה (טו. ) שדברי תורה קשים לקנות, וקלים להשתכח. לכך מוקמינן להא דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה, שאין לאדם בתורה קנין בשלימות, ודבר זה ראוי לו לפחד. ולא מוקמינן קרא בחוטא, שיש לו לפחד, דהא "אשרי" כתיב, דמשמע דלא איירי בחוטא כלל. ומכל מקום מייתי ראיה מהך קרא דיש לו לפחד כאשר הוא אינו שלם ויש כאן חטא, שאז יש לו לפחד על הפסד, שהרי קרא בתורה איירי, וזה מפני שאין התורה קנין בשלימות לאדם, ובזה ראוי לו לפחד. ולפיכך באותו זמן שלא היו שלימים, והיו חוטאים, היה להם לצדיקים אשר בדור לפחוד מחטא הדור. כלל הדבר, דמייתי ראיה שיש לפחוד מחטא הדור מדכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", דמיירי בדברי תורה שראוי לו לפחד, והכי נמי בשביל חטא הדור יש לו לפחד: אקמצא ובר קמצא וכו'. קשה, למה היה חורבן ירושלים בפני עצמו, וחורבן ביתר בפני עצמו, ולמה לא נחרב הכל כאשר נגזר חורבן על ירושלים. ועוד קשה, למה זה היה שחרב טור מלכא בשביל תרנגול ותרנגולתא, שאין ספק כי לדבר גדול כזה כמו טור מלכא, שכל ענין שהגיע שם לא היה במקרה. וכן אשקא דריספק, שחרב ביתר, לא היה זה במקרה. ומכל שכן ירושלים עיר הקדושה, שחרב על ידי קמצא ובר קמצא, לא היה זה במקרה. דע, כי דברי חכמים עמוקים מאוד מאוד, וכאשר היו ישראל בארץ, היה יישוב הארץ בשלשה דברים; הראשון, והוא עליון על כל, שהשכינה היתה שורה ביניהם, ואין לך ישוב כמו זה, כי אין ספק כי כאשר היה השם יתברך שוכן ביניהם, היו מתברכים בטל ומטר, והיה עיני השם יתברך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ודכתיב בקרא (דברים יא, יב) "ארץ אשר ה' דורש אותה". השני, כי היה בארץ רבוי עם מאוד. השלישי, שהיה יישוב הארץ בכרכים גדולים וחזקים. והנה אלו ג' הם יישוב הארץ, דהיינו הראשון כאשר אין הארץ מדבר, שהיא ציה, וזה כאשר עיני השם יתברך בה, ואז מתברכת מן השם יתברך. השני, רבוי עם. השלישי, כאשר היא מיושבת בכרכים גדולים: וכן תמצא בכתוב שהזכיר ג' אלו דברים, שאמר (במדבר יג, יח) "וראיתם את הארץ מה היא וגו' החזק הוא הרפה המעט או רב", והוא כנגד הרבוי העם שיש בה. ואחר כך חוזר ואומר עוד (שם שם יט) "ומה הארץ הטובה היא אם רעה ומה הערים אם במחנים אם במבצרים", זהו כנגד הכרכים. וכן "הטובה היא אם רעה" פירושו אם טובה היא בישוב הארץ בגנות ופרדסים, שהם לישוב הארץ. וחזר ואמר עוד (שם שם כ) "ומה הארץ השמינה וגו'", נגד זה שיש בה ברכת השם יתברך. לכך כאשר נחרבו, אז נחרבו אלו ג' דברים זה אחר זה; מתחלה חרב ירושלים ונסתלקה השכינה מביניהם. ואז משחרב בית המקדש לא היתה ברכה בארץ. ובדבר זה אין להאריך, כי כבר פרשו ז"ל במסכת סוטה (מח. ) כי הברכות היו בארץ בשביל בית המקדש, כדאיתא התם. ואחר כך חרב טור מלכא, ושם היה רבוי ישראל, כאשר תמצא ע' עיירות היה לינאי, כמו שמספר (גיטין נז. ). ונקרא 'טור מלכא', כי למלך ראוי שיהיה לו רוב עם, כי "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח). ואחר כך ביתר, שהיה כרך גדול ותקיף שהיה בארץ, ולפיכך נקרא 'כרך ביתר' (גיטין נז. ), ואותו מקום המיושב שהיה נקרא 'כרך ביתר' נחרב ונחרש, וכמו שנתבאר במקומה (שם) כל ענין זה בפירוש: ואמר כי כל אחד חרב על ידי ענין הראוי. כי בשביל שנאת חנם נחרב ירושלים, ודבר זה התבאר בפרק שלפני זה (פרק ד) באריכות. כי על ידי בית המקדש וירושלים נעשה כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד, ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו (מגילה י. ), עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד. וכאשר היה חלוק ביניהם, נחרב המקום הזה, שהוא נעשה לאחדות ישראל, ולפיכך על ידי שנאת חנם של קמצא נחרבה העיר והמקדש: וכאשר תדקדק בלשון 'קמצא', כי השם הזה מורה על חלוק, שקורא 'קמצא' על שם החלוק והפירוד, כי זה הוא לשון קמיצה, כמו (ויקרא ב, ב) "וקמץ משם". ובלשון חכמים (ב"ב קז. ) גבי האחים שחלקו, ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, ואמר שם 'מקמצים', כלומר שגובין מעט מכל אחד. ולפיכך הנפרד והנחלק מהכל נקרא 'קמצא', רוצה לומר קומץ מהכל. ובלשון חכמים (עדיות פ"ח, מ"ד) נקרא החגב 'קמצא', ותרגום אונקלוס (במדבר יג, לג) "ונהי בעינינו כחגבים" - 'כקמצין'. וזה מפני כי יש בהם רבוי גדול, ולכך נקרא 'ארבה' על שם הרבוי. והרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד. לכך נקרא המין אשר הוא מתרבה, כמו הארבה, 'קמצא' שמו, שהוא מחולק. ועל זה אמר (משלי ל, כז) "מלך אין לארבה", פירוש כי המלך מאחד הכלל עד שהם אחד, ואלו, לגודל רבוי שלהם הם מחולקים, ואין בהם אחדות, הוא המלך, אשר הוא מאחד את הכל. וכן הנמלה כתיב עליה (משלי ו, ו-ז) "לך אל נמלה עצל אשר אין לה קצין ושוטר", כלומר שאין לה קצין אשר הוא מאחד ומקשר הכלל, וכדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין נז ע"ב). ונקראת הנמלה 'קמצא' גם כן בהגדה דעוג מלך הבשן (ברכות נד ע"ב) דעקר טורא ואייתי הקב"ה לקמצא, כי הדבר שהוא קטן, כמו הנמלה, נקרא 'קמצא' כמו שאמרנו, כי הקומץ הוא דבר מועט, ולקטנותם נקרא 'קמצא'. ומפני שיש בהם הקטנות יותר, לכך יש בהם החלוק יותר, כמו כל דבר קטן. ומפני כי אלו אנשים היו מחולקים בשנאת חנם, ראוי שיקרא שמם 'קמצא' ו'בר קמצא', כי בית המקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם (יומא ט ע"ב), ובודאי היה זה על ידי אנשים שהיו מוכנים לחלוק ופירוד. ולפיכך אמר 'אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים', כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק, ולכך על ידם חרב הבית, שהוא לאחדות ישראל, ולקשר אותם באחדות: ויש לך להתבונן, מה עשה קמצא, ומה פשעו ומה חטאו שאמר 'על ידי קמצא חרב ירושלים'. אבל יש לך לדעת, כי על ידי זה שהיה באותו הדור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שיקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא לו. וזה היה כאן, שהיה רחמיה קמצא. וזאת האהבה עצמה הוא באמת חלוק ופירוד ומחלוקת כמו השנאה, כי על ידי זה נעשה מחלוקת. ולפיכך האוהב הזה נקרא 'קמצא', שאין התקשרות זה רק כדי לחלוק על אחרים. והנה הפרוד והחלוק נאמר על המתחברים להיות אוהבים על זה הדרך. לכך נקרא בעל המחלוקת 'בר קמצא', שיש בו המחלוקת ביותר, והוא יותר גרוע. ומי שלא היה בו המחלוקת, רק שהיה מתחבר אל מי שהיה בעל מחלוקת, נקרא 'קמצא': ומפני זה נחרב ירושלים עיר הקודש, המאחד את ישראל. ודוקא בית המקדש שני חרב על ידי שנאת חנם, ודבר זה פרשנו למעלה באריכות (פרק ד). ועוד, מפני שיותר ראוי שיהיה אחדות בישראל במקדש ב', שלא היה חלוק בישראל במקדש ב' כמו שהיה במקדש א', שהיו ישראל מחולקים; ישראל ויהודה, והיה חלוק בישראל. נמצא שהמעלה שהיה לישראל במקדש א' מעלה מיוחדת שהיתה השכינה ביניהם, ודבר זה ידוע כי היתה השכינה שורה במקדש ראשון. ובמקדש שני מעלה מיוחדת שלא היו מחולקים ישראל לשנים, רק אחדות בהם. ולפיכך מקדש ראשון נחרב על ידי עבירות שהם טומאה, ואין הקב"ה שורה ביניהם בתוך טומאתם. אבל בית המקדש שני נחרב על ידי שנאת חנם המבטל האחדות שלהם, שזה מעלתם במקדש שני, כמו שהיה מעלתו של מקדש ראשון שהיה השכינה שורה ביניהם, כמו שנתבאר למעלה (ראש פרק ד): ואמר על ידי תרנגולא ותרנגולתא חרב טור מלכא. ומפרש בגמרא (גיטין נז. ) שהיו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, לומר פרו ורבו. והיינו שאמרנו למעלה, כי בטור המלכה היו הברכות ברבוי עם, לכך היו מכינים עצמם לזה, והיו מוציאים לפני חתן וכלה תרנגולא ותרנגולתא, שהם פרים ורבים מאוד. ועל ידי זה חרב טור מלכא, שבאו גונדא דרומי לקחת דבר זה, וכמו שיתבאר דבר זה (ראש פרק ו). ואמר 'אשקא דריספק חרב ביתר', ומפרש לקמן (גיטין נז. ) שמיד שנולד לאחד בן היו נוטעים ארז, כדלקמן (פרק ז), וסימן זה להם שיהיה הזוג כמו נטיעה חזקה, ויהיה מושבם חזק כמו נטיעת ארזים בארץ. וביום חופתם היו עושים חופה מהם, וזהו סימן שיהיה להם אוהל בל יצען בארץ, ויהיה אל הזוג הזה בית נאמן. וידוע כי הארז הוא הנטיעה ביותר חזקה, וכדכתיב (במדבר כד, ו) "כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים", ולכך היו נוטעים ארז, כלומר שיהיה להם נטיעה חזקה בארץ. ולכך זכו גם כן לכרך ביתר. כי ביתר הוא כרך חזק ותקיף נטוע בארץ. ועוד יתבאר לקמן באריכות (פרק ז). הרי לך שכל אחד כפי מה שהיה מעלתו - היה חורבן שלו: אמנם יש לך לדעת עוד דברים גדולים מאד באלו שלשה מקומות; ירושלים, ביתר, וטור מלכא. וזה כי ירושלים, אשר היא באמצע הארץ, דומה ללב אשר הוא באמצע הגוף. אמנם ביתר נגד הימין, כי כל אמצע יש לו ימין ושמאל. ולכך אי אפשר שלא יהיה כאן ימין ושמאל, אשר להם גם כן דברים מיוחדים. ולכך היה בארץ ישראל ביתר, שהוא כרך חזק ותקיף, ויש לו חוזק ימין. והיו נוטעים נטיעות בעת החופה, שכל נטיעה אשר אם כל רוחות באים - אין מזיזין ממקומה. אבל טור המלכא היה לו כח שמאל, אשר מן שמאל הוא הרבוי. ודבר זה ידוע למביני מדע, כי מן השמאל יבוא הרבוי. וזה תבין ממה שאמרו חז"ל (ב"ב כה ע"ב) 'הרוצה להעשיר יצפין'. כי דרום נקרא ימין ככתוב, וממילא צפון הוא השמאל, ומשם העושר, שהוא רבוי הממון. ודבר זה מובן, כי השמאל הוא התחלת הרבוי, כי הימין אין שם רבוי כלל, כי הוא ראשון, ואין בראשון רבוי כלל, אבל השמאל הוא השני, ומשם הרבוי. ולכך הרוצה להעשיר יצפין. 'והרוצה להחכים ידרים' (שם), כי הפך הוא השכל, שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק, ולכך הרוצה להחכים ידרים, כי הדרום הוא ימין, והימין הוא ראשון, והראשון הוא אחד פשוט. והשני הוא התחלת הרבוי, ודבר זה ברור אמת. ולכך הוי מפקא קמיהו תרנגולא ותרנגולתא לומר פרו ורבו. והבן זה מאוד מאוד, ותבין דברי חכמים על אמתתם: ומעתה מתחיל לספר בחורבן ירושלים, שהיה הסבה הראשונה בר קמצא, ואחר זה היו נמשכים סבות השייכים אל החורבן שבא על ידיהם. כי ירושלים עיר הקודש והמזבח, אשר הוא שלימות כל העולם, שכן אמרו חכמים אלמלא היו יודעים האומות מה מועיל להם בית המקדש היו בונים אותו של זהב. וזה בודאי כך, כי למעלת המקדש ראוי שיהיה בית המקדש שלימות אל כל העולם, לא לישראל בלבד. ולפיכך אמרה תורה לקבל קרבנות מן הגוים המקריבים קרבנות. ואם היו האומות מתנגדים אל בית המקדש, לא היה יכול לעמוד אף שעה אחת, בשעה שהאומות מושלים, שהיו מחריבים אותו. לכך, אף כי האומות מתנגדים לישראל, אבל בית המקדש, לפי שיש צד בחינה אשר בית המקדש הוא שלימות כל העולם, אף לאומות, ולכך לא נחרב על ידי אומות, רק על ידי שנאת חנם ומחלוקת שנחלקו ישראל, ועל ידי זה נחרב הבית: ובית המקדש היה גורם שהיה מתגרה בישראל המלכות, כי אין ישראל תחת רשות האומות מצד שיש להם בית המקדש. ולכך אמר למלך 'מרדו בך יהודאי'. כלומר שאין ישראל תחת רשות וכח האומות. וכל זה כדי שישלח להם קרבן להקריב, ובזה יראה שישראל הם על האומות מצד בית המקדש. ובשביל זה בחר בדבר זה, כי בזה - דהיינו בית המקדש - נראה בחינה זאת יותר מן שאר דבר, כי הרשע הזה היה חכמתו להרע (עפ"י ירמיה ד, כב), ורצה להודיע למלך כי ישראל אינם תחת רשות האומות מצד בית המקדש. וזהו כמו מרידה כאשר אינם תחת האומות, כמו שיתבאר בסמוך. ואילו לא היה הפרש בין קרבן ישראל ובין קרבן האומות, לא היה לו עילה וסיבה להחריב בית המקדש. אך כי זה המלשין מחפש היה למצוא כי ישראל הם על האומות, ואינם תחת רשותם, וזהו מרידה כאשר אינם תחת רשותם, ובפרט בענין הקרבנות הראוים לבית המקדש. כי בית המקדש הוא מיוחד לישראל בפרט, ומצד בית המקדש מעלות ישראל על האומות. ולפיכך עשה בו מום בענין דלדידהו לא הוי מום ולדידן הוי מום: ודע, כי האומות כולם מתייחסים לגוף, ולפיכך כאשר הקרבן הוא שלם בגופו - די בזה, שזהו שלימותם. אבל ישראל שיש להם מעלה בלתי גופנית, ולפיכך קרבנותיהם גם כן צריכים שיהיו בענין זה, שיהיו שלימים בגופם, וגם בדבר שאינו גוף. ולפיכך לדידהו אין מום בדוקין שבעין, כיון שגופו עדיין שלם. ולדידן הוי מום, שישראל יש להם מעלה הנבדלת מן הגוף, לכך צריכים שיהיו קרבנותיהם שלימים וקיימים אף בדברים שאינם גוף. וכבר נתבאר שיש בעין קצת כח נבדל. איכא דאמרי, בשפתים, כי הפה משם יבוא הדבור והקול, אף כי אין לבהמה דבור, יש לה קול, אשר הקול אינו גוף. ושניהם הם כתובים ביחד, (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו", ולפי חשיבותן ומעלתם מקדים הכתוב אותם, כמו שנתבאר בחבור גבורות ה' (פרק סד), עיין שם. ולכך קאמר איכא דאמרי דשדא מומא בשפתים דוקא. אבל למאן דאמר דשדא מומא בדוקין שבעין, סובר מפני שחשיבות הפה הוא בשביל הדבור, ואין לבהמה דבור, אף שיש לה קול, אין המום זה בדבור, אשר הדבור אינו גופני. ומכל מקום לפי דעת שניהם שדא מומא באבר אשר יש לו כח שאינו גופני, ושם עשה המום; האחד - הוא הדבור, והשני - הוא הראיה. ובזה נראה מעלת ישראל מצד בית המקדש, אשר הם יותר במעלה ובקדושה מן האומות, ולכך פסול לישראל דוקין שבעין, וכן מום בשפתים. וזהו המרידה עצמה שישראל מורדים באומות, שאינם תחת רשות האומות מצד הקרבה הזאת. וכאשר ישראל יותר במעלה מן האומות, ואינם תחת רשות המלך שבאומות, היה מחריב בית המקדש, כי המלך שבאומות רוצה שיהיה הכל תחת רשותו: ומעתה יתורץ לך קושיא גדולה, כי כאשר לא רצו להקריב הקרבן הזה, למה לא שלחו אל הקיסר שזה הקרבן אינו ראוי להקרבה. שודאי זה היה כעס המלך בעצמו, שהיה רואה שאין הקרבתו ראויה אל בית המקדש, שמום זה הוא מום לישראל, ולאומות לא הוה מום. ועל ידי זה נגלה אל הקיסר שישראל מתנגדים אל האומות מצד בית המקדש. שבראשונה היו אומרים ירושלים והמזבח שלימות כל הנמצאים, ועכשיו נתגלה על ידי קרבן זה שבית המקדש מיוחד דוקא לישראל ומה שראוי להם להקריב, לא מה שראוי להקריב לאומות: והיו חכמים רוצים להקריב הקרבן משום שלום מלכות, או להרוג המביא הקרבן הזה, שהיו חושדין אותו כי כל זה גרמתו. ולא היה רוצה רבי זכריה מפני ענותנותו של רבי זכריה. ולפיכך אמר 'ענותנותו וכו'', פירוש שהשם יתברך כאשר רוצה בדבר מה, כמו שרצה עכשיו להחריב הבית, והיו חכמים גדולים עומדים על נפשם להציל נפשם להרוג את זה, ועשה הקב"ה שליחותו על ידי רבי זכריה, שיהיה ניצל הרשע, עד שנעשה רצון הקב"ה שהיה רוצה בחורבן, והבן דברים אלו: כי אתא שדא גירא למזרח. פירוש כי כן דרך הגוים להיות מנחשים לאיזה מקום יפול ראש החץ. ולפיכך כאשר זרק חץ למזרח, ונפל בירושלים. כלומר ראש החץ היה לירושלים. ואחר כך עשה למערב כך, כלומר בצד שהוא הפך זה, וזהו מערב, ונפל בירושלים, והיינו גם כן ראש החץ. כי שמא צד אחד הוא מתנגד לישראל, אבל יש לישראל מזל מצד אחר. כי כל ניחוש הוא על ידי מזל. ולפיכך כאשר עשה הניחוש מצד מערב ובכל הצדדין, אז הניחוש שלם, שלא תוכל לומר שמא מצד אחד דוקא אין מזל לישראל, אבל יש צד שיש מזל להם, שהרי עשה הניחוש בכל הצדדין, ומורה זה שאין לישראל מזל בשום צד, כי ארבע צדדין של הרוחות שזרק החץ, ונפל לירושלים, מורה דבר זה שמכל צד אין לישראל מזל: שדריה עלווייהו לאספסיאנוס קיסר, אתא צר עליה תלת שנין, הוו הנהו תלתא עתירי; נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון - שנקדה לו חמה בעבורו. ובן כלבא שבוע - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת - שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. איכא דאמרי, שהיתה כסותו מוטלת בין גדולי רומי. חד אמר להו, אנא זיינא להון בחיטי ושערי. וחד אמר, בדחמרא ומשחא. וחד אמר, בדציבי, ושבחו רבנן לדציבי, דרב חסדא כל אקלידי הוי מסר לשמעיה, בר מדציבי. דאמר רב חסדא, אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבא דציבי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא. הוה בהו הנהו בריוני, אמרו להו רבנן, ניפוק וניעבד שלמא בהדייהו, לא שבקינהו. אמרי להו ניפוק וניעבד קרבא בהדייהו. אמרו להו רבנן, לא מסתייע מילתא. קמו קלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערא, והוה כפנא תלת שנין כו': יש לדקדק על מספר זה שאמר דהוה בהו למיזן 'עשרים וחד שנין', שכבר אמרנו שאין דבר מן הדברים הגדולים כמו זה במקרה. וכן מה שאמר 'צר עלה תלת שנין', למה תלת שנין דוקא. ועוד יש לדקדק על שלשה עשירים אלו, למה לא היה אחד שמפרנס אותם בבשר, כמו בחמרא, ואין ספק שיותר צריך בשר מן חמרא: דע כי ירושלים מקום הקדושה, לא היה ראוי להיות כבוש תחת האומות רק בג' שנים, כי כל ישראל ענינם משולש; משולשים באבות, משולשים בכהנים לוים וישראלים, ולפיכך נקראים 'עם תלתאי' (שבת פח. ). ומפני שהם תלתאי, לא היה יכולים האומות למשול עליהם כי אם אשר כבר צרו עליהם שלש שנים, ואז היו גוברים עליהם. כי משולשים הם ישראל, וזהו חזקם ותוקפם של ישראל, כדכתיב (דברים לב, ט) "יעקב חבל נחלתו", רוצה לומר כי ישראל יש להם חוזק כמו חבל שחזקו בג' חוטין, כדכתיב (ר' קהלת ד, יב) "וחוט המשולש לא במהרה ינתק". ונגד זה היו צריכים לצור ג' שנים, כדי להתגבר על חוזק תוקפם שהוא שלש. והבן זה היטיב, כי זה הוא גם כן מה שהיה מן הבקעת העיר, דהיינו מן י"ז בתמוז (תענית כו ע"ב) עד ט' באב ג' שבועות. דלא היה צריך ג' שנים, כי כבר כבשו את העיר, והיה זה התחלה לכבישה, ולכך לא היו צריכים רק ג' שבועות, אבל לתחלת כבישה היו צריכין ג' שנים: וקאמר דהוה בהו למיזן עשרים וחד שנין. ענין זה כי באותו זמן היו ישראל מוכנין למשול עליהם האומות, והכנה זאת היה עד כ"א שנים, ולא יותר, כנגד כ"א ימים שיש מן י"ז בתמוז עד ט' באב, יום לשנה. וכאשר עברו אלו כ"א שנים, שוב עברה הכנה זאת, ולא היה יראים עוד. ולכך אלו העשירים ברך אותם השם יתברך עד שיוכלו לעמוד נגד כח האומות, ולזון ישראל כ"א שנים, ושוב לא היה הזמן מצליח לאומות לשלוט על ישראל רק כ"א שנה. כי אלו כ"א שנים הוא זמן שמצליח כח האומות, כי הם נגד כ"א ימים שבין י"ז בתמוז וט' באב, יום לשנה. וכאשר עברו אלו כ"א שנה, אין השעה עומדת להם. ולכך אלו העשירים היה להם למיזן כ"א שנה: אבל לפירוש שלפני זה, כי אותם ג' שבועות היו נגד כח ישראל שהוא משולש, ולאחר כך יכולין לכבוש אותם כמו שאמרנו, היו אלו כ"א שנים, שהיה מגיע לכל אחד מן העשירים רק שבעה שנים, כי שבעה שנים הוא רעבון גמור, כמו שמצינו אצל יוסף שבע שנים רעב (בראשית מא, כז). וכן בכל מקום אמרו (סנהדרין כט. ) שבע שנים הוי כפנא, ועל פתחא דאומנא לא חליף. והיה בכל אחד מן העשירים לפרנסם ז' שנים שלימות. דהיינו כי השלשה העשירים ביחד היו מפרנסים אותם כ"א שנים, האחד בחיטי ושערי, והשני בחמרא ובמשחא, השלישי בדציבי. הרי כל אחד מפרנס שליש הפרנסה, ובזה עולה לאחד ז' שנים, כאילו היה כל אחד מפרנס אותם לגמרי ז' שנים. דהיינו שהיה מפרנס אותו העשיר האחד בחיטי ובשערי, ושנים העשירים האחרים נתנו לו משחא וחמרא וציבי מה שצריך לז' שנים, ובעל חיטי יחזור ויתן במקומו בשבע שנים השניים ובשבע שנים השלישים חיטים ובשערא, עד שיגיע לכל אחד מן העשירים שיהיה מפרנס אותם ז' שנים שלימות בכל; בחיטים ובשעורים, ובחמרא, ובדציבי, וזהו עשיר גמור. ודע כי 'שבע' שהוא לשון שביעה, והוא שייך לעשיר, כי העשיר הוא שבע בכל. וכאשר פרנס אותם שבע שנים, הוא עשיר גמור, שהוא שבע בעושר. כלל הדבר, כל אחד מן אלו ג' עשירים היה מפרנס אותם ז' שנים שלימות, כאשר כל אחד היה מחליף את שלו באחר, עד שהגיע לכל אחד ז' שנים. ונתן השם יתברך ברכת השובע, שהוא שבע שנים, לכל אחד ואחד, והיו יכולים להציל את ישראל, אם לא היו הרשעים שמחריבים את הכל. וזה הפירוש הוא ברור: וקאמר שהיה בהם ג' עשירים דוקא. ודע, כי העשירות הוא מצד ג' דברים; האחד הוא מצד "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב), והוא מבורך. ומפני שזכה לברכה מאת ה', זוכה לעושר מצד הברכה בלבד, שהוא מבורך מן השם יתברך. השני, שזוכה לעושר כדי שישפע, ומפני הפרנסה זוכה לעושר. והעושר השלישי, מפני כי הוא זוכה לעושר שיהיה חשוב בשביל העושר, כי החשיבות הוא ברבוי עושר. ולפיכך העושר בא לו לאדם בשביל החשיבות. ואלו העשירים הם ג' דברים מחולקים, ואין ענין רביעי שיזכה לעושר, רק על ידי ג' דברים. כי יש זוכה לעושר מצד שהוא ראוי לברכה, כמו שהיו האבות מבורכים, ובשביל זה זכו לעושר. השני שזוכה לעושר בשביל שיהיה לו פרנסה ומזוני, וזהו שאמרו חז"ל (מו"ק כח. ) חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא. ויש שזוכה לעושר מצד שהוא זוכה לחשיבותו, ולפיכך נותן לו עושר, כי אין כבוד וגדולה בלא עושר. ולפיכך אמר כי כנגד אלו (היו) ג' עשירים מחולקים היו שלשה עשירים אלו; נקדימון בן גוריון, שנקדה לו החמה בעבורו. וזה ראיה שהשם יתברך נותן לו עושר של ברכה, שבשבילו עשה הקב"ה, ונקדה לו החמה בעבורו, ודבר זה בפרט על ידי שהוא מבורך מן השם יתברך. והשני, כלבא שבוע, נגד העושר השני, שהוא זוכה למזונות, ולפיכך נקרא 'כלבא שבוע', שזכה לעושר מפני שזכה אל הפרנסה שיהיה שבע. והעשיר הג' הוא שזכה מפני החשיבות, ולפיכך נקרא 'ציצית הכסת', כמו שמפרש שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי, ובשביל כך היה זוכה לעושר. ואלו הם ג' עשירים, כל אחד ואחד שמו מורה על עושרו: ואמר כי רצה אחד לפרנס אותם בעצים. כבר אמרנו לך כי הראשון "ברכת ה' תעשיר". ולפיכך אמר שיפרנס אותם ברבוי עושר, הם העצים, כמו שמפרש שצריך לזה רבוי גדול, וזהו יורה סימן ברכה יותר, אף על גב שיותר חשובים החיטים והשעורים, מכל מקום מפני שבאלו הם רבוי, לכך הם יותר מתיחסים לברכה מהכל. ולפיכך שבחוהו רבנן לדציבי, שזה מפרנס ברבוי, והחסד והטוב נחשב לפי הרבוי שהוא יתברך נותן לו. אבל מי שיש לו חטים ושעורים, ועם שהם חשובים, אין בהם רבוי נתינה. ואצל השם יתברך שנותן לאחד ברכה, אין חילוק בין שמברך אותו ברבוי עצים, או שמברך אותו בשאר דבר, הכל אחד, זה כמו זה, ולכך סימן ברכה יותר בדבר שיש בו רבוי, והבן דבר זה. והעשיר השני, והוא ציצית הכסת, רצה לפרנס אותם בדמשחא וחמרא, אשר הוא דבר חשוב, כי השמן והיין הוא בא על שלחן מלכים לחשיבות של יין ושמן, ולפיכך ראוי היה לציצית הכסת לפרנס אותם בדבר זה. הג', כלבא שבוע, שישבע בטוב: ועוד מצאתי בפירוש אלו ג' עשירים; דע, כי השם יתברך נתן לבני אדם ג' מיני פרנסה; האחת, כדי לפרנס ולהחיות נפשו, כמו שנתן לאדם הלחם, כי הלחם הוא חיי האדם בודאי, וכדכתיב (דברים ח, ג) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". השני, הוא הפרנסה שנתן לו אף כי אין צריך לו, רק להנאתו ולטובתו, ואין חיות האדם תלוי בו, כמו השמן והיין, ואין צריך אלו דברים רק לתוספות הנאה, ולא לצורך חיותו. והשלישי, הוא שנותן לו השם יתברך אף שאינו נהנה ממנו, רק שעל ידו יתוקן הדבר. כי כל דבר שברא השם יתברך צריך תיקון, כמו החטים לבשל, וכן הבשר צריך עצים לתיקון הבשר מה שחסר לו הבישול. ולכך אמר אחד, שירצה לפרנס במידי שהוא צריך לחיות האדם, והם חטים ושעורים, שבהם תלוי חיות האדם. והאחד אמר, שירצה לפרנס בדבר שהוא רק להנאת האדם, והוא חמרא ומשחא. ואחד אמר, אני אפרנס בדבר שצריך לאדם לתיקון הפרנסה שלו בלבד, והוא ציבי, והוא פירוש נכון. רק שלא יתורץ למה לא נקט בשר, שהוא גם כן לתוספות טובה והנאה בלבד. אמנם אין זה קשיא כל כך, כי אין בשר בכלל ברכה, ואין שייך זה לעשירות, רק דבר שגדל מן הקרקע (ו)שייך בו ברכה, וכדכתיב (בראשית כו, יב) "ויזרע יצחק וגו'": אמנם אם אתה רוצה לעמוד על סוד דברי חכמים, תדע כי באלו ג' עשירים דבר מופלג מאוד בחכמה. וזה כי אלו ג' עשירים כל אחד נתברך בברכה מיוחדת, עד שנתברכו בכל הברכות. הברכה האחת הוא מצד מדת החסד, שהקב"ה עושה חסד עמו, ודבר זה ידוע למביני מדע. והשני היא העושר, שהוא מצד הדין. והעושר השלישי הוא מצד הרחמים, שהקב"ה מפרנס את העולם ברחמים. והעשיר שאמר שהוא יפרנס בציבי, דבר זה מצד החסד, כיון שאין הציבי רק לתקן האוכל, ואין זה רק מצד החסד שהשם יתברך עושה. וזה שאמר שיפרנסם בחטי ושערי, ברכה זאת מצד הדין, שאי אפשר זולת זה. ואותו עשיר שאמר שיפרנסם במשחא וחמרא, עושר זה מצד הרחמים, כי משחא וחמרא אינם מוכרחים שיהיו לאדם, ומכל מקום הם משלימים את האדם, והם מצד הרחמים. וכל אלו דברים ברורים, אין ספק למי שעמד בסוד קדושים: והבן מה שאמר שהיה ציציתו מוטלת על כרים וכסתות. ודבר זה ידוע, כי מצות ציצית שבה תכלת, היא חשיבות ישראל בפרט. ודבר זה בארנו אצל קרטליתא דביתהו דרבי חנינא בן דוסא, במסכת בבא בתרא (עד. ). וכדכתיב קרא (אסתר ח, טז) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו'". ועוד יש לך לדעת מה שהיו ציצית שלו מוטלת על גבי כרים וכסתות, וזה בשביל שהציצית עצמם מורים על החשיבות, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לב. ) הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשים לו אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר (ר' זכריה ח, כג) "אז יחזיק וגו'". ולכך היו ציצית שלו, שהם מורים על החשיבות, מוטלות על גבי כרים וכסתות. והחשיבות הזה שהוא ציצית, הוא חשיבות אלקי. ולהך לישני שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי, היה לו מן חשיבות רומי, אשר יש להם חשיבת גדול. ואין ספק כי יש חילוף בין חשיבות ישראל, שהוא מצד הקדושה, ולכך תולה במצות ציצית, שהיא מצוה אלקית. אבל יקרא וחשיבות רומי אינו אלקי, אבל יש להם חשיבות גדול, כמו שיתבאר לקמן: מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הוי, שדרתיה לשלוחה אמרה ליה אייתי לי סמידא. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה סמידא ליכא, חיוורתא איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה חיוורתא ליכא, גושקרא איכא. ואמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבין. אתא, ואמר לה גושקרא ליכא, קמחא דשערי איכא. אמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבן. הוה שליפא מסאנא, אמרה איזל ואחזאי אי משכחנא מידי למיכל. איתבה לפרתא בכרעא, ומתה. קרי עלה רבי יוחנן בן זכאי "הרכה בך והענוגה וגו'" (דברים כח, נו). ואיכא דאמרי, גרוגרת דרבי צדוק אכלה, ואיתניסא ומתה. דרבי צדוק איתב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב לירושלים, כי הוי אכל מידי - הוי מתחזאי מאבראי. מייתי ליה גרוגרת, מייץ מייהו ושדי להו. כי הוה קא ניחה נפשה, אפיקתא לכל דהבא וכספא, שדיתיה בשוקא. אמרה, האי למאי מיבעי לי. היינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) "כספם בחוצות ישליכו": המאמר הזה מאריך הספור שאמרה 'זיל אייתי לי סמידא', ולא היו הדברים במקרה, שאם היו במקרה מה חדוש היה, אלא הכל בגזירת ה'. ולפיכך בתחלה שרצה השליח סמידא, ולא מצא, היה עדיין נמצא חיורתא, עד שרצה אחר כך ליקח חיורתא. וגרם השם יתברך שיהיה נמכר, כדי שלא ימצא. וכן אצל גושקרא, וקמחא דשערי. שכל זה גזירת עליון, שכל אשר רצה השליח ליקח, היה נמכר לפני זה. ודבר זה ניכר כי דברים אלו הם גזירה מן השם יתברך, וכדי שידעו הכל כי מן השם יתברך דברים אלו, ולכך היה כך: ומה שאמר 'אותיב לה פרתא בכרעא'. דע, כי אלו שני לשונות מחלוקתם הם דברים נפלאים. כי מי שסובר דמותיב לפרתא בכרעה, היתה מיתתה על ידי דבר שיש בו פחיתות חומרי, וזהו פרתא. וקאמר 'ומותב בכרעא', הוא מקום שפלת הגוף, שם פחיתות חומרי. ומאן דאמר דמצאה גרוגרת דרבי צדוק, לפי כי גרוגרת דרבי צדוק יש בו ריח, ומזיק הנפש והנשמה. שידוע שכל ריח הוא לנשמה, אשר דרשו חכמים ז"ל (ברכות מג ע"ב) "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ, ו), זו הריח, שהנשמה נהנת ממנו, ולא הגוף. ומחלוקתם, איזה הוא מוכן יותר לקבל המיתה; ללשון שאמר דאותב לה פרתא, סבר כי הגוף סיבה אל המיתה, לפי שעל ידי הגוף הוא בא החטא, שאם אין הגוף היה האדם כמו מלאך, לכך הגוף ראוי לקבל קודם דבר הגורם המיתה. וללשון השני הנפש ראוי שתקבל המיתה תחילה, שאם אין הנפש - הגוף הוא אבן דומם, ואינו בעל מעשה, לכך הנפש עושה החטא. ולפיכך אמר ללשון ראשון כי העשירה הזאת נדבק בגופה דבר מיאוס, ומזה קבלה המיתה. וללשון השני קבל נפשה ריח המזיק הנפש, והוא מקבל קודם המיתה. וכן אמרינן בפרק חלק (סנהדרין צא. ), שאל אנטינינוס את רבי, גוף ונשמה יכולים לפטור את עצמם מן הדין. הגוף אומר, אני לא חטאתי, כי משעה שהנשמה נפרדת ממני אני מונח כאבן דומם. והנשמה אומרת, אני לא חטאתי, כי משעה שנפרדתי מן הגוף אני פורח באויר כמו מלאך. כנגד אלו אמר בכאן; ללשון ראשון דקאמר אותיב לה פרתא בכרעא, רוצה לומר כי יותר קודם הגוף לקבל הפסד, שעל ידו החטא. ולהך לישנא דאמר גרוגרות דרבי צדוק אכלה, סבר שהנפש יותר ראוי להפסד, מפני שהגוף אבן דומם אם לא היה הנפש: ועוד יש לפרש, כי להך לישנא שאמר דאותיב לה פרתא בכרעא, מפני שהדבר שהוא פחות, מוכן לקבל קלקול קודם. לכך הגוף שהוא פחות ושפל, דהיינו הרגל, הוא מוכן לקבל קלקול יותר מן הנפש. ולכך אותב לה פרתא דוקא בכרעא, שאין דבר פחות מכרעא. ולהך לישנא דאכלה גרוגרת דרבי צדוק ומתה, סבר הנפש בקלות מקבל קלקול, כי החשוב אינו יכול לסבול, ודבר מועט מפסידו. ודבר זה רמזו חכמים במקום אחר כי החשוב הוא קודם לקבל הפסד: אבא סיקרא ריש בריוני דירושלים, בר אחתיה דרבי יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה תא בצינעא לגבאי. אתא, אמר ליה, עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא. אמר ליה, מאי איעבד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי. אמר ליה, חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהצלה פורתא להוי. אמר ליה, נקיט נפשך בקצירא, [וליתו כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך]. ולעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך אינש אחרינא, דלא לירגשו בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחד. כי מטו לפיתחא, בעי למידקריה. אמר להו, יאמרו רבן דקרו. בעו למדחפיה, אמר להו יאמרו רבן דחפו. פתחו ליה בבא. כי מטא להתם, אמר שלמא עליך מלכא, שלמא עליך מלכא. אמר ליה, תרי קטלא מחייבית. חדא, דלאו מלכא אנא, וקא קרית לי מלכא. ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי. אמר ליה, דקאמרת לאו מלכא את, איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את, לא הוה מימסרא ירושלים בידך, דכתיב (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב (ירמיה ל, כא) "והיה אדירו ממנו וגו'". ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב הזה והלבנון". ודקא אמרת - אי מלכא אנא אמאי לא קא אתית לגבאי עד האידנא, בריוני דאית בן לא שבקינו. אמר ליה, אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון. אשתיק. וקרא עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), איבעי ליה למימר, שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקן וקטליה ליה, וחביתא שבקינן לה. אדהכי, אתי פריסתקא עליה מרומי, אמר ליה קום, דמית קיסר, ואימני להו חשובי דרומאי לאותבך ברישא. הוי מסיים חד מסאני, בעי למסיימא לאחרינא, לא עייל. בעא למשלפיה לאידך, לא נפק. אמר ליה לא תצטער, שמועה טובה אתא לך, דכתיב (משלי טו, ל) "ושמועה טובה תדשן עצם". אלא מאי תקנתיה, ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה, ולחליף קמך, דכתיב (משלי יז, כב) "ורוח נכאה תיבש גרם". עבד הכי, עייל. אמר ליה, ומאחר דחכימתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי. אמר ליה, ולא אמרי לך. אמר ליה, אנא נמי אמרי לך. אמר ליה, מיזל אזלינא, אינש אחרינא משדרינא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה, תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דרבי צדוק. קרי עליה רבי יוסף, ואיתימא רבי עקביא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי ליה למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי: "והלבנון באדיר יפול וגו'" (ישעיה י, לד). טעם שנקרא בית המקדש "לבנון", וארץ ישראל נקרא "הר", שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב והלבנון". כי ההר מובדל מן הארץ בהתרוממות, כך ארץ ישראל מובדל מכל הארצות בהתרוממות. ומכל מקום אינו נבדל לגמרי, רק כמו ההר שאינו מובדל לגמרי, שהרי שם 'ארץ' עליו גם כן. אבל בית המקדש נקרא "לבנון", כי לבנון הוא נבדל מן הארץ, שהרי זה לבנון, ואין שם ארץ עליו, רק הוא מחובר לארץ. כך בית המקדש, נבדל משאר חלקי הארץ בקדושתו להתרוממותו על כל הארץ, ואין שם 'ארץ' עליו, והוא נבדל ממנו, רק הוא עומד בארץ כמו הלבנון: ועוד יש בזה דברים גדולים, ונתבארו בחבור גבורות ה' (פרק עא) למה נקרא בית המקדש "לבנון". והמדקדק בזה יבין, כי ב' דברים אחדים הם, וענין אחד, שבשביל שבית המקדש נבדל במעלתו משאר חלקי האדמה, הוא מלבין חטא ישראל. כמו שאמר שם (יומא לט ע"ב) למה נקרא בית המקדש "לבנון", שמלבין עונותיהם של ישראל. כי אין הסרת החטא רק מצד המעלה הנבדלת האלקית, ובשביל זה נקרא "לבנון", כי בית המקדש מעלתו שהוא נבדל מן הגשמי, הוא האדמה, כמו הלבנון שהוא נבדל מן האדמה. ולכך הוא מכפר ומלבין עונותיהם, ואין כאן מקום זה: לכך למעלתו אין ראוי שיפול הלבנון רק ביד מלך, שגם כן המלך הוא נבדל משאר העם. כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם, ואין צריך לזה ביאור. ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה (הוריות יא ע"ב), שהוא קדוש. כלל הדבר, כי השיב לו כי הלבנון, שהוא בית המקדש שנבדל במעלתו, אי אפשר שיפול כי אם ביד מלך נבדל מהכל, כמו שבית המקדש נבדל מהכל, ולפיכך כתיב "והלבנון באדיר יפול": הוה סיים חד מסאנאי וכו'. יש תמהים, שקבל הרגל לפי שעה עובי יותר ממה שהיה קודם. דע, כי מה שאמר ד'הוי סיים מסאני', אין הפירוש שהיה רגלו נעשה בשעה אחת עב יותר גדול ממה שהיה, רק כי השמועה טובה שבאה פתאומית לאדם מדשן עצם האדם, והיינו דכתיב (משלי טו, ל) "שמועה טובה תדשן עצם", רוצה לומר, עצמו של אדם, ודבר זה הוא שנוי אל האדם עצמו. וזה שאמר "שמועה טובה תדשן עצם", אין רוצה לומר עצם של אדם שהוא בבשרו, רק רוצה לומר עצמו של אדם, ומביא לאשר בא עליו השמועה שנוי בסגנון שלו, דהיינו בעצמו. וזה שאמר ש'היה סיים חד מסאני וכו'', ורוצה לומר שבא שנוי משמועה טובה פתאום, והיה מביא לו שינוי בסוגיות הילוך דעתו של אדם. כי כאשר שומע שמועה טובה, מחמת השמחה שנכנסת בו משנה דעתו וסוגיות הלוך שלו, ולא יכול לסלק אותה השמועה ממנו, כי כל כך נכנס השמועה בדעתו, ואין יכול לקבל דבר אחר. וזה שאמר ד'הוי מסיים מסאנה', ולא היה יכול להסיר אותו ממנו השמועה הזאת אשר שמע, ולכך לא היה יכול לקבל דבר אחר, עד שהיה לו שנוי בסוגיות הילוך דעתו, ולא היה מיושב בדעתו. וזה נקרא ד'הוי מסיים מסאני חדא'. 'בעי למסיימא אחריני וכו'', כי זה גם כן לא יוכל לסגי, כאשר חדא מסאני לא מצי למשלפיה, ואידך לא מצי למסיימא, ובזה יש לו שנוי בסוגיות הליכתו. וכן השמועה הטובה לא מצא לסלק אותה ממנו, וענין אחר אינו מקבל, לכך סוגיות ההלוך משונה אליו, ואין דעתו מיושב עליו כראוי. כך יראה לפרש, והוא נכון: תן לי יבנה וכו'. יש לדקדק, למה באלו ג' דוקא. דע, כי כוונת רבי יוחנן היה אשר באלו השלשה יהיו בני חורין, ולא יכלו להם, כי בזכותם יהיה ניצל מן הכל. כי יבנה וחכמיה - יש להם בשביל זה התורה. ורבי צדוק - הוא כח שלהם בשביל תעניתו ותפילתו אל השם יתברך. ושושליתא דרבן גמליאל - הקיום שלהם מצד עצמם, מפני חשיבות מעלתם, שהם נשיאים שיש להם התוקף מצד עצמם. ועל ידי אלו ג' יהיה להם קיום, ולא ישלטו בם שונאיהם; הן מצד התורה, הן מצד תפילתם אל השם יתברך, הן מצד עצמן, כאשר הם גדולים מיוחסים וחשובים: וכאשר תבין ותדע, כי לכך בחר אלו ג' דברים, שאלו שלשה מוכנים שיעשה השם יתברך עמהם החסד, ויעשה דין בשונאיהם, וירחם עליהם שלא ישלטו בם שונאיהם. והם; חסד, דין, ורחמים, שהקב"ה נוהג עם ברואיו להציל אותם מן הרע. וידוע כי החכמים דביקים במדת החסד, וזהו שאמרו חז"ל (חגיגה יב ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, דכתיב (תהלים מב, ט) "יומם יצוה ה' חסדו", ולמה, מפני ד"בלילה שירה עמי" (שם), דהיינו שירה של תורה עמו. שהתורה תקרא "תורת חסד", שנאמר (משלי לא, כו) "ותורת חסד על לשונה". ולפיכך רצה ביבנה וחכמיה, שיהיו דביקים במדת החסד. ואחר כך רבי צדוק משלים המדה השנית, מדת הדין, בתעניתו שהיה מתענה, שבשביל זה ישלם במדת הדין מכח תענית. ושושילתא דרבן גמליאל, שהיה זרע אמת בלי פסול, ודבק בהם הרחמים, בעבור המשפחה המיוחסת הזאת. ודבר זה תבין מאוד ממה שהיה זרע יעקב בלי פסולת כלל, והיה ליעקב מדת הרחמים, ודברים אלו יש להבין מאוד מאוד. וכאשר יש להם אלו שלשה, דהיינו יבנה וחכמיה, ורבי צדוק, ושושילתא דרבן גמליאל, אז היה דביקים בכל מדותיו יתברך שהוא מנהיג בהם עולמו, ויציל השם יתברך אותם. ואין ספק בפירוש הזה למי שמבין עיקרי החכמה, כי אלו ג' דברים הם כל מדות שהוא יתברך מנהיג את עולמו בטוב, והבן הדברים היטב: אזל שדריה לטיטוס הרשע, ואמר "אי אלקימו צור חסיו בו" (דברים לב, לז), זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה הרשע, תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי קדשים, והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגדר את הפרוכת, ונעשה נס והיה הדם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר (תהלים עד, ד) "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות". אבא חנן אומר, "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט, ט), שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע, ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא, "מי כמוך באלים ה'" (שמות טו, יא), מי כמוך באלמים. מה עשה, נטל הפרוכת ועשה כמין גרגותני, והביא כל הכלים שבמקדש, והניחן בהם, והוליכו בספינה לילך ולהשתבח בעירו, שנאמר (קהלת ח, י) "ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קודש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו", אל תקרי "קבורים" אלא 'קבוצים', אל תקרי "וישתכחו", אלא 'וישתבחו'. איכא דאמרי, "קבורים" ממש, דאפילו מילי דמיטמרי אגליין ליה. עמד עליו נחשול שבים לטובעו, אמר, כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים; בא פרעה וטבעו במים, בא סיסרא וטבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעי במים. אם גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצאה בת קול ואמרה, רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי, ויתוש שמה. אמאי קרי ליה ליתוש בריה קלה, דמעלנא אית לה, ומפקנא לית לה. עלה ליבשה, ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, וניקר במוחו ז' שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קול ארזפתא, אישתיק. אמר, איתא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה. לגוי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה מסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עביד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש. תניא, אמר רבי פנחס בן ערובא, אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא, כגוזל בן שנה משקל שני לטרין. אמר אביי, נקטינן, פיו של נחושת, ורגליו של ברזל, וציפרניו של ברזל. כי הוי מיית, אמר להו לקלוייה לההוא גברא, ובדרו לקטמיה אשב ימי, דלא לשכחיה אלהא די יהודאי ולוקמא בדינא, עד כאן: זה המאמר יש לדקדק בו הרבה מאוד. וזה, כי אף על גב שהיה טיטוס רשע גמור, אין דרך מי שהוא מלך, כמו שאמר (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", שינהג בדבר פחיתות כמו זה, שיציע ספר תורה, ויהיה נוהג זנות, שהוא גנאי ומאיס. ועוד, ענין הנס שנעשה, שהיה הדם מבצבץ, למה יצא דם, ונס הזה שלא לצורך היה לגמרי, כי למה הוא זה. ועוד קשה, שאמר "מי כמוך חסין יה", שאתה שומע ושותק, כל זה קשה כי למה ישתוק לרשע כמו זה, ולבני אהרן נדב ואביהוא שנכנסו להקטיר קטורת לא שתק (ויקרא י, א-ב), ולזה שתק: דע כי טיטוס הרשע, אי אפשר שלא היה רשע, והרי על ידו חרב הבית הקדוש, הוא בית אלקינו, ולפיכך רשע גמור היה. ומה שמספר עליו ביוסיפון שלא היה רשע, אבל היה מרחם על הבריות, כל זה אינו, כי דבר שאי אפשר הוא, כי מי שהוא טוב לא יבא ממנו רע כלל, ואיך יבוא רע, כמו זה, ממי שיש בו דבר טוב מה. ואם תאמר, למה לא אירעו דברים אלו לנבוכדנצר, שגם הוא הרשיע ושרף בית אלקינו, ולמה לא אירע לו כל אשר אירע לטיטוס, והלא בית המקדש ראשון יותר בקדושה עוד מן בית שני. ויש לך לדעת, כי נבוכדנצר שהחריב את הבית, לא עשה זה רק בשביל שלא היו רוצים להיות כפופים תחתיו, שהרי מרדו בו, כדכתיב בקרא (מ"ב כד, א). ולפיכך לא היה נבוכדנצר מתנגד אל קדושת בית אלקינו כמו זה, שהרי בבית שני היו רוצים להיות כפופים תחתיו, ובו לא מרדו מעולם. כי הקיסר שמרדו בו בדבר הקרבן, אף שאינו כל כך מרידה, כבר מת. רק כי כל כונתו היה רק להשחית ולקלקל בלא טעם כלל, ולפיכך עשה לו הקב"ה כדינו, וכמו שיתבאר בסמוך: ואפילו אם נודה לבעל יוסיפון שדיבר טוב מלשרוף בית המקדש, זה כדרך הרשעים מדברים בפיהם, ולבם אין אתם. או שעשה כל זה כדי לעשות בבית המקדש כרצונו, להשתבח ולהתפאר בו שיהיה הבית הגדול והקדוש תחת ידו. והוא יתברך גרם שלא יהיה בית קדשנו ותפארתנו ביד הערל והטמא הזה, ולכך נשרף. כי אין ראוי למעלת קדושתו של בית המקדש, אשר שמו יתברך נקרא על הבית, שיהיה תחת זרים ורשעים כמו אלו אף זמן מה, שהרי בסוף בודאי יהיה שורפו, ולכך נשרף מיד. אבל בודאי הוא היה ראש המשחיתים שהשחית בית אלקינו, ואיך יבוא דבר כזה אם לא על ידי ראש המשחיתים, שהיה מוכן להשחתה. ולפיכך מתחלה כי שדר עלייהו לנירון קיסר, שהוא לא היה בתכלית הרשעה, והיה מצות הקיסר עליו שיהיה מחריב ירושלים, אי אפשר רק שיתגייר. מאחר שהקיסר רצה להכריחו לדבר רע שאינו מוכן לו, וכל מי שרוצה להכריח אחד לדבר שאינו מוכן ומסוגל אליו, כמו הקיסר שהיה רוצה להכריח את נירון קיסר שילחם עם ישראל וישרוף הבית, ולפיכך היה מתחזק נירון קיסר כנגד זה, והיה מתגייר לגמרי. אבל טיטוס הרשע מוכן היה אל הרשעות: ומה שאמר שתפס זונה בידו ונכנס לבית המקדש. פירוש שהרשע הזה כאשר נכנס למקום הקודש לחבל אותו, אין ספק שהיה יוצא מרשות הקב"ה ודבק באלקי נכר. וזה נקרא ש'תפס זונה', כי עבודה זרה נמשלה כזונה, כי בכל מקום גבי עבודה זרה כתיב "זונה", (ויקרא יז, ז) "ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". וגבי מולך כתיב (שם כ, ה) "והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו". וכן (במדבר טו, לט) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ובא לומר כי עכשיו שבא להשחית את ביתו הקדוש, נתחבר לזונה לגמרי, הוא העבודה זרה: ועוד בא לומר, כאשר בא למקום קדשי הקדשים, ששם ויעוד שכינה והחבור עם ישראל, כי מקום ויעוד שכינה היה על ידי הארון, ששם לוחות הברית שכרת עם ישראל. וכן שם ספר תורה (ב"ב יד ע"ב), שנקרא "ספר הברית" (שמות כד, ז), שהקב"ה יש לו חבור עם ישראל. הנה התורה והלוחות, שהם בארון, הם עצם החיבור שיש להקב"ה עם ישראל. ולפיכך על הארון היו הכרובים, "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ), "כמער איש ולוית" (מ"א ז, לו). כשעלו לרגל היו מגביהם להם הפרוכת, והיו מראים להם הכרובים (יומא נד. ), כלומר שחבת הקב"ה אל ישראל כמו זכר אל הנקבה דרך משל. ותוך הארון הוא החבור והדיבוק, וזה על ידי התורה והלוחות. וזה שאמר שלמה (שה"ש ג, י) "רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה", שכל המקרא נאמר על המשכן. "תוכו רצוף אהבה" כרובים ולוחות, כך פירשו ז"ל (שהש"ר ג, ח). נמצא כאשר תבין כי החיבור עצמו היה הארון: וכאשר בא הרשע לבית [קדשי] הקדשים, למקום הארון אשר שם התורה והלוחות, והמקום שהוא מסוגל אל חבור האלקים, כאשר נכנס הרשע הזה, שהוא בעל עבודה זרה למקום שיש שם חבור ודבוק אלהות, נחשב דבר זה שנכנס עם הזונה, הוא כח עבודה זרה שלו. וזה שאמרו רז"ל שהציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה. פירוש, הוא החבור לגמרי עם הזונה שיש לטיטוס שם. לכך נחשב לו שהוציא ספר תורה ועבר עליה עבירה, כי הספר תורה הוא עצם החיבור להקב"ה עם ישראל. לכך נחשב לטיטוס, כאשר נכנס לשם, שהציע ספר תורה ועבר עליה עבירה. והבן הדברים האלו. ומכל מקום, לפי גודל הרשעות של הרשע הזה, הוא טיטוס, נוכל לפרש כי הכל כמשמעו. ואף שדבר זה דבר מגונה, הלא רשעתו מוכן לכל זה. רק מפני שבעל יוסיפון כתב איזה דברים טובים על טיטוס, כי לא הראה עצמו רק שהוא איש טוב, יש לפרש המאמר הזה כמו שאמרנו, והוא נכון: ונטל סייף וכו'. דע, כי הדם שיצא הוא ענין נפלא, כי בטול הקדושה שהיה לפרוכת נחשב זה שפיכות דם, כדאיתא במסכת יומא (כג. ) גבי שני כהנים שהיו רצים בכבש המזבח, והרג האחד את השני בסכין של קדשים, ובא אביו ומצאו מפרפר, ואמר הרי בני כפרתכם, הרי עדיין בני מפרפר, ועדיין לא נטמא הסכין. ומסיק, ללמדך שחמור עליהם טהרת כלים משפיכות דמים וכו'. פירוש, כי סילוק קדושה על ידי טומאה יותר נחשב ביטול לקדושה ממה שנחשב שפיכות דמים. כי דבר הקדוש, כמו הפרוכת, מפני קדושתו הוא נחשב אלקי יותר מן הנשמה. ואם הנשמה, בשביל שהיא אלקית נבדלת, אין ראוי לה בטול, כל שכן הכלי שהוא קדוש אלקי לגמרי, אין ראוי לו בטול הקדושה על ידי טומאה, שזה הוא כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה הקדושה. ולגודל מעלת קדושת הפרוכת, נחשב ביטול הקדושה שלו על ידי טומאה כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה שהיא קדושה, לכך היה הדם מבצבץ: ויש כאן דבר עמוק עוד למה נעשה נס זה להיות דם מבצבץ דוקא בפרוכת, עד שהיה כאן שפיכות דמים בפרוכת בפרט. וזה מפני שהפרוכת מבדיל בין הקדש ובין קדשי הקדשים (שמות כו, לא), והוא גדר והבדל. ובבטול הגדר נחשב זה ביטול לגמרי. ולכך נעשה הדבר הזה בפרוכת, והיה יוצא דם להראות קדושת המקדש. שנחשב ביטול קדושת הפרוכת, שהוא הבדל וגדר של קדש הקדשים, שפיכות דם. והיה סבור שהרג את עצמו. כי הרשע היה סבור שהוא יתברך כח בגשם, ובזה הרג את עצמו. ואין להאריך יותר בזה: ואם שהיה מגדף, היה הקב"ה שותק, כי ההתפעלות הוא לאשר הוא כח בגשם, לכך הוא מתפעל. והוא יתברך, קדוש ונבדל מכל עניני הגשם, לכך אין לו התפעלות הגשם. לכך נקרא "חסין יה" (תהלים פט, ט), כלומר שהוא אינו מתפעל למכעיסים לפניו. כי מדת האדם שהוא מתפעל ומתחרה לנקום, אבל השם יתברך אינו כך, שאינו כח בגשם, והוא נבדל לגמרי מזה, לכך אינו מתפעל. ומה שתמצא אצל בני אהרן שמתו מיד (ויקרא י, א-ב), זה מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב), ואותם שהם סביביו לא יסבול הקב"ה שיש בהם חטא. כי לא יגור אצלו דבר חטא, לכך נענשו מיד. אבל אצל הרשע, כיון שאין הקב"ה מתפעל מדברי רשע, שהוא יתברך נבדל מן הגשם לגמרי, שכל אשר יש בו גשמות מה - יש בו התפעלות, וזה גבורתו, לכך אין משלם לו מיד, שאז לא היה מאבד הרשע, רק שהיה נוטל נפשו מן הגוף. כי לגודל כח הדין שבא על הרשע, אין נחלק הדין לבוא על הרשע מקצת בעולם הזה, ומקצת בעולם הבא, כי דבר שהוא נחלק אין לו כח גדול. לפיכך השם יתברך לא בא עליו בדין בעולם הזה, ומשלם לו דינו בגיהנם אחר מותו, להאביד את נפשו: ומי שלמד מן "מי כמוך באלים" (שמות טו, יא) 'באלמים', זה ענין נפלא מאוד. שלא תאמר כי השם יתברך צריך גבורה לכבוש את כעסו, לכך אמר "מי כמוך באלים" 'מי כמוך באלמים', כמו האלם אין צריך לכבוש את הדבור שלא יצא, רק מעצמו הוא כך. וכן השם יתברך, מה שהוא אינו משיב למכעיסיו - מפני שהוא אינו מתפעל. ולא כמו האדם שהוא מתפעל אם שומע חרופים, ואם ירצה לשתוק צריך לכבוש כעסו בחזקה, אבל הקב"ה אינו צריך לכבוש כעסו. ויש לך לדעת כי נקרא 'אלם' מלשון אלמות, והוא לשון חוזק ותוקף. ובא הלשון על מי שהוא קשה כמו אבן להוציא ממנו הדבור, לכך נקרא אלם. והשם יתברך נקרא "אל", מלשון חוזק ותוקף, כמו (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". לשון "אל" ולשון 'אלם' ענין אחד, ששניהם מלשון תוקף. ולכך אמר 'אל תקרי וכו'', ודרש "מי כמוך באלים" מלשון 'באלמים', כי 'אלם' ו'אל' הכל לשון אחד. והאלמות אצל הקב"ה אינו כמו האלם שהוא בבן אדם, כי באדם אינו יכול להוציא ממנו הדבור, ואצל השם יתברך מפני שהוא נבדל מן הגשם, וכל נבדל הוא תקיף וקשה, ומפני שהשם יתברך תקיף ואינו מתפעל, מתיחס תוקף שלו לאלם שאינו מדבר מפני קושי שלו להוציא הדבור, שהוא כמו אבן דומם. והבן זה היטב: ובכן ראיתי רשעים וגו'. וקשה, מה שאמר 'אל תקרי', ומנא ליה למדרש כן. ועוד, דמה ענין "קבורים" אל 'קבוצים'. ויראה מפני שכתוב (קהלת ח, י) "וממקום קדוש יהלכו", והוי ליה לכתוב לשון עבר, רק לשון הוה כתיב, דמשמע עתה, ואיך יתכן לומר "וממקום קדוש יהלכו", והרי כבר נקברים. ולפיכך דרש כי הכתוב רוצה לומר 'קבוצים', לפי שהיו נקבצים לקנות להם שם בשביל זה, ואמר הכתוב כי הם נקברים, ואין להם שם כלל. לכן כתב גם כן "וישתכחו בעיר", בשביל זה שהם עשו הכל כדי להשתבח, והם נשכחו לגמרי מן העולם: אין גבורתו אלא במים. יש לדקדק, ולמה מדתו של הקב"ה לאבד הרשעים במים, שכן הוא האמת שדרך של רשעים להיות נאבדים במים. דע, כי אין דבר ראוי אל רשעים כי אם המים, לפי שהמים מוחים הדבר, כמו שתמצא אצל דור המבול (בראשית ז, כג) "וימח כל היקום". כי האדם יש לו צלם ודמות. ומפני כי הרשע נמחה לגמרי, שלא יהיה לו זכר כלל בעולם, לכך השם יתברך מביא המים על הרשעים למחות את שמם וזכרם מן העולם. ומפני כי המים הם מוחים הצורה, לכך ראוים הם ביותר למחות הרשעים מן העולם: ז' שנים. כי מספר ז' שנים הוא רבוי שנים, כדלקמן (גיטין נז. ) שאמר גם כן ז' שנים בצרו אומות העולם כרמיהן בדם. וכמו(דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", וכן (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן הרבה. הרי כי מספר הרבוי הוא שבע. וטעם דבר זה אין כאן מקומו. ולכך היה מנקר במוחו ז' שנים: וניקר במוחו כו'. כבר אמרנו לך כי הרשע הזה היה מחבל ומשחית יותר מכל הרשעים, וכמו שגדר הפרוכת. ולפיכך הקב"ה נפרע ממנו במדתו, שהיתוש היה מנקר במוחו. ורוצה לומר שהיה פועל בו ומחבל בו, וזהו כח היתוש שהיה פועל בו קציצה והשחתה, במדתו שהיה משחית ומחבל. ולפיכך אמר בסמוך שמצאו במוחו כצפור דרור משקל שני סלעים, או כגוזל בן שנה משקל שני לטרין. הבן מאוד ענין נפלא, כי לעולם היתוש, או שהיתה כצפור דרור משקל שני סלעים, או שהיתה כגוזל בן שנה ומשקלה שני לטרין. וזה הכל מפני שהיה הוא מקצץ ומשחית ומפריד, וכל מקצץ ומשחית, מפריד הדבר השלם לשנים. לכך היתה היתוש כפי מה שראוי; או שהיתה כצפור דרור משקל ב' סלעים, או כגוזל בן שנה משקל ב' ליטרין, והבן זה מאוד. ולפיכך לא נאמר ביום שני "כי טוב", ולמה זה, רק כי היה ההבדלה והפירוד ביום הב', שביום הראשון לא היה הבדלה וחילוק ופירוד (רש"י בראשית א, ה), רק ההבדלה היה ביום הב', כי השני ראוי בפרט להבדלה, שיש בו שנים. ומה שאמר 'כצפור דרור', שהוא בריה שלימה, ורוצה לומר כח שלם, והיה בו חילוק שני סלעים. או היה כגוזל בן שנה, שהוא דבר שלם, והיה בו חלוק משקל ב' ליטרין. וזה מורה על קציצה גמורה של כח שלם שהיה פועל בו. ולמאן דאמר כגוזל בן שנה, דבר זה שלם יותר, כי הוא שלם אף בזמן, שהיה בן שנה. ולפי דעת הכל, מפני שהיה בטיטוס כח השחתה, לכן היה פועל בו גם כן כח שהיה משחית בו ומחבל בו, והכח הזה הוא היתוש שנזכר כאן: ואם לא היה זה יתוש גשמי אין זה קושיא, כי היה זה כח יתוש מופשט מן הגשמי, והיה כח הזה פועל כאילו היה יתוש ממש, והיה הכח הזה כח שלם משחית ומחבל. ואל תשגיח בדברי המהביל עזריה מהאדומי, אשר הגדיל לשונו נגד דברי חכמים בספרו, אשר הוא מלא נאצות. כי כבר השבנו על דבריו בחבור באר הגולה. כי אף לדבריו שאמר שלא מת טיטוס בענין זה, הלא הבל יפצה פיהוא, מכל מקום היה פועל במוחו כח גדול, והיה לו כאב הראש ביותר. והדבר שהיה כח פועל בו נקרא 'יתוש', כי היה פועל בו קציצה והפרדה, וזה ענין היתוש, שהוא קוצץ ומפריד בו. והדברים כדרך דברי חכמים, שכל דבריהם שכליים מופשטים מן הגשמות, ודי בזה במקום הזה: ומה שאמר ששמע קול מרזפתא ואשתיק. רוצה לומר כי השנוי האחד מבטל שינוי הקודם. ולפיכך כאשר שמע קול מרזפתא היה מקבל שנוי, ואשתיק, עד שלא היה שנוי הראשון פועל. וזה היה עד ל' ימים, ושוב לא היה שנוי, וחזר לפעול כבראשונה: נקטינן וכו' פיו של נחשת. ורוצה לומר, שהיה כח הזה כח קשה שהיה פועל בטיטוס. וציפרניו, שהוא מסרט בו, של ברזל. לפי שהברזל יותר קשה לסרט ולהפריד. ופירוש ענין זה, כי כח שהיה פועל היה קשה, ומתיחס אל כח הנחושת, שהוא קשה. ולא היה זה נחושת גשמי, אלא שיש ליחס לכח זה כח נחושת. וכן צפרניו ברזל, אין צריך לפרש כמשמעו, שאין יצירה נמצא כך. אלא כמו שהתבאר, שהיה פועל בו הכח, כח מפריד ומחלק, עד שהיה הכח הזה מתיחס אל הברזל. וכל ענין זה, כי היה ראוי לטיטוס הרשע, המחריב והמשחית, שיפעל בו כח קשה. וזהו שאמר כי כח זה שהיה פועל בו, כח קשה כמו נחושת. ועוד היה פועל בו כח חד, שהיה גם כן מקצץ בו. ושני דברים היו פועלים בו; הקושי, והוא דבר בפני עצמו. ועוד היה פועל בו - קציצה. לכך אמר 'פיו של נחושת' כנגד הקושי, כי הנחושת הוא קשה. 'וצפרניו של ברזל', כלומר שהיה פועל בו כח הקציצה וההפרדה, ולכך אמר 'וצפרניו של ברזל'. כלל הדבר, שני כחות היו פועלים בו; הקושי, והחדוד. ואלו שני דברים ידועים בפסוק (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ולפיכך כנגד זה אמר כי היה פיו של נחושת, הוא כח קשה. וכנגד הקציצה אמר וצפרניו - שהוא מסרט ומפריד - הוא ברזל. ואין להאריך במקום זה: ולפיכך כאשר מת, אמר 'לקלייה ולבדריה לקטמיה'. ודבר זה יש בו תימה, וכי סכל הוא כל כך, שלא ימצא אותו הקב"ה אם ישרפו אותו. אבל פירושו, לפי שמדת טיטוס שהיה משחית ומחבל בפרט לבית אלקינו, ולפיכך הוא היה גוזר על עצמו דבר זה גם כן. שכל אחד גוזר על עצמו דבר שהוא ראוי אל מדתו, כאשר עשה בחייו. ומפני כי מדת טיטוס היה החיבול, לכך אמר שהוא עצמו היה גוזר עליו ההשחתה, וזה נקרא 'דפסק אנפשיה'. אך מפני שיש לכל אחד מציאות של מה מצד עצמו, לכך יש בו בחינה מיוחדת שיהיה לו אסיפה. ונמצא שיש לו שתי בחינות; הבחינה האחת, מצד מדתו ומעשיו, והוא ההשחתה והחבלה, ומצד הזה ראוי לו האפיסה ופיזור אפרו אשב ימי. אך מפני שהיה לו מציאות מה מצד עצמו, ובזה הוא משותף עם שאר נבראים, מצד הזה יש לו חבור, ולא הפרדה. ולפיכך כל יום היו שורפין אותו ומבדרין אותו אשב ימי, כמו שהיה מדתו ומעשיו, שהיה משחית ומחבל, וכך היה נעשה לו. ודבר זה גוזר על עצמו, מאחר שמדתו ומעשיו כך הוא. ומפני כי הדין הוא עליו מן השם יתברך, וכל דבר רוצה לסלק עצמו מן הדין, אמר דלא לשכחיה אלקא דיהודאי. אבל מצד שהוא היה נברא מן השם יתברך, חוזרין ומאספין לקטמיה: כלל הדבר, כי יש לו לטיטוס שתי בחינות; הבחינה האחת מצד מעשיו, שהיה ראש המחבלים, ומזה הצד גוזר על עצמו חבלה ולבדריה לקמטיה אשב ימי, כי זה הוא קציצה ואפיסה מוחלטת, כמו שהוא ראש המחבלים. ומצד שהוא נברא מן השם יתברך, כמו שיש לשאר בריות, יש לקטמיה אסיפה, ואינו נשאר בבהלה זאת. ולכך היה דינו על ידי שניהם; הפיזור, שהוא האפיסה מצד עצם מדתו המיוחדת אליו, שהיה מקצץ ומשחית, ודבר זה גוזר על עצמו. והשני מצד הבריאה הפשוטה שהוא לכל אדם, ומזה הצד ראוי לאסיפה. וכל הדברים האלו אינם גשמיים כלל, כמו שהתבאר פעמים הרבה מאוד, אבל דברים בלתי גשמיים, והבן זה: אונקלוס בר קלונמוס, בר אחתיה דטיטוס, הוה בעי לאיגיורי. אזל אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא. אמר ליה, ישראל. מהו לאידבוקי בהו, אמר ליה, מלייהו נפישין, ולא מצית לקיימינהו. זיל אגרי בהו בההוא עלמא, והוית רישא, דכתיב (איכה א, ה) "היו צריה לראש", כל המיצר אל ישראל נעשה ראש. אמר ליה, דיניה דההוא גברא במאי. אמר ליה, במאי דפסיק אנפשיה. כל יומי מכנשיה ליה לקטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה ומבדריה אשב ימי. אזל אסקיה לבלעם בנגידא. אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא. אמר ליה, ישראל. מהו לאדבוקי בהו, אמר ליה "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים" (דברים כג, ז). אמר ליה, דינא דההוא גברא במאי, אמר ליה בשכבת זרע רותח. אזל אסקיה לההוא גברא בנגידא, אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא, אמר ליה, ישראל. מהו לאדבוקי בהו, אמר ליה טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. אמר ליה דיניה דהאי גברא במאי, אמר ליה בצואה רותחת. דאמר מר, כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם. תניא, אמר רבי אליעזר, בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו: המאמר הזה יש בו מן התימה, למה אלו שלשה העלה בנגידא מכל רשעי העולם. דע, כי הרשעים הם על דרכים רבים, אך מה שכולל אותם הם שלשה. האחד, הוא רשע על ידי עבודה זרה. הב', הוא על ידי גילוי עריות. הג', על ידי שפיכות דמים. הראשון, והוא עבודה זרה, רע לשמים. השני, והוא גילוי עריות, הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית. כמו שאמרו חכמים ז"ל (סוטה יד. ) אצל מנחת סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, מן השעורים. וכבר התבאר דבר זה במקום אחר. השלישי, והוא שפיכות דמים, הוא רע לבריות, ואין כמותו בכל המעשים. ולפיכך אלו ג' חטאים, שהם עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, כוללים כל החטאים, שכל החטאים נכללו באלו; או שהוא רע לשמים, או רע לבריות, או רע לעצמו. ואלו ג' החטאים הם ראש כל החטאים. כי אין עבירה רע לשמים כמו עבודה זרה, ואין עבירה רע לבריות כמו שפיכות דמים. ואין עבירה רע בגופו כמו ערוה. ולפיכך אמרו חז"ל (סנהדרין עד. ) כי אלו עבירות הם שוים לענין זה שיהרג ואל יעבור, כי אלו ג' הם ראשי העבירות: והנה ידוע, כי החוטאים האלו כל אחד היה דבק באחד מהם; בלעם - לא נמצא באחד גילוי עריות כמו שנמצא בו, כמו שאמרו חכמים בפרק קמא דעבודה זרה (ד ע"ב) שהיה בא על אתונו. ועוד ידוע מן העצה שנתן בלעם להחטיא את ישראל בזנות (סנהדרין קה. ). ואל יהא ספק לך, כי מה שבא על אתונו, מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, שאותו כח הטומאה כח זנות, לכך היה בלעם מוטבע בזנות היותר גדול להיות בא על אתונו. וההוא גברא דבק היה בעבודה זרה, שהסית והדיח את ישראל. ואף על גב שהסית והדיח, היה עיקר דינו במה שהלעיג על דברי חכמים, שהמלעיג על דברי חכמים הוא מינות גמורה (סנהדרין צט ע"ב), אשר הוא עוד יותר מעבודה זרה. וטיטוס מיוחד בשפיכות דמים, כאשר התבאר למעלה (ד"ה ונטל סייף) שהיה דם מבצבץ כאשר גדר הפרוכת. וכאשר אמרנו למעלה שהוא היה ראש המחבלים והמשחיתים, ואחריו לא קם כמוהו. לכך היה דבק כל אחד ואחד בכח טומאה מיוחד לפי חטאם: ולכך אחר שהיה כל אחד מיוחד בגודל החטא, דבר זה מורה על הדבוק של כל אחד בדבר מיוחד. וכאשר שאל [ל]בלעם בנגידא מאן חשיב בהאי עלמא, הוצרך לומר ישראל. ועם כל זה אמר לו 'רעתם דרוש, טובתם אל תדרוש'. כי בלעם בעצמו היה שונא ומתנגד לכח הקדושה אשר ישראל דביקים בו. ואמר כי דינא דהאי גברא במאי, אמר ליה בשכבת זרע רותחת. כי השכבת זרע הוא טמא (כלים פ"א מ"א), וכל טומאה רחוק מן השם יתברך, אשר הוא טהור וקדוש, שהרי כל טמא אסור ליכנס למחנה שכינה (פסחים סז. ). והיה נדון בלעם בדין זה, שהיה דבק בכח טומאה, אשר הוא רחוק ונבדל מן השם יתברך, וזהו דינו. ומה שאמר 'רותחת', רמז כי הטומאה אשר דבק בה בלעם הוא ענין גיהנם, שהוא רותח. ודין זה ראוי לבלעם כפי מדתו אשר היה דבק בה בחייו: אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר מלייהו נפישי ולא מצית לקיימינהו. הנה חילוק יש בין טיטוס ובין בלעם, כי מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, אשר הטומאה מרוחק ומסולק מן השם יתברך, ולפיכך היו דבריו רחוקים לגמרי שאמר 'רעתם דרוש טובתם בל תדרוש', כפי ריחוק שלו מן השם יתברך. אבל טיטוס לא אמר כך, רק 'מילייהו נפישי', כי זה ענין פושעי אומות העולם, שהם רחוקים מן התורה. שצריך שיהיה יחוס בין המקבל ובין התורה, שישראל בפרט מוכנים אל התורה והמצות, והאומות אינם מוכנים לקדושה ולמצות שבתורה. ולפיכך לא היה אומר רק 'מילייהו נפישי', רוצה לומר שאין התורה מתיחסת לאומות העולם. נמצא כי בלעם הרשע, שהיה דבק בכח הטומאה, היה מתנגד לגמרי לקדושה. אבל טיטוס לא היה מתנגד רק אל התורה. וראוי להבין דבר זה, כי הוא עמוק מאוד: ואמר להם זיל אגרי בהו בהאי עלמא והוית רישא וכו'. דבר זה ענין נפלא מאוד למבינים למה המיצר לישראל נעשה ראש. וזה, מפני כי ישראל הם עליון במעלה ובמדריגה, שנאמר (ר' דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל הארץ". וכשהוא מיצר לישראל, אז הוא נעשה ראש לאותם שנקראו 'ראש'. ויש לך לדעת, כי זה נאמר כשישראל בגלות ובצרה, לפי שישראל ראוים לצרה בעונותינו הרבים, ומאחר שראוי היה לישראל גלות, המיצר להם הוא דבר שראוי להיות, ולפיכך נעשה ראש, שיורש את כוחם. והפך זה כאשר אין ישראל בגלות, וזה ידוע: מה דפסק אנפשיה, כי מאחר שהוא היה ראש המחבלים, גזר טבעו הפירוד. אלא שבכל יום מכנסים לקטמיה וכו'. וזה כמו שפרשנו לפני זה (ד"ה ולפיכך כאשר), מפני שהרשע תחלת בריאתו יש לו בריאה כמו שאר אדם, רק שהיה אחר כך מכת המשחיתים. הנה מצד שראוי להיות כמו שאר אדם, כל יום מכנסים לקטמיה להיות כמו שאר בני אדם. ומפני מדתו שגוזר ההשחתה, חוזר להיות נשרף, ומבדרין לקטמיה כאשר היה מדתו, שהיה בעל השחתה והפירוד. וכל יום ויום כך ראוי לו. והנה גם כן משפטו ודינו כפי חטאו לגמרי. ומה שאמר 'לבדרו לקטמיה אשב ימי' כדלעיל (שם), והוא מבואר מאוד למי שיש בו חכמה: אסקוהו בנגידא וכו'. דע כי מה שאמר 'טובתם דרוש רעתם אל תדרוש', הוא כמו שאמר בסמוך 'תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם'. וזה, כי פושעי ישראל נתן השם יתברך בהם נשמה טהורה, רק שאחר כך בעולם הזה נטו אחר הרשעות, ולפיכך חטאם דבר מקרה בעולם הזה. אבל שלא בעולם הזה אין חוטאים, ומודים על האמת, וחוזרים בהם, מצד כי יש להם שורש טוב. כמו שאמרו חז"ל בעירובין (יט. ) "עוברי בעמק הבכה מעיין ישיתוהו" (תהלים פד, ז), שמורידין דמעות כמעיין. אבל פושעי אומות העולם על פתחי גיהנם אינם חוזרים (עירובין יט. ). וזהו מטעם שעצמם רע, לכך נשארים רע אף אחר מותם, כי אין שינוי לדבר שבעצם. ולכך ההוא גברא היה אומר 'טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהם וכו'', כי כבר הוסר ממנו מה שהיה נמשך בחייו אחר החטא, כי ישראל ראוים בעצמם אל האמת והקדושה והטהרה. אבל אומות העולם, חסרונם בעצמם, שהרי בכללותם הם כך, ודבר שהוא בכללות הוא בעצם, ולא ישתנה: כל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. רוצה לומר, כי דין של אותו האיש שהיה דבק במדרגה הפחותה שנקראת 'צואה'. והפחיתות הזה אין זה דבר גשמי חומרי, רק הוא ענין גיהנם, ולכך נקרא 'צואה רותחת', כמו שאמר אצל בלעם שהיה דינו ב'שכבת זרע רותחת'. כי אין דבר פחות ומרוחק מן האדם רק צואה. כי הפרש יש בין הפחיתות ובין הטומאה, כי הטומאה נבדל ומרוחק, שהרי הטמא אסור ליכנוס למחנה שכינה (פסחים סז. ), אבל הפחיתות הוא פחיתות בלבד, והיה הוא במדריגה הפחותה, והיא מדריגה התחתונה בגיהנם. כי דיני הגיהנם הם כמה מדרגות: ויש לך לדעת, כי אין ראוי למלעיג על דברי חכמים רק הצואה, כי הוא הפך החכמים שיש בהם שכל הנבדל מן האדם, לכך כאשר לועג עליהם נדון בהפך זה, שהוא בצואה רותחת, והוא גם כן דבר נבדל מן האדם, ויוצא ממנו מפני פחיתותה. הרי השכל בודאי נבדל מן האדם בשביל מעלתו, והצואה נבדל מן האדם לפחיתותו. לכך המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. וסוד זה רמזו חכמים באמונתם במסכת סוכה (מב ע"ב), כל קטן שאין בו דעת אין מרחיקין מצואה שלו, שנאמר (קהלת א, יח) "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". והדבר הזה, כי מציאות ההפכים אחד, וכאשר נמצא אחד - נמצא השני שהוא כנגדו. ולכך במציאות הדעת, שהדעת הוא שכל נבדל מן האדם במעלה, ימצא הפך זה, הוא הצואה שנבדל מן האדם לפחיתות. וכל אלו דברים הם ברורים, עמוקים מאוד: ויש להבין באלו דינים שהיו נדונים אלו שלשה. וזה כי כל דבר שהוא מתנגד אל האדם, הוא פועל בו, והוא דין שלו. לכך הטומאה והפחיתות הוא דין האדם אחר מיתתו. כי הטומאה הוא הפך האדם, כי נשמת האדם טהורה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ס ע"ב) 'נשמה שנתת בי טהורה'. ולפיכך הטומאה, שהוא הפך הנשמה, דבר זה הוא דין הנשמה. והפחיתות גם כן הוא דין לאדם, שהרי הצואה הוא יציאה והבדלה מן האדם, ואין האדם סובל אותו, והוא פחיתות של אדם. ולכך דבר זה שהוא הפחיתות, הוא דין של הנשמה. נמצא כי אלו ב' דברים, הטומאה והפחיתות, היפך לאדם, והם דין שלו. ואין הכוונה רק כי דין הרשעים הוא דין גמור בדבר שהוא הפך הנשמה. כי הנשמה נבראת שהיא טהורה, ואין בה פחיתות. לכך כאשר הנשמה נדונית, היא נדונית בדבר שהוא הפכו לגמרי. לכך אמר כי בלעם נדון בשכבת זרע רותחת, שהיה דבק אחר מותו בטומאה, שהיא מרוחקת מהכל. וההוא גברא היה נדון שהיה דבק בפחיתות, והכל הוא הפך הנשמה. והשלישי הוא הפך ממש, כמו הדין שהיה לטיטוס, הוא ההשחתה הגמורה שהיה לו אחר המיתה. והבן אלו שלשה החוטאים, אשר האחד היה נמשך אחר הטומאה והתיעוב, ולפיכך בא על אתונו. והשני היה נמשך אחר ההשחתה וההפרדה. והג' היה דבק במינות, ויצא מכלל ישראל, והיה דבק במינות ועבודה זרה. ואין להאריך עוד: ==פרק ו== אתרנגולא ואתרנגולתא חרב טור מלכא. דהוי נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר פרו ורבו כתרנגולין. יומא חדא הוי קא חליף גונדא דרומאי, שקלינהו מנייהו, נפלו עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. הוה בהו ההוא בר דרומא, דקפיץ מיל וקטיל בהו. שקליה קיסר לתאגיא ואותביה על ארעא. אמר, רבונו של עולם, אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה, ולמלכותיה בידיה דחד גברא. אכשליה פומא לבר דרומא, ואמר "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" (ר' תהלים ס, יב). דוד נמי אמר הכי, דוד אתמוה קא מתמה. על לבית הכסא, אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה, ונח נפשיה. אמר, הואיל ואתרחש לי ניסא הא זימנא, אשבקינהו. שבקינהו ואזיל. איזדקור ואכלו ושתו ואדליקו שרגי עד דמתחזי בליוני דגושפנקי ברחוק מילא. אמר, מחדי קא חדו בי יהודאי. חזר אתא עלייהו. אמר רבי אסי, תלת מאה אלפין שליפי סייפא עיילו לטור מלכא, וקטלו בה תלתא יומא ותלתא ליליותא, ובהך גיסא הלולי וחנגא, ולא הוי ידעי הני בהני: כבר התבאר לך למעלה, שהתרנגול מרבה להוליד יותר מכל, לכך לקחו תרנגול ותרנגולתא בחופתם. ותבין מזה שכל דברי חכמים באמונה, כי כאן נאמר 'חליף גונדא דרומאי' ולקחו התרנגול ותרנגולתא. ו'גונדא' הוא רבוי של מלכות. מפני כי מלכות רומי שהיה באותו זמן רצו ליקח הברכה מישראל, כאשר חטאו ישראל ובטלה הברכה מהם. אז עשו רוצה לקום ולרשת הברכה של יעקב. ולפיכך גונדא דרומי רצו ליקח התרנגול והתרנגולת, אשר תרנגול התרנגולתא, מורה על רבוי הברכה של ישראל: ואמר הוה בהו ההוא בר דרומא דקפץ מיל וכו'. הבן מה שאמרו שהיה שם בר דרומא, ומאי איכפת ליה אם מדרום אם מצפון, וכי בזה תולה הדבר שהוא מדרום. אמנם כאשר תעמיק באמת תדע דברי חכמה עמוקה, כי היה מיוחד לזה בר דרומא, כאשר תדע כי דרום נקרא 'ימין' כאשר ידוע. והיד הימין מיוחד לקלות, לא השמאל. ולפיכך קפץ מיל. לכך ההוא בר דרומא היה מוכן לזה. ומה שאמר 'קפץ מיל', פירוש בתנועה אחת ובמרוצה אחת היה עושה מלחמה, וזהו ענין הקפיצה שנזכר כאן, והיה כחו למלחמה הזריזות היותר. ובמה שאמר 'הוה בהו' דהיינו בטור מלכא, תדע עוד ענין יותר עמוק מאוד. כי טור מלכא, במה שנקרא 'הר של מלך' הוא מתיחס לצפון לקבל משם כח הגבורה למלחמה, כי המלך צריך לו גבורה לעשות מלחמה. ונתחברו ונכללו ביחד שני הדברים; האחד, הזריזות והמהירות וקלות התנועה בכח ימין, ולכך היה 'בר דרומא'. ובמה שהיה בר דרומא זה בטור מלכא, היה בו שניהם. ואלו שניהם צריך למלחמה. ולפיכך קפץ מיל, וקטיל (מיל), "ותושיע לו ימינו וזרוע כחו" (ר' תהלים צח, א), והבן זה. וזהו שאמר 'הוה בהו ההוא גברא בר דרומא'. ואין הדברים האלה רק רמז חכמה עמוקה, שבאו לומר כי נכלל ימין בשמאל, ואז היה להם כח לעשות חיל למלחמה: ואמר על לבית הכסא וכו'. ראוי לו דבר זה, כי החויא הזאת היא כמו חויא דרבנן, שהנוגע בכבוד חכמים טרקי חויא דרבנן (שבת קי. ). כל שכן זה שדיבר נגד כבוד השם יתברך, דטרקיה חויא, והוא כח נחש. ובית הכסא מוכן ביותר לנחש, והבן זה. ומה שאמר כי דוד דרך תמוהי אמר, אין הפירוש שדוד אמר "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" דרך תמיה, אלא אתה יוצא בצבאותינו, שאין זה משמעות הכתוב. אבל פירושו, שדוד אמרו דרך תמיה "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תמצא אלקים בצבאותינו", למה תעשה זה, וזהו התמיה של דוד, כמו "למה אלקים זנחתנו" (ר' תהלים עד, א). אבל ההוא בר דרומא אמר כך, "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו", ואנחנו עושים מלחמה מעצמינו: ומה שהיו נכנסים לשם תלת מאה אלפי שליפי סייפא, דוקא שלש מאות אלפי, וגם שהיו הורגין בה ג' ימים וג' לילות, כי אין ספק שכל הסבות שהיו בטור מלכא לא היו במקרה, כי כל דברים הגדולים אינם במקרה. ויתבאר בסמוך, והוא דבר נפלא: ששים רבוא עיירות וכו'. כבר אמרנו, כי טור מלכא היה בה ברכה, ובפרט בברכת הרבוי, והוא ברכת ארץ ישראל מצד הרבוי, כי ארץ ישראל היו בה ג' ברכות, שהם שורש ברכת הארץ, כמו שמבואר למעלה. ולפיכך כל ברכתה היתה ששים רבוא, כמו שיש ששים אותיות בברכה המיוחדת לישראל בברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו), שהם ששים אותיות. וחשבון זה אמרו חז"ל גם כן על רבוי בכל מקום, כמו שפרשו התוספות בפרק החובל (ב"ק צב ע"ב ד"ה שיתין) אצל 'ששים רהוטי רהוט', כי החשבון הזה הוא על רבוי. וכן (ב"ק צב ע"ב) 'ששים תכלי מטי לככי דחזי אכלי ואינהו לא אכלי', וכן הרבה מאוד. ולפיכך ששים רבוא עיירות, וכל אחת היה בהם כיוצאי מצרים, שהם ששים רבוא (שמות יב, לז). הרי כי זה החשבון היה לטור המלכה תמיד, מחמת שהחשבון הזה ראוי לרבוי, והם היו מבורכים ברבוי: ומה שאמר כי שלשה [עיירות] היו בהם שהיו בהם כפלים כיוצאי מצרים, כי מספר ששים, שהוא מספר הראוי לטור מלכא, יסוד התחלת המספר הזה הוא ששה, בעבור כי העשרה נחשבים כמו אחד, שהרי אתה מונה עשרה עשרים שלשים ארבעים וחמשים, כמו שאתה מונה אחד שנים שלשה ארבעה. לכך מספר ששים נכללים במספר ששה. ומספר ששה נכללים במספר שלשה, שהם כפולים. כי מספר ששה הם כנגד ששה קצוות, אשר הם המעלה והמטה, צפון דרום, מזרח מערב. ואלו הם זוגות, כמו שמבואר. ולכך שלשה מן מספר ששים הם כפולים, כי יסוד מספר ששים הם שלשה, והם כפולים. מזה תבין שיש בברכת כהנים ששים אותיות, ושלשה פסוקים. כי התחלה ויסוד אלו הששים הם שלשה. והדברים האלו הם אמת ברור למי שמבין דברי חכמה: ובזה יתבאר לך מה שאמרו כי תלת מאה אלפי שליפי סייפא נכנסו לטור מלכא. כי כח טור מלכא - כח הרבוי, שהתחלת ויסוד הרבוי הוא שלש. לכך תלת מאה אלפי נכנסו לשם, לפי שמאה הוא כמו אחד, וכן אלף כמו אחד. ולא סגי בתלת מאה, כדי להגדיל הכח מה שאפשר. ונכנסו לשם במספר הזה דוקא, לבטל הרבוי. כי כבר אמרנו כי גונדא דמלכות רביעית, שהוא כח רבוי של מלכות רביעית, רוצה ליקח הרבוי מהם. וכן מה שאמרו ד'קטלי בהו ג' ימים וג' לילות', מפני כי הרבוי הוא שלשה, לכך הוצרכו להרוג בהם ג' ימים וג' לילות לעקור הרבוי. כמו שאמרו (תו"כ ויקרא טו, כה) "ימים" (שם) שנים, "רבים" (שם) שלשה: ויש לפרש בענין אחר. כי תלת מאה אלפי שליפי הוא כח מלכות רביעית, שהם בעצמם משולשים, כדאיתא בויקרא רבה פרשת שמיני (יג, ה), שאמר שם 'משה נתן שלשת המלכיות בפסוק אחד, והרביעית בפסוק אחד', לומר שהיא שקולה נגד שלשתן. ושם מייתי קרא (ר' יחזקאל כא, יט) "בן אדם הנבא והך כף אל הכף ותכפל חרב שלישתא". ומוכח מזה הכתוב שנקרא "חרב שלישתה" ששקולה נגד שלש מלכיות. לכך אמר כאן שנכנסו תלת מאה אלפי שליפי סייפא, כנגד כוחם, שהוא משולש נגד כל המלכיות. ולקמן בחבור הזה (פי"ז ד"ה ודבר זה עוד) יתבאר לך בביאור כי מלכות רביעית הוא שלש מאה, ואין כאן מקום זה להאריך, כי יתבאר עוד באריכות. וזה עיקר הפירוש כי נכנסו לשם תלת מאה אלפי שליפי, לבטל רבוי ישראל. וראוי לזה מספר שלש מאות אלפי, כי זהו כח רבוי שלהם, ודי בזה: ארץ צבי כתיב. יש מקשים, וכי איך יתכן לפי השכל הכנס גשם בגשם. ולפיכך הם תמיהים על זה הדבר, כי דבר זה נמנע לפי טבע הכנס גשם בגשם. והנה אין להאריך במקום הזה, כי כבר הארכנו בזה בהקדמת גבורות ה' (סוף הקדמה שניה), עיין שם. ובודאי לפי טבע הגשמי היה קשה, אבל נס הוא דבר זולת טבע הנהוגה, והנס הוא לפי שעה, ולא בהנהגת העולם שהוא תמידי. וכמו שבדרך הטבע שיעור הארץ כך וכך, כן שלא כדרך הטבע הארץ היא יותר גדולה, ואין כאן הכנס גשם בגשם. שאם היתה נשארת כך תמידית בטבעה, היה קשה. אבל ענין זה לא היה טבעי כלל, כי חוזרת היא לכמות שהיתה, והדבר שהוא לפי שעה שלא בטבע, הוא ענין זולת הטבע, ואין זה הכנס גשם בגשם. והיינו שאמר שנקראת "ארץ צבי", כי "צבי" מלשון 'פאר' הוא, והדבר שהוא פאר אינו גשם כלל. ובא לומר שיש בארץ צד מעלה נבדלת בלתי טבעית כאשר יושביה עליה, והוא הגורם שהיתה מרווחת בעצמה. וכן מה שדרשו במקום אחר (כתובות קיב. ) שנקראת "ארץ צבי", מה צבי ממהר במרוצתו, כך ארץ ישראל ממהרת לבשל פירותיה. כל ענין זה, שבארץ יש צד מעלה בלתי טבעי, ומפני שהיה בה צד מעלה בלתי טבעית, היתה ממהרת בפירותיה: ותדע עוד כי הצבי נקרא 'צבי' גם כן מלשון 'צבי ופאר', והעור שלו, שהוא פאר הבעל חי, לפי שהוא בחוץ לכך הוא פאר הבעל חי, הוא דק החומר, כמו שאמרו שאין מחזיק בשרו. וזה מפני הדקות אשר יש לו כאשר הוא בחיותו, ואז מחזיק העור בשרו. וכאשר ניטלה מן הצבי העור, ונסתלק רוח חיים ממנו, ונשאר החומרי בלבד, אין ספק כי אין בו הדקות כאשר אין בו החיות, ואז אין מחזיק בשרו. וכן הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה, שזה ראוי לארץ, וזהו חיות הארץ, שהארץ נתן השם יתברך לישראל, והיא נקראת "ארץ ישראל" (ש"א יג, יט, ועוד), לכך חיות הארץ הוא דוקא כאשר יושביה ישראל עליה, ואז יש לה המעלה הנבדלת בכל דבר; שהיתה ממהרת פירותיה, שמורה שיש בה מעלה בלתי גשמית. כמו הצבי שהוא ממהר התנועה, כך ארץ ישראל ממהר לבשל פירותיה. וכמו שהצבי, בשעה שעורו על הצבי, מתפשטת העור, שאין לעורו גסות החומרי כאשר הוא על הצבי בחיותו, ובהופשט העור - גמדא, שכבר נסתלק החיים שגורם דבר זה. כך הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה אז יש לה מעלה הנבדלת, והיא מרווחת. כי הגשם הוא בעל גבול ושעור, ואין הדבר שהוא נבדל בעל גבול כמו הגשמי. וכל אשר יש לו קירוב אל הקדושה האלקית הנבדלת, אין לו כל כך גבול. ולכך מצד שיש בארץ צד מעלה נבדלת, היא מרווחת, שאין לה צרות והגבול שהוא לגשם. ודוקא כאשר יושביה עליה, כי כאשר יושביה עליה זהו חיותה, כמו שאמרנו: ועוד, כי ישראל שהם עם קודש, יושביה עליה, ובשביל כך יש לה מעלה הקדושה גם כן, לכך היה לה הרווחה, ואין לה ענין הגשמי שהוא מוגבל. וכשאין יושביה עליה, נסתלקה המעלה הנבדלת, וגמדא. ודברים אלו עמוקים מאוד מאוד, ואין להאריך. ואין זה תמיה אם היתה הארץ מקבלת הרבוי הזה, כי הוא שלא כטבע, וכאילו היה זה ענין אלקי בלתי טבעי, ואין זה מצורף אל הטבע כלל, רק היו יושבים עליה בענין אלקי, ופשוט הוא. והרי הרבה דברים פועלים המכשפים והחרטומים, ואיך לא יהיה דבר שהוא פלא וחידוש בכח אלקי, אשר לו הכח והגבורה על כל, והכל בכח אלקי קדוש: אמנם מה שאמר ששים רבוא עיירות, ודבר זה קשה לצייר שהיה בטור מלכא, שהוא חלק הארץ, כל כך עיירות. ובכל עיר ועיר כך וכך, שיהיו ישראל כל כך הרבה. דע, כי גם זה דבר מופלא וחכמה עמוקה מאוד. כי כאשר אמרנו כי ראוי שיהיה בטור מלכא כך וכך מקומות לפי הברכה העליונה. לכך אמרו שהיה בטור מלכא מספר זה, והיינו שראוי מצד עצמה וענינה המיוחד לה, אשר כבר אמרנו לך למעלה שראוי לה הברכה, ובארנו אמיתת טור המלכה הראויה לרבוי מצד עצמה. ולא השגיחו חכמים אם יבוא מניעה מצד אחר. כי לפעמים חטא ישראל - או מה שהוא - הגורם שלא היה נמצא הרבוי כל כך כמו שראוי. מכל מקום חכמים אמרו מה שראוי מצד ענין המיוחד לטור המלכה. ודבר זה כלל גדול בדברי חכמים, שהם הלכו אחר המהות המיוחד. ובארנו זה במקומות הרבה בחבור באר הגולה, ובחבור גבורות ה': ורמזו חכמים דבר זה במסכת נדרים (לא ע"ב), 'הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם'. ואין זה מפני שאנו הולכים אחר לשון בני אדם (נדרים מט. ), כדמוכח שם בהדיא דמייתי מקרא על זה. אבל כי ישראל, במה שהם ישראל, נחשבים נמולים. ואם לא נעשה דבר זה בשביל סבה מה, לא נתבטל ענינם המיוחד אשר להם. וכן להפך, הגוי מצד ענינו המיוחד, במה שהוא גוי, ראוי לו ערלתו. ואם יחתוך ערלתו, בשביל זה לא נתבטל ענין המיוחד שראוי לו במה שהוא גוי, וראוי לו הערלה. וכן הדבר הזה, הנה טור המלכה, במה שהוא מקום מן הארץ הקדושה, כמו שהתבאר למעלה, וראוי להם רבוי זה בפרט כמו שהתבאר (ד"ה ששים ריבוא), ואם יבוא מניעה מה שהוא מונע, לא יבוא הבטול אל הכל, ונשאר הרבוי במה, כי טור המלכה מיוחד לרבוי, ובודאי היה שם רבוי. וזה ששאל המין כי המקום קטן, ואיך יהיה שם רבוי מה, והשיב לו "ארץ צבי" כתיב. ולא הביטו חכמים רק אל הדבר בעצמו מה שהוא מיוחד בו וראוי מצד עצמו, ולא השגיחו על הבטול שמגיע לו מצד אחר. ודבר זה בארנו פעמים הרבה: ובמקום זה תוכל לדעת ולהבין כי לא דברו חכמים רק מצד הברכה הראויה לטור המלכה, שהרי לא תמצא במספר הזה מספר פרטי, שלא היה המספר רק 'ששים', או 'ששים רבוא', וכל המספרים האלו הם מספר כללי, ולא תמצא מספר פרטי. כי הכל נאמר מצד הענין האלקי שיש בטור המלכה, והפרטי הוא מצד החומרי הגשמי: ואם תאמר, אם כן מנא לן שהיה ברכתם מצד עצמם כמו זה. וזה אינו קשיא, שאם לא כן, לא היה כל כך רבוי נמצא בטור המלכה, אבל מאחר שהיה הרבוי בטור מלכא, והיתה הברכה להם שלא כדרך הטבע, מורה שהיה ברכתה כאשר ראוי לטור מלכא. אשר כבר בארנו לך, כי מצד טור מלכא בעצמה ראוי שיהיה שם הרבוי הזה אשר אמר. ואין להשגיח אם יש מונע מצד אחר, כי אפשר כי חטא מה הוא הגורם מניעה למעט דבר מה, כמו שבארנו זה בכמה מקומות. מכל מקום החכמים מדברים מצד ענין המיוחד שהיה בטור מלכא, מופשט מן החומר אמרו כך. ונתבאר זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ב) אצל "ובני ישראל פרו" (שמות א, ז), עיין שם. והבן הדברים, כי הם דברים אמתיים מאוד: פתח חד מנייהו ואמר, מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגוים, והשיאום זה לזו. אמרה לו, בבקשה ממך אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך. ולא נגע בה עד יום מותו. וכשמת, אמרה להם ספדו לזה שפיטפט ביצרו יותר מיוסף; דאילו ביוסף, לא הוי אלא חדא שעתא, והאי כל יומא ויומא. ואילו ביוסף, לאו בחדא מטה הוי, והאי בחדא מטה הוי. ואילו יוסף, לאו אשתו, והאי אשתו. פתח אידך מנייהו ואמר, מעשה ועמדו ארבעים מודיות בדינר, נחסר השער במודיא אחת, בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין וסקלום, וחזר השער למקומו. פתח אידך מינייהו ואמר, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה. מה עשה, הלך וזימן את שושביניו, והאכילן והשקן, שיכרן, והשכיבן על מטה אחת, והביא לובן ביצה והטיל ביניהם, והעמיד להן עדים, ובא לבית דין. היה שם זקן מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, אמר להן, כך מקובלני משמאי הזקן, לובן ביצה סולד מן האור, ושכבת זרע דוחה מן האור. בדקו ומצאו כדבריו, והביאוהו לבית דין והלקוהו, והגבו כתובתה ממנו. אמר ליה אביי לרב יוסף, ומאחר דהוי צדיקים כולי האי, מאי טעמא איענוש. אמר ליה, משום דלא אתאבלי על ירושלים, דכתיב (ישעיה סו, י) "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה": ונראה כי לכך מייתי הך מלתא של כפר סכניא של מצרים, ואף על גב דלא שייך הכא כלל. ואין נראה לומר משום דנקרא 'כפר סכניא' כמו 'כפר ביש' ו'כפר שיחלא' ו'כפר דכירא' שהיו לינאי בהר המלך, שאין לומר כך כלל. ונראה לומר דמייתי הך מלתא ללמוד שיש להתאבל על ירושלים, כמו שאמר. וסמך זה לכאן, ולא סמך זה למעלה, שלכך סמך חורבן טור מלכא אחר חורבן ירושלים, לומר כי חורבן ירושלים וטור מלכא הכל חורבן אחד הם, כמו שאמרנו למעלה ענין שלשה מקומות אלו, שהם ירושלים טור מלכא וביתר. והכל היה נמשך אחר חורבן ירושלים, כי כאשר חרב ירושלים, נמשך אחריו חורבן טור מלכא וביתר. ומאחר שהיה זה בטור מלכא, שהיה נמשך חורבן טור מלכא אחר ירושלים, בודאי גם כן היה נמשך חורבן ביתר אחר חורבן ירושלים, ואין צריך לפרש אצל ביתר: ==פרק ז== אשקא דריספק חרב ביתר (גיטין נז. ). כי הוה נהיגי כי הוה מתילד ינוקא - שתלא ארזא, ינוקתא - שתלא תורניתא. וכי הוה מינסבי, קייצו להו ועבדו להו גננא. יומא חד הוה קא חלפא ברתה דקיסר, איתבר שקא דריספק, קצצו ארזא ועיילו לה. אתו נפיל עלייהו מחונהו. אתו אמרי ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג). אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדו, והכו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה, רחוקה היתה מיל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר, שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שני חלקי מים, ואחד דם. במתניתא תנא, ז' שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל: הוה קא חלפא ברתה דקיסר וכו'. מאוד יש לך לעיין, כי כל הדברים שהיו באים מאת השם יתברך בחורבן ירושלים היו באים כאשר ראוי לזה. כי גונדא דרומא, שהוא חיל רומי, בא לקחת תרנגולתא שלהם (גיטין נז. ), כמו שהתבאר. והנה חיל רומי לקח הרבוי. וכך בת קיסר לקחה הנטיעה החזקה. כי כל לשון 'בן' ו'בת' הוא מלשון בנין. כי 'בן' מלשון בנה, ו'בת' גם כן מלשון 'בנת', שכן בתרגום יאמר 'בנתא'. ולכך "בתו" (שמות כא, ז) התי"ו דגושה, להורות על הנו"ן החסירה, כי הבן והבת הם בנין אב. ומפני שאנשי ביתר היתה כוונתם שיהיו בנין חזק, ולכך היו נוטעין ארז וארזא כאשר ילדו להם בנים, כדי שיהיו הבנים נטיעה חזקה בארץ כמו הארז. וכאשר נשאו ביחד, עשו חופה ממנו, שיהיה להם בית יתד נאמן אוהל בל יצען. וכן בכלל שלהם זכו אל בנין תקיף וחזק: ולפיכך זכו לכרך תקיף וגדול, שהוא כרך ביתר. שכמו שהבן והבת הוא בנין פרטי, כך המקום והעיר הוא בנין ונטיעת הכלל, והוא חזקם ותקפם שיתישבו בארץ. ושוה בנין הכלל והפרט. וכמו שנקרא בתו של אדם 'בת', כך יקרא המקום "בת ציון" (ישעיה א, ח), וכן הרבה, מפני שכבר אמרנו כי 'בת' היא מלשון בנין. כלל הדבר, שהיה ברכתם של טור מלכא, שהיה בה הרבוי, כמו שהתבאר למעלה (ריש פ"ו), והיה ברכת ביתר החוזק והתוקף בין בכלל בין בפרט. וכאשר הגיע זמן להיות חרב, באה הסבה על ידי בת קיסר. כי הקיסר לקח ברכתם על ידי בתו, שהיא בנינו של קיסר, שהוא החוזק והתוקף שלהם, לקח מאתם. והיה זה דוקא על ידי בת קיסר, אבל לא על ידי בן קיסר, כי יותר נקראת הבת בנין האב, והוא דבר נפלא ואין כאן מקומו. וראיה לזה, כי הבת היא ברשות אביה, ואין הבן ברשות אביו, שנאמר (במדבר ל,יז) "בנעוריה בית אביה". ולפיכך אמר חלפא ברתה דקיסר. והוא מובן ממה שאמרו חז"ל (נדה לא. ) האיש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנאמר (בראשית מו, טו) "ואת דינה בתו", ואין להאריך. והבן זה, כי אלו ב' ברכות, דהיינו הרבוי והחוזק, שאלו ב' דברים אין עוד אחריהם, לקחו גונדא דרומי ובת הקיסר, ושניהם לקחו רומי. ואילו קדושת ירושלים לא לקחו רומי, כי קדושתה לא לקחו, רק שנאבד ונחרב, אבל אין לקיחה בזה אל אדום, כי אין ראויים לקדושתה שיקחו מהם. ואף כי משלו בו זרים, לא לקחו ולא ירשו קדושתה, אשר הוא שייך לישראל, והבן זה היטב: אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה. והבן הדברים אלו מאוד, כי כאשר היה ברכת ביתר בחוזק ובתוקף, ולפיכך דרשו חז"ל עליהם (איכה ב, ג) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", שהקרן הוא לשון חיזוק, שנאמר (דברים לג, יז) "וקרני ראם קרניו". לכך אמר גם כן אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו, שהם חזקים ותקיפים, באו לקחת חזקם של כרך ביתר, כמו שאמרנו למעלה. והקרן הוא על הראש, וזה מורה על הנצוח שהיו גוברים. ולכך כאשר בא לומר שהיו נכנסים לכרך ביתר להתגבר עליהם וליקח חזקם, קראם 'קרני מלחמה': ותדקדק על מספר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה', כי מספר שמונה הוא מסוגל לקרן דוקא, לכך אמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה', כי אין חלוק בין שמונה ושמונים, רק שזה מספר כללי, וזה פרטי. שהקרן מסוגל לשמונה, כי מספר שבעה הוא המספר שהוא שלם, שהרי מספר שבעה חוזר חלילה בימים ובשנים, ומזה נראה שהוא מספר שלם. והשמיני, שהוא על המספר השלם, הוא כמו הקרן שהוא על בעל החי, שהוא שלם, והקרן עליו. לכך אמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה'. ועוד יש במספר הזה שאמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה' דבר יותר עמוק, כי הקרנות מכל דבר הם ח', כאשר ידוע לחכמי מדע, ואין להאריך במקום הזה. ומפני שבאו כאן להתגבר בקרנם ותוקפם העליון, ולקחת תוקף וחוזק ישראל, ולכך נכנסו שמונים קרני מלחמה. ודבר זה ברור למי שידע להבין: ואמר ונפל דמם לים הגדול, ונתערב במים, עד שלא נשאר דבר מהם. וכל זה שנעקרו לגמרי, הפך כוונתם. שזהו שייך לכל דבר שהוא משורש ונטוע בחוזק, כאשר הוא עומד - הוא מקוים מאוד, ואם הוא נעקר - אז הוא נעקר משורשו לגמרי, שלא נשאר עוד דבר, לא שרש ולא ענף. ואנשי ביתר היו רוצים להיות משורשים כמו שאמרנו למעלה, ולכך כאשר נעקרו - נעקרו לגמרי משרשם, והבן זה היטב: ושערו שני חלקים מים וכו'. כלומר כי כל כך נשפך דמן, שאין למים תוספות על הדם רק שליש, ולא נשאר למים רק הרוב, ולא יותר. ויש לדעת, כי מה שאומר שהם שני חלקים מים ואחד דם, וכן מה שאמר בסמוך שבצרו את כרמיהם מדם ישראל בלא זבל, הכל הוא ענין זה. כי כאשר נגזר שיהיה נשפך דם שלהם כמים, נהפך הדם למים, ונתגבר כח המים. כי כל שני דברים שהם הפכים, בביטול אחד גובר השני. כי הדם הוא הפך המים, כי המים הם חמריים, ואילו "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך הדם, שהוא הנפש, נחשב צורה. וכאשר בטל הצורה, אז היה גובר החמרי, הוא המים: אבל בברייתא אמר שהיו בוצרים כרמיהם מדם, וזהו ענין אחר. כי מה שנגזר על הדם להיות נשפך ונפסד, אז נתהוה ממנו בשביל זה דבר הדומה לו, דהיינו היין. שהרי הדם דומה ליין, שנאמר (דברים לב, יד) "ודם ענב תשתה חמר", ובכמה מקומות. והאומות ששפכו דם ישראל, בצרו כרמיהן מדם ישראל בלא זבל, כי בשפיכת הדם על האדמה בזה נתנו כח אל האדמה להצמיח היין: ואמר ששערו הנחלים שיש בבקעת ידים, שהיו שני חלקים מים ואחד דם. הוא מה שאמרנו, כי כאשר נהפך ונשפך הדם, "כי הדם הוא הנפש", שהוא נחשב צורת האדם, בזה היה מתגבר ההפך, הם המים, שהם מתיחסים אל החמרי. ודבר זה ענין עמוק, בארנו אותו בחבור גבורות ה' (פי"ח) אצל "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י), וגם בשאר מקומות הרבה, כי המים הם הפך הצורה, כמו שהתבאר שם. לכך הכתוב אומר (דברים יב, כד) "על הארץ תשפכנו כמים". ורוצה לומר, כי הדם אשר הוא הנפש, ואין ראוי שפיכה כלל לנפש. אבל דם של בהמה, אמר עליו תשפוך אותו כמים, שהוא הפך הנפש, לפי שאין לדם בהמה משפט הנפש. ולפיכך כאשר נגזר בחורבן הזה שיהיה הדם - שהוא הנפש - נשפך, בזה התגבר כח המים, שהוא הפכו. ולברייתא שאמרו כי בצרו אומות העולם כרמיהן מדם ישראל, אמרו כי מצד שפיכות דמים בצרו אומות העולם כרמיהן, כי כאשר שפכו הדם בצרו כרמיהן, כי יש בדם כח יין, והבן הדברים האלו: וכן מה שאמר על הנחלים שהם בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושערו ב' חלקים מים ואחד דם. כי בארץ יש מקומות מיוחדים ומסוגלים לדבר מה יותר ממקום אחר. ובבקעת ידים מקום מיוחד למדת הדין להתגבר, ולכך נקרא 'בקעת ידים', וכמו (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה במקנך". ובכל מקום שנאמר "יד ה'" אינו אלא רמז למדת הדין. ולפיכך אמר שהיה שם ב' נחלים, א' מושך אילך, ואחד מושך אילך. כמו שני ידים, האחד מתפשט אילך, ויד השניה מתפשט אילך. ואלו שני הנחלים מה שהם מתיחסים ליד, שהרי האחד מושך אילך, והאחד מושך אילך, לכך התגבר לשם מדת הדין, שהם הידים, אשר אחד מושך אילך ואחד מושך אילך. ושם היה מתגבר כח אדום, שנאמר עליו (בראשית כז, כב) "והידים ידי עשו". ושפכו דמן שם, עד ששערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם. נמצא כי נתוסף שליש באלו שני הנחלים אשר היו בבקעת ידים. כי שפיכות דמים הוא שייך לגוף בעצמו, והוא שליש, כאשר תדע להבין. כי אלו שני ידים הם ימין ושמאל, והגוף באמצע. ולכך, כאשר נשפך דם ישראל, שערו הנחלים אשר בבקעת ידים שהיו שני שלישי מים, ונוסף עליהם שליש דם שנהפך למים. ורוצה לומר, שהיה מוסיף כח המים מן שפיכות דמים הגוף עד שליש יותר, כמו שהתבאר. וגם יש לפרש, אם היה יותר משליש, היה שנוי הטבע לגמרי, והיה גובר יותר מן הראוי. לכך היה גובר עד שליש, והיה נשאר הרוב מים כמו שהיה, והמעוט היה דם: אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחד עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבעה רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמיו של זכריהו, לקיים מה שנאמר (הושע ד, ב) "דמים בדמים נגעו". אשכחיה לדמיה של זכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר להו, מאי האי, אמרו ליה דם זבחים דאישתפך. אייתי דם זבחים ולא אדמי. אמר להו אי אמריתו לי - מוטב, ואם לאו - מסרקינהו לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה, מאי נימא לך, נביאה הוה לן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא, קמינן עלויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו, אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטלוה עלויה, ולא נח. בחורים ובתולות קטל עלויה, ולא נח. אייתי תינוקות של בית רבן קטל עלויה, ולא נח. אמר להו, זכריה טובים שבהם אבדתי, ניחא לך לאבדינהו לכולהו. כדאמר ליה הכי, נח. בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה, אמר, ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטיל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה. ערק אזל שדר [שטר] פרטתיה בביתיה, ואגייר. תנא, נעמן - גר תושב היה, נבוזראדן - גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. מאן אינון, שמעיה ואבטליון. היינו דכתיב (יחזקאל כד, ח) "ונתתי דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות". "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב), "הקול" זה אנדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ס' רבוא [על ס' רבוא], כפלים כיוצאי מצרים. "קול יעקב" זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבעה מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצנו. דבר אחר, "הקול קול יעקב", אין לך תפלה נשמעת שאין בה מזרעו של יעקב. "והידים ידי עשו", אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. והיינו דאמר רבי אליעזר "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא), בחירחור לשון [תחבא]: אשכחיה לדמי וכו'. פירוש, שהיה הדם מבקש נקמה, כמו כל דם שנשפך מעלה הדם רותח של נקמה, שאינו שקוט מן הנקמה. והיינו שאמר שהיה מרתיח. ו'אשכחיה' דקאמר, רוצה לומר כי כאשר ראה נבוזראדן שהשם יתברך גזר עליהם שפיכות דם ביותר. ודבר זה היה יודע ומשיג שהוא נקמה מאת השם יתברך, שהרי חשב שלא לבוא עליהם, ולהניח אותם, ולא מצא מנוח בלבו, ומזה ידע כי השם יתברך רוצה לשפוך דמם, ומזה ידע כי אין זה רק בשביל נקמה. ושאל אותם מה הוא ענין הדם, והשיבו דם קדשים דאישתפך. כלומר שלא עבדו השם יתברך, ובטלו עבודת הדם. או שטמאו אותו, או נעשה נותר, ולא נזהרו בעבודת השם יתברך, עד שנשפך. ודם זה מבקש נקמה, שכל דם מבקש נקמה. ומה שאמר 'אייתי דם זבחים וכו'', כלומר שנתן לב להתבונן בו אם היה חטא הזה דם קדשים אם היה מבקש נקמה. ולא היה דומה לזה. כלומר שאין ענין דם קדשים דאישתפוך מעלה רותח כל כך. עד שהיו צריכין לומר האמת, כי דבר זה הוא מפני דם הנביא, שהוא מבקש נקמה. ומה שאמר כי אז נח הדם, פירוש, כן היה משער שכבר נח, שכבר עשה נקמה כאשר ראוי, ואינו מבקש עוד נקמה, שאינו מבקש שיאבד העולם כולו: נבוזראדן גר צדק היה וכו'. דע, כי מה שספרו כאן מן הרשעים שזרעם נתגייר בישראל ולימדו תורה ברבים, הוא ענין נפלא. כי יש לך לדעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות, ויש להם כח גדול מאוד כמו שהיה לאלו שזכר, אי אפשר שלא יהיה מצורף כח שלהם אל כח עליון, כח השם יתברך, רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים, כאשר נתגיירו, נצרף ונזדכך ונתלבן, ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדים תורה ברבים. ואי אפשר שלא יהיה כך. שכל כח כמו אלו, שהיה להם כח גדול, הוא מאת השם יתברך, וכיון שהוא מאת השם יתברך יש בזה צד בחינה מה של קדושה, שהרי הוא מן השם יתברך. ואם אצל האב היה בטל כח הקדושה אצל הטומאה, אבל בבנים נתלבן כח זה, ולכך לימדו תורה ברבים: רק מזרע טיטוס לא היה השם יתברך מכניס תחת כנפי השכינה, שאין לו חלק בו יתברך, והוא נבדל מן הקדושה לגמרי, ואינו מצטרף אל הקדושה. לא כמו כל הכחות האחרים שיש להם חבור ודבוק אל הקדושה, ומצד אותו הדבוק נתגיירו זרעם. ולא כן טיטוס, שהיה כח שלו כח משחית ומקלקל, כמו שהתבאר. ולכך נקצץ ונפרד מן השם יתברך, ואין מכניס מבניו תחת כנפי השכינה. והדבר הזה הוא דבר עמוק, ואין כאן מקום זה: שהרג בכרך ביתר וכו'. כבר אמרנו לך כי תמיד מזכיר אותו בלשון 'כרך ביתר', שהיתה עיר תקיפה מאוד, והוא היה חוזקן ותוקפן של ישראל. לכך דרש למעלה (גיטין נז. ) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) על ביתר, כי הקרן הוא חוזק ותוקף, כמו שנקרא "עשתרות קרנים" (בראשית יד, ה) על שם החוזק והתוקף. ולכך היו נוטעים שם ארז ותורניתא (גיטין נז. ), שזה מורה על נטיעה חזקה. ולכך אמר כי בכרך ביתר הרג ד' מאות רבוא וכו', שכמו שמנין ס' רבוא מורה על רבוי, כמו שהתבאר לעיל, כך מנין ארבע מאה רבוא מורה על מקום המיושב, לפי שמנין ארבע הוא שטח המתפשט לד' צדדין, וכל מקום משוער בד', שכן נתנו לאדם מקום ד' אמות (גיטין עז ע"ב), כי המקום הוא מרובע, שכן מצינו ארץ ישראל ד' מאה פרסה על ד' מאה פרסה. ולפיכך אמר שנהרגו ד' מאות [רבוא], כי הכרך הזה מקום חשוב היה, ולפי חשיבתו ראוי לו מספר ארבע על פי היותר גדול, כי המקום משוער במספר ד', והאנשים היושבים בה משוערים גם כן במספר ד', ולכך אמר כאשר נחרב כרך ביתר שהרגו בו ד' מאה רבוא. ולאמרי לה, ארבעת אלפים רבוא: אין תפלה נשמעת אלא אם כן יש בה מזרעו של יעקב. זה סוד נפלא, כי התפלה היא רחמים, וזהו מדת יעקב שמדתו הרחמים: אין לך מלחמה שנוצחת וכו'. לפי שכחם כח החרב, לפי שברכה שנתן לו השם יתברך היא "על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ), וזהו כח עשו. לפיכך כל מלחמה אינה נוצחת אלא אם יש בה מזרעו של עשו, ובזה אין להאריך: והיינו דאמר וכו'. קבע זה כאן, כלומר שעל ידי לשון הרע נחרבו כל שלשתן, כי ירושלים היה חרב מתחלה על ידי לשון הרע, כי כל זמן שבית המקדש קיים היה בית המקדש מגין על כל ארץ ישראל, וכאשר חרב בית המקדש לא היה להם מה שמגין עליהם, וחרב טור מלכא, וחרב ביתר. והנה תראה כי תחלת הגזירה שנגזר חורבן בית אלקינו היה על ידי חטא לשון הרע, הוא חטא המרגלים שהוציאו דבת הארץ (במדבר יג, לב), ועתה על ידי לשון הרע נפרע מהם. ויש לך לדעת כי בדבר זה שאמר "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא) גלה לך דבר נפלא מאוד, שלא היה ראוי לצאת לפעל חורבן בית אלקינו כי אם על ידי הלשון, כי אין מחריב ומשחית הכל רק הלשון. והנה אנחנו עתידים לבאר זה ולהאריך בזה בעזרת השם: אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", זו אשה ושבעה בניה. ולא אלו שהפילו עצמם לים, כי "הורגנו" מלשון הופעל, שמקבל הפעולה, ואילו מה שטבעו בים, הם טבעו עצמם, ואין זה בלשון המקרא: כתוב בתורה. כל אלו פסוקים הם לפי סדר שהם כתובים בתורה. וגירסת התוספות (גיטין סוף נז ע"ב) דקמא אמר "לא יהיה לך" (שמות כ, ג), ולא מייתי תלמוד רק ששה קראי, ומשביעי לא מייתי, כיון דלא הביא מקרא חדש, רק חד מהני קראי דלעיל. וגרסא נכונה היא, דקרא ד"אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב) לא משתמע מיניה עבודה זרה, רק שלא יכפור בעיקר. אבל לפי גירסא שלנו, והוא המדרש שהביאו בתוספות, דקמא אמר "אנכי", אף על גב דלא משתמע מיניה איסור עבודה זרה, סבירא ליה שהעובד עבודה זרה כאילו כופר בעיקר: אף היא עלתה לגג. ותימא, למה המיתה עצמה בחנם. ויש לומר, שרצו גם כן לכופה לעבודה זרה. אמנם נראה דמה שאמר 'אף היא עלתה על הגג', רמז על שהפילה עצמה מן הגובה, שהוא החיים, שנבחר לה מות מחיים (עפ"י ירמיה ח, ג), ומסרה עצמה למות, והשם יתברך עשה רצונה ומתה. והחיים הוא מעלה בבני אדם, והמתים ירדו שאול, והיא הפילה עצמה ממעלה זאת אל השאול, ומסרה עצמה למות, וזהו הנפילה: שמראין הלכות שחיטה. דע כי דוקא שחיטה, מפני שהשחיטה היא בכח, והיא מדת הדין, ואין דבר שהוא במדת הדין כמו השחיטה, כאשר ידוע. ולפיכך, כאשר הוא מראה בעצמו השחיטה, לפי גודל כח הפעולה וחוזק שלה במדת הדין, היא בא על האדם. והצרעת הוא ממהר לבא, לפי שהצרעת דבר קל הוא, וממהר להדבק באדם. ועוד ידוע דבר זה בענין עמוק מאוד איך הצרעת ממהר לבא, לפי שכוחות הטומאה רודפים להדבק באדם, וזה ידוע. ואין כח טומאה יותר מן הצרעת, לפי שהתורה אמרה בטומאה זאת (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה", וזה לא תמצא בכל הטמאים. ולפיכך רודפים לבוא להתדבק באדם, לפי גודל הרחוק שהם מרוחקים מן האדם, וענין זה נכון מאוד. כי אלו שני דברים, השחיטה והצרעת; השחיטה הוא בכח, ולפי גודל כח הפעולה, שזה פועל בחוזק במה שהוא שוחט, ולכך סכנה להראות השחיטה בעצמו, שחוזק הפעולה מביא רושם בו. והצרעת הוא קל לבא, ואין צריך פועל חזק. ודבר זה נרמז, שהצרעת נקראת פריחה, "ואם פרח תפרח" (ויקרא יג, יב), ולשון זה משמע מהירות וקלות, כעוף הפורח. והוא ענין נפלא למבין. ולכך בקלות הצרעת בא. ועוד רמזה התורה בענין הצרעת, שאמרה תורה (ויקרא יד, ז) "ושלח הצפור על פני השדה". כמו שהצפור נשלח על פני השדה בקלות [ו]במהירות, כך יפרח הצרעת מן האדם, כמו שבא בפריחה. ואין להקשות אם כן למה אין הצרעת רגיל לבא, כיון שהוא בקלות. אין זה קשיא, כי הצרעת הוא בעצמו מסולק מן העולם, ולכך אין לו שייכות אל האדם, והוא נבדל מן האדם, ולכך אינו רגיל לבא. רק אם מראה הצרעת בעצמו, אז הוא קל לבא כאשר מראה בעצמו, והבן זה מאד: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם. דבר זה ענין מופלא, כי התורה והגוף שהם שני הפכים, ואם כן איך תתקיים התורה, שהיא שכלית, בגוף הגשמי, שהגשמי הפך הנבדל. ולפיכך אין קיום התורה באדם הגשמי, שהם כמו שני דברים שאינם מתדמים ומתיחסים ביחד, שאין להם עמידה ביחד. ולפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו על התורה. ואדם כמו זה גופו אינו נחשב כלל, וכאילו אינו גופני כלל, שהרי הוא ממית ומסלק עצמו על התורה, ובזה התורה מתקיים, שהרי אינו בעל גוף. אבל מי שאינו ממית עצמו על התורה, והוא גופני גשמי, אי אפשר שתהיה מקוים בו התורה השכלית, שהיא אינה גשמית: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר. רבי ינאי בר רבי ישמעאל אומר, ג' קופות של ארבעים ארבעים סאה. במתניתא תנא, מ' קופות של ג' ג' סאין. ולא פליגא, הא דרישא הא דדרעא. אמר רבי אסי, ד' קבין מוח מצאו על אבן אחת. עולא אמר ט' קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא רב שילא בר מרי, מאי קרא, "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וגו' אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" (תהלים קלז, ח-ט). "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד, ב), מאי "מסולאים בפז", אילימא דהוי מחפי בפיזא, והאמר דבי רבי שילא, תרתי מתקלי אסתרי פיזא נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא. אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין. מעיקרא הוי חשיבי דרומאי נקטיה בליוני דגושפנקא ומשמשי ערסייהו, מכאן ואילך מייתו בני ישראל, ואסרו בכרעיה דפורייהו ומשמשי. אמר ליה חד לחבריה, הא היכא כתיבא, אמר ליה "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת יעלם עליך" (ר' דברים כח, סא). אמר, כמה מרחיקנא מדוכתא פלן. אמר ליה [אינגיד] פותיא ופלגא. אמר ליה, אימטא לגביה לא איצטריכנא לך. אמר רבי יהודה אמר רבי שמואל משום רבי שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב (איכה ג, נא) "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, כל חד וחד היה בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היה לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותו בחוטריהן. כשגבר האויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש. תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בר חנינא שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורין יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו סדורות תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר (ר' ישעיה מב, כד) "מי נתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים". ענה אותו תינוק ואמר, "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם). אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו וכו'. אמר רב, מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע, שנשבו לב' אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד. זה אומר, יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם. וזה אומר, יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה. אמרו, בא ונשיאם זה לזה, ונחלק בוולדות. הכניסו אותם לחדר אחד, זה יושב בקרן זוית, וזו ישבה בקרן זוית. זה אומר, אני כהן בן כהן גדול אני, אשא שפחה. וזאת אומרת, אני כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד, ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן. ועליהם קונן ירמיהו (איכה א, טו) "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים": מ' סאה וכו'. תימה, דמאי רבותא לפי החשבון שהרגו בביתר שנמצאו מ' סאה של תפילין. ומכל שכן מה שאמר אחר כך שנמצאו ארבעה קבין מוחין על אבן אחת, דאין זה דבר מופלג כל כך. ועוד, למה נמצא דווקא תפילין ומוחים בכרך ביתר, ולא בטור מלכא. וכבר אמרנו שאין לומר בדברים שאמרו חכמים שהיה דרך מקרה. אמנם דע, כי אין דבר בדברי חכמים שאין בו חכמה עמוקה, ואין דבר ריק בדברי חכמים, רק הוא ריק ממנו. כבר אמרנו כי דרשו ג' פסוקים; הפסוק הראשון "איכה יעיב באפו" (איכה ב, א) על ירושלים, ולכך כתיב (שם) "איכה יעיב באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל", וזה נאמר על בית המקדש וירושלים. הפסוק השני (שם שם ב) "בלע ה' ולא חמל" על טור מלכא (גיטין נז. ). ודרשו (שם) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) על ביתר. כי אלו שלשה דברים הם מקושרים ביחד, כוללים כל מעלות ארץ ישראל. האחד, מה שהיתה ארץ מבורכת, וזה היה על ידי בית המקדש וירושלים, כי על ידם היתה הברכה בארץ. השני, מה שהיה יושבים בה בני אדם הרבה. הג', שהיו בה כרכים חזקים. ובאלו ג' הוא הכל. וכבר אמרנו כי קרא ביתר "קרן", שהיתה תוקפן של ישראל, כאשר אמרנו למעלה מענין כרך ביתר, ושהיו נוטעים ארז וארזא (גיטין נז. ), כי דבר זה היה ראוי להם: כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים. וכל ענין של ביתר עם הנטיעה הזאת, להראות הדביקות עם השם יתברך, שזהו חוזק ותוקף האדם, כי אין העיר גורם, רק החבור והנטיעה עם השם יתברך גורם החוזק. וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך. וכאשר הגיע העונש - נחרבו. ולכך נמצא בראש הרוגי ביתר דוקא תפילין, כי התפילין ראוי לאנשי ביתר כפי מעלתם ומדריגתם, כי הם על המוח, ועל ידי התפילין נקרא שם ה' עליו, כדכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": ומה שאמר 'ארבעים סאה קצוצי תפילין', הוא דבר עמוק. ידוע כי מ' סאה הוא שיעור מקוה טהרה (עירובין ד ע"ב), אשר כל מקוה הוא מים חיים. והתפילין האלו הם קבלת שפע החיים אשר לאדם, ולכך יש עליהם שם מקוה טהרה, שהוא מים חיים. ומזה תבין את אשר אמרו חכמים (מנחות מד. ) כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעיה לח, טז) "ה' עליהם יחיו". ומן הדברים אשר נתבאר לך תוכל להבין את הדברים, כי על ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך, והוא החיים. ומוקי ליה הא מלתא בדרעא, דקתני שהיו ארבעים סאה. ואף על גב דהברייתא אמרה 'בראש הרוגי ביתר', נראה מפני שהיו במלחמה, והיו נושאים על זרעותיהם כלי מלחמה, ואם יניחו זה על תפילין, דבר זה גנאי שיהיו כלי מלחמה על התפילין, לכך שמו התפילין על הראש. וכן הדין כאשר נושא משא על זרוע, נותן של יד בראשו. אבל תפילין של ראש היו שלש קופות של מ' סאה. כי תפילין של יד הם בבית אחד (מנחות לד ע"ב), ויש להם חבור ביחד. ולכך היו מ' קופות של ג' סאים, כי מספר ג' מורה על החבור והקשור. אבל תפילין של ראש, שהם מחולקים בד' בתים (שם), ולכך אמר ג' קופות של מ' סאה, ולא היו שלשה ביחד, כי מספר ג' ביחד הוא חבור גמור. והיינו דקאמר 'במתניתא תנא מ' קופות של ג' סאה'. ואף על גב שהכל אחד, כי מה לי ג' קופות של מ' סאה, ומה לי מ' קופות של ג' סאה, רק מפני כי בראש הם מחולקים, ולכך אמר מ' קופות של ג' סאים. וביד אינם מחולקים, רק הם ביחד בבית אחד, ולכך אמר מ' קופות של ג' סאה, שהיו ג' סאה ביחד. ושלשה הוא מספר שיש לו חבור על ידי השלישי, שהוא מחבר ומקשר הכל. וזהו כנגד התפילין של יד שיש לבתים חבור ביחד: ומה שאמר שנמצא ד' קבין מוחין על אבן אחת, זה מפני כי מקבל התפילין הוא המוח, ואין ספק שהמקבל יש לו יחוס עם הדבר שהוא מקבל, ולכך אמר שנמצא על אבן אחת ד' קבין מוחין. כי מספר ארבע יש לו התיחסות אל מספר ארבעים, רק כי מספר מ' - כללי, ומספר ארבע מספר פרטי. ואמר כי נמצא מ' סאה קצוצי תפילין בראש הרוגי ביתר, וד' קבין מוחין, שכל זה מורה כי היה אל ביתר הדביקות בו יתברך, לכך היו נמצאים אלו תפילין בראש הרוגי ביתר. ומפני כי המוח הוא לאדם שהוא גשמי, וכל גשמי יש לו גבול יותר מן הדבר שאינו גשמי, ולכך המוח שהוא לאדם הגשמי - היה ד' קבין, לפי שהוא מוגבל ביותר. אבל התפילין שהם קדושים, ויש להם מעלה קדושה, הם עוד יותר רחוקים מן הגשמי. ולכך הם ארבעים סאה, שאין זה כל כך גבול: ולמאן דאמר ט' קבין מוחין, הוא דבר חכמה מאוד. כי המוח, שבו החכמה, שייך לזה מספר ט', כאשר ידוע למבינים. ולכך אמר כי ט' קבין מוחין נמצא על אבן אחת, שמספר זה, שהוא ט', ראוי אל המוח אשר מקבל התפילין. וכאשר חרב ביתר, היה חורבן שלהם בטול מעלתם אשר היו מיוחדים בו: וזה מה שאמר אחר זה שהיו מגנין הפז ביופין. גם זה מביא כאן, משום שהיה דבר זה בפרט בביתר. וזה ענין נפלא, ודבר זה מעיד על כל הדברים אשר אמרנו לך למעלה, כי הכל דברים ברורים. כי היה ראוי ביתר בפרט לתפילין, כי התפילין הם גם כן פאר והדר, כדכתיב בפירוש (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", רק שאי אפשר לפרש יותר, כי צריך שיעמיק בדברים אלו, ואז ידע מדריגת ביתר והיופי אשר היה להם עד שהיו מגנין את הפז ביופין. כל הדברים האלו נמשכים אחר מדריגת ביתר, שהיו מסולקים מן הגוף העכור, והיה להם הבהירות והיופי: ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי - הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם בהירות יותר. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר. וכן תמיד כאשר ידוע. והיה לביתר מדריגה זאת, שהיו מסולקים מן החומר העב. וזהו שזכו ביתר אל מדריגות התפילין, אשר הם פאר על גוף האדם, אשר הוא נקי וטהור ובהיר מן החומרי, כי התפילין מצוה דגופא. ואמרו חכמים (שבת מט. ) תפילין צריכין גוף נקי. וכל זה מפני שהתפילין הם דבר קדוש נבדל, ולכן צריך שיהיה מתייחס אל זה גוף האדם. ומדריגה זאת היה מדריגת ביתר, כאשר תבין הדברים כאשר התבאר למעלה מענין ביתר, כי הם מסולקים מן עכירות הגשמית, ולכך היה להם היופי והפאר. ומזה הטעם עצמו נקראו התפילין "פאר", כי כל אשר הוא קדוש אל השם יתברך הוא מסולק מן הגשמי, כמו שהתבאר למעלה. ואל יקשה לך למה נתיחד בזה ביתר, כי כבר אמרנו לך דבר זה למעלה, אם תבין הדברים אשר נתבארו למעלה: תרי מתקלי וכו'. פירוש ענין זה, כי הפז נראה שהוא אדום מאוד, ולפיכך ראוי הפז לאומה שנקראת "אדום" מלשון אודם. ואמרו במדרש (ב"ר סג, יב), ארצו אדומה, דכתיב (בראשית לב, ד) "ארצה שעיר שדה אדום". מאכלו אדומה, דכתיב (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא מן האדום". ונפרע ממנו אדום, דכתיב (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך". כל ענין זה מורה כי מתייחס לאדום האודם, ולפיכך שייך להם הפז. ומה שאמר 'תרי מתקלי וכו'', טעם הדבר כי אדום ראוי לפז כמו שאמרנו, ואין ספק כי הפז ראוי אל העולם, שנברא הפז לצורך העולם, והפז מיוחד גם כן לאדום מצד האדמומית, לכך שניהם שוים, ונחלקו לתרי מתקלי: אמנם מה שאמר תרי מתקלי דווקא, ולא אמר חד מתקלא, ונחלק להיות חצי לעולם וחצי לאדום, כי כך יהיה לעולם משקל שלם אל עולם שלם. ועוד, כי אין ראוי שיהיה אדום משתתפים עם העולם, שהוא המציאות, ואדום אינו בכלל המציאות, ואם היה המשקל אחד, היה משתתפים לגמרי, שהרי הם חולקים דבר אחד. אמנם יש בזה עוד דבר עמוק מאוד, ואין להאריך: ומה שאמר 'תרי מתקלי פיזא' ולא יותר, כי הדבר שהוא חשוב הוא מעט, והדבר שהוא הרבה אינו חשוב. ומפני כי אדום נוהגים בחשיבות יותר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות נז ע"ב) "שני גויים" (בראשית כה, כג), שני גאים בבטנך, רמז בזה כי אדום נוהג בחשיבות, כמו שאמר (ברכות נז ע"ב) שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת, וכמו שהתבאר בחבור גור אריה. וחשיבות אדום הוא מצד הנהגתם, והם מחשיבים עצמם. וחשיבות ישראל מצד עצמם. ולפיכך קראם (גיטין נח. ) 'חשיבי דרומאי', כי החשיבות בהם יותר, ומנהג שלהם שהיו מתיקרים מאוד, וזהו יופי שלהם. וישראל אף על גב שלא היה להם שום הנהגת חשיבות, היו מגנין הפז ביופים מצד עצמם. והיינו דקשה (שם) 'אי דמחפי בפיזי', כלומר כי מה חשיבותם, אם בשביל זה כי הנהגתם בחשיבות עד שהם יפים, זה אינו, דהא יש חשיבות באדום נגד כל העולם, לא בישראל בלבד, ואין צריך לפרש על פז ממש כלל: בליוני כו'. פירוש, שהיו עושין צורות נאות בביתם, כדי שיהיו הצורות תמיד בדעתם ולנגדם, ויולידו כמותם. ואחר כך היו אוסרים בני ישראל. פירוש, שהיו צריכים תמיד להיות עמהם לשמש להם בחדרי משכיותם, והיו לנגד עיניהם תמיד, אף בשעת תשמיש, והיו מתעברים כמותם. וזה מה שאמרו דהווי 'אסרי בכרעי המטה', כלומר שהיו צריכים להיות תמיד עמהם, ולא יפרדו מאתם, עד שהיו נחשבים כאילו נאסרים בכרעי המטה: ארבע מאות וכו'. וכבר התבאר כי מעלת ביתר שהיה להם מעלה זאת, שלא היה להם פחיתות הגוף, כאשר אמרנו (ד"ה ותדע שכל) מענין תפילין שהיה על גופם. ואמרו ז"ל (שבת מט. ) תפילין צריכין גוף נקי וכו', ולכך היה להם היופי. ועתה בא לספר שהיו שלימים במעלה השכלית, שהיו בה מספר ד' מאות בתי כנסיות, ובכל אחד היו ד' מאות מלמדי תינוקות, וכל מלמד ארבע מאות נערים, להשפיע אל הנערים החכמה. וכבר אמרנו לך למעלה (ד"ה שהרג בכרך) כי כל ענין ביתר ראוי אל ד' מאות, במה שהיא נקראת 'כרך ביתר'. ולכך אמר בכאן כי היו ד' מאות בתי כנסיות בביתר, כמו שפרשנו למעלה (שם) אצל ת' רבוא שהרג בכרך ביתר. ועוד יש בזה מה שמספר ארבע מתיחס אל ביתר דבר עמוק, ואין להאריך. ומזה תדע כי כל הדברים בזה הם ברורים מאוד. והיה ביתר ראוי אל השפעות החכמה, ולכך היו בה רבוי מלמדי תינוקות משפיעים החכמה. ודברים אלו גדולים מאוד. כלל הדבר, חכמים באו לבאר ענין ביתר ומדריגתן בדברים אשר נתבארו לך פה. ואי אפשר לפרש יותר. וכבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל מקום שזכרו חכמים מספר גדול, רצונם לומר כי מצד עצמם היו מוכנים לאותה המדריגה כמו שזכר, שהיה שם ד' מאות בתי כנסיות וכו'. ומה בכך אם ימצא מניעה מצד אחר. וכבר הארכנו בזה למעלה אצל ששים רבוא עיירות, עיין שם. ועוד הארכנו מענין זה בחבור גבורות ה' (ס"פ יב), עיין שם. לכך, כיון שמצד עצמם מוכנים אל המעלה הזאת, אף אם ימצא מניעה מן המקבל, אין בכך כלום: מעשה ברבי יהושע וכו'. נראה שגם זה היה בביתר, דהא בסוף הענין קאמר 'ועל אותה שעה נחתם גזר דינם', ובודאי זה בענין ביתר איירי, אף כאן בביתר מדבר, אשר היופי וההדור מדתם, כמו שמבואר למעלה. וכן מה שאמר בבן ובת של רבי ישמעאל כהן גדול, שהיה גם כן להם היופי המורה על מעלתם ומדריגתם החשובה, ומזה נמשך הפרישה מן הערוה, שהרי מי שנוטה אחר הזנות הוא ענין חומרי. שלכך אמרה תורה (במדבר ה, טו) שהסוטה קרבנה שעורין, שהיא עשתה מעשה חמור, לכך קרבנה גם כן מאכל חמור (סוטה יד. ). נמצא כי כל ענין ביתר ומעלתם הפרישה מן החומר המגונה, וזהו מעלתם בעצמם, וכמו שמורה על זה המאמר שאחר כך. ולפיכך לא רצה כל אחד ואחד להנשא לעבד, אשר עליו נאמר (בראשית כב, ה) "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור (יבמות סב. ). ואיך יהיה מזדווג מי שהוא נבדל מן החומר הרע לעבד החומרי. וזהו שאמרו גם כן כהן, שהוא קדוש, ישא שפחה. והיא אומרת, בת כהנים גדולים תשא עבד, והדברים מבוארים: אמר רבי שמעון בן לקיש, מעשה באשה אחת, וצפנת בת פניאל שמה; 'צפנת' - שהכל צופין ביופיה, 'בת פניאל' - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי אחד כל הלילה. למחר הלבישה ז' חלוקים, והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו, הראיני את יופיה. אמר לו, ריקה, אם אתה רוצה ליקח - קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו, אף על פי כן. הפשיט ששה חלוקים, וז' קרעתה, ונתפלשה באפר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגדול למה לא תחוס. ועליה קונן ירמיה (ירמיה ו, כו) "בת עמי חגרי שק התפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו". 'עליך' לא נאמר, אלא "עלינו", כביכול עלי ועליך בא השודד. אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב (מיכה ב, ב) "ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו", מעשה באדם שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללות, אמר לו שגר אשתך אצלי. שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששגרתי לך היכן היא, אמר לו אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו, מאי אעשה. אמר לו, אם אתה שומע לעצתי, גרשה. אמר לו, כתובתה מרובה. אמר לו, אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבין ואוכלין ושותין, והוא עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דינם. ואמרי לה, על שתי פתילות בנר אחד: ושמה צפנת בת פניאל וכו'. אלו שתי שמות, 'צפנת' 'בת פניאל', מורות על שהיה היופי שלה שאין כמותה. ותבין זה משם 'צפנת'. וכן מה שאמר 'בת כהן גדול ששימש לפני ולפנים', כי לשון 'צפון' הוא דבר הנסתר. וכן מה ששמש הכהן גדול לפני ולפנים, שלכך היתה נקראת 'בת פניאל'. והכל מורה כי היופי שלה בא ממקום פנימי עליון נסתר, וזה מורה על תכלית ההוד והיופי. ותבין זה מן הדברים אשר אמרנו לך למעלה (ד"ה ותדע שכל), כי כל אשר הוא נוטה אל החומרי יש בו עכירות, והמסולק מן החומרי יש בו הזיו והאור. ומפני שהיתה בתו של כהן גדול המשמש לפני ולפנים, והוא בתכלית הקדושה נבדל מן החומרי, ולכך היתה בתו כל כך ביופי. ומזה תבין הכתוב שאמר (תהלים נ, ב) "מציון מכלל יופי". ועם כל זה, כשגרם החטא נתעלל שבאי בה כל הלילה, ולמחר אדם מכוער מכל כבוד היה מבזה אותה ומפשיטה: ואמר שגזר דינם היה כאשר נטו אל ההיפך, דהיינו שנטו אל הזנות, שחמד אשת חבירו, שזה היפך מדתן, שהיה ראוי להם פרישה מערוה. וכאשר היה כאן ערוה עם חמס, שהחמס פועל גזר דין בכל מקום, כמו שאמר הכתוב (בראשית ו, יא) "ותמלא הארץ חמס", ואמרו (סנהדרין קח. ) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ופליגי בחמס שהיה כאן; ללישנא קמא החמס שנעשה לו, דהיינו כמו שאמר שהיה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות שלו נושרות לתוך הכוס. ודבר זה גרם חתימת הגזירה, כמו שנתבאר. שודאי דבר זה חמס כאשר לקח ממנו אותה שהיתה אשתו. ולא עוד, רק שהוא היה עומד ומשקה, משמש להם. ולאיכא דאמרי החמס שנעשה מה שהיו שתי פתילות בנר אחד, שזהו חמס גמור שיקח את אשתו לשמש עמה, להיות שתי פתילות בנר אחד, וכאילו לקח את גופו, כי אשתו כגופו (ברכות כד. ), ואין לך חמס יותר מזה. ומפני כי ביתר היו פרושים ונבדלים מן הערוה, וזה חטא בערוה שהיה בו חמס, ראוי שיהיה נחתם גזר דינם: ואתה האדם, הבן דברי חכמים וסודותיהם, אשר אם תדע ותבין את אשר לפניך לא יהיה לך ספק בכל אלו הדברים, שכולם בנוים על יסוד אחד, וסדר האמת והחכמה. ואל יעלה על דעתך שיש ספק בדבר אחד מן הדברים האלו, אבל כל הדברים האלו אשר אמרנו הם כמו טפה מן הים. כי איך אפשר לחמורים כמונו לעמוד בסוד קדושים. וגם אל תשער בדעתך כי אפשר לכתוב בפירוש, כי איך אפשר לפרש הכל בכתב. אבל באלו דברים תראה עדות על דברי חכמים, כי כל דבריהם דברי חכמה, וכל דברי זולתם הבל. ואם היינו באים לכתוב על המאמרים האלו מה שרמזו, לא היה מספיק הזמן. ואם תתבונן מאוד מאוד, תמצא שכל הדברים האלו אמת, והם יוצאים מחכמה פנימית: ==פרק ח== במסכת תענית (כו. ), ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, וחמשה בתשעה באב; בי"ז בתמוז - נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב - נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר, עד כאן המשנה. וקאמר שם (כח ע"ב) בי"ז נשתברו הלוחות, דתניא וכו'. ובוטל התמיד - גמרא. והובקעה העיר - בי"ז הוא דהוי, והכתיב (ירמיה נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחדש וכו'". אמר רבא לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. ושרף אפוסטומוס את התורה - גמרא. והעמיד צלם בהיכל - דכתיב (דניאל יב, יא) "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם". וחד הוי, והכתיב (דניאל ט, כז) "על כנף שקוצים משומם". אמר רבא, תרי הוו, ונפל חד על חבריה וקטעיה ידיה, ואשתכח דכתיב אנת צבית לאחרובי ביתא וידך אשלימת ליה. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, דכתיב וגו' עד (במדבר יד, א) "ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן, אותו יום ערב תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה, דכתיב (מ"ב כה, ח) "בחדש החמישי וגו'", אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר (ירמיה נב, יב) בעשור. אי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד, בשבעה נכנסו להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (ירמיה ו, ד) "אוי נא לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב". והיינו דאמר רבי יוחנן, אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל נשרף בו. ורבנן אמרי, אתחלתא דפורענות עדיפי. ובשני מנלן, דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב. אמרו, כשחרב בית המקדש ראשון אותו יום ערב ט' באב הוה, ומוצאי שבת היה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלוים עומדים על דוכנם ואומרים שירה. ומה שירה היו אומרים, (תהלים צה, כג) "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם". ולא הספיקו לומר (שם) "יצמיתם ה' אלקינו" עד שבאו גוים וכבשום, וכן בשניה. נלכדה ביתר, ונחרשה העיר וכו': כאשר הנמצאים הם מחולקים בעצמם, עד שתמצא שיש בהם שהם הפכים לגמרי, כמו האש ומים. ובמין האדם גם כן, אף שכולם משתתפים, שהן מין האדם, ימצאו מתחלפים. עד שתמצא אומה מסוגלת לזה, ואומה לענין אחר הפך זה, ודבר זה נראה לחוש. ומכל שכן באומה ישראלית שהיא מתחלפת מכל האומות, ויש באומות שהם הפכים להם לגמרי, כמו שהתבאר. ולפיכך אמרו אין לך דבר שאין לו זמן מיוחד, כמו שאמר שלמה עליו השלום (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". וזה שאמרו חכמים (אבות פ"ד מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. כי במה שהוא מציאות מיוחד בעולם, יש לו זמן שהוא מיוחד לו. וכל המציאות הוא תחת הזמן, וכמו שהוא מציאות מיוחד בפני עצמו, כך יש לו זמן בפני עצמו, כי הזמן בו הויית הנמצאים. וכמו שהזמן בו הויית הנמצאים, כן תמצא זמן מיוחד שבו הוא הפסד הנמצאים. ולפיכך שנינו ה' דברים ארעו לאבותינו וכו', כי הזמן הזה בפרט מיוחד אל אותם שהם מתנגדים אצל ישראל. כי הזמן אשר הוא מיוחד לישראל, ובו מתעלים ישראל, הוא הזמן שבארנו בחבור גבורות השם (פמ"ו) באריכות, כמו ניסן ותשרי, כי זה הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה. כי נקראו קצוות שיש להם קצה וסוף. אבל השוה אינו הולך אל הקצה. לכך בחודש ניסן ותשרי יש בהם לישראל המועדים והחגים, והם זמני ששון ושמחה (דברים טז, יא-טו), ומורה כי לשמחת ישראל ושלימות מעלתם לא יהיה קצה והפסק: אבל הזמן אשר היו גוברים המתנגדים להם, והיו מחריבים אותם, הוא בתמוז ואב, שהם בקצה החמימות, והם בקצה כאשר גבר החמימות. ומורה כי לחורבן ישראל ותגבורת האומות יהיה קצה וסוף, כי כל דבר שהוא קצה יש לו סוף, כמו שמשמע לשון 'קצה'. ואין לך נטיות קצה יותר כמו כאשר הוא בתמוז ובאב, שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל, שהוא הזמן אשר בו השווי. ושבעה עשר בתמוז הוא התחלת הקצה, וט' באב הוא תכלית הקצה, ולפיכך אלו שני זמנים מיוחדים אל כחות המתנגדים אל ישראל. ומפני כי הזמן הזה מיוחד שהוא מתנגד אל הקדושה, ולפיכך בי"ז בתמוז ובט' באב אירע בו עשרה דברים. כי מספר עשרה מיוחד לדבר שהוא קדושה, כי כן אמרו (ברכות כא ע"ב) אין קדושה בפחות מעשרה. ועוד, מספר עשרה מורה שהזמן מתנגד לישראל לגמרי, עד שאין על זה, ולכן עשרה דברים אירעו, כי המספר מגיע עד מספר עשרה, ואחר עשרה חוזר למנות אחד עשר שנים עשר, והרי אין על מספר עשרה. ומפני כי הזמן הזה מתנגד לישראל עד שאין על זה, לכך היה חמשה בי"ז בתמוז, וחמשה בט' באב, והם עשרה: ומפני שי"ז בתמוז הוא התחלת הקצה, ולפיכך כל ה' דברים שבו נעשו אינם גמר פורעניות. כי מה ששברו לוחות אינו תכלית פורעניות, שהרי אפשר באחרים. כי זה הזמן הוא התחלת הקצה, ואינו גמר, רק בט' באב תכלית הקצה. וכן מה שבטל התמיד אינו תכלית הפורעניות, עד שחרב הבית. וכן מה ששרף אפוסטמוס התורה אינו תכלית פורעניות, שהרי אפשר באחרת. וכן מה שנבקעה העיר אין זה גמר פורעניות, רק כשחרב הבית. וכן מה שהעמיד צלם בהיכל אין גמר של פורעניות, רק כשחרב הבית. ולפיכך אלו חמשה דברים אירעו בי"ז בתמוז: אבל בט' באב הוא גמר פורעניות בתכלית, מה שנגזר גזירה לאבותינו שלא יכנסו לארץ, וכן חורבן הבית בראשונה, ובאחרונה, וכן מה שנלכדה ביתר, וכן מה שנחרשה העיר. ולפיכך אלו חמשה דברים אירעו בט' באב. ואלו חמשה דברים שהיו בי"ז בתמוז, שנהפך להם יד הימין לשמאל, כמו שאמרנו לפני זה, לכך לא היו החמשה הראשונים כמו החמשה האחרונים. כי חמשה הראשונים נגד יד הימין, שהוא התחלה. ולכך היו אלו חמשה שאירעו בי"ז בתמוז התחלת פורעניות. אבל חמשה שאירעו בט' באב גמר פורעניות, מפני שהם כנגד יד שמאל, שהיא השניה, והיא גמר: ואמר לענין שהעמיד צלם בהיכל - תרי הוו. פירוש, כאשר ידעו כי השם יתברך הוא אחד (דברים ו, ד), וביתו - ששם משכן כבודו - הוא אחד, והאחד הוא יכול על הכל, אף על ההפכים, כי דבר שהוא אחד כולל הכל. אבל הצלמים הם כוחות מחולקות, כי זה היה עובד לאש, וזה למים, כל אחד מחולק משני, ואי אפשר שיכלול הכל רק השם יתברך, שהוא אחד, כולל הכל. ואיך יכנסו למקום שהוא הכל כח אחד בלבד. ולכך הכניסו שם שני צלמים, דבר והפכו. משל זה, האחד מזל מים, והשני מזל האש, או מה שהיו הצלמים, על כל פנים היו כאן רבוי כוחות. והיו סבורים להשלים הבית ברבוי הכוחות, שעתה יהיה אלו שני צלמים משלימים הכל, עד שיהיה כאן הכל: ונפל האחד על חבירו. מפני כי בית המקדש הוא אחד לאל אחד, ולא יכול להתקיים שם השניות, והאחד דוחה הב', כי קצר מצע האחדות מלהשתרע שם השניות. ולפיכך קאמר שהאחד נפל על השני ותבר ידיה, מפני שאי אפשר אל הרבוי שיהיה במקום שהוא אחד, והאחד מבטל כח השני, כמו שמבטל כח המים את כח האש כאשר יבוא המים על האש. ולכך תבר ידו, שהיד הוא כחו. ולכך נמצא כתוב על היד 'אנת בעי לאחרובי ביתי וידך אשלימית ליה', כלומר שבכוחך אתה רוצה להחריב את ביתי, והרי כוחך נמסר אלי, שנשבר גאון עוזך. וזה שאמר כי נפל האחד על השני, כי האחד עצמו מבטל השני, כאשר אי אפשר שיהיו שם כוחות שנים. והבן הדברים האלו מאוד: וקאמר בט' באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, [ו]כשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודוקא היציאה היא נצחית, מטעם אשר בארנו בחבור גבורות ה' (פנ"ב) באריכות, שהיתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית. ולא כן ביאתם אל הארץ, ודבר זה יש לו בטול והפסק: ועוד, כי כל הדברים הטבעים משתוקקים אל מקומם הטבעי. ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי, והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לבוא אל הארץ. לכן מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל, ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכיה של חנם, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ודבר זה נקבע להם בכיה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ. כי הבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה (סוטה מז. ), וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאד. ודוקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים, כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי: ואמר שנכנסו בו גוים בשבעה לחדש וכו'. פירוש, היום המוכן לשריפת בית אלקינו הוא יום עשירי, כדמסיק שרוב ההיכל נשרף בעשירי לחודש, והטעם יתבאר. ובז' לחודש נכנסו גוים בו, ובט' לעת ערב, כאשר פנה היום, הציתו בו האור. כי זמן זה מוכן לבטול הקדושה, והמוכן לביטול הקדושה הוא עת ערב, שהערב גם כן הסתלקות האור, ואז היה חרב אור העולם גם כן, שהוא בית המקדש (ב"ב ד. ). והיינו דכתיב (ירמיה ו, ד) "אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". ופירוש הדבר, "אוי נא לנו כי פנה" מציאות העולם, שנקרא "יום", וזה היה כשחרב הבית, "כי ינטו צללי ערב", דהיינו שחשך העולם כשחרב הבית. ובשביל כך גם כן לעת ערב דוקא הציתו בו האש. ואף על גב שהלילה יותר חשיכה, מכל מקום הלילה אינה מתיחסת להפסד, שכבר נפסד האור. ואדרבה, הלילה הוא סמוך אל התחלת היום, שהוא אחר הלילה. אבל לעת ערב הוא הפסד האור בעצמו, והוא מוכן להפסד. ולא היה התחלת החורבן לעת ערב של עשירי, כי דבר זה אינו, כי יום העשירי מוכן לחורבן, כמו שהתבאר, ואם הציתו לעת ערב של עשירי, היה נשרף בי"א, וזה אינו, כי יום העשירי מוכן אל ההפסד: ועוד יש להבין, כי ג' זמנים היו בחורבן; יום ז' שנכנסו ושלטו בו גוים, ויום ט' שעשו המעשה והציתו בו האש, והוא התחלת הדבר, ושריפת ההיכל בעצמו היה בעשירי. וחילוק יש בין ההתחלה של שריפה, כי ביום הט' התחיל בו השריפה, ועדיין לא היה כאן חורבן, ואם כן החורבן היה בעשירי. וראוי שיהיה התחלת החורבן ביום ט' לעת ערב, כי הט' גורם לעשירי שיבוא, כי אחר הט' מונה עשירי. ולא כן הד' או חמשה, שאינו גורם המספר את המספר שאחריו. כי כל מספר מחולק לעצמו, חוץ מן ט', כי נמשך אחריו העשירי, שהוא סוף חשבון, והעשירי כמו השלמה שמשלים החשבון שלפניו. לכך השלמת החורבן היה ביום עשירי. אבל התחלת החורבן היה בט' בו, והשלמת החורבן היה בעשירי, כפי מה שהוא הזמן, כי העשירי נגרר אחר הט'. ודבר זה ידוע, והוא מבואר בחבור גבורות ה', כי היה נמשך ונגרר אחר הט', והוא השלמה לו, שהוא משלים לעשרה, שהוא סוף חשבון. ולפיכך אמרו חז"ל (ברכות מז ע"ב) קטן משלים לעשרה, מפני שאין בעשירי רק השלמה, לכך אף קטן משלים לעשרה. ולפיכך בט' לעת ערב הציתו בו האור, והתחיל החורבן, והושלם ונגמר בעשירי: ומעתה יש לך להבין ענין ג' זמנים אלו; כי גזר השם יתברך שיהיה חורבן הבית ביום עשירי כמו שהתבאר. וכאשר עבר ז' ימים מן אלו עשרה, עבר רובא דמנכר. שמספר ז' הוא רוב המספר המנכר מן עשרה, כדאמרינן בברכות (מח. ) לענין שבעה שאכלו מין דגן, ושלשה מין ירק, שמצרפין לעשרה. ולפיכך כאשר עבר רוב המנכר של עשרה, כי יום העשירי בעצמו מוכן לחורבן, וכאשר עבר רוב הניכר, דהיינו בז', בו אז נכנסו גוים להיכל ושלטו עליו. וביום ט' לערב הציתו בו האש, ובו היה התחלת הפורעניות. והתחלת הפורעניות הוא עיקר, מפני שהתחלה הוא יציאה אל הפועל, שביום ט' היה התחלת היציאה לפועל. ולא כן במדת הטובה, שאין הולכין אחר התחלה רק במדת הפורעניות, שהרי פורים עושים ביום שנחו (אסתר ט, כב), ולא כשהתחילו לנצח אויביהם, לפי שבהשלמה היה טובה שלימה, שעיקר הדבר כאשר נשלם. אבל דבר שהוא פורעניות הולכין אחר התחלה. והיינו דקאמר (תענית כט. ) 'אתחלתא דפורעניות עדיפא', וקל להבין: ומפני כך מוכן מוצאי שבת לחורבן, שכל הימים נמנים לשבת, שנמשכים ודורכין אל המנוחה ואל ההשלמה - הוא השבת - הולכים הימים. חוץ מיום א', שנקרא יציאה מן השבת, שהוא השלמה, לכך הוא מוכן לחורבן. וכן מוצאי שביעית עצמו, שהשביעית נקרא גם כן "שבת". והיינו דקאמר (שם) שמגלגלין חובה ליום חייב, וזכות ליום זכאי, כי מוצאי שבת היה היציאה מן המנוחה: ומה שהוקבע יום השריפה דוקא בעשירי, כי כל מקום תמצא כי העשירי הוא קדוש גם כן, כמו במעשר דכתיב (ויקרא כז, לב) "העשירי יהיה קדש". וכמו ביום הכיפורים שנקרא "קדוש", וכמו שהתבאר למעלה גם כן, הרי העשירי הוא קדוש לה'. ומפני שהעשירי קדוש לה', לכך העשירי מיוחד שתתבטל בו הקדושה, שהיא שייכת אל העשירי: ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רבי שמעון בן אלעזר, ד' דברים היה רבי עקיבא דורש, ואין אני דורש כמותו, וזה אחד מהם; "צום הרביעי" (זכריה ח, יט) זה ט' בתמוז, שבו הובקעה העיר, שנאמר (ירמיה נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר". ותניא, בראשונה - בט' לחודש, ובשניה - בי"ז לחדש. אמאי קרי ליה "רביעי", רביעי לחדשים. "צום החמישי" (זכריה שם) זה ט' באב, שבו נשרף בית אלקינו. אמאי קרי ליה "חמישי", חמישי לחדשים. "צום השביעי" (שם) זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם כו'. ואמאי קרי ליה "שביעי", שביעי לחדשים. "צום העשירי" (שם) זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד, א) "ויהי דבר ה' אלי וגו'", ואמאי קרי ליה "עשירי", עשירי לחדשים. והלא היה ראוי לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן, כדי להסדיר החדשים כתקנן. ואני איני אומר כן, אלא "צום עשירי" זה ה' בטבת, שבו באתה שמועה לגולה שהובקעה העיר, שנאמר (יחזקאל לג, כא) "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש וגו'". ונראים דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. והוא אומר על אחרון ראשון, ועל ראשון אחרון. ועוד, שאני מונה לסדר פורעניות ולסדר החדשים, והוא מונה לסדר חדשים בלבד: ולדעת רבי עקיבא, דקיימא לן כוותיה (עירובין מו ע"ב), אלו ד' צומות; הצום האחד הוא שבאה העיר במצור, ולא היו יכולין לצאת מן העיר, וזהו ענין הראשון. הצום השני, שהובקעה העיר, ונתנה בידי הלוחמים עליה. השלישי, שהחריבו את העיר והמקדש אחר שנתנה בידיהם. הרביעי, הריגת אנשים הגדולים והצדיקים. ולפיכך כאשר אמרנו כי הזמן היוצא מן השווי הוא מתנגד לישראל, לכך בי' בטבת בו סמך מלך בבל, כי החודש הזה הוא יוצא מן השווי בקרירות, כמו החודש תמוז יוצא מן השווי בחמימות. והרי יש שני זמנים היוצאים מן השווי שבו היה גובר האויב, והם מתנגדים אל זמן השווי, שבהם מעלת ישראל ושלימותם. לכך סמך מלך בבל על ירושלים להלחם עליה בעשירי של חודש העשירי, שהוא יוצא מן השווי, כמו חודש הרביעי. אך לא היה שולט לגמרי עד חודש הרביעי והחמישי, כי הוא מיוחד להיות שולט המתנגד לגמרי, בעבור שאז החמה בגבורתה ותוקפה. ולא כן י' בטבת, אף על גב שהוא גם כן קצה, אין שם תגבורת אל החמה. ולפיכך בקצה הזה שלט האויב וגבר ביותר, הוא שריפת בית אלקינו. ולמאן דאמר ש"צום העשירי" הוא יום שבאה שמועה לגולה, סבירא ליה כי יום שנודע להם הפורעניות הוא עיקר, כי בו נודע ונגלה. ולפיכך יום שבאה שמועה לגולה הוא התחלת האבילות, והוא דבר בפני עצמו. וראוי שיהיה זה צום העשירי לפי סדר הפורעניות, כמו שיתבאר בסמוך (סוף הפרק): אמנם צום השביעי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. יש לתמוה מאוד, כי כל הפורעניות הראשונים היו בזמנים היוצאים מן השווי לטעם אשר התבאר, אבל סלוק הצדיקים היה בחדש תשרי. ודבר זה יש לך לדעת, כי הוא דבר גדול מאוד, כי הפרש יש בין סלוק המקדש ובין סלוק הצדיקים, כי סלוק המקדש הוא בטול המקדש לזמן, עד שיבנה במהרה בימינו. אבל הצדיק מתעלה מן העולם הזה להיות עם השם יתברך. ולפיכך היה בזמן שהעולם הזה שב אל ה', ובזמן הזה הם עשרת ימי תשובה, אז העולם שב מפחיתות הגוף אל השם יתברך. ובזמן הזה ראוי אל הצדיק שיהיה מסתלק מן הגוף אשר יש לו בעולם הזה, ושב אל ה'. ודוקא הצדיק הזה, ולא שאר הצדיקים, כי כבר אמרנו לך כי מיתת צדיק [זה] נמשך אל שריפת בית אלקינו. כי רצה השם יתברך לבטל את כל דבר שהוא קדוש, וכשנשרף בית קדשנו אז נהרגו ונאבדו כל קדושי עליון, הם אנשי העיר הקדושה, בג' בתשרי. כי כך גזר השם יתברך סילוק הקדושה מן העולם הזה באותו זמן. ומפני כך היה כל סילוק קדושה בזמן הראוי לו; כי סילוק קדושת המקדש מן העולם היה בזמן המוכן לזה, וכן היה נטילת הנשמה הקדושה של הצדיק גדליה בן אחיקם מן עולם הזה בזמן הראוי לזה. והפרש יש בין שריפת בית אלקינו וסילוק הצדיק מן העולם הזה; כי שריפת בית אלקינו הוא ביטול אליו, שלא היה נמצא, לכך היה זה בזמן שהוא מיוחד אל המתנגד אליו, והוא הזמן היוצא מן השווי, כמו שהתבאר למעלה (ד"ה אבל הזמן). אבל הצדיק לא הגיע לו ביטול, רק כי נלקחה הנשמה ממנו ושבה אל השם יתברך: ודבר זה ראוי שיהיה בעשרת ימי תשובה, שהכל שב אל השם יתברך, כי הנשמה חוזרת אל השם יתברך דוקא בעשרת ימי תשובה, כמו שאמרנו, והיא מתקדשת מפחיתות הגוף החומרי. כי עשרת ימי תשובה הם מוכנים שיתקדש האדם מן פחיתות הגוף ולהיות קדוש, ודבר זה אמת אין ספק בו. ולכך דוקא הצדיק הזה, שהיה סלוקו מן עולם הזה כדי לסלק הקדושה מן עולם החמרי הזה, היה בזמן הזה. ואין זמן מיוחד לסלק הקדושה מן הגוף רק עשרת ימי תשובה, שבאותו זמן הכל שבים מפחיתות הגוף החומרי, כמו שהתבאר, והבן הדברים הגדולים האלו: ודוקא היה ביום ג' לתשרי, הלא הוא הדבר אשר בארנו כמה פעמים, כי השלישי מיוחד לקדושה, בפרט לצדיק וישר, כי השלשה יש בהם השוה הוא האמצע. ולא כן השנים, שאין בהם השוה. אבל כאשר הם ג' יש בהם השוה, הוא האמצעי, וזהו מדריגת הצדיק והישר. ולכך נתקדש ביום השלישי מן הגוף החומרי, ודי בזה: ואמר (ר"ה יח ע"ב) שנמנה עם שריפת בית אלקינו, לומר שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו. ודבר זה ידוע, מפני כי מעלת בית אלקינו שהוא קדוש, והצדיק נשמתו קדושה. הרי כי האדם הצדיק, שהוא קדוש נבדל מן הגוף, ובית המקדש שהוא קדוש במעלתו, ענין אחד. ושקולה סילוק [ו]מיתת הצדיקים כשריפת בית אלקינו, כי שניהם הם קדושים נבדלים מן הגוף, וזה מבואר למבין. ובארנו זה למעלה, עיין שם: הרי בין לדעת רבי עקיבא ובין לדעת רבי שמעון בן אלעזר, כל אחד היה בזמן המיוחד לו. כי מה שהיה יום שבאה השמועה בחודש העשירי, כי חודש הזה הוא המוכן להיות מתנגד לדבר שהוא קדוש, בעבור שהוא יוצא מן השווי גם כן. והוא כסדר; אחר שחרב הבית בחודש החמישי, באה השמועה בחודש העשירי למרחוק, כמו שרחוק הוא חודש העשירי מן חודש הרביעי ומן חודש החמישי. והתבאר לך שלא היה החורבן במקרה, ודברים אלו ראוי שתתבונן בהם: ==פרק ט== בפרק חלק (סנהדרין קד. ) אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו ב"איכה" (איכה א, א), מפני שעברו על ל"ו כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו באל"ף בית"א, מפני שעברו על התורה שנתנה באל"ף בי"ת. אמר רבי, אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי "וישכן בטח בדד עין יעקב" (ר' דברים לג, כח), עכשיו יהיה בדד מושבו, עד כאן. דקדקו על המלה הזאת, מפני כי כלם פותחים הם בלשון "איכה", ודבר זה אין לומר שהיה במקרה. ולכך דרש רבי יוחנן מפני שעברו על ל"ו כריתות, ורוצה לומר כי כאשר ישראל היו דביקים בו יתברך, אי אפשר שיהיו גולים מן הארץ עד שתשב העיר בדד, אבל בשביל שנכרתו ישראל מן העיקר, הוא השם יתברך, ולכך הלכו ישראל בגולה. כי קודם זה היו נטועים כעץ שהוא שתול על פלגי מים (תהלים א, ג), וכאשר עברו ל"ו כריתות נכרתו מן השם יתברך. והדבר שהוא גורם הכריתה מן השם יתברך הם הכריתות שבתורה, כדכתיב (במדבר טו, לא) "הכרת" בעולם הזה, "תכרת" לעולם הבא (שבועות יג. ). ומפני זה נכרתו מן העיקר, עד שהלכו בגולה: ולכן דרש שם גם כן (סנהדרין קד. ) אמר רבא אמר רבי יוחנן מפני מה הקדים פ"ה לעי"ן, מפני המרגלים שהקדימו פ"ה לעי"ן. ורוצה לומר כי המרגלים שהוציאו דבה על הארץ בשקר (במדבר יג, לב), וכדכתיב (תהלים יב, ד) "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", ולכך החטא הזה, שהוציאו דבה על הארץ, גרמה להיות נכרתין מן הארץ ללכת לגולה. ובערכין (טו ע"ב) רבי אבא בר חנינא אמר, סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". הרי כי החטא הזה מיוחד לכריתה ביותר. והטעם בארנו במקום אחר (נתיב הלשון פ"ח), כי זהו ענין הלשון שהוא עושה פירוד והבדל בין איש לחברו, ולכך אמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה", הוא היה עושה פירוד והבדל בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, ולפיכך בדד ישב גם כן, שיהיה נכרת ונבדל משרשו כאשר הוא עושה הבדלה: ודע כי העין היא התחלה, כי מתחלה הוא רואה ואחר כך עושה. וכמו שהעין הוא התחלה, כן הפה גומר, שהוא מוציא הדיבור לפעל. וכאשר מקדים העין לפה, נמשך אחר התחלה, שהוא העין. והעין, שהוא הראיה, הוא דבק אל השכל, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז כח ע"ב) שוריינא דעינא בליבא תליא, עד שבזה הוא דבק בשכלי לגמרי, והשכלי יש לו דביקות בו יתברך. ומפני כך לא היו גולים מן הארץ כאשר היו דביקים בו יתברך. אבל הם הקדימו הפה לעין, ולא היה הגמר נמשך אל ההתחלה שהוא העין, ולא היה לגמר הזה - שהוא הפה - דביקות בהתחלה השכלית, ובזה היו מסולקים מן השם יתברך, ודבר זה היה גורם הגלות, שהוא ההרחקה ממנו: ועוד, כי הדיבור הוא לנפש המדברת, וכאשר נוטה בנפש המדברת אל הרע - לדבר לשון הרע - בזה נכרת נפש המדברת מן העיקר. ומה שהקדים הפה לעין, כי העין שהוא רואה הנמצא לפניו, לכך העין דבק אל המציאות. והדבר שהוא רע כאילו אינו נמצא כלל, ויש לסור עינו מן הרע. ולכך הפה אחר העין, שלא ידבר האדם רק מה שהוא שייך לעין, הוא המציאות, כמו התורה והמצוה. אבל אלו הקדימו הפה לעין, שהיו מדברים מה שאין לו מציאות כלל, ולכך נכרתו מן המציאות. ודברים אלו ברורים מאוד, והם עוד עמוקים. ואף על גב כי באיכה הראשון האלפא ביתא כסדר, היינו שלא יאמר האדם כי כך יש להיות הפה קודם לעין, ולפיכך אחר שסדר האלפא ביתא באיכה הראשון כסדר, העי"ן קודם הפ"ה, סדר אחר זה הפ"ה קודם העין, לרמוז על חטא שלהם: אמנם במלת "איכה" רמז גם כן שנכרתו על ידי ל"ו כריתות, מכל מקום אם לא היה חטא מרגלים היו חייבים כריתה בעצמם, לא מן הארץ. ואם לא היה ל"ו כריתות, לא היו נכרתים מן השם יתברך. ואף כי אבותם חטאו, הרי הם אינם. אך עתה גרמו שניהם ביחד שהיו נכרתים מן השם יתברך, ונכרתו מן הארץ. ונראה כי ל"ו כריתות כנגד מה שאמר בסוכה (מה ע"ב) שיש ל"ו צדיקים שמסתכלים באספקלריא המאירה, שנאמר (ישעיה ל, יח) "אשרי כל חוכי לו". ואלו ל"ו הם הפך זה, כי הצדיקים עם השם יתברך לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השם יתברך לגמרי, ודבר והפכו הם שוים: ובמדרש (איכ"ר א, א), שאלו את בן עזאי, אמרו לו רבינו דרוש דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שנתנה לעשרים דורות, ובעשרת הדברות, ובחמשה חומשי תורה, מנין, "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), עד כאן. בעל המדרש הזה באר הדבר יותר, וזה כי ישראל היה להם ברית עם השם יתברך, וכאשר היה להם הברית עם השם יתברך, והוא הקשור והחבור, לא גלו, כי היה להם ברית וקשור עם השם יתברך. וכאשר בטלו הברית על ידי שכפרו במי שהיה להם ברית עמו, והוא יחידו של עולם. וגם כפרו שאין כאן מקבל ברית, כי המילה מורה שישראל מקבלים ברית מן השם יתברך, כי המילה היא ברית דבק בגוף האדם, והוא החבור, ולכך יש ברית בבשרם לומר כי ישראל מקבלים ברית מן השם יתברך. והתורה ועשרת הדברות שנתן השם יתברך לישראל הם הברית והחבור כאשר עושים ישראל התורה והעשרת הדברות, כי הם מונחים ב"ארון הברית" (יהושע ג, ו). כי התורה והמצות שנתן השם יתברך לישראל, הוא הברית עצמו והחבור, כאשר עושים ישראל מצותיו. כי כל ברית וקשור הוא על ידי שלשה; האחד הוא שמאתו הברית, והוא השם ית' אשר כרת עמהם הברית. והמקבל הברית, הוא האדם. והדבר שהוא הברית, הוא השלישי: ולכך התורה עצמה היא הברית, כי התורה הוא חבור לישראל, ועשרת הדברות, כי הדבר אשר הוא בין שני דברים יש לו חבור אל שניהם, ובזה מקשר אותם. ולכך התורה כולה, עם עשרת הדברות, הם החבור בין השם יתברך ובין ישראל. רק כי עשרת הדברות, שהם ראשונים אל התורה, יש להם חבור אל השם יתברך ביותר, ושאר התורה יש לה יותר חבור אל ישראל. ולכך "בני ישראל" כמספר "תורה" חוץ מיו"ד, שהם עשרת הדברות. ועשרת הדברות אינם קרובים כל כך אל ישראל, רק על ידם יש להם חבור אל השם יתברך. והם היו כופרים ביחידו של עולם, שמאתו הברית, והמילה שהיא במקבל הברית, ועשרת הדברות והתורה הם עצם הברית: ובפרק קמא דשבועות (יג. ) רבי אמר, על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול תורה, ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בשר, עד כאן. הרי לך אלו שלשה כסדר. ורוצה לומר, כי יום הכפורים ראוי שיהיה מכפר כאשר יש לאדם חבור וברית עם הקדוש ברוך הוא, כמו שבארנו דבר זה במקומו. וכאשר פורק עול תורה, שהוא כופר בעיקר שעמו הוא הברית, אם כן אין כאן ברית כלל. וכן כאשר מגלה פנים בתורה, שהתורה עצם החבור והברית בין השם יתברך ובין האדם, ואם אין תורה - בטל עצם הברית. ומפר ברית מבשר, שאין כאן מקבל ברית, כמו שהתבאר. וכן נזכרו אלו שלשה (סנהדרין צט. ) "את דבר ה' בזה וגו'" (במדבר טו, לא), זה האומר אין תורה מן השמים. ואמר אחר כך "את דבר ה' בזה" זה אפיקורס. דבר אחר, "דבר ה' בזה ואת מצותיו הפר" זה המפר ברית בשר, "הכרת" (שם) בעולם הזה. הרי זכרו בפירוש כאשר הוא כופר במי שעמו הברית, וזהו אפיקורוס. והכופר בברית עצמו, היא התורה, ואומר אין תורה מן השמים. והמפר ברית בשר, הוא כופר בקבלת הברית, כמו שאמרנו. ולפיכך מלת "איכה" מרמז על הדברים שהם עצם הברית, ובשביל שהיו מבטלים הברית - גלו: ורבי לוי דרש שלא גלו רק בשביל שעברו ל"ו כריתות ובטל עשרת הדברות, כי ל"ו כריתות כאשר עברו אותם נכרת נפשם מן השם יתברך, וכאשר בטלו עשרת הדברות בטלה הדביקות, הוא התורה, ודי בזה: וסדר ירמיה ג' איכה מתחילין ב"איכה", ואילו "אני הגבר" (איכה ג, א) אינו מתחיל ב"איכה". כי נראה ג' "איכה" יסד על חורבן בית ראשון, ו"אני הגבר" יסד על בית שני. ומפני כי בית ראשון חרב בשביל ג' דברים; עבודה זרה, גילוי דמעריות ושפיכת דמים (יומא ט ע"ב), אשר נתבארו למעלה (פרק ד), לכך כנגד זה יסד ג' "איכה". ואילו "אני הגבר" הוא מיוסד על חורבן בית שני, ויש בו ג' אלפא ביתא. כי מפני שנחרב בית שני על שנאת חנם (יומא ט ע"ב), והיא שקולה כנגד ג' חטאים עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, כדאיתא במסכת יומא (ט ע"ב), שאמרו שם, מלמד ששקולה שנאת חנם נגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, לכך יש ב"אני הגבר" ג' אלפ"א בית"א, מפני שהוא מיוסד על חורבן בית שני. ולכך לא פתח ב"איכה", כי בית ראשון היו בעלי עבירה, ועברו ל"ו כריתות, וכמו שמבואר ביחזקאל (כב, ב-יג) שזכר עשרים וארבע עבירות בפרשה של "התשפוט" (שם שם ב), וכדפריך בתענית (ה. ) "שתים רעות עשה עמי" (ירמיה ב, יג), 'שנים ועשרים שבוקי'. לכך אלו ג' פותחין ב"איכה", ולא "אני הגבר", שבו ג' אלפא ביתא, שהוא כנגד חורבן בית שני: אבל ב"זכור ה' מה היה לנו" (איכה ה, א), וזה יסד ירמיה על חורבן הארץ שגלו ממנו מפני שעברו על התורה. לכך יש ב"זכור ה' מה היה לנו" גם כן כ"ב פסוקים, רק שאין "זכור ה'" הולך באלפ"א בי"ת כמו "איכה", כי "איכה" יסד על חורבן בית המקדש, והוא מגיע עד ההתחלה שאין למעלה מזה, לכך הולך באלפא ביתא, כי אלפ"א בי"ת הוא ההתחלה אל הכל. אבל "זכור ה' מה היה לנו" יסד על שגלו מן הארץ, ואין הארץ כמו בית המקדש שהוא מגיע עד ההתחלה. לכך אין הולך "זכור ה' מה היה לנו" באלפ"א בי"ת, רק שיש בו כ"ב פסוקים. נמצא כי ספר קינות יסד ירמיה על חורבן בית המקדש ראשון וחורבן בית המקדש שני, ועל אשר גלו מן הארץ. וכנגד זה ג' דמעות, שאמר ירמיה (ר' ירמיה יג, יז) "ודמוע תדמע עיני ותרד עיני דמעה": ובפרק א' דחגיגה (ה ע"ב), מאי "במסתרים תבכה נפשי" (ירמיה יג, יז), אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב, מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה שם. ומה "מפני גוה", אמר רבי יצחק מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. רבי שמואל בר נחמני אמר, מפני גאותה של מלכות שמים שנטלה. ומי איכא בכיה קמיה קודשא בריך הוא, והא אמר רב פפא אין עציבות לפני המקום, שנאמר (דה"י א, טז, כז) "עוז וחדוה במקומו". לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ובבתי בראי ליכא עצבות, והא כתיב (ישעיה כב, יב) "ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק", שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת גם כן בכו, שנאמר (ישעיה לג, ז) "הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון". "ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיה יג, יז), אמר רבי אליעזר ג' דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי, אחת על ביטול תורה: ויש מתמיהים על דבר דבר זה, איך יאמר בזה שהקדוש ברוך הוא בוכה, ואיך שייך בכיה אצל השם יתברך. אבל הדבר הזה, כי השם יתברך נראה ונגלה בעולם כפי מה שהוא המקבל. וכאשר נגלה הקדוש ברוך הוא על הים - נגלה כגבור עושה מלחמה, וכאשר נגלה על הר סיני - נגלה כזקן מלמד תורה (רש"י שמות כ, ב), וכך כל דבר ודבר נגלה הקדוש ברוך הוא כפי מה שראוי אל המקבל. וכאשר המקבל - שהם ישראל - יש להם חורבן בית המקדש, נגלה ונראה להם אל המקבל בבכייה: ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". ודבר זה, כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י. ) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש. שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועת הם חסרים. אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה: ומקשה, ובבתי בראי ליכא בכייה, והא כתיב "ויקרא ה' וגו'". ומתרץ, שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שרת בכו. כלומר, אפילו מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ, בכו ביום שחרב הבית. שכל העולם היה מקבל חסרון, כי כאשר היה בית המקדש קיים היה ברכה בעולם, עד שהיה להם השובע בכל דבר. ומשחרב בית המקדש ירדה קללה לעולם (סוטה מח. ), עד שודאי כל הנמצאים היו מקבלים קללה. ודבר זה היה ביום שחרב בית המקדש, שניטל מהם הברכה בכל הדברים, והיה הקללה בכל דבר. ודבר זה בכייה באותו יום דוקא, כי נטלה מהם דבר זה שהיה להם הברכה. מכל מקום עולם כמנהגו נוהג אחר כך (ע"ז נד ע"ב), ואין הדברים השייכים לגוף חסרים כלל. ועוד יש בזה דבר עמוק מאוד: ואמר ג' דמעות וכו'. רוצה לומר, מקדש ראשון היה בו הנבואה, מקדש שני היה כפרת ישראל, ועל ישראל שגלו ממקומם. ולמאן דאמר על בטול תורה, כי כאשר היה חורבן בית המקדש היה בטול תלמוד תורה. למר יותר עדיף תלמוד תורה, לגודל מעלת התורה. ולמר, כיון שאפשר לעסוק בתורה, אף שאי אפשר לעסוק בתורה כמו שהיו עוסקין בתורה קודם שגלו, סוף סוף היו יכולים לעסוק בתורה, ולכך דבר זה שגלו מן הארץ הקדושה הוא יותר גדול, כי הדר בארץ ישראל כו'. וכנגד זה יסד "זכור ה' וגו'" (איכה ה, א) עד הסוף כ"ב פסוקים, כנגד התורה שהולכת בכ"ב אותיות אלפ"א בית"א. ומכל מקום לא נתבטלה התורה לגמרי, ויש למוד התורה, אבל לא נעקר תלמוד תורה מן השורש וההתחלה, לכך אין "זכור וגו'" הולך באלפ"א בית"א, שהוא ההתחלה. ולמאן דאמר כ"ב פסוקים אלו כנגד שהיו ישראל גולים מן הארץ, וגם אין זה עקירה מן השורש: ובמדרש (איכ"ר א, א), "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), אמר רבי לוי, משל למטרונא שהיה לה שלשה שושבינין; אחד ראה אותה בכבודה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד רואה אותה בניוולה כו'. ירמיה ראה אותם בניוולה, ואמר "איכה ישבה". וביאור דבר זה, כי לשון "איכה" משמע דבר חדוש יוצא מן המנהג. לכך משה אמר (דברים א, יב) "איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם", כלומר שאתם "ככוכבי השמים לרוב" (שם שם י), ודבר זה יוצא מן הסדר ומן המנהג, ובשביל זה היו יוצאין גם כן מן הסדר, שהיו טרחנים מרוב טובה. ולפיכך אמר "איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם", וזה בעצמו שהיו יוצאים בטוב שלהם מן הסדר הראוי, והוא בעצמו היה גורם חטאם. ולכך אמר ישעיה "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיה א, כא), ודבר זה שהיו יוצאים בחטאם מסדר הראוי. אבל ירמיה ראה אותם בניוולם, שבא עליהם צרות משונות שלא בא על שום אומה, והדבר הזה בעצמו החטא היה גורם שבא עליהם פורעניות יוצא גם כן מסדר העולם, לכך אמר ירמיה "איכה ישבה וגו'": ועוד נראה לפרש, כי אלו ג' "איכה" יסד ירמיה נגד ג' דברים שבא עליהם; הגלות מן ארצם, ועוד בא עליהם החרב, ועוד בא הרעב, שהוא כליון אף אל הקטנים. כי בעלי מלחמה אין שולחין ידם להמית הקטנים, אבל הרעב הוא שייך יותר לקטנים, כי הגדול יכול לפרנס עצמו, ואיך יתפרנסו הקטנים. ועיקר הגלות הוא לנשים, כי הנשים הן יושבות ביותר במקומן ובבתיהן, כי "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). ולכך התחיל "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), ודבר זה נגד גלות עצמה. ואמר (שם שם לג) "גלתה יהודה מעוני". וכל איכה זה לשון נקיבה. "היתה כאלמנה" (שם שם א), כי דבר זה נגד הגלות שייך יותר לנשים כמו שאמרנו, מפני שהם יושבות במקומם. ואחר כך התחיל כנגד החרב שבא עליהם, ולכך אמר (איכה ב, א-ד) "איכה יעיב באפו וגו' גדע בחרי אף כל קרן ישראל דרך קשתו כאויב ויהרוג כל מחמדי עין וגו'", וזהו נגד האנשים. אבל "איכה יועם" (איכה ד, א) נאמר נגד הקטנים, שבא עליהם הרעב, וכדכתיב (שם שם א-ט) "איכה יועם הזהב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות וגו' גם תנין חלצו שד וגו' טובים היו חללי חרב וגו'": אבל "אני הגבר" (איכה ג, א) הוא כנגד השבי שנתנו ביד אויביהם, ודבר זה בפני עצמו, והוא שייך לאנשים ולנשים ולטף, שהכל הולך בשבי למכור אותם, אף הקטנים, ולעשות בהם צרכיהם. וכל השלשה יש בשבי; הן הגלות, דודאי הוא גולה ממקומו. ואם ירצה השבאי, הוא הורג אותו בחרב. וכמה פעמים שאינו נותן לו לאכול, ומת ברעב. והרי כך אמרו בפרק קמא דבתרא (ב"ב ח. ) כי שבי נגד חרב דבר ורעב. וזכרם הכתוב (ירמיה טו, ב) "אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". וקאמר בגמרא בפרק קמא דבתרא (ב"ב ח ע"ב) דשבי איתנהו כולהו בו, כדאיתא התם. וכנגד המיתה הוא הגלות, כי הגלות סבה למיתה, כדאיתא בברכות (ח. ) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, תמה, דכתיב (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם על האדמה וגומר". כי המקום נותן קיום ליושביו, שלכך נקרא "מקום". ובענין זה הארכנו במקומו לקמן (ר"פ כד). ודבר זה מבואר בכתוב במה שאמר (ויקרא כו, לח) "ואכלה אתכם ארץ אויביכם". ואין דבר שהוא סבה למעוט ישראל כמו הגלות. וכנגד זה אלו ג' "איכה". והרביעי, שהוא "אני הגבר" הוא כנגד השבי. ודע כי השבי שנמצא בו שלשה דברים אלו כמו שאמרו ז"ל (ב"ב ח ע"ב), ולכך "אני הגבר" יש בו ג' אלפ"א בית"א. ומכל מקום לא נמצא בו בהפלגה רק בדבר מה, כי אין השבי בא בכח עליו כל כך. לכך באלו ג' זכר לשון "איכה", המורה על הפלגה ביותר. ולא כן "אני הגבר", שאין בו הדבר בהפלגה כל כך. והפסוקים של "אני הגבר" קצרים הם. לא כמו הפסוקים שבאים ב"איכה". והדברים הם עמוקים עוד: ==פרק י== כאשר האדם שומע הדברים אשר הגיעו לעם ה' אשר לא הגיע לשום אומה בעולם, ורוב הצרות אשר באו עליהם, והשפלות היתרה אשר הם ירודים עד עפר, ויותר מזה. ותהרהר במחשבתך באולי הוא יתברך עזב אותם, והם אליו כאומה אחרת חס ושלום, ויותר פחות מהם, כאשר הם ירודים אל הכל. אל יבא בהרהור לבך ובמחשבתך דבר כמו זה, כי מחייב הדעת והשכל שאינו כך, וגם המוחש לא יקבל זה, גם משה עבדו הנאמן וכל עבדיו הנביאים לא העידו עליהם כך. והנה מחייב זה הדעת והשכל בראיות מופתיות מחויבים מוכרחים, עד שכל אדם בן דעת יראה לפניו דבר זה יותר משמש בצהרים: וזה כי מן הדברים אשר נתבארו לך בפרקים הקודמים (פרק ג) מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד, ובארנו לך במופת ברור כי אי אפשר רק שיש בבריאה דבר שהוא ראשית, שהוא קודם וראשית אל הרבוי אשר הוא אחריו, וכמו שהתבאר למעלה. ואם לא כן, היה קשה איך יבוא הרבוי מן השם יתברך אשר הוא אחד, וכמו שנתבאר למעלה. לכך אי אפשר רק שתהיה אומה אחת יחידה, והיא ראשית הרבוי מן האומות בעולם. ואם לא כן, היה הספק הזה עומד במקומו, מאיזה צד יבוא הרבוי מן הסבה הראשונה, שהסבה הראשונה היא אחת. אבל האומה הזאת היחידה הם ישראל, שהם אומה אחת יחידה נקראת "ראשית", וכדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ואמר הכתוב כי האומה הזאת קודש, שהיא אל השם יתברך מפני שהיא ראשית לכל האומות, והדבר שהוא ראשית הוא אל השם יתברך. והראשית הזה הוא אחד, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך הם קודש לה', והם ראשית תבואתו. ושאר האומות הם תוספת, ומזה הצד הוא הרבוי: אבל מה שכתיב (במדבר כד, ב) "ראשית גוים עמלק", אין זה שהוא ראשית תבואתו של השם יתברך, רק ראשית גוים. ורוצה לומר, כי במה שהגוים הם מחולקים מן ישראל, לדבר הזה עמלק הוא ראשית, כי הוא יותר מחולק ומובדל מן ישראל משאר אומות, כמו שידוע: ומפני כי ישראל הם ראשית המציאות, לכך הם עיקר המציאות. והאומות שאינם ראשית אין להם דבר זה. לכך אינם רק תוספת, והדבר שהוא תוספת אינו עצם ועיקר המציאות, ודבר זה מבואר. ואיך יהיה דבר זה בטל, שיהיו האומות עיקר וישראל יהיו טפלים אצלם, והם משועבדים להם. דבר כמו זה אי אפשר, מאחר שכבר בארנו למעלה (פרק ג) מענין השתלשלות הרבוי, והוכחנו בראיות מופתיות שמחייב המופת שיהיה כאן אומה אחת יחידה, והיא ראשית לבריאה, ובשביל זאת הבריאה נברא הכל, כדכתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופירשו במדרש (ב"ר א, ד) בשביל ראשית ברא שמים וארץ, והם ישראל, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל ראשית תבואתו". כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה, כך ישראל הם ראשית תבואתו, ובשבילם ברא את הכל. כי שאר אומות הם תוספת על זה: ואיך לא יהיה דבר זה, כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר (ש"ב, ז, כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד", שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה (במדבר טו, לא) "תורה אחת תהיה לכם", ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד. אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד (דברים ו, ד). ואם כן, איך נאמר כי מעלת ישראל בטילה מהם ואינם אל השם יתברך, והרי מוכרח שיהיה נמצא אומה יחידה בעולם שהיא אל השם יתברך: ועוד, אם היה דבר זה נמצא בישראל שהיו נחשבים אומה כמו שאר אומות זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם להיותם אל השם יתברך לעם סגולה, אז היה אפשר לומר, כשם שהיו מתחלה - ולא היו אל השם יתברך, כך אפשר לומר שיסולק מהם אחר כך דבר זה, ולא יהיה נקרא עליהם שם ה', ויהיו כמו שאר האומות. אבל כאשר תראה כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים, כדכתיב (ר' דברים כו, ה) "במתי מעט ירדו אבותינו למצרים ויהי שם לגוי גדול עצום ורב", ואז השם יתברך הוציא אותם משם, והיו אל השם יתברך. ואם כן לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם - נקרא שם ה' עליהם. לכך אין לומר שיהיה זה מסולק מהם כלל לומר שיהיו כשאר האומות, מאחר כי מצד בריאה שלהם הם אל השם יתברך, כאשר נראה בהם דבר זה, כי כאשר היו לעם אז מיד היו אל השם יתברך: ובמדרש "או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), כעובר שהוא נתון בתוך מעי בהמה, והרועה נותן ידו ושומטו. כך "הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי". ופירשו בזה הדברים שאמרנו, כי לא נחשבו ישראל כאשר היו במצרים שהיה להם מציאות כלל, שאם נחשבו ישראל שהיה להם מציאות, אם כן היו ישראל זמן מה ולא היה שם ה' נקרא עליהם, כי עדיין לא לקחם השם יתברך לעם, ואם כן אפשר שהיו ישראל בלא זה. אבל לא היו כך, ואם כן אי אפשר שיהיו ישראל ולא יהיה שם ה' נקרא עליהם, כמו שאמרנו. לכך אמר כי היו ישראל כעובר ששומטו הרועה מקרב אמו, כאשר הוציא אותם משם. ולא היה לישראל שום מציאות קודם זה. ומזה תדע כי אי אפשר לישראל שיהיו בלא זה כלל - שלא יהיה שם ה' נקרא עליהם. ואם כן אי אפשר שיהיה בטל דבר זה בשום אופן: ועוד תבין זה מן עצם בריאתם של ישראל, שמצד עצמן יש להם המעלה האלקית, ואין בטול אל דבר זה. ויש ללמוד דבר זה מדברי חכמים אשר הודיעו לנו דברים אלו בחכמתם, באמרם (יבמות סא. ) "ואתנה צאני מרעיתי אדם אתם" (ר' יחזקאל לד, לא), 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. הנה אין צריך ראיה כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים 'אדם'. וכאשר תתבונן תמצא שהם דברים ברורים מאד, עד שאין ספק בו. וזה כאשר תראה בבריאה שנברא האדם אחרון לכל הנבראים, ודבר זה בודאי אינו במקרה, רק הוא נמשך אחר עצם האדם. וזה כי ראוי דבר, שהוא כמו צורה, והצורה על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה. ומפני כך נברא האדם אחרון אל הכל, לפי שהאדם צורה אל התחתונים, והוא השלמת כל התחתונים. ולכך נברא האדם באחרונה, כאשר הושלם הכל. ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה, ויש להם בזה סגולת האדם שנברא באחרונה. שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים. אם כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה: וכאשר ראה דניאל ממשלת ד' מלכיות, המשיל כולם בחיות, ואמר (ר' דניאל ז, יג) "ואחד חזית הוית בחזוי לילא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'", וזה נאמר על מלכות המשיח (סנהדרין צח. ), שהוא מלכות ישראל. וכל זה מפני שאין האומות עיקר המציאות, רק הם שפלים אצל ישראל, לכך נקראו חיות, שאינם נבראים בשביל עצמם, רק בשביל ישראל. ואילו ישראל מדמה אותם לבר אנש, כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה. וכל הדברים האלו ברורים: ומזה התבאר לך נצחיות ישראל, שאי אפשר שיהיה השינוי בהם, מאחר שישראל הם עיקר המציאות. או שתאמר שאין לישראל מדריגה האלקית שבשבילה הם עיקר המציאות, והיה בטל דבר זה מהם, אם כן מתחייב מזה שיהיה שינוי בעולם הזה, עד שיהיה עיקר העולם מקבל שינוי, והיה עולם אחר ממה שהיה קודם. והכתוב מעיד על זה גם כן כי עיקר המציאות - ישראל, ואם יתבטל ישראל היה העולם משתנה לגמרי, עד שאין כאן עוד עולם הראשון. ואיך יתכן דבר זה כי ישתנה העולם לגמרי, ולא יהיה קיום ועמידה אל העולם. וזהו ראיה ומופת שכלי: נוסף על כל זה, הרי על זה העידו הנביאים כולם פה אחד, כי לא עזב השם יתברך את ישראל. וירמיה הנביא זכר את המופת המחויב מן השכל, לכך אמר ירמיה (ירמיה לא, לד-לה) "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו אם ימושו החקים האלה מלפני גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". והנה אמר בפירוש כשם שאלו נמצאים, והם עיקר במציאות, והם השמש והירח והכוכבים, ולא יתכן שיהיה שינוי בדבר שהוא עיקר המציאות, כך אין שינוי לישראל במה שהם עיקר ועצם המציאות בעולם הזה, כמו שאמרנו, כי הם ראשית ועיקר בעולם, ואין ראוי לעלות על הדעת דבר כמו זה, ומרוחק מן השכל בתכלית הרחקה, ודי בזה: ובדבר הזה שאמר "נותן השמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה", רמז כי לא יהיה ביטול לישראל בין כאשר לא יהיו תחת ממשלת האומות, והיה להם אורה, ובין שהם יושבים בגלות ובחשיכה. ולכך אמר "נותן שמש לאור יומם", וזהו כאשר אין ישראל תחת ממשלת האומות. ואמר "חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו'", וזה אמר שאל יאמר כי יגיע לישראל בטול בשביל כובד גלותם, ולכך אמר כי כשם שנתן חוק לירח ולכוכבים שיהיה להם המציאות לאור לילה, כך נתן קיום לישראל בגלותם, ולא יקבלו בטול והפסד כלל בגלותם, אף אם ישבו בחושך הגלות. ואמר "רוגע הים ויהמו" כנגד האומות שנמשלו כים. ובמדרש "הוי המון עמים כהמות ים יהמיון" (ישעיה יז, יב), נמשלו ישראל לחול, שנאמר (ר' הושע ב, א) "והיה בני ישראל כחול אשר על שפת הים", ונמשלו האומות לים, שנאמר "כהמות ים יהמיון", והם מתיעצין על ישראל, והקדוש ברוך הוא מתיש גבורתן. וזה שאמר כאן "רוגע הים ויהמו גליו", שהוא יתברך מבטל עצתן כאשר רוצין לבא על ישראל, וזה מבואר: ויותר מזה שמעיד על זה המוחש, כי כאשר נגלה ונראה לפניך שפלות ישראל וירידתם בין האומות, עד שאי אפשר שיהיה שפלות יותר מזה, ואיך יש להם קיום בין האריות והנמרים, אם לא כי גדול הרועה אשר שומרם, ואם לא כי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעיני כל באי עולם (עפ"י תהלים קיח, כג), אי אפשר לאומה שיהא לה קיום כלל. ובפרק קמא דמגילה (יא. ) אמר שמואל "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כו, מד), "לא מאסתים" בימי יונים, "ולא געלתים" בימי אספסיאנוס קיסר, "לכלותם" בימי המן, "להפר בריתי אתם" בימי מלכות רביעית, "כי אני ה' אלקיהם" לימות גוג ומגוג. במתניתא תנא, "לא מאסתים" בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. "ולא געלתים" בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. "לכלותם" בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי. "להפר בריתי אתם" בימי מלכות רביעית, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, "כי אני ה' אלקיהם" לעתיד לבא, שאין כל אומה ולשון שולטת בהם, עד כאן: הנה דעת שמואל בפירוש הפסוק הזה, שכל זמן שתבא צרה על ישראל, הוא יתברך מציל אותם, ואינו מניח לכלותם, ומעמיד להם מצילים שיהיו נושעים על ידם. ובזה נראה בגלותם יותר שלא מאס בהם. ואילו הציל אותם השם יתברך שנתן בלב המושלים עליהם שלא יעשו להם דבר, בזה לא נראה שלא מאס בהם השם יתברך, אבל כאשר העמיד מהם אנשים שהיו קרובים אל המלכות, והיו נצולים על ידיהם, בזה נראה כי לא מאס בהם השם יתברך, כי בזה נודע כי ההצלה היא בעצמם, וזהו מעלתם העליונה. והברייתא מפרש שמעמיד השם יתברך להם בני אדם בכל מלכות ומלכות מצילים מיוחדים, כי כח של מלכות ומלכות מיוחד בפני עצמו, ולכך מעמיד השם יתברך להם בכל מלכות ומלכות בפני עצמו פרנסים כפי מה שראוי לאותו מלכות, וכפי ענין המלכות: ובירושלמי דתענית (פ"ב ה"ו), ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקב"ה שמו בישראל. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה, אמר אם אני אניח המפתח כמו שהיא, הרי היא אבודה, אלא הרי אני קובע בה שלשלת, שאם תהיה אבודה, תהיה השלשלת מונח עלי. כך אמר הקב"ה, אם אני מניח את בני ישראל, הרי הם אבודים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם, מה טעם, "וישמע הכנעני ויושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (ר' יהושע ז, ט), שהוא משותף בנו, עד כאן. וביאור ענין זה, כי העולם הזה הוא פלטרין של מלך, וישראל הם מפתח של פלטרין, שאם אין ישראל הרי דומה לפלטרין שהוא סגור. וכאשר הפלטרין סגור אין הפלטרין משמש כלום, ולא נקרא 'בית', כי אין לו פתיחה. כך אם אין ישראל, אין הפלטרין - שהוא העולם - משמש כלום, והוא סגור, וכאילו אין שם פלטרין עליו כלל. ולפיכך נקרא ישראל מפתח קטנה, שהם אומה קטנה, והם המפתח של הפלטרין הגדולה. וכבר התבאר כי ישראל נחשבים שהם כמו צורה אל העולם, ולכך מדמה את ישראל למפתח, שהמפתח פותחת הטרקלין עד שהיא פתוחה. וכאשר אין המפתח, הפלטרין היא סגורה, והוא כמו גלמי כלי עץ, אשר הוא סתום ואין לו בית קיבול, ואין לה צורת טרקלין, שהוא פתוח: ואמר שאם יהיה מניח ישראל כמו שהם, יהיו נאבדים בין האומות. כי ישראל הם אומה נבדלת מכל האומות, והיא אומה לעצמה מיוחדת כמו שהתבאר. ואין ספק שהאומה הישראלית כל האומות מתנגדים לה, והיו המתנגדים גוברין עליה ומבטלין אותה כאשר הם בגלות והם תחתיהם. לכך שתף שמו בהם, כלומר, שהם דביקים אל השם יתברך, ובזה אין האומות יכולים להם, כאשר שתף השם בשמם. ודבר זה נקרא 'שלשלת', כי השלשלת משלשל ומחבר המפתח שלא יהיה נאבד ממנו. לכך מה ששתף השם יתברך שמו בהם, הוא השלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, שלא יהיו נאבדים בין האומות, והם דביקים בו, כדכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'". ואינו דומה ל"ישמעאל", שאף כי גם אצלו שם "אל", אינו דומה לשם "ישראל", כי נקרא "ישמעאל" שהשם שמע תפילת הגר (בראשית טז, יא). אבל אצל "ישראל", לשון "אל" מורה שיש בהם ענין אלקי, שהרי בשביל זה נקרא יעקב בשם "ישראל" - "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כט). ואם כן שם "ישראל" רוצה לומר שהיה ביעקב ענין אלקי על שם "שרית עם אלקים ותוכל", ולפיכך נקרא זהו 'שתף שמו בשמם'. ולכך אמר הכתוב (יהושע ז, ט) "והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", כי מאחר ששתף השם בשמם, אם כן אם יכריתו אותם מן הארץ "ומה תעשה לשמך הגדול", שדבר זה מגיע אל שמו: אמנם נראה לי, כי מה שאמרו כאן ששתף שמו בשמם שלא יהיו נאבדים בין האומות, שאין פירושו שלא יהיו נאבדים כאשר הם בגלותם בין האומות, שאף אם אינם בגלות צריכים ישראל לשתוף שמו בשמם, שלא יהיו ישראל בטלים בין האומות, כי האומות מרובים, ויהיו ישראל חס ושלום בטלים בהם, ואז לא יהיה כאן מפתח לפלטרין הגדולה, כמו שהתבאר למעלה. ולכך קבע בישראל שלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, ובזה הם נמצאים ונבדלים בפני עצמם, שהם חלק ה' (דברים לב, ט), ואינם בטלים אצל הרוב. אבל לענין ישראל בגלותם הוא ענין אחר, שהשם יתברך בעצמו עמהם בגלותם: ובפרק בני העיר (מגילה כט. ) תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים". גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) "ושמתי כסאי בעילם". גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) "למענכם שולחתי בבלה". גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה כג, א) "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'". ואף כשהם עתידים ליגאל - שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך וגו'", 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהשכינה שב עמהם מבין הגלות, עד כאן. והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות שלו הוקשה לו מה שאמר 'ואף כשהם עתידים להגאל', פשיטא, אם הוא בגלות עמהם, מכל שכן שהוא בא עמהם כשנגאלו. ולכך הוצרך לפרש, כי מה שאמר 'וכשנגאלו שב עמהם מן הגלות', היינו שבא לומר שהשם יתברך עמהם בגלותינו זה, שהם נפוצים בכל קצוי הארץ. כך הם דברי הרשב"א: ואני אומר שהדברים הם כמשמען, שיותר יש טעם להיות עם ישראל בגלות ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק יציאות השבת (שבת יב ע"ב), הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר (תהלים מא, ד) "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'". ובחבור גור אריה בפרשת ויחי (בראשית מז, לא, אות לד) פרשנו שני טעמים; האחד, שכל דבר שצריך שמירה - השגחתו עליו יותר, והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך. והטעם השני הוא, שהכתוב אומר (ר' ישעיה נז, טו) "את דכא ושפל רוח אשכן", שזהו ממדת השם יתברך ששכינתו עם אשר הוא דכא, וכבר התבאר למעלה ענין זה באריכות. ולכך החולה שהוא דכא, השם יתברך עמו בפרט: ולשני הטעמים ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות, שכאשר הם בגלות אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת, וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת. וכן לטעם השני אשר אמרנו, כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא, וישראל בגלות מדוכאים הם, ראוים שיהיה שכינתו עמהם. אבל כאשר יצאו מן הגלות, אז יעלה על הדעת שאין השם יתברך אתם. ולפיכך אמר (מגילה כט. ) אף כאשר ישובו מן הגלות הוא נמצא אתם. וכאן מה שהשם יתברך עם ישראל בגלות הוא טעם אחר, כמו שאמרנו למעלה, כי אין ישראל נפרדים מן השכינה מאחר שהוא יתברך שמו שתף שמו בשמם. ולכך בכל גלות וגלות ובשובם הוא אתם, כי לדביקות הזה אין פירוד. ולכך קאמר שאף כאשר הם עולים מן הגלות, שאז אין לומר שהוא אתם בשביל שצריך שיהיה לו השגחה עליהם, רק בשביל כי לא הוסר הדבוק ההוא, כי אין הסרה לו, וכמו שיתבאר עוד: ובפרק קמא דברכות (ח. ), תניא רבי נתן אומר, מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר (איוב לו, ה) "הן אל כביר לא ימאס". וכתיב (תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי מקרב לי". אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, כאילו פודה לי ולבני מבין האומות, עד כאן. ורצו גם בזה כי השכינה עם ישראל בגלותם, כמו שאמרנו. ואף על פי שאצלו אין שייך שעבוד חס ושלום, מאחר שהוא יתברך עם ישראל בגלותם, הרי נאמר עליו יתברך גלות מצד הזה, כי שכינתו יתברך עם ישראל. וכאשר יש קיבוץ עם אל השם יתברך כאשר הצבור מתפללים, דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל אשר הם פזורים בין האומות, והוא נחשב פדיון מבין האומות, כאשר הם מתאספים אל השם יתברך לתפילתו, ובזה הם יוצאים מן הפיזור. כי כאשר ישראל הם בין האומות, ואף אם הם אלף ביחד, נקראו פזורים בין האומות. אמנם כאשר הם מתפללים עם הצבור, והם מתאספים ומתקבצים אל ה', זהו יציאה מן רשות האומות, והתעלות מתוכם אל ה', וזה נקרא שפודה ישראל מן האומות: ועוד יש להם התרוממות וההתעלות מן האומות על ידי גמילות חסדים, כי על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם, ועל דבר זה יש ראיות ברורות, דכתיב (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי וגו'". ועוד כתיב (ישעיה לג, טו-טז) "הולך צדקות דובר משרים וגו' הוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו". וכל הדברים האלו, כי גמילות חסד מדת אברהם, שנקרא אברהם 'אברם', שהיה מתעלה על כל אדם בשביל מדה זאת: ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין מדריגת האומות לצאת חוץ לרשות האומות, וזהו על ידי התורה, שהתורה מתעלה על הכל, כמו שאמרו חכמים בברייתא, דשנו (אבות פ"ו מ"ג) כל העוסק [בתורה] מתעלה, שנאמר (במדבר כא, יט) "ומנחליאל במות". וכל אלו ג' דברים התעלות ממדריגה למדריגה עד היציאה מרשות האומות בהתעלות זה. ולכך אמר כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאילו פדאו לי ולבני מבין האומות, כאשר יש כאן התעלות מן האומות. כי על ידי התורה ועל ידי גמילות חסדים יש לאדם התעלות עד למעלה: ורמזו חכמים דבר זה, שאמרו במדרש (ויק"ר ד, א) שני דברים הם ביד ימינו של הקב"ה, התורה וגמילות חסדים. תורה, דכתיב (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו". גמילות חסדים, דכתיב (תהלים מח, יא) "צדק מלאה ימינך". וכל ענין זה לגלות על אלו ב' דברים, כי על ידם האדם מתעלה למעלה. ולכך הם בימינו, כי היד הימנית יש בה התעלות, כמו שבארנו לפני זה, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה", והאדם מתעלה על ידי שני דברים אלו שהם ביד הימין. וכאשר הוא מתפלל עם הצבור, בזה יש לו קבוץ מן רשות האומות, וזהו גם כן פדיון לשכינה, שהיא עם ישראל בגלותם. ופירוש זה נכבד מאד כאשר תבין אותו על עמקו, כי יש כאן התעלות עד שמתעלים ישראל עד עולם העליון, עד שאין עוד התעלות על זה: מכל מקום התבאר לך, כי השם יתברך עם ישראל בגלות, ואין פירוד כלל בגלות, והוא שעמד לאבותינו ולנו, עד כי יבא גואלנו: ==פרק יא== הראיה השכלית אשר אמרנו, שמחייב מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד. על זה העידה התורה הנאמנה שאמרה (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". ויש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל "בנים" לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו "בנים", ונקראו בשם "בני בכורי" (שמות ד, כב). כי שם "בן" יאמר על שנמצא מאמתת עצמו. ומצד שם הזה אין בזה עדיין הצירוף הגמור שהוא מיוחד, כי אפשר שיהיו ב' בנים לאחד, והצירוף אשר הוא לשנים אינו צירוף גמור מיוחד. ואף כי אין אומה עוד נקראת "בן" אל השם יתברך יותר מישראל, מכל מקום שם "בן" אינו כל כך הצירוף אליו, כיון שאפשר שיהיה לאחד שני בנים. ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו "בנים", כי השם יתברך הוא אחד בעצמו (דברים ו, ד), ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד. אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו: ודבר זה כמו שאמרנו, כי אי אפשר שלא תהיה אומה אחת שהיא ראשית, והיא נבראה בראשונה מן השם יתברך. ולכך נקראת אומה זאת "ראשית" (ירמיה ב, ג), ונקראת "בכור" גם כן, כי הבכור הוא ראשית. ובשביל אותו ראשית נברא הכל, כמו שמחייב השכל. גם בשביל שהבכור הוא אחד, כי אי אפשר שיהיה שני בכורים לאחד, כך אי אפשר שיהיה אל השם יתברך שנים שהם ראשית. מאחר שהוא יתברך אחד, לא יושפע ממנו בראשונה - והוא עיקר המציאות - רק אחד, ובשביל זה הראשית יושפע אחר כך תוספות עליו, כמו שפרשנו. ודבר זה מורה על הקשור והחבור שאין לו פירוד כלל, כי אם לא היה האומה הזאת נקראת "בני בכורי" על שם שהוא אחד, והיו לו שני בנים, לא היה לאחד מן השנים החבור גמור. שהרי יש לו חבור אל השני, ואותו חבור שיש לו אל השני אין לו לזה, ואם כן אין זה חבור גמור. אבל כיון שהם נקראים "בני בכורי", והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו. ולחבור הזה אי אפשר שיהיה לו פירוד כלל, וכי יש שנוי לאמתת עצמו. והכל נרמז בשם הנכבד הזה שנקראו "בנים". והדברים האלו גדולים מאוד מאוד: ובפרק קמא דקידושין (לו. ), "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א), רבי יהודה אמר, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים. רבי מאיר אומר, בין כך וכך קרוים בנים, שנאמר (ירמיה ד, כב) "בנים סכלים". ואומר (דברים לב, כ) "בנים לא אמן בהם". ואומר (ישעיה א, ד) "זרע מרעים בנים משחיתים". ואומר (הושע ב, א) "והיה במקום אשר יאמר לא עמי יאמר להם בני אל חי". מאי ואומר, וכי תימא "בנים סכלים" הוא דמקרי "בנים", "בנים לא אמן בהם" לא נקראו "בנים", תלמוד לומר "בנים לא אמן". וכי תימא "בנים לא אמן בהם" הוא דמקרי, בנים פלחי לעבודה זרה לא מקרי "בנים", תלמוד לומר "זרע מרעים בנים משחיתים". וכי תימא בני מעלי לא מקרי, תלמוד לומר "והיה במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני אל חי", עד כאן: ובארו בזה כי לדעת רבי יהודה כיון שבשם "בנים" הצירוף היותר שיש לישראל אל אביהם שבשמים, אם אין עושים מעשה בנים אין ראויים הם לשם הזה, שכבר בטל השם הנכבד הזה. ולדעת רבי מאיר אינו כך, כי שם "בן" נאמר על שהוא יתברך אב ועלה לישראל, ואם ישראל סרו ופרשו מן אביהם - זהו מצד העלול עצמו, אבל מה שהוא יתברך עלה להם - לדבר זה אין הסרה כלל, כי אין ההסרה שלהם רק מצד העלול עצמו, ולא מצד העלה. לכך בכל ענין נקראו "בנים": וקאמר רבי מאיר, לא זה בלבד שנקראו "בנים" כאשר הם סכלים, ופירוש "סכלים" כאשר הם נעדרים החכמה אשר ראוי שיהיה להם, ובשביל העדר קנין החכמה אין ראוי שיתבטל מהם שם "בנים". כי כאשר הם חוטאים בשגגה, שלא יבינו בשביל העדר החכמה, לא יסולק שם "בנים". אבל אינם פושעים שיהיו מזידים יודעים את רבונם ועם כל זה חוטאים. ועל זה אמר כי עוד יותר מזה, שגם כאשר הם פושעים במזיד נקראים אל השם יתברך "בנים", שנאמר "בנים לא אמן". הרי אף שהאב הוא מוכיח ומלמד ומזהיר את בניו, ויודעים הבנים את אביהם, ועם זה אין אמון בהם, מכל מקום שם "בנים" עליהם. ולא זה בלבד, אלא אף אם דביקים לגמרי בעבודה זרה, ויוצאים במעשיהם מן הקב"ה להיות דביקים באלקי נכר, ובדבר זה היה ראוי לומר שיתבטל שם "בנים" אשר הם מצטרפים אל השם יתברך כמו צירוף הבן אל אביו, ועל זה אמר שגם בענין זה נקראו "בנים" אל השם יתברך. וכל זה מפני כי אין שייך בטול לענין זה אשר נקראו ישראל "בנים", כי שם "בנים" מצד אשר השם יתברך הוא עלה להם, כמו האב שהוא עלה אל הבן, והוא מצד עצמו של האב, ודבר זה אין שינוי לו בכל חטא אשר יעשו, תהיה החטא מה שהוא, שכל חטא שהוא הסרה מן השם יתברך - הכל הוא מצד העלול. אבל מצד כי הוא יתברך עלה להם, דבר זה הוא מצד אמיתת עצמו: ומפני כי עדיין יש לומר, כי אף אם ישראל הם בנים של הסבה הראשונה, הם דבר חסר כאשר הם חוטאים, ועל זה אמר כי נקראו 'בני מעלי', כדכתיב (הושע ב, א) "במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני אל חי אתם". ודבר זה, שרוצה לומר שהם בנים באין חסרון. כי החסרון גם כן הוא מצד ישראל, שהם העלול, מצד הזה הוא החטא. אבל השם יתברך, שהוא העילה, ברא ישראל בלא חטא, כי הדבר שהוא מצד העלול יש הסרה, כי יסיר לב האבן מעל לבם, מאחר שאין זה רק מצד העלול, ולכך נקראו ישראל 'בני מעלי'. כי מצד שנבראו מן העלה הם בתכלית הטוב, ואם הלכו אחר יצרם - אין זה מצד עצמם, רק הוא דבר מקרה, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. מכל מקום כיון שהם טובים מצד עצמם, שכך נבראו מן השם יתברך בשלמות, בשביל זה נקראו 'בני מעלי'. ותחלת בריאתם היה בטוב ובשלימות, רק כי אחר כך מצד עצמם נעשו רעים. ואל דבר זה יש סלוק והסרה מן החטא, כי ישובו מדרכם. ודבר שהוא על ענין שתחלתו טוב וסופו טוב, אף על גב שבאמצע אינו טוב נחשב כאלו היה טוב מראשיתו עד הסוף. לכך אמרו ז"ל (ב"ב קכח. ) לענין פקח ונתחרש וחזר ונתפקח דהוי כאילו היה פקח מראש ועד סוף: ואמר הכתוב (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם". ומה ענין השם הזה, שנקראו "בנים", אל המצוה הזאת. וכבר בארנו זה בחבור גור אריה, שהכתוב רוצה לומר כי אתם בנים נמצאים מן אמיתת העלה, ובשביל כך יש להם גם כן מציאות אמיתי, שעל זה יבוא שם "בן", כמו שהתבאר למעלה. ולכן אל תתגודדו למת, שהיה דרך שלהם לעשות השחתה בעצמם בשביל ההשחתה שהגיע למת. ואמר כיון שיש לכם מציאות אמיתי מקוים, שהרי אתם נקראים "בנים", בשביל שאתם נמצאים מן אמיתת השם יתברך, ודבר שיש לו מציאות גמור אמיתי אין ראוי שימצא בו השחתה, שהוא הפך המציאות. בפרט כאשר עשה בשביל מת, וכאילו היה הפסד בישראל. וישראל יש להם המציאות הגמור, לכך לא תתגודדו על מת, ולא תעשו בכם השחתה. כי אם תעשו בכם השחתה, הרי זה היה מורה שאין לישראל מציאות אמיתי. כי אין ראוי שיהיה השחתה לדבר שיש לו מציאות אמיתי. והדברים האלה ברורים מאד: אמנם כל מחלוקת של אלו החכמים אם נקראו החוטאים עצמם "בנים", אבל בודאי על ישראל בכלל שם "בנים", כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטיים בלבד, הם החוטאים, אבל שיסור בשביל הפרט שם "בנים" מן כלל ישראל - דבר זה אי אפשר, כאשר תבין כי השם הזה מפני כי השם יתברך עלה לישראל, כמו שאמרנו למעלה, ומצד העלה אין הסרה לזה כלל, רק מה שהוא מצד העלול עצמו: ובמסכת פסחים בפרק האשה (פז. ) אמר הקב"ה להושע, חטאו ישראל. היה לו לומר, בניך בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל עליהם רחמים. לא די שלא אמר כך, אלא אמר, רבונו של עולם, כל העולם שלך, העבירם באומה אחרת כו'. עד "ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וכו'" (הושע א, ב), עד אחד מד' קנינים שקניתי בעולמי; תורה קנין אחד, דכתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו". שמים וארץ קנין אחד, דכתיב (בראשית יד, יט) "קונה שמים וארץ". ישראל קנין אחד, דכתיב (שמות טו, טז) "עם זו קנית וכו'". בית המקדש קנין אחד, דכתיב (ר' תהלים עח, נד) "הר זה קנתה ימינך", עד כאן: ביאור ענין זה, כי הושע, כאשר חטאו ישראל, אף על גב שידע הושע שאי אפשר שיהיה נפרד הדביקות מן ישראל, מכל מקום לפי שהיה שונא החטא, עד שהיה חפץ בפירוד ובסילוק הדביקות הזו, כל כך היה הושע הנביא שונא החטא, והיה משתוקק הושע אל הפירוד בשביל חטאם. ולכך אמר 'העבירם באומה אחרת', כלומר שראוי להעבירם אותם באומה אחרת - אם הוא אפשר. ולפיכך אמר (הושע א, ב) "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים", והראה לו כי מצד שהם בנים למקום אין להעביר אותם, ואי אפשר להעביר ולהחליף ענין זה. כי אין דבר יותר מצטרף ומתקשר כמו צירוף וקישור האב אל הבן. וכאשר אמר הושע שלא ירצה לגרש את האשה בעבור הבן, אף כי אפשר שאינו בנו בודאי, כי זונה היא, ואם כן איך אפשר לסלק ישראל שהם בנים למקום מצד עצמם. ועוד, כי הם בני אברהם יצחק ויעקב שנבחנו למקום, שאילו לא נבחנו יש לו לומר אף על גב שנראה בהם הטוב, לא היה הטוב בהם באמת, ועל ידי נסיון והבחנה נגלה הדבר מה הוא. כי אפשר כי נראה דבר אחד טוב, ואינו טוב באמת. אבל האבות נבחנו, ומפני שנבחנו הם טוב באמת, ודבר שהוא טוב באמת אין בו שינוי כלל. ובשביל זה גלה השם יתברך להושע שאי אפשר להעביר אותם באומה אחרת, מצד שהם בנים אל השם יתברך: ואמר עוד כי ישראל הם אחד מארבעה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו. ורצה בזה, כי כשם שישראל נקראו "בנים" מצד כי הם נמצאו מאתו יתברך, כמו שהתבאר למעלה (ראש הפרק), כך הם קנינו. רוצה לומר שהם שלו לגמרי, ודבר זה גם כן קשור וצירוף גמור. וזה כי יש דבר שהיה נמצא מאחד, ואינו קנינו להיות ברשותו. ויש דבר שהוא קנין של אדם, והוא ברשותו, אבל אינו נמצא מאתו. כי הבן הוא נמצא מן האב, ואינו קנינו. והעבד הוא קנין של האדון, והוא ברשותו לגמרי, ואינו נמצא מאתו. וכבר בארנו דבר זה למעלה (פ"ב ד"ה ולפיכך) שעל זה אמר הכתוב (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קניך וגו'": ומה שאלו ד' דברים דוקא נקראו 'קנינו', נתבאר במקום אחר, כי שאר דברים, אף על גב שהם שלו, כי גם הים שלו, כדכתיב (תהלים צה, ה) "אשר לו הים", ואין זה קנין, מפני שאין הים מצד עצמו לבד שלו, רק עם דבר אחר, כדכתיב (שם) "ויבשת ידיו יצרו", ולא נקרא דבר זה קנין, כיון שאינו שלו מצד עצמו בלבד. וכן היבשה גם כן אינו שלו מצד שהוא יבשה בלבד, רק היבשה והים ביחד הם שלו, ואין זה קנין וצירוף גמור כאשר אינו צירוף מיוחד, כמו שהתבאר למעלה, כי הצירוף שאינו מיוחד אינו צירוף גמור. וכן הכסף הוא של הקב"ה, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף", אבל אין הכסף מצד שהוא כסף הוא שלו, שהרי נאמר גם כן (שם) "ולי הזהב", וכן כל הדברים. אמנם אלו ד' דברים הם אחד, ואין שיתוף להם עם זולתם, ואם כן הם שלו מצד עצמן בלבד, וזה נקרא 'קנין גמור'. כי התורה היא של הקב"ה, ואין דבר משותף עמה, ולפיכך היא קנין להקב"ה, נקנה לו לגמרי. וכן השמים וארץ, לא תמצא דבר עם שמים וארץ. ואל יקשה לך כי גם שמים וארץ מחולקים, אין זה קושיא, כי שמים וארץ הם כמו דבר אחד, כי הם מתחברים יחד, ודבר זה אין כאן מקומו, והוא מבואר. וכן בית המקדש שהוא יחיד, שאין עוד אחד, לכך הוא קנינו של הקב"ה. וכן ישראל הם עם אחד, הם קנינו של הקב"ה. והרי הדבר מבואר, כי 'קנין' נקרא דבר שהוא שלו קנוי לו לגמרי מצד עצמו, במה שהוא מיוחד אליו. ומפני זה אלו ארבעה דברים הם נקנים לו לגמרי, אחר שמצד עצמם הם אל השם יתברך: וכבר הרחבנו הביאור בכמה מקומות, שכאשר יעמוד האדם על הדברים ההם יקנה בהם הבנה שלימה אמיתית בענין הזה, שהדבר הזה מחוייב ומוכרח להיות החבור הקדוש נצחי. ומכל מקום למעלת ענין הנכבד הזה יש להאריך בזה, כי בדבר זה יוודע מעלת ישראל, ויתבאר לך כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם. וכאשר מצאנו כי הדברים הטבעים אשר הם בעולם כולם יש להם קיום, לא ישתנו. ולא יצויר שיהיה לדבר שהוא יותר במעלה מן הטבע, ובלתי נכנס תחת הטבע, כמו שהוא דביקות ישראל בו יתברך, אשר הדביקות הזה בלתי טבעי. ואם באולי יאמר שמצאנו שהדביקות הזה היה לו תוספת וחסרון לפי המעשים, וכך אפשר שיוסר הדביקות לגמרי. בודאי דבר זה אפשר לומר אצל נח ואדם, שלפי שלא היה הדביקות רק פרטי לנח בלבד, כאשר ישתנו הפרטים - ישתנה הדביקות גם כן. אבל האבות שלא היה הבטחתם פרטי, רק כללי, "לך ולזרעך אתן את הארץ" (ר' בראשית כו, ג), ודבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה, ואין שנוי בכללי, רק השנוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד. לכך דביקות הזה אין לו שנוי אף בגלות, כי לא שייך השתנות על ידי חטא - כי אם שיגיע לפרטים השינוי, אבל לא יגיע שנוי לכללים: ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו: אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו. ואל יקשה לך מה שכתוב (ר' דברים ט ה) "לא בצדקתך אתה בא לרשת וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך", בודאי דבר זה מה שהביא אותו הדור אל הארץ היה תולה בזכות אבות, וגם דבר זה פרטי. אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל - ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו "לך לך מארצך וממולדתך וגו'" (בראשית יב, א), שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לו "לך לך מארצך" בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטל האהבה (אבות פ"ה מט"ז). לפיכך אל בחירה הפרטית יש שנוי, ולא אל הבחירה כללית. וכיון שלא נזכר צדקת אברהם קודם שאמר לו "לך לך מארצך", לא היה זה בשביל צדקת אברהם - עד שתאמר אם בטל דבר בטל האהבה, כי זכות אבות אפשר שיהיה תמה, ואם כן תהיה הבחירה הזאת שבחר באברהם בטל. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, ולכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל: ודברים אלו ביארו חכמים בדבריהם הנאמנים במדרש, "מי זה ערב לבו לגשת אל ה'" (ר' ירמיה ל, כא), אמר רבא בר רב הונא, מעלה זו יש בין ישראל לגוים; דאילו בישראל כתיב (ר' יחזקאל לז, כז) "והייתי לכם לאלקים והמה יהיו לי לעם", ואילו בגוים כתיב (ר' ירמיה ל, כא-כב) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' להיות לי לעם ואני אהיה להם לאלקים", עד כאן. בארו בזה דברינו אשר אמרנו לך, כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות; כי שם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים. שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך אז בחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של השם יתברך, ולפיכך כתיב "והייתי לכם לאלקים" קודם, ואחר כך "והמה יהיו לי לעם", כלומר מה שהשם יתברך בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים אלקותו. לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמם, וזוהי בחירה כללית. אבל באומות כתיב קודם "להיות לי לעם", שכאשר מעשיהם טובים וצדיקים אז השם יתברך מקרב אותם, ואין הקירוב אליהם רק מצד הפרטים, לא בחירה כללית. ולכך אצל נח, שהשם יתברך קרבו, זה היה בשביל מעשיו בלבד, ולכך לא היה הבחירה בזרעו כלל. ואילו יבינו זה בני אדם לא עלה על מחשבתם, מחשבת הבל, לומר כי השם יתברך מאס בישראל חס ושלום: ובשמות רבה (ג, ב) "ראה ראיתי את עני עמי וארד להצילו כי ידעתי את מכאוביו" (ר' שמות ג, ז-ח), יודע אני כמה עתידים להכאיבני, "כמה ימרוהו במדבר וגו'" (תהלים עח, לט), ואף על פי כן איני נמנע מלגאלן. אמר רבי שמואל בר נחמן, הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הבטחת את משה בין עושים רצונך ובין אין עושים רצונך אתה גואלם, שנאמר (ר' שופטים ג, י) "ותהי עליו רוח אלקים וישפוט את ישראל". לכך כתיב "כי ידעתי את מכאוביו", עד כאן. ורוצה לומר, כי בודאי הברית שכרת עם אברהם לא סר, שהרי לא נתן גבול וקץ לברית הזה, רק אמר (בראשית יז, יז) "לברית עולם". ואחר שכן הוא, למה יהיה בטל הברית בשביל דור אחד או שתים שחטאו, ויהיה בטל הברית מזרע אברהם שעדיין לא נולדו. לכן אמר בפרשת אתם נצבים (דברים כט, יג-יד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וגו'". ומעתה איך אפשר שיכרות ברית עם אשר לא נולדו עדיין, ואינם בעולם. אבל הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל, וכן בישראל הוא אומר (דברים כט, ט-י) שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם ישראל. ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית אשר היה חל על האומה הכללית, לא מצד אשר הם אלו בפרט, רק מצד הכלל בלבד: והתבאר לך, כי השם יתברך אשר לקח ישראל אליו, לא היה הסבה בשביל צדקת ישראל ומעשיהם, רק בחירה כללית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ובאו על זה דברי חכמים הנאמנים בכמה מקומות. ולכך לא שייך לומר בסור הסבה - שהוא צדקת ישראל - יסור המסובב, מה שלקח אותם לעם אליו. ואף שהיה גורם מעשיהם לטוב או לרע שיוסיף הדביקות או יגרע, ודבר זה בודאי היה לפי רוב המעשה, כי אז יוסיף או יגרע, אבל מכל מקום עצם הבחירה לא היה בשביל שום מעשה כלל: ואם יאמר האדם, הרי בודאי כל פעולה בעולם - ומכל שכן אל פעולת השם יתברך - צריך סבה ותכלית שיפעל. ואם לא נאמר שהיה הבחירה הזאת בישראל בשביל מעשה, אם כן מה הוא הסבה אשר בחר בישראל. אבל דבר זה נראה מדברי חכמים, כי יש שלש סבות אשר הם היו מחייבות הבחירה הזאת אשר בחר השם יתברך בישראל, והסבות האלו אין להם תמורה כלל, ולא בטול כלל. הסבה הראשונה היא התורה, אשר אי אפשר מבלעדה. כי מאחר שהשם יתברך ברא העולם הזה ברצונו, מוכרח גם כן לנתינת התורה הזאת לישראל. ודבר זה ברור בעדים נאמנים ברורים מדברי חכמים בפרק רבי עקיבא (שבת פח. ), אמר חזקיה, מה דכתיב (ר' תהלים עו, ט) "מן השמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם "יראה" למה "שקטה", ואם "שקטה" למה "יראה", אלא בתחלה יראה, ולבסוף שקטה. ולמה יראה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם; אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתוהו ובהו. וכבר בארנו דבר זה באריכות בחבור התפארת ענין זה שהיתה נתינת התורה לישראל השלמה לבריאת עולם, ואם אין קבלת התורה - הבריאה בטילה, והיא תוהו ובוהו, ואין להאריך כאן, כי הארכנו שם בזה: והדעת והשכל מחייב גם כן זה במופת חותך, כי אי אפשר לך לומר בשום פנים שנתינת התורה בשביל טובת ישראל כדי להביאם אל הטוב בעולם הזה ולחיי העולם הבא, ותאמר בשביל זה אחר שחטאו ישראל הסיר אותם מעל פניו, ונטל מהם התורה אשר נתן לטוב להם, כי דבר זה בארנו בראיות ברורות מאוד בחבור התפארת (פרק ו) כי נתינת התורה הוא לעול על ישראל, וכמאמרם ז"ל (עירובין לא. ) 'מצות לאו להנות נתנו'. ומה שאמר הכתוב (דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלקינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים", לא יסתור יסוד זה, כמו שבארנו לשם באריכות, כי בודאי שכך הוא באמת שהתורה היא לטוב לנו, אבל תחלת נתינתה אל ישראל לא היה זה בשביל טובת ישראל, רק בגזירה כמו מלך שגוזר גזירותיו על עבדיו לעול עליהם: ועתה יש לשאול, אחר שהוא יתברך רב חסד (שמות לד, ו), למה נתן עול תורה עלינו, ואין עול זה לטובת ישראל. אם לא נאמר כי כך גזר השם יתברך, כמו שסידר הבריאה כל אחד ואחד בסדר הראוי לו, שלא ישנה אחד מהם סדרו שנתן לכל אחד, כמו שתקנו (סנהדרין מב. ) 'חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם', ואין ספק שחוק הזה נתן להם בגזירה, שכך גזר השם יתברך, וכך בעצמו נתן תורה לישראל, ונתן להם חוק, הם חקות התורה, כמו שהתברר בחבור התפארת באריכות. ולכך אמרו ז"ל (שבת פח. ) שאם לא היו מקבלים התורה היה הקדוש ברוך הוא מחזיר כל העולם לתוהו ובוהו, וכל מעשי בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב, ואם לא - יחזיר כל העולם לתוהו ובוהו. וזה מפני כי אם אין כאן תורה, בטל חוק וסדר העולם מה שראוי לה להיות נוהג, וסדר שבטל מקצתו בטל כולו, כי לא שייך חצי סדר. ומאחר כי נתינת התורה הכרחי, כמו שהתבאר, ימשך אחר זה שבחר השם יתברך בישראל, מאחר שיש בהם תורתו. ודבר זה אין צריך ביאור כי התורה גורמת החבור עם ישראל, והכל מודים בזה, ונתבאר בחבור התפארת, ויתבאר עוד בסמוך: אמנם אם תאמר אפשר שתהיה התורה לאומה אחרת. דבר זה אל יעלה על דעת האדם, שהנמצאים בכלל יש לכל אחד ואחד סדר מיוחד אשר הוא סדרו מיוחד אליו, ואינו ראוי אותו סדר לאחר. כך סדר התורה והמצות, אי אפשר רק לעם ישראל, עד שהתורה היה סדרם המיוחד להם, ולא אפשר זה לעם אחר. כאשר תראה בחוש, עם שהם מודים בתורה, עד גבולה לא באו לקיים אותה. וכל זה מוכח כי אין התורה חלקם כלל. וכל זה בארו חכמים באמונתם במסכת עבודה זרה (ב ע"ב), ובכמה מקומות, על הכתוב (דברים לג, ב) "ה' מסיני בא וגו'", מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא רצו לקבלה רק ישראל. וכמו שבארנו בחבור גבורות ה', ובחבור התפארת, שאין מוכן לתורה הזאת רק ישראל בלבד. ואין ספק בדבר הזה, כי כל מעשי השם יתברך אשר ברא בעולמל, אי אפשר לומר שיהיה בהם חילוף ותמורה. ומכל שכן כי נתינת התורה שהוא על הכל, איך אפשר לומר שיהיה אפשר בזה חילוף לתת לעם אחר, דבר זה לא יתכן כלל: ומעתה התבאר כי בחירת ישראל הוא הכרחי לפי סדר המציאות בשביל התורה; שאי אפשר לעולם בלא תורה, ואי אפשר שתהיה התורה זולת לישראל. ומכיון שהוא הכרחי, וכי שייך לומר שיהיה הסרה ובטול לדבר שהוא הכרחי, שאם היה זה הכרחי קודם יציאתו לפעל - איך אפשר לומר אחר שיצא לפעל שיהיה בטל. הרי כי הסבה אשר בחר בישראל לא נשתנה כלל: ובפרק רבי עקיבא (שבת פח. ) "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), אמר רב אבדימי בר חמא, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבא לאורייתא. אמר רבא, אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר (אסתר ט, כז) "קיימו וקבלו", קיימו מה שקבלו עליהם כבר, עד כאן. וביאור ענין זה, אף על גב שכבר אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), ואם כן למה הוצרך לכפות עליהם הר כגיגית. אלא הטעם כי קבלת התורה הכרחי, ואילו היו מקבלים עליהם את התורה מרצונם, היו סבורים כי הדבר תולה בדעתם, ואפשר שיהיה פירוד לדבר זה, שאם לא ישמרו התורה יהא בטול לנתינתה. אבל עתה שהיתה קבלת התורה הכרחי, אם כן אי אפשר שיהיה בטול והסרה לדבר זה, כי אם נתינת התורה וקבלתה מחויב, כל שכן שמחויב שלא תהא בטול לתורה: ובמדרש מצאתי, כשבאו ישראל לקבל התורה, כפה עליהם הר כגיגית, שיהיו אנוסים לקבל את התורה, וכתיב אצל אונס (ר' דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה ולא יוכל לשלחה". ופירוש ענין זה, כי לכך אמרה תורה אצל אונס "לא יוכל לשלחה כל ימיו", מפני שהחבור שהוא מצד עצמו, אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, כמו כל איש שנשא אשה, אפשר שישא אותה ואפשר שלא ישא אותה. לכך אפשר שיתן גט גם כן, וישלח אותה מאיתו. אבל כאשר היה החבור הכרחי, כמו זה שאנסה, ודבר שהוא מוכרח להיות אין לו פירוד והסרה. לכך אמרה התורה על המאנס את האשה, ועשה החבור בהכרח, "לא יכול לשלחה כל ימיו". וכן השם יתברך נהג בחבור זה עם ישראל, החבור שעשה [היה] הכרחי, שהרי כפה עליהם הר כגיגית לקבל את התורה, וקבלת התורה היא עצם החבור, כמו שהתבאר, לכך אין הסרה לחבור זה. וכך הוא לפי אמת שהחבור הזה מוכרח, ומכיון שהוא מוכרח אין לו פירוד לדבר זה כלל. והרי הדברים אשר אמרנו רמזו חכמים בדבריהם: והתוספות מפרשים שם (שבת פח. ) כאשר ראו האש הגדולה היו חוזרין ממה שאמרו "נעשה ונשמע". ואין דעתינו נוחה בתירוץ זה, שכל זכות ישראל - שאמרו "נעשה ונשמע", וחס ושלום שהיו חוזרין מדבר זה: וקאמר ד'מכאן מודעא רבא לאורייתא'. פירוש, שראוי היה שתהיה התורה לישראל שלא באונס, שאם באונס ובהכרח, אם כן אין התורה ראויה לישראל מצד עצמם רק על ידי הכרח, ולא היה הזכות כל כך גדול כמו כאשר היה התורה להם מצד עצמם, שאז בזה זכות יותר גדול. אף על גב שאמרו "נעשה ונשמע" קודם, מכל מקום בשעת קבלת התורה בא להם התורה על ידי הכרח, ולא מצד עצמם. ומכל שכן לפי מה שהתבאר למעלה (ד"ה אמנם אם) התורה מתיחסת לישראל, ואם לא כן לא היה ראוי שתהיה לישראל התורה, כמו שנתבאר למעלה (שם): וקאמר (שבת פח. ) דאף על פי כן 'הדור קבלוה בימי אחשורוש'. ופירש רש"י (שם) בשביל אהבת הנס קבלו התורה. וגם בזה לא נחה דעת האדם, שקודם לכן לא היה רוצים בתורה, ודבר זה אין ראוי. אבל הפירוש הוא, שכאשר קבלו עליהם מצוה זאת מעצמם, היא קריאת מגילה, שלא היו מוכרחים למצוה זאת, ובקבלת מצוה זאת קבלו כל התורה. שזאת המצוה היא כמו תוספת למצות, ואם קבלו המצוה הזאת - שהיא כמו תוספת - כל שכן קבלת מצות, שהם אינם כמו תוספת. לפיכך בימי אחשורוש קבלו כל התורה, ולא היה שם אונס והכרח, ופירוש זה נכון. נמצא כי החבור הזה לישראל הכרחי, ואיך יהיה בטול לדבר זה כלל: הסבה השניה אשר בחר השם יתברך בישראל, אשר לא היה תמורה ושנוי לאותה סבה, כי כאשר בארנו למעלה מהשתלשלות הרבוי מן השם יתברך, שצריך שיהיה כאן עלול שהוא ראשון, וכאשר יש כאן עלול ראשון אז יש כאן תוספת עליו, וכמו שבארנו זה למעלה באריכות. והראשון הזה הם ישראל, כמו שבארנו למעלה, דכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ומפני זה בחר השם יתברך באומה הזאת, ולדבר זה אין לו בטול כלל. ועוד, כי מצד שהוא יתברך עלה ופועל, ואין עלה בלא עלול, ואף כי כל הנמצאים הם עלולים מאתו יתברך, הנה הפרש יש כמו שאמרנו, כי ישראל הם עלולים מן אמיתתו יתברך, כי הם עם אחד גם כן, כי ראוי שיהיה העלול עלול מיוחד, כמו שהוא יתברך עלה מיוחד, כמו שנתבאר למעלה. והעלול הזה האומה שבחר בה השם יתברך. ומזה תוכל לדעת ולהבין כי דבר זה שבחר בישראל מחויב מצד העלה. ואם יאמר האומר כי דבר זה היה לו בטול והסרה מצד החטא אשר היה בישראל, דבר זה אינו, כי מאחר שהיה הבחירה מצד השם יתברך, אשר הוא העלה, אין בטול לדבר זה מצד חטא העלול כלל: ודבר זה בארו חכמים באמונתם במסכת ברכות בפרק אין עומדין (לב ע"ב), "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" (ישעיה מט, יד), אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עזבתני שכחתני. "התשכח אשה עולה וכו'" (שם שם יד). בארו בעומק חכמתם כי אין שכחה לדבר זה,, אחר שמתחייב מצד העלה יתברך מציאות של ישראל, והבחירה בהם מצד העלה, לכך אין חטא שהוא בעלול מבטל הבחירה שהוא מצד העלה, כמו שבארנו למעלה. ובארנו מאמר זה בחבור באר הגולה באריכות מאוד, ועיין שם ותמצא מבואר הסוד הזה: ובמדרש ויקרא רבה, אתה מוצא בשעה שבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, באו אנשים מזקיני יהודה לדרוש את ה' (יחזקאל כ, א), אמרו לו, בן אדם, כהן שקנה עבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם אוכל. חזר הכהן ומכרו לישראל לא יצא העבד מרשותו, אף אנו יצאנו מרשותו של הקדוש ברוך הוא. אמר להם (שם שם לב-לג) "העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". כי הוא יתברך עלה הכרחית אל ישראל, ואין עלה בלא עלול, ולפיכך בהכרח ימלוך השם יתברך עליהם אף אם לא ירצו, כי דבר זה הוא מצד העלה, ולא מצד העלול. כי דבר שהוא מצד העלול אפשר שישתנה, כי העלול הוא בעל שנוי, לכך הוא אפשרי מצד עצמו ומחוייב מצד עלתו. ולפיכך אמר מאחר שהדבר הזה הוא מצד העלה, הוא מחויב, ולפיכך "בחימה שפוכה אמלוך עליכם". הנה התבאר לך סבה השניה אשר בחר בישראל, והסבה קיימת ולא סרה, ומאחר שהסבה קיימת - גם כן המסובב שבחר בישראל גם כן קיים: הסבה הג', מצד שלימות הבריאה אשר בישראל, אשר מצד הזה ראוי שיהיה ישראל לחלק השם יתברך, כי השלם ראוי אל השלם כמו שיתבאר, כי אומה זאת עצם בריאתם בשלימות הגמור. ואל תשגיח בחטא אשר בהם, מכל מקום עצם הבריאה בהם בשלימות. ודבר זה גורם שהשם יתברך בחר בהם, כי ראוי שיהיה השלם אל השלם, לא יוסר ממנו. ואין ראוי שיחליף וימיר החטא, שהוא דבר מקרה בישראל, את הבחירה שבחר בהם מצד השלימות העצמי בישראל, כי טהורים הם מן החטא בעצמם. וראיה לזה, כי הם משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואמהות שהם קדושים וטהורים. והנה עצם שלהם טוב, ואין בטול החטא, שהוא במקרה, מבטל הבחירה שבחר בהם בשביל השלימות שבהם, שהוא דבר עצמי בישראל, ודבר זה ברור: ובמדרש שיר השירים רבה (א, פסוק ו, אות ג), אמר רבי יצחק, מעשה בקרתנית אחת, שהיתה לה שפחה כושית שירדה היא וחברתה למלאות מן העין. אמרה לחברתה, חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו, ונוטלני לאשה. אמרה לה למה, בשביל שראה שידיה מפוחמות. אמרה לה אי שוטה, ישמע אזנך מה שפיך מדבר, מה אשתו שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת בשביל שראה שידיה מפוחמות הוא מגרש אותה, את שכולך מפוחמת ושחורה ממעי אמך, על אחת כמה וכמה. כך לפי שהאומות מונין את ישראל, לפי שאומה זו המירו כבודם בתבנית שור (תהלים קו, כ), ומה אנו לשעה כך נתחייב[נ]ו, אתם על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב (שיר השירים א, ו) "אל תראוני שאני שחרחורת", עד כאן: הנה התבאר לך כי השפחה הזאת הכושית, שהשחרורית לה בעצמה, שנולדה כך ממעי אמה, והשחרות לה טבעי, אומרת שאדוניה יגרש אשתו מפני שידיה מפוחמות. ואין ספק שאין זה בטבע, שאם היה בטבע - היה כל גופה כך, והוא דבר מקרי בלבד. ולכך אמר וישא את השפחה הכושית, שהשחרחורת אל הכושית כאילו היה דבר עצמי. והבן מה שאמר כי הקרתנית ידיה מפוחמות, ורוצה לומר כי ישראל מעשיהם שעושים בידיהם - מצד היצר הרע, לכך הם מפוחמות, אבל עצמם הם טהורים, רק שהיצר הרע מתגרה בהם. ויפה הוא שאמר שהיא שוטה, שאין שוטה כמו זאת, שירחיק דבר שהוא במקרה, שהמקרה יש שינוי לו, ואילו דביקות ישראל בו יתברך - ענין זה דבר עצם כמו שהתבאר, ואין מה שבמקרה מבטל דבר שבעצם. וכן מה שהרחיק האומות הוא דבר עצמי, וזה מפני שבעצם אינם ראוים לזה הדביקות, ואם כן איך ירחיק מה שבעצם טוב ובמקרה הוא רע, ויבחר מה שבעצם רע, ואם ימצא טוב בהם - הוא במקרה, וראוי לקרות אותה 'אי שוטה'. ואי אפשר לומר שיהיה המקרה מתמיד לעולם, ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי אם היה המקרה מתמיד, נעשה מה שבמקרה דבר שבעצם, אחר שהוא עומד כך בתמידות. הרי לך דברים ברורים מאוד, כי הסבות אשר בחר בישראל, לא נשתנה ולא הומר אחד מהם: ועל אלו ג' דברים שבחר בשבילם בישראל, אמר התנא האלקי (אבות פ"ג מי"ד) חביב האדם שנברא בצלם אלקים, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים, שנאמר (ר' בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים ברא את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו", עד כאן. ביאר התנא הזה אלו ג' סבות שבשביל זה בחר השם יתברך בישראל; ולכך אמר 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים', שזה מורה כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים, שהרי נברא בצלם אלקים, ואין שלימות יותר מזה כאשר נברא בצלם אלקים, ובשביל כך ראוי שתהיה חבה אליו מצד שלימות בריאתו בעצמו. ואף על גב שאמר 'חביב האדם', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו חז"ל (יבמות סא. ) 'אתם קרויים "אדם", ולא האומות קרויים "אדם"'. כאילו אמרו כי שלימות הבריאה - שהיא לאדם בפרט - הוא אל ישראל, לא לאומות, כאשר בארנו פעמים הרבה שישראל בפרט נקראים 'אדם'. ואף כי מעלה זאת אינה רק לישראל בלבד, אמר על זה 'חביב האדם', וזה כי הפרש גדול יש בין מעלה זאת ובין שאר מעלות שזכר אחר כך, שאינם רק לישראל, ואין חלק ונחלה כלל לשאר אומות. ולא כן שם "אדם", אף על גב שמדריגה זאת אינה שייכת רק לישראל ולא לאומות, מכל מקום יש לאומות שם "אדם" במה, כי נקראו "אדם" בשביל הצלם האלקי, כדכתיב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו וגו'". רק שאצל האומות צורת האדם בטילה אצל הגוף, כי מצד הגוף החומרי נתבטל הצלם האלקי הזה שהוא לאדם, וכאילו היה הכל חומרי, ואין כאן צלם האלקי הזה. מכל מקום נמצא הצלם הזה אצל שאר אומות, רק שהוא בטל ואינו נחשב לכלום. ולכך אמר 'חביב האדם', ולא אמר 'חביבין ישראל שנבראו בצלם אלקים', מפני כי יש להם לאומות הצלם הזה - שנברא בו האדם - במה. ועוד, כי כאשר נברא האדם היה מעלה זאת לאדם ולנח, אף כי אינם בשם 'ישראל' נקראים. ואם אחר שבחר השם יתברך בישראל נתמעט הצלם הזה אצל האומות, מכל מקום הצלם האלקי הוא שייך לאדם במה שהוא אדם גם כן, ודבר זה מבואר: ואמר עוד חבה יתירה נודעת. ומאוד יש להפליא על זה, איך דבר התנא האלקי דבריו בחכמה והשכל, שאמר 'חבה יתירה נודעת לו', ומה הוסיף התנא בזה שאמר 'חבה יתירה נודעת לו'. אבל ביאור ענין זה, שבא לומר כי דבר זה מה שנברא האדם בצלם אלקים גרם לו החבור והדביקות אל השם יתברך, עד שיצא אל הפעל מה שהוא חביב אל השם יתברך, עד שהיה מקבל האדם האהבה והחבור מן השם יתברך. ולפיכך אמר 'חבה יתירה נודעת לו כו'', ורוצה לומר שנודע לו החבה הזאת, ויצאה אל הפעל הגמור. ומפני כך מביא הכתיב (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", ואינו מביא מקרא (בראשית א, כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו", כי אין ראיה כי נודע לו החבה. אבל "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), ובזה נודע לאדם החבה, שהרי בשביל זה השופך דם האדם נהרג, והנה נודע לאדם חבתו של הקב"ה. וכן מביא מקרא (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם", ולא הביא "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), כי לא מצאנו שנודע לישראל החבה הזאת. אבל מה שציוה הקב"ה על "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם" (דברים יד, א) בשביל שישראל הם אל השם יתברך, בזה נודע לישראל החבה שהם בנים למקום: ועוד יש לך לדעת כי מה שאמר 'חבה יתירה נודעת לו', כי הפרש יש בין חבה שהיא נודעת לשאינה נודעת, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת', כלומר בשביל שהחבה היא יתירה כל כך עד שהיא נודעת, ואינה אהבה מוסתרת. ודבר זה ברור: והוסיף לומר 'חבה יתירה נודעת להם', כי דבר זה שנתן להם התורה שהיא חמדה, הוא גורם שהשם יתברך הוא אוהב שלהם, ומפני זה החבה בפועל ובשלימות: ואחר כך אמר 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום'. כבר אמרנו לך כי ישראל נקראים "בנים" בשביל שהם עלולים מאמתתו יתברך, ודבר זה גורם החבור והדביקות לגמרי, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת להם וכו''. כי מה שהם עלולים ממנו הוא הסבה שבחר השם יתברך בישראל, ודבר זה נודע להם שבשביל זה הוציא אותם ממצרים: והנה לך שלשה דברים אשר אמרנו אשר הם הסבה מה שבחר השם יתברך בישראל, וקרבם אליו. וזכרם התנא האלקי בדעת ובחכמה; הראשון, כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, ובשביל כך הוא הבריאה השלימה ביותר, וראוי שיהיה דביקות האדם אל השם יתברך מצד שלימות בריאתו, שהרי נברא בדמותו, והדומה אוהב ומצורף לדומה לו. והשני, מצד התורה שהיא סדר העולם, שאי אפשר לעולם זולתה, כמו שהתבאר בחבור התפארת. ואין לתורה מקבל זולת ישראל, כמו שהתבאר למעלה. והשלישי, מצד אשר הם מצורפים אל השם יתברך, מצד שהוא יתברך עלה להם, והם עלולים מאמתתו יתברך. הרי לך ג' דברים אלו שהם הסבות אשר בחר השם יתברך בישראל, ולקחם אליו. ואלו הסבות אין בטול להם בשום צד. וכאשר האדם משכיל ומבין, ימצא כי כל אלו השלשה הם ענין אחד, ואי אפשר לפרש יותר מזה: ==פרק יב== הדביקות שיש לישראל אל השם יתברך, אף כי נפלאה היא בעיני האדם הדביקות הזאת שיהיה האדם דבק בבורא הכל, הנה מעידה התורה הנאמנה, שאמרה התורה (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". וגם השכל מחייב דביקות זו מצד הנבראים, כי מאחר שנמצא העולם הזה מאתו, אי אפשר שלא יהיה להם דביקות וחיבור אל אשר פעל אותם, כי לא יבא דבר מדבר רק אם יש לו צירוף אליו. ואי אפשר לומר שהדביקות הזאת לנמצאים עליונים, וכמו שאמרו הפילוסופים כי הדביקות הזה לשכלים, הנה כבר השבנו במקום אחר כי מצד מדתו יתברך, שהוא יתברך נאמר עליו (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". וכל זה מפני כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך בחר בשפלים שהם פשוטים ואין להם הגבהות, ודבר זה בארנו במקום אחר. ולכך אי אפשר שיהיה החבור הזה רק לאדם, שהוא בשר ודם. ובפרט לישראל שהכתוב קראם "כי קטן יעקב" ודל, ועוד אמרו (חולין פט. ) על הפסוק הזה (דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט", כי בשביל שאתם ממעטים עצמכם לכך חשק ה' בכם, ואין להאריך בזה כאן: ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה, ה) כצמיד פתיל, "ואתם הדבקים בה'" (דברים ד, ד) כשתי תמרות דבוקות זו בזו. במתניתא תנא, "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על יד אשה, "ואתם הדביקים" דבוקים ממש, עד כאן. וכבר בארנו בפרקים הקודמים ענין דביקות שהיה לישראל לעבודה זרה יותר משאר אומות, וזה מצד היצר הרע שבאדם. כי היצר הרע משתוקק אל הדבר הרע, והיצר הרע מסית אותו לזה ומשתוקק לעבודה זרה. וכל אשר לא עבד עבודה זרה היה חסר, שכך היה יצרו לעבודה זרה. וכאשר היה שומע ליצרו ועבד עבודה זרה, לא היה חסר. וכל זה מצד יצרו, אף כי לפי האמת אין לך חסרון כמו זה הזונה אחר העבודה זרה, מכל מקום מצד יצרו היה העבודה זרה השלמתו, והדבר שהוא השלמה לדבר, קודם זה הוא חסר. ולכך נחשב להם הדביקות בעבודה זרה כמו צמיד, שכל זמן שאין הצמיד על הכלי - הוא חסר, וכאשר יש לו צמיד - הוא כלי שלם, ונחשב הצמיד והכלי דבר אחד. וכך היה דביקות שלהם בעבודה זרה, מפני שהיה יצרם לעבודה זרה, וכאילו היה העבודה זרה השלמתם, כמו כל דבר שיצרו של אדם תאב לו, הוא נחשב חסר מחמת יצרו, וכאשר הולך אחר יצרו נחשב זה השלמתו. ומה שכתוב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה'", הדביקות הזה הוא כשתי תמרות, כי הדביקות הזה הוא מצד השלימות שיש באדם, והשלם יש לו חבור אל השלם, כי הם דברים דומים ושוים, והדומה יש לו חבור אל הדומה. ולפיכך אמר שהוא כמו שתי תמרות, שכל אחת ואחת שלימה בפני עצמה, רק מפני שהם דומים מתחברים יחד. וכך ישראל, מצד השלימות שיש בהם יש להם חבור אל השם יתברך, שהוא השלם האמיתי, ובענין זה אין נעשים אחד לגמרי כמו שהיה להם הדביקות לעבודה זרה, שהחבור לעבודה זרה היה כמו צמיד פתיל, שנעשה דבר אחד לגמרי: אבל במתניתא תנא (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על ידי אשה. ביאור זה, כי אין לישראל דביקות עם העבודה זרה כל כך, כי עבודה זרה נקראת "אלקים אחרים" (שמות כ, ג), שהם אחרים לעובדיהם (רש"י שם), ובשביל כי העבודה זרה באמת נבדל מהם, אי אפשר להיות כאן דביקות גמור, שהוא זר לעובד, שכך נקרא עבודה זרה. ומפני זה מדמה דביקות הזה לצמידים שהם על יד אשה, כי אין זה דבוק גמור, רק כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. אבל הדביקות עם השם יתברך הוא דביקות גמור, עד שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה לישראל, וכמו שחתם שם 'אל' בשמם, עד שהם דביקים לגמרי בו יתברך, כמו שיש דביקות לאילן בעיקר שלו, כך יש דביקות לישראל בעיקר הכל, הוא השם יתברך, ואי אפשר שיהיה פירוד וסלוק לדביקות כזאת, וכמו שיתבאר (בד"ה הסמוך), ודברים אלו ברורים מאוד: ובמדרש (תנחומא, קדושים סימן ה), "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אל בית ישראל" (ר' ירמיה יג, יא), אמר הקב"ה, איני כבשר ודם; בשר ודם - אין רשות להדיוט להקראות בשמו של מלך, אבל ישראל נקראו בשמו של הקב"ה. כל שם חביב להקב"ה - בו בשם קרא את ישראל. נקרא "אלקים", וקרא לישראל "אלקים", "אני אמרתי אלקים אתם" (תהלים פב, ו). נקרא "חכם", שנאמר (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח", וקרא לישראל "חכם", שנאמר (דברים ד, ו) "רק עם חכם ונבון". נקרא "דוד", שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום", וקרא ישראל "דודים", שנאמר (שם שם א) "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". נקרא "בחור", שנאמר (שם שם טו) "בחור כארזים", וקרא לישראל "בחורים", שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה' אלקיך". נקרא "חסיד", שנאמר (ירמיה ג, יב) "כי חסיד אני נאם ה'", וקרא לישראל "חסידים", שנאמר (תהלים נ, ה) "אספו לי חסידי". נקרא "קדוש" (ישעיה ו, ג), ונקראו ישראל "קדושים", "[קדושים] תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב). ואף לעתיד לבוא כל אחד ואחד יאמר לו קדוש, שנאמר (ישעיה ד, ג) "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו": בארו ענין הדביקות הזה, שישראל הם דביקים בו לגמרי, עד שמצד דביקות זה מקבלים מן השם יתברך כל מעלה קדושה. כי אין ספק כי שני דברים אשר יש להם דביקות ביחד, מקבל זה מזה מצד הדביקות, מאחר שהם דביקים יחד. ומפני כי תמצא דברים אשר הם מתחברים יש להם חבור של מה, לא חבור ודביקות גמורה, ולכך אמר כי בענין הזה אינו כך, רק כי יש לישראל דביקות מכל צד. לכך זכר כאן ששה שמות, כנגד ששה צדדין, עד שיש כאן דביקות מכל צד, וזהו הדביקות הגמור: ומה שאמר 'מלך בשר ודם אם יקרא אדם אחד בשמו של מלך חייב מיתה', כי המלך נבדל מן הכלל, ואם בא אחד לעשות שיתוף עם המלך, דבר זה הוא בטול אל מלכותו, אשר הראוי שיהיה מיוחד ונבדל מן העם. ולכך הוא מחויב מיתה, כי המלך הוא בשר ודם כמו אדם אחר, ואם עושה שיתוף עמו, כאילו אין כאן הבדל, לכך חייב מיתה, שהוא מבטל מלכותו. אבל השם יתברך אין לו שתוף ודמיון אל ברואיו, ולפיכך אין מבטל מלכותו כלל, אף כאשר יש כאן שיתוף. ואין להאריך יותר בזה, כי כבר נתבאר לך במה שיש בו די מענין הדביקות הזה, שאי אפשר שיהיה בטל החבור הזה: ==פרק יג== המעלה שהיא עוד יותר מעלה מן הקודם, כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך, וכמו שמעיד עליהם השם של "ישראל" שחתם השם בשמם, כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מכל מקום הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל השם יתברך. ודבר זה נראה באומה הזאת, שעל יחוד שמו וקידוש שמו בעולמו ולקיים תורתו היו מבטלים עצמם ונותנים עצמם לכל מיני הפסד. וכבר הארכנו בזה בחבור באר הגולה שזהו ענין קדימת "נעשה" ל"נשמע" שאמרו ישראל (שמות כד, ז), כי אין ישראל נמשכים לרצונם כלל, רק לרצון העלה ברוך הוא, והם ונפשם אל השם יתברך, ולא שייך בזה להקדים "נשמע" ל"נעשה" כאילו היה תלוים בדעתם וברצונם, אבל אינם תולים בדעתם וברצונם כלל. ואיך יהיה הסרה לקשר הזה, ודבר זה מבואר: ובגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב (ישעיה סג, טז) "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' גואלנו מעולם שמך", לעתיד לבא אומר הקב"ה לאברהם בניך חטאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, אימר ליה ליעקב, דהוי ליה צער גידול בנים, ואפשר דבעי עלייהו רחמים. אמר ליה, בניך חטאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר ליצחק, בניך חטאו. אמר, בני הם ולא בניך, בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי" (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך. ועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, ע' שנה, שנאמר (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". דל עשרין דלא ענשת, פשו להו חמשים. דל כ"ה דלילותא, פשו להו כ"ה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכלי ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו, פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי, הרי קרבית נפשי קמך. נשאו עיניהם ואמרו, "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק, עד שאתם מקלסים לי, קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק [הקב"ה] בעיניהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "כי אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך", עד כאן: ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק. ועוד, מה שייך לומר 'לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה', וכי לעתיד יהיה אברהם נקרא 'סבי' ויעקב 'דרדקי' בשביל שהיה לאברהם איזה שנים יותר, דבר זה לא יתכן. ויש מפרשים לתרץ קושיא ראשונה, דלכך היה יצחק מלמד זכות על ישראל, כי כאשר היו מלמדים אברהם ויעקב קטרוג, כאשר ראוי לזה מפני חטא ישראל, אז ראוי שיצחק מלמד זכות. כי אין ראוי שיהיה הבית דין כולו מלמדין כולם חובה, רק צריך שיהיו מלמדין זכות גם כן. ואם כולם מחייבים, היו פטורים מן הדין, שכן אמרו ז"ל (סנהדרין יז. ) בית דין שראו כולם לחובה פוטרין אותו מיד, כיון דגמירי דבעי הלנת דין, וכיון שראו כולם לחובה תו לא חזי ליה זכותיה. ורוצה לומר, דהלנת הדין בעי משום "צדק ילין בה" (ישעיה א, כא), כדי לעיין אם ימצא לו זכות (סנהדרין לה. ), וכיון שראו כולם לחובה, אין כאן זכות כלל. ודבר זה אין ראוי לבית דין, שכל בית דין צריך שילמדו זכות, ולא יהיה בית דין שמלמדין הכל חובה. ולכך היה יצחק מלמד זכות מטעם זה, אחר שהיה אברהם ויעקב מלמד חובה. וגם שלא יהיו ישראל חס ושלום נאבדים הוצרך ללמד סנגוריא עליהם. ולכך אומרים ששאל תחלה לאברהם, ואחר כך ליעקב, ואחר כך ליצחק, ולא כסדר. שאם כך, היה יעקב מלמד זכות, כי לעולם האחרון מלמד זכות, הן מצד שצריך לבית דין ללמוד זכות, שיהיו בית דין צדק, הן מצד שלא יהיו נאבדים ישראל לגמרי. ולא היה מועיל אם יעקב מלמד זכות ויצחק מלמד חובה, כי היה מדת הדין, שהוא מדת יצחק, מקטרג על ישראל. ולכך כאשר יצחק מלמד זכות, שמדתו של יצחק מדת הדין, שוב לא יהיה כאן מדת הדין מקטרג, וכאשר הם זוכים במדת הדין - זוכים לגמרי. כך [יש] מפרשים. ולא יתורצו שאר קושיות. גם יש להשיב על כל זה, ואין להאריך: אבל דעת חכמים בזה לגלות הדברים אשר אמרנו, כי מצד יצחק ומדתו אי אפשר שיהיה הסרה והפרדה לישראל מן השם יתברך, רק יש להם דביקות וחבור לגמרי אל השם יתברך, ולא שייך בחטא שיהיה מבדיל ומרחיק את ישראל מן השם יתברך. וגם כן כי מצד מדת יצחק, אשר הוא מדת הדין, כאשר ירד לעומק הדין יש ללמוד זכות. לכך על ידי יצחק, שהוא התחלתם, ומצד מדת המשפט אשר הוא עומק הדין, יש כאן זכות. ואם שאין כאן זכות פשוט לגמרי, מכל מקום יש זכות כאשר יורד לעומק הדין. וזה שאמר כי כאשר אמר לאברהם 'בניך חטאו', אמר 'ימחו על שמך הקדוש'. כי אברהם, אף שהוא התחלת ישראל, מתחייב כך, אחר שחטאו ישראל: ואמר אימא ליעקב, דהוי ליה צער גידול בנים. פירוש, כי יש ליעקב יותר צירוף לישראל ממה שיש לאברהם, וזה שאמר 'דהוי ליה צער גידול בנים'. רוצה לומר, שהוא היה מגדל שבטי ישראל, שהם התחלת ישראל, ובשביל כך יש ליעקב יותר שייכות אל ישראל. ולכך נקראו "בית יעקב" (שמות יט, ג) ו"בית ישראל" (שמות טז, לא), מה שלא נקרא "בית אברהם". ומפני שיעקב יותר שייך אל ישראל מן שאר אבות, יש לו צירוף לישראל יותר. ולכך אמר 'אימא ליעקב', אם ימצא זכות מצד מדת יעקב, שהיא התחלתן, אחר שיש ליעקב יותר שייכות לישראל. וגם מצד יעקב היה מתחייב 'ימחו על קדושת שמו', כי אחר שחטאו אל השם יתברך, נפרדו מן השם יתברך: ואמר 'לית בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה'. וביאור זה, כי מצד אברהם ויעקב אין כדי לזכות אותם, שכבר אמרנו כי לא יזכו ישראל רק על ידי דקדוק עומק הדין, ודבר זה אינו מצד מדת אברהם ומצד מדת יעקב. ולכך אמר 'לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה', כי הדין והמשפט יש בו טעם ועצה, ודבר זה לא נמצא באברהם ויעקב. כי אברהם שהיה ראשון באבות, ויעקב שהיה אחרון באבות, אין מדתם מדת הדין, רק כח מדת הדין הוא באמצע. כי אין ספק כי המשפט והדין יש לו כח יותר, ואין כח וחוזק הדבר רק באמצע, לא בתחלה - שעדיין אינו בכחו, ולא בסוף - שכבר אינו בכחו, רק האמצע יש לו כח. ולכך הלוים אינם כשרים לעבודה רק מבן שלשים עד בן חמשים (במדבר ד, ג), כידוע שמדת הלוים מדת הדין, ולכך ראוי שיהיו בתוקפם ובחזקם, ולא כאשר הם דרדקי, ולא כאשר הם זקנים, רק כאשר הם בעיקר כחם באמצע ימיהם. וכך האבות שהם שלשה (ברכות טז ע"ב), אין מדה זאת לראשון שבהם, ולא לאחרון שבהם, רק ליצחק שהוא באמצע. כי כל דבר הוא בחזקו ובתקפו באמצע, ולכך האמצעי שבאבות נתן לו המדה הזאת: וזה שאמר 'לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה', כי אין באלו מדת הדין והמשפט, שעל ידו אפשר למצא זכות, כי הזכות הוא כאשר יורד לעומק הדין. ולכך אמר ליצחק 'בניך חטאו', ואז מתחייב מצד מדת יצחק - כאשר יעמיק בדין - זכות ישראל. וזה שאמר 'בני ולא בניך', כלומר הרי ישראל הם עלולים בעצם ובראשונה מן השם יתברך, שלכך נקראו "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), ודבר זה בארנו למעלה. ומאחר שנקראו בניו, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא, שכל המחובר והדבק אל הטהור - טהור מן החטא. ולכך מצד החבור שיש לישראל, שהם בניו של השם יתברך, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא. ועוד, מצד עומק הדין יש להם זכות. ועל זה אמר 'כמה ימי שני חיי אדם כו''. ואמר, אם מצד שהשם יתברך, שהוא עלה להם, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא - הוא מוטב. ואם לאו, שאין ראוי מצד שהוא יתברך עלה להם סלוק החטא מכל וכל - מכל מקום 'פלגא עליך'. כי מאחר שהם בנים אל השם יתברך ואל יצחק, ראוי שישאו עונם. 'ואם תאמר כולם עלי, הא קריבת נפשי קמך'. כי מצד שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך (בראשית כב, ט), דבר זה מורה על שיצחק הוא אל השם יתברך לגמרי, ומפני כך הוא נושא את עונם לגמרי: ומפני כי יש לחשוב כי על ידי מדת יצחק זכו אל זה, וזה שאמר 'נשאו עיניהם' כלפי יצחק, כי הוא הגואל אותם, וזה אינו, כי הוא יתברך הגואל, רק שעל ידי מדת יצחק הם אל השם יתברך, אבל עצם הכפרה הוא מצד השם יתברך, כי עצם הכפרה הוא אל השם יתברך. ואמר 'כי מחוי יצחק להקב"ה אל ישראל בעינייהו'. ודבר זה תבין ממה שאמרנו, כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, ואינו נפרד מן השם יתברך, לכך יצחק הוא מחוי השם יתברך אל ישראל בעינייהו, כי יש ליצחק דביקות אל השם יתברך, והוא עמו יתברך לגמרי. ודבר זה ידוע לנבונים, רמזו אותו חכמים במקומות הרבה. והבן מלת 'בעינייהו' דקאמר, שהיו רואים אותו מצד מדת הדין, הוא מדת יצחק כאשר ידוע. ואז נשאו עיניהם למרום [ו]אמרו "גואלנו ה' מעולם שמך" (ישעיה סג, טז), כי הוא יתברך בעצמו הגואל אותם, ולא על ידי זולתו: וכל ענין זה רמז הכתוב, דכתיב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור". למה נאמר אצל [אברהם ו]יעקב זכירה, ואצל יצחק לא נאמר זכירה, כי אפרו של יצחק נראה כאילו צבור ומונח על גבי המזבח (רש"י שם עפ"י הספרא שם), עד כאן. ובאור זה, כי הזכירה שייך אל דבר שאינו לפניו, אבל מצד כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, וביטל עצמו אל השם יתברך, הרי אין לו הבדל מאתו יתברך, ולא יתכן בזה זכירה, כי הוא נראה תמיד לפני השם יתברך. וזהו שאמר שראה אפרו, רוצה לומר מה שמסר נפשו אליו, לכך הוא לפניו תמיד. ואלו הדברים הם עוד סודי חכמה עמוקה מאד, ואי אפשר לפרש יותר: הרי התבאר לך כי אין פירוד לישראל מן השם יתברך כלל, כאשר תבין דבר זה גם כן. אבל מצד עצמם של ישראל אין כח להם כלל, ואין עזר להם מצד עצמם. וכן אמרו בפרק קמא דברכות (ד ע"ב), אמר רבי יוחנן, מפני מה לא נאמר נו"ן ב"אשרי", מפני שיש בו מפלתן של שונאיהם של ישראל, שנאמר (עמוס ה, ב) "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל". במערבא אמרי הכי, "נפלה ולא תוסיף" לנפול, "קום בתולת ישראל". אמר רב נחמן בר יצחק, אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) "סומך ה' לכל הנופלים": וגם במאמר הזה באו לומר כי אין לישראל מצד עצמם שום מציאות כלל, רק המציאות שיש להם הוא השם יתברך, שנותן מציאות להם, וכל מציאותם וקיומם הוא השם יתברך. ואף כי כל הנמצאים קיום שלהם [הוא מ]השם יתברך, המקיים את הכל, הפרש יש; כי כל הנמצאים אין להם קיום מן השם יתברך מצד אמיתת עצמם, רק דבר שאין אמיתת עצמם, ולפיכך בסוף מגיעים אל ההפסד. אבל ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם "ישראל", כי השם (ש)הוא בא על עצם הדבר ומהותו, ודבק בשם הזה שם "אל". ודבר זה בארו גם כן במאמר הזה, שהוא יתברך קיום ישראל: ואין הפירוש בשביל שכתוב "נפלה" בנו"ן לא כתיב נו"ן ב"אשרי", שזה אין טעם בשביל שכתוב "נפלה" בנו"ן לא יכתוב נו"ן ב"אשרי". אבל בשביל שמזמור אשרי הוא גדול מאוד, דקאמר שם (ברכות ד ע"ב) אמר רבי אלעזר בר אבינא, כל האומר "תהלה לדוד" (תהלים קמה, א) ג' פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא, אילימא משום דכתיב ביה (שם שם טז) "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", לימא הלל הגדול, דכתיב ביה (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר". אי משום דכתיב ביה אלפא ביתא, לימא "אשרי תמימי דרך" (תהלים קיט, א), דאיתא בתמניא אפי, אלא משום דאית ביה תרתי, עד כאן. ביאור זה, כי הפרנסה נקראת "חיים", שהרי הפרנסה חיים של הבריות, ואין חילוק בין החיים ובין הפרנסה כלל, שהרי נקרא הפרנסה בכל מקום "חיים", כדכתיב (ויקרא כה, לו) "וחי אחיך עמך", והפרנסה היא באה ממקור החיים. ובחבור גבורות השם (פס"ה) פרשנו כי הפרנסה היא עוד יותר גדול על החיים של בעלי חיים, ושם בארנו זה אצל הלל הגדול. ולפיכך, כל אשר משבח הקב"ה בשבח הזה, שהוא "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", הוא דבק בחיים הבאים מן השם יתברך, ובזה הוא דבק בעולם הבא, אשר שם החיים באמת. כי העולם הזה יש לו חבור ודביקות בעולם הבא מצד החיים. כי עולם הבא שם החיים הגמורים, שאין להם מיתה כלל, ולא חיים גשמים, רק חיים נבדלים בלתי גשמי, כי אין החיים בעולם הזה רק להעמיד הגוף הגשמי: ומקשה, אם כן לימא הלל הגדול, דכתיב (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר וגו'", אלא משום דאתיא באלפ"א בית"א. פירוש, שהשבח הזה הולך באלפ"א בית"א, שהם כ"ב אותיות. והאותיות הם התחלת התיבות, ולפיכך הם התחלת העולם, ובהם נברא העולם. לכך אלו כ"ב אותיות יש להם הפשיטות הגמורה, כי התיבה אשר הוא מן חבור אותיות אין בהם הפשיטות, רק האותיות יש בהם הפשיטות. ובאלו כ"ב אותיות ברא השם יתברך את עולמו, כי ראוי להם שיהיו הם התחלה, בשביל שיש בהם הפשיטות: וכאשר נותן אל השם יתברך שבח, שהוא יתברך נותן פרנסה - שהוא החיים - אל הכל, דבק בחיים אשר הוא מן השם יתברך, כמו שאמרנו. וכאשר השבח הוא באלפ"א בית"א, מגיע החיים עד החיים הפשוט הבלתי גשמי. כי אלו כ"ב אותיות יש בהם הפשיטות הגמור, ובשביל כך מגיע עד החיות הפשוט הבלתי גשמי, ובזה זוכה אל עולם הבא, שחיי עולם הבא הוא חיות נבדל פשוט בלתי גשמי. ומעתה, מה שנזכר כאן "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" אינו רוצה לומר חיים גשמיים, כי מה שהשבח הזה הולך כסדר אלפ"א בית"א, המורה על הפשיטות, לא יתכן שיהיה פירושו חיים גשמיים, שהם חיי עולם הזה בלבד, רק החיים הפשוטים, כי יש דביקות לחיי עולם הזה ולחיי עולם הבא. וכאשר הוא משבח אל השם יתברך בשבח זה, שהוא משפיע החיים לעולם חיים פשוטים, לא במה שהם חיים גשמיים, הרי הוא דבק בחיים, לא בחיים הגשמיים אשר הם בעולם הזה, ולכך ראוי שיהיה בן עולם הבא, מצד הדביקות שיש לחיים שלו בחיי עולם הבא. והבן כי כאן נאמר "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ובמקום אחר כתיב (תהלים קלה, כו) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". כי הלחם והבשר גשמיים, ואין הרצון גשמי, והבן זה, כי הוא עמוק מאוד מאוד: וקאמר שצריך לומר ג' פעמים כדי שיזכה לעולם הבא. שצריך התעלות ג' עולמות. וכבר הם רמוזים ב"קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (ישעיה ו, ג), ותרגום יהונתן (שם) 'קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא'. וכבר אמרנו זה למעלה אלו ג' מעלות עד עולם הבא. ולכך אמר האומר ג' פעמים "תהלה לדוד" בכל יום, הוא בן עולם הבא: וקאמר שלכך לא נאמרה נו"ן ב"אשרי", שיש בה מפלתן של ישראל. וביאור ענין זה, כי כל האותיות באלפ"א בית"א אין להם נפילה, חוץ מן הנו"ן. והטעם הוא, שכאשר תשים אותיות מנצפ"ך בסוף האלפ"א בית"א, ויהיו י"ג אותיות לפניהם, וי"ג לאחריהם, תהיה אות הנו"ן אות י"ד עומד באמצע. וידוע כי כל דבר שהוא באמצע עומד בעצמו, ואין לו סמך, כי אין לו חבור לא לימין ולא לשמאל: ועוד מצד אחר אין אל הנו"ן החבור והצירוף. כי כל האותיות הם מתחברות, כמו הי' מן האותיות העשריות, והצ', הם ק' ביחד. והכ' והפ', הם ק' ביחד. והל' והעי"ן, הם ק'. והמ"ם וס', הם ק'. חוץ מן הנו"ן אין לה חבור, והיא עומדת בלבד. ואף כי גם הה"א יש לה סגולה זאת באותיות האחדים, כי א' והט' הם מתחברים לעשרה, וכן כולם, חוץ מן הה"א. ועל זה נאמר (במדבר כג, ט) "הן עם לבדד ישכון", שזה נאמר על ישראל, שהם אומה יחידה, שאין לה חבור אל שום אומה, רק "לבדד ישכון". כמו מלת "הן" שיש בה הה"א והנו"ן, ואלו ב' אותיות אין להן חבור רק אל עצמם. מכל מקום חלוק יש בין הה"א והנו"ן, כי הנו"ן בכל בחינה שאתה בוחן תמצא כי הנו"ן באמצע; אם תחשוב האותיות בכלל, שהם כ"ז, תמצא אות הנו"ן באמצע, ואין לאמצע שום חבור, שאינו נחשב מן אותיות השמאל, ואינו נחשב מן אותיות הימין, רק עומד באמצע, ואין לה"א סגולה זאת. וגם מצד שהנו"ן במספר עשרות - אין לנו"ן שום חבור, רק עומד בעצמו. לכך הנו"ן היא יחידה לגמרי, שאין לה שום חבור אל דבר מה: לכך הנו"ן גם כן מורה על ישראל, שהם עם אחד, ואין להם חבור אל מה. ולכך כתיב (עמוס ה, ב) "נפלה בתולת ישראל", שהכתוב רמז כי ישראל הם כמו הנו"ן, שאין לה חבור. ולפיכך יש בעונותינו נפילה לאומה זאת ביותר, כמו שהכתוב אומר (ר' קהלת ד, ט-י) "טובים השנים מן האחד כי אם יפול האחד השני מקיימו ואילו אחד שיפול מי מקיימו". ולכך כתיב "נפלה בתולת". ומטעם הזה אין נקרא 'אות נופל' בדקדוק הלשון רק הנו"ן הוא אות נופל, כי הנו"ן בפרט אין לה חבור ושיתוף לאחר. ומפני (כי) [זה] המזמור הזה אין בו האות שהוא באמצע, והוא עומד בעצמו, שאין לו חבור עם האותיות הפשוטים אשר הם התחלה לעולם הזה: ומה שאמר 'שיש בו מפלתן של שונאיהם של ישראל', כי כאשר השם יתברך ברא את העולם באלו אותיות הקדושות, ויש באלו אותיות אות אמצעי שהוא עומד בעצמו, וכל אשר הוא עומד בעצמו הוא מוכן אל הנפילה, לכך היה בעולם הזה - אשר נברא באלו כ"ב אותיות - גם כן דבר אחד עומד באמצע מוכן אל הנפילה, כמו שהוא ראוי אל האמצע. והם האומה הקדושה כנסת ישראל, אשר עליהם נאמר (במדבר כג, ט) "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ובארו במדרש (ילקו"ש ח"א תשסח) כי ישראל ישכון לבדד כמו אות הה"א ואות הנו"ן, אשר הם לבדד, ואין חבור להם, כמו שהתבאר למעלה ענין אלו ב' אותיות. ולפיכך ישראל, אשר יש להם האמצעי, כי כבר התבאר לך פעמים הרבה כי יש אל ישראל מדריגה האמצעי, אשר האמצעי הוא הנבחר, והם מוכנים בעונותנו בשביל זה אל הנפילה. כי לא שייך נפילה בדבר שיש לו חבור, כמו שאמר הכתוב (ר' קהלת ד, ט-י) "טובים השנים מן האחד כי אם יפולו האחד יקים את חבירו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". ולכך הנפילה בדבר שהוא עומד בעצמו, ואין לו חבור אל הכל, ולכך יש לו נפילה. ומפני זה משמש אות הנו"ן אל נפילה, והוא בראש התיבה, כמו "אטע" "יטע", ונקרא האות הזה אות נופל אצל המדקדקים. ולפיכך מזמור זה שמסודר באלפ"א בית"א, אין בו אות הנו"ן, מפני שיש בו הנפילה. ואילו שאר אותיות באות על המציאות ועל הקיום, ולא כן הנו"ן מן המזמור הזה. וכאשר תבין דברים אלו אז תדע כי ישראל מוכנים לנפילה מצד עצמם, אם לא כי השם יתברך אשר הוא מעמיד אותם, וזולתו יתברך אין קיום ישראל. ודברים אלו תבין אותם על אמתתם כאשר תבין הדברים אשר בארנו בחבור באר הגולה אצל הא בבתי בראי הא בבתי גואי (חגיגה ה. ), עיין שם: וקאמר אף על פי כן סמכה דוד ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) "סומך ה' לכל הנופלים". ורוצה לומר, כי אף שמצד עצמם כנסת ישראל מוכנים לנפילה, מכל מקום השם יתברך, אשר הוא מקיים הנמצאים כולם, מקיים אותם בפרט. ואם לא כן, היו נופלים כולם, רק השם יתברך, אשר הוא מקיים כל הנמצאים, סומך גם כן את כנסת ישראל שלא תפול נפילה לגמרי. ולכך כתיב מיד "סומך ה' לכל הנופלים". וראוי לך להבין הדברים הגדולים האלו מאוד מאוד, כי הם דברים ברורים, אין ספק באמתתם למי שמבין דברי חכמה: ומעתה פירש 'נפלה ולא תוסיף לנפול, קום בתולת ישראל', היינו מדלא כתיב 'נפלה ולא תוסיף לקום', ומדכתיב "נפלה ולא תוסיף קום", כך פרושו; "נפלה" ולא תוסיף לנפול, "קום בתולת ישראל". וזהו רמז הכתוב, אבל פשטיה דקרא בודאי כמו שאמרנו, כי הגיע נפילה לבתולת ישראל עד שאין תקומה לה כי אם השם יתברך, שהוא מקים אותה. וגם לפירוש מערבא כך הוא, כי השם יתברך אומר לבתולת ישראל "קום", ואין לה הקמה מעצמה, רק מן השם יתברך. והכתוב רמז דבר זה, שלא כתיב 'לקום', והוא פירוש ברור. וזהו החילוק בין הגאולות; כי גאולה ראשונה במצרים, אף שהיה השם יתברך המוציא בלבד, עיקר הסבה הוא שבועת האבות, וכדכתיב בכתוב (שמות ו, ג) "וארא אל אברהם וגו'". אבל גאולה אחרונה אין כאן שבועת האבות, לכך הסבה אל הגאולה הוא השם יתברך, ולא סבה אחרת: ועוד יש לך להבין ולדעת מה שהנו"ן באלפ"א בית"א מורה על הנפילה, כי הוא מורה על העלול, שכל אשר הוא עלול יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה. אבל מצד עצמו יש לו נפילה, ואין הקמתו רק מצד השם יתברך שהוא העלה. והנו"ן שהוא באמצע מורה על העלול, שהוא עלול ראשון אשר יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה. כי זהו ענין העלול, כי העלול הוא נפעל, ולכך יש בו נפילה. ומפני כי אלו כ"ב אותיות הם התחלה, ובפרט במזמור הזה שהוא "אשרי", שבו כתיב (תהלים קמה, טז) "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". ודבר זה מצד שהוא יתברך התחלת הכל, ולכך הוא מפרנס ומחיה הכל. ולכך אין בו הנו"ן כמו שאמרנו, כי הנו"ן מורה על העלול. והעלול מפני שהוא עלול יש בו נפילה, ואין תקומה לעלול רק מצד עלתו. וזה שאמר 'אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש', כי הוא יתברך הקמת העלול בפרט, כי העלול תלוי בעלה יתברך, ומצדו - הקמתו. והבן זה גם כן, והוא פירוש אחד עם מה שפרשנו לפני זה, ואין לפרש יותר: והתבאר לך גם כן מזה כי השם יתברך לא יתן נפילה גמורה לישראל, והוא יתברך מקיים אותם, במה שהוא יתברך עלה להם. ואף אם יש לישראל נפילה מצד עצמם ביותר, מכל מקום השם יתברך הוא עלה להם, והוא מקים אותם. רק מפני כי ישראל בפרט נקראים עלולים אל השם יתברך, ואשר הוא עלול - אם אינו קשור בעלתו יש לו נפילה מצד עצמו, ולכך ישראל בפרט מוכנים אל הנפילה מצד החטא, רק שאין כאן פירוד גמור מן העלה. ולכך השם יתברך, אשר שמו עליהם, מקים אותם, כמו שנתבאר: וזה טעם ברור מאוד על אריכת הגלות, כי איך אפשר לומר שיהיה גאולה תמיד מוכן לצאת אל הפעל, כי השם יתברך סבה אל זה, ואין כאן סבה אחרת אל הגאולה רק השם יתברך, לכך הוא רחוק מן העולם הטבעי, ואינו נמצא כל כך תמיד כמו דבר שהוא קרוב אל הטבע. כי הגאולה האחרונה בפרט, הסבה אל זה הוא השם יתברך בלבד. ולפיכך גם כן מעלת הגאולה יותר עליונה בכל דבר, מפני שהיא רחוקה מן עולם הזה ביותר. ולכך אין דבר זה נמצא תמיד, וכמו שהיתה הגאולה של בבל, שלא היתה הגאולה במעלה כל כך, מפני שהיתה הגאולה של בבל קרובה אל עולם הזה, ולכך היתה הגאולה ההיא נמצאת מיד לשבעים שנה בלבד (ירמיה כט, י). אבל גאולת מצרים, שהיתה מעלת הגאולה יותר, לא יצאת לפעל כל כך מיד לפי מעלתה ומדריגתה מן עולם הטבע, והיה צריך לזה ד' מאות שנה (בראשית טו, יג). אבל הגאולה האחרונה, שמעלתה עוד רחוקה יותר לגמרי מעולם הטבע, לכך אין הגאולה הזאת נמצאת רק באיחור הזמן. כי כל אשר נבדל מן עולם הטבע הזה, אין מציאותו במהירות כל כך, וצריך איחור יותר. ואלו דברים ברורים: ==פרק יד== הנה יש לשאול אחר הדברים שנתבארו, אם כן מאחר כי אין לדבר הזה שום השתנות כלל, כי השם יתברך לא עזב אותם, ושכינתו יתברך עם ישראל אף כשהם בגלות ופזורים בין האומות, אם כן יש לך לשאול למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה' רבוי הצרות המשונות, והרי האומות חוטאים הם, ולא מצאנו שבא עליהם פורעניות כמו שבא על אותם שהם עם ה'. ובשביל זה לא יספיק התשובה שהחטא הוא היה הגורם, באשר אין ספק שנמצא החטא גם כן בשאר אומות יותר ויותר, ולא בא עליהם הפורעניות כל כך. והנה על זה יש תשובה גדולה מאוד, כי לגודל הקושיא הזאת לא יספיק לה תשובה רק בהרבה פנים, עד שיסולק השאלה מכל וכל: והנה יש לך לדעת, כי המכות אשר באו על ישראל, המכות הגדולות - לשלם עונשם, ובא עליהם העונש יותר ממה שבאו על שום אומה שבעולם. אכן דבר זה, כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו. ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם, אין ראוי להם החטא כלל. ולפיכך החטא אצלם יותר נחשב היציאה מן הראוי, ממה שנחשב החטא לאומות, לכך הם נענשים. אבל האומות אינם נענשים על חטאם כמו ישראל: ובאולי יאמר, אם כן הוא מה מעלתם במה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב, והרי יוצא שכרם בהפסדם. והתשובה על זה, כי גם זה לעומת זה; כי אם ישראל קרובים אל העונש מן הטעם אשר אמרנו, כי החטא אין ראוי להם, ולפיכך השם יתברך מדקדק עמהם כחוט השערה, כמו שדרשו ז"ל (יבמות קכא ע"ב) על הפסוק (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאוד", שהשם יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכך השם יתברך, בשביל מצוה אחת קטנה אשר ישראל עושים, נותן להם שכר גדול מאוד, ודבר זה אינו נוהג אצל האומות: ואל יקשה לך הרי בפרשת בחקותי שמזכיר הכתוב הברכות שיהיה להם על המצות (ויקרא כו, ג-יג), והם אינם כל כך הרבה כמו הקללות, שהם הרבה מאוד (שם שם יד-מא), ואם כן אין השכר הרבה כמו העונש. ודבר זה אין קשיא, כי הברכות הם לישראל כסדר, שהם מאל"ף עד תי"ו, כי מתחילין באל"ף "אם בחקותי" (ויקרא כו, ג), ומסיימים "ואולך אתכם קוממיות" (שם שם יג), בתי"ו. ואחר הסדר נמשך הכל, הן העולם הזה והעולם הבא, ובכלל ברכות אלו הם הכל, שהם מאל"ף עד תי"ו, ובזה יש הכל. אבל הקללות הם שלא כסדר, ואין דבר נמשך אחר הקללות כאשר הם שלא כסדר ובהפך הסדר. לכך אין הקללות שבאו על ישראל כמו הברכות. כי הברכות - שהיה בכלל הזה בכלל הכל, ומאל"ף עד תי"ו הוא הכל. ויותר מזה, כי הדבר שהוא כסדר נשאר קיים, ואף אם יש להם בטול לזמן מה, חוזר הכל אל הסדר, וזהו ענין הברכות. אבל הקללות הפוכות, שהם מתחילין בוי"ו "ואם לא תשמעו" (שם שם יד), ומסיימין בה"א "ביד משה" (שם שם יד). וזה לפי שהדבר שהוא הפוך אינו קיים, ואם הוא לזמן מה - אי אפשר שיהיה קיים, וחוזר הכל אל הסדר. לכך הקללות הם הפוכים, ואין בהם הכל, שהרי מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א, ואין בזה הכל: ודבר זה אמר דוד (תהלים קיט, נט) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", (ויקרא רבה לה, א) רבי מנחם חתני דרבי אליעזר בר חנינא, אמר דוד, חשבתי מה שכתוב בתורה (ויקרא כו, יג) "אם בחוקתי תלכו", מה כתיב תמן (שם שם ו) "ונתתי שלום בארץ". "ואם לא תשמעו" (שם שם יד), [מה כתיב תמן] "ויספתי ליסרה אתכם" (שם שם יח). רבי חייא בשם רבי אבא אמר, חשבתי ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וחשבתי קללות מן וי"ו ועד ה"א. ולא עוד, אלא שהן הפוכות, כיצד, אם זכיתם אני הופך להם הקללות לברכה, עד כאן: והנה לדעת רבי מנחם, בא דוד לומר כי כאשר יחשב הברכות נאמר בהן "ונתתי שלום בארץ", ובשלום הוא הכל. וכן שאר ברכות שנתן השם יתברך לישראל, נתן להם ברכות שהם הכל. אבל אצל החטא כתיב (ויקרא כו, יח) "ויספתי ליסרה אתכם", כמו אדם שהוא מייסר את בנו להשיב אותו לדרך הטובה, כך השם יתברך מייסר את ישראל כדי לסלק מאתם החטא. ולפיכך אין המכות שמביא הקב"ה לישראל רק לסלק החטא מהם, ולא לכלותם. ולכך כתיב "ויספתי ליסרה אתכם", כמו האב שמייסר את בנו. ורבי אבא פירש עוד, כאשר תתבונן בברכות תמצא, כי עם שנראים הברכות מעטים, נתברכו ישראל בכל. ולפיכך מתחילין מאל"ף ומסיימין בת"יו, לומר כי בכלל הברכות האלו יש הכל, מאל"ף ועד תי"ו. אבל הקללות, עם רבויים, אין הקללות האלו הם בכל חס ושלום, רק שנראים רבים אצל המקבל, אבל אין הדבר הזה הרבה. ודבר זה מבואר, שהכל הוא בכלל הסדר, ואין נשאר דבר חוץ. ועוד, כי הדבר שהוא שלא כסדר, השם יתברך מהפך אותו אל הסדר. אמנם שיהיה ערך ושווי בין הטובות שראוים לישראל כאשר הם עושים רצונו של מקום, אל ההפך כאשר אין עושים רצונו, לדבר זה אין יחוס ודמיון כלל, ועל זה אמר דוד "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך": ולכך אם תראה הצרות המשונות שהם בישראל, הלא הדבר הזה יוצא מן סדר העולם, וכל דבר שיוצא מסדר העולם אי אפשר שיהיה קיים על ענין זה. כי השם יתברך סידר שיהיה הכל מסודר, לכך אי אפשר שלא יהיה חוזר אל הסדר. והדבר שהוא כסדר - אליו יש קיום, כאשר ראוי אל דבר שהוא כסדר הראוי. וכאשר תראה הקללות והצרות, דבר זה הוא שלא כסדר הראוי לישראל, הם האומה הקדושה, ולכך לא יהיה אל דבר שהוא יוצא מן הסדר אליו קיום. ולכך הקללות הם מהופכים, שהם מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א. ודבר זה עוד יתבאר באריכות לקמן: אך אם התמיה הוא על דבר זה, כי איך תהיה האומה הקדושה העליונה, שבחר השם יתברך בה (דברים ז, ו), יגיע לה השפלות כמו זה, ויגיעו מהפך אל הפך. הלא בארנו מזה קצת בחבור גבורות ה', עיין שם. ובמקום זה נוסיף ביאור, להעמיד אותך על שורש הדברים. וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות סא. ) 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד: וכבר התבאר בראיה ברורה כי הנפש גובר בישראל. וזה נודע מן המדה הפחותה שבישראל, שהעיד עלינו יוצרנו "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט, ו). רוצה לומר שהם בלתי מקבלים תוכחה, ואינם שומעים מוסר, והם עם קשה עורף. ודבר זה בשביל שאינם חומריים, שהחומר בלבד הוא מקבל התפעלות. ולא כן דבר שהוא כמו הצורה בלבד, שהוא עומד קיים ואינו מתפעל. ולפיכך ישראל הם עומדים במדתם, ואינם מתפעלים לקבל תוכחה. ועוד אמרו ז"ל (ביצה כה ע"ב) כי ישראל הם העזים שבאומות. וזה מפני כי כל זה יש לו כח הצורה. ועוד האריכו עליהם במסכת ביצה (שם) שהם עזים כמו אש. וכל זה מפני שהם נבדלים מן החומרי, כי האש - שהוא להב - אין בו גוף, והוא קשה וחזק, וכך הם ישראל שאינם חומריים, לכך הם קשים לקבל התפעלות. ואילו האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר. ובשביל כך אמרו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה) שלא היה יונה רוצה ללכת בשליחותו של מקום לנינוה, שידע כי הגוים קרובי תשובה הם, ובודאי יחזרו בתשובה, ויקבלו תוכחה ומוסר מן הנביא אשר מוכיח אותם, כמו שעשו (יונה ג, ד-י), ויחייבו את ישראל; שהאומות חוזרים בתשובה, ואילו ישראל אין חוזרין בתשובה כלל. וכל זה מפני כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה. כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם: והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש. וזה שאמרו (יבמות סא. ) "אדם אתם" (יחזקאל לד, לא) 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר. וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר. ולכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם באמת מושלים על כל האומות, ואז מקוים "ונתנך ה' על כל גוים" (ר' דברים כח, א). ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם. . וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם - הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה - כאשר אינה בשלימות שלה - יש לה בטול, והכל מושלים עליה: ובפרק מציאת האשה (כתובות סו ע"ב), תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מן ירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו, רבי - פרנסני. אמר לה, בתי, בת מי את. אמרה לו, בת נקדימון בן גוריון אני. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולט בכם. ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אז נמסרים ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, רק ביד בהמתן של אומה שפלה: ויש לתמוה, מאי לשון 'אשרי' דקאמר, 'אשריכם ישראל שמסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה', וכי בזה שייך לשון 'אשרי'. אבל הדבר הזה כמו שבארנו לך, כי בודאי בזה יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה, שיש להם משפט הצורה השלימה, אשר מצד עצמה ראוי לה השלימות לגמרי, ואין ראוי לה חסרון כלל. והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי. ומזה הצד היא יותר פחותה מכל אשר הם במדריגה החומרית, אשר יש להם מציאות מה, וזו נחשבת כאילו אין לה מציאות כלל, רק נעדרת: וזה שאמר (שם) 'אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא', שדבר זה ראוי אל הצורה להיות עליונה על כל, לכך אמר שאם עושים רצונו של מקום, אין אומה ולשון שולטת בהם, כאשר ראוי אל הצורה השלימה שהיא מושלת תמיד על החומר, ולא החומר מושל בה. 'ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, אז נמסרו ביד אומה שפלה'. כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל. 'ולא עוד, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה'. שאין ספק כי הבהמה של אומה שפילה עוד יותר חומרית. וכאשר תדע מענין הערביים האלו, שאין אומה יותר פחותה כמו אלו. והיתה מלקטת שעורים בין גללי בהמתן של ערביים, דהוא היציאה של בהמה. ואין ספק בדבר זה למבין, כי הנמסר ביד זה אין לו מציאות כלל, וכאילו נחשב נעדר. וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה - כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה נחשב נעדר לגמרי. ובודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל וכו'': וכאשר תבין אלו הדברים על אמתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה, כי דברים הרבה תלוים בזה במה שאין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם. וכבר רמזה זה התורה גם כן באדם, אשר כבר אמרנו כי ישראל והאדם שוים הם. שכמו שיש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים, כך לישראל משפט הצורה נגד האומות. ואצל האדם כתיב גם כן (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים וגו'", ודרשו ז"ל (ב"ר ח, יב) 'זכה - רודה בדגת הים וכו', לא זכה - נעשה ירוד בפניהם'. ולא נמצא שיהיה לאדם מדריגה בינונית, שלא יהיו שאר בעל חיים מושלים בו, והוא לא ימשול בהם גם כן. כי דבר זה לא יתכן לפי הדברים אשר אמרנו, שכאשר אין הצורה כמו שראוי להיות, אז נחשבת נעדרת לגמרי, ואז שאר בעלי חיים, שיש להם מציאות מה, מושלין עליו. ודבר זה ענין ברור מאד: ועוד במדרש (ילקו"ש ח"א תשסח) "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב), כך הוא מדתו; חטאו קמעא - מורידן כעוף, שנאמר (הושע ט, יא) "אפרים כעוף יתעופף". זכו - מרומם אותם למעלה כעוף, שנאמר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופנה", עד כאן. ועתה ראה והבן כי המשיל ישראל לעוף, כי העוף אינו כל כך חומרי, שאין לו עבות החומר, שאילו היה בעל חומר לא היה פורח באויר, שהרי מעכב עליו כבידות החומר. אבל אין העוף כל כך חמרי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ובשביל זה בעצמו יש לישראל שתי בחינות; שאם הם עושים רצונו של מקום, מצד שיש לישראל מדריגה נבדלת עליונה - שאינם חומריים - ראוים לרוממות. ואם חטאו קמעא, הרי כבר אמרנו כי הצורה כאשר אין בה השלימות אשר ראוי אל הצורה כאילו היא בטילה, כי לא שייך חסרון מה בצורה. הרי על ידי זה נחשב הצורה כאילו אין לה מציאות כלל, ואז מורידן כעוף, כי העוף שייך בו ירידה, מה שלא שייך בשאר בעלי חיים, והבן הדברים האלו מאוד: ובפרק קמא דמגילה (טז. ) גם שם אמרו לבאר השאלה הזאת. דרש רבי יהודה "כי נפל תפול לפניו" (אסתר ו, יג), שתי נפילות אלו למה, מלמד שאומה זו נמשלת לעפר, ונמשלת לכוכבי השמים; אם יורדים - יורדים עד עפר, ואם עולים - עולים עד לרקיע, עד כאן: ואם יקשה לך, אם כן כאשר חטאו ישראל ראוי להם ההעדר, כי אל הצורה ראוי שיהיה לה השלימות כמו שאמרנו, אם כן חס ושלום באולי יגיע להם ההעדר בגלותם. דבר זה אינו, כי ההעדר שאמרנו היינו העדר רוממתן וגדלותן, אבל שיגיע העדר אל עצמן - זה אינו. לכך מדמה אותם לעוף פורח שיורד מלמעלה למטה עד הארץ, אבל שיגיע העדר אל עצמן - זה אינו: ומדמה אותם אל עפר, שאמר הכתוב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב", ודרשו על זה שאם חוטאים הם יורדים עד עפר. ויש לשאול במדרש זה, הרי פסוק זה נאמר בברכת ישראל (שם שם יא), ואיך ידרוש על זה שמורידן עד עפרא. אבל הפירוש הוא כי הכתוב בא לומר אף שהשם יתברך מורידן, הם יורדין עד עפר, ודומים לגמרי כמו העפר. כי העפר הזה עם ירידתה והיא למטה לגמרי, מכל מקום יש לעפר קיום יותר מהכל, וכמו שאמר הכתוב (קהלת א, ד) "והארץ לעולם עומדת". ודבר זה ענין מופלג מאוד, כי יש קיום לעפר מכל ד' יסודות, והעפר מבלה כל מתכת שניתן בארץ. לכך אין הפורעניות מכלה את ישראל, ואדרבה הפך הוא הדבר, כי המכות והיסורין שבאים על ישראל, לא שאינם כלים מהם, רק שהם קיומם: ובמדרש (תנחומא נצבים א) "אתם נצבים" (דברים כט, ט), למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לפרשת קללות, לפי ששמעו ק' קללות חסר שתים, חוץ מן הקללות שנאמרו בתורת כהנים (ויקרא כו, יד-מג), מיד הוריקו פניהם, אמרו, מי יוכל לעמוד באלו. מיד ויקרא אותם משה, והיה מפייסן. מה כתיב (ר' דברים כט א-ו) "ויקרא משה אל כל ישראל וגו' המסות הגדולות ותבואו אל הארץ וגו'". מפני מה האומות חייבין כלייה, לפי [שבשעה] שבאין עליהן יסורין, מבעטין בהם, ואינם מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים עט, ו) "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך וגו'". אבל ישראל, כשהיסורין באים עליהם נכנעין. שנאמר (תהלים קטז, ג-ד) "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וגומר". אמר הקדוש ברוך הוא, הקללות הם מעמידין אתכם, שנאמר (ר' דברים ח, טז) "למען לנסותך להטיב באחריתך", לכך כתיב "אתם נצבים", עד כאן: בארו בזה, כי האדם יחשוב, כי היסורין שהם באים על ישראל - לכלותן. אדרבה, באים לטהר ולנקות זוהמת החטא. ודומה לזהב שיש בו סיג, אם האדם מצרפו באש נעשה זך, והוא קיומו. ולכך כאשר היסורים באים על ישראל, היסורים מזככין אותם מן החטא, ובזה הם דבוקים בו יתברך, ומזכירין שמו. אבל האומות, שאין להם זכוך כלל בעצמם, אין היסורים מזככים נפשם, ולכך אין קוראים את שמו, וחייבים כליה. ודברים אלו עוד עמוקים: ולכך השם יתברך מביא מכות על ישראל בענין זה, שלא יהיה חס ושלום כלייה בהם. ולכך תמצא בעונשם אשר מביא "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" (ויקרא כו, יח). ואין הפירוש שהשם יתברך מייסר החוטא שבע פעמים על מה שעשה, חס ושלום לומר, כי הוא יתברך אינו נפרע מן האדם יותר ממה שחטא. אבל הפירוש, כי הוא יתברך אם היה מביא המכה בפעם אחד כפי מה שעשה, אין ספק שלא היה יכול לעמוד מפני המכה של הקדוש ברוך הוא, לכך מביא המכה מחולקת: ומה שהם נחלקים לז' דוקא, דברדוע, כי החילוק הגמור הוא כאשר נחלק לשבעה, כמו שאמר הכתוב (דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו". רוצה לומר, כי דרך אחד שיצאו יהיה נחלק לז'. וכן "יהיה לשבעה נחלים" (ר' ישעיה יא, טו), וכן הרבה מאד. ודבר זה התבאר בכמה מקומות. והמכות בכלל על כל החטאים נחלקים לשבעה, וכל מכה מתחלקת לשבעה. ובזה כל המכות עולים למספר מ"ט הכתובים בפרשת "אם בחוקותי". אמנם במשנה תורה (דברים כח, טו-סח) הם צ"ח, והוא כפל מ"ט. וזה לא שמקולל החוטא מן השם יתברך אשר הוא חוטא אליו, רק כי הבריות מקללין אותו, עד שהוא מקולל מעליונים ותחתונים. ולפיכך הקללות שנאמרו במשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן, ומפני שאמרן משה מפי עצמו, לכך הוסיף לקלל מ"ט, עד שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה, לכך הם צ"ח: ואמר כאשר שמעו המכות הוריקו פניהם, ואמרו, מי יוכל לעמוד בכל אלו המכות. ועל זה אמר משה להם, כי הגויים - המכות שמביא הקב"ה עליהם מכלים אותם, כי אין לגוים מצד עצמם נשמה קדושה, עד שיהיה להם דביקות אל השם יתברך, שהוא קיום הנפש. ולכך אין האומות מזכירין שמו של הקב"ה כאשר באים יסורין עליהם, שהרי אין להם דביקות עם השם יתברך, ולכך היסורין שבאים עליהם - לכלותם באים, כאשר אין להם הדביקות אל השם יתברך המקיים הכל. אבל ישראל יש להם דביקות עם השם יתברך המקיים הכל, ובשביל כך כאשר יסורין באים עליהם מסלק הקב"ה מהם החטא, ועל ידי זה יש להם דביקות אל השם יתברך. ולכך מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, כי עתה הם טהורים מן החטא, וזהו קיומם בו יתברך. ואינם כלים ביסורין, מפני הדביקות הזה. ואדרבה, היסורין נותנים להם קיום ועמידה, כי היסורין הם באים להסיר את חטאם ואת פשעם, ולכך נאמר (דברים כט, ט) "אתם נצבים": ובמדרש זה בא לתרץ, כי הצרות והפורעניות שבאים על ישראל בגלותם, אל תאמר שהם באים לכלותם. ואף שתראה כי יותר מוכנים לקבל פורעניות על חטאם יותר מן האומות, עד שהם קרובים אל ההעדר, וכמו שנתבאר, מכל מקום שיהיו חס ושלום כלים בשביל העונש שבא עליהם - דבר זה אינו, כי לכך נמשלו ישראל לעפר, כדכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב". כי העפר הוא בתכלית המטה, ויש לה קיום יותר מהכל. ולא שאין העפר כלה, רק היא מכלה ברזל וכל כלי מתכת שבא בתוכה, הם האומות. והתבאר לך כי אף אם ישראל קרובים הם לקבל עונש יותר, מכל מקום הכליון אין בהם, ולא שייך זה בהם כלל. ואדרבה, הפורעניות והצרות שבא עליהם, הוא קיומם: ==פרק טו== והנה אם אין די לך בתשובה הזאת אשר אמרנו. כי מאחר שבארנו בראיות ברורות כי ישראל הם עיקר הנבראים בעולם הזה, ובשבילם נברא העולם, והרי ראינו כי רוב ימי עולם ישראל הם בצרה ובגלות בעולם הזה, ואיך הם עיקר בעולם. והתשובה על זה, כי חכמינו ז"ל בדבריהם הנאמנים הגידו לנו תעלומות חכמה, כי העולם הזה אינו מיוחד לישראל. ואם היו ישראל מוכנים לעולם הזה, והיה חלקם בעולם הזה, היה זה שאלה גדולה, כאשר החטא שלהם היה גורם כל כך אריכות הגלות. אבל ישראל אין ראוי להם עולם הזה, ואין עיקר חלקם בעולם הזה הגשמי, רק ישראל כל מעלתם ומדרגתם שהם נבדלים מן הגשמי, ואיך יעלה על הדעת שיורשים עולם הזה הגשמי: ובפרק החולץ (יבמות מז. ), גר שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אין אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם. ואם אמר יודע אני, אף על פי כן איני כדאי, מקבלים אותו וכו', ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אין מתוקן אלא לצדיקים וישראל, בזמן הזה אינם יכולים לקבל רוב טובה ורוב פורעניות, עד כאן. ומעתה יש לשאול, למה אינם יכולים בזמן הזה לקבל רוב טובה, מה הוא המונע. אבל הפירוש, שאם היו ישראל מקבלים רוב טובה בעולם הזה, היה מדריגת ישראל מדריגת הגשמית. אבל אין הדבר כך, כי ישראל הם דביקים במעלה אלקית הבלתי גשמית, ולפי זה אינם יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה הגשמי. וכן אינם יכולים לקבל רוב פורעניות בשביל המדריגה האלקית, אשר לא יעזוב אותם לגמרי שיהיו נדחים ונעזבים, באשר הם מוכנים אל עולם הבא, ובעולם הזה צריך האדם לתקן עצמו אל עולם הבא (אבות פ"ד מי"ז), ולכך הם צריכים להיות מקוימים בעולם הזה: ואל יקשה לך מן אשר אמרנו למעלה, כי ישראל הם מוכנים יותר מכל לקבל עונש ויסורין. שניהם הם אמת, כי הדברים שאמר בכאן כי אין ישראל יכולים לקבל רוב פורעניות, היינו פורעניות שיהיו חס ושלום נאבדים, או שלא יהיו יכולים לעבוד השם יתברך מרוב הצרות, או שלא יהיו יכולים לעסוק בתורה מרוב הצרות חס ושלום, ודבר זה היה נחשב גם כן אבוד להם, שהרי לא יהיה להם עולם הבא. ודבר זה בודאי אינו. כי כבר אמרנו כי הצרות מקיימים אותם עד שהם מקוימים, ואם היה מגיע להם כך היה בטול להם. וזה התשובה בעצמו על אורך גלותינו, שאין ראויים ישראל להיות להם טובת עולם הזה למעלתם, שאין חלקם טובת והנאת עולם הגשמי: והנה בארו חכמים סיבת אריכות הגלות באופן אמת, והדעת נותנת ומקבל הדברים האלה. ונתבאר זה מדבריהם ז"ל עוד אצל (פסחים נ. ) 'עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה', שענין עולם הזה ועולם הבא הם מחולקים, כי זה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי, ולכך אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות: ודבר זה רמזו חכמים בפרק החובל (ב"ק צג. ) אמר רבי אבא, לעולם תהא מן הנרדפים, ולא מן הרודפים, שאין לך נרדף בעופות יותר מן תורים ובני יונים, והכשירן הכתוב לגבי מזבח, עד כאן. ובמדרש (קהלת רבה ג, טו) "והאלקים יבקש את הנרדף" (קהלת ג, טו), רבי יודא בר סימון בשם רבי יוסי בר נהוראי, לעולם הקב"ה מבקש הנרדף; הבל נרדף מפני קין וכו', עד ישראל נרדף מכל האומות, ובחר בישראל, שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה'". רבי אליעזר ברבי בן זמרא, שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב. לא הקריבו לפניו לא מן הרודפים, אלא מן הנרדפים: וזה כי כל דבר שהוא בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, אין לו שייכות אל הנבדל מן הגשמי, מפני שחלקו בעולם הגשמי בלבד, ואין דבר אחד שייך לשני דברים שהם מחולקים. כי העולם הזה הגשמי מחולק ונבדל מן עולם הבלתי גשמי. ולפיכך זה שהוא נרדף בעולם הזה, מוכח שאין לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, שאם היה לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, לא היה אחר רודפו לכנוס לתוך גבולו, מאחר שמיוחד אליו העולם הגשמי. ומאחר שאין מיוחד אליו העולם הגשמי, הוא שייך אל השם יתברך ביותר, שהוא יתברך נבדל מן עולם הזה הגשמי. ולכך אף בבהמות ובעופות אשר הוא נרדף בעולם הזה, מורה כי אין לו דבר בעולם הזה, והוא אל חלק השם יתברך, אשר הוא נבדל מן הגשמי. ולכך מאחר שהדבר ברור אצלינו כי לישראל מיוחד הבלתי גשמי, איך נאמר שיהיה עיקר חלקם בעולם הזה, עד שיהיו ישראל ברוב הזמן בעולם הזה בממשלה ובגדולה. ומי שישאל דבר זה, לא ידע בנמצאים ובמדריגתם, וההבדל שלהם מה שהוא שייך לנמצאים: והנה התבאר לך מדברי חכמינו ז"ל שאין ראוי עולם הזה אל ישראל עם קדוש. כי עולם הזה, שאינו קדוש, שהוא גשמי ואין בו הקדושה האלקית, אין ראוי להם. רק עולם הבא, הוא עולם הקדוש הנבדלא, ראוי להם. ולכך אף אם אתה רואה העולם הזה שאינו מיוחד לישראל, אל יהא תמיה בעיניך כלל, שאין מיוחס עולם הזה להם, והוא לטוב להם מכמה וכמה פנים, כמו שיתבאר זה באריכות: ובפרקי רבי אליעזר אומר, "מכרה כיום בכורתך לי" (בראשית כה, לא), אמרו, כשהיו יעקב ועשו במעי אמם, אמר יעקב לעשו, אחי, שני עולמות לפנינו, עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה יש בו אכילה ושתיה, ומשא ומתן, לישא אשה, ולהוליד בנים ובנות. עולם הבא אין בו כל המדות הללו. רצונך, טול אתה עולם הזה, ואני עולם הבא, שנאמר "מכרה כיום בכורתך לי", כאותה שעה שהיו בבטן אמם. מיד כפר עשו בתחיית המתים, ואמר "אני הולך למות ולמה לי זה בכורה" (בראשית כה, לב). באותה שעה נטל עשו חלקו בעולם הזה, ויעקב נטל שכרו בעולם הבא. וכשבא יעקב מבית לבן, וראה שהיה ליעקב בנים ובנות, אמר לו, יעקב אחי, לא כך אמרת לי שתטול העולם הבא ואני העולם הזה, מנין כל הממון הזה. הרהר עשו בדעתו, ומה העולם הזה שאינו חלקו, נתן לו הקב"ה שכרו, עולם הבא שהוא חלקו, על אחת כמה וכמה. מיד אמר עשו, רצונך נעשה שותפות, טול אתה חצי עולם הזה וחצי עולם הבא. אמר לו בני רכים, ואינם יכולים לעמוד ביסורים, שנאמר (בראשית לג, יג) "ודפקום יום אחד", עד כאן: הנה בארו בזה דברים גדולים מאד מאד. כי מה שהיה יעקב ועשו מתרוצצים בבטן אמם, היינו מפני שהם הפכים. כי יעקב כל מעלתו שהוא מסולק מן הגשמי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, וזה עצם מעלת יעקב בפרט. ועשו הפך זה, כי כל ענינו אין רק בעולם הגשמי הזה בלבד. ומפני שהם הפכים זה לזה, והיו בבטן אחד, לכך לא היו עומדים ביחד, והיו מתרוצצים, כמשפט שני הפכים כאשר יבואו יחד, אשר אין שלום ביניהם. ואל תתמה הלא לא היה דעת ורצון בהם, כי אין זה קשיא, כי היה התנגדות הזה מצד כח שלהם, שכל אחד היה מתקשר בכח מיוחד שהיה דבק בו. כי היה יעקב דבוק וקשור בכח קדושה, ועשו בכח הטומאה וכח הזוהמה, ומצד הזה בא להם התנגדות בבטן אמם: ואל יקשה לך, אחר שיעקב מוכן אל עולם הנבדל הבלתי גשמי, ועשו מוכן אל עולם הגשמי, מה הוא המחלוקת שהיה להם בזה. אין זה קשיא, דודאי כל אחד היה רוצה בכל, שהרי עולם הזה ועולם הבא שניהם נבראו לאדם. ואם לא היה עשו, היה ליעקב עולם הזה וגם עולם הבא, כי לא היה נמצא ההיפך שהוא ראוי אל עולם הזה. ומפני כי יעקב ועשו הפכים, לכך לפי מדריגת יעקב - אין מציאות לעשו, וכן לפי מדריגת עשו - אין מציאות ליעקב כלל. ולכך היו מריבים בנחלת שני עולמות, כי יעקב היה רוצה בעולם הזה והעולם הבא, כאילו אין כאן עשו. וכל זה מצד התנגדות שלהם בעצמם, אבל אי אפשר שיהיו שני העולמות ליעקב ועשו ביחד, כי אם כן היו שני הפכים בנושא אחד, כי העולם - שהוא הנושא להם - הוא עולם אחד, ויהיו בו ההפכים מושלים בו, דבר זה אי אפשר, ובשביל זה היו מתרוצצים: ואין לשאול מנין שהיו מריבין בשביל שני עולמות, שמא בשביל עולם הזה בלבד, או עולם הבא. ומנין החלוקה שהגיע ליעקב עולם הבא, ולעשו עולם הזה. שאין זה קשיא, כי אי אפשר לומר שהיה מחלוקתם בעולם הזה, דממה נפשך; אם היה עשו מנצח ליעקב, והיה לו עולם הזה, לא שייך לומר "ויתרוצצו", הרי כבר נצח עשו ליעקב. ואין לומר שאין אחד היה מנצח לאחר, והיו עומדים כך במחלוקת, אם כן היה לשניהם עולם הזה וכן עולם הבא, ודבר זה אי אפשר, כי מאחר שהם הפכים, איך אפשר שיעמדו יחד בעולם אחד, שהרי היו מתרוצצים בבטן אמם. אבל הדברים הם כך; כי היו מתרוצצים בעבור שני עולמות, שכל אחד רוצה בהכל, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם, שהוא דמיון העולם שהוא לאדם, היו מתרוצצים בו. ואין אחד מנצח כלל, כי יש ליעקב עולם הבא, ולעשו עולם הזה, וכל אחד רוצה בכל, וזהו הרציצה. וכיון שיש לכל אחד חלק מיוחד, שאין זה כזה, לכך כל אחד היה רוצה בכל. והדברים האלו עמוקים מאד: ויש לך לדעת כי לגמרי היו מריבין בנחלת שני עולמות, ולבסוף השם יתברך, שהוא נותן לכל בריה את אשר ראוי אליו, נתן ליעקב עולם הבא ולעשו עולם הזה. כי דירת הולד במעי אמו הוא כמו דירת האדם בעולמו, וידוע כי הם שלשה עולמות; כי בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. ולכך הוא פונה אל התאות החמריות, והוא עוזב השכל מכל וכל. אבל כאשר מגיע האדם אל ימי העמידה, אז אין השכל בטל אצל החומר, וגם אין החומר בטל אצל השכל, רק שניהם עומדים ביחד, ועושה פעולות מתיחסים אל ענין זה, דהיינו שאין אחד בטל אצל השני, ושניהם משותפים ביחד. ומדריגה זאת מדריגה של עולם אמצעי, שאין הצורה הטבעית מוטבע בחומר, כמו שיש בעולם השפל שהצורה שעומדת בחומר מוטבע בו, ואין זה בעולם האמצעי, כי יש לה צורה בלתי מוטבעת בחומר, ועל כל פנים אין הצורה מוטבעת כמו שהוא בעולם הזה השפל התחתון. לכך בזמן ימי עמידה נחשב כי האדם עומד בעולם האמצעי. אבל בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה'א, ואז השכל מתגבר ביותר. כמו שאמרו ז"ל (שבת קנב. ) זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין דעתן נוספת. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים: ולכן כאשר דר הולד במעי אמו, שנחשב האם עולמו של ולד, לכך ג' חדשים הראשונים דר במדור התחתון (נדה לא. ), ואלו ג' חדשים נגד ימי הבחרות, והם ימי עלייה, כמו שהאדם בעולם הזה בעת ימי עלייה הוא דר במדור התחתון, הוא עולם הטבע הזה. ג' חדשים אמצעיים הולד דר במדור האמצעי (שם), כמו שהאדם בעולם הזה באמצע ימיו נחשב כאילו הוא דר בעולם האמצעי. שכבר אמרנו למעלה, כי אז מדריגתו מדריגת עולם אמצעי, אשר אין הצורה בטילה אצל החומר, ואין החומר בטל אצל הצורה. אבל בג' חדשים אחרונים הולד דר במדור העליון (שם): וכאשר היו יעקב ועשו בבטן אמם, כבר אמרו (ב"ר סג, ח) כי יעקב זרע ראשון ועשו אחרון. ולכך עשו היה קרוב תמיד אל המדור התחתון, ויעקב היה קרוב אל המדור העליון, וכל אחד היה עומד בשלו; זה קרוב למדור התחתון, וזה קרוב למדור העליון. והנה כאשר היו מתרוצצים בבטן אמם, היה יעקב רוצה להתפשט אל המטה גם כן, עד שיהיה לו מקום עשו, שהוא עולם התחתון, מפני שרצה בב' עולמות. ועשו כאשר היה מתרוצץ, ומבקש להתפשט אל המעלה גם כן, כי רצה בעולם הבא גם כן. וכאשר היו מתרוצצים, ואין אחד נדחה לגמרי, ואז כל אחד נשאר במקומו. והנה נשאר עשו במקומו הראוי לו, אצל מדור התחתון, שהוא עולם התחתון. ויעקב נשאר במקומו הראוי לו, אצל מדור העליון: וכאשר יצאו לאויר העולם, אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי" (ר' בראשית כה, לא). כלומר, כשם כאשר היינו בבטן האם היה המחלוקת הזה בינינו, ועתה "מכרה בכורתך לי" לעשות המעשה בפועל. ונקרא עולם הבא 'בכורה', כי הבכורים הם קדושים לה', כמו שידוע. ולכך אמר כי אין ראוי אליך הקדושה של בכור, לפי המחלוקת שהיה בבטן האם. רק כל דבר שהוא גופני בלבד הוא ראוי לך, והבכורה - שיש בה קדושה אלקית - למה לך. וזה שאמר עשו (ר' בראשית כה, לב) "הנה אנכי הולך למות ולמה לי בכורה", מיד כפר בתחיית המתים. שהיה אומר שהעולם הזה הוא עיקר, והוא עולם הגשמי, ואין כאן תחיה כלל. ואם כן "למה זה לי בכורה", דהיינו הקדושה הנבדלת מן הגשמי, כי אין לאדם דבר זולת עולם הגשמי הזה: ועוד יש לך לדעת, כי עולם הבא הוא עולם השני, כי עולם התחתון הוא ראשון לאדם, ונברא העולם בב' של "בראשית ברא" (בראשית א, א), כי יש עולם שני. ותמצא כי אותיות 'בכר' הכל שניים; הב' באחדים, הכ"ף בעשרות, הרי"ש במאות. ולכך אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי", הוא עולם הבא, שהוא עולם שני. ולכך נתן יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים (בראשית כה, לד), הכל תאות הגוף שלקח בעד הבכורה, שהיא קדושה בלתי גשמית, והחליף אותו בעולם הבא הבלתי גשמי. ואמר הכתוב (שם שם כט-ל) "ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", כי התאות הגשמיות הם למלאות החסרון: וכל ענין זה מורה כי חלק יעקב הוא עולם הבא. ומאחר שהוא כך, מסולק השאלה מכל וכל, עד שאין קשה כלל, והם דברי חכמים הנאמנים. ובפרק הזה תמצא תשובה ברורה, כי במה שאין חלק ישראל עולם הזה, והם נרדפים בעולם הזה. ולכך אל יקשה לך אם הם נרדפים מן הצרות, כמו דורו של שמד הקדושים והטהורים, אם היה רודף אותם כח סמאל, אין זה תמיה כלל, כי ישראל הם דווים וסחופים ומטורפים בעולם הזה (יבמות מז. ), בשביל שאין כד[א]י להם עולם הזה, ויש להם התנגדות בעולם הזה. והדבר הזה מבואר: ==פרק טז== בפרק קמא דע"ז (יא ע"ב), אמר רבי יהודה אמר שמואל, עיר אחת יש לה למלכות רביעית, אחת לשבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר, ומלבישין אותו בלבוש של אדם הראשון, ומניחין לו קרקפילו של רבי ישמעאל בראשו, ותלו ליה בצוארו מתקלא ד' זוזי פיזא, ומחפין את השווקין באינך, ומכריזין וקורין לפניו סך קירי פלסתר, אחוה דמרנא זייפנא. דחמי חמי, ודלא חמי לא יחמי. מאי אהני ליה לרמאי ברמאותיה, ולזייפנא בזייפתנותיה. ומסיימים בו הכי ווי לדין כד יקום דין, עד כאן: במאמר זה באו לגלות ולבאר ענין כח מלכות רביעית עם ישראל. אמר, כי אחת לשבעים שנה וכו'. דוקא אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר בסמוך ענין זה. ואמר שמביאים אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חגר. דע, כי מה שמרכיבין השלם על החגר הוא כי יתחייב כשזה קם שנופל השני, ולכך נחשב האחד רוכב על השני. כי כאשר האדם רוכב על אחד, הרי אי אפשר לו שיקום אותו שרוכב עליו, וכך אי אפשר שיקום יעקב מפני אשר הוא רוכב עליו, ודבר זה ברור. אמר שכל שבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר. וכבר התבאר בחבור גבורות ה' (פרק סז) ענין זה מה שהיה צולע יעקב, שהוא מורה על חסרון דבר מה. ואילו היה יעקב שלם - לא היה יכול לו המלאך, ולא היה נוגע בו המלאך בכף ירכו, ואז לא היה אפשר לעשו לשלוט בו לעולם, כי המלאך הזה היה שרו של עשו (ב"ר עז, ג). ובמדרש (שם) "ויגע בכף ירכו" (בראשית לב, כו), נגע בצדיקים שעתידים לצאת ממנו, אלו דורו של שמד, עד כאן. הרי כי מה ששלט המלאך על יעקב - מה שנגע בכף ירכו של יעקב - הוא שגרם לשלוט בו עשו. ועשו הוא אדם שלם, ודבר זה גורם שעשו רוכב על יעקב, שהוא צולע. וזה שאמר שמביאין אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר: ואמר שמלבישין אותו בלבוש אדם הראשון. פירוש דבר זה, כי כל המאמר הזה בא לפרש כי היה לעשו עולם הזה, ולכך כל מה שראוי אל עולם הזה - היה לעשו, ולא היה ליעקב רק עולם הנבדל מן הגשמי. ולכך אמר שמביאין אדם שלם, כי ראוי אל עשו שיהיה האדם שלם, כאשר יש לו לעשו העולם הזה, לכך לא היה ראוי שיהיה לו חסרון כלל בעולם הזה. ולא כן יעקב, שאין ראוי לו עולם הזה, ולכך היה חגר ברגליו. והיה צולע על ירכו, דוקא על ירכו כמו שהתבאר, כי יעקב היה מיוחד אל הדבר שהוא אלקי ולא גשמי, ואין דבר שהוא גשמי כמו הירך, לפי שאין בו צלם אלקים, שהוא מעלת יעקב. ובפרט בירך, לפי שהירך הוא בסתר, ואינו נגלה, והצלם הוא בפנים, שהוא נגלה. ודבר זה ראוי ליעקב, כמו שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד. ) שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון, והוא צלם אלקים. אבל לעשו לא היה רק הדברים החשובים בעולם הזה, לא דבר הנבדל אלקי: והיה לאדם גם כן מעלת הלבוש, כדכתיב (ר' בראשית ג, כא) "ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וכשם שירש יעקב מעלת הצלם שהוא אלקי, כדכתיב (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים וגו'", כך ירש עשו מעלת הלבוש. כי מעלת הצלם הוא מעלה אלקית, ומעלת הלבוש אינה אלקית, רק כבוד ויקר נראה לעינים, שמראה עצמו בלבוש הדר, אבל אין זה מעלה אלקית, רק כבוד וחשיבות, ודבר זה ירש עשו. ולפיכך כתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותלבש את יעקב בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית", ופירשו ז"ל (ב"ר סג, יג) שירש עשו מן אדם הראשון. ודבר זה הוא הכבוד שנתן לעשו, שנאמר על אדם הראשון (תהלים ח, ו) "וכבוד והדר תעטרהו". ושני דברים היו לאדם הראשון; האחד - הצלם האלקים שנברא בו. השני - היקר והכבוד, וזהו מלבוש אדם הראשון, דהא רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי (שבת קיג. ): וכאשר תתבונן בענין הצלם האלקי ובענין המלבוש, שהצלם הוא ענין אלקי, אבל אין הכבוד ענין אלקי, רק כבוד נגד העולם. לכך יעקב יש לו חלק בעיקר, והוא צלם אלקים. ועשו יש לו חלק בבגדים, דהיינו היקר וההדר, שזהו חלקו של עשו, הוא החשיבות. וראוי לאלו ב' אחים, שהם תואמים (בראשית כה, כד), שירשו אלו ב' דברים שהם מתחברים יחד; יעקב ירש מעלת אלקית של אדם, כמו שאמרנו. ועשו ירש מעלת הבגדים, שהיא החשיבות. וזה שאמר דניאל על החיה הרביעית, שהוא אדום, "ואלו עינין כעיני אנשא" (דניאל ז, ח). אבל על מלכות המשיח אמר (שם שם יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". ופירוש "עינין כעיני אנשא", כלומר דוגמא שלו כבר אנש. והיינו דכתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותקח את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית", שעיקר מעלתו של עשו - הבגדים, שהם הכבוד וההדר. וזה שאמר 'ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון', כי בגדי אדם הראשון יש על אלו בגדים, שהם החשיבות שלו: וקאמר שלובשין אותו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול. כבר התבאר כי מלכות רביעית היא שגזלה את ישראל, ולקחה מהם מה שאפשר להם ליקח. וראיה לזה, שהכתוב אומר (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ", כי מחורבן ירושלים נתמלאה מלכות רביעית. ומאחר שכן, היא נוטלת מהם מה שראוי היה ליעקב. וכבר הארכנו בזה למעלה אצל 'קא חליף גונדא דרומי וכו'' (גיטין נז. ), עיין שם. ולפיכך אמר שלובשים אותו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול, כי הדבר הזה שהוא היופי ראוי דוקא לכהן גדול. ולקחו וגזלו אותו בדורו של שמד, ונטלו אותו מן ישראל המעלה הזאת, ומתלבשת עצמה בהם, כי ההדר והיופי הוא חשיבות גם כן. ולכך כשם שעשו ירש בגדי אדם הראשון, שהם בגדים חמודים, ולכך לקחו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול. והבן למה אמר דוקא קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול, שקבל האור האלקי, שהוא זוהר הבא ממקום בית המקדש, כמו שאמרו במדרש פרשת בראשית (ב"ר ג, ד) ממקום בית המקדש נבראת האורה, שנאמר (ר' יחזקאל מג, ב) "והנה כבוד ה' אלקי ישראל בא מדרך הקדים והארץ האירה מכבודו", עד כאן. ועיין אצל מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה (גיטין נח. ), עיין שם ושם נתבאר. ורבי ישמעאל, שהיה כהן גדול שנכנס לפני ולפנים, הוא מיוחד לדבר זה בפרט. ובדורו של שמד גזלו וחמסו מישראל ענין זה, ומתלבשין בו, עד שיש להם דבר מה מן האור הפנים עם הלבוש של אדם הראשון: וקאמר שתולים בצואר אותו אדם השלם ד' זוזי מתקלי פיזא, הוא מורה על החשיבות. כי המלבושים הם מורים כבוד, ומתקלי פיזא מורה חשיבות ויקר יותר שיש להם. וכבר הארכנו בזה אצל תרי מתקלי פיזא ירדו לעולם (גיטין נח. ) עיין שם, ותמצא מבואר. והבן אלו הדברים; האחד, שיש להם לבוש. והשני, אור פנים מן רבי ישמעאל כהן גדול. השלישי, תכשיט של יקר תלוי בצואר שלהם. הרביעי, שהמקום שלהם חשוב, ולכך קאמר שמחפין השווקים באינך. ואמר שעושים זה אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר. כל אלו דברים אינם דבר שבעצם, כי כל אלו אינם מעלה עצמית. כי הלבוש, וכן קרקפילו של רבי ישמעאל, וד' זוזי מתקלי פיזא, ומה שמחפין השווקים באינך, הכל כבוד וחשיבות: ומפני כי הדברים האלו הם כי כלל האומה נמצא בהם דבר זה, ולא שעושה אותם אדם פרטי, רק הוא אל כלל האומה הזאת, לכך אמר שעושים אותו (הוא) אחת לשבעים שנה, כי הכלל הוא דור אחד, ודור שלם הוא ע' [שנה], שהם ימי האדם (תהלים צ, י). ולכך אמר זה שעושים כך אחת לשבעים שנה. ופירוש הזה עיקר: וכאשר תבין אלו הדברים על עומקם, תדע להבין ענין אומה זאת, שיש להם הדרת פנים, ומלבוש, ותכשיט. שאלו שלשה הם מצטרפים אל האדם. ומקום חשוב הוא הרביעי שייך לאדם, כי כל אדם יש לו מקום מיוחד. וכל אלו דברים נמצאים במלכות רביעית, שהם מייפים את עצמם, וכבוד ויופי ויקר יש להם, וחשיבות המקום. וכאשר רואין עצמן בחשיבות אשר יש להם, גוזרת מלכות רביעית סך קירי פלסתר. כי ברכות של יצחק אבינו (בראשית כז, כג-כט) אין בהם ממש. ונותנים טעם לדבריהם; 'אחוה דמרנא זייפנא, מאי אהני לרמאי ברמאותיה'. כלומר, שמאחר שלא באו הברכות ליעקב רק דרך תחבולה, ולא מעצמם, אין בברכות אלו שבאו ליעקב ממש, כי הברכה ראוי שתבא מעצמה. וקצת אמת אמרו, שאילו לא אהב יצחק את עשו, ולא רצה לתת הברכה לעשו מעולם, לא נתבטלו הברכות מן יעקב לעולם. אבל מפני שלא נתן יצחק ליעקב הברכות מדעתו, היה בטול לברכות: ומסיימין ווי לדין כד יקום דין. פירוש, כי גוזרין על עצמם 'ווי לדין כד יקום דין'. ודבר זה גוזרים על עצמם מצד הרכיבה, כי מאחר שרוכבין עליו, מורה זה על ממשלה, כי הרוכב אין לו שתוף עם אשר רוכב עליו. ולכך אמר שמרכיבין אותו על איש חגר. ומה שאין הרוכב גובר לגמרי על החגר, זה מפני שאי אפשר לאבדו. ולכך מסיימין כך 'ווי לדין כד יקום דין', שהרי אין להם שתוף ביחד שתאמר כאשר יקום דין לא יהיה גובר עליו, כי הרכיבה מורה שאינם משותפין, ולכך 'ווי לדין כד יקום דין', שלא יתן לו חיות כלל: והתבאר כי עשו ירש עולם הזה לגמרי, וכל המעלות שהם בעולם ראוים לעשו. ולכך ירש בגדי אדם הראשון, וקרקפילו של רבי ישמעאל, והיופי הזה, אף על גב שהוא קרוב לענין אלקי, אינו לגמרי אלקי. רק צלם אלקים, דבר זה הוא אלקי לגמרי, שהוא צלם אלקים. רק הירך שהוא בסתר, ואין בו צלם אלקים, שהוא דוקא בפנים הנגלה, ולכך המלאך, שהוא שרו של עשו, שם נגע ביעקב, כדכתיב (בראשית לב, כו) "ויגע בכף ירך יעקב": ועוד יש לפרש, כי הירך הוא ברגל, והרגל הוא מיוחד שיש בו פחיתות, ואי אפשר לאדם שלא יהיה בו פחיתות של מה, ולכך בזה היה שולט שרו של עשו. אבל פירוש הראשון הוא עיקר וברור: וכאשר זרחה לו השמש (בראשית לב, לב), אשר השמש סדר העולם, כי השמש מושל בעולם, והשמש סדר העולם, והסדר מרפא את יעקב מצלעתו. וכאשר יעקב צלע על יריכו, אז יש כאן שנוי בסדר העולם, כמו שנתבאר למעלה בפרקים. ולפיכך השמש, שהוא מנהיג סדר העולם, מרפא את יעקב מצלעתו, עד שהעולם חוזר לסדר שלו. ובארנו לך דברים גדולים מאוד: ==פרק יז== ובפרקי רבי אליעזר (פרק לה) "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב), הראה לו הקב"ה ד' מלכיות, משלן ואבדן; והראה לו שר מלכות בבל עולה שבעים עקלים, ויורד. שר מלכות מדי עולה נ"ב עקלים, ויורד. שר מלכות יון [עולה] ק' עקלים, ויורד. הראה לו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד. ואמר (ר' ישעיה יד, יד) "אעלה על במותי אדמה לעליון". אמר לו יעקב "אך אל שאול תורד" (שם שם טו). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, "אם תגביה כנשר וגו'" (עובדיה א, ד), עד כאן המדרש: והנה בטרם אשר היה ועדיין לא יצא לפעל הממשלה של המלכות הרביעית, כי רבי אליעזר הגדול היה בעת החורבן ובסמוך לו, ועם כל זה הגידו חכמים כח החיה הזאת, ואריכות אשר נתן לה מן השמים. ואם כן מה לך לשאול עוד על אריכות הגלות, כי אין ראוי שיצמיח קרן יהודה בממשלה החיה הרביעית (דניאל ז, ז). וכמו שהתבאר למעלה כי אין זמן אחד לשני דברים אשר הם מחולקים והם הפכים. ואין צריך ראיה אל מה שהכתוב אומר בפירוש, שכן כתוב בספר דניאל (ז, יא-יג) "עד כי קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא וגו' חזה הוית בחזו ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'". הרי בפירוש כי מלכות המשיח לא יקום עד שיגמרו ד' מלכיות מלכותם. וכשיהיה תם וכלה מלכותם, אז יתגלה מלכות המשיח. ומאחר שהמלכות של החיה הרביעית נמשכת, וארכא מן שמיא ניתן לה, הוסר השאלה הזאת לגמרי על אריכות הגלות, שהוא נמשך כל ימי שלטון של חיה רביעית: והודיעו לנו חכמים במדרש ענין החיה הרביעית. כי כל שלשה מלכיות הראשונים ראה יעקב עלייתן, וראה גם כן ירידתן. חוץ מן המלכות הרביעית, שראה עלייתה, ולא ראה ירידתה. וזה מפני כי שאר המלכיות נתן להם השם יתברך ירידה מצד עולם הזהא, ולפיכך יעקב שהיה באותו זמן בעולם הזה, ראה הירידה שלהם. אבל מלכות הרביעית ירידתה מן העולם העליון, והשם יתברך בעצמו מוריד אותה, וכדכתיב (עובדיה א, ד) "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך", ואין ירידתה מצד עולם הזה כלל. לכך לא שייך לה הירידה מצד עולם הזה, רק מצד עולם העליון, אשר אין האדם שהוא בעולם הזה שולט בו. ולכך לא ראה יעקב, שהוא בעולם הזה, ירידת המלכות. רק ראה ירידת המלכות הרביעית מצד השם יתברך, אשר אי אפשר בשום צד שלא יהיה בטל מלכות חיה רביעית, כמו שיתבאר. ולכך אמר הקב"ה "אם תגביה כנשר וגו'". ולא יהיה ירידתה רק על ידי מלך המשיח, אשר מעלתו ומדריגתו מן עולם העליון, כמו שיתבאר. כלל הדבר, כי מאחר כי ארכא נתן למלכות רביעית, אין עוד שאלה כלל. ולכך גלו חכמים בחכמתם כח החיה הרביעית ותוקף שלה, שמזה תדע על אריכות ממשלתה: בפרק קמא דמגילה (ו. ) אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים קמ, ט) "אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה", אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו. "זממו אל תפק" זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין, מחריבין כל העולם. ואמר רבי חמא בר חנינא, תלת מאה קטירא תגי איכא בגרמימי של אדום, ושס"ה מרזבנא איכא בכרך של אדום, ובכל יום נפקי הני לאפי הני, ומקטיל חד מינייהו, ומטרדי לאקומי מלכא, עד כאן: בארו בזה כח מלכות רביעית, ותוקף של המלכות. ודע, כי על פי דעת רז"ל בעלי האמת, כח החיה הרביעית מקבל מן כח חמה המאור הגדול (בראשית א, טז), והוא מונה מספר שלו אל החמה. ויעקב נקרא קטן, והוא מונה מספר שלו למאור הקטן (שם). ומפני זה נקרא "אדום". ואמרו במדרש (ב"ר סג, יב) תבשילו אדום, שנאמר (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא מן האדום". ארצו אדומה, שנאמר (בראשית לב, ג) "ארצה שעיר שדה אדום". גבוריו אדומים, שנאמר (ר' נחום ב, ד) "גבוריו מאדם". לבושיהן אדום, שנאמר (שם) "אנשי חיל מתולעים". ופורע ממנו אדום, שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום". בלבוש אדום, שנאמר (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך", עד כאן. ובארו בזה כי שם "אדום" ראוי אל עשו, ולכך כל אשר שייך אליו נקרא בשם "אדום". וכל זה מפני כי מקבל כחו מן החמה, אשר היא אדומה, וכדאיתא בבבא בתרא (פד. ) האי שמשא סומקתא היא. בשביל כך נקראת השמש חרסה, (שופטים יד, יח) "בטרם תבא החרסה", כי החרס הוא אדום. וכמו שנקרא המאור הקטן "לבנה" (ישעיה כד, כג) על שם הלבנות, כך נקראת השמש "חרסה" על שם האדמימות, ואין ספק בדבר זה: ומאחר שכחו כח השמש, וידוע כי המלכים והמושלים כחם מן כח השמש, בעבור שהוא המאור הגדול המושל בעולם הזה, ולכך מושפעים המלכים והמושלים לאדום ביותר. וזה שאמרו 'אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אל תתן לעשו תאות לבו. "זממו אל תפק ירומו סלה", זו גרמימי של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין את כל העולם כולו'. ורוצה לומר שאם נתן הקב"ה להיות יוצא כחם של מלכות רביעית אל הפעל, היו מחריבין את כל העולם מגודל התוקף אשר יש להם. אבל עתה השם יתברך לא הוציא כח אדום אל הפועל, והם דומים אל הבהמה שהיא זמומה וסגורה, מבלי יציאה אל הפעל כחה. וכן כח אדום, אשר יש להם כח מן השמש, הוא כמוס בלתי יוצא אל הפעל, עם שהוא גדול מצד עצמו, רק שאינו בפעל לגמרי. ודבר זה עוד בארו בחכמתם ובסודתם במקום אחר, שאמרו בפרק קמא דיומא (כ ע"ב) אלמלא קול גלגל חמה, היה נשמע קול המונה של אדום. וכבר בארנו זה בחבור באר הגולה. ועוד יתבאר בסמוך (ד"ה ועוד דבר) מה שאין כח שלהם בפעל, שאלמלא היה כחם בפעל לגמרי, היו מחריבין את העולם לגודל כח שלהם: לפיכך אמר אחר זה ג' מאות מלכים קטירי תגי איכא בגרמימי של אדום, ושס"ה מרזבני כו'. ביאור דבר זה ענין מופלג מאד. וזה כי כבר אמרנו כי כח מלכות רביעית יש לו כח מן השמש, אשר בחלקה המלכים והמושלים. וזה שאמר שי"ן מלכים קטירי תגי בגרמימי של אדום. כי המספר הזה שהוא ג' מאות, ראוי אל כח השמש. וזה כי השמש הוא מלך ומושל בעולם הזה, והאחדות הגמור, שהוא יתברך מלך מלכים, אין ראוי כי אם אל השם יתברך, שהוא מלך על הכל, והוא יתברך אחד לגמרי (דברים ו, ד), ואין לחמה המלכות הגמור: אבל מספר שלשה ראוי אל החמה, כי השנים שהוא זוג אין בו אחדות כלל, ואין זה שייך למלכות, שהמלכות הוא אחד. רק מספר ג', שאינו זוג, יש בו אחדות, והוא ראוי אל החמה. לכך בשם 'שמש' שי"ן בתחלה ושי"ן בסוף, לרמוז כי כחה שי"ן. והדבר הזה רמזו גם כן בפרקי ר"א (סוף פרק ו), שאמרו שם כי ג' אותיות משמו של הקב"ה כתובים על החמה, וג' מלאכים מנהיגים אותה וכו'. והרי נתנו לשמש ג' אותיות משמו, וג' מלאכים מנהיגים אותה. ואין להאריך בדברים אלו כאן. ולכך אמר שמושפע מן החמה ג' מאות מלכים קטירי תגי. ולא אמר 'שלש', כי אין החמה מן התחתונים שהם על הארץ, רק נתנה השם יתברך בשמים. ואמרו כי התחתונים הם עד עשרה, וכמו שאמרו (סוכה ה. ) מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, לקיים מה שנאמר (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ומאחר כי רשות התחתונים עד עשרה, והעליונים כח שלהם מגיע עד מאה, והמאה הם כמו אחד. וכבר אמרנו כי אין מספר אחר ראוי לשמש, רק מספר ג', ולכך כח החמה מספר ג' מאות: ויש לך לדעת, כי ב' בחינות יש לשמש; הבחינה האחת מצד עצמה, דהיינו במה שהיא עצם מאיר בלבד. ובחינה השנית הוא כח השמש, אשר יש לה מצד תנועתה בגלגל, אשר יש לה שס"ה חלופי תנועות. וכנגד זה אמר שס"ה מרזבני, והם כמו דוכסים (רש"י מגילה ו. ) בכרך גדול. ולכך אמר שהם מרזבני ולא מלכים, כי המלכים כחם מצד עצם השמש בלבד, ואילו הנך מרזבני אינם מצד עצם השמש, רק מצד חלופי תנועות השמש, והוא הכח שלה. שנמצא בשמש שס"ה חלופי תנועות, והם כחה: ומה שאמר ד'נפקי הני לאפי הני והנהו לאפי הנהו', ופירושו מפני כי מלכות רביעית מלכות מחולק, שהרי המלכים שהם קטירי תגי, יש להם ענין מיוחד, כי יש להם כח החמה. וכן מרזבני יש להם ענין מיוחד. ועם כל זה יש להם שתוף ביחד, בעבור כי שניהם הם כח מלכות רביעית, ויש להם תוקף השמש, והם נבדלים זה מזה. ודבר זה הוא התנגדות כאשר תבין זה, עד שימצא בטול המלכות מצד מה מצד עצמו. וזה שאמר ד'נפקי הני לאפי הנהו ומקטיל חד מהני', הוא ההתנגדות בצד מה שיש במלכות רביעית, שאינה בפעל השלימות מצד חילוק המלכות, לכך יש כאן בטול מצד מה: ועוד דבר זה ענין עמוק מאוד מה שאמר ד'נפקי הני לאפי הנהו ומקטיל חד מנייהו'. כי מלכות זה, לפי כח שלו, אין כח שלו הוא בפעל הגמור בשלימות. שאילו היו בפעל השלימות, לא היה אפשר לעולם להתקיים, וכמו שבארנו לפני זה. ואם היה שלימתם וכחם בפעל, לא היה התנגדות ביניהם. שכל דבר אשר הוא בפעל ובשלימות, כל אחד ואחד עומד בעצמו, ואין נוגע בזולתו. ומצד שאינו בפעל בשלימות, לפי שאי אפשר שיהיה כח עליון זה בעולם הזה בשלימות. שאילו היה בשלימות לא הוי נפקא הני לאפי הנהו, והיה שלום ביניהם. אך עכשיו שאין כח זה העליון בשלימות בעולם הזה, וקצר המצע להשתרע אלו הכחות בעולם הזה, נפקי הנהו לאפי הנהו ומקטל חד מינייהו. וזה הפירוש ברור בלי ספק כאשר תבין, והוא ענין עמוק מאוד יותר, רק כי אי אפשר לפרש יותר: ומפני כי אין ראוי במלכות שיהיה חסר ממשלה, מטרדי לאוקמי מלכא. כלומר, שאין שלימות למלכות זה שיהיה נמצא כח מלכותם בפעל, שאם היה נמצא בפעל היו מחריבין העולם. רק כי תמיד הם יוצאים אל הפעל, ומצד היציאה אל הפעל אינם בפעל הגמור שיפעלו באחר, רק הם בעצמם יוצאים אל הפעל. וזה שאמר 'ומטרדי לאקומי מלכא': הרי גלו לך על כח מלכות רביעית, אשר כח מלכות זה מושפע ויוצא לפעל תמיד, ולפיכך אין לכח מלכות רביעית מציאות בפעל לגמרי כאשר ראוי להיות, וזהו חסרונו. ומפני כך אין מחריב העולם. שכל דבר פועל באחר מצד אשר יש לו מציאות בפעל לגמרי, ולכך הוא פועל באחר. ואל המלכות הזה אין לו מציאות גמור בפעל. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם מגלין סוד מלכות הרביעית וכח שלה. ולא באו לפרש רק ענין כח מלכות הרביעית, מה הוא כח מלכות זה, ומה הוא ענינו. ואין אלה ג' מאות קטירי תגי ושס"ה מרזבני רק כח השררה של חיה רביעית, שמקבלת החיה הרביעית מן כח השמש. והבן הדברים האלו מאוד: וכן המאמר אשר בסמוך אליו (מגילה ו ע"ב), אמר עולא איטליא של יון זה כרך גדול של מלכות רביעית, והויא ש' פרסה על ש' פרסה, ויש בה שס"ה שווקים, כמנין ימות החמה. וקטן שבכולם של מוכרי עופות, והם ט"ז מיל על ט"ז מיל. ומלך סועד בכל יום באחד מהם, והנולד בו אף על פי שאינו דר בו, והדר בו אף שאינו נולד בו, מקבל פרס מאת המלך. ושלשת אלפים בי בני יש בו, וכל אחד יש בו חמש מאות חלונות מעלות עשן חוץ לחומה. צדה אחת - ים, וצדה אחת - הרים וגבעות, וצדה אחת - מחיצה של ברזל, וצדה אחת - חולסית ומצולה, עד כאן: כבר אמרנו (לעיל ד"ה אבל מספר, וד"ה ויש לך) כי השמש מצד עצמה מתיחס לה מספר שלש מאות מצד עצם השמש. גם יש לה חלופי תנועות, כי כל יום ויום יש לה מהלך מיוחד, עד שס"ה ימים. וכנגד זה אמר כי הכרך בעצמו הוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, שכך ראוי אל זה, כמו שהתבאר. אמנם המקום מחולק לשס"ה חלקים, והם שס"ה שווקין, כמו שהם חלקי תנועות השמש, שנחלקת לשס"ה ימים: אמנם מה שאמר הפחות שבכולם מוכרי עופות, יש לך להבין למה מוכרי עופות הוא השוק שהוא יותר קטן. ודבר זה ידוע למבינים, כי העוף הוא נברא מן המים, ואין בו ממשלת החמה, כי החמה כח האש, והלבנה ממשלתה על המים, ולכך השוק הקטן מוכרי עופות, שנבראו מן הרקק (חולין כז ע"ב): ועוד יש לפרש מה שאמר 'קטן שבכולם מוכרי עופות', כי דבר זה רמזו חכמים בחכמתם בפרק קמא דסוכה (ה ע"ב), וקאמר שם "פני האחד פני אדם פני שני פני הכרוב" (ר' יחזקאל י, יד), וקאמר שם אפי רברבי אפי זוטרא, כי הכרוב נחשב יותר קטן. והדברים האלה ידועים מאוד למבינים. אבל פירוש הראשון עיקר, כי העופות הם תחת ממשלת המאור הקטן, ודבר זה ראוי לך להבין: ומה שאמר שהוא ט"ז פרסה על ט"ז פרסה. פירוש, כי השטח זה היה לשוק, כי אין השוק רק שהוא שטח מתפשט לגמרי, ואל דבר זה ראוי מספר ט"ז. וראיה לזה כי נתנו חכמים סרטיא ופלטיא שיש לו דין רשות הרבים (שבת ו. ), שהם רחבים שש עשרה אמות (שבת צט. ), שתראה כי אין שטח גמור רק על ידי רוחב שש עשרה. ודבר זה ענין עמוק ומופלג, ארמוז לך דבר מה, להודיע לך כי כל דברי חכמים בחכמה עמוקה מאוד מאוד. וזה כי המקום שהוא מקום פרטי של אדם הוא ד' על ד', כמו שאמרו בכל מקום דבר זה (גיטין עז ע"ב). וד' אמות על ד' אמות מקיפין אותו ט"ז אמות. ודבר זה ראוי אל מקום רבים, שהרבים עוברים בו. דהיינו שמתפשט זה המקום, שהוא מקום היחיד - שהוא מספר ארבע בלבד - להיות מקום הרבים, דהיינו שמתפשט בכל ארבע צדדין, שהוא שש עשרה, שהוא מקיף מקום היחיד, כן יהיה מתפשט למקום הרבים בצד אחד. ולכך מספר ט"ז על ט"ז הוא שייך אל השוק, שהוא מקום רבים מפולש. ומזה הטעם עצמו מקום היחיד ארבע אמות, כי המקום יש לו שטח, וכל שטח יש לו התפשטות. אבל אמה על אמה אין לו התפשטות, כי היא אמה אחת מרובעת. וכאשר תתן לדבר זה התפשטות, מתפשט היקף אמה על אמה עד שהם ד' אמות לצד אחד. וכאשר הוא מתפשט בצד אחר, הוא ד' אמות על ד' אמות, וזהו מקום היחיד. ומקום הרבים שש עשרה, כי מתפשט היקף ד' צדדין, שהם ליחיד שש עשרה אמות - לצד אחד, כמו שהתבאר למעלה. והבן הדברים האלו מאוד, וכבר בארנו זה גם כן במקום אחר: ומה שאמר כי המלך סועד בכל יום ויום באחד מהם, בא לומר על חשיבות המלכות. וזה כי שאר מלכים נמצא המלך בכלל העיר, ולא בחלקי העיר. אבל יש למלכות רביעית דבר מיוחד, שהמלך סועד בכל יום פעם אחת בשנה באחת השווקים. וזה מורה על חשיבות של מלכות זה ביותר, שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. כי השווקים אשר שם מוכרים פרנסה, לא בלבד שיש בהם סעודות סתם אדם, אבל סעודות מלכים ימצא בהם. וכל זה לומר כי יש למלכות הזה החשיבות בפרנסתם ותענוג שלהם כמו שיש למלך. וזה שאמר כי המלך סועד בכל יום [ב]אחת מהם. ורצה לומר כי חשיבות מלכותו שם הוא נראה, כאשר יש במלכות זה שווקים מוכרי פרנסה, אשר זה ראוי למלכות לעשות סעודות מלכים, ומצד המלכות הוא זה שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. ודבר זה תוכל להבין כי אלו שס"ה שווקים, הם כנגד חלופי התנועות שיש בעולם לשמש, כמו שהתבאר. והנה המלך, שהוא השמש, נמצא בכל יום ויום באחד מהם. לכך אמר כי המלך סועד בכל יום באחת מהם, כי סעודת מלכים צריך לו שווקים, והבן זה: ואמר הנולד שם אף על גב שאינו דר שם, או מי שדר שם אף על גב שלא נולד שם, מקבל פרס מן המלך. ורוצה לומר שמקבלים כח מן המלכות, וזהו פרס שמקבלים. וכמו מי שנולד במזל החמה, מקבל כח מן החמה, או שדר במקום שהוא תחת ממשלת החמה, מקבל כח מן החמה. לכך הנולד במלכות הזה, או שדר תחת המלכות, מקבל כח מן המלכות. וזה שאמר הנולד או שדר שם מקבלים פרס מן המלך. וכל זה מורה על גודל כח המלכות, עד שכל אחד מקבל ממנו. והבן הדברים האלו מאוד, כי כל אלו דברים נאמרו כי יש למלכות הזה מקומות חשובים, והכל מצד המלכות, לכך אמר כי המלך נמצא בו. ולכך אמר שיש מקום להם שהוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, ובו שס"ה שווקים כמו שהתבאר. כי דבר זה כח החמה, כי מצד עצמה יש בו שלש מאות, ומצד כחה - והם חלופי התנועה - יש בה שס"ה: ומה שאמר כי יש ג' אלפים בי בני. דע לך כי ענין מלכות רביעית מיוחד בדבר זה, שהם בעלי ישוב בשווקים ובמרחצאות. כי שני דברים אלו הם ישוב העולם ותיקון האדם בפרנסה שלו. כי השווקים שם נמצא הפרנסה, כמו שאמר כי המלך סועד בכל יום באחד מהם. לומר לך כי אין פרנסתם וסעודתם כסתם אדם, אבל סעודת מלכים נמצא בהם. וכן המרחצאות הם עדון האדם, וכל זה מסוגל אל מלכות רביעית. והם הפך אותם שאינם כל כך בעלי ישוב, והם יושבי אהלים בלבד. ודבר זה בארו חכמים בפרק קמא דע"ז (ב ע"ב), אמרו שם לעתיד לבא שתאמר מלכות רביעית הרבה שווקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב עשינו, והכל לא עשינו אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה. והקב"ה אומר אליהם, שווקים עשיתם לצורך עצמיכם, לעדן עצמיכם. כסף וזהב שלי, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב אמר ה'", עד כאן. הרי לך כי ענין האומה הזאת שהיא מיוחדת מה שהיא בעלת ישוב ביותר. ודבר זה ענין מופלג בענין מלכות רביעית, והדברים האלה הם דברים גדולים, אי אפשר לפרש יותר: ומה שאמר ג' אלפי בי בני. כבר אמרנו כי מספר ג' מאות הוא מסוגל למקום מלכות רביעית, מפני כי מספר ג' מאות הוא מתיחס לחמה. וכבר אמרנו למעלה כי השמש כחה החום. ומפני כי המרחץ הוא מתיחס לחמימות המופלג בתוקף גדול, אשר הוא לחמה, ולכך שייך למלכות רביעית דבר זה. וראוי אל מספר ג' אלפים, שהוא יותר משלש מאות. כי מספר ג' מאות הוא לדבר שאינו יוצא מן השעור, אבל בי בני יש לו החמימות היוצא מן השעור, והוא מתיחס לחמה, הוא עוד במדריגה יותר גדול, ולכך אמר שיש שם ג' אלפי בי בני: ומה שאמר שיש לכל אחד ת"ק חלונות. מספר זה מסוגל לחלונות, לפי שהחלונות עשוים להביא האור, והאור נחלק לת"ק חלקים. ודבר זה תמצא בכמה מקומות, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב) הפוסע פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו שבאדם. והטעם הזה ידוע למבינים, והוא שתמצא חמש אורות בפרשת "ויהי אור", שתראה מזה כי אל האור שייך חמש: ומה שאמר צד אחד ים, וצד אחר הרים וגבעות, וצד אחד ברזל, וצד אחד חולסית ומצולה, עד כאן. כי אלו ד' דברים הם תוקף ארבע רוחות. כי ים הוא תוקף מערב, שלכך נקרא המערב בשם "ים" בכל הכתוב, "קדמה וימה" (בראשית יג, יד) מפני שהים במערב. וכן ההרים וגבעות הוא תוקף דרום. וזה תבין מפני שנקרא 'דרום' 'דר רום', שהוא לשון התרוממות וגובה. וזה מפני שהדרום נקרא ימין בכל מקום, כדכתיב (ר' תהלים פט, יג) "צפון וימין אתה בראתה". ויד הימין מסוגל בהתרוממות בכל דבר, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה". ובדרום, השמש בתכלית גובהה, וזהו 'וצדו האחר הרים וגבעות', שהם גבוהים ורמים, והוא חוזק דרום. וצדו אחד ברזל, נגד צפון, ששם תוקף וכח הברזל. כי "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד), כי משם ההשחתה, ומשם נולד כח ברזל שהוא משחית. ודבר זה ידוע מן אבן המגניטו, ששואבת הברזל, והוא בצפון, כאשר נראה לחוש העין. וחולסית ומצולה הוא תוקף מזרח. כי כל הכוכבים נראים עולים מן עומק מזרח, ולפיכך תוקף מזרח העומק, ששם השמש עולה מן העומק. כמו דרום, אשר תוקף שלו הרים וגבעות, מפני כי השמש דר בגובה בדרום. וחולסית הם אבנים קטנים, ודרכם לגדל בעומק: והנה לכרך הזה תוקף העולם כלו, כי יש לו כח ד' רוחות העולם. וכבר אמרנו כי כל ענין זה על שיש למלכות כח הישוב ביותר, וכל זה מפני כי הם מקבלים מן החמה, אשר היא מושלת בעולם, שהוא הישוב, ולכך מתיחס להם הישוב ביותר, ומשוער דבר זה כשיעור כאשר ראוי לחמה. ודברים אלו ברורים מאוד למי שמבין את אלו ד' דברים, עד שתמצא אלו ד' דברים במלכות רביעית. ומה שאמר שהם מעלות עשן חוץ לחומה, שלא לבטל האור והזיו. וכל הדברים האלו הם כח החמה. והתבאר לך תוקף המלכות, אשר יש להם אריכות הצלחה בעולם הזה. ומפני שעמדו חכמים על ענין מלכות רביעית וכחה, גלו לנו מהות המלכות הזה מה שאפשר מענין זה, ועוד יתבאר: ==פרק יח== הנה בארנו במה שיש בו די מענין מלכות רביעית, אשר חלק השם יתברך אליו חלק גדול בעולם, עד עידן עדנין. וחכמי אמת והחסידים והקדושים קבלו עול מלכות זה עליהם, כאשר עמדו על סוד מלכות רביעית זאת. וכבר כתבנו במה שיש בו די: ועוד נוסף בפרק ערבי פסחים (קיח ע"ב), שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית, ובכל שוק ושוק שס"ה בירנות, ובכל בירה ובירה יש שס"ה מעלות, וכל מעלה ומעלה יש בה לזון את כל העולם. אמר ליה רבי שמעון בר רבי, ואמרי ליה רבי שמעון בן יוסי לרבי, הנהו למאן, אמר ליה לך ולחברך, ולחברי חברך. שנאמר (ישעיה כג, יח) "והיה סחרה ואתננה קודש לה' לא יאצר ולא יחסן". תנא רב יוסף, "לא יאצר" זה בית אוצרותיהן, "ולא יחסן" זה בית גנזים. "כי ליושבים לפני ה' יהיה לאכלה ולשבעה ולמכסה עתיק" (שם), מאי "ליושבים לפני ה'", זה המכיר חבירו בישיבה. איכא דאמרי, זה המקבל פני חבירו בישיבה. מאי "למכסה עתיק", זה המכסה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו, טעמי התורה, עד כאן: כבר בארנו לך הרבה, כי מלכות רביעית זאת כח מלכותה במספר שס"ה, לטעם אשר התבאר. ודבר זה תמצא נמשך בכל דברי חכמים אשר עמדו על כח מלכות רביעית זאת. כי כח מלכות רביעית יש לו הכח אשר יש לחמה, והם שס"ה ימים, ובכל יום תנועה מיוחדת. . והנה לא במקום אחד בלבד, רק בכמה מקומות מזכיר מספר שס"ה, ומספר שלש מאות, אשר מזה תבין מהות המלכות הזה. ועתה בא להגיד על השפע אשר מקבלים מלכות זאת, וכאשר אמר הכתוב (בראשית כז, לט) "הנה משמני הארץ יהיה מושבך". ולכך אמרו שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית. ובאור ענין זה, כי יש במלכות הזאת שמקבלים שפע עליון, וכנגד זה יש כאן ג' מעלות, ובכל אחד ואחד מספר שס"ה; כי הפרנסה שהיא מעולם העליון, ומתפשט לעולם האמצעי, ומתפשט עוד יותר לעולם התחתון. ובכל אחד שמתפשט יותר הוא שס"ה. וכאשר הוא בהתחלה, הוא שס"ה מעלות, שכך ראוי אל כח מלכות רביעית. וזהו כנגד עולם העליון, אשר משם הפרנסה באה. וכאשר מתפשט לעולם האמצעי, מתפשט הפרנסה הזאת לשס"ה בירנות. כלומר, כי עדיין לא בא לעולם התחתון, לכך נקרא שהוא כבירה, שאינו בנגלה. וכאשר הוא מתפשט לעולם התחתון, מתפשט לשס"ה שווקים, כי השוק שם הוא בפעל הנגלה. כלל הדבר, שבא לומר בזה כי כח המלכות הרביעית מקבל כח הפרנסה מן העולם העליון. ואמר שבכל אחד מן המעלות יש לפרנס את כל העולם, כי שס"ה ימי החמה - כל אחד מן שס"ה הוא כל העולם, ולכך בכל אחד יש לפרנס כל העולם: ואמרו הנהו למאן. כי אי אפשר לומר בשום צד שיהיה דבר זה, שהוא כל כך המעלה, למי שאין לו המעלה האלקית כמו מלכות רביעית. ואם כן למה נברא דבר זה. רק כי כל דבר זה, דהיינו השפע העליון הזה, יהיו יורשים לעתיד אותם אשר ראויים לו. ומה שנמצא זה למלכות רביעית בעולם הזה, אינו רק הכנה שיהיו ישראל יורשים הכל לעתיד. אבל באין ספק הבדל גדול יש; כי אף אם יש למלכות הזה שפע העליון, אין ספק שהוא מתיחס השפע אל העולם הגשמי. אבל ישראל כאשר יהיו מקבלים השפע הזה העליון לעתיד, לא יהיה מתיחס אל ענין גשמי כלל. רק בעולם הזה הגשמי, המלכות הרביעית מקבלת השפע הזה, ואין זה שייך לישראל. רק כי מדריגות ישראל שיהיו יורשים כח המלכות הזה, כאשר יהיו ישראל מקבלים הכל. ולפיכך כל ענין זה שיש למלכות רביעית אינו רק הכנה אל ישראל, שיהיו יורשים לעתיד לעולם הבא הכל: ומה שאמר זה המכיר פני חבירו, ולמאן דאמר זה המקבל פני חבירו בישיבה. רוצה לומר שאינו דוחה דברי חבירו בישיבה; כאשר שמע דבר ממנו הוא מקבל דבריו, ומסכים ומודה על האמת, ושומע דברי חבירו. וכל זה הוא שלימות הישיבה, שיהיה קיום אל הישיבה. ומפני כך ראוי להם כל הדברים האלו, שהם עיקר הישוב שהוא בעולם הזה. ומקבלים זה מלכות רביעית, שיש להם בפרט הכנה לדבר שהוא ישוב העולם. אבל לעולם הבא, הוא מוכן לאותם שלומדים, שיש להם הכנה לישיבת התורה. והבן מה שאין ראוי למדריגה זאת רק מי שלומד בישיבה, לא הלומד מעצמו. כי דבר זה אינו ראוי למעלת המדריגה הזאת, שהוא דבר שהוא עיקר ישוב העולם, רק מי שמיוחד לו בעולם הזה אל הישיבה. ולכך אמר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה": והבן דברים אלו, ואין ספק בהן למי שיש בו חכמה ותבונה, במה שפרשנו בענין השווקים ובענין הבירנות ובענין המעלות, כי כלם דברים ברורים מאוד, רק שהדברים הם יותר עמוקים, ומה שאפשר לפרש - פרשנו, והחכם יוסיף דעת ותבונה. והנה החכמים גלו כח הצלחת המלכות הזה, והכל לבאר ענין אריכות גלותינו, שכאשר יעמוד על כח הצלחת המלכות, שוב לא ישאל ולא יפקפק בזה: ובפרק מקום שנהגו (פסחים נד ע"ב), ז' דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הן; יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות רביעית מתי תכלה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי יום המיתה הוא בודאי חוץ לגבול, שלא יתחבר עמו בגבול דבר, שהוא העדר לו, והעדר בודאי חוץ ממנו, ואינו בגבולו. ולפיכך דבר זה מכוסה מן האדם. וכן יום הנחמה, ודבר זה גם כן אין בו ידיעה, כי הנחמה חוץ מן האדם. שכאשר הגיע לו צרה, אין ידוע לו זמן שיהיה מתנחם אחר הצרה שהגיע לו. כי הנחמה לאדם הוא כאילו היה מגיע לו העדר, ויחזור ויקבל הויה אחר כך, ואין דבר זה ידוע לו מה שחוזר ונותן לו הויה, כי הוייתו חוץ ממנו: ועומק הדין הוא גם כן מכוסה ממנו. כי הדין מושכל מחויב, כי שאר דברים שהם אפשרים, כיון שאינם מחויבים, אינם שכל גמור. ולפיכך מה שאמר כאן 'ועומק הדין', רוצה לומר הדין המחויב, מפני שהוא מחויב ומוכרח הוא מכוסה מן בני אדם, במה שהאדם גשמי, ושכלו אינו שכל גמור, לא יוכל לעמוד על השכל המחוייב, שהוא הדין. ואילו היה יודע עומק הדין, היה האדם שכלי לגמרי, כי זהו אמיתות השכל, ולפיכך השכל המחויב הוא נבדל ממנו, שאי אפשר לדעת עומקו. ואין דבר שהוא מחויב רק הסבה הראשונה, שהיא מחויבת ומוכרחת, ובודאי אין לעמוד עליה כלל: ואין אדם יודע במה משתכר. שזה גם כן חוץ מן האדם, כי פרנסתו הוא חוץ ממדריגות האדם, כי דבר זה בארנו בחבור גבורות ה' (פס"ה) אצל כוס חמישי, שם הארכנו בדבר זה, ובארנו כי הפרנסה של אדם היא למעלה מסדר העולם, עיין שם. לכך אינו יודע במה משתכר. ואף אם האדם חושב כי בדבר הזה בודאי ישתכר, אין זה בודאי, כי אי אפשר לדעת זה: ואין האדם יודע מלכות בית דוד כשתחזור. וגם דבר זה חוץ לגבול וגדר האדם. ותראה כאשר נבנה בית שני, וחזר להם הבית, לא חזר להם מלכות בית דוד. ודבר זה צריך טעם נפלא מאוד, כי למה לא חזר להם מלכות בית דוד גם כן. וזהו למעלת מלכות בית דוד, שלא היה כד[א]י להיות מלכות בית דוד זורח עד לעתיד. ולפיכך אין אדם יודע מתי תחזור מלכות בית דוד. ואם לא היה בית דוד כל כך במעלה, לא היה אפשר במלכות בית דוד לבטל מלכות רביעית. ולפיכך בהכרח צריך אתה לומר שמלכות בית דוד מעלתו במעלה שאין ידיעת האדם תופס שם: וכן מלכות רביעית מתי תפול. שכבר בארנו לך למעלה כי נפילת המלכות הזה אין ידיעה בו מפני גודל ממשלת המלכות. ולפיכך אין אדם יודע מתי תפול. ולפיכך ראה אותה יעקב עולה ואינה יורדת. ומעתה התבאר במה שיש בו די להסיר השאלה הזאת, אשר חרפו עקבות משיחנו כאשר ראו אורך הגלות. אמנם יתבאר לך עוד דברים כבושים תשובת שאלה זאת בפרקים הבאים בעזרת השם. וכאשר תראה שלטון מלכות רביעית, ואשר משמיא נתן לה ארכה, יתורץ לך השאלה על אריכות גלותינו, כאשר יש למלכות הזה שלטון בעולם: והנה חכמי האמת באו לבאר ענין הזה במדרש פרשת שמיני בויקרא רבה (יג, ה); "באתר דנא חזא הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעא דחילה ואימתני ותקיפא יתירה" (דניאל ז, ז), זו מלכות רביעית. דניאל ראה שלשתן בלילה אחד, ולזאת בלילה אחד. ולמה, רבי יוחנן אמר ששקולה כנגד שלשתן, וריש לקיש אמר יתירא. פירוש, כי ג' מלכות ראה דניאל בלילה אחד כנגד ג' משמרות שיש בלילה. וכל משמר מן הלילה נגד מלכות אחד, והם ג' מלכיות, ולכך ראה שלשתן בלילה אחד. אבל מלכות רביעית שקולה נגד שלשתן, לכך ראה מלכות רביעית בלילה מיוחד, שיש בו ג' משמרות שהם בלילה אחד: וזה כי השם יתברך גזר על ישראל עד שהיו משועבדים תחת האומות בכל חלקיהם. כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד - גופו, וחלק השני הוא נפשו, וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו. ואלו החלקים אין זה כזה, אלו הם שלשה חלקים שיש באדם, והאדם כלול משלשה חלקים אלו. הנה יש באדם ד' בחינות; מצד חלקי האדם, שהם שלשה, כמו שאמרנו. ובחינה רביעית - מצד כלל האדם. ולכך השם יתברך שיעבד אותם בד' מלכיות. כי ג' מלכיות - לשעבד אותם בג' חלקי האדם, ומלכות רביעית כנגד כלל האדם, שיש בו אלו ג', וכל אחד בחינה מיוחדת. ולכך דניאל ראה ג' מלכיות בלילה אחד, וראה מלכות רביעית בלילה מיוחד. וזה כי ג' מלכיות הראשונות הם כנגד שלשה חלקי האדם, ומלכות רביעית נגד האדם בכללו, שהוא כולל שלשתן יחד: והלילה נחלק לג' משמרות, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ג. ), תניא רבי אליעזר אומר, ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר (ר' ירמיה כה, ל) "ה' ממרום ישאג שאג ישאג על נוהו". וסימן לדבר, משמרה ראשונה - חמור נוער. שנייה - כלבים צועקים. שלישית - תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה. ויש לשאול, למה בכל משמר ומשמר הקב'ה שואג 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו''. אבל יש לך לדעת, שהלילה הוא חושך, והוא דומה לגלות, שישראל יושבים בחושך ולא אור. ולכך כאשר נגאלו ישראל, כתיב (אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה", ולכך הלילה סימן לגלות. וכמו שהלילה נחלק לג' משמרות, כך הגלות נחלק לג' חלקים, והם דומים לגמרי אל המשמרות שהם בלילה, כי הם סימן אל שלשה חלקי הגלות. לכך השם יתברך יושב ושואג על כל משמר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'': כי בתחלה כאשר באו בגלות, היו נותנים עול על ישראל, ומכבידים עליהם הגלות ביותר. והיו ישראל נושאים עול ומשא גדול תמיד, עד שהיו ישראל כמו החמור, שנושא משא גדול. וזהו תחלת הגלות היו נוהגים כך, והוא מלכות בבל. כך היה חלק הראשון מן הגלות. חלק הב' מן הגלות היה דור של שמד, שהיו גוזרים עליהם מיתה ושמד. והוא כנגד משמרת השנייה, שכלבים צועקים. וכלבים צועקים הוא סימן מיתה, כמו שאמרו (ב"ק ס ע"ב) כלבים צועקים - מלאך המות בא לעיר. כך היה חלק הב' מן הגלות, שהיו הורגין בהן וממיתין אותם. ולכך אמר 'משמרה ב' כלבים צועקים', שהוא סימן יללה ומיתה, ולכך גם על זה הקב"ה יושב ושואג כארי. חלק הג' מן הגלות, אין שמד, השם יתברך ישמור עמו ישראל מזה, ונוהגים האומות עם ישראל כמו שנוהג הבעל עם האשה. כי האומות נחשבים בעל לישראל בגלות, שנאמר (ישעיה כו, יג) "בעלונו אדונים זולתך". והבעל - כאשר לא תמצא האשה חן בעיניו - הוא מגרשה (דברים כד, א). כך האומות, כאשר ישראל אינם מוצאים חן בעיניהם, מגרשים אותם, וזהו עיקר הגלות של חלק הג'. ועל זה אמר 'משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה'. ואמר במשמר הג' שהתינוק יונק משדי אמו, כנגד זה - בסוף הגלות יונקים ישראל, שנחשבו תינוקות בתורה, שיונקים מן שדי אמם, הראשונים שנקראים 'אמם'. וזה מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד, והם גולים ממקום למקום, עד שנשכחה בעוונותינו הרבים התורה לגמרי מישראל בסבת הגלות: וריש לקיש שאמר שהיא קשה משלשתן, דעתו כי כאשר מתחברים השלשה יחד, כמו שהיה אצל מלכות רביעית שהיה בו כל השלשה, וכאשר כל השלשה ביחד "איש את רעהו יעזורו" (ישעיה מא, ו), והוא יותר קשה מן השלשה אשר הם מחולקים כל אחד לעצמו: והתבאר לך כי כח מלכות רביעית הזה כחו על כל ג' מלכיות. לכך גם כן ארכה נתן לה כפי כחה, וכח שלה הוא משולש. ודבר זה הוא אריכות גלותנו, כי לפי גודל שלטון המלכות, נתן אריכות לה מן שמיא: ובאולי תאמר כי סוף סוף דבר זה הוא חסרונינו, מה שאין אנו מיוחדים ומוכנים לעולם הזה. דבר זה לחסרוני השכל, אבל שלימי השכל, אשר יש בו חכמה, הוא רואה את הנולד (תמיד לב. ), ורואה את חלקו חבלו ונחלתו אשר נתן לו השם יתברך לטוב לו כל הימים, וכמו שיתבאר (להלן פרקים יט, כ): ==פרק יט== בפרק כל המנחות (מנחות נג ע"ב), אמר רבי יצחק בשעה שהחריב הקב"ה את בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם עומד בבית המקדש. אמר לו, "ומה לידידי בביתי" (ירמיה יא, טו), אמר לו על עסקי בני באתי, אמר לו בניך חטאו וגלו. אמר לו שמא בשוגג חטאו, אמר ליה "עשותה המזימתה" (שם). אמר לו שמא מיעוטם חטאו, אמר לו "הרבים". אמר לו היה לך להזכיר ברית מילה, אמר לו "ובשר קודש יעברו מעליך" (שם). אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה, אמר לו "כי רעתיכי אז תעלוזי" (שם). מיד הניח ידו על ראשו, והיה צועק ובוכה, ואמר שמא חס ושלום אין להם תקנה. יצתה בת קול ואמרה לו "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (שם שם טז), מה זית אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופן. "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (שם), אמר רב חנן בר פפא לקול מלייהו של מרגלים נתרועעו דליותיהן של ישראל. דאמר רב חנן בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אמרו כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. מתקיף לה רבי אחא בר חנינא בר פפא, האי "לקול המולה", 'לקול מילה' מיבעי ליה. אלא אמר ליה הקב"ה לאברהם, קולך שמעתי וחמלתי עליהם; אני אמרתי ישתעבדו בד' מלכיות כל אחד ואחד כשעבוד מלכות מצרים, השתא חדא חדא מאי דפסיק להו. ואיכא דאמרי, אני אמרתי בזה אחר זה, עכשיו בבת אחת. אמר רבי יהושע בן לוי, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אמר רבי יוחנן, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה, כך ישראל אינם חוזרים למוטב רק על ידי יסורין, עד כאן: ובאור ענין זה, כי כן ראוי אל התחלת הויה שילמד זכות שלא יגיע הפסד אל ההויה. והתשובה על זה מן השם יתברך, אשר פעל ומסדר הכל באמת ובמשפט, 'בניך חטאו וגלו', שאף על גב שבניך הם, וראוים להיות מתדמים אל מי שיצאו ממנו, מכל מקום נמצא בהם החטא. ולפיכך אברהם מלמד זכות שמא בשוגג חטאו, והחטא בשוגג אין זה לעצם האדם, כי עצם האדם הוא דעתו, והשוגג עשה בלא דעת, והחטא שאינו בעצם האדם אינו נחשב כל כך. והשיב לו במזיד עשו. ועוד היה מלמד סנגוריא, שמא המעוט חטאו, ואין המעוט - שהוא הפרט - נחשב אצל הכלל. ולפיכך השיב כי רובם חטאו. ואז אמר שהיה לך לזכור ברית המילה. פירוש, אף על גב שחטאו, מכל מקום מצד חשיבות ומעלת עצם הצורה שבהם, אף שיש חטא מצד החומר, מכל מקום יש להם צורה נבדלת אלקית מצד עצמם. ודבר זה יתבאר לקמן כי יש לישראל צורה נבדלת אינה מוטבעת בחומר: וזה יורה המילה, שהמילה מורה על שלימות צורתן הנבדלת מן החמרי, כאשר המילה ביום השמיני (ויקרא יב, ג), והוא לאחר ז', שהם ימי הטבע שבהם נברא העולם הטבעי. והמילה שהיא אחר ז' ימים, שהם ז' ימי בראשית, היא על הטבע. ומעתה, אף כי הם נפתים ליצר הרע מצד החומר שבהם, הרי אין בטול לצורתן העצמית הנבדלת, ואין ראוי להם הפסד מצד הזה. ועל זה אמר כי גם צורתם השחיתו, וראיה לזה כי העבירו בשר קודש מעליהם, עד שנשתנו באמיתת עצמם. כי לפעמים הדבר נשתנה ויצא מן אמיתת עצמו, ונמשל כבהמה. וכיון שקבלו השתנות מצד צורתם, שוב אין כאן סנגוריא. ואז היה צועק ובוכה, כאשר שמע בטול צורתן הקדושה: והשיב לו הקב"ה, אל תהא סבור שדבר זה לעולם, כיון שקבלו ישראל השתנות בזה הדבר שהוא בטול צורתן, כי ישראל נמשלו לזית; מה זית תחלתו מר וסופו מתוק, כך ישראל תחלתן מר וסופן מתוק. ויש לך לדעת, הזית הוא עומד לדבר קדושה אלקית, ולקדש במשיחתו כל דבר שראוי אל קדושה (שמות ל, כד-לג). וכן ממנו האור, שהוא אינו גשמי. ורצה בזה, אף כי המילה מורה על צורתן, אין זה אמתת צורתן של ישראל. כי יש לישראל צורה נבדלת קדושה אלקית, ואמיתת צורתן הוא השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה להם, כמו שחתם בשמם באחרונה שם "אל", ולא נתקלקלה הקדושה שיש בהם: ומפני זה יש לזית סגולה שיש לדברים שאינם גשמיים, כי דברים הגשמיים, לשפלת מדריגתם, ימצאו מיד בשלימותן ובטובתן, כמו שנתבאר, ויתבאר בסמוך דבר זה עוד. אבל דברים שאינם גשמיים לא ימצאו בשלימותם ובטובתם בתחלה, רק באחרונה, למעלת שלימותם, כמו שהתבאר. ולכך ישראל, אף שהגיע צרות להם, דבר זה ראוי לישראל, במה שהם קדושים אלקיים. ולכך לא נמצאו בשלימותם ובטובתם בתחלה, עד לבסוף. וזה שאמר כי תחלתו מר, וסופו מתוק. מורה כי אין טובתם ושלימותם רק בסוף: ואמר כי סוף סוף באולי שעל ידי זה יגיע אבוד להם, כי דבר זה אינו, כי ישראל נמשלו לזית וכו'. אף כי הם קיימים לעולם הבא, מכל מקום אין כליון והפסד להם בעולם הזה. אף שאין העולם [הזה] מיוחד להם, מכל מקום מפני כי עולם הזה נברא בשביל עולם הבא, שיהיה האדם מכין עצמו בעולם הזה לעולם הבא, לכך יש להם קיום בעולם הזה. וכן מה שאמר רבי יוחנן אחר כך, 'נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה וכו''. כל זה ידוע, שהוא ממעלת הדבר שיש בו מעלה נבדלת, כמו שאמרנו. כי ישראל אשר יש בהם הנפש הנבדלת, אינם חוזרים למוטב כאשר ראוי אל הנפש הנבדלת, רק על ידי יסורין. כי היסורין ממרקין ומטהרין ומסלקין פחיתות הגשמי החמרי, כמו הכתישה שמסלק פסולת הזיתים. ודבר זה בארנו למעלה: ואמר לקול המולה של מרגלים. כבר התבאר ענין זה כי בשביל המרגלים גלו, כאשר המרגלים שהיו דור ראשון שיצאו ממצרים, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ולא רצו לכנוס לארץ, שבזה נראה כי אין לישראל חבור לארץ, כאשר ראוי שיהיה חן מקום על יושביו (סוטה מז. ). ואם כך היה אצל ישראל, לא היו מואסים בה. אבל מה שלא היו רוצים לבא לארץ, וירגנו באהליהם (תהלים קו, כה), ונשאו קולם ויבכו בכיה של חנם, נראה בזה שיש לישראל פירוד מן הארץ, ולכך גלו ממנה. וזה נראה בדור ראשון שיצאו ממצרים, והם התחלת ישראל, ובהם נראה פירוד זה: ואמר לו הקב"ה, אמרתי לשעבד את ישראל בכל מלכות ומלכות, בשבילך ישתעבדו בכל ד' מלכיות ביחד. ודבר זה מפני כי אברהם הוא התחלה אל ישראל, והוא אחד. ומצד התחלה, כל ד' מלכיות גם כן הם כמו אחד. ולפיכך, כשם שאברהם הוא אחד, כך ד' מלכיות אלו הם גם כן אחד. ולכך לא ישתעבד בהם כל אחד ואחד, רק ד' מלכיות יחד, כאילו היו כלם ביחד איש אחד. והדברים האלו יש להבינם: ובמדרש (ילקו"ש ח"א תתמז), "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא, כא), אמר הקב"ה לישראל, לא תעשו את התורה על מנת לקבל שכר מיד, כל מי שעושה כך נקרא 'רע', ואינו מתנקה, שלא הניח לבניו כלום. שאילו בקש אברהם שכרן של מצות מיד, האיך היה משה אומר (שמות לב, יג) "זכור לאברהם וגו'". וכן אליהו אמר (מ"א יח, לו) "ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע", ואני נזכר להם. אבל אם עשה גוי מצוה, מיד ליד אני נותן שכרו, שנאמר (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו" בעולם הזה, ואין בידו לעולם הבא. מהו "לא יאחר לשונאו" (שם), אינו נותן שכר לשונאיו ממה שלאחריו: פירוש זה כמו שבארנו במקום אחר, כי התשלומין הם בסוף ובהשלמה. ודבר זה אמרו ז"ל גם כן באמרם (ב"מ סה. ) אין שכירות משתלמת אלא בסוף. וכמו שהוא מורה הלשון שנקרא 'תשלומין' מלשון שלם, כאשר נשלם הדבר אז כאן השכר. ואין השכר רק בשביל שלימות הדבר, והשלימות הוא בסוף הדבר, כי אין השלימות בחצי דבר. ולפיכך אם האדם מבקש שכרו בעולם הזה, כאילו הוא מבקש שיהיה סופו בעולם הזה. ולפיכך אמר "יד ליד לא ינקה רע", כי כאשר מבקש שכרו מיד, מבקש שיהיה לו סוף, ואז יש לו העדר, אשר ההעדר הוא הרע הגמור, והמציאות הוא הטוב: אבל האומות סופם בעולם הזה, ואין ראויים לעולם הבא, ולכך השם יתברך נותן להם שכרם - שהוא בסוף - בעולם הזה, שהוא סופם של אומות. ולא כן ישראל, אשר מזומנים לעולם הבא, וכיון שכך הוא, אין ראוי שיקבלו השכר - שהוא שלימותם - בעולם הזה, אבל שכרם הוא בסוף, לכך שכרם אינו רק לעולם הבא. ומה שאוכלים בעולם הזה אינו רק פירות, כי עיקר השכר, שהוא עצם השכר, ראוי שיהיה בסוף, כי כך הוא ראוי שיהיה השכר בסוף. והדבר שהוא נמשך מן עצם הדבר, וזה נקרא 'פירות', ודבר זה אינו עיקר, והוא בעולם הזה. רק הדבר שהוא עיקר הוא בסוף, כמו שאמרנו. ואמר שאינו מתנקה, בשביל שלא הניח לבניו אחריו. כי כאשר עדיין שכרו אצל השם יתברך, הנה השם יתברך משלם שכר האבות לבנים, כי גם זה בכלל שכרו. אבל כאשר קבל שכרו, לא הניח כלום לבניו, כי שכרו ניתן לו כבר, ואם כן מאיזה צד יקבלו בניו שכר מצד אביהם, הרי כבר קבל שכרו: ועל דבר זה יסד דוד עליו השלום ה"מזמור שיר ליום השבת וכו'" (תהלים צב, א-טז). ולא מצאנו בכל המזמור הזה שנזכר יום השבת, שאמר "מזמור שיר ליום השבת". אבל מפני כי השבת בו השלים השם יתברך העולם, ומפני כי יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, דבר זה יחשב חסרון. ועל זה אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה. ומפני כי השלמה הזאת אינה רק מצד עולם הבא, ועל ידו יושלם הכל, כמו שיתבאר, ולכך אומר "מזמור שיר ליום השבת", ופירשו ז"ל (סוף תמיד) ליום שכולו שבת, והוא מנוחה לחי עולמים. כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל. ולפיכך כל המזמור הזה כפול; "טוב להודות ולזמר לשמך עליון" (תהלים צב, ב). וכן (שם) "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", כל המזמור הזה הוא כפול, מפני שהוא מיוסד על עולם שהוא עולם כפול: ואמר "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" (שם שם ב). כי ההודאה שהכל הוא אל השם יתברך, ועל זה שייך ההודאה, שאנו מודים לו כי הכל אליו. כלומר, כי האדם הוא מודה אל השם יתברך שהכל הוא שלו, שהרי השם יתברך ברא את הכל, ומפני שהוא יתברך ברא אותם, הכל הוא שלו. וזהו ענין ההודאה, כמו שהתבאר בכמה מקומות דבר זה. ובשבת - שהכל ברא בששת ימי בראשית, והשלים הבריאה ביום השבת, לכך אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". ואמר "לזמר לשמך עליון", כלומר שיש להודות אל השם יתברך כי הכל הוא שלו, שהרי הוא ברא הכל, ובריאת העולם הזה שהוא שלם, והוא במעלה עליונה, ולכך יש לזמר לשמו, שהוא עליון על הכל עוד. ויש לפרש גם כן "טוב להודות לה'", שהוא ברא הכל. ואחר שבראם, יש לו הכח להפסיד אותם. וזה שאמר "ולזמר לשמך עליון", שהוא יתברך עליון ומושל עליהם: ואמר "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (שם שם ג). כי הבוקר הוא עולם הבא, שהוא כולו אור, כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ב ע"ב) שנקרא עולם הבא "בוקר", ועולם הזה נקרא "לילה". וזהו "ואמונתך בלילות", הוא עולם הזה שדומה ללילה. ובודאי בעולם הבא אז נראה החסד והטוב שהשם יתברך עושה עם הצדיקים. ובעולם הזה, שאין הצדיקים שרוים בטובה, "להגיד אמונתך בלילות", כי עולם הזה דומה ללילה, ובו יגיד אמונתו. כי אף על גב שהוא בצרה, הוא מאמין בו יתברך שיהיה לו הטוב בעולם הבא: ואמר "עלי עשור ועלי נבל וגו'". כלומר שיהיה משורר ומזמר שבח שלם ומלא, וזהו "עלי עשור", וכדאיתא (במנחות) (ערכין יג ע"ב) כנור שהיה במקדש היתה של ז' נימין, ולימות המשיח של שמונה נימין, ולעתיד של עשרה נימין. ורוצה לומר, כי השיר מורה על שלימות, כי על שלימות דרך לזמר ולשורר, וכמו שהאבל הוא על ההפסד, כן השיר מורה על השמחה. לכך אמרו כי שלימות של עולם הזה אינו רק עד ז', כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית. ולימות המשיח של שמונה נימין, כי השלימות שיהיה לימות המשיח יהיה על הטבע. ואפילו למאן דאמר (ברכות לד ע"ב) אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, מכל מקום השלימות הוא מגיע אל מעלה עליונה יותר מן עולם הזה, ולכך הכנור של ימות המשיח של שמונה. ולעתיד, שלא יהיה טבע גשמית כלל, אבל השלימות יהיה נבדל לגמרי, אז יהיה הכנור של עשרה נימין. כי העשרה נימין מורה על קדושה אלקית, כי העשירי הוא קודש, ומורה על עולם הבא שהוא עולם קדוש, ועולם הבא נברא ביו"ד (מנחות כט ע"ב), ולכך כנור של עולם הבא הוא של עשרה נימין. ולכך המזמור הזה, שהוא נאמר ליום שכלו שבת, נאמר "עלי עשור ועלי נבל": ואמר "כי שמחתני ה' בפעלך וגו' איש בער לא ידע" (שם שם ה, ז). כלומר, כי מתחלה הייתי מצטער כאשר ראיתי כי יש צדיקים בעולם הזה ברע, ורשעים שהם בטובה ובשלוה. וכאשר ראיתי פעלך - שמחתני, כי אז ידעתי שאין כאן שום חסרון בעולם שבראת. אבל "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (שם שם ז), ולכך חושב כי יש כאן חסרון. שאף אם הרשעים מצליחים בעולם הזה, הצלחתם הוא כמו העשב שהוא ממהר לפרוח, וכיון שהוא ממהר לפרוח, כן ממהר להיות נאבד. כי נראה ששלימותו הוא קטן, ואין לו שלימות גדול. ודבר שהוא קטן, ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפעל, כפי שהוא קטן מאוד, וכמו שנתבאר. אבל דבר ששלימות שלו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפעל, כפי מה שהוא גדול. אבל כשיצא לפעל יש לו קיום גמור. וכמו שתראה בתמר ובארז, שהתמר אינו ממהר לצאת לפעל, ובזמן רב הוא יוצא לפעל, ומשיצא לפעל, והוא בשלימות שלו, יש לו קיום. ולכך הרשעים שהם מצליחים בעולם הזה, מפני ששלימותם הוא קטן, לכך ממהר לצאת שלימותם לפעל בעולם הזה, לפי קטנות שלימות שלהם. לכך ממהר, כי העולם הזה גם כן לפי קטנות שלימתו יצא לפעל קודם. וזה שאמר (שם שם ח) "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", כי העשב ממהר לצאת אל הפועל, וכמו שהעשב ממהר לצאת אל הפועל, כך ממהר להיות נאבד. וכן הרשעים, מה שהם בעולם הזה בטוב ובשלימות, אין זה רק כמו עשב, שהוא ממהר לפרוח, ולכך הוא ממהר להיות נאבד גם כן. אבל הצדיק, לפי גודל שלימותו אינו ממהר לצאת לפעל כל כך, ולכך אינו מקבל שלימותו, רק לעולם הבא שכרו, ואינו ממהר להיות נאבד גם כן. והכל כמו שהתבאר הדבר; מי שיש לו שלימות קטן, לכן מיד בעולם הזה ממהר לצאת לפעל. אבל הצדיק, ששלימותו גדול, מאחר לצאת שלימותו לפעל - לעולם הבא: וזה שאמרו בברכות (ה ע"ב) שאמר לו רבי יוחנן לרבי אלעזר שהיה מצטער, אמר לו למה אתה מצטער, אם בשביל מזוני שלא היה לך כדי סיפוקך, אין אדם זוכה לשתי שלחנות. כלומר, הסעודה שהיא השלימות אל האדם, אין אדם זוכה לשתי השלימות, שאם היה לך השלמה בעולם הזה לא יהיה לך השלמה בעולם הבא. כי דבר זה אי אפשר שיהיה לאדם שתי שלימות. לכך [אין] השלמתך בעולם הזה. ובתוספת (שם ד"ה לא כל) גרסי 'אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות', כלומר אין כל אדם כך, אבל בודאי נמצאו הרבה שזכו לשתי שלחנות, כמו רבי שהיה עשיר גדול (ב"מ פה. ). ופירוש זה אי אפשר, כי איך יהיה לאדם שתי השלמות, כי השלימות שיש לאדם - כאשר נמצא בפעל הגמור, ולכך אי אפשר שיהיה האדם בשלימות ובפעל בעולם הזה, וגם יהיה בפעל בעולם הבא. כי אם הוא בשלימות בעולם הבא, אי אפשר שיהיה בשלימות ובפעל בעולם הזה. ומאחר שלא היה בשלימות ובפעל בעולם הזה נראה כי אין ראוי לו עולם הזה. ואם היה בפעל בעולם הזה, אם כן אין לו עולם הבא, מאחר שעצם שלימותו שהיה בפעל, היה בעולם הזה. וזה שאמר 'אין אדם זוכה לשתי שלחנות', כי השלחן - על ידי זה הוא בשלימות ובפעל מה שראוי אל האדם. וגם רבי לא זכה לשתי שלימות, שאם היה לו השלמה בעולם הזה לא היה לו יסורין, שתראה מזה כי לא היה לו השלמה כלל בעולם הזה. והיינו דאמרינן במסכת ערכין (טז ע"ב) כל אשר הוא ארבעים יום בלא יסורין, כבר קבל עולמו בעולם הזה. והיינו משום שכבר היה שלם וקבל השלמה בעולם הזה, ואין אדם זוכה לשתי סעודות, רוצה לומר לשתי השלמות: ולכך אמר דוד כי בודאי "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און" (ר' תהלים צב, ז-ח). אבל הצדיקים הם כתמר וכארז. ואמר שהם "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו" (שם שם יד). כלומר כי הצדיק נטיעתו ומקומו בבית ה', בחצרות אלקינו יפריחו. כי נשמת הצדיק נטוע ועומד במדריגה העליונה הקדושה, ולכן אין שלימתו בעולם הגשמי, שאין ראוי לזה, מאחר כי נשמתם שתולים בבית ה', לכך אין יוצא שלימותם לפועל רק בעולם שהוא גם כן קדוש נבדל. לא כן הרשעים, שנשמתם במקום שאינו קדוש, לכך שלימתם יוצא לפעל בעולם שאינו קדוש. וכל זה "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו" (תהלים צב, טז), מה שנמצא רשעים מצליחים בעולם הזה, והצדיקים ביסורין בעולם הזה. וכאשר תעמוד על דברים אלו, אז תדע באמת ובאמונה מה שאין לישראל עולם הזה, ורוב עולם הזה הם בצרה, שאין דבר זה מורה על מיעוט שלימותם הגדול אשר יש להם בעולם, אשר להם מיוחד הוא עולם הבא, ואין להאריך יותר: ==פרק כ== כל דבר שהוא בעל גשם, או מתיחס אל גשם, הוא בעל תכלית, כי אי אפשר שיהיה גשם בלתי בעל תכלית, ודבר זה מבואר ליודעים. ומעלת ושלימות הגשם בתכלית שלו, כי בתכלית הדבר שם נשלם הדבר, ולכך שם שלימותו. כי אין ראוי שיהיה בשלימות דבר כאשר לא הגיע אל שלימותו. ודבר זה מה שאמר (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון". שרוצה לומר כי לפני השבר, שהוא הסלוק וההעדר, היה התכלית שלו. ותכלית הדבר שם הוא שלימתו. כי אין ספק כי בתכלית הדבר שם הוא נשלם. ומפני ששם הוא נשלם, ראוי שיהיה שם שלימתו. ולפיכך לפני שבר, שהוא תכליתו שלו, שם הוא גאון שלו, שהוא שלימותו. ומזה תדע כי הדבר שהוא בשלימותו ובמעלתו בעולם הזה, תדע כי זהו תכלית, ואינו מוכן לשלימות אחר יותר גדול מזה. ואינו כך הדבר שאינו בשלימותו, מורה על שאינו בתכליתו וסופו, שאם היה בתכליתו וסופו היה גם כן בשלימותו, אחר כי תכלית וסוף הדבר - שם שלימותו. וכאשר אינו בשלימותו, יוודע שהוא מקוה ועומד לשלימת עוד: ומזה תדע ותבין, כי כאשר אתה רואה שלימות האומות בעולם הזה, תדע שזהו תכליתם וסופם, אין עומדים לשלימות אחר יותר גדול מזה. אבל ישראל אינם כך, אחר שתראה שהם אינם בשלימותם בעולם הזה, תראה מזה כי לא הגיעו לתכלית וסוף שלהם. ואל יקשה לך, כי היו ישראל במעלתם בימי דוד ושלמה, שאין להביא ראיה מן המעט, כאשר תראה הצרות שעברו על ישראל, שלא היו בהם שקט ושלוה, ומזה נראה כי הם עומדים לקבל שלימות יותר. וכאשר תבין דברים אלו בענין האומות, אז אין לך לקנאות על גדולת[ם] [ב]עולם הזה: ואלו דברים בארו חכמים וגלו לנו דברי חכמה במדרש תנחומא (ויצא סימן ב), ומדרש רבה פרשת אמור (כט, ב); רבי ברכיה בשם רבי מאיר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, של יון עולה ויורד. אמר ליה הקב"ה ליעקב, יעקב אף אתה עלה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, תאמר כשם שיש לו ירידה לאלו, כך יש לי ירידה. אמר ליה הקב"ה לישראל, אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. "בכל זאת חטאו עוד ולא האמין בכל נפלאותיו" (ר' תהלים עח, לב) זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה. אמר ליה הקב"ה, אילו האמנת ועלית, לא היה לך ירידה עולמית. עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהיה בניך משועבדים בד' מלכיות בעולם הזה, במסים ובארנוניות ובגלגולת וכו'. יכול לעולם, תלמוד לומר (ירמיה ל, י) "אל תחת ישראל כי אני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה. "ושב יעקב" (שם) מבבל, "ושקט" (שם) ממדי, "ושאנן" (שם) מיון, "ואין מחריד" (שם) מאדום. "כי כל הגוים אעשה כלה אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" (שם שם יא), אומות העולם שהם מכלין שדותיהם, אעשה כלה. אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כי כתוב (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", "ויסרתיך במשפט" (ירמיה ל, יא) ביסורין בעולם הזה, כדי לנקותך לעולם הבא: ופירוש סוד מאמר הזה, הכל הוא להודיע לנו, כי אף אם אין לישראל עולם הזה, אין נחשב זה חסרון. כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות, כמו שהתבאר גם כן לפני זה, וכבר התבאר טעם דבר זה במקומות הרבה למה האומות מתיחסים אל ד' צדדין, וישראל מתיחסים אל הנקודה האמצעית. מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'. אבל ישראל, שיש להם מדריגה בלתי גשמית, הוא נגד האמצעי, שהרי האמצעי אין לו רוחק כלל, שאינו נוטה לשום צד, ולפיכך האמצעי מתיחס אל בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולכך ישראל הם אחד, שהרי האמצע הוא אחד, והצדדין הם ד': וכאשר ראה יעקב עליות המלכיות, ידע שממשלתם יש להם סוף, כי כל התעלות הגשמי יש לו סוף ותכלית, מפני שכל התעלות - שיהיה נמצא בשלימות מדריגתו לגמרי בפעל, ולכך הוא עולה במדריגתו עד שהוא בפעל. וכאשר הוא בפעל אז הוא סופו ותכליתו, כמו שהתבאר. כי כל דבר הגשמי תכלית שלימותו הוא סוף שלו. וכבר אמרנו כי בשלימות מדריגתו של הדבר הגשמי הוא הקץ והסוף: ואמר הקב"ה ליעקב 'אף אתה עלה'. כי מעלת יעקב כמו שאמרנו, מחולק מן המלכיות, כי יש ליעקב מעלה נבדלת. ולכך אומר לו הקב"ה 'עלה'. כי אין ספק כי העלייה היא התעלות, שזהו ענין העליה, שהיה עולה בסולם השמימה. ולכך אמר 'עלה', שלא יהיו האומות משתעבדים בישראל כאשר יהיה להם המעלה העליונה. ואמר לו שאם אתה עולה, אין אתה יורד לעולם. ודבר זה, כי דוקא בד' מלכיות, שהם מתיחסים אל הגשמי, וכל גשם הוא בעל גבול, לכך יש סוף ותכלית לאלו. וזה שייך בגשם, אשר נמצא בו קץ ותכלית, וזהו בדבר שהוא גשמי. אבל דבר שהוא נבדל, כל אשר הוא עולה הוא מתקרב אל השם יתברך כאשר הוא מתעלה, ולכך אמר לו הקב"ה 'אף אתה עלה'. ומפני שאין מעלתו של יעקב כל כך גדול, כי סוף סוף הוא אדם, ולכך לא עלה. כי עליות הגשמי הוא אל הקצה ואל הסוף. רק עליות יעקב, אם היה עולה, היה עליתו להיות דבק בו יתברך. ובשביל כך, אילו עלה היה לו דביקות בו יתברך, ולא ירד לעולם. כי על ידי העליה הזאת יהיה בפעל הגמור, וכאשר היה בפעל הגמור, יהיה דבק בו יתברך לגמרי: וזה שאמר בזה הלשון 'אילו האמנת ועלית'. כלומר, המאמין באחד דבק בו לגמרי כאשר מאמין בו. ולכך עליה זאת הוא דביקות לגמרי בו, ולא תרד כלל. ובשביל שלא האמנת, אם כן אין כאן הדביקות בו יתברך לומר כי השם יתברך בעצמו הוא השלמת יעקב, והיה השלמתו מצד כי היה יעקב דבק בו. אבל כאשר לא עלית, ולכך לא דבק היה בו יעקב מה שראוי להיות דבק בו יתברך, ואם כן הוא נפרד מן העלה, ובשביל כך היו האומות משעבדין בהם. ולא כן אילו עלה יעקב, עד שהיה בפעל הגמור, וזהו תכלית עלייתו, ובזה היה לו דביקות גמור בו יתברך. וזה שאמר 'אילו האמנת ועלית', כי האמונה בו יתברך הוא דביקות גמור. ולכך כאשר לא האמנת, יש לבניך פירוד מן השם יתברך, ואינם בפעל הגמור, והדבר שאינו בפעל הוא בשעבוד. ובשביל כך יהיו משועבדים בד' מלכיות במסים ובארנוניות ובגלגולת ובזימיות, כאשר חסר התעלות אל תכלית המדריגה מה שראוי שיהיו בשלימות ובפעל. והם חסרים הדביקות בו יתברך, וזה שלימות מעלתם, אשר מרמז עליו העליה במדריגת הסולם, שיהיה בשלימות ובפועל, ולכך הם משועבדים לאחרים. ואם היו עולים אל שלימות מדריגתם להיות דביקים בו יתברך לגמרי, לא היו משועבדים לאחרים. והבן את ד' דברים 'במסים וכו'' שזכר, נגד ד' מלכיות שהם משועבדים להם: והבן עוד מה שאמר 'האומות שהם מכלין שדותיהם, אותם אעשה כלה, ישראל שאינם מכלין שדותיהן, לא אעשה כלה'. והדברים האלו גדולים מאוד כאשר תבין הדברים אשר בארנו לך למעלה. כי ישראל אינם בעלי השלמה מצד עצמם, כמו שהם האומות. ולפיכך צוה השם יתברך לישראל מצוה זאת (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", שמאחר שישראל אינם בעלי תכלית מצד עצמם, יהיו נוהגים במדה זאת "לא תכלה פאת שדך". וצוה לתת הפאה לעניים, וזה נחשב כאילו הפאה שלהם - שהוא תכלית שלהם - הוא אל השם יתברך. וכך אמרו במדרש (תו"כ שם) כל הנותן מתנות עניים כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ודבר זה בארנו בפרשת אמור בחבור גור אריה (ויקרא פכ"ג אות כד), כי הנותן מתנות עניים דוקא כאילו נתנו אל השם יתברך. וזה יורה לך כי ישראל נותנים תכלית שלהם אל השם יתברך, כי הוא יתברך תכלית להם. ומפני זה אין לישראל קץ ותכלית, שהרי לא הגיעו אל התכלית בצד עצמן, רק תכלית שלהן אל השם יתברך, ומצד הזה אין הפסק להם. וזה שאמר כי באומות שמכלין שדותיהן, וזה מורה לך כי התכלית שלהן הוא אצל עצמן, ולכך יש להם קץ וסוף. אבל ישראל שאין מכלים שדותיהן, הם נותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, דהיינו לעניים, שנחשב מתנת עניים כאילו נתנו אותו אל השם יתברך, ובשביל כך תכלית ישראל אצל השם יתברך: ופסוק זה של "לא תכלה פאת שדך" כתיב קודם ראש השנה, שהוא יום הדין ויום המשפט. ואמר לך כי אל תהיו יראים מיום הדין שיהיה חס ושלום כליון בישראל, כי זה אינו, כאשר ישראל אינם מכלים שדותיהן, ונותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, להורות כי תכליתן של ישראל הוא אל השם יתברך, ודבר זה אין לו הפסק וכליון. וכך מורה עצם השם שנקראו "ישראל", כתיב בסוף השם שם "אל", להורות כי סוף ותכלית שלהם הוא אל השם יתברך, ויתבאר עוד בפרק שאחר זה. וזה שאמר הכתוב (ירמיה ל, יא) "בכל הגוים אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט". כלומר, אף שהוא יתברך במשפט מייסר אותם, אבל אין עושה אותם כלה. והתבאר כי ישראל הם עומדים קיימים לנצח. ואל תאמר כי אלו דברים נאמר בהרחבת הלשון בלבד, רק נאמרו בחכמה מופלגה מאוד. ואין להאריך עוד בזה, אך יש לך להבין הדברים האלו: ==פרק כא== אחר שבארנו לך בפרקים הקודמים, שאי אפשר לעולם בלא מושלן של מלכות של האומות, והם ד' מלכיות. וישראל האומה היחידה, היא מלכות שיש בה הקדושה האלקית, והיא מובדלת מן המלכות האומות. וזה כי המלכיות האלו הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה, שאין הדבר הזה כך כלל, כמו שבארנו למעלה, כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש (ויקרא יט, ב), ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה, כמו שהתבאר למעלה גם כן. ודבר זה מבואר, ואין מכחיש אותו מי שיש בו חכמה. ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי. ובחינה זאת היא מצד הפועל, שהוא נבדל מן הגשמי. ויש בעולם הזה גם כן בחינה גשמית, וזה מצד הנברא עצמו, שהוא גשמי. וכנגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות; האומות שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת. והאומה הישראלית, האומה הקדושה, כנגד הבחינה השנית, שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית. לכך יש לישראל התורה והמצות, וכל זה דברים אלקיים בלתי גשמיים. ומפני כי העולם הזה הוא גשמי, והגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', שהם רחוקים מחולקים, והם ד' רוחות העולם. ואלו ד' רחקים הם מחולקים כל אחד לעצמו, ואין זה כמו זה. כנגדם יש בעולם ד' מלכיות מחולקים, שאין זה כמו זה. ומפני שיש בכל שטח אמצעי, והוא מסולק מכל ד' צדדין, לכך כנגד זה הוא המלכות הקדושה, הוא מלכות ישראל: וזה ענין ד' מלכיות שעמדו בעולם, שהם נגד ד' צדדין אשר הם אל הגשם, והאמצעי מן השטח מתיחס אל הנבדל, כאשר התבאר פעמים הרבה, שכשם שהצדדין מן השטח הם מתיחסים אל הגשם, בעבור שהצדדין הם בעלי רוחק, שהרוחק הוא מתיחס לגשם. אבל האמצעי מתיחס אל הנבדל, שאין לאמצעי שום רוחק, ומפני זה הוא מתיחס אל הנבדל מן הגשם, שלא שייך רחקים בדבר אשר הוא נבדל. ולכך היה המלכות הקדושה האלקית אחת, והיא כנגד הבחינה הנבדלת הבלתי גשמית בעולם הזה. אבל המלכיות שהם מצד הגשמי של עולם הזה, הם ד', כמו שהתבאר. ואלו דברים הם ברורים מאוד. ולפיכך תמצא שאמר (דניאל ז, ב) "חזה הוית בחזוי לילא וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא". ומן הים היו עולים אלו ד' חיות, שהם ד' מלכיות שראה דניאל. וזה מפני שאמרנו, כי אלו ד' מלכיות הם מכח העולם הזה הגשמי כמו שהתבאר, ולכן ד' רוחי שמיא היו מביאין אלו ד' חיות, שהם ד' מלכיות: ובפרק קמא דע"ז (ב ע"ב) קאמר מאי שנא דחשיב טפי הני תרי מלכותא, דהיינו מלכות פרס ומלכות רביעית, משום דמשכי מלכותייהו עד ביאת המשיח. ויש לשאול על שתי מלכיות אלו, למה מלכות שלהם נמשך עד מלך המשיח, ולא מלכות בבל ולא מדי. וכל אלו הדברים תבין מן הדברים אשר אמרנו למעלה, כי אלו ד' מלכיות הם מתחייבין מן ד' צדדין כמו שאמרנו, ואלו ד' צדדין יש בהן שני צדדין שהם צד הימין צד השמאל, שהם שקולים ושוים: ובפרק קמא דיומא (י ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי, עתידה שתפול אדום ביד פרס, שנאמר (ר' ירמיה מט, כ) "לכן שמעו דבר ה' אשר יעץ על אדום אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נוה וכו'". עוד שם, אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אלעאי, עתיד אדום שתפול ביד פרס קל וחומר, ומה מקדש ראשון שבנאו בני ישראל, והחריבו כשדיים, נפלו כשדיים ביד פרסיים. מקדש שני, שבנאוהו פרסיים, והחריבו אדום (גיטין נו. ), אינו דין שיפול אדום ביד פרסיים. אמר רב, עתידה פרסיים שיפלו ביד אדום. אמר ליה רב כהנא בנויי ביד סתורי, אמר ליה אין, גזירת מלך היא. איכא דאמרי, אמר ליה אינהו נמי דסתרי בי כנשתא. תני נמי הכי, עתידה פרס שתפול ביד אדום; חדא - דסתרי בי כנשתא. ועוד, גזירת מלך היא שיפלו בונין ביד סותרין. אמר רב יהודא אמר רב, אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשעה בכל העולם כולו ט' חדשים, שנאמר (מיכה ה, ב) "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובו על בני ישראל", עד כאן. ומחלוקת החכמים האלו הם דברים נפלאים מאוד. יש לך להבין אותם מן הדברים אשר בארנו לך, כי אלו שני מלכיות הם נמשכים עד המשיח, ומחלוקתם איזה יהיה בסוף. כי אף שאמרנו כי אלו שני מלכיות הם מתדמים במשיכת המלכות, אבל שיהיו שניהם נמשכים לגמרי עד זמן המשיח - דבר זה אי אפשר, כי יש לאלו ב' מלכיות בחינות מחולקות שאין זה כמו זה. ולפיכך אי אפשר שלא יהיה האחד גובר על השני אותו שהוא מוכן ביותר לזה: ואמר אחריו שאין בן דוד בא עד שנתפשט מלכות הרשעה בכל עולם ט' חדשים. והטעם כי יהיו ישראל נחשבים כאילו נולדו, וכדכתיב (תהלים כב, לב) "ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". ועוד כתיב (ישעיה סו, ח) "היוחל ארץ ביום אחד היולד גוי פעם אחד". ועוד כתיב (תהלים קב, יט) "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו'", ואלו הם דור של משיח, שיהיו נחשבים שנולדו מחדש, ומפני שיוצא לפעל הכח הנסתר העליון הפנימי הוא עולם המשיח. וקודם זה יהיה מתפשט מלכות הרשעה ט' חדשים בכל העולם, ובזה הזמן יולד בו ישראל, שנקראים ישראל 'אדם' (יבמות סא. ). ובאלו ט' חדשים אשר יוצא לפעל ישראל, יהיה מלכות הרביעית מושל בעולם, ומן מלכות זה יקבל המלך המשיח המלכות. ולא יהיה מלך המשיח מקבל המלכות מן שנים, רק מן אחד, ראוי לענין זה נקרא מלכות ד'. ולכך תחלה תפול מלכות פרס, שהוא שלישי, ביד מלכות רביעית, ומן מלכות רביעית יקבל מלך המשיח המלכות: ובמדרש "כי פי שנים יכרתו והשלישית יותר בה" (ר' זכריה יג, ח), אלו ישראל שהם בני שלשה אבות, הוא יעקב שהוא שלישי לאבות, עד כאן. הרי ביארו ז"ל כל דברינו על הכתוב שנאמר "כי פי שנים יכרתו". ורוצה לומר, המלכות המחולקת אי אפשר שיהיה קיום להם מצד השניות שבהם, ואין לזה קיום. והשלישית, האומה היחידה, שהיא שלישי ביניהם, יצרף אותם השם יתברך, והיא קיימת לנצח בעבור שהיא יחידה בעולם. והבן מה שאמר שהם בני שלושת אבות, כי דבר זה גם כן ענין מופלא מאד. ויש להבין עוד, כי מה שישראל הם זרע האבות, וכתיב "והיה פי שנים יכרתון וגו'", האבות אשר הם אבות העולם, אין ראוי שיהא הפסק לאומה הזאת הבנויה על יסודי עולם, אשר הם האבות, ויסוד שלהם משתלשל מן האבות. "והבאתי את השלישית באש וצרפתי אותו בצרות כצרוף כסף" (ר' שם שם ט): ותבין ממה שבארנו לך אצל 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה ע"ב) בחבור גור אריה בפרשת ויחי, ובחבור באר הגולה, שם הארכנו. כי ב' הקצוות יש להם קץ וסוף, שלכך הם קצוות, שהוא לשון קצה וסוף. ולכך יש למלכות פרס ומלכות רביעית, שהם ימין ושמאל, קץ וסוף. והאמצעי, שהוא הישר, אין לו קצה, ואינו בעל תכלית. וזהו מדת יעקב שנקרא "ישורון" (ישעיה מד, ב), ולפיכך אינו בעל קצה. ומטעם זה אמרו (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, כמו שהתבאר שם. ויש לישראל מדת יעקב, כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד", הרי כי נקראו "ישורון", וכבר בארנו זה במקומו באריכות. ומפני זה אמר הכתוב (ר' זכריה יג, ח) "והיה בכל הארץ פי שנים יכרתו", הם המלכיות המחולקות, שהם הקצוות. כי אלו שני מלכיות מחולקים, והם כמו שני קצוות. ולכך ראה דניאל האחת שהיא של כסף, והשנית של ברזל: ובענין ד' מלכיות אלו, הם מפקפקים במלכות ישמעאל. כי יש היו אומרים כי מלכות רביעית הוא מלכות ישמעאל, כי הוקשה להם כי היא חיה גדולה מאוד, וראוי לתת למלכות זה כח חיה רביעית, ואם לא כן, מאי מלכות זה. אבל מדברי חכמים, אשר הם יודעים מצפוני התורה וסוד המלכיות כלם, והם בארו כי אינה מלכות רביעית. ודבר זה ידעו בבירור הגמור מחמת כמה דברי חכמה. אמנם מה שאמרו כי מלכות ישמעאל מלכות גדולה, אין זה קשיא כלל, כי הכתוב לא אמר רק כי ד' מלכיות מקבלים מלכות קדישין עליונים, וכדכתיב (דניאל ז, יז-יח) "ארבעה מלכאן יקומון ויקבלון מלכות דקדישין עליונים ויחסנון מלכות עד עלמא ועד עלם עלמיא". הרי לך שהכתוב מעיד כי אלו ד' מלכיות יקבלון מלכות קדישין עליונים: וביאור זה כאשר קדישין עליונים היה להם המלכות, אותו מלכות עצמו מסר השם יתברך לד' מלכיות, כי מכח אותו מלכות עמדו אלו ד' מלכיות. כי נטל מלכות קדישין עליונים, ואתיהב לד' מלכיות, כי עמדו מכח מלכות קדישין עליונים. שהרי מלכות בבל בודאי עמדה מכח מלכות קדישין עליונים, שהרי מלכות בבל נטלה מלכות ישראל. ואחר כך נטלה מלכות פרס המלכות מן מלכות בבל, וירשה מלכות קדישין עליונים. ואחר כך מלכות יון נטלה המלכות מן מלכות פרס. ומלכות אדום נטלה המלכות מן מלכות יון, כאשר ידוע. אבל מלכות ישמעאל, אף על גב שישמעאל היה תקיפא לחדא, לא עמדה מכח מלכות קדישין עליונים. רק אלו ד' מלכיות עמדו מן מלכות קדישין עליונים. ולכך אלו ד' מלכיות, מפני שעמדו וקבלו מלכות קדישין עליונים, הם מעכבים הגאולה, וארכה נתן להם. וכל זמן שהם מולכים, לא יחזרו ישראל - אשר נטל השם יתברך המלכות מהם ונתנו לאלו ד' מלכיות - אין חוזרין למקום מעלתם ולמלכותם. ואם מלכות ישמעאל מלכות תקיפא, מכל מקום אינו בכלל ד' מלכיות אשר קבלו מלכות קדישין עליונין. ואין ראיה מן הממשלה והשלטון: אבל עיקר הפירוש כי מלכות ישמעאל ומלכות פרס הכל מלכות אחד. כי אלו ד' מלכיות הם מחולקים בהנהגתם, ואין זה כמו זה. וכמו שאמרו במסכת ע"ז בפרק קמא (ב ע"ב), נכנס מלכות רביעית ואומרים להם במה עסקתם בעולם, אומרת הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו. נכנס מלכות פרס, אומרים לה במה עסקתם, אומרים הרבה גשרים עשינו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו. ומזה תראה כי הד' מלכיות הם מחולקים במעשיהם, שאין זה כזה. והדברים האלו ידועים למה מלכות זה מיוחד בדבר זה, ומלכות אחר מיוחד בדבר אחר. וכמו שהד' רוחות הם מחולקים, כך מחולקים אלו ד' מלכיות, שהם נגד אלו ד' רוחות, והם מחולקים. ופרס ומלכות ישמעאל הם מלכות אחד, כאשר הנהגותיהם ומעשיהם שווים. ודבר ידוע הוא כי מלכות פרס ומלכות ישמעאל הם דומים ושוים בעניניהם ובהנהגותיהם, ואין כאן קשיא כלל: וכאשר תתבונן באלו ארבע, תמצא בהם דבר שאמרו חכמים; כי ג' מלכיות, דהיינו מלכות בבל מלכות פרס מלכות יון, שלשתן יש להם חבור אל ישראל, ומפני כך היו נמשכין אחר ישראל. כי כבר אמרנו כי ד' מלכיות נגד ד' צדדין, שיש לכל דבר שיש לו התפשטות הגשם. וישראל נגד האמצעי, שאין לו רוחק כלל, כמו שאמרנו. ושלשה מן הרוחות הם פונים אל האמצעי, כי כל פינות שאתה פונה אינו אלא לימין (יומא טו ע"ב), ולכך הצד הימין פונה אל האמצעי. וכן המעלה והמטה גם כן הוא פונה אל האמצעי. אבל הצד השמאל, כאשר הוא פונה אל הימין, אדרבה, יש לו פרישה והבדל מן האמצעי. ולא כן שלש רוחות כשהם פונים אל הימין, הם מתחברים אל האמצעי, אבל צד הרביעי פורש מן האמצעי. וזה אמרם במדרש (ויק"ר יג, ה) "את הגמל ואת הארנבת וגו' ואת החזיר" (ויקרא יא, ד-ז), זה אדום שאינה מגדלת את הצדיקים. ולא די שאינה מגדלת הצדיקים, אלא שהורגתם. וכן במדרש "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול וכו'" (ר' במדבר יט, ב), כמו שהוא מפורש במדרש. ומפני כך יש לך לדעת, כי מלכות רביעית מחולקת מן ג' מלכיות; כי שלשה מלכיות יש להם חבור יחד, כי כל שלשה יש להם חבור עד שנעשו כמו דבר אחד, ועל ידי ג' מלכיות, כאשר הם ביחד, יש כאן הממשלה לגמרי. אבל מלכות רביעית אינה מתקשרת עמהם, ולה הממשלה בלבד. לכן אמרו (שם) כי שקולה מלכות רביעית נגד כל אלו שלשה. ולכך דניאל ראה אלו ג' בלילה אחד, ומלכות רביעית בלילה אחד בפני עצמו. ודי בזה להבין קצת מן ענין ד' מלכיות: ==פרק כב== אחר שהתבאר לך כי האומה הזאת, אשר בחר בה השם יתברך, היא עיקר המציאות בעולם, ובשביל כך כאשר באו בגלות נחשב דבר גדול מאוד, שיהיה השתנות בדבר שהוא עיקר העולם: ובפרק קמא דברכות (ג. ) תניא אמר רבי יוסי, פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח. ואמר לי בני, מה בת קול שמעת בחורבה, אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי בני לבין האומות. אמר ליה בני, חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ג' פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך, הקב"ה מנענע בראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו כך, ומה לו לאב שהגלה את בניו לבין האומות, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, עד כאן: אין ספק כי החסידים, כמו רבי יוסי, היו משמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים. וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת, והיא מחורבת ירושלים, שהחורבה מצד עצמה במה שהיא נבדלת מן בני אדם, נגלים לשם דברים עליונים, ומוכן המקום להיות נשמע לשם בת קול. ואליהו זכור לטוב נגלה שם, כמו שמוכן להיות נגלה שם בת קול: ונראה מה שאמר שהיה בת קול מנהמת כיונה, מפני שהיונה הזכר והנקבה מכירין זה את זה ביותר, אין לזכר כי אם נקבה אחת מיוחדת לו, ומפני כך הזכר מצטער אחר זוגתו, שהיא מיוחדת לו. ולפיכך אמר ששמעתי בת קול שמנהמת כיונה, שהוא מנהם אחר זוגתו עבור שהיא מיוחדת לו. כך השם יתברך נוהם אחר ישראל, שהם מיוחדים לו יתברך: ואמר לו אליהו, לא כמו שאתה סובר כי שעה זו בלבד שמעת, ואין זה עיקר כוונתו בעולם הזה, אבל ג' פעמים בכל יום. כי דבר כמו זה, שהוא בית המקדש וישראל, הם עיקר כוונתו של השם יתברך בעולם הזה. לכך בכל יום אומרת כך ג' פעמים, ערב ובקר וצהרים, כי משך הזמן הוא ערב ובקר וצהרים: 'ולא עוד אלא כשנכנסים לבית הכנסת'. פירוש, כי השבח הזה שהוא 'אמן יהא שמיה רבה' מורה על מעלת ישראל, כי בו נזכר מה שלא נזכר בשום שבח, שאומר שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, רוצה לומר בכל העולמות, אף לעולם הבא. לפיכך אמרו ז"ל כל העונה אמן יהא שמיה וכו' קורעין לו גזר דין של שבעים שנה. כי גזר דין של שבעים שנה הוא כל זמנו של אדם בעולם הזה. ובעולם הזה אין השתנות לו, מפני שנגזר על כל עולמו, שהוא שבעים שנה. לכך בעולם הזה אין בטול לו, כי אם מן העולם הבא העליון, שיש השתנות אל גזירת עולם הזה, כי עולם הבא יותר במעלה מן העולם הזה. וכאשר אמר 'אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא', וממנו יכול לבטל הגזירה של ע' שנה. ולפיכך לא מצינו בכל השבחים שמתחיל ביו"ד העתיד לומר 'אמן יהא שמיה רבה מברך', רק שבח זה, כי יו"ד העתיד מורה על עולם הבא. וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צא. ) "אז ישיר משה" (שמות טו, א), 'שר' לא נאמר, אלא "ישיר", מכאן לתחיית המתים מן התורה: ויפה אמרו (תוספות ברכות ג. ) שלכך השבח הזה בלשון ארמי, שלא יבינו אותו מלאכי השרת, שאינם מבינים בלשון ארמי, שלא יקטרגו עלינו כשאנו משבחים שבח כזה. ואין ספק שנמצא דבר זה במדרש חכמים. והפירוש הוא, כי אי אפשר למלאכי שרת לשבח שבח זה, שלא יוכל לשבח ולקלס בריאה את בוראה במעלה מה שלא נמצא איתו. ומה שהשם יתברך עושה לבריאה, יש לבריאה לקלס את שמו. ולכך ישראל שהם מזומנים ומוכנים לעולם הבא, יכולין לברך כך 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא', עד עולם העליון, הוא עולם הבא. אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד - אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת. ודבר זה רמזו חכמים במדרש (במד"ר כ, כ) גם כן; "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר כג, כג), לעתיד לבא יהיה מחיצתן של ישראל לפנים ממחיצות המלאכים, ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב"ה, זהו "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". ולכך כאשר מזכירין 'לעלם ולעלמי עלמיא', ובזה מדריגת ישראל יותר קרוב אל השם יתברך מן המלאכים, ולפיכך יש כאן קנאה. כי השבח הזה אינו ראוי למדריגות המלאכים, ומסולק מהם. ולכך יש לומר בלשון אשר הוא נבדל מן המלאכים. ודבר זה ענין עמוק: ולפיכך אמר (ברכות ג. ) 'אשרי המלך שמקלסין אותו כך'. ואמר 'ומה לו לאב שהגלה את בניו משלחן אביהם'. כי אין שבח למעלה מן השבח הזה, שמגיע עד עולם העליון. ואין ראוי לתת שבח זה רק אל ישראל בלבד, מה שהם עומדים ומוכנים לעולם הבא. ומצד הזה לא היה ראוי להם שיהיו נפרדים משלחן אביהם: והתבאר לך השנוי אשר יש בעולם מצד גלות ישראל. ואין זה נחשב חסרון במה, רק כי נחשב חסרון בדבר שהוא עיקר כונת השם יתברך, עד שדבר זה כאילו כל העולם בטל. וזה מפני שהוא יתברך העלה אל ישראל, ומצד הזה היה ראוי שיהיה כאן הקשר העלול עם העלה לגמרי. וכאשר נפרד העלול מן העלה, על זה יאמר 'ומה לו לאב', שהוא העלה, 'שהגלה את בניו משלחן אביהם', ונעשה פירוד זה, שהוא שנוי אשר אין ראוי שיהיה כלל. ויותר, שנחשב חורבן בית המקדש חסרון אל כל המציאות, וכמו שהתבאר למעלה בפרק ט', במה שאמר (חגיגה ה ע"ב) 'שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו', שתראה מזה הגודל ההשתנות שהוא בעולם, עד שהדבר זה גורם השתנות לעליונים ולתחתונים: ובפרק אין דורשין (חגיגה יג ע"ב), כתוב אחד אומר (ר' ישעיה ו, ב) "שש כנפים לאחד שש כנפים לאחד", וכתוב אחד אומר (ר' יחזקאל א, ו) "ארבע כנפים לאחד ארבע כנפים לאחד". לא קשיא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעט כנפי החיות. הי מנייהו אתמעט, אמר רבי חנינא אמר רב, אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיה ו, ב-ג) "בשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר", וכתיב (משלי כג, ה) "התעיף עינך בו ואיננו". ורבנן אומרים, אותם שמכסות בהם רגליהם, שנאמר (יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל ישרה", אי לאו דאמעט - מנא הוה ידענא. ודלמא דגלאי ואחוי. דאי לא תימא הכי, "ודמות פניהם דמות אדם" (יחזקאל א, י), הכי נמי דאמעט, אלא דגלאי ואחוי ליה. הכי השתא, התם בשלמא אפי, אורחא לגלוי קמי רביה, אלא כרעיה, לאו אורח ארעא לגלוי קמי רביה. כתוב אחד אומר (ר' דניאל ז, י) "אלף אלפים ישמשוניה ורבוא רבבון קדמוהי יקומון", וכתוב אחד אומר (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", לא קשיא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעטו פמליא, עד כאן: כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד שאל תטעה בדברי חכמים שיש מעוט לעליונים בעצמם, או שיהיה בהם ההשתנות, רק כי כן הם נמצאים אל העולם בהשתנות, כי הוא העולם אשר בו השתנות. וקאמר רבי חנינא דאמעט - אותן כנפיים שאומרים בהם שירה - אמעטו, שהרי הכתוב אומר "ובשתים יעופף". וביאור ענין זה, כי יש לעליונים בחינה מה שבו יש התדמות במה אל הסבה הראשונה. כמו שנאמר על האדם (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכן הוא אצל המלאכים, כי יש להם התדמות במה לבוראם. ודבר זה עיקר מעלתם, שיש להם התדמות מה אל העלה. ויש להם גם כן ענין מה שבו הם נבדלים מן העלה יתברך. ולפיכך אמר (ר' ישעיה ו, ב) "בשתים יכסה פנים", כי פנים הוא הדבר שיש לו התדמות מה אל העלה יתברך. וזה שהשם יתברך הוא נגלה לנמצאים כדמות אדם, אף שאין דמות ודמיון לו יתברך, מכל מקום כך הוא נראה לנמצאים כדמות זה, כמו שאמר (ר' יחזקאל א, כו) "ועל הכסא דמות כמראה אדם", וכמו שהתבאר בחבור דרך חיים. ונאמר עליהם (ר' יחזקאל א, ה) "דמות אדם להם", ודבר זה עיקר אצלם. ולכך אמר "בשתים יכסה פניו", כי אצל השם יתברך אין המציאות שלהם הפעל הגמור, ולפיכך מכסה את פניו. בעבור כי בפנים שם יש לו התדמות אל העלה, אך אינו נמצא בפעל הגמור, שאם כן היה לו שתוף עם העלה, ולכך כתיב "בשתים יכסה פניו": והכנפים הוא עצם מה שהוא מלאך. וזה כי המלאך פועל פעולתו במהירות, בעבור שאין בו כבידות החמרי, רק כאילו יש להם כנפי רוח. ולפיכך מתיחס למלאך כנפים. וזה עצם המלאך, שהוא נשלח מן השם יתברך לעשות שליחות. ודבר זה מכסה הפנים, שאין נמצא הפנים - שיש לו דמיון אל העלה - בפעל הנגלה, רק מהות המלאך. והמורה על המהות הזה, הם הכנפים, הוא מכסה הפנים, שבו ההתדמות אל העלה. שאין נמצא ההתדמות הזה בפעל הגמור. ולכך אמר "ובשתים יכסה פניו": וכן "בשתים יכסה רגליו" (ישעיה ו, ב). הרגל הוא הפך זה, דהיינו הדבר שבו הם נבדלים מן העלה. ונקרא זה 'רגל', בעבור שהרגל הוא הדבר הפחות והשפל, ובו הוא נבדל לגמרי מן העלה. וגם זה יש לו כסוי כנפים, שאין נמצא זה בפעל הגמור הנגלה. כי מפני שיש לעלול דבר מה התיחסות אל העלה, לכך החסרון יש לו כסוי מצד מהות המלאך. וזהו "ובשתים יכסה רגליו". ואמר (שם) "ובשתים יעופף". ורוצה לומר, כי זה אמתת עצמו, הם כנפים. כי הכנפים מיוחסים למלאך, לפי שהכנפים מורים על הזריזות היותר אל מה שהוא נשלח, ובכנפיים עושה השליחות, שנקרא בשביל זה 'מלאך'. וכאילו אמר כי ג' בחינות יש בהם; הבחינה האחת - מצד העלה, כמו שאמרנו. והבחינה השנית - מצד שהוא עלול בעצמו. הבחינה הג' - מצד מהות עצמו, ועל זה אמר "ובשתים יעופף": ואמר כי אלו שתים דאמעטו הם אותם שאומרת בהם שירה. ופירוש זה, כי השירה היא השבח להקב"ה, והמלאכים מורים על שבח היוצר, ואלו כנפים אמעטו משחרב בית המקדש. כי לא בא מהם הפעולה שראוי לבא מהם - פעולתם בשלימות. ומפני כך אלו כנפים שנאמר עליהם "ובשתים יעופף" - הוא השליחות אל פעולתם, וזהו השירה, כי פעולתם הוא שבח השם יתברך. ומכי חרב בית המקדש אמעטו, כי אז אין פעולתם בשלימות הגמור, וכאשר אין פעולתם בעולם כפי מה שראוי, אין מורים על שבח יוצרם כפי מה שראוי, ולכך אמר דאמעט כנפי החיות מיום שחרב הבית: ובמדרש אמר שלכך מכסין רגליהם, כדי שלא יהא נזכר עון העגל, שנאמר (ר' יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל עגל". ופירוש זה, כי כאשר עשו ישראל את העגל, ובחרו בדמות שור, [משום] שכל רצונם היה להיות להם אלקים אחרים, ולכך בחרו בדמות שור, שהשור מפני שהוא מן השמאל מן המרכבה, שנאמר (ר' יחזקאל א, י) "ופני השור מהשמאל", ובשמאל השניות, שהרי הימין היא אחת. ואמרו כי השור, שהוא בשמאל, אינו דבק באחדות השם יתברך כמו שאר החיות שבמרכבה, מפני שהשור הוא בשמאל. ולכך היו אומרים כי צורה זאת יכולים להשמט מן המרכבה, ולעבוד אותו. ולפיכך החיות - ארבעת רגליהם רגל עגל. כי הרגל נבדלים בו מן העלה, כמו שבארנו לפני זה, וכל אשר נבדל מן העלה נוטה לשניות. לכך רגליהם בפרט רגל עגל, כי העגל הוא השור מן המרכבה, שהיא בשמאל, אשר השמאל נבדל במה מן העלה. ומפני כי נמצא בהם בשביל זה דבר שאינם דביקים באחדותו יתברך, (ו)דבר זה הם מכסים, שלא נמצא בפעל הנגלה. והיינו כמו שאמר בגמרא (חגיגה יג ע"ב) כי כסוי הרגל הוא מה שיש בהם מן החסרון מה שהם נבדלים מן העלה. ולפיכך אמר גם כן כי מכסים רגליהם שלא יהא נזכר עון העגל, פירוש, כי אילו היה נמצא דבר זה בפעל הנגלה, היה נגלה החטא בפעל הנגלה. אבל אחר שמכסים רגליהם, היינו מה שהם נבדלים מן העלה, לכך לא נמצא גם כן בפעל החטא של ישראל. והבן הדברים האלו, כי דברים ברורים הם: ולדעת רבנן (חגיגה יג ע"ב) אמעט שתי כנפים שמכסים רגליהם. וזה כי הכנפים שהם מכסים רגליהם - שלא ימצא חסרון עם השם יתברך. וכאשר יש חסרון בעולם הזה כאשר חרב בית המקדש, ודבר זה נחשב חסרון, והרי החסרון נגלה בפעל. ולכך נגלה יתברך אל הנמצאים כאשר הנמצאים בעצמם בחסרון, כי גלוי הרגלים דבר זה הוא חסרון כבוד אליהם, כי כן ענין הרגל: כלל הדבר; לדעת רבי חנינא, בשביל חורבן בית המקדש אמעט הכבוד. ולכך דוקא אמעט כנפי החיות שאומרים בהם שירה. אבל לומר דאמעט כנפי החיות שמכסים פניהם - אין זה מעוט הכבוד, שמכסים פניהם שאין לעלול שתוף עם העלה, ולא שייך בה מעוט הכבוד. גם לא שייך לומר דאמעט הכנפים שמכסים בהם רגליהם - שלא יהיה נגלה במה שיש בהם מן החסרון, זה אינו, כי דבר זה לא אמעט. ולדעת רבנן יותר ראוי לומר דאמעט הכבוד, כי הרגל הוא חסרון הכבוד, וכאשר חרב בית המקדש, שאמעט הכבוד, אמר כי רגל שלהם - שהוא חסרון הכבוד - נגלה. ולכך אמר דאמעט כנפי החיות דמכסות בהם רגליהם. ואלו הדברים ברורים מאוד: וכן מה שאמר (חגיגה יג ע"ב) 'קודם שחרב הבית כתיב (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", ולאחר שחרב אמעט פמליא של מעלה'. אף על גב שלא נמצא דבר זה בעצמו, רק כי כך הוא נמצא אל הנמצאים, שלא נגלה להם בשלימות כבוד מלכותו. ולפיכך אמר כאילו אמעט חס ושלום פמליא שלו, וכך נגלה אל העולם. וזה כי כאשר אין בית המקדש, שהוא היה היכל המלך כמו שהתבאר, אמעט גם כן שאין השם יתברך נגלה בכבוד מלכותו. אף כי בוודאי אצל השם יתברך אין שנוי וחסרון כלל, ולא שייך בו לומר כך, מכל מקום קודם שחרב בית המקדש היו הנבראים מקבלים כבוד מלכותו כפי שלימות מעלתם, וכאשר חרב בית המקדש אין השם יתברך נגלה להם בכבוד מלכותו, כאשר חסר העולם הזה מן בית המקדש. וכל זה ברור, והבן הדברים, כי הם דברי אמת ברורים: והתבאר לך, כי חסרון בית קדשינו ותפארתינו נחשב חסרון אצל העליונים. ואין זה רק מצד המקבל, כי בודאי אין שנוי לעליונים, רק שכך נמצא השם יתברך אל עולם הזה שלא בשלימות כבודו. ויאמר כך כאשר לא נמצאו בשלימותן ובמעלתן מצד המקבל, כי סוף סוף יש בהם בחינה זאת, שנראה כך אל המקבל, הוא האדם. ואין זה נחשב דבר קטן, אבל הוא חשוב דבר גדול. כי דבר זה עיקר כאשר הוא נמצא כך אל המקבל. כמו שתמצא שהאדם קרא שמות לכל הנמצאים (ב"ר יז, ד), מזה נראה כי הכל נחשב כפי מה שהוא אל המקבל, הוא האדם. ואף אל השם יתברך קרא שם, וכמו שאמר במדרש (שם) כאשר קרא האדם שמות לכל, מפני שהכל נחשב כפי מה שהוא אל האדם, שהוא המקבל. אמר לו הקב"ה, ומה שמי, אמר לו א"ד, אמר הקב"ה זה שמי שקרא לי אדם. אשר מזה תבין ותדע כי הכל הוא כפי מה שהוא המקבל, הוא האדם. לכך כאשר השם יתברך נמצא אל המקבל, הוא האדם, בענין אחד, נאמר אותו ענין עליו. ודבר זה ביארנו במקומות הרבה מאוד בחבור באר הגולה, ושאר מקומות. ומזה תוכל ללמוד החסרון שנמצא בעולם הזה מצד חסרון בית המקדש, כי אף על הקב"ה אמרו דאמעט פמליא שלו, כאשר אין השם יתברך נמצא בשלימות כבודו אל הנמצאים נאמר כך, שכך הוא נמצא לעולם: ובפרק בתרא דסוטה (מח. ) תנן, מיום שחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל, שנאמר (תהלים יב, ב) "הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'". רשב"ג אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ובטל טעם הפירות. רבי יוסי אמר אף בטל שומן הפירות. רבי שמעון בן אלעזר אומר הטהרה בטלה את הטעם ואת הריח. המעשרות בטלו שומן הדגן. וחכמים אומרים הזנות וכשפים כילו את הכל, עד כאן: המשנה הזאת בא לבאר לך, כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה. וזה שאמר 'משחרב הבית בטל השמיר, ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה'. באלו שלשה דברים נזכרו כל הברכות; וזה כי השמיר היה בו כח ועז, כמו שמפרש בגמרא, והוא נגר טורא, כשמניחין אותו על סלע מתבקע ממנו הסלע (גיטין סח ע"ב). ואין ספק שזה מפני הכח הגדול שיש לו. והפך זה נופת צופים, שהוא מתוק בתכלית המתיקות. עד שאלו ב' דברים, אשר הם שתי כוחות הפכים, שזה עז בתכלית, וזה מתוק בתכלית, ובטלו לגמרי מן העולם. וכל הדברים אשר בעולם, יש בהם איכות זה שהוא החוזק, או איכות המתיקות. ועל כל פנים יש לו דבר מה מהם. ואם אלו שניהם בטלו לגמרי (כמו) כאשר חרב בית המקדש, נחסרו כמה דברים שיש בהם מן העזות והתוקף, והפך זה המתיקות והרכות. ואחר כך אמר 'ופסקו אנשי אמנה'. דבר זה ענין שלישי, שפסקו אנשי אמנה, וזה שנוי באדם עצמו. ובזה היה כל העולם מקבל חסרון; אם כוחות טבעי הדברים, אשר נכללו באלו שני דברים אשר אמרנו. ואם האדם עצמו. והבן זה מאוד: ואמר אין יום שאין בו קללה. כי בבטול בית המקדש בטלה הברכה מן העולם. וכל יום קללתו מרובה משל חברו. וביאור זה, כי השנוי גורר אחריו שנוי. ולפיכך כאשר חרב בית המקדש, היה זה גורם קללה במה שקבל העולם השתנות ויציאה חוץ מן הסדר, כמו שאמרנו. וזה גורר אחריו עוד שנוי יותר. ולכך כל יום קללתו מרובה משל ראשון. ודברים אלו ברורים, שנמשך אחר שנוי - שנוי יותר. ולא ירד הטל לברכה. אחר שאמר שלא היה יום שאין בו קללה, ואחר כך אמר שלא היה ברכה בעולם. ונכלל זה בשני דברים; שלא ירד הטל לברכה, ונטל טעם הפירות. ואלו שני דברים הם מחולקים, כי הטל הוא בלילה, וטעם הפירות מכח השמש, שנותנת טעם בפירות, שנאמר (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש". וכאילו אמר שלא היה ברכה לא בלילה, ולא ברכה ביום. ומה שאמר רבי יוסי אף בטל שומן הפירות. פירוש, כי השומן הוא גוף הדבר, ורוצה לומר לא שהיה חסרון בטעם וכיוצא בזה, שהם איכות בלבד, אבל היה חסרון בגוף הדבר. וזה שאמר שנטל שומן הפירות, כי השומן הוא גוף הדבר. כי הדבר שהוא כחש בטל מגופו, אבל דבר שהוא שמן יש לו גוף עב. ודבר זה קללה בפני עצמו: וקאמר רבי שמעון בן אלעזר הטהרה נטלה טעם הפירות והריח. ורוצה לומר כאשר היו נוהגים בטהרה היה הטעם הפירות וריח הפירות קיים. כי הטומאה והזוהמא הפך הריח, וכן הטעם, כי הריח הוא שמריח ריח הטוב, וכן הטעם שנותן טעם טוב לאדם. וכמו שהתעוב והזוהמא משוקץ וסרוח, כך צריך אל הריח והטעם הטהרה. וכאשר בטלה הטהרה, והיו הבריות מתועבין ומשוקצין, דבר זה נטל הריח והטעם. 'והמעשרות בטלה השומן'. וזהו כמו שאמרו ז"ל (תענית ט. ) עשר בשביל שתתעשר, נמצא כי המעשר גורם הרבוי. ולפיכך כאשר אין מעשר, בטל השומן, שהוא הרבוי, רק יש כאן כחישות, כמו (ש"ב יג, ד) "מדוע ככה אתה דל". וחכמים אומרים כי הזנות והכשפים בטלו הכל. פירוש דבר זה, כי הזנות הוא יציאה מן הסדר, ומפני זה בכל מקום כאשר ירצה הכתוב לומר שסרו מן השם יתברך אחר אלקי נכר, אמר (ר' דברים לא, טז) "וזנו אחר אלקי נכר הארץ", ודבר זה בטל את הכל. וכן הכשפים הוא יציאה מן הסדר, כי כל ענין הכשוף שמבטל סדר הטבע. ולכך הזנות והכשפים בטלו הכל, עד שהכל יוצא מסדר וממנהגו של עולם. והמשנה הזאת נזכרו בהם דברים גדולים מאוד, אי אפשר לפרש יותר, רק תעמוד על הדברים אשר אמרנו, איך חורבן בית המקדש היה מחסר העולם, עד שנמצא חסר בכל. ואי אפשר לפרש יותר: ובגמרא קאמר (סוטה מט. ), אמר רבא, וכל יום קללתו מרובה משל חבירו, שנאמר (דברים כח, סז) "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר". אילימא "בוקר" דלמחר, מי ידע מאי הוי, אלא דחליף ואזיל. אלא עלמא אמאי קאי, אסדרא דקדושא, ועל אמן יהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר (איוב י, כב) "ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל", הא איכא סדרים תופע מאופל, עד כאן: וביאור זה, כי העולם הזה הוא מקבל מן העולם העליון, ודבר זה אין בטול לו, ולא יפול תחת הבטול כלל, ועל דבר זה קאי עלמא. כי כאשר בטל בית המקדש, שעל ידו היתה הברכה באה לעולם, אבל עדיין לא בטל דבר זה - שהעולם הזה מקבל מן העולם העליון. ולפיכך קאמר דקאי על סדרא דקדושא ו'אמן יהא שמיה רבא' דאגדתא, כי על ידי זה מביא הברכה מעולם העליון לעולם הזה, כי זאת הברכה לא שייך בה הפסק כלל. ובשניהם אנו אומרים 'קדיש לעלם ולעלמי עלמיא', וכן ב'יהא שמיה רבה' אנו אומרים 'מברך לעלם ולעלמי עלמיא'. ולא תמצא זה בשום שבח בעולם, רק בשני שבחים אלו, בעבור כי אלו ב' שבחים בפרט משבחים הקב"ה מצד עולם העליון, ועל דבר זה העולם עומד, מצד שהשם יתברך מברך העולם הזה מן עולם העליון: ועל זה תקנו אלו ב' שבחים בפרט בלשון ארמי, כי לשון ארמי אינו מכלל שבעים לשונות המיוחדים לכל אומה ואומה, וכבר בארנו דבר זה למעלה כי השבח הזה הוא מגיע עד עולם העליון, והוא כולל הכל, ואינו מיוחד, לכן ראוי שיהיה השבח הזה בלשון שאינו מיוחד. ואינו ראוי שיהיה בלשון הקודש, מפני כי לשון הקודש לשון מיוחד. וכל שאר הלשונות כלם הם לשונות מיוחדים, חוץ מלשון ארמי: ויראה מה שאמר 'אמן יהא שמיה רבה' דאגדתא, הוא מפני כי ראוי זה להגדה, שהיא תורה, כי על ידי הקדיש שהוא אחר התורה בפרט, יש לאדם דביקות יותר על ידי קדיש שאחר התורה, עד שמביא הברכה והקיום מעולם העליון. וכן יש במדרש (ילקו"ש משלי רמז תתקנא) "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם וגו' מאוד נעלה" (תהלים מז, י), אימתי שמו של הקב"ה מתעלה, בשעה שישראל נאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ונותנין שבח וגדולה להקב"ה. אמר רבי ישמעאל, באותה שעה כששומעין הגדה מפי חכם, ואחר כך עונין 'אמן יהא שמיה רבה', באותה שעה הקב"ה שמח, ואמר למלאכי שרת, באו וראו עם זו שיצרתי בעולם במה הן משבחין אותי, באותה שעה מלבישין הקב"ה הוד והדר, לכך נאמר (משלי יד, כח) "ברוב עם הדרת מלך", עד כאן. הרי לך מבואר כי השבח הזה, שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, מיוחד למעלת התורה, אשר היא גם כן מעולם העליון, כאשר בארנו. ולכך ביארנו שצריך לומר שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח. ), כמו שמבואר בחבור התפארת, עיין שם: והבן עוד, כי אלו ב' דברים, האחד בו ברכה, והשני קדושה, כנגד 'קדוש' ו'ברוך', ולכך מזכיר תחלה סדרא דקדושא, ואמן יהא שמיה רבה מברך דאגדתא. ואלו שני דברים ביחד הם סדרים לעולם הזה. כי על ידי קדושה יש לעולם הזה דביקות בעולם העליון, שהוא קדוש. ומפני כך הוא מקבל הברכה מן עולם העליון, שהוא יתברך מבורך לעלם עלמי עלמיא. וכאשר בית המקדש היה בעולם, היה מקבל ברכה על ידי בית המקדש, שהוא קדוש, והיה דביקות לעולם הזה בעולם הקדוש. אבל כאשר אין בית המקדש, צריך האדם אל סדר קדושה, שעל ידי הקדושה הזאת יש לעולם דביקות בעולם הקדוש, ועל ידי 'אמן יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא' באה הברכה מעולם העליון לעולם הזה, ועל זה קאי עלמא: ==פרק כג== התבאר לך כי חורבן בית המקדש הוא חסרון העולם לתחתונים ולעליונים, ולכך צריך שיהיה הנהגת האדם על ענין זה כפי שהוא ענין העולם, ויהיה נוהג באבילות על דבר זה. וכאשר יש אבילות על ירושלים, ובזה נראה כי יש הפסד וחסרון בעולם, ולכך הוא חוזר אל הסדר. וזה שכתוב (ישעיה סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", רוצה לומר כי המתאבלים עליה בשביל החסרון שהגיע לעולם הזה, ועל זה הוא מתאבל. וכבר התבאר שכל דבר שיש בו שנוי, כמו זה, הוא חוזר אל הסדר, לכך "שישו אתה משוש כל המתאבלים". אבל אם אינם מתאבלים, וכאילו לא היה כאן חסרון, וכאשר אין כאן חסרון אין כאן חזרה: ובברכות פרק אין עומדין (ברכות ל ע"ב), [אין עומדין] להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובגמרא מנא הני מילי, וקאמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב (תהלים ב, יא) "עבדו את ה' ביראה וגו'". מאי "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה, עד כאן. וביאר ענין זה, כי המתפלל אל השם יתברך מורה על שהאדם עלול מן העלה, שהרי צריך האדם אל השם יתברך. ומפני כך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, להראות שהוא עלול מן העלה, ושהוא צריך אל העלה בתפילתו. ובברייתא קאמר (ברכות לא. ) אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה. ופליגי ברייתא אמתניתין, דסבירא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש: וביאור מחלוקת זה, כי כאשר האדם הוא עלול מן העלה יש לו ב' בחינות; הבחינה האחת, כי במה שהוא עלול, הנה הוא נבדל מן העלה, וראוי שיקבל יראתו ופחדו עליו. והבחינה השניה, כי אין ספק כי העבד יש לו צירוף אל אדון שלו. ולפי דעת שניהם התפילה מורה על שהאדם עלול אל השם יתברך, ונתלה בו. ולכך לתנא דמתניתין יש לעמוד מתוך יראה לתפילה, שהעלה נבדל מן העלול, ולכך יש לעמוד מתוך יראה וכובד ראש. ולברייתא צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה, מצד הבחינה השניה, שהעבד יש לו צירוף אל האדון, והוא עבד לאדון הכל, וזהו צירוף וחבור אל העלה יתברך. לכך יש לעמוד מתוך שמחה של מצוה, ששמח בשביל שהוא עבד מקבל גזירותיו ומצותיו עליו, וזהו הבחינה השניה שיש לעלול עם העלה. למתניתין עדיפא היראה, משום שזה עבודה הוא אל השם יתברך לגמרי, כאשר ירא לפניו. ולברייתא שמחה עדיפה כמו שהתבאר: ויש לפרש בפשוטו, כי התפילה הוא שנכנס לעמוד לפני השם יתברך, והנכנס לפני המלך ראוי שיכנס באימה וביראה, ולכך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובברייתא קאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, כי על ידי השמחה שהיא שלימות הנפש, ועל ידי זה השכינה שורה עליו, והוא עם השם יתברך, ודבר זה ברור: ושם אמרו עוד (ברכות ל ע"ב) אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזי דהוי בדח טובא, אמר ליה "וגילו ברעדה" כתיב (תהלים ב, יא). רב ירמיה הוי יתיב קמיה דרבי זירא, חזי דהוה בדח טובא, אמר ליה לא סביר מר "בכל עצב יהא מותר" (משלי יד, כג), אמר ליה תפילין קא מנחנא, עד כאן. כך הוא גרסת רב אלפס, והיא נכונה. וביאור זה מה שאמר תפילין מנחנא, מפני שכבר אמרנו למעלה כי אין ראוי שיהיה האדם, אשר הוא עלול, בשמחה כלל, רק יהיה עליו יראת העלה, לכך אמר ליה תפילין מנחנא. פירוש, כי התפילין - שם ה' נקרא על האדם, כדכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו (ברכות ו. ) אלו תפילין של ראש, והם כתר על האדם ופאר עליו. ואמר, הנה אף שראוי מחמת שהאדם עלול לכך צריך שיהיה עליו יראת העלה, מכל מקום אני שמח בעלה עצמה, מה שהוא יתברך אדון לי, ושמו יתברך נקרא עלי, והוא תהלתי ותפארתי, ומזה הצד ראוי אל האדם השמחה. שאין לומר שאין ראוי אל האדם השמחה במה שהוא עלול, כי השמחה הזאת היא מצד העלה, בשביל כי השם יתברך - שהוא העלה - הוא תפארתו, והוא כתר על ראשו, והם התפילין, וראוי שישמח בכתר ובפאר הזה. ולכך אמרו 'תפילין מנחנא'. וכבר אמרנו גם כן לפני זה, כי מצד שיש לאדם צירוף אל העלה, ראוי אליו השמחה. והצירוף האמתי הם התפילין, אשר שם ה' נקרא עליו, ומפני כך ראוי אל האדם השמחה בתפילין, בפרט מה שהמצוה הזאת היא עצם הצירוף שיש לו אל השם יתברך: ואביי כאשר יתיב קמיה דרבה, מפני שהיה תלמידו, והוא בדח, קאמר ליה רבה "וגילו ברעדה". ולא קאמר ליה "בכל עצב יהא מותר", מפני שהיה תלמיד, ואינו רב, אין עליו להחמיר כל כך, רק כי לכל הפחות לא ישמח כל כך, רק יהיה רעדה עם הגילה. ולכך אמר ליה '"וגילו ברעדה" כתיב', שיהיה עם הגילה רעדה. אבל רבי ירמיה לאו תלמידו דרבי זירא היה, שהרי קראו 'מר', שאמר ליה 'לא סביר מר "בכל עצב יהיה מותר"'. ורוצה לומר שבכל עצב יהא מותר, ולא ישמח כלל, כי היה חכם, ויש לו לדקדק במצות מאוד. ולכך קאמר "בכל עצב יהיה מותר", ולא ישמח כלל, שכל אשר בדעתו, כי האדם אין נחשב לכלום, והוא בעל רימה ותולעה (אבות פ"ג מ"א), בשביל זה יהיה לו מותר, שיש לו שכר על זה. וזה בשביל שהוא יודע בחסרונו, ולכך מתעצב בחסרונו, וראוי הוא להשלמה. אבל השמח, הרי בדעתו שהוא שלם, ואינו מבקש בהשלמתו, לכך אין מקבל השלמה. ודבר זה יתבאר בסמוך, ודבר זה ענין נפלא מאוד מאוד. והשיב לו תפילין מנחנא, כמו שהתבאר: ויש לפרש עוד, כי מה שאמר 'לא סבר מר "בכל עצב יהיה מותר"', רצה בזה כי האדם הזה אשר הוא חמרי גשמי, אין ראוי אליו השמחה. כי השמחה שייכת אל הנפש הנבדלת, ואין האדם נבדל במעלתו, רק הוא חמרי גשמי. ומפני שהוא חמרי גשמי, אין ראוי לו השמחה, ובעצבות שלו יש לו מותר. והיינו כי כאשר בדעתו שהוא בעל חומר חסר, אז השם יתברך ממלא חסרונו, כמו שהתבאר: ועל זה השיב תפילין מנחנא, כי התפילין הם מורים על שיש באדם גם כן מדריגת השכל שהוא נבדל, ולכך ראוי אל האדם התפילין, דבר שיש בו קדושה אלקית, שהרי התפילין הם קדושים, ואם לא כן שיש באדם מדריגת השכל הנבדל, לא היה ראוי אל התפילין. ולכך התפילין הם על הראש, ששם הנשמה הנבדלת והשכל, וכן התפילין של יד הם נגד הלב, ששם הנפש. ולפיכך אמר 'תפילין מנחנא', והמצוה הזאת לאדם לפי שיש באדם הנשמה והשכל הנבדל, ומצד הזה ראוי לו השמחה מצד שלימות הנפש. ודבר זה גם כן ברור מאוד, ואמת בלי ספק, כי התפילין אשר הם לאדם הם מצד שיש לאדם הנשמה והשכל, ומצד הזה ראוי לו השמחה, ודי בזה: ועוד אמר שם (ברכות לא. ) רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, א) "אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה", אימתי ימלא שחוק פינו, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (שם). אמרו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו כי שמעה מן רבי יוחנן רבו. ביאור זה, כי האדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות, שהוא בפעל הגמור. ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, דכתיב (תהלים ד, ח) "נתת שמחה בלבי". אבל השחוק - הוא בפעל, כאשר יש לו שחוק. ולכך אמר אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השחוק, שהוא בפעל לגמרי, ודבר זה אינו ראוי לעולם הזה כלל. כי המדריגה הזאת אינו בעולם הזה, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפעל. רק לעתיד, ואז נאמר "אז ימלא שחוק פינו", כי יאמרו "הגדיל ה' לעשות עם אלה". כי כאשר יהיה לעתיד, והגדיל עם אלה מה שלא היה קודם, שלא היה האדם בפעל השלימות. לכך אין לו השחוק, שהוא שמחה בפעל, רק השמחה היה לו, שעיקר השמחה בלב, ואינו בפעל, רק לעתיד אז יהיה בעולם השחוק. ומה שאמרו שאסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, אינו מצד החורבן, שהרי אמרו 'אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה', ודבר זה משמע אף בשעת בנין הבית אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, עד שיהיה העולם בשלימות בלא חסרון: אבל מה שראוי לאדם מצד חורבן בית קדשנו ותפארתינו, אם באנו לעשות כמו שראוי להיות נוהג האדם כמו שאמרנו, הרי לא היה נשאר לו חיים לגמרי. כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב ס ע"ב) כשחרב הבית באחרונה, רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להן, בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין שותים יין. אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על המזבח, ועכשיו בטל. ונשתה יין שממנו מנסכין על גבי מזבח, ועכשיו בטל. אמר להם אם כן לא נאכל לחם, שכבר בטלו מנחות וכו', עד שתקו. אמר להם בני, בואו ואומר לכם; שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. להתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אלא אמרו חכמים, אם אדם סד ביתו בסיד - משייר בו דבר מועט. וכמה, אמה על אמה. אמר רב חסדא, כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר בה דבר מועט. מאי היא, כסא דהרסנא, שנאמר (תהלים קלז ה-ו) "אם אשכחך ירושלים וגו' תדבק לשוני לחכי". מאי "על ראש שמחתי" (שם ו), זה אפר מקלה שבראש חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי, היכי מנח לה, אמר ליה במקום תפילין, שנאמר (ר' ישעיה סא, ג) "לשום לאבלי ציון לשום פאר תחת אפר". וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ציון, שנאמר (ישעיה סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", עד כאן: הרי לך כי הפרושים היו אומרים כי ראוי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, מפני שהיו קרבין על גבי המזבח. וזה בשביל להודיע כי הכל הוא בשביל השם יתברך, ולא בשביל האדם. כי הבשר נברא שיהיה קרב על המזבח, והיין לנסך אותו על המזבח. ולכך עתה שאין מנסכין היין, ואין מקריבין הבשר על המזבח, ראוי הוא שיתבטל האדם מאכילת בשר ומשתיית יין, אחר שבטל הקרבתו על המזבח. רק שאין גוזרין גזירה על הצבור רק אם רוב הצבור יכולים לעמוד בו, שאם אין רוב הצבור יכולים להתקיים, אין כלל כאן קבלת הגזירה. שצריך שיהיו מקבלים הגזירה הרוב, וכאשר אין רוב הצבור יכולים לעמוד, אף על גב שרוצה איזה אדם לקבל דבר שהוא קשה, אין כאן קבלה. כי כן כל דרכי התורה ראויים לקבלה, ואין דבר בתורה שהוא כנגד האדם, ולפיכך אי אפשר לגזור דבר שאין לו קבלה אל הרוב: אלא שכך צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר - אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר "תשכח ימיני", שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין. כי דבר שאינו עיקר, אין האדם משגיח עליו, ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים הוא עיקר העולם. ולפיכך אין ראוי לשכוח ולעשות כל צרכיו בשלימות כאילו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר, כמו שהתבאר: ולפיכך אדם סד ביתו בסיד, ומניח אמה על אמה שאינו סד, וכנגד הפתח. והטעם שהוא כנגד הפתח, כי אם לא כן, ויהיה במקום אחר, הרי בטל אותו מקצת אצל השאר, ואין כאן חסרון. אבל כנגד הפתח, שראוי ששם יהיה יפה ביותר, וגם כאשר נכנס אין רואה רק זה המקום בלבד, אין לומר בזה שהוא בטל אצל השאר. ועוד, כי הנוי שהוא כנגד הפתח, הוא נוי ביותר. ואם יהיה נשאר הנוי אשר הוא נגד הפתח, יהיה כאן נוי ביותר, והנוי היותר - אין ספק שבטל, ולכך משייר אמה על אמה נגד הפתח. וכן כולם, דמשייר דבר מועט, והוא כסא דהרסנא, והוא מאכל חשוב ביותר. וראוי שלא יהיה כאן חשיבות ביותר. וכן צדעא ובת צדעא, הוא נוי ביותר, ראוי שלא יהיה, כך יראה. ומה שאמר דמשייר דבר מועט, היינו דהוא מועט בכמות, אבל הוא חשוב יותר. ובזה לא נשכח ירושלים, שהוא מקום אחד חשוב. וקאמר 'מאי "על ראש שמחתי", זהו אפר מקלה וכו''. ופירוש, שהכתוב אומר כאשר יש לחתן שמחה, יש להזכיר השמחה שהיה לו ונתבטל. ולכך נותנין אפר מקלה בראש חתנים, כי האפר מקלה שבראש חתנים מורה על בטול הפאר שהיה ראוי, ונעשה מזה אפר. כי 'אפר' אותיות 'פאר', שנתבטל הפאר, ונעשה לאפר: וקאמר (ב"ב ס ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. כבר אמרנו לך שהחסר הוא שמתהוה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם אין עומד לקבל הויה, כאשר הוא שלם קודם זה, ואיך יתהוה. ודבר זה ענין ברור מאוד, ונתבאר גם כן בחבור הזה. והמתאבל על ירושלים, והרי הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה. כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההויה, כי ההעדר הוא סבת ההויה, ודבר זה ידוע. אבל מי שאינו מתאבל על ירושלים, והנה הוא כאילו הוא שלם, וכבר אמרנו כי השלם לא יתהוה, ולכך אין רואה בנחמות ציון. ודבר זה ברור מאד למי שמבין דבר זה. והרי התבאר לך כי לפי מדת האמת והיושר ראוי היה שנחסר עצמינו בשביל חורבן קדשינו ותפארתנו, רק כי אין הגזירה חלה על דבר שאין הצבור יכול לעמוד (שם): ובפרק קמא דגיטין (ז. ), שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסור, שירטט וכתב ליה (הושע ט, א) "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". ולשלח ליה מהכא (ישעיה כד, ט) "בשיר לא ישתו יין", אי מההיא הוה אמינא זמרא דמנא, אבל בפומא שרי, קא משמע לן, עד כאן. פירוש, מאחר שאין שמחה בישראל, אין ראוי לישראל לשמוח. וקאמר 'ולשלח ליה מהכא, דכתיב "בשיר לא ישתו יין"', שמזה הכתוב מסיק בפרק בתרא דסוטה (מח. ), דתנן התם משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר "בשיר לא ישתו יין". ולכך פריך ולשלח מהכא. אבל ליכא למימר דמשום כך פריך 'ולשלח ליה מהכא' משום שאין אסור רק על היין, ובהאי קרא כתיב "בשיר לא ישתו יין". דזה אינו, דהתם מוכח דלאו בשיר שהוא ביין דוקא משתעי, אלא אפילו בלא יין נמי אסור. דקאמר שם (סוטה מח. ) אמר רב הונא דנגדי ודבקרי שרי, פירש רש"י ז"ל (שם) ספינות שמושכין בחבל, שאינם אלא לכוון אותם למלאכה. ודבקרי - שמזמרין בשעת שחורשין, ואינו אלא לכוון השוורים לתלמיהם, שהולכים לקול השיר, שערב להם. ודגרדי אסור - שאינו אלא לשחוק, עד כאן. הרי מוכח דבין על היין ובין שלא על היין - אסור. והא דקאמר 'בטל השיר מבית המשתאות', נראה דלרבותא קאמר, אפילו בשעת שתיית האדם, שדרך האדם לזמר, וכאילו היה דבר זה מנהג לאדם, אפילו הכי אסור: ושם אמר (סוטה מח. ) אודנא דשמע זמרא - תעקר. אמר רבא, זומרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) "קול ישורר בחלון חורב בסף כי ארזה ערה". אמר רבי יצחק, [אפילו] בית המסוכך בארזים מתרועע. אמר רב אשי, שמע מינה כי מתחיל חורבא - בסיפא מתחיל, שנאמר "חורב בסף", עד כאן. והדברים האלו ידועים למשכילים למה אמר 'אודנא דשמעא זימרא - תעקר', וזה מפני כי השיר הוא מיוחס למדת הדין, שהרי הלוים היו משוררים דוקא, ודבר זה ידוע למשכילים. וכאשר משורר, ואין ראוי לו השירה, פוגע בו מדת הדין. וכן הבית אשר שם השיר, חרב מכח מדת הדין, שמחריב הכל. וקאמר שהתחלת החורבן הוא בסף, מפני שהוא מקום ששם הכניסה והיציאה לבית, והוא עיקר ישוב הבית, ששם נכנסין ויוצאין, ולפיכך שם מתחיל החורבן, כי מדת הדין המחריב פוגע דוקא בדבר שהוא מיושב יותר. ולכך אמר שם במשנה (סוטה מח. ) משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות. שכאשר היו הסנהדרין יושבין ודנין, היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי גם כן שיהיה השיר בעולם, המיוחס למדת הדין. אבל כאשר בטלה סנהדרין, ואין מדת הדין עם בני אדם, ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם, כי כל שירה הוא מצד מדת הדין: וזה שאמר שם (סוטה מח. ) אמר רבי יוחנן, כל השותה יין בארבע מיני זמר, מביא חמש פורענות לעולם, שנאמר (ישעיה ה, יא-יב) "הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו". מה כתיב אחריו (ר' שם שם יג) "לכן גלו עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב צמא וישח אדם וישפל איש". ומה כתיב אחריו (שם שם יד) "לכן הרחיבה שאול נפשה", עד כאן. וביאור ענין זה, כאשר שותה יין בד' מיני זמר, הרי דבר זה חמשה מיני שמחה, כי היין עצמו הוא החמישי, ולכך מביא חמשה פורענות לעולם. כי כאשר חוטא במדת הדין לגמרי, ושותה יין בד' מיני זמר, וכבר ידוע כי חמשה מתיחס למדת הדין, כנגד (שמות ט, ג) "יד ה' הויה במקנך", וכתיב שם "בסוסים ובחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד". ולכך מביא חמשה פורענות לעולם, מפני כי מדת הדין הקשה שולט כאשר יחטא במדת הדין, כמו שהתבאר. ואין דבר חטא במדת הדין יותר כמו זה לשורר כאשר אין ראוי השירה והזמרה: אף על גב שהגאונים פסקו דלתת שיר ושבח להקב"ה מותר, מפני שאין שיר של בשר ודם שיר שלם, ולכך הוא מותר. אבל שיר המלאכים הוא שיר שלם, ולכך אמעטו כנפי חיות שלא לתת שיר שלם. אבל שיר של שמחה שאינו להקב"ה, אסור בודאי, והוא חוטא במדת הדין, ולכך עונשו כמו שהתבאר. וראוי לשמוע דברי חכמים, המלמדים את האדם לטוב. אמנם לא ידעתי מנין דבר זה כלל, כי אם אנו באים לתת שיר ושבח להקב"ה, דבר זה יש להיות בלא שתיית יין, כי איך יהיה שבח ושיר להקב"ה ככלי זמר על השתיה, והרי אמרו (סנהדרין קא. ) כי התורה חוגרת שק ואומרת 'עשוני בניך ככלי זמר שמנגנין בהם', וכי השיר והשבח להקב"ה גרע מזה, שלא יהיה שם כלי זמר. ואילו לדידי צייתי, לא היה זה כלל ולדעתי אף בשעה שבית המקדש קיים אסור להזכיר שמו כך בשכרות, כי אף בשעת התפילה אסור לעמוד לפני הקב"ה כאשר הוא שכור (ברכות לא. ), והמונע עצמו מזה תבא עליו ברכה. ואף כי מותר לברך ברכת המזון אף אם הוא שכור (שו"ע אור"ח סי' צט ס"א), ואין זה ראיה, כי ברכת המזון מחויב לברך, וכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת", ומאחר שברכת המזון בשביל אכילה, יש לו לברך אף אם הוא שכור. אבל לתת שבח להקב"ה מתוך שכרות, נראה שהוא אסור גמור: עוד שם בפרק קמא דגיטין (ז. ), אמר ליה ריש גלותא לרב הונא, כלילא מנא לן דאסור, אמר ליה מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנוי, אמר ליה רב חסדא קרא כתיב (ר' יחזקאל כא, לא) "כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפל הגבה והגבוה השפל", וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה, אלא בזמן שיש מצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם. נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתי רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי, אמר להו האלקים מדרבנן, אלא חסדא שמך, וחסדאין מילך. רבינא אשכחיה למר בריה דרב אשי דהוי גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר מר "הסר המצנפת והרם העטרה", אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי. מאי "זאת לא זאת", דרש רב עוירא, זמנין אמר ליה משמיה דרב אמי, בשעה שאמר הקב"ה לישראל "הסר המצנפת והרם העטרה", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, זאת להם לישראל שהקדימו בסיני נעשה לנשמע. אמר להם, לא זאת לישראל שהשפילו הגבוה, והגביהו את השפל, והעמידו צלם בהיכל, עד כאן: הא דקאמר רב חסדא קרא כתיב, אף על גב דבהדיא אמרינן (סוטה מט. ) 'בפולמוס של אספסיונוס גזרו', היינו שגזרו אף בזמן שבית המקדש קיים, אבל בשעת חורבן קרא כתיב. ורש"י ז"ל (גיטין ז. ) פירש עטרות ממש. וכתבו התוספות (שם ד"ה עטרות) שאין נראה, דאמרינן עלה בסוטה בפרק בתרא (מט ע"ב) לא שנו אלא של ורד ושל הדס, אבל של קנים ושל חילת מותר, עד כאן. ואין דרך לעשות עטרה משל קנים, עד כאן. ויראה דאין זה קשיא כלל, דודאי אין דרכו לעשות של קנים ושל חילת כך בפני עצמן, אבל בודאי היו מציירין הקנים ומיפים אותם, עד שהיו נאים מאוד. וכדפירש רש"י משמע, דקאמר 'כל זמן שהמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם'. ואם כפירוש התוספות שפרשו שהיו עושים מקום לחתן לישב תחתיו, מה ענין זה לזה, דתלה במצנפת של כהן גדול. ועוד, דקאמר 'מר בריה דרב אשי גדיל כלילא לברתיה', עד 'דומיא דכהן גדול', ואם לא היה דומה כלל עטרת חתנים למצנפת, מה שייך דומיא בזה, דקאמר 'דומיא דכהן גדול': וכך פירושו, בזמן שהעטרה בראש כהן גדול, וזה מורה על המדריגה האלקית שיש לישראל, ומצד הזה יש לאדם מעלה גם כן מה שהאדם הוא מלך בתחתונים, וראוי לאדם העטרה הזאת. אבל כאשר אין המעלה הקדושה האלקית הזאת לישראל, אין עטרה הזאת לאדם מה שהאדם מלך בתחתונים, והיא בטילה. משל זה, כאשר יש מלך במדינה, אז יש כאן שרים ומושלים עמו גם כן. אבל אם אין מלך במדינה, אז אין גם כן מושלים למטה ממנו במדינה. וזה שאמר אם יש מצנפת - שהיא המעלה האלקית הקדושה - נמצאת, ראוי שיהיו עמו המעלה למטה מזה, דהיינו עטרת בראש כל אדם, כאשר יש מצנפת בראש כהן גדול: וקאמר בשעה שאמר הקב"ה הסר המצנפת והרם העטרה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, וזאת להם לישראל שהקדימו נעשה לנשמע (ר' שמות כד, ז). ומפני הקדמה הזאת ראוים לכתר ועטרה, שהרי ירדו ק"ך רבוא מלאכי שרת באותה שעה שהקדימו נעשה לנשמע, וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע" (שבת פח. ), ועתה אמר הסר המצנפת והרם העטרה. וכבר פרשנו בחבור התפארת כי ראויים ישראל לכתרים בשביל "נעשה ונשמע", ושם פרשנו הטעם כי למה היה להם הכתרים על ידי "נעשה ונשמע", עיין שם, ותמצא מבואר. ועל זה השיב הקב"ה לא זאת לישראל, שהגביהו השפל והשפילו הגבוה, לכך ראוי שיהיה בטל גבהותם גם כן מהם: לכך על האדם להתאבל על חורבן בית המקדש, ויהיה מתאונן ומקונן על חורבנו, ויתפלל שיחזור ויבנה בית המקדש. וכאשר אין האדם עושה דבר זה, כאילו הוא היה סבה לחורבנו. ובירושלמי (יומא פ"א ה"א) הראשונים העבירו את התקרה, והאחרונים פעפעו אותו, וכל כך למה, שלא עשו תשובה. וביאור זה, כי הראשונים, אשר בשביל חטאם נחרב הבית, אין זה רק העברת התקרה. אבל האחרונים שלא עשו תשובה, אין זה רק עקירת השורש. והטעם, כי האחרונים אשר ראו לפניהם חורבן הבית, ואין עושים תשובה להחזיר את הבית, אין זה כי אם שאינם חפצים בבית, מאחר שיש לפניהם במוחש חסרון הבית, ואינם עושים תשובה להחזירו. ולא כך הראשונים, שלא היה לפניהם במוחש חורבן הבית - שתאמר שלא היו חפצים בבית, לכך לא היה זה כל כך. וזה שאמרו כי הראשונים העבירו את התקרה, כי חטאם שהיה גורם להחריב הבית - דבר זה נקרא העברת התקרה בלבד. ולא שייך בזה שלא היו חפצים בבית כלל, ודבר זה [לא] נקרא עקירת שורש, שאינם חפצים בבית המקדש כלל. רק אותם שרואים במוחש לפניהם חסרון בית המקדש, ואינם עושים תשובה, הרי כאילו אינם חפצים בו, ודבר זה נקרא פעפוע משרשו: ועוד יש לך לדעת כי בית המקדש מצד עצמו ראוי שיהיה תמיד ולא יוסר כלל, וכך ראוי לפי סדר המושכל. ומאחר שכך הוא, וראוי שיהיה נמצא עתה בית המקדש לפי סדר המושכל, אם אין אנו עושים תשובה, הרי אנו מחריבין בית המקדש מעיקרא. כי כאשר אנו מחריבין ומבטלין סדר המושכל, דבר זה נקרא פעפוע משרשו. כי סדר זה המושכל הוא שורשו, וכאשר אין מתפללין עליו, זה נקרא פעפוע משרשו. אבל הראשונים, מפני שעל ידם לא חרב רק עצים ואבנים שלפנינו, לא נקרא זה שעקרו אותו משרשו. וחילוק יש בין המחריב דבר שהוא לפנינו בלבד, או כאשר מגיע הבטול לעצם הדבר מה שמחייב הסדר השכלי, שראוי שיהיה נמצא בית המקדש בעולם, ואינו נמצא, ודבר זה הוא בטול לעצם בית המקדש. ולפיכך האחרונים שלא עשו תשובה שיהיה נמצא בית המקדש בעולם, דבר זה בטול לעצם בית המקדש. וזה שאמר כי אחרונים פעפעו אותו. ומה נחשב מי שאינו נותן לבו כלל על זה, ואינו מתאונן על כבוד שמים, כאשר יראה ארמון זרים על מרום הרים, והדום רגלי בית אלקינו חרב בעונינו: אך בדור הזה אשר אנחנו בו, על מה יתאונן האדם; אם על חורבן בית קדשינו, או על בטול מחמד עינינו, הוא תורתינו, שהיתה לנו למשיבת נפש בגלתינו. ואלו שנים, תורת אלקינו ובית קדשינו, הוא תכלית הכל, כמו שאנו אומרים (אבות פ"ה מ"כ) 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך'. וענין אלו שני דברים שחיבר אותם ביחד הוא דבר מופלג ועמוק. ועתה אנו ערומים מכבוד התורה, שלא נמצא בנו לא תורה ולא חכמה, והוצגנו ככלי ריק. או אם נתאונן על אנשי מעשה שאבדו מן הארץ, ונשארנו באין מחסה ומסתור. עד כי לגודל חסרונינו זכינו לנחמה, כדכתיב (ר' ישעיה נט, טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו ימינו וזרוע צדקתו סמכתהו וגו'". וזו עיקר הבטחתינו ונחמתנו בגלותינו, אשר אין דבר טוב בעולם, וקרובים הם ימי התשועה. כי דבר ברור הוא ואי אפשר, שיהיה העולם אשר נברא מן השם יתברך עומד כך, וכן יהי רצון אמן: ==פרק כד== מן המבואר כי גלות ישראל וחורבן בית קדשנו ותפארתנו הוא שנוי בסדר העולם. וידוע כי הדבר שהוא יוצא מסדר העולם, והוא בשינוי, אין קיום לו רק לפי שעה, כי אי אפשר שהוא יוצא מן הסדר ויש לו קיום, שאם כן יהיה דבר היוצא מן הסדר מסודר, מאחר שהוא קיים כמו הדבר שהוא מסודר. ומפני כי לפי סדר המציאות ראוי שיהיה כל דבר עומד במקומו אשר סדר לו השם יתברך, ומכל שכן האומה הישראלית שהיא אומה יחידה, שאין לה דבוק וחבור כלל אל האומות מצד עצמה, שאין ראויה שתהא עומדת בתוכם, לכך נחשב עמידת ישראל בין האומות שלא כטבע. וכל הדברים בעולם שאינם עומדים במקום הטבעי להם, והם יוצאים מן המקום המיוחד לכל אחד, הוא שינוי, ודבר זה הוא הפסד נחשב. כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעיד עליו מלת 'מקום', שהוא לשון קיום. והיציאה מן המקום, שהוא קיומו, הוא אבוד אל אשר הוא מקום אליו. וכבר בארנו זה בהקדמה: וזה שרמזו בחכמתם בגיטין בפרק המגרש (פח. ), "וישקוד ה'העל הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה'" (דניאל ט, יד), אמר רבי חסדא דריש מרימר, משום ד"צדיק ה'" - "וישקוד על הרעה", אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיה, ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב (ר' מ"ב כד, טז) "החרש והמסגר אלף חרש", בשעה שפותחין - נעשו הכל כחרשים. והמסגר - בשעה שסוגרין, אין פותחין, וכמה, אלף. עולא אמר, שהקדים שני שנים אל (דברים ד, כה) "ונושנתם". אמר רבי אחא בר יעקב, שמע מינה "מהרה" דהקב"ה תתנ"ב הויין. וביאור ענין זה כמו שפרשנו בחבור גור אריה בפרשת ואתחנן, שאם עמדו ישראל בארץ ישראל כמנין "ונושנתם", שוב לא היה מקום מיוחד להן. וכאשר גלו מן הארץ, היו חס ושלום נאבדים, כי היו כמו דבר שאין לו מקום מיוחד, והוא נאבד מיד. אבל עתה שהקדים שתי שנים קודם "ונושנתם", אף אם היו גולים ממנו, והם בארץ אחרת, לא סר מקום זה מאתם, שהרי לא נגמר ישיבתם מה שראוי להיות בארץ, שהוא מקומם. ואם כן הם כמו אדם שיצא ממקומו, והוא בארץ אחרת, שעדיין שם מקום הראשון עליו, ואף כאשר גלו מן הארץ, עדיין ארצם מקום להם: ומה שאמר הכתוב "ונושנתם בארץ", ואין ראוי שיהיה בטול אל דברי השם יתברך. ועוד, למה הקדים דוקא שתי שנים, ולא יותר ולא פחות. כי דבר זה מפני כי שתי שנים הם כמו גבול וסוף של זמן של "ונושנתם", והגבול בכל דבר נבדל מן הדבר עצמו, ואינו בחזקו ובתוקפו בגבול כאשר הוא בעיקר. ולפיכך כאשר הגיע אל הגבול, ואין הישיבה בכוחה, אז גלו. וכתב "ונושנתם בארץ", דמשמע שיהיו שם כמנין "ונושנתם", מאחר ששתי שנים אלו נחשבים גבול של "ונושנתם", [ו]דבר שהוא גבול בטל אצל הדבר עצמו. ולפיכך בטלים אלו ב' שנים אצל עיקר הישיבה, כאילו ישבו שם "ונושנתם", כי הגבול נמשך אחר גוף הדבר. וטעם כי ב' שנים הם גבול, מפני כי מספר שלש שנים הם חשובים ביותר, כמו שתמצא כי חזקת הבתים ג' שנים (ב"ב כח. ), לכך מספר ג' אינם גבול, רק מספר שתי שנים - שאינם נחשבים בעצמם ענין חזקה - הם נחשבים גבול. וכיון שגלו שתי שנים קודם "ונושנתם", ולא היו שם כל מה שראוי שיהיו שם, עדיין שם הארץ עליהם אף בגלותם ממנו, ולכך אין מקויים בהם "ואבדתם מהרה" (דברים יא, יז). אבל אם חס ושלום ישבו שם כל זמן שלהם, שוב לא נקרא ארץ ישראל מקום שלהם, והיה חס ושלום מקויים בהם "ואבדתם מהרה": ומעתה תוכל לדעת כי בלתי טבעי הוא הגלות לעמוד האומה היחידה שלא במקומה המסודר לו. ואם יש שנוי בסדר המציאות - הוא לפי שעה בלבד, ולבסוף יחזור אל סדר שלו. וזה כמו כל אדם שיוצא ממקומו שהוא מסודר לו, ולבסוף יחזור אל מקומו המסודר, ואין זה נחשב שנוי גמור, כיון שבסוף יחזור אל סדר שלו. ולכך גלו שני שנים קודם "ונושנתם", כדי שישאר עליהם שם מקומם שגלו ממנו. ואף אם אינם במקומם, נחשב זה מקום שלהם, כיון שלא ישבו שם כל אשר היה ראוי להם שישבו שם. אבל שיהיו בארץ אחרת - ולא יחזרו כלל למקומם - דבר זה אי אפשר כלל, שאם כן מסולקים הם לגמרי ממקומם, והם בארץ אחרת, ואין לך שנוי הסדר יותר [מזה]: ואף כי לקמן נבאר כי מה שישראל הם פזורים ונפרדים בין האומות מסוף העולם עד סופו, והאדם יחשוב כי דבר זה הוא הפחיתות הגדול שיש לאומה זאת. וכמו שאמר המן כאשר היה רוצה לאבד את ישראל (ר' אסתר ג, ח) "ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים ואין המלך שוה להניחם". וכונתו היה כי זהו אבוד ישראל בעצמו, כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים, ונחשבים בטלים אצל האומות, אם כן יש לאבד אותם לגמרי. ואדרבה, כי אילו היו לישראל ארץ מיוחדת, אם כן מאחר שיצאו מארצם ומקומם אשר מיוחד להם, דבר זה היה הפסד להם. אבל הם פזורים בכל העולם, ולא נתן להם ארץ מיוחדת, רק כי מקומם כל העולם. ודבר זה ראוי לישראל, כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו, ומפני כי אם לא היו ישראל לא נברא העולם, לכך כל העולם הוא מקומם, וראוי להם. לכך כאשר הוגלו מן הארץ - הוגלו בכל העולם. ואם כן אף אם ישבו בארץ מיוחדת, הרי לא שייך אצלם שאינם במקומם. אין זה קשיא, כי שני דברים הם; כי דבר זה מועיל שאינם בארץ אחרת, כאשר העולם כולו מקומם. מכל מקום כיון שאינם יושבים בארצם המיוחד להם, דבר זה היה אבוד להם. כי ראוי להם ארץ הקדושה, כמו שהם קדושים. ובזה שגלו מן הארץ שתי שנים קודם, לא בטל מהם הארץ. ולקמן (פרק נו) יתבאר זה עוד: ודבר זה ראיה ברורה מחייבת שיהיה קץ לגליותינו. כי אם היו ישראל נשארים בגלותם, היה אפשר לומר כי נסתלק השם יתברך מאתם, והם כמו שאר גויי הארץ. אבל עתה שאינם בארצם, והם תחת רשות אחרים, ועל דבר זה לא נבראת שום אומה ולשון, והוא שלא כסדר העולם, דבר זה אי אפשר שיהיה כך תמיד, ולא יהיה קץ לדבר זה. ועם שאין הדבר הזה רק לזמן, מכל מקום אם לא שהשם יתברך גזר דבר זה על ישראל שיהיו בגלות תחת רשות האומות, לא היה לדבר זה קיום אף זמן מה, לגודל ענין זה שתהיה האומה הזאת בארץ אחרת תחת ממשלת זרים. ואם לא כן, היה ראוי שיהיה מחויב אחד משני דברים; או שיהיה חוזר אל הסדר, ויהיה הגלות בטל. או חס ושלום שיהיו גוברים על עצמם לגמרי. אבל שיהיה קיים הגלות מצד עצמו - אינו ראוי לפי הסדר, לכך גזירת השם יתברך הוא אשר מעמיד דבר זה: וכן בפרק בתרא דכתובות (קיא. ) "השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'" (שיה"ש ב, ז), אמר רבי יוסי בר חנינא, ג' שבועות הללו למה, אחת - שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת - שהשביע הקב"ה לישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת - שהשביע אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ורבי לוי אמר שש שבועות הללו למה, ג' הא דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לאומות העולם. "בצבאות או באיילות השדה" (שם), אמר רבי אליעזר, אם אתם מקיימים את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי הגלות כמו שאמרנו הוא שנוי מסדר העולם, ודבר כמו זה קשה שיעמוד בשנוי הסדר שלו, ותמיד הוא חפץ לבטל השנוי, דהיינו שיתקבצו מן הפיזור, ויעלו בחומה לשוב מן האומות, וזהו פירוד זה מזה. השני - שלא ימרדו ישראל באומות, וזהו מצד ישראל. הג' - שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי, וזה מצד האומות, ובזה יהיה נשאר הגלות: וכבר בארנו למעלה אצל (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלם. ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן (ב"ר מד, יח), כמו שהתבאר למעלה. והם הם אלו דברים שנזכרים כאן, כי כנגד 'שאני ממשכנן', והמשכון הוא תחת מי שממושכן בידו, לכך גזר שלא ימרדו באומות לצאת מתחת רשותם. וכנגד 'שאני משעבדם', גזר שלא יהיו האומות משעבדים בהם יותר מדאי. ואם לא כן, לא היה קיום אל הגלות שגזר השם יתברך עליהם, כי די בעצם הגלות אף שאינו יוצא מסדר העולם, ולכך לא יוסיפו עליהם בשעבוד. וכנגד 'שאני מפזרן' גזר עליהן שלא יעלו בחומה, שזהו קבוץ גליות, והוא בטול הפיזור. וכנגד אלו ג' יש כאן ג' שבועות; כי שלא יתגברו ישראל ויצאו מרשותם - השביעם שלא ימרדו באומות. נגד השני - שלא יתגברו האומות לגמרי עליהם, השביעם שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי. נגד הג' - שלא יפרדו זה מזה, השביעם שלא יעלו בחומה: ורבי לוי דרש עוד, "אם תעירו ואם תעוררו" כל אחד ואחד בפני עצמו, והרי הם שש שבועות. כי בכתוב נאמר ג' פעמים "השבעתי אתכם". ודרש רבי לוי "אם תעירו ואם תעוררו" הם שתי שבועות כל אחד, כפל לשנים, הרי שש. ולפיכך הוסיף עוד שלש שבועות; האחת - שלא יגלו הקץ, כי כאשר יגלו הקץ, הרי יש כאן גאולה. כי מי שידע זמנו לצאת, כאילו הוא נגאל. והשם יתברך שם הגלות, ולא יהיה נמצא הקץ קודם זמנו, ולפיכך אל יגלו הקץ. ופירש רש"י (כתובות קיא. ) 'אל יגלו הקץ' היינו הנביאים שבתוכם אל יגלו הקץ. ולי נראה ש'אל יגלו הקץ' שלא יעסקו בענין הקץ לעמוד עליו, עד שיהיו יודעים הקץ. גם 'לא יגלו' לומר בפרהסיא כי בזמן הזה תהיה הגאולה, ופירוש זה ברור. וכן שלא ידחקו את הקץ, פירוש להביא את הקץ שלא בזמנו על ידי תפלה ורחמים: ושלא יגלו הסוד. ובמדרש שבסמוך משמע שלא יגלו סודותיהן. פירוש, שלא יגלו ישראל שום דבר שהוא סוד אצלם, לא יגלו לאומות. וטעם דבר זה, כי כל אחד אשר מגלה סודו לאחר, הרי יש לו חבור אל האומות אף בדבר הנסתר, שהרי גלה סתר שלו - והוא סוד שלו - אליו. ודי שיהיו ישראל תחת האומות בדבר שהוא נגלה, אבל אין ראוי שיהיו ישראל תחת האומות בדבר סתר. וכאשר יגלו סודותיהן, הרי בדברים הנסתרים יש להם חבור אל האומות, ודבר זה אין ראוי. ודבר זה יתבאר עוד בסמוך, וכן הוא הפירוש הזה: ודע כי ג' שבועות הראשונות [הם] שלא יבטלו השעבוד והגלות, וג' אחרונות הם שלא ישנו בעניין הקץ. וזה כי שלא יגלו הקץ, וכן שלא ידחקו הקץ, כל זה שייך אל הקץ. ושלא יגלו סודותיהן לאומות הוא דבר מופלג מאוד, כי כאשר יגלו סודותיהן לאומות, דבר זה הרחקה לקץ, בשביל שהם לגמרי תחת האומות, ומתחברים לאומות אפילו בנסתר שלהן. ולכך דבר זה מרחיק הקץ חס ושלום שלא יצאו מן האומות. כי הקץ הוא ממדריגה עליונה נסתרת, שאין שולטים בהם האומות. ואם מגלים הסוד, הרי הם תחת האומות לגמרי אף בנסתר שלהם. והנה דבר זה שהם מגלין מסתורין שלהם הוא הרחקה לקץ, כי בזה מרחיקין הקץ יותר מדאי. ו'שלא ידחקו הקץ' דבר זה להיפך, שהם מקרבין הקץ יותר מן הראוי. ו'שלא יגלו את הקץ', כי הקץ צריך שיהיה נבדל מן האדם, וזה אשר מגלה הקץ כאילו היה הקץ עם האדם, ובזה מבטל הקץ. כי אין הקץ כך שהוא עם האדם. וכל אלו הם בטול אל הקץ: ובמדרש אמר ד' שבועות השביעם; השביעם שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו מסתורין שלהם, ושלא יעלו בחומה מן הגולה. אם כן למה משיח בא, לקבץ גליותיהן של ישראל, עד כאן. ופירוש 'מסתורין' הוא כמו שאמרנו, שלא יגלו שום סוד וסתר לאומות. ועוד שם (שיה"ש ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים", במה השביעם, רבי אליעזר אומר השביעם בשמים ובארץ, "בצבאות" (שם) בצבא מעלה ובצבא מטה, "בצבאות" בשתי צבאות. רבי חנינא בר פפא ורבי יהודה בר סימון; רבי חנינא אומר השביעם באבות ובאמהות, "בצבאות" אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי בהם צביוני. "באילות השדה" אלו השבטים. רבי יהודא בר סימון אומר, השביעם במילה, "בצבאות" בצבא שיש בהם אות. "או באילות השדה", ששופכים דמם כדם צבי ודם איל. ורבנן אמרי השביעם בדורו של שמד, "בצבאות" - שעשו צביוני ועשיתי צביוני בהם. "או באיילות השדה", ששופכים דמם על קדושת שמי, הדא הוא דכתיב (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", עד כאן: ובמדרש זה שאמר שהשביעם בד' שבועות, ונראה שדרש גם כן (שיה"ש ה, ח) "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי וגו'", אף על גב שאינו דומה אל השאר. שלא יתכן שידרוש "אם תעירו ואם תעוררו" לשתי שבועות, שאם כן היו כאן שש שבועות, לא ד' שבועות. ויראה שלכך אמר שהשביעם בד' שבועות, מפני כי המשביע את אחר הוא משביע שלא יצא מדבר שמשביעו עליו, רק יהא נשאר עליו לגמרי מבלי נטייה ימין ושמאל לפנים ולאחור. ומפני זה היו ד' שבועות, כי ההסרה מן הענין אשר הוא עליו הוא בד' צדדין, כמו שהתבאר: ויראה לומר דגם בגמרא (כתובות קיא. ) לדעת רבי חנינא שאומר כי ג' שבועות השביעם, הוא ענין זה כאשר תבין דברי אמת, שאמר ג' שבועות השביעם. מפני שהוא סובר כי ההסרה הוא בג' פנים; האחד - הוא בטולו לגמרי. השני - שלא יוסיף. הג' - שלא יגרע ממנו. ולכך היה צריך ג' שבועות. וגם רבי לוי שאומר שהם שש שבועות (שם) דעתו כך, כי השבועה שישאר עומד על ענין אשר עליו, ולא יהיה לו הסרה לשום צד. והצדדין הם ששה כאשר יצטרף אל זה המעלה והמטה, ולכך קאמר שהשביעם בשש שבועות. ולמדרש שאמר שהם ארבע, כי הצדדין שהם בשטח הם ד', ולכל אחד יש טעם מופלג. וכלל אלו דברים, כי גזר השם יתברך את הגלות שלא יצאו מן הגלות והשעבוד, כי הגלות צריך לזה כמו שהתבאר, ולכך גזר שלא יסור לשום צד. ודברים אלו הם ברורים: ומה שאמר רבי אלעזר שהשביעם בשמים ובארץ, כלומר שהשביעם בשמים ובארץ, שהם שומרים הסדר אשר השם יתברך סדר אותם, ולא ישנו ולא ימירו את אשר גזר השם יתברך, ואין אחד שיעבור. וכך ישמרו ישראל מה שגזר השם יתברך בגלותם על ישראל. וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השם יתברך להם, דבר זה היה הפסד לעולם, וכך אם יהיו יוצאים ישראל ממה שגזר השם יתברך הגלות, הוא איבוד לישראל, לכך לא ישנו הגזירה. ומה שאמר רבי יהודא בר סימון שהשביעם באבות ובאמהות, פירוש כי אין לומר שהשביעם בשמים וארץ, כי השמים והארץ אינם פועלים רק בטבע כמו שבראם השם יתברך, ולכך הם שומרים הסדר. אבל הגלות הוא נגד טבע האדם, וקשה על האדם. ואם לא היה משביעם רק בשמים ובארץ, לא היה שבועה זאת קיימת לסבול קושי הגלות. ולכך אמר שהשביעם באבות ואמהות, שעשו רצונו של מקום אף שהיה קשה עליהם, ונבחנו ונצרפו, ולכך באבות השביעם. ומה שאמר רבי חנינא שהשביעם במילה, דעתו כי אין ראוי שישביעם באבות בלבד, כי בגלות היו שופכים דם שלהם כמים. ולפיכך אמר שהשביעם במילה, שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביעם: ומה שאמרו רבנן השביע[ם] בדורו של שמד, כי לא די שהשביעם במילה, כי המילה אינו רק שפיכת דמים בלבד, אבל הגלות היו מייסרין אותו ביסורים משונים וקשים מאוד. ולכך אמר שהשביעם בדורו של שמד, שהיו מסרקין את בשרם במסריקות ברזל, ולכך השביעם בדורו של שמד. ואם תאמר, דורו של שמד עצמן במה השביעם שלא ישנו. ואין זה קשיא, כי פירוש 'בדורו של שמד' היינו במדה שהיה לדורו של שמד, שהיו דביקים בה דורו של שמד, ובאותה מדה השביע אותם שלא ישנו בענין הגלות. כי דורו של שמד, אף על גב שהגיע להם המיתה בגלות, לא היו משנים. ועוד פירוש 'בדורו של שמד', רוצה לומר אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה, לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה. וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד, ויש להבין זה: ==פרק כה== התבאר לך בפרק שלפני זה, שהשם יתברך, אשר נתן ישראל בגלות, גזר קיום הגלות גם כן. שהדבר אשר הוא שנוי, יוצא מסדר המציאות, צריך שמירה וחיזוק ביותר שיעמוד. לכך גזר השם יתברך אופן קיומו. ולכן צריכים ישראל, בגלותם שנתנם השם יתברך תחת האומות. ודבר זה הוא בטול לישראל, שאינם נחשבים אומה לעצמה כאשר הם פזורים ונפרדים בין האומות. וידוע כי הדבר שהוא שלם, אינו ממהר להיות נשבר, כמו הדבר שאינו שלם רק הוא חלק. ולכן אף שישראל הם נחלקים ופזורים הם בין האומות, ואינם שלימים להיות אומה שלימה ביחד, מכל מקום אותם שהם ביחד צריכין שיהיו נשמרים מן החלוק והפירוד. כי הדבר שהוא חלק בלבד אינו חזק, והוא מוכן לקבל התפעלות יותר. ודבר זה התבאר פעמים הרבה, כי החלק הוא חסר בעצמו ואינו חזק, שהרי הוא חלק בלבד, ואינו שלם. ודבר כמו זה מוכן לקבל התפעלות מן אשר פועל בו. ואינו כן הדבר שהוא שלם בעצמו, מאחר שהוא שלם בעצמו הוא חזק יותר, ואינו מוכן לקבל התפעלות. וכך הם ישראל בעצמם; אם הם אומה שלימה, ואינם נחלקים כלל, אז אינם מוכנים לקבל התפעלות בגלותם. וכאשר הם נחלקים, אז חס ושלום הם מוכנים לקבל ההתפעלות, והם מקבלים התפעלות מן אשר יפעל בה חס ושלום: והחכמים הנאמנים גלו דברים אלו בחכמתם הרמה והנשאה. אמרו בספרי (במדבר ו, כה) רבי אלעזר הקפר אומר, גדול השלום שאפילו עובדין עבודה זרה אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם, שנאמר (ר' הושע ד, יז) "חבור אפרים עצבים הנח לו". אבל משנחלקו מה נאמר (הושע י, ב) "חלק לבם עתה יאשמו הוא יערוף מזבחותם ישדד מצבותם". הא לך גדול השלום ושנאוי המחלוקת, עד כאן בספרי. ואתה בן אדם, פקח עיניך והבן הדברים האלו מאוד, על הלשון הזה אשר אמרו 'אין השטן נוגע בהם'. כי השטן, אשר יש לו כח על ההעדר וההפסד, אין נוגע בהם. וזה מפני כי השלום הוא מסולק מן ההעדר, מצד השלימות אשר בו. לכך כאשר יש כאן אומה שלימה בלתי מחולקת, אין השטן נוגע בהם ושולט עליהם, לסבת השלימות אשר בהם. אבל כאשר חלק לבם, ונחשבו חלק בלבד, וכל חלק הוא חסר, "עתה יאשמו" על ידי השטן. ודבר זה בפרט בישראל, כי הם בעצמם עם אחד אומה שלימה, שאין זה בשאר אומות. ומאחר שהם אומה יחידה שלימה, כמו שבארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, אין ספק כאשר יש שלום ביניהם, ראוי שאין השטן - שהוא הכח על ההעדר - שולט בהם. ועתה עם ממושך וממורט (ישעיה יח, ז), אשר הכל מושלים עליו, איך לא יעלה על דעתם דברים אלו. ודבר זה תמצא תמיד, שכל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד. וישראל אשר הם בגלות, ראוי להם שיהיו מכינים עצמם, שלא יהיו מקבלים התפעלות מן אשר גובר עליו: ויותר מזה, כי כאשר יתבונן האדם, כי אין ענין זה רק להוסיף עצם הגלות. כי כאשר תדע, כי עצם הגלות הוא הפיזור שנתפזרו ונתחלקו ישראל. והנה כאשר הם מחולקים גם כן בעצמם, הנה עוד מוסיפים חלוק ופיזור יותר על מה שנתן השם יתברך אותם. והפך זה כאשר הם עם אחד, הנה נחשב דבר זה יציאה מן הפיזור והגלות. גם דברים אלו גילו חכמים בדבריהם הנחמדים, וביארנו אותם למעלה, כמו שאמרו (ברכות ח. ) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. ומה שאמר 'ומתפלל עם הצבור' פרשנו למעלה, עיין שם. ואין ספק, כי כאשר יש כאן בחינה מה של יציאה מן הגלות, כמו שהוא כאשר ישראל הם מתאחדים ואינם מחולקים, (ו)זה נחשב שהם יוצאים מן הגלות. כי בגלותם הם פזורים בין האומות, וכאשר ישראל מתאחדים - דבר זה נחשב שהם יוצאים מן הגלות. ודבר זה הוא גורם שיהיה להם יציאה לגמרי מן הגלות: וכשם שקיום ישראל היא השמירה מן חלוק עצמם, שבזה יהיו אומה שלימה, וזהו קיום ישראל בגלותם. וכן ההבדל מן האומות - עד שהם אומה שלימה בעצמם - הוא קיום ישראל. שאם אין ישראל נבדלים מן האומות, הרי אינם אומה שלימה בעצמם. כי הדבר אשר הוא שלם בעצמו, הוא עומד בעצמו. ולכך הבדל ישראל מן האומות - עד שהם עומדים בעצמם ואין להם שום חבור אל האומות - הוא קיומם בגלותם: ודבר זה יש לך ללמוד מגלות הראשון, הוא גלות מצרים. שנאמר עליהם (דברים כו, ה) "ויהי שם לגוי גדול", מלמד שהיו ישראל מצוינים (ספרי שם). וזה כי ישראל מעטים היו, שלא היו רק שבעים נפש (שמות א, ה), והמעט בטל וטפל אצל העיקר, ונמשך אחריו. מכל מקום היו מצוינים מסומנים, ולא היה להם חבור אצל מצרים. ואם לא היה דבר זה, לפי רוב העבודה הקשה אשר היה עליהם (דברים כו, ו), והיו המצרים פועלים בהם, היו נאבדים ביניהם. אבל מפני שהיו מצוינים ביניהם, והיה אומה שלימה. והדבר שהוא שלם לא ישלט בו ההעדר, כמו שהתבאר לך למעלה. והוא שעמדה להם בגלותם גם כן, כמו שאמרו ז"ל במדרש בשביל ד' דברים נגאלו ישראל; שלא היו פרוצים בעריות, ושלא היה בהם לשון הרע, שלא שנו את שמם, ושלא שנו את לשונם. ובחבור גבורות השם בארנו כי כל ד' דברים אלו היו פרישה מן מצרים, עד שהיו לעם מיוחד בפני עצמם, ולא היה להם עירוב עמהם, שמצד הזה זכו לגאולה להיות יוצאים מתוכם לגמרי. שאם היה להם עירוב וחבור אל האומות עד שיהיה להם חבור עמהם, לא היה אפשר שיהיו נפרדים ונבדלים מתוכם, כיון שכבר יש להם חבור עמהם, אין ראוים להפרד מתוכם. ועיין בחבור גבורות השם, שם תמצא פירש אלו ד' דברים: וכך מוכח במדרש במקום אחר, הלכה בשביל כמה דברים נגאלו אבותינו במצרים; שלא שנו את שמותן, ולא שנו מלבושין, ושלא גלו מסתורין שלהם. שמשה אמר (שמות ג, כב) "ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב", והיה הדבר מופקד בידם שנים עשר חדש, ולא גלה אחד מהם. ולא נתפרצו בעריות וכו'. מה שאמר 'שלא גלו מסתורין שלהם', דבר זה מוכח גם כן כי הפירוש שאמרנו למעלה בפרק שלפני זה 'שלא יגלו הסוד' (כתובות קיא. ) הוא נכון וברור באין ספק. ומוכח הדברים אשר בארנו שם, כי הזכות הזה שלא היה להם חבור למצרים, ולכך אמר שלא גלו מסתורין שלהם. ו'שלא שנו את מלבושיהן', ודבר זה גם כן הבדל מן האומות. אמנם מה שלא אמר במדרש הראשון גם כן שלא גלו מסתורין שלהן ושלא שנו את מלבושיהן, אין זה קשיא, כי גלוי הסוד - שהוא הפנימית שבאדם - אל האומות, דבר זה הוא חבור לגמרי אל האומות, ועל זה אמר שאם תעברו זה "בצבאות או באיילות" (שיה"ש ב, ז), שתהיו הפקר לגמרי: כלל הדבר, כאשר ישראל הם אומה שלימה בעצמם, נבדלים מן האומות, אין האומות פועלים ושולטים בהם, כמו כאשר חלק לבבם בעצמם, או שיש להם חבור אל האומות אף במלבושיהם. ובני אדם גורעין מדבר זה מה שראוי לישראל האחדות, ולא יהיה להם חלוק ופירוד כלל, ומדבר זה גרעו. והוסיפו על החבור, שיש להם חבור מה שאין ראוי להיות להם חבור אל האומות. ודבר זה בעצמו הוא סבת הגלות: וכבר נשאלנו על זה מן האומות, באמרם כי אתם אומרים כי ישראל הם האומה הטובה, ואם כן איך משתוקקין אל הרע תמיד. ולא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו, והתורה אמרה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". ואולי אתם מפרשים, אשר הוא כמוך במעלה ובמדריגה - תאהב אותו. וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר, עד כאן שאלה שלו. ושאלה זאת היא שאלה קדומה מן האומות על ישראל. ובאמת דבר זה הוא גנאי נגד האומות, כאשר תראה בכל האומות שאין מדה זאת נמצא ביניהם: וזאת תשובתנו על דבר זה; מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות, שהפריד השם יתברך את חבור שלהם, וחלקם והפיצם. ומאחר שחלקם והפיצם, דבר זה גורם גם כן שיהיו מחולקים בדעתם. שאם לא היו מחולקים, לא היה מקויים בהם הפיזור והפירוד - אותם שהם אחד, ולב אחד להם. ואם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות. כי מה שיש להם לב אחד, הוא מחבר אותם יחד, וגזירת השם יתברך שיהיו מחולקים. ודבר זה הוא מתחייב פיזור ופירוד לבביהם. שאם היה האחד שמח בגדולתו וחפץ בשלוות של אחר, וכי היה זה פירוד, לא היה זה פירוד, רק חבור לגמרי: השיב על זה, הדברים האלו בודאי ראויים והגונים לקבלם, אם לא היה נראה דבר זה בשורש מחצב שלכם. כי כאשר היו בני יעקב שנים עשר, היו מקנאים בצעיר אחיהם, כדכתיב (בראשית לז, יא) "ויקנאו בו אחיו". וגם אחר כך היה קורח ועדתו מקנאים על כהונת אהרן (במדבר טז, יא). ולכך ראוי לומר שדבר זה הוא סגולה בכם, אבל היא סגולה לרעה: השבתי, כן הוא שהוא סגולה בישראל, והשטן הוא מגרה ביותר להרוס בית בנוי ממה שיהרוס בית מהורס. וכמו שתמצא שהיה השטן מגרה בישראל עד שהיו רודפים אחר העבודה זרה. וכל זה מפני שהשם יתברך אחד, הוא אלקים להם, והם אומה יחידה. ולכך השטן היה מגרה בישראל שילכו אחר העבודה זרה, ולא כן לכל העמים אשר הם לאלוקים אחרים. וכבר התבאר זה למעלה באריכות (פ"ב ופ"ג), כי זהו היה גורם מה שישראל היו עובדים לאלוקי נכר. וכן זה בעצמו ישראל הם עם אחד מה שלא תמצא בשום אומה, והשטן הוא מגרה בהם להפרידם ולחלק אותם. השיב כי תשובה זאת היא מערכה על הדרוש, כי כל זה אני אומר מה שהיו ישראל עובדים עבודה זרה הוא עוד יותר רע, ואיך אתה בא לתקן הרע ביותר רע. אמרתי, אם לא תתן תוקף לכל הדברים, הנה בודאי אף כי מדה זאת מגונה היא מאוד, וראוי לגנות בעל מדה זאת, כי משלים נפשו בחסרון חבירו: אמנם מדה זאת אינו בישראל מצד כי נפשם רעה, לומר כי "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י), כי עם הקדוש הזה מצד עצמם ראוים אל החשיבות והמעלה יותר מכל האומות, וכדכתיב (דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ". רק שהחטא גורם, מכל מקום עצם בריאתם על תכונה זאת שנפשם חשובה. והחשוב מצד טבע עצמו יבקש המעלה. ולא תמצא כי הכפרי הוא מקנא בחשוב, רק גבור מתקנא בגבור כמותו, וחכם מתקנא בחכם כמותו, ודבר זה טבע הטובים וההגונים. רק איש רע מרבה המדה משלו, לא מצד התכונה שנתן השם יתברך בו, כי השם יתברך נתן בישראל תכונת המעלה בלבד, ותכונה זאת תכונה טובה וראויה היא לישראל. וכך יורה שמם, שנקראו "ישראל" על שם (בראשית לב, כט) "כי שרית עם אלקים ועם אנשים", שראוים לתכונתם המעלה. רק הבלתי הגונים הגדילו והוסיפו על המדה משלהם, לקנאות על כל דבר מעלה וכבוד או עושר או קנין אשר יראו בחבריהם, כאשר הם מדמים בעצמם כי הם ירשו ארץ בלבד, ואין עוד אחר, לכך אינם חפצים במעלת אדם, הן גדולה או קטנה. ואין ספק כי מדה זאת גרוע למאוד, אך הדבר הזה יוצא מתכונה טובה, הוא תכונת החשיבות. וראיה לזה, כי נראה לחוש כי כאשר יגיע לאחד צרה, הנה הכל הם אליו כאח נגש לצרה. זה מפני כי ישראל עם אחד בארץ, ולכך הם מרחמים זה על זה בצרתם מאוד מאוד, רק כי מקנאים בגדולה אשר יש לאחר: וכן שאר מדות אשר הם בישראל אשר הם גנאי לישראל, מכל מקום יוצאין מצד תכונה טובה. ואינו כמו מדת הזנות, כי המדה המגונה הזאת אין לה שורש טוב רק רע בלבד, ודבר זה מורה בודאי על פחיתת גדול. אבל אצל ישראל אינו כך, כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה. וכמו מדת קשה עורף, שהכתוב מגנה בה ישראל, שאמר (דברים ט, ו) "כי עם קשה עורף אתה". אל תאמר כי מדה זאת אינה יוצאת מתכונה טובה, רק במה שיש לישראל נפש נבדלת בלתי חמרית, כי החומר הוא שמקבל התפעלות ואינו דבר מקוים, אבל הדבר שהוא נבדל אינו מתפעל לקבל שנוי, רק עומד. ולפיכך ישראל ממאנים לקבל תוכחה, ויש בהם קושי עורף לחזור בתשובה, הכל בשביל שאינם חמריים, אשר בעל החומר בלבד מתפעל, אבל ישראל, שהם רחוקים מן החמרי, אינם מתפעלים, רק עומדים בתכונתם. וכן כל המדות אשר הם בישראל, והם אינם טובים, הם באים מצד תכונת טובה, רק כי הם משתמשים בתכונה ההיא בדבר שאינו טוב: ענה ואמר, ומי יתן שלא יצא שכר שלכם בהפסד. אמרתי לו כי שאלה זאת הוא שאלה מן רבוי המצות לישראל, שאתם אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות. ולכך הוא יתברך נתן אל ישראל תכונות הטובות, והרשות נתונה אל המקבל לעשות כמו שירצה, וצדיק מה פעל, אשר הוא משפיע הטוב. ומעתה יסולק הקושיא מכל וכל מה שאנו רואים אשר גובר מדה זאת בישראל, ודי בזה: והתבאר לך כי קיום ישראל בגלותם התאחדם והתחברם ביחד, והפרדם מן האומות. ואמרו במדרש "הן עם לבדד ישכון וגו'" (במדבר כג, ט), מובדלים הם מן האומות במאכלן ובמלבושיהן ובגופיהן ובפתחיהן. אינם דנין עם האומות; ישראל - דן אותם ביום, והאומות - בלילה, שנאמר (ר' תהלים צח, ט) "והוא ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים". זכר כל הדברים אשר הם שייכים לאדם; האכילה, שהוא קיום האדם, ובו מובדלים מן האומות. כי אין ספק שהאכילה מקיים את הנפש. ועוד הם מובדלים בגופיהם על ידי המילה. ועוד הם נבדלים מן האומות בבית דירה שלהם על ידי מזוזות הפתח, עד שיש כאן הבדל בכל הדברים אשר הם שייכים אל האדם, ולא יהיה כאן שתוף כלל: ואמר שישראל דן ביום, והאומות בלילה. גם זה מורה על הבדלם, כי דן ישראל ביום לפי שהם אמיתת המציאות, אשר המציאות הוא נחשב כמו יום, אשר בו נמצא הכל. והאומות אשר אין להם אמיתות המציאות, דין שלהם בלילה, לפי מדריגתם אשר אינם אמיתת המציאות, ולכך דין שלהם בלילה, אשר לא נמצא בו דבר: וכבר בארנו במקומות הרבה, כי האומות נקראו "מים" בכל מקום, כדכתיב (תהלים יח, יז) "ימשני ממים רבים". ועוד (שם קמד, ז) "והצילני ממים רבים מיד בני נכר". וכדכתיב (שיה"ש ח, ז) "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה". ועוד (ר' ישעיה יז, יב) "הוי המון עמים רבים כהמות ים". ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה (כה ע"ב) "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), אמרו דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ולכך הכתוב מייחס האומות למים, ואת ישראל לאש. ואלו שני דברים, האש והמים, אם נתערבו ביחד - המים מכבין האש. ואם האש עומד רחוק מן המים, ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כחו. ואלו דברים ברורים, והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים - שהם האומות - גוברים עליהם לגמרי, כמו שגוברים המים על האש כאשר מתערב האש לגמרי עם המים. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאין נמצאים. וכך אם ישראל נבדלים מן האומות, ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות, שהם נקראים "מים רבים", עד שהם מבטלים אותם, עד שאינם נמצאים: והתבאר לך הפך מחשבותם אשר נבערו מדעת החכמה. כי הבוערים יחשבו כי קירוב אש ומים יהיה שלום ביניהם. וזה אינו, כי ההתחברות להם - אז האומות גוברים ומבטלים חס ושלום אותם. ואם נפרדים ונבדלים, ישראל גוברים עליהם, כל שכן שאינם יכולים להם. וזהו מסגולת אש ומים, אשר אל זה דומים ישראל והאומות. אף כי בודאי כי ראוי לישראל בעצמם קבלת עול מלכות שלהם עליהם, וכמו שאמרו (כתובות קיא. ) שלא ימרדו באומות. ואמר (שם) אם אתם משמרים השבועה - מוטב, ואם לאו - הריני מפקיר עצמכם בצבאות ואיילות השדה. אבל דברינו אלה על ההבדל בלבד, אשר צריך להסכים על זה כל אשר נתן השם יתברך בו חכמה: ולכך כאשר באו ישראל בגלות בין האומות, אז היה צריך לעשות הבדל יותר נגד הקירוב אשר באו בין האומות, "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" (דניאל א, ח), והוא עיקר השמירה מן בטול ההבדל, כמו שאמרנו שהשביע השם יתברך את ישראל שלא יגלו הסוד (כתובות קיא. ), כמו שהתבאר. וראוי לישראל כאשר אנחנו בסוף גלותינו, אשר הוא קשה עלינו יותר מידי יום יום, להיות שומרים ההבדל הזה ביותר: ונראה כי רמזו דבר זה במה שאמרו (כתובות קיא. ) 'שלא יגלו הסוד', והיו [צריכים] לומר 'שלא יגלו דבר סתר'. אף כי יש לפרש דלכך אמר 'הסוד', כלומר שהוא סוד גדול, כי דבר שאינו כל כך סוד, לא נחשב - אף אם מגלה אותו אליו - שיש לו חבור אל האומות, רק אם מגלה דבר שהוא סוד לגמרי, שאין לגלות אותו, והוא מגלה אותו אליו, בזה נראה שיש לו חבור לו לגמרי. לכך אמר 'שלא יגלו את הסוד', דהיינו סוד מיוחד, שהוא סוד לגמרי: אבל נראה ברור 'שלא יגלו הסוד', רצו בזה שלא יהיה החבור להם בדבר שהוא מספר 'סוד', וזהו היין שהוא במספר סוד. וזה מפני כי היין הוא סוד, לפי שהוא נסתר ונטמן תוך הענב, וממנו יצא, לכך הוא סוד. ולא נמצא שום משקה שיוצא מן הפנימית כמו היין, שהוא יוצא מתוך הענב, לכך הוא כמספר 'סוד'. ועל זה אמרו 'שלא יגלו הסוד', כלומר כל דבר שהוא סוד פנימי, לא יהיה לישראל שום שתוף עם האומות, ולא יהיה שום חבור להם. כי אם ישתתפו האומות עם ישראל בדבר שהוא פנימי נסתר, דבר זה הוא שתוף וחבור להם לגמרי, וישראל צריכים שיהיו נבדלים מן האומות, וזהו קיום שלהם בין האומות. ולפיכך כאשר בא דניאל בגלות תחת האומות, היה גוזר על יין נסך, שלא יהיה חבור לישראל לאומות בדבר שהוא פנימי נסתר, כמו היין שהוא נסתר בפרט. כי כאשר ישראל בגלות, ודבר זה נחשב חבור להם כאשר הם ביניהם, צריכין ישראל להיות נבדלים מהם, כנגד החבור שיש להם בגלותם. לכן גזר דניאל על יין נסך, שיהיו ישראל פרושים מהם. וגדר הגדר וההבדל הזה בפרט, כי כאשר יש לישראל חבור להם בדבר שהוא פנימי, דבר זה הוא חבור גמור, ויהיה להם חס ושלום חבור בעיקר. ולכך אמר 'שלא יגלו את הסוד', ונאמר זה שלא יהיה לישראל חבור להם בדבר שהוא פנימי, דהיינו - הן שלא יגלו הדבר שהוא סוד ופנימי אצלם. וכן לא יהיה מתחבר להם ביין שלהם, כי גם זה חבור להם בדבר שהוא פנימי נסתר, וכאשר מתחבר בדבר כמו זה הוא חבור לגמרי, לכך גזרו על יין נסך: ועתה בעוונותינו הרבים, באו שועלים קטנים, נכנסו בגדר הזה, ופרצו פרצות בגדר שגדרו צדיקים יסודי עולם, מנוחתם כבוד. והכל בסבה זאת כי עמדו ראשים, ועליהם שמן משחת קודש, ויאמרו לאשר הוא מחויב לגדור גדר ולעמוד בפרץ, מה לך פה, כי אין לך כח ויכולת על זה. וכיוצא בזה עושים, עד שהותרה הרצועה לעוברים בכמה דברים. ועל זה אני אומר כי נקרא באמת 'ראש', ובאמת הוא ראש ועליון כאשר מדריך אשר תחתיו ביראת שמים, והוא הולך לפני הצבור בכל צרכיהם בראש, ומשתדל לטוב להם, ועל זה ראוי לומר אשרי לו ואשרי חלקו. אבל אם אין מדריך אותם ביראת השם, אז הוא בהפך זה, כי הפך מן 'ראש' הוא 'שאור', שיש בו אותיות 'ראש' למפרע. כי מחמיץ את אחרים, כמו שאור המחמיץ את העיסה. והמה מעדת ירבעם, ואי אפשר לספר קלקול זה. ויושבים אנחנו באפילה, כי אין מאיר לפנינו. והוא יתברך, ברחמיו וברוב חסדיו, יוציאנו מאפילה הזאת, ויאיר נרו לפני להביאני אל ארץ החיים, ולא אביט עוד אל עמל ושוא אשר הוא בקצת מדינות אלו, אמן כן יהי רצון. ובחבור באר הגולה שם הארכנו בענין זה מאוד, עיין שם: וכן המלבושים אשר ישראל נבדלים מהם, ותמצא שהיו מוסרים נפשם על זה. בפרק מי שמתו (ברכות כ. ) אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא איתרחיש לן ניסא. אמר ליה, קמאי מסרי נפשייהו על קדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא גויה דהוי לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מיניה. אגלאי מלתא דגויה היא, שיימוה בד' מאה זוזי. אמר לה מה שמך, אמרה לו מתון. אמר מתון מתון, ד' מאה זוזי שויה, עד כאן. ואם לא היה נחשב גדול מאוד ההבדל הזה מה שישראל נבדלים מן האומות אף במלבושים, לא היו מוסרים נפשם על זה. וגם בהבדל זה פרצו מאוד, עד שרוצים לדמות להם בכל מה שאפשר. ואין זה רק להכביד על גלותינו, עד כי ישפוך עלינו רוחו ממרום לטהר לבבינו מן השאור שבעיסה, לעבדו שכם אחד, אמן: ==פרק כו== בפרק בתרא דמכות (כד. ), וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכים בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטום ברחוק מאה ועשרים מיל, התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, למה אתה משחק. אמר להם, למה אתם בוכים. אמרו לו, גוים הללו יושבים בטח ושלוה והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלקינו נשרף באש. [אמר להם], לכך אני משחק, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, עקיבא למה אתה משחק. אמר להם, מפני מה אתם בוכים. אמרו לו, מפני שכתוב בו "הזר הקרב יומת", עכשיו נתקיים "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה, יח), ולא נבכה. אמר להם, לכך אני משחק, דכתיב (ישעיה ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, כתיב באוריה (מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער", בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקינות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שתתקיים נבואתו של זכריה. ובלשון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו, עד כאן: ומה מאוד השיב רבי עקיבא לדבר הזה, כשיבין אדם דבר זה. כי ישראל ומעלתם עד היכן מגיע לא יוכל האדם לדעת, אך כאשר יראו האומות, אשר אי אפשר שלא יהיה להם זכות מה, שבשביל אותו דבר מועט יזכו לדבר גדול כזה. ואם כן איך יסופק בו יתברך, שהוא מסדר הכל במשפט וביושר, שבשביל זכות הגדול שיש לאומה ישראלית, עד היכן יגיע שכרה. ולפיכך אמר כאשר שמע קול צווחה של רומי ברחוק ק"ך מיל, והוא מהלך ג' ימים, עשרה פרסאות ליום. וכמו זה הדרך מצאנו בכמה מקומות; (במדבר י, לג) "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים", (שמות ח, כג) "דרך שלשת ימים נלך במדבר", (בראשית ל, לו) "וישם דרך שלשת ימים בינו לבין יעקב וגו'". כי שעור זה לדרך שיש לו רחוק, כי פחות מזה לא נקרא רחוק. ולפיכך אמר ששמעו קול צווחה של רומי כך. ואף על גב שאי אפשר בטבע לשמוע האוזן כל כך מרחוק, מכל מקום הם שמעו ברוח הקודש שעליהם קול צווחה זאת. ועוד, כי האדם מקבל מן הקול התפעלות. וכאשר היו בקרוב מהלך שלשת ימים, היו מקבלים מן צווחה של רומי התפעלות בעצמם. ודבר זה היו יודעים בחכמתם שהגורם הזה הוא קול צווחה של רומי, שעל ידה היו מקבלים בהלה ורעד, כמו מי שראוי שיהיה מקבל התפעלות על ידי הקול: ועוד אמר שפעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן. כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקינות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור: ובמדרש (ב"ר ב, ה) רבי חייא רבה אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה המקדש בנוי וחרב [ו]בנוי. "בראשית ברא אלקים וגו'" (בראשית א, א), הרי הוא בנוי, כדכתיב (ישעיה נא, טז) "לנטוע שמים ליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". (בראשית א, ב) "והארץ היתה תוהו ובהו", הרי זה חרב, כדכתיב (ירמיה ד, כד) "ראיתי הארץ והנה תוהו וגו'". (בראשית א, ג) "ויאמר אלקים יהי אור", זה בנוי ומשוכלל, שנאמר (ישעיה ס, א) "קומי אורי כי בא אורך", עד כאן. פירוש דבר זה, מה שנרמז ענין בית המקדש בתחילת בריאת עולם, כי ראוי דבר שהוא עיקר בבריאה, והוא שלימות הבריאה, שהוא קודם. ואף כי אינו יוצא אל פעל השלימות לגמרי, ואדרבה, הוא מאחר לצאת אל פעל השלימות, כמו שהתבאר למעלה, מכל מקום התחלתו קודם הכל, רק כי ההשלמה אינו בתחלה, ודבר זה מבואר בבירור. ולכך נרמז ענין בית המקדש בתחלת בריאת העולם: וכתיב "בראשית ברא אלקים שמים וארץ וגו'", כי כבר אמרנו כי לפי ההעדר - יתחדש, ולכן ההוויה - קודם הוית האור, שהוא המציאות הגמור, כתיב לפני זה "והארץ היתה תוהו וגו'", ואחר כך "יהי אור". וכן לפני הויות בית המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הויית האור שהיה החושך הגמור. וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור - שהוא המציאות היותר שלם - כתיב "והארץ היתה תוהו", שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר, שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. משל לזה הביצה, קודם שיתהוה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר. לפיכך גם כן אם לא היה חורבן בית המקדש, לא היה כאן חסרון במקבל - שיהיה מקבל הטוב והשלימות שבא אחר כך. כי הדבר שיש בו הויה לא יתהוה, כמו הביצה והיא שלמה. ולכך הפסד וחורבן הבית הוא סבת הויה האחרונה. ולא שיהיה כאן העדר מה, רק העדר גמור, כמו שאמר "תוהו ובוהו וחושך", ואז "ויהי אור", הוא האור העליון שהוא נבדל לגמרי: ובזה יתורץ שאלה גדולה מאוד, מאחר כי הוא יתברך ויתעלה "אלקי עולם" נקרא, ואיך אפשר לומר כן, מאחר כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם, אם כן לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר "אלקי עולם", כאשר בית המקדש חרב בעונינו. אבל מפני כי כל הויה יוקדם לה העדר, ואם כן העדר בית המקדש הוא סיבת הווייתו, וכאילו כבר התחיל הוויית בית המקדש. ולפיכך כמו שהלילה והיום הוא אחד, בעבור שהלילה הוא שייך ליום, מפני כי העדר הוא סבת הוייתו, וכן חורבן בית המקדש סבת הויתו. ולכך רמז הכתוב חורבן בית המקדש בהתחלת בריאתו של עולם, כי מזה יש ללמוד כי אף חורבן בית המקדש - כיון שהוא סבת הוייתו - נכנס בגדר הויה, ולכך נקרא "אלקי עולם". רק כי אין בית המקדש נמצא בדורותינו על זה יש להתאונן, ואל הדור אשר אין בית המקדש נמצא אליהם הוא החסרון, ולהם נגלה השם יתברך כמו שראוי להיות נגלה להם, כמו שהתבאר למעלה: ובמדרש איכה רבתי (א, נא), רבי שמעון אמר עובדה הוה בחד בר נש, דהוי רדי, געת תורתא. עבר עליו חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא. אמר ליה שרי תורך ושרי פרנך. אמר ליה למה, אמר ליה מקדשאי דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה מגעת דתורך. עד דעסק עמיה, געת זימני אחריתי. אמר ליה אסור תורך אסור פרנך, דאתיליד פרקאי דיהודאי. אמר ליה ומה שמיה, אמר ליה מנחם שמיה. ואביו מה שמיה, אמר ליה יחזקיה. אמר ליה והיכן שרייה, אמר ליה בבירת ערבא בדבית לחם יהודא. זבין ההוא גברא תורא, זבין פרני, והוה מזבין ליבדין דינוקין. עלול לקרתא ועלל למדינה, ונפק למדינה, עד דמטא לתמן. אתיא כל כפריא למזבין מינה, וההוא איתתיה - אימה דההוא ינקא - לא זבנית מיניה. אמר לה לית אנת זבנית ליבדין דינוקא. אמרה ליה דנחשיה קשי לינוקא. אמר לה למה, אמרה ליה דעל רגליה בית המקדש חרב. אמר לה רחיצין במריה דשמיא דעל רגליה חרב, ועל רגליה מתבני. אמר לה נסיב ליך מן אילין לבידין דינוקא, ולבתר יומי אנא אתי לביתך ונסיב פרוטך, נסבא ואזלא. לבתר יומין אמר איזיל ואחמי ההוא ינוקא מאי עביד. אתא לגבה, אמר לה ההוא ינוקא מאי עביד, אמרה ליה לא אמרית לך דנחשיה קשי, דמן ההוא שעתא אחיין רוחין ועלעולין טעוניה ואזלי להון. אמר לה, ולא כך אמרית, דעל רגליה חרב, ועל רגליה מתבני. אמר רבי אבין, ולמה לי ללמוד מן ערבא, הלא מקרא מלא, דכתיב (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", וכתיב (ישעיה יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", עד כאן: פירוש המאמר, כי כבר בארנו בחבור באר הגולה אצל 'כלבים בוכים' ענין בעלי החיים שאינם מדברים, כי הם מקבלים הרגש מלמעלה יותר מן האדם. כי האדם, לחשיבת צורתו, אינו מיוחד לקבל הרגשה, כמו שהוא הבהמה, לפי פשיטותה ביותר, שהיא בהמה, לכך מרגשת יותר מן העליונים, יותר מן האדם שאינו פשוט כל כך. כי התחתונים הם קשורים עם העליונים, ולכך הם מקבלים קודם. ודמיון לזה אמרו (ב"ב יב ע"ב) מיום שחרב הבית נטלה הנבואה, וניתנה לתנוקות ולשוטים. וכל זה כי כל אשר הוא פשוט ואין בו דבר, הוא מיוחד לקבל מן העליונים. אבל האדם שהוא בר דעת, והוא לעצמו, אינו מוכן לקבלה. ולפיכך נתנה רשות לבהמה לראות יותר ממה שרואה האדם (רש"י במדבר כב, כג), כמו שתמצא אצל אתון בלעם. וכן תמצא שדברים הרבה שמקבלים הבעלי חיים שאינם מדברים, יותר ממה שמקבל האדם, כדאיתא בגמרא בפרק השולח (גטין מה. ) גבי מעשה דרב עולש, הוי יתיב גבי חד דהוה ידע בלישנא דציפורא, אתא עורבא וקא קרי וכו'. הרי יש ידיעה לבעל חי, ולא תמצא זה באדם, לטעם שבארנו, וכן יתבאר עוד בסמוך. ולכך אל תתמה מה שאמר ההוא ערבא, שידע חכמה זאת להבין מבעלי חיים שאינם מדברים שחרב בית המקדש. ודבר זה אין ספק שהיו יודעים להבין בבעלי חיים מן הקול שלהם: ולפיכך כאשר ג ת פעם ראשונה, אמר שחרב. ובפעם שניה אמר שנולד המשיח. כי כבר אמרנו למעלה כי חורבן הבית הוא סבה להויתו, מפני שהדבר השלם לא יתהוה. וכאשר חרב הבית, אז ראוי שיבוא המשיח. ומפני זה אמר ד'על רגליה מתבני', פירוש כי נולד המשיח. והלידה זאת אינה לידה ממש גשמית כמו שהיה ענין כל לידה, כי אין החכמים מדברים מענין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי. ורצונם לומר 'שנולד המשיח', דהיינו מצד עצם כח המשיח שהוא נמצא בעולם. וזה כי קודם שחרב הבית לא שייך משיח בעולם כלל, כי השלם לא יתהוה, כמו שאמרנו. וכאשר חרב הבית, אז יש בעולם כח מה שלא היה קודם, ויש כאן ההעדר שהוא סבה אל ההויה. ובודאי יש מונע ומעכב מצד אחר, כי עדיין כחות הטומאה גוברים בעולם, עד שראוים שיעברם השם יתברך מן העולם. סוף סוף נולד שם משיח, שלא היה דבר זה קודם, כי קודם אין ראוי שיהיה המשיח כלל בעולם: ואמר 'מנחם בן חזקיה שמו'. פירוש, שכל מי שהוא בכח על דבר אחד, ומצפה לטוב ותשועה, נקרא שיש לו נחמה. לכך המשיח, שהוא נחמות ישראל בגלותם, נקרא 'מנחם', כי הוא תנחומין של ישראל בגלותם. ומפני כי כל תנחומין נותן חזוק וכח לאשר מקבל התנחומין, כי האבל חלש מצד עצמו, והתנחומין שיש לו מקום אחר מחזיקים אותו, ולכך קאמר שהוא 'בן חזקיה'. וכן אמרו בפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר (איכה א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ואין ספק כי המשיב הנפש הוא המחזיק אחד מחולשתו, ולפיכך נקרא המשיח 'מנחם בן חזקיה'. ודבר זה מורה כי המשיח הוא נבדל מן ישראל, כי הנחמה הוא מצד זולתו, אשר הוא נבדל ממנו. וכך המשיח אינו מכלל ישראל, רק הוא במעלה היותר עליונה ונבדל מן ישראל, ולכך נקרא משיח 'מנחם'. וזה שאמר הכתוב "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", כי בודאי המשיח הוא רחוק ביותר מן ישראל מצד עצם מעלת המשיח, ודבר זה יתבאר עוד: ואמר 'והיכן שרי בבירת ערבא'. כך הגרסא בספרים שלנו. וכבר בארנו למעלה כי כל הדברים האלו בלתי גשמיים, רק כי הכל מחייב הסדר השכלי, שהמשיח הוא בבירת ערב, ורוצה לומר שיש לו צירוף וקישור לשם. ודבר זה ענין מופלא, כי אין ראוי שיהיה אצל ישראל. שקודם הגאולה אין ראוי להם מדריגת המשיח, ודבר זה מדבר קודם הגאולה. ודבר זה עצמו שגדל משה בבית פרעה, ולא בבית אביו. וזה כי בוודאי חטא מצרים מתועבתם היה גורם שיפקד השם יתברך על חטאם, וכמו שהוא מפורש בכתוב. ולכך המצרים בעצמם הם ה שמגדלים הגואל, אשר על ידי הגואל יהיה השם יתברך נפרע מהם, ולכך היה גדל משה בבית פרעה. וכך הערביים, אצלם גדל מלך המשיח, כי האומה הזאת מגיע לה הקצה, ומצד הקצה שיש לאותה אומה נמשך מלכות המשיח, אשר ביאתו נמשך אחר הקצה והסוף של אותה אומה. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות השם (פי"ח), עיין שם ותמצא מבואר ביותר. ולכך אמר כאן כי דירתו הוא בבירת ערבא, כמו שהיה משה רבינו עליו השלום גדל בפלטין של פרעה. כי המשיח הוא דבק בהעדר אותה אומה, כמו שפרשנו לפני זה, לכך המשיח הוא בבירת ערבא. ואמר 'בבית לחם', כי המלכות ראוי בבית לחם בפרט: ויש להבין מה שאמר דוקא בבירת ערבא. כי המשיח הוא רוכב ומתעלה על מדריגת הערביים, שהם בני ישמעאל. והוא דבר מופלג ועמוק בחכמה, כי כח ישמעאל נאמר עליו (בראשית יז, כ) "שנים עשר נשיאים יוליד", ודרשו ז"ל כי "נשיאם" חסר כתיב, ורוצה לומר יכלו כענן. ודבר זה רמז מופלג בענין כח ישמעאל, אשר ישמעאל מתעלה בכוחו למעלה למעלה, אבל הוא כמו ענן זה שיכלה בסוף. אבל מלך המשיח מתעלה עליהם, שהרי נאמר (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש", ודרשו חכמים (סנהדרין צח. ) זכו - "וארו עם ע ני שמיא", לא זכו - "עני רוכב על החמור" (זכריה ט, ט). הרי כי מדריגת המשיח לעתיד שיהיה מתעלה על כל העולם החמרי הזה מעלה מעלה, ולכך הוא רוכב על הענן, שהוא למעלה, לפי שיהיה מתעלה על עליונים. ולכך המשיח גדל בבירת ערבא, לפי שהמשיח מתעלה על כח ישמעאל. ולפיכך הוא נמצא בבירת ערבא בבית לחם, כי הוא מתעלה על כח הערביים, שעליהם נאמר "שנים עשר נשיאים יוליד", אשר כח שלהם הוא הענן, והמשיח הוא מתעלה על הענן, כדכתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אנש", שזה נאמר על המשיח, ולכך אמר שהוא בבירת בית ערבא: ובמדרש הזה מוכח כי המשיח בבירת בית ערבא, הם ישמעאלים. ובגמרא (סנהדרין צח. ) אמרו שהוא על פתח של מלכות רביעית. ומחלוקת זה כמו שהתבאר למעלה מי יהיה בסוף מושל, או מלכות פרס, שפרשנו למעלה שהם מלכות ישמעאל, או מלכות רביעית, הוא מלכות אדום, כמו שהתבאר למעלה, והבן זה. וכבר אמרנו לך, שלא תטעה לפרש דברים אלו גשמיים, רק שבאו לומר לך ענין המשיח, מופשט מן הגשמי: וכן מה שאמר 'דזבין לבידין, ועלל למדינה ונפק למדינה', כל הדברים האלו הם שכליים, שכך מתחייב מצד השכל המופשט. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, ואין צריך להאריך בדברים אלו. ומה שאמר כי רוחין ושדין נטלו אותו, כי בוודאי כוחות הטומאה שעדיין בעולם הם מתנגדים לענין משיח, ומהם מגיע בטול אליו, וזהו שטענו אותו. ולפיכך השיב 'דרחיצין אנן במארי שמיא דעל רגליה חרב ועל רגליה מתבני', כמו שהתבאר למעלה, שהחורבן המגיע לבית המקדש הוא סבת הוייתו שיהיה לו בסוף. וכאשר תדע ותבין דברים אלו, אז תבין דברים גדולים, כי חורבן הבית, אף שהוא חורבן אליו בעצמו, הוא סבה להויה יותר עליונה מאוד, כמו שנתבאר למעלה: ועוד, כי לא היה ראוי שיהיה מן השם יתברך, אשר הוא הטוב האמיתי, חורבן הבית הקדוש, ויהיה הוא יתברך סבה להפסד, שהוא חורבן הבית הקדוש, כי אין דבר זה מתייחס אל השם יתברך, אם לא היה דבר זה שיעלה הכל אל הויה יותר עליונה. ואף בית המקדש ראשון שחרב בעונינו, אמרו (ר' חגי ב, ט) "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אמר ה'", ופרשו ז"ל (ב"ב ג. ) שהיה בית שני יותר גדול בשעורו מן הבית הראשון. וגם בזמנו היה יותר גדול, שזה היה עומד ת"י שנה, וזה ת"ך, כדאיתא ביומא (ט. ). מזה תראה כי מן השם יתברך, אשר מאתו המציאות, אי אפשר שיבא חורבן והפסד המציאות, אם לא אאשר יעלה אל הויה ואל מציאות יותר במעלה, ולכך יקבל המציאות שלפניו הפסד: ואין לך לשאול, סוף סוף היה אפשר בית שלישי, שיהיה במהרה בימינו, ולא יהיה כלל חורבן. כי דבר זה אינו כלל, כמו שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש (ברכות כח. ) אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור, שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור להשלים הבריאה. וכן בעצמו אינו ראוי שיהיה המדריגה העליונה, הוא הבית האחרון, נמצא ראשון, רק שמעלין בקודש, ולכך היה נמצאו שני הבתים הקודמים. כי אף אם חרב הבית, אל תאמר שזה הוא כאילו לא היה כלל הבית בעולם. כי דבר זה אינו, שסוף סוף כבר היה נמצא הבית בעולם, וקדושה זאת לא נתבטלה. וחורבן של בית ראשון הוא לקבל הויה אחרונה עליונה, כמו שיוקדם העדר לכל הויה. הרי לך כי כל אדם, אשר נתן בו השם יתברך דעת וחכמה, מבין דברים אלו. כי מן השם יתברך, אשר מאתו מציאת העולם והוייתו, אין ראוי שיהיה חורבן והפסד, שהוא חורבן הבית, כי אם שיהיה מתעלה אל הויה יותר עליונה. וכל אלו דברים בארו חכמים, כמו שאמרנו. וזה באמת קשור המציאות להעלותו אל תכליתו, הוא שלימתו האחרון. והבן הדברים האלו: ==פרק כז== בחבור הזה התבאר כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת אל הפועל בכל הדברים אשר הם בעולם, כי הכל תלוי בזמן. ומפני שהם תלוים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו. וכמו שאמר שלמה (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ". ובמדרש רבה (שם קה"ר ג, א) זמן היה לאדם הראשון לכנוס לגן עדן, שנאמר (ר' בראשית ב, טו) "[ויקח] (ויקרא) אלקים את האדם וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר (בראשית ז, א) "בא אתה וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לו לאברהם שנתנה לו המילה, שנאמר (בראשית יז, כו) "בעצם היום וגו'". "ועת לכל חפץ", זמן היה לו לאותו חפץ שהיה בשמים שינתן לארץ, אימתי (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הדברים (ש)הם תחת הזמן, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם תחת הזמן. ואף נתינת המצות, לפי שהמצות - דהיינו עשייתם - נמשכים אחר האדם אשר הוא גשמי, ולפיכך היה זמן מוגבל שתנתן המילה אל אברהם. אבל התורה, מפני שהיא שכלית בלבד, לא תפול תחת הזמן. אבל שייך בזה "עת", כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למי שמבין את זה. לכך אמר "ועת לכל חפץ", כי העתה אינה זמן, ובעתה אשר מוכן לזה היה ראוי שתנתן התורה, וכבר כתבנו זה בחבור תפארת. ומכל מקום למדנו שכל הדברים הם מתחדשים בזמן המיוחד להם, והנה הדברים מבוארים: ובפרק חלק (סנהדרין צז. ) תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא; ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, עד כאן. ואין ספק שצריך טעם וסברא שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים, ובאיזה צד מתיחס כל אחד ואחד מאלו דברים לחלק ממנו. וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה ומתחלק אל אמצע ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים. וכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו. שאין ספק כי ההתחלה הוא מחולק מן האמצעי, והאמצעי מחולק מן הסוף, כי כל אחד ואחד יש לו גדר בפני עצמו. ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לשלשה חלקים אלו. כי זמן כל ימי עולם הוא ו' אלפים, כדאיתא התם (סנהדרין צז. ) אמר רב קטיני, שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרב, שנאמר (ישעיה ב, יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ונאמר (תהלים צב, א) "שיר ליום השבת", ליום שכולו שבת. ונאמר (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", עד כאן: וביאור ענין זה מה שאמר כי 'שית אלפא שני הוי עלמא וחד חריב', וזה כי הדעת מחייב שיהיה השם יתברך לבדו בעולמו, וזהו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". כי אם העולם נוהג בהנהגתו לעולם, היה הוא יתברך מצטרף אל הנמצאים תמיד, והוא יתברך נבדל מכל נמצאים. ואף שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים במה שהוא סבה ועלת הנמצאים, מכל מקום הוא נבדל מהם גם כן. ולפיכך במה שהוא סבה להם - מנהיג אותם, ונותן להם הויה. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם - הוא נשגב לבדו, ולא נמצאו הנבראים. ולפיכך 'וחד חרב', שנאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", שיהיה הוא יתברך בלבד, ואין נמצא אתו שום מציאות. ועוד, כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים, אם היה העלול נמצא תמיד - היה משתוה אליו העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה, ואין כאן מקום זה כלל לבאר. לכך, במה שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים, נמצאו הנמצאים בהויותן. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם, יש כאן שביתה מהם. לכך שית אלפי שני הוי עלמא, במה שהוא מצטרף אל הנמצאים. וחד חרוב, הוא אלף השביעי, וזהו מצד שהוא נבדל מן הנמצאים: ומאחר שאי אפשר לומר רק שיהיה כאן שביתה והפסק, ובו יהיה נשגב לבדו, נבדל מן הנמצאים, ראוי אל זה השביעי. כי בכל מקום הוא מיוחד לקדושה, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולכך השם יתברך, שהוא קדוש בכל הקדושות, לכך נבדל מן הנמצאים. והוא יתברך מתקדש מן העולם באלף הז', ונשגב באלף הז'. וכל דבר שהוא חמרי או נוטה אל החמרי הוא חרב, כי אין העולם הגשמי יש לו כח באלף השביעי, מפני כי אלף השביעי מיוחד לנבדל מן הגשמי. ולפיכך אמרו שם (סנהדרין צז. ) כשם שהשביעית משמט אחד לז' שנה, כך העולם משמט אחת לז'. כי העולם נשמט ממנו, והוא נשגב לבדו. ומאחר שימי עולם שית אלפי שנה, חילק אותם לג' חלקים שהזמן נחלק בראשון אליהם, כמו שהתבאר למעלה, ההתחלה והאמצע והסוף: וקאמר 'שני אלפים תוהו' נגד התחלה, שכן ההתחלה עדיין אין בו דבר, וזה מסגולת ההתחלה, שאין בו דבר ממש. ואמר 'שני אלפים תורה', כי הזמן האמצעי מיוחד לתורה, ודבר זה בארנו בסוף חבור גבורות ה' ובכמה מקומות, מפני שהאמצעי אינו גשם, כי כל גשם יש לו רחקים, והאמצעי אין לו רוחק, לכך מתייחס הזמן האמצעי - שאין לו רוחק - אל בלתי גשמי, כמו התורה, שאין שייך בה גשמות כלל. ו'שני אלפים ימות המשיח', פירוש הזמן האחרון הוא מיוחד לימות המשיח, כי הזמן האחרון הוא ההשלמה, שכל אשר הוא באחרונה הוא השלמה. ולכך הזמן האחרון מתייחס אל המלך המשיח, כי המלך המשיח יהיה משלים את כל העולם, כאשר יהיה כל העולם אחד, עד שיהיה העולם בשלימות. ולכך ראוי שיהיה מלך המשיח - שהוא המשלים - בסוף הזמן, שאז מסוגל אל השלמות ביותר. ודבר זה מבואר, ועוד יתבאר דבר זה: ומה שאמר 'ב' אלפים תורה', אינו רוצה לומר חס ושלום שאחר ב' אלפים לא יהיה עוד תורה, אלא רוצה לומר כל אלו ב' אלפים הם ראוים לתורה. ואילו לא נתנה תורה על ידי משה רבנו עליו השלום, אפשר שתנתן באלו ב' אלפים שנה על ידי אחר. אבל קודם זה או אחר זה, לא היה אפשר בקבלת התורה אפילו על ידי משה רבנו עליו השלום, כי אלו ב' אלפים מיוחדים לתורה. וכן אמרו (סנהדרין כא ע"ב) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, אלא שהקדימו משה. מכל מקום אלו ב' אלפים הם ימי תורה. וכן 'ב' אלפים ימי המשיח', רוצה לומר שהם מיוחדים למשיח, אבל קודם לכן אי אפשר שיבוא המשיח בשום אופן, בכל תשובה ומעשים טובים בעולם. רק באלו ב' אלפים אחרונים הם ימי המשיח. שהזמן האחרון הוא מיוחד אל ביאת המשיח, ובתוך אלו ב' אלפים שנה זמן הכשר לזה שיבוא המשיח: הנה התבאר לך שהזמן אשר הוא מיוחד למשיח, שיהיה מאחד את הכל, הוא באחרית הימים, שהוא השלמת ימי עולם. ואם כן לא יקשה אם כל כך מעכבין עקבת המשיח, מפני שהזמן אשר ראוי לו הוא באחרון מן הזמן, והוא מיוחד אליו, ו"דבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג). ולא אמרו 'ב' אלפים ימות המשיח' רק לענין זה שאפשר לבוא מלך המשיח באלו ב' אלפים. והיינו דקאמר 'שני אלפים ימות המשיח', ולא אמר 'שני אלפים מלכות המשיח', ולמה תלה זה בימים, אבל מפני כי רוצה לומר כי שני אלפים הם הימים שאפשר לבוא בהם המשיח, כי כבר הוא חלק האחרון מן שלשה חלקים, שראוי שיבוא המשיח בחלק האחרון מימי העולם. ואם ישראל זוכים זכות גדול מאוד אפשר שיבוא המשיח בתחלת חלק האחרון מימי העולם, אבל אם אינם זוכים זכות גדול, אינו בא רק בזמן שלו, שהוא זמנו המיוחד לו, ומוכן לו ביותר, כמו שאמרנו למעלה. וכאשר תדקדק ותבין דברים אלו, יוסר מעליך חרפת המחרפים עקבות המשיח, וישמח לבך בדברים אלו, בדברים אשר אמרנו, וכלם הם ברורים ואמתיים לכל איש משכיל. ועוד יתבאר בפרקים שלפנינו בענין אריכות הגלות, והם גם כן דברים של אמת: ==פרק כח== יש לך לשאול, אחר אשר אמרנו כי הזמן אשר הוא מסוגל שיגלה בו המשיח [הוא] באחרון ימי עולם, אם כן לא ימשך מלכות המשיח זמן רב. ואם כן מהו הטובה שיקבלו ישראל בזמן המשיח, אשר המשיח הוא תקות ישראל ותוחלתם. ואומר, דודאי למי שאומר בפרק חלק (סנהדרין צט. ) כי זמן המשיח יהיה זמן ארוך, וכמו שיתבאר עוד, ואין זה סותר למה שאמרנו שימי המשיח באחרית הימים, כי ימי המשיח זמן אחד, לא כמו שהוא הזמן הזה, בשביל רוב הצרות שהם בזמן הזה, נחשב הזמן ארוך מאוד. אבל ימי המשיח, ימים שיהיו בסוף הזמן, הוא אחד. ולפי אותם שאומרים שאין מלכות המשיח נמשך כל כך, אין זה קשיא, שאם היינו אומרים כי טובת המשיח לאכול ולשתות בלבד, היה לך להקשות קושיא זאת. אבל אנו אומרים כי המשיח יבוא כדי להשלים ולהיישיר העולם, לקנות תחיית המתים ועולם הבא, אם כן מה בכך שלא יהיה נמשך מלכות המשיח, כל כי האי ריתחא לירתח, שיתן להם מדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת תחיית המתים לעולם הבא, וימי המשיח אינו רק שעל ידה יזכו למדריגה יותר עליונה. כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא, כמו שאמרנו למעלה. ולכך תחלה יקנו המעלה הזאת, שהוא ימי המשיח, ואחר כך יקנו המדריגה היותר עליונה. וזהו ענין המשיח, להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה למעלה, לא זולת זה: ובפרק חלק (סנהדרין צח. ) רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו, דהוי קאי אפתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי. אמר ליה אתינא לעלמא דאתי, אמר ליה אם ירצה האדון הזה. אמר ריב"ל, שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. אמר ליה אימת אתא משיח, אמר ליה זיל שיילי לדידיה. היכי יתיב, אפתחא דמלכות רביעית. ומאי סימניה, יתיב בין עניים סובלים חלאים, וכולם אסרי ושרי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסר חד. אמר, דלמא מבעינא ולא מעכב. אזל לגביה, אמר ליה שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה שלום עליך בר לוואי. אמר ליה אימת אתי מר. אמר ליה היום. אתא לגבי אליהו, אמר ליה, מאי אמר לך. אמר ליה שלום עליך בר לוואי. אמר ליה אבטח לך ולאביך לעלמא דאתי. אמר ליה שקורי משקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא. אמר ליה כי אמר לך "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז), עד כאן: דברים אלו צריכים ביאור. דע שאין ספק, כי יש מקומות בעולם מיוחדים לדבר קדושה אלקית ביותר, ובפרט המערה שהיה רבי שמעון בן יוחאי הקדוש נטמן ראוי לזה. ואין ספק שהיה נגלה אליהו להקדוש רשב"י כמה פעמים במערה, והיה גלוי של אליהו נמצא שם בשכבר, גם עתה נגלה שם אליהו. ואין חלוק בין אם היה נגלה לו במראה, או כך נגלה לו בלא מראה. כי פעמים הרבה היה אליהו מגיד דברים לאחד, ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאילו הדברים היה לו מעצמו, ואינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים. וכן מוכח קצת במסכת ערובין (מג. ) גבי הני שמעתתא שנאמרו בבי מדרשא, וקאמר מאי לאו דאמרינהו אליהו. והרי לא ידעו אותם אשר הם בבית המדרש מי אמרם, כי באו בדעתם הדברים ההם, ולא ידעו מי אמרם. וחכם גדול כמו רבי יהושע בן לוי, יודע היה שהשגה הזאת מן אליהו זכור לטוב, והיה אליהו זכור לטוב מגיד לו סתרי חכמה: ושאל את אליהו ז"ל אם יזכה לעולם הבא. והשיב 'כשירצה האדון הזה'. כי עניין עוה"ב מצד עצמו נסתר, ולכך אמר 'כשירצה האדון הזה', הוא השם יתברך, בו בלבד תלוי עוה"ב. ומכל מקום לא אמר 'כשירצה הקב"ה', כי בא לומר כי יש לאליהו ז"ל חבור עם השם יתברך, לכך אמר 'האדון הזה' שהוא עמו. והיינו דקאמר 'שנים ראיתי, וקול שלשה שמעתי', שרוצה לומר שאף על גב שלא היה לו לרבי יהושע בן לוי דבוק לגמרי עם השם יתברך, שמע קולו של השם יתברך. ורוצה לומר קצת דבוק, ואינו דבוק לגמרי, כי הקול נשמע אף על גב שאינו עמו לגמרי. אבל הראיה הוא פנים בפנים. לכך אמר 'שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי', כי על ידי אליהו ז"ל שהיה עם ריב"ל, היה לו דביקות בו יתברך גם כן, עד ששמע קולו של הקב"ה. ושאל אחר כך אימת אתי משיח, ואמר שייליה לדידיה. פירוש, כי כאשר יתבונן בענין משיח בעצמו ובמדריגתו, ידע כי היום אתי: והיכא יתיב, אפתחא דמלכות רביעית בין עניים וסובלי חלאים. אל תטעה לומר כי דבר זה שאמר כאן 'והיכא יתיב' הוא דבר מוחש כלל, אבל אין כאן דבר מוחש לעין. רק כמו שבארנו לך פעמים הרבה, כי דברי חכמים מצד ענין המופשט מן הגשמי. ואין ספק כי אף קודם שיצא המשיח לפעל לגמרי, הנה סדר המושכל שלו נמצא מופשט מן הגשמי. ועל זה אמר 'שייליה לדידיה', כלומר שיתחבר בעיון אל המושכל המופשט בענין של משיח, ואז יעמוד על ביאתו. ומה שאמר 'דיתיב על פתחא של מלכות רביעית', דבר זה גם כן כי בציור המושכל של משיח נמצא המשיח על פתח מלכות רביעית, כי כן אמר במדרש רבות בפרשת שמות (א, כו) משה נתגדל בפלטין של פרעה, ואף מלך המשיח, שעתיד להגלות במהרה בימינו, ישב ביניהם, שנאמר (ר' ישעיה כז, י) "שם ירעה עגל ושם ירבץ כפיר". וכבר בארנו כי ראוי שיהיה כך, כי בשביל שההעדר הדבק במלכות רביעית, שהיא מלכות שמגיע לה הפסד, מחייב בעצמו דבר זה שיגלה מלך המשיח. כי אין העולם חסר מלכות, לכך בהכרח מתחייב שיגלה מלך המשיח. והכל נרמז במה שיעקב היה אוחז בעקב עשו (בראשית כה, כו), שהעקב הוא סוף האדם, והוא כנוי להעדר האדם וסופו, ושם דבק יעקב. כי כאשר מגיע העדר למלכות רביעית, מחייב התגלות המשיח. ולפיכך אמר שיושב על פתח מלכות רביעית, שהפתח הוא סוף העיר, ושם דבק המשיח בהעדר שלהם. ולפיכך בסוף העיר של מלכות רביעית, שם דבק משיח. ובחבור גבורות השם שם תמצא עוד מבואר: ועוד תדע, כי מלכות ישראל הוא מלכות נבדלת מן מלכות האומות, ולכך המשיח מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות, כמו שיוצא הפרי מתוך הקליפה. וכך מלכות ישראל הוא נבדל מן מלכות האומות, ומלכות האומות נחשב כמו קליפה אל מלכות ישראל. וכמו הפרי שהוא גדל בתוך הקליפה, כאשר הפרי על שלימותו אז הקליפה נופלת ונבדלת ממנו, אבל מכל מקום תחלת גידול הפרי הוא תוך הקליפה, כך ישראל מלכות שלהם היא מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות. והיינו שמכח מציאות מלכות האומות וממדרגתם, מתעלה אל מדריגה יותר עליונה. וכאשר מלכות ישראל בשלימות, אז יסולק מלכות האומות, כמו שמסולק הקליפה ונופל, כאשר הפרי על שלימותו. ודבר זה עצמו פירוש הראשון כאשר תבין: ולפי שעולם הזה הוא טבעי גשמי, אבל מעלת המשיח נבדל מן העולם הזה הטבעי הגשמי, וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי, ודבר זה בארנו למעלה והארכנו בזה איך הטבעי הגשמי הוא מתנגד לדבר הבלתי טבעי ובלתי גשמי. ולכך אמר שהמשיח יושב בין עניים, כי אין למשיח חלק מן עולם הזה כלל, והוא כמו העני שאין לו עולם הזה, ובין סובלי חלאים שיש להם התנגדות מן עולם הזה, שהרי הם מדוכאים בחולי. וראוי שיהיה יושב המשיח ביניהם, רוצה לומר מצטרף להם, כי גם המשיח אין לו חלק בעולם הזה כלל, לפי שאין מעלת המשיח מן עולם הטבע, ולכך הוא מתיחס לעני, שאין לו חלק בעולם הזה. ויושב גם כן בין סובלים חלאים, שמתנגד לו עולם הטבע. ושני דברים אמר; בין עניים, וסובלי חלאים. כי עניים הם חסרים מן עולם הזה, וסובלי חלאים מתנגד להם עולם הזה: וקאמר 'ומה סימניה'. ורוצה לומר כי מה הבדל יש בין המשיח שמנגד לו הטבע, ובין שאר סובלי חלאים שמנגד להם עולם הטבעי. ועל זה אמר כי סימן של משיח דאסר חד ושרי חד, עד שהוא מוכן ומזומן לגאול ישראל, וכל שעה אפשר שיבוא המשיח, לכך אסר חד ושרי חד, משום דלמא מבעינא ליה. וזה מורה שאין המשיח (יש לו) חבור אל עולם הזה, כי אם היה ראוי לעולם, וכל אשר הוא בעולם יש לו זמן מיוחד, אם כן לא היה אומר כל שעה דלמא מבעינא ליה, שזה מורה שאין לו זמן מיוחד בעולם. וכאשר הנה מתבונן בענין המשיח שיצא לפעל, מצא כי המשיח אומר שהיום יבוא, כלומר בזה היום [שהוא] כל יום שהיה שואל אותו. כי מעלתו בלתי טבעי ובלתי גשמי כלל, והדבר שאינו גשמי אינו תחת הזמן, ולכך המשיח אומר 'היום אתינא'. ויש לך להבין אמיתת דברים אלו, כי הם דברים ברורים כאשר תבין: ומפני כי דבר זה אינו לפי החוש הגשמי הנגלה, ולכך היה אומר זה לאליהו זכור לטוב, אשר מברר ענין המשיח, ואמר 'שקורי משקר'. רוצה לומר כנגד החוש הנגלה הוא משקר, שהרי לא אתא היום. והשיב שכך הוא, כי בודאי מצד המשיח בעצמו - אינו נופל תחת הזמן, וביאתו כל יום. רק שצריך מקבל מוכן, שאם היה המקבל ראוי לזה, אז מצד המשיח אין כאן זמן. ומפני כי מדריגת משיח למעלה ממדריגת אליהו, ואליהו הוא שמברר ענין המשיח, ולכך לא שאל את המשיח בעצמו, כי בירור ענין המשיח הוא שייך לאליהו. ומה שאמר לו 'זיל שייליה לדידיה', מפני כי תשובתו 'היום אתינא', ודבר זה הוא מצד המשיח עצמו ומעלתו, שאינו תחת הזמן: ומה שאמר שבשביל שאמר 'שלום עליך בר לוואי' אבטח לך ולאביך לעלמא דאתי. היינו כמו שאמרנו למעלה כי אין המשיח רק שיקנו מעלה ומדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת עולם הבא. ומכיון שרבי יהושע בן לוי היה לו מצד מעלתו חבור אל המשיח, שאמר 'שלום עליך בר לוואי', מורה כי יש לו שלום וחבור עם מדריגת המשיח, לכך בזה הבטיח אותו לעולם הבא, כי עולם המשיח על ידו קונה עולם הבא. ומצד ריב"ל לא היה מניעת ביאת המשיח, ואדרבה, היה לו שלום וחבור עמו, כאשר אמר לו 'שלום עליך בר לוואי', כי המשיח הוא הכנה לעולם הבא, כמו שאמרנו. וכן אביו גם כן הוא בן עולם הבא אחר שהזכיר את שמו, לכך היה למשיח חבור אל אביו גם כן. ולפיכך שניהם, גם הוא גם אביו, יש לו צירוף וחבור אל עולם המשיח לגמרי, במה שאמר אליו 'שלום עליך בר לוואי'. ולכך הוא מוכן לעולם הבא, כי עולם המשיח הוא מדריגה לעלות למדריגת עולם הבא. והתבאר לך ענין המאמר הזה, והם דברים ברורים, אין ספק בהם כלל. ואל תטעה לפרש, כי דברים אשר נאמרו במאמר הזה הם הכל שכלים, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה, ודי בזה: ==פרק כט== בני אל חי, זרע אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, אל יהא קטן בעיניכם התוחלת והתקוה הזאת שהיא לזכות ולצדקה עולמית, מורה על זרע אמת, לא ישקרו באמונתם, העם אשר יושבים בחושך, נותנים שכמם לסבול עול הגלות, ולהתבזות מן האומות זה עידן עדנין, דבר זה בודאי מורה על אמונתם. ובמדרש "אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ה'" (תהלים לא, כד), אלו שהם אומרים אמן באמונה; אומרים 'מחיה מתים' ועדיין לא ראו אלא לפי שעה, מאמינים שאני מחיה מתים. אומרים 'גאל ישראל', ועד עכשיו לא נגאלו אלא לפי שעה, וחזרו ונשתעבדו, והם מאמינים שאני עתיד לגאול אותם, הוי אומר "אמונים נוצר ה'", עד כאן. בארו בזה כי האמונה הוא דבר גדול מאוד, שהוא מאמין בגאולה, ואף כי עדיין לא ראה. ודבר זה מורה כי הוא דבק בו יתברך לגמרי, שכל תקותו ותוחלתו בו יתברך. לכך כתיב "אמונים נוצר", שהשם יתברך נוצר ושומר אותו, כי ראוי הוא לשמירה, אשר הוא עם השם יתברך ולא נבדל מאתו יתברך, כמו שהוא האמונה: ובמכלתא, אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות רק בשביל האמונה, ואמר (ר' שיה"ש ד, ח) "אתי מלבנון כלה תבואי מראש אמנה". וגדולה האמונה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר האמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" "אז ישיר וגו'" (שמות טו, א). וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים רק בזכות האמונה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וכן הוא אומר (תהלים לא, כד) "אמונים נצר". וכן הוא אומר (ר' שמות יז, יב) "ואהרן וחור תמכו בידיו והיו ידיו אמונה", מזכירין זכות אבות. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, כ). בבעלי האמונה מה הוא אומר (ר' ישעיה כו, ב) "פתחו שערי צדק ויבא בו גוי צדיק שומר אמונים". השער הזה כל בעלי אמונה נכנסים בו. וכן הוא אומר (תהלים צב, ב) "טוב להודות לה' להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", מי גרם לנו לבוא לידי שמחה, בשכר אמונה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות וכו': בא לבאר ולפרש מעלת האמונה. ובארנו דבר זה גם כן בחבור גבורות השם, ובמקום הזה נבאר עוד. כבר אמרנו כי האמונה הוא הדביקות בו יתברך מכל וכל, כאשר הוא מאמין בו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו, כי זהו ענין האמונה. ולכך אמר שהגליות מתכנסות בזכות האמונה, כי זהו ענין האמונה שהוא יוצא מרשות עצמו, ולהיות אל השם יתברך להתדבק בו. ולכך הגליות - אשר הם נפרדים מן השם יתברך - מתכנסות אל השם יתברך בזכות האמונה, להיות דבקים בו מצד האמונה. וזה עצמו ששורה עליו רוח הקודש בשמחה, [ד]כאשר הוא דבק בו יתברך שורה עליו רוח הקודש. ולכך כאשר ישראל מאמינים בו יתברך בבטחון גמור, אז הגליות מתכנסות אל השם יתברך. לכך מה נעים תקותינו בו יתברך, ומה יפה אחריתנו של התקוה והתוחלת הזאת, שאם חשבה השם יתברך לאברהם לזכות ולצדקה עד עולם, ומכל שכן לישראל המיחלים לחסד ה' תמיד, ועיניהם מצפים וחוזרים ומצפים אל השם יתברך: ועל מעלת האמונה ומדריגתו אמרו בפרק במה מדליקין (שבת לא. ) "והיה אמונת עתך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג, ו), אמר רבא, בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו; נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה. כי לשון "חוסן" מלשון יורש, והיינו שיהיה לו בן יורש. צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואפילו הכי אי "יראת ה' היא אוצרו" - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטין לעליה, והעלה לו. ערבת קב חומטין, אמר לו לאו. אמר לו מוטב לא העלית, עד כאן: ופירוש זה, כי כאשר בא האדם אל עולם הנבדל הבלתי גשמי לדין, אז הדין על דבר זה אם היה נמשך אחר השכלי גם בעולם הזה הגשמי. כי העליונים הם פשוטים, ואין בהם גשמות. ולכך כאשר האדם נפרד מן העולם הגשמי להיות נכנס במחיצת הנבדלים, נותן הדין אם האדם בעולם שהיה בו נמשך אחר השכלי, ואז ראוי שיזכה לעולם הנבדל שבא לשם. וידוע כי השכל הוא פשוט, ואין שייך בו קבלה, כי אם החומר הוא שמקבל. לכך לא תמצא בעליונים - שהם נבדלים שכליים - שהם מקבלים זה מזה. והאדם אי אפשר שלא יהיה בעל משא ומתן, לכך אי אפשר שלא יהיה מקבל זה מזה. אבל כאשר משא ומתן שלו באמונה, ואינו נוטל מה שאינו ראוי לו, הרי אינו מקבל מן אחר רק מה שראוי. ואין זה נחשב שהוא מקבל דבר כאשר משא ומתן שלו באמונה, ומחזיר לחבירו מה שקבל ממנו. ואם לקח וקנה דבר מאחד, נותן דמיו, ובזה הצד הוא נבדל מן הגשמי, אשר הוא מקבל: ועל זה אמר הכתוב (תהלים כד, ג-ד) "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב", רוצה לומר שזה הוא שראוי להיות נכנס במחיצת השם יתברך, אשר הוא נקי כפים, אשר לא לקח דבר שאינו ראוי לו, ובשביל זה הוא פשוט ואינו חמרי, כי החומר הוא שמקבל. ולפיכך אמר אחריו "ובר לבב", כלומר אדם שהוא בר לבב, והוא שכלי: וזהו שאמר כאן גם כן אחר שאמר 'נשאת ונתת באמונה' - 'קבעת עתים לתורה'. כלל הדבר, הדין בתחלה כאשר בא לעליונים אשר אינם בעלי גשם, אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת השכלית, או היה נמשך אחר גופו הגשמי. ואמר 'קבעת עתים לתורה', כי מצד הנשמה שהיא נבדלת, ראוי שיהיה נמשך אחר השכלי. ולפיכך תחלת דין האדם 'קבעת עתים לתורה', שפנה מעניני החמרים אל התורה, עד שהיה קובע עתים לתורה. כי קביעת העת מורה על שהשכל הוא עיקר באדם, ולא היה השכל אצלו דבר מקרה: וכן 'עסקת בפריה ורביה'. כמו שאמרנו, שראוי שיהיה נוטה אחר הנבדל מן החמרי, ולכך יש לו לעסוק בפריה ורביה. לפי שהנבדל אינו נחשב פרטי רק כללי, והוא אין צריך לו לעסוק בפריה ורביה, כי הוא בעצמו אינו נחשב פרטי, כי הפרטי הוא מצד הגשמי בלבד, אבל הנבדל הוא כללי, כמו שמבואר זה מעצמו. ומי שעוסק בפריה ורביה, הרי הוא כמו כללי, ואינו נחשב עוד פרטי, ולפיכך הוא מתדמה לנבדל, שאין נחשב הנבדל פרטי: ואמר עוד 'צפית לישועה'. וביאור ענין זה, כי הנבדל הוא בפעל, והאדם הגשמי אינו בפעל, רק הוא בכח, כי זהו ענין החומר שהוא בכח. וכאשר אינו מצפה לישועה, הרי האדם הוא בכח ולא בפעל. אבל המצפה לישועה, שיהיה האדם בפעל כמו שהם הנבדלים שהם בפעל, לא נחשב אדם זה בכח, רק כאילו הוא בפעל כאשר הוא מצפה לישועה אל הפעל. כי התבאר לך כי הישועה שתהיה לעתיד שיהיה אז האדם בפועל לגמרי, מה שלא היה עד ביאת המשיח. לכך הדין אם היה מצפה לישועה, שיהיה בפעל, ולא יהיה נשאר בכח. ודברים אלו מבוארים: וכן מה שאמר 'פלפלת בחכמה', 'הבנת דבר מתוך דבר'. כל זה מעלה נבדלת, שכך ראוי מי שנתן בו השם יתברך נשמה משכלת, שיהיה משכיל בחכמה ובבינה. ולפיכך צריך שיהיה נמצא על שלימתו הראוי,, ואם לא כן יתן הדין על זה, כאשר היה נוטה אל החמרי. הרי לך ו' דברים, בקטון החל ובגדול כלה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד: ואמר שאף שיש בו כל הדברים, צריך ליראת ה'. זהו אף כי יש בו המעלות שיש לעליונים, צריך ליראת שמים. כי האדם הוא עלול, ואין לעלול קיום מצד עצמו, כי אם מצד העלה. וכאשר אין בו יראת שמים, הרי נשאר העלול בעצמו, ואין קיום לעלול בלא עלה. אבל כאשר יש בו יראת ה' יתברך, אז הוא מקוים על ידי העלה, שיש לעלול קיום בעלתו. ולפיכך כתיב (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", כי האוצר הוא מקיים. ואמר כי יראת ה' הוא המקיים את הכל, והוא דומה לקב חומטין המקיים את התבואה, שאם אין כאן קב חומטין, אף על גב שהתבואה יפה וטובה, אין קיום אל התבואה רק מצד קב חומטין, אשר הוא מקיים הכל. וכך אף על גב שיש באדם כל המעלות, סוף סוף אין לעלול קיום כלל בלא העלה, וצריך אל העלה המקיים אותו, וזהו על ידי יראת ה', שנראה כי יש לאדם עלה, שהוא מתירא ממנו יתברך. ולא קאמר 'אהבת ה' אוצרו', כי אין דבר זה מקיים את הכל, רק ביראת ה', שידע שהוא עלול ויש לו עלה: והרי נתבאר לך ענין זה 'המצפה לישועה', שהוא מחוייב על האדם שיצפה לישועת השם יתברך תמיד, שיהיה האדם בפעל השלימות כמו שהם העליונים. ולפיכך הדין על זה תחלה, כמו שהתבאר: ==פרק ל== כבר התבאר לך כי גלות ישראל, עם שהוא חסרון מצד עצמו לישראל, הוא סבה אל הטוב המקווה לנו לבסוף. ועם כי אין הגלות סבה לטוב המקווה בעצם, הוא סבה מכל מקום לטוב, כי כל הויה יוקדם לה העדר, כמו שבארנו כמה פעמים. כמו שיוקדם הלילה לפני היום, וכך יוקדם עולם הזה לפני עולם הבא, ולכך ראוי שיוקדם לפני זה העדר וחסרון הוא הגלות. אבל יותר מזה, כי מצד בחינה אחרת, כי כאשר הוציא אותם מן הגלות, ובזה לקח השם יתברך אותם לו לעם, וקודם זה היו תחת האומות, וכאילו לא היה להם מציאות כלל, כי אין לאחד מציאות כאשר הוא תחת יד אחר. אם כן במה שהם אל השם יתברך כאשר הוציאם מן האומות, בזה נמצאו בפעל, אחר שלא היה להם קודם זה מציאות בפעל כלל, ובזה השם יתברך אמיתת צורתם, ובו יתברך מציאותם של ישראל, ולא היה זה להם אם לא הוציא אותם. וזה עיקר הפירוש מה שאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". שאין ספק אחר שהוציא אותם מארץ מצרים ולקחם לו לעם, וקודם זה לא היה להם מציאות כלל, הנה השם יתברך נחשב צורתם. לכך אמר "ה' אלקיך", כי אף שהוא יתברך אלקי הכל, מכל מקום אינו דומה, כי עצם מציאותן של ישראל כאשר השם יתברך אלקיהם, מאחר שהיו ישראל משועבדים למצרים, ולא היה להם מציאות קודם, והשם יתברך הוציאם לעבודתו, ובזה בעצם שלהם הוא יתברך אלקים: לכך האבות שהם נבחרים אל השם יתברך, לא היו בלא הוצאה מן האומות. ובפרקי רבי אליעזר (פרק מח) אמר שם חמש אותיות נכפלו, כולם לשון גאולה; כ"ך שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) "לך לך מארצך". מ"ם שנגאל בו יצחק מפלשתים, שנאמר (בראשית כו, טז) "לך מעמנו כי עצמת ממנו". נ"ן שנגאל בו יעקב אבינו מיד עשו, שנאמר (ר' בראשית לב, יא) "הצילני נא מיד עשו". פ"ף שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר (שמות ג, טז) "פקוד פקדתי". צ"ץ עתיד הקב"ה לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית, שנאמר (זכריה ו, יב) "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח וכו'". הרי כי האבות שנבחרו אל השם יתברך, כולם הוצרכו לגאולה. כי הגאולה היא למעלת הנגאל, מה שלא היה אם לא היו בגלות כלל, ולא היו צריכים לגאולה, רק היו ברשות עצמם, היה להם מציאות עצמם, ולא היה נחשב כי השם יתברך צורתם האחרונה. אבל כאשר לא היה לישראל שום מציאות קודם זה כלל, ובמה שהוציאם לו לעבודתו נעשו לאומה, בשביל זה השם יתברך צורה האחרונה להם. והמעלה הזאת הוא על כל המעלות, כמו שאמר גם כן (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שבשביל שהוציא אותם מרשות מצרים, הרי הם אל השם יתברך לגמרי, ולכך הוא אלקיהם בפרט. והנה הגלות הזה, שעתיד השם יתברך להוציא אותנו מן הגלות אל השם יתברך. ואף כי בחר השם יתברך בישראל כשיצאו ממצרים, דבר זה ענין אחר, שהוא ההוצאה מכל המלכיות ומכל האומות, וצריך גאולה חדשה לזה, עד שבשביל זה יהיו אל השם יתברך לגמרי. כלל הדבר הזה, כי ההוצאה מן האומות מורה שישראל הם לגמרי אל השם יתברך, עד שאין להם מציאת עצמם, רק מצד השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. כמו שמורה שם 'ישראל', שחתם שם 'אל' בשמם לומר כי עצם מציאות ישראל מה שהוא אלקיהם, וזולת זה לא היה להם מציאות, רק היו ברשות האומות: ובפרק קמא דברכות (י ע"ב) "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים ואת הטוב בעיניך עשיתי" (ישעיה לח, ג), מאי "הטוב בעיניך עשיתי", זה שסמך גאולה לתפלה. רבי לוי אמר שגנז ספר רפואות, עד כאן. ומה מאוד יש לתמוה באיזה ענין נזכר כאן שסמך גאולה לתפלה, או שגנז ספר רפואות. אבל בודאי מחלקותם, כי כאשר חלה חזקיהו והתפלל אל השם יתברך שירפא אותו מחליו, אמר "הטוב בעיניך עשיתי", כלומר כי ראוי שתרפאני בשביל כי הטוב בעיניך עשיתיא. למר סבר כי סתם חולי מחמת רוחות ופגעי הזמן הוא, ולכך אמר "והטוב בעיניך עשיתי" שהיה סומך גאולה לתפלה, ואמרו ז"ל (ברכות ט ע"ב) כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו יום. כלומר שאין פגעים חצונים שולטים בו, ולכך אין ראוי שיהיה ניזוק מן הפגעים רעים. ולמר שגנז ספר רפואות, סבר כי סתם חולי הוא שהחולה מפני טבעו - מה שהוא שנוי בטבעו שהגיע לו, ולכך התפלל מאחר שגנז ספר רפואות שלא יהיו בטוחים על הטבע, רק יתפללו אל השם יתברך להציל אותם, ולכך מאחר שהוא גנז ספר רפואות, ובטח בו יתברך, ראוי שיציל אותו מן הטבע, ולא יהיה נמסר אל הטבע הרע. והנה למר שסמך גאולה לתפלה, היה ירא כי הפגעים הרוחנים היו שולטים, ומחמתם הוא חולי. ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות, היה ירא שהוא חולי מפני טבעו, כך יראה: מכל מקום יש לדקדק, מנין לנו שדבר זה נרמז במה שאמר "והטוב בעיניך עשיתי", שמא מרמז זה במה שאמר "אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים". אבל מפני שאמר "והטוב בעיניך עשיתי", לכך אמר כי הדבר שהוא טוב לגמרי, ואין (על) זה [אלא] כאשר סמך גאולה לתפלה. כי דבר זה הוא הטוב הגמור על הכל, כי מה שהוציא השם יתברך את ישראל מן הגלות, והוצאה הזאת הוא לעבודת השם יתברך שיהיה אלקיהם, וזהו התפלה, שהיא עבודה אל השם יתברך. כי אם היתה הגאולה, ולא היה הגאולה שלקחם השם יתברך לעבודה, רק שיהיו כמו עם אחר, אם כן לא היה הגאולה בשביל העבודה, ובזה לא היה השם יתברך צורה אחרונה להם, כי אין כאן הלקיחה לו יתברך. אבל מה שסמך גאולה לתפלה, והתפלה היא עבודה אל השם יתברך, ומורה זה כי עצם הגאולה היא לעבודת השם יתברך. וכן אם היה התפלה, ולא סמך גאולה לה, אין זה מורה כי השם יתברך צורה אחרונה לישראל, כאשר לא היו מתחלה בשעבוד. רק כאשר היו קודם בשעבוד, והשם יתברך לקחם לעבודתו, בזה נראה כי מה שהיו ישראל לעם, דהיינו שיצאו מן האומות השם יתברך לקח אותם לעבודתו, ודבר זה הוא המדריגה האחרונה העליונה. ולכך דבר זה נקרא "טוב", והוא הטוב על הכל, כאשר ישראל דבקים בו יתברך לגמרי: אבל מי שאמר שגנז ספר רפואות, במה שספר רפואות הוא טבעי, ויש בזה הרע, כאשר מסלק ענין הטבע, כמו זה שגנז ספר רפואות, שהוא הטבע, שדבק בטבע החמרית הרע, וסילוק דבר זה מן העולם הוא "הטוב". ולדעת רבי לוי, כי מה שגנז ספר רפואות, שלא יהיה האדם נמשך אחר הטבע לגמרי, וספר הרפואות [הוא] הטוב שעשה. ולתנא קמא נקרא הטוב שעשה דבר הטוב, וזה שסמך גאולה לתפלה, שהוא המדריגה האחרונה מן הטוב, כמו שאמרנו. אף על גב שאמרו חכמים (ב"ק פה. ) שניתן רשות לרופא לרפאות, מכל מקום ישים עיקר בטחונו בו יתברך, לדרוש בו יתברך, שיהיה הוא הרופא שלו בטבע. אבל בימיו היו דורשים הכל אחר הטבע, ולא היו מביטים כלל אחר הרפואה שהיה מן השם יתברך שלא בטבע. ולפיכך מה שגנז ספר רפואות, שהוא בעצמו רע, והיה מסלק דבר זה מן כלל העולם, הוא טוב: ועוד יש לפרש, דבזה פליגי; כי למאן דאמר שגנז ספר רפואות, סבר כי בזה היה מזכה כל העולם. אבל מה שסמך גאולה לתפלה, אף על גב שדבר זה הוא יותר טוב מה שהיה דבק בו יתברך לגמרי, אין זה זכות הרבים, לכך אין זה נחשב כל כך. אבל אידך סבר, אדרבה, ואף על גב שאין זה זכות הרבים, מכל מקום מה שסמך גאולה לתפלה נקרא טוב גמור. ועוד יש לומר, כי מחלוקת כמו שפרשנו למעלה, כי למאן דאמר שסמך גאולה לתפלה, שהיה ירא חזקיה מן הרוחות רעות ששולטים בעולם. ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות, היה ירא מן הטבע, והיה מתירא כי חולי שלו שהטבע שלו נשתנה. וכל אחד מפרש "הטוב בעיניך עשיתי" למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה: וכך פירושו מה שאמרו (קידושין פב. ) 'טוב שברופאים לגיהנם'. פירוש, מי שהוא רופא ואינו בעל תורת אלקים עם זה, הרי כל ענינו שהוא מעיין בחמרי בלבד, לכך הוא בעל גיהנם. שאין ענין הגיהנם רק ההעדר והרע, ומפני שהחומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד, ודבק בו ההעדר, כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפעל. לפיכך בעל הטבע, המעיין בענין החמרי שאין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם. שגיהנם אין לו מציאות בפועל גם כן, אבל הוא חושך וצלמות, וזה אינו מציאות נחשב כלל. ודבר ברור הוא כי בעל הטבע החמרית, אשר אין לו רק שמתעסק בחמרי, אשר החומר אין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם. וזה שאמרו 'טוב שברופאים לגיהנם', ופירוש זה ברור גם כן מאוד: ומעתה התבאר המעלה הגדולה אשר יקנו כאשר יצאו מרשות האומות להיות דבקים בו יתברך, כי דבר זה יותר מעלה משאם לא היו תחת רשותם. ודבר זה ענין גדול ומעלה יתירה כאשר תפקח עיניך על הדברים אשר אמרנו. שאם יסמוך גאולה לתפלה יקנה הדביקות בו יתברך, קל וחומר וקל וחומר הגאולה בעצמה, ודי בזה: ==פרק לא== התבאר לך מן הדברים אשר אמרנו, כי הגלות הוא יציאה מן סדר העולם, ומכל שכן חורבן הבית הקדוש שדבר זה יציאה מן הסדר הראוי לגמרי, שהרי סדר המציאות חייב שיהיה הבית קדוש לעולם. ולכך אמרם כי מי שאינו עושה תשובה, עד שיהיה חוזר הבית כבראשונה, כאילו החריב אותו, כמו שהתבאר למעלה. ולכך מצאנו בדברי חכמים, כי הוא יתברך, אשר סדר את העולם, וחפץ בסדר הנמצאים, מקוה ומצפה אל הגאולה: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) תניא רבי נתן אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר" (חבקוק ב, ג). לא כרבותינו שהיו דורשים (דניאל ז, כה) "עד עידין עידנין ופלג עידן". ולא כרבי שמלאי שהיה דורש (תהלים פ, ו) "האכלתם לחם דמעה ותשקו בדמעות שליש". ולא כרבי עקיבא שהיה דורש (חגי ב, ו) "עוד אחת מעט ואני מרעיש את השמים ואת הארץ". אלא מלכות ראשונה ע' שנה, שנייה נ"ב, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. מאי (חבקוק ב, ג) "ויפח לקץ ולא יכזב", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר (שם) "אם יתמהמה חכה לו". שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר (ישעיה ל, יח) "לכן יחכה ה' לחננכם ולכן יחוס לרחמכם". וכי מאחר שאנו מחכים, והוא מחכה, מי מעכב, מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת, אנו למה מחכים, כדי לקבל שכר, שנאמר (שם) "אשרי כל חוכי לו". באו לבאר כל ענין הקץ האחרון, שהוא נעלם ואין עוד לעמוד על הקץ, מה שלא היה בגאולה הראשונה, שהיה נודע הקץ. כי כבר התבאר לך ענין הגאולה האחרונה ועיכוב שלה יותר מן הגאולה הראשונה, והם דברים ברורים, עד שאין בכל הדברים אשר אמרנו ספק בזה: עוד יש הפרש גדול בין הגאולה הראשונה ובין הגאולה האחרונה, עד שמזה מתחייב העלם והסתר הגאולה האחרונה, והוא גם כן דבר ברור שאין לספק בו. וזה כי גאולה ראשונה במצרים היה בזכות האבות, שנשבע לאבות שיגאלו הבנים. לכך היה אפשר לדעת הקץ, כי הקץ היה מצד האבות. אבל גאולה אחרונה הוא מן השם יתברך בעצמו, לכך הקץ מופלא, דבר שהוא מן השם יתברך בעצמו. וזה שאמר 'מקרא זה יורד ונוקב עד התהום'. פירוש שהוא מדקדק על ענין הקץ עד התהום. כי הכתוב הזה שאמר (תהלים פ, ו) "כי עוד חזון למועד", שרוצה לומר כי המועד אשר כתוב עוד יש חזון עליו, שאין החזון מבורר. אף כי נרמז הקץ כאן, מכל מקום אין הקץ מבורר גמור, ולפיכך אין לחשבו מתוך הכתוב. ולא כרבותינו שהיו חושבים הקץ ממה שכתוב "עדן עדנין" על מלכות ראשונה, ורבי שמלאי שהיה דורש "ותשקמו בדמעות שליש" על מלכות שניה, ורבי עקיבא שהיה דורש "עוד אחת מעט" על מלכות כוזיבא. כי כולם לא חשבו האמת, שהרי מלכות ראשונה ע' שנה, מלכות שניה נ"ב שנה, מלכות כוזיבא שתי שנים ומחצה: ומה שאמר 'תפח נפשם של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ שוב לא בא', אין הפירוש חס ושלום שהיו מתייאשים מן הגאולה, רק פירושו שגורמים שיאמרו הבריות שאינם מבינים, שכאשר לא יבוא אל תחכה לו עוד. כי אין קץ מוגבל, רק תחכה לו עוד שיגאל את ישראל. וכן הוא יתברך מחכה שיגאל את ישראל, שאז יהיה נמצא העולם בשלימות, והוא יתברך חפץ בשלימות העולם, ולפיכך הוא יתברך מחכה לגאולה. ומי מעכב - מדת הדין מעכב, שאין ראוים במדת הדין. ומכל מקום במדת הטוב והחסד שנוהג הוא יתברך עם עולמו, מצפה לחונן את ישראל. ואמר אחר שמדת הדין מעכבת, אם כן למה אנו מצפין ומקוין. ואמר כדי לקבל שכר. כבר התבאר לך למעלה ענין השכר אשר הוא מצפה לגאולה. מכל מקום התבאר לך מדברי חכמים, כי הוא יתברך אשר סדר המציאות על סדר שלו, הוא מצפה ומקוה אל הגאולה, להסיר הגלות אשר הוא יוצא מן סדר העולם. ומכל שכן האדם שהוא בגלות, בכל נפשו יצפה אל הגאולה: ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב עד. ), אמר רבה בר בר חנא, אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי ואחוי דהדרן ליה עקרבא וקיימין כי חמרתא חיורתא. שמעתי בת קול שאומרת, אוי לי שנשבעתי, מי מפר לי. כי אתאי לקבלייהו דרבנן, אמרו לי כל אבא חמרא, וכל בר בר חנא סיכסא, הוה לך למימר מופר לך. ורבה בר בר חנא, דלמא משבועתא דמבול קאמר. ורבנן, אם כן 'אוי לי' למה, עד כאן: המאמר הזה מופלא, כי למה היו עקרבים סביב להר סיני, ומה הוא ענין הטייעא שידע זה. אבל יש לך לדעת, כי החכמות הם שתים בעולם; החכמה האחת היא חכמת התורה, והם דרכי השם, אשר חכמה זאת לא הוריש לשום אדם, כי היא שכל האלקי, כמו שהוא ידוע כי התורה בפרט היא שכל אלקי. ולא [נתן] זה כי אם לישראל, אשר צוה להם חקים ומשפטים. והחכמה הזאת היא מן השם יתברך, אשר נתן תורה לישראל. החכמה השניה היא חכמה האנושית, וזאת החכמה היא גם כן באומות. אמרו במדרש (איכ"ר ב, יג) אם יאמר לך אדם יש תורה באומות - אל תאמין, שנאמר (ר' איכה ב, ט) "אין תורה בגוים". אם יאמר לך יש חכמה באומות - תאמין, שנאמר (ר' עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמה מאדום וגו'", אם כן אית בהו: והאדם קונה החכמה שלו ממה שהוא רואה ומשיג, לא כמו התורה אשר ניתנה לאדם מן השם יתברך, אבל האדם צריך למושכלות שלו להשיג בנמצאים. ולפיכך קרא שכל האדם 'טייעא', אשר הוא סוחר ישמעאל, אשר כל סוחר סובב כל הארץ, וכך שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה. וקאמר שאמר ליה 'ההוא טייעא', הוא השכל האנושי אשר תשיג כל הדברים. 'לרבה בר בר חנא', שהוא בעל התורה, שהוא השכל האלקי, והוא מקבל מן שכל האנושי גם כן כאשר צריך לו, ועיקר האדם כאשר יש לו דעת התורה. ולכך מה שאמר כי הטייעא אמר לרבה בר בר חנא, כאילו אמר כי שכל האנושי היה מורה ומלמד את אשר יש לו שכל התורה. כי רבה בר בר חנא היה נודע שמו שהוא בעל תורה. ואמר כי הטייעא, שהוא רמז על שכל האנושי, אמר לרבה בר בר חנא, הוא הדעת אשר לאדם בתורה. שמפני שבא לומר בסוף המאמר ששמע בת קול שאמר 'מי מפר', ואין הפרת נדרים שייך רק בתורה, ולכך אמר שאמר הטייעא לרבה בר בר חנא, ורוצה לומר כי בעל התורה היה מקבל מן שכל האנושי. ואמר 'תא אחוי לך הר סיני'. ורוצה לומר שידע להבין הר סיני ומעלתו, והיה מקבל רבה בר בר חנא מן שכל האנושי מעלת הר סיני: וחזאי דהדרן ליה עקרבי, וקיימין כי חמרא חיוורתא. וכל ענין זה שרוצה לומר כי מעלת הר סיני נבדל מן האדם לגמרי, ולכך אמר 'דהדרן ליה עקרבי', כי העקרב הוא הממית, כמו שאמרו (אבות פ"ב, מ"י) עקיצתן עקיצת עקרב. ודבר זה כי ההעדר הוא שמפסיק בין האדם ובין הר סיני, כי מעלת הר סיני כאשר יבחן מעלתו הוא כל כך גדול, והוא נבדל מן האדם, עד שאין שם מגיע מעלת האדם, ושם יקבל האדם העדר, לפי רוממות ומעלת הר סיני. ולפיכך קאמר 'דהדרן עקרבי להר סיני', והוא ההעדר הגמור, כי ההעדר מפסיק בין האדם ובין הר סיני, עד שלא יכול לבוא שם האדם: וקאמר שהיו גדולות כמו חמרי. פירוש, מצאנו שני דברים הנושכים; האחד - הוא עקרב, כמו שאמרו 'עקיצתן עקיצת עקרב', והעקרב הוא נושך וממית בודאי. ומכל מקום אינו רק עוקץ אחד, ואינו מכלה הגוף וממית. והחמור הוא נושך ומשבר הגוף, כמו שאמר רבי עקיבא (פסחים מט ע"ב) כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. וקאמר ולימא ככלב, זה נושך ואינו משבר עצמות, וזה נושך ומשבר עצמות. והיינו דקאמר שהיה סביב הר סיני עקרבא כמו חמרתא, לומר שההעדר בין סיני ובין האדם העדר מוחלט, עד שלא יגיע שם האדם, ומגיע לאדם העדר גמור כאשר רוצה להגיע שם. לכך נתן לו שני תארים; עקרבים - שממיתין האדם, וגם הם מסלקים גוף האדם, ודבר זה העדר גמור, גוף ונפש. כי כאשר יבחן מדריגת הר סיני, יש לאדם במדריגה עליונה זאת של הר סיני העדר גמור, גוף ונפש, עד שאין לאדם שם מציאות כלל, רק העדר מוחלט. ואילו אמר 'עקרבים', אין העקרב פועל בגוף, רק עקיצתו בלתי נראה בגוף. אבל העקרב הזה היה כמו חמור, שהוא נושך וממית ומכלה את הגוף גם כן: ואמר שהיו לבנים, לומר כי ההעדר הזה מצד הפשיטות שיש להר סיני. והצבע הלבן יש בה הפשיטות הגמור, כי לא נקרא הצבע הלבן גוון, כי הצבע הזה יש בו הפשיטות הגמור. והאדם המורכב, יש לו העדר אצל הפשיטות הזה. ובשביל כך אמר גם כן כי היו כמו חמרא, כי החמור - מפני מעוט הדעת שיש בו - מתייחס אליו הפשיטות ביותר משאר בעל חי. כמו כל תמים בדעתו מתייחס אליו הפשיטות ביותר. והוא הפך הנחש שהוא ערום (בראשית ג, א), וזה יוצא מגדר הפשיטות. ומפני כי בא לומר כי יש להר סיני הפשיטות הגמור, וזהו מעלתו העליונה. ודבר זה הוא העדר האדם המורכב, ולכך אמר 'דהדרן ליה עקרבא כמו חמרי חיורתא'. ואף כי החמור הוא יותר חמרי מן שאר בעלי חיים, מכל מקום הוא חומר פשוט, שכך אמרו (סנהדרין צח. ) גם כן על המשיח, דכתיב אצלו (זכריה ט, ט) "עני רוכב על החמור", שהוא חמרא דהוא בר חיור גוונא, כמו שנתבאר במקומו: וקאמר 'ושמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי וכו''. פירוש, שאין ראוי שיהיה שבועה נמצא בעולם, כי אין השבועה דבר מצד עצמו, רק שהוא נשבע על זה ואוסר עצמו. אבל מעצמו אינו כך, ואין ראוי שיהיה נמצא כי אם דבר שהוא כך מעצמו. אבל השבועה הוא לפי הגזירה, אבל אין הדבר ראוי מצד עצמו. ולפיכך בת קול אומרת 'אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר'. ודוקא בת קול יוצא מהר סיני, כי על ידי הר סיני ראוי להפר הנדר, כי אין הפרת הנדר רק מזולתו. וכמו שלמדו רז"ל (חגיגה י. ) ממדרש הכתוב (במדבר ל, ג) "לא יחל דברו", 'הוא אינו מחיל, אבל אחרים מחילים את נדרו'. והר סיני הוא שמוכן לדבר זה, דהיינו שמצורף השם יתברך לישראל, וישראל אל השם יתברך, שהרי ירד השם יתברך על הר סיני (שמות יט, כ) להיות עם ישראל, ושייך בזה שנזקק השם יתברך לישראל, וישראל אליו, ושייך בזה שיפר נדרו. שאם אין כאן צירוף השם יתברך אל האדם, אין כאן הפרה שהפרת הנדר על ידי שנזקקין ומצורפים אל הנשבע. ואפילו על ידי שליח אין להתיר הנדר, שצריך שיהיו נזקקין אל הנשבע: ובמדרש רבות פרשת האזינו (דב"ר י, ב), ברא הקב"ה את העליונים לעליונים, ואת התחתונים לתחתונים. שכן כתיב (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". בא משה ועשה את התחתונים לעליונים, ואת העליונים לתחתונים, שכן כתיב (שמות יט, ג, כ) "ומשה עלה אל האלקים וירד ה' על הר סיני". ולפיכך משם יצא בת קול ואמר 'מי מפר הנדר', וזה הבת קול היה על הר סיני, שהוא מיוחד שמצטרפים עליונים והתחתונים ביחד: וקאמר כי רבנן הם אומרים כל אבא חמרא וכו'. פירוש, כי כאשר היה מצטרף השגה זאת אל השגה יותר פשוט, אשר השגה ההיא נקרא 'רבנן', כי שכל רבים כמו שהם רבנן הוא שכל פשוט. ומן השכל הפשוט יש סתירה על זה, שהיה לו לומר מופר לך. אבל ההשגה אשר אמרנו הוא בהשגה שאינו כל כך השגה פשוטה, והיא מתיחסת אל השגת היחיד שהוא פרטי, שאין זה השגה פשוטה כמו השגת רבים, שהיא השגה פשוטה. ולכך הלכה כרבים בכל מקום. וקאמר כי בהשגה הזאת שהוא אינו כל כך השגה פשוטה, היה סבר דלמא ממבול קאמר, ולפיכך לא היה רוצה לומר 'מופר לך'. ורבנן אמרי, אם כן לא הוה ליה לומר 'אוי לי'. כי שבועת המבול, כיון שהוא לקיום העולם, והוא יתברך סדר העולם כסדרו, ולא היה אומר 'אוי לי', כי השם יתברך חפץ בקיום. אבל על גלות ישראל אמר השם יתברך 'אוי לי כי נשבעתי', וזה כי הוא יתברך סידר המציאות, ועל דבר היוצא מן הסדר השם יתברך אומר 'אוי לי'. ועל דבר זה בא לשון 'אוי לי', על החרטה הגמורה שיש בדבר זה, כי דבר זה כאילו היה חסרון במעשיו יתברך, אבל אי אפשר שיהיה רק כך: וכאשר תבין דברים אלו, אז תמצא שאי אפשר בעולם רק שיהיה קץ ואחרית לגלותנו. ואם אתה אומר שהדבר שהוא במקרה כמו הגלות לא יתקיים, היינו כאשר המקרה אינו נמשך אל דבר עצמי, אבל כאשר המקרה נמשך אל דבר עצמי - המקרה קיים, כמו שקיים המקריים שבגלגל, כמו ההארה והזכות שבגלגל, מצד שהם נמשכים אל עצם הגלגל אין להם הסרה, אף על גב שהוא דבר מקרי. וכן הגלות הוא נמשך אחר חטא ישראל, ואם הם עומדים בחטאם הנה הגלות נצחי להם. הלא גם דבר זה אינו, כי בודאי החטא לישראל גם כן מקרה, כאשר התבאר, ואם כן גם דבר זה אי אפשר שיהיה קיים נצחי, כי עצם ישראל מצד עצמם ראויים שיהיו בלא חטא, וכבר בארנו זה למעלה, עיין שם תמצא מבואר וברור ענין זה, ואין לכפול הדברים. ועוד, כי איך אפשר שיהיה החטא נצחי, כי עיקר החטא הוא היציאה מן הסדר, ואם כן החטא הוא מקרי גם כן, והתבאר כבר שאין מקרה מתמיד: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) אמר רב, כל הקיצין כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ובמעשים טובים. ושמואל אמר, דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר לו רבי יהושע, אם ישראל אין עושין תשובה - אין נגאלין, אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשין, ומחזירן למוטב. תניא אידך, אמר רבי אליעזר, אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר (ירמיה ג, כב) "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם". אמר לו רבי יהושע, והלא כתיב (ישעיה נב, ג) "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע, והלא כבר נאמר (מלאכי ג, ז) "שובו אלי ואשובה אליכם". אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (ר' ירמיה ג, יד) "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון". אמר לו רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ישעיה ל, טו) "בשובה ונחת תושיעון וגו'". אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ר' ישעיה מט, ז) "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי גו'". אמר ליה רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ירמיה ד, א) "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב". אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (דניאל יב, ז) "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו וגו'", ושתק רבי אליעזר: וביאור ענין זה, כי יש זמנים מהן מוכנים לגאולה, שכאשר לא הגיעו אותם זמנים הם מעכבין הקץ. וכבר עברו כולם, ואין עוד קץ מעכב לגאולה. וזהו כי כל הקיצין כלו, ואין מעכב אלא תשובה ומעשים טובים. ולא שיהיה דעת רבי אליעזר שלא יהיה גאולה אלא אם עשו תשובה, ואם לא יעשו תשובה יהיה הדבר בספק, שזה אינו, שאין ספק בגאולתן של ישראל. אלא הפירוש הוא כמו שאמרנו, כי הגלות הוא דבר מקרה, הן הגלות מצד עצמו, שהוא דבר יוצא מסדר העולם. כי לפי סדר העולם ראוי שיהיה האומה הישראלית תחת רשות השם יתברך, ולא תחת רשות אחרים. ואם הגלות תולה בחטא, גם כן אין החטא דבר בעצם, רק הוא ענין מקרה, ודבר שבמקרה אין קיום לו. ולפיכך אי אפשר שלא יעשו תשובה, אלא בודאי יעשו תשובה: ולשמואל, אף אם לא יעשו תשובה מצד עצמם כמו שראוי, 'דיו לאבל שיעמוד באבלו', כי האבילות אינו לפי סדר המציאות, והוא שגור בפי חכמים על האבילות ענין זה. כאמרם 'אתרע ביה מלתא', או 'אירע בו אבילות'. וכל לשון 'אירע' הוא קרי והזדמן, ואין דבר זה הוא תמידי. ולכך אמר לשון זה 'דיו לאבל שיעמוד באבלו', כלומר שאין ראוי שיהיה דבר זה תמידי, דבר שהוא המקרי, ואין זה דבר שבעצם, ודי לו במה שעומד באבלו במקרה. ואין הגלות דבר עצמי, ולפיכך אף על גב שאין עושין תשובה, עם כל זה מצד האבילות שהוא מקרי, אי אפשר שיהיה לעולם: אמנם רבי יהושע לא סבר שיהיה תולה דוקא בתשובת ישראל, רק הגאולה תלויה בו יתברך, כשירצה לגאול את ישראל הוא גואל אותם. ודבר זה ראוי לומר, לא שתהיה הגאולה ביד ישראל. ולכך סבר שודאי צריכין ישראל לעשות תשובה, ואז יהיו נגאלין, ובלא תשובה אין השם יתברך גואל אותם. ואם השם יתברך רוצה לגאול את ישראל, ואין עושים תשובה, השם יתברך מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כמו המן, ומחזירן למוטב. סוף סוף לדברי הכל אי אפשר שיהיה הגלות מתמיד כלל. ומכל מקום קיימא לן כרבי יהושע, דקאמר אף אם אין עושין תשובה נגאלין, דהא שתיק רבי אליעזר במסקנא: ופירוש הראיות כך הם; שרבי אליעזר הביא ראיה ממה שכתוב "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". והשיב רבי יהושע, הלא נאמר "חנם נמכרתם וגו'", ומוכח שלא יגאלו בתשובה, ואם כן מה שכתוב "שובו בנים שובבים" לא לענין גאולה נאמר הכתוב, רק לענין כפרת החטא והעון, וזהו "ארפא משובתכם". והביא רבי אליעזר ראיה כי על ענין הגאולה קאמר, דכתיב "שובה אלי ואשובה אליכם". ואם כן מה שכתוב "חנם נמכרתם ולא בכסף", היינו לענין מעשים טובים שנקראו "כסף", אבל תשובה - להיות חוזרים מחטא - בודאי צריך שיעשו תשובה. לכך קאמר רבי יהושע על פסוק "לא בכסף תגאלו", כי לא בתשובה ומעשים טובים תגאלו. ו"חנם נמכרתם" היינו כי מה שבאו ישראל בגלות, לא שהיה ראוי הגלות לישראל, רק "חנם נמכרתם", כי בשביל החטא היה זה, והחטא אינו לישראל דבר עצמי, לכך נקרא זה "חנם", כמו שהתבאר כמה פעמים. והתשובה ומעשים טובים שמצטרפין ומזככין הנפש נקרא "כסף", שהוא צרוף ומזוכך. אבל רבי אליעזר סבירא ליה כי "לא בכסף תגאלו" לענין מעשים טובים בלבד קאמר, אבל תשובה צריך. ואמר הכתוב שאין צריכין לתת מעשה הטוב עבור הגאולה, כמו שנותנים הכסף בעד החפץ, רק תהיו נגאלים שלא בשביל שום מעשה, אבל תשובה צריך: ומייתי רבי יהושע ראיה, והא כתיב "כי אנכי בעלתי בכם וגו'", ומשמע שעל כרחם יהיה לאדון להם. והיינו שיעמוד להם מלך שגזרותיו קשות, ומחזירים למוטב על כרחם, וזהו "כי אנכי בעלתי בכם" על כרחם. ואם כן בודאי הא דכתיב "שובו אלי ואשובה אליכם" היינו שמזהיר הכתוב אותם שיחזרו בתשובה, אבל אם לא יחזרו בתשובה - מחזירים למוטב בעל כרחם שלא בטובתם, על ידי מלך שגזרותיו קשין. ורבי אליעזר מייתי ראיה דכתיב "בשובה ונחת תושעון", לשון זה משמע שלא יחזור אותם בתשובה על כרחם, שכן משמע "בשובה ונחת תושעון". ואם כן צריך לומר הא דכתיב "כי אנכי בעלתי בכם" לא לענין זה שעל כרחם יגאל אותם, רק שלא יוכלו ישראל לפרוק עלו מן השם יתברך. ולכך אמר "כי אנכי בעלתי בכם" שלא תוכלו לפרוק עלו מאתכם. והביא רבי יהושע ראיה, דכתיב "לבזה נפש וגו'", דמשמע שהן בזויים בעבירות, אפילו הכי יגאל אותם. ואם כן בודאי הא דכתיב "בשובה ונחת תושעון" אינו משמע רק שכאשר יעשו תשובה יושעו בלא יסורים, אבל אם אין עושין תשובה יעמוד להם מלך שגזרותיו קשה, כדלעיל. והביא רבי אליעזר ראיה, והלא כתיב "אם תשוב ישראל אלי תשוב", דמשמע מלת "אם" שהוא תנאי, ש"אם תשוב" אז "אלי תשוב" גם כן מן האומות. ואם לא תשוב, לא תשוב אלי מן האומות כלל, ומשמע שלא ישובו כי אם בתשובה. ואם כן הא דכתיב "לבזה נפש למתעב גוי", היינו שיהיו שפלים ונבזים, אבל לא בעבירות. והביא רבי יהושע ראיה, והא כתיב "ואשמע את האיש וגו'", ואם כן נשבע שיגאל אותם, אף על גב דאף לרבי אליעזר אי אפשר שלא יגאל את ישראל, כמו שאמרנו למעלה, מכל מקום כיון שהתשובה תולה בישראל, לא שייך בזה שבועה, כי אם דבר שהוא תולה בו יתברך בלבד, ולא בישראל כלל. ואז שתיק רבי אליעזר, והודה שהגאולה היא הכרחית, כמו שבארנו גם כן בראיה ברורה מן השכל, ודי בזה: ==פרק לב== כל הויה שהוא בעולם היא מתהוה מקצת אחר מקצת, כמו שתראה בכל הויות צמחים ובעלי חיים, שמתהוים מקצת אחר מקצת. ומעתה יש לך לשאול הסבה שתראה בענין הגלות הפך זה. שקודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה כבר, הן מצד שפלותם בעצמם, שכמעט נשתכחה תורה, ואין גדולה בישראל. והן מרודים ושפלים ובזוים בין האומות מאוד מאוד, כל שעה יותר ממה שהיה. ודבר זה שאלה גדולה. וכאשר עייננו בדברי חכמים, יש לעמוד על דבר זה. בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב) אמר ליה רב נחמן לרב, מי שמע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי. אמר ליה, משיח. משיח בר נפלי, אין, דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה השניה ממהרת לבא. תנו רבנן, שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד, ז) "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". שניה - חיצי רעב משתלחין. שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית - שובע ואינו שובע. בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בשישית - קולות. בשביעית - מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא. אמר רבי יוסף, הא כמה שביעית היה כן, ולא אתא. אמר אביי, בששית קולות ובשביעית מלחמות לא היה. ועוד, כסדרן מי הוה, עד כאן: הרי אמרו, כי ביאת המשיח, שבו התחדשות הויה, יגרום הפסד הויה הראשונה. ולפיכך בשבוע שבן דוד בא, מפני שהוא קרוב אל ההויה החדשה, לכך הוא גורם הפסד הויה הראשונה, עד שנה שלישית, הוא תכלית הפסד. וברביעי, שהוא באמצע השבוע, אמר שיהיה שובע ואינו שובע. רוצה לומר, שאין כאן הויה שלימה עד השנה החמישית, שאז יהיה הויה שלימה מכח ההויה החדשה שתהיה בעולם. לכך בחמישית שובע גדול. והשובע הוא שלימת עולם הזה בלבד. ובששית - קולות, כאשר הוא קרוב אל הויה החדשה שתהיה בעולם, אז תצא לפעל מה בקולות אשר יהיו. וכל זה מכח התקרבות אל הויה החדשה. ובשביעית - מלחמות, כי אז יתחיל כח ישראל מכח ההויה החדשה שתחול בעולם. וכבר ידוע כי כח ישראל הוא מתנגד לכח האומות, ולכך מלחמות בשביעית: ובמוצאי שביעית בן דוד בא. יש לך להתבונן, כי אין ראוי למשיח רק המספר שהוא אחר השבעה, וזהו מדריגת המשיח למי שידע מדריגתו של משיח ומעלתו העליונה. כי מדריגת עולם הזה מדריגתו מספר שבעה בלבד, מפני כי מדריגת המשיח על עולם הזה, ועולם הזה הוא מיוסד על ז'. ובמסכת ערכין (יג ע"ב) כינור של מקדש של ז' נימין, שנאמר (תהלים טז, יא) "שובע שמחות", אל תקרי "שובע", אלא 'שבע'. ולימות המשיח של שמונה נימין, דכתיב (תהלים יב, א) "למנצח על השמינית". ולעולם הבא עשרה נימין, שנאמר (תהלים צב, ד) "עלי עשור ועלי נבל", ואומר (תהלים לג, ב) "הודו לה' בכינור בנבל עשור וגו'". ולעולם הבא, איידי דנפיש נימין דידיה נפיש קליה דנבל, וקרי ליה "נבל", עד כאן. ופרשנו זה למעלה, כי עולם הזה שלימתו ומעלתו שיש בו רבוי שלם בלא חסרון. ולכך ראוי שיהיה הכינור, שהוא השמחה והשבח אל השם יתברך, כפי השלימות אשר הוא בעולם. כי השלימות בעולם הוא רבוי שהוא בעולם. ומספר שבעה תמצא בכל מקום על הרבוי, כמו (ר' דברים כח, ז) "בדרך אחת יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן הרבה. ולכך היה הכינור במקדש של שבעה נימין, שהשמחה של עולם הזה, דהיינו מפני השלימות שיש בו הרבוי, וזהו שלימתו. ולפיכך הכינור, שהוא השמחה המורה על השלימות, יהיה מן שבעה נימין: אבל לימות המשיח הוא מדריגה יותר על זה. כי לימות המשיח יתאחד הרבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח, ולכך הכינור הוא של שמונה. כי השמיני הוא נגד האחדות אשר הוא לאלו השבעה אשר יש בהם הרבוי, ולכך הכינור הוא של שמונה נימין. ולעולם הבא, שיהיה הסתלקות הגשמי, ויהיה העולם קדוש ונבדל מן הגשמי, ולכך יהיה לכינור עשרה נימין. כי העשירי הוא קדוש, מורה על מדריגה נבדלת לגמרי, לכך יהיה לכינור לעולם הבא עשרה נימין: ומפני זה אמר כי בשביעית מלחמות. כי השביעי הוא קרוב אל השמיני, שבו יהיה התחלת הויה של ישראל. כי התחלת השמיני מיוחד דוקא לישראל, כמו שהתבאר. ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות (סוכה נה ע"ב), כי אין באומות אחדות רק רבוי. לכך בהם הקרבת ע' פרים בז' ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה שנברא בז' ימי בראשית. ואחר השבעה מקריבין פר אחד (במדבר כט, לו), נגד האומה הישראלית היחידה (סוכה נה ע"ב). ואמר 'במוצאי שביעית בן דוד בא', ודבר זה מבואר, כי כל ענין המשיח במעלה אלקית יתירה על הטבע. ומזה יתרבה השכל והדעת והחכמה, כל הדברים הבלתי טבעיים, והם מה שאחר הטבע: ובפרק הבא על יבמתו (יבמות סב. ), אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיה נז, טז) "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הנשמות שהם קודם ימות המשיח, נקרא המקום שבאו משם 'גוף', כי קודם ימי המשיח יש לנשמות הצירוף אל הגוף. אבל לימות המשיח, לא יהיו הנשמות מוטבעות בגוף, אבל יהיו נבדלים מן הגוף. ולפיכך אמרו 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות מן הגוף', שאז יהיו הנשמות באות לעולם נבדלים. ועוד, שהנשמות אשר באים לעולם הזה, המדריגה הזאת נקראת 'גוף', מפני שהמדריגה הזאת היא 'גוף' - המקום אשר ראוי לנשמות אשר הם בעולם הזה, בלא תוספות ובלא חסרון. אבל לימות המשיח, יבואו הנשמות ממדריגה יותר עליונה, ואין זה 'גוף' - המדריגה אשר היא ראויה לעולם הזה: ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית. שכאשר השם יתברך רוצה להוציא הויה חדשה, אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה. שאם היה זה הנטיעה הראשונה, אין כאן דבר חדש. ולפיכך כאשר השם יתברך רצה להביא זרע המשיח לעולם, היה צריך לעשות הרכבה ונטיעה חדשה. והיינו דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג. ) "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), אמר הקב"ה לאברהם, שתי בריכות טובות יש לי להבריך ממך, רות המואביה ונעמה העמונית, עד כאן. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי אלו דוקא נקראו 'שתי בריכות טובות', אף על גב דכמה וכמה גרים טובים נתגיירו בישראל, לא חשיב רק אלו 'שתי בריכות טובות'. שאלו ב' בריכות נברכו להוציא פרי חדש בישראל, אשר לא היה קודם. ותבין מאוד איך היו אלו ב' בריכות סבה להוציא פרי חדש, וזה כי לא היה ראוי שיבוא ענין חדש והויה חדשה לעולם כי אם על ידי האומות. וכל אשר יותר רחוק מישראל, ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה. ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב. שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם (ר' דברים כג, ד) "לא יבואו בקהל לעולם", שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל. ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח, שהיא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה: ואל יקשה לך, שאם כן בכל גרים יהיה שייך דבר זה, וזה אינו, דאמרינן בפרק החולץ (יבמות מז ע"ב) אמר רבי חלבו, קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיה יד, א) "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הספחת שהוא גדל באדם, הוא הוספה לאדם השלם, וכל יתור כנטול (חולין נח ע"ב), והוא חסרון אל מי שיש בו תוספות. וכן הגר הוא תוספות על ישראל, כי ישראל הם בעצמם עם אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, כמו אדם אחד. כאשר נתחבר הגר עליהם, הרי יש כאן תוספות. וכל תוספות מבטל השלימות, כמו שמבטל הספחת - שהוא נוסף - שלימות האדם, שמבטל שלימות צורתו, והוא חסרון באדם. ומפני כך הספחת הוא קשה לאדם. וכן הגרים, שאינם רק תוספת בלבד, הם קשים לישראל. אבל אלו שנים אינם תוספות, אבל הם משלימים את ישראל, ואינם נחשבים תוספות, רק הם מתחברים להם, כמו בריכה שאינה תוספות. וכך אלו שנים אינם תוספות, רק לקנות הויה חדשה אשר לא היה מקודם, ודבר זה אינו שייך בגרים אחרים: ואין לך להקשות, כי למה היה זה בעמון ומואב דוקא. כי יש לך לדעת, כי דבר זה מפני כי לוט - שממנו יצא עמון ומואב (בראשית יט, לז-לח) - היה אצלו טפה של קדושה שהגיע ללוט, בשביל שהיה לוט בן אחיו של אברהם. רק שאצל לוט היה הטפה הזאת מעורבת בזוהמא ובסיג, עד שהיתה הטפה הקדושה הזאת בטילה, ולא היה אפשר שיהיה מקבל אברהם הטפה הזאת, כי היה עם הטפה הזוהמא והפסולת, שהיה מצורף לטפה זאת. עד אחר כך שנזדכך ונטהר הטפה הזאת, והבריכה השם יתברך בישראל אחר שנטהרה. ומפני כי אברהם היה טהור ונקי, לא היה ראוי לאברהם לקבל אותה טפה, כי אם לוט. כי לפי אותו זוהמא שהיה אצל אותה טפה, היה בטילה אותה טפה. ודומה לזה הכסף שהוא זך ונקי ביותר, אין לו מציאות רק בסיג. וכן לא היה נמצאת אותה טפה רק אצל לוט. ולבסוף נזדכך אותה טפה, ונתחבר אל ישראל על ידי רות ונעמה, וזהו ההברכה. ולבסוף אותה טפה מזדכך יותר, עד שמזה יהיה נולד המשיח. וזהו ההברכה כאשר תבין, כי אי אפשר לכתוב זה בפירוש: ובפרק חלק (סנהדרין קג. ), אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי, מאי דכתיב (רות ג, יז) "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי", מאי "שש השעורים", אלימא שש השעורים ממש, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש השעורים. אלא שש סאין. וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין, אלא רמז לה שעתידין שש צדיקים לצאת ממנה, שמתברכים בשש ברכות. ואלו הן; דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה. דוד, דכתיב (ר' ש"א טז, יח) "ויען אחד מן הנערים ויאמר הנה ראיתי בן ישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו". אמר רב יודא אמר רב, כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע. "יודע נגן" שיודע לשאול. "גבור חיל" שיודע להשיב. "איש מלחמה" שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "נבון דבר" שמבין דבר מתוך דבר. "איש תואר" שמראה פנים בהלכה. "וה' עמו" שהלכה [כמותו] בכל מקום וכו'. משיח, דכתיב (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'", וכתיב (שם שם ג) "והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורים כריחיים. רבא אמר, דמורח ודאין, דכתיב (שם שם ג, ד) "לא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ". בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן, אנא משיח. אמרו ליה במשיח כתיב 'דמורח ודאין', כיון דחזיא דלא מורח ודאין קטלוהו. דניאל חנניא מישאל ועזריה, דכתיב בהו (דניאל א, ד) "ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה וכו'": וביאור ענין זה, שראוי לצאת מרות ששה בנים, וזה מורה על הבנים שנמשכו מן הברכה העליונה. ולכך רמז לה שיצאו ממנה ששה בנים, וכל אחד מתברך בשש ברכות. ודבר זה יש לך להבין ממה שילדה כל אחת במצרים ששה בכרס אחד (רש"י שמות א, ז), וזה גם כן בשביל שנתברכו במצרים בברכה עליונה בבנים, עד שכל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד. ויש לך לדעת עוד, כי אות הוי"ו, שמספרו ששה, מורה על זה. שהוא כמו קו נמשך, ומורה הקו השוה. כי הזרע הזה נמשך ובא ממקום עליון מאוד. והוא מורה גם כן על זרע אמת, כי האמת אינו נוטה ימין ושמאל, וזהו ענין הוי"ו שהולך ביושר, ואינו נוטה ימין ושמאל. וכל זה כמו שאמרנו, כי הבריכה החדשה שהיה הקב"ה מבריך בישראל היה מוסיף בישראל זרע אמת כלו. ועוד אלו דברים מופלגים מאוד בחכמה: וכאשר תבין זה תדע, כי ענין עמון ומואב ראוי לזה. מצד שהיה ענין בעמון ומואב שלא היה בשאר האומות, שהם נולדו מאב שבא על בנותיו (בראשית יט, לז-לח), לא כמו שאר בני אדם, שיש לכל אחד אשה - שהיא חומרית - גם כן חלק בבן, ומתוך כך אינו הכל מן האיש. וכאשר בא לוט על בנותיו, אשר בנותיו נחשבים טפלים אצל האב, והם גם כן יצאו ממנו, לכך נחשב הכל מן האב. ותולדות אלו הם נוטים אחר הצורה, כי יש אל האיש משפט הצורה. ולפיכך נאסרו הזכרים ולא נאסרו הנקיבות (יבמות עו ע"ב), כי הזכרים יש להם משפט הצורה, והצורה באומה זאת יוצא מסדר המציאות, כאשר כל האומה הזאת יצא מן האב שבא על בתו. כי הבת בטילה אצל האב, וכאילו הכל היה מן האב שהוא זכר. לכך כל האומה הזאת, עמון ומואב, נמשכים אחר הצורה, והצורה הזאת יוצאת מסדר המציאות. כי תולדות אלו אינם כמו אשר סדר השם יתברך, כאשר בא הכל מן האב אשר נחשב צורה, והוא צורה זרה. ולכך נאסרו הזכרים דוקא, ולא הנקיבות. כי הזכרים, אשר יש להם משפט הצורה, ראוי שיהיו אסורים, שהם צורה זרה, שהדבר הזה זר ביותר, ולא הנקיבות: ומכל מקום מוטבע באומה זאת כח הצורה ביותר. אבל כאשר נטע בריכה זאת בישראל, היה עושה פרי חדש, והיה עושה שלטון, כאשר ראוי אל הצורה שהיא שולטת. והיה עושה צורה שלימה על כל, הוא המשיח, שהוא צורה נחשב לישראל. ומזה תבין איסור עמון ומואב [ש]איסור שלהם איסור עולם (דברים כג, ד), בעבור נטותם אל הצורה היוצאת מן סדר העולם, ואי אפשר לחבר צורה הרעה אל ישראל, אשר צורתם אלקית נבדלת. ולפיכך מעולם היה עמון ומואב צוררי ישראל יותר מכל האומות, ועליהם אמר הכתוב (איכה א, י) "ידו פרש צר על כל מחמדיה", זה עמון ומואב, כדאיתא בפרק קמא דיבמות (טז ע"ב). והבן מה שאמר "ידו פרש צר", ולא אמר 'אויב', כי אין להם חבור ביחד בשביל הצורה הזרה. אבל הנקבות מותרות, מפני שהנקיבה אינה צורה, ולפיכך אפשר לה הדביקות בישראל. ואדרבה, ראוים הם שעל ידם יהיו נולדים השלטונים האלקיים: וזה שאמרו במדרש (ב"ר נא, ח), "ונחיה מאבינו זרע" (בראשית יט, לב), 'בן' לא נאמר, אלא "זרע" הבא ממקום אחר, וזהו מלך המשיח, עד כאן. וביאור ענין זה, כי לא היה ראוי לצאת המשיח רק בהרכבה הזאת מלוט שבא על בנותיו, שהיה נמשך הזרע מן הצורה, ויבריך אותם בישראל, ואז יצא הצורה האלקית הקדושה, הוא המשיח, שיהיה לעתיד השלטון הזה. והיינו דאמר 'זרע הבא ממקום אחר', רוצה לומר שצריך פרי חדש אחר כמו שהתבאר, וצריך נטיעה חדשה. ודברים אלו עמוקים מאוד מענין זה שאמר 'זרע הבא ממקום אחר', כאשר תעמיק ותבין זה. ועל זרע האלקי הזה אמרו בגמרא (סנהדרין צג ע"ב) שהיה רומז לה בועז לרות שיצא ממנה ששה בנים, וכל אחד משש מדות. כי כל זה מורה שהקב"ה היה מבריך בישראל זרע אמת אלקי, ומצד עצמם הם זרע פסול, רק מפני כי שתי בריכות שהוברכו בישראל, והם אינם זרים. כי הפסול שלהם מצד הצורה, והם נקיבות, ואינם נחשבים צורה. לכך אינם פסולים, והם מוכנים אל הזרע הזה, הוא המשיח. ולפיכך כל אחד ואחד יש בו שש מדות: ומה שאמר "יודע נגן" - 'יודע לשאול', פירוש, מי ש"יודע נגן" והשואל מדה אחת להם. לפי שהתורה משמח לב האדם, וכאשר ישאל אדם הוא משמח לב השומע, ופותח את לבו עד ששמח, כמו שעושה מי שיודע נגן. והתשובה שמשיב לו דומה ל"גבור חיל", מנצח את השואל, וזה "גבור חיל". אבל הנושא ונותן בתורה, בעל משא ומתן מקשה ומתרץ, זהו נקרא "איש מלחמה". וכן "איש תואר", שמראה ומתאר את דבריו, הכל מדה אחת היא. וכן "וה' עמו", שהלכה כמותו בכל מקום. כי הוא יתברך אמת, וכאשר דבריו אמת לפי ההלכה, אז הקב"ה עמו, וזה מבואר: אבל שש מדות האלקיות שהם במשיח הם יותר ויותר. ולפיכך מדות שלו הוא "רוח חכמה ובינה עצה וגבורה והריחו ביראת ה'". אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורים כרחיים. ובהרבה נוסחאות לא מצאתי 'שהטעינו מצות', רק 'שהטעינו יסורים כרחיים'. ואם גרסינן 'מצות', פירוש שהטעינו מצות התורה, והמשיח יהיה מקיים התורה, וזה נקרא 'שהטעינו מצות כרחיים'. וכן היסורין גם כן הם זכוך הנפש. ומפני זה כתב "והריחו" לשון נופל על לשון, שמפני שיהיה לו יסורין ומצות שקשים עליו כרחיים, כתב גם כן "והריחו". כי מי שיש לו מעלה הנבדלת מן החומר, לכך העולם החמרי מתנגד לו ביותר, ולפיכך יש עליו יסורים כרחיים. ודרש זו (ש)הוא לשון נופל על לשון, לא שיהיה פירוש "והריחו" לשון רחים, כי המ"ם הוא שורש. רק הוא לשון נופל על לשון, כמו שהתבאר בחבור באר הגולה: ובמדרש, רבי אחא בשם רבי הונא, לשלושה חלקים נתחלקו היסורים; אחד לדוד, ואחד לדורו של שמד, ואחד למשיח. וביאור ענין זה, כי ענין היסורים הם מצד התנגדות אשר יש לדבר אחד, לכך באים יסורים עליו. וידוע כי האומות וישראל הם מתנגדים. ודוד היה ההתחלה לענין זה, שהיה לוחם באומות המתנגדים. ומפני כך האומות, שהם רוצים לבטל אשר מתנגד להם, לכך האומות גם כן היו מתנגדים ביותר אל דוד, שהוא כמו התחלה לדבר זה. והרוגי מלכות הם עצם ישראל שהאומות מתנגדים להם. כי הרוגי מלכות היו מוסרים נפשם על התורה והמצות, ולכך היו הם עצם ישראל שהאומות היו מתנגדים להם, והיו שולטין בהם. ומלך המשיח הוא יהיה סוף ההתנגדות, לפי שהמלך המשיח בא לבטל את האומות. ולכך בכל כחם יהיו האומות מתנגדים למשיח. ואלו דברים הם עמוקים מאוד. וזהו 'דמורח ודאין'. וכל הדברים האלו מעידים ומורים על מעלת המשיח: ==פרק לג== כבר התבאר לך כי העולם הזה אין ראוי שיהיה העולם אחד, עד זמן המלך המשיח, ואז "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיה ב, ד), ויהיה העולם אחד, בלא שום חלוק ופירוד. ומפני כך ישראל שהם אומה יחידה, קודם ביאת המשיח היתה מחולקת לשתים; שבט יהודה, ועשרת השבטים לבד, ומלך לכל אחד ואחד. ועם שראוי לאומה היחידה האחדות ולא החלוק, עם כל זה מפני שאין עולם הזה מסוגל לאחדות גמור, היה לישראל חלוק המלכות. ולא היה מלך אחד רק בימי דוד, מפני שדומה היה מלכותו לזמן מלך המשיח: ובמדרש תנחומא "בשרתי צדק בקהל רב" (תהלים מ, י), מה בשורה היו צריכין בימי דוד, והלא בימי דוד לא היה רק מעין דוגמא של משיח, אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעה אדם מעולם, עד כאן. וביאור זה, כי אחר שלמה מיד התחיל החלוקה מן ירבעם ואילך, וכדכתיב (ר' מ"א א, כט) "ויצא ירבעם מירושלים", ואז נתן לו אחיה השילוני לירבעם מלכות (שם שם לא). שלא היה ראוי העולם הזה לאחדות, כי אם בימי דוד שהיה מעין דוגמא של מלך המשיח. ואחר דוד היה ראוי שיהיה נחלק, רק מפני כי שלמה בנה בית המקדש, שהוא אחד ואין כיוצא בו, לכך היה מלכותו גם כן אחד. כי המלכות נקרא "בית", כמו שדרשו (סוטה יא ע"ב) על הפסוק (שמות א, כא) "ויעש להם בתים". ומלכות שלמה לא היה מלכות אחד רק זמן מעט, ולא נקרא זה מלכות, כי תיכף שמלך נקרע מלכותו מיד: ובפרק בתרא דפסחים (קיט ע"ב), דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרבי אמי, זימנין אמר ליה משמיה דרבי אסי, מאי דכתיב (ר' בראשית כא, ח) "ויגמל הילד ויעש משתה גדול ביום הגמל את יצחק" מאי "ביום הגמל את יצחק", עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסד עם זרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים, נותנים כוס של ברכה לאברהם לברך. אמר להם אני לא אברך, לפי שכבר יצא ממני ישמעאל. נותנין ליצחק, אומר להם אני לא אברך, לפי שכבר יצא ממני עשו. נותנין לו ליעקב, אומר להם אני לא אברך, לפי שכבר נשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה (ויקרא יח, יח) לאוסרן עלי. אומרים לו למשה, טול אתה וברך, אומר להם לא אברך, שלא זכיתי לכנוס לארץ, לא בחיי ולא במותי. אומרים לו ליהושע טול אתה וברך, אומר איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב (דה"א ז, כז) "נון בנו יהושע בנו". אומרים לו לדוד טול אתה וברך, אומר אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". ודקדוקים הרבה יש בדברים אלו. שהרי אם אלו הרחיקו עצמן מן הברכה מה שלא זכה משה לארץ ויהושע לבן, כל שכן דוד שנמצא בו חטא גם כן. וגם אבשלום יצא ממנו. ושאר דברים שנראים קשים לאדם במאמר הזה: אבל הענין הזה, שהקב"ה עתיד לעשות סעודה לצדיקים לזרעו של יצחק, ביום שיגמול חסד לזרעו של יצחק, שקבלו מדת הדין, והיו בניו של יצחק, שמדתו מדת הדין. ועתה יעשה להם חסד כנגד הדין שהיה להם. וסעודה זאת - רוצה לומר השכר על מה שהגיע להם מן הצרה בגלותם, וקבלת שכר על זה, שאוכלים את שכרם [מחמת] שהיו בצרה - נקרא זה 'סעודה'. והסעודה הזאת אינה גשמית, רק קבול השכר נקרא שעושה להם סעודה. כי לשון סעודה אינו רק לשון 'סעד', שהוא החיזוק והקיום שיהיה להם. ולא יקשה לך מה שאמר שנותנין לאברהם כוס לברך, וכן לכולם, שאין כל דבר זה גשמי. וזה שאמר אחרי שאכלו ושתו נותנים כוס לאברהם לברך. כלומר כל סעודה יש ברכה, וכדכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת". כי מפני הברכה שנתן השם יתברך לאדם, יש לו לברך השם יתברך אשר מאתו הברכה, ובשביל זה נראה כי הוא יתברך מבורך. ומפני כך, כפי מה שהיה לאדם בעולם הזה, כך לעתיד יעשה הקב"ה גם כן סעודה לצדיקים, שיתן קיום לצדיקים, ויהיה מדריגתם כפי מעלתם שהיה להם בעולם הזה. ומפני כי דוד היה שלם בלי חסרון, והוא היה מתברך בשלימות, לכך הוא מברך השם יתברך. כי הוא יתברך מבורך בשלימות הגמור בלי חסרון, והיה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך מבורך. וזה שאמר שהוא מברך את השם יתברך, שהוא יתברך מבורך בשלימות הגמור. כלל הדבר, כי דוד בפרט בו היה נראה כי השם יתברך הוא מבורך לגמרי, כאשר לא היה חסרון בברכת דוד, והיה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך מבורך: ואמר אברהם אני איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. וביאור ענין זה, כי ישמעאל הוא אומה שאין ראוי לה המציאות, ויש בה חסרון. ונמשך מן אברהם, מן מעלתו הגדולה, החסרון שהגיע לישראל מן ישמעאל. ולא היה דבר זה במקרה, רק כי ראוי אברהם מצד עצמו לצאת ממנו ישמעאל. אף על גב שאברהם יש לו מעלה גדולה, מצטרף חסרון אל מעלתו כאשר ישמעאל בא ממנו. כי הצדיקים מחולקים במעלתם, לפעמים יש לצדיק מעלה גדולה מאוד, ומצטרף אליה חסרון. ומפני כך אין ראוי להיות מברך אל הממציא הטוב שהוא מבורך, אשר ממנו הטוב הזה, כי אין לו השלימות בפעל. וכיון שאין לו השלימות בפעל, אין מברך אל השם יתברך שהוא יתברך מבורך. כי אין זה מורה על הממציא הברכה שהוא מבורך. ויותר מזה, לא שהיה לו חסרון שאינו שייך לסעודה, רק החסרון הזה [ש]נמשך ממנו - הפך הסעודה. כי הסעודה הוא טובת ישראל, ומן החסרון נמשך גלות וצרות ישראל כמו שיתבאר: ואין בכל הצדיקים כמו דוד. שכל הצדיקים היה להם חסרון בדבר מה. ואין זה נחשב חסרון במעלתם, שכל כך היה להם מעלה עליונה, עד שאותה מעלה אי אפשר שתהיה בלא חסרון, וכמו שיתבאר. אבל לדוד לא היה חסרון, ולכך ראוי לברך אל הממציא מאתו הברכה. וזה שאמר שנותנין כוס לברך לדוד, מפני שלא היה לו חסרון, רק הכל היה בשלימות. ואמר אברהם שאין ראוי לו לברך, מפני שבצד מה היה אברהם היפך לסעודת ישראל וברכתם, לפי שיצא ממנו ישמעאל שהוא מתנגד לישראל, והוא מבטל טובתם וברכתם. ולכך אין נאה לו לברך אל השם יתברך. שאין הברכה באה רק ממי שאין לו בחינה כלל בדבר מה שיהיה הוא הפך הסעודה הזאת. והרי אברהם יצא ממנו ישמעאל, שהוא הפך סעודת ישראל. וכן יצחק, שיצא ממנו עשו, שהיה מתנגד לישראל, ומבטל טובתם וברכתם: וכן יעקב שנשא שתי אחיות, הרי מורה דבר זה על שישראל יהיו מחולקים; שבט אפרים מלכות אחד, שיצא מן רחל. ושבט יהודה מלכות אחד, שיצא מן לאה. ולפיכך מה שנשא יעקב שתי אחיות היא בטול אל טובתם של ישראל בצד מה. ולפיכך אין הסעודה של ישראל, שהוא קבלת טובתם, מיוחד לגמרי אל יעקב, כי הוא סיבה בצד מה אל הפך זה. ואיך יהיה מברך אחד מן אלו שהוא יתברך מבורך, והרי הם היו סבה בצד מה אל הגלות עצמו: וכן משה שלא זכה לכנוס לארץ, הוא הוראה שלא ירשו הארץ בשלימות. כי לא היה כח יהושע כמו משה לגרש את כל הגוים, ונשארו מהם. והיו האומות אשר נשארו בו לשכים לצנינים להם, והיו צוררים אותם, וכדכתיב בכתוב (שופטים א, כז, כט) "ולא הוריש מנשה וגו' ואפרים לא הוריש". וכל זה מפני שהיה המכניס את ישראל לארץ יהושע, ולא היה לו כח להוריש את הגוים. אבל משה הוא המחריב את האומות. וכבר בארנו בחבור גבורות ה' אצל "ומשה היה רועה צאן יתרו וינהג הצאן אחר המדבר" (ר' שמות ג, א) דבר זה. כי אם משה היה מכניס את ישראל לארץ, היה מגרש את כל האומות, ולא היו הנשארים בארץ מחטיאים את ישראל, והיו נשארים בארץ לעולם. הרי כי היה משה מצד מה נגד טובת ישראל וסעודתן, שלא זכה לארץ, ואז היה מוריש את ישראל הארץ בכללה: וכן מה שלא זכה יהושע לבן, היה מורה זה על שלא יהיה נחלת ארץ ישראל מה שהנחיל חלקו נמשכת. אפילו מה שהנחיל את ישראל לא יהיו נמשך. שהרי יהושע, שהוא היה המנחיל את ארץ ישראל (דברים ג, כח), לא היה לו בן שירש ממנו נחלתו, והיה באה נחלתו לאחרים, וזרים אוכלים אותה. ואיך מה שהנחיל את ישראל יהיה נחלה מקוימת נמשכת, דבר זה אינו. ולכך אין בכל אלו אשר הוא ראוי לברך אל השם, כי היו מצד מה סבה אל הפך הסעודה, ואם כן איך יברכו אל השם יתברך שהוא מבורך בשביל הטוב שגומל עם ישראל, מאחר כי בא מהם מצד מה סבה לגלות ישראל, כמו שאמרנו: אבל דוד אמר שאליו נאה לברך, כי הוא מיוחד בסעודה זאת לגמרי. כי כל ענין דוד היה מעין דוגמא של מלך המשיח לעתיד, והיה מבטל מלכות אדום, וכדכתיב (ר' דהי"א יח, יג) "וישם באדום נציבים ויהיה כל אדום עבדים לפני דוד". ומה שיצא ממנו אבשלום, הוא עצמו דוגמא למלך המשיח. ובפרק קמא דברכות (י. ), למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, אם יאמר אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, תאמר לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוי, הא נמי הוי, וכמו שבארנו זה במקומו. ולכך בסעודה שהשם יתברך יעשה לזרעו של יצחק שקבלו מדת הדין, דוד הוא המברך אל השם יתברך, כי דוד הוא המתייחס אל הסעודה הזאת לגמרי. ולכך אמר דוד (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", כי אף על גב כי היו האבות ושאר צדיקים גדולים הרבה יותר, מכל מקום היה מצורף אל המעלה העליונה שלהם חסרון, כמו שהתבאר. ומפני כך מצד הזה אין הברכה נמצא בשלימות, ואין מורים על שהוא יתברך מבורך. אבל דוד, שהיה ברכתו בשלימות הגמור, מבלי שיצורף לזה שום חסרון, לכן ברכתו בפעל, ומורה על שהשם יתברך שהוא מבורך. וכל זה בא להגיד כי היה לו לדוד מעלתו בשלימות, ולכן יצא ממנו המלך המשיח, שיהיה משלים העולם שיהיה בלא חסרון. וזהו עיקר מעלתו של עולם שיהיה לעתיד: ==פרק לד== התבאר לך כי בזמן המשיח אז יהיו ישראל אחד, ומלך אחד לכולם. אבל קודם שיבוא המשיח, אין ראוי שיהיה בעולם האחדות, שיהיה העולם אחד לגמרי. ובמדרש אמרה רחל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב בעלי אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי שבע שנים. ובהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי [ל]בעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאוד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי, ומסר לי סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. וגמלתי חסד עם אחותי, ומסרתי הסימנים לאחותי, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה ולבושה. ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה. ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לע"ז שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויביהם בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואומר בשבילך רחל אני אחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד) "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה הנחם על בניה כי איננו". וכתיב (שם שם טו) "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו'". וכתיב (שם שם טז) "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם": ומדרש הזה נראה קשה, כי בשביל שרחל קבלה עליה אהבה, ולא ביישה אחותה, לכך ימחל הקב"ה לישראל שעבדו ע"ז. אבל ביאור ענין זה, כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי בפרט לזה שלא יהיה לו אשה אחת, שאם היה ליעקב אשה אחת, היה זרעו - שהם שתים עשרה שבטים - בלתי מחולקים, ודבר זה אין ראוי שיהיה בעולם הזה, שיהיו ישראל אחד. ולכך קבלה רחל דבר זה באהבה, אף שידעה רחל כי היא עיקר אשת יעקב, והיא ראויה לו בפרט, ידעה גם כן שאין יעקב ראוי שיהיה לו אשה אחת בלבד, לכך קבלה דבר זה באהבה, מאחר שאין העולם ראוי לכך. ומכל שכן השם יתברך שהוא חי וקיים, אף אם עבדו ע"ז, דבר זה מפני שאין עולם הזה ראוי שיהיה בו השם אחד עד לעתיד. ולפיכך מה שהוא טבע עולם הזה, ראוי שימחל השם יתברך, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה הוא שגורם לישראל לחטוא, שזהו החסרון שהוא בעולם וממנהגו. ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה בו שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. שאם לא היה מסדר העולם להיות בו צרה, לא היה דבר זה לאבות, שהאבות הם עיקר העולם וסדר שלו. וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה ושניות, כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה. ולפיכך רחל בפרט מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטיב: ובפרק חלק (סנהדרין קי ע"ב) תנן, עשרת השבטים אין עתידין לחזור, שנאמר (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה". מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שאפלה עליהם, עתידה להאיר להם. ואין מחלוקת אם יהיו לעתיד כל עשרת השבטים, או רק יהודה ובנימין. שאין לומר שיהיה חסר שבט אחד מישראל חס ושלום, שדבר זה אי אפשר לומר, שאין חילוק יותר מזה שיהיו חס ושלום מקצת ישראל בלבד, ולא הכל. וצריך לומר הא דסבירא ליה למאן דאמר עשרת השבטים אין עתידין לחזור, דלא איירי בכל עשרת השבטים, שהרבה מהן כבר שבו, והרי אמרינן בגמרא (מגילה יד ע"ב) דירמיה החזיר אותם, רק הדברים נאמרו על עשרת השבטים שהגלה אותם סנחריב, ועל בניהן אמר כך: ובגמרא בפרק חלק (סנהדרין צד. ) אמר להיכן אגלא להו, מר זוטרא אמר לאפריקי, ורבי חנינא אמר להרי סלוג. ומעתה למאן דאמר אפריקי, הרי אפריקי אין שם ישראל ידועים. ואין לומר שהיו מתערבים עם הגוים, ופליגי אם אותן שנטמעו בין הגוים יחזרו לעתיד, דבפרק קמא דיבמות (יז. ) מוכח דלא חיישינן להכי, דקאמר שם גוי שקדש בזמן הזה, אין חוששין לקדושין, ולא חיישינן שמא הוא מעשרת השבטים, דגמירא דבנתיה דההוא דרא אצטרויי אצטרי. פירוש, נבקע רחמה, ולא קלטו הזרע, ושוב ליכא למיחש שנשארו מן עשרת השבטים. ולפיכך צריך לומר דהא דקאמר 'עשרת השבטים עתידין לחזור', הכי קאמר, דלעתיד יחזרו עם שאר גליות. כי עתה גם כן הם בתוך שאר הגליות, כי מתחלה הגלה אותם שלבסוף יוכלו לחזור עם שאר הגליות, שהגלה אותם מתחלה לאפריקי או להרי סלוג, ואחר כך העתיקו ממקומם להיות בין שאר גליות. כי כמה פעמים האדם מעתיק מקומו והולך למקום אחר. ולמאן דאמר אינם חוזרים, אותם עשרת השבטים הלכו להם, ונאבדו מן הארץ. וזה שאמר 'אין עתידין לחזור', כלומר מתחלה לא הגלה אותם שיחזרו לעתיד, אלא יאבדו מן ישראל. ומכל מקום חס ושלום אין לומר שיהיה חסר שבט מישראל, רק כמו שאמרנו, כי חזרו בימי ירמיה, וישימו מלך עליהן (מגילה יד ע"ב). ולא דיבר רק על אותם שלא חזרו בימי ירמיה אם עתידים לחזור, שעל אותם אמר "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", שלא יחזרו: ועוד יראה דהכי פירושו, דמתחלה הגלה אותם לאפריקי. ואינו אפריקי שהוא ידוע לנו, אבל הוא מקום דפסקי הרי חושך, וזה נקרא גם כן 'אפריקי'. וכך מוכח במסכת תמיד (לב. ), דקאמר אלכסנדר מוקדן לזקנים דבעינא למיזל למדינת אפריקי, אמרו ליה לא מצית, דפסקי הרי חושך. שמע מינה דאי אפשר לעבור שם, ואפריקי הידוע אין נראה דפסקי הרי חושך. ועל כל פנים לא היה השם יתברך מפריש אותם מן ישראל, רק השליך אותם מעל פניו; לימין שהוא צד דרום, או לצד צפון שהוא צד שמאל. ולכל אחד ואחד יש טעם מופלג בחכמה; כי למר שהשליך אותם לימין, רוצה לומר כי בכח ימין משליך למרחקים. ולמר השליך אותם לשמאל, כי השמאל הוא נבדל מעל פניו לגמרי, ודבר זה מבואר. ופליגי אם עתידין לחזור אחר שהובדלו והופרשו מן ישראל. ומוכח התם דהלכה כמאן דאמר עשרת השבטים עתידים לחזור: ובמדרש "לאמר לאסורים צאו" (ישעיה מט, ט) עומד ומסיח במלך המשיח. "כה אמר ה' בעת רצון עניתך ואצרך" (ר' שם שם ח), ומהו "ואצרך", אמרו רבותינו אין סוף ליסורים שהוא מתייסר בכל דור ודור, לפי עונות הדור. אמר הקב"ה, באותה שעה בורא אני אותו בריה חדשה, ואינו מתייסר עוד, "ואצרך ואתנך" (שם). מהו "לאמור לאסורים צאו", ג' גליות נעשו בעשרת השבטים; אחת גלתה לסמבטיון, ואחת גלתה לפנים מנהר סמבטיון, וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון, כך יש מסמבטיון לשם. ואחת גלתה לדופנה של רבלתא, ונבלעה שם. "לאמור לאסורים צאו" - לאלו שנתונים בסמבטיון. "ולאשר בחושך הגלו" (שם שם ט) - לאלו שנתונים בפנים לסמבטיון. ולאלו שנבלעו ברבלתא, הקב"ה עושה להם מחילות מחילות מלמטה, והם הולכים בהם עד שהם באים תחת הר הזתים שבירושלים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע, והם עולים מתוכו. כמו שאמר זכריה (זכריה יד, ד) "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזתים מחציו מזרחה וימה". הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, כא) "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם". ואלו גליות אינם לבד, אלא כל מקום שיש שם ישראל, מתכנסין ובאין. "הנה אלה מרחוק יבואו הנה אלה מצפון ומים" (שם שם יב), אלו שנתונין במקומות רחוקים באספמיא. "ואלו מארץ סינים" (שם), אלו בני יונדב בן רכב. ומי שהוא מהלך בדרך הוא רעב וצמא, והם אינם כן, אלא "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (שם שם י). ולא עוד אלא מרחוק יבואו הנה, שהקב"ה משפיל לפניהם את ההרים, ועושה אותם דרכים לפניהם. וכן כל מקום שהוא עמוק, מגביה לפניהם ועושה אותם מישור, דכתיב (שם שם יא) "ושמתי כל הרי לדרך ומסילתי ירומון". וכיון שהם מתכנסים ובאים, הקב"ה אמר לשמים ולארץ מה אתם עומדים, כשהיתה כנסת ישראל אבלה - נתאבלתם עמה, דכתיב (ר' ישעיה נ, ג) "אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם", ועכשיו שבאת השמחה שישו ושמחו עמה, שנאמר (ישעיה מט, יג) "רנו שמים וגילו ארץ פצחו הרים [רנה]", עד כאן במדרש: וביאור ענין זה, כבר אמרנו שיש למעלת המשיח התנגדות עולם הטבעי, ואין סוף ליסורין של המשיח, כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים (פסחים מט ע"ב) שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי. והן הן היסורים שאמר שהוא מתיסר בכל יום לפרענות הדור. שאלמלא עונות הדור, היה המשיח יוצא אל הפעל, והיה גובר עליהם. אבל מפני עונות הדור, מעלת המשיח אינו כל כך, לפיכך אינו גובר על הטבע, ומתנגד לו עולם הטבעי. והם היסורים שסובל המשיח עד עת קץ, ויהיה מציאתו בפעל. כי עד לעתיד אין מציאתו רק בכח ולא בפעל, ולכח הזה יש התנגדות מעולם הטבעי, עד לעתיד שיהיה עולם חדש, שיהיה עולם נבדל, ושוב לא יהיה לו התנגדות כלל, ולא יתייסר עוד: ובמה שאמר שהגלה אותם לפנים מנהר סמבטיון, המדרש הזה משמע שעשרת השבטים הוגלו למקום רחוק מאוד, וכדכתיב (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", עד שאי אפשר לבוא להם. וכן מוכח הא דקאמר בגמרא דידן (סנהדרין צד. ) דהגלה אותם למדינת אפריקי, שאי אפשר לבא שם, כדלעיל (ד"ה ועוד יראה). ומכל שכן להרי סלוג (שם בסנהדרין), דמשמע שיותר רחוק מזה עוד, דודאי לאסופי אתי, ולא למעט הריחוק. ויש בני אדם אומרים, שחכמי האומות הם שכתבו מקום ומקום בכל ישוב הארץ, ואין עוד שום מקום שלא נרשם בספריהם, והכל נודע להם, ואין מקום שידוע עשרה שבטים. ואין ראיה משם בשביל דבר זה, הבל יפצה פיהם, כי אפשר ואפשר הוא שיהיה מקום אחד בארץ שלא נודע להם, לפי שמפסיק אותו מן הישוב ההרים וכיוצא בזה. והרי אמרו שמקרוב נמצא מקום אחד, קוראים אותם בלשונם 'עולם חדש', שלא נודע מקודם. וכך אפשר שימצאו מקום עוד שיש שם בני אדם ואי אפשר לבא אליהם. ומכל שכן כי הגלות הזה של עשרת השבטים מה שהגלה אותם למדינה אחרת, הוא בשביל גזירת השם שגזר עליהם "וישליכם לארץ אחרת כיום הזה", והדבר הזה גזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים ולא יתחברו ביחד, עד עת קץ, ולא קודם. לכך, כמו שגזר הפירוד והפיזור על ישראל בכל קצוי ארץ, כך גזר ההבדל והפרישה אלו מאלו, ולא יתחברו ביחד עד עת קץ, שאז יתאחדו לגמרי, ולא קודם לכך. שאם היו נודעים, היה זה קצת חבור ואחדות ישראל ביחד, כאשר היו יודעים מקומם. והשם יתברך גזר על ישראל הפירוד וההבדל, עד שיהיה הרצון ממנו יתברך שיקוים (ישעיה כז, יג) "ובאו האובדים בארץ אשור וגו'". והגזירה הוא המעכב שלא נמצא מקומם: ויראה שבשביל כך היה נבדל יוסף, שממנו שבט אפרים (בראשית מח, ה), שהוא עיקר עשרת השבטים וכל מקומם. והיה נבדל מאחיו, ולא היו יודעים מקומו כלל. והיה זה גזירה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם. וכל ענין זה סימן לעתיד, שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת נבדלים מישראל אחיהם, עד עלות הרצון לחבר אותם ביחד. וכך יש במדרש (ב"ר צג, יב) "ויתן את קולו בבכי" (בראשית מה, ב), כשם שלא פייס יוסף את אחיו רק בבכי, כך אין הקב"ה גואל את ישראל אלא בבכי, שנאמר (ירמיה לא, ח) "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ופסוק זה נאמר על עשרת השבטים. והיה מה שנודע יוסף לאחיו דרך בכי ותחנונים, רמז לעתיד שכך יתוועדו עשרת השבטים לישראל. כי לעולם אותו שנאבד הוא בוכה, כמו שהיה יוסף נאבד מן אחיו, וכשהיה חוזר לאחיו היה בוכה. לכך עשרת שבטים, שהם נאבדים מישראל, כשיחזרו נאמר עליהם "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ולא היה יוסף רחוק כל כך מאביו ומאחיו עד שלא יהיו יודעין השבטים היכן הוא, רק שהיה גזירת השם יתברך על זה שיהיה נבדל מאחיו. וזה בעצמו גם כן שהגזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים עשרת השבטים: אמנם קצת מוכח ממדרש דלעיל שיש למדרש דבר פנימי. שאמר שאותן שגלו עושה הקב"ה להם מחילות תחת הקרקע, ודבר זה אי אפשר לפרש כמשמעו. ואין ספק שדבר זה פירושו, שעשרת השבטים הכח שיש להם נסתר ונעלם ולא נגלה, כאילו אינם כלל, והם בכח לא בפעל, עד לעתיד יתגלה כח שלהם. ואינו דומה לשבט יהודה, אף על גב שאינו בממשלתו, מכל מקום אין כח שלהם נסתר וכאילו אינו נמצא לגמרי, רק שהם משועבדים תחת המלכיות. ומכל מקום כתיב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות (סנהדרין ה. ). ולפיכך, אינו מדבר בעשרת השבטים הפרטים, אלא בכח שלהם, שהוא נסתר ונעלם ובלתי נמצא עד לעתיד. ואז יתגלה כח עשרת השבטים, ויהיה נמצא מה שלא היה נמצא קודם, ויהיו ישראל הכל אחד, ומלך אחד יהיה לכלם. כי עתה כח שלהם נסתר ונעלם, כאילו אין עשרת השבטים במציאות, עד שלעתיד יתגלה כחם. ולכך יעשה להם מחילות תחת הקרקע, כי הדבר שהוא נסתר - הוא נסתר בארץ. ועוד יתבאר בסמוך למה אמר דוקא עשרת השבטים. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים. לכך אמר שבאים מתחת הקרקע עד הר הזתים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע. ודבר זה, כי הקב"ה מוציא הכל אל הפועל. ודבר זה מוכן לו הארץ, שהיא מוכן לזה בפרט להוציא אל הפעל, הן פירות הן שאר דבר. והר הזתים מיוחד גם כן לדבר זה. ולכך אמר שהם באים עד הר הזתים, ושם נבקע הר הזתים, והם יוצאים אל הפעל לגמרי: ואמר כי שלש גליות נעשו בהם. כלומר כי באלו שלש נעשו הפירוד; האחד - הריחוק, כאשר הם גולים למרחוק. וכנגד זה אמר כי אחד גלתה לסמבטיון, שהיא רחוק. השני - לא הריחוק בלבד, רק שיש דברים המפסיקים בינם ולמקום שגלו משם. השלישי - שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם, כי הבליעה היא בתוך אחד. כנגד הריחוק אמר שגלו עד סמבטיון, שהוא רחוק ביותר. וכנגד שיש דבר המפסיק בין ישראל וביניהם, אמר שגלו לפנים מנהר סמביטון. וכנגד אותם שנבלעו בין האומות, אמר שנבלעו בריבלתא: ומפני כי יהודה ובנימין היו יושבים קרוב לירושלים, שהיא עיקר ארץ ישראל, לכך נחשבו יהודה ובנימין עיקר, ועשרת השבטים הם תוספות. ולכך כאשר גלו, אותם שהם עיקר נשארים היו כך, אבל אותם שהם תוספות, כאשר גלו, נתרחקו לגמרי ונבדלו מהם. ופליגי, למאן דאמר אין עתידים לחזור, שלא יחזרו לחשיבותן הראשונה. ולמאן דאמר שעתידין לחזור, שיהיו חוזרין למעלתן ולחשיבותן כראשונה, כאשר היו בתחלה - יחזרו. אף שהגיעו למקום רחוק, או שיש דבר המפסיק כמו שהתבאר, או שנבלעו: ==פרק לה== במה שקודם התבאר, כי כל הויה חדשה הוא הפסד הויה הראשונה, ולפיכך הוא הגורם שיהיה העדר הויה בעולם קודם שיתגלה המשיח, עד שיהיה כאן הפסד הויה הראשונה, ואז יתחיל ההויה מחדש. ולכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב), אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי, אמר ליה משיח. משיח בר נפלי קרית ליה, אמר ליה [אין], דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא, תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה ושניה ממהרת לבוא. עוד שם (סנהדרין צז. ) תני רבי יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישתומם, ואנשי גליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת, שנאמר (ישעיה נט, טו) "ותהי האמת נעדרת". מאי "ותהי האמת נעדרת", אמרי דבי רב, מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. מאי "וסר מרע משתולל" (שם), אמרי דבי רבי שילא, כל מי שסר מרע משתולל על הבריות. תניא רבי נהוראי אומר, דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב. תניא רבי נחמיה אומר, דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה. מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כולו הפך לבן טהור הוא": וביאור דברים אלו, דע שנקרא מלכות בית דוד 'סוכה'. כי כל מלכות נקרא 'בית', וכמו שפירשו רז"ל (סוטה יא ע"ב) "ויעש להם בתים" (שמות א, כא), בתי כהונה ומלכות. לפי שהדבר שהוא מציאות חזק בעולם נקרא 'בית', שהוא בנין קבוע. וכן המלכות נקרא 'בית', מפני החוזק והקביעות שיש למלכות. וכמו הכהונה נקרא 'בית' מפני חוזק הכהונה, שאין לו הסרה לעולם. ולפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים האלקים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן סוכה דירת ארעי בעינן, מפני שהסוכה מצוה אלקית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע. ואמר (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת": ועוד, הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. ולא נקרא שהקים בית נופל, שכבר נתבטל, רק כאילו בנה בית חדש מתחלה. אבל הסוכה, שאינו בית שהוא בנין גמור וקבוע, ובקלות הוא חוזר ומעמידו, לכך אם נפל שייך בו הקמה, והוא חוזר לענין הראשון בקלות. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". ואף בשעת נפילתה יש עליה שם "סוכה", כיון שהסוכה עומדת להקים אותה, וקרוב מאוד הוא להקימו בקלות: ומה שקרא רב נחמן משיח בשם 'בר נפלי', בא לגלות על מה שאמר הכתוב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה". כי משיח נקרא 'בר נפלי', שהמלכות נפלה ועומד להקימה. כמו האדם שנופל, שודאי יעמוד, ולא יהיה נופל לעולם. וכך מלכות בית דוד נקרא 'נופל', שהוא עומד להקמה. ומאחר שהוא כך, אם כן לא סר שבט מיהודה, שכאשר יבוא מלך המשיח, אין זה רק שיקים סוכת דוד הנופלת, שהוא ראוי להקמה. ולא יהיה מלכות חדש, כמו מי שבונה בית שהוא בנין חדש - כאילו לא היה כאן בית. אבל מלכות בית דוד היא כמו סוכה הנופלת, שעומד להקים אותה מנפילתה, ולא נקרא הקמת בנין מחדש, רק שמקים אותה, ושם ראשון עדיין עליה, והרי לא סר שבט מיהודה. אף כי בעוונותינו הרבים כבר סר הממשלה מן יהודה, כיון שתחזור השבט ליהודה כמו בראשונה, נקרא זה "לא יסור שבט". ואילו כתיב 'יהיה שבט מיהודה', אז יש להקשות הרי עתה אין כאן שבט מיהודה. אבל "לא יסור" כתיב, שלשון זה משמש שלא יוסר מכל וכל עד שלא תחזור הממשלה אליו, זה הוא הסרה בודאי. אבל כאשר היא לזמן, ותחזור הממשלה ליהודה, הרי לא סר, שאילו סר - לא חזרה אליו הממשלה. ולכך אמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת": ומדברי רז"ל נראה לפרש, כמו הסוכה כשהיא נופלת נראה רושם הסוכה, והיינו הסכך שנשאר. וכך מלכות בית דוד, בזמן נפילתה נראה רושם מה אל סוכה. וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין ה. ) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות שבבבל. ודבר זה רושם סוכה הנופלת. וכבר פירשנו, כי לאו דוקא ראשי גליות שבבבל, הוא הדין נמי כאשר אין ראשי גליות, זוכה שבט יהודה להעמיד בני אדם חשובים. סוף סוף לא סר השבט מכל וכל, כי 'לא יסור' פירושו לא יסור לגמרי מכל וכל. וזה שאמר 'אימת אתי בר נפלי': ואמר לו הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא וכו'. וביאור ענין זה, שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה, ויהיה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם עד שמי שמים, וכי אין דבר זה הויה חדשה. ולכך כאשר תחול הויה חדשה, אז יהיה בטילה הויה הראשונה, ותתבטל צורת העולם הראשון. ולכך יהיו תלמידי חכמים מתמעטין, פירוש אותם שיש בהם השכל, יתמעטו. וכאשר השכל יתמעט, אז יבוא פורעניות על השאר, כי כאשר תלמידי חכמים בעולם, אין פורענות בא לעולם. ואמר 'והשאר', שאינם תלמידי חכמים, 'עיניהם כלים ביגון ואנחה, וצרות רבות מתחדשות, וגזירות קשות מתחדשות בעולם'. וזכר ג' גזירות; כי לפעמים הצרה הוא מצד אריכות הזמן, שעומד בפורעניות זמן רב. וכנגד זה אמר 'עיניהם כלים ביגון', שזה נאמר שתמיד יום ויום מצפים להרוחה, ולא תבא להם הרוחה, שמאריך בצרתם. ולפעמים הפורעניות הוא מצד הרבוי, וכנגד זה אמר 'וצרות רבות מתחדשות'. ולפעמים הגזירה בעצמה קשה, וכנגד זה אמר 'וגזירות קשות מתחדשות'. הרי לך כל החלקים, עד שיהיה הפסד בכל: ומפני שזכר כאן הפסד שיהיה בעולם לבני אדם, זכר אחריו בברייתא ההפסד שיהיה במילי דשמיא, וזה שאמר 'בית הועד יהיה לזנות וכו''. כל הדברים אשר נזכרו כאן הם מילי דשמיא. ויותר מזה, כי כולם הולכים מהיפך להיפך. כי 'בית הוועד יהיו לזנות', דהיינו שהדבר הטוב יהיה לרע, וכן כולם. אבל "ותהי האמת נעדרת", משמע שיהיה האמת בטל בלבד. לכך דרש "ותהי האמת נעדרת" שנעשים עדרים עדרים והולכת לה. שלא תאמר כי הפחותים יהיו משקרים בשביל פחיתות שלהם, ולא נקרא זה שהאמת הלכה לה, רק שהם אינם חפצים באמת. כי זה אינו, כי לא ימצא כלל אף אצל אשר נקראו 'טובים', ועל זה נאמר שהאמת הלכה לה, ולא ימצא האמת. ודבר זה יותר פחיתות, שאם בני אדם מצד שהם אינם טובים משקרים, אין כאן בטול האמת מן העולם, רק שהבריות הם אינם טובים, ובאים לידי שקר. ולפעמים ימצא אדם כשר, ואין הכל משקרים. אבל לעתיד יסולק האמת מצד עצמו, ולא נמצא אצל אחד האמת, רק כל אדם כוזב. וזה פחיתות גדול שאין האמת מצד עצמו נמצא: וקאמר עוד תניא רבי נהוראי וכו'. ובא לומר כי עוד יהיה בדור שבן דוד בא שלא יהיה סדר בעולם. ודבר זה ענין בפני עצמו, כי ראוי לפי הסדר שהקטנים מכבדים לגדולים, ודבר זה הוא סדר הדור. ואילו בדור של משיח, לא יהיה סדר הדור כלל. ולכך קאמר 'נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים'. וכן שאר הדברים, כלם יהיה בהם שנוי הסדר, ודבר זה הפסד גמור: ורבי נחמיה אמר כי בדורו של משיח יהיה העולם יוצא מן הסדר לגמרי. וידוע כי העזות יוצא מן הסדר השוה בעזות. וכן כאשר זה שהוא יקר ונכבד יעות, דבר זה שנוי, יוצא מן הסדר לגמרי. 'והגפן יתן פריו והיין ביוקר', דבר זה שנוי גמור, שהגפן יתן פריו והיין ביוקר. 'והמלכות תהפך למינות', דבר זה ברור, כי המין הוא בפני עצמו, יוצא מן האמונה. 'ואין תוכחה', שיוצא מן הסדר, וכאשר יוכיח אותו אין מקבל תוכחה. הרי ה' דברים שהעולם יוצא מן הסדר הראוי: ומפני שהעולם נברא בה' משמו יתברך (מנחות כט ע"ב), שמספרו חמשה, כנגד זה אמר כי בחמשה דברים יהיה יוצא מן הסדר העולם. כי הסדר הוא על ידי הה"א משמו יתברך, ולכך על ידי חמשה יוצא העולם מן הסדר לגמרי, אחר כי בה' נברא העולם וסדר שלו, ועל ידי חמשה יוצא מן הסדר. והם חמשה דברים אשר נזכרו בדברי רבי נחמיה, שיהיו קודם לזמן המשיח. וכן בדברי רבי נהוראי גם כן זכר חמשה דברים, 'נערים ילבינו וכו'', והכל טעם אחד כמו שאמרנו, כי אלו גם כן שינוי העולם שנברא בה"א. אבל רבי (נהוראי) [יהודה] זכר שמונה דברים, וכולם הם הדברים שהם אלקיים, כמו התורה והחכמה, יהיה בטול להם. ולא שיהיה בטול להם, רק שיהיו מגונים ושפלים בעיני בני אדם: ואמר רבא, מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כלו הפך לבן טהור הוא". והנה נראה לפי הדעת רחוק מאוד שיביא ראיה ממקרא זה שמדבר בצרעת. ודע, כי הכתוב שאומר "כלו הפך לבן טהור הוא", מפני כי כאשר הצרעת במקצת טמא אותו התורה (ויקרא יג, ג), כי הצרעת הוא הפסד לאדם, כדכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". והפסד זה אינו ראוי לפי סדר המציאות. אמנם כאשר פרחה בו צרעת בכולו הוא טהור, כי בצד הזה אין הצרעת חוץ לסדר העולם, כאשר ההפסד הוא בשביל הויה. כי כל הויה יוקדם לה העדר, ומפני כי יוקדם אל ההויה ההעדר, לכך העדר זה הוא בשביל ההויה. ואם הצרעת הוא במקצת, והנה יש מקצת הויה, והצרעת שהוא בו הפסד ההויה, לכך הוא טמא. כי אין ההפסד זה בשביל ההויה, רק הוא הפסד ההויה. כלל הדבר, כאשר יש כאן הפסד להויה, יש כאן טומאה. רק אם ההפסד הוא בשביל הויה אחרת, שכל הויה יוקדם לה ההעדר, אין זה נקרא הפסד, רק הוא הויה. וכך גם כן כאשר הדור כולו מקולקל ונפסד, אז אין הפסד זה יוצא מסדר המציאות. שכבר התבאר לך כי התחדשות הויה צריך שיהיה קודם העדר הויה הראשונה, והפסד זה הוא הויה, והוא הסדר. שראוי והכרחי להיות ההפסד שהוא צריך אל ההויה. ומעתה מביא ראיה מן הכתוב כראוי מאוד, כאשר תבין: תנו רבנן (סנהדרין צז. ), "כי יראה כי אזלת יד" (דברים לב, לו), אין בן דוד בא עד שירבו המסורות. דבר אחר, עד שיתמעטו התלמידים. דבר אחר, עד שתכלה פרוטה מן הכיס. דבר אחר, עד שיתיאשו מן הגאולה. ואלו ד' דברים בודאי כולם הם "אזלת יד". כי כאשר האדם נמסר ביד האחר אשר לא יוכל קום, בשביל זה מטה ידו וכחו, אשר נמסר ביד אחר. וכן עד שיתמעטו התלמידים, וזהו מטת יד מצד היסוד של עולם. כי התלמידים הם יסוד ישראל, שעליהם קיים ישראל, בשביל התורה. וזה שאמר 'עד שתכלה הפרוטה מן הכיס', כלומר שהדבר המקיים את האדם הוא הפרנסה, והממון קיום של אדם, כדכתיב (דברים יא, ו) "ואת כל היקום [אשר ברגליהם]", זה הממון. ולפיכך אמר 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. ויהיה להם עוד מטת יד מצד עצמם, וזה שאמר 'עד שיתיאשו מן הגאולה': וכאשר תבין תדע, שאין עוד דבר יותר מן אלו ד' דברים הללו. למה זה דומה, לאילן אחד, שאם רוח סערה בא עליו - עוקר אותו. וכן אם אין שרשיו מרובין - נעקר מעצמו, שאין לו יסוד קיים. וכן אם הוא נטוע בארץ מליחה לא תשב, ואין לו כח יניקה מן הארץ, גם הוא נפסד, ולבסוף הוא נעקר. וכן אם יזקין האילן, עד שאין לו כח מצד עצמו, הרי נחשב נאבד. ואלו דברים מפסידים האילן. וכנגד הרוח סערה שעוקר אותו, הן הן המוסרין, שהן באים על האדם ברוח חזק, לכך מפילין את האילן בחוזק. וכנגד זה שאין לו ליחות ויניקה מן הארץ, על זה אמר 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. וכנגד אותו שאין לו שרשים מרובים, אמר שיתמעטו התלמידי חכמים, שהם לעולם כמו יסוד ושרשים. וכנגד האילן הזקן, אמר שיתיאשו בגלות מן הגאולה. סוף סוף אלו ד' דברים הם מטת יד. וכבר התבאר לך שצריך קודם שתחול ההויה האחרת - הפסד הויה הראשונה בכל. ולפיכך כאשר יש מטת יד באלו ד' דברים, הוא הפסד הויה הראשונה לגמרי, ואז ראוי שיבא הגואל. וגם באלו ד' דברים אשר התבאר יש עוד דברים עמוקים: ==פרק לו== התבאר למעלה שיהיה בעולם הפסד הויה הראשונה, והוא שגורם השתנות בכמה דברים. וכמו שמצד הפסד הויה ראשונה יהיה השתנות, (ו)כן יהיה גם כן שנוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא אל העולם. שכמו שכל הפסד הוא שנוי, כך כל הויה שנוי בעולם, והוא נקרא 'חבלי משיח'. ונקרא 'חבלי', שכמו שהאשה יגיע לה חבלים, מפני השנוי של הויות הולד הבא לעולם. שכל הויה הוא שנוי, ומצד ההויה החדשה הוא השינוי. וכך כאשר יצא לפעל ענין חדש, הוא עולם המשיח, והוא יציאה לפעל ההויה החדשה, ודבר זה הוא שינוי בודאי. ולפיכך יהיה חבלי המשיח, כי כמו אשה כאשר יצא הולד לאויר עולם, יש לה חבלים, מצד ההויה והבריאה שבא לעולם: ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), אמר עולא ייתי ולא אחמניה. וכן אמר רבה, ייתי ולא אחמניה. רבי יוסף אמר, ייתי, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. אמר ליה אביי לרבה, מאי טעמא, אילימא משום חבלו של משיח, והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר, הא תורה והא גמילות חסדים. אמר, שמא יגרום החטא. כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב (בראשית כח, טו) "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", וכתיב (בראשית לב, ח) "ויירא יעקב מאוד וייצר לו", שהיה מתירא שמא יגרום החטא. כדתניא, "עד יעבור עמך ה'" (שמות טו, טז) זו ביאה ראשונה, "עד יעבור עם זו קנית" (שם) זו ביאה שניה. אמור מעתה, ראויין היו לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא. וכן אמר רבי יוחנן, ייתי ולא אחמניה. אמר ליה ריש לקיש, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב (ר' עמוס ה, יט) "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש", בא ואראך דוגמתו בעולם הזה; בזמן שאדם יוצא לשדה, ופגע בו סנטר, דומה כמי שפגעו ארי. נכנס (לביתו) [לעיר] פגע בו גבאי, דומה כמי שפגעו דוב. נכנס לביתו, ומצא בניו ובני ביתו מוטלין ברעב, דומה כמי שנשכו נחש. אלא משום דכתיב (ירמיה ל, ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו וכו'". מאי "ראיתי כל גבר", אמר רבא בר יצחק אמר רב, מי שכל גבורה שלו. ומאי "נהפכו כל פנים לירקון" (שם), אמר רבי יוחנן, פמליא של מעלה ופמליא של מטה. באותה שעה אמר הקב"ה, הללו מעשה ידי והללו מעשי ידי, האיך אעבור אלו מפני אלו. היינו דאמרי אינשי, רהיט ונפל תורא, ואזיל ושדי ליה סוסיא באוריה: פירוש דעת רבי יוסף שאמר ייתי ואחמניה ואשב בצל יציאת החמור שלו, כי העולם הזה גשמי ביותר, ועולם המשיח הוא יהיה נבדל יותר. ואמר, שאם לא אפשר לי להיות עם המשיח ולהיות עמו במעלה הגדולה שלו, שאז בודאי יקנה האדם מעלה אלקית. אלא אף אם לא אזכה לזה, רק שאהיה בתכלית הרחוק - עד שלא אשתתף עם עיקר המעלה האלקית שלו, רק אשתתף ואשב במדריגה הפחותה. ונקרא זה יציאת החמור שלו, כלומר בעניין החמרי שלו אשתתף, ולא עם עיקר החמור, רק עם היוצא מן החמור שלו, רוצה לומר הנדחה מן החומר, והוא המדריגה השפילה ביותר, אם אשתתף בזה - די לי. שגם בזה יקנה האדם מעלה עליונה, במה שהוא בדור עם המשיח, ויקנה מעלה האלקית. שהרי העולם הזה, המעלה הגדולה שלו, אינו שוה למעלה הפחותה שהיא בתכלית הפחיתות של המשיח. ולפיכך אמר 'אזכה ואשב בכופיתא דחמרא': וקאמר ליה אביי לרבה, למה אמר 'ייתי ולא אחמניה', 'אילימא משום חבלי משיח'. וכמו שאמרנו למעלה (ד"ה התבאר למעלה), כי הויה הזאת אי אפשר שלא תהיה בלא צער, שהרי הוית המשיח בריאה חדשה שלא היה בעולם, וזה גורם שנוי, כי כל הויה - שנוי, וכל שנוי - רע. והתניא וכו'. פירוש, כי מציאות עולם הזה הם שני דברים; דברים גופנים, ובלתי גופנים, ודבר זה ידוע. וכאשר האדם הוא בעל גמילות חסד ובעל תורה, ועוסק באלו שניהם, הוא מתחבר בטוב בכל שני חלקים. כי התורה היא טוב בלתי גופני, וכמו שאמר הכתוב (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". וגמילות חסדים היא טוב גופני, שהוא עושה טוב לבריות. כי בני אדם בעלי גוף צריכין זה לזה, וזהו עניין גמילות חסדים. ואיש כזה הוא טוב לגמרי, שהוא טוב לשמים ולבריות. וכאשר הוא טוב, יוצא מחבלי המשיח. כי חבלי משיח הוא מצד השנוי, וזהו ענין חבלי המשיח. וכל שנוי אינו טוב, אבל הוא רע. לפיכך המתדבק לגמרי בטוב; בתורה - שהיא טוב אלקי, וטוב הבריות - שהוא טוב גופני, ינצל מחבלי המשיח, שאינו טוב רק רע. וראיה לזה, שביום שני, שהוא התחלת השנוי, שלכך נקרא "שני" על שם שנוי, לא נאמר בו "טוב". כי בריאת יום השני הוא שנוי, שהוא חלוק המים אלו מאלו, לכך אין ראוי שיהיה טוב בו כלל. ולפיכך אלו שני דברים, כמו שחבלי המשיח הוא שנוי, וכל שנוי הוא רע, כך אלו שני דברים הם הטוב, ולא ימשול בו רע כאשר הוא דבק בטוב. ולפיכך הרוצה שיהיה ניצול מחבלי המשיח, יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים: והדבר הזה הוא עוד ענין עמוק מאוד, שהרוצה להנצל מחבלי המשיח יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים, באלו שתי מדות, שהם התורה והחסד, מדות שבהם מדריגות הפשיטות, התורה והחסד. והוא נרמז במה שאמר הכתוב (ר' משלי טז, ו) "כי בחסד ואמת יכופר עון". ומצד הפשיטות שיש באלו שתי מדות נצול מן חבלי המשיח, שהוא שנוי בעולם. כי הפשיטות אין בו שנוי, כאשר ידוע למבין. ומתרץ 'שמא יגרום החטא'. וכבר בארנו דבר זה בחבור גבורות ה', עיין שם ותמצא מבואר: וקאמר ריש לקיש לרבי יוחנן, מאי טעמא אמרת 'ייתי ולא אחמניה'. אילימא משום דכתיב וכו'. פירוש, בודאי מה שכתוב (עמוס ה, יט) "כאשר ינוס האיש מפני הארי וגו'", הכתוב בא לומר שלא יהיה באותו זמן השקט ומנוחה, וזהו חבלי המשיח. כי כל שנוי אין שם מנוחה כלל. ולפיכך אמר "כאשר ינוס האיש מפני הארי וכו'". והדוב הוא יותר רע מן הארי, דכתיב (ר' ש"א יז, לו) "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך", לשון "גם" יש בו תוספות. והנחש עוד יותר רע ומזיק. וקאמר, שאין הכתוב מדבר מן כמה גדול יהיה השנוי, רק הכתוב מדבר מן רבוי הצרות, שלא יהיה השקט ושלוה, שכן הוא עניין השנוי שאין שם הנחה. ולפיכך המשל הוא אל אשר הוא ממונה על מצרי השדות, וגובה מס מבני העיר. וכאשר יבוא אל השדה, והסנטר בא עליו, דומה כאילו בא עליו ארי. ובורח אל העיר, ושם רגיל יותר להיות מנוח לו, שאין הסנטר רודף אחר אדם, רק כאשר ימצא אותו על השדה שממנו המס. וכאשר בא לשם יבוא עליו גבאי גובה מס המלך, שחוזר בעיר, ודומה לו שבא עליו דוב. והוא בא לביתו, ושם סובר שימצא מנוח, שאין גבאי חוזר רק בעיר, ומצא שם בניו ובני ביתו מוטלים ברעב, וזהו כאילו נשכו נחש. ואין הענין רק שיש רבוי צרות בכל מקום, שאין מקום בלא צער, ואין מדבר בצער גדול שיהיה: כלל הדבר, שאמר כי חבלי משיח אין זה רק כמו שבא הארי והדוב וכן הנחש שבאים על האדם, שאפשר שהאדם יציל עצמו מהם. כך ישראל נקראים 'אדם' (יבמות סא. ), באים עליהם האומות, שהם ארי ודוב ונחש. ויש לישראל כח להציל עצמם מהם, רק שלא יהיה כאן השקט ומנוח כלל. אבל הצער הגדול שיהיה - אין ראיה מזה, ואם כן למה אמר 'ייתי ולא אחמניה'. ומתרץ, משום דכתיב (ירמיה ל, ו) "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו וכו'". וביאור זה, כי ההתהוות המשיח הוא אבדון האומות, וזהו השנוי הגדול. ודבר זה נחשב הפסד העולם, כאשר מגיע שנוי אל העולם בכללו. והבן מה שאמר "מדוע כל גבר", ודרשו אותו 'מי שכל גבורה שלו'. שפעל הזה הוא גבורה, לאבד ולשנות אלו מפני אלו. ואף מי שהוא גבור, נהפך כחו מכח גבורה זאת ושנוי זה. מפני כי אחר שנוי כמו דבר זה, שהוא שנוי גדול בכלל העולם, ימשכו עוד שנוים אחרים גם כן, ולכך קאמר 'ייתי ולא אחמניה': ובפרק כל כתבי (שבת קיח. ), אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים ג' סעודות בשבת, ניצול מג' פורעניות; מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתיב הכא (שמות טז, כב) "יום", וכתיב התם (מלאכי ג, כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול וגו'". מדינה של גיהנום, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (צפניה א, טו) "יום עברה היום ההוא". ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (יחזקאל לח, יח) "ביום בא גוג". וביאור ענין זה, כי השבת מורה שהשם יתברך ברא את העולם בשלימות, ואין חסרון בו. וראוי על זה להיות עונג כראוי, כי העונג מורה על שלימות העולם בלא צער, רק בעונג. והעולם היה בבלתי שלימות בג' פנים; האחד, אם היה בבריאה תוספות דבר, זה נחשב לחסרון, שהרי כל תוספות כנטול דמיא. והשני, אם היה חסרון ממש בבריאה. השלישי, אם לא נשלמה הבריאה, והיה תמיד הויה חדשה. כי כל הויה - שנוי וצער, ואין כאן הנחה. והן הן ג' דברים; הרבוי, והמיעוט, והשינוי, כמו שהתבאר. וכאשר השם יתברך השלים העולם ביום השבת, השלימו בג' שלימות; שאין כאן בבריאה תוספות. ואין חסרון בבריאה כלל, כמו שאמר הכתוב (ר' קהלת ג, יד) "כי ידעתי כי על כל מעשה ה' אין להוסיף ואין לגרוע". וביום השבת נשלמה הבריאה, ואין כאן עוד הויה יוצאת לפעל, שעצם הויה הוא שנוי, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך יש לענג שבת בג' סעודות, שהם ג' עונגים על השלימות הזה. ולפיכך נאמר ג' פעמים "היום", כי שם "יום" נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל, וכבר כתבנו זה פעמים הרבה, שהרי נקרא "חושך" מלשון העדר ומניעה, כמו (בראשית כ, ו) "ואחשוך אותך מחטא לי", (שם כב, יב) "ולא חשכת את בנך וגו'": וכמו שנמצא המנוחה והעונג כאשר אין כאן תוספות, ואין כאן חסרון, וכבר נשלמה ההויה בשלימות. והפך זה הפורענות הוא בג'; או מצד תוספות והרבוי, או מצד חסרון ומיעוט, או מצד השנוי, שאין כאן הנחה. וג' פורעניות אלו, שהן מלחמות גוג ומגוג ודיני גיהנם וחבלי המשיח, הם ג' פורעניות אלו. כי גוג ומגוג הוא פורענות מצד התוספות, [כי] בימי גוג ומגוג יתרבו הגוים והמון שלהם בתוספות גדול ונורא מאוד, וכדכתיב (תהלים ב, א) "למה רגשו גוים וגו'", וזהו התרגשות רבוי הגדול והנורא מאוד. נמצא כי פורענות וצער זה מתחדש מן הרבוי והתוספות שיש בעולם, כי מאחר שבסוף יתבטלו מן העולם, א"כ נחשבים הם תוספות בעולם: אמנם דין הגיהנום הוא החסרון בעצמו, כי אין הגיהנום רק חסרון המציאות, וכמו שמבואר למעלה. וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא (ירמיה ב, ו) "ציה וצלמות", שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון. והשלישי הוא חבלי המשיח, והוא יציאת הויה לפעל. וכל הויה בעצמו שנוי, והוא רע. ולפיכך המקיים ג' סעודות, שאלו ג' סעודות מורים על כי העולם מסולק מג' דברים, ולכך ראוי שיהיה ניצול מג' פורעניות אלו, אחר שהוא מאמין שהעולם מסולק מזה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, ואין ספק בפירוש זה: וכאשר תבין דברי חכמה מאוד, הנה אלו ג' דברים יש לכל אחד עולם ומציאות בפני עצמו; כי מציאות גיהנום הוא אחר המות, בהסתלקו מן עולם הזה. וחבלי המשיח יהיה בסוף ימי עולם הזה, כאשר יתחדש הויה אחרת, כמו שאמרנו למעלה. וגוג ומגוג יהיה בזמן עולם המשיח, כאשר יהיה נמצא משיח, ויבוא גוג ומגוג עליו למלחמה, כדכתיב (תהלים ב, א-ב) "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק יתיצבו על ה' ועל משיחו". ולכך נכתב שכל אחד "יום" בפני עצמו כמו שאמרו חכמים (שבת קיח. ), שכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו כמו שאמרנו, כי שם "יום" נאמר על המציאות. ועיין בחבור באר הגולה, ושם עוד יותר נתבאר, והכל הוא ענין אחד, ואין להאריך. והתבאר לך ענין חבלי המשיח, הוא התחדשות עולם הויה חדשה, ודבר זה מביא שנוי לפי החדוש הגדול. ועוד יתבאר בפרקים: ==פרק לז== בזמן המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, קודם מלכותו יהיה מלחמות גוג ומגוג, שכל האומות יעלו עליו למלחמה, עד שינצח המשיח את הכל, ואז יהיה מלך אחד בעולם, הוא המלך המשיח. וענין מלחמה זאת שיהיה מן גוג ומגוג, כי כאשר אין המשיח במדריגתו [ה]אחרונה, שכל דבר בעולם בתחלת מציאותו אינו במעלתו העליונה. ומפני כך אינו נמצא בלבד בעולם, רק ימצא כח האומות גם כן. שכל דבר שאינו הכל, רק חלק בלבד, ימצא אחד עמו. ולכך בתחלה מלכות משיח, ועדיין אינו שלם לגמרי במלכותו, עדיין ימצאו גם כן האומות. ולפיכך כאשר יהיה בתחלת מדריגת המשיח, יהיו האומות נמצאים עם המלך המשיח, ויהיה להם כח גדול מאוד, כמו שיש למלך המשיח. והאומות, מפני שהם מסוגלים אל הרבוי, כאשר הרבוי תמיד אצלם, לכך הם רוצים להתגבר על מלך המשיח. ויהיה התנגדות גדול מאוד, ויהיה נהרג משיח בן יוסף: ובפרק בתרא דסוכה (נב. ), "וספדה לו כל הארץ משפחות לבד" (ר' זכריה יב, יב), האי הספידה מאי עבידתיה, פליגא בה רבי דוסא ורבנן; חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג. וחד אמר על יצר הרע שנהרג. בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג, שנאמר (ר' שם שם י) "והביטו אליו את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על בנו הבכור". אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג, הספידה בעי למעבד, שמחה בעי למעבד. כדדריש רבי יהודא בר אילעי, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע, ושחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים; צדיקים נראה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין; צדיקים בוכים, האיך יכולנו לכבוש את ההר הזה. רשעים בוכים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר (ר' זכריה ח, ו) "כי יפלא בעיני שארית העם הזה אף בעיני יפלא". אמר רבי אסי, יצר הרע בתחלה דומה כחוט של עכביש, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר (ישעיה ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה", עד כאן: ופירוש זה, כי אומה ישראלית הם דומים לאדם אחד, שיש בו שנים עשר אברים, והם מנויים וידועים, והם כנגד י"ב מזלות, וכנגד י"ב חדשי השנה. ויש באדם שני אברים, והם מלכים על כל האברים, והם הראש והלב. כי מלכות יהודה נגד הראש, וכדכתיב (ר' שופטים א, ב) "יהודה יעלה בראש". ויוסף תמיד הוא באמצע, כנגד הלב. [שכן] תמצא בנשיאים, נשיא אפרים באמצע, דומה ללב שהוא באמצע האדם. וידוע כי הנשמה הנבדלת היא במוח, והנשמה היא אלקית יותר מן הלב. וכן הוא מלכות יהודה, כאשר המלכות הוא כראוי, אז מקבלים כבוד ה', ואין כאן רק מלכות בית דוד. ולפיכך ראוי כי יהיה מלך אחד לכל י"ב שבטים, שהם י"ב אברי האדם. אבל כאשר אינם זוכים, אינם מקבלים לגמרי כבוד השם, ואין להם מעלה זאת כאשר ראוי, ואז נחלק המלכות. ורוב האברים נמשכים אל הלב, שהוא עיקר, ומעוט אל הראש, כאשר הוא בחסרון. לכך לא היה ליהודא רק שבט יהודא ובנימין, שהם האברים הקרובים ביותר לקבל כבוד השם, כאשר המקדש בחלקם. אבל שאר האברים, שהם השבטים, לא היו נמשכים אחריהם, כאשר לא היו ישראל במדריגה הזאת העליונה לקבל זה: מזה תבין למה לא נמשחו בשמן המשחה רק מלכי דוד (הוריות יא ע"ב). וזה מפני כי שמן המשחה ראוי למשוח הראש (ש"א י, א), והם מלכות בית דוד אשר מתיחס להם הראש, ולכך הם בלבד נמשחים. ומזה הטעם ראוי לישראל שיהיה להם משיח בן יוסף גם כן. שכיון שראוי שבט אפרים למלוכה, מצד שהשבט הזה דומה ללב, לכך יהיה להם בסוף המושל הזה, שהוא משיח בן יוסף. ומכל מקום גוברים עליו האומות, כי ממשלה ומעלה זאת יש לו הפסק ובטול. ולפיכך גוג ומגוג, שהוא מתנגד לישראל כמו שהתבאר, יהיה גובר על משיח בן יוסף, ויהיה נהרג ומסתלק מעלה זאת מן ישראל: ובפרק החליל (סוכה נב. ), תנו רבנן, משיח [בן דוד] שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה שאל ממני מה אתה מבקש ואני נותן לך, שנאמר (תהלים ב, ז) "אספרה אל חוק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". כיון שרואה למשיח בן יוסף שנהרג, אמר לפניו, רבונו של עולם, איני מבקש אלא חיים. אמר לו הקב"ה, עד שלא עמדת כבר התנבא עליך דוד אביך, שנאמר (ר' תהלים כא, ה) "חיים שאל נתתי לו וכו'", עד כאן. וביאור עניין זה כמו שאמרנו למעלה, כי מעלת משיח בן יוסף יש לו הפסק, שיהיו גוברים עליו האומות, ויש הפסק למעלתו. אבל משיח שאל שלא יהיה הפסק למדריגתו, ולא יהיו גוברים עליו האומות. וזהו החיים אשר שאל, דהיינו כי אל כח מציאתו לא יהיה לו הפסק. לא כמו שהיה משיח בן יוסף, שהיה לכח שלו הפסק, אבל לכח מעלת משיח בן דוד לא יהיה לו הפסק. ואז יהיו גוים נחלתו ואחזתו אפסי ארץ, כי יתגבר משיח בן דוד על האומות, ויסלק כח האומות, ועמהם מסתלק היצר הרע: והנה הצדיק אשר הוא טוב הגמור, נדמה לו היצר הרע כמו הר שהוא גדול. כי הצדיק הוא הטוב הגמור, והיצר הרע הוא הרע הגמור, ולפי גודל הריחוק אשר ביניהם נדמה לצדיק היצר הרע כמו הר גדול. ואילו הרשע הוא רע, והוא דומה ליצר הרע. ולכך אין הרשע נדמה לו היצר הרע רק כמו חוט השערה. ואלו הדברים עוד עמוקים יותר. ולפיכך אלו בוכים ואלו בוכים; [אלו בוכים] על הצרה שהגיע להם מן היצר הרע. כי כן דרך שהאדם בוכה על הצרה שהגיעה אליו כבר. ואלו בוכים על הצרה שיגיע להם עדיין. והתבאר לך מזה כי מלחמה זאת של גוג ומגוג להסיר חסרון עולם הזה, ולכך יוסר אז היצר הרע. ואין כאן מקום להאריך: ==פרק לח== כל שני דברים אשר הם מחולקים, אין להם עמידה יחד, והאחד מבטל השני. לכך אי אפשר רק שיהיה כל אחד עומד בעצמו, עד שלא יהיה להם חבור ושתוף כלל. אבל כאשר יגיעו ימי המשיח, אשר הזמן ההוא ראוי שלא יהיה עוד חלוק והבדל, ואי אפשר שיהיה כל אחד עומד בעצמו, שאז לא יהיה העולם אחד, רק מחולק. ואז כל אחד הוא בטול השני, שאי אפשר שיתקיים השניות והחלוק בעולם: וההבדל אשר ישראל הם מחולקים מן האומות, במה שישראל הם אומה יחידה לגמרי, והאומות הם רבים, לכך רבוי האומות הם מתנגדים, ובטול לישראל האומה היחידה. וכן ישראל האומה היחידה, הם בטול האומות הרבים. וזהו ענין מלחמות גוג ומגוג שתהיה לעתיד עם המלך המשיח, שכל האומות אשר הם הרבוי, יתחברו יחד על המלך המשיח, שהוא מלך ישראל לאומה יחידה: ודע כי אשר הוא מאחד ישראל הוא השם יתברך, אשר הוא אחד (דברים ו, ד), והוא אלקיהם, ולכך השם יתברך מאחד ישראל עד שהם עם אחד. וכמו שאנו אומרים בתפלה (מנחת שבת) 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. הרי כי השם יתברך אשר הוא אחד, והוא אלקי ישראל, על ידי זה ישראל הם עם אחד. ומפני כך מלחמות גוג ומגוג, אשר מלחמה זאת על ישראל במה שהאומות הם רבים וישראל אומה יחידה, ויחידיות ישראל הוא מצד השם יתברך, אם כן מלחמות גוג ומגוג הוא על השם יתברך נחשב בפרט, כי הוא יתברך אחדות ישראל: ובמדרש (ילקו"ש יהושע רמז יט) "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע" (יהושע ט, ב), אמר רבי איבו בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, בשלשה מקומות היו חולקים באי עולם על הקב"ה; אחד בדור הפלגה, שנאמר (בראשית יא, א) "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", דברי חרופין היו משיחין אחר הקב"ה. ואחד בימי גוג ומגוג, שנאמר (תהלים ב, ב) "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". ואחד בימי יהושע, שנאמר "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". מהו "פה אחד", שחלקו על הקב"ה, שנאמר בו (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי לכך היו חולקים על השם יתברך שהוא אחד, כי עתה נעשו האומות הרבה כאשר נפלגו בדור הפלגה, ולקח השם יתברך את אברהם, אשר בחר בו לפי שהוא אחד. ואז האומות, שהם רבים, כי אז נפלגו והיו רבים, ומכח רבוים - אשר הרבוי מתנגד לדבר שהוא אחד, היו חולקים על יחידו של עולם. וכאשר נכנסו לארץ, נפסלו כל הארצות מן הדבור, והיתה השכינה בארץ. והיה אז האחדות יותר בעולם, כאשר היה בעולם ארץ יחידה, שבה היה הדבור מן השם יתברך שהוא אחד. ולפיכך האומות שיש בהם הרבוי, מתנגדים לאחדות שמו יתברך גם כן. ולימות המשיח, שאז יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד לגמרי, אז יתנגדו האומות שהם רבים על אחדותו יתברך. כלל הדבר, כאשר היה בעולם אחדותו יתברך, אז האומות - שיש בהם הרבוי - היו מתנגדים אליו: ואם אתה מתמיה על דבר זה, שאיך יצויר שיהיה העלול חולק על עלתו, שאם כן יהיה הדבר מתנגד לעצמו, כי במה שהוא יתברך עלה וסבה לו, אם מתנגד אל עלתו כאילו מתנגד לעצמו. על זה אמרו בפרק קמא דברכות (י. ) אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו, כתיב (תהלים ג, א) "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", וכתיב (ר' תהלים נז, א) "מזמור לדוד בברחו מפני שאול במערה", הי מעשה הוי ברישא, מכדי מעשה דשאול הוה ברישא, הוה ליה לכתוב ברישא. אמר ליה, אתון לא דרשיתו סמוכין - קשיא לכו, אנן דרשינן סמוכין - לא קשיא לן, דאמר רבי [יוחנן] סמוכין מן התורה מנין, שנאמר (תהלים קיא, ח) "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכא נמי הוה. והנה הכתוב בא לבאר הספק הזה, איך יבא מן השם יתברך דבר כמו זה, שיהיו כל האומות מתנגדים אל השם יתברך. ולפיכך קבע אחר כן "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", לומר כי כמו שאבשלום היה רוצה להרוג את אביו, מפני כי היה רוצה למלוך במקומו, ולכך היה רוצה להרוג את אביו. וכן בימי גוג ומגוג, אינם רוצים במלכות השם יתברך, כי הוא יתברך אחד, ואילו האומות הם הרבים, כאשר יהיו בימי גוג ומגוג. ולכך יהיו חולקים על יחידו של עולם באותו זמן, שלא יהיה הוא יתברך מולך עליהם. ולכך סמך אחרי מלחמות גוג ומגוג "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". והתבאר לך ענין מלחמות גוג ומגוג: ==פרק לט== נתבאר לך תשובת שאלה, במה שקודם ביאת הגואל ימצא בעולם הפסד ושנוי המציאות, והסבה מבוארת גלויה לכל. ודבר זה שמו חכמים סימן ברור ואות על ביאת הגואל וזמנו המיוחד לו, כשנראה הפסד ואפיסת המציאות. ובפרק חלק (סנהדרין צח. ) אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל". רבי אלעזר אומר, אף מזה, שנאמר (זכריה ח, י) "כי לפני הימים האלה שכר האדם לא נהיה". מאי "ליוצא ולבא אין שלום מן הצר" (שם), רב אמר אף תלמידי חכמים שיש בהם "שלום רב לאוהבי תורתך" (תהלים קיט, קסה), אין להם שלום מן הצר. ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים כולן שקולים: כל הדברים האלו באו להעיד על העדר הויה שיהיה קודם התחדשות הוית דור המשיח, ולפיכך אמר אין קץ מגולה, כמו זה מדכתיב "ואתם הרי ישראל ענפיכם תשאו וכו'". מזה תלמוד שקודם זה לא היה דבר זה, שלא היו הרי ישראל נותנים פריים, וזהו קץ מגולה כאשר הדברים הטבעיים יהיו נעדרים. ואין זה מדרך הטבע, שהעולם כמנהגו נוהג (ע"ז נד ע"ב). ורבי (יוחנן) [אלעזר] הוסיף, שקודם התחדשות הויה האחרונה יהיה העדר אף לדבר מלאכתי, שהוא שכר האדם, שיהיה קלקול והעדר בו. וזה מורה גם כן על שנוי גדול, כי דבר כזה אין ראוי שיהיה העדר לו, שהוא דבר מלאכתי, ואין צריך לברכה כמו ענין שבא בטבע, וגם בדבר זה יהיה העדר. ורב הוסיף שאף לתלמידי חכמים לא יהיה שלום. אף כי תלמידי חכמים מרבים שלום, כל שכן שראוי שיהיו הם בשלום, ועם כל זה לא יהיה שלום להם. וכל זה מפני המעלה העליונה וההויה החדשה שתהיה באה לעולם, עד שגם תלמידי חכמים יקבלו העדר קודם, שלא יהיה שלום להם. ושמואל הוסיף שכל השערים שקולים. כלומר שיהיה העדר בכל הדברים. כי לפעמים יש חסרון בדבר זה, ולפעמים באחר, אבל אין הקללה בכל הדברים. שכמו שיהיה הויה חדשה לגמרי, כך יהיה העדר בכל הדברים. ולפיכך אמר עד שיהיה כל השערים שקולין: והבן מה שאמר שיהיה העדר והפסד בדברים הטבעים. והוסיף רבי (יוחנן) [אלעזר] דבר בלתי טבעי, והם המלאכתיים, והוא דבר יותר רחוק מן השנוי. והוסיף רב אף לתלמידי חכמים, כי התלמיד חכם הוא שכלי, והוא בודאי יותר רחוק מן השנוי. כי הדבר המלאכתי, אף על גב שאינו טבעי, והוא מתחדש מן הרצון של אדם, מכל מקום אינו שכלי. אבל התלמיד חכם הוא שכלי, והוא יותר רחוק מן השנוי, ואף בו יהיה העדר. והנה בזה נכללו כל המעלות. והוסיף שמואל הכללי, שיהיה העדר בכלל הדברים הנמצאים. ולפיכך אמר עד שיהיו כל השערים כולם שקולים, כלומר ההפסד יהיה בכל הדברים, עד שיהיו כל הדברים שוים. וראוי לך להבין דברים אלו מאוד מאוד, כי הם דברי חכמה, כאשר תבין ענין אלו ד' דברים שזכרו אלו החכמים, כי אי אפשר לפרש עוד יותר. וכאשר תתבונן בדברים אלו אשר אמרנו לך, יודע לך מעלת ההויה החדשה שיהיה בעולם, שמן השנוי אשר יהיה בעולם נוכל לדעת ההויה החדשה העליונה שתהיה: ובפרק חלק (סנהדרין צח. ), אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר (ישעיה נט, יט) "כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו", וכתיב (שם שם כ) "ובא לציון גואל". ואמר רבי יוחנן, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או בדור שכולו חייב. בדור שכולו זכאי, דכתיב (ישעיה ס, כא) "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ". בדור שכולו חייב, דכתיב (ישעיה נט, טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע". אם ראית דור שפוחת והולך, חכה לו, שנאמר (ר' ש"ב כב, כח) "ואתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל", עד כאן. וביאור ענין זה, שהדור שיבוא בו משיח יהיה לדור ההוא התנגדות, לפי שיש בהם התחלה מה למדריגה האלקית. ודבר זה נרמז במה שנאמר "כי יבא כנהר צר". כבר התבאר בכמה מקומות מאוד כי הנהר תמיד הוא בא על ענין חמרי, והארכנו בזה. ולכך אמר "כי יבא כנהר צר", "כי יבא כנהר צר" בכח גשמי, מפני כי "רוח ה' נוססה בו" במלך המשיח, ולכך יבוא הצר כמו נהר, ודבר זה מבואר: ועוד אמר שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. כי מעלת מדריגת המשיח אינו שייך רק אם כל הדור זכאי, או כל הדור חייב. כי יש לך לדעת כי המשיח יהיה משלים כל העולם, ואם הדור זכאי, כולם ראוי להשלמה. ואם הדור כולו חייב, והם בעלי העדר והפסד, וההעדר הוא קודם הויה, ולפיכך בשביל הדור שכולו חייב יבוא המשיח. ועוד אמר 'אם ראית דור שנתמעט וכו''. פירוש, כי הדור אשר יבוא בו משיח הוא דור שפל יותר מכל הדורות. ואלו יזכו אל המשיח, כאשר אין כאן הויה בעולם כלל, ויש כאן העדר, ואז יתחדש הויית המשיח, ויש בו הויה אל כל העולם. וכאשר שהוא כאן חסרון הויה לגמרי בעולם, כפי חסרון הויה יתחדש הויה שלימה, ודבר זה מבואר: עוד שם (סנהדרין צח. ) אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה ולא ימצא, שנאמר (יחזקאל לב, יד) "אז אשקיע מימיהם ונהרותם כשמן אוליך", וכתיב בתריה (יחזקאל כט, כא) "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל". וביאור ענין זה, מפני שהדגים אינם שלימות הבריאה, ולכך הם רחוקים יותר מן ההפסד הבא על הבעלי חיים. שכל אשר שלם הבריאה, יותר קרוב אל ההפסד שבא עליו מבחוץ. כמו שתראה באדם, אשר הוא שלם הבריאה מכל הנמצאים, רגיל בו השנוי וההפסד מן החלאים המשונים הבאים עליו בחוץ, יותר מכל בעלי חיים. ואשר אין כל כך שלם הבריאה, כמו בעלי חיים, יותר רחוקים מן ההפסד. ולכך הדגים אשר אינם שלימי הבריאה, יותר עוד רחוקים הם מן ההפסד מבחוץ משאר בעלי חיים: ואשר תדע כי הדגים אין בהם שלימות הבריאה, תדע מן התורה, שכל בעלי חיים צריכין שחיטה, ודגים באסיפתם בלבד (חולין כז. ). וגם תראה בעצם בריאתן, וזה כי האדם יש בו הדבור, ושאר בעלי חיים יש בהם קול הדבור, והדגים אין בהם אף קול הדבור. ולפיכך בעת המבול הגיע הפסד לאדם מתחלה, ואחר כן לשאר בעלי חיים, כדכתיב (ר' בראשית ז, כג) "מאדם ועד בהמה", ודגים בים לא נמחו לגמרי. ועם כל זה, אין בן דוד בא עד שיגיע הפסד ושנוי אף לדגים, אשר הם רחוקים מן השנוי וההפסד, ואף אלו יקבלו שנוי: וכל זה למעלת ההויה החדשה, עד שיהיה הויה חדשה לגמרי. ולכך אמר אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה, ולא יהיה נמצא. שיהיה שנוי בדבר אשר הוא רחוק מן המציאות. וזה מעיד על שיבוא הויה חדשה בכל העולם בכלל, כי לפי ההעדר יש כאן הויה. וכאשר יש כאן העדר גמור, בא גם כן הויה גמורה. ופירוש זה ברור מאוד כאשר תבין על אמתתו, שכל ענין זה להודיע על מעלת ההויה החדשה אשר יבוא לעולם בביאת הגואל, כאילו היה עולם חדש. והבן זה, כי הוא עוד דבר מופלא מאוד: עוד שם (סנהדרין צח. ), אמר רבי חמא בר חנינא, אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, שנאמר (ישעיה יח, ה) "וכרת הזלזלים במזמרות". וכתיב (שם שם ז) "בעת ההיא יובל שי לשם ה' צבאות". וכן עוד שם, אמר רבי זעירא אמר רבי חנינא, אין בן דוד בא עד שיכלו גסי רוח מישראל, שנאמר (צפניה ג, יא) "כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך", וכתיב (ר' שם שם יב) "ושארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'". עוד שם אמר רבי שמלאי משום רבי אליעזר בר שמעון, אין בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים מן ישראל, שנאמר (ישעיה א, כה-כו) "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וכו' ואשיבה שופטיך": כל אלו שלשה דברים, מפני כי יהיה הויה חדשה בעולם המשיח, אשר מעלתו הפשיטות. לכן אמר שהשם יתברך יסלק מן העולם המלכות הזלה, כי כל מלכות יוצא מן הפשיטות. וכן דיינים [ו]שופטים, אשר יש להם שם חשיבות, כי כל אלו יוצאים מן הפשיטות. וכן גסי רוח, שבדעתם הם גבוהים וחשובים, כל אלו הם יוצאים מן הפשיטות. ולא יהיה נשאר רק עם עני ודל, ויש להם הפשיטות הגמור, לא כמו הגדולים שאין להם הפשיטות. ומה תראה כי לזמן המשיח יהיה עולם פשוט, וזה מעלת עולם המשיח, וזה מבואר: ==פרק מ== בפרק חלק (סנהדרין צז. ), "ואפס עצור ועזוב" (דברים לב, לו), כביכול אין סומך ואין עוזר לישראל. כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו במטותא מנייכו, לא תרחקוה. דתני, ג' באין בהיסח הדעת, אלו הן; משיח, מציאה, ועקרב. וביאור ענין זה, כי כאשר לא יהיה עצור ועזוב, אז יתייאשו מן הגאולה, ולא יחשבו כלל שיהיו נגאלים, ואז יבא הגואל, כי ג' באים בהסח הדעת וכו'. וביאור זה, כי הדברים אשר הם מסדר הנהגת העולם, באים בסדר ובמחשבה עליהם, לפי שהם קרובים אל העולם. אבל הדברים אשר הם רחוקים מן העולם, יש בהם היסח הדעת, שהרי הם רחוקים מן סדר העולם, ולכך אינם באים רק בהיסח הדעת. והדברים אשר הם יוצאים מסדר העולם הם שלשה, כי הדברים שאינם בעצם, רק שהם מקריים, יוצאים מסדר העולם, שהמקרה אינו מסדר המציאות. והמקריים הם שנים; האחד - הוא מקרה הטוב, והשני - הפך זה, והוא המקרה הרע. השלישי - יוצא מסדר, לא שהוא מקרה, רק הוא מצד עלוי המעלה, שהוא על סדר עולם הזה. ולפיכך הדברים אשר הם רחוקים מסדר העולם הם אלו; האחד - הוא המציאה, שלא בא לידו רק במקרה, ולא כן שאר פרנסתו ומחייתו של אדם, שהוא כסדר העולם. אבל המציאה אינה כסדר העולם, רק במקרה קרה, והוא לטוב. וכן העקרב שנושך את האדם אינו מסדר העולם, רק במקרה, והוא לרע. לא כן הכלב, שאין הכלב ממית. וגם הנחש אינו ממית כל כך כמו העקרב. והוא יתברך ברא סדר העולם, לא הטוב המקרה הפתאומי, וגם לא ינהג ברע הגמור, שהוא עקיצת עקרב, המקרה הרע. אמנם המשיח הוא מדה שלישית, מצד המעלה היותר גדולה והעליונה, ואין זה מסדר העולם והנהגתו: ולפיכך אלו ג' דברים מיוחדים לבא בהיסח הדעת. כי הדבר כאשר מסיח דעתו מן הדבר, הוא נבדל ממנו, שהרי הסיח דעתו ממנו. ואם בא - הרי בא מן המדריגה שיש לו, דהיינו שהוא רחוק מן מדריגת האדם. זה הוא דרך פתאומית, דהיינו ענין פתאומי, שכל ענין פתאומי אינו מסדר העולם. ולפיכך אי אפשר לבוא כאשר מתעסקין בו, כי אז לא היו מסיחין דעת ממנו, ואין זה שייך למשיח. כי במה שאלו ג' דברים הם נבדלים מן סדר הנהגת העולם, הוא בא בהסח הדעת דוקא, כי דבר שהוא בהסח הדעת ופתאומי הוא נבדל מן סדר העולם. ופירוש זה ברור בלי ספק. ומזה תבין המעלה העליונה שיהיה למשיח, שיהיה נבדל מכל סדר העולם. וזה מעלתו העליונה של משיח, כאשר תבין את הדברים האלו מאוד: ובמדרש, "ויבא מלך הכבוד" (תהלים כד, ז), למה נקרא שמו של הקב"ה "מלך הכבוד", שהוא חולק כבוד לבריות. כיצד, מלך בשר ודם, אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין יושבין על כסאו, ואין לובשין עטרה שלו. אבל הקב"ה הרכיב את אליהו על סוסו, דכתיב (נחום א, ג) "אשר בסופה וסערה דרכו", ונאמר (מ"ב ב, יא) "ויעל אליהו בסערה השמים". ומסר שבטו למשה, שנאמר (שמות ד, כ) "ויקח משה את מטה אלקים בידו". והושיב לשלמה על כסאו, שנאמר (דהי"א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך". ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו, שנאמר (תהלים כא, ד) "תשית לראשו עטרת וכו'", ונאמר (שיה"ש ה, יא) "ראשו כתם פז", עד כאן. ובפרק כהן גדול (סנהדרין כב. ) לא זכרו רק ג' הראשונים, ולא זכרו העטרה: וביאור זה, כי אלו שלשה דברים, כי המלך הוא מיוחד בהתרוממות, שהוא מתנשא ומתעלה על העם אשר הוא מלך עליהם. השני, שהוא מושל עליהם, ופועל בהם כרצונו בענין הממשלה. הג', שהוא מנהיג את העם, ועושה להם משפט, ובזולת זה אי אפשר שיהיה קיום לעם. ואלו ג' דברים הם מיוחדים למלך. כי במה שהוא מלך הוא מתרומם על כל העם, ואם היו רוכבין על סוסו היה בהתרוממות זה שתוף למלך בענין התרוממות הזה, אשר אין בזה השתתפות אליו, בשביל שהוא מלך, והוא מתרומם על הכל, ולכך אין רוכבין על סוסו. כמו שאמרו (שבת קנב. ) דעל סוס - מלך. [ו]כנגד הממשלה שיש לו על העם, אשר המלך מיוחד בלבד בממשלה על העם, ולכך אמר אין משתמשין בשרביטו. כי השרביט הוא המטה, בו מושל על הכל, והוא שבט מושלים. ולכך אין משתמשין בשרביטו של מלך, שאם היה אחד משתמש בשרביטו של מלך, היה משתתף עם המלך בענין הממשלה. וכנגד השלישי, שהמלך מנהיג את העם במשפט ישר, וכנגד זה אמר 'ואין יושבין על כסאו'. כי הישיבה על הכסא מורה שהוא יושב לדון לפניו, ולכך אין יושבין על כסאו, [ש]היה זה השתתפות עם המלך במה שהוא מיוחד בו. אלו הם ג' דברים אשר המלך נבדל מהם. אמנם העטרה הוא ענין המלכות בעצמו, וזה אין צריך לומר שלא ילבש דבר שהוא מורה על המלכות בעצמו: ואמר כי המלך בשר ודם אין לו השתתפות עם העם. ואם היה נותן סוס שלו לרכוב עליו אחר, היה זה השתתפות. אבל השם יתברך, מאתו יתברך הכל. ומאחר שמאתו הכל, לא שייך בזה השתתפות. כי מה שהיה נותן ממשלה למשה על פרעה, ממשלה זאת היא עצמה ממשלת השם יתברך, ולא שייך בה השתפות עמו יתברך. וכבר התבאר זה גם כן למעלה (סוף פרק יב) ענין זה באריכות אצל מה שקרא ישראל בשמו יתברך. ולפיכך מה שהושיב שלמה על כסאו של השם יתברך, דבר זה עצמו הוא אל השם יתברך. ומאחר שכן הוא, אין כאן שתוף כלל. ואל המשיח, שיגלה במהרה בימינו, יתן עטרה שלו. דבר זה מורה על עצם מעלת המשיח, שיהיה לו מדריגה אלקית נבדלת, וזהו העטרה של השם יתברך. שהוא יתברך נבדל מהכל, ויתן אל המשיח גם כן המלכות מן השמים, וזאת היא העטרה של משיח: ועוד מדברי חכמים אשר העמיקו בחכמתם, גלו ענין מעלתו של המשיח. (סנהדרין צח. ) אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אינש", וכתיב (זכריה ט, ט) "עני רוכב על החמור". זכו - "עם עננא שמיא", לא זכו - "עני רוכב על החמור". אמר ליה שבור מלכא (לישראל) [לשמואל], אמריתו משיח על חמרא אתי, אשדר ליה אנא סוסיא ברקא. אמר ליה, אית לך בר חיוור גוונא. ופירשו מאה גוני, כי 'חיור' בלשון פרס לשון מאה, כמו שפירוש רש"י ז"ל. ורוצה לומר, כי מה שאנו אומרים שהמשיח אתי על חמרא, דבר זה מורה על מעלת המשיח. מפני שהחמור הוא פשוט יותר מכל בעלי חיים, שהוא בריה פשוטה, שאין לו דעת וחכמה. וכאשר רוכב הוא על דבר פשוט, מורה שהוא נבדל במעלתו לגמרי. ואל תשגיח במה שהוא שהחמור חמרי, אין זה קשיא, דסוף סוף הוא חומר פשוט יותר, והוא הפך הנחש שיש בו ערמומית, ואין לה הפשיטות. והרוכב על הפשוט הוא נבדל לגמרי. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות ה' אצל "וירכב משה את אשתו ובניו על החמור" (ר' שמות ד, כ), ושם בארנו לך הטעם למה הובחר לו חמור, עיין שם, מפני כי שלמעלת המשיח שהוא נבדל לגמרי, לכך ראוי שירכב על החמור, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות. לכך מוכן לקבל כל הגוונים, כי דבר שאינו פשוט אינו מוכן לקבל, שהרי יש בו התיחדות במה שהוא מיוחד, לפיכך אינו מקבל כל הצורות כאשר הוא מיוחד. אבל הפשוט מקבל כל הגוונים, מפני שהוא פשוט: והרמב"ם בספר מורה נבוכים פירש כי מה שכתוב בתורה (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", רוצה לומר ותחת סבתו שמסובב ממנו החומר הראשון. ונקרא "לבנת הספיר", שמפני שהספיר הוא פשוט אין בו גוון כלל, לכך מקבל כל הגוונים. וכך החומר הראשון לפשיטותו, מקבל כל הצורה בזה אחר זה. ועם שבעיקר הפירוש אין דעתי נחה בפירושו, מכל מקום מדבריו ראיה לדברינו, שהחמור הפשוט, שהוא החומר הראשון, נקרא "ספיר", שמקבל כל הגוונים: ולכך אמר 'אית לך אחד שיש לו מאה גוונין'. ורוצה לומר, כי החמור שהוא למשיח, שהוא רוכב עליו, מפני שהמשיח מתרומם, והוא נבדל מן החומר שהוא פשוט, עד כי מפני הפשיטות מתייחס אליו הרבה גוונים. וכך פירושו, 'אית לך אחד בר מאה גוונין', כלומר אין הפירוש מה שכתוב (זכריה ט, ט) "עני ורוכב על החמור" שהמשיח רוכב על החמור בלבד, רק שהוא רוכב על החומר הפשוט לגמרי, לכך יש לו מאה גוונין. ולפיכך יש לו לרכוב על חמור, כמשמעו גם כן, ולא סוס, שהוא נקרא 'חמור' על שם החומר, ויש בו מאה גונין, כלומר שהוא מקבל כל הגונים. לכך ראוי שיהיה משיח דוקא רוכב על החמור. והענינים האלקיים אינם כמו שאר דברים שהם בעולם, שהמלך בוחר סוס חשוב לרכוב עליו. אבל הדברים העליונים האלקיים אינם תולים בחשיבות, רק מה שראוי לפי ענינו, ויותר ראוי למשיח חמור מטעם אשר אמרנו למעלה: ולפיכך רבי יהושע בן לוי הקשה, דכתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אינש", לא זכו רוכב על החמור. וכאשר תבין, כי הענן והחמור שניהם ענין אחד, כי תמיד אלו שניהם מתיחסים אל החמרי, ודבר זה בארנו פעמים הרבה מאוד. והענן, שבו המים, נקרא 'ענן שמים'. הנה הענן הוא ענין חמרי למעלה, ועליו רוכב משיח. אם זכו יהיה רוכב ומתעלה על חומר העליונים, ומתעלה על השמים. ואם לא זכו, יהיה "עני ורוכב על החמור", פירוש שהוא מתרומם על חומר הראשון, הוא חומר העולם התחתון בלבד: ובבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה (עה ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, ג' דברים נקראו על שם הקב"ה; צדיקים, משיח, וירושלים. צדיקים - דכתיב (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". משיח - דכתיב (ר' ירמיה כג, ו) "וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקינו". ירושלים - דכתיב (יחזקאל מח, לה) "ושם העיר מיום ה' שמה", אל תקרא "ה' שמה", אלא "ה' שמה", עד כאן. וביאור ענין זה, כי השם הוא מורה על עצם הדבר ואמיתתו, ומפני כי כל שם מורה על אמתת הדבר מה שהוא, ואלו שלשה מורים על אמתת השם יתברך, ולפיכך נקראו על שמו. והם שלשה, כנגד שלשה עולמות הם; התחתונים, ומה שהוא בין העליונים והתחתונים, והעליונים לגמרי. והנה ירושלים הוא בתחתונים. והצדיקים הם מן עליונים ומן התחתונים, כי גוף האדם הוא מן התחתונים, והנשמה מן העליונים. אבל המשיח, שנאמר עליו (ישעיה נב, יג) "ונשא" מן המלאכים, נחשב מן העליונים. והנה ירושלים בתחתונים, מורה על השם יתברך, שהוא שוכן בה. והצדיקים שהם עובדים השם יתברך, מורים על השם יתברך, אשר הם עובדים אליו. והמלך המשיח, אשר בימיו יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד, לכך כל אלו נקראו על שמו יתברך. ויש לך להבין את דברים אלו, כי אי אפשר לפרש יותר: ובמדרש תנחומא, "הנה ישכיל עבדי וירום וגבה ונשא מאוד" (ר' ישעיה נב, יג), "וירום" מאברהם, דכתיב אצלו (ר' בראשית יד, כב) "הרימותי ידי לאל עליון". ונישא ממשה, שכתוב אצלו (במדבר יא, יב) "שאהו בחיקך". "וגבה" ממלאכי שרת, דכתיב אצלם (יחזקאל א, יח) "וגביהם וגבה להם". וכן הוא אומר (זכריה ד, ז) "מי אתה הר הגדול", שהוא גדול מאבות. ופירוש זה, המשיח יהיה גדול מכל העולם. ומפני כי אברהם היה התחלת העולם, כי היה הכל עד שבא אברהם תוהו, כמו שאמרו (ע"ז ט. ) ב' אלפים תוהו. ומשה היה כאשר היה עיקר העולם בפעל, וזה כאשר יצאו ישראל ממצרים, כי אז נחשב כי העולם הוא בפעל. והמלאכים הם בפני עצמם שהם בעליונים. והמשיח, שהוא השלמת העולם, "ירום וגבה ונישא", והוא כמו התכלית כאשר הוא השלמה, והתכלית הוא על הכל, כי הכל נמשך אל התכלית. ולכך אמר "וירום וגבה ונישא", זה המשיח: ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) אמר רב יודא אמר רב, עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר, שנאמר (ר' ירמיה ל, ט) "ועבדו את אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם", 'הקים' לא נאמר, אלא "אקים". אמר ליה רב פפא לאביי, והא כתיב (יחזקאל לז, כה) "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", כגון קיסר ופלגא קיסר כו'. ונראה שמקשה, והרי כתיב "דוד עבדי נשיא להם", אם כן לא יהיה המשיח מלך, רק נשיא בלבד, וכיון דיליף מן "ואת דוד מלכם", אם כן יהיה מלך. ומתרץ כגון קיסר ופלגא דקיסר, כי המשיח יהיה מלך, והנשיא הוא פלגא דקיסר. כי נקרא 'משיח' כי קדושתו ביותר, ועל כן נקרא 'משיח'. כי פלגא דקיסר יהיה קדוש, והקיסר שיהיה עליו הוא קודש קדשים, כי כל דבר שנמשח הוא קדוש לגמרי. ומפני מעלתו וקדושתו יהיה תחתיו אחר, והוא כמו פלגא דקיסר, כי אין ראוי שיהיה הוא עצמו למנהיג, למעלת קדושתו שנקרא 'משיח'. רק שיהיה תחתיו נשיא, והוא יהיה מנהיג, רק כי המשיח יהיה מנהיג בדברים האלקיים לגמרי. גם יש לפרש כן "דוד עבדי נשיא", משמע דוד הראשון. והדברים עמוקים מאוד: ==פרק מא== התבאר לך המעלה העליונה הרמה שירש המלך המשיח. וכמו כן יהיה מעלתו כוללת כל המעלות. שיש צדיק שיש לו מעלה אחת מיוחדת, כמו שתראה שאברהם ירש מדה מיוחדת בהתרוממות ובמעלה, כמו שהתבאר למעלה. ויצחק ירש מדה אלקית, הוא הדביקות בו יתברך. ויעקב ירש מדת הקדושה האלקית, כמו שהתבאר למעלה. והמלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, יהיה לו הכל. ועל דבר זה רמזו חכמים בסודותם בפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), מה שמו, דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר (בראשית מט, י) "עד כי יבא שילה". דברי רבי ינאי אמרי ינון שמו, שנאמר (תהלים עב, יז) "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו". דבי רבי חנינא אמרי חנינא שמו, שנאמר (ירמיה טז, יג) "אשר לא אתן להם חנינה". ויש אומרים מנחם בן חזקיהו שמו, שנאמר (איכה א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו, שנאמר (ישעיה נג, ד) "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע ומוכה אלקים ומעונה": הנה יש לך לתמוה מאד, איך רבי שילא אמר כי שמו שילה כשמו, רבי חנינא גם כן קורא אותו כשמו. אבל דבר זה מורה על מעלת המשיח אשר כולל הכל, ולפיכך הוא אל המעיין בו ומשיג בו, כאשר הוא אותו המעיין. ודבר זה אמרו על המלך המשיח, לפי שהוא כלול מכל מעלות כמו שיתבאר, ולכך נדמה למשיג בו כפי מה שהוא. ואינו דומה לשאר צדיקים, אשר יש להם שמות פרטיים. ומפני שהוא כולל הכל, לכך יקרא לו הקורא שם כפי מה שהוא הקורא, כי שם הקורא עצמו הוא יותר ראשון אליו. לכך תנא דבי רבי שילא אמר כי שמו שילה כשמו. וכן דבי רבי חנינא אמרי חנינא כשמו. וכן דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, וזה גם כן כשמו. ולא פליגי אלו החכמים כלל, רק כי כל אחד אמר שהמשיח שיהיה במהרה בימינו יהיה כולל כל המעלות, ולכך אמר כל אחד שנקרא בשמו. ואמר רבי שילא שילה שמו, כי בודאי שם שילה מורה על דבר מיוחד, ומפני כי המשיח כולל הכל, לכך אמר שילה שמו. ורבי חנינא אמר חנינא שמו. ורבי ינאי אמר ינון שמו, כי בודאי שם ינון בא על דבר מה, לכך אמר ינון שמו, כי המשיח כולל הכל: גם נראה לומר כי שם שילה בא על שהשם יתברך יתן הכל תחתיו, והכל יובילו שי לו, ולכך אמר שילה שמו. ורבי ינאי אמר ינון שמו. ולשון זה הוא לשון גדולה, כלומר שיהיה הכל. ואלו שתי שמות; השם הראשון מורה שיהיה הכל ברשותו, ושם ינון מורה על הגדולה והמעלה העליונה. ולמאן דאמר חנינא שמו, שהשם יתברך יהיה מחונן אותו במה שישאל מאתו, וכדכתיב (תהלים ב, ח) "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך": ויש אומרים מנחם בן חזקיהו שמו. וביאור ענין זה, כי ראוי משיח לשם הזה, וראוי להיות שמו מנחם בן חזקיהו. כי הוא כאשר הגיע לאחד אבל ומיתה, ומקבל נחמה, כאילו חוזר לחיותו. וכך המשיח יהיה מנחם אותם ומשיב נפשם, וכאילו חוזר להם חיותם. וקאמר שהוא בן חזקיהו, כי אין ספק כי הנחמה הוא מחזיק הנפש. ולפיכך המשיח שהוא מחזיק את ישראל, הוא מנחם בן חזקיהו. ומביא הכתוב לראיה "כי רחק ממנה מנחם משיב נפשי". ואלו הדברים ברורים לחכמי האמת, ואין ספק בהם כלל: ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו. עוד כולל המשיח מעלה השכלית, ולפיכך רבנן, בעלי השכל, קראו לו חיורא דבי רבי. ודבר זה ענין עמוק, כי הצרעת הוא דבר שנבדל מן העולם הזה, וזה מורה מה שהמצורע הוא נדחה מן מחנה ישראל, ואין לו שייכות אל העולם, ולכך כתיב (ויקרא יג, מו) "בדד ישב". ומפני כי המשיח גם כן הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, לכך קודם שיבוא המשיח הוא דומה כמו מצורע, שאין לו שתוף וחבור אל העולם, רק הוא מחולק הימנו. ומפני כי מה שהמשיח הוא מחולק מן העולם בשביל כי המשיח יהיה שכלי לגמרי, ואילו העולם הזה הוא גשמי, ולכך יש לו המשפט המצורע. לכך נקרא שמו חיורא דבי רבי, כי בבית רבי היו מנוגעים, מפני כי בבית רבי היו נבדלים מן עולם הזה, והיו נמשכים אחר השכלי, אשר הוא נבדל מעולם הזה, לכך בא עליהם הצרעת, שהוא נבדל גם כן מן הבריות. ולכך אמר כי המשיח, אשר הוא שכלי לגמרי, הוא נבדל לגמרי מן העולם הזה, ולכך חיורא דבי רבי שמו. והוא עצמו מה שאמרו (סנהדרין צח. ) דיתיב בין סובלי חלאים, והבן זה מאוד: ==פרק מב== כבר התבאר לך פעמים [הרבה] כי התכלית והסוף מסוגל לשלימות יותר מהכל. וזה כי ההתחלה במה שהיא ההתחלה, אין בה שלימות, שהרי לא נשלם עדיין. רק הסוף יש בו השלמה, ולכך הסוף ראוי אל השלימות. והנה המתחייב מזה שיהיה תכלית הזמן מן ימי עולם מסוגל לשלימות, וזהו ימי המשיח, שהוא באחרית הזמן. ודבר זה מבואר למעיין בדבר זה. ואף כי בארנו למעלה כי עולם הזה אין מוכן לישראל, ואיך יהיה המשיח בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, שכל ענין המשיח הוא אלקי לא גשמי. ואין דבר זה קשיא, כי ימות המשיח הם אחד, ולכך כל ימי המשיח נקרא 'סוף העולם', וסוף העולם הוא מוכן שיהיה אלקי. וכמו האדם הזה, כאשר הוא בעיקר ימיו אינו אלקי. אבל כאשר הוא בסוף ימיו, נסתלק ממנו כוחות הגשמי עד שהוא אלקי. ודבר זה גם כן אצל העולם, כי בסוף ימי עולם, שאז יהיה ימות המשיח, יהיה העולם הזה אלקי, ולא יהיה האדם רודף אחר הדברים הגשמיים, רק דברים אלקיים. וכן בסוף ימי העולם יהיה העולם אחד לגמרי. כי עיקר סגולת השלימות הוא האחדות, כי על דבר שהוא שלם נאמר שהוא אחד, כמו שכתוב (שמות לו, יג) "ויהי המשכן אחד", רוצה לומר ויהי המשכן שלם. שתראה מזה שכל שלם הוא אחד, והאחד הוא שלם. כי הדבר שאינו אחד, רק מחולק, לא יפול עליו שלימות. והפך זה גם כן, הדבר שאינו שלם אינו אחד, שהרי הוא חלק בלבד. ואם דבר זה הוא חלק, יש עוד חלק, ואין כאן אחדות. והתבאר לך כי בימי המשיח, שאז יהיה העולם בשלימות, כאשר כל סוף הוא מסוגל אל השלימות, מתחייב שיהיה העולם אחד, שאם לא היה העולם אחד, לא היה בו שלימות: ודבר מבואר הוא בפרק אלו עוברין (פסחים נ. ), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), וכי עד האידנא לאו אחד. אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אמי, לא כעולם הזה עולם הבא; עולם הזה - על שמועות טובות אומר 'ברוך הטוב והמטיב', ועל שמועות רעות אומר 'ברוך דיין האמת'. אבל לעולם הבא כלו הטוב והמטיב. "ושמו אחד", וכי עד האידנא לאו אחד, אמר רב נחמן בר יצחק, לא כעולם הזה עולם הבא; עולם הזה נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. עולם הבא נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא ביו"ד ה"א, עד כאן: וביאור זה, כי מה שכתב "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו'", אין זה חס ושלום מצד עצמו, כי הוא יתברך מצד עצמו הוא אחד לעולם. אבל הענין הוא מצד המקבלים, כי הנמצאים בעולם הזה מקבלים מהשם יתברך פעולה לטובה ופעולה לרעה, ואם שהוא יתברך אחד, הפעולות הבאות מאתו מחולקות. וכן מה שמקבלים הנמצאים אינו מאמתת שמו יתברך, שאין העולם נוהג באמתת שמו יתברך, כמו שהתבאר. כי השם המיוחד הוא נבדל מכל הנמצאים בעולם הזה, שהם גשמיים. ואף כי הוא נכתב בשם הויה, לא נקרא כך, כי הכתיבה הוא מורה על אמיתת עצמו, אבל הקריאה הוא אל האדם, והכתיבה נבדל מן האדם. ובעולם הזה אשר האדם הוא גשמי חמרי, ויש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם, לכך בעולם הזה הקריאה בפני עצמו בשם אד', כי העבד הוא נבדל מן האדון, ואין לו שתוף עמו, לכך בעולם הזה נקרא בשם אד'. אבל לעולם הבא, שלא יהיה האדם חמרי וגשמי כמו שהוא בעולם הזה, רק יהיה האדם במדריגת המלאכים המסולקים מן הגשמיות, יהיה נקרא גם כן בשם בן ד': כי כבר התבאר כי יש שתי בחינות שיש לעלול עם העלה; הבחינה האחת, כי במה שהעלול הוא מן העלה, יש כאן צירוף העלה אל העלול, כמו צירוף בן אל האב, ובבחינה זאת יש כאן צירוף גמור. הבחינה השניה, כי במה שזה עלה וזה עלול, העלול הוא נבדל מן העלה, כמו העבד שהוא נבדל מן האדון. ולפיכך בעולם הזה השם יתברך נמצא אל עולמו כמו האדון אל העבד, ולכך אף כי הוא יתברך נכתב בשם המיוחד, נקרא אל האדם בשם אד' - בשם אדון, כי הוא יתברך נבדל מן עולמו במה. אבל לעתיד יהיה כאן הבחינה השניה, שהוא יתברך יש לו צירוף וחבור אל העולם, והוא הבחינה שיש בה צירוף וחבור אל העולם. ולכך נכתב בשם המיוחד, ונקרא בשם המיוחד, וזה יהיה לעולם הבא: ובספרי (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו" על כל באי עולם הזה, "ה' אחד" (שם) בעולם הבא, עד כאן. וביאור ענין, דהוי לכתוב 'שמע ישראל ה' אלקינו אחד'. אלא שיש ב' בחינות בו יתברך; במה שהוא אלקי כל הנמצאים, והבחינה הזאת הוא מצד העלול, והרי העלול אינו אחד. אבל לעתיד יהיה החבור הזה מצד העלה יתברך, לכך לא היה מצורף השם יתברך אל עולמו רק מצד שהוא אחד, לא מצד העלול, כי העלול אינו אחד. וזה מה שאמר "ה' אלקינו" בעולם הזה, "ה' אחד" לעולם הבא. והנה עצם המשיח שהוא יהיה המאחד הכל ומשלים הכל, עד שיהיה העולם אחד, ולכך אמרו "ה' אחד" לעולם הבא. ומזה עצמו התחייב בטול מלכות רביעית מן העולם, שכל דבר שהוא יוצא מן האחדות יהיה מסולק, עד שהעולם יהיה אחד בלתי מחולק כלל. ואשר הוא מתנגד אל זה הוא כח אדום, שזאת המלכות הוא התנגדות אל האחדות: ובערבי פסחים (פסחים קיח ע"ב), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, "גער חית קנה" (תהלים סח, לא) שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד. "עדת אבירים בעגלי עמים" (שם) ששחטו אבירים כעגלים שאין להם בעלים. "מתרפס ברצי כסף" (שם) שפושטים ידיהם לקבל ממון, ואינם עושים רצון בעלים. "פזר עמים קרבות יחפצו" (שם), מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין האומות, קרבות שהיו חפצים בהם. כבר התבאר למעלה (פכ"א ד"ה וכאשר תתבונן) כי ג' מלכיות מן האומות הם נמשכים במה אל ישראל אף בעולם הזה, וכמו שנתבאר במדרש. אבל מלכות רביעית היא מתנגד להם. ולכך לימות המשיח יהיו שלש מלכיות לגמרי נמשכים אחר מלכות ישראל, אבל במלכות רביעית אין התאחדות עם ישראל. ועל זה אמר "גער חית קנה", פירוש גער חיה, וממילא תקנה עדה. כי אי אפשר שיהיה למלכות זה התאחדות עם זרע יעקב, ותבין זה. ולכך אם תגער חית קנה, ותהיה מרחיק אותה, ממילא תהיה מקרב עדה, הם ישראל. כי אי אפשר שיהיה הצטרפות למלכות הרביעית עם ישראל. וקרא אותה 'חיה' סתם, כי כל ג' מלכיות הראשונות יש להם שם מיוחד; שהרי קרא האחת ארי (דניאל ז, ד), שניה דוב (שם שם ה), שלישית (נשר) [נמר] (שם שם ו). ואילו חיה רביעית אמר (ר' שם שם ז) "וארו חויא עזה אחרי" בלבד. ולכך אמר "גער חיה", שדבר זה תולה בזה, שכאשר תגער חיה זאת, שהיא הפך ישראל, ממילא תקנה עדה. והוא לשון נופל על לשון כדרך הנבואות. לכך אמר גער חיה שהיא בין הקנים, ותקנה עדת ישראל. ומה שקרא הכתוב מלכות רביעית סתם חיה, כי הארי והדוב נקראו חיה, ומפני כי בכח מלכות רביעית כח ארי וכח דוב, לכך נקרא בשם חיה סתם: ואמר שכל מעשיה נכתבים בקולמס אחד. פירוש שכל המלכיות יש בהם קצת דבר טוב. והטעם הוא כמו שהתבאר למעלה, והדברים ברורים. ואמר 'קרבות שהיו חפצים בהם' גורם זה. כי כל הדברים שהם הפכים זה לזה, כמו אש ומים, לא יתחברו ביחד. ואם היו מרחיקים אותם, לא היו מתפזרים בין האומות, ולא היו באים בהם, כי לא יתחברו שני הפכים. אבל בשביל הקירוב שהיה לישראל אליהם, התפזרו ביניהם, ודבר זה נתבאר למעלה. והוא המעיד על דברינו שהתבארו למעלה, והארכנו בהם מאוד מענין גליותינו. ואמר ש'פושטים ידיהם לקבל וכו''. כי מלכות רביעית, אף כי יש לה כח גדול מאוד, הוא חסר ואינו שלם. וכל חסר מקבל, ואינו שבע. ואילו היה שבע היה עושה רצון בעלים, כי היה שבע רצון. אבל מפני שאין לו שביעה, אין לו רצון. ולפיכך אינו עושה רצון בעלים: והבן הדברים אשר אמרנו לך פה. ונתבאר לך במופת אמיתי שאין ספק ביאת גואלנו בסוף ותכלית, עד שיהיה הכל כמו שמחויב מצד העלה, שהוא אחד: ובפרק אלו טרפות (חולין סג. ), "רחם" (ויקרא יא, יח) זה שרקרק, ולמה נקרא שמו "רחם", אמר רבי יוחנן כיון שבאה רחם - בא רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי, והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק. וגמירי, דאי יתיב על ארעא ושריק, אתי משיח, שנאמר (זכריה י, ח) "אשרקה להם ואקבצם". אמר ליה רבי יודא בר שימי למר בר איהי, והא ההוא דיתיב בי כרבא ושריק, ואתי גלגלא פסיקיה למוחיה, אמר ליה ההוא ביידא הוה, עד כאן. ויש בני אדם נותנים פירושים שונים למאמר הזה, והמה אינם בכתובים, ואין להאריך בדברים שאין בהם ממש. אבל המאמר הזה הוא כפשוטו. ובאו לפרש במאמר הזה כי לעתיד לימות המשיח יהיה העולם אחד לגמרי. ויש מיני נמצאים שמסוגלים לדבר אחד. ויותר מכל זה הם מיוחדים העופות, בעבור שהם נקראים "עוף השמים" (בראשית א, ל). והם מסוגלים לאיזה דברים, כמו שידוע מצפצופי העופות. וגבי רב עילש (גטין מה. ) דקאמר היונה עילש ברח. ודבר זה מבואר בכמה מקומות: ויש מין עופות שהם באכזריות, כמו העורב. ויש בחסידות, כמו החסידה שעושה חסידות עם חברותיה. ויש ברחמים, כמו עוף שנקרא "רחם", ולפיכך נקרא "רחם" על שם הרחמים. ולא פירשו חכמים שמרחם על חבירו, שלא נקרא רק רחום בשורק, והוא פעול. ולא נקרא רחם החי"ת בצירי, שמשמע על אחרים, אבל רחום, החי"ת בשורק, אינו משמע רק הרחמנות בעצמו, והוא מורה על הרחמנות שבא לעולם. ולפיכך אמרו כיון שבא הרחם - בא רחמים לעולם. והיינו כמו שמפרש, 'דיתיב אמידי ועבד שרקרק'. דוקא 'שרק' 'שרק', מפני כי אותיות 'שרק' מחוברים וקשורים יחדיו - ק. ר. ש. , וכן הם כתיבת 'קשר'. וזה מורה על רחמנות, כי כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב (תהלים קג, יג) "כרחם אב על בנים", מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב (בראשית מד, ל) "ונפשו קשורה בנפשו". ודוקא אלו ג' אותיות אחרונות, ולא ראשונות, כי אין זה קשר (כי) אם בתחלה הם קשורים, ואחר כן מתפרדים, רק כאשר נשאר הקשר. ולא היה בהם התי"ו, כי לעולם אותו שהוא אחרון הוא לעצמו, בעבור שהוא בסוף, והסוף הוא נבדל מהכל, באשר הוא סוף, ואינו מקובץ עם האחרים. ודבר זה ידוע: והאותיות הם למפרע, כי זה ענין הליכתם לאחדות ולקבוץ. כי אם היה 'קרש', הנה בענין זה הקו"ף פונה אל השי"ן, אבל אין השי"ן פונה אל הקו"ף, וזה אינו קשור וחבור יחד. רק אם הקו"ף מתחבר אל השי"ן, והשי"ן מתחבר אל הקו"ף. והנה באותיות 'שרק', השי"ן הולך אחר הקו"ף, ובאלפא ביתא הקו"ף הולך אחר השי"ן, ובשביל זה יש כאן חבור שי"ן בקו"ף, וחבור קו"ף בשי"ן, וזהו חבור וקשור גמור. ועוד יתבאר בסמוך ענין זה כי 'שרק' הוא חבור דוקא: ומפני כי כאשר דבר אחד מסוגל לדבר מה, כאשר יבא לעולם דבר שהוא מסוגל אליו, הוא מתעורר אל זה בקול. והפך זה כאשר דבר בא לעולם שהוא הפך להם, הם עצבים ודוממים. ומפני כי העוף הזה הוא מתייחס לרחמים, שנקרא "רחם", לכך כאשר רחמים באים לעולם, אז מתעורר בקול, שהוא קול שמחה, ועביד 'שרק' 'שרק', מטעם אשר התבאר למעלה, כי 'שרק' דוקא הוא חבור גמור, כי יש כאן חבור שי"ן בקו"ף, וקו"ף בשי"ן: ועוד, כי 'שרק' מלשון שורק, שהוא שורק את פיו. וכאשר שורק פיו, מקבץ השפתים יחד. ולכך נקרא השורק 'קבוץ שפתיים'. והקבוץ הזה מורה על רחמים. והרי האוהב, שהוא קשור בחבירו, נקרא 'רחמוהי', כל חבור הוא רחום. וכאשר באים רחמים מלמעלה לעולם, מפני כי השם יתברך מתחבר לתחתונים ומרחם עליהם, ולכך העוף הזה שנקרא "רחם", עביד שרקרק, המורה על חבור: וזהו דוקא כאשר יתיב על מידי, לא כאשר הוא פורח מלמעלה באויר. שאין כאן חבור רק כאשר הרחמים למטה, לא כאשר החבור הוא למעלה באויר, שאין כאן חבור למטה. וכאשר יתיב על ארעא ועביד שרקרק, נעשו עליונים חבור לתחתונים חבור אחד לגמרי, והרחמים הם בארץ, כאשר יש כאן חבור מן העליונים בתחתונים, ולפיכך אתי משיח. אבל כאשר לא יתיב אארעא, רק דיתיב על מידי, אף על גב שהרחמים באים לעולם, אינם בארץ לגמרי. ולכך לא יתיב אארעא ועביד שרק. אבל כאשר יתיב אארעא, אז הרחמים בארץ, והדיבוק והחיבור נמצא בארץ לגמרי, והבן זה: וקאמר דהוה יתיב בי(ני) כרבא, ועביד שרקרק, ואתי גללא ופסקיה לרישא. וביאור זה, אף על גב שיש דברים סגולים בבעלי חיים, אין להביא ראיה מזה. שאין הסגולה בעצם - עד שלא תמצא רק כך, כי לפעמים לא תמצא הסגולה, וכאשר היה משנה בסגולה הזאת שראויה לו - היה נדחה. ולפיכך קאמר דאתא גללא ואפסקיה לרישא, הוא הביטול אשר הגיע לו. והמקשה היה סובר כי מה שישב על הארץ ועביד שרקרק, לכך נפל גללא ופסקא למוחיה. כי ישיבתו על הארץ הוא שינוי אליו, לכך אתא גללא ואפסקיה לרישא בשביל השנוי, שלא היה נמשך אחר מה שהוא מסוגל אליו. ומכל מקום קשה, שהרי לא אתא משיח - כדאמרת דהיכי דיתיב אארעיה אתי משיח. ומתרץ, ההוא שקרא הוה. פירוש, שלפעמים יש בשום בריאה תבונה משונה, ובשביל אותה תבונה משנה ומשקר: כלל הדבר הזה, העוף הזה מסוגל לרחמים, ולפיכך עביד שרקרק, כמו שהתבאר למעלה. אבל יתיב על מידי, מפני שאין הרחמים לגמרי בארץ, לא אתי משיח. רק כאשר יושב על הארץ ועביד שרקרק, הנה הרחמים שבאים מלמעלה הם בארץ לגמרי, ואז יבא משיח במהרה בימינו אמן: ==פרק מג== התבאר לך כי בזמן מלך המשיח יהיה העולם בשלימות, כמו שבארנו לך הרבה מאוד. וכל דבר שהוא בשלימות הוא בפעל, ואינו בכח עוד. כי כאשר הדבר הוא עדיין בכח הוא חסר השלימות. ולפיכך כאשר יהיה העולם בשלימות, כמו שהוא לימות המשיח שיהיה העולם בשלימות, וזה נקרא שהעולם הוא בפעל השלימות, וזהו ענין מדריגת העולם, שיהיה לעתיד לימות המשיח: ובפרק חלק (סנהדרין צד. ) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'" (ישעיה ט, ו), אמר רבי תנחום, דרש רבי שמעון בר קפרא בציפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע התיבה פתוחה, וזה סתומה. בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשית אותו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו, ולא אמר לפניך שירה, תעשה אותו משיח. מיד פתחה הארץ ואמרה, רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו, שנאמר (ישעיה כד, טז) "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'". אמר שר העולם לפני הקב"ה, עשה צביונו לצדיק זה. יצאת בת קול ואמרה (שם) "רזי לי רזי לי". אמר נביא (שם) "אוי לי", עד מתי, יצאת בת קול ואמרה עד "בוגדים בגדו וכבגד בוגדים בגדו" (שם). ואמר רבא ואיתימא אמר רבי יצחק, עד דאתי בזוזי, ובזוזי דבזוזי, עד כאן: דברים אלו קשים להבין, דבשביל שלא אמר שירה יחזקיה, לא יעשה אותו משיח, דמה ענין שירה למשיח. ועוד, דמה ענין שאמרה הארץ שירה בשבילו. דע, שהיה לחזקיה ענין שראוי להיות משיח, מפני שבא עליו סנחריב (מ"ב יח, יז), שהיה מבלבל כל האומות, והביאם על יחזקיה למלחמה, כמו שלעתיד שיהיה גוג ומגוג מבלבל כל האומות, ויביאם על המלך המשיח. ואין ענין משיח רק שיהיה מבטל כח האומות, אחרי שהם יבואו עליו לבטל אותו. ולפיכך ראוי שיהיה נעשה יחזקיה משיח. וכאשר נעשה לו הנס, היה ראוי שיאמר יחזקיה שירה. כי הנס הוא מורה כי הנהגת העולם שלא בטבע, וזהו שלימת העולם כאשר הוא יוצא מן הטבע, ונוהג בהנהגה בלתי טבעי. והאדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות. והפך זה הוא האבל, שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב ודומם, ולא יפתח את פיו. אבל כאשר הוא בשלימות, והוא בפעל הגמור, אז מוציא גם כן הדבר אל הפעל, ונותן שירה ושבח אל השם יתברך, שממנו ההשלמה: ויחזקיה אף על גב שהיה צדיק, לא היה שלימותו בפעל, ולכך לא אמר שירה. כי השירה, שהוא מוציא אל הפעל השיר הזה, מצד כי האדם שנותן השירה הוא בפעל גם כן, ולכך מוציא השירה אל הפעל. ולכך אין ראוי שיהיה משיח, כי אין המשיח רק שהכל יהיה בפעל השלימות, ומפני שלא אמר יחזקיה שירה מורה שאינו בפעל השלימות. כי כבר אמרנו שאין הצדיקים כלם הם במעלה אחת, כי יש לפעמים לאחד מעלה עליונה, כמו שהיה ליחזקיה, מכל מקום אפשר שיהיה חסרון במעלתו במה. ומצד אשר מעלתו אינו בשלימות, הוא בכח בלבד, ואינו בפעל מצד החסרון. וחזקיה לא היה לו המעלה זאת שיהיה בפעל, ולכך לא אמר שירה. ומפני כך המ"ם של "למרבה המשרה" (ישעיה ט, ו) סתומה, להעיד על מעלת חזקיה, כי כח שלו סתום, ואינו נמצא בפעל השלימות, ובשביל זה לא היה מוכן לשירה. ומפני כך אינו גם כן מוכן להיות משיח, שעל ידו הכל בשלימות בפעל: ולכך השירות אשר הם אצל דוד, כולם לשון נקיבה. ואף שירות משה כתיב (שמות טו, א) "השירה הזאת", בלשון נקיבה. אבל לעתיד נאמר (תהלים צח, א) "שירו לה' שיר חדש". כי הזכר הוא יותר במעלת השלימות מן הנקיבה, והוא יותר בפעל מן הנקיבה. ומכל שכן שלא אמר יחזקיהו כלל שירה, שאין ראוי שיהיה על ידו העולם בפעל השלימות כמו שיהיה לימות המשיח. ואין הפירוש שלא רצה לומר שירה, שאין הדבר כך, רק היו באותו דור יודעים שאין ראוים לומר שירה מטעם אשר התבאר, כי אין ראוי שיהיה העולם בשלימות ובפעל על ידי יחזקיהו. ואם לא כן, דבר קטן הוא שיאמר שירה: וכן הא דאמר שם (סנהדרין צד. ) כיוצא בדבר אתה אומר "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'" (שמות יח, י), תנא משום רבי פפייס, גנאי למשה רבינו שלא אמר "ברוך" עד שבא יתרו ואמר "ברוך", עד כאן. ואין הפירוש שלא היו רוצים לומר "ברוך". כי הפירוש הוא שידעו שאין ראוי לומר "ברוך", כי לשון 'ברכה' הוא על הברכה שהעולם מקבל. ולא היו הם דבקים במדת הברכה, שהרי אין כאן ברכה להם, רק היציאה מסבלותם, ואין זה תוספות ברכה להם כלל. ולפיכך לא אמרו "ברוך". אבל יתרו שלא היה בצרה, והיה אוהב את ישראל, ובא אליהם להיות אתם, ונתוסף יתרו על ישראל, היה זה נחשב ברכה. ולפיכך אמר יתרו "ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו'". אבל למשה וישראל שהיו במצרים בסבלות קשה, ולא היה כאן תוספות ברכה, לא היה אפשר לומר "ברוך". וכן מה שלא אמרו שירה יחזקיהו וסייעתו, שלא היה מעלה זאת ליחזקיהו. ואין להקשות, אם כן מה גנאי היה למשה, כיון שלא היה ראוי להם לומר ברוך. מכל מקום נחשב זה קצת גנאי, שלא נמצא מדה זאת אצלם, ודבר זה ענין נפלא כאשר תבין: ואז אמרה הארץ, מה מעכב שלא יהיה יחזקיהו משיח - מפני שלא אמר שירה, שזה מורה שאין שלימתו בפעל, הנה אני אומר שירה בשביל הצדיק. וזה כי האדם מצד שיש לו נשמה מן העליונים, אין שלימתו בפעל מה שראוי לה. אבל הארץ היא מן התחתונים, ושלימות הארץ כאשר יש צדיק בארץ, כמו יחזקיהו שעשה הקב"ה לו נס. לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל הצדיק. כי בודאי כאשר אין צדיק בארץ, אין הארץ גם כן בשלימות, כי "הארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז). וכאשר בני אדם שעליה הם חסרים, אין הארץ בפעל השלימות. אבל יחזקיהו שהוא צדיק, ועשה לו הקב"ה נס, ועל כל פנים מצד מה היה הוא בשלימות, ולכך הארץ שהוא מן התחתונים, ושלימות התחתונים אין צריך כל כך, לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל יחזקיהו. אף על גב כי יחזקיהו עצמו - מצד שהאדם נשמתו מן העליונים - לא היה בשלימות, ומצד הזה אין כאן שירה, מכל מקום השירה היא מן הארץ שהוא מן התחתונים, והאדם נברא גם כן מן התחתונים (בראשית ב, ז), והוא על הארץ, ומצד זה יש כאן שירה: ואמר שר העולם, שלפי סדר העולם ראוי שיהיה נעשה יחזקיהו משיח. ויצאת בת קול ואמרה 'רזי לי רזי לי', שאין הדבר כך, רק שמדריגת המשיח הוא נסתר ונעלם מן עולם הזה, ולכך 'רזי לי רזי לי וכו''. וקאמר עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי. ופירושו, יבוזו מלכות בבל את ישראל, ומלכות פרס יבזו את בבל, ומלכות יון יבוזו את מלכות פרס, ומלכות אדום יבוזו את מלכות יון, ואז במלכות אדום יבוא המשיח: והתבאר לך כי ענין המשיח שיהיה העולם בפעל בשלימות. ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) אמר רב, לא אברא עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר, למשה. ורבי יוחנן אמר, למשיח, עד כאן. וביאור מחלוקתם, כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר ההתחלה נמשך הכל. ויש בחינה שאמצע הדבר הוא עיקר הדבר, במה שעיקר הדבר הוא גוף הדבר, והוא האמצע, לא ההתחלה והסוף. והבחינה השלישית סוף הדבר, ששם השלמת הדבר, ראוי שיהיה עיקר כאשר נשלם. ולדעת רב לא נברא העולם רק למשה, מפני שאז היה התחלת ישראל, שהם עיקר העולם, ולא היה לישראל מציאות עד משה, ומשה הוא צורת ישראל, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולפיכך סבירא ליה שלא נברא העולם אלא למשה, שהוא עיקר, מפני שהוא ההתחלה, ואחר התחלה ימשך הכל. ולשמואל לא אברא עלמא אלא לדוד, מפני שהעיקר הוא גוף הדבר. וכאשר היה דוד מלך על ישראל, היו ישראל במעלתם היותר עליונה. וזה ראוי שיהיה עיקר, כאשר היו ישראל במעלתם העליונה. ולדעת רבי יוחנן לא נברא העולם אלא למשיח, מפני שאז יהיה העולם בשלימותו האחרון, שלא נמצא בעולם חסרון, רק הכל בשלימות. וראוי לדבר זה דבר שהוא עיקר, שכל דבר נמצא בשביל שלימותו, כי זהו צורתו, כמו שהתבאר למעלה: ==פרק מד== הבנין אשר שוא עמלו בוניו בו הוא חשבון הקץ, כמו שהתבאר למעלה שדבר זה לא יבוא בו הידיעה לשום אדם ושום רעיון, וכמו שיתבאר עוד טעם דבר זה. ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו. ), אמר רבי שמעון בן פזי, "ויקרא יעקב אל בניו" (בראשית מט, א), בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, חס ושלום יש פסול במטתי, כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו. אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). אמרו, כשם אין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. מיד פתח הזקן ואמר, 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמרו רבנן, היכי נעבד; נימריה - לא אמריה משה. לא נימריה - אמריה יעקב. התקינו שיהא אומרים בחשאי. אמר רבי יצחק בשם רבי אמי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר - יש לה גנאי, ולא תאמר - יש לה צער, התחילו והביאו לה בחשאי, עד כאן: וביאור ענין זה, כי יעקב הוא שמוכן לגלות קץ הימין יותר מכל האבות, וזה מפני שהקץ האחרון הוא גאולה מן אדום המתנגד ליעקב, וכמו שהתבאר למעלה (פרק טז) דאמר 'ווי לדין כד יקום דין'. ומפני כך יעקב הוא סבת הגאולה העתידה, ולפיכך יעקב הוא מגלה קץ הימין. ומזה הטעם נזכרו האבות אחורנית, כי הכתוב הזה נאמר על הגאולה שתהיה לעתיד, ויעקב הוא סבה ראשונה לגאולה העתידה. כמו שהיה אברהם סבה (ל)ראשונה בגאולת מצרים, שהרי אליו הבטיח (ר' בראשית טו, יד) "וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי". ולכך יעקב הוא מגלה הקץ שלעתיד: ועוד מטעם אחר יעקב ראוי לגלות הקץ שלעתיד. כי הקץ לעתיד הוא סתום ונעלם מאוד, ויעקב מעלתו ומדריגתו עד המדריגה שהוא נעלם ונסתר, כמו שידוע ממדריגת יעקב. ולכך אפשר לו לגלות הקץ, אף שהוא נסתר ונעלם. ודבר זה זכה אליו יעקב, מפני שלא היה פסול בזרעו, ולא היה זרעו דבק בכחות חיצונות, רק כולם היו דבקים בכח פנימי קדוש. ולכך היה מעלתו ומדריגתו מגיע עד המדריגה שהיא פנימי נסתר, והיה אפשר לו לגלות הקץ הפנימי הנסתר. ומפני שאין ראוי לגלות דבר זה, שהרי עולם המשיח כאילו הוא עולם חדש, ואין ליעקב לגלות מצפוניו, ולכך נסתלקה ממנו שכינה. ואמר יעקב שמא יש פסול בזרעו, כי אם יש פסול בזרעו, והיה זרעו יוצאים מן המדריגה העליונה הנסתרת הפנימית, מצד הזה אין יכול לגלות הקץ: לכך אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה, שלכך תלו עצמם ביעקב, כי בודאי יעקב הוא דבק באחדות השם יתברך לגמרי, כי מדריגת יעקב בין אברהם ובין יצחק, והוא פנימי נסתר, לכך יעקב דבק באחדותו לגמרי. ולפיכך אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", 'כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. שאין ספק שיעקב הוא דבק לגמרי בו יתברך במה שהוא אחד, כמו שאמרנו, ולפיכך אין בלבו אלא אחד. וכך 'אין בלבנו אלא אחד', שגם השבטים דבקים באחדות השם יתברך על ידי יעקב: כי האחדות הוא בשני פנים; האחד, הוא הדבר שהוא בעצמו אחד. והשני, אם כי אינו אחד מצד עצמו, ויש לו חלקים, והחלקים נעשים אחד על ידי דבר המאחד אותו. כמו שהוא הענין באדם, שיש לאדם איברים מחולקים, וכולם הם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת, כמו שהתבאר למעלה. ויש באדם י"ב איברים, והם מנויים בספר יצירה (פ"ה מ"ב), שהם עיקר איברי האדם, וכולם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת. וכנגד זה הם י"ב שבטים גם כן, והם מתאחדים על ידי יעקב אביהם, שהוא אביהם, ועל ידו הם אחד. ולכך על ידי יעקב השבטים דביקים באחדות השם יתברך. ואם לא כן, מאחר שהם י"ב, לא היה להם דביקות בו יתברך, במה שהוא יתברך אחד. ולפיכך הם אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד": ועוד, כי בני יעקב שהיה בהם שבט לוי, שהוא קדוש לה', והוא נבדל מכל שאר שבטים, והוא כנגד האל"ף שבשם "אחד", כי האחד הוא נבדל מהכל. ואחר כן ח' בני גבירות, כנגד החי"ת במלת "אחד", כי יוסף נעשה ממנו שני שבטים, אפרים ומנשה (בראשית מח, ה). ואחר כן ד' בני שפחות, כנגד הדל"ת במלת "אחד". ולכך אמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד', כי הוא כנגד מלת "אחד", שהוא התיבה, כך אנו כנגד האותיות שבשם "אחד", ואנחנו נעשים לאחד על ידי יעקב, שהוא כנגד מלת "אחד": ואז ענה הזקן 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וביאור זה, כי יעקב הוא שומע מה שבניו מקבלים האחדות, כי הוא היותר קרוב להם, ושומע מהם שאמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. לכך עליו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי הברכה הזאת שהוא מברך שם כבודו הוא יותר עוד. כי כאשר יאמר 'ברוך שם כבודו' בזה הוא מברך את שמו במה שמורה שמו הגדול על אמתת מהותו: ולא היה ראוי לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק ליעקב, מפני שיעקב היה קדוש ה', כדכתיב (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב". ואין אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק בקדושה. ולכך לא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק במקדש, שהוא קדוש אל השם. ולכך המלאכים, אשר הם נבדלים והם קדושים מן החומר, ראוי להם שבח זה 'ברוך שם כבוד מלכותו'. כי אין לברך השם, המורה על המהות, כי אם המסולק והנבדל מן החמרי. ולפיכך ראוי ברכה זאת למלאכים, שהם קדושים מן החמרי הגשמי. וביום אשר מסולק האדם מן החומר, כמו יום הכפורים, שאסור באכילה ובשתיה (יומא עג ע"ב), ומסולק מאתו שאר ענינים הגשמיים, עד שהאדם קדוש והוא במדריגת המלאכים בפרט, ביום זה אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בקול רם, כמו המלאכים, אשר ראוי להם שבח זה בפרט. וכן במקדש גם כן היו עונים 'ברוך שם כבוד מלכותו', וכל זה מפני קדושת המקדש: וכמו ששבטי יעקב היו מקבלים אחדותו על ידי יעקב אביהם כמו שהתבאר, וכן אנו מקבלים מלכותו על ידי כלל ישראל. שהכלל הוא אחד, והפרטי הוא היחיד, והיחיד מקבל מלכותו על ידי הכלל, אשר אלקותו יתברך הוא על הכלל, שהוא אחד. ועל ידי זה מקבל אחדותו האדם הפרטי, לפי שהפרטי הוא תוך הכלל, ולכך אומרים "שמע ישראל וגו'": וקאמר 'נמרינהו, לא אמר משה'. כי משה אמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל" אל כל ישראל, לכך לא אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו וגו''. כי 'ברוך שם כבוד' אין שייך שבח זה רק למי שהוא קדוש, כמו שהתבאר. ומשה שאמר "שמע ישראל" דיבר כנגד כל אדם, והרי כל אדם לא שייך לשבח הזה, כמו שהתבאר. 'לא נמרינהו הרי אמרו יעקב'. כי יעקב מצד קדושתו ראוי לשבח השם יתברך בשבח הזה, כמו שאמרנו. ועל כל פנים יש בכל אדם דבר מה של קדושה, לכך ראוי אדם בצד מה לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו': ולכך אמר משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו'. מדמה הנשמה הנבדלת לבת מלך, כי הנשמה היא נאצלת מן השם יתברך בלבד, והגוף הוא מן האדמה. ומפני כי הנשמה היא קדושה וטהורה, הוא משתוקקת אל השבח הזה, כי מצד קדושתה ראוי לה השבח הזה, וכל דבר משתוקק אל הראוי לו. ולכך אמר 'שהריחה ציקי קדירה', שהריח שייך לנשמה ביותר, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב) איזה דבר שהנשמה נהנה ממנה, הוי אומר זה הריח. ואמר 'תאמר יש לה גנאי', כי הנשמה היא בגוף, והוא תלוי בגוף, אשר מצד הגוף אין ראוי לה השבח הזה. ואם כן הנשמה רוצה בדבר שאין שייך לה, וזה בודאי גנאי הוא לה. 'לא תאמר יש לה צער', דסוף סוף מצד הנשמה עצמה ראוי לה השבח הזה, ולכך אמר 'לא תאמר יש לה צער': ולכך תקנו לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי, לא בנגלה. שאין ראוי לאדם הנגלה השבח הזה, רק מצד הנשמה, שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים. כמו שאמרו חכמים (ברכות י. ) 'תבוא הנשמה שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים'. ולכך אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי הנסתר, כמו שיושבת הנשמה בחדרי חדרים. רק ביום הכפורים, מצד סלוק הדברים הגופנים, יש לאדם קדושה. ולכך אמרו (שבת קיט. ) "ולקדוש ה'" (ישעיה נח, ג) זה יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, והאדם אינו נמשך אחר הגופני, ראוי לישראל השבח הזה אף שלא בנסתר. ובשאר ימות השנה בנסתר, מפני כי מצד הנשמה, שהיא נסתרת, ראוים ישראל לזה השבח. ואין להאריך עוד, כי אלו דברים עמוקים מאוד מאוד: ולא באנו לבאר רק כי גלוי הקץ אין ראוי לשום אדם, וכל זה מפני מעלת הקץ. לכך לא היה ראוי לגלות הקץ כי אם ליעקב, שהקץ נעלם, אין ידיעה בו. ולכך תפח רוחן של מחשבי הקץ (סנהדרין צז ע"ב). ומזה תדע כי כל מה שאמרו חכמים בענין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך יהיה בודאי באותו זמן ובאותו שעה, רק שגלה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ, ועד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל, עד אותו זמן שהוא מוכן. אבל לא באו לומר שהזמן והקץ הוא בודאי באותו זמן, שדבר זה אי אפשר, כמו שהתבאר שהקץ הוא מן הדברים הנעלמים, אשר אי אפשר שיהיה נגלה בבירור. ועוד יתבאר: ==פרק מה== בפרק חלק (סנהדרין צט. ) "כי יום נקם בלבי" (ישעיה סג, ד), מאי "יום נקם בלבי", אמר רבי יוחנן, ללבי גליתי, ולאברי לא גליתי. רבי שמעון [בן לקיש] אומר ללבי גליתי, למלאכי שרת לא גליתי. הבן הדברים האלו, איך בא להפליג הקץ, שאינו תלוי רק באמתת השם יתברך, לפי גודל המעלה של הקץ. וזה שאמרו 'ללבי גליתי', רצונו לומר שאין הגאולה תלוי בתארים שלו יתברך, שהוא יתברך מתואר במדותיו. ואין עצם הגאולה תלוי במדות השם יתברך, שהם תארים לו, רק הקץ הוא מאמתת עצמו, כי לפי מעלת ואמתת הגאולה אינו תלוי בתארים של השם יתברך. וריש לקיש סבר דאם אנו אומרים כך, יהיה הקץ נעלם יותר מדאי, ואם כן יהיה זמן ארוך יותר לגאולה עד בלי שיעור. ולפיכך אין לומר רק 'למלאכי השרת לא גליתי'. כלומר שאין הקץ תלוי בם, כי לא יגאל אותם על ידי מלאך, ולפיכך למלאכים לא גליתי. אבל לומר 'לאברי לא גליתי' זה אין לומר, כי היה הקץ נסתר לגמרי, ולא היה יוצא אל הפעל. ולפיכך ראוי לומר 'למלאכים לא גליתי' למעלת הגאולה: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודא אחוה דרב סלא חסידא, אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא. אמר ליה, בתחלתו או בסופו. אמר ליה, איני יודע. אמר ליה, כלה או אינו כלה. אמר לו, איני יודע. רב אשי אמר, הכי אמר ליה, עד הכא לא תסתכי ליה, מכאן ואילך תסתכי ליה. שלח רב חנן בר תחליפא לרבי יוסף, מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ובלשון הקודש. אמרתי לו, זו מנין לך. אמר לי, לחילות נשכרתי, ובין גנזי רומי מצאתיה, וכתיב בה לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לאחר בריאתו של עולם, עולם יתום, מהם מלחמות תנינים, מהם מלחמות גוג ומגוג, והשאר ימות המשיח. ואין הקב"ה מחדש עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבי אבא אמר, לאחר חמשת אלפים שנה אתמר: ופירוש מאמר זה דבר עמוק מאוד. דע כי השם יתברך כאשר ברא העולם, ברא אותו בבי"ת, שהוא אות שניה. והטעם מבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא, והכי איתמר שם; אמר רבי עקיבא, אלו עשרים ושנים אותיות, אמרה בי"ת לפניו, רבונו של עולם, רצונך שתברא העולם בי, שכן אומרים בכל יום "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" (תהלים פט, נג). משיב הקב"ה הן, "ברוך הבא בשם ה'" (תהלים קיח, כו). מיד קבלו הקב"ה וברא את העולם בבי"ת, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא". ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבלו ממנו לברוא את העולם, עמד לצד אחד ושתק. עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף, מפני מה אתה שותק, ואין אתה אומר לי כלום. השיב לו אל"ף ואמר לו, רבונו של עולם, מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבין במנין מרובים, ואני במנין מועט; ב' בשתים, גימל בשלשה, וכן כלם, ואני באחד. משיב לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף אל תירא, שאתה ראש לכולן כמו המלך, אתה אחת, ואני אחד, והתורה אחת, שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך": וביאור ענין זה, שאין ראוי שיהיה נברא העולם רק בב', שהרי הב' מורה על הברכה. אבל באחדות אין כאן ברכה, שהרי הברכה על כל פנים יותר מאחד. ואף על גב שג' וד' הוא יותר, אין זה קשיא, כי הג' הוא חוזר לאחדות, כי השנים הם כנגד שני הפכים, שהם שנים, והם מחולקים ואין להם אחדות כלל. ולכך שנים יש בו רבוי, ואין בו אחדות, אחר שהם נגד שני הפכים אשר לא יתאחדו. אבל מן שנים ואילך אי אפשר שיהיו שלשה הפכים, ולפיכך בג' יש התאחדות, ולא בשנים שיש בו רבוי. ולכך אמר שהתחיל בב', מפני שכתוב בו "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", רוצה לומר שהב' מורה ברכה. ויש לך לדעת, כי 'ברוך' כל האותיות שלו מענין זה, שהרי הב' - שנים באחדים. והכ' - שנים בעשריות. והר' - שנים במאות. ולכך לא היה אות ראוי לברוא בו את העולם רק הב', מפני שבו הברכה. כי בבריאת העולם - רבוי מינים הם בעולם, וזהו הברכה. ולכך התחיל הבריאה בב', שבו רבוי וברכה. ואילו התורה היא אחת, כל דבריה ומצותיה מקושרים, והתורה היא חכמה אחת לגמרי: ומכל מקום התבאר לך כי התחלת העולם בב'. והיו"ד היא סוף, שהרי היא סוף האחדים. ומן הב' עד היו"ד הם ט' אותיות. רק אין היו"ד נחשב לגמרי אל האחדים, שהרי היו"ד מצטרפת גם כן לעשרות. ולפיכך לא נחשב רק חצי. וכל אחד מן האותיות כולל י' עולמות. כי כל אות ואות למעלתו כולל עשרה עולמות. וכל יובל נחשב עולם בפני עצמו. ולפיכך אין בן דוד בא עד פ"ה יובלות, שזהו תשלום מן האותיות, ואז אפשר שיבוא המשיח. וכל הדברים האלו אשר אמרנו, היינו שלא יהיה פחות, אבל אפשר שיהיה יותר, וכדמוקי ליה רב אשי בתר הכי: ולמאן דאמר לאחד ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד [שנה] עולם יתום, דסבירא ליה דבעינן פ"ה יובלות לכל הפחות לביאת המשיח, וצריך עוד ארבעים שנה עד שיצמח המלך המשיח בשלימות, כמו שהיה תחלה כאשר יצאו ממצרים, ואחר ארבעים [שנה] (במדבר יד, לג) היו גוברים על שונאיהם לכלות אותם. ולפיכך אחר ד' אלפים ורצ"ה שנים עולם יתום. כי פ"ה יובלת הם ד' אלפים ומאתים וחמשים, וארבעים שנה לצמיחת המשיח, ואחר כך עולם יתום בשנת מ"א. ומה שאמר שיהיה 'מהם מלחמות תנינים', רוצה לומר גוי אכזר, כמו דכתיב (איכה ד, ג) "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן". כן מה שאמר 'מהם מלחמות גוג ומגוג', היינו אומה שכוחה מחמת הרבוי, וכמו שמבואר בכתוב כי יהיה הרבוי לגוג ומגוג. ומלחמות תנינים ומלחמות גוג ומגוג שני דברים מחולקים; האחד מחמת הכח שיהיה אל האומות, שנקראו תנינים. והשנית מחמת הרבוי. וכל זה הענין בא לבאר לך, שבסוף ימי העולם יתגברו הכחות האלו המתנגדים למשיח. ואלו שני כחות מתנגדים אליו; הרבוי מן האומות יהיו מתנגדים לישראל, והם מלחמות גוג ומגוג. והשני, אשר מיוחס להם גודל הכח, והם מלחמות תנינים. ודברים אלו יש להבין אותם: ומתבאר לך כי יש זמן מיוחד לקץ הגאולה. ואולי יקשה לך מה שאמרנו למעלה, שאמר המשיח 'עתה אתינא וכו''. כי הכל אמת נכון. כי מצד המשיח בעצמו אין מניעה כלל, ואין לו זמן מוגבל. רק כי יש מניעה מצד שהמקבל אינו מוכן, אבל אין מניעה מצד המשפיע. והיינו דאמר ליה "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז), כלומר אם המקבל מוכן אין מניעה מצד המשפיע. אמנם המקבל אינו מוכן, והקץ הוא הכנת המקבל כמו שאמרנו. וגם בזה יתבאר לך תשובת השואלים אריכות הגלות, כיון שצריך קץ מוכן ומסודר מן השם יתברך. ואין לשאול על הסדר של השם יתברך למה כך, כמו שאין לך לשאול על כל הדברים המסודרים בבריאת השם יתברך: ובמדרש (דב"ר ב, כג), בשביל ה' דברים נגאלו ישראל ממצרים; מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב (שמות ב, כג) "ויאנחו בני ישראל". מתוך תשובה, דכתיב (שם) "ותעל שועתם". מתוך זכות אבות, דכתיב (שמות ב, כד) "ויזכור אלקים את בריתו". ומתוך רחמים, דכתיב (שמות ב, כה) "וירא אלקים את בני ישראל". מתוך הקץ, "וידע אלקים" (שם). ואף לעתיד לבא אין נגאלין אלא מתוך חמשה דברים הללו; מתוך צרה, דכתיב (דברים ד, ל) "בצר לך", הרי מתוך צרה. "ושבת עד ה' אלקיך" (שם), הרי מתוך תשובה. "כי אל רחום ה' אלקיך" (דברים ד, לא), הרי לך מתוך רחמים. "ולא ישכח את ברית אבותיך" (שם), הרי מתוך זכות אבות. "ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים" (דברים ד, ל), הרי מתוך הקץ: וביאור ענין, כי כל גאולה היא כמו עולם חדש לגמרי. ומפני שהגאולה היא כמו עולם חדש, הם נגאלים בשביל חמשה דברים, נגד הה"א שבה ברא השם יתברך עולם הזה. והמבין יבין איך אלו חמשה דברים נגד הה"א הראשונה שבשם המיוחד. וכאשר יש בגאולה ה' דברים אלו, אז החמשה דברים ביחד גורמים הגאולה, שהוא כמו הויה חדשה. אבל דבר אחד או שתים אינו גורם הויה החדשה שמתחדש על ידי הגאולה, רק כאשר יש חמשה דברים נגד הה"א שבשם המיוחד, ואז יזכו אל הגאולה, שהוא הויה חדשה. ודי בזה: ==פרק מו== ממה שהתבאר יש לך לדעת, כי ענין המשיח וההנהגה שתהיה בעולם, שיהיה העולם בשלימות, לא כמו שהיה העולם הזה, רק הויה אחרת. ובפרק השואל (שבת קנא ע"ב) "זכור בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" (ר' קהלת יב, א), אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם" (שם) אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, עד כאן. ופירוש ענין זה, שהדבר אשר הוא בפעל אינו יוצא עוד לפעל, אחר שכבר הוא בפעל. ולכך העולם הזה אשר אנחנו בו, אשר אינו בשלימות, וכיון שאינו בשלימות, אפשר בו החטא, שישנה האדם דרכו לחטא. אבל ימי המשיח, כבר העולם בפעל השלימות, לכך לא יהיה קנין זכות, הוא היציאה אל הפעל, ולא חטא לשנות האדם את מעשיו ממה שנברא עליו האדם, כיון שכבר הוא בשלימות הגמור, אין כאן שנוי, רק יהיה הכל כאשר הוא, כי הכל יהיה בפעל: ויראה שאין לומר שלא יהיו ישראל קונים עוד שלימות ומעלה לימות המשיח, רק שלא יוכל הרשע לשנות מעשיו שיהיה צדיק. ודבר זה נקרא 'יציאה לפעל', אחר שהיה רשע כבר, שיהיה מעתה צדיק. ולכך הכתוב מזהיר האדם שיהיה צדיק קודם שיתגלה המשיח, שאז בודאי אפשר שהחוטא יחזור בתשובה. אבל לימות המשיח לא יוכל לעשות תשובה, כי אין שם שנוי שישנה עצמו מרע לטוב שיהיה הרשע צדיק, או מטוב לרע. אבל אם כבר הוא צדיק, אז בודאי אפשר שיקנה שלימות ומעלה יותר. והדעת נותן כך, כי אין ימי המשיח שיהיה העולם שכלי לגמרי, ויהיו כמו מלאכים נבדלים, שהרי יהיו אוכלים ושותים, ואינו עולם המשיח כמו עולם הבא. ולפיכך בודאי שייך בו קנין מעלה, רק שלא יהיה דבר זה שיהיה האדם משנה מעשיו מן הרע אל הטוב, או מן הטוב אל הרע: כי בודאי אם הוא רשע כל ימיו, אם יראה בימות המשיח הטוב שיעשה השם יתברך לישראל, בודאי יחזור בתשובה כדי לקבל הטוב, ודבר זה אין נקרא תשובה כלל. ולכך אמר הכתוב שיעשה תשובה קודם זמן המשיח, שזה נקרא בודאי תשובה שלימה. אבל התשובה שהיא כאשר יתגלה המשיח, אין זה תשובה. אבל מי שהיה כבר צדיק כל ימיו, לא התחיל בתשובה בשביל הטוב שהשם יתברך עושה לצדיקים, רק כבר היה לפני ביאת המשיח צדיק, בודאי יקנה יותר מעלה אף בזמן המשיח: ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין. שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת (ביצה טו ע"ב). כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), שיהיה מתקן בו - בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם - לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (ר' איוב א, ט-יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקניהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת, רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב - הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת - עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת - שהרי התחיל כבר לפני יום טוב: ועל ענין זה נראה לפרש מה שאמרו בפרק אמר להם הממונה (יומא כח ע"ב), אמר רב ואיתימא רב אסי, קיים אברהם אפילו עירוב תבשילין, שנאמר (בראשית כו, ה) "ותורותי", אחד דברי תורה, ואחד דברי סופרים. ולמה אמרו דוקא מצוה זאת, אבל מפני שבא לומר כי אברהם קיים כל התורה כולה, ויש לחשוב מה בכך שקיים כל התורה כולה, הרי כל ימיו של אברהם היה בטובה, וכמו שאמר הכתוב (בראשית כד, א) "וה' ברך את אברהם בכל", ולא היה לו צער כמו שהיה ליעקב וליצחק; שיצחק היה בעל יסורין כל ימיו, ויעקב אמר (בראשית מג, יד) "אל שדי", [מי] שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די, שמעולם לא נח ולא שלו (ב"ר צב, א). ולא כן היה באברהם, שמת בשיבה טובה (בראשית טו, טו), וכמו שהארכנו בחבור גבורות ה'. ולפיכך אמר שקיים עירובי תבשילין, דכל קיום המצות היה על דרך זה, שקודם זה כבר נתנסה שהושלך לכבשן האש (פסחים קיח. ), וכמה נסיונות נתנסה, ואם כן התחיל קודם יום טוב לתקן לשבת. ואז היה קונה שלימות ומעלה אף בימים טובים, שהיה לו הטוב בעולם הזה: וכהאי גוונא אמרו בפרק ב' דיבמות (כד ע"ב), תנו רבנן, אין מקבלים גרים לימות המשיח. כיוצא בו, לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר רבי אלעזר, מאי קרא, (ישעיה נד, טו) "הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול", מי גר אתך בעניותך - הוא דעלך יפול, אבל אידך לא. הרי לך שאין מקבלים גרים כאשר יהיו ימי הטוב, לפי שאין לעשות התחלה מימים טובים, כי בודאי אדם בזה הוא עובד השם יתברך כאשר יראה הטוב. ולפיכך צריך שיהיה תחלתו קודם, ואז יקנה עולם הבא אף בימים טובים: אמנם מה שאמר (שבת קנא ע"ב) שאין בהם לא זכות ולא חובה, אין לפרש כך. כי תינח זכות ליכא, אבל חובה אמאי אינו לימות המשיח. ולפיכך נראה כמו שאמרנו, כי לדעת הברייתא יהיה לימות המשיח העולם בשלימות ובפעל לגמרי, וכאשר העולם בשלימות ובפעל אין בו שנוי כלל, ולמה יחטא, והכל הוא עומד כפי מה שהוא, ואין בו קנין שלימות. ובשביל השלימות שיהיה בעולם יסולק יצר הרע, כי יצר הרע הוא החסרון שהוא בעולם. וכאשר בימי המשיח יסולק יצר הרע, וכדכתיב (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'", לכך אין בו חובה. וכן ממילא כאשר אין יצר הרע אין כאן זכות, כמו שאמרו במסכת יומא (סט ע"ב) כלום בראת יצר הרע רק כדי לקבל אגרא וכו', לכך לא יהיה זכות ולא יהיה חובה: אמנם מכל מקום נראה כי סבירא ליה לברייתא שאין קנין מעלה לימות המשיח, היינו שיקנה מה שירצה כמו שהוא הענין קודם ימות המשיח, שאם ירצה להיות צדיק גדול ולקנות מעלה יתירה, יקנה כל אשר ירצה. אבל לימות המשיח לא יכול לקנות כאשר ירצה, רק כפי אשר סדר השם יתברך, שיקנה כל אחד ואחד לפי מעלתו ומדריגתו, וזה בקיום המצות ועשיית רצונו יתברך. אך שיהיו הכל עובדים את ה' במצותיו, ולא יהיה לאחד מהם כח להוסיף על מה שנברא עליו לקנות מעלה יותר, ולא יהיה תולה בבחירתו לעשות כך, [זה אינו]. כי אין נראה כלל שלא יקנו מדריגה יותר לימות המשיח ממה שהיה להם קודם, כך הוא דעת הברייתא. ופירוש זה נכון וברור: ורש"י פירש שם (שבת קנא ע"ב) דאיירי במצות הצדקה, שלא יהיה זכות במצות הצדקה, לפי שהכל יהיו עשירים, ולכך אין בו זכות וחובה. ואינו נראה כלל, דעל זה לא אמר "ימים שאין חפץ בם" בשביל שאין כאן מצות הצדקה שכולם יהיו עשירים. ועוד, קרא לא איירי במצות הצדקה בלבד, אלא בכל המצות איירי. והא דקאמר (שם) ופליגי אדשמואל, דאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (דברים טו, יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", לא מייתי זה רק דמזה לומדין שיהיה חסרון בעולם, שהרי כתיב "לא יחדל אביון מקרב הארץ", והוא הדין שאר דברים יהיו נוהגים גם כן כמנהגו של עולם. וכן הא דאמר (שבת קנא ע"ב) 'עשה עד שאתה מוצא, ומצוי בידך לעשות', לא איירי לענין הצדקה, רק בכל המצות. והכי פירושו; 'עשה עד שאתה מוצא' המצות, שמא לא יהיה לך פנאי לעשות. ולכך כאשר מוצא ומצוי לך לעשות, עשה המצות. 'ועודך בידך' לעשות קודם ימי הזקנה, כי אז לא תוכל לעשות, כך נראה: ואפילו לשמואל דסבירא ליה דיהיה יצר הרע בעולם, אין ספק דגם שמואל סבירא ליה כי יהיה העולם בשלימות, והכתוב אומר (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'". רק דסבירא ליה דמכל מקום עדיין נמצא היצר הרע, רק שאינו אלא בפרטים, אבל הכלל לימות המשיח יהיו צדיקים ולא רשעים. ויקוים (ר' דברים טו, ד) "אפס לא יהיה בך אביון", כי ימצא פרטים שלא יהיו צדיקים. וזה החילוק שיש בין הברייתא ובין שמואל; כי הברייתא סוברת דבין יחיד בין רבים לא יהיה בהם זכות וחובה. אבל לשמואל בודאי יהיה החטא נמצא ביחידים. ומכל מקום אי אפשר שיהיו חוטאים הרוב, שכבר אמרנו לך כי ימי המשיח הוא שלימות כלל העולם. הרי כי לפי דעת הכל יהיה לימות המשיח הויה חדשה שלא מענין עולם הזה. ולכך נמצא לחכמים (סנהדרין צט. ) שהיו אומרים כי ימי המשיח הוא כמו עולם הזה, לפי שהוא עולם בפני עצמו: ובפרק חלק (סנהדרין צט. ), תניא, רבי אלעזר אומר, ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה, י) "ארבעים שנה אקוט בדור". רבי אלעזר בן עזריה אומר שבעים שנה, שנאמר (ר' ישעיה כג, טו) "והיה ביום ההוא ונשכחת צור מעיר שבעים שנה כימי מלך אחד", איזהו מלך מיוחד, הוי אומר זה משיח. רבי אומר ג' דורות, שנאמר (תהלים עב, ה) "יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". רבי הילל אומר, אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי יחזקיהו. אמר רב יוסף, שרי ליה מרי לרבי הילל, חזקיה אימת הוה - בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני, ואמר (ר' זכריה ט, ט) "גילי מאוד בת ציון הריעי מאוד בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע". תניא אידך, רבי אלעזר אומר ימות המשיח ארבע מאות שנה, שנאמר (תהלים צ, טו) "שמחינו כימות עיניתנו וגו'", וכתיב (בראשית טו, יג) "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". רבי אומר שס"ה שנים, כמנין ימות החמה, שנאמר (ישעיה סג, ד) "כי יום נקם בלבי". תניא אבימי בריה דרבי אבהו, ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה, שנאמר (ר' ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". אמר רב יודא אמר שמואל, ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר (דברים יא, כא) "כימי השמים על הארץ". רב נחמן אמר כימי נח עד עכשיו, שנאמר (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי": וביאור מחלוקתם, כי סבירא לרבי אלעזר כי המשיח אינו רק שיוציא אותם מן הגליות, ואחר שהוציא אותם מן הגליות יהיה הקב"ה בעצמו ובכבודו מנהיג את ישראל. ודבר זה יהיה עוד מעלה יותר, רק כי עיקר ההוצאה מן הגלות הוא על ידי משיח. ולכך ימי משיח ארבעים שנה, כי תהיה ההוצאה מן הגלות עד שיבואו לכלל מנוחה והשקט ארבעים שנה, כמו שהיה כשיצאו ממצרים, שהיו ארבעים שנה במדבר עד שבאו לכלל מנוחה: ומי שאמר שבעים שנה "כימי מלך אחד וכו'" (ישעיה כג, טו), אין הכתוב תולה צור במלך המשיח, דמאי ענין צור למלך המשיח. רק שהכתוב אומר כי תהיה נשכחת צור "כימי מלך אחד", רוצה לומר המלך שהוא מיוחד, ויש לו המשך מלכות כראוי. ואין מי שראוי למלכות כמו מלך המשיח. ולכך אמר "כימי מלך אחד" זהו מלך המשיח. וסוף סוף המשך המלכות שראוי למלך המשיח הוא שבעים שנה. ולפיכך אי אפשר שתהיה מלכות של משיח פחות מן שבעים שנה, שאם לא כן יהיה חסר מלכותו של משיח. וכן למאן דאמר שלשה דורות, שכך ראוי, שעד שלשה דורות נחשב כמו דור אחד, כדכתיב (בראשית כא, כג) "לי ולניני ולנכדי", והם שלשה דורות, דהיינו הוא ובנו ובן בנו יהיה מלכותו. ואם לא כן, היה חסר מלכותו. אבל יותר מן שלשה דורות הוא מלכות אחר: ומה שאמר הילל 'אין משיח לישראל', חס ושלום לא היה כופר במשיח, אבל היה סובר שהשם יתברך יגאל אותם בעצמו. ואם תאמר, אם כן אמאי קאמר 'שרי ליה מריה'. דאין זה קשיא, דכל מי שאומר דבר ונראה סתירה מבוארת בכתוב, נאמר עליו 'שרי ליה מריה'. דבר זה מצאנו גם כן בשאר מקומות. תדע לך, דהא למאן דאמר ימי המשיח ארבעים שנה, או שלשה דורות, מה יהיה אחר כך. אלא אחר שכלו ימי המשיח, יהיה השם יתברך מנהיג אותם, או שישפוך רוחו על כל בשר, ויהיו כולם חכמים כולם יודעים את התורה אחר כך. וכך הוא דעת הילל שאמר ש'אין משיח לישראל', רוצה לומר כי יהיו נגאלים על ידי השם יתברך, ולא על ידי המשיח. ואל תאמר כלל כי לדעת הילל היו כל הבטחות הטובות נאמר על יחזקיה חס ושלום, שלא היו הטובות בימי יחזקיהו כל כך. אך רוצה לומר כי לא יהיה משיח לישראל, כי מעלת המשיח מעלת מיוחדת, שהשם יתברך מפיל שונאיו לפניו. וקאמר שדבר זה לא יהיה לישראל, שכבר אכלוהו בימי יחזקיהו. וכמו דסבירי להו להנך תנאי שיהיה אחר דורו של המשיח, כך סבירא להילל שיהיה בתחלת הגאולה גם כן כך. ולכך קבע דברי הילל אחר דבריהם, והפסיק בדברי הנך תנאי דאמרי כי ימות המשיח גדול מאוד כדלקמן: "שמחינו כימות עניתנו". פירוש עינוי הקצוב, לאפוקי גלות אדום שאין קצבה ידוע. ועוד, כי גלות שאר מלכיות נקרא 'גלות' ולא 'עינוי'. אבל עינוי לא היה רק במצרים, כדכתיב (בראשית טו, יג) "וענו אותם ארבע וכו'". וכנגד זה ימי השמחה, שאלמלא לא היה שמחה כנגד העינוי, היה חס ושלום הרע יותר בעולם מן הטוב, דלא מצאנו ארבע מאות שנה טוב כמו שהיו במצרים ארבע מאות שנה עינוי, כדכתיב מפורש. ואי אפשר שלא יהיה הטוב בעולם כמו הרע. ולפיכך אמר ימי המשיח ארבע מאות שנה: ולמאן דאמר שס"ה שנה, הוא ענין גדול מאוד. כי הגאולה האחרונה בערך הגאולה הראשונה, היא כמו ערך החמה אל הירח. וזה כי הלבנה היא מאירה וחוזרת ומאפלת, וכך היתה גאולה ראשונה, שאחר הגאולה היה חושך של גלות, כמו הלבנה שמאירה וחוזרת ומאפלת. אבל הגאולה האחרונה שהוא תמיד, ואין לה הפסק, לכך גאולה אחרונה נגד החמה, שהיא נשארת כך תמיד בלא שנוי. ולכך אמרו כי ימי המשיח שלש מאות ששים וחמש שנים, נגד ימי החמה. וכן תמצא במדרש (שמו"ר טו, כג), "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור, שנאמר "החודש הזה לכם". הלבנה שלשים יום, ומלכות ישראל שלשים דור. הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חודש, וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום שלה - מתמלא, ומט"ו ואילך מתחסר, ובשלשים אינה נראת. כך ישראל, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר כו'. ומפני כי הלבנה יש לה כל יום אור בפני עצמו, ולכך היה הגאולה ל' דורות כנגד הלבנה, לא שלשים שנה. כי כן כל דור ודור הוא בפני עצמו. אבל הגאולה האחרונה שס"ה שנה: ולמאן דאמר שבעת אלפים שנה, שנאמר (ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה". פירוש שמחה שלימה, שהרי החתן ראוי שיהיה לו שמחה שלימה עם אשתו, לכך שמחתו שבעת ימים. ויומו של הקב"ה אלף שנה (ב"ר ח, ב), וזה הזמן ישמח השם יתברך עם ישראל שמחה שלימה, שבעת אלפים שנה. שכל שבעה הוא מספר שלם, וזה ידוע. ולמאן דאמר מיום שנברא העולם וכו'. פירוש, כי ימות המשיח עולם בפני עצמו, ולכך הוא שקול כמו מן בריאת עולם עד המשיח. אף על גב כי שמואל אמר (שבת קנא ע"ב) אין בין עולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות, מכל מקום מדאמר שמואל 'אין בין עולם הזה לימות המשיח', משמע דכל אחד נחשב עולם בפני עצמו. ולמאן דאמר מן המבול, לפי שנחשב עולם חדש מן המבול ועד עתה. וכאשר נאמר כי עולם המשיח עולם בפני עצמו, שוה עולם המשיח לעולם שלפניו. וזה העולם הוא מן המבול עד עכשיו, שזה נחשב עולם חדש בפני עצמו, וכזה יהיה ימות המשיח. ודבר זה מבואר: ==פרק מז== החבור שיהיה לעתיד לישראל בהקדוש ברוך הוא יהיה לנצח, ולא יוסר הקשר הזה, ולא ינתק. ודבר זה מבואר בנחמות ישראל על ידי נביאיו, כמו שאמר הנביא הושע (ב, כא) "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". הרי אמר כי החבור הזה, שהוא הארוסין, יהיה חבור עולמית, לא כמו שהיה בראשונה. ובכתוב הזה כתיב "וארשתיך" שלש פעמים; "וארשתיך לעולם", "וארשתיך בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", "וארשתיך באמונה" (שם שם כב). וביאור ענין זה, שהחבור הזה שיהיה לעתיד הוא בשלשה פנים; האחד, שיהיה החבור הזה נצחי. השני, שיהיו ישראל דבקים בכל מדותיו יתברך. הג', שיהיה חבור גמור. שאף אם החבור הזה כולל בכל מדות, באולי אינם דבקים בחבור גמור, שאינם דבקים ברחמים גדולים, וכן בחסד, וכן שאר המדות. ולפיכך אמר "וארשתיך לי לעולם", שיהיה חבור זה נצחי. ואמר עוד "וארשתיך בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", כי אלו דברים שהם הצדק והמשפט והחסד והרחמים כוללים מדות השם, כאשר תדע דברים אלו מאוד. שאין ספק כי החסד והמשפט כל אחד דבר בפני עצמו. וכן הרחמים והצדק, כמו שיתבאר ענין אלו דברים בסמוך (ד"ה וביאור ענין). ואחר כך אמר "וארשתיך לי באמונה", שהענין הזה רוצה לומר חבור גמור. וזה מעלה בפני עצמו, כי מה שאמר "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", אין זה רק שישראל יהיו דבקים בו יתברך בכל המדות. אבל לא זכר עדיין שהחבור הזה חבור גמור, כי אף אם החבור בכל המדות, אפשר כי אין זה ברחמים גמורים. ולכך אמר "וארשתיך לי באמונה", שלשון זה רוצה לומר חבור גמור. ואם כן הוא חבור ברחמים גמורים, וכן בחסד, שעל זה יפול לשון אמונה, כאשר הוא חבור גמור, ודבר זה מבואר: ובמדרש (דב"ר ג, ז), אמר רבי שמעון בן חלפתא, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא למטרונה, והכניסה לו שני אריסין, אף המלך זקף לה שני אריסין כנגדן. אבדה מטרוניתה את שלה, אף המלך נטל את שלו. לימים עמדה וכשרה את עצמה, והביאה אותם שני אריסין. אף המלך הביא את שלו. אמר המלך אלו ואלו יעשה עטרה, ויתנו בראשה. כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין, "כי ידעתיו למען אשר יצוה ביתו לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). אף הקדוש ברוך הוא זקף לו חסד ורחמים, "ושמר לך ה' אלקיך את החסד ואת הרחמים". אבדו ישראל את שלהם, "ההופכים משפט לרשע וצדקה ללענה", אף הקדוש ברוך הוא נטל את שלו, "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים" (ר' ירמיה טז, ה). עמדו ישראל וכשרו את עצמם, דכתיב (ישעיה א, כז) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אף הקדוש ברוך הוא מביא את שלו, שכן כתיב (ישעיה נד, י) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא, אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשיהם של ישראל, שנאמר (הושע ב, כא) "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", עד כאן: וביאור ענין זה, כי השם יתברך הוא משפיע החסד, ומרחם על עולמו. והחילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם. ואלו שני דברים הם מן השם יתברך אל התחתונים. ודבר זה כאשר ישראל עושים המשפט והצדק, אשר דבר זה ראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, כי אם לא יעשה משפט הרי יוצא מן הדבר שהוא מחויב לעשות. וכן הצדק, הוא ראוי שיעשה הדבר שהוא צדק. וכאשר למטה עושים מה שראוי להם לעשות למטה, גם השם יתברך עושה להם מה שראוי לעשות, והוא החסד והרחמים. ולכך אמר 'אלו ואלו יעשו עטרה בראשה'. כי העטרה בראשה מורה שיש בה מלכות, ולכך ראויה אל המלך. וכאשר יש להם המשפט והצדק והחסד והרחמים, ראוים להיות דבקים בו יתברך, כמו שאמר "וארשתיך וגו'". והרי הוא מבואר ענין החבור לעתיד שיהיה לישראל עם השם יתברך; שיהיה החבור נצחי, ויהיה בכל מדותיו, ויהיה חבור גמור, שאלו מעלות כוללות הכל: כאשר תבין דברי חכמה עמוקה מאוד, תדע כי אי אפשר להיות לעתיד פירוד בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין ישראל, שהם עלולים, מן השם יתברך. ודבר זה התבאר לך ממה שאמר הנביא ירמיה (ירמיה לא, ל-לא) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם נאם ה' וגו'". וביאור ענין זה, כי בעולם הזה הגשמי אין כאן החבור הגמור, כי העולם הזה הגשמי נפרד ונבדל מן השם יתברך, שהוא העלה. לכך ישראל לא היו חוזרין אחר השם יתברך להיות דבקים בו, מצד כי ישראל הם בעולם הגשמי הזה שהוא נבדל. עד כי לעתיד, שיהיה העולם הזה בלתי גשמי חמרי, ואז ישראל אי אפשר להם בלא זה. ובעולם הזה השם יתברך היה מחזיר אחר ישראל. וכשיגיע הסוף, שיהיה סלוק הגשמי, יהיה החבור לגמרי. רק ישראל, מפני שהם בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד מן השם יתברך, אינם מחזירים אחר השם יתברך. עד לבסוף, שאז יסולק ההבדל הזה: וזה שאמר הנביא הושע (ר' הושע ב, יח) "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי". פירוש, כי שם 'איש' ו'אשה' נקראו כאשר יש לאיש ואשה חבור ביחד, ושם י"ה הוא מחבר אותם בחבור גמור. אבל שם 'בעל' נקרא על שם שהוא בועל אותה ופועל בה. והרי תמצא "ובעלה" (דברים כד, א) שהוא לשון פועל, ולכך הדבר הזה הוא מצד האיש הפועל בנקבה. וכיון שהוא מצד הדבר הפועל החבור, אפשר שיהיה פירוד לדבר זה מצד ישראל. אבל שם 'איש' לא נקרא מצד שהוא פועל בה, רק מצד חבורם יחד. וחבור שלהם מצד עצמם, לכך אין בטול לזה. ולכך אמר "ביום ההוא תקראי אותי אישי ולא בעלי". ומעתה תבין הכתוב אשר אמר (ירמיה לא, לא) "אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם". שבשביל כי הקדוש ברוך הוא היה פועל בהם החבור, וזהו חבור עלה אל העלול, ואין כאן קישור וחבור גמור, "הפירו הברית". אבל לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם חבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך: ובפסחים בפרק האשה (פז. ), "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי" (הושע ב, יח), 'אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה', שהיא כבר אצלו, ואין כאן פירוד והבדל כלל. 'ולא ככלה בבית אביה', שיש כאן הבדל והפרש. וכאשר ישראל בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד ונבדל במה מן השם יתברך, נקראים שהיא בבית אביה, ולא בית חמיה. אבל לעתיד, כאשר לא יהיה העולם גשמי כמו שהוא עולם הזה, ואז יהיו נקראים 'ככלה בית חמיה'. לכך אמרו במדרש "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא), בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, שנאמר "נקבה תסובב גבר". וביאור ענין זה כמו שפרשנו, כי כאשר יסולק ולא יהיה כאן הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא כאשר אין כאן הבדל, ואי אפשר שיהיו זולתו יתברך כלל, והבן הדברים האלו מאוד. וזה שאמר הושע הנביא (ר' הושע ג, ה) "ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". והרי ביאר כל מה שאמרנו למעלה, כי באחרית הימים (ו)ישובו אל ה' ויבקשו אותו, כי אז יתדבקו ישראל העלול בעלה, לא העלה בעלול. והבן הדברים הנכבדים האלו מאוד, ואז תמצא שאי אפשר שיהיה בטול אל החבור הזה: ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחפזון כי בחפזון יצאת ממצרים". ובגאולה אחרונה כתיב (ר' ישעיה נב, ב) "כי לא בחפזון תצאו משם וגו'", ולמה החלוף הזה. ובמכלתא (שמות יב, יא) "כי לא בחפזון תצאו", לפי שנאמר בגאולת מצרים "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר, זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיה"ש ב, ח) "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים". יכול אף לעתיד [לבוא] כן יהיה בחפזון, תלמוד לומר "כי לא בחפזון תצאו", עד כאן. וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שנוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן: ==פרק מח== בזה הפרק נוסיף ביאור שלא יהיה השתנות לגאולה העתידה, והיא נשארת קיימת לעולם ולעולמי עולמים. כבר התבאר לך כי הגאולה האחרונה היא שלימות העולם, ולפיכך היא באחרית הימים. שכל דבר מתהוה בזמן הראוי לו, ואין זמן יותר ראוי אל השלימות רק זמן האחרון, מפני ששלימות הדבר הוא בא בסוף. ודבר זה ידוע, כי הדבר אשר מתהוה ויוצא אל הפעל, שלימות אותה ההויה באה בסוף הויה. ולפיכך ראוי שתהיה הגאולה האחרונה - שהיא שלימות העולם - בסוף, וכמו שהתבאר פעמים הרבה. והדבר שהוא ידוע, שהדבר שהוא שלם לגמרי אין לו הפסד כלל, שהדבר יפסד מפני החסרון, שהחסרון הוא העדר שבו, ומביא אותו אל ההפסד לגמרי. אבל הדבר השלם, ואין חסרון בו, לא יבא לכלל העדר, והוא מקוים לעולם. ולכך הגאולה האחרונה, שאז יהיה העולם שלם לגמרי, לא יהיה לה הפסד: ובמדרש "שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ" (ישעיה מב, י), "כי גאל ה' עבדו יעקב" (ישעיה מח, כ), כל השירות כולן קרואות בלשון נקיבה; כשם שהנקיבה יולדת וחוזרת ויולדת, כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד. אבל התשועה העתידה להיות, אין אחריה שעבוד. לכך נקראת בלשון זכר, שנאמר (ירמיה ל, ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו". שכשם שהזכר אינו יולד, כך התשועה העתידה לא יהא אחריה שעבוד, שנאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד", עד כאן: וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי השירה מורה על שהדבר הוא שלם, ומצד השלימות שבו הוא אומר שירה. הפך האבל שיש לו העדר וחסרון, ומפני כך הוא יושב ודומם. ומכל מקום אפשר כי שלימות שלו אינו שלם לגמרי מכל וכל, והוא דומה לנקיבה, עם שהוא אדם אשר בריאתו שלימה, ומכל מקום אינה שלימה לגמרי בערך הזכר. ודומה לזה הגאולות הראשונות, נמצא בהם החסרון, כמו שנמצא החסרון בנקיבה בערך הדבר שהוא שלם. והיינו דאמר שהשירות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, שהנקיבה יולדת. וביאור ענין זה, שהנקיבה שהיא יולדת הוא מפני חולשתה, שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקיבה. וראיה לזה, כי אותה שאינה יולדת נקראת 'איילונית', מלשון איל. ו'איל' לשון קושי, מלשון (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". וכל דבר שהוא חלש, יש לו השתנות. ולכך הנקיבה יולדת, מפני שהלידה היא השתנות אל האשה. והאיילונית אין השתנות לה, נקראת 'איילנות' שהיא קשה כמו דוכרנית. ואין לה לידה, שהקשה לא יקבל השתנות. ומפני כך הגאולות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, אשר לחולשתם יש השתנות אל הגאולות הראשונות. אבל גאולה אחרונה אין השתנות לה, ולכך נקראת בלשון זכר, שאין השתנות לזכר: ועוד תבין גם כן, כי הגאולות הראשונות לא היה לה[ן] מעלה הנבדלת לגמרי. ולפיכך השירה בלשון נקיבה, שהיא חומרית. אבל לעתיד השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה הבלתי גשמית. ומפני זה גם כן הגאולות הראשונות כלם היה להם שנוי, שהדבר אשר הוא חמרי, או מתיחס אל החומר, יש לו שנוי, כאשר ידוע מענין החומר. אבל הגאולה האחרונה יהיו העולם נבדל לגמרי, ולכך הגאולה האחרונה השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה שאינה גשמית, ולא אל החומר כלל. ודבר שהוא בלתי חמרי הוא אין לו שנוי, רק עומד קיים מבלי שנוי: ובמדרש "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא, יב), אמר רבי אבא בשם רבי שמעון בן לוי, משל למלך שכעס על מטרונה, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים בקש להחזירה. אמרה, יכפיל כתובתי, ואחר כך הוא מחזרני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסיני אמרתי לכם פעם אחת (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". דבר אחר, בסיני קבלו שני "אנכי", "ה' אלקיך", "אל קנא" (שמות כ, ה), ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנחם בשני "אנכי". דבר אחר, ב"אנכי" בראתי את העליונים ואת התחתונים, "אנכי עושה כל" (ר' ישעיה מד, כד). ב"אנכי" בראתי אדם, "אנכי עשיתי הארץ ואדם עליה" (ר' ישעיה מה, יב). ב"אנכי" דברתי עם אברהם, "אנכי מגן לך" (בראשית טו, א). ב"אנכי" דברתי עם יצחק, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' בראשית כו, כד). ב"אנכי" דברתי עם יעקב, "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). ב"אנכי" העליתיו, "ואנכי אעלך גם עלה" (שם). ב"אנכי" נגליתי על משה, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' שמות ג, ו). ב"אנכי" שמתי הדבור עם פיו, "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד, יב). ב"אנכי" נתתי הדברות, "אנכי ה' אלקיך". ב"אנכי" הולכתיה במדבר, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז). ב"אנכי" אני בונה ציון, "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך" (ישעיה נד, יא). ב"אנכי" אני מביא גואל, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג, כג). ב"אנכי" אני מנחם אתכם, "אנכי אנכי הוא מנחמכם". זהו שאמר הכתוב (הושע ו, א) "כי הוא טרף וירפאנו", לפי שנאמר (איכה א, ב) "אין לה מנחם מכל אוהביה", וכל מקום שנאמר "אין לה" הוה לה, לכך נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", עד כאן: במדרש זה רמזו כל אשר אמרנו. ורצו בזה כי מלת "אנכי" מורה על עצם הדבר. והפרש בין מלת "אני" ובין מלת "אנכי", כי מלת "אנכי" הוא מורה על עצמו של המדבר, כאילו אמר 'אני עצמי עשיתי זה'. אבל "אני" מורה על המדבר בעדו בלבד, ואין בלשון הזה שיהיה משמע על עצמו. והוא הפך מלת 'אתה', כי מלת 'אני' למדבר בעדו, ו'אתה' לנוכח. והתי"ו דגושה, היא הבלעת הנו"ן של "אני", ובתרגום 'אנת'. אבל מלת "אנכי" אין לו נוכח. מזה תראה שאין המלה מורה על המדבר בעדו בלבד, שאם היה מורה על המדבר בעדו בלבד, היה נמצא גם כן לשון נוכח בלשון זה. אבל המלה הזאת מורה על עצמו של המדבר, כלומר אני עצמי עשיתי זה. ולכך לא בא לשון נוכח בלשון זה, כי דוקא המדבר בעדו מרמז בלשון "אנכי" על עצמו, לא כאשר מדבר אל הנכח. וכאשר אמר "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב), כאילו אמר אני עצמי אלקיך. ובמקום הזה נאמר על העלה הראשונה, שהוא בעצמו אלקיך, ולא שמסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם. ובשביל כי עצמו הוא אלקיך הנה זה בעצמו הוא הכתובה שכתב לישראל, שהוא יתברך אלקיהם, ואם כן יהיה להם שכר גדול: ולא נאמר רק "אנכי" פעם אחד. וזה מפני שאף שהשם יתברך עצמו אלקיהם, ולא נתן להם לשום שר ולשום מלאך, לא היה זה - מה שהוא בעצמו אלקיהם - מחויב מוכרח. ולפיכך היה שנוי לדבר הזה, ונפרד השם מהם. אבל לעתיד כתיב "אנכי אנכי" שתי פעמים, ודבר זה מורה כי השם יתברך יהיה אלקיהם הוא מחויב ומוכרח. כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום (פסחים סא. , וש"נ) 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה. אבל בסיני לא אמר רק פעם אחד "אנכי", ולא היה זה מוכרח, ולדבר זה היה פירוד. ולכך אמר שהוציא אותה מתוך פלטין שלו, כלומר שהיה פירוד לדבר זה. ולעתיד יהיו חפצים ישראל שלא יהיה פירוד אל חבור הזה, ולכך אומרים ישראל יכפול לי כתובתי. כלומר שיהיה לישראל יותר מעלה ממה שהיה קודם, עד כי לא יהיה לישראל עוד פירוד כלל. והכפל הוא החוזק אל החבור הזה, כי שנה עליו הכתוב לעכב שלא יהיו פירוד לעולם. והדברים האלו מבוארים למי שיבין דברי חכמה: ומפני כי התורה לא תוסר ולא תשתכח מישראל, לכך בסיני ששם היה קבלת התורה, נאמר שני פעמים "אנכי". כי הכפל מה שכתוב (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", "אנכי אל קנא" (שמות כ, ה). אבל הלשון הראשון שאמר כי בסיני לא אמר רק "אנכי" פעם אחד, לא חשיב "אנכי אל קנא", שהוא נאמר לרעה. וסבר כי סוף סוף היה פירוד אחר כך, ולכך לא כתב שם הכפל. אבל לעתיד שיהיה קיים תמיד לא יוסר, כתב שני פעמים "אנכי". ואמר דבר אחר 'באנכי בראתי וכו''. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי בלשון "אנכי" הכל, לפי שהוא מורה על עצם של המדבר. ולפיכך ב"אנכי" ברא הכל, כי מאמתת עצמו נברא הכל. לכך מנחם את ישראל בלשון "אנכי", לומר שהנחמה שלעתיד בה הכל, ויהיו ישראל מנוחמים בכל. ודברים אלו באמת עמוקים מאוד, אי אפשר לפרש דבר זה יותר, רק אם יבין הדברים מעצמו: ==פרק מט== אמר יהודה בן לאדוני אבי בצלאל זכרונו [לברכה] לחיי העולם הבא, הנחמות העתידים לבא על ישראל ועל ירושלים, אל יעלה על דעתך ואל יבא במחשבתך דבר שהוא מחשבת און שאפשר הספור, ויבא בהם הדבור על שפתי בן אדם, ואף שישלוט בהם המחשבה ויתפוס בו הרעיון ענין הנחמה, כי דבר זה אי אפשר והוא מן הנמנעות. ואם יבא בדעתך ויעלה דבר זה על מחשבתך, תשים לנגדך ואל יסור מעיניך הצרות אשר היו בעם ה'. וכי אפשר שיבא בהם המספר וישלוט בהם המחשבה, עד כאשר ישים האדם המחשבה על זה - הלא ישתומם, ורעיוניו יבהלו, ולבו ידום ויחרוש בקרבו. כי אם יהיו נאמרים בספור, לא יפול בהם אמונה בלב, ויאמר האומר הלא זה דברי חידה, ולא היה, אך ממשיל משלים הוא. ואם היינו חס ושלום מזרע זרים, לא זרח כבוד ה' אלקי ישראל עלינו, ולא ראינו אור תורת אלקינו, היו הדברים קשים להאמין את אשר עבר על נפשנו בגלותינו ועד עתה. אך אנחנו בני אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, זרע קדושים שורש אמת: כי לפי הדעת והשכל, אם יבואו עליו כל האומות בעולם, מבלי יכולת לזוז האילן הזה הבנוי על שרשי האמת, תקוע בארץ, ועל יובל ישלח שרשיו, מתפשטין בכל רוחות העולם, שתול על פלגי מים היוצאים מן העדן. המשפט נותן והדעת מחייב שלא יעקר אותו, ולא ישלוט בו יד האדם לזוז אותו ממקומו, ולא יבאו עליו בצורת. אף אהבת עולם אהב עמו לתת להם חקים ומשפטים, לא עשה כן לכל גוי. עם עוללים ויונקים דיבר, ולעיני אמהותיו נגלה כבודו, והיו בשלום סכו ומעונתו בציון (תהלים עו, ג). זנח מרכבת כבודו, ומחשמלי זוהר ירד, גם שמים לא זכו בעיניו (איוב טו, טו), ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד, יח), ובין מצוקי ארץ ישב. נפלאת הוא בעיני כל באי עולם: ועתה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו (ירמיה ז, יב), בו שלטו ערלים, בו נכנסו טמאים, נתנו אותו שממה בחמודותיו, לאל זר, הבלי הגוים כבדוהו. ולקדישין עליונים חלקו בהם דינין; אלו נהרגין, ואלו נשרפין, גם אלו הלוקין והגולין, זה ימים ועידן עדנין. גם שם לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, לא נתנו להם אדמה טמאה לשבת ולנחלה, ויתהלכו מגוי אל גוי. לא היה אומה ולשון אשר לא עלה עולם עליהם, עד כי השביעו נפשו מהם, והיה להם לזרא, ותקיא נפשם גם אותם, ובזה הלכו מדחי אל דחי, ונדחו עד קצה השמים. ועתה אם בריאה יברא ה', שמים וארץ חדשה, אין לנו לשבת ומקום לנוח, עד אל אשר בשם "בני אל חי" (הושע ב, א) נקראו, אומרים (ר' ישעיה נב, יא) "סורו סורו טמא אל תגעו". בשבתם אתם נתנו עליהם חוקים חדשים, מקרוב באו. הלא בתורת משה עבד ה' [כתיב] לשום לבניו פאר על ראשם לכבוד ולתפארת, ונגד לבם חותם הקודש, ובבגדיהם צבע כסא הכבוד, והכל לפאר ולהדר ולרומם הוד מיחדיו ומעידיו. ועתה אם תורה חדשה ניתן על ידי זרים, לשום תחת פאר התפילין כובע כרום זולת, ותחת חותם קודש נגד לב - חותם זר מגונה, ותחת יקר כבוד, בעטיפות אבל על שפם יעטה. הלא אם כל האגמים דיו, וכל קני הים קולמסין, וכל שמים יריעות, וכל בני אדם סופרים, לא יספיקו לכתוב התלאות והצרות המשונות יוצאים חוץ לטבע ומנהגו של עולם אשר עברו על עם ה': ועתה ה' אלקינו, אבינו אתה, ושמך הגדול נקרא על בניך, למה יתחלל שמך הקדוש והנורא על ידי בניך לאמר, אם "בני אל חי" אתם, למה מעלים עיניו ממכם כל הימים, וכצאן לטבח יובל, ניתנו בידי זרים. אם אבותינו ואנחנו חטאנו לך, הלא בידך אנחנו להעבירנו, ומה לנו בעולמך להתחלל שם קדשיך על ידי בניך. לכן בקשתינו מלפני כסא כבודך, שאל תתן אותנו בידי זרים, ולהיות למשל ולשנינה בין כל העמים, וחוס עלינו והוציאנו מידי זרים: ובמדרש (ילקו"ש ישעיה רמז תמג), "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" (ישעיה מ, א), כתיב (תהלים מה, ח) "אהבת צדק ותשנא רשע", רבי עזריה בשם רבי יודא בשם רבי סימון פתר קרא בישעיה; אמר ישעיה, מטייל הייתי בבית תלמודי "ואשמע את קול ה' אומר וגו'" (ישעיה ו, ח). אמר, שלחתי את עמוס, והיו קורין אותו פסילוס. אמר רבי פנחס, למה נקרא שמו 'עמוס', שהיה עמוס בלשונו. אמרו, הניח הקדוש ברוך הוא את עולמו, ולא השרה שכינתו אלא על הדין פסילותא, על הדין קטוע לישנא. שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי, כמו דאמר (ר' מיכה ד, יד) "בשבט יכה על הלחי". מעתה את מי אשלח, ומי ילך לנו. "ואומר הנני שלחני" (ישעיה ו, ח). אמר ליה הקב"ה, ישעיהו, בני טרחנים הם, סרבנים הם, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם. אמר על מנת כן, "גווי נתתי למכים" (ישעיה נ, ו), ואיני כדאי שאלך בשליחותך אצל בניך. אמר ליה הקב"ה (היא) ישעיהו "אהבת צדק", אהבת לצדק את בני, "ותשנא רשע" שנאת מלחייבם, "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך" (תהלים מה, ח). מהו "מחבריך", אמר ליה הקב"ה, חייך שכל הנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, שנאמר (מ"ב ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע", ורוח משה על שבעים זקנים. אבל אתה מתנבא מפי הגבורה, הדא הוא דכתיב (ר' ישעיה סא, א) "רוח ה' עלי". ולא עוד, אלא שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות, אבל אתה מתנבא נבואות כפולות; "עורי עורי" (ישעיה נא, ט), "התעוררי התעוררי" (ישעיה נא, יז), "שוש אשיש" (ישעיה סא, י), "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), עד כאן: כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד המקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן. ולפיכך היה מצדיק ישעיהו את ישראל, ואמר, אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום מצד עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלקית, ולכך אין חטא בהם מצד עצמן, רק מצד המקרה, דהיינו מצד היצר הרע, כמו שהתבאר למעלה בפרקים הקודמים. וזה היה מורה על מעלת ישעיה הנביא, שהיה לו צורה אלקית גם כן, לכך היה משבח את ישראל מה שצורתן נבדלת. . ואמר שאיני כדאי להיות הולך בשליחותך אצל בניך, מפני מעלת הצורה של ישראל שהיא אלקית. ולפיכך אמר, כל הנביאים קבלו נבואתם נביא מפי נביא, וזה כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא. לפיכך כל הנביאים שלא היה צורתן כל כך נבדלת מן החומר, היה מבדיל החמרי בין השם יתברך ובין האדם, לכך היה צריך לקבל נבואה שלהם מנביא אחר. אבל ישעיה שהיה נפשו שהיא צורתו נבדלת, ולא היה החומר שלו מסיך ומבדיל בין השם יתברך ובין האדם, אין לו אמצעי, ומקבל הנבואה מן השם יתברך בעצמו. וכן מה שהיה (מקבל נבואתו על ידי אמצעי) [מתנבא בנבואות כפולות], הכל ענין אחד, וטעם אחד להם, כמו שהתבאר: ובמדרש, חטאה בכפלים "חטא חטאה ירושלים" (איכה א, ח), ולקו בכפלים "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה" (ישעיה מ, ב), ומתנחמים בכפלים "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א). וביאור זה - כפל חטא של ישראל, כי לפי מעלת צורתן האלקית, אין ראוי שיהיה בישראל חטא. כי האומות שחוטאים מפני שעצמן הם בעלי חומר, לכך לא נחשב החטא שלהם בכפל, כמו החטא של ישראל שנחשב חטאם בכפל, כי הכפל מורה על הצורה. כי אצל האומות הצורה בטילה אצל החומר, ולכך אין להם מדריגה שניה, רק מדריגה חמרית בלבד. אבל ישראל בעצמם יש להם מעלת הצורה, ולכך חטאם בכפל מצד הצורה, שהיא שנית על מדריגת החומר. ולקו בכפלים, פירוש, כשם שחטא שלהם אינו לפי מעלת צורתם הנבדלת, שאין ראוי שיהיה בהם חטא לפי מעלתם הנבדלת, ולכך לקו בכפלים, שכל מכות היה שלא בטבע, כי היו מכות מופלאות ומבדלות גם כן, כפי מדריגת הצורה. וכן מתנחמים בנחמות כפולים. והם נחמות שהם שלא בטבע, וכולם הם נחמות אלקיים שראויים אל מעלת הצורה, והם נקראים 'נחמות כפלים'. כי הדבר שהוא לפי הטבע החמרי הוא ענין אחד, ושלא כטבע הוא כפל, לכך היו דוקא הנחמות כפולות: ובמדרש, חטאו בראש "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד), ולקו בראש "כל ראש לחלי" (ישעיה א, ה), ומתנחמים בראש "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג). חטאו בעין "ומסקרות עיניהם" (ר' ישעיה ג, טז), ולקו בעין "עיני עיני ירדו מים" (איכה א, טז), ומתנחמים בעין "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח). חטאו באוזן "ואזניהם הכבידו" (זכריה ז, יא), ולקו באוזן "ואזניהם תחרשנה" (מיכה ז, טז), ומתנחמים באוזן "ואזניך תשמענה כו'" (ישעיה ל, כא). וביאור ענין זה, כי כל ענין ישראל הוא בדקדוק גמור. שאם חטאו ישראל באבר אחד, אותו דבר נלקה, ואותו דבר חוזר להרפא, ובזה נתרפאו לגמרי. ואם חטאו באבר זה, ובאה המכה על ענין אחר, לא נתרפא החטא לגמרי, מאחר שלא הוכה באותו אבר שהיה בו החטא. לכך באותו דבר שחטאו בו נלקו, ובו נתרפאו: ==פרק נ== כבר בארנו, כי אף למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, שאין דעתו לומר שלא יהיה דבר יותר רק שלא נהיה אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים ולא יותר, כי דבר זה אין לומר כלל. אבל לא יהיה העולם מוטבע בחומרים כאשר הוא עתה, ויסתלק היצר הרע מן האדם, ויטו הבריות לב אחד לעבוד את יוצר הכל. כי למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות, יהיה העולם נוהג על פי טבעו ומנהגו בדברים הטבעיים, ולא יהיה נוהג שלא על פי הטבע, רק יהיה נוהג בדברים אשר הם אפשר בטבע, רק שיהיו הכל צדיקים: וכך לענין הברכה, אין ספק שיהיה ברכת הארץ הקדושה בכל, שהיא מוכנת לברכה בכל, אם לא שהחטא גורם. ובספרי (ספרא ויקרא כו, ד) "ונתתי גשמיכם בעתם", בלילי שבתות. אמרו בימי שמעון בן שטח, היו גשמים יורדין מלילי שבתות עד לילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני זתים, ועדשים כדנרי זהב. צררו מהם חכמים והניחו דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם. וכן אומר (ר' ירמיה ה, כה) "כי אם עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם", עד כאן. הרי הברכה מוכנת לה הארץ, אם לא היה החטא. ואם כן בזמן המשיח תהיה הברכה בארץ, כאשר הארץ מוכנת בעצמה. וכתיב (ויקרא כו, ד) "ונתנה הארץ יבולה", לא כדרך שעושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם. מנין אתה אומר שתהא השדה נזרעה ועושה פירות בת יומא, תלמוד לומר (תהלים קיא, יד) "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר (בראשית א, יא) "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע", ביום שנזרעה בו עשתה פירות. "ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כו, ד), לא כדרך שעשתה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. מנין אתה אומר כי יהא אילן נוטע ועושה פירות בת יומא, תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר (בראשית א, יא) "עץ פרי עושה פרי למינו", בו ביום היה עושה פירות. מנין שאף העץ עתיד להיות מאכל, תלמוד לומר "עץ פרי". אם לומר שעושה פירות, הרי כבר נאמר "עושה פרי". אם כן למה נאמר "עץ פרי", אלא מה פרי מאכל, אף העץ מאכל. מנין שאף אילני סרק עתידין להוציא פירות, תלמוד לומר "ועץ השדה יתן פריו", עד כאן. הרי כי לעתיד, כאשר יסתלק החטא מבני אדם, האדמה אשר אררה השם בשביל חטא אדם (בראשית ג, יז), תחזור לקדמותה ולברכתה, כאשר היה קודם שחטא האדם. ולמאן דאמר אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, לא יקשה מה שאמר כאן כי תוציא הארץ פירות כל יום ויום, כי דבר זה לא נקרא נס, שהרי היה בתחלת בריאת העולם אם לא היה החטא. והרי לפעמים גם כן היה חדוש שהיו החטים ככליות. ואין דבר כמו זה נקרא שנוהג העולם שלא בטבע: ובמסכת שבת בפרק במה מדליקין (ל ע"ב), יתיב רבן גמליאל ודרש, עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר (ירמיה לא, ז) "הרה ויולדת יחדיו". לגלג עליו אותו תלמיד, אמר "אין חדש תחת השמש" (קהלת א, ט). אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה תרנגולת. ותו יתיב רבן גמליאל ודריש, עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר (יחזקאל יז, כג) "ונשא ענף ועשה פרי", מה ענף בכל יום, אף פרי בכל יום. לגלג עליו אותו תלמיד ואמר, והכתיב "אין חדש תחת השמש". אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה צלף. ותו יתיב רבן גמליאל ודריש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר (תהלים עב, טז) "יהי פיסת בר בארץ". לגלג עליו אותו תלמיד ואמר, "אין חדש תחת השמש". אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה כמהין ופטריות, וכלי מלת - נברא קורא, עד כאן: הנה רבן גמליאל באר לנו כי כל שלשה חלקים המוציאים תולדות על ידי ברכת השם יתברך, כי האדם מוציא תולדות, [והעץ מוציא פירות], והארץ מוציאה פירות. כולם לעתיד בהסתלק החטא יסולק מהם גם כן החסרון, ויתברכו להוציא בכל יום ויום, והעץ יוצא פירות כל יום, והארץ תוציא דברים אשר הם שלימי בריאה. ויש לך להתבונן מאוד, כי אצל האדם ואצל פירות העץ אמר שיהיו מוציאים תולדות כל יום, ואצל הארץ אמר שתוציא דברים שלמים. כי זכר אצל כל אחד ואחד מה שראוי לו; כי האדם והעץ השדה יותר שלם, והדבר השלם מעכב ומשהה תולדתו ביותר. והארץ היא ממהרת להוציא תולדות, ומוציאה פרחים וצמחים כל שעה, רק שאינם שלמים, כי הארץ בעצמה היא אדמה ועפר. ועל זה אמר כי הארץ תוציא דברים שלמים, ולא תוציא הארץ דבר חסר: וגם זה אינו קשיא למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות כאשר ימצא כך, שהרי היה נמצא דבר זה גם כן בבריאת עולם, שחוה ילדה ליומא (רש"י בראשית ה, א), וכן עץ פרי ליומא. ולעתיד לפי מדריגת העולם ומעלתו, שיהיה מתברך מן השם יתברך, אין זה שלא בטבע כאשר יחזור העולם כמו שהיה בראשונה. ומפני שלעג התלמיד ש"אין כל חדש תחת השמש", במה שהעולם הזה הוא עולם אחד עם עולם המשיח, ומאחר שהוא עולם אחד, אין ראוי שיהיה נמצא בו חדוש כמו [זה], שאם כן היה זה העולם מחולק. ואף כי לפי ענין הנס ימצא כך לפעמים, מכל מקום אינו דומה אל הנס, במה שהנס הוא לצורך שעה. אבל דבר שאינו לצורך שעה, אינו כך. ולכך אמר אותו התלמיד ש"אין חדש תחת השמש". ולכך הראה לו לאותו תלמיד תרנגולת שמולידה ביצה בכל יום. וכן דברים שצומחים כל יום, ודברים שהארץ מוציאה, והם שלמים ואין צריכין תקון. ומעתה אין לומר "אין חדש תחת השמש", כי דבר זה היה קשיא אם לא היה נמצא כלל בעולם, שאז יאמר "אין חדש תחת השמש". אבל כיון שמצאנו גם עתה דבר זה בעולם, אף אם לא היה נמצא במין זה עצמו, רק במין אחר, אין זה נקרא 'עולם חדש': ועוד אפשר לומר ולפרש, כי מה שאמר כי האשה תלד בכל יום, פירוש ענין זה כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מאד בחבור באר הגולה, כי הדברים אשר הם בעולם מורכבים מחומר וצורה. ומתחייב מן החומר מה שראוי לו, ומתחייב מן הצורה מה שראוי לו. ואין ספק כי מצד הצורה יותר מוכן לברכה, מאשר הוא מצד החומר. ולפעמים הוא מוכן מצד הצורה אל דבר מה, ומונע אליו החומר, עד שלא נמצא בו מה שראוי אליו מצד הצורה. מכל מקום, כאשר הוא מוכן מצד הצורה אל ברכה, ואף אם יש מעכב ובטול מצד החומר, מכל מקום אי אפשר שלא יהיה מועיל הכנתו מצד הצורה מה שאפשר להועיל, עד שיוציא לפעל מה שראוי. ומכל מקום נאמר על הנמצא כאשר הוא ראוי מצד הצורה, כי זה עצם שלו. ולא יבחן הדבר רק מצד עצמו, שהוא צורתו, אשר הוא אמתת עצמו. ואין להשגיח על הבטול אשר ימצא אליו מונע מצד החומר. כי דבר זה דומה אל גבור גדול, אשר לו הכח על פעל גדול מאד, והוא נסגר בבית. וכי בשביל זה שהוא נסגר בבית לא יאמר שהוא גבור גדול, אף כי אי אפשר להוציא גבורתו אל הפעל. וכך הדבר הזה בעצמו, כאשר דבר אחד ראוי מצד הצורה העצמית, שהיא עצמו לו, אף כי מצד שהצורה מוטבעת בחומר יש מונע אל דבר זה, מכל מקום יאמר על זה כאשר ראוי אל הצורה כאשר הוא מופשט מן החומר. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' במקומות הרבה מאד. ולכך הדברים אשר אמרו בכאן כלם נאמרו מצד הצורה המופשטת. וזה אמרם לעתיד אשה שתלד בכל יום, כי יהיה העולם לפני השם יתברך. ומפני זה מצד הצורה כך הוא ראוי שתלד אשה בכל יום, ועץ עושה פרי כל יום, ותוציא גלוסקאות וכלי מלת. ואם יש מונע מצד החומר אשר הוא המונע, מכל מקום יאמר עליו כך מצד אמתת עצמו, היינו מצד צורתן, ואין להשגיח אשר הוא מצד החומר. ומעתה, אין אתה צריך לומר שהדבר הזה נמצא לפעמים, אבל כך הוא לפי מעלת הצורה בעולם הזה, שאף אם יש מונע מצד החומר, ולכל הפחות מועיל כי אינו מונע מכל וכל, אבל יוצא לפעל מה שראוי. ויש לך להבין דברים אלו, והם ברורים, ודי בזה: ==פרק נא== אחר שבארנו לך בפרק הקודם ענין הארץ הקדושה ומעלתה, יש לדעת גם כן ממעלת עיר קדשינו ותפארתינו, ירושלים עיר הקדושה, תבנה ותכונן במהרה בימינו. כי יש לך ללמוד דכל שכן וכל שכן הדבר שהיה במעלה אלקית כבר, שיוסיף בקדושה ובמעלה אלקית ממה שהיה לו. ובבבא בתרא (עה. ) "ושמתי כדכד שמשותיך" (ישעיה נד, יב), אמר רבי שמואל בר נחמני, פליגי ביה תרי אמוראי דארץ ישראל; יהודה, ויחזקיה בניו של רבי חייא. ותרי מלאכי ברקיע; מיכאל, וגבריאל. חד אמר דשוהם, וחד אמר דישפה. אמר להם הקב"ה להוי כדין וכדין. "ושעריך לאבני אקדח" (שם), כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש, עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות, שהן שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר ברום עשרים, ומעמידם בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלתא לא משכחן, כולי האי אשכחן. לימים הפליגה ספינתו בים, חזא מלאכי שרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, שהן שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר ברום עשרים. אמר להו, הני למאן. אמרו ליה, שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה דרוש רבי, ולך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר ליה, ריקא,אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי אתה. נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות. מתיבי, "ואוליך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג), רבי מאיר אומר מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון. ורבי יודא אומר, מאה אמה, כנגד היכל וכותליו, שנאמר (תהלים קמד, יב) "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל". כי קאמר רבי יוחנן לכוי דבי זיקי: וביאור ענין זה, כי ירושלים אינה עיר טבעית כמו שאר עיר, רק היא עיר אלקית במעלתה האלקית. ולפיכך אמר הכתוב "ושמתי כדכד שמשותיך", כי "כדכד" היא אבן יקרה. ולפיכך אמר, כי לעתיד למעלת ירושלים, שתהיה מעלתה יותר אלקית עוד ממה שהיה קודם, וראוי שיהיה בניינה לפי מעלתה, מאבנים טובות ויקרות. ולכך חושן המשפט, שהיה בו אורים ותומים שמות הקדושים, היה חושן המשפט מאבנים טובות. ופליגי מיכאל וגבריאל בענין החומה הזאת, כי החומה בה יוגדר העיר, עד שנקרא המקום על שם החומה, "בית מושב עיר חומה" (ויקרא כה, כט). וכן השער במה שהוא כניסת העיר, שגם המקום נקרא על שם השער, כדכתיב (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ולפיכך החומה והשער, שהם צורת המקום, ראוי שיהיו כפי מדריגתה: ופליגי בה תרי מלאכים. ורז"ל אמרו מיכאל של מים, וגבריאל של אש. ואין הפירוש שמיכאל הוא מים, וגבריאל הוא אש. דאין הדבר כך כלל. רק כי הם צורות נפרדות זה מזה, והם מחולקים כמו אש ומים. כי מיכאל שהוא של מים, רוצה לומר כי מושפע ממנו מה שהוא דומה למים. וגבריאל של אש, כי מושפע ממנו מה שהוא שוה ודומה לאש. כי מן מיכאל מושפע ממנו הטוב והחסד, וזה דומה למים. וגבריאל מושפע ממנו הדין, והוא שוה לאש. ולפיכך צורת מיכאל חסד, וצורת גבריאל אש. ולפיכך מיכאל, שהוא ממונה על המים, אמר שצורת העיר הקדושה יהיה הטוב, שתהיה דביקה בחסד ובטוב. ולפיכך החומה יהיה של שוהם, כי השוהם גוון שלו מורה חסד וטוב, וראוי למקום הקדוש להיות צורה האלקית שלה דבר זה. וגבריאל, שהוא דין, אומר שצורת המקום יהיה ישפה, שהוא גוון מורה דין. ואין ספק שכל אחד ואחד מן שתי המדות האלו הוא מעלה בפני עצמה. וכמו שיש למעלה כוחות מחולקות, יש ממונה על החסד ויש ממונה על הדין. וכן יש צדיקים בארץ, יש שנפשו מוכן לעשות הטוב והחסד, ויש שהוא מוכן לדין, וכל אחד ואחד מעלה בפני עצמו. לכך תרי מלאכי ברקיע ותרי אמוראי בארץ דומים ושוים. והדברים ידועים למשכילים, ואין כאן מקום זה: ואמר שהקב"ה אמר כדין וכדין תהוי. ומפני שהשם יתברך כולל הכל, דין וחסד. ולא כמו המלאכים, שהממונה על חסד אינו ממונה על דין, והממונה על דין אינו ממונה על חסד, והוא יתברך כולל הכל. והוא יתברך נותן לה מעלה כוללת, שתהיה כרכא דכולא בה. ומצד הפתח תהיה מעלתה נבדלת לגמרי, ולכך כתיב "ושעריך לאבני אקדח". והוא דומה אל האדם, שהפנים שלו מאירות, וכך השער, שהוא פני העיר, יהיו אבני אקדח המאירים. ומורה זה על מעלת אלקית, כמו האדם כאשר יש לו פנים מאירים, שנאמר (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו". וביאר לך כי שני מעלות יהיו לירושלים; אם המעלה שתהיה כוללת הכל, כמו שאמר הקב"ה 'תהוי כדין וכדין'. ואם שתהיה לה המעלה העליונה הצורה הנבדלת, עד שתהיה דביקה בעולם הנבדל לגמרי: ומה שאמר לעתיד מביא הקב"ה אבנים שלשים על שלשים. כי עשרים לא יתכן, שהרי הפתח גבוה עשרים, וצריך יותר, ומדאפקתיה מן עשרים, אוקמיה אשלשים. והם מרובעים, כי המרובע הוא שלם בלא חסרון, והוא לפתח העיר. ומה שאמר 'לגלג עליו אותו תלמיד', מפני שהיה התלמיד מדמה העולם שלעתיד לעולם הזה: ואמר פעם אחד הפליגה ספינתו בים הגדול. רוצה לומר שהשיג בענין הזה לעיין בעומק דבר זה, ועתה ראה בחכמה שהמלאכים מנסרים וכו'. פירוש, שהחכמה היא רחבה מני ים. ופעם הפליגה ספינתו, שהיה נכנס בחכמה שהיא רחבה מני ים, ועמד על הניסור הזה, רוצה לומר גזירה זאת. שהרי לשון גזירה הוא כריתה וניסור גם כן. וראה שהעליונים גוזרין דבר זה. שכל דבר הוא בגזירת עליונים, והם גוזרין, ולכך נקרא זה ניסור. ואז היה מודה לדבר. ומפני שלא היה מאמין, עשאו גל עצמות, שנענש על ידו ומת, ונעשה גל עצמות: ומקשה מיתיבי וכו'. ונראה מחלוקת החכמים בענין זה; דמאן דאמר מאה, כי מאה הוא מספר שלם, מורה על שלימת מבלי חסרון. וענין מאה שהוא מספר שלם התבאר בחבור גור אריה בפרשת ואתחנן, עיין שם. ולפיכך אמר שקומת האדם מאה אמה. ומאן דאמר מאתים, כשתי קומות של אדם הראשון, דעתו כי אדם היה מאה אמה, כי זה המספר הוא שלם. לכך אדם הראשון שנברא בשלימות, היה לו המספר הזה, עד אחר שחטא שמעט אותו. ומכל מקום, אדם הראשון לא היה לו השלימות רק מצד גופו החמרי. אבל לעתיד יהיה השלימות הן מצד גופו החמרי, הן מצד הצורה. והצורה יש לו מדריגה השניה, ולכך קומת האדם יהיה מאתים. וכבר התבאר למעלה אצל כפל "אנכי" (ישעיה נא, יב) ענין זה. ורבי יהודא סבר מאה אמה, כי האדם דומה להיכל שהוא קדוש, והוא היה מאה אמה. וזה יהיה לעתיד, שיהיה האדם בית קדוש, ובו יושב הנשמה, שהיא נצוץ מן השם יתברך, וכמו שהיה במקדש נצוץ כבודו יתברך. ולפיכך אמר כי יהיה מאה אמה, כמו בית המקדש: ודע עוד, כי מאן דאמר מאתים אמה כפל קומת האדם הראשון, סבר כי אדם הוא גשמי, והצורה בטלה אצלו, וכאילו היה כולו גשמי חמרי. אבל לעתיד יהיה קומת אדם מאתים, נגד חומר וצורה, ואין אחד בטל אצל השני. ומאן דאמר מאה אמה, כי לעתיד יהיה החומר בטל אצל הצורה, וכאילו האדם אינו גשמי, ולכך לא יהיה רק מאה אמה: ומתרץ הנהו לכוי דבי זיקי. פירוש, חלונות המביאים האויר לשם. שאף על גב שאינו פתח לכנוס, מכל מקום שם פתח עליו, שהוא מביא האויר, ויש עליו שם פתח. אף שאינו פתח גמור לכנוס לשם, מכל מקום הוא פתח שהוא מביא אויר. וכל פתח הוא צורת העיר. ולכך אמר 'הני לכוי דבי זיקי', כלומר שהשעור שאמר רבי יוחנן, אין זה רק שיש שם פתח עליו להביא האויר לשם, לא שיבא האדם שם. ולא דברנו רק מצד מעלת המקום מצד עצמו, לא מצד האדם. אבל מצד האדם, בודאי יהיה יותר גדול: ועוד שם (ב"ב עה ע"ב) אמר רבה אמר רבי יוחנן, עתידה ירושלים שתגבה שלשה פרסאות למעלה, שנאמר (זכריה יד, י) "וראמה וישבה תחתיה", מאי "תחתיה" - כתחתיה. ו[מ]מאי תחתיה שלשה פרסאות הוי, אמר רבא, אמר לי ההוא סבא, ירושלים קמייתא תלתא פרסאי הות. ושמא תאמר יש לה צער לעלות, תלמוד לומר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופינה". אמר רב פפא, שמע מינה האי עיבה תלתא פרסא מודלי. וביאור ענין זה כי ירושלים היא ג' פרסאות, כי ירושלים עיר קדושה, ולכך מדריגתה ג' פרסאות, כי הקדושה השלימה הוא על ידי ג', כנגד ג' "קדוש" (ישעיה ו, ג). וכל "קדוש" שיאמר הוא מדלי מן הארץ. ומפני כי ירושלים תהיה קדושה לגמרי, תהיה מדלי מן הארץ ג' פרסאות, כנגד כמו שהיא תחתיה, ואז יהיה קדושה בשלימות, לא התחלת קדושה: ואמר שמא יש צער לעלות. רוצה לומר, שמא לישראל הדרים בה, מפני כבידות החמרי, שהוא מבדיל בינם ובין הקדושה, יהיה להם צער לעלות. רוצה לומר לקנות אותה מדריגה הקדושה, ומפני כך יהיה קשה לעלות. ועל זה אמר "וכיונים אל ארובותם" (ישעיה ס, ח). ידוע לכל שהעוף פורח באויר מפני קלות החומר שיש לו, ואינו מונע לעוף לעלות למעלה. וכן ישראל יהיו דומים לעוף, שיהיה להם חומר זך, עד שלא יהיה להם מעכב ומונע מן כבידות החומר לעלות ולקנות המדריגה הקדושה. והבן הדברים הגדולים האלו. ומפני זה מדמה אותו לעב, שהעב הוא ענן שמים. ואמר הכתוב אף אם יהיה האדם לעתיד גם כן חמרי, לא יהיה חומר שלהם גס וכבד כמו שהוא עתה, רק כמו חומר הענן, שהוא חומר שאינו נחשב מן התחתונים, שהרי נקרא 'ענן שמים'. ולפיכך הענן נבדל מן הארץ ג' פרסאות. והתבאר לך הקדושה העליונה של ירושלים: ==פרק נב== התבאר לך דבר מקדושת ירושלים וממעלתה. אך הדבר שהוא קודש קדשים הוא בית קדשינו ותפארתינו, שיהיה לעתיד ובמהרה בימינו. אמרינן בפרק האשה (פסחים פח. ) אמר רבי אליעזר, מה דכתיב (מיכה ד, ב) "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב", 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' לא נאמר, אלא "אלקי יעקב". לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה". ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". אלא כיעקב שקראו "בית", שנאמר (בראשית לה, ז) "ויקרא יעקב למקום אל בית אל", עד כאן. וביאור ענין זה, דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול. כי מי שהוא מדקדק עם אחר, משוה המדה ביושר, ואינו נכנס לפנים משורת הדין. אבל בעל החסד אינו מדקדק, ועושה חסד גדול, וכדכתיב (תהלים לו, ו) "צדקתך כהררי אל". כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול, ואינו משוה המדה ביושר, כמו שהוא עושה בעל מדת הדין. ומפני כי על ידי מדה זאת יש אל השם יתברך חבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש - שבו חבור השם יתברך לתחתונים - "הר", לפי שעל ידי מדת אברהם - שהיא מדת החסד - החבור הזה: וכן יצחק שהיה מדתו מדת הדין, שעושה מעשיו ביושר ובדין. וגם מדה זאת מדה אלקית, ועל ידי מדה זאת גם כן יש אל השם יתברך חבור ודביקות אל התחתונים להיות ביניהם. ולכך קרא יצחק את בית המקדש 'שדה', כי השדה הוא שוה וישר, ודבר זה מתייחס אל מדת הדין, שהוא ישר: אמנם יעקב קראו 'בית', שדבר זה מיוחד למדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים: ולפיכך לא היה מי שקראו 'בית' רק יעקב, כי הבית ששם הדירה, הוא החבור בעצם. ולפיכך אברהם, וכן יצחק, אין מדתם מביא החבור הזה - שהוא בבית המקדש - בעצם, רק שלא בעצם. ודבר זה יש לו הסרה, וכמו שהתבאר לך פעמים הרבה, כי הדבר שאינו בעצם, רק בשביל סבה מה, יש לו הסרה. אבל דבר שהוא כך בעצמו, אין לו הסרה, שכך הוא בעצמו. ולפיכך מצד מידת יעקב החבור בעצם, ולדבר זה אין לו הסרה, ולפיכך קרא אותו יעקב 'בית'. ולפיכך נאמר (מיכה ד, ב) "ואל בית אלקי יעקב", שהכוונה בזה שהבית הזה, שהוא החבור של השם יתברך עם הנמצאים בעצם, הוא בשביל "אלקי יעקב", אשר מדת יעקב גורם דבר זה שהשם יתברך דר עם התחתונים על ידי החבור בעצם. ואמר "אל בית אלקי יעקב", רוצה לומר כי הבית עשוי לדירה, לכך הוא חבור בעצם, ודבר כזה אין לו הסרה. אבל ההר והשדה אינו כך, ואם יש לאחד שם דירה, הוא לזמן, בשביל שהיה חפץ לדור שם, ויוסר דבר זה, מאחר שאינו עשוי לדירה. ואינו כמו הבית, כיון שהוא עשוי לדירה, לא יסולק דבר זה: ובפרק חלק (סנהדרין ק. ), יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר, עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קדשי קדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר (ר' יחזקאל מז, יב) "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מן המקדש המה יוצאים והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה". אמר לו ההוא סבא, יישר. וכן אמר רבי יוחנן, יישר. אמר ליה רבי ירמיה, כהאי גוונא מחזי כאפקרותא. אמר ליה, האי סיועי קא מסייעי ליה, עד כאן. וביאור ענין זה, לפי מעלתו העליונה, שיהיה בית המקדש דבק בעולם העליון הנסתר, שממנו הושפע ומשתלשל המציאות, ונטיעת העולם משתלשל ממנו. ולפיכך יוצא מן הקדוש הפנימי השפע, הוא הנחל, שיוצא מן המקום העליון. ומורה זה על הברכה העליונה בלי קץ, והבן זה: ובמדרש עוד, "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים". אמר רבי פנחס בשם רבי ראובן, עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל וחרמון, ולבנות בית המקדש עליהם. מה טעם, "והיה באחרית הימים". אמר רב הונא, דייך, אלא בית המקדש אומר שירה, וההרים עונים אחריו. ומאי טעם, "ונשא הוא מגבעות" (ישעיה ב, ב), אין לשון "ונשא" אלא לשון שירה, שנאמר (ר' דה"א טו, כז) "וכונניה ישור במשא", עד כאן. וביאור ענין זה, שבא לומר כי בית המקדש לעתיד יהיה מתרומם על הכל, וכל העולם יבואו לבית המקדש לעבוד את השם יתברך, וכדכתיב (ישעיה ב, ב) "ונהרו אליו". ולכך אמר שיביא הקב"ה אלו ד' הרים, נגד ד' צדדין, ויבנה בית המקדש עליהם. כלומר שיהיה בית המקדש מתעלה על כל. וזה שאמר הכתוב (ר' מיכה ד, א-ב) "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים והלכו גוים אליו". רוצה לומר בזה, כי לא כמו שהיה בראשונה, שלא היה בית המקדש שלימות כל העולם, שלא הלכו גוים אליו מכל העולם, וזה מפני שלא היה בית המקדש מתעלה על כל העולם. אבל לעתיד, שיהיה בית המקדש מתעלה על כל העולם, ולכך ילכו אליו גוים רבים מכל צד. והבן שנקרא בית המקדש "הר ה'", כי ההר הוא מתעלה למעלה: ואמר רב הונא דייך, עד כאן. כלומר, כי אין זה די מה שיהיה בית המקדש מתעלה על התחתונים, שאין זה כך. רק כי בית המקדש יאמר שירה, ויענו ההרים אחריו שירה. וזה כי השירה אמרנו למעלה בענין שירת יחזקיהו, כי כאשר דבר אחד בשלימות הגמור, והדבר שהוא בשלימות הוא בפעל. וזהו השירה, מחמת שהוא בשלימות, ואין עמו חסרון, והוא נמצא בפעל, ואז פותח פיו ומשורר. כי על ידי השירה הוא בפעל לגמרי, והפך זה האבל, שהוא בחסרון, והוא יושב ודומם. ולעתיד יהיה מעלת בית המקדש בשלימות לגמרי, ויהיה בשלימות שאין למעלה מזה. ולכך אמר שבית המקדש לעתיד יאמר שירה. שכאשר יהיה בית המקדש בשלימות, ויהיה בפועל, וזהו השירה. ואמר כי ההרים יענו אחריו השירה. וזה כי על ידי בית המקדש, שהוא שלימות כל העולם, יושלם גם כן הכל. כי כמו שעל ידי המלך יושלם כל העם אשר הוא תחתיו, וכך על ידי בית המקדש, שהוא מקום קדוש בארץ, יושלם הכל. ולפיכך אמר כי בית המקדש יאמר שירה, וההרים שהם נגד ארבעה צדדין יענו אחריו שירה. ודברים אלו עמוקים מאד במעלת בית המקדש איך ישלים כל העולם. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותחזנה עינינו בשוב שכינתו לתוכו במהרה בימינו אמן: ==פרק נג== כבר בארנו בחבור גבורות ה' כי לא היה דבר אחד בגאולה ראשונה במקרה, רק הכל בעצם ובכוונה. ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה. וכאשר יצאו ישראל ממצרים, אז היו ישראל לעם, כמו שבארנו והארכנו בזה בחבור גבורות ה'. וכל עם מצד שהם עם, יש להם חבור אחד. וראוים שיהיו מתאחדים ומתקשרים חלקי העם זה בזה, עד שלא יהיו נפרדים. וכאשר הם מתאחדים ומתקשרים החלקים, עדיין בשביל זה אינם נקראים עם אחד, רק שדבר זה גורם שאינם מחולקים, שאם היו מחולקים אינם ראוים כלל להיותם עם אחד. וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחבירו (אבות פ"א מי"ב), עד שהיו ישראל מקושרים מחוברים, בלתי מחולקים זה מזה. ובפרק קמא דסנהדרין (ו ע"ב), "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב, ו), במשה כתיב (דברים לג, כא) "ומשפטיו עם ישראל", משה אמר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין איש לחבירו, שנאמר (מלאכי ב, ו) "בשלום ובמישור הלך אתי", עד כאן. הרי לך כי אהרן היה הקשור בין החלקים, עד שהיו מתחברים ומתקשרים יחד: ובאבות דרבי נתן (פי"ב מ"ג), רבי מאיר אומר, מה תלמוד לומר (מלאכי ב, ו) "ורבים השיב מעון", מלמד שהיה אהרן מהלך, אם פגע בו אדם רע או רשע, נתן לו שאלת שלום. למחר ביקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה, וכן אמר, אוי לי איך אשא עיני ואראה את אהרן, בושתי ממנו שנתן לי שלום. נמצא אותו האיש נמנע מלילך לעבור עבירה. שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הולך אהרן וישב לו אצל אחד מהם, ואומר לו; ראה בני, חבירך מהו עושה, מטרף לבו, מחנק עצמו, תולש בשערו, ואמר אוי לי איך אשא עיני בחבירי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו. והיה יושב אצלו, עד שהיה מוציא כל קנאה שיש בלבו. שוב הולך אצלו חבירו ועושה לו כך. וכשפגעו זה בזה נשקו וחבקו זה לזה, שנאמר (במדבר כ, כט) "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", עד כאן: ועל ידי משה היו עם אחד לגמרי. כמו שאדם, אף שאבריו וחלקיו הם רבים, והם מתחברים כמו שהוא הגוף, לא נקרא שם אדם אחד עליו רק על ידי הנפש, שהוא צורה לאדם, כי הצורה היא אחת. ודברים אלו הם דברים ברורים מאוד למי שיבין דברי חכמה. ולכך היו ישראל על ידי משה לעם אחד. כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם (זבחים קב. ), והוא נחשב צורה לישראל, כמו מלך שנחשב צורה לעם. ולפיכך היה כל דבריו של משה במשפט, כמו המלך אשר נאמר עליו (משלי כט, ד) "מלך במשפט יעמיד ארץ". והבן הדברים האלו מאוד: ולעתיד תהיה הגאולה גם כן על ידי שנים; האחד הוא המלך המשיח, שהוא יהיה מאחד ישראל, והוא כמו צורה שעל ידו נעשה אחד, כמו שהיה משה, וכך יהיה מדריגת המלך המשיח. והשני אליהו, שלא יהיה ענינו רק לחבר ולקשר ולסדר את ישראל הכל בחבור אחד: ובסוף מסכתא עדיות (פ"ח מ"ז), אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבים בזרוע, ולקרב המרוחקים בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן, וריחקוה בני ציון בזרוע. ועוד אחרת היתה שם, וקרבו בני ציון בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולרחק ולקרב. רבי יודא אומר לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר (מלאכי ג, כג-כד) "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם": וביאור ענין זה, שיהיה מלך המשיח מלך כמו שאמרנו. ועוד יהיה להם אליהו זכור לטוב, שיהיה מסדר אותם עד שיהיו מקושרים. ולפיכך אליהו זכור לטוב בא לקרב ולרחק אותם שהם מרוחקים בזרוע, ואותם שהם מקורבים בזרוע, וסדר המשפחות והשתלשלות שלהם, הוא סדר וחבור אל ישראל. ולפיכך בא לקרב אשר מרוחקים בזרוע, ולרחק המקורבים בזרוע. ולפי זה פירוש "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות", שידעו סדר יחוסם והשתלשלות שלהם, מי הוא אב של זה, ומי הוא בנו. וזהו "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות". כל ענין זה קשור וחבור ישראל. ולפיכך מקרב את מי שראוי לקרב, ולרחק את מי שראוי לרחק, עד שיהיה ענין ישראל מסודר כראוי, ויהיו אחד על ידי זה לגמרי, ולא יעבור זר בתוכם. ולדעת רבי יודא, מפני שאליהו זכור לטוב לא יבא רק לטוב, ולא לרעה. ולפיכך לא יבוא רק לקרב, ולא לרחק, שזהו אינו ראוי למדת אליהו, שהוא הטוב: ולדעת רבי שמעון יבא להשוות המחלוקת. שזה הדבר ראוי לאליהו, כמו שהיה מדת אהרן כמו שהתבאר, שהיה משוה הכל. ולפיכך אליהו יהיה משוה המחלוקת, שלא יהיה מחלוקת עוד בישראל, ובשביל זה נשלח אליהו. ולפי זה פירוש הכתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות", רצה לומר שיסיר מהם המחלוקת, ובזה שייך לומר "והשיב לב אבות על בנים". ורצה לומר, שמתחלה אף בין אבות ובנים היה מחלוקת, ועתה "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות": וחכמים אומרים שיבוא להרבות שלום בעולם. כלומר מעלה שלו יותר עליונה, ולא לבד להסיר המחלוקת, כי לפעמים אין מחלוקת, מכל מקום אין שלום, שיהיה להם לב אחד לגמרי. וראוי שיהיה העולם בלב אחד, כמו אבות ובנים שהם אחד לגמרי, וזהו תכלית האחדות. ולפיכך אמר שיעשה אליהו שלום בעולם, לקרב את ישראל בחבור גמור. ולדברי הכל ענין אליהו זכור לטוב הוא הסדר והקישור שיהיה על ידו לישראל: ובמדרש, בחמשה מקומות אליהו זכור לטוב חסר וי"ו; חד "מלאך ה' דבר באליה" (ר' מ"ב א, ג). וחד "וילך אליה ויאמר איש בעל שער (ר' מ"ב א, ד). וחד "ויאמר אליה אם איש אלקים אנכי" (ר' מ"ב א, יב). וחד "ויאמר אליהם אליה התשבי הוא" (ר' מ"ב א, ח). וחד "הנה שולח לכם את אליה" (ר' מלאכי ג, כג). ובחמשה מקומות יעקב מלא בוי"ו; חד הך דהכא. וחד "את זרע יעקוב אם אמאס" (ר' ירמיה לג, כו). וחד "ושב יעקוב ושקט" (ירמיה מו, כז). וחד "הנני שב את שבות יעקוב" (ר' ירמיה ל, יח). וחד "לא כאלה חלק יעקוב" (ירמיה נא, יט). וזה רומז על שנתן אליהו ליעקב ערבון. וכתיב (משלי ו, א) "אם ערבת לרעיך תקעת לזר כפך וגו'". והנה היד יש בו חמשה אצבעות היד. ולכך נמצא חמשה ואוי"ן אצל יעקב, כי האצבע דומה לוי"ו, ונתן לו כף על זה, והוא הערבות שנתן ליעקב. ועוד דכתיב "תקעת לזר כפך", ובמסכת אהלות (פ"א, מ"ח) מונה שלשים אברים בפיסת היד. וחמשה וואוי"ן הם שלשים: וכונת המדרש הזה, כי אליהו לא נברא רק לגאול את ישראל. וכל זמן שאין גומר דבר זה אליהו, הנה נחשב חסר, ולכך חסר בחמשה מקומות. ונמצאים אלו ואוי"ן אצל יעקב, שהשלמת אליהו נמצא אצל יעקב. וזה כאשר יגאל את בניו, ובניו של יעקב נגאלין בזכות יעקב, כמו שרמז במה שכתוב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי בריתי יעקב", מקדים את יעקב בגאולה אחרונה. לכך יעקב הוא מלא בחמשה מקומות, מפני שהוא משלים את אליהו, שהוא חסר בחמשה מקומות. ונראה כי עיקר הרמז בזה, כי אם לא היה אליהו שעל ידו תהיה הגאולה, לא היתה הגאולה האחרונה. וכן אם לא היה יעקב, לא היתה הגאולה האחרונה. לכן נטל יעקב אות משם אליהו, לחבר את יעקב ואליהו ביחד, לומר כי יעקב נטל אות אחת משמו של אליהו לערבון, שיבוא ויגאל בניו: ==פרק נד== בארנו לך בפרק הקודם ענין השווי וההתדמות אשר יש בין הגאולה הראשונה ובין גאולה אחרונה בגואלים. אמנם יש לך להבין מה שהיה מצטרף מרים אל משה ואהרן. מפני כי כבר התבאר מענין אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות ביחד (אבות פ"א מי"ב), לכך היה אהרן מקשר את ישראל ומאחדם יחד. וכן בעבודה במשכן ובמזבח, שהוא אחד, אל השם יתברך שהוא אחד, ובזה היה עושה שלום וקשור בין ישראל ובין אביהם שבשמים. וזהו תכלית הקשור והאחדות שהיה על ידי אהרן. ועל ידי משה רבינו עליו השלום, שהיה מלך ישראל (זבחים קב. ), והמלך הוא אחד. כי על ידי סדורם והתקשרם יחד, בשביל זה עדיין אין ראוי לומר עליהם שהם אומה שלימה אחת. כי לא היה על ידי אהרן רק שלא היו מחולקים. ועל ידי משה רבינו עליו השלום היו אומה שלימה יחידה, שהרי המלך הוא אחד. ודבר זה הוא ענין זולת הקשור והחבור שני דברים יחד, כאשר תבין זה: אמנם אהרן שהיה עושה שלום וחבור בין ישראל לאביהם שבשמים, דבר זה הוא מצד השם יתברך, אשר הוא חפץ בחבור ובדביקות זה להיות עם ישראל. אמנם כמו שהשם יתברך הוא חפץ בדביקות ישראל, כמו כן ישראל הם חפצים ומשתוקקים אל השם יתברך, כי "דודי לי ואני לו" (שיה"ש ב, טז). ולפיכך היה עוד גואל שלישי, הוא מרים, נגד ישראל שהם משתוקקים אל השם יתברך. לכך היה גואל זה נקבה, כי חבור זה מצד כי ישראל שהם נחשבים כמו אשה להקב"ה בכל מקום, הם משתוקקים אל השם יתברך: ובפרק קמא דתענית (ט. ), רבי יוסי בן רבי יהודה אומר, ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן; משה, ואהרן, ומרים. וג' מתנות נתנו על ידיהן; הבאר, והענן, והמן. באר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, המן בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר, דכתיב (במדבר כ, א) "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה (שם שם ב) "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהם. מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד, שנאמר (במדבר כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד", מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", אל תקרי "ויראו", אלא 'וייראו'. חזרו שניהם בזכות משה, שנאמר (ר' זכריה יא, ח) "ואכחיד שלשה הרועים בירח אחד", וכי בירח אחד מתו, והלא מרים מתה בניסן, ואהרן באב, ומשה באדר, אלא שנתבטלו שלשה מתנות טובות שניתנו על ידם, ונסתלקו כולם בירח אחד, עד כאן: ויש לשאול, למה היו ענני כבוד על ידי אהרן, והמן על ידי משה, והבאר על ידי מרים. אבל כאשר תבין הדברים אשר התבאר לך למעלה, תבין אלו דברים. כבר בארנו, כי ראוי היה משה שעל ידו היה המן, שהוא פרנסת ישראל, בשביל שהיה פרנס הדור ומנהיג הדור. כי נקרא המנהיג והמלך בפרט 'פרנס', לפי שהוא משלים את חסרון הדור, כמו שהפרנסה משלמת חסרון האדם. ולכך משה שהיה פרנס ומלך ישראל בפרט, כמו שהתבאר למעלה, ראוי שיהיה מפרנס וזן את ישראל, עד שיהיה פרנסת ישראל על ידו. ולכך המן, שהוא פרנסת ישראל, היה על ידי משה: וענני כבוד היו על ידי אהרן. כבר אמרנו לך כי על ידי אהרן היה החבור של הקב"ה עם ישראל, כמו שתמצא בכל מקום כאשר היה נגלה השכינה בתחתונים - היה על ידי ענני כבוד; "וירא ה' בעמוד ענן" (ר' דברים לא, טו), וזה תמיד. "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, יז). וגם כן בכל מקום שהיה גלוי שכינתו בתחתונים היה זה על ידי עמוד הענן. ולכך ראוי שיהיה זה על ידי אהרן, שעל ידי אהרן חבור השם יתברך אל ישראל, כמו שהתבאר: אמנם על ידי מרים היה הבאר. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב (במדבר כא, ז) "עלי באר ענו לה". כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה. וכמו שהיה הענן יורד מלמעלה, כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא 'ענן שמים', וזה היה מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים, כמו שהתבאר. כן הבאר הוא מורה על השתוקקות התחתונים למעלה, ולכך הבאר היה עולה מן התחתונים. ומפני זה נקראת האשה בכתוב "באר", כדכתיב (משלי ה, טו) "שתה מים מבורך". וכל זה כי האשה והבאר הם מתדמים ומתיחסים, וכבר בארנו זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ט) אצל "וישב משה על הבאר" (ר' שמות ב, טו). ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה. והבן הדברים האלו, כי הם נאמנים מאוד מאוד, אין ספק בהם: ואמר כאשר מתה מרים, חזר הבאר בזכות שניהם. מת אהרן, חזרו בזכות משה. וזה כי אין ספק כי בכח מדריגות משה העליונה, בכח שלו כל המעלות האלו. כי משה שהיה נחשב צורת ישראל, כמו שהתבאר, ולפי מדריגתו ומעלתו ראוי שיהיה חבור מן השם יתברך אל ישראל, ויהיה גם כן כאן חבור ודביקות לישראל בו יתברך, ולכך בכחו הכל. וכן אין ספק כי אהרן, שהיה על ידו הדביקות והחבור מן השם יתברך אל ישראל, שראוי שיהיה גם כן דביקות ישראל אל אביהם שבשמים. ולכך כאשר מתה מרים, חזר הבאר בזכות משה ואהרן, כי בכחם המעלה הזאת. וכאשר מת אהרן, חזר הבאר בזכות משה, כי בכחו כל הדברים האלו. כי מי שידע להבין דברים אלו, ידע כי כל השלשה דברים האלו יש להם קשור ביחד. כמו שהיו אלו שלשה דברים לשלשה - לשני אחים ואחותם עמהם - אשר יש להם חבור ביחד. ולכך בכח המדריגה העליונה יש המדריגה אשר הוא מחובר אל זה, ולמטה הימנה. ויש במדריגות משה ואהרן - מדריגת מרים, אשר היא מחובר אליהם, ולמטה מהם. ובמדריגת משה כל שלשתן, שהם מחוברים ומצטרפים אל מדריגת משה כל אלו הדברים. והבן הדברים האלו מאוד: וכאשר תבין דבר זה אז תדע, כי לא יהיה בגאולה אחרונה רק גואלים שנים, כי השלישי - שעל ידו חבור העלולואל העלה - דבר זה לא יהיה צריך לעתיד. כי כבר אמרנו למעלה כי לעתיד יהיה דביקות ישראל בו יתברך מצד עצמם, וכמו שאמר הכתוב (ירמיה לא, כא) "נקבה תסובב גבר", כמו שבארנו לך למעלה. ולכך אין צריך אל אמצעי שעל ידו יהיה דביקות זה, הוא התחברות העלול בעלה, כי יהיה לישראל דבר זה בעצמם, מבלי שום אמצעי כלל, כמו שהארכנו בזה למעלה. גם כי למדריגת הגאולה האחרונה, שיש חלוף ביניהם; כי הגאולה האחרונה כולו זכר ולא נקבה, כמו שהתבאר בפרקים שלפני זה, שהשירות הראשונות כולם בלשון נקיבה, ולעתיד לבא כתיב לשון זכר, והבדל הזה בארנו לך למעלה. ולכך אין במעלת ובמדריגות הגאולה האחרונה מדריגת נקבה, רק הכל זכר. ולכך לא יהיה רק אליהו זכור לטוב ומשיח, שהם ראוים להנהגת ישראל לעתיד, כמו שבארנו: ==פרק נה== מן הדברים אשר בארנו לך בחבור הזה, כי היה בעולם הזה התנגדות לישראל, מצד אשר העולם הוא חלק האומות, ובזמנים אשר מיוחדים אל האומות ומתיחסים אליהם היה נמצא ההתנגדות אל ישראל, כמו שהתבאר. כי דבר זה ברור, כי יש לכל דבר ודבר זמן מיוחד אליו, כמו שקיימו וקבלו החכמים דבר זה (אבות פ"ד, מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. ואם הדבר הזה בבני אדם פרטיים, איך לא יהיה דבר זה באומות הכללים. ולכך היה נמצא בעולם הזה זמנים מיוחדים שהיו מיוחדים אל האומות. ולעתיד גם אויביהם ישלים עמהם, הוא העולם המשיח, ולא יהיה עוד התנגדות לישראל בשום בחינה, עד שהכל יושלם עמהם. ובשביל זה יהיה להם הנצחית, כאשר יש שלום להם מכל אויביהם, ואין כאן סבת ההפסד. כי סבת ההפסד הוא ההפך אשר יש לדבר, אשר הוא הפסד אליו. וכאשר אין הפך - אין כאן הפסד: ומזה יצא דעת האומרים שאין העולם נפסד, שאין לו הפך נפסד אליו. ודבר זה אינו, כי אף שאם אין הפך אליו, מכל מקום העולם מצד עצמו יש לו העדר. כי דבר זה אי אפשר, כי כל עלול הוא חסר מן העלה, שאין העלול במדריגות העלה. ואם כן יש בו חסרון והעדר מצד עצמו. ואם יאמר שיש לו הקיום והנצחי מצד העלה שהיתה מחויבת, גם דבר זה אינו, כי ההעדר אשר אפשר לו מצד עצמו אי אפשר שלא יצא אל הפעל. שלא ישוו יחד העלה - שהיא מחויבת מצד עצמה, והעלול אשר יש לו העדר מצד עצמו, אף שהוא מחויב מצד עלתו. ולכך המציאות שלו כאשר הוא ימצא מצד העלה, [ו]יגיע אליו העדר אשר ראוי מצד עצמו. ואין כאן מקום זה, ויתבאר בעזרת השם יתברך בספר הגדולה: ומה שלא יהיה לישראל הפך ומתנגד לעתיד, אמר הנביא (ר' זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה". וביאור זה, כי כבר התבאר בחבור הזה כי אלו הזמנים היו מיוחדים אל החורבן שהגיע לישראל למשול בם מתנגדים שלהם, כאשר התבאר באריכות. ואמר כי הזמנים האלו יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה. כי הזמנים אשר היו מתנגדים להם, עד שהגיע להם בם חורבן - ישלימו עמהם, ויהיו לששון ולשמחה: ובמדרש, אמר רב, עלה אריה, במזל אריה, והחריב את אריאל. 'עלה אריה' זה נבוכדנצר, דכתיב (ירמיה ד, ז) "עלה אריה מסבכו". 'במזל אריה' "עד גלות ירושלים בחדש החמישי" (ירמיה א, ג). 'והחריב את אריאל' "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד" (ישעיה כט, א). על מנת שיבוא אריה, במזל אריה, ויבנה אריאל. 'יבוא אריה' זה הקב"ה, דכתיב ביה (עמוס ג, ח) "אריה שאג מי לא ירא". 'במזל אריה' "והפכתי אבלם לששון" (ירמיה לא, יב). 'ויבנה אריאל' "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז, ב): וביאור זה, כי היה לנבוכדנצר כח גדול, שלכך נקרא 'אריה', שהוא מלך. וישראל נקראו 'אדם'. וכאשר האדם בשלימותו כתיב (ר' בראשית ט, ב) "ומוראכם וחתכם על כל חית הארץ". וכאשר אין האדם צדיק, ואינו מקבל כח מן השם יתברך, אז הארי גובר. כי כח האדם ממוצע, ואינו יוצא מן המצוע. שכל היוצא מן הממוצע הוא טמא, הוא רע. ובשביל זה היה כח ישראל גובר בחודש ניסן, שהוא ממוצע וממוזג בשווי, שאינו לא קר ולא חם, רק כמו שראוי אל האדם שהוא ממוזג. אבל נבוכדנצר היה לו כח ארי, שאין אומות העולם נמשלים לאדם, והיה כחו יוצא מן הממוצע אל הטומאה. ולפיכך היה מצד הזה גובר על ישראל: והחריב בית המקדש בחודש החמישי, שמזלו אריה. כי זה החודש כחו גדול בחמימותו, ואינו ממוזג. ולכך חודש הזה מזלו אריה, שכחו גדול, ותוקף גדול יש לו, והוא כוחו של נבוכדנצר: ובית המקדש נקרא 'אריאל', בשביל הכח הגדול אשר היה לו. וכבר בארנו בחבור גור אריה כי בית המקדש ראשון כחו הימין, ולכך אמרו (יומא כא ע"ב) אש של מזבח רבוצה כארי. ונקרא 'אריאל', חתם שם 'אל' בסופו, משום כי נבוכדנצר נקרא אריה מפני שכחו כח טומאה, והיה יוצא מן הממוצע. לכך נקרא 'ארי', שהוא בהמה טמאה. אבל בית המקדש כחו מן השם יתברך כח קדוש, כי לשון 'אל' כח קדוש. וכאשר חטאו ישראל, וניטל כח הקדוש מן בית המקדש שנקרא 'אריאל', לא היה כאן רק 'ארי'. ונבוכדנצר נקרא 'אריה', שם 'אריה' מלא ושלם. אבל כאשר היו ישראל בקדושתן ובמעלתן, היה גובר השם שהוא 'אל' בסוף שם 'ארי', על האריה. כי השם הקדוש הזה הוא כח קדוש נבדל, כאשר שם 'אל' בלשון 'אריאל', והוא בפני עצמו. אבל בשם 'אריה', שם 'יה' הוא מן השם. כי מקבל כח מן הנרמז בשם 'יה' דרך טומאה, כמו נביאי אומות העולם אשר נגלה השם יתברך עליהם בטומאה. כדכתיב (ר' במדבר כג, ד) "ויקר אלקים לבלעם". ולפיכך גובר שם 'אריאל' על שם 'אריה'. אבל כאשר השם יתברך מסתלק מן 'אריאל', ונשאר 'ארי', [ו]חסר כח קדוש שהיה בבית המקדש, היה גובר כח אריה על ארי, והחריב אריאל: אמנם לעתיד כמו שאמרנו, כי יהיה לישראל הכח העליון, כי יתוסף על ישראל כח על כח מן השם יתברך. וכמו שהיה חורבן הבית במזל אריה, לפי שהיו חסרים ישראל הכח הזה, ולא היה להם תוקף הזה, ולכך נחרב הבית במזל ארי. כי מזל זה כח האומות היה קודם החורבן, כי לא יקראו ישראל 'אריה', כי אין ראוי שיהיו מקבלים כח השם דרך קדושה וטהרה לגודל הכח הזה, עד לבסוף יהיה להם הכח הגדול הזה בקדושה. אבל השם יתברך שנקרא 'אריה' בשביל הכח הגדול, ולעתיד יהיה השם יתברך עמהם בכח שנקרא 'אריה', כי אז ישראל יזכו לכח אריה שיקבלו אותו בקדושה, ואז יהפך להם החודש הזה לששון ולשמחה. כי קודם זה לא היה החודש הזה אשר הוא מיוחס לאריה שייך לישראל, כי לא היה מדריגתם כל כך שיקבלו כח זה בקדושה, רק לעתיד יהיה להם דבר זה, שיקבלו כח עליון בקדושה. אבל כח זה היה לאומות, כי האומות מקבלים כח זה בטומאה: וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ספרי דברים לד, י), "ולא קם נביא כמשה עוד בישראל" (ר' דברים לד, י), [בישראל] לא קם, אבל באומות קם. ואיך אפשר לומר כך כי לא קם בישראל, וקם באומות. אבל נביאי האומות מקבלים היו כח נבואה עליונה במקרה ובטומאה, ולכך היו מקבלים הנבואה הזאת שלא בקדושה. אבל בישראל, שהם מקבלים הנבואה בקדושה, "לא קם כמשה". ולכך ישראל אשר מקבלים כח עליון בקדושה ובטהרה, לא היה להם כח זה, הוא כח אריה. רק האומות (ש)מקבלים הכח הזה, כי אריה הוא בהמה טמאה, ויש לו כחו הגדול בטומאה. ולכך נבוכדנצר נקרא 'אריה', והיה גובר על ישראל בחודש אריה, שהוא מיוחד לאומות, ולא אל ישראל: אבל לעתיד יזכו ישראל אל המעלה העליונה לקבל כח זה בקדושה. כי לעתיד יוסר הטומאה מן העולם, ויהיו הכל בטהרה, ויהיה לישראל כח האריה בקדושה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי וגו'", כי אלו זמנים היו מתנגדים לישראל מצד זה שהם יוצאים חוץ מן הממוצע בתוקף, ולכך הם נותנים כח לטומאה. כי אין ראוי שיהיה לעולם הזה התוקף והכח הגדול כי אם בטומאה. רק לעתיד, שיהיה העולם בשלימתו, ראוי לעולם לכח והתוקף הגדול, ואז יהיה הכח הזה לישראל מצד הקדושה והטהרה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "האמת והשלום אהבו". כלומר האמת הוא היושר השכלי, כי האמת אינו יוצא מן היושר ומן המצוע, כאשר התבאר במקום אחר. והשלום הוא כאשר אינו יוצא מן השווי, כי כל ריב ומחלוקת הוא יוצא מן השווי. ואלו שניהם, דהיינו השכל כאשר יהיה רודף האמת שהוא המצוע, [וכן] כאשר יהיו מבקשים ואוהבים המצוע, הוא השלום. ואז יהיה צום הרביעי וצום החמישי, שהם יוצאים מן היושר והשווי, יהיו לששון ולשמחה, כאשר יהיו אוהבים האמת והשלום: ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידה, מאי דכתיב (זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו'", קרי ליה "צום" וקרי ליה "ששון". בזמן שיש שלום - יהיו לששון, אין שלום - צום. רב פפא אמר, בזמן שיש שלום - יהיו לששון, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין, עד כאן. ומתמיהין על זה, דמה קשה ליה 'קרי ליה צום וקרי ליה ששון', הרי פשוט הוא שהכתוב אומר שיהיה הצום אשר הוא עתה, יהיה לששון ולשמחה לעתיד. ודבר זה אין קשיא, כי הנביא היה מתנבא זה כאשר נבנה בית שני, ואמר להם השם, כאשר שלחו בני גולה בחודש החמישי אם אעשה כמו שעשיתי זה כמה שנים מיום החורבן, והשיבו השם כי צמתם וספוד בחמישי זה שבעים שנה, ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה אחר שנבנה הבית. וכך פירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה (שם). ואם כן כבר אינה צום, ולמה קרא אותם 'צום'. אלא לא בטל שם הצום, שאם יחזור ויהיה חרב יהיה צום: ובלא זה לא קשיא, כי היה לו לכתוב 'יום צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה', וכך יש לומר כי היום שיש בו צום יהיה יום של ששון ושמחה. אבל מה שכתוב 'צום הזה יהיה לששון ולשמחה', איך שייך לומר שהצום עצמו יהיה לששון ולשמחה. ולפיכך פרשו כי לא יהיה לגמרי הצום בטל, ואם אין שלום עדיין הצום במקומו: ומכל מקום יש לשאול, מה טעם יהיו לששון ולשמחה, די היה שכאשר יש שלום לא יהיה בו צום, אבל למה יהיו לששון ולשמחה. ואין לומר דכך פירושו; יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה אם רוצים, ואין מצוה שיהיו לימים טובים. דבפרק קמא דר"ה (יח ע"ב) בפירוש אמרו; רב ורבי חנינא אמרו בטלה מגילת תענית, הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום. 'והני' - דהיינו שאר מגילת תענית שהיו גם כן ימים טובים לישראל - 'כי הני'. שכאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים, ועכשיו אינם ימים טובים. ואם כן מוכח כי אלו ארבעה הצומות כאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים ומועדים: ויש לפרש כמו אשר בארנו למעלה, כי ההפסד אשר הגיע לבית המקדש היה סבת הוייתו, כי לא היה חורבן בית המקדש ראשון - גם לא היה חורבן בית המקדש שני - לעצמו, רק שהיה נמשך אחריו בנינו, שביום שחרב הבית נולד המשיח, כמו שהתבאר למעלה. ולכך בזמן דאיכא שלום יהיו אלו הימים לששון ולשמחה, כי ההפסד שהגיע אל הבית הוא היה סבה אל הוייתו. וכאשר נבנה הבית, ראוי שיהיה מועד - הזמן אשר הוא סבה לחורבן שלו. ועדיין לא יספיק זה מה שהכתוב קרא אותם מועדים טובים, אשר שם זה נופל על זמן טוב, ודבר זה שאמרנו שהחורבן וההפסד הוא סבה להויה אחרת - אינו כדאי לשם הזה: אבל יש לך לדעת, כי הזמנים האלו מתנגדים אל ישראל מפני שהם שני הקצות מן הזמן, אשר כל קצה הוא יוצא מן השווי. ומפני שהוא יוצא מן השווי הוא מתנגד אל ישראל, אשר להם השווי בלבד. ואל יקשה לך מן שלשה בתשרי, שאין זה קשיא, כאשר תעיין בדברים אשר התבארו לך למעלה, כי מצד מה היה מיוחד ג' בתשרי להריגת הצדיק הזה וליטול נשמתו, כמו שהתבאר זה למעלה. ויש לך לדעת כי אלו הזמנים אשר אמרנו, אף כי הם יוצאים מן השווי, מכל מקום הם מורים על כח ותוקף גדול מאוד. ולפיכך גם כן הזמן הזה ראוי לששון ולשמחה. אף כי אין הזמן הזה מיוחד לקדושה, בעבור שאין קדושה רק לזמן השוה, אבל מסוגל הזמן לכח גדול. וכאשר בית המקדש קיים, גם כן הזמן הזה מסוגל להם, כאשר יש להם הכח והתוקף הגדול. רק כאשר אין בית המקדש קיים, ואין ישראל בכח ובתוקף שלהם, והכח והתוקף הוא לאומות, אז הזמן הזה מיוחד לצום: ואל תאמר דסוף סוף הזמן הזה יוצא מן השווי, ואין ראוי זמן זה לישראל. דבר זה היה קשיא אם הזמן הזה הוא מתחבר אל זמן שהוא שוה ואינו יוצא מן השווי. אבל השוה הוא אחד, לא שייך בזה יוצא מן השווי. ומורה זמן הזה על התוקף והכח הגדול בלבד. וזה כאשר ישראל הם הכל, כמו שיהיה לעתיד, והם מתדמים אל השנה שהוא הכל, וכל זמן מן השנה מורה על בחינה מיוחדת. ולכך אמר הכתוב (ר' זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי שיהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'", ועוד יתבאר: ==פרק נו== הנחמה שיש לישראל בגלותם, כבר הארכנו בזה כי השכל מחייב הענין הזה. כי הדבר שהוא עיקר בבריאת עולם, כמו שהיה נראה בישראל שהם עיקר המציאות; שהוציא השם יתברך אותם הוא יתברך בעצמו פנים בפנים. ובנה להם משכן, ונגלה כבודו פנים בפנים. ובנה להם עוד בית הבחירה, ונגלה כבודו שם פנים בפנים. עד שחרב בעונינו ובעון אבותינו אתנו, והחזיר בניינו, עד שחרב שנית. דבר שלא עשה לכל גוי עד היום הזה. שנראה כי ישראל הם עיקר ויסוד העולם, עד כי נחשבים ישראל צורת העולם בכלל. ואם היו בטלים חס ושלום ישראל, היה בטל כל העולם. ואף בהיותם בארץ אויביהם והן בהסתר פנים, דבר זה אינו מבטל מעלת ישראל כלל. ואף כי נתן אותנו ירודים ושפלים, הנה בעצם שפלותם נראה ונגלה מעלתם העליונה. כי עיקר שפלת ישראל שהם פזורים בין העמים, הנה הם פזורים מן קצה העולם אל קצה העולם. והאדם יחשוב כי דבר זה מורה על חסרון גדול מאוד. וכן הוא נראה בתחלת הדעת, שאי אפשר שיהיה חסרון באומה יותר מזה שהוא פזורה בכל העולם מקצה אל קצה. עד שיאמרו האומות כי אי אפשר לומר עם זה שיהיה נשאר אצל ישראל שום דביקות אלקי: והנה נבאר לך בראיות ברורות, כי מורה פיזור ישראל בכל העולם על מעלה אלקית שלהם. וזה כי כאשר היו ישראל בארצם, היה מקומם כאשר ראוי. שכאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא, יש לו מקום מיוחד. ואין דבר בעולם שלא יהיה לו מקום מתיחס לו, ודבר זה כבר התבאר למעלה. עד שאם הדבר יצא ממקומו המיוחד לו, הוא נחשב אליו אבוד. וראוי לאומה הזאת, שהיא עיקר בעולם, שיהיה מקום ישיבתם בארץ שהוא עיקר העולם. כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי. אבל כאשר גלו מן הארץ, אם היו גולים למקום אחד פרטי, אין זה מתיחס אל ישראל, כי ישראל הם עיקר העולם. וכבר אמרנו כי ראוי שיהיה המקום מתיחס לבעל המקום. ולכך נתפזרו בכל העולם, שכך הוא ראוי לאומה שהיא כל העולם, שיהיה מקומם בכל העולם: ובפרק קמא דעבודה זרה (י ע"ב), קטיעה בר שלום, ההוא קיסר דהוי סנאי ליהודאי אמר לחשיבי מלכותיה, מי שעלתה נימא ברגלים, יקטענה ויחיה, או יניחנה ויצטער. אמרו ליה, יקטענה. אמר ליה איהו; חדא - דלא מצית מכלית להו, דכתיב (זכריה ב, י) "כי כארבע רוחת השמים פרשתי אתכם". מאי קאמר, אלימא דבדרינהו בארבע רוחות, לימא 'בארבע רוחות'. אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אין לעולם בלא ישראל. ועוד, קרי לך מלכות קטיעה. אמר מימר שפיר אמרת, מיהו מאן דזכי למלכא שדי ליה לקומינא הלילא, פירוש בית מלא עפר (רש"י שם). כד נקטוה ליה ואזל, אמרה ליה ההיא מטרוניתא, ווי ליה לאלפא דאזלא בלא מכס. גחון ונפל על ערלתיה, וקטעיה בשניה. אמר, יהבת מכסאי, יהבת שדי, חלפא ועברה. יצאת בת קול ואמרה, קטיעה בר שלום מזומן לחיי עולם הבא. בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים, עד כאן: הנה באר קטיעה בר שלום כל הדברים אשר אמרנו, והוכיח אותם מן המקרא. כי מה שאמר "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", ולא כתיב 'בארבע רוחות', כי זה לא היה משמע רק שישראל הם פזורים בארבע רוחות. אבל הכתוב אמר "כארבע רוחות", לומר כי מפני שישראל דומים לארבע רוחות השמים, אשר הם כל העולם. וראוי לדבר שהוא כל העולם, להיות מקומו בארבע רוחות. ומזה עצמו נראה כי אי אפשר לכלות ישראל, כי הם כל העולם, ואי אפשר לכלות העולם, ולכך פיזר אותם בארבע רוחות. ואל יקשה לך מה שהיו ישראל במצרים, והוא במקום מיוחד. כי עדיין לא היה לישראל מעלה העליונה הזאת, עד שיצאו מצרים ולקחם השם יתברך לו לעם, ולכך היו במצרים מקום פרטי. והתבאר לך כי עצם גלותם מה שפיזר אותם בד' רוחות העולם, מורה זה מעלתם. ודבר זה יש להבין, כי הוא הוראה גמורה על מעלת ישראל העליונה, שהם כל העולם: ובמדרש, נחמות עליונים, נחמות תחתונים, נחמות חיים, נחמות מתים, נחמות בעולם הזה, נחמות בעולם הבא, נחמות נחמות על עשרת השבטים, נחמות נחמות על שבט יהודה ובנימין. לפי שכתוב שתי בכיות (איכה א, ב) "בכה תבכה בלילה", לכך נאמרו (ישעיה מ, א) "נחמו". רוצה לומר כי לכך נאמר לשון רבים "נחמו", כי מתחייב הנחמה לישראל מכל המציאות, מטעם אשר אמרנו למעלה, כי ישראל הם עיקר העולם, ואם לא היה נחמה להם, נחשב בטול אל כל המציאות בכלל. ולכך נחמות עליונים נחמות התחתונים, נחמות בעולם הזה, נחמות בעולם הבא, נחמות חיים, נחמות מתים. כי אלו הם כל המציאות, ומצד כל המציאות מתחייב להם הנחמה, כמו שהתבאר, כי ישראל הם שלימת הכל, ואם ישראל בטל, הכל בטל חס ושלום, ולכך מקבלים הנחמה מהכל: ואמר (שם) "נחמו נחמו" כפל, כמו שסיים הכתוב (שם שם ב) "כי לקתה כפלים בכל חטאתיה". ודבר זה בארנו למעלה באריכות, כי מכת ישראל היו שלא בדרך הטבע, ודבר זה היא כפל המכות, כאשר המכה שלא בדרך הטבע, וכמו שהארכנו למעלה. ועל זה אמר גם כן כי הנחמה תהיה שלא כדרך הטבע, ושלא כמנהגו של עולם. ואמר (שם שם ג) "קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו". רוצה לומר, כי אז יתחייב מן השם יתברך בגזירה מחויבת בכח מדת הדין דבר זה. ולכך אמר "קול קורא במדבר", שהוא מקום מדת הדין. ומה יהיה מתחייב, "פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו", הוא הדביקות שיהיה לישראל בו יתברך לגמרי, עד שלא יהיה לישראל מונע מן הדביקות הזה. רק יהיה ההתדבקות אליו יתברך, כמו מי שהלך במסילה מבלי שום מונע כלל אל ה' אלקינו. ולכך (שם שם ד) "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו", שלא יהיה מונע: אמנם כאשר היה הגלות בשביל החטא, אם כן במה נתכפר חטאם. ובגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב) אמרו בענין זה מה שהוא סילוק החטא מישראל. דרש רבא, מאי דכתיב (ישעיה א, יח) "לכו נא ונוכחה יאמר ה'", "לכו נא" - 'בא נא' מבעי ליה. "יאמר ה'" - 'אמר ה'' מיבעי ליה. לעתיד לבא יאמר הקב"ה לישראל, לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו, רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת אליו (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ולא בקש רחמים עלינו. אצל יצחק שברך את עשו (בראשית כז, מ) "והיה כאשר תריד", ולא בקש רחמים. אצל יעקב שאמרת לו (בראשית מו, ד) "אנכי ארד עמך", ולא בקש רחמים, אצל מי נלך עכשיו יאמר [ה'. אמר] להם הקב"ה, הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיה א, יח), עד כאן: בדבר זו בארו לך כי ישראל תלוים בו יתברך בעצמו, ולא יהיה להם סלוק חטא בשביל האבות. כי האבות, אף שהם התחלה לישראל, הם התחלה במה. אבל שיהיו האבות התחלה מצד אמתת ישראל, דבר זה אינו כלל. רק כי ישראל הם דביקים בו יתברך בלי אמצעי כלל, כי הם דביקים בעצמו יתברך. ואם באמת האבות הם התחלת ישראל, דבר זה לא מצד אמתת ישראל, אבל מצד אמתת ישראל הם דביקים בו יתברך, ודבר זה הוא סלוק החטא מישראל. וזה שאמר כי לעתיד יאמר השם 'לכו נא אצל האבות ויוכיחו אתכם'. ורוצה לומר כי גם אצל האבות לא ימצא לכם זכות, שאם יש לכם זכות מצד האבות, היה נמצא זכות שלכם אצלם. ועל זה אף כי הם אבות לנו, והם התחלה לישראל, אין זה מצד אמתת ישראל. שאילו היו האבות לישראל התחלה לאמתת ישראל, כאשר נגזר על אברהם "כי גר יהיה זרעך", ועל יצחק "כאשר תריד", ועל יעקב "אנכי ארד עמך מצרימה", היה [להם] לבקש רחמים עלינו. אלא אף כי האבות הם התחלה לישראל, מכל מקום מצד אמתת עצמן אין תלויים אלא בו יתברך: וזה כמו שהתבאר למעלה, כי השם יתברך בעצמו הוא צורת ישראל, כמו שחתם בשמם שם 'אל', לומר כי הוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר הקב"ה 'הואיל ותליתם עצמכם בי "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"'. ודבר זה רוצה לומר, כי מאחר שישראל אין להם אמצעי כלל, והם דביקים בו יתברך בלי אמצעי ובלי שום פירוד ובלי שום חציצה כלל, והוא יתברך בעצמו צורה אחרונה להם, לכך השם יתברך מסלק ומטהר חטאם. אף אם חטאו כבר, הרי יש לישראל השבה אל השם יתברך בעצמו, מבלי הפרד מאתו כלל, ואין כאן עוד חטא להם במדריגה זאת. ואף כי חטאו, דבר זה היה מצד כי יש בחינה בישראל שהם נבדלים מן השם יתברך, ובמה שהם נבדלים מן השם יתברך ימצא בהם החטא: אבל מצד בחינת אמתתם הם אל השם יתברך, ובצד הזה יש להם סלוק חטא לגמרי. כי הוא יתברך מקוה טהרה, ואין כאן הבדל מאתו, ובזה הוא מטהר ישראל אשר הם דביקים בו. וכדכתיב (ירמיה יז, יג) "מקוה ישראל ה'", ואמרו זכרונם לברכה במסכת יומא (פה ע"ב) מה מקוה מטהר טמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל. וזה כי המקוה נקרא בשם הזה, מפני שנקוים ונאספים המים לתוכו. והוא יתברך נקוים אליו כל המציאות, ולכך הוא מטהר את כל אשר נקוה ונאסף אליו. וישראל נקוים בפרט אל השם יתברך כמו שאמרנו, לכך מטהר אותם. ולפיכך אמר 'הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"'. ומאחר כי הוא יתברך מטהר ישראל מחטאם, ולפיכך לעתיד כאשר יהיו ישראל דבוקים בו יתברך, יהיו מסולקים מן החטא, וכאילו לא חטאו, וכדכתיב (ר' ירמיה נ, כ) "ביום ההוא יבקש עון יהודה וגו'": ובספרי (דברים לב, א), עתידה כנסת ישראל שתאמר, רבונו של עולם, הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם, ובושני מהם. אמר להם הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר (ישעיה מ, ד) "כל גיא ינשא". אמרו לפניו, רבונו של עולם, הרי עידי קיימים, שנאמר (דברים ל, יט) "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ". אמר הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר (ר' ישעיה סה, יז) "כי הנה בורא שמים חדשים וארץ חדשה". אמרו להקב"ה הרי שמי קיים. אמר להם, הריני מעבירו, שנאמר (ישעיה סב, ב) "וקרא לך שם חדש". אמרו לו, הרי שמות עבודה זרה קיים. אמר להם, הריני מעבירם, שנאמר (הושע ב, יט) "והסרותי שמות הבעלים מפיה". אמרו לו, אף על פי כן בני ביתי יהיו מזכירין. אמר להם, "ולא יזכרו עוד" (שם), עד כאן: המדרש הזה בא לבאר, שלא תאמר איך אפשר שיהיה הדיבוק אל הקב"ה בשלימות מבלי שום מונע כלל, והרי חטאו ישראל, ודבר זה מעכב הדביקות בו יתברך. וזה שאמר לעתיד יאמרו 'הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובושני'. והמקום הזה הוא המדריגה הפחותה שהגיע לה כאשר חטאו. ועל זה אמר 'הריני מעבירו'. כלומר שיהיה כאן הויה חדשה, ומה שנחשב חטא בעולם הזה, לא יהיה נחשב חטא. ויאמרו 'הרי עידי קיימים', (העדים) כי השם יתברך העיד על ישראל השמים והארץ, ורוצה לומר כי השמים והארץ הם המציאות שהשם יתברך סדר אותם, והם שומרים הסדרים אשר סדר להם השם יתברך, ואינם יוצאים מן הסדר. ולכך הם מעידים על מי שעבר הסדר אשר סדר לו השם יתברך, עד שהחטא אשר הוא יוצא מן הסדר נמצא בפעל הנגלה. ועל זה אמר 'הריני מעבירם'. כי יהיה הנהגה חדשה בעולם, אשר לא היה בראשונה, וכאילו יהיו שמים וארץ חדשה, והרי אין כאן עדות. כי העדות היה מצד הויה הראשונה, ואז נמצא חטא ישראל בפעל. וכאשר יסולק הנהגה והויה הראשונה, לא נמצא חטא ישראל בפעל, ותבין זה: ועוד אמר[ו], 'הרי שמי קיים'. ורוצה לומר כי סוף סוף השם קיים, ואף שיהיו צדיקים יותר, ולא יהיה בהם חטא, דבר זה מתחלף בפחות ויותר, שיהיו יותר טובים ממה שהיו קודם, ולא יסולק מהם בזה ענין הראשון שהיה להם כבר. כמו אדם שהיה רע, ונעשה טוב ממה שהיה קודם. ועל זה אמר כי יהיה לישראל מדריגה אחרת, עד שיהיה להם שם אחר, ולא יהיה להם שם הראשון כלל. וזהו דכתיב "וקרא להם שם חדש", שלא יהיה החלוף בפחות ויותר, רק יהיה להם שם חדש. ואמרו עוד כי שמות העבודה זרה קיים. ואם היה בנמצא שמות העבודה זרה בעולם הזה, היה חטא ישראל נמצא גם כן. שהרי יש לישראל יחוס וצירוף אל העבודה זרה, שהיו עובדים אותה, והנה נמצא חטא ישראל בדבר מה. ואמר השם יתברך שלא יהיה נמצא בעולם החטא כלל, ולא יהיה להם שום צירוף ויחוס אל חטא, אף בענין רחוק: ==פרק נז== הדבר אשר יבחן מזולתו, הוא הבחינה האמיתית, אשר לא יפול בו ספק. והדבר הזה הודיע הודע לנו תורת אמת, אשר פסלה עדות קרובים. ואין הטעם מפני שיעיד שקר, כי לא נחשד משה להעיד דבר שאינו, ואהרן שיעלים האמת. רק מפני שאין עדות רק מזולתו, ודבר זה כבר בארנו בחבור התפארת. והנה יתבאר לך עוד, וזה כי העדות שיש לדון עליו, צריך שיהיה העדות נמצא בפעל הגמור מן המעיד. ודבר זה דברי חכמה עמוקה מאוד. מפני כי הדין והמשפט אשר יבוא על העדות, הוא דבר מחויב ומוכרח, כמו שהוא כל דין מחויב ומוכרח. ולדבר זה צריך שיהיה העדות בפועל, שהמחויב ומוכרח אין שייך אליו הכח, שהכח אין לו מציאות גמור. והמחויב - לפי חיוב שלו - יש לו מציאות גמור שהרי הוא מחויב ומוכרח. ולכך כל דין פסול בלילה, וכל קבלת עדות פסול בלילה, והסומא פסול לעדות, כל זה ענין אחד. שכל אלו אין מציאותם בפועל, כי היום הוא נמצא בפועל. והדין, וכל אשר שייך לו, צריך שיהיה נמצא בפועל: ולכך כאשר הקרוב הוא מעיד, שהוא חלק מעצמו, והוא כמו חצי בשרו, כמו שאמר הכתוב אצל מרים (ר' במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". ומאחר שהעד המעיד על הנדון הוא חלק מן אשר מעידין עליו, אין כאן עדות בפועל. כי כל דבר נמצא בפועל לאחר, ולא נמצא בפעל לעצמו, רק לאחר צריך שיהיה נמצא בפועל. ודבר זה ידוע לנבונים. ולכך הקרוב שהוא חלק מעצמו, אין עדות שלו עדות, כי כל עדות שהוא מעיד שכך נמצא בפועל, ואין נמצא בפעל לעצמו: ומטעם זה פסלה תורה נשים לעדות, כי האשה היא חמרית, ואין החומר יש לו מציאות בפעל. והתורה אמרה שיהיה העדות נמצא בפעל, שזה נקרא עדות שבא עליו הדין. וכן פסלה התורה גוים, שכל זה עדות אינו בפעל. ומכל שכן שכל אלו פסולים לדין, דאם לעדות פסול משום שהדין בא על העדות, כל שכן שפסולים לדין. וכל אלו הדברים ברורים בחכמה עמוקה מאוד: ומפני זה היה בלעם, שהוא זולת ישראל. וזה שכבר אמרנו לך פעמים הרבה, אף כי ישראל יש בהם החסרון מצד החומר, אבל מצד אמתת צורתן אין חסרון, והם שלמים בתכלית השלימות, כמו שבארנו לך פעמים הרבה בזה החבור. ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמתת צורתן, אשר בו נמצאו ישראל בפעל. ולכן היה מעיד על אמתת ישראל יותר מכל. וזה מפני שלא היה לו קירבה וחבור לישראל, לכך היה בלעם מעיד עליהם מצד אמתת ישראל אשר נמצאו ישראל בפעל. וזהו שגורם שהיה נבואת בלעם על ישראל הכל לטובה, כאשר הפך הקב"ה את הקללה לברכה (דברים כג, ו), שהיה רוצה לקלל אותם, ונהפך לברכה, ברכות שאין כמותם: ובמדרש, כשבירך בלעם את ישראל, היה קולו הולך ס' מיל, כמחנה ישראל. וגדולה ברכה שבירך בלעם את ישראל, מברכות שבירך יעקב את השבטים, ומברכות שבירך משה את השבטים. כשבירך יעקב את השבטים, (ו)הוכיח את ראובן (בראשית מט, ד), ואת שמעון ואת לוי (בראשית מט, ה-ז). אבל ברכת בלעם אין בהם תוכחה, ואין בהם פגם. ולפיכך גבה דעת של ישראל, ובאו לידי תקלה בעצת בלעם, עד כאן. הן הדברים שלמעלה, כי מה שאמרו שהיה קולו ששים מיל נגד מחנה ישראל, מה שלא היה כשברך אותן משה, וזה מפני כי ברכת בלעם - הברכה הזאת בפעל יותר, כמו שהתבאר לך למעלה. כי נבואתו היה על ישראל מצד אמתת צורתן, שעל ידה ישראל הם בפועל הגמור. ולכך היה נבואתו גם כן בפועל הגמור על ישראל. ולכך היה קול הולך (כו') ששים מיל נגד מחנה ישראל: והיו ברכותיו שוות בלא תוכחה, מה שלא היה כך ברכת יעקב ומשה. וזה כי יעקב ומשה שהיו מכלל ישראל, והדבר שהוא חלק מהכל, אינו נמצא בפועל אליו הכל. ולכך לא היה ברכתם על ישראל מצד אמתת עצמן, דהיינו מצד אמתת צורתן שבו נמצא בפועל. לכך דוקא בלעם, שהוא זולת ישראל, ונחשבו ישראל אליו בפועל הגמור, לכך היה מתנבא על ישראל מצד צורתן של ישראל, שבו הם נמצאים בפועל. וכבר אמרנו שישראל נמצאים שלמים לגמרי מצד אמתת צורתן, אבל שלא מצד אמתת צורתן נמצא בהם החסרון. ולכך יעקב ומשה, שלא היו מתנבאים על ישראל מצד אמתת צורתן בצד אשר נמצאו בפועל, כי יעקב ומשה היו חלק מישראל, ואין הדבר נמצא בפועל לעצמו. לכך לא היו מברכין שניהם ישראל מצד אמתת צורתן לגמרי, והיה תוכחה עם זה גם כן, שהרי נמצא חסרון בזה. אבל בלעם היה ברכתו לישראל מצד אמתת צורתן, אשר הם שלמים בלא חסרון כלל. ולכך הברכות בלא תוכחה, כי מזה הצד לא נמצא שום תוכחה, רק הכל ברכה לגמרי. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים: ומפני שאין בלעם אוהב את ישראל עד שיבוא ממנו הברכה לישראל, הגיע דבר זה על ידי שבא לקלל אותם, והפך השם יתברך לברכה. ולכך לא היה מיוחד לפועל זה רק מואב ובלעם. וזה כי אומת מואב הם מרוחקים מן ישראל, שלא מצאנו על שום אומה שצוה (ר' דברים כג, ד) "לא יבאו בקהל ה'" רק מואב. ובזה נדע כי מואב מרוחק מן ישראל. ובלעם גם כן, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קה. ) "בלעם" (במדבר כב, ה) בלא עם. דבר אחר, בלע עם. "בן בעור" שבא על בעיר. תנא, הוא בעור, הוא כושן רשעתים, דעביד שתי רשעות; אחד בימי יעקב, ואחד בימי שפוט השופטים, ומה שמו - לבן שמו. ויראה פירוש 'בלא עם', שאין לו עם מיוחד, שהיה נבדל מכל האומות, והיה לו מדריגת הנבואה, ולפיכך נקרא 'בלא עם', ואין להאריך במקום הזה. וכן 'בלע עם', שעל ידי עצתו נפלו מן ישראל, כי ענין בלעם היה מוכן לרע ולהפסד: וכאשר תשים עיניך על ברכת בלעם, היו ברכותיו נחלקים לשלשה חלקים. מפני שבלעם היה מכוין לקלל, וידע כח עם ישראל ומעלתם, ובוודאי לא תשלוט בהם הקללה מצד כלל ישראל. והיה רוצה למצוא צד בחינה מיוחדת, אשר מצד אותה בחינה תחול חס ושלום הקללה. ולכך אמר (במדבר כג, יג) "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה", וכמו שיתבאר בסמוך. כי היה חושב כי יותר תבא הקללה מצד המקצת, יותר מאשר היתה באה מצד הכל. וידוע כי כל דבר בעולם מתחלק אל שלשה חלקים, שאין זה כזה; כי נחלק להתחלה, ואמצע, וסוף. ולכל אחד יש בחינה בפני עצמו. ואין ספק כי הבחינה מצד התחלתו הוא זולת הבחינה שהוא מצד השלמתו, ושניהם זולת הבחינה בחלק שאינו נחשב התחלה ולא נחשב השלמה, והוא כמו אמצעי. ובודאי כי יש בישראל בחינה שיאמר עליו דבר זה הוא התחלת ישראל. ואין ספק שיש בחינה בישראל שהוא מצד השלמת ישראל. וכן יש בהם בחינה מצד דבר שאינו נחשב התחלה ואינו נחשב השלמה, כמו שיתבאר. ולפיכך הבחינה הראשונה מן בלעם שהיה מתבונן אם ימצא חסרון וקללה - מצד התחלתם: ובמדרש, "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו. למה הוא דומה, לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הענפים, כל ענף וענף, ומתיגע. והפקח מגלה את השרשים, וקוצץ. כך אותו רשע אמר, מה אני מקלל לכל שבט ושבט, הריני הולך לשרשים, וקוצץ. בא ליגע, ומצאן קשים. לכך נאמר "כי מראש צורים אראנו", אלו האבות, "ומגבעות אשורנו" (שם) אלו האמהות. "הן עם לבדד ישכון" (שם), כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן. וכשהאומות שמחין בעולם, הן אוכלים עם כל מלכיות, ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר (שם) "ובגוים לא יתחשב". דבר אחר, "מראש צורים אראנו", אני רואה אותם שקדמו לברייתו של עולם. משל למלך שהיה מבקש לבנות, היה חופר ויורד ומבקש למצא יסודות לבנין, והיה מוצא מים. וכן במקומות הרבה. היה חופר במקום אחר, ומצא סלע, ונתן היסוד ובנה. כך הקב"ה היה מבקש וברא את העולם, והיה יושב ומתבונן בדור אנוש ובדור המבול. ואמר, האיך אני בורא את העולם, ורשעים אלו עומדים ומכעיסים אותי. כיון שצפה הקב"ה באברהם, אמר הרי מצאתי סלע לבנות עליה וליסד עליה. לכך קורא לאברהם 'צור', שנאמר (ר' ישעיה נא, א-ב) "הביטו לאברהם צור חצבתם וגו'", עד כאן: והנה בארו בזה מה שאמרנו, כי בלעם היה רוצה לקלל את ישראל מצד התחלתן. ולכך כאשר היה מהפך השם יתברך הקללה לברכה (דברים כג, ו), היה מברך אותם מצד התחלתן, לומר כי מצד התחלתן ויסוד שלהם קשים הם. ויותר מזה, שהתחלתם מקודם בראשית, ודבר זה מורה על התחלה העליונה שיש לישראל. וזה שאמר "הן עם לבדד ישכון", כלומר כי לפי עלוי התחלתן עם זה לבדד ישכון, כי יש להם התחלה עליונה על כל. ולכך אמר "ובגוים לא יתחשב". ופירשו, כי הטוב אשר מגיע לאומות, אין הטוב הזה נבדל מן ישראל. כי אין לאומות קיום ועמידה בעולם רק על ידי ישראל, והאומות תלוים בישראל, ואין ישראל תלוים באומות. ולכך הטוב שמגיע אל האומות אינו נבדל מן ישראל, כיון שכל האומות קיום שלהם מכח ישראל. אבל האומות אין שמחים עם ישראל, מפני כי יש לישראל התחלה מיוחדת, שאין מגיעים לשם, ודבר זה מבואר: ובמדרש, "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), כשבא בלעם ראה כל המדבר מלא ערלות. אמר, מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר, שנאמר "מי מנה עפר יעקב". מכאן תקנו חכמים שיהיו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר, עד כאן. פירוש המדרש הזה, כי הכתוב שאמר "מי מנה עפר יעקב", רצה לומר כי יש לישראל יחוס גדול אל העפר. וזה כי ישראל הם האומה הקטנה שבכל האומות, ומצד הזה ראוי לה שם העפר, שהוא קטון: ובמדרש עוד, "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד), מה העפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכים אלא בתורה שנמשלה למים. מה העפר מכלה כל כלי מתכת, כך בניך מכלים כל האומות העולם, והן קיימין לעולם. מה העפר הוא דיש לעולם, אף בניך דיש למלכות, עד כאן. הנה בארו בזה שלשה דברים שישראל דומים אל העפר; ענין הראשון, כי העפר מיוחד לקבל דבר מלמעלה, כמו המים שיורד לה מן השמים. כך ישראל מיוחדים לקבל דברים עליונים. ומיוחד לזה הדבר הקטן ביותר, כי [הדבר הגדול] משום גדלתו אינו בעל קבלה: הענין השני מה שאמר שהעפר מכלה המתכת והיא קיימת, וכך ישראל מכלים האומות. ודבר זה ענין נפלא, כי האומות נמשלו למתכת, שהרי דניאל ראה מלכות בבל של זהב (דניאל ב, לח), מלכות מדי של כסף (שם שם לב), מלכות יון של נחושת (שם), וראה מלכות רביעית פרזלא (שם שם מ). ודבר זה, כי כל מתכות משמיע קול, וממנו נעשה הפעמון, שמשמעת קול. ודבר הנשמע - נגלה, ואין לו ענין פנימי, שכל דבר שהוא פנימי אינו נשמע. ומפני כי כח המלכיות אין כח שלהם פנימי נסתר, רק כח נגלה, ולכך הם דומים למתכות שמשמיע קול. אבל ישראל הם הפך זה, שהם דומים לחול ועפר, כמו שאמרו במדרש (שמו"ר א, כט) נמשלו ישראל לחול, מה חול אדם נוטלו ממקום זה ונותנו למקום אחר ואין נשמע קולו, כך ישראל אין ראוי שיהיה בהם דלטוריא, כמו שפירש רש"י בפרשת שמות. וכבר בארנו דבר זה בחבור גור אריה בפרשת שמות, ובחבור גבורות ה', שדבר זה נאמר על שישראל יש להם מדריגה פנימית נסתרת בלתי נגלית, ולכך הם כמו החול שאין נשמע קולו, עיין שם, [ו]שם הארכנו בענין זה. ודבר זה גם כן מצד הדקות והקטנות שיש לעפר, ובשביל כך לא נשמע קולו, כי יש לו ענין פנימי נסתר. ועוד יתבאר איך העפר מיוחדת בזה יותר מכל. ולכך אמר כי יש לישראל סגולת העפר, אשר אינו נשמע קולו, ולכך מכלין את כח האומות, שכח שלהם כח נגלה, כמו המתכות הזה שהוא משמיע קול, והוא נגלה: ועוד אמרו שיש לישראל התייחסות אל העפר, מצד כי העפר היא קטנה מכל היסודות, בשביל כך יש לעפר בחינה זאת שנעשית דיש לכל. ויש לישראל שתי בחינות מחולקות. כי מצד הקטנות שלהם יש להם מעלה אלקית עליונה, כי ראוי אל המעלה האלקית הקטנות, יותר מן הגדלות, שהיא סגולת הגשם. ולכך הקטון, שאין לו רוחק גדול, הוא קרוב אל הבלתי גשמי. ולכך הקטנות שיש להם, כדכתיב (ר' דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט". ודבר זה ראוי להם, כי ישראל קרובים אל הבלתי גשמי. ובשביל זה מקבלים ישראל הדישה, מצד הקטנות שלהם. והתבאר לך ענין העפר, שיש לה ענין פנימי דק נסתר, ודבר זה ידוע מאוד למבינים. והנה תמצא בעפר מה שלא תמצא בכל היסודות, שהעפר היא בפרט תוך ופנימי לכל היסודות, והיא בתוך שלהם, שזה מורה כי יש לעפר ענין פנימי. ומפני שבא בלעם לברך את ישראל, ולומר כי נמשך התחלת זרע האבות ממקום עליון פנימי נסתר בלתי מתייחס לגשמי, קרא זרע האבות "עפר". ואמר "מי מנה עפר יעקב", כי הדק אשר יש לו הרבוי גם כן בפרט, מורה על מדריגה עליונה מאוד, שממנו הרבוי: והנה גם כן תמצא בארץ, שהיא פנימי ותוך היסודות כולם, ומורה זה על הפנימית. ומפני זה העפר מסוגל למצות אלקיות, מצד שיש לעפר ענין ראוי למצות. כי הדקות אשר יש לעפר הוא מדריגה פנימית קרוב אל הדבר הנבדל. ובמדרש (במ"ר כ, יט) "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), מי יוכל למנות המצות שהם עושים בעפר; "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט), "ואסף איש טהור" (במדבר יט, ט), "שלש שנים יהיה לך ערלים" (ר' ויקרא יט, כג), "ומן העפר אשר בקרקע המשכן" (ר' במדבר ה, יז), עד כאן. בארו בזה גם כן, כי מה שאמר "מי מנה עפר יעקב" היה משבח מה שישראל הם נמשלים לעפר, שזה מורה על מדריגה אלקית שיש לישראל, אשר מצד הזה יש להם מצות יותר בעפר. וזה שאמרו גם כן כי ראה בלעם עפר המדבר מכוסה בערלות ישראל, ועל זה אמר "מי מנה עפר יעקב". וזה כמו שהתבאר, כי העפר מסוגל למצות ביותר: ולכך דבר זה מה שמשימין הערלה ודם ברית בעפר, וענין מצוה זאת כמו שאמרה תורה כאשר שפך דם חיה ועוף אשר שחט אותם. ואלו שני מינים, כי החיה כאשר היא דבר קל בתנועה, וזה מורה על כי הנפש שבו מסולק מן האדמה, כי כל בעל אדמה יש לו כבידות הטבע, ואילו החיה והעוף אין לו כבידות הטבע, כמו שיש לבהמה שיש לה כבדות הטבע. וזה מורה שיש בהם יסוד העפר, ואינו צריך כסוי בעפר. שכל דם שחיטה ראוי שיהיה מכוסה בעפר, כי דם שחיטה היה לו גלוי יותר מדאי כאשר שפך דם בשחיטה. כי אין ראוי לדם, שהוא הנפש, הגלוי כל כך. ולכך צוה בתורה לכסות הדם של חיה ועוף, שאין להם כבידות הטבע, לכסות אותם בעפר. כי העפר יש לה ענין ההסתר והכסוי, כאשר אמרנו לך למעלה, שהרי העפר היא פנימי ותוך היסודות, שהרי כולם מבחוץ, והיא מבפנים. ולפיכך ראוי שיהיו מכסים דם הערלה בעפר גם כן, כי גם זה דם שפיכה. הוא ועל זה אמר בלעם "מי מנה עפר יעקב", רצה לומר כי כמה גדולה מעלת ישראל במה שהם נמשלים לעפר, ובשביל זה יש להם הרבה מצות בעפר: ובסוטה (יז. ), דרש רבא, בשכר שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), זכו בניו לשתי מצות; עפר סוטה, ואפר פרה. והא איכא נמי עפר כסוי הדם, התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא. ומנין לרבא זה לומר, כי בשכר שאמר "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות אלו. אבל הפירוש הוא, כי העפר יותר ראוי למצות מטעם אשר אמרנו, כי העפר והאפר מיוחדים למצות יותר משאר דברים. ומפני שהיה לאברהם יחוס אל העפר, שנאמר "ואנכי עפר ואפר", אי אפשר שלא יהיה לו על ידי זה מצוה שהיא בעפר ואפר, כמו עפר סוטה ואפר פרה. ובפרט אלו שתי מצות, שיש בהם הטוב והזכות, שהרי יש בהם טהרת ישראל, כמו שהוא אפר פרה, וטהרת אשה לבעלה. ואין כאן מקום לבאר יותר: ובגמרא בפרק המפלת (נדה לא. ), דרש רבי אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", מלמד שהקב"ה ישב וספר את רביעתם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנו. ועל דבר זה נסמת עיניו של בלעם הרשע, אמר, מי שהוא טהור, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה. מיד נסמת עינו, דכתיב (במדבר כד, ג) "נאם הגבר שתום העין". והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) "וישכב עמה בלילה הוא", מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, עד כאן. רבותינו זכרונם לברכה פרשו כי בלעם קרא זרע ישראל "רובע", מלשון "לא תרביע בהמתך" (ר' ויקרא יט, יט), "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגו'" (ויקרא יח, כג). וכמו שהיה משבח "מי מנה עפר יעקב", שהוא נאמר על התחלת ישראל. כי העפר והדקות מורה כי זרע האבות נמשך התחלתן ממדריגה עליונה, שיורה עליו ענין העפר, שבו הקטנות גם הרבוי שיש בעפר, כמו שהתבאר. ולכך אחר שאמר (במדבר כג, ט) "כי מראש צורים אראנו", שהוא נאמר על שהם נמשכים מן האבות החזקים (רש"י שם), אמר "מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל". כי שם "ישראל" יותר במעלה מן שם "יעקב". ולכך אמר "ומספר את רובע ישראל", הוא התחלתן עוד יותר, שהתחלה זאת לגמרי עם השם יתברך. וזה שכתוב "ומספר את רובע ישראל", מצד שהתחלה זאת עצמה היא עם השם יתברך. ודבר זה מה שאמר "ומספר את רובע ישראל", מורה כי הזרע של ישראל יש לו ספירה לפני השם יתברך, כי הזרע יש לו כח פנימי מאוד, ובפרט זרע הקודש, אשר הוא קדוש וטהור. ולפיכך אמר שהקב"ה יושב וסופר מתי תבא הטיפה שנולד ממנו הצדיק: ואמר שבלעם אמר 'מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים כו''. ביאור ענין זה, כי דבר מה שהקב"ה סופר את רביעותיהן של ישראל, מורה כי זרע ישראל נמשך מכח פנימי, כמו שאמרנו. ואין זה גנאי, כי אין דבר כזה נקרא ערוה. רק כאשר יש כאן גלוי, שלכך נקרא ערוה, כמו (בראשית מב, יב) "ערות הארץ באתם לראות", מקום תורפה אשר יש לו גלוי. ולא כאשר הוא פנימי, אין כאן ערוה כלל, ודבר זה ידוע למבינים. רק מפני שהיה בלעם דבק בזנות וערוה, ולא היה לו כח קדוש פנימי, נחשב אליו ערוה דבר (ב)זה. אבל מי שהוא קדוש וטהור אין נחשב דבר זה אליו ערוה. וכמו שלא היה נחשב גלוי ערוה גנאי לאדם קודם שחטא האדם, ולא נחשב לו לגנאי וחרפה, מפני שהיה דבק לגמרי בכח קדוש פנימי. עד שחטא, ולא היה עוד דבק לגמרי בכח קדוש פנימי, ואז נחשב לו גלוי ערוה גנאי. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, כי הם אמת ברור, והם עמקי החכמה: ואמר בשביל כך נסמת עינו של בלעם. רוצה לומר מפני כי אין ראוי לבלעם לראות אותה המעלה הפנימית העליונה, ולכך נסמת עינו כאשר היה רואה המעלה העליונה הפנימית, אשר אין ראוי לבלעם, כי אצלו הוא דבר גנות וערוה. ועוד אמרו (סנהדרין קה. ) כי בלעם קוסם באמתו היה. וכן אמרו עוד שם (שם) כי בא על בהמתו. הכל שהיה בלעם דבק בערוה ובזנות ובטומאה. ומחלקותם, למר היה משמש בגנות זה לדברים הרוחנים, וזה ענין ערוה וגנאי גדול מה שהיה משמש בזה לדברים הרוחנים. ולמר היה בא על אתונו, שזהו גנאי גדול להתחבר אל בהמה. ואין כאן מקום זה להאריך: ==פרק נח== כבר בארנו לך, שהברכה הראשונה מן בלעם היה לישראל בצד התחלה, כי התחלה במה שהוא התחלה בלבד, הוא בחינה בפני עצמו. וכך יש לדבר בחינה מצד שלימתו, והוא בחינה בפני עצמו, ובכל אחד קללה וברכה. וכל הברכות אשר ברך את ישראל בתחלה, היו מצד התחלת ישראל העליונה. ורמז הכתוב דבר זה, במה שאמר (במדבר כב, מא) "ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם". כי ההתחלה הוא קצה, ושייך בזה "ויעלהו". ובשניה לא נאמר רק (במדבר כג, יד) "ויקחהו שדה צופים". שאף שהיה בגובה בפסגה, מכל מקום היה נקרא "שדה צופים". וכל אלו דברים ידועים למי שיש בו חכמה, כי ברכה זאת נאמר לישראל מצד שלימות הווייתם. ודבר זה גם כן קצה, ולכך אמר גם כן "וירא משם קצה העם": ויש לך לדעת, כי אלו שני הקצוות הם זה כנגד זה. דמיון זה, מתחילה ראה דגל ראובן, שהוא הבכור (בראשית לה, כג), והוא התחלת ישראל, ושייך בזה קצה. ועתה ראה דגל דן, שהוא קצה, שהוא בסוף ושלימות ישראל. ויש לישראל בחינה מיוחדת מצד התחלתם, ובחינה מיוחדת מצד השלימות, וכל אחד שייך בו קללה, ושייך בו גם כן ברכה. והברכה אשר נאמרה כאן כולה הוא על ענין זה. ולכך התחיל לומר (במדבר כג, יט) "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה". כי בלק היה חושב כי אפשר שיגיע שנוי לברכה מצד אחר כמו שאמרנו, ולכך אמר "לא איש אל ויכזב וגו'". כלומר, כי אין שנוי אצל השם יתברך מצד עצמו, כי "לא איש אל ויכזב וגו'". "וברך ולא אשיבנה" (במדבר כג, כ), כלומר באולי תאמר כי השנוי הוא מצד המקבלים, ואפשר שיהיה בהם שנוי, אף כי אין כאן השנוי מצד השם יתברך. דבר זה אינו, כי אין שנוי בהם, ולכך אמר "וברך ולא אשיבנה". ולמה זה, ועל זה אמר (שם שם כא) "כי לא ראה און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". ולכך אף מצד המקבל אין כאן שנוי: ולכך אמר (שם) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". פירוש, כי השם יתברך עמו מבלי פירוד, כי תיכף שהוא מריע, הוא נושע. וכדכתיב (במדבר י, ט) "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם". וענין זה שנושעים תיכף ומיד, ומורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד, שהרי תיכף שקוראים - נענים, וכדכתיב (ר' דברים ד, ז) "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו". וכך פירוש "ותרועת מלך בו", כי דרך להריע לפני המלך כאשר אחד רוצה שיהיה נזכר לפני המלך, שיושיע אותו המלך. ודבר זה נמצא בישראל כאשר מריעין לפניו, שומע השם יתברך ועונה אותם: ובמדרש, פרדס שאין לו שומר, הגנב יכול להזיקו. או אם ישן לו השומר, הגנב נכנס. ואלו "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד), והאיך אני יכול להזיקן. "ה' אלקיו עמו", אמר לו בלק, [אם] אי אתה יכול להזיקן מפני משה רבן, ראה זה מה אחריו יהיה. אמר לו, אף הוא קשה כמותו, "ותרועת מלך בו", תוקע ומריע ומפיל החומה (יהושע ו, כ), עד כאן. הרי לך כי מצד שהוא תוקע ומריע ומפיל החומה, מורה כי השם יתברך עמו בלי פרוד. והבן הדברים האלו, כי הם דברים ברורים: והבן עוד דברי חכמה, כי מצד אשר השם יתברך נלחם להם בכח דין ומשפט, שהוא על ידי תרועה זאת, שיוצא נגד אויביהם כאיש גבור מלחמות, יריע אף יצריח, ועושה הדין באויביהם. מורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד. והדברים האלו ברורים מאוד באין ספק, ואין פירוש זולת זה. וכך פירוש זה אצל חכמי התנאים, שהרי "ותרועת מלך בו" נאמר עם פסוקי שופרות בראש השנה (ר"ה לב ע"ב). וכן הוא דעת אונקלוס, שתרגם (במדבר כג, כא) 'ושכינת מלכהון בניהון', שהשם יתברך עמהם בחבור גמור. הנה כל הדברים הם על סגנון אחד: ואמר אחר כך (במדבר כג, כב) "אל מוציאם ממצרים". רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב (במדבר טו, מא) "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים": ואמר "כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב). כי השם יתברך יש בו שני דברים; כי הוא יתברך שומר ומנהיג העולם, עד שהוא עומד על תיקונו. והוא מחריב ומאבד את העולם מפני עונש הבריות, כשיגזור זה מצד חכמתו, כמו שעשה בימי דור הפלגה ודור המבול. וזה שאמר "כתועפות ראם לו", "כתועפות" אלו המלאכים (גיטין סח ע"ב), אשר הם ממונים על הנהגת העולם שיהיה מקוים. "וראם" אלו המזיקים, שהם אינם ממונים להנהגת שמירת העולם, רק הם מפסידים את העולם. והשם יתברך יש בו שניהם. וכך פעל עמהם כאשר הוציא אותם מארץ מצרים; היה שומר ישראל שיהיו מקוימים, והיה מזיק ומאבד את המצרים. וזה שאמר הכתוב (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ופירשו במכילתא ביד אחד הוא עוזר ישראל, ובאותו יד עצמו הוא מאבד ומשבר האויבים. וזהו "כתועפות ראם לו". וההוצאה הזאת הכל מורה שישראל הם עם השם יתברך, וכמו שאמר (במדבר כג, כא-כב) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם מצרים כתועפות ראם לו": ואמר אחריו (במדבר כג, כג) "כי לא נחש ביעקב וגו'". והכתוב הזה בא לבאר כי אין ישראל כמו שהם האומות, אשר הם קוסמים ומעוננים. וכל אלו הם כחות הטומאה נבדלים מן השם יתברך, כי הם כחות חיצונות. אבל ישראל אין בהם קסם, אבל מקבלים נבואתם מן השם יתברך בעצמו. ובמדרש, ראתה עינו של בלעם שישראל יושבים לפני הקב"ה, ומבררים כל פרשה ופרשה למה נכתבה. וכן הוא אומר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה", "לא יכנף עוד מוריך ויהיו עיניך רואת מוריך" (ר' ישעיה ל, כ). ומלאכי השרת שואלים, מה הורה לכם [הקב"ה], לפי שאינם יכולים לכנוס למחיצתן, שנאמר (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", עד כאן. וכל זה מפני כי ישראל הם עם השם יתברך בלא חציצה ופירוד כלל, שבשביל זה הם יושבים לפני ה', כמו שהתבאר. ומצד הזה עצמו גם כן אינן ראוים שיהיה בהם נחוש, כי בענין הנחוש הם נבדלים ונפרדים מן השם יתברך, כי הנחוש מכחות חצונית כחות הטומאה, ולכך אין ראוי אל ישראל הנחוש: ובפרק ארבעה (ד)נדרים (לב. ), תניא רבי אהבה בריה דרבי חייא, כל אדם שאינו מנחש, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם, שנאמר "כי לא נחש ביעקב וגו'". ופירוש זה כמו שאמרנו, כי הניחוש הוא נבדל מן השם יתברך, והוא חבור לכוח חיצוני. ומי שאין לו ניחוש, ופורש מן כוחת חצונית, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם. כי גם המלאכים יש בהם צד מה מענין זה, כמו שידוע. ולכך אמר במדרש שלפני זה, כי ישראל יושבים לפני הקב"ה, ומלאכי השרת - שהם יושבים חוצה - שואלים את ישראל מה הורה לכם הקב"ה. ולכך אמר שמכניסין אותו במחיצתו שאף מלאכי שרת אין נכנסין שם, והבן זה. והנה התבארו לך הדברים על אמתתם: ואמר אחריו (במדבר כג, כד) "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". ובמדרש "הן עם כלביא יקום", אין אומה כיוצא באומה זאת; הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות. עומדים משנתן כאריות, חוטפין קריאת שמע, [ו]ממליכים להקב"ה, ונעשים כאריות. מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם, או מחבלים באים ליגע באחד מהם, ממליך להקב"ה. "לא ישכב עד יאכל טרף", כשהוא אומר "ה' אחד" (דברים ו, ד), נאכלים כל המחבלים מפניו, עד כאן. ורצו לפרש במדרש הזה כמו שהתבאר, כי ישראל הם עם השם יתברך מבלי חציצה. ולכך אין ראוי לשבח את ישראל בכח ובגבורה אנושית. אבל השבח הזה על גבורת אלקית, לא גבורה אנושית. ומה שהכתוב אומר "הן עם כלביא יקום", רוצה לומר שכל ענין שלהם אינו דברים פחותים, רק עושים מעשים גדולים ונוראים, ודבר זה הם מצות אלקיים, וזה נקרא שהם "עם כלביא יקום", כלומר שמעשיהם גדולים. ואין לך מעשה גדול יותר ממי שעושה מצות אלקית, כי לפי חשיבות המעשה - שהוא מעשה אלקי - נחשב המעשה גדול מאוד. ולפיכך מה שישראל עושים מצוה אלקית, דבר זה נחשב שהם "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ומה שהוא גובר על הדברים הרוחנים, הוא נקרא שיאכל טרף. כלל הדבר, הכתוב רצה לומר כי ישראל מעשיהם אלקיים כמו שראוי לאומה אלקית, וזהו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ודי בזה: ==פרק נט== הנה אמרנו לך כי בלק, גם בלעם, היה חושב באולי ימצא מקום אשר אפשר שתחול הקללה. והיה בוחן את ישראל בכל שלש בחינות; אם מצד התחלה שלהם, ואם מצד השלימות והסוף, ואם מצד האמצע. והוא החלק הנכבד, כמו שיתבאר, שכל נמצא יש לו ענין גדול, והוא מתייחס אל האמצעי. וכבר בארנו לך, כי כל ברכה ראשונה (במדבר כג, ט-יא) נאמרה על ההתחלה של אומה זאת. וכל ברכה שניה (במדבר כג, יט-כד) נאמרה על שלימות האומה הזאת. והברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) נאמרה מצד האמצעי, החלק הנכבד יותר. ומזה תבין, כי בברכה שלישית לא נאמר כמו שנאמר בשני ברכות הראשונות, שלא נאמר כאן שראה בלעם קצה העם, רק נאמר (במדבר כג, כח) "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימן". וזה מפני כי התחלה והסוף שניהם מצד מה, ולכך הראה לו קצה העם. ואילו כאן לא נאמר קצה העם, לטעם אשר אמרנו לך למעלה, והוא דבר ברור מאוד: וכאן נאמר (במדבר כד, ב) " וירא את ישראל שוכן לשבטיו". ורוצה לומר כי היו ישראל שוכן לשבטיו מסודרים בסדר, בלתי מבולבלים יחד, רק מסודרים. ודבר זה סגולת האמצעי, שהוא מסודר יותר מכל החלקים, הן התחלה הן השלימות. וזה תבין, כי הקצה במה שהוא קצה, הוא יוצא מן השווי, לכך נקרא 'קצה'. אבל האמצעי אין לו יציאה, רק הוא בשווי. לכך כאשר היה בוחן את ישראל מצד הזה, יש כאן עליהם רוח הקודש נבדל. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, כי האמצעי ראוי שהוא נבדל מן הגשם. שהגשם הוא שיש לו רחקים, ומפני כך הקצה שיש לו רוחק, מסוגל לגשם אשר הוא בעל רוחק. אבל האמצעי שאין לו רוחק, שהרי הוא עומד באמצע, ולפיכך האמצעי מיוחד שהוא נבדל ביותר. כמו שתמצא פעמים הרבה בזה החבור. שלכך בית המקדש, שהוא אוהל קדושה, הוא באמצע העולם. וכמו שהחליטו רבותינו זכרונם לברכה המאמר בספרי בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ב) מכאן שהאמצעי משובח, כמו שהארכנו בזה למעלה מאוד: ולפיכך הבחינה שיש לישראל מצד ההתחלה, והבחינה שהיא מצד שלימות, מפני שהם קצוות, אין מצד זה הקדושה הנבדלת כמו שהוא הבחינה מצד האמצעי. לפיכך כאן כתיב (במדבר כד, א) "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל". כי בבחינה הזאת טוב בעיני ה' לברך את ישראל, "כי שם צוה את הברכה חיים על העולם" (ר' תהלים קלג, ג). ושם ברכת יעקב, שהוא השלישי שבאבות, ברכה שהיא בלי מצרים. ופירוש "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במדבר כד, א), פירוש באולי יכול למצוא מקום לקללה. וכאשר ראה כי לא היה יכול לפעול דבר זה מצד כח הניחוש, התחיל לומר (שם שם ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". כל הדברים האלה כמו שאמרנו למעלה, על קדושתן של ישראל ועל פרישותם: ובפרק חזקת הבתים (ב"ב ס. ), שנו רבותינו, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח נגד פתח. מנא הני מילי, דאמר קרא (במדבר כד, ב) "וישא בלעם את עיניו וירא", מה ראה, שאין פתחיהן מכוונין זה נגד זה. אמר, ראויין אלו שתשרה שכינה עליהן, עד כאן. הנה בארו הכתוב הזה שאמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" על קדושת ישראל וצניעותם. כי האהל שם הצניעות, ולכך אמר שראוי שתשרה שכינה עליהן: ועוד בפרק חלק (סנהדרין קה ע"ב), אמר רבי אלעזר, מברכתו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו; בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסת ובתי מדרשות, אמר "מה טובו אוהליך יעקב". בקש לומר לא תשרה שכינה עליהם, "משכנותיך ישראל". לא תהא מלכותם מושכת, "כנחלים נטיו" (במדבר כד, ו). לא יהיה להם זתים וכרמים, "כגנות עלי נהר" (שם). לא יהיה ריחן נודף, "כאהלים אשר נטע ה'" (שם). לא יהיה להם מלכים בעלי קומה, "כארזים עלי מים" (שם). לא יהיה להם מלך בן מלך, "יזל מים מדליו" (שם שם ז). לא תהא מלכותן שולטת באומות, "וזרעו במים רבים" (שם). לא תהא מלכותן עזה, "וירום מאגג מלכו" (שם שם ח). לא תהא אימה למלכותו, "ותנשא מלכותו" (שם). אמר רבי אבא, וכולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסת ובתי מדרשות, שנאמר (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה", ולא קללות לברכה, עד כאן: הנה תמצא בכאן עשרה ברכות זו אחר זו, כנגד ברכת יעקב, שהם גם כן עשרה. וכל אלו עשרה ברכות הם כולם מצד קדושת ישראל. ומדריגה הנבדלת שיש בישראל, והקדושה, ראוי לה מספר י', ולכך יש כאן עשר קדושות. ואמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", על שיש בישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר הם מקדש מעט. וכאילו אמר 'מה טובו קדושתך יעקב', כי האוהל והמשכנות הוא מיוחד לקדושה. וכן מה שאמרו 'לא תהא מלכותן נמשכת', המלכות אשר הוא נמשך הוא מלכות קדושה, כמו מלכות דוד שהיה מלכותו נמשכת. וכן מה שאמר ש'לא יהיה להם זתים וכרמים'. אין בכל האילנות שהם צריכין לקדושת ישראל כמו זתים למנחות, וכרמים לנסכים. ומפני זה ישראל, שצריכים להם אלו דברים לקדושתם, אמר שאל יהיה להם זתים וכרמים, אף אלו דברים שהם שייכים אל הקדושה, כל כך יהיו רחוקים מן הקדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה ריחו נודף'. רצה לומר שלא יהיה בעלי שם טוב, כי זהו גם כן מעלה קדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה להם בעלי קומה', רצה לומר מלך, שאין לו יראה מאחר. כי זה ענין שהולך בקומה, שאין לו יראה. וזה מורה על חשיבותם, שאין להם יראה מאחר, וכדכתיב (ויקרא כו, יג) "ואוליך אתכם קוממיות", שלא יהיה להם יראה מאחר. וכן אמר ש'לא יהיה להם בן מלך', הוא מלכות יותר במדריגה כאשר הוא מלך בן מלך. כי בודאי מלך בן מלך מלכותו יותר. וכן המלכות שהיא שולטת בשאר אומות, הוא מלכות עוד יותר במדריגה. וכן התוקף אשר יש למלכות, והאימה שיש למלכות, כל הדברים האלו הוא מעלת המלכות ותוקפו. וכל עוד שהמלכות יותר בתוקף, היא מלכות יותר מאוד, כמו שהתבאר. וגם לפי זה "מה טובו אהליך יעקב" נאמר על מעלת ישראל, שיש להם מדריגה עליונה. לכך דרשו כתוב זה על בתי כנסיות ובתי מדרשות, שדבר זה קדושת ישראל, שהם "מקדש מעט": ובמדרש, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב" (ירמיה ל, יח), לפי שנאמר (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים", אמר לו הקב"ה, התחלת באהלים, חייך כשאשוב לירושלים, בזכותך אני חוזר. אמר רב שמואל בר נחמני, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב", 'אהלי אברהם ויצחק' אין כתיב כאן, אלא "אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם". וכן הוא אומר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", עד כאן. ומה ענין זה בשביל שהתחיל יעקב באהלים, כשישוב לירושלים ישוב בזכות יעקב. אבל פירוש זה, כי יעקב היה לו מדריגה העליונה הפנימית הנסתרת, לכך כתיב "ויעקב יושב אהלים", אשר האהל עשוי להיות שם בפנים. ולכך אמר כי בזכותך אשוב לירושלים, ולהיות שכינת כבודי במקדש בפנים, והבן זה. והתבאר לך הכתוב שאמר "מה טובו אוהליך יעקב וגומר": ואמר "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז). כי ההזלה הוא יוצא מדבר אחר. ורצה לומר כי יקבלו שפע מתוך שפע, וזהו שפע עליון. ולפיכך במדרש דרשו אותו על שיהיה להם מלך בן מלך, ודבר זה הוא שפע מתוך שפע: ובגמרא במסכת נדרים (פא. ), אמרינן שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר "יזל מים מדליו". מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו תורה ירושה לנו. רב שישא אמר, [כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר, מפני שהן מגדרין על הצבור. רב אשי אמר], משום דקרי לאנשי 'חמרי', עד כאן. הנה בארו מה שאמר "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר "מדליו", רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי: ויש לך להבין גם כן מה שאמר שלכך אין תלמידי חכמים מצוי שיצא מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו התורה ירושה לנו. פירוש, שהחכמה נבדלת מן האדם הגשמי, לכך לא שייך בו ירושה. כי אין מוריש למי שאחריו (אחריו) רק דבר שהוא גשמי. כמו האדם עצמו שהוא גשמי, לכך יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית. כי האב מוליד הבן מצד הגשמית, לא מצד השכלי. שאין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי. ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה השכלית. ולכך אין מצוי שיצא תלמידי חכמים מתלמידי חכמים, כי התורה ראוי מצד עצמה שתהיה נבדלת מן הגשמי, ובזה שאינו מוריש התורה לבניו, בזה נראה כי התורה שכלית, בלתי גשמית. אבל אם התורה היתה יוצאת לעולם על ידי החכם, אין התורה שכלית, כי האב אין מוריש לבנו רק הגשמי. ולפיכך האדם מוריש לבנו כמו הקומה והנוי, ושאר הדברים אשר הם דברים גשמיים, או מתייחסים אל הגשמי. שכן אמרו במסכת עדיות (פ"ב מ"ט) חמשה דברים האדם זוכה לבנו וכו'. אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי, כמו התורה, אין בזה ירושה, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד: ומה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור'. פירוש, המעלה הזאת - הוא תלמיד חכם בן תלמיד חכם - היא עליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה. וזה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור', פירוש שאין ראוי שיהיה נבדל מן הצבור במעלות כלל, אבל יהיה תוך הצבור. ואם יהיה תלמיד חכם יוצא מן תלמיד חכם, יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת. ודבר זה אין ראוי כלל, כי האדם אינו שכלי לגמרי, ואם היה יוצא [תלמיד חכם] מן תלמיד חכם, היתה אדם שכלי לגמרי: ומה שאמר מר זוטרא 'מפני שהם מתגדרים על הצבור'. פירוש, כי אי אפשר שלא יהיה התלמיד חכם מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור. ולכך אין ראוים שיצא מהם זרע תלמיד חכם, שיש בו השכל. כי הזרע הזה הוא בא במדריגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור, אין לו מדריגה הכללית, לכך אין זרעם בא ממדריגה הזאת, והבן זה: ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'. ולכך אין להם מדריגה העליונה כאשר הוא נבדל מן הכלל, רק יהיה תוך הכלל לגמרי, ודבר זה הוא מדריגה הכוללת, ואין ראוי שיצא ממנו תלמיד חכם. ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמרי, רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו. ואף אם לא יחשוב כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדריגתו, אין לו צירוף גמור אל הכלל. ואין לו המדריגה הזאת להיות יוצא ממנו תלמיד חכם, שהוא המעלה העליונה הכוללת, והבן זאת מאד. ומכל מקום התבאר לך מה שאמר "יזל מים מדליו", שנאמר על השפעת תלמיד חכם, שהוא השכל הנבדל האלקי: ואמר "וזרעו במים רבים" (שם), דבר זה נאמר על התפשטות הרבוי. וכן תרגם אונקלוס, שתרגם (שם) 'יסגא מלכא דיתרבא מבנוהי ישלוט בעממין סגיאין'. ואלו שני דברים; "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון שיהיה לו. ואחר כך אמר שיתפשט השפע הזה. והנה יהיה לו הברכה מצד שני דברים; שיהיה לו השפע, וגם יתפשט השפע הזה. וזה שאמר "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים": ואמר עוד (במדבר כד, ז) "וירום מאגג מלכו". דבר זה ענין נפלא מאוד. כי אגג הוא מתנגד לישראל תמיד, שהוא מזרע עמלק (ש"א טו, ח), אשר התבאר ענין עמלק בכמה מקומות למעלה. "וירום מאגג" היא מעלה עליונה לישראל. ומפני שלא אמר רק "וירום מאגג מלכו", ודבר זה נאמר על שאול המלך, שיהיה מתרומם על אגג בלבד. אבל "ותנשא מלכותו" (במדבר כד, ז) הוא התנשאות בתכלית: ואמר אחריו (במדבר כד, ח) "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה "אל מוציאו ממצרים", ולכך "יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ". מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". ולא מצינו לשון זה למעלה, רק אמר (במדבר כג, כד) "לא ישכב עד כי יאכל טרף". תלה בטרף בלבד, וזה מורה על הגבורה והכח למלחמה, וכמו שהתבאר למעלה. אבל כאן מדבר על ענין אחר, שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים. ודבר זה בארנו בחבור באר הגולה אצל 'עם הארץ אסור לאכול בשר' (פסחים מט ע"ב), והוא ברור: ואמר "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימינו" (במדבר כד, ט). דבר זה מורה על חוזק שלהם במציאות. והם נמשלים כמו ארי וכלביא, אשר ישכב בחוזק, ואין אחד מתחבר אליו להקים אותם משם. וכך ישראל לא יהיה להם שיתוף וחיבור כלל, מפני שהם נבדלים מכל האומות: ואחר כך אמר (שם) "מברכיך ברוך ואוררך ארור". ברכה זאת לומר כי ישראל הם היו עיקר ועצם העולם, וכאשר הקללה הוא לעצם המציאות, אז בודאי תהפך עליו. שכאשר אחד מתנגד למציאות, הרי הוא בלתי נמצא, שאין מתנגד למציאות רק העדר. ולכך המקלל ישראל, שהם עצם המציאות, הוא מקבל הקללה וההעדר בעצמו. וכן היפך, המברך את ישראל, שהם עצם המציאות, והוא מוסיף מציאות וקיום עליהם בברכתו, הרי זה נמשך ונכנס תחת המציאות, ובזה מקבל ברכה ותוספת מציאות. כי אין הקללה רק העדר המציאות, ואין ברכה רק תוספות מציאת. לכך כאשר מקלל ישראל, מתנגד אל עצם המציאות, לכך הוא בעצמו בעל ההעדר. ואשר מברך ישראל, ומוסיף מציאות, הרי זה נכנס תחת המציאות, הפך אשר מתנגד לו, לכך ראוי לו הברכה, והוא תוספות מציאות: ותדע כי לא נאמר כך רק אצל אברהם, שנאמר (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך ומקלליך אאור". וכן ביעקב כתיב (בראשית כז, כט) "אורריך ארור ומברכיך ברוך". וכל זה מפני כי אברהם היה עיקר מציאות העולם, שכן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז ט. ) שני אלפים תוהו, עד שבא אברהם. והוא ראשית הבריאה נחשב, וכמו שהתבאר למעלה כי אברהם היה יסוד העולם. ובשביל כך הבטיחו השם יתברך "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", לומר כי הוא יסוד ועצם עולם, שהכל תלוי בו, ולכך זכה אל ברכה זאת: וכן יעקב היה עצם העולם. שכן אמרו זכרונם לברכה במדרש בפרשת בחקתי (ויק"ר לו, ד), רבי פנחס בשם רבי ראובן, אמר [הקב"ה לעולמו], עולמי עולמי, מי בוראך ומי יצרך. אומר לך מי בוראך, אומר לך מי יוצרך; יעקב בוראך, ישראל יוצרך, דכתיב (ישעיה מג, י) "בוראך יעקב ויוצרך ישראל". רבי יהושע דסכניה בשם רבי לוי אומר, אף בהמות לא נבראו אלא בשביל יעקב, דכתיב (ר' איוב מ, טו) "הנה נא בהמות אשר עשיתי אתך". רבי יהושע בשם רבי חנן בר יצחק אמר, שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל יעקב, שנאמר (תהלים עח, ה) "ויקם עדות ביעקב", ואין עדות אלא שמים וארץ, שנאמר (ר' דברים ל, יט) "העדותי בכם את השמים וארץ". רבי ברכיה אמר, שלא נברא שמים וארץ אלא בשביל יעקב ששמו ישראל, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אמר רבי אבהו, לא נברא הכל אלא בשביל יעקב, שנאמר (ר' ירמיה י, טז) "כי לא כאלה חלק יעקב יוצר הכל", עד כאן: וכל אלו הדברים ידועים למשכילים, כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא עיקר, והכל הוא טפל אליו. משל זה, האילן יש לו התחלה, הוא השורש, אשר ממנו התפשט כלל האילן. וכך אברהם הוא התחלה אל העולם. אבל יעקב הוא דומה אל גוף האילן, אשר ממנו מתפשטים הענפים, שהם חלקי האילן לכל צד. הרי כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא גוף האילן. מכל מקום אלו הם המציאות. ולכך היה מתברך בברכה זאת "אורריך ארור ומברכך ברוך", כמו שהתבאר למעלה. וכן ישראל נתברכו בברכה זאת, במה שהם עיקר ועצם העולם. ודבר זה נרמז בברכה זאת, ולכך היא אחרונה לכל הברכות: ומה שהקדים בלעם הברכה לקללה (במדבר כד, ט), הפך יצחק שאמר (בראשית כז, כט) "אורריך אאור ומברכיך ברוך". אמרו זכרונם לברכה (ב"ר סו, ד), מפני שהרשעים - מברכיהן קודמין למצעריהן. אבל הצדיקים - אורריהן קודמין. פירוש זה, כי הצדיק שלימות מעלתו הוא באחרונה, כאשר יושלם. והפך זה הרשע, כי חסרון שלו ימצא כאשר הוא באמתת עצמו. ובסוף שלו הוא אמתת עצמו, כמו שהתבאר למעלה בכמה מקומות. ואף על גב כי ברכה זאת נאמרה לישראל, מכל מקום כיון שאצל בלעם - ברכת הרשע בתחלה וסופו קללה, זכר בלעם סדר שלהן איזה קודם רק. ואמר "מברכך ברוך וגו'". אבל יצחק שהוא צדיק, ואצלו המקללין קודמין, זכר סדר שלהן, והבן זה: והנה כל הברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) היא על ישראל, שיש להם מעלה אלקית עליונה. וכאשר תבין תדע, כי אלו שלש ברכות; "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), וכן "לא הביט און ביעקב" (במדבר כג, כא), "מה טובו אהליך יעקב" (במדבר כד, ה), הם נגד שלשה אבות. "כי מראש צורים אראנו" הוא כנגד אברהם, כמו שהתבאר, כי אברהם היה התחלת ישראל, והוא היה נקרא "צור מחצבתם בו". וברכה שניה נגד יצחק. כבר אמרנו כי כל ברכה שניה על שאין ישראל נפרדים מן השם יתברך כלל, ודבר זה בזכות יצחק. ודבר זה רמזו זכרונם לברכה במדרש (ספרא ויקרא כו, מב) שכל האבות נאמר בהם זכירה, חוץ מיצחק. שנאמר (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי את אברהם אזכור". הרי בכל האבות נאמר בהן זכירה, חוץ מיצחק. ואמרו, מפני שאפרו צבור על המזבח לפני ה', ואינו נפרד מן השם יתברך כלל. ו"מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" הוא בשביל זכות יעקב, כמו שהתבאר, דכתיב (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים וגו'": וקאמר בגמרא (סנהדרין קה ע"ב), שכלם נהפכו לקללה, חוץ מן בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי כל הברכות שברך בלעם, אין ברכה יותר מיוחדת ושייכת לישראל כמו ברכה זאת מה שאמר "מה טובו אהליך יעקב", כמו שהתבאר. ולכך הקדים אותה בברכה שלישית, לומר "מה טובו אהליך יעקב", כי ברכה זאת היא קרובה לישראל לגמרי. וכאשר הפך השם יתברך את הקללה לברכה, לא נהפכה הברכה שהיא שייכת לישראל לגמרי, ולא חזרה לקללה. ושאר הברכות שאינם כל כך קרובים אל ישראל, חזרו לקללה, עד לעתיד, אז יחזרו כלם לברכה: ==פרק ס== אחר שבירך את ישראל בשלש ברכות אשר הם שייכים לישראל בעולם הזה, התחיל בלעם במעלה שאינה בעולם הזה כלל. כי "מן אראנו ולא עתה" (במדבר כד, יז) הכל נאמר לימות המשיח, שאז יהיה לישראל מעלה מיוחדת, מה שלא היה להם קודם זה. ולכך לא כלל ברכה זאת עם שלש ברכות ראשונות. וכן פירוש זה "אראנו ולא עתה", שאין הנבואה הזאת בעולם שהוא עתה. "אשורנו ולא קרוב" (שם), שאין הנבואה הזאת קרובה לעולם הזה: ובמדרש, "אראנו ולא עתה", אמר רבי יצחק, משה אמר (דברים לב, לה) "כי קרוב יום אידם", "כי קרוב אליך הדבר" (דברים ל, יד), ובלעם אמר "אראנו ולא עתה". משל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק, והיה אוהבו ואויבו הלכו עמו. כשהיו מהלכין בדרך, אמר אויבו, לפי ששונא אותך אביך, נתן לך מדינה במקום רחוק. קצרה דעתו של בן המלך. אוהבו אמר לו, עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה, ומתקנין לנו כל מעדנים. מיד נתקררה דעתו של בן המלך. וכן ישעיה אמר (ר' ישעיה יג, ו) "כי קרוב יום ה' ונורא הוא", עד כאן: ויש לך להבין מדברי חכמים, כי לפי האמת המדינה שנתן מלך מלכי מלכים לישראל - הוא עולם המשיח - הוא מדינה רחוקה. אבל אוהבו אמר כי קרוב הוא, וכמו שאמר ישעיה "כי קרוב יום ה' כי גדול ונורא הוא". אף כי רחוק הוא, הרי הוא קרוב מצד התשובה, כמו שהתבאר למעלה (פכ"ח) שאמר משיח היום אתינא (סנהדרין צח. ), עיין שם. ולפיכך הנביאים, שהם אוהבי ישראל, היו אומרים "כי קרוב יום ה'". כלומר, אל תאמרו כי השם יתברך אשר נתן חלקכם לימות המשיח, הוא דבר מופלג מן עולם הזה. אבל אין הדבר כך, רק כי קרוב הוא מאוד אל עולם הזה אשר אתם רוצים, והוא יותר קרוב מאשר הוא ענין אחר. שהרי דבר זה, שהוא ביאת המשיח, זמנו הוא כל יום ויום, כמו שאמרנו, כי זמן ביאת הגואל זמנו כל יום ויום. ולכך קראו ימות המשיח 'קרוב', כי מסוגל הגאולה לזה, שאין לה זמן מיוחד, כמו שהתבאר. אבל בלעם אמר על הזמן שהוא רחוק, כאשר אין כאן תשובה. ודברים אלו גדולים מאוד מאוד: ואמר "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז). קרא מלך המשיח "כוכב", מן הטעם אשר אמרנו למעלה, כי כמו שהכוכב נבדל מן האדם, שהכוכב ברקיע והאדם על הארץ, וכך הזמן של משיח נבדל מן עולם הזה לגמרי. ועוד, כי מעלתו ומדריגתו של משיח למעלה, כמו שפרשנו למעלה, שעליו נאמר (ר' ישעיה נב, יג) "וירום וגבה ונשא", ולכך קראו אותו "כוכב", שהוא מתנשא על כל. ועוד יש לך לדעת, כי הכוכב הוא מושל בכל העולם כלו, כאשר הוא מסבב את כל העולם. ולכך מדמה מלכות המשיח שתשלוט בכל העולם, כמו שאמר אחריו (במדבר כד, יז) "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת", לכך מדמה אותו לכוכב. ואמר לשון "דרך כוכב מיעקב", כי נראה כאילו היה דורך בשמים. והוא נקרא כוכב דשביט, שהוא דורך במרוצה. וזה שאמר אחריו "וקם שבט מישראל", שניהם ענין אחד, שהרי נקרא 'כוכבא דשביט' (ברכות נח ע"ב), ושניהם באים בחוזק ובתוקף גדול מאוד. וכן יהיה מלכות המשיח, שיבוא בכח: ואמר "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגו'" (במדבר כד, יז-יח). לא הזכיר רק "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה", וזה מפני שבא הכתוב לומר כי ישלוט בכל אדם. ולא אמר 'כל בני אדם', ובזה היה כולל הכל, כי זה לא שייך מפני שני דברים; האחד, שבא לחלק אותם מן שאר האומות, כי אין כלם ענין אחד, רק הם מחולקים. ואשר הם מחולקים הם מואב ואדום, כי אלו שתי אומות אינם בכלל שאר אומות, והם מיוחדים מן שאר אומות. שהרי אל מואב נתן השם יתברך ארץ לנחלה, ואמר (ר' דברים ב, ט) "לא תתגר בם מלחמה". וכן לאדום גם כן, שכן אמר (דברים ב, ד) "אתם עוברים בגבול אחיכם וגו'". וכן בכל מקום אלו שתי אומות, מואב ואדום, מזכיר אותם בפני עצמם, וכדכתיב (ישעיה יא, יד) "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". והטעם הוא שאלו שתי אומות יש להם כח עליון מלוט ועשו, שהיו קרובים אל הקדושה: ולא אמר גם כן 'וקרקר כל בני אדם', דאין לומר 'וקרקר כל בני אדם', שהרי ישראל ישארו, וישראל יקראו בני אדם יותר מן האומות, כמו שאמרו (יבמות סא. ) אתם קרוים 'אדם', ואין האומות קרוים 'אדם'. ולכך אמר "וקרקר כל בני שת", כי אותם שהם נקראים "בני שת" לא יהיו נשארים. ואמר (במדבר כד, יח) "וישראל עושה חיל". רוצה לומר כמו שהתבאר למעלה בישראל, כי ישראל יקבלו כח האומות האלו, כאשר יאביד השם יתברך האומות. ואמר (שם שם יט) "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר", רוצה לומר כי אחד בלבד ירד מיעקב. "והאביד שעיר מעיר", שלא יהיה הכל נשאר שם ושארית להם, רק יהיה תחת ידם: ואחר שהזכיר זה, מזכיר מה שיגיע לאומות בסוף הכל, והוא יהיה השלמה ותכלית. ולכך אמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". ובמדרש, כל זמן שזרע עמלק קיים, כביכול כנף מכסה הפנים. אבד זרעו של עמלק, נטלה הכנף, שנאמר (ישעיה ל, כ) "לא יכנף עוד מוריך". רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר, כל זמן שזרעו של עמלק קיים, לא השם שלם ולא הכסא שלם. בזה רמזו דברים נפלאים. כי עמלק הוא החוצץ בפני השכינה, שאין השכינה נגלית בעולם הזה. וזה ידוע כי אומה זאת אינה מתחברת עם ישראל כלל. ולכך נחשב אומה זאת תוספת בפני עצמה, וכל תוספת מכסה גוף הדבר, כמו הקליפה אשר הוא מכסה הפרי. ולכך כאשר עמלק בעולם, הרי בעולם הכנף המכסה. ודבר זה יסולק כאשר אין זרע עמלק: וכן מה שאמר ש'אין השם שלם, ואין הכסא שלם'. דבר זה בארנו בכמה מקומות, כי דבר זה נאמר כי כל זמן שעמלק בעולם נמצא השניות בעולם, שהוא מתנגד לישראל, ולפיכך 'אין הכסא שלם ואין השם שלם'. כי השם הזה הוא השם המיוחד. והכסא כסא מלכותו, שבו הוא מלך מיוחד על הכל, כמו שנתבאר הכל במקומו: וזה שאמר "ראשית גוים עמלק", כי עמלק ראשית והתחלת כל הגוים. ומפני זה עצמו עמלק מתנגד ואויב לישראל כאשר הוא "ראשית גוים". כי אין ספק, כי הגוים כולם מתנגדים לישראל, ועמלק הוא ראשית והתחלת גוים, לפיכך עמלק יותר מתנגד אל ישראל מכל האומות, מפני שהוא ראשית הגוים אשר יש להם התנגדות לישראל. לכך אין לו שום צירוף עם ישראל. ולפיכך אמר "ראשית גוים עמלק וגו'", ובשביל זה "עדי אובד". ואין להאריך במקום זה: ובמכלתא, "ויבא עמלק" (שמות יז, ח), אמר הקב"ה, אני יצרתיך אחר שבעים לשון, ועכשיו תהא לי ראש לפורענות לכל יורדי גיהנם, שנאמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". גם כן רצו בזה, כי היצירה שנברא אחרון לכל האומות, מורה כי הוא ראשית. כי הדבר שהוא ראשית בעצמו, הוא יוצא לפעל בעולם הנגלה באחרונה. כמו ישראל, כי ישראל קדמו אל הכל, כדכתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא", בשביל ישראל - שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג) - ברא שמים וארץ (ויק"ר לו, ד). ולענין יציאה אל הפעל הנגלה יצאו באחרונה, כי כל האומות יצאו אל הפעל קודם ישראל. כי ישראל יצאו אל הפעל כאשר יצאו ממצרים, וכל האומות היו לעם גדול קודם זה. וכן עמלק "ראשית גוים", ולענין יציאה אל הפעל עמלק הוא האחרון. ואמנם הראשית הזאת של עמלק הוא עצמו גורם לו ההעדר וההפסד, כי מה שהוא "ראשית גוים" והתחלתם, והגוים הם יורדי גיהנם, ולכך הוא "עדי אובד" בודאי, ואין להאריך יותר: ואחר כך אמר (במדבר כד, כא) "וירא את הקיני". אחר שזכר את עמלק שהוא נבדל ונפרד מן ישראל, ובשביל כך "אחריתו עדי אובד", זכר את הקיני שהוא הפך זה, שהוא בא לחבר אל ישראל. ודברים אלו זה כנגד זה; שכשם שיש באומות - והוא עמלק - אשר הוא מתנגד לישראל לגמרי, והוא אויב לה'. כן יש באומות הפך זה גם כן, כי יש מי שבא להתחבר ולתקוע עצמו בישראל, ודבר זה ידוע. ולפיכך אמר "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קינך". שיש לו מדריגה זאת, שנתיישב בחוזקן של ישראל. כי "עד מה אשור תשבך" (שם שם כב), כלומר כי אשור תשבך בלבד, ואין זה כלום. כי בלעם רצה להזכיר אחדות העולם שיהיה בזמן המשיח, ולכך אחר שזכר את עמלק שהוא נבדל מן ישראל, והוא יהיה "עדי אובד", והכל כדי שיהיה העולם אחד. זכר אחר כך כי הקיני אשר מתחבר אל ישראל לגמרי, עד שיהיה אחד עמהם, ואין כאן דבר יוצא מן האחדות: ואמר "או מי יחיה משמו אל" (במדבר כד, כג). ובפרק חלק (סנהדרין קו. ), אוי לו מי שמחיה עצמו בשם אל. רבי יוחנן אמר, אוי לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה, עד כאן. פירוש, אוי לאותה אומה שמחיה עצמה בשם "אל". היא האומה שממעט אלקותו יתברך, ומחיה עצמו בשם "אל", כאילו הוא אל. וזהו "משמו אל", כי מי שממעט אלקותו ומגדיל עצמו, זה עושה עצמו "אל". ודבר זה נאמר על מלכות רביעית, האומרת (תהלים עג, כה) "מי לי בשמים", וכמו שהתבאר למעלה שעושה עצמו כזה. ולרבי יוחנן אוי לאומה שתמצא בשעה שהשם יתברך עושה פדיון לבניו. גם זה על מלכות רביעית נאמר, שהיא החוצצת ומפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. שכל זמן שהמלכות הזאת נמצאת, ישראל מרוחקים ונבדלים מן השם יתברך, כמו שהתבאר פעמים הרבה בחבור הזה. וכאשר השם יתברך יתחבר ישראל אליו, אז אוי לאומה שתהיה מבדלת בין השם יתברך ובין ישראל, וכמו שאמר מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה. כי לגודל רצון השם יתברך בחבור הזה אשר יהיה באותו זמן, אוי לאומה המפסקת. וזה שאמר "אוי מי יחיה משמו אל". שישוב השם יתברך לפדות את בניו, ומי שהוא מתנגד לזה, אוי לאומה המפסקת ומבטלת פדיון אומתו. הרי כל הדברים אשר נאמרו כאן, כלם נאמרו על אחדות העולם, שיהיה הכל אחד. ואמר אחר זה (במדבר כד, כד) "וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אובד". ותרגומו ידוע שהוא על מלכות רביעית: ובפרק חלק (סנהדרין קו. ), "וענו אשור וענו עבר" (במדבר כד, כד), עד כאן מקטל קטלי, מכאן ואילך שעבודי משעבדי, עד כאן. ורצה לומר, כי מפני שהאומה הזאת כל כחה להרוג ולשבר, וכמו שאמר דניאל על החיה הזאת, שאמר עליה (ר' דניאל ב, מ) "ומלכי רביעאה תהוי תקיפאה כפרזלא וכפרזל דתשל ומהדק כולה כן תדיק ותריע". מפני זה גם כן הוא "עדי אובד" כמו עמלק. כי כח המלכות הזאת אינו רק להשחית ולהפריד העולם, שיש לו כח ברזל המקצץ. ומפני זה גם כן הוא "עדי אובד", כי יהיה העולם בשלום ובאחדות: והרי לך שלשה "וישא משלו" זה אחר זה; האחד (במדבר כד, כ) על עמלק, והשני (שם שם כא) על הקיני, והשלישי (שם שם כג) על הכתים. וכן הם נבואות בלעם תמיד, כמו שהתבאר, כי היה בוחן את ישראל בכל ג' חלקים. וכך היה בוחן האומות מכל שלשה חלקים, כמו שהתבאר למעלה, ואמר עליהם (ר' במדבר כד, יז-יח) "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה ירושה שעיר וגו'". וכן היה בוחן אותם אשר הם מיוחדים מן שאר אומות, והם עמלק, קיני, כתים. ונתן לכל אחד ואחד ענינו כמו שהוא. אמר על עמלק שהוא "עדי אובד" (במדבר כד, כ). ואמר על הקיני ששם בסלע קינו (במדבר כד, כא). ואמר על מלכות רביעית (במדבר כד, כה) "וצים מיד כתים" וגם הם "עדי אובד" (שם). ואין לפרש יותר, כי הם דברים עמוקים, רק יבין האדם מעצמו. ולכל אשר השם יתברך נתן בו חכמה ודעת, יראה כמו שמש בצהרים, איך נבואה זאת של בלעם מעידה על גאולת ישראל העתידה שתהיה במהרה בימינו, אמן: ==פרק סא== בפרק הכונס (ב"ק ס ע"ב), רב אמי ורב אסי הוי יתבי קמיה דרבי יצחק. חד אמר, לימא מר שמעתתא, וחד אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר שמעתתא, ולא שביק מר. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר. אמר להם, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים, אחת זקנה ואחת ילדה. ילדה מלקטת לבינים, הזקינה מלקטת לו שחורים, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להו, אי הכי אימא לכו מלתא דשוו לכו לתרווייכו. "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה), "כי תצא אש" מעצמה משמע, "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שם). אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה". ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (ר' זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". "שלם ישלם המבעיר הבעירה", אמר הקב"ה עלי לשלם הבעירה שהבערתי. שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי (גופו) [ממונו], וסיים בנזקי (ממוניה) [גופו], לומר לך אשו משום חציו, עד כאן: והדרש הזה נראה רחוק מפשוטו של כתוב. אבל בדרש הזה חכמה נפלאה, כי בא לומר כי חורבן בית המקדש הוא מתייחס אל השם יתברך, לגודל כח תוקף פעל זה. שהיה ראוי אל בית המקדש הקיום הגמור לפי מעלתו, לכך מתייחס פעל זה אל השם יתברך, שהוא יתברך היה פועל כגודל כוחו. וגם מתייחס פעל זה אל האש, כי אין לך דבר שיש לו תוקף יותר מן אש, וזה תמצא בכל מקום. ולכן כאשר בא הכתוב לומר כי השם יתברך פועל חזק לאבד הרשעים, אמר (ר' דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה אל קנא". ואף כי באמת חורבן בית המקדש היה על ידי גוים, והם האומות, עם כל זה פעל זה מתייחס אל השם יתברך, כמו שמתייחס פעל חזק האש אל האדם, אף כי יצא האש מעצמו, וכמו שיתבאר (ד"ה ודרש זה). וכל זה לחוזק פעולת האש, מתייחס פעל זה אל האדם. ואם אחד נטל גחלת, והצית אש בגדיש, מתייחס פעל זה אל האדם אשר האש ברשותו (ר' ב"ק סא ע"ב). כך מתייחס פעל זה, שהוא חורבן בית המקדש, אף כי נעשה דבר זה על ידי האומות, מתייחס פעל זה לגודל הכח שהיה בחורבנו, שהיה פעל במדת הדין, ומתיחס פעל זה אל השם יתברך: ומפני כי מתיחס פעל זה אל השם יתברך, אשר הוא השלם בתכלית השלימות, והנה בא מאתו חסרון אל העולם, הוא חורבן הבית הקדוש, שהוא שלימת כלל העולם. לכך מצד השם יתברך בעצמו ראוי שיושלם דבר זה, כי הוא השלם, וראוי שישלים הכל. ואין ראוי שיבוא מאתו יתברך חסרון. ובפרט פעל הזה, שהיה פעל בכח מדת הדין הגדול, אשר הוא מתיחס אל השם יתברך בפרט, כמו שידוע כי הדין הוא ביד השם יתברך. ועל זה אמר 'אני הוא שהצתי אש בציון, ואני עתיד לבנותה באש'. שרצה לומר אני הוא בעצמי שעשיתי פעל זה, לגודל כח וחוזק הפעולה במדת הדין, שהוא חורבן הבית, ובא חסרון מן אשר הוא השלם בתכלית השלימות. ולכך ראוי שיושלם חסרון זה על ידו. ולכך כתיב (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש", כי החומה הוא בנינה וקיומה בחוזק מן השם יתברך בעצמו: ודרש זה מן הכתוב שאמר (שמות כב, ה) "כי תצא אש" מעצמו, "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שם). ודקדק בכתוב, שאמר תחלה "כי תצא אש", ומשמע מעצמו, ואחר כך אמר "המבעיר את הבערה", תלה זה בפעל. אבל הכתוב רוצה לומר, שאף שהאש יצאת מעצמה, כדכתיב "כי תצא אש", עם כל זה מתייחס פעל זה אל המבעיר לגמרי. ודבר זה לפי חוזק הפעל של אש, שהוא פועל בכח ובתוקף, תלה הכתוב במי שהאש תחת רשותו, כאילו היה הוא הפועל. ולפיכך כתיב "שלם ישלם המבעיר", כאילו הוא בעצמו פעל זה, ולכך ראוי הוא להשלים החסרון. וכן אשר בא ממנו ענין זה. כי לפי הכח שפעל ההזק, ראוי שישלים החסרון אשר בא ממנו לגמרי תשלומין גמורים, כדכתיב "שלם ישלם": והנה יש לדרוש מן הכתוב שמעתתא, מה שפתח הכתוב בנזקי ממונא, ומסיים בנזקי גופו, לומר לך כי אשו משום חציו. ודבר זה הוא עצמו כמו שאמרנו, שהכתוב בא לומר אף שיצא האש מעצמו, מתייחס פעל זה אל האדם, שהוא עשה זה לכח פעל האש, ונחשב זה כאילו ירה חץ שלו. והנה השמעתא והאגדה יש להם שורש אחד; שמעתא ללמוד ממנו כי פעל של אש, לפי גודל כח פעולתו, הוא כאילו ירה חץ, ולכך ישלם הפעולה כאילו עשה בידים. וכך יש לדרוש גם כן, כי מתיחס פעל זה - שהוא החורבן - אל השם יתברך לגמרי, שהוא היה הפועל, והיה מתחייב מן השם יתברך חסרון. ומאחר שבא ממנו חסרון, ראוי לו שישלים, עד שאין חסרון נמצא מאתו, רק תשלומין גמורים: ובמדרש, "כי הוא טרף וירפאני" (הושע ו, א). למי שעלתה לו מכה, וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפא מכתו, הוא מחזיר אחר רופאים, ולא היה מרפא לו. אמר לו, לך אצל הרופא שקרע לך המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים הם, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם. הוא שהכה הוא שמרפא, שנאמר (דברים לב, לט) "מחצתי ואני ארפא". אני הוא שהכתי, שנאמר (איכה א, יג) "ממרום שלח אש", ואני המרפא, שנאמר (ישעיה נא, יב) "אנכי הוא מנחמכם", עד כאן. בארו בזה גם כן את הדברים אשר אמרנו. כי המכה שבאה על ישראל היה מן השם יתברך, ולפיכך אי אפשר רק שהוא יתברך המרפא. משל לרופא שקרע המכה, כשבא המכה ליד הרופא אחר, לא יוכל לרפאות רופא אחר, את אשר אין יודע דעתו של רופא הראשון. ולכך אמר במדרש הזה כי הקב"ה, שהוא יתברך המכה, כדכתיב "ממרום שלח אש", שיורה זה על שבאה המכה מאתו יתברך בעצמו בגודל כחו, לכך הוא צריך לרפאות את המכה הזאת בעצמו, לפי גודל כחו: והבן מה שהמשיל מכת השם יתברך לרופא שקרע המכה. לומר לך, כי מכת השם יתברך, כל מכותיו אינם רק לרפאות את החולה. ואף כי הכה השם יתברך את ישראל, אין זה הכאה נחשב, רק שהשם יתברך מכה אותם להסיר החטא על ידי יסורין: וכנגד שני דברים אשר היו בחורבן בית קדשינו ותפארתינו; האחד - החורבן בעצמו, והשני - סלוק השכינה משם. וכנגד הראשון אמר שהוא יתברך יבנה אותו בחוזק, ויהיה לה חומה סביב. וכנגד שנסתלק שכינה משם אמר "ולכבוד אהיה בתוכה", אמן, וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן: ==פרק סב== "גילי מאוד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע" (ר' זכריה ט, ט). הכתוב הזה נאמר על הגאולה העתידה, כמו שפרשו זכרונם לברכה. ובמדרש, "צדיק ונושע", שלך ושלי היא הגאולה, דכתיב (ר' תהלים פ, ג) "לפני אפרים ומנשה עוררה גבורתיך ולכה לישועתך לנו", אמר רבי מאיר, "ויושע ה' ביום ההוא" כתיב (שמות יד, ל), כביכול כשישראל בצרה, אף הוא עמהם בצרה, שנאמר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לו צר". וכתיב (תהלים צא, טו) "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה". וכתיב (תהלים נ, כג) "ושם דרך אראנו בישע אלקים", 'בישע ישראל' אינו אומר, אלא "בישע אלקים". אמר רבי ברכיה הכהן, ראה מה שכתוב "גילי מאוד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע", 'צדיק ומושיע' אין כתיב כאן, אלא "ונושע". וכן הוא אומר (ישעיה סב, יא) "אמרו לבת ציון הנה ישעך בא", 'הנה מושיעך' לא נאמר, אלא "ישעך". אמר רבי אבהו, משה מקלס לישראל "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט), 'לה'' אין כתיב, אלא "בה'". משל לאדם שיש לו סאה של מעשר שני, מה הוא עושה, נותן מעות ופודה אותה. כך ישראל, במה נפדים, בהקב"ה, "עם נושע בה'". אמר הקב"ה, בעולם הזה על ידי שהיתם נושעים על ידי בני אדם; על ידי משה ואהרן, בימי סיסרא על ידי דבורה וברק, ועל ידי שהיו בשר ודם, הייתם חוזרים ומשתעבדים. אבל לעתיד, אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים, שנאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" עד כאן: כבר בארנו לך בפרקים הקודמים, כי השם יתברך הוא כמו צורת ישראל האחרונה, ולפיכך שתף השם יתברך שמו בהם, כי הוא יתברך צורת ישראל בפרט. וכמו שאמר הכתוב (יהושע ז, ט) "והכריתו שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול". ומצד בחינה הזאת, שהוא יתברך צורת ישראל האחרונה, נאמר "צדיק ונושע", כי הוא יתברך נושע עם ישראל מאחר שהוא צורה אחרונה לישראל, וגאולת ישראל נחשב להקב"ה גאולה גם כן: ורבי אבהו אמר, משה משבח את ישראל (דברים לג, כט) "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרך". וזה הכתוב הוא הכתוב האחרון שדבר משה לישראל. כי ראוי שיהיה הכתוב הזה האחרון, כי הוא המעלה והמדריגה היותר עליונה ואחרונה לישראל, כי בו נזכר שהשם יתברך הוא צורה אחרונה לישראל, כדכתיב "מי כמוך עם נושע בה'", 'עם נושע לה'' אין כתיב, אלא "בה'", רצה לומר בו יתברך עצמו נושעים, מפני כי הוא יתברך צורה אחרונה לישראל, ולכך הם נושעים בה'. ולא כתיב 'מה'', שהיה משמע פירוד והבדל. ודבר זה דומה לאדם שיש לו סאה של מעשר שני, שפודה את מעשר שני במעות. כך שישראל נפדים בהקב"ה עצמו, והוא עצמו גאולתן של ישראל, כמו שהכסף של מעשר שני הוא גאולת ופדיון הפירות. וכל זה כמו שאמרנו, מפני שהשם יתברך הוא צורה אחרונה לישראל, לכך ישראל נפדים בו בעצמו. ולא תאמר כי מן השם יתברך מתחייב ובאה הגאולה של ישראל, כי דבר זה אינו, רק כי הוא יתברך הוא עצם גאולתן של ישראל: ולכך אמר משה באחרון דבריו "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזריך ואשר חרב גאותיך". ובפסוק הזה נזכרים שלשה דברים אשר יש לישראל מן השם יתברך; האחד - החוזק שיש לישראל מן השם יתברך. כי אף אם כל האומות יבואו על ישראל לעקור אותם, אין יכולים להם, מפני שהקב"ה צורה אחרונה לישראל, ואיך אפשר שיהיו עוקרים אותם, אחר שהוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר "מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך", שהוא יתברך מגן וצינה של ישראל בעצמו, כמו שהתבאר: ולכך אמרו בפרק קמא דפסחים (ה. ), תניא דבי רבי ישמעאל אומר, בזכות ג' ראשון זכו לג' ראשון; להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו - שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ולבנין בית המקדש - דכתיב (ירמיה יז, יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו". ולשמו של משיח - דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם" עד כאן. דברים אלו צריכין פירוש, כי מנין לנו דברים אלו לומר כי 'בזכות ג' ראשון זכו לג' ראשון'. כי אף שהם משותפין בשם "ראשון", בשביל כך אין מחויב לומר ש'בשכר ראשון זכו לג' ראשון': אבל ביאור ענין זה, כי השאור ראוי לבטל ביום ראשון של פסח, כי השאור אינו ראוי לאכילה, והוא כלו פסולת, כמו שהוא השאור באמת. וראשון של פסח, שהוא התחלת הויות העולם, כי הוא חודש האביב (שמות כג, טו), ובזמן הזה ראוי לבטל הפסולת מן העולם ולבער אותו, כמו השאור והחמץ. ולכך בזכות "ביום הראשון" שהוא השבתת השאור, שהוא פסולת, ומבערים אותו מן העולם, זכו להכרית זרעו של עשו, שהוא כלו פסולת, כדכתיב (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש", והקש הוא פסולת, והסרת הפסולת הזה הוא השלמה ראשונה: ויום ט"ו תשרי נקרא גם כן "ראשון" (ויקרא כג, לט), לפי שהוא ראשון אל השלמה. כי בט"ו ניסן חודש האביב, והוא התחלה, לפי שבו מתחיל הויות העולם, וכך ט"ו בתשרי כבר הכל הוא בהשלמה - כל הדברים שהם בעולם. לכך נקרא "ראשון" מצד שהוא עיקר גם כן, והוא ראשון השלמת הויה. ולכך בשביל זה יזכו לבית המקדש, כי בנין בית המקדש השלמת העולם: ובזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ). דבר זה ענין בפני עצמו, כי מצד השלמת הויה, העולם הזה מגיע לקנות השלמה יותר עליונה, והוא הדביקות בו יתברך. ולכך כתיב אצל מצות לולב (שם) "ולקחתם וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם", כי השלמת העולם מביא עוד השלמה אחרת עליונה, עד שיהיה להם הדביקות בו יתברך, ולכך נוטלין לולב ושמחים. וידוע כי השמחה היא בשביל השלמה העליונה, כשם שהבכי והאבל בשביל הפסד, כך השמחה בשביל ההשלמה. וכאשר ישראל מקבלים הדביקות בו יתברך, והוא השלמה האחרונה, ולכך כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם". ולפיכך בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" יזכו לשמו של משיח, כי המשיח הוא יהיה משלים את העולם, ויהיה העולם בהשלמה, עד שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, וזהו ההשלמה האחרונה והדביקות הגמור. ובשביל כך כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", כי כל השלמה יש בה שמחה. ולכך אמרו 'בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" יזכו לשמו של משיח', כי המשיח הוא השלימות האחרונה, שיקנו הדביקות בו יתברך: ובבראשית רבה (סג, ח) אמרו שם, ורבי ברכיה בשם רבי לוי, בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ) הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ובונה לכם ראשון, זה בית המקדש, דכתיב (ירמיה יז, יב) "מרום מראשון מקום מקדשינו". ומביא לכם ראשון, מלך המשיח, דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן", עד כאן. הנה רבי ברכיה תלה הכל בזכות "ולקחתם לכם ראשון". וזה כי "הראשון" אשר נאמר אצל מצוה זאת, הוא יותר עליון מכל ראשון, כמו שהתבאר לפני זה. ולכך דעתו כי בזכות ראשון אשר נאמר אצל מצות לולב, שהוא השלמה האחרונה, ודבר "ראשון" לגמרי, ובו יזכו אל כל דבר שיש לו מעלת "הראשון". ולפיכך בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" שהוא השלמה האחרונה, בזכות זה יזכו לכל השלימות, שהיא לפני ההשלמה אחרונה: והוסיף לומר, כי לא זה בלבד אשר הוא מגן עזרם, שלא יוכלו האומות להם, אלא כי הוא יתברך גאות לנצח של ישראל את האומות לכלותם. ולא זה בלבד, רק יותר מזה, "יכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרוך". רצה לומר כי האומות מתנגדים לישראל, וישראל הם מתעלים עליהם, וזה שאמר "ואתה על במתימו תדרוך". וכל אלו שלשה דברים אשר זכר; אשר ישראל נושע בו יתברך והוא מגן עזרם, ואשר הוא חרב גאותם, ואשר ישראל מתעלים על האומות, כל אלו השלשה - זה אחר זה - מורה כי הם בפרט המעלה האחרונה שיש לישראל, כאשר תבין אלו שלשה דברים, שאין עליהם מעלה. ודבר "מגן עזרך" נגד מדת אברהם, דכתיב (בראשית טו, א) "אנכי מגן לך". ואמרו בתפלות "מגן אברהם". וזכר "ואשר חרב גאותיך" נגד זכות יצחק, דכתיב (בראשית לא, מב) "ופחד יצחק היה לי", ומשם יבא הפחד על אויבי ישראל כאשר יוצאים למלחמה, עד שפורחים מן החרב. "ואתה על במתימו תדרוך", בזכות יעקב, דכתיב (ישעיה נח, יד) "והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך", וכל זה ההתעלות שהיה ליעקב. וכל אלו דברים הם דברי חכמה מאד מאד. ואלו שלשה מעלות הם העליונות, ובהם נכלל הכל. וזהו לשון "אשריך" (דברים לג, כט), כי לשון זה נאמר על כלל המעלות כולם, ולכך נאמר בלשון רבוי "אשריך ישראל": ובספרי (דברים לג, כט), נתקבצו כל ישראל אל משה, אמרו לו משה רבינו (ע"ה), מה טובה עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לנו לעולם הבא. אמר להם איני יודע, מה אומר לכם, אשריכם מה מתוקן לכם. משל לאדם שמסר את בנו לפדגוג, והיה מחמדו ומראה לו, ואמר לו כל האילנות הללו, כל הגפנים הללו, שלך. כל הזתים, שלך. כשהגיע להראות, אמר ליה איני יודע מה אומר לך, אשריך מה מתוקן לך. כך אמר משה לישראל, איני יודע מה אומר לכם, אשריכם ישראל, מה מתוקן לכם, "מה רב טובך אשר צפנת ליראך" (תהלים לא, כ), עד כאן. רצה לומר, כי בסוף דבריו היה אומר להם כי אי אפשר לפרש ולהגביל את מעלת ישראל, והצלחתם האחרונה: וזה שאמר במדרש, כי הגאולות הראשונות היו על ידי בני אדם, ולא היתה הגאולה במה שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. ולכך היה הפסק לגאולות אלו. אבל הגאולה האחרונה תהיה במה שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, לכך לא תהיה הפסק לדבר זה. וזה שאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים". וכמו שאמר "מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט), אמר גם כן כאן "ישראל נושע בה'": ואף כי גאולה אחרונה גם כן יהיה על ידי המשיח, חילוק והפרש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה; כי גאולה ראשונה היתה מתחייבת מצד ישראל ומצד זכות אבות, וגאולה זאת [יש לה] הפסק, כי כל דבר שהוא מצד האדם, (ש)יש לו הפסק. אבל גאולה אחרונה, אף כי תהיה על ידי המלך המשיח, תהיה מצד השם יתברך, אשר הוא מעמיד המשיח, ודבר זה נקרא כי השם יתברך הוא הגואל. וכבר התבאר למעלה על פסוק (ר' ישעיה נב, יג) "ירום וגבה ונישא", כי מלך המשיח מעלתו על המלאכים, וזה מפני שהשם יתברך מעמיד אותו. אבל גאולה ראשונה היתה מצד ישראל, וזכות ומדריגות האבות גרם, ודבר זה מחייבים הכתובים. עד שבשביל זה אמרנו כי האבות נזכרו בגאולה ראשונה כסדר. וזה כי הגאולה הראשונה בזכות אבות, וראשון לזה אברהם, שאליו הבטיחו תחלה על גאולת בניו, ולכך ראוי שיזכיר אותו ראשון: אבל גאולה אחרונה אינה מצד האבות, רק מצד השם יתברך, אשר ממנו הגאולה. ויעקב קרוב אל השם יתברך, כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד (חולין צא ע"ב), וכמו שהתבאר למעלה שיעקב קרוב אל השם יתברך מצד הסדר שהוא אל האבות. ומה שאמרו כי גאולה אחרונה נצחית, במה שהגאולה מצד שהשם יתברך צורה אחרונה לישראל, וכך היא נצחית. וכמו שאמר הכתוב (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים": ==פרק סג== "רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר" (ר' ישעיה מד, כג). הכתוב בא להגיד כי גאולתינו העתידה, שאין מעלה יותר עליונה, עד שעל הגאולה העתידה ראוי שירונו שמים ויריעו תחתיות ארץ, כי היא שלימות כל העולם בכלל. עד שבשביל זה אמר "רנו שמים כי עשה הריעו תחתיות ארץ וגו'", כי אלו הם כל המציאות. וראוי להם הרינה מפני הגאולה, כמו שאמר "כי גאל ה' יעקב וגו'". כי השירה והרינה מורה כאשר האחד הוא בשלימות, ואז הוא משורר בשמחה. ומפני כי הגאולה היא שלימות הנמצאים, לכך ראוי להם השירה והרינה. וכבר בארנו לך כי ראוי הסוף דוקא אל ההשלמה, כי שלימות כל דבר הוא בסופו, ששם הוא נשלם, כאשר בארנו זה פעמים הרבה. וגאולה האחרונה, שהיא בסוף הזמן (ע"ז ט. ), ראוי אל השלמה, שאז יהיה שלימת העולם: ובספרי (דברים לב, מג), "רנו שמים כי עשה הריעו תחתיות ארץ", מנין שעתידין שמים וארץ לקלס לפני ישראל, שנאמר "רנו שמים כי עשה וגו'". מנין שאומות העולם עתידין לקלס לבני ישראל, שנאמר (דברים לב, מג) "הרנינו גוים עמו". מנין אף ההרים והגבעות, שנאמר (ישעיה נה, יב) "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה". ומנין אף המלכיות, שנאמר (שם) "וכל עצי השדה ימחאו כף". ומנין שאף אבות ואמהות, שנאמר (ישעיה מב, יא) "ירונו יושבי סלע מראש ההרים יצוחו", עד כאן: בא לבאר כי הכל היה בהשלמה על ידי ישראל. וזה כמו שאמרנו, כי כאשר אחד בהשלמה, הוא נותן קילוס ושירה אל דבר שהוא השלמתו. ומפני כי בסוף יהיה העולם בשלימות בגאולה אחרונה, ולכך כאשר ישראל יהיה בשלימות, אז הכל בשלימות. כי שלימות ישראל במה שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה להם, ובזה נחשב כי הוא יתברך צורה אחרונה לעולם. ולכך אמר הכתוב "רנו שמים הריעו תחתיות ארץ", כי שלימות ישראל הוא שלימות שמים וארץ: ואחר כך אמר 'מנין שהאומות עולם עתידים לקלס לפני ישראל'. כי גם מצד הזה יהיה שלימות ישראל שלימות האומות, לכך אמר 'מנין אף האומות'. ואחר כך אמר 'מנין שאף המלכיות', על זה אמר הכתוב (ישעיה נה, יב) "וכל עצי השדה ימחאו כף". מדכתיב "כף", נאמר זה על בני אדם, וגם להם שלימות ישראל שלימות שלהם, מטעם שהתבאר. ולכך אף הם יקלסו לפניהם, שכל אחד מקלס בפני מי שהוא שלימתו. לכך יהיו מקלסין לפני ישראל, מפני כי השם יתברך הוא שלימות העולם, והמלכיות הם גם כן בכלל העולם. ואחר כך אמר עוד כי אף האבות והאמהות יהיו מקלסים לישראל. כי מעלת ושלימת האבות הם ישראל, מטעם אשר התבאר. וכל הדברים על מעלת ושלמות הגאולה האחרונה: יהי רצון שנזכה לישועתו. ונחזה בשוב שכינתו. ואף נשורר על חסדו ועל אמונתו. וימלא פינו תהלתו. על רוב טובתו. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: תם ונשלם בפרשה כי ש"ם י"י אקרא לפ"ק: ejra91btbnpw2wpopzku5ubxpl7e8d9 1417261 1417260 2022-08-07T18:07:45Z Shalomori123 9336 /* הקדמה */ wikitext text/x-wiki "הנה ימים באים ולא יאמר חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה" (ר' ירמיה כג, ז, ח). בפרק קמא דברכות (יב ע"ב) אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'". אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. כיוצא בו (בראשית לה, י) "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", לא שיעקר שם "יעקב" ממקומו, אלא שיהיה שם "ישראל" עיקר ו"יעקב" טפל. וכן הוא אומר (ישעיה מג, יח) "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו". "אל תזכרו ראשונות" זו שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים. "הנני עושה חדשה עתה תצמח" (שם שם יט), תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בדרך מהלך ופגע בו זאב, וניצול ממנו, והיה מהלך ומספר מעשה זאב. פגע בו ארי, וניצול ממנו, היה הולך ומספר מעשה ארי. פגע בו נחש וניצול ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מהלך ומספר מעשה נחש. כך ישראל, צרות אחרונות משכחות הראשונות, עד כאן: במה שכל סבה ראוי שתמצא עם המסובב, ואם לא כן לא היה סבה באמת. ואם אתה רואה סבה והוא אינו נמצא עם המסובב, אינה סבה באמת. המשל, כאשר אתה רואה שהבונה, הוא הנגר, והוא סבה אל הבית, והוא מת והבית נשאר, או אם אתה רואה האב, שהוא סבה אל הבן, והאב מת והבן נשאר, אין עליך לומר שהבנאי הוא סבה גמורה לבית, או האב סבה גמורה אל הבן, אל תאמר כך, שהסבה הוא שצריך שיהיה נשאר עם המסובב, שאם הוא סבה אליו להיות נמצא - גם הוא צריך לקיומו. וכאשר נשאר הבית עומד אחר שמת הבנאי, זהו בשביל שלא היה הבנאי סבה לעמידת הבית ולקיום שלו. כי לא היה הבנאי סבה רק אל התקרבות העצים זה לזה, ולהניח זה על זה, וכאשר אין הסבה - לא ימצא התקרבות העצים. אבל קיום הבית הוא לעצמו, כי הארץ הוא נושא אליו. אם כן הסובב לעמידת הבית הוא הארץ. ובודאי זאת הסבה היא נשארת עם המסובב, ולא יתכן הסרת הסבה הזאת וישאר המסובב. וכן אין האב סבה אל הבן, אבל האב סבה אל זריעת הזרע, וזאת הסבה נשארת, כי אם אין האב אין כאן זריעת זרע. אבל הסבה המקיים הבן הוא הטבע שנתן השם יתברך אליו. כי איך יתכן שיתן הסבה יותר ממה שנמצא בעצמו בו, ואם היה האב סבה לקיום הבן - אם כן תמצא שהאב יתן לבן יותר ממה שיש בו, כי יתן קיום לבן אף אחר שמת האב בעצמו, ולבנו יש לו חיות אחר מיתת האב, ודבר זה אי אפשר שיתן דבר מה שלא נמצא בו. אבל סבת קיומו מסבה אחרת, הוא השם יתברך, אשר הוא סבת הכל, ואין סבה זולתו: ולפיכך סבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה. ולפיכך כשהשיב בן זומא אל דברי חכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לעתיד, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'", שמזה יש להוכיח שלא יהיה נזכר יציאת מצרים לעתיד. ועל זה השיבו חכמים לא שתהא יציאת מצרים עיקר, אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לה. וכל זה מפני שאי אפשר שיהיה המסובב בלא הסבה, ולכך ראוי שיהיה עם שעבוד מלכיות זכר אל דבר שהוא סבה אליו, והוא יציאת מצרים. ולפיכך מביא לראיה שם "יעקב" ו"ישראל", שלא נעקר שם "יעקב", כי שם "יעקב" גם כן הוא סבה לשם "ישראל", כי שם "יעקב" נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב, ודבר זה הסבה שיהיה השם יתברך מגביה אותו עד שיקרא "ישראל", על שם "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כח), שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה אותו (עירובין יג ע"ב). ומפני כך ישראל גם כן נקראו בשתי שמות אלו, כי בשביל שהם מקטינים עצמם הקב"ה מגביה אותם. ומפני כך, אלו שתי הגאולות הם מתחברים ביחד כאילו הם גאולה אחת: ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: ==פרק א== כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז. ) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם: ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה: וכל זה תבין כי לשון 'גלה' ו'גאל' אותיות שניהם שוות, רק שבלשון 'גאל' נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל"ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל 'גלה' הוא בה"א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר - הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות 'גלה' הם אותיות 'גאל', רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של 'גאל'. ובמה שיש ה"א במלת 'גלה', אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל: ובמדרש (ב"ר פב, י) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת (בראשית לה, יט), אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ר' ירמיה לא, יד-טז) "קול ברמה נשמע נהי וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", עד כאן. ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד), ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה "הבן יקיר לי אפרים" (שם שם יט). וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא 'בית', כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב) מעולם לא קראתי לאשתי 'אשתי', רק לאשתי 'ביתי'. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עא, ב) שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא 'בית' כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד. ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפעל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל - שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל - בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל - שהיא כח המקבץ ישראל - ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם. וזה מה שרצינו לבאר: ==פרק ב== סבת הגלות הוא מבואר בעצמו בכתוב שהוא החטא שגרם כל זה. אך סבת הסבה נעלם ממנו. כי יש לשאול שאלה גדולה מאד, שכשאנו חוקרין ומעיינים בחפוש הנבראים כלם, תמצא סדר אחד, לא יצאו מסדרם, ולא ישנו את חוקם, שהדומה מוליד את הדומה. כי לא יצא חמור מסוס, וסוס מחמור, ואדם מבהמה, ובהמה מאדם. וכל הצמחים כלם - מזרע חטים לא יצא שעורה, משורש צפע יצא נחש. ואם כן לפי זה היה ראוי גם כן משורש צדק ונטע נאמן, יהיו תולדותיהן, בני אברהם יצחק ויעקב, כיוצא בהם, ומדבר טוב לא יצא רע. ולכל הפחות אין ראוי שיהיה בהם נמצא ההפך, כי ישראל מסוגלים היו לחטא מה שלא תמצא בכל האומות. ולא היה אצל אברהם יצחק ויעקב כמו שהוא אצל שאר בני אדם, שפעמים יוליד צדיק, ופעמים יוליד רשע. אבל בני אברהם יצחק ויעקב היו תולדות הרעים שבהם יותר מן הטובים בהרבה זמנים. ומאחר שאברהם יצחק ויעקב היו יסודי האומה הזאת, איך נמצא דבר זה להם מה שאינו נמצא אל הבעלי חיים הבלתי מדברים: ועל זה אמר (ישעיה א, ג) "ידע שור וגו'", נגד ב' דברים - היראה והאהבה, שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל. כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו מושל עליו. ומפני שהשור הוא מלך בבהמות, ועם כל זה ידע קונהו שהוא אדון לו, לכך אמר "ידע שור קונהו". ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר (שם) "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו. אבל "ישראל לא ידע וגו'" (שם), רוצה לומר שנקראו על שם השררה, והיה ראוי להם לדעת שררת וממשלת הקב"ה, אשר הוא מושל על הכל, כמו שידע השור - שהוא מלך - את שהוא אדון לו, ועם כל זה לא ידעו דבר זה להיות יראים מפניו. ואמר "עמי", כנגד החמור שזכר, שנקראו "עם" על שם שהם אומה בלבד. ומזה הצד היה להם לדעת מי שהוא מטיב עמו, שהחמור ידע אבוס בעליו, אבל "עמי לא התבונן" הטובות שעשיתי עמהם, ועוד אפשר לעשות להם לעתיד, בשביל כך היה ראוי להיות נמשכים אחר השם יתברך בעבותות האהבה, כמו החמור הנמשך אחר אבוס בעליו: והיינו דאמרינן במסכת מכות (כג. ) מי שנתחייב מלקות היו מלקין אותו ברצועה של עגל על שם "ידע שור קונהו". ולמה לא היה מלקין אותו ברצועה של חמור על שם "וחמור אבוס בעליו". אבל המלקות מפני שעבר הלאו בתורה (מכות טז. ), ולא היה בו יראה להכיר את מי שצוה עליו שלא לעשות. והשור מכיר את האדון וירא מפניו, ולכך ילקה ברצועה של עגל. אבל לא שייך שאין מכיר הטובה שיש בלא תעשה, שאין בלא תעשה תשלום שכר טוב ועיקר השכר הוא על קיום מצות עשה, כדמוכח בפרק קמא דקידושין (לט ע"ב) על מתניתין 'העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו''. הרי שהכתוב אומר כי דבר פלא הוא שלא יהיה בישראל הדבר שנמצא בבעלי חיים הטבעיים, שבטבעם נמשכים אחר היראה מן האדון, ולהכיר הטוב: ובפרק קמא דתענית (ה. ) אמר ליה רב יצחק מהו דכתיב (ירמיה ב, יג) "כי שתים רעות עשה עמי", תרתין הוא דהוי, עשרים ותרתין שבוקו להו, הכי אמר רבי יוחנן, אחת שהיא שקולה כשתים, ומאי ניהו, עבודה זרה, דכתיב (שם) "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים", וכתיב (ר' שם שם י-יא) "כי עברו וראו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד ההימר גוי אלקים והמה לא אלקים ועמי המיר כבודי בלא יועיל". תנא, כותיים עובדים לאש, וקדרים עובדים למים, ואף על גב שיודעים שהמים מכבין האש לא המירו אלקיהם, "ועמי המיר כבוד בלא יועיל", עד כאן. וביאור ענין זה, כי האדם בוחר לו אלהות אשר ידמה אשר הוא לחלקו. כי יש אומה אשר חושבת בדעתה שהיא לחלק האש. ולכך כל אומה בחרה לאלהות כפי אשר במחשבתה אשר היא לחלקו. ואף כי יודעים כי יש כח יותר חשוב שגובר על הכח אשר הוא לחלק שלו, וסוף סוף כאשר במחשבתם שהם לחלק אותו כח, אין ממירין אותו. וישראל, שהם לחלק השם יתברך, כאשר אמר הכתוב בכמה מקומות, והוא יתברך מושל על כל, והמירו את כבודו בלא יועיל, אשר הם אינם לחלקן של ישראל. הרי שתים רעות; כי אינם רק לחלק השם יתברך, והמירו אותו בלא יועיל: ולפיכך משה רבינו עליו השלום גם כן היה תמה על זה, ואמר (דברים לב, ו) "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". ביאור זה, כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סבה שיצא הבן לפעל. והשם יתברך בעצמו היה הסבה שיצאו לפעל, וזה היה כאשר הוציא השם יתברך אותם ממצרים, וכאילו נולדו, וכדכתיב (שמות ד, כג) "שלח את בני ויעבדני". ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים, כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים עד שנעשו עבדים קנוים לו. ואמרו רז"ל (קידושין כב ע"ב) דלת ומזוזה היו עדים שפסחתי על בתי בני ישראל ואמרתי להם (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים וגו'", וכאשר בארנו בחבור גבורות ה' (פמ"ה). לכך אמר "הלא הוא אביך קנך". ועוד אמר "הוא עשך וגו'", ודבר זה בפני עצמו, כי האב אינו רק מה שהביא הבן אל העולם, אבל עשיות האדם בכל תקונו בגופו ובאיבריו - הוא דבר בפני עצמו, שזה פעל הטבע. אבל השם יתברך, כשם שהוא אב לישראל שהביא אותם אל העולם, כך נתן להם מה שהעם צריך להיות עם רב ותקיף, ועל זה אמר "הלא הוא עשך". ואמר "ויכוננך", רוצה לומר שהכין אותך בכל שלימות עד שנעשו ישראל אומה שלימה בכל, כמו שאמרו (חולין נו ע"ב) כי ישראל הם כרכא דכולא ביה, ממנו מלכיו וממנו כהנים. רוצה לומר כי השם יתברך השלים את ישראל בכל השלימות, עד שלא היו חסרים כלל, מה שלא היה לשום אומה כלל. והם החליפו הטוב ברע הגמור, ובודאי דבר זה תמיה. ולא יספיקנו התשובה לומר שהיה זה במקרה, כי בעונותינו היה מתמיד דבר זה בישראל, וכבר התבאר פעמים הרבה שהמקרה אינו מתמיד: אבל התשובה לשאלה הקשה הזאת, מזקנים וחכמים אתבונן, אשר השיבו על שאלה זאת בפרק החליל (סוכה נב. ), "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב, כ) זה יצר הרע שעומד צפון בתוך לבו של אדם. "והדחתיו ארץ ציה" (שם) למקום שאין בני אדם מצויין שם להתגרות בהם. "פניו אל הים הקדמוני" (שם) שנתן עיניו במקדש הראשון והחריב והרג תלמידי חכמים שם. "ועלה באשו ותעלה צחנתו" (שם) שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. "כי הגדיל לעשות" (שם), אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם, עד כאן: ויש לשאול, מפני מה דוקא מגרה באותו שיש לו מעלה. ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שעור המוגבל. ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם. וכן תלמידי חכמים, שיש להם עוד יותר מעלה, דבק בהם כח אשר הוא מוכן לבטל המעלה אשר אינה לשאר בני אדם. ודבר זה תמצא מבואר, כי השטן, הוא היצר הרע (ב"ב טז. ), היה מגרה בישראל כאשר קנו ישראל המעלה העליונה, והוא כאשר הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים ונתן להם התורה, ובזה קנו ישראל המעלה על הכל, עד שהכתוב אמר עליהם (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון", וזה נאמר בשעה שקבלו ישראל התורה, שהיו ישראל במעלה היותר עליונה, והיא יוצא מן גדר שאר אדם, והיה דבק בהם הכח המוכן לבטל דבר שהוא יוצא מן הגדר. ולכך באותה שעה שקבלו התורה, שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא אל הפעל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה: ובירושלמי דשקלים, רבי שמואל בר נחמני אמר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקב"ה לחטפן, גברו ידיו של משה וחטפן. הוא שהקב"ה משבחו (דברים לד, יב) "לכל היד החזקה", יהא שלמא לידה דגברא על ימינא, עד כאן. ובדבר זה באו לבאר לך, כי אותה שעה היו מוכן לחטא, כאשר ניתנה להם התורה דוקא. ולפי הסברא היה ראוי בהפך זה, כי בשעה שניתנה התורה היה ראוי שיהיו יותר צדיקים, ובאותה שעה באו לידי חטא הגדול. וכל זה מפני כי השטן הוא היצר הרע, היה מגרה בישראל בשביל אותה מעלה שקנו ישראל באותה שעה שאין למעלה מזה. ולכך אמר כי הלוחות היו טפחיים ביד של הקב"ה, וטפחיים בידיו של משה, וטפחיים ריוח באמצע, ודבר זה הוא החבור הגמור והדיבוק הגמור שיש לישראל עם הקב"ה, כי על ידי התורה יש לישראל דביקות אל הקב"ה. ואילו עדיין לא ניתנו הלוחות, הרי אין כאן החבור, כיון שלא ניתנו עדיין הלוחות, ואין לישראל עדיין החבור. ואם כבר ניתנו הלוחות, הרי כבר ניתנו הלוחות, ואין כאן דביקות של השם יתברך, כי עיקר הדביקות כאשר נותן להם, בזה מתחבר להם. אבל כאשר היו טפחיים ביד הקב"ה, וטפחיים ביד משה שמקבל התורה לישראל, וטפחיים חלק, זהו החבור הגמור. כי אלו שני טפחיים חלק אשר ביניהם - משותף בו הנותן והמקבל יחד, דכך קיימא לן (בבא מציעא ז. ) שנים אוחזים בטלית, זה נוטל עד שידו מגעת, וזה נוטל עד שידו מגעת, והשאר חולקין אותו ביניהם, כאילו הם שותפין, וזהו החבור והשתוף הגמור. ואי אפשר שיהיה מעלה יותר עליונה כמו זאת, כי על ידי התורה שהיה השם יתברך נותן לישראל, וישראל הם המקבלים, לכך התורה היא אמצעי לעשות חבור ודביקות גמור. ואילו היה חלק ביד הקב"ה, וחלק בידו של משה, היה הדבר הזה כאילו היה כאן חלוק, כי יש מן התורה שהוא שייך אל השם יתברך, ויש שהוא שייך אל המקבל. וכאשר יש כאן טפחיים חלק ביניהם, דבר זה הוא חבור אל השם יתברך ואל ישראל, זה הוא חבור גמור, והיא המעלה היותר עליונה, ואז היה גובר בהם השטן לבטל מהם המעלה הזאת: ואמר כי גברה ידו של משה, וזה מפני כי משה הוא המקבל, והתורה היא השלמתו, לכך כח של משה שהוא המקבל יותר גובר, כאשר התורה היא השלמתו. לכך ידיו של משה גברו על ידו של הקב"ה, מה שהתורה היא שייך אל השם יתברך, אשר הוא יתברך משפיע התורה, ויותר גובר הכח הזה שהתורה שהוא שייך אל משה שהוא השלמתו, ממה שהיא אל השם יתברך אשר משפיע התורה. והנה התבאר סבת החטא של ישראל, אשר סבתו הוא היצר אשר מגרה בישראל לטעם אשר אמרנו: ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון. אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו תלמידי חכמים, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלימות הגמור. ודבר שאינו בשלימות, דבר זה נחשב חסרון, ואחר זה נמשך חסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו הוא בשלימות. ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלימות, ולא שיהיה בהם השלימות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם - דבר זה יש להם בשלימות, ולכך אין מגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלקים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלימות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלימות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו", וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלימות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע, ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל ענין אחד כאשר תבין: ולכך היו בישראל שהיו נמשכים אחר הרע יותר משאר האומות, כי לא נמצא בהם המעלה האלקית בשלימות, ולכך היצר הרע מגרה בישראל, עד לעתיד, כי אז יהיה העולם בשלימות, ולא יהיה כאן חסרון. ולכך קאמר (סוכה נב. ) על החסרון "והדחתיו אל ארץ ציה" (יואל ב, כ) מקום שבני אדם אינם מצוים. פירוש שלא יהיה נמצא עוד חסרון בעולם, והעולם הזה יקבל מדריגה עליונה יותר, עד שיהיה הכל בשלימות, ולא יהיה לה חסרון בעולם הזה, אך יהיה החסרון במציאות שהוא חסר בעצמו, רוצה לומר אשר ראוי להיות חסר. וזה שאמר "והדחתיו אל ארץ ציה", כי הציה ודאי בעל חסרון, וחסרון דבק בו, ורוצה לומר כי מה שהוא ראוי אל החסרון יהיה נמצא בו החסרון. אבל במקום שיש בני אדם, אשר ראוי להם השלימות, יהיה הכל בשלימות, ולא יהיה בו חסרון: וקאמר שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. ואמר אביי בתלמידי חכמים ביותר. כל זה הוא מבואר ממה שבארנו לך, כי הדברים האלקיים אינם בשלימות הראוי להם, לכך דבק בהם החסרון ביותר, ודבר זה הוא מצד עצם מעלתן. כי מצד שהעולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות. ודבר שיש בו חסרון דבק בו הרע, והוא מביא לפעל את הרע, כי מרע יצא רע. ואין לשאול, אם כן לפי זה היה ראוי שימצאו באומות צדיקים גדולים, כאשר אין היצר הרע מגרה בהם. כי אין זה שאלה, כי האומות לפחיתותם אין זה נחשב [רע] כל הדברים שהם רעים, ולכך ימשכו אחר הרע מצד עצמם לפחיתותם. וזהו ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע בהם מגרה בהם. אבל האומות הם בעצמם בחסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע, שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי: משל למה הדבר דומה, לשכל האדם, שימצא בו הטעאה ושבוש יותר ממה שימצא לחוש העין. ודבר זה מפני שהשכל אינו טבעי, ודבק בו החסרון יותר, כי הוא עומד באדם הטבעי. אבל לכח הראות שהוא טבעי, והוא אינו בעל חסרון כל כך. ומפני זה אין לומר שהשכל הוא פחות, אבל הטעות הנמצא בשכל הוא למעלתו ולרוממותו במה שאינו טבעי, ולא ימצא בו חסרון. ולכך תמצא בחינה אחת בישראל שהם אלקיים ביותר, כי נמצא בהם המעלות האלקיות כולם, ומצד אחד תמצא בישראל בחינה אחרת, הוא הרע. כי מפני אשר דבק בהם החסרון לפי מעלתם האלקית, ימצא בהם התשוקה אל הרע, כי לפי גודל מעלתם נחשבו חסרים במעלה שראוי להם. וכן מה שמגרה היצר הרע בתלמידי חכמים יותר משאר אדם, דבר זה גם כן מצד כי התלמידי חכמים שהוא בעל שכל, וזה אי אפשר שימצא בתלמידי חכמים בשלימות, רק בחסרון, ובזה דבק בו הכח שהוא מוכן לבטל המעלה, הוא היצר הרע. ולכך אמר 'ובתלמידי חכמים יותר מכולם'. וההפרש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד הגרוי אשר פועל בהם יצר הרע נמשכו אל הרע, ואילו האומות, טרם יקרא היצר הרע - והם יענו. וזה מבואר: ==פרק ג== יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחטא, אבל יש לתת סבה למה היה נמצא חטא העבודה זרה יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב ע"ב) רב אשי מוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחבריא. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשריה המוציא. אמר ליה לא ידענא. אמר ליה, למשרי המוציא לא גמירת, וחברא קרית לן. אמר ליה, גמרא מיהא גמור, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא. אמר ליה, מהיכי דקרים בשולא. אמר ליה, מאחר דחכימת כולי האי מאי טעמא קא פלחתו לעבודה זרה. אמר ליה, אי הוית התם הוית נקיטת בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי. למחר אמר נפתח ברבוותא, עד כאן. ורוצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודה זרה, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודה זרה. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם היו עובדים עבודה זרה. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולא גלימא. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל, אדרבא, אם יבא לו מניעה - מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר העבודה זרה, נקיטת אותו בשניך כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודה זרה, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשפולי גלימך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, הוא העבודה זרה. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם: ויש לדקדק, שאמר לו 'מאחר דחכימת כולי האי', וכי חכמה גדולה יש בזה שאמר לו מהיכן שרו המוציא. ונראה, כי מפני שהיה רב אשי סובר שהיו הראשונים טועים אחר העבודה זרה מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היה ההתחלה אחת איך יבוא מזה רבוי בעולם. וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הרבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה, מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חלופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד: ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי רבוי ההתחלות יבואו רבוי הנמצאים בעולם. וקושיא זאת הגדילו מאוד, עד שקצת חוקרים התירו ספק זה באמרם כי מן ההתחלה שהיא אחת יושפע מאיתו שכל אחד, והשכל הזה משיג עצמו ומשיג עילתו, ובמה שמשיג עילתו הושפע ממנו גלגל, וזהו התחלת הרבוי. והאריכו בדברים אלו. והם בעצמם סתרו הנחה זאת ודמיון זה, וסוף סוף נשארו במבוכה עם קבלתם שהוא יתברך אחד, ואין זולתו, איך יושפע ממנו הרבוי. וכבר מצאתי לאיזה אנשים שקבלו דעתם במה שאמרו ברבוי ההשתלשלות, והמשיכו על זה דברי תורה: ואומר אני כי הנמשך אחר זה הוא חטא גדול מאוד מאוד, כי שולל מאתו יתברך בריאת כל העולם, ויאמר שהעולם הזה נברא על ידי אמצעיים. חס ושלום לומר כך או להרהר כך, שאם כך שברא העולם על ידי אמצעיים, אם כן כבודו מסולקת מן העולם הזה חס ושלום, ונתן אותו לאמצעיים. כי איך אפשר לומר כי ברא אותו על ידי אמצעיים, ויהיה מנהיג אותו הוא יתברך בעצמו. דבר זה לא יקבל השכל, ואין לך דמיון עבודה זרה יותר מזה. חי ה' אשר עשה לנו הנפש, כי המדבר והפונה אל דברים אלו הוא מתחייב בנפשו, וראוי לאבד ולסלק דעתו מן העולם: אך אנחנו המאמינים בתורת משה, אנו אומרים כי הוא יתברך ברא הכל. והקושיא איך יבוא הרבוי מן האחד הפשוט, אנו אומרים כי מן השם יתברך אשר הוא אחד [נשפע ממנו דבר אחד], והוא ראשית הבריאה. ואחר כך הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש, כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד. שאילו הושפע מאיתו שני דברים כל אחד בפני עצמו, היה קשה איך יושפע מן האחד שני דברים מחולקים. אבל יושפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע על הראשית. והרי חלוף ורבוי הנמצאים הם מצד המקבל. כי אף כי מן האחד לא יושפע רק אחד, מכל מקום כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד, אז מצד המקבל אשר הוא נמצא עתה שייך תוספת, כאשר המקבל ראוי אל מה שיתוסף עליו, ולכך הכל הוא מצד המקבל: וזה כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר, וצריך השלמה. כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא השלמתו עמו, ולא יהיה חסר, אם כן היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר. רק שנברא חסר, והושלם על ידי דבר שהוא עזר, כי הוא חסר בעצמו כמו שראוי אל העלול. ודבר זה רמזו חכמי אמת במדרש (פרקי דר"א פי"ב) באמרם על בריאת האשה "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), ופירשו ז"ל שאם נברא אדם בלא עזר היו אומרים כי הוא אלוה. והדברים כמו שאמרנו, כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ואם לא היה האדם צריך לעזר, אם כן לא היה עליו דין עלול. ולפיכך כאשר נברא ראשונה דבר אחד, יש כאן תוספת עליו מה שהוא השלמתו, כי לא נברא דבר שלא יהיה צריך אליו השלמה, ודבר זה הוא הרבוי אשר הוא מצד המקבל: וכבר מבואר [במדרש] בפרשת בראשית (ב"ר א, ד) העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא תורה, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו וגו'". רבי ברכיה אמר בזכות משה נברא העולם, שנאמר "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא משה, שנאמר (דברים לג, כא) "וירא ראשית לו". רבי חייא בשם רבי מתנא אומר בזכות ג' דברים נברא העולם; בזכות ביכורים, בזכות מעשרות, ובזכות חלה. בזכות ביכורים, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא בכורים, דכתיב (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך". בזכות חלה, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא חלה, דכתיב (במדבר טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'". בזכות מעשרות, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא מעשרות, דכתיב (דברים יח, ד) "ראשית דגנך וגו'": וביאור הענין הזה, כי הכל מודים שהעולם נברא בשביל שיש כאן התחלה, וכל התחלה היא יחידית, ולכן ראוי להיות נברא העולם מן השם יתברך, שמן האחד יושפע אחד, ובשביל אותה התחלה נברא הכל, [ו]על זה אמר שנברא העולם בשבילו. כי כבר אמרנו שאי אפשר שיהיה העולם בלא השלמה, ולכך אם לא היה התחלה, לא היה אפשר להיות נברא הרבוי, כי לא יבואו דברים מתחלפים מן האחד כאשר אין כאן מקבל. אבל כאשר יש מקבל, הוא התחלה, מזה מתחדש הרבוי מן השם יתברך, כי אי אפשר שיהיה המקבל בלא השלמה, כמו שהתבאר. וכאשר נמצא התחלה יחידית מן היחיד, מעתה היה כאן מקבל מה שלא היה קודם, ועתה יחשב שאר הבריאה תוספת והשלמה על המקבל. והרבוי בא מן השם יתברך לא בענין אחר, עד שיקשה לך איך יבוא הרבוי מן האחד, אבל יבא הריבוי מצד המקבל: ודבר זה רמזה התורה במלת "בראשית ברא אלקים", כי הבי"ת של "בראשית" פירושה בשביל ראשית נברא הכל. כלומר כאשר יש כאן ראשית שהוא אחת, בשביל אותה התחלה שהיא אחת נברא הכל, מפני שהכל השלמה אל הדבר שהוא התחלה. ופליגי מהו ה"ראשית" הזה שבשבילו הכל נברא. וקאמר (ב"ר שם) 'בזכות התורה'. כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל, ולכך כתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", כי כל פועל דבר מה, תחלה נמצא ממנו סדר הדבר אשר הוא רוצה לפעול. לכך השם יתברך אשר רצה לפעול העולם, בתחלה היה נמצא סדר העולם, כמו שבארנו במקום אחר כי התורה הוא סדר הנמצא והנהגתו, ודבר זה ראשון והתחלה. וכאשר יש התחלה, אז נברא תוספת על הדבר שהוא התחלה, ולא נקרא זה רבוי, אחר שנתחדש כאן מקבל: ורבי ברכיה סבירא ליה כי משה הוא "ראשית", כי עיקר העולם הם ישראל, ומשה הוא עיקר ישראל במה שהשלים את ישראל. וישראל הם "ראשית" גם כן, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ולפיכך משה, שהוא ראשית ישראל גם כן, לכך משה הוא הראשית הגמור. ויראה כי אלו ב' דברים, התורה ומשה, כי ראויה התורה למעלתה שתהיה התחלה; למר התורה בעצמה היא התחלה. ולמר המקבל את התורה, הוא משה, ראוי שיהיה התחלה, מפני שאין התורה רק בשביל המקבל, ואם אין כאן מקבל אין כאן תורה. ולכך המקבל התורה, הוא משה, ראוי שיהיה ראשית והתחלה: ורבי חייא בשם רבי מתנא סבירא ליה כי בזכות ג' דברים נברא העולם. ויש לדקדק, למה לא זכר גם כן בזכות תרומה, שהרי התרומה נקרא גם כן בכמה מקומות "ראשית". אבל פירוש אלו ג' מצות, שהם ביכורים, מעשרות, חלה; הבכורים כאשר נשלם הפרי בעצמו, והוא בכור שלו, והוא "ראשית" אחד. והמעשר כאשר נגמר מלא[כ]ת התבואה, דהיינו אחר המרוח בכרי, וזהו גם כן "ראשית". והחלה הוא כאשר נתגלגל העיסה. וכאשר תעיין תמצא אלו ג' מצות מחולקות; דהיינו בכורים כאשר רואה תאנה שבכרה בלבד, אף שהיא יחידית, כורך עליה גמי לסימן, אף שאין לה צירוף אל אחר. אבל מעשר, דהיינו כשנתקבץ ביחד כשהעמיד כרי. וחלה, כשנתחבר ונתגלגל ביחד, והודבק לגמרי. וכך הוא הבריאה אשר ברא השם יתברך; כי ראשונה הם הפשוטים, אשר כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. ואחר כך הנבראים אשר הם מצטרפים ביחד, ויש להם הקבוץ ביחד, אף שאין כאן עירוב ביחד. ואחר כך אותם אשר הם מתחברים לגמרי בהרכבה גמורה. הנה אלו ג' דברים; הראשון הוא רחוק מן הרכבה, אבל השנית יש בו קצת הרכבה, ונקרא זה 'הרכבה שכנית', רוצה לומר שמתחברים יחד כמו השכנים אשר הם מתחברים יחד, ואין כאן עירוב. הרכבה השלישית הוא 'הרכבה מזגית', שנתמזגה ונתחברה יחד לגמרי, עד שהוא דבר אחד: וכל מצוה ומצוה מאלו ג' מצות יש לה שיעור הראוי לכל אחד; שהרי מצות בכורים כאשר רואה תאנה אחת, עושה סימן שהוא לבכורים (ביכורים פ"ג מ"א), ואפילו אין כאן כלל יותר מן אותו פרי - הוא נעשה בכורים, ואין צריך שיהיה לו חבור עם שאר פירות, רק אם יש שאר פירות הם פטורים מן הבכורים, שאינם "ראשית", ומכל מקום אין צריך כאן קבוץ פירות כלל, כי הבכורים נגד הבריאה שהם הפשוטים, אשר אין להם חבור ביחד. אבל המעשר, שהוא אחד מעשרה, והנה צריך חבור עשרה למעשר, ואז חייב במעשר, מפני שהוא נגד הבריאה שיש למציאותן החבור ביחד, אף על גב שאין כאן עירוב גמור, מכל מקום הוא חבור במה, ואינו הרכבה גמורה. אמנם מצות חלה אינו כך, מפני כי מצוה זאת היא נגד הבריאה שמתחבר הכל יחד. ובודאי אין ספק כי הבריאה הפשוטה ואין בה הרכבה היא קודם, ואחר כך הבריאה שיש בה קצת הרכבה, ואחר כך הבריאה שהיא הרכבה גמורה. ולכך מצות בכורים תחלה, ואחר כך מצות המעשר, ואחר כך מצות החלה, שכל הרכבה היא באחרונה: ובמקום אחר פרשנו כי אלו ג' "ראשית" נגד ג' עולמות שברא השם יתברך. כי עולם העליון קראו אותו 'עולם השכלי', ואין בו הרכבה כלל. ואחר כך עולם האמצעי, ואלו אין בהם הרכבה לגמרי, דהיינו הרכבה של עירוב, אבל יש בהם חבור, כי יש להם קיבוץ אחד, הם הגלגלים. ואמרו שהם נכללים בעשרה, וזהו קבוץ אחד. ולא תמצא בעולם הזה שום התמזגות ביחד. ואף כי הגלגל מורכב מכוכב אשר בגלגל, ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וגם רבוי הכוכבים אשר הם בגלגל, הרי כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק יש להם קבוץ, והם נעשים לאחד. והעולם התחתון הוא עולם הרכבה, ושם יש הרכבה מזגית בודאי, שנמזגו ביחד, וכנגד זה מצות החלה. ועל דבר זה ראיה ברורה, שכן אמרו חכמים במדרש (ב"ר יד, א) אדם הראשון חלה טהורה היה, האשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך מפרשת חלתה. כך "ואד יעלה מן הארץ והשקה כל פני האדמה" (ר' בראשית ב, ו), ואחר כך "ויצר אלקים את האדם" (ר' שם שם ז). הרי בארו כי אדם הראשון, אשר הוא קודש לה', הוא הראשית אשר בעולם הזה התחתון, והוא כמו החלה. והבן אלו דברים מאוד מאוד: ובכל חלק וחלק יש "ראשית" שהוא אל השם יתברך, והוא לחלקו, בעבור כי הוא יתברך אחד, ומאתו נמצא גם כן אחד, והוא ראשית דבר, והשאר אינו רק תוספת, כמו שהתבאר. וזה שאמרו 'בזכות בכורים' 'בזכות מעשר' 'בזכות חלה' נברא העולם. כי כבר התבאר לך, כי לא היה ראוי שיצא מן אשר הוא אחד הרבוי, רק על ידי הראשית. ולכך בשביל אלו ג' דברים, שהם "ראשית", נברא העולם. ורוצה לומר בזכות אשר נותנים אל השם יתברך הראשית, בשביל ששייך אליו הראשית יותר מן השאר, כי הראשית הוא אחד, והוא נמצא מאתו בראשונה, והושפע מן השם יתברך שהוא אחד, בשביל זה נברא כל העולם. כי אי אפשר שיהיה נברא העולם רק מפני שיש כאן ראשית, והראשית הוא קודש אל השם יתברך, כי השם יתברך הוא אחד, והראשית הוא אחד, ולכן הוא קודש אל השם יתברך. אבל הרבוי הוא מצד העלול, כי מצד העלול מתחייב הרבוי, וכמו שהתבאר למעלה, כי התוספת הוא מצד הנברא, מצד כי ה"ראשית" הוא ראוי לתוספת. וכן משמע לשון "בראשית ברא אלקים", שהעולם נברא על ידו [בשביל] דבר שהוא "ראשית", כי על ידי ראשית, שהוא אל השם יתברך, ראויה בשביל כך הבריאה, לא זולת זה. והדברים אשר אמרנו למעלה ברורים, כי לדברי הכל היה השתלשלות העולם על ידי שיש בעולם "ראשית", והוא אל השם יתברך, ובשביל ההתחלה - שהוא אל השם יתברך - נברא הכל: אמנם אלו ג' מצות הקדושות, (תרומה) [חלה] ומעשר בכורים, יש עוד בענינם [ו] בסודם המופלא והנעלם דברים מופלאים. וזה כי מצוה ראשונה, והיא מצות בכורים, באה (אל) [על] התחלת יציאת הנברא לפועל מן השם יתברך, שהוא פועל אותו. שהרי הבכורים הם כאשר נמצא הפרי הראשון (ביכורים פ"ג מ"א), וזה שכתוב אצל בכורים (ר' דברים כו, ב) "ראשית פרי האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך". ועוד אמר (שם שם י) "ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". אמנם מצות מעשר מצד הנברא, לא מצד היציאה לפועל, לכך מצוה זאת כאשר נגמר הפרי לגמרי, ועומד בעצמו אחר המרוח, אז נתחייב במצוה זאת. אמנם מצות החלה מצד חבור החלקים ביחד, שזהו דבר בפני עצמו. ולכך מצות החלה כאשר נתגלגל העיסה. ובכל אחד יש "ראשית", ודבר זה אמת. ואז יתן ראשית אל השם יתברך. כי כבר אמרנו לך למעלה שהבריאה הוא מצד הראשית בלבד, שעל ידי הראשית ימצא הכל. ולפיכך בכל הויה בעצמו יש ראשית. ופירוש זה ברור מאוד, רק שאי אפשר לפרש אותו על עומקו, ובפרט בענין מצות החלה, שהיא על ידי קבוץ וגלגול העיסה, שבשביל זה מתחייב לתת הראשית אל השם יתברך, כי מן השם יתברך אשר הוא אחד, ימצא הכל. הרי לך דברי אמת ויושר, כי הרבוי בא בשביל הראשית, כמו שהתבאר לך למעלה: ומפני כי רב אשי חשב כי הדורות שהיו עובדים עבודה זרה היה זה מפני שלא היו יודעים איך יושפע מן השם יתברך - שהוא אחד - הרבוי, ולכך היו חושבים כי אין ההתחלה אחת, ולכך עבדו עבודה זרה. והשיב לו מנשה שאינו כך. ולפיכך אמר מהיכן שרית המוציא. ולא ידע, והשיב לו מהיכן דקרים בשולו. דמאחר שמברך 'המוציא לחם מן הארץ', ויש בלחם ראשית, והיינו אותו שקרם בשולו, הוא ראשית, יש לו לברך על זה 'המוציא', מפני שהוא ראשית והוא עיקר, ולכך יש לו לברך עליו 'המוציא לחם מן הארץ'. ובזה הראה לו כי ידע תירוץ הקושיא איך יבוא הרבוי מאתו יתברך, דודאי הרבוי בא על ידי ראשית. לכך אין לומר כי לכך היו עובדים עבודה זרה מפני שהיו אומרים כי מן אשר הוא אחד לא יבוא הרבוי, כי יודעים דבר זה, כי מן האחד יבוא הרבוי, כמו שאמרנו. ולפיכך אמר, מאחר דחכמיתו כולי האי, וידעת(ו) סבת השתלשלות הרבוי, למה פלחתו לעבודה זרה. ואמר ליה אילו הוית התם היה אצלך הטעות יותר, שהרי היה בך היצר הרע, ולכך נקיטת בשפולי גלימך בשינך לבטל המונע, ורהיטת בתרה, כמו שמבואר למעלה, והכל מבואר היטיב: ובפרט יצר הרע אחר עבודה זרה. כי כבר התבאר בפרק שלפני זה כי ענין היצר הרע שמגרה יותר בישראל מפני המעלה העליונה שיש לישראל, שהם אל השם יתברך, והם קרובים אליו, ובו דביקים. וזהו עצמו הסבה שהיצר הרע מתגרה בהם לבטל זה, לטעם אשר התבאר למעלה, שיהיו דביקים בעבודה זרה, שהוא הפך זה. ושני יצרים הם; האחד הוא יצר דערוה, והשני הוא יצר דעבודה זרה, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות. יצרא דעבודה זרה הוא שמגרה להיות נמשך אחר העבודה זרה. ויצר הרע הזה במחשבת האדם, שהוא כח שכלי, מטעם אשר התבאר, מפני כי יש לישראל חבור אל השם יתברך, ויצרא דעבודה זרה הוא כח מוכן לאבד מישראל מעלה זאת, ולהטעותם אחר העבודה זרה. וכפי המעלה אשר יש לאדם מצד כח השכלי, (ו)כך יש לאדם כח גופני בערך. ומעלה הזאת שיש לאדם גוף קדוש, אשר ראוי שיהיה לו חבור אל כח השכלי שיש לאדם. ומפני זה עצמו גם כן יצר הרע יש לו לבטל מעלה זאת, והוא מסית אותו ללכת אחר תאותו בערוה, ודבר הוא בטול קדושת האדם. כלל הדבר, כי אלו שתי יצרים, יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, הוא לשני חלקי האדם, הגוף וכח השכלי. ועוד יתבאר (להלן פי"ב): ==פרק ד== בפרק קמא דיומא (ט ע"ב) מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיה בו ג' דברים; עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ישעיה כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי "כי קצר המצע מהשתרע", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, כי קצר המצע מהשתרע עליו ב' רעים כאחד וכו'. גלוי עריות, דכתיב (ישעיה ג, טז) "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וכו'". שפיכות דמים, דכתיב (מ"ב כא, טז) "וגם דם נקי הרבה שפך מנשה מאוד וכו'". לפיכך הקב"ה הביא עליהם ג' פורעניות נגד ג' עבירות שבידם. שנאמר (ר' מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער". אבל מקדש שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, אמאי אחרב, מפני שנאת חנם שהיה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות; נגד עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. ובמקדש ראשון לא היה שנאת חנם, והכתיב (יחזקאל כא, יז) "מגורי אל חרב היו בת עמי", ואמר רבי אליעזר אלו בני אדם שאוכלים ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. ההיא בנשיאי ישראל הוא דהוי. רבי יוחנן ורבי אליעזר אמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם. עד כאן: ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד ע"ב), ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז, טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות בפרק קמא (ז ע"ב) "וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל" (ר' ויקרא טז, טז), יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כו) "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, [דכתיב] (ר' במדבר לה, לד) "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא: אמנם לפי הדברים אשר אמרנו יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון לפי מעלה העליונה שהיה להם במקדש ראשון, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו. ואלו ג' דברים הם שייכים אל האדם עצמו. וזה כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף. וכנגד אלו הם ג' חטאים; כי עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה. וגילוי עריות החטא שמטמא את גופו בזנות ובערוה. ושפיכות דם הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך אלו החטאים היה במקדש ראשון לבטל האדם עצמו. אבל במקדש שני לא היה היצר הרע כל כך כחו גדול לבטל את האדם עצמו, רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל. וגם זה קרוב אל בטול האדם עצמו, רק כי הראשון הוא לבטל עצם האדם בחטא, אם כן הוא בטול האדם לגמרי. אבל בבית המקדש השני לא היה זה בעצם האדם, רק מה שהם עם אחד, וכאשר יש להם חבור ביחד הם עם אחד. אבל כאשר יש ביניהם שנאה, אינם עם אחד, ודבר זה אינו כמו עצם האדם: ועוד, כי מה שאמרו כי מקדש ראשון חרב על ידי אלו ג' חטאים, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, הוא דבר נפלא. דע, כמו שיש חלופי נבראים הרבה בעולם, ובחר באדם לעבדו בפרט, והוא נבחר מכל אשר הוא על הארץ. כך המקומות מן העולם הם הרבה בעולם, ובחר במקום אחד מיוחד, הוא המקדש. וכמו שנתן הנשמה אל האדם, שהוא ניצוץ כבודו יתברך, כך הזריח השם יתברך במקדש את כבודו ואורו. ולפיכך היכל הקודש, שהוא מקודש אל ה', מתדמה לגמרי אל היכל האדם, אשר שם כבוד הנשמה. ודבר זה רמזו חכמים ז"ל גם כן במה שאמרו (ברכות לג. ) כל אדם שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו, וזה נתבאר במקום אחר באריכות. ויש בהיכל האדם ג' מחנות, ובכל אחד קדושה; הכח האחד הוא בכבד, ונקרא כח טבעי, וממנו כחות ידועות, כח הזן והמגדל והמוליד, ודבר זה ידוע למי שעיין בדברים אלו. מחנה שניה הוא בלב, כח מיוחד, וממנו כמה דברים, דהיינו נקימה ונטירה ושנאה וכמה דברים. מחנה שלישית היא במוח, וממנה המחשבה והזכרון והדעת. ואל זה נמשך צורת המקדש, שהיו גם כן בבית המקדש ג' מחנות; מחנה ישראל, מחנה לויה, מחנה שכינה. מחנה ישראל היא ירושלים. מחנה לויה - הר הבית, כי שם נקרא מחנה לויה. מחנה שכינה - העזרה וההיכל וקדש וקדשים. ודע, כי במוח יש ג' חדרים מחולקים, ששם ג' כוחות מחולקים, ואין להאריך בהם, שכבר בארנו אותם בחבור גבורות ה' (פרק כט) אצל "וירכיבם משה על החמור" (ר' שמות ד, כ), עיין שם. וכנגד זה מחנה שכינה נחלק לג' חלקים; העזרה, ששם מזבח החיצון. והיכל, ששם היה מזבח הפנימי, מנורה ושלחן. וקודש הקדשים, ששם היה הארון (שמות כה, כב). אמנם אין הנפש מחולק, שיהיה ג' נפשות לאדם, כמו שהיו חושבים קצת בני אדם, כמו שסיפר עליהם הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים למסכת אבות. אבל הנפש אחת, רק שמתפרדים ממנה כוחות מחולקות, כל אחד ואחד במקומו הראוי לו. והנפש היא כח אחד, רק כי יש כאן ב' בחינות בנפש; הבחינה האחת מצד הכוחות של הנפש, שהם ג', והם מחולקים. הבחינה השנית מצד הנפש בעצמה, אשר ממנה כל אלו החלקים שהם ג': וכנגד זה היו שני מקדשים; מקדש ראשון נגד הנפש במה שיש בה כוחות מחולקות, והם שלש. אבל בית המקדש שני נגד הנפש בכללה, לא מצד שיש בנפש ג' כחות מחולקות, רק הנפש במה שממנו כל שלש, והוא מקשר ומאחד כל הכוחות. וכאשר תדע זה, תבין מה שאמר כי בשביל שהיה בם ג' עבירות אלו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, לכך הביא עליהם ג' פורעניות, דהיינו (ר' מיכה ג, יב) "ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער". זכר ג' מחנות, דהיינו ירושלים שהוא מחנה ישראל, והר הבית שהוא מחנה לויה, ציון שהוא מחנה שכינה. וכולם נחרבו מפני ג' עבירות אלו. שכבר אמרנו כי צורת בית המקדש ראשון הוא כנגד צורת היכל האדם, שבו ג' כוחות אלו. וידוע כי מן כח טבעי - שהוא בכבד - יבוא כח התאוה אל המשגל והזנות. ובלב, אשר שם כח הרוחני, ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, ולכך מתחדש בזה שפיכות דמים. ובמוח, אשר שם המחשבה והדמיון, ומתחדש מזה הטעות אחר עבודה זרה: ומפני שבזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל במעלה עליונה, והיו דומים לאדם שהוא שלם בנפשו לגמרי. ושלימות הנפש מצד הכוחות שלו, לכך חורבן שלו היה כאשר חטאו באלו ג' דברים, אשר הם מתיחסים ודומים אל בית המקדש. וכאשר קבל האדם טומאה, ונטמאו כוחות הנפש אשר אמרנו, חרב בית המקדש. כי כבר אמרנו כי בית המקדש לישראל בערך האדם וכוחות שלו, וכאשר נטמאו כוחות נפשו, אז גם כן בית המקדש חרב. ובודאי בית המקדש ראשון יותר בשלימות, לכך היה בית המקדש בערך וביחוס האדם אשר הוא שלם מצד כל הכוחות שלו. אבל מקדש שני, שלא היה כל כך במעלה, לא היה בית המקדש שני דומה לאדם שהוא שלם מצד כל כוחותיו, רק שהוא דומה לאדם שיש בו הנפש, לא במה שיש לו הכוחות המחולקים וכל אחד הוא במעלתו ובשלימותו, רק מצד שיש לו הנפש. ומפני זה, כמו שחרב מקדש ראשון על ידי ג' אלו חטאים המטמאים ג' כוחות שבאדם, כך חרב בית המקדש שני על ידי שנאת חנם. כי הנפש הפך לו שנאת חנם, כי הנפש היא אחת כמו שאמרנו, והוא מקשר וכולל הכוחות כולם. כי כוחות הנפש הם הרבה מאד, וכח הנפש כוללת כלם, וזהו עצם הנפש שהוא כולל כל חלקי נפש אשר הם מחולקים. ולפיכך שנאת חנם, אשר הוא החילוק והפירוד, הוא הפך עצם הנפש, אשר הוא אחד, והוא כולל הכל. ולפיכך אמרו (יומא ט ע"ב) כי שקול שנאת חנם נגד ג' חטאים. כי שנאת חנם מטמא ומקלקל הנפש בכלל, אבל ג' עבירות אלו מטמאים החלקים, כל אחת ואחת חלק אחד, עד שהוא כולו טמא. ושנאת חנם מטמא הכל בכלל, כי עצם הנפש כולל ומאחד כל כוחות הנפש, וכאשר יש כאן שנאה, הוא פירוד וחלוק, וזהו כנגד עצם הנפש, אשר הוא הקישור אל כל הכוחות: והיה החטא במקדש ראשון בעבודה זרה גלוי עריות ובשפיכות דמים, ואילו במקדש שני היה החטא הרגיל בם שנאת חנם. וזה מבואר למעלה, כי במקדש ראשון ראוי היה להם דוקא הפרישה מאלו החטאים, במה שהיה מקדש ראשון ביניהם, שהיה קדוש בקדושה אלוקית ביותר. וראוי לאדם, אשר הוא דומה למקדש, להיות קדוש ורחוק מן הדברים המטמאים את הנפש אשר שוכן במשכן האדם. וטהרתו הוא על ידי ג' דברים אלו, על ידי שפורש מן עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שבזה נשאר ההיכל, שהוא האדם שבו משכן נשמת האדם, קדוש וטהור, כמו שהוא מבואר למעלה. והראשונים היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם יצר הרע אל אלו ג' חטאים, כאשר היה מעלתם בג' דברים אלו, וכמו שהתבאר למעלה. לכך היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם אל אלו ג' חטאים, שהם טומאת הגוף והנפש והשכל, ובזה היו מטמאים את המקדש שיש לו ג' מחנות של קדושה. ובמקדש שני ראוי היה להם החיבור והאחדות, שכבר התבאר למעלה כי הנפש הזה הוא כח אחד, אף שיוצאים ממנו כוחות מחולקים, מכל מקום כח הנפש - [ה]כולל כל החלקיות - הוא אחד בלבד, וזה היה מעלתם. ולכך היה היצר הרע מגרה בהם, ולפיכך מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם: כלל הדבר, כי אלו שני דברים שקולים; המקדש והאדם. כי בהיכל השם יתברך כבוד ה' זרח עליו, וכך בהיכל האדם שוכן כבוד הנשמה, וישיבתה בהיכלה דומה לכבוד ה', כדאיתא בפרק קמא דברכות (י. ) הני חמשה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרם דוד, לא אמר דוד אלא כנגד הקב"ה, וכנגד הנשמה, מה הנשמה וכו'. ולכך כאשר היו כל כוחות הנשמה בקדושה, ולא היו מטמאין אותה, גם כן השם יתברך היה שוכן בהיכל שלו בארץ בקדושתם. וכאשר נטמא האדם, אז נטמא מזה גם כן היכל השם יתברך. ויש בזה ראיות ברורות, ואין להאריך במקום הזה עוד: אף כי יש בזה עוד סוד נסתר ונעלם למה בית המקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, ואפרש אותו ברמז, ותבין אותו. וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו - פרישותו מן הערוה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא (טז. ) עפרא לפומיה דאיוב, שאמר (איוב לא, א) "ומה אתבונן על בתולה", בדאחרינא לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם כתיב (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שלא נסתכל בה כל ימיו. יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך. יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי יעקב אבינו לא מת (תענית ה ע"ב). ועוד, כי הוא הפך עשו, שהיה אדמוני (בראשית כה, כה), והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים (רש"י שם), ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. ), ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם, כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית המקדש שני שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם. וכבר אמרו חז"ל (שבת נה. ) כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון, תמה זכות אבות. ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם. ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא "כנסת ישראל" על שם חבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד. ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים, רמזנו לך פה, ועם כי הכל שורש אחד להם. ובחבור דרך החיים (פ"ה מ"ט) נתבאר יותר: וקאמר שם (יומא ט. ) 'הראשונים שנתגלה עונם, נתגלה קצם'. פירוש, הראשונים שנתגלה חטאם, מפני שהראשונים עיקר חטאם שהיו נמשכים אחר יצרם לעשות פעולות רעות בגלוי, ולפיכך עונש שלהם נתגלה, וכן קצם גם כן נתגלה. אבל האחרונים שלא נתגלה עונם, מפני שעיקר עונם בלב, שהוא בנסתר, ולכך לא נתגלה עונם, מפני שהוא דבר נסתר, לכן לא נתגלה קצם גם כן, ונשאר קצם נסתר ונעלם. ועוד יש פירוש בזה, לפי שכל ענין הראשונים לפי מעלתם היה בהתרשמות יותר, לכך כל מעשה הראשונים נרשם, ולא נרשם דבר מן האחרונים. וזה שכל דבר שהוא חשוב, כל ענינו נרשם לפי חשיבותו. לכך חטא הראשונים נרשם בעולם, ונרשם גם כן בכתיבה. ומאחר שכל ענין הראשונים בהתרשמות, גם כן קצם נתגלה ונתרשם. אבל ענין האחרונים אינו בהתרשמות בעולם, שאינן חשובים כל כך, ולפיכך אין קצם נרשם, אבל הוא מן העניינים הנעלמים. ודבר זה ענין עמוק מאוד, ואין להאריך בזה עוד. וזה נכון: ==פרק ה== אמר רבי יוחנן, (גטין נה ע"ב) מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד [ומקשה לבו יפול ברעה]", אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים. אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא. אשקא דריספק חריב ביתר. אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עביד סעודתא, אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא. אזיל אייתיה ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכי, קום פוק. אמר ליה, הואיל ואתאי - שביקין, ויהבינא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי כולה סעודתך, אמר ליה, לא. נקטיה ואפקיה. אמר, הואיל והוי יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמר ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמר ליה, מי יימר. אמר ליה, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזיל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומי בניב שפתים. ואמרי לה, בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא. סברי רבנן לאקרובי משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למקטליה דלא ליזל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצינו. שדר עלווייה לנירון קיסר, כי אתא שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים, למערב - אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים - אתא נפל בירושלים. אמר ליה לינוקא, פסוק לי פסוקיך. אמר ליה "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'" (יחזקאל כה, יד). אמר, הקב"ה בעי להחריב ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ערק ואזל ואגייר, ונפק מיניה רבי מאיר, עד כאן: ובתוספות קשיא (גיטין נה ע"ב ד"ה אשרי), בפרק הרואה (ברכות ס. ) אמר חזייה לההוא גברא דהוה מפחד, קאמר חטאה את, דכתיב (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים". ופריך מקרא דהכא, ומוקי ליה ההוא בדברי תורה כתיב, שדואג שישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד. ותרצו התוספות כמו שמבואר בתוספות. ותימא, דאכתי קשה, דהוה ליה לאוקמא התם (ברכות ס. ) קרא בהאי גוונא שלא יבטח ברוב טובתו ושלימותו לבייש אדם. ולפיכך נראה דמעיקרא לא קשיא כלל, דהא בודאי באותה שעה חוטאים היו, דאי לא חטאו - לא חרב הבית, ובשביל החטא יש לו לפחד שמא יבוא עונש עליו, וכדכתיב קרא. וכך פירושו, מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", והתם בודאי קרא איירי בדברי תורה, ואייתי כאן ראיה כי כשם שיש לו לפחד מדברי תורה שלא ישכח אותם, כך יש לו לפחד מחטא הדור כאשר יראה שהם חוטאים, אז ידאג שלא יבוא פורעניות, ואין לעשות מעשה שאפשר שיבוא ממנו צרה: ואין להקשות מה ענין שיש לו לדאוג מן החטא אל דבר זה שלא ישכח דברי תורה, דמייתי ראיה מיניה. דשפיר מייתי ראיה, כי טעם אחד לשניהם. כי מה שאמר לההוא גברא 'חטאה את', טעמא דמלתא שכל המפחד סימן שהוא בעל חטא ובעל חסרון, ואינו שלם מפני החטא, ולכך הוא מפחד. כי הדבר שהוא שלם, מפני שלימותו אינו מוכן להפסד, לכך אין מפחד רק מי שאינו שלם, והוא מוכן להפסד, הוא מפחד. ולפיכך כאשר ראה לאותו אדם שהיה מפחד, אמר לו 'חטאה אתה', כי החוטא אינו שלם, והוא בעל חסרון, ומוכן להפסד, ולכך מפחד. אבל השלם אינו מוכן להפסד, ולפיכך אינו מפחד. ופריך התם מקרא ד"אשרי אדם מפחד תמיד", ומוקי ליה בדברי תורה. כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית, שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע. וכמו שאמרו במסכת חגיגה (טו. ) שדברי תורה קשים לקנות, וקלים להשתכח. לכך מוקמינן להא דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה, שאין לאדם בתורה קנין בשלימות, ודבר זה ראוי לו לפחד. ולא מוקמינן קרא בחוטא, שיש לו לפחד, דהא "אשרי" כתיב, דמשמע דלא איירי בחוטא כלל. ומכל מקום מייתי ראיה מהך קרא דיש לו לפחד כאשר הוא אינו שלם ויש כאן חטא, שאז יש לו לפחד על הפסד, שהרי קרא בתורה איירי, וזה מפני שאין התורה קנין בשלימות לאדם, ובזה ראוי לו לפחד. ולפיכך באותו זמן שלא היו שלימים, והיו חוטאים, היה להם לצדיקים אשר בדור לפחוד מחטא הדור. כלל הדבר, דמייתי ראיה שיש לפחוד מחטא הדור מדכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", דמיירי בדברי תורה שראוי לו לפחד, והכי נמי בשביל חטא הדור יש לו לפחד: אקמצא ובר קמצא וכו'. קשה, למה היה חורבן ירושלים בפני עצמו, וחורבן ביתר בפני עצמו, ולמה לא נחרב הכל כאשר נגזר חורבן על ירושלים. ועוד קשה, למה זה היה שחרב טור מלכא בשביל תרנגול ותרנגולתא, שאין ספק כי לדבר גדול כזה כמו טור מלכא, שכל ענין שהגיע שם לא היה במקרה. וכן אשקא דריספק, שחרב ביתר, לא היה זה במקרה. ומכל שכן ירושלים עיר הקדושה, שחרב על ידי קמצא ובר קמצא, לא היה זה במקרה. דע, כי דברי חכמים עמוקים מאוד מאוד, וכאשר היו ישראל בארץ, היה יישוב הארץ בשלשה דברים; הראשון, והוא עליון על כל, שהשכינה היתה שורה ביניהם, ואין לך ישוב כמו זה, כי אין ספק כי כאשר היה השם יתברך שוכן ביניהם, היו מתברכים בטל ומטר, והיה עיני השם יתברך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ודכתיב בקרא (דברים יא, יב) "ארץ אשר ה' דורש אותה". השני, כי היה בארץ רבוי עם מאוד. השלישי, שהיה יישוב הארץ בכרכים גדולים וחזקים. והנה אלו ג' הם יישוב הארץ, דהיינו הראשון כאשר אין הארץ מדבר, שהיא ציה, וזה כאשר עיני השם יתברך בה, ואז מתברכת מן השם יתברך. השני, רבוי עם. השלישי, כאשר היא מיושבת בכרכים גדולים: וכן תמצא בכתוב שהזכיר ג' אלו דברים, שאמר (במדבר יג, יח) "וראיתם את הארץ מה היא וגו' החזק הוא הרפה המעט או רב", והוא כנגד הרבוי העם שיש בה. ואחר כך חוזר ואומר עוד (שם שם יט) "ומה הארץ הטובה היא אם רעה ומה הערים אם במחנים אם במבצרים", זהו כנגד הכרכים. וכן "הטובה היא אם רעה" פירושו אם טובה היא בישוב הארץ בגנות ופרדסים, שהם לישוב הארץ. וחזר ואמר עוד (שם שם כ) "ומה הארץ השמינה וגו'", נגד זה שיש בה ברכת השם יתברך. לכך כאשר נחרבו, אז נחרבו אלו ג' דברים זה אחר זה; מתחלה חרב ירושלים ונסתלקה השכינה מביניהם. ואז משחרב בית המקדש לא היתה ברכה בארץ. ובדבר זה אין להאריך, כי כבר פרשו ז"ל במסכת סוטה (מח. ) כי הברכות היו בארץ בשביל בית המקדש, כדאיתא התם. ואחר כך חרב טור מלכא, ושם היה רבוי ישראל, כאשר תמצא ע' עיירות היה לינאי, כמו שמספר (גיטין נז. ). ונקרא 'טור מלכא', כי למלך ראוי שיהיה לו רוב עם, כי "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח). ואחר כך ביתר, שהיה כרך גדול ותקיף שהיה בארץ, ולפיכך נקרא 'כרך ביתר' (גיטין נז. ), ואותו מקום המיושב שהיה נקרא 'כרך ביתר' נחרב ונחרש, וכמו שנתבאר במקומה (שם) כל ענין זה בפירוש: ואמר כי כל אחד חרב על ידי ענין הראוי. כי בשביל שנאת חנם נחרב ירושלים, ודבר זה התבאר בפרק שלפני זה (פרק ד) באריכות. כי על ידי בית המקדש וירושלים נעשה כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד, ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו (מגילה י. ), עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד. וכאשר היה חלוק ביניהם, נחרב המקום הזה, שהוא נעשה לאחדות ישראל, ולפיכך על ידי שנאת חנם של קמצא נחרבה העיר והמקדש: וכאשר תדקדק בלשון 'קמצא', כי השם הזה מורה על חלוק, שקורא 'קמצא' על שם החלוק והפירוד, כי זה הוא לשון קמיצה, כמו (ויקרא ב, ב) "וקמץ משם". ובלשון חכמים (ב"ב קז. ) גבי האחים שחלקו, ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, ואמר שם 'מקמצים', כלומר שגובין מעט מכל אחד. ולפיכך הנפרד והנחלק מהכל נקרא 'קמצא', רוצה לומר קומץ מהכל. ובלשון חכמים (עדיות פ"ח, מ"ד) נקרא החגב 'קמצא', ותרגום אונקלוס (במדבר יג, לג) "ונהי בעינינו כחגבים" - 'כקמצין'. וזה מפני כי יש בהם רבוי גדול, ולכך נקרא 'ארבה' על שם הרבוי. והרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד. לכך נקרא המין אשר הוא מתרבה, כמו הארבה, 'קמצא' שמו, שהוא מחולק. ועל זה אמר (משלי ל, כז) "מלך אין לארבה", פירוש כי המלך מאחד הכלל עד שהם אחד, ואלו, לגודל רבוי שלהם הם מחולקים, ואין בהם אחדות, הוא המלך, אשר הוא מאחד את הכל. וכן הנמלה כתיב עליה (משלי ו, ו-ז) "לך אל נמלה עצל אשר אין לה קצין ושוטר", כלומר שאין לה קצין אשר הוא מאחד ומקשר הכלל, וכדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין נז ע"ב). ונקראת הנמלה 'קמצא' גם כן בהגדה דעוג מלך הבשן (ברכות נד ע"ב) דעקר טורא ואייתי הקב"ה לקמצא, כי הדבר שהוא קטן, כמו הנמלה, נקרא 'קמצא' כמו שאמרנו, כי הקומץ הוא דבר מועט, ולקטנותם נקרא 'קמצא'. ומפני שיש בהם הקטנות יותר, לכך יש בהם החלוק יותר, כמו כל דבר קטן. ומפני כי אלו אנשים היו מחולקים בשנאת חנם, ראוי שיקרא שמם 'קמצא' ו'בר קמצא', כי בית המקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם (יומא ט ע"ב), ובודאי היה זה על ידי אנשים שהיו מוכנים לחלוק ופירוד. ולפיכך אמר 'אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים', כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק, ולכך על ידם חרב הבית, שהוא לאחדות ישראל, ולקשר אותם באחדות: ויש לך להתבונן, מה עשה קמצא, ומה פשעו ומה חטאו שאמר 'על ידי קמצא חרב ירושלים'. אבל יש לך לדעת, כי על ידי זה שהיה באותו הדור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שיקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא לו. וזה היה כאן, שהיה רחמיה קמצא. וזאת האהבה עצמה הוא באמת חלוק ופירוד ומחלוקת כמו השנאה, כי על ידי זה נעשה מחלוקת. ולפיכך האוהב הזה נקרא 'קמצא', שאין התקשרות זה רק כדי לחלוק על אחרים. והנה הפרוד והחלוק נאמר על המתחברים להיות אוהבים על זה הדרך. לכך נקרא בעל המחלוקת 'בר קמצא', שיש בו המחלוקת ביותר, והוא יותר גרוע. ומי שלא היה בו המחלוקת, רק שהיה מתחבר אל מי שהיה בעל מחלוקת, נקרא 'קמצא': ומפני זה נחרב ירושלים עיר הקודש, המאחד את ישראל. ודוקא בית המקדש שני חרב על ידי שנאת חנם, ודבר זה פרשנו למעלה באריכות (פרק ד). ועוד, מפני שיותר ראוי שיהיה אחדות בישראל במקדש ב', שלא היה חלוק בישראל במקדש ב' כמו שהיה במקדש א', שהיו ישראל מחולקים; ישראל ויהודה, והיה חלוק בישראל. נמצא שהמעלה שהיה לישראל במקדש א' מעלה מיוחדת שהיתה השכינה ביניהם, ודבר זה ידוע כי היתה השכינה שורה במקדש ראשון. ובמקדש שני מעלה מיוחדת שלא היו מחולקים ישראל לשנים, רק אחדות בהם. ולפיכך מקדש ראשון נחרב על ידי עבירות שהם טומאה, ואין הקב"ה שורה ביניהם בתוך טומאתם. אבל בית המקדש שני נחרב על ידי שנאת חנם המבטל האחדות שלהם, שזה מעלתם במקדש שני, כמו שהיה מעלתו של מקדש ראשון שהיה השכינה שורה ביניהם, כמו שנתבאר למעלה (ראש פרק ד): ואמר על ידי תרנגולא ותרנגולתא חרב טור מלכא. ומפרש בגמרא (גיטין נז. ) שהיו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, לומר פרו ורבו. והיינו שאמרנו למעלה, כי בטור המלכה היו הברכות ברבוי עם, לכך היו מכינים עצמם לזה, והיו מוציאים לפני חתן וכלה תרנגולא ותרנגולתא, שהם פרים ורבים מאוד. ועל ידי זה חרב טור מלכא, שבאו גונדא דרומי לקחת דבר זה, וכמו שיתבאר דבר זה (ראש פרק ו). ואמר 'אשקא דריספק חרב ביתר', ומפרש לקמן (גיטין נז. ) שמיד שנולד לאחד בן היו נוטעים ארז, כדלקמן (פרק ז), וסימן זה להם שיהיה הזוג כמו נטיעה חזקה, ויהיה מושבם חזק כמו נטיעת ארזים בארץ. וביום חופתם היו עושים חופה מהם, וזהו סימן שיהיה להם אוהל בל יצען בארץ, ויהיה אל הזוג הזה בית נאמן. וידוע כי הארז הוא הנטיעה ביותר חזקה, וכדכתיב (במדבר כד, ו) "כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים", ולכך היו נוטעים ארז, כלומר שיהיה להם נטיעה חזקה בארץ. ולכך זכו גם כן לכרך ביתר. כי ביתר הוא כרך חזק ותקיף נטוע בארץ. ועוד יתבאר לקמן באריכות (פרק ז). הרי לך שכל אחד כפי מה שהיה מעלתו - היה חורבן שלו: אמנם יש לך לדעת עוד דברים גדולים מאד באלו שלשה מקומות; ירושלים, ביתר, וטור מלכא. וזה כי ירושלים, אשר היא באמצע הארץ, דומה ללב אשר הוא באמצע הגוף. אמנם ביתר נגד הימין, כי כל אמצע יש לו ימין ושמאל. ולכך אי אפשר שלא יהיה כאן ימין ושמאל, אשר להם גם כן דברים מיוחדים. ולכך היה בארץ ישראל ביתר, שהוא כרך חזק ותקיף, ויש לו חוזק ימין. והיו נוטעים נטיעות בעת החופה, שכל נטיעה אשר אם כל רוחות באים - אין מזיזין ממקומה. אבל טור המלכא היה לו כח שמאל, אשר מן שמאל הוא הרבוי. ודבר זה ידוע למביני מדע, כי מן השמאל יבוא הרבוי. וזה תבין ממה שאמרו חז"ל (ב"ב כה ע"ב) 'הרוצה להעשיר יצפין'. כי דרום נקרא ימין ככתוב, וממילא צפון הוא השמאל, ומשם העושר, שהוא רבוי הממון. ודבר זה מובן, כי השמאל הוא התחלת הרבוי, כי הימין אין שם רבוי כלל, כי הוא ראשון, ואין בראשון רבוי כלל, אבל השמאל הוא השני, ומשם הרבוי. ולכך הרוצה להעשיר יצפין. 'והרוצה להחכים ידרים' (שם), כי הפך הוא השכל, שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק, ולכך הרוצה להחכים ידרים, כי הדרום הוא ימין, והימין הוא ראשון, והראשון הוא אחד פשוט. והשני הוא התחלת הרבוי, ודבר זה ברור אמת. ולכך הוי מפקא קמיהו תרנגולא ותרנגולתא לומר פרו ורבו. והבן זה מאוד מאוד, ותבין דברי חכמים על אמתתם: ומעתה מתחיל לספר בחורבן ירושלים, שהיה הסבה הראשונה בר קמצא, ואחר זה היו נמשכים סבות השייכים אל החורבן שבא על ידיהם. כי ירושלים עיר הקודש והמזבח, אשר הוא שלימות כל העולם, שכן אמרו חכמים אלמלא היו יודעים האומות מה מועיל להם בית המקדש היו בונים אותו של זהב. וזה בודאי כך, כי למעלת המקדש ראוי שיהיה בית המקדש שלימות אל כל העולם, לא לישראל בלבד. ולפיכך אמרה תורה לקבל קרבנות מן הגוים המקריבים קרבנות. ואם היו האומות מתנגדים אל בית המקדש, לא היה יכול לעמוד אף שעה אחת, בשעה שהאומות מושלים, שהיו מחריבים אותו. לכך, אף כי האומות מתנגדים לישראל, אבל בית המקדש, לפי שיש צד בחינה אשר בית המקדש הוא שלימות כל העולם, אף לאומות, ולכך לא נחרב על ידי אומות, רק על ידי שנאת חנם ומחלוקת שנחלקו ישראל, ועל ידי זה נחרב הבית: ובית המקדש היה גורם שהיה מתגרה בישראל המלכות, כי אין ישראל תחת רשות האומות מצד שיש להם בית המקדש. ולכך אמר למלך 'מרדו בך יהודאי'. כלומר שאין ישראל תחת רשות וכח האומות. וכל זה כדי שישלח להם קרבן להקריב, ובזה יראה שישראל הם על האומות מצד בית המקדש. ובשביל זה בחר בדבר זה, כי בזה - דהיינו בית המקדש - נראה בחינה זאת יותר מן שאר דבר, כי הרשע הזה היה חכמתו להרע (עפ"י ירמיה ד, כב), ורצה להודיע למלך כי ישראל אינם תחת רשות האומות מצד בית המקדש. וזהו כמו מרידה כאשר אינם תחת האומות, כמו שיתבאר בסמוך. ואילו לא היה הפרש בין קרבן ישראל ובין קרבן האומות, לא היה לו עילה וסיבה להחריב בית המקדש. אך כי זה המלשין מחפש היה למצוא כי ישראל הם על האומות, ואינם תחת רשותם, וזהו מרידה כאשר אינם תחת רשותם, ובפרט בענין הקרבנות הראוים לבית המקדש. כי בית המקדש הוא מיוחד לישראל בפרט, ומצד בית המקדש מעלות ישראל על האומות. ולפיכך עשה בו מום בענין דלדידהו לא הוי מום ולדידן הוי מום: ודע, כי האומות כולם מתייחסים לגוף, ולפיכך כאשר הקרבן הוא שלם בגופו - די בזה, שזהו שלימותם. אבל ישראל שיש להם מעלה בלתי גופנית, ולפיכך קרבנותיהם גם כן צריכים שיהיו בענין זה, שיהיו שלימים בגופם, וגם בדבר שאינו גוף. ולפיכך לדידהו אין מום בדוקין שבעין, כיון שגופו עדיין שלם. ולדידן הוי מום, שישראל יש להם מעלה הנבדלת מן הגוף, לכך צריכים שיהיו קרבנותיהם שלימים וקיימים אף בדברים שאינם גוף. וכבר נתבאר שיש בעין קצת כח נבדל. איכא דאמרי, בשפתים, כי הפה משם יבוא הדבור והקול, אף כי אין לבהמה דבור, יש לה קול, אשר הקול אינו גוף. ושניהם הם כתובים ביחד, (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו", ולפי חשיבותן ומעלתם מקדים הכתוב אותם, כמו שנתבאר בחבור גבורות ה' (פרק סד), עיין שם. ולכך קאמר איכא דאמרי דשדא מומא בשפתים דוקא. אבל למאן דאמר דשדא מומא בדוקין שבעין, סובר מפני שחשיבות הפה הוא בשביל הדבור, ואין לבהמה דבור, אף שיש לה קול, אין המום זה בדבור, אשר הדבור אינו גופני. ומכל מקום לפי דעת שניהם שדא מומא באבר אשר יש לו כח שאינו גופני, ושם עשה המום; האחד - הוא הדבור, והשני - הוא הראיה. ובזה נראה מעלת ישראל מצד בית המקדש, אשר הם יותר במעלה ובקדושה מן האומות, ולכך פסול לישראל דוקין שבעין, וכן מום בשפתים. וזהו המרידה עצמה שישראל מורדים באומות, שאינם תחת רשות האומות מצד הקרבה הזאת. וכאשר ישראל יותר במעלה מן האומות, ואינם תחת רשות המלך שבאומות, היה מחריב בית המקדש, כי המלך שבאומות רוצה שיהיה הכל תחת רשותו: ומעתה יתורץ לך קושיא גדולה, כי כאשר לא רצו להקריב הקרבן הזה, למה לא שלחו אל הקיסר שזה הקרבן אינו ראוי להקרבה. שודאי זה היה כעס המלך בעצמו, שהיה רואה שאין הקרבתו ראויה אל בית המקדש, שמום זה הוא מום לישראל, ולאומות לא הוה מום. ועל ידי זה נגלה אל הקיסר שישראל מתנגדים אל האומות מצד בית המקדש. שבראשונה היו אומרים ירושלים והמזבח שלימות כל הנמצאים, ועכשיו נתגלה על ידי קרבן זה שבית המקדש מיוחד דוקא לישראל ומה שראוי להם להקריב, לא מה שראוי להקריב לאומות: והיו חכמים רוצים להקריב הקרבן משום שלום מלכות, או להרוג המביא הקרבן הזה, שהיו חושדין אותו כי כל זה גרמתו. ולא היה רוצה רבי זכריה מפני ענותנותו של רבי זכריה. ולפיכך אמר 'ענותנותו וכו'', פירוש שהשם יתברך כאשר רוצה בדבר מה, כמו שרצה עכשיו להחריב הבית, והיו חכמים גדולים עומדים על נפשם להציל נפשם להרוג את זה, ועשה הקב"ה שליחותו על ידי רבי זכריה, שיהיה ניצל הרשע, עד שנעשה רצון הקב"ה שהיה רוצה בחורבן, והבן דברים אלו: כי אתא שדא גירא למזרח. פירוש כי כן דרך הגוים להיות מנחשים לאיזה מקום יפול ראש החץ. ולפיכך כאשר זרק חץ למזרח, ונפל בירושלים. כלומר ראש החץ היה לירושלים. ואחר כך עשה למערב כך, כלומר בצד שהוא הפך זה, וזהו מערב, ונפל בירושלים, והיינו גם כן ראש החץ. כי שמא צד אחד הוא מתנגד לישראל, אבל יש לישראל מזל מצד אחר. כי כל ניחוש הוא על ידי מזל. ולפיכך כאשר עשה הניחוש מצד מערב ובכל הצדדין, אז הניחוש שלם, שלא תוכל לומר שמא מצד אחד דוקא אין מזל לישראל, אבל יש צד שיש מזל להם, שהרי עשה הניחוש בכל הצדדין, ומורה זה שאין לישראל מזל בשום צד, כי ארבע צדדין של הרוחות שזרק החץ, ונפל לירושלים, מורה דבר זה שמכל צד אין לישראל מזל: שדריה עלווייהו לאספסיאנוס קיסר, אתא צר עליה תלת שנין, הוו הנהו תלתא עתירי; נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון - שנקדה לו חמה בעבורו. ובן כלבא שבוע - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת - שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. איכא דאמרי, שהיתה כסותו מוטלת בין גדולי רומי. חד אמר להו, אנא זיינא להון בחיטי ושערי. וחד אמר, בדחמרא ומשחא. וחד אמר, בדציבי, ושבחו רבנן לדציבי, דרב חסדא כל אקלידי הוי מסר לשמעיה, בר מדציבי. דאמר רב חסדא, אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבא דציבי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא. הוה בהו הנהו בריוני, אמרו להו רבנן, ניפוק וניעבד שלמא בהדייהו, לא שבקינהו. אמרי להו ניפוק וניעבד קרבא בהדייהו. אמרו להו רבנן, לא מסתייע מילתא. קמו קלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערא, והוה כפנא תלת שנין כו': יש לדקדק על מספר זה שאמר דהוה בהו למיזן 'עשרים וחד שנין', שכבר אמרנו שאין דבר מן הדברים הגדולים כמו זה במקרה. וכן מה שאמר 'צר עלה תלת שנין', למה תלת שנין דוקא. ועוד יש לדקדק על שלשה עשירים אלו, למה לא היה אחד שמפרנס אותם בבשר, כמו בחמרא, ואין ספק שיותר צריך בשר מן חמרא: דע כי ירושלים מקום הקדושה, לא היה ראוי להיות כבוש תחת האומות רק בג' שנים, כי כל ישראל ענינם משולש; משולשים באבות, משולשים בכהנים לוים וישראלים, ולפיכך נקראים 'עם תלתאי' (שבת פח. ). ומפני שהם תלתאי, לא היה יכולים האומות למשול עליהם כי אם אשר כבר צרו עליהם שלש שנים, ואז היו גוברים עליהם. כי משולשים הם ישראל, וזהו חזקם ותוקפם של ישראל, כדכתיב (דברים לב, ט) "יעקב חבל נחלתו", רוצה לומר כי ישראל יש להם חוזק כמו חבל שחזקו בג' חוטין, כדכתיב (ר' קהלת ד, יב) "וחוט המשולש לא במהרה ינתק". ונגד זה היו צריכים לצור ג' שנים, כדי להתגבר על חוזק תוקפם שהוא שלש. והבן זה היטיב, כי זה הוא גם כן מה שהיה מן הבקעת העיר, דהיינו מן י"ז בתמוז (תענית כו ע"ב) עד ט' באב ג' שבועות. דלא היה צריך ג' שנים, כי כבר כבשו את העיר, והיה זה התחלה לכבישה, ולכך לא היו צריכים רק ג' שבועות, אבל לתחלת כבישה היו צריכין ג' שנים: וקאמר דהוה בהו למיזן עשרים וחד שנין. ענין זה כי באותו זמן היו ישראל מוכנין למשול עליהם האומות, והכנה זאת היה עד כ"א שנים, ולא יותר, כנגד כ"א ימים שיש מן י"ז בתמוז עד ט' באב, יום לשנה. וכאשר עברו אלו כ"א שנים, שוב עברה הכנה זאת, ולא היה יראים עוד. ולכך אלו העשירים ברך אותם השם יתברך עד שיוכלו לעמוד נגד כח האומות, ולזון ישראל כ"א שנים, ושוב לא היה הזמן מצליח לאומות לשלוט על ישראל רק כ"א שנה. כי אלו כ"א שנים הוא זמן שמצליח כח האומות, כי הם נגד כ"א ימים שבין י"ז בתמוז וט' באב, יום לשנה. וכאשר עברו אלו כ"א שנה, אין השעה עומדת להם. ולכך אלו העשירים היה להם למיזן כ"א שנה: אבל לפירוש שלפני זה, כי אותם ג' שבועות היו נגד כח ישראל שהוא משולש, ולאחר כך יכולין לכבוש אותם כמו שאמרנו, היו אלו כ"א שנים, שהיה מגיע לכל אחד מן העשירים רק שבעה שנים, כי שבעה שנים הוא רעבון גמור, כמו שמצינו אצל יוסף שבע שנים רעב (בראשית מא, כז). וכן בכל מקום אמרו (סנהדרין כט. ) שבע שנים הוי כפנא, ועל פתחא דאומנא לא חליף. והיה בכל אחד מן העשירים לפרנסם ז' שנים שלימות. דהיינו כי השלשה העשירים ביחד היו מפרנסים אותם כ"א שנים, האחד בחיטי ושערי, והשני בחמרא ובמשחא, השלישי בדציבי. הרי כל אחד מפרנס שליש הפרנסה, ובזה עולה לאחד ז' שנים, כאילו היה כל אחד מפרנס אותם לגמרי ז' שנים. דהיינו שהיה מפרנס אותו העשיר האחד בחיטי ובשערי, ושנים העשירים האחרים נתנו לו משחא וחמרא וציבי מה שצריך לז' שנים, ובעל חיטי יחזור ויתן במקומו בשבע שנים השניים ובשבע שנים השלישים חיטים ובשערא, עד שיגיע לכל אחד מן העשירים שיהיה מפרנס אותם ז' שנים שלימות בכל; בחיטים ובשעורים, ובחמרא, ובדציבי, וזהו עשיר גמור. ודע כי 'שבע' שהוא לשון שביעה, והוא שייך לעשיר, כי העשיר הוא שבע בכל. וכאשר פרנס אותם שבע שנים, הוא עשיר גמור, שהוא שבע בעושר. כלל הדבר, כל אחד מן אלו ג' עשירים היה מפרנס אותם ז' שנים שלימות, כאשר כל אחד היה מחליף את שלו באחר, עד שהגיע לכל אחד ז' שנים. ונתן השם יתברך ברכת השובע, שהוא שבע שנים, לכל אחד ואחד, והיו יכולים להציל את ישראל, אם לא היו הרשעים שמחריבים את הכל. וזה הפירוש הוא ברור: וקאמר שהיה בהם ג' עשירים דוקא. ודע, כי העשירות הוא מצד ג' דברים; האחד הוא מצד "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב), והוא מבורך. ומפני שזכה לברכה מאת ה', זוכה לעושר מצד הברכה בלבד, שהוא מבורך מן השם יתברך. השני, שזוכה לעושר כדי שישפע, ומפני הפרנסה זוכה לעושר. והעושר השלישי, מפני כי הוא זוכה לעושר שיהיה חשוב בשביל העושר, כי החשיבות הוא ברבוי עושר. ולפיכך העושר בא לו לאדם בשביל החשיבות. ואלו העשירים הם ג' דברים מחולקים, ואין ענין רביעי שיזכה לעושר, רק על ידי ג' דברים. כי יש זוכה לעושר מצד שהוא ראוי לברכה, כמו שהיו האבות מבורכים, ובשביל זה זכו לעושר. השני שזוכה לעושר בשביל שיהיה לו פרנסה ומזוני, וזהו שאמרו חז"ל (מו"ק כח. ) חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא. ויש שזוכה לעושר מצד שהוא זוכה לחשיבותו, ולפיכך נותן לו עושר, כי אין כבוד וגדולה בלא עושר. ולפיכך אמר כי כנגד אלו (היו) ג' עשירים מחולקים היו שלשה עשירים אלו; נקדימון בן גוריון, שנקדה לו החמה בעבורו. וזה ראיה שהשם יתברך נותן לו עושר של ברכה, שבשבילו עשה הקב"ה, ונקדה לו החמה בעבורו, ודבר זה בפרט על ידי שהוא מבורך מן השם יתברך. והשני, כלבא שבוע, נגד העושר השני, שהוא זוכה למזונות, ולפיכך נקרא 'כלבא שבוע', שזכה לעושר מפני שזכה אל הפרנסה שיהיה שבע. והעשיר הג' הוא שזכה מפני החשיבות, ולפיכך נקרא 'ציצית הכסת', כמו שמפרש שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי, ובשביל כך היה זוכה לעושר. ואלו הם ג' עשירים, כל אחד ואחד שמו מורה על עושרו: ואמר כי רצה אחד לפרנס אותם בעצים. כבר אמרנו לך כי הראשון "ברכת ה' תעשיר". ולפיכך אמר שיפרנס אותם ברבוי עושר, הם העצים, כמו שמפרש שצריך לזה רבוי גדול, וזהו יורה סימן ברכה יותר, אף על גב שיותר חשובים החיטים והשעורים, מכל מקום מפני שבאלו הם רבוי, לכך הם יותר מתיחסים לברכה מהכל. ולפיכך שבחוהו רבנן לדציבי, שזה מפרנס ברבוי, והחסד והטוב נחשב לפי הרבוי שהוא יתברך נותן לו. אבל מי שיש לו חטים ושעורים, ועם שהם חשובים, אין בהם רבוי נתינה. ואצל השם יתברך שנותן לאחד ברכה, אין חילוק בין שמברך אותו ברבוי עצים, או שמברך אותו בשאר דבר, הכל אחד, זה כמו זה, ולכך סימן ברכה יותר בדבר שיש בו רבוי, והבן דבר זה. והעשיר השני, והוא ציצית הכסת, רצה לפרנס אותם בדמשחא וחמרא, אשר הוא דבר חשוב, כי השמן והיין הוא בא על שלחן מלכים לחשיבות של יין ושמן, ולפיכך ראוי היה לציצית הכסת לפרנס אותם בדבר זה. הג', כלבא שבוע, שישבע בטוב: ועוד מצאתי בפירוש אלו ג' עשירים; דע, כי השם יתברך נתן לבני אדם ג' מיני פרנסה; האחת, כדי לפרנס ולהחיות נפשו, כמו שנתן לאדם הלחם, כי הלחם הוא חיי האדם בודאי, וכדכתיב (דברים ח, ג) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". השני, הוא הפרנסה שנתן לו אף כי אין צריך לו, רק להנאתו ולטובתו, ואין חיות האדם תלוי בו, כמו השמן והיין, ואין צריך אלו דברים רק לתוספות הנאה, ולא לצורך חיותו. והשלישי, הוא שנותן לו השם יתברך אף שאינו נהנה ממנו, רק שעל ידו יתוקן הדבר. כי כל דבר שברא השם יתברך צריך תיקון, כמו החטים לבשל, וכן הבשר צריך עצים לתיקון הבשר מה שחסר לו הבישול. ולכך אמר אחד, שירצה לפרנס במידי שהוא צריך לחיות האדם, והם חטים ושעורים, שבהם תלוי חיות האדם. והאחד אמר, שירצה לפרנס בדבר שהוא רק להנאת האדם, והוא חמרא ומשחא. ואחד אמר, אני אפרנס בדבר שצריך לאדם לתיקון הפרנסה שלו בלבד, והוא ציבי, והוא פירוש נכון. רק שלא יתורץ למה לא נקט בשר, שהוא גם כן לתוספות טובה והנאה בלבד. אמנם אין זה קשיא כל כך, כי אין בשר בכלל ברכה, ואין שייך זה לעשירות, רק דבר שגדל מן הקרקע (ו)שייך בו ברכה, וכדכתיב (בראשית כו, יב) "ויזרע יצחק וגו'": אמנם אם אתה רוצה לעמוד על סוד דברי חכמים, תדע כי באלו ג' עשירים דבר מופלג מאוד בחכמה. וזה כי אלו ג' עשירים כל אחד נתברך בברכה מיוחדת, עד שנתברכו בכל הברכות. הברכה האחת הוא מצד מדת החסד, שהקב"ה עושה חסד עמו, ודבר זה ידוע למביני מדע. והשני היא העושר, שהוא מצד הדין. והעושר השלישי הוא מצד הרחמים, שהקב"ה מפרנס את העולם ברחמים. והעשיר שאמר שהוא יפרנס בציבי, דבר זה מצד החסד, כיון שאין הציבי רק לתקן האוכל, ואין זה רק מצד החסד שהשם יתברך עושה. וזה שאמר שיפרנסם בחטי ושערי, ברכה זאת מצד הדין, שאי אפשר זולת זה. ואותו עשיר שאמר שיפרנסם במשחא וחמרא, עושר זה מצד הרחמים, כי משחא וחמרא אינם מוכרחים שיהיו לאדם, ומכל מקום הם משלימים את האדם, והם מצד הרחמים. וכל אלו דברים ברורים, אין ספק למי שעמד בסוד קדושים: והבן מה שאמר שהיה ציציתו מוטלת על כרים וכסתות. ודבר זה ידוע, כי מצות ציצית שבה תכלת, היא חשיבות ישראל בפרט. ודבר זה בארנו אצל קרטליתא דביתהו דרבי חנינא בן דוסא, במסכת בבא בתרא (עד. ). וכדכתיב קרא (אסתר ח, טז) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו'". ועוד יש לך לדעת מה שהיו ציצית שלו מוטלת על גבי כרים וכסתות, וזה בשביל שהציצית עצמם מורים על החשיבות, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לב. ) הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשים לו אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר (ר' זכריה ח, כג) "אז יחזיק וגו'". ולכך היו ציצית שלו, שהם מורים על החשיבות, מוטלות על גבי כרים וכסתות. והחשיבות הזה שהוא ציצית, הוא חשיבות אלקי. ולהך לישני שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי, היה לו מן חשיבות רומי, אשר יש להם חשיבת גדול. ואין ספק כי יש חילוף בין חשיבות ישראל, שהוא מצד הקדושה, ולכך תולה במצות ציצית, שהיא מצוה אלקית. אבל יקרא וחשיבות רומי אינו אלקי, אבל יש להם חשיבות גדול, כמו שיתבאר לקמן: מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הוי, שדרתיה לשלוחה אמרה ליה אייתי לי סמידא. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה סמידא ליכא, חיוורתא איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה חיוורתא ליכא, גושקרא איכא. ואמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבין. אתא, ואמר לה גושקרא ליכא, קמחא דשערי איכא. אמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבן. הוה שליפא מסאנא, אמרה איזל ואחזאי אי משכחנא מידי למיכל. איתבה לפרתא בכרעא, ומתה. קרי עלה רבי יוחנן בן זכאי "הרכה בך והענוגה וגו'" (דברים כח, נו). ואיכא דאמרי, גרוגרת דרבי צדוק אכלה, ואיתניסא ומתה. דרבי צדוק איתב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב לירושלים, כי הוי אכל מידי - הוי מתחזאי מאבראי. מייתי ליה גרוגרת, מייץ מייהו ושדי להו. כי הוה קא ניחה נפשה, אפיקתא לכל דהבא וכספא, שדיתיה בשוקא. אמרה, האי למאי מיבעי לי. היינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) "כספם בחוצות ישליכו": המאמר הזה מאריך הספור שאמרה 'זיל אייתי לי סמידא', ולא היו הדברים במקרה, שאם היו במקרה מה חדוש היה, אלא הכל בגזירת ה'. ולפיכך בתחלה שרצה השליח סמידא, ולא מצא, היה עדיין נמצא חיורתא, עד שרצה אחר כך ליקח חיורתא. וגרם השם יתברך שיהיה נמכר, כדי שלא ימצא. וכן אצל גושקרא, וקמחא דשערי. שכל זה גזירת עליון, שכל אשר רצה השליח ליקח, היה נמכר לפני זה. ודבר זה ניכר כי דברים אלו הם גזירה מן השם יתברך, וכדי שידעו הכל כי מן השם יתברך דברים אלו, ולכך היה כך: ומה שאמר 'אותיב לה פרתא בכרעא'. דע, כי אלו שני לשונות מחלוקתם הם דברים נפלאים. כי מי שסובר דמותיב לפרתא בכרעה, היתה מיתתה על ידי דבר שיש בו פחיתות חומרי, וזהו פרתא. וקאמר 'ומותב בכרעא', הוא מקום שפלת הגוף, שם פחיתות חומרי. ומאן דאמר דמצאה גרוגרת דרבי צדוק, לפי כי גרוגרת דרבי צדוק יש בו ריח, ומזיק הנפש והנשמה. שידוע שכל ריח הוא לנשמה, אשר דרשו חכמים ז"ל (ברכות מג ע"ב) "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ, ו), זו הריח, שהנשמה נהנת ממנו, ולא הגוף. ומחלוקתם, איזה הוא מוכן יותר לקבל המיתה; ללשון שאמר דאותב לה פרתא, סבר כי הגוף סיבה אל המיתה, לפי שעל ידי הגוף הוא בא החטא, שאם אין הגוף היה האדם כמו מלאך, לכך הגוף ראוי לקבל קודם דבר הגורם המיתה. וללשון השני הנפש ראוי שתקבל המיתה תחילה, שאם אין הנפש - הגוף הוא אבן דומם, ואינו בעל מעשה, לכך הנפש עושה החטא. ולפיכך אמר ללשון ראשון כי העשירה הזאת נדבק בגופה דבר מיאוס, ומזה קבלה המיתה. וללשון השני קבל נפשה ריח המזיק הנפש, והוא מקבל קודם המיתה. וכן אמרינן בפרק חלק (סנהדרין צא. ), שאל אנטינינוס את רבי, גוף ונשמה יכולים לפטור את עצמם מן הדין. הגוף אומר, אני לא חטאתי, כי משעה שהנשמה נפרדת ממני אני מונח כאבן דומם. והנשמה אומרת, אני לא חטאתי, כי משעה שנפרדתי מן הגוף אני פורח באויר כמו מלאך. כנגד אלו אמר בכאן; ללשון ראשון דקאמר אותיב לה פרתא בכרעא, רוצה לומר כי יותר קודם הגוף לקבל הפסד, שעל ידו החטא. ולהך לישנא דאמר גרוגרות דרבי צדוק אכלה, סבר שהנפש יותר ראוי להפסד, מפני שהגוף אבן דומם אם לא היה הנפש: ועוד יש לפרש, כי להך לישנא שאמר דאותיב לה פרתא בכרעא, מפני שהדבר שהוא פחות, מוכן לקבל קלקול קודם. לכך הגוף שהוא פחות ושפל, דהיינו הרגל, הוא מוכן לקבל קלקול יותר מן הנפש. ולכך אותב לה פרתא דוקא בכרעא, שאין דבר פחות מכרעא. ולהך לישנא דאכלה גרוגרת דרבי צדוק ומתה, סבר הנפש בקלות מקבל קלקול, כי החשוב אינו יכול לסבול, ודבר מועט מפסידו. ודבר זה רמזו חכמים במקום אחר כי החשוב הוא קודם לקבל הפסד: אבא סיקרא ריש בריוני דירושלים, בר אחתיה דרבי יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה תא בצינעא לגבאי. אתא, אמר ליה, עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא. אמר ליה, מאי איעבד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי. אמר ליה, חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהצלה פורתא להוי. אמר ליה, נקיט נפשך בקצירא, [וליתו כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך]. ולעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך אינש אחרינא, דלא לירגשו בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחד. כי מטו לפיתחא, בעי למידקריה. אמר להו, יאמרו רבן דקרו. בעו למדחפיה, אמר להו יאמרו רבן דחפו. פתחו ליה בבא. כי מטא להתם, אמר שלמא עליך מלכא, שלמא עליך מלכא. אמר ליה, תרי קטלא מחייבית. חדא, דלאו מלכא אנא, וקא קרית לי מלכא. ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי. אמר ליה, דקאמרת לאו מלכא את, איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את, לא הוה מימסרא ירושלים בידך, דכתיב (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב (ירמיה ל, כא) "והיה אדירו ממנו וגו'". ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב הזה והלבנון". ודקא אמרת - אי מלכא אנא אמאי לא קא אתית לגבאי עד האידנא, בריוני דאית בן לא שבקינו. אמר ליה, אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון. אשתיק. וקרא עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), איבעי ליה למימר, שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקן וקטליה ליה, וחביתא שבקינן לה. אדהכי, אתי פריסתקא עליה מרומי, אמר ליה קום, דמית קיסר, ואימני להו חשובי דרומאי לאותבך ברישא. הוי מסיים חד מסאני, בעי למסיימא לאחרינא, לא עייל. בעא למשלפיה לאידך, לא נפק. אמר ליה לא תצטער, שמועה טובה אתא לך, דכתיב (משלי טו, ל) "ושמועה טובה תדשן עצם". אלא מאי תקנתיה, ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה, ולחליף קמך, דכתיב (משלי יז, כב) "ורוח נכאה תיבש גרם". עבד הכי, עייל. אמר ליה, ומאחר דחכימתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי. אמר ליה, ולא אמרי לך. אמר ליה, אנא נמי אמרי לך. אמר ליה, מיזל אזלינא, אינש אחרינא משדרינא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה, תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דרבי צדוק. קרי עליה רבי יוסף, ואיתימא רבי עקביא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי ליה למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי: "והלבנון באדיר יפול וגו'" (ישעיה י, לד). טעם שנקרא בית המקדש "לבנון", וארץ ישראל נקרא "הר", שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב והלבנון". כי ההר מובדל מן הארץ בהתרוממות, כך ארץ ישראל מובדל מכל הארצות בהתרוממות. ומכל מקום אינו נבדל לגמרי, רק כמו ההר שאינו מובדל לגמרי, שהרי שם 'ארץ' עליו גם כן. אבל בית המקדש נקרא "לבנון", כי לבנון הוא נבדל מן הארץ, שהרי זה לבנון, ואין שם ארץ עליו, רק הוא מחובר לארץ. כך בית המקדש, נבדל משאר חלקי הארץ בקדושתו להתרוממותו על כל הארץ, ואין שם 'ארץ' עליו, והוא נבדל ממנו, רק הוא עומד בארץ כמו הלבנון: ועוד יש בזה דברים גדולים, ונתבארו בחבור גבורות ה' (פרק עא) למה נקרא בית המקדש "לבנון". והמדקדק בזה יבין, כי ב' דברים אחדים הם, וענין אחד, שבשביל שבית המקדש נבדל במעלתו משאר חלקי האדמה, הוא מלבין חטא ישראל. כמו שאמר שם (יומא לט ע"ב) למה נקרא בית המקדש "לבנון", שמלבין עונותיהם של ישראל. כי אין הסרת החטא רק מצד המעלה הנבדלת האלקית, ובשביל זה נקרא "לבנון", כי בית המקדש מעלתו שהוא נבדל מן הגשמי, הוא האדמה, כמו הלבנון שהוא נבדל מן האדמה. ולכך הוא מכפר ומלבין עונותיהם, ואין כאן מקום זה: לכך למעלתו אין ראוי שיפול הלבנון רק ביד מלך, שגם כן המלך הוא נבדל משאר העם. כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם, ואין צריך לזה ביאור. ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה (הוריות יא ע"ב), שהוא קדוש. כלל הדבר, כי השיב לו כי הלבנון, שהוא בית המקדש שנבדל במעלתו, אי אפשר שיפול כי אם ביד מלך נבדל מהכל, כמו שבית המקדש נבדל מהכל, ולפיכך כתיב "והלבנון באדיר יפול": הוה סיים חד מסאנאי וכו'. יש תמהים, שקבל הרגל לפי שעה עובי יותר ממה שהיה קודם. דע, כי מה שאמר ד'הוי סיים מסאני', אין הפירוש שהיה רגלו נעשה בשעה אחת עב יותר גדול ממה שהיה, רק כי השמועה טובה שבאה פתאומית לאדם מדשן עצם האדם, והיינו דכתיב (משלי טו, ל) "שמועה טובה תדשן עצם", רוצה לומר, עצמו של אדם, ודבר זה הוא שנוי אל האדם עצמו. וזה שאמר "שמועה טובה תדשן עצם", אין רוצה לומר עצם של אדם שהוא בבשרו, רק רוצה לומר עצמו של אדם, ומביא לאשר בא עליו השמועה שנוי בסגנון שלו, דהיינו בעצמו. וזה שאמר ש'היה סיים חד מסאני וכו'', ורוצה לומר שבא שנוי משמועה טובה פתאום, והיה מביא לו שינוי בסוגיות הילוך דעתו של אדם. כי כאשר שומע שמועה טובה, מחמת השמחה שנכנסת בו משנה דעתו וסוגיות הלוך שלו, ולא יכול לסלק אותה השמועה ממנו, כי כל כך נכנס השמועה בדעתו, ואין יכול לקבל דבר אחר. וזה שאמר ד'הוי מסיים מסאנה', ולא היה יכול להסיר אותו ממנו השמועה הזאת אשר שמע, ולכך לא היה יכול לקבל דבר אחר, עד שהיה לו שנוי בסוגיות הילוך דעתו, ולא היה מיושב בדעתו. וזה נקרא ד'הוי מסיים מסאני חדא'. 'בעי למסיימא אחריני וכו'', כי זה גם כן לא יוכל לסגי, כאשר חדא מסאני לא מצי למשלפיה, ואידך לא מצי למסיימא, ובזה יש לו שנוי בסוגיות הליכתו. וכן השמועה הטובה לא מצא לסלק אותה ממנו, וענין אחר אינו מקבל, לכך סוגיות ההלוך משונה אליו, ואין דעתו מיושב עליו כראוי. כך יראה לפרש, והוא נכון: תן לי יבנה וכו'. יש לדקדק, למה באלו ג' דוקא. דע, כי כוונת רבי יוחנן היה אשר באלו השלשה יהיו בני חורין, ולא יכלו להם, כי בזכותם יהיה ניצל מן הכל. כי יבנה וחכמיה - יש להם בשביל זה התורה. ורבי צדוק - הוא כח שלהם בשביל תעניתו ותפילתו אל השם יתברך. ושושליתא דרבן גמליאל - הקיום שלהם מצד עצמם, מפני חשיבות מעלתם, שהם נשיאים שיש להם התוקף מצד עצמם. ועל ידי אלו ג' יהיה להם קיום, ולא ישלטו בם שונאיהם; הן מצד התורה, הן מצד תפילתם אל השם יתברך, הן מצד עצמן, כאשר הם גדולים מיוחסים וחשובים: וכאשר תבין ותדע, כי לכך בחר אלו ג' דברים, שאלו שלשה מוכנים שיעשה השם יתברך עמהם החסד, ויעשה דין בשונאיהם, וירחם עליהם שלא ישלטו בם שונאיהם. והם; חסד, דין, ורחמים, שהקב"ה נוהג עם ברואיו להציל אותם מן הרע. וידוע כי החכמים דביקים במדת החסד, וזהו שאמרו חז"ל (חגיגה יב ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, דכתיב (תהלים מב, ט) "יומם יצוה ה' חסדו", ולמה, מפני ד"בלילה שירה עמי" (שם), דהיינו שירה של תורה עמו. שהתורה תקרא "תורת חסד", שנאמר (משלי לא, כו) "ותורת חסד על לשונה". ולפיכך רצה ביבנה וחכמיה, שיהיו דביקים במדת החסד. ואחר כך רבי צדוק משלים המדה השנית, מדת הדין, בתעניתו שהיה מתענה, שבשביל זה ישלם במדת הדין מכח תענית. ושושילתא דרבן גמליאל, שהיה זרע אמת בלי פסול, ודבק בהם הרחמים, בעבור המשפחה המיוחסת הזאת. ודבר זה תבין מאוד ממה שהיה זרע יעקב בלי פסולת כלל, והיה ליעקב מדת הרחמים, ודברים אלו יש להבין מאוד מאוד. וכאשר יש להם אלו שלשה, דהיינו יבנה וחכמיה, ורבי צדוק, ושושילתא דרבן גמליאל, אז היה דביקים בכל מדותיו יתברך שהוא מנהיג בהם עולמו, ויציל השם יתברך אותם. ואין ספק בפירוש הזה למי שמבין עיקרי החכמה, כי אלו ג' דברים הם כל מדות שהוא יתברך מנהיג את עולמו בטוב, והבן הדברים היטב: אזל שדריה לטיטוס הרשע, ואמר "אי אלקימו צור חסיו בו" (דברים לב, לז), זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה הרשע, תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי קדשים, והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגדר את הפרוכת, ונעשה נס והיה הדם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר (תהלים עד, ד) "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות". אבא חנן אומר, "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט, ט), שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע, ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא, "מי כמוך באלים ה'" (שמות טו, יא), מי כמוך באלמים. מה עשה, נטל הפרוכת ועשה כמין גרגותני, והביא כל הכלים שבמקדש, והניחן בהם, והוליכו בספינה לילך ולהשתבח בעירו, שנאמר (קהלת ח, י) "ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קודש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו", אל תקרי "קבורים" אלא 'קבוצים', אל תקרי "וישתכחו", אלא 'וישתבחו'. איכא דאמרי, "קבורים" ממש, דאפילו מילי דמיטמרי אגליין ליה. עמד עליו נחשול שבים לטובעו, אמר, כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים; בא פרעה וטבעו במים, בא סיסרא וטבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעי במים. אם גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצאה בת קול ואמרה, רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי, ויתוש שמה. אמאי קרי ליה ליתוש בריה קלה, דמעלנא אית לה, ומפקנא לית לה. עלה ליבשה, ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, וניקר במוחו ז' שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קול ארזפתא, אישתיק. אמר, איתא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה. לגוי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה מסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עביד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש. תניא, אמר רבי פנחס בן ערובא, אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא, כגוזל בן שנה משקל שני לטרין. אמר אביי, נקטינן, פיו של נחושת, ורגליו של ברזל, וציפרניו של ברזל. כי הוי מיית, אמר להו לקלוייה לההוא גברא, ובדרו לקטמיה אשב ימי, דלא לשכחיה אלהא די יהודאי ולוקמא בדינא, עד כאן: זה המאמר יש לדקדק בו הרבה מאוד. וזה, כי אף על גב שהיה טיטוס רשע גמור, אין דרך מי שהוא מלך, כמו שאמר (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", שינהג בדבר פחיתות כמו זה, שיציע ספר תורה, ויהיה נוהג זנות, שהוא גנאי ומאיס. ועוד, ענין הנס שנעשה, שהיה הדם מבצבץ, למה יצא דם, ונס הזה שלא לצורך היה לגמרי, כי למה הוא זה. ועוד קשה, שאמר "מי כמוך חסין יה", שאתה שומע ושותק, כל זה קשה כי למה ישתוק לרשע כמו זה, ולבני אהרן נדב ואביהוא שנכנסו להקטיר קטורת לא שתק (ויקרא י, א-ב), ולזה שתק: דע כי טיטוס הרשע, אי אפשר שלא היה רשע, והרי על ידו חרב הבית הקדוש, הוא בית אלקינו, ולפיכך רשע גמור היה. ומה שמספר עליו ביוסיפון שלא היה רשע, אבל היה מרחם על הבריות, כל זה אינו, כי דבר שאי אפשר הוא, כי מי שהוא טוב לא יבא ממנו רע כלל, ואיך יבוא רע, כמו זה, ממי שיש בו דבר טוב מה. ואם תאמר, למה לא אירעו דברים אלו לנבוכדנצר, שגם הוא הרשיע ושרף בית אלקינו, ולמה לא אירע לו כל אשר אירע לטיטוס, והלא בית המקדש ראשון יותר בקדושה עוד מן בית שני. ויש לך לדעת, כי נבוכדנצר שהחריב את הבית, לא עשה זה רק בשביל שלא היו רוצים להיות כפופים תחתיו, שהרי מרדו בו, כדכתיב בקרא (מ"ב כד, א). ולפיכך לא היה נבוכדנצר מתנגד אל קדושת בית אלקינו כמו זה, שהרי בבית שני היו רוצים להיות כפופים תחתיו, ובו לא מרדו מעולם. כי הקיסר שמרדו בו בדבר הקרבן, אף שאינו כל כך מרידה, כבר מת. רק כי כל כונתו היה רק להשחית ולקלקל בלא טעם כלל, ולפיכך עשה לו הקב"ה כדינו, וכמו שיתבאר בסמוך: ואפילו אם נודה לבעל יוסיפון שדיבר טוב מלשרוף בית המקדש, זה כדרך הרשעים מדברים בפיהם, ולבם אין אתם. או שעשה כל זה כדי לעשות בבית המקדש כרצונו, להשתבח ולהתפאר בו שיהיה הבית הגדול והקדוש תחת ידו. והוא יתברך גרם שלא יהיה בית קדשנו ותפארתנו ביד הערל והטמא הזה, ולכך נשרף. כי אין ראוי למעלת קדושתו של בית המקדש, אשר שמו יתברך נקרא על הבית, שיהיה תחת זרים ורשעים כמו אלו אף זמן מה, שהרי בסוף בודאי יהיה שורפו, ולכך נשרף מיד. אבל בודאי הוא היה ראש המשחיתים שהשחית בית אלקינו, ואיך יבוא דבר כזה אם לא על ידי ראש המשחיתים, שהיה מוכן להשחתה. ולפיכך מתחלה כי שדר עלייהו לנירון קיסר, שהוא לא היה בתכלית הרשעה, והיה מצות הקיסר עליו שיהיה מחריב ירושלים, אי אפשר רק שיתגייר. מאחר שהקיסר רצה להכריחו לדבר רע שאינו מוכן לו, וכל מי שרוצה להכריח אחד לדבר שאינו מוכן ומסוגל אליו, כמו הקיסר שהיה רוצה להכריח את נירון קיסר שילחם עם ישראל וישרוף הבית, ולפיכך היה מתחזק נירון קיסר כנגד זה, והיה מתגייר לגמרי. אבל טיטוס הרשע מוכן היה אל הרשעות: ומה שאמר שתפס זונה בידו ונכנס לבית המקדש. פירוש שהרשע הזה כאשר נכנס למקום הקודש לחבל אותו, אין ספק שהיה יוצא מרשות הקב"ה ודבק באלקי נכר. וזה נקרא ש'תפס זונה', כי עבודה זרה נמשלה כזונה, כי בכל מקום גבי עבודה זרה כתיב "זונה", (ויקרא יז, ז) "ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". וגבי מולך כתיב (שם כ, ה) "והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו". וכן (במדבר טו, לט) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ובא לומר כי עכשיו שבא להשחית את ביתו הקדוש, נתחבר לזונה לגמרי, הוא העבודה זרה: ועוד בא לומר, כאשר בא למקום קדשי הקדשים, ששם ויעוד שכינה והחבור עם ישראל, כי מקום ויעוד שכינה היה על ידי הארון, ששם לוחות הברית שכרת עם ישראל. וכן שם ספר תורה (ב"ב יד ע"ב), שנקרא "ספר הברית" (שמות כד, ז), שהקב"ה יש לו חבור עם ישראל. הנה התורה והלוחות, שהם בארון, הם עצם החיבור שיש להקב"ה עם ישראל. ולפיכך על הארון היו הכרובים, "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ), "כמער איש ולוית" (מ"א ז, לו). כשעלו לרגל היו מגביהם להם הפרוכת, והיו מראים להם הכרובים (יומא נד. ), כלומר שחבת הקב"ה אל ישראל כמו זכר אל הנקבה דרך משל. ותוך הארון הוא החבור והדיבוק, וזה על ידי התורה והלוחות. וזה שאמר שלמה (שה"ש ג, י) "רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה", שכל המקרא נאמר על המשכן. "תוכו רצוף אהבה" כרובים ולוחות, כך פירשו ז"ל (שהש"ר ג, ח). נמצא כאשר תבין כי החיבור עצמו היה הארון: וכאשר בא הרשע לבית [קדשי] הקדשים, למקום הארון אשר שם התורה והלוחות, והמקום שהוא מסוגל אל חבור האלקים, כאשר נכנס הרשע הזה, שהוא בעל עבודה זרה למקום שיש שם חבור ודבוק אלהות, נחשב דבר זה שנכנס עם הזונה, הוא כח עבודה זרה שלו. וזה שאמרו רז"ל שהציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה. פירוש, הוא החבור לגמרי עם הזונה שיש לטיטוס שם. לכך נחשב לו שהוציא ספר תורה ועבר עליה עבירה, כי הספר תורה הוא עצם החיבור להקב"ה עם ישראל. לכך נחשב לטיטוס, כאשר נכנס לשם, שהציע ספר תורה ועבר עליה עבירה. והבן הדברים האלו. ומכל מקום, לפי גודל הרשעות של הרשע הזה, הוא טיטוס, נוכל לפרש כי הכל כמשמעו. ואף שדבר זה דבר מגונה, הלא רשעתו מוכן לכל זה. רק מפני שבעל יוסיפון כתב איזה דברים טובים על טיטוס, כי לא הראה עצמו רק שהוא איש טוב, יש לפרש המאמר הזה כמו שאמרנו, והוא נכון: ונטל סייף וכו'. דע, כי הדם שיצא הוא ענין נפלא, כי בטול הקדושה שהיה לפרוכת נחשב זה שפיכות דם, כדאיתא במסכת יומא (כג. ) גבי שני כהנים שהיו רצים בכבש המזבח, והרג האחד את השני בסכין של קדשים, ובא אביו ומצאו מפרפר, ואמר הרי בני כפרתכם, הרי עדיין בני מפרפר, ועדיין לא נטמא הסכין. ומסיק, ללמדך שחמור עליהם טהרת כלים משפיכות דמים וכו'. פירוש, כי סילוק קדושה על ידי טומאה יותר נחשב ביטול לקדושה ממה שנחשב שפיכות דמים. כי דבר הקדוש, כמו הפרוכת, מפני קדושתו הוא נחשב אלקי יותר מן הנשמה. ואם הנשמה, בשביל שהיא אלקית נבדלת, אין ראוי לה בטול, כל שכן הכלי שהוא קדוש אלקי לגמרי, אין ראוי לו בטול הקדושה על ידי טומאה, שזה הוא כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה הקדושה. ולגודל מעלת קדושת הפרוכת, נחשב ביטול הקדושה שלו על ידי טומאה כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה שהיא קדושה, לכך היה הדם מבצבץ: ויש כאן דבר עמוק עוד למה נעשה נס זה להיות דם מבצבץ דוקא בפרוכת, עד שהיה כאן שפיכות דמים בפרוכת בפרט. וזה מפני שהפרוכת מבדיל בין הקדש ובין קדשי הקדשים (שמות כו, לא), והוא גדר והבדל. ובבטול הגדר נחשב זה ביטול לגמרי. ולכך נעשה הדבר הזה בפרוכת, והיה יוצא דם להראות קדושת המקדש. שנחשב ביטול קדושת הפרוכת, שהוא הבדל וגדר של קדש הקדשים, שפיכות דם. והיה סבור שהרג את עצמו. כי הרשע היה סבור שהוא יתברך כח בגשם, ובזה הרג את עצמו. ואין להאריך יותר בזה: ואם שהיה מגדף, היה הקב"ה שותק, כי ההתפעלות הוא לאשר הוא כח בגשם, לכך הוא מתפעל. והוא יתברך, קדוש ונבדל מכל עניני הגשם, לכך אין לו התפעלות הגשם. לכך נקרא "חסין יה" (תהלים פט, ט), כלומר שהוא אינו מתפעל למכעיסים לפניו. כי מדת האדם שהוא מתפעל ומתחרה לנקום, אבל השם יתברך אינו כך, שאינו כח בגשם, והוא נבדל לגמרי מזה, לכך אינו מתפעל. ומה שתמצא אצל בני אהרן שמתו מיד (ויקרא י, א-ב), זה מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב), ואותם שהם סביביו לא יסבול הקב"ה שיש בהם חטא. כי לא יגור אצלו דבר חטא, לכך נענשו מיד. אבל אצל הרשע, כיון שאין הקב"ה מתפעל מדברי רשע, שהוא יתברך נבדל מן הגשם לגמרי, שכל אשר יש בו גשמות מה - יש בו התפעלות, וזה גבורתו, לכך אין משלם לו מיד, שאז לא היה מאבד הרשע, רק שהיה נוטל נפשו מן הגוף. כי לגודל כח הדין שבא על הרשע, אין נחלק הדין לבוא על הרשע מקצת בעולם הזה, ומקצת בעולם הבא, כי דבר שהוא נחלק אין לו כח גדול. לפיכך השם יתברך לא בא עליו בדין בעולם הזה, ומשלם לו דינו בגיהנם אחר מותו, להאביד את נפשו: ומי שלמד מן "מי כמוך באלים" (שמות טו, יא) 'באלמים', זה ענין נפלא מאוד. שלא תאמר כי השם יתברך צריך גבורה לכבוש את כעסו, לכך אמר "מי כמוך באלים" 'מי כמוך באלמים', כמו האלם אין צריך לכבוש את הדבור שלא יצא, רק מעצמו הוא כך. וכן השם יתברך, מה שהוא אינו משיב למכעיסיו - מפני שהוא אינו מתפעל. ולא כמו האדם שהוא מתפעל אם שומע חרופים, ואם ירצה לשתוק צריך לכבוש כעסו בחזקה, אבל הקב"ה אינו צריך לכבוש כעסו. ויש לך לדעת כי נקרא 'אלם' מלשון אלמות, והוא לשון חוזק ותוקף. ובא הלשון על מי שהוא קשה כמו אבן להוציא ממנו הדבור, לכך נקרא אלם. והשם יתברך נקרא "אל", מלשון חוזק ותוקף, כמו (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". לשון "אל" ולשון 'אלם' ענין אחד, ששניהם מלשון תוקף. ולכך אמר 'אל תקרי וכו'', ודרש "מי כמוך באלים" מלשון 'באלמים', כי 'אלם' ו'אל' הכל לשון אחד. והאלמות אצל הקב"ה אינו כמו האלם שהוא בבן אדם, כי באדם אינו יכול להוציא ממנו הדבור, ואצל השם יתברך מפני שהוא נבדל מן הגשם, וכל נבדל הוא תקיף וקשה, ומפני שהשם יתברך תקיף ואינו מתפעל, מתיחס תוקף שלו לאלם שאינו מדבר מפני קושי שלו להוציא הדבור, שהוא כמו אבן דומם. והבן זה היטב: ובכן ראיתי רשעים וגו'. וקשה, מה שאמר 'אל תקרי', ומנא ליה למדרש כן. ועוד, דמה ענין "קבורים" אל 'קבוצים'. ויראה מפני שכתוב (קהלת ח, י) "וממקום קדוש יהלכו", והוי ליה לכתוב לשון עבר, רק לשון הוה כתיב, דמשמע עתה, ואיך יתכן לומר "וממקום קדוש יהלכו", והרי כבר נקברים. ולפיכך דרש כי הכתוב רוצה לומר 'קבוצים', לפי שהיו נקבצים לקנות להם שם בשביל זה, ואמר הכתוב כי הם נקברים, ואין להם שם כלל. לכן כתב גם כן "וישתכחו בעיר", בשביל זה שהם עשו הכל כדי להשתבח, והם נשכחו לגמרי מן העולם: אין גבורתו אלא במים. יש לדקדק, ולמה מדתו של הקב"ה לאבד הרשעים במים, שכן הוא האמת שדרך של רשעים להיות נאבדים במים. דע, כי אין דבר ראוי אל רשעים כי אם המים, לפי שהמים מוחים הדבר, כמו שתמצא אצל דור המבול (בראשית ז, כג) "וימח כל היקום". כי האדם יש לו צלם ודמות. ומפני כי הרשע נמחה לגמרי, שלא יהיה לו זכר כלל בעולם, לכך השם יתברך מביא המים על הרשעים למחות את שמם וזכרם מן העולם. ומפני כי המים הם מוחים הצורה, לכך ראוים הם ביותר למחות הרשעים מן העולם: ז' שנים. כי מספר ז' שנים הוא רבוי שנים, כדלקמן (גיטין נז. ) שאמר גם כן ז' שנים בצרו אומות העולם כרמיהן בדם. וכמו(דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", וכן (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן הרבה. הרי כי מספר הרבוי הוא שבע. וטעם דבר זה אין כאן מקומו. ולכך היה מנקר במוחו ז' שנים: וניקר במוחו כו'. כבר אמרנו לך כי הרשע הזה היה מחבל ומשחית יותר מכל הרשעים, וכמו שגדר הפרוכת. ולפיכך הקב"ה נפרע ממנו במדתו, שהיתוש היה מנקר במוחו. ורוצה לומר שהיה פועל בו ומחבל בו, וזהו כח היתוש שהיה פועל בו קציצה והשחתה, במדתו שהיה משחית ומחבל. ולפיכך אמר בסמוך שמצאו במוחו כצפור דרור משקל שני סלעים, או כגוזל בן שנה משקל שני לטרין. הבן מאוד ענין נפלא, כי לעולם היתוש, או שהיתה כצפור דרור משקל שני סלעים, או שהיתה כגוזל בן שנה ומשקלה שני לטרין. וזה הכל מפני שהיה הוא מקצץ ומשחית ומפריד, וכל מקצץ ומשחית, מפריד הדבר השלם לשנים. לכך היתה היתוש כפי מה שראוי; או שהיתה כצפור דרור משקל ב' סלעים, או כגוזל בן שנה משקל ב' ליטרין, והבן זה מאוד. ולפיכך לא נאמר ביום שני "כי טוב", ולמה זה, רק כי היה ההבדלה והפירוד ביום הב', שביום הראשון לא היה הבדלה וחילוק ופירוד (רש"י בראשית א, ה), רק ההבדלה היה ביום הב', כי השני ראוי בפרט להבדלה, שיש בו שנים. ומה שאמר 'כצפור דרור', שהוא בריה שלימה, ורוצה לומר כח שלם, והיה בו חילוק שני סלעים. או היה כגוזל בן שנה, שהוא דבר שלם, והיה בו חלוק משקל ב' ליטרין. וזה מורה על קציצה גמורה של כח שלם שהיה פועל בו. ולמאן דאמר כגוזל בן שנה, דבר זה שלם יותר, כי הוא שלם אף בזמן, שהיה בן שנה. ולפי דעת הכל, מפני שהיה בטיטוס כח השחתה, לכן היה פועל בו גם כן כח שהיה משחית בו ומחבל בו, והכח הזה הוא היתוש שנזכר כאן: ואם לא היה זה יתוש גשמי אין זה קושיא, כי היה זה כח יתוש מופשט מן הגשמי, והיה כח הזה פועל כאילו היה יתוש ממש, והיה הכח הזה כח שלם משחית ומחבל. ואל תשגיח בדברי המהביל עזריה מהאדומי, אשר הגדיל לשונו נגד דברי חכמים בספרו, אשר הוא מלא נאצות. כי כבר השבנו על דבריו בחבור באר הגולה. כי אף לדבריו שאמר שלא מת טיטוס בענין זה, הלא הבל יפצה פיהוא, מכל מקום היה פועל במוחו כח גדול, והיה לו כאב הראש ביותר. והדבר שהיה כח פועל בו נקרא 'יתוש', כי היה פועל בו קציצה והפרדה, וזה ענין היתוש, שהוא קוצץ ומפריד בו. והדברים כדרך דברי חכמים, שכל דבריהם שכליים מופשטים מן הגשמות, ודי בזה במקום הזה: ומה שאמר ששמע קול מרזפתא ואשתיק. רוצה לומר כי השנוי האחד מבטל שינוי הקודם. ולפיכך כאשר שמע קול מרזפתא היה מקבל שנוי, ואשתיק, עד שלא היה שנוי הראשון פועל. וזה היה עד ל' ימים, ושוב לא היה שנוי, וחזר לפעול כבראשונה: נקטינן וכו' פיו של נחשת. ורוצה לומר, שהיה כח הזה כח קשה שהיה פועל בטיטוס. וציפרניו, שהוא מסרט בו, של ברזל. לפי שהברזל יותר קשה לסרט ולהפריד. ופירוש ענין זה, כי כח שהיה פועל היה קשה, ומתיחס אל כח הנחושת, שהוא קשה. ולא היה זה נחושת גשמי, אלא שיש ליחס לכח זה כח נחושת. וכן צפרניו ברזל, אין צריך לפרש כמשמעו, שאין יצירה נמצא כך. אלא כמו שהתבאר, שהיה פועל בו הכח, כח מפריד ומחלק, עד שהיה הכח הזה מתיחס אל הברזל. וכל ענין זה, כי היה ראוי לטיטוס הרשע, המחריב והמשחית, שיפעל בו כח קשה. וזהו שאמר כי כח זה שהיה פועל בו, כח קשה כמו נחושת. ועוד היה פועל בו כח חד, שהיה גם כן מקצץ בו. ושני דברים היו פועלים בו; הקושי, והוא דבר בפני עצמו. ועוד היה פועל בו - קציצה. לכך אמר 'פיו של נחושת' כנגד הקושי, כי הנחושת הוא קשה. 'וצפרניו של ברזל', כלומר שהיה פועל בו כח הקציצה וההפרדה, ולכך אמר 'וצפרניו של ברזל'. כלל הדבר, שני כחות היו פועלים בו; הקושי, והחדוד. ואלו שני דברים ידועים בפסוק (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ולפיכך כנגד זה אמר כי היה פיו של נחושת, הוא כח קשה. וכנגד הקציצה אמר וצפרניו - שהוא מסרט ומפריד - הוא ברזל. ואין להאריך במקום זה: ולפיכך כאשר מת, אמר 'לקלייה ולבדריה לקטמיה'. ודבר זה יש בו תימה, וכי סכל הוא כל כך, שלא ימצא אותו הקב"ה אם ישרפו אותו. אבל פירושו, לפי שמדת טיטוס שהיה משחית ומחבל בפרט לבית אלקינו, ולפיכך הוא היה גוזר על עצמו דבר זה גם כן. שכל אחד גוזר על עצמו דבר שהוא ראוי אל מדתו, כאשר עשה בחייו. ומפני כי מדת טיטוס היה החיבול, לכך אמר שהוא עצמו היה גוזר עליו ההשחתה, וזה נקרא 'דפסק אנפשיה'. אך מפני שיש לכל אחד מציאות של מה מצד עצמו, לכך יש בו בחינה מיוחדת שיהיה לו אסיפה. ונמצא שיש לו שתי בחינות; הבחינה האחת, מצד מדתו ומעשיו, והוא ההשחתה והחבלה, ומצד הזה ראוי לו האפיסה ופיזור אפרו אשב ימי. אך מפני שהיה לו מציאות מה מצד עצמו, ובזה הוא משותף עם שאר נבראים, מצד הזה יש לו חבור, ולא הפרדה. ולפיכך כל יום היו שורפין אותו ומבדרין אותו אשב ימי, כמו שהיה מדתו ומעשיו, שהיה משחית ומחבל, וכך היה נעשה לו. ודבר זה גוזר על עצמו, מאחר שמדתו ומעשיו כך הוא. ומפני כי הדין הוא עליו מן השם יתברך, וכל דבר רוצה לסלק עצמו מן הדין, אמר דלא לשכחיה אלקא דיהודאי. אבל מצד שהוא היה נברא מן השם יתברך, חוזרין ומאספין לקטמיה: כלל הדבר, כי יש לו לטיטוס שתי בחינות; הבחינה האחת מצד מעשיו, שהיה ראש המחבלים, ומזה הצד גוזר על עצמו חבלה ולבדריה לקמטיה אשב ימי, כי זה הוא קציצה ואפיסה מוחלטת, כמו שהוא ראש המחבלים. ומצד שהוא נברא מן השם יתברך, כמו שיש לשאר בריות, יש לקטמיה אסיפה, ואינו נשאר בבהלה זאת. ולכך היה דינו על ידי שניהם; הפיזור, שהוא האפיסה מצד עצם מדתו המיוחדת אליו, שהיה מקצץ ומשחית, ודבר זה גוזר על עצמו. והשני מצד הבריאה הפשוטה שהוא לכל אדם, ומזה הצד ראוי לאסיפה. וכל הדברים האלו אינם גשמיים כלל, כמו שהתבאר פעמים הרבה מאוד, אבל דברים בלתי גשמיים, והבן זה: אונקלוס בר קלונמוס, בר אחתיה דטיטוס, הוה בעי לאיגיורי. אזל אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא. אמר ליה, ישראל. מהו לאידבוקי בהו, אמר ליה, מלייהו נפישין, ולא מצית לקיימינהו. זיל אגרי בהו בההוא עלמא, והוית רישא, דכתיב (איכה א, ה) "היו צריה לראש", כל המיצר אל ישראל נעשה ראש. אמר ליה, דיניה דההוא גברא במאי. אמר ליה, במאי דפסיק אנפשיה. כל יומי מכנשיה ליה לקטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה ומבדריה אשב ימי. אזל אסקיה לבלעם בנגידא. אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא. אמר ליה, ישראל. מהו לאדבוקי בהו, אמר ליה "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים" (דברים כג, ז). אמר ליה, דינא דההוא גברא במאי, אמר ליה בשכבת זרע רותח. אזל אסקיה לההוא גברא בנגידא, אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא, אמר ליה, ישראל. מהו לאדבוקי בהו, אמר ליה טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. אמר ליה דיניה דהאי גברא במאי, אמר ליה בצואה רותחת. דאמר מר, כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם. תניא, אמר רבי אליעזר, בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו: המאמר הזה יש בו מן התימה, למה אלו שלשה העלה בנגידא מכל רשעי העולם. דע, כי הרשעים הם על דרכים רבים, אך מה שכולל אותם הם שלשה. האחד, הוא רשע על ידי עבודה זרה. הב', הוא על ידי גילוי עריות. הג', על ידי שפיכות דמים. הראשון, והוא עבודה זרה, רע לשמים. השני, והוא גילוי עריות, הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית. כמו שאמרו חכמים ז"ל (סוטה יד. ) אצל מנחת סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, מן השעורים. וכבר התבאר דבר זה במקום אחר. השלישי, והוא שפיכות דמים, הוא רע לבריות, ואין כמותו בכל המעשים. ולפיכך אלו ג' חטאים, שהם עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, כוללים כל החטאים, שכל החטאים נכללו באלו; או שהוא רע לשמים, או רע לבריות, או רע לעצמו. ואלו ג' החטאים הם ראש כל החטאים. כי אין עבירה רע לשמים כמו עבודה זרה, ואין עבירה רע לבריות כמו שפיכות דמים. ואין עבירה רע בגופו כמו ערוה. ולפיכך אמרו חז"ל (סנהדרין עד. ) כי אלו עבירות הם שוים לענין זה שיהרג ואל יעבור, כי אלו ג' הם ראשי העבירות: והנה ידוע, כי החוטאים האלו כל אחד היה דבק באחד מהם; בלעם - לא נמצא באחד גילוי עריות כמו שנמצא בו, כמו שאמרו חכמים בפרק קמא דעבודה זרה (ד ע"ב) שהיה בא על אתונו. ועוד ידוע מן העצה שנתן בלעם להחטיא את ישראל בזנות (סנהדרין קה. ). ואל יהא ספק לך, כי מה שבא על אתונו, מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, שאותו כח הטומאה כח זנות, לכך היה בלעם מוטבע בזנות היותר גדול להיות בא על אתונו. וההוא גברא דבק היה בעבודה זרה, שהסית והדיח את ישראל. ואף על גב שהסית והדיח, היה עיקר דינו במה שהלעיג על דברי חכמים, שהמלעיג על דברי חכמים הוא מינות גמורה (סנהדרין צט ע"ב), אשר הוא עוד יותר מעבודה זרה. וטיטוס מיוחד בשפיכות דמים, כאשר התבאר למעלה (ד"ה ונטל סייף) שהיה דם מבצבץ כאשר גדר הפרוכת. וכאשר אמרנו למעלה שהוא היה ראש המחבלים והמשחיתים, ואחריו לא קם כמוהו. לכך היה דבק כל אחד ואחד בכח טומאה מיוחד לפי חטאם: ולכך אחר שהיה כל אחד מיוחד בגודל החטא, דבר זה מורה על הדבוק של כל אחד בדבר מיוחד. וכאשר שאל [ל]בלעם בנגידא מאן חשיב בהאי עלמא, הוצרך לומר ישראל. ועם כל זה אמר לו 'רעתם דרוש, טובתם אל תדרוש'. כי בלעם בעצמו היה שונא ומתנגד לכח הקדושה אשר ישראל דביקים בו. ואמר כי דינא דהאי גברא במאי, אמר ליה בשכבת זרע רותחת. כי השכבת זרע הוא טמא (כלים פ"א מ"א), וכל טומאה רחוק מן השם יתברך, אשר הוא טהור וקדוש, שהרי כל טמא אסור ליכנס למחנה שכינה (פסחים סז. ). והיה נדון בלעם בדין זה, שהיה דבק בכח טומאה, אשר הוא רחוק ונבדל מן השם יתברך, וזהו דינו. ומה שאמר 'רותחת', רמז כי הטומאה אשר דבק בה בלעם הוא ענין גיהנם, שהוא רותח. ודין זה ראוי לבלעם כפי מדתו אשר היה דבק בה בחייו: אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר מלייהו נפישי ולא מצית לקיימינהו. הנה חילוק יש בין טיטוס ובין בלעם, כי מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, אשר הטומאה מרוחק ומסולק מן השם יתברך, ולפיכך היו דבריו רחוקים לגמרי שאמר 'רעתם דרוש טובתם בל תדרוש', כפי ריחוק שלו מן השם יתברך. אבל טיטוס לא אמר כך, רק 'מילייהו נפישי', כי זה ענין פושעי אומות העולם, שהם רחוקים מן התורה. שצריך שיהיה יחוס בין המקבל ובין התורה, שישראל בפרט מוכנים אל התורה והמצות, והאומות אינם מוכנים לקדושה ולמצות שבתורה. ולפיכך לא היה אומר רק 'מילייהו נפישי', רוצה לומר שאין התורה מתיחסת לאומות העולם. נמצא כי בלעם הרשע, שהיה דבק בכח הטומאה, היה מתנגד לגמרי לקדושה. אבל טיטוס לא היה מתנגד רק אל התורה. וראוי להבין דבר זה, כי הוא עמוק מאוד: ואמר להם זיל אגרי בהו בהאי עלמא והוית רישא וכו'. דבר זה ענין נפלא מאוד למבינים למה המיצר לישראל נעשה ראש. וזה, מפני כי ישראל הם עליון במעלה ובמדריגה, שנאמר (ר' דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל הארץ". וכשהוא מיצר לישראל, אז הוא נעשה ראש לאותם שנקראו 'ראש'. ויש לך לדעת, כי זה נאמר כשישראל בגלות ובצרה, לפי שישראל ראוים לצרה בעונותינו הרבים, ומאחר שראוי היה לישראל גלות, המיצר להם הוא דבר שראוי להיות, ולפיכך נעשה ראש, שיורש את כוחם. והפך זה כאשר אין ישראל בגלות, וזה ידוע: מה דפסק אנפשיה, כי מאחר שהוא היה ראש המחבלים, גזר טבעו הפירוד. אלא שבכל יום מכנסים לקטמיה וכו'. וזה כמו שפרשנו לפני זה (ד"ה ולפיכך כאשר), מפני שהרשע תחלת בריאתו יש לו בריאה כמו שאר אדם, רק שהיה אחר כך מכת המשחיתים. הנה מצד שראוי להיות כמו שאר אדם, כל יום מכנסים לקטמיה להיות כמו שאר בני אדם. ומפני מדתו שגוזר ההשחתה, חוזר להיות נשרף, ומבדרין לקטמיה כאשר היה מדתו, שהיה בעל השחתה והפירוד. וכל יום ויום כך ראוי לו. והנה גם כן משפטו ודינו כפי חטאו לגמרי. ומה שאמר 'לבדרו לקטמיה אשב ימי' כדלעיל (שם), והוא מבואר מאוד למי שיש בו חכמה: אסקוהו בנגידא וכו'. דע כי מה שאמר 'טובתם דרוש רעתם אל תדרוש', הוא כמו שאמר בסמוך 'תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם'. וזה, כי פושעי ישראל נתן השם יתברך בהם נשמה טהורה, רק שאחר כך בעולם הזה נטו אחר הרשעות, ולפיכך חטאם דבר מקרה בעולם הזה. אבל שלא בעולם הזה אין חוטאים, ומודים על האמת, וחוזרים בהם, מצד כי יש להם שורש טוב. כמו שאמרו חז"ל בעירובין (יט. ) "עוברי בעמק הבכה מעיין ישיתוהו" (תהלים פד, ז), שמורידין דמעות כמעיין. אבל פושעי אומות העולם על פתחי גיהנם אינם חוזרים (עירובין יט. ). וזהו מטעם שעצמם רע, לכך נשארים רע אף אחר מותם, כי אין שינוי לדבר שבעצם. ולכך ההוא גברא היה אומר 'טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהם וכו'', כי כבר הוסר ממנו מה שהיה נמשך בחייו אחר החטא, כי ישראל ראוים בעצמם אל האמת והקדושה והטהרה. אבל אומות העולם, חסרונם בעצמם, שהרי בכללותם הם כך, ודבר שהוא בכללות הוא בעצם, ולא ישתנה: כל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. רוצה לומר, כי דין של אותו האיש שהיה דבק במדרגה הפחותה שנקראת 'צואה'. והפחיתות הזה אין זה דבר גשמי חומרי, רק הוא ענין גיהנם, ולכך נקרא 'צואה רותחת', כמו שאמר אצל בלעם שהיה דינו ב'שכבת זרע רותחת'. כי אין דבר פחות ומרוחק מן האדם רק צואה. כי הפרש יש בין הפחיתות ובין הטומאה, כי הטומאה נבדל ומרוחק, שהרי הטמא אסור ליכנוס למחנה שכינה (פסחים סז. ), אבל הפחיתות הוא פחיתות בלבד, והיה הוא במדריגה הפחותה, והיא מדריגה התחתונה בגיהנם. כי דיני הגיהנם הם כמה מדרגות: ויש לך לדעת, כי אין ראוי למלעיג על דברי חכמים רק הצואה, כי הוא הפך החכמים שיש בהם שכל הנבדל מן האדם, לכך כאשר לועג עליהם נדון בהפך זה, שהוא בצואה רותחת, והוא גם כן דבר נבדל מן האדם, ויוצא ממנו מפני פחיתותה. הרי השכל בודאי נבדל מן האדם בשביל מעלתו, והצואה נבדל מן האדם לפחיתותו. לכך המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. וסוד זה רמזו חכמים באמונתם במסכת סוכה (מב ע"ב), כל קטן שאין בו דעת אין מרחיקין מצואה שלו, שנאמר (קהלת א, יח) "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". והדבר הזה, כי מציאות ההפכים אחד, וכאשר נמצא אחד - נמצא השני שהוא כנגדו. ולכך במציאות הדעת, שהדעת הוא שכל נבדל מן האדם במעלה, ימצא הפך זה, הוא הצואה שנבדל מן האדם לפחיתות. וכל אלו דברים הם ברורים, עמוקים מאוד: ויש להבין באלו דינים שהיו נדונים אלו שלשה. וזה כי כל דבר שהוא מתנגד אל האדם, הוא פועל בו, והוא דין שלו. לכך הטומאה והפחיתות הוא דין האדם אחר מיתתו. כי הטומאה הוא הפך האדם, כי נשמת האדם טהורה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ס ע"ב) 'נשמה שנתת בי טהורה'. ולפיכך הטומאה, שהוא הפך הנשמה, דבר זה הוא דין הנשמה. והפחיתות גם כן הוא דין לאדם, שהרי הצואה הוא יציאה והבדלה מן האדם, ואין האדם סובל אותו, והוא פחיתות של אדם. ולכך דבר זה שהוא הפחיתות, הוא דין של הנשמה. נמצא כי אלו ב' דברים, הטומאה והפחיתות, היפך לאדם, והם דין שלו. ואין הכוונה רק כי דין הרשעים הוא דין גמור בדבר שהוא הפך הנשמה. כי הנשמה נבראת שהיא טהורה, ואין בה פחיתות. לכך כאשר הנשמה נדונית, היא נדונית בדבר שהוא הפכו לגמרי. לכך אמר כי בלעם נדון בשכבת זרע רותחת, שהיה דבק אחר מותו בטומאה, שהיא מרוחקת מהכל. וההוא גברא היה נדון שהיה דבק בפחיתות, והכל הוא הפך הנשמה. והשלישי הוא הפך ממש, כמו הדין שהיה לטיטוס, הוא ההשחתה הגמורה שהיה לו אחר המיתה. והבן אלו שלשה החוטאים, אשר האחד היה נמשך אחר הטומאה והתיעוב, ולפיכך בא על אתונו. והשני היה נמשך אחר ההשחתה וההפרדה. והג' היה דבק במינות, ויצא מכלל ישראל, והיה דבק במינות ועבודה זרה. ואין להאריך עוד: ==פרק ו== אתרנגולא ואתרנגולתא חרב טור מלכא. דהוי נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר פרו ורבו כתרנגולין. יומא חדא הוי קא חליף גונדא דרומאי, שקלינהו מנייהו, נפלו עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. הוה בהו ההוא בר דרומא, דקפיץ מיל וקטיל בהו. שקליה קיסר לתאגיא ואותביה על ארעא. אמר, רבונו של עולם, אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה, ולמלכותיה בידיה דחד גברא. אכשליה פומא לבר דרומא, ואמר "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" (ר' תהלים ס, יב). דוד נמי אמר הכי, דוד אתמוה קא מתמה. על לבית הכסא, אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה, ונח נפשיה. אמר, הואיל ואתרחש לי ניסא הא זימנא, אשבקינהו. שבקינהו ואזיל. איזדקור ואכלו ושתו ואדליקו שרגי עד דמתחזי בליוני דגושפנקי ברחוק מילא. אמר, מחדי קא חדו בי יהודאי. חזר אתא עלייהו. אמר רבי אסי, תלת מאה אלפין שליפי סייפא עיילו לטור מלכא, וקטלו בה תלתא יומא ותלתא ליליותא, ובהך גיסא הלולי וחנגא, ולא הוי ידעי הני בהני: כבר התבאר לך למעלה, שהתרנגול מרבה להוליד יותר מכל, לכך לקחו תרנגול ותרנגולתא בחופתם. ותבין מזה שכל דברי חכמים באמונה, כי כאן נאמר 'חליף גונדא דרומאי' ולקחו התרנגול ותרנגולתא. ו'גונדא' הוא רבוי של מלכות. מפני כי מלכות רומי שהיה באותו זמן רצו ליקח הברכה מישראל, כאשר חטאו ישראל ובטלה הברכה מהם. אז עשו רוצה לקום ולרשת הברכה של יעקב. ולפיכך גונדא דרומי רצו ליקח התרנגול והתרנגולת, אשר תרנגול התרנגולתא, מורה על רבוי הברכה של ישראל: ואמר הוה בהו ההוא בר דרומא דקפץ מיל וכו'. הבן מה שאמרו שהיה שם בר דרומא, ומאי איכפת ליה אם מדרום אם מצפון, וכי בזה תולה הדבר שהוא מדרום. אמנם כאשר תעמיק באמת תדע דברי חכמה עמוקה, כי היה מיוחד לזה בר דרומא, כאשר תדע כי דרום נקרא 'ימין' כאשר ידוע. והיד הימין מיוחד לקלות, לא השמאל. ולפיכך קפץ מיל. לכך ההוא בר דרומא היה מוכן לזה. ומה שאמר 'קפץ מיל', פירוש בתנועה אחת ובמרוצה אחת היה עושה מלחמה, וזהו ענין הקפיצה שנזכר כאן, והיה כחו למלחמה הזריזות היותר. ובמה שאמר 'הוה בהו' דהיינו בטור מלכא, תדע עוד ענין יותר עמוק מאוד. כי טור מלכא, במה שנקרא 'הר של מלך' הוא מתיחס לצפון לקבל משם כח הגבורה למלחמה, כי המלך צריך לו גבורה לעשות מלחמה. ונתחברו ונכללו ביחד שני הדברים; האחד, הזריזות והמהירות וקלות התנועה בכח ימין, ולכך היה 'בר דרומא'. ובמה שהיה בר דרומא זה בטור מלכא, היה בו שניהם. ואלו שניהם צריך למלחמה. ולפיכך קפץ מיל, וקטיל (מיל), "ותושיע לו ימינו וזרוע כחו" (ר' תהלים צח, א), והבן זה. וזהו שאמר 'הוה בהו ההוא גברא בר דרומא'. ואין הדברים האלה רק רמז חכמה עמוקה, שבאו לומר כי נכלל ימין בשמאל, ואז היה להם כח לעשות חיל למלחמה: ואמר על לבית הכסא וכו'. ראוי לו דבר זה, כי החויא הזאת היא כמו חויא דרבנן, שהנוגע בכבוד חכמים טרקי חויא דרבנן (שבת קי. ). כל שכן זה שדיבר נגד כבוד השם יתברך, דטרקיה חויא, והוא כח נחש. ובית הכסא מוכן ביותר לנחש, והבן זה. ומה שאמר כי דוד דרך תמוהי אמר, אין הפירוש שדוד אמר "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" דרך תמיה, אלא אתה יוצא בצבאותינו, שאין זה משמעות הכתוב. אבל פירושו, שדוד אמרו דרך תמיה "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תמצא אלקים בצבאותינו", למה תעשה זה, וזהו התמיה של דוד, כמו "למה אלקים זנחתנו" (ר' תהלים עד, א). אבל ההוא בר דרומא אמר כך, "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו", ואנחנו עושים מלחמה מעצמינו: ומה שהיו נכנסים לשם תלת מאה אלפי שליפי סייפא, דוקא שלש מאות אלפי, וגם שהיו הורגין בה ג' ימים וג' לילות, כי אין ספק שכל הסבות שהיו בטור מלכא לא היו במקרה, כי כל דברים הגדולים אינם במקרה. ויתבאר בסמוך, והוא דבר נפלא: ששים רבוא עיירות וכו'. כבר אמרנו, כי טור מלכא היה בה ברכה, ובפרט בברכת הרבוי, והוא ברכת ארץ ישראל מצד הרבוי, כי ארץ ישראל היו בה ג' ברכות, שהם שורש ברכת הארץ, כמו שמבואר למעלה. ולפיכך כל ברכתה היתה ששים רבוא, כמו שיש ששים אותיות בברכה המיוחדת לישראל בברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו), שהם ששים אותיות. וחשבון זה אמרו חז"ל גם כן על רבוי בכל מקום, כמו שפרשו התוספות בפרק החובל (ב"ק צב ע"ב ד"ה שיתין) אצל 'ששים רהוטי רהוט', כי החשבון הזה הוא על רבוי. וכן (ב"ק צב ע"ב) 'ששים תכלי מטי לככי דחזי אכלי ואינהו לא אכלי', וכן הרבה מאוד. ולפיכך ששים רבוא עיירות, וכל אחת היה בהם כיוצאי מצרים, שהם ששים רבוא (שמות יב, לז). הרי כי זה החשבון היה לטור המלכה תמיד, מחמת שהחשבון הזה ראוי לרבוי, והם היו מבורכים ברבוי: ומה שאמר כי שלשה [עיירות] היו בהם שהיו בהם כפלים כיוצאי מצרים, כי מספר ששים, שהוא מספר הראוי לטור מלכא, יסוד התחלת המספר הזה הוא ששה, בעבור כי העשרה נחשבים כמו אחד, שהרי אתה מונה עשרה עשרים שלשים ארבעים וחמשים, כמו שאתה מונה אחד שנים שלשה ארבעה. לכך מספר ששים נכללים במספר ששה. ומספר ששה נכללים במספר שלשה, שהם כפולים. כי מספר ששה הם כנגד ששה קצוות, אשר הם המעלה והמטה, צפון דרום, מזרח מערב. ואלו הם זוגות, כמו שמבואר. ולכך שלשה מן מספר ששים הם כפולים, כי יסוד מספר ששים הם שלשה, והם כפולים. מזה תבין שיש בברכת כהנים ששים אותיות, ושלשה פסוקים. כי התחלה ויסוד אלו הששים הם שלשה. והדברים האלו הם אמת ברור למי שמבין דברי חכמה: ובזה יתבאר לך מה שאמרו כי תלת מאה אלפי שליפי סייפא נכנסו לטור מלכא. כי כח טור מלכא - כח הרבוי, שהתחלת ויסוד הרבוי הוא שלש. לכך תלת מאה אלפי נכנסו לשם, לפי שמאה הוא כמו אחד, וכן אלף כמו אחד. ולא סגי בתלת מאה, כדי להגדיל הכח מה שאפשר. ונכנסו לשם במספר הזה דוקא, לבטל הרבוי. כי כבר אמרנו כי גונדא דמלכות רביעית, שהוא כח רבוי של מלכות רביעית, רוצה ליקח הרבוי מהם. וכן מה שאמרו ד'קטלי בהו ג' ימים וג' לילות', מפני כי הרבוי הוא שלשה, לכך הוצרכו להרוג בהם ג' ימים וג' לילות לעקור הרבוי. כמו שאמרו (תו"כ ויקרא טו, כה) "ימים" (שם) שנים, "רבים" (שם) שלשה: ויש לפרש בענין אחר. כי תלת מאה אלפי שליפי הוא כח מלכות רביעית, שהם בעצמם משולשים, כדאיתא בויקרא רבה פרשת שמיני (יג, ה), שאמר שם 'משה נתן שלשת המלכיות בפסוק אחד, והרביעית בפסוק אחד', לומר שהיא שקולה נגד שלשתן. ושם מייתי קרא (ר' יחזקאל כא, יט) "בן אדם הנבא והך כף אל הכף ותכפל חרב שלישתא". ומוכח מזה הכתוב שנקרא "חרב שלישתה" ששקולה נגד שלש מלכיות. לכך אמר כאן שנכנסו תלת מאה אלפי שליפי סייפא, כנגד כוחם, שהוא משולש נגד כל המלכיות. ולקמן בחבור הזה (פי"ז ד"ה ודבר זה עוד) יתבאר לך בביאור כי מלכות רביעית הוא שלש מאה, ואין כאן מקום זה להאריך, כי יתבאר עוד באריכות. וזה עיקר הפירוש כי נכנסו לשם תלת מאה אלפי שליפי, לבטל רבוי ישראל. וראוי לזה מספר שלש מאות אלפי, כי זהו כח רבוי שלהם, ודי בזה: ארץ צבי כתיב. יש מקשים, וכי איך יתכן לפי השכל הכנס גשם בגשם. ולפיכך הם תמיהים על זה הדבר, כי דבר זה נמנע לפי טבע הכנס גשם בגשם. והנה אין להאריך במקום הזה, כי כבר הארכנו בזה בהקדמת גבורות ה' (סוף הקדמה שניה), עיין שם. ובודאי לפי טבע הגשמי היה קשה, אבל נס הוא דבר זולת טבע הנהוגה, והנס הוא לפי שעה, ולא בהנהגת העולם שהוא תמידי. וכמו שבדרך הטבע שיעור הארץ כך וכך, כן שלא כדרך הטבע הארץ היא יותר גדולה, ואין כאן הכנס גשם בגשם. שאם היתה נשארת כך תמידית בטבעה, היה קשה. אבל ענין זה לא היה טבעי כלל, כי חוזרת היא לכמות שהיתה, והדבר שהוא לפי שעה שלא בטבע, הוא ענין זולת הטבע, ואין זה הכנס גשם בגשם. והיינו שאמר שנקראת "ארץ צבי", כי "צבי" מלשון 'פאר' הוא, והדבר שהוא פאר אינו גשם כלל. ובא לומר שיש בארץ צד מעלה נבדלת בלתי טבעית כאשר יושביה עליה, והוא הגורם שהיתה מרווחת בעצמה. וכן מה שדרשו במקום אחר (כתובות קיב. ) שנקראת "ארץ צבי", מה צבי ממהר במרוצתו, כך ארץ ישראל ממהרת לבשל פירותיה. כל ענין זה, שבארץ יש צד מעלה בלתי טבעי, ומפני שהיה בה צד מעלה בלתי טבעית, היתה ממהרת בפירותיה: ותדע עוד כי הצבי נקרא 'צבי' גם כן מלשון 'צבי ופאר', והעור שלו, שהוא פאר הבעל חי, לפי שהוא בחוץ לכך הוא פאר הבעל חי, הוא דק החומר, כמו שאמרו שאין מחזיק בשרו. וזה מפני הדקות אשר יש לו כאשר הוא בחיותו, ואז מחזיק העור בשרו. וכאשר ניטלה מן הצבי העור, ונסתלק רוח חיים ממנו, ונשאר החומרי בלבד, אין ספק כי אין בו הדקות כאשר אין בו החיות, ואז אין מחזיק בשרו. וכן הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה, שזה ראוי לארץ, וזהו חיות הארץ, שהארץ נתן השם יתברך לישראל, והיא נקראת "ארץ ישראל" (ש"א יג, יט, ועוד), לכך חיות הארץ הוא דוקא כאשר יושביה ישראל עליה, ואז יש לה המעלה הנבדלת בכל דבר; שהיתה ממהרת פירותיה, שמורה שיש בה מעלה בלתי גשמית. כמו הצבי שהוא ממהר התנועה, כך ארץ ישראל ממהר לבשל פירותיה. וכמו שהצבי, בשעה שעורו על הצבי, מתפשטת העור, שאין לעורו גסות החומרי כאשר הוא על הצבי בחיותו, ובהופשט העור - גמדא, שכבר נסתלק החיים שגורם דבר זה. כך הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה אז יש לה מעלה הנבדלת, והיא מרווחת. כי הגשם הוא בעל גבול ושעור, ואין הדבר שהוא נבדל בעל גבול כמו הגשמי. וכל אשר יש לו קירוב אל הקדושה האלקית הנבדלת, אין לו כל כך גבול. ולכך מצד שיש בארץ צד מעלה נבדלת, היא מרווחת, שאין לה צרות והגבול שהוא לגשם. ודוקא כאשר יושביה עליה, כי כאשר יושביה עליה זהו חיותה, כמו שאמרנו: ועוד, כי ישראל שהם עם קודש, יושביה עליה, ובשביל כך יש לה מעלה הקדושה גם כן, לכך היה לה הרווחה, ואין לה ענין הגשמי שהוא מוגבל. וכשאין יושביה עליה, נסתלקה המעלה הנבדלת, וגמדא. ודברים אלו עמוקים מאוד מאוד, ואין להאריך. ואין זה תמיה אם היתה הארץ מקבלת הרבוי הזה, כי הוא שלא כטבע, וכאילו היה זה ענין אלקי בלתי טבעי, ואין זה מצורף אל הטבע כלל, רק היו יושבים עליה בענין אלקי, ופשוט הוא. והרי הרבה דברים פועלים המכשפים והחרטומים, ואיך לא יהיה דבר שהוא פלא וחידוש בכח אלקי, אשר לו הכח והגבורה על כל, והכל בכח אלקי קדוש: אמנם מה שאמר ששים רבוא עיירות, ודבר זה קשה לצייר שהיה בטור מלכא, שהוא חלק הארץ, כל כך עיירות. ובכל עיר ועיר כך וכך, שיהיו ישראל כל כך הרבה. דע, כי גם זה דבר מופלא וחכמה עמוקה מאוד. כי כאשר אמרנו כי ראוי שיהיה בטור מלכא כך וכך מקומות לפי הברכה העליונה. לכך אמרו שהיה בטור מלכא מספר זה, והיינו שראוי מצד עצמה וענינה המיוחד לה, אשר כבר אמרנו לך למעלה שראוי לה הברכה, ובארנו אמיתת טור המלכה הראויה לרבוי מצד עצמה. ולא השגיחו חכמים אם יבוא מניעה מצד אחר. כי לפעמים חטא ישראל - או מה שהוא - הגורם שלא היה נמצא הרבוי כל כך כמו שראוי. מכל מקום חכמים אמרו מה שראוי מצד ענין המיוחד לטור המלכה. ודבר זה כלל גדול בדברי חכמים, שהם הלכו אחר המהות המיוחד. ובארנו זה במקומות הרבה בחבור באר הגולה, ובחבור גבורות ה': ורמזו חכמים דבר זה במסכת נדרים (לא ע"ב), 'הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם'. ואין זה מפני שאנו הולכים אחר לשון בני אדם (נדרים מט. ), כדמוכח שם בהדיא דמייתי מקרא על זה. אבל כי ישראל, במה שהם ישראל, נחשבים נמולים. ואם לא נעשה דבר זה בשביל סבה מה, לא נתבטל ענינם המיוחד אשר להם. וכן להפך, הגוי מצד ענינו המיוחד, במה שהוא גוי, ראוי לו ערלתו. ואם יחתוך ערלתו, בשביל זה לא נתבטל ענין המיוחד שראוי לו במה שהוא גוי, וראוי לו הערלה. וכן הדבר הזה, הנה טור המלכה, במה שהוא מקום מן הארץ הקדושה, כמו שהתבאר למעלה, וראוי להם רבוי זה בפרט כמו שהתבאר (ד"ה ששים ריבוא), ואם יבוא מניעה מה שהוא מונע, לא יבוא הבטול אל הכל, ונשאר הרבוי במה, כי טור המלכה מיוחד לרבוי, ובודאי היה שם רבוי. וזה ששאל המין כי המקום קטן, ואיך יהיה שם רבוי מה, והשיב לו "ארץ צבי" כתיב. ולא הביטו חכמים רק אל הדבר בעצמו מה שהוא מיוחד בו וראוי מצד עצמו, ולא השגיחו על הבטול שמגיע לו מצד אחר. ודבר זה בארנו פעמים הרבה: ובמקום זה תוכל לדעת ולהבין כי לא דברו חכמים רק מצד הברכה הראויה לטור המלכה, שהרי לא תמצא במספר הזה מספר פרטי, שלא היה המספר רק 'ששים', או 'ששים רבוא', וכל המספרים האלו הם מספר כללי, ולא תמצא מספר פרטי. כי הכל נאמר מצד הענין האלקי שיש בטור המלכה, והפרטי הוא מצד החומרי הגשמי: ואם תאמר, אם כן מנא לן שהיה ברכתם מצד עצמם כמו זה. וזה אינו קשיא, שאם לא כן, לא היה כל כך רבוי נמצא בטור המלכה, אבל מאחר שהיה הרבוי בטור מלכא, והיתה הברכה להם שלא כדרך הטבע, מורה שהיה ברכתה כאשר ראוי לטור מלכא. אשר כבר בארנו לך, כי מצד טור מלכא בעצמה ראוי שיהיה שם הרבוי הזה אשר אמר. ואין להשגיח אם יש מונע מצד אחר, כי אפשר כי חטא מה הוא הגורם מניעה למעט דבר מה, כמו שבארנו זה בכמה מקומות. מכל מקום החכמים מדברים מצד ענין המיוחד שהיה בטור מלכא, מופשט מן החומר אמרו כך. ונתבאר זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ב) אצל "ובני ישראל פרו" (שמות א, ז), עיין שם. והבן הדברים, כי הם דברים אמתיים מאוד: פתח חד מנייהו ואמר, מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגוים, והשיאום זה לזו. אמרה לו, בבקשה ממך אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך. ולא נגע בה עד יום מותו. וכשמת, אמרה להם ספדו לזה שפיטפט ביצרו יותר מיוסף; דאילו ביוסף, לא הוי אלא חדא שעתא, והאי כל יומא ויומא. ואילו ביוסף, לאו בחדא מטה הוי, והאי בחדא מטה הוי. ואילו יוסף, לאו אשתו, והאי אשתו. פתח אידך מנייהו ואמר, מעשה ועמדו ארבעים מודיות בדינר, נחסר השער במודיא אחת, בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין וסקלום, וחזר השער למקומו. פתח אידך מינייהו ואמר, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה. מה עשה, הלך וזימן את שושביניו, והאכילן והשקן, שיכרן, והשכיבן על מטה אחת, והביא לובן ביצה והטיל ביניהם, והעמיד להן עדים, ובא לבית דין. היה שם זקן מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, אמר להן, כך מקובלני משמאי הזקן, לובן ביצה סולד מן האור, ושכבת זרע דוחה מן האור. בדקו ומצאו כדבריו, והביאוהו לבית דין והלקוהו, והגבו כתובתה ממנו. אמר ליה אביי לרב יוסף, ומאחר דהוי צדיקים כולי האי, מאי טעמא איענוש. אמר ליה, משום דלא אתאבלי על ירושלים, דכתיב (ישעיה סו, י) "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה": ונראה כי לכך מייתי הך מלתא של כפר סכניא של מצרים, ואף על גב דלא שייך הכא כלל. ואין נראה לומר משום דנקרא 'כפר סכניא' כמו 'כפר ביש' ו'כפר שיחלא' ו'כפר דכירא' שהיו לינאי בהר המלך, שאין לומר כך כלל. ונראה לומר דמייתי הך מלתא ללמוד שיש להתאבל על ירושלים, כמו שאמר. וסמך זה לכאן, ולא סמך זה למעלה, שלכך סמך חורבן טור מלכא אחר חורבן ירושלים, לומר כי חורבן ירושלים וטור מלכא הכל חורבן אחד הם, כמו שאמרנו למעלה ענין שלשה מקומות אלו, שהם ירושלים טור מלכא וביתר. והכל היה נמשך אחר חורבן ירושלים, כי כאשר חרב ירושלים, נמשך אחריו חורבן טור מלכא וביתר. ומאחר שהיה זה בטור מלכא, שהיה נמשך חורבן טור מלכא אחר ירושלים, בודאי גם כן היה נמשך חורבן ביתר אחר חורבן ירושלים, ואין צריך לפרש אצל ביתר: ==פרק ז== אשקא דריספק חרב ביתר (גיטין נז. ). כי הוה נהיגי כי הוה מתילד ינוקא - שתלא ארזא, ינוקתא - שתלא תורניתא. וכי הוה מינסבי, קייצו להו ועבדו להו גננא. יומא חד הוה קא חלפא ברתה דקיסר, איתבר שקא דריספק, קצצו ארזא ועיילו לה. אתו נפיל עלייהו מחונהו. אתו אמרי ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג). אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדו, והכו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה, רחוקה היתה מיל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר, שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שני חלקי מים, ואחד דם. במתניתא תנא, ז' שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל: הוה קא חלפא ברתה דקיסר וכו'. מאוד יש לך לעיין, כי כל הדברים שהיו באים מאת השם יתברך בחורבן ירושלים היו באים כאשר ראוי לזה. כי גונדא דרומא, שהוא חיל רומי, בא לקחת תרנגולתא שלהם (גיטין נז. ), כמו שהתבאר. והנה חיל רומי לקח הרבוי. וכך בת קיסר לקחה הנטיעה החזקה. כי כל לשון 'בן' ו'בת' הוא מלשון בנין. כי 'בן' מלשון בנה, ו'בת' גם כן מלשון 'בנת', שכן בתרגום יאמר 'בנתא'. ולכך "בתו" (שמות כא, ז) התי"ו דגושה, להורות על הנו"ן החסירה, כי הבן והבת הם בנין אב. ומפני שאנשי ביתר היתה כוונתם שיהיו בנין חזק, ולכך היו נוטעין ארז וארזא כאשר ילדו להם בנים, כדי שיהיו הבנים נטיעה חזקה בארץ כמו הארז. וכאשר נשאו ביחד, עשו חופה ממנו, שיהיה להם בית יתד נאמן אוהל בל יצען. וכן בכלל שלהם זכו אל בנין תקיף וחזק: ולפיכך זכו לכרך תקיף וגדול, שהוא כרך ביתר. שכמו שהבן והבת הוא בנין פרטי, כך המקום והעיר הוא בנין ונטיעת הכלל, והוא חזקם ותקפם שיתישבו בארץ. ושוה בנין הכלל והפרט. וכמו שנקרא בתו של אדם 'בת', כך יקרא המקום "בת ציון" (ישעיה א, ח), וכן הרבה, מפני שכבר אמרנו כי 'בת' היא מלשון בנין. כלל הדבר, שהיה ברכתם של טור מלכא, שהיה בה הרבוי, כמו שהתבאר למעלה (ריש פ"ו), והיה ברכת ביתר החוזק והתוקף בין בכלל בין בפרט. וכאשר הגיע זמן להיות חרב, באה הסבה על ידי בת קיסר. כי הקיסר לקח ברכתם על ידי בתו, שהיא בנינו של קיסר, שהוא החוזק והתוקף שלהם, לקח מאתם. והיה זה דוקא על ידי בת קיסר, אבל לא על ידי בן קיסר, כי יותר נקראת הבת בנין האב, והוא דבר נפלא ואין כאן מקומו. וראיה לזה, כי הבת היא ברשות אביה, ואין הבן ברשות אביו, שנאמר (במדבר ל,יז) "בנעוריה בית אביה". ולפיכך אמר חלפא ברתה דקיסר. והוא מובן ממה שאמרו חז"ל (נדה לא. ) האיש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנאמר (בראשית מו, טו) "ואת דינה בתו", ואין להאריך. והבן זה, כי אלו ב' ברכות, דהיינו הרבוי והחוזק, שאלו ב' דברים אין עוד אחריהם, לקחו גונדא דרומי ובת הקיסר, ושניהם לקחו רומי. ואילו קדושת ירושלים לא לקחו רומי, כי קדושתה לא לקחו, רק שנאבד ונחרב, אבל אין לקיחה בזה אל אדום, כי אין ראויים לקדושתה שיקחו מהם. ואף כי משלו בו זרים, לא לקחו ולא ירשו קדושתה, אשר הוא שייך לישראל, והבן זה היטב: אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה. והבן הדברים אלו מאוד, כי כאשר היה ברכת ביתר בחוזק ובתוקף, ולפיכך דרשו חז"ל עליהם (איכה ב, ג) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", שהקרן הוא לשון חיזוק, שנאמר (דברים לג, יז) "וקרני ראם קרניו". לכך אמר גם כן אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו, שהם חזקים ותקיפים, באו לקחת חזקם של כרך ביתר, כמו שאמרנו למעלה. והקרן הוא על הראש, וזה מורה על הנצוח שהיו גוברים. ולכך כאשר בא לומר שהיו נכנסים לכרך ביתר להתגבר עליהם וליקח חזקם, קראם 'קרני מלחמה': ותדקדק על מספר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה', כי מספר שמונה הוא מסוגל לקרן דוקא, לכך אמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה', כי אין חלוק בין שמונה ושמונים, רק שזה מספר כללי, וזה פרטי. שהקרן מסוגל לשמונה, כי מספר שבעה הוא המספר שהוא שלם, שהרי מספר שבעה חוזר חלילה בימים ובשנים, ומזה נראה שהוא מספר שלם. והשמיני, שהוא על המספר השלם, הוא כמו הקרן שהוא על בעל החי, שהוא שלם, והקרן עליו. לכך אמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה'. ועוד יש במספר הזה שאמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה' דבר יותר עמוק, כי הקרנות מכל דבר הם ח', כאשר ידוע לחכמי מדע, ואין להאריך במקום הזה. ומפני שבאו כאן להתגבר בקרנם ותוקפם העליון, ולקחת תוקף וחוזק ישראל, ולכך נכנסו שמונים קרני מלחמה. ודבר זה ברור למי שידע להבין: ואמר ונפל דמם לים הגדול, ונתערב במים, עד שלא נשאר דבר מהם. וכל זה שנעקרו לגמרי, הפך כוונתם. שזהו שייך לכל דבר שהוא משורש ונטוע בחוזק, כאשר הוא עומד - הוא מקוים מאוד, ואם הוא נעקר - אז הוא נעקר משורשו לגמרי, שלא נשאר עוד דבר, לא שרש ולא ענף. ואנשי ביתר היו רוצים להיות משורשים כמו שאמרנו למעלה, ולכך כאשר נעקרו - נעקרו לגמרי משרשם, והבן זה היטב: ושערו שני חלקים מים וכו'. כלומר כי כל כך נשפך דמן, שאין למים תוספות על הדם רק שליש, ולא נשאר למים רק הרוב, ולא יותר. ויש לדעת, כי מה שאומר שהם שני חלקים מים ואחד דם, וכן מה שאמר בסמוך שבצרו את כרמיהם מדם ישראל בלא זבל, הכל הוא ענין זה. כי כאשר נגזר שיהיה נשפך דם שלהם כמים, נהפך הדם למים, ונתגבר כח המים. כי כל שני דברים שהם הפכים, בביטול אחד גובר השני. כי הדם הוא הפך המים, כי המים הם חמריים, ואילו "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך הדם, שהוא הנפש, נחשב צורה. וכאשר בטל הצורה, אז היה גובר החמרי, הוא המים: אבל בברייתא אמר שהיו בוצרים כרמיהם מדם, וזהו ענין אחר. כי מה שנגזר על הדם להיות נשפך ונפסד, אז נתהוה ממנו בשביל זה דבר הדומה לו, דהיינו היין. שהרי הדם דומה ליין, שנאמר (דברים לב, יד) "ודם ענב תשתה חמר", ובכמה מקומות. והאומות ששפכו דם ישראל, בצרו כרמיהן מדם ישראל בלא זבל, כי בשפיכת הדם על האדמה בזה נתנו כח אל האדמה להצמיח היין: ואמר ששערו הנחלים שיש בבקעת ידים, שהיו שני חלקים מים ואחד דם. הוא מה שאמרנו, כי כאשר נהפך ונשפך הדם, "כי הדם הוא הנפש", שהוא נחשב צורת האדם, בזה היה מתגבר ההפך, הם המים, שהם מתיחסים אל החמרי. ודבר זה ענין עמוק, בארנו אותו בחבור גבורות ה' (פי"ח) אצל "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י), וגם בשאר מקומות הרבה, כי המים הם הפך הצורה, כמו שהתבאר שם. לכך הכתוב אומר (דברים יב, כד) "על הארץ תשפכנו כמים". ורוצה לומר, כי הדם אשר הוא הנפש, ואין ראוי שפיכה כלל לנפש. אבל דם של בהמה, אמר עליו תשפוך אותו כמים, שהוא הפך הנפש, לפי שאין לדם בהמה משפט הנפש. ולפיכך כאשר נגזר בחורבן הזה שיהיה הדם - שהוא הנפש - נשפך, בזה התגבר כח המים, שהוא הפכו. ולברייתא שאמרו כי בצרו אומות העולם כרמיהן מדם ישראל, אמרו כי מצד שפיכות דמים בצרו אומות העולם כרמיהן, כי כאשר שפכו הדם בצרו כרמיהן, כי יש בדם כח יין, והבן הדברים האלו: וכן מה שאמר על הנחלים שהם בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושערו ב' חלקים מים ואחד דם. כי בארץ יש מקומות מיוחדים ומסוגלים לדבר מה יותר ממקום אחר. ובבקעת ידים מקום מיוחד למדת הדין להתגבר, ולכך נקרא 'בקעת ידים', וכמו (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה במקנך". ובכל מקום שנאמר "יד ה'" אינו אלא רמז למדת הדין. ולפיכך אמר שהיה שם ב' נחלים, א' מושך אילך, ואחד מושך אילך. כמו שני ידים, האחד מתפשט אילך, ויד השניה מתפשט אילך. ואלו שני הנחלים מה שהם מתיחסים ליד, שהרי האחד מושך אילך, והאחד מושך אילך, לכך התגבר לשם מדת הדין, שהם הידים, אשר אחד מושך אילך ואחד מושך אילך. ושם היה מתגבר כח אדום, שנאמר עליו (בראשית כז, כב) "והידים ידי עשו". ושפכו דמן שם, עד ששערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם. נמצא כי נתוסף שליש באלו שני הנחלים אשר היו בבקעת ידים. כי שפיכות דמים הוא שייך לגוף בעצמו, והוא שליש, כאשר תדע להבין. כי אלו שני ידים הם ימין ושמאל, והגוף באמצע. ולכך, כאשר נשפך דם ישראל, שערו הנחלים אשר בבקעת ידים שהיו שני שלישי מים, ונוסף עליהם שליש דם שנהפך למים. ורוצה לומר, שהיה מוסיף כח המים מן שפיכות דמים הגוף עד שליש יותר, כמו שהתבאר. וגם יש לפרש, אם היה יותר משליש, היה שנוי הטבע לגמרי, והיה גובר יותר מן הראוי. לכך היה גובר עד שליש, והיה נשאר הרוב מים כמו שהיה, והמעוט היה דם: אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחד עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבעה רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמיו של זכריהו, לקיים מה שנאמר (הושע ד, ב) "דמים בדמים נגעו". אשכחיה לדמיה של זכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר להו, מאי האי, אמרו ליה דם זבחים דאישתפך. אייתי דם זבחים ולא אדמי. אמר להו אי אמריתו לי - מוטב, ואם לאו - מסרקינהו לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה, מאי נימא לך, נביאה הוה לן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא, קמינן עלויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו, אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטלוה עלויה, ולא נח. בחורים ובתולות קטל עלויה, ולא נח. אייתי תינוקות של בית רבן קטל עלויה, ולא נח. אמר להו, זכריה טובים שבהם אבדתי, ניחא לך לאבדינהו לכולהו. כדאמר ליה הכי, נח. בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה, אמר, ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטיל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה. ערק אזל שדר [שטר] פרטתיה בביתיה, ואגייר. תנא, נעמן - גר תושב היה, נבוזראדן - גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. מאן אינון, שמעיה ואבטליון. היינו דכתיב (יחזקאל כד, ח) "ונתתי דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות". "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב), "הקול" זה אנדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ס' רבוא [על ס' רבוא], כפלים כיוצאי מצרים. "קול יעקב" זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבעה מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצנו. דבר אחר, "הקול קול יעקב", אין לך תפלה נשמעת שאין בה מזרעו של יעקב. "והידים ידי עשו", אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. והיינו דאמר רבי אליעזר "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא), בחירחור לשון [תחבא]: אשכחיה לדמי וכו'. פירוש, שהיה הדם מבקש נקמה, כמו כל דם שנשפך מעלה הדם רותח של נקמה, שאינו שקוט מן הנקמה. והיינו שאמר שהיה מרתיח. ו'אשכחיה' דקאמר, רוצה לומר כי כאשר ראה נבוזראדן שהשם יתברך גזר עליהם שפיכות דם ביותר. ודבר זה היה יודע ומשיג שהוא נקמה מאת השם יתברך, שהרי חשב שלא לבוא עליהם, ולהניח אותם, ולא מצא מנוח בלבו, ומזה ידע כי השם יתברך רוצה לשפוך דמם, ומזה ידע כי אין זה רק בשביל נקמה. ושאל אותם מה הוא ענין הדם, והשיבו דם קדשים דאישתפך. כלומר שלא עבדו השם יתברך, ובטלו עבודת הדם. או שטמאו אותו, או נעשה נותר, ולא נזהרו בעבודת השם יתברך, עד שנשפך. ודם זה מבקש נקמה, שכל דם מבקש נקמה. ומה שאמר 'אייתי דם זבחים וכו'', כלומר שנתן לב להתבונן בו אם היה חטא הזה דם קדשים אם היה מבקש נקמה. ולא היה דומה לזה. כלומר שאין ענין דם קדשים דאישתפוך מעלה רותח כל כך. עד שהיו צריכין לומר האמת, כי דבר זה הוא מפני דם הנביא, שהוא מבקש נקמה. ומה שאמר כי אז נח הדם, פירוש, כן היה משער שכבר נח, שכבר עשה נקמה כאשר ראוי, ואינו מבקש עוד נקמה, שאינו מבקש שיאבד העולם כולו: נבוזראדן גר צדק היה וכו'. דע, כי מה שספרו כאן מן הרשעים שזרעם נתגייר בישראל ולימדו תורה ברבים, הוא ענין נפלא. כי יש לך לדעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות, ויש להם כח גדול מאוד כמו שהיה לאלו שזכר, אי אפשר שלא יהיה מצורף כח שלהם אל כח עליון, כח השם יתברך, רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים, כאשר נתגיירו, נצרף ונזדכך ונתלבן, ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדים תורה ברבים. ואי אפשר שלא יהיה כך. שכל כח כמו אלו, שהיה להם כח גדול, הוא מאת השם יתברך, וכיון שהוא מאת השם יתברך יש בזה צד בחינה מה של קדושה, שהרי הוא מן השם יתברך. ואם אצל האב היה בטל כח הקדושה אצל הטומאה, אבל בבנים נתלבן כח זה, ולכך לימדו תורה ברבים: רק מזרע טיטוס לא היה השם יתברך מכניס תחת כנפי השכינה, שאין לו חלק בו יתברך, והוא נבדל מן הקדושה לגמרי, ואינו מצטרף אל הקדושה. לא כמו כל הכחות האחרים שיש להם חבור ודבוק אל הקדושה, ומצד אותו הדבוק נתגיירו זרעם. ולא כן טיטוס, שהיה כח שלו כח משחית ומקלקל, כמו שהתבאר. ולכך נקצץ ונפרד מן השם יתברך, ואין מכניס מבניו תחת כנפי השכינה. והדבר הזה הוא דבר עמוק, ואין כאן מקום זה: שהרג בכרך ביתר וכו'. כבר אמרנו לך כי תמיד מזכיר אותו בלשון 'כרך ביתר', שהיתה עיר תקיפה מאוד, והוא היה חוזקן ותוקפן של ישראל. לכך דרש למעלה (גיטין נז. ) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) על ביתר, כי הקרן הוא חוזק ותוקף, כמו שנקרא "עשתרות קרנים" (בראשית יד, ה) על שם החוזק והתוקף. ולכך היו נוטעים שם ארז ותורניתא (גיטין נז. ), שזה מורה על נטיעה חזקה. ולכך אמר כי בכרך ביתר הרג ד' מאות רבוא וכו', שכמו שמנין ס' רבוא מורה על רבוי, כמו שהתבאר לעיל, כך מנין ארבע מאה רבוא מורה על מקום המיושב, לפי שמנין ארבע הוא שטח המתפשט לד' צדדין, וכל מקום משוער בד', שכן נתנו לאדם מקום ד' אמות (גיטין עז ע"ב), כי המקום הוא מרובע, שכן מצינו ארץ ישראל ד' מאה פרסה על ד' מאה פרסה. ולפיכך אמר שנהרגו ד' מאות [רבוא], כי הכרך הזה מקום חשוב היה, ולפי חשיבתו ראוי לו מספר ארבע על פי היותר גדול, כי המקום משוער במספר ד', והאנשים היושבים בה משוערים גם כן במספר ד', ולכך אמר כאשר נחרב כרך ביתר שהרגו בו ד' מאה רבוא. ולאמרי לה, ארבעת אלפים רבוא: אין תפלה נשמעת אלא אם כן יש בה מזרעו של יעקב. זה סוד נפלא, כי התפלה היא רחמים, וזהו מדת יעקב שמדתו הרחמים: אין לך מלחמה שנוצחת וכו'. לפי שכחם כח החרב, לפי שברכה שנתן לו השם יתברך היא "על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ), וזהו כח עשו. לפיכך כל מלחמה אינה נוצחת אלא אם יש בה מזרעו של עשו, ובזה אין להאריך: והיינו דאמר וכו'. קבע זה כאן, כלומר שעל ידי לשון הרע נחרבו כל שלשתן, כי ירושלים היה חרב מתחלה על ידי לשון הרע, כי כל זמן שבית המקדש קיים היה בית המקדש מגין על כל ארץ ישראל, וכאשר חרב בית המקדש לא היה להם מה שמגין עליהם, וחרב טור מלכא, וחרב ביתר. והנה תראה כי תחלת הגזירה שנגזר חורבן בית אלקינו היה על ידי חטא לשון הרע, הוא חטא המרגלים שהוציאו דבת הארץ (במדבר יג, לב), ועתה על ידי לשון הרע נפרע מהם. ויש לך לדעת כי בדבר זה שאמר "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא) גלה לך דבר נפלא מאוד, שלא היה ראוי לצאת לפעל חורבן בית אלקינו כי אם על ידי הלשון, כי אין מחריב ומשחית הכל רק הלשון. והנה אנחנו עתידים לבאר זה ולהאריך בזה בעזרת השם: אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", זו אשה ושבעה בניה. ולא אלו שהפילו עצמם לים, כי "הורגנו" מלשון הופעל, שמקבל הפעולה, ואילו מה שטבעו בים, הם טבעו עצמם, ואין זה בלשון המקרא: כתוב בתורה. כל אלו פסוקים הם לפי סדר שהם כתובים בתורה. וגירסת התוספות (גיטין סוף נז ע"ב) דקמא אמר "לא יהיה לך" (שמות כ, ג), ולא מייתי תלמוד רק ששה קראי, ומשביעי לא מייתי, כיון דלא הביא מקרא חדש, רק חד מהני קראי דלעיל. וגרסא נכונה היא, דקרא ד"אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב) לא משתמע מיניה עבודה זרה, רק שלא יכפור בעיקר. אבל לפי גירסא שלנו, והוא המדרש שהביאו בתוספות, דקמא אמר "אנכי", אף על גב דלא משתמע מיניה איסור עבודה זרה, סבירא ליה שהעובד עבודה זרה כאילו כופר בעיקר: אף היא עלתה לגג. ותימא, למה המיתה עצמה בחנם. ויש לומר, שרצו גם כן לכופה לעבודה זרה. אמנם נראה דמה שאמר 'אף היא עלתה על הגג', רמז על שהפילה עצמה מן הגובה, שהוא החיים, שנבחר לה מות מחיים (עפ"י ירמיה ח, ג), ומסרה עצמה למות, והשם יתברך עשה רצונה ומתה. והחיים הוא מעלה בבני אדם, והמתים ירדו שאול, והיא הפילה עצמה ממעלה זאת אל השאול, ומסרה עצמה למות, וזהו הנפילה: שמראין הלכות שחיטה. דע כי דוקא שחיטה, מפני שהשחיטה היא בכח, והיא מדת הדין, ואין דבר שהוא במדת הדין כמו השחיטה, כאשר ידוע. ולפיכך, כאשר הוא מראה בעצמו השחיטה, לפי גודל כח הפעולה וחוזק שלה במדת הדין, היא בא על האדם. והצרעת הוא ממהר לבא, לפי שהצרעת דבר קל הוא, וממהר להדבק באדם. ועוד ידוע דבר זה בענין עמוק מאוד איך הצרעת ממהר לבא, לפי שכוחות הטומאה רודפים להדבק באדם, וזה ידוע. ואין כח טומאה יותר מן הצרעת, לפי שהתורה אמרה בטומאה זאת (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה", וזה לא תמצא בכל הטמאים. ולפיכך רודפים לבוא להתדבק באדם, לפי גודל הרחוק שהם מרוחקים מן האדם, וענין זה נכון מאוד. כי אלו שני דברים, השחיטה והצרעת; השחיטה הוא בכח, ולפי גודל כח הפעולה, שזה פועל בחוזק במה שהוא שוחט, ולכך סכנה להראות השחיטה בעצמו, שחוזק הפעולה מביא רושם בו. והצרעת הוא קל לבא, ואין צריך פועל חזק. ודבר זה נרמז, שהצרעת נקראת פריחה, "ואם פרח תפרח" (ויקרא יג, יב), ולשון זה משמע מהירות וקלות, כעוף הפורח. והוא ענין נפלא למבין. ולכך בקלות הצרעת בא. ועוד רמזה התורה בענין הצרעת, שאמרה תורה (ויקרא יד, ז) "ושלח הצפור על פני השדה". כמו שהצפור נשלח על פני השדה בקלות [ו]במהירות, כך יפרח הצרעת מן האדם, כמו שבא בפריחה. ואין להקשות אם כן למה אין הצרעת רגיל לבא, כיון שהוא בקלות. אין זה קשיא, כי הצרעת הוא בעצמו מסולק מן העולם, ולכך אין לו שייכות אל האדם, והוא נבדל מן האדם, ולכך אינו רגיל לבא. רק אם מראה הצרעת בעצמו, אז הוא קל לבא כאשר מראה בעצמו, והבן זה מאד: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם. דבר זה ענין מופלא, כי התורה והגוף שהם שני הפכים, ואם כן איך תתקיים התורה, שהיא שכלית, בגוף הגשמי, שהגשמי הפך הנבדל. ולפיכך אין קיום התורה באדם הגשמי, שהם כמו שני דברים שאינם מתדמים ומתיחסים ביחד, שאין להם עמידה ביחד. ולפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו על התורה. ואדם כמו זה גופו אינו נחשב כלל, וכאילו אינו גופני כלל, שהרי הוא ממית ומסלק עצמו על התורה, ובזה התורה מתקיים, שהרי אינו בעל גוף. אבל מי שאינו ממית עצמו על התורה, והוא גופני גשמי, אי אפשר שתהיה מקוים בו התורה השכלית, שהיא אינה גשמית: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר. רבי ינאי בר רבי ישמעאל אומר, ג' קופות של ארבעים ארבעים סאה. במתניתא תנא, מ' קופות של ג' ג' סאין. ולא פליגא, הא דרישא הא דדרעא. אמר רבי אסי, ד' קבין מוח מצאו על אבן אחת. עולא אמר ט' קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא רב שילא בר מרי, מאי קרא, "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וגו' אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" (תהלים קלז, ח-ט). "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד, ב), מאי "מסולאים בפז", אילימא דהוי מחפי בפיזא, והאמר דבי רבי שילא, תרתי מתקלי אסתרי פיזא נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא. אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין. מעיקרא הוי חשיבי דרומאי נקטיה בליוני דגושפנקא ומשמשי ערסייהו, מכאן ואילך מייתו בני ישראל, ואסרו בכרעיה דפורייהו ומשמשי. אמר ליה חד לחבריה, הא היכא כתיבא, אמר ליה "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת יעלם עליך" (ר' דברים כח, סא). אמר, כמה מרחיקנא מדוכתא פלן. אמר ליה [אינגיד] פותיא ופלגא. אמר ליה, אימטא לגביה לא איצטריכנא לך. אמר רבי יהודה אמר רבי שמואל משום רבי שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב (איכה ג, נא) "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, כל חד וחד היה בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היה לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותו בחוטריהן. כשגבר האויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש. תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בר חנינא שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורין יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו סדורות תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר (ר' ישעיה מב, כד) "מי נתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים". ענה אותו תינוק ואמר, "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם). אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו וכו'. אמר רב, מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע, שנשבו לב' אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד. זה אומר, יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם. וזה אומר, יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה. אמרו, בא ונשיאם זה לזה, ונחלק בוולדות. הכניסו אותם לחדר אחד, זה יושב בקרן זוית, וזו ישבה בקרן זוית. זה אומר, אני כהן בן כהן גדול אני, אשא שפחה. וזאת אומרת, אני כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד, ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן. ועליהם קונן ירמיהו (איכה א, טו) "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים": מ' סאה וכו'. תימה, דמאי רבותא לפי החשבון שהרגו בביתר שנמצאו מ' סאה של תפילין. ומכל שכן מה שאמר אחר כך שנמצאו ארבעה קבין מוחין על אבן אחת, דאין זה דבר מופלג כל כך. ועוד, למה נמצא דווקא תפילין ומוחים בכרך ביתר, ולא בטור מלכא. וכבר אמרנו שאין לומר בדברים שאמרו חכמים שהיה דרך מקרה. אמנם דע, כי אין דבר בדברי חכמים שאין בו חכמה עמוקה, ואין דבר ריק בדברי חכמים, רק הוא ריק ממנו. כבר אמרנו כי דרשו ג' פסוקים; הפסוק הראשון "איכה יעיב באפו" (איכה ב, א) על ירושלים, ולכך כתיב (שם) "איכה יעיב באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל", וזה נאמר על בית המקדש וירושלים. הפסוק השני (שם שם ב) "בלע ה' ולא חמל" על טור מלכא (גיטין נז. ). ודרשו (שם) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) על ביתר. כי אלו שלשה דברים הם מקושרים ביחד, כוללים כל מעלות ארץ ישראל. האחד, מה שהיתה ארץ מבורכת, וזה היה על ידי בית המקדש וירושלים, כי על ידם היתה הברכה בארץ. השני, מה שהיה יושבים בה בני אדם הרבה. הג', שהיו בה כרכים חזקים. ובאלו ג' הוא הכל. וכבר אמרנו כי קרא ביתר "קרן", שהיתה תוקפן של ישראל, כאשר אמרנו למעלה מענין כרך ביתר, ושהיו נוטעים ארז וארזא (גיטין נז. ), כי דבר זה היה ראוי להם: כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים. וכל ענין של ביתר עם הנטיעה הזאת, להראות הדביקות עם השם יתברך, שזהו חוזק ותוקף האדם, כי אין העיר גורם, רק החבור והנטיעה עם השם יתברך גורם החוזק. וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך. וכאשר הגיע העונש - נחרבו. ולכך נמצא בראש הרוגי ביתר דוקא תפילין, כי התפילין ראוי לאנשי ביתר כפי מעלתם ומדריגתם, כי הם על המוח, ועל ידי התפילין נקרא שם ה' עליו, כדכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": ומה שאמר 'ארבעים סאה קצוצי תפילין', הוא דבר עמוק. ידוע כי מ' סאה הוא שיעור מקוה טהרה (עירובין ד ע"ב), אשר כל מקוה הוא מים חיים. והתפילין האלו הם קבלת שפע החיים אשר לאדם, ולכך יש עליהם שם מקוה טהרה, שהוא מים חיים. ומזה תבין את אשר אמרו חכמים (מנחות מד. ) כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעיה לח, טז) "ה' עליהם יחיו". ומן הדברים אשר נתבאר לך תוכל להבין את הדברים, כי על ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך, והוא החיים. ומוקי ליה הא מלתא בדרעא, דקתני שהיו ארבעים סאה. ואף על גב דהברייתא אמרה 'בראש הרוגי ביתר', נראה מפני שהיו במלחמה, והיו נושאים על זרעותיהם כלי מלחמה, ואם יניחו זה על תפילין, דבר זה גנאי שיהיו כלי מלחמה על התפילין, לכך שמו התפילין על הראש. וכן הדין כאשר נושא משא על זרוע, נותן של יד בראשו. אבל תפילין של ראש היו שלש קופות של מ' סאה. כי תפילין של יד הם בבית אחד (מנחות לד ע"ב), ויש להם חבור ביחד. ולכך היו מ' קופות של ג' סאים, כי מספר ג' מורה על החבור והקשור. אבל תפילין של ראש, שהם מחולקים בד' בתים (שם), ולכך אמר ג' קופות של מ' סאה, ולא היו שלשה ביחד, כי מספר ג' ביחד הוא חבור גמור. והיינו דקאמר 'במתניתא תנא מ' קופות של ג' סאה'. ואף על גב שהכל אחד, כי מה לי ג' קופות של מ' סאה, ומה לי מ' קופות של ג' סאה, רק מפני כי בראש הם מחולקים, ולכך אמר מ' קופות של ג' סאים. וביד אינם מחולקים, רק הם ביחד בבית אחד, ולכך אמר מ' קופות של ג' סאה, שהיו ג' סאה ביחד. ושלשה הוא מספר שיש לו חבור על ידי השלישי, שהוא מחבר ומקשר הכל. וזהו כנגד התפילין של יד שיש לבתים חבור ביחד: ומה שאמר שנמצא ד' קבין מוחין על אבן אחת, זה מפני כי מקבל התפילין הוא המוח, ואין ספק שהמקבל יש לו יחוס עם הדבר שהוא מקבל, ולכך אמר שנמצא על אבן אחת ד' קבין מוחין. כי מספר ארבע יש לו התיחסות אל מספר ארבעים, רק כי מספר מ' - כללי, ומספר ארבע מספר פרטי. ואמר כי נמצא מ' סאה קצוצי תפילין בראש הרוגי ביתר, וד' קבין מוחין, שכל זה מורה כי היה אל ביתר הדביקות בו יתברך, לכך היו נמצאים אלו תפילין בראש הרוגי ביתר. ומפני כי המוח הוא לאדם שהוא גשמי, וכל גשמי יש לו גבול יותר מן הדבר שאינו גשמי, ולכך המוח שהוא לאדם הגשמי - היה ד' קבין, לפי שהוא מוגבל ביותר. אבל התפילין שהם קדושים, ויש להם מעלה קדושה, הם עוד יותר רחוקים מן הגשמי. ולכך הם ארבעים סאה, שאין זה כל כך גבול: ולמאן דאמר ט' קבין מוחין, הוא דבר חכמה מאוד. כי המוח, שבו החכמה, שייך לזה מספר ט', כאשר ידוע למבינים. ולכך אמר כי ט' קבין מוחין נמצא על אבן אחת, שמספר זה, שהוא ט', ראוי אל המוח אשר מקבל התפילין. וכאשר חרב ביתר, היה חורבן שלהם בטול מעלתם אשר היו מיוחדים בו: וזה מה שאמר אחר זה שהיו מגנין הפז ביופין. גם זה מביא כאן, משום שהיה דבר זה בפרט בביתר. וזה ענין נפלא, ודבר זה מעיד על כל הדברים אשר אמרנו לך למעלה, כי הכל דברים ברורים. כי היה ראוי ביתר בפרט לתפילין, כי התפילין הם גם כן פאר והדר, כדכתיב בפירוש (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", רק שאי אפשר לפרש יותר, כי צריך שיעמיק בדברים אלו, ואז ידע מדריגת ביתר והיופי אשר היה להם עד שהיו מגנין את הפז ביופין. כל הדברים האלו נמשכים אחר מדריגת ביתר, שהיו מסולקים מן הגוף העכור, והיה להם הבהירות והיופי: ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי - הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם בהירות יותר. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר. וכן תמיד כאשר ידוע. והיה לביתר מדריגה זאת, שהיו מסולקים מן החומר העב. וזהו שזכו ביתר אל מדריגות התפילין, אשר הם פאר על גוף האדם, אשר הוא נקי וטהור ובהיר מן החומרי, כי התפילין מצוה דגופא. ואמרו חכמים (שבת מט. ) תפילין צריכין גוף נקי. וכל זה מפני שהתפילין הם דבר קדוש נבדל, ולכן צריך שיהיה מתייחס אל זה גוף האדם. ומדריגה זאת היה מדריגת ביתר, כאשר תבין הדברים כאשר התבאר למעלה מענין ביתר, כי הם מסולקים מן עכירות הגשמית, ולכך היה להם היופי והפאר. ומזה הטעם עצמו נקראו התפילין "פאר", כי כל אשר הוא קדוש אל השם יתברך הוא מסולק מן הגשמי, כמו שהתבאר למעלה. ואל יקשה לך למה נתיחד בזה ביתר, כי כבר אמרנו לך דבר זה למעלה, אם תבין הדברים אשר נתבארו למעלה: תרי מתקלי וכו'. פירוש ענין זה, כי הפז נראה שהוא אדום מאוד, ולפיכך ראוי הפז לאומה שנקראת "אדום" מלשון אודם. ואמרו במדרש (ב"ר סג, יב), ארצו אדומה, דכתיב (בראשית לב, ד) "ארצה שעיר שדה אדום". מאכלו אדומה, דכתיב (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא מן האדום". ונפרע ממנו אדום, דכתיב (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך". כל ענין זה מורה כי מתייחס לאדום האודם, ולפיכך שייך להם הפז. ומה שאמר 'תרי מתקלי וכו'', טעם הדבר כי אדום ראוי לפז כמו שאמרנו, ואין ספק כי הפז ראוי אל העולם, שנברא הפז לצורך העולם, והפז מיוחד גם כן לאדום מצד האדמומית, לכך שניהם שוים, ונחלקו לתרי מתקלי: אמנם מה שאמר תרי מתקלי דווקא, ולא אמר חד מתקלא, ונחלק להיות חצי לעולם וחצי לאדום, כי כך יהיה לעולם משקל שלם אל עולם שלם. ועוד, כי אין ראוי שיהיה אדום משתתפים עם העולם, שהוא המציאות, ואדום אינו בכלל המציאות, ואם היה המשקל אחד, היה משתתפים לגמרי, שהרי הם חולקים דבר אחד. אמנם יש בזה עוד דבר עמוק מאוד, ואין להאריך: ומה שאמר 'תרי מתקלי פיזא' ולא יותר, כי הדבר שהוא חשוב הוא מעט, והדבר שהוא הרבה אינו חשוב. ומפני כי אדום נוהגים בחשיבות יותר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות נז ע"ב) "שני גויים" (בראשית כה, כג), שני גאים בבטנך, רמז בזה כי אדום נוהג בחשיבות, כמו שאמר (ברכות נז ע"ב) שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת, וכמו שהתבאר בחבור גור אריה. וחשיבות אדום הוא מצד הנהגתם, והם מחשיבים עצמם. וחשיבות ישראל מצד עצמם. ולפיכך קראם (גיטין נח. ) 'חשיבי דרומאי', כי החשיבות בהם יותר, ומנהג שלהם שהיו מתיקרים מאוד, וזהו יופי שלהם. וישראל אף על גב שלא היה להם שום הנהגת חשיבות, היו מגנין הפז ביופים מצד עצמם. והיינו דקשה (שם) 'אי דמחפי בפיזי', כלומר כי מה חשיבותם, אם בשביל זה כי הנהגתם בחשיבות עד שהם יפים, זה אינו, דהא יש חשיבות באדום נגד כל העולם, לא בישראל בלבד, ואין צריך לפרש על פז ממש כלל: בליוני כו'. פירוש, שהיו עושין צורות נאות בביתם, כדי שיהיו הצורות תמיד בדעתם ולנגדם, ויולידו כמותם. ואחר כך היו אוסרים בני ישראל. פירוש, שהיו צריכים תמיד להיות עמהם לשמש להם בחדרי משכיותם, והיו לנגד עיניהם תמיד, אף בשעת תשמיש, והיו מתעברים כמותם. וזה מה שאמרו דהווי 'אסרי בכרעי המטה', כלומר שהיו צריכים להיות תמיד עמהם, ולא יפרדו מאתם, עד שהיו נחשבים כאילו נאסרים בכרעי המטה: ארבע מאות וכו'. וכבר התבאר כי מעלת ביתר שהיה להם מעלה זאת, שלא היה להם פחיתות הגוף, כאשר אמרנו (ד"ה ותדע שכל) מענין תפילין שהיה על גופם. ואמרו ז"ל (שבת מט. ) תפילין צריכין גוף נקי וכו', ולכך היה להם היופי. ועתה בא לספר שהיו שלימים במעלה השכלית, שהיו בה מספר ד' מאות בתי כנסיות, ובכל אחד היו ד' מאות מלמדי תינוקות, וכל מלמד ארבע מאות נערים, להשפיע אל הנערים החכמה. וכבר אמרנו לך למעלה (ד"ה שהרג בכרך) כי כל ענין ביתר ראוי אל ד' מאות, במה שהיא נקראת 'כרך ביתר'. ולכך אמר בכאן כי היו ד' מאות בתי כנסיות בביתר, כמו שפרשנו למעלה (שם) אצל ת' רבוא שהרג בכרך ביתר. ועוד יש בזה מה שמספר ארבע מתיחס אל ביתר דבר עמוק, ואין להאריך. ומזה תדע כי כל הדברים בזה הם ברורים מאוד. והיה ביתר ראוי אל השפעות החכמה, ולכך היו בה רבוי מלמדי תינוקות משפיעים החכמה. ודברים אלו גדולים מאוד. כלל הדבר, חכמים באו לבאר ענין ביתר ומדריגתן בדברים אשר נתבארו לך פה. ואי אפשר לפרש יותר. וכבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל מקום שזכרו חכמים מספר גדול, רצונם לומר כי מצד עצמם היו מוכנים לאותה המדריגה כמו שזכר, שהיה שם ד' מאות בתי כנסיות וכו'. ומה בכך אם ימצא מניעה מצד אחר. וכבר הארכנו בזה למעלה אצל ששים רבוא עיירות, עיין שם. ועוד הארכנו מענין זה בחבור גבורות ה' (ס"פ יב), עיין שם. לכך, כיון שמצד עצמם מוכנים אל המעלה הזאת, אף אם ימצא מניעה מן המקבל, אין בכך כלום: מעשה ברבי יהושע וכו'. נראה שגם זה היה בביתר, דהא בסוף הענין קאמר 'ועל אותה שעה נחתם גזר דינם', ובודאי זה בענין ביתר איירי, אף כאן בביתר מדבר, אשר היופי וההדור מדתם, כמו שמבואר למעלה. וכן מה שאמר בבן ובת של רבי ישמעאל כהן גדול, שהיה גם כן להם היופי המורה על מעלתם ומדריגתם החשובה, ומזה נמשך הפרישה מן הערוה, שהרי מי שנוטה אחר הזנות הוא ענין חומרי. שלכך אמרה תורה (במדבר ה, טו) שהסוטה קרבנה שעורין, שהיא עשתה מעשה חמור, לכך קרבנה גם כן מאכל חמור (סוטה יד. ). נמצא כי כל ענין ביתר ומעלתם הפרישה מן החומר המגונה, וזהו מעלתם בעצמם, וכמו שמורה על זה המאמר שאחר כך. ולפיכך לא רצה כל אחד ואחד להנשא לעבד, אשר עליו נאמר (בראשית כב, ה) "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור (יבמות סב. ). ואיך יהיה מזדווג מי שהוא נבדל מן החומר הרע לעבד החומרי. וזהו שאמרו גם כן כהן, שהוא קדוש, ישא שפחה. והיא אומרת, בת כהנים גדולים תשא עבד, והדברים מבוארים: אמר רבי שמעון בן לקיש, מעשה באשה אחת, וצפנת בת פניאל שמה; 'צפנת' - שהכל צופין ביופיה, 'בת פניאל' - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי אחד כל הלילה. למחר הלבישה ז' חלוקים, והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו, הראיני את יופיה. אמר לו, ריקה, אם אתה רוצה ליקח - קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו, אף על פי כן. הפשיט ששה חלוקים, וז' קרעתה, ונתפלשה באפר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגדול למה לא תחוס. ועליה קונן ירמיה (ירמיה ו, כו) "בת עמי חגרי שק התפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו". 'עליך' לא נאמר, אלא "עלינו", כביכול עלי ועליך בא השודד. אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב (מיכה ב, ב) "ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו", מעשה באדם שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללות, אמר לו שגר אשתך אצלי. שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששגרתי לך היכן היא, אמר לו אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו, מאי אעשה. אמר לו, אם אתה שומע לעצתי, גרשה. אמר לו, כתובתה מרובה. אמר לו, אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבין ואוכלין ושותין, והוא עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דינם. ואמרי לה, על שתי פתילות בנר אחד: ושמה צפנת בת פניאל וכו'. אלו שתי שמות, 'צפנת' 'בת פניאל', מורות על שהיה היופי שלה שאין כמותה. ותבין זה משם 'צפנת'. וכן מה שאמר 'בת כהן גדול ששימש לפני ולפנים', כי לשון 'צפון' הוא דבר הנסתר. וכן מה ששמש הכהן גדול לפני ולפנים, שלכך היתה נקראת 'בת פניאל'. והכל מורה כי היופי שלה בא ממקום פנימי עליון נסתר, וזה מורה על תכלית ההוד והיופי. ותבין זה מן הדברים אשר אמרנו לך למעלה (ד"ה ותדע שכל), כי כל אשר הוא נוטה אל החומרי יש בו עכירות, והמסולק מן החומרי יש בו הזיו והאור. ומפני שהיתה בתו של כהן גדול המשמש לפני ולפנים, והוא בתכלית הקדושה נבדל מן החומרי, ולכך היתה בתו כל כך ביופי. ומזה תבין הכתוב שאמר (תהלים נ, ב) "מציון מכלל יופי". ועם כל זה, כשגרם החטא נתעלל שבאי בה כל הלילה, ולמחר אדם מכוער מכל כבוד היה מבזה אותה ומפשיטה: ואמר שגזר דינם היה כאשר נטו אל ההיפך, דהיינו שנטו אל הזנות, שחמד אשת חבירו, שזה היפך מדתן, שהיה ראוי להם פרישה מערוה. וכאשר היה כאן ערוה עם חמס, שהחמס פועל גזר דין בכל מקום, כמו שאמר הכתוב (בראשית ו, יא) "ותמלא הארץ חמס", ואמרו (סנהדרין קח. ) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ופליגי בחמס שהיה כאן; ללישנא קמא החמס שנעשה לו, דהיינו כמו שאמר שהיה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות שלו נושרות לתוך הכוס. ודבר זה גרם חתימת הגזירה, כמו שנתבאר. שודאי דבר זה חמס כאשר לקח ממנו אותה שהיתה אשתו. ולא עוד, רק שהוא היה עומד ומשקה, משמש להם. ולאיכא דאמרי החמס שנעשה מה שהיו שתי פתילות בנר אחד, שזהו חמס גמור שיקח את אשתו לשמש עמה, להיות שתי פתילות בנר אחד, וכאילו לקח את גופו, כי אשתו כגופו (ברכות כד. ), ואין לך חמס יותר מזה. ומפני כי ביתר היו פרושים ונבדלים מן הערוה, וזה חטא בערוה שהיה בו חמס, ראוי שיהיה נחתם גזר דינם: ואתה האדם, הבן דברי חכמים וסודותיהם, אשר אם תדע ותבין את אשר לפניך לא יהיה לך ספק בכל אלו הדברים, שכולם בנוים על יסוד אחד, וסדר האמת והחכמה. ואל יעלה על דעתך שיש ספק בדבר אחד מן הדברים האלו, אבל כל הדברים האלו אשר אמרנו הם כמו טפה מן הים. כי איך אפשר לחמורים כמונו לעמוד בסוד קדושים. וגם אל תשער בדעתך כי אפשר לכתוב בפירוש, כי איך אפשר לפרש הכל בכתב. אבל באלו דברים תראה עדות על דברי חכמים, כי כל דבריהם דברי חכמה, וכל דברי זולתם הבל. ואם היינו באים לכתוב על המאמרים האלו מה שרמזו, לא היה מספיק הזמן. ואם תתבונן מאוד מאוד, תמצא שכל הדברים האלו אמת, והם יוצאים מחכמה פנימית: ==פרק ח== במסכת תענית (כו. ), ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, וחמשה בתשעה באב; בי"ז בתמוז - נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב - נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר, עד כאן המשנה. וקאמר שם (כח ע"ב) בי"ז נשתברו הלוחות, דתניא וכו'. ובוטל התמיד - גמרא. והובקעה העיר - בי"ז הוא דהוי, והכתיב (ירמיה נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחדש וכו'". אמר רבא לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. ושרף אפוסטומוס את התורה - גמרא. והעמיד צלם בהיכל - דכתיב (דניאל יב, יא) "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם". וחד הוי, והכתיב (דניאל ט, כז) "על כנף שקוצים משומם". אמר רבא, תרי הוו, ונפל חד על חבריה וקטעיה ידיה, ואשתכח דכתיב אנת צבית לאחרובי ביתא וידך אשלימת ליה. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, דכתיב וגו' עד (במדבר יד, א) "ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן, אותו יום ערב תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה, דכתיב (מ"ב כה, ח) "בחדש החמישי וגו'", אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר (ירמיה נב, יב) בעשור. אי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד, בשבעה נכנסו להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (ירמיה ו, ד) "אוי נא לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב". והיינו דאמר רבי יוחנן, אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל נשרף בו. ורבנן אמרי, אתחלתא דפורענות עדיפי. ובשני מנלן, דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב. אמרו, כשחרב בית המקדש ראשון אותו יום ערב ט' באב הוה, ומוצאי שבת היה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלוים עומדים על דוכנם ואומרים שירה. ומה שירה היו אומרים, (תהלים צה, כג) "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם". ולא הספיקו לומר (שם) "יצמיתם ה' אלקינו" עד שבאו גוים וכבשום, וכן בשניה. נלכדה ביתר, ונחרשה העיר וכו': כאשר הנמצאים הם מחולקים בעצמם, עד שתמצא שיש בהם שהם הפכים לגמרי, כמו האש ומים. ובמין האדם גם כן, אף שכולם משתתפים, שהן מין האדם, ימצאו מתחלפים. עד שתמצא אומה מסוגלת לזה, ואומה לענין אחר הפך זה, ודבר זה נראה לחוש. ומכל שכן באומה ישראלית שהיא מתחלפת מכל האומות, ויש באומות שהם הפכים להם לגמרי, כמו שהתבאר. ולפיכך אמרו אין לך דבר שאין לו זמן מיוחד, כמו שאמר שלמה עליו השלום (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". וזה שאמרו חכמים (אבות פ"ד מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. כי במה שהוא מציאות מיוחד בעולם, יש לו זמן שהוא מיוחד לו. וכל המציאות הוא תחת הזמן, וכמו שהוא מציאות מיוחד בפני עצמו, כך יש לו זמן בפני עצמו, כי הזמן בו הויית הנמצאים. וכמו שהזמן בו הויית הנמצאים, כן תמצא זמן מיוחד שבו הוא הפסד הנמצאים. ולפיכך שנינו ה' דברים ארעו לאבותינו וכו', כי הזמן הזה בפרט מיוחד אל אותם שהם מתנגדים אצל ישראל. כי הזמן אשר הוא מיוחד לישראל, ובו מתעלים ישראל, הוא הזמן שבארנו בחבור גבורות השם (פמ"ו) באריכות, כמו ניסן ותשרי, כי זה הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה. כי נקראו קצוות שיש להם קצה וסוף. אבל השוה אינו הולך אל הקצה. לכך בחודש ניסן ותשרי יש בהם לישראל המועדים והחגים, והם זמני ששון ושמחה (דברים טז, יא-טו), ומורה כי לשמחת ישראל ושלימות מעלתם לא יהיה קצה והפסק: אבל הזמן אשר היו גוברים המתנגדים להם, והיו מחריבים אותם, הוא בתמוז ואב, שהם בקצה החמימות, והם בקצה כאשר גבר החמימות. ומורה כי לחורבן ישראל ותגבורת האומות יהיה קצה וסוף, כי כל דבר שהוא קצה יש לו סוף, כמו שמשמע לשון 'קצה'. ואין לך נטיות קצה יותר כמו כאשר הוא בתמוז ובאב, שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל, שהוא הזמן אשר בו השווי. ושבעה עשר בתמוז הוא התחלת הקצה, וט' באב הוא תכלית הקצה, ולפיכך אלו שני זמנים מיוחדים אל כחות המתנגדים אל ישראל. ומפני כי הזמן הזה מיוחד שהוא מתנגד אל הקדושה, ולפיכך בי"ז בתמוז ובט' באב אירע בו עשרה דברים. כי מספר עשרה מיוחד לדבר שהוא קדושה, כי כן אמרו (ברכות כא ע"ב) אין קדושה בפחות מעשרה. ועוד, מספר עשרה מורה שהזמן מתנגד לישראל לגמרי, עד שאין על זה, ולכן עשרה דברים אירעו, כי המספר מגיע עד מספר עשרה, ואחר עשרה חוזר למנות אחד עשר שנים עשר, והרי אין על מספר עשרה. ומפני כי הזמן הזה מתנגד לישראל עד שאין על זה, לכך היה חמשה בי"ז בתמוז, וחמשה בט' באב, והם עשרה: ומפני שי"ז בתמוז הוא התחלת הקצה, ולפיכך כל ה' דברים שבו נעשו אינם גמר פורעניות. כי מה ששברו לוחות אינו תכלית פורעניות, שהרי אפשר באחרים. כי זה הזמן הוא התחלת הקצה, ואינו גמר, רק בט' באב תכלית הקצה. וכן מה שבטל התמיד אינו תכלית הפורעניות, עד שחרב הבית. וכן מה ששרף אפוסטמוס התורה אינו תכלית פורעניות, שהרי אפשר באחרת. וכן מה שנבקעה העיר אין זה גמר פורעניות, רק כשחרב הבית. וכן מה שהעמיד צלם בהיכל אין גמר של פורעניות, רק כשחרב הבית. ולפיכך אלו חמשה דברים אירעו בי"ז בתמוז: אבל בט' באב הוא גמר פורעניות בתכלית, מה שנגזר גזירה לאבותינו שלא יכנסו לארץ, וכן חורבן הבית בראשונה, ובאחרונה, וכן מה שנלכדה ביתר, וכן מה שנחרשה העיר. ולפיכך אלו חמשה דברים אירעו בט' באב. ואלו חמשה דברים שהיו בי"ז בתמוז, שנהפך להם יד הימין לשמאל, כמו שאמרנו לפני זה, לכך לא היו החמשה הראשונים כמו החמשה האחרונים. כי חמשה הראשונים נגד יד הימין, שהוא התחלה. ולכך היו אלו חמשה שאירעו בי"ז בתמוז התחלת פורעניות. אבל חמשה שאירעו בט' באב גמר פורעניות, מפני שהם כנגד יד שמאל, שהיא השניה, והיא גמר: ואמר לענין שהעמיד צלם בהיכל - תרי הוו. פירוש, כאשר ידעו כי השם יתברך הוא אחד (דברים ו, ד), וביתו - ששם משכן כבודו - הוא אחד, והאחד הוא יכול על הכל, אף על ההפכים, כי דבר שהוא אחד כולל הכל. אבל הצלמים הם כוחות מחולקות, כי זה היה עובד לאש, וזה למים, כל אחד מחולק משני, ואי אפשר שיכלול הכל רק השם יתברך, שהוא אחד, כולל הכל. ואיך יכנסו למקום שהוא הכל כח אחד בלבד. ולכך הכניסו שם שני צלמים, דבר והפכו. משל זה, האחד מזל מים, והשני מזל האש, או מה שהיו הצלמים, על כל פנים היו כאן רבוי כוחות. והיו סבורים להשלים הבית ברבוי הכוחות, שעתה יהיה אלו שני צלמים משלימים הכל, עד שיהיה כאן הכל: ונפל האחד על חבירו. מפני כי בית המקדש הוא אחד לאל אחד, ולא יכול להתקיים שם השניות, והאחד דוחה הב', כי קצר מצע האחדות מלהשתרע שם השניות. ולפיכך קאמר שהאחד נפל על השני ותבר ידיה, מפני שאי אפשר אל הרבוי שיהיה במקום שהוא אחד, והאחד מבטל כח השני, כמו שמבטל כח המים את כח האש כאשר יבוא המים על האש. ולכך תבר ידו, שהיד הוא כחו. ולכך נמצא כתוב על היד 'אנת בעי לאחרובי ביתי וידך אשלימית ליה', כלומר שבכוחך אתה רוצה להחריב את ביתי, והרי כוחך נמסר אלי, שנשבר גאון עוזך. וזה שאמר כי נפל האחד על השני, כי האחד עצמו מבטל השני, כאשר אי אפשר שיהיו שם כוחות שנים. והבן הדברים האלו מאוד: וקאמר בט' באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, [ו]כשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודוקא היציאה היא נצחית, מטעם אשר בארנו בחבור גבורות ה' (פנ"ב) באריכות, שהיתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית. ולא כן ביאתם אל הארץ, ודבר זה יש לו בטול והפסק: ועוד, כי כל הדברים הטבעים משתוקקים אל מקומם הטבעי. ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי, והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לבוא אל הארץ. לכן מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל, ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכיה של חנם, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ודבר זה נקבע להם בכיה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ. כי הבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה (סוטה מז. ), וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאד. ודוקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים, כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי: ואמר שנכנסו בו גוים בשבעה לחדש וכו'. פירוש, היום המוכן לשריפת בית אלקינו הוא יום עשירי, כדמסיק שרוב ההיכל נשרף בעשירי לחודש, והטעם יתבאר. ובז' לחודש נכנסו גוים בו, ובט' לעת ערב, כאשר פנה היום, הציתו בו האור. כי זמן זה מוכן לבטול הקדושה, והמוכן לביטול הקדושה הוא עת ערב, שהערב גם כן הסתלקות האור, ואז היה חרב אור העולם גם כן, שהוא בית המקדש (ב"ב ד. ). והיינו דכתיב (ירמיה ו, ד) "אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". ופירוש הדבר, "אוי נא לנו כי פנה" מציאות העולם, שנקרא "יום", וזה היה כשחרב הבית, "כי ינטו צללי ערב", דהיינו שחשך העולם כשחרב הבית. ובשביל כך גם כן לעת ערב דוקא הציתו בו האש. ואף על גב שהלילה יותר חשיכה, מכל מקום הלילה אינה מתיחסת להפסד, שכבר נפסד האור. ואדרבה, הלילה הוא סמוך אל התחלת היום, שהוא אחר הלילה. אבל לעת ערב הוא הפסד האור בעצמו, והוא מוכן להפסד. ולא היה התחלת החורבן לעת ערב של עשירי, כי דבר זה אינו, כי יום העשירי מוכן לחורבן, כמו שהתבאר, ואם הציתו לעת ערב של עשירי, היה נשרף בי"א, וזה אינו, כי יום העשירי מוכן אל ההפסד: ועוד יש להבין, כי ג' זמנים היו בחורבן; יום ז' שנכנסו ושלטו בו גוים, ויום ט' שעשו המעשה והציתו בו האש, והוא התחלת הדבר, ושריפת ההיכל בעצמו היה בעשירי. וחילוק יש בין ההתחלה של שריפה, כי ביום הט' התחיל בו השריפה, ועדיין לא היה כאן חורבן, ואם כן החורבן היה בעשירי. וראוי שיהיה התחלת החורבן ביום ט' לעת ערב, כי הט' גורם לעשירי שיבוא, כי אחר הט' מונה עשירי. ולא כן הד' או חמשה, שאינו גורם המספר את המספר שאחריו. כי כל מספר מחולק לעצמו, חוץ מן ט', כי נמשך אחריו העשירי, שהוא סוף חשבון, והעשירי כמו השלמה שמשלים החשבון שלפניו. לכך השלמת החורבן היה ביום עשירי. אבל התחלת החורבן היה בט' בו, והשלמת החורבן היה בעשירי, כפי מה שהוא הזמן, כי העשירי נגרר אחר הט'. ודבר זה ידוע, והוא מבואר בחבור גבורות ה', כי היה נמשך ונגרר אחר הט', והוא השלמה לו, שהוא משלים לעשרה, שהוא סוף חשבון. ולפיכך אמרו חז"ל (ברכות מז ע"ב) קטן משלים לעשרה, מפני שאין בעשירי רק השלמה, לכך אף קטן משלים לעשרה. ולפיכך בט' לעת ערב הציתו בו האור, והתחיל החורבן, והושלם ונגמר בעשירי: ומעתה יש לך להבין ענין ג' זמנים אלו; כי גזר השם יתברך שיהיה חורבן הבית ביום עשירי כמו שהתבאר. וכאשר עבר ז' ימים מן אלו עשרה, עבר רובא דמנכר. שמספר ז' הוא רוב המספר המנכר מן עשרה, כדאמרינן בברכות (מח. ) לענין שבעה שאכלו מין דגן, ושלשה מין ירק, שמצרפין לעשרה. ולפיכך כאשר עבר רוב המנכר של עשרה, כי יום העשירי בעצמו מוכן לחורבן, וכאשר עבר רוב הניכר, דהיינו בז', בו אז נכנסו גוים להיכל ושלטו עליו. וביום ט' לערב הציתו בו האש, ובו היה התחלת הפורעניות. והתחלת הפורעניות הוא עיקר, מפני שהתחלה הוא יציאה אל הפועל, שביום ט' היה התחלת היציאה לפועל. ולא כן במדת הטובה, שאין הולכין אחר התחלה רק במדת הפורעניות, שהרי פורים עושים ביום שנחו (אסתר ט, כב), ולא כשהתחילו לנצח אויביהם, לפי שבהשלמה היה טובה שלימה, שעיקר הדבר כאשר נשלם. אבל דבר שהוא פורעניות הולכין אחר התחלה. והיינו דקאמר (תענית כט. ) 'אתחלתא דפורעניות עדיפא', וקל להבין: ומפני כך מוכן מוצאי שבת לחורבן, שכל הימים נמנים לשבת, שנמשכים ודורכין אל המנוחה ואל ההשלמה - הוא השבת - הולכים הימים. חוץ מיום א', שנקרא יציאה מן השבת, שהוא השלמה, לכך הוא מוכן לחורבן. וכן מוצאי שביעית עצמו, שהשביעית נקרא גם כן "שבת". והיינו דקאמר (שם) שמגלגלין חובה ליום חייב, וזכות ליום זכאי, כי מוצאי שבת היה היציאה מן המנוחה: ומה שהוקבע יום השריפה דוקא בעשירי, כי כל מקום תמצא כי העשירי הוא קדוש גם כן, כמו במעשר דכתיב (ויקרא כז, לב) "העשירי יהיה קדש". וכמו ביום הכיפורים שנקרא "קדוש", וכמו שהתבאר למעלה גם כן, הרי העשירי הוא קדוש לה'. ומפני שהעשירי קדוש לה', לכך העשירי מיוחד שתתבטל בו הקדושה, שהיא שייכת אל העשירי: ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רבי שמעון בן אלעזר, ד' דברים היה רבי עקיבא דורש, ואין אני דורש כמותו, וזה אחד מהם; "צום הרביעי" (זכריה ח, יט) זה ט' בתמוז, שבו הובקעה העיר, שנאמר (ירמיה נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר". ותניא, בראשונה - בט' לחודש, ובשניה - בי"ז לחדש. אמאי קרי ליה "רביעי", רביעי לחדשים. "צום החמישי" (זכריה שם) זה ט' באב, שבו נשרף בית אלקינו. אמאי קרי ליה "חמישי", חמישי לחדשים. "צום השביעי" (שם) זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם כו'. ואמאי קרי ליה "שביעי", שביעי לחדשים. "צום העשירי" (שם) זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד, א) "ויהי דבר ה' אלי וגו'", ואמאי קרי ליה "עשירי", עשירי לחדשים. והלא היה ראוי לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן, כדי להסדיר החדשים כתקנן. ואני איני אומר כן, אלא "צום עשירי" זה ה' בטבת, שבו באתה שמועה לגולה שהובקעה העיר, שנאמר (יחזקאל לג, כא) "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש וגו'". ונראים דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. והוא אומר על אחרון ראשון, ועל ראשון אחרון. ועוד, שאני מונה לסדר פורעניות ולסדר החדשים, והוא מונה לסדר חדשים בלבד: ולדעת רבי עקיבא, דקיימא לן כוותיה (עירובין מו ע"ב), אלו ד' צומות; הצום האחד הוא שבאה העיר במצור, ולא היו יכולין לצאת מן העיר, וזהו ענין הראשון. הצום השני, שהובקעה העיר, ונתנה בידי הלוחמים עליה. השלישי, שהחריבו את העיר והמקדש אחר שנתנה בידיהם. הרביעי, הריגת אנשים הגדולים והצדיקים. ולפיכך כאשר אמרנו כי הזמן היוצא מן השווי הוא מתנגד לישראל, לכך בי' בטבת בו סמך מלך בבל, כי החודש הזה הוא יוצא מן השווי בקרירות, כמו החודש תמוז יוצא מן השווי בחמימות. והרי יש שני זמנים היוצאים מן השווי שבו היה גובר האויב, והם מתנגדים אל זמן השווי, שבהם מעלת ישראל ושלימותם. לכך סמך מלך בבל על ירושלים להלחם עליה בעשירי של חודש העשירי, שהוא יוצא מן השווי, כמו חודש הרביעי. אך לא היה שולט לגמרי עד חודש הרביעי והחמישי, כי הוא מיוחד להיות שולט המתנגד לגמרי, בעבור שאז החמה בגבורתה ותוקפה. ולא כן י' בטבת, אף על גב שהוא גם כן קצה, אין שם תגבורת אל החמה. ולפיכך בקצה הזה שלט האויב וגבר ביותר, הוא שריפת בית אלקינו. ולמאן דאמר ש"צום העשירי" הוא יום שבאה שמועה לגולה, סבירא ליה כי יום שנודע להם הפורעניות הוא עיקר, כי בו נודע ונגלה. ולפיכך יום שבאה שמועה לגולה הוא התחלת האבילות, והוא דבר בפני עצמו. וראוי שיהיה זה צום העשירי לפי סדר הפורעניות, כמו שיתבאר בסמוך (סוף הפרק): אמנם צום השביעי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. יש לתמוה מאוד, כי כל הפורעניות הראשונים היו בזמנים היוצאים מן השווי לטעם אשר התבאר, אבל סלוק הצדיקים היה בחדש תשרי. ודבר זה יש לך לדעת, כי הוא דבר גדול מאוד, כי הפרש יש בין סלוק המקדש ובין סלוק הצדיקים, כי סלוק המקדש הוא בטול המקדש לזמן, עד שיבנה במהרה בימינו. אבל הצדיק מתעלה מן העולם הזה להיות עם השם יתברך. ולפיכך היה בזמן שהעולם הזה שב אל ה', ובזמן הזה הם עשרת ימי תשובה, אז העולם שב מפחיתות הגוף אל השם יתברך. ובזמן הזה ראוי אל הצדיק שיהיה מסתלק מן הגוף אשר יש לו בעולם הזה, ושב אל ה'. ודוקא הצדיק הזה, ולא שאר הצדיקים, כי כבר אמרנו לך כי מיתת צדיק [זה] נמשך אל שריפת בית אלקינו. כי רצה השם יתברך לבטל את כל דבר שהוא קדוש, וכשנשרף בית קדשנו אז נהרגו ונאבדו כל קדושי עליון, הם אנשי העיר הקדושה, בג' בתשרי. כי כך גזר השם יתברך סילוק הקדושה מן העולם הזה באותו זמן. ומפני כך היה כל סילוק קדושה בזמן הראוי לו; כי סילוק קדושת המקדש מן העולם היה בזמן המוכן לזה, וכן היה נטילת הנשמה הקדושה של הצדיק גדליה בן אחיקם מן עולם הזה בזמן הראוי לזה. והפרש יש בין שריפת בית אלקינו וסילוק הצדיק מן העולם הזה; כי שריפת בית אלקינו הוא ביטול אליו, שלא היה נמצא, לכך היה זה בזמן שהוא מיוחד אל המתנגד אליו, והוא הזמן היוצא מן השווי, כמו שהתבאר למעלה (ד"ה אבל הזמן). אבל הצדיק לא הגיע לו ביטול, רק כי נלקחה הנשמה ממנו ושבה אל השם יתברך: ודבר זה ראוי שיהיה בעשרת ימי תשובה, שהכל שב אל השם יתברך, כי הנשמה חוזרת אל השם יתברך דוקא בעשרת ימי תשובה, כמו שאמרנו, והיא מתקדשת מפחיתות הגוף החומרי. כי עשרת ימי תשובה הם מוכנים שיתקדש האדם מן פחיתות הגוף ולהיות קדוש, ודבר זה אמת אין ספק בו. ולכך דוקא הצדיק הזה, שהיה סלוקו מן עולם הזה כדי לסלק הקדושה מן עולם החמרי הזה, היה בזמן הזה. ואין זמן מיוחד לסלק הקדושה מן הגוף רק עשרת ימי תשובה, שבאותו זמן הכל שבים מפחיתות הגוף החומרי, כמו שהתבאר, והבן הדברים הגדולים האלו: ודוקא היה ביום ג' לתשרי, הלא הוא הדבר אשר בארנו כמה פעמים, כי השלישי מיוחד לקדושה, בפרט לצדיק וישר, כי השלשה יש בהם השוה הוא האמצע. ולא כן השנים, שאין בהם השוה. אבל כאשר הם ג' יש בהם השוה, הוא האמצעי, וזהו מדריגת הצדיק והישר. ולכך נתקדש ביום השלישי מן הגוף החומרי, ודי בזה: ואמר (ר"ה יח ע"ב) שנמנה עם שריפת בית אלקינו, לומר שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו. ודבר זה ידוע, מפני כי מעלת בית אלקינו שהוא קדוש, והצדיק נשמתו קדושה. הרי כי האדם הצדיק, שהוא קדוש נבדל מן הגוף, ובית המקדש שהוא קדוש במעלתו, ענין אחד. ושקולה סילוק [ו]מיתת הצדיקים כשריפת בית אלקינו, כי שניהם הם קדושים נבדלים מן הגוף, וזה מבואר למבין. ובארנו זה למעלה, עיין שם: הרי בין לדעת רבי עקיבא ובין לדעת רבי שמעון בן אלעזר, כל אחד היה בזמן המיוחד לו. כי מה שהיה יום שבאה השמועה בחודש העשירי, כי חודש הזה הוא המוכן להיות מתנגד לדבר שהוא קדוש, בעבור שהוא יוצא מן השווי גם כן. והוא כסדר; אחר שחרב הבית בחודש החמישי, באה השמועה בחודש העשירי למרחוק, כמו שרחוק הוא חודש העשירי מן חודש הרביעי ומן חודש החמישי. והתבאר לך שלא היה החורבן במקרה, ודברים אלו ראוי שתתבונן בהם: ==פרק ט== בפרק חלק (סנהדרין קד. ) אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו ב"איכה" (איכה א, א), מפני שעברו על ל"ו כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו באל"ף בית"א, מפני שעברו על התורה שנתנה באל"ף בי"ת. אמר רבי, אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי "וישכן בטח בדד עין יעקב" (ר' דברים לג, כח), עכשיו יהיה בדד מושבו, עד כאן. דקדקו על המלה הזאת, מפני כי כלם פותחים הם בלשון "איכה", ודבר זה אין לומר שהיה במקרה. ולכך דרש רבי יוחנן מפני שעברו על ל"ו כריתות, ורוצה לומר כי כאשר ישראל היו דביקים בו יתברך, אי אפשר שיהיו גולים מן הארץ עד שתשב העיר בדד, אבל בשביל שנכרתו ישראל מן העיקר, הוא השם יתברך, ולכך הלכו ישראל בגולה. כי קודם זה היו נטועים כעץ שהוא שתול על פלגי מים (תהלים א, ג), וכאשר עברו ל"ו כריתות נכרתו מן השם יתברך. והדבר שהוא גורם הכריתה מן השם יתברך הם הכריתות שבתורה, כדכתיב (במדבר טו, לא) "הכרת" בעולם הזה, "תכרת" לעולם הבא (שבועות יג. ). ומפני זה נכרתו מן העיקר, עד שהלכו בגולה: ולכן דרש שם גם כן (סנהדרין קד. ) אמר רבא אמר רבי יוחנן מפני מה הקדים פ"ה לעי"ן, מפני המרגלים שהקדימו פ"ה לעי"ן. ורוצה לומר כי המרגלים שהוציאו דבה על הארץ בשקר (במדבר יג, לב), וכדכתיב (תהלים יב, ד) "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", ולכך החטא הזה, שהוציאו דבה על הארץ, גרמה להיות נכרתין מן הארץ ללכת לגולה. ובערכין (טו ע"ב) רבי אבא בר חנינא אמר, סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". הרי כי החטא הזה מיוחד לכריתה ביותר. והטעם בארנו במקום אחר (נתיב הלשון פ"ח), כי זהו ענין הלשון שהוא עושה פירוד והבדל בין איש לחברו, ולכך אמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה", הוא היה עושה פירוד והבדל בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, ולפיכך בדד ישב גם כן, שיהיה נכרת ונבדל משרשו כאשר הוא עושה הבדלה: ודע כי העין היא התחלה, כי מתחלה הוא רואה ואחר כך עושה. וכמו שהעין הוא התחלה, כן הפה גומר, שהוא מוציא הדיבור לפעל. וכאשר מקדים העין לפה, נמשך אחר התחלה, שהוא העין. והעין, שהוא הראיה, הוא דבק אל השכל, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז כח ע"ב) שוריינא דעינא בליבא תליא, עד שבזה הוא דבק בשכלי לגמרי, והשכלי יש לו דביקות בו יתברך. ומפני כך לא היו גולים מן הארץ כאשר היו דביקים בו יתברך. אבל הם הקדימו הפה לעין, ולא היה הגמר נמשך אל ההתחלה שהוא העין, ולא היה לגמר הזה - שהוא הפה - דביקות בהתחלה השכלית, ובזה היו מסולקים מן השם יתברך, ודבר זה היה גורם הגלות, שהוא ההרחקה ממנו: ועוד, כי הדיבור הוא לנפש המדברת, וכאשר נוטה בנפש המדברת אל הרע - לדבר לשון הרע - בזה נכרת נפש המדברת מן העיקר. ומה שהקדים הפה לעין, כי העין שהוא רואה הנמצא לפניו, לכך העין דבק אל המציאות. והדבר שהוא רע כאילו אינו נמצא כלל, ויש לסור עינו מן הרע. ולכך הפה אחר העין, שלא ידבר האדם רק מה שהוא שייך לעין, הוא המציאות, כמו התורה והמצוה. אבל אלו הקדימו הפה לעין, שהיו מדברים מה שאין לו מציאות כלל, ולכך נכרתו מן המציאות. ודברים אלו ברורים מאוד, והם עוד עמוקים. ואף על גב כי באיכה הראשון האלפא ביתא כסדר, היינו שלא יאמר האדם כי כך יש להיות הפה קודם לעין, ולפיכך אחר שסדר האלפא ביתא באיכה הראשון כסדר, העי"ן קודם הפ"ה, סדר אחר זה הפ"ה קודם העין, לרמוז על חטא שלהם: אמנם במלת "איכה" רמז גם כן שנכרתו על ידי ל"ו כריתות, מכל מקום אם לא היה חטא מרגלים היו חייבים כריתה בעצמם, לא מן הארץ. ואם לא היה ל"ו כריתות, לא היו נכרתים מן השם יתברך. ואף כי אבותם חטאו, הרי הם אינם. אך עתה גרמו שניהם ביחד שהיו נכרתים מן השם יתברך, ונכרתו מן הארץ. ונראה כי ל"ו כריתות כנגד מה שאמר בסוכה (מה ע"ב) שיש ל"ו צדיקים שמסתכלים באספקלריא המאירה, שנאמר (ישעיה ל, יח) "אשרי כל חוכי לו". ואלו ל"ו הם הפך זה, כי הצדיקים עם השם יתברך לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השם יתברך לגמרי, ודבר והפכו הם שוים: ובמדרש (איכ"ר א, א), שאלו את בן עזאי, אמרו לו רבינו דרוש דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שנתנה לעשרים דורות, ובעשרת הדברות, ובחמשה חומשי תורה, מנין, "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), עד כאן. בעל המדרש הזה באר הדבר יותר, וזה כי ישראל היה להם ברית עם השם יתברך, וכאשר היה להם הברית עם השם יתברך, והוא הקשור והחבור, לא גלו, כי היה להם ברית וקשור עם השם יתברך. וכאשר בטלו הברית על ידי שכפרו במי שהיה להם ברית עמו, והוא יחידו של עולם. וגם כפרו שאין כאן מקבל ברית, כי המילה מורה שישראל מקבלים ברית מן השם יתברך, כי המילה היא ברית דבק בגוף האדם, והוא החבור, ולכך יש ברית בבשרם לומר כי ישראל מקבלים ברית מן השם יתברך. והתורה ועשרת הדברות שנתן השם יתברך לישראל הם הברית והחבור כאשר עושים ישראל התורה והעשרת הדברות, כי הם מונחים ב"ארון הברית" (יהושע ג, ו). כי התורה והמצות שנתן השם יתברך לישראל, הוא הברית עצמו והחבור, כאשר עושים ישראל מצותיו. כי כל ברית וקשור הוא על ידי שלשה; האחד הוא שמאתו הברית, והוא השם ית' אשר כרת עמהם הברית. והמקבל הברית, הוא האדם. והדבר שהוא הברית, הוא השלישי: ולכך התורה עצמה היא הברית, כי התורה הוא חבור לישראל, ועשרת הדברות, כי הדבר אשר הוא בין שני דברים יש לו חבור אל שניהם, ובזה מקשר אותם. ולכך התורה כולה, עם עשרת הדברות, הם החבור בין השם יתברך ובין ישראל. רק כי עשרת הדברות, שהם ראשונים אל התורה, יש להם חבור אל השם יתברך ביותר, ושאר התורה יש לה יותר חבור אל ישראל. ולכך "בני ישראל" כמספר "תורה" חוץ מיו"ד, שהם עשרת הדברות. ועשרת הדברות אינם קרובים כל כך אל ישראל, רק על ידם יש להם חבור אל השם יתברך. והם היו כופרים ביחידו של עולם, שמאתו הברית, והמילה שהיא במקבל הברית, ועשרת הדברות והתורה הם עצם הברית: ובפרק קמא דשבועות (יג. ) רבי אמר, על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול תורה, ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בשר, עד כאן. הרי לך אלו שלשה כסדר. ורוצה לומר, כי יום הכפורים ראוי שיהיה מכפר כאשר יש לאדם חבור וברית עם הקדוש ברוך הוא, כמו שבארנו דבר זה במקומו. וכאשר פורק עול תורה, שהוא כופר בעיקר שעמו הוא הברית, אם כן אין כאן ברית כלל. וכן כאשר מגלה פנים בתורה, שהתורה עצם החבור והברית בין השם יתברך ובין האדם, ואם אין תורה - בטל עצם הברית. ומפר ברית מבשר, שאין כאן מקבל ברית, כמו שהתבאר. וכן נזכרו אלו שלשה (סנהדרין צט. ) "את דבר ה' בזה וגו'" (במדבר טו, לא), זה האומר אין תורה מן השמים. ואמר אחר כך "את דבר ה' בזה" זה אפיקורס. דבר אחר, "דבר ה' בזה ואת מצותיו הפר" זה המפר ברית בשר, "הכרת" (שם) בעולם הזה. הרי זכרו בפירוש כאשר הוא כופר במי שעמו הברית, וזהו אפיקורוס. והכופר בברית עצמו, היא התורה, ואומר אין תורה מן השמים. והמפר ברית בשר, הוא כופר בקבלת הברית, כמו שאמרנו. ולפיכך מלת "איכה" מרמז על הדברים שהם עצם הברית, ובשביל שהיו מבטלים הברית - גלו: ורבי לוי דרש שלא גלו רק בשביל שעברו ל"ו כריתות ובטל עשרת הדברות, כי ל"ו כריתות כאשר עברו אותם נכרת נפשם מן השם יתברך, וכאשר בטלו עשרת הדברות בטלה הדביקות, הוא התורה, ודי בזה: וסדר ירמיה ג' איכה מתחילין ב"איכה", ואילו "אני הגבר" (איכה ג, א) אינו מתחיל ב"איכה". כי נראה ג' "איכה" יסד על חורבן בית ראשון, ו"אני הגבר" יסד על בית שני. ומפני כי בית ראשון חרב בשביל ג' דברים; עבודה זרה, גילוי דמעריות ושפיכת דמים (יומא ט ע"ב), אשר נתבארו למעלה (פרק ד), לכך כנגד זה יסד ג' "איכה". ואילו "אני הגבר" הוא מיוסד על חורבן בית שני, ויש בו ג' אלפא ביתא. כי מפני שנחרב בית שני על שנאת חנם (יומא ט ע"ב), והיא שקולה כנגד ג' חטאים עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, כדאיתא במסכת יומא (ט ע"ב), שאמרו שם, מלמד ששקולה שנאת חנם נגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, לכך יש ב"אני הגבר" ג' אלפ"א בית"א, מפני שהוא מיוסד על חורבן בית שני. ולכך לא פתח ב"איכה", כי בית ראשון היו בעלי עבירה, ועברו ל"ו כריתות, וכמו שמבואר ביחזקאל (כב, ב-יג) שזכר עשרים וארבע עבירות בפרשה של "התשפוט" (שם שם ב), וכדפריך בתענית (ה. ) "שתים רעות עשה עמי" (ירמיה ב, יג), 'שנים ועשרים שבוקי'. לכך אלו ג' פותחין ב"איכה", ולא "אני הגבר", שבו ג' אלפא ביתא, שהוא כנגד חורבן בית שני: אבל ב"זכור ה' מה היה לנו" (איכה ה, א), וזה יסד ירמיה על חורבן הארץ שגלו ממנו מפני שעברו על התורה. לכך יש ב"זכור ה' מה היה לנו" גם כן כ"ב פסוקים, רק שאין "זכור ה'" הולך באלפ"א בי"ת כמו "איכה", כי "איכה" יסד על חורבן בית המקדש, והוא מגיע עד ההתחלה שאין למעלה מזה, לכך הולך באלפא ביתא, כי אלפ"א בי"ת הוא ההתחלה אל הכל. אבל "זכור ה' מה היה לנו" יסד על שגלו מן הארץ, ואין הארץ כמו בית המקדש שהוא מגיע עד ההתחלה. לכך אין הולך "זכור ה' מה היה לנו" באלפ"א בי"ת, רק שיש בו כ"ב פסוקים. נמצא כי ספר קינות יסד ירמיה על חורבן בית המקדש ראשון וחורבן בית המקדש שני, ועל אשר גלו מן הארץ. וכנגד זה ג' דמעות, שאמר ירמיה (ר' ירמיה יג, יז) "ודמוע תדמע עיני ותרד עיני דמעה": ובפרק א' דחגיגה (ה ע"ב), מאי "במסתרים תבכה נפשי" (ירמיה יג, יז), אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב, מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה שם. ומה "מפני גוה", אמר רבי יצחק מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. רבי שמואל בר נחמני אמר, מפני גאותה של מלכות שמים שנטלה. ומי איכא בכיה קמיה קודשא בריך הוא, והא אמר רב פפא אין עציבות לפני המקום, שנאמר (דה"י א, טז, כז) "עוז וחדוה במקומו". לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ובבתי בראי ליכא עצבות, והא כתיב (ישעיה כב, יב) "ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק", שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת גם כן בכו, שנאמר (ישעיה לג, ז) "הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון". "ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיה יג, יז), אמר רבי אליעזר ג' דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי, אחת על ביטול תורה: ויש מתמיהים על דבר דבר זה, איך יאמר בזה שהקדוש ברוך הוא בוכה, ואיך שייך בכיה אצל השם יתברך. אבל הדבר הזה, כי השם יתברך נראה ונגלה בעולם כפי מה שהוא המקבל. וכאשר נגלה הקדוש ברוך הוא על הים - נגלה כגבור עושה מלחמה, וכאשר נגלה על הר סיני - נגלה כזקן מלמד תורה (רש"י שמות כ, ב), וכך כל דבר ודבר נגלה הקדוש ברוך הוא כפי מה שראוי אל המקבל. וכאשר המקבל - שהם ישראל - יש להם חורבן בית המקדש, נגלה ונראה להם אל המקבל בבכייה: ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". ודבר זה, כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י. ) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש. שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועת הם חסרים. אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה: ומקשה, ובבתי בראי ליכא בכייה, והא כתיב "ויקרא ה' וגו'". ומתרץ, שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שרת בכו. כלומר, אפילו מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ, בכו ביום שחרב הבית. שכל העולם היה מקבל חסרון, כי כאשר היה בית המקדש קיים היה ברכה בעולם, עד שהיה להם השובע בכל דבר. ומשחרב בית המקדש ירדה קללה לעולם (סוטה מח. ), עד שודאי כל הנמצאים היו מקבלים קללה. ודבר זה היה ביום שחרב בית המקדש, שניטל מהם הברכה בכל הדברים, והיה הקללה בכל דבר. ודבר זה בכייה באותו יום דוקא, כי נטלה מהם דבר זה שהיה להם הברכה. מכל מקום עולם כמנהגו נוהג אחר כך (ע"ז נד ע"ב), ואין הדברים השייכים לגוף חסרים כלל. ועוד יש בזה דבר עמוק מאוד: ואמר ג' דמעות וכו'. רוצה לומר, מקדש ראשון היה בו הנבואה, מקדש שני היה כפרת ישראל, ועל ישראל שגלו ממקומם. ולמאן דאמר על בטול תורה, כי כאשר היה חורבן בית המקדש היה בטול תלמוד תורה. למר יותר עדיף תלמוד תורה, לגודל מעלת התורה. ולמר, כיון שאפשר לעסוק בתורה, אף שאי אפשר לעסוק בתורה כמו שהיו עוסקין בתורה קודם שגלו, סוף סוף היו יכולים לעסוק בתורה, ולכך דבר זה שגלו מן הארץ הקדושה הוא יותר גדול, כי הדר בארץ ישראל כו'. וכנגד זה יסד "זכור ה' וגו'" (איכה ה, א) עד הסוף כ"ב פסוקים, כנגד התורה שהולכת בכ"ב אותיות אלפ"א בית"א. ומכל מקום לא נתבטלה התורה לגמרי, ויש למוד התורה, אבל לא נעקר תלמוד תורה מן השורש וההתחלה, לכך אין "זכור וגו'" הולך באלפ"א בית"א, שהוא ההתחלה. ולמאן דאמר כ"ב פסוקים אלו כנגד שהיו ישראל גולים מן הארץ, וגם אין זה עקירה מן השורש: ובמדרש (איכ"ר א, א), "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), אמר רבי לוי, משל למטרונא שהיה לה שלשה שושבינין; אחד ראה אותה בכבודה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד רואה אותה בניוולה כו'. ירמיה ראה אותם בניוולה, ואמר "איכה ישבה". וביאור דבר זה, כי לשון "איכה" משמע דבר חדוש יוצא מן המנהג. לכך משה אמר (דברים א, יב) "איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם", כלומר שאתם "ככוכבי השמים לרוב" (שם שם י), ודבר זה יוצא מן הסדר ומן המנהג, ובשביל זה היו יוצאין גם כן מן הסדר, שהיו טרחנים מרוב טובה. ולפיכך אמר "איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם", וזה בעצמו שהיו יוצאים בטוב שלהם מן הסדר הראוי, והוא בעצמו היה גורם חטאם. ולכך אמר ישעיה "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיה א, כא), ודבר זה שהיו יוצאים בחטאם מסדר הראוי. אבל ירמיה ראה אותם בניוולם, שבא עליהם צרות משונות שלא בא על שום אומה, והדבר הזה בעצמו החטא היה גורם שבא עליהם פורעניות יוצא גם כן מסדר העולם, לכך אמר ירמיה "איכה ישבה וגו'": ועוד נראה לפרש, כי אלו ג' "איכה" יסד ירמיה נגד ג' דברים שבא עליהם; הגלות מן ארצם, ועוד בא עליהם החרב, ועוד בא הרעב, שהוא כליון אף אל הקטנים. כי בעלי מלחמה אין שולחין ידם להמית הקטנים, אבל הרעב הוא שייך יותר לקטנים, כי הגדול יכול לפרנס עצמו, ואיך יתפרנסו הקטנים. ועיקר הגלות הוא לנשים, כי הנשים הן יושבות ביותר במקומן ובבתיהן, כי "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). ולכך התחיל "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), ודבר זה נגד גלות עצמה. ואמר (שם שם לג) "גלתה יהודה מעוני". וכל איכה זה לשון נקיבה. "היתה כאלמנה" (שם שם א), כי דבר זה נגד הגלות שייך יותר לנשים כמו שאמרנו, מפני שהם יושבות במקומם. ואחר כך התחיל כנגד החרב שבא עליהם, ולכך אמר (איכה ב, א-ד) "איכה יעיב באפו וגו' גדע בחרי אף כל קרן ישראל דרך קשתו כאויב ויהרוג כל מחמדי עין וגו'", וזהו נגד האנשים. אבל "איכה יועם" (איכה ד, א) נאמר נגד הקטנים, שבא עליהם הרעב, וכדכתיב (שם שם א-ט) "איכה יועם הזהב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות וגו' גם תנין חלצו שד וגו' טובים היו חללי חרב וגו'": אבל "אני הגבר" (איכה ג, א) הוא כנגד השבי שנתנו ביד אויביהם, ודבר זה בפני עצמו, והוא שייך לאנשים ולנשים ולטף, שהכל הולך בשבי למכור אותם, אף הקטנים, ולעשות בהם צרכיהם. וכל השלשה יש בשבי; הן הגלות, דודאי הוא גולה ממקומו. ואם ירצה השבאי, הוא הורג אותו בחרב. וכמה פעמים שאינו נותן לו לאכול, ומת ברעב. והרי כך אמרו בפרק קמא דבתרא (ב"ב ח. ) כי שבי נגד חרב דבר ורעב. וזכרם הכתוב (ירמיה טו, ב) "אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". וקאמר בגמרא בפרק קמא דבתרא (ב"ב ח ע"ב) דשבי איתנהו כולהו בו, כדאיתא התם. וכנגד המיתה הוא הגלות, כי הגלות סבה למיתה, כדאיתא בברכות (ח. ) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, תמה, דכתיב (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם על האדמה וגומר". כי המקום נותן קיום ליושביו, שלכך נקרא "מקום". ובענין זה הארכנו במקומו לקמן (ר"פ כד). ודבר זה מבואר בכתוב במה שאמר (ויקרא כו, לח) "ואכלה אתכם ארץ אויביכם". ואין דבר שהוא סבה למעוט ישראל כמו הגלות. וכנגד זה אלו ג' "איכה". והרביעי, שהוא "אני הגבר" הוא כנגד השבי. ודע כי השבי שנמצא בו שלשה דברים אלו כמו שאמרו ז"ל (ב"ב ח ע"ב), ולכך "אני הגבר" יש בו ג' אלפ"א בית"א. ומכל מקום לא נמצא בו בהפלגה רק בדבר מה, כי אין השבי בא בכח עליו כל כך. לכך באלו ג' זכר לשון "איכה", המורה על הפלגה ביותר. ולא כן "אני הגבר", שאין בו הדבר בהפלגה כל כך. והפסוקים של "אני הגבר" קצרים הם. לא כמו הפסוקים שבאים ב"איכה". והדברים הם עמוקים עוד: ==פרק י== כאשר האדם שומע הדברים אשר הגיעו לעם ה' אשר לא הגיע לשום אומה בעולם, ורוב הצרות אשר באו עליהם, והשפלות היתרה אשר הם ירודים עד עפר, ויותר מזה. ותהרהר במחשבתך באולי הוא יתברך עזב אותם, והם אליו כאומה אחרת חס ושלום, ויותר פחות מהם, כאשר הם ירודים אל הכל. אל יבא בהרהור לבך ובמחשבתך דבר כמו זה, כי מחייב הדעת והשכל שאינו כך, וגם המוחש לא יקבל זה, גם משה עבדו הנאמן וכל עבדיו הנביאים לא העידו עליהם כך. והנה מחייב זה הדעת והשכל בראיות מופתיות מחויבים מוכרחים, עד שכל אדם בן דעת יראה לפניו דבר זה יותר משמש בצהרים: וזה כי מן הדברים אשר נתבארו לך בפרקים הקודמים (פרק ג) מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד, ובארנו לך במופת ברור כי אי אפשר רק שיש בבריאה דבר שהוא ראשית, שהוא קודם וראשית אל הרבוי אשר הוא אחריו, וכמו שהתבאר למעלה. ואם לא כן, היה קשה איך יבוא הרבוי מן השם יתברך אשר הוא אחד, וכמו שנתבאר למעלה. לכך אי אפשר רק שתהיה אומה אחת יחידה, והיא ראשית הרבוי מן האומות בעולם. ואם לא כן, היה הספק הזה עומד במקומו, מאיזה צד יבוא הרבוי מן הסבה הראשונה, שהסבה הראשונה היא אחת. אבל האומה הזאת היחידה הם ישראל, שהם אומה אחת יחידה נקראת "ראשית", וכדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ואמר הכתוב כי האומה הזאת קודש, שהיא אל השם יתברך מפני שהיא ראשית לכל האומות, והדבר שהוא ראשית הוא אל השם יתברך. והראשית הזה הוא אחד, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך הם קודש לה', והם ראשית תבואתו. ושאר האומות הם תוספת, ומזה הצד הוא הרבוי: אבל מה שכתיב (במדבר כד, ב) "ראשית גוים עמלק", אין זה שהוא ראשית תבואתו של השם יתברך, רק ראשית גוים. ורוצה לומר, כי במה שהגוים הם מחולקים מן ישראל, לדבר הזה עמלק הוא ראשית, כי הוא יותר מחולק ומובדל מן ישראל משאר אומות, כמו שידוע: ומפני כי ישראל הם ראשית המציאות, לכך הם עיקר המציאות. והאומות שאינם ראשית אין להם דבר זה. לכך אינם רק תוספת, והדבר שהוא תוספת אינו עצם ועיקר המציאות, ודבר זה מבואר. ואיך יהיה דבר זה בטל, שיהיו האומות עיקר וישראל יהיו טפלים אצלם, והם משועבדים להם. דבר כמו זה אי אפשר, מאחר שכבר בארנו למעלה (פרק ג) מענין השתלשלות הרבוי, והוכחנו בראיות מופתיות שמחייב המופת שיהיה כאן אומה אחת יחידה, והיא ראשית לבריאה, ובשביל זאת הבריאה נברא הכל, כדכתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופירשו במדרש (ב"ר א, ד) בשביל ראשית ברא שמים וארץ, והם ישראל, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל ראשית תבואתו". כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה, כך ישראל הם ראשית תבואתו, ובשבילם ברא את הכל. כי שאר אומות הם תוספת על זה: ואיך לא יהיה דבר זה, כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר (ש"ב, ז, כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד", שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה (במדבר טו, לא) "תורה אחת תהיה לכם", ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד. אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד (דברים ו, ד). ואם כן, איך נאמר כי מעלת ישראל בטילה מהם ואינם אל השם יתברך, והרי מוכרח שיהיה נמצא אומה יחידה בעולם שהיא אל השם יתברך: ועוד, אם היה דבר זה נמצא בישראל שהיו נחשבים אומה כמו שאר אומות זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם להיותם אל השם יתברך לעם סגולה, אז היה אפשר לומר, כשם שהיו מתחלה - ולא היו אל השם יתברך, כך אפשר לומר שיסולק מהם אחר כך דבר זה, ולא יהיה נקרא עליהם שם ה', ויהיו כמו שאר האומות. אבל כאשר תראה כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים, כדכתיב (ר' דברים כו, ה) "במתי מעט ירדו אבותינו למצרים ויהי שם לגוי גדול עצום ורב", ואז השם יתברך הוציא אותם משם, והיו אל השם יתברך. ואם כן לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם - נקרא שם ה' עליהם. לכך אין לומר שיהיה זה מסולק מהם כלל לומר שיהיו כשאר האומות, מאחר כי מצד בריאה שלהם הם אל השם יתברך, כאשר נראה בהם דבר זה, כי כאשר היו לעם אז מיד היו אל השם יתברך: ובמדרש "או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), כעובר שהוא נתון בתוך מעי בהמה, והרועה נותן ידו ושומטו. כך "הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי". ופירשו בזה הדברים שאמרנו, כי לא נחשבו ישראל כאשר היו במצרים שהיה להם מציאות כלל, שאם נחשבו ישראל שהיה להם מציאות, אם כן היו ישראל זמן מה ולא היה שם ה' נקרא עליהם, כי עדיין לא לקחם השם יתברך לעם, ואם כן אפשר שהיו ישראל בלא זה. אבל לא היו כך, ואם כן אי אפשר שיהיו ישראל ולא יהיה שם ה' נקרא עליהם, כמו שאמרנו. לכך אמר כי היו ישראל כעובר ששומטו הרועה מקרב אמו, כאשר הוציא אותם משם. ולא היה לישראל שום מציאות קודם זה. ומזה תדע כי אי אפשר לישראל שיהיו בלא זה כלל - שלא יהיה שם ה' נקרא עליהם. ואם כן אי אפשר שיהיה בטל דבר זה בשום אופן: ועוד תבין זה מן עצם בריאתם של ישראל, שמצד עצמן יש להם המעלה האלקית, ואין בטול אל דבר זה. ויש ללמוד דבר זה מדברי חכמים אשר הודיעו לנו דברים אלו בחכמתם, באמרם (יבמות סא. ) "ואתנה צאני מרעיתי אדם אתם" (ר' יחזקאל לד, לא), 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. הנה אין צריך ראיה כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים 'אדם'. וכאשר תתבונן תמצא שהם דברים ברורים מאד, עד שאין ספק בו. וזה כאשר תראה בבריאה שנברא האדם אחרון לכל הנבראים, ודבר זה בודאי אינו במקרה, רק הוא נמשך אחר עצם האדם. וזה כי ראוי דבר, שהוא כמו צורה, והצורה על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה. ומפני כך נברא האדם אחרון אל הכל, לפי שהאדם צורה אל התחתונים, והוא השלמת כל התחתונים. ולכך נברא האדם באחרונה, כאשר הושלם הכל. ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה, ויש להם בזה סגולת האדם שנברא באחרונה. שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים. אם כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה: וכאשר ראה דניאל ממשלת ד' מלכיות, המשיל כולם בחיות, ואמר (ר' דניאל ז, יג) "ואחד חזית הוית בחזוי לילא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'", וזה נאמר על מלכות המשיח (סנהדרין צח. ), שהוא מלכות ישראל. וכל זה מפני שאין האומות עיקר המציאות, רק הם שפלים אצל ישראל, לכך נקראו חיות, שאינם נבראים בשביל עצמם, רק בשביל ישראל. ואילו ישראל מדמה אותם לבר אנש, כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה. וכל הדברים האלו ברורים: ומזה התבאר לך נצחיות ישראל, שאי אפשר שיהיה השינוי בהם, מאחר שישראל הם עיקר המציאות. או שתאמר שאין לישראל מדריגה האלקית שבשבילה הם עיקר המציאות, והיה בטל דבר זה מהם, אם כן מתחייב מזה שיהיה שינוי בעולם הזה, עד שיהיה עיקר העולם מקבל שינוי, והיה עולם אחר ממה שהיה קודם. והכתוב מעיד על זה גם כן כי עיקר המציאות - ישראל, ואם יתבטל ישראל היה העולם משתנה לגמרי, עד שאין כאן עוד עולם הראשון. ואיך יתכן דבר זה כי ישתנה העולם לגמרי, ולא יהיה קיום ועמידה אל העולם. וזהו ראיה ומופת שכלי: נוסף על כל זה, הרי על זה העידו הנביאים כולם פה אחד, כי לא עזב השם יתברך את ישראל. וירמיה הנביא זכר את המופת המחויב מן השכל, לכך אמר ירמיה (ירמיה לא, לד-לה) "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו אם ימושו החקים האלה מלפני גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". והנה אמר בפירוש כשם שאלו נמצאים, והם עיקר במציאות, והם השמש והירח והכוכבים, ולא יתכן שיהיה שינוי בדבר שהוא עיקר המציאות, כך אין שינוי לישראל במה שהם עיקר ועצם המציאות בעולם הזה, כמו שאמרנו, כי הם ראשית ועיקר בעולם, ואין ראוי לעלות על הדעת דבר כמו זה, ומרוחק מן השכל בתכלית הרחקה, ודי בזה: ובדבר הזה שאמר "נותן השמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה", רמז כי לא יהיה ביטול לישראל בין כאשר לא יהיו תחת ממשלת האומות, והיה להם אורה, ובין שהם יושבים בגלות ובחשיכה. ולכך אמר "נותן שמש לאור יומם", וזהו כאשר אין ישראל תחת ממשלת האומות. ואמר "חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו'", וזה אמר שאל יאמר כי יגיע לישראל בטול בשביל כובד גלותם, ולכך אמר כי כשם שנתן חוק לירח ולכוכבים שיהיה להם המציאות לאור לילה, כך נתן קיום לישראל בגלותם, ולא יקבלו בטול והפסד כלל בגלותם, אף אם ישבו בחושך הגלות. ואמר "רוגע הים ויהמו" כנגד האומות שנמשלו כים. ובמדרש "הוי המון עמים כהמות ים יהמיון" (ישעיה יז, יב), נמשלו ישראל לחול, שנאמר (ר' הושע ב, א) "והיה בני ישראל כחול אשר על שפת הים", ונמשלו האומות לים, שנאמר "כהמות ים יהמיון", והם מתיעצין על ישראל, והקדוש ברוך הוא מתיש גבורתן. וזה שאמר כאן "רוגע הים ויהמו גליו", שהוא יתברך מבטל עצתן כאשר רוצין לבא על ישראל, וזה מבואר: ויותר מזה שמעיד על זה המוחש, כי כאשר נגלה ונראה לפניך שפלות ישראל וירידתם בין האומות, עד שאי אפשר שיהיה שפלות יותר מזה, ואיך יש להם קיום בין האריות והנמרים, אם לא כי גדול הרועה אשר שומרם, ואם לא כי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעיני כל באי עולם (עפ"י תהלים קיח, כג), אי אפשר לאומה שיהא לה קיום כלל. ובפרק קמא דמגילה (יא. ) אמר שמואל "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כו, מד), "לא מאסתים" בימי יונים, "ולא געלתים" בימי אספסיאנוס קיסר, "לכלותם" בימי המן, "להפר בריתי אתם" בימי מלכות רביעית, "כי אני ה' אלקיהם" לימות גוג ומגוג. במתניתא תנא, "לא מאסתים" בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. "ולא געלתים" בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. "לכלותם" בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי. "להפר בריתי אתם" בימי מלכות רביעית, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, "כי אני ה' אלקיהם" לעתיד לבא, שאין כל אומה ולשון שולטת בהם, עד כאן: הנה דעת שמואל בפירוש הפסוק הזה, שכל זמן שתבא צרה על ישראל, הוא יתברך מציל אותם, ואינו מניח לכלותם, ומעמיד להם מצילים שיהיו נושעים על ידם. ובזה נראה בגלותם יותר שלא מאס בהם. ואילו הציל אותם השם יתברך שנתן בלב המושלים עליהם שלא יעשו להם דבר, בזה לא נראה שלא מאס בהם השם יתברך, אבל כאשר העמיד מהם אנשים שהיו קרובים אל המלכות, והיו נצולים על ידיהם, בזה נראה כי לא מאס בהם השם יתברך, כי בזה נודע כי ההצלה היא בעצמם, וזהו מעלתם העליונה. והברייתא מפרש שמעמיד השם יתברך להם בני אדם בכל מלכות ומלכות מצילים מיוחדים, כי כח של מלכות ומלכות מיוחד בפני עצמו, ולכך מעמיד השם יתברך להם בכל מלכות ומלכות בפני עצמו פרנסים כפי מה שראוי לאותו מלכות, וכפי ענין המלכות: ובירושלמי דתענית (פ"ב ה"ו), ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקב"ה שמו בישראל. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה, אמר אם אני אניח המפתח כמו שהיא, הרי היא אבודה, אלא הרי אני קובע בה שלשלת, שאם תהיה אבודה, תהיה השלשלת מונח עלי. כך אמר הקב"ה, אם אני מניח את בני ישראל, הרי הם אבודים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם, מה טעם, "וישמע הכנעני ויושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (ר' יהושע ז, ט), שהוא משותף בנו, עד כאן. וביאור ענין זה, כי העולם הזה הוא פלטרין של מלך, וישראל הם מפתח של פלטרין, שאם אין ישראל הרי דומה לפלטרין שהוא סגור. וכאשר הפלטרין סגור אין הפלטרין משמש כלום, ולא נקרא 'בית', כי אין לו פתיחה. כך אם אין ישראל, אין הפלטרין - שהוא העולם - משמש כלום, והוא סגור, וכאילו אין שם פלטרין עליו כלל. ולפיכך נקרא ישראל מפתח קטנה, שהם אומה קטנה, והם המפתח של הפלטרין הגדולה. וכבר התבאר כי ישראל נחשבים שהם כמו צורה אל העולם, ולכך מדמה את ישראל למפתח, שהמפתח פותחת הטרקלין עד שהיא פתוחה. וכאשר אין המפתח, הפלטרין היא סגורה, והוא כמו גלמי כלי עץ, אשר הוא סתום ואין לו בית קיבול, ואין לה צורת טרקלין, שהוא פתוח: ואמר שאם יהיה מניח ישראל כמו שהם, יהיו נאבדים בין האומות. כי ישראל הם אומה נבדלת מכל האומות, והיא אומה לעצמה מיוחדת כמו שהתבאר. ואין ספק שהאומה הישראלית כל האומות מתנגדים לה, והיו המתנגדים גוברין עליה ומבטלין אותה כאשר הם בגלות והם תחתיהם. לכך שתף שמו בהם, כלומר, שהם דביקים אל השם יתברך, ובזה אין האומות יכולים להם, כאשר שתף השם בשמם. ודבר זה נקרא 'שלשלת', כי השלשלת משלשל ומחבר המפתח שלא יהיה נאבד ממנו. לכך מה ששתף השם יתברך שמו בהם, הוא השלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, שלא יהיו נאבדים בין האומות, והם דביקים בו, כדכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'". ואינו דומה ל"ישמעאל", שאף כי גם אצלו שם "אל", אינו דומה לשם "ישראל", כי נקרא "ישמעאל" שהשם שמע תפילת הגר (בראשית טז, יא). אבל אצל "ישראל", לשון "אל" מורה שיש בהם ענין אלקי, שהרי בשביל זה נקרא יעקב בשם "ישראל" - "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כט). ואם כן שם "ישראל" רוצה לומר שהיה ביעקב ענין אלקי על שם "שרית עם אלקים ותוכל", ולפיכך נקרא זהו 'שתף שמו בשמם'. ולכך אמר הכתוב (יהושע ז, ט) "והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", כי מאחר ששתף השם בשמם, אם כן אם יכריתו אותם מן הארץ "ומה תעשה לשמך הגדול", שדבר זה מגיע אל שמו: אמנם נראה לי, כי מה שאמרו כאן ששתף שמו בשמם שלא יהיו נאבדים בין האומות, שאין פירושו שלא יהיו נאבדים כאשר הם בגלותם בין האומות, שאף אם אינם בגלות צריכים ישראל לשתוף שמו בשמם, שלא יהיו ישראל בטלים בין האומות, כי האומות מרובים, ויהיו ישראל חס ושלום בטלים בהם, ואז לא יהיה כאן מפתח לפלטרין הגדולה, כמו שהתבאר למעלה. ולכך קבע בישראל שלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, ובזה הם נמצאים ונבדלים בפני עצמם, שהם חלק ה' (דברים לב, ט), ואינם בטלים אצל הרוב. אבל לענין ישראל בגלותם הוא ענין אחר, שהשם יתברך בעצמו עמהם בגלותם: ובפרק בני העיר (מגילה כט. ) תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים". גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) "ושמתי כסאי בעילם". גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) "למענכם שולחתי בבלה". גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה כג, א) "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'". ואף כשהם עתידים ליגאל - שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך וגו'", 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהשכינה שב עמהם מבין הגלות, עד כאן. והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות שלו הוקשה לו מה שאמר 'ואף כשהם עתידים להגאל', פשיטא, אם הוא בגלות עמהם, מכל שכן שהוא בא עמהם כשנגאלו. ולכך הוצרך לפרש, כי מה שאמר 'וכשנגאלו שב עמהם מן הגלות', היינו שבא לומר שהשם יתברך עמהם בגלותינו זה, שהם נפוצים בכל קצוי הארץ. כך הם דברי הרשב"א: ואני אומר שהדברים הם כמשמען, שיותר יש טעם להיות עם ישראל בגלות ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק יציאות השבת (שבת יב ע"ב), הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר (תהלים מא, ד) "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'". ובחבור גור אריה בפרשת ויחי (בראשית מז, לא, אות לד) פרשנו שני טעמים; האחד, שכל דבר שצריך שמירה - השגחתו עליו יותר, והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך. והטעם השני הוא, שהכתוב אומר (ר' ישעיה נז, טו) "את דכא ושפל רוח אשכן", שזהו ממדת השם יתברך ששכינתו עם אשר הוא דכא, וכבר התבאר למעלה ענין זה באריכות. ולכך החולה שהוא דכא, השם יתברך עמו בפרט: ולשני הטעמים ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות, שכאשר הם בגלות אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת, וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת. וכן לטעם השני אשר אמרנו, כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא, וישראל בגלות מדוכאים הם, ראוים שיהיה שכינתו עמהם. אבל כאשר יצאו מן הגלות, אז יעלה על הדעת שאין השם יתברך אתם. ולפיכך אמר (מגילה כט. ) אף כאשר ישובו מן הגלות הוא נמצא אתם. וכאן מה שהשם יתברך עם ישראל בגלות הוא טעם אחר, כמו שאמרנו למעלה, כי אין ישראל נפרדים מן השכינה מאחר שהוא יתברך שמו שתף שמו בשמם. ולכך בכל גלות וגלות ובשובם הוא אתם, כי לדביקות הזה אין פירוד. ולכך קאמר שאף כאשר הם עולים מן הגלות, שאז אין לומר שהוא אתם בשביל שצריך שיהיה לו השגחה עליהם, רק בשביל כי לא הוסר הדבוק ההוא, כי אין הסרה לו, וכמו שיתבאר עוד: ובפרק קמא דברכות (ח. ), תניא רבי נתן אומר, מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר (איוב לו, ה) "הן אל כביר לא ימאס". וכתיב (תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי מקרב לי". אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, כאילו פודה לי ולבני מבין האומות, עד כאן. ורצו גם בזה כי השכינה עם ישראל בגלותם, כמו שאמרנו. ואף על פי שאצלו אין שייך שעבוד חס ושלום, מאחר שהוא יתברך עם ישראל בגלותם, הרי נאמר עליו יתברך גלות מצד הזה, כי שכינתו יתברך עם ישראל. וכאשר יש קיבוץ עם אל השם יתברך כאשר הצבור מתפללים, דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל אשר הם פזורים בין האומות, והוא נחשב פדיון מבין האומות, כאשר הם מתאספים אל השם יתברך לתפילתו, ובזה הם יוצאים מן הפיזור. כי כאשר ישראל הם בין האומות, ואף אם הם אלף ביחד, נקראו פזורים בין האומות. אמנם כאשר הם מתפללים עם הצבור, והם מתאספים ומתקבצים אל ה', זהו יציאה מן רשות האומות, והתעלות מתוכם אל ה', וזה נקרא שפודה ישראל מן האומות: ועוד יש להם התרוממות וההתעלות מן האומות על ידי גמילות חסדים, כי על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם, ועל דבר זה יש ראיות ברורות, דכתיב (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי וגו'". ועוד כתיב (ישעיה לג, טו-טז) "הולך צדקות דובר משרים וגו' הוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו". וכל הדברים האלו, כי גמילות חסד מדת אברהם, שנקרא אברהם 'אברם', שהיה מתעלה על כל אדם בשביל מדה זאת: ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין מדריגת האומות לצאת חוץ לרשות האומות, וזהו על ידי התורה, שהתורה מתעלה על הכל, כמו שאמרו חכמים בברייתא, דשנו (אבות פ"ו מ"ג) כל העוסק [בתורה] מתעלה, שנאמר (במדבר כא, יט) "ומנחליאל במות". וכל אלו ג' דברים התעלות ממדריגה למדריגה עד היציאה מרשות האומות בהתעלות זה. ולכך אמר כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאילו פדאו לי ולבני מבין האומות, כאשר יש כאן התעלות מן האומות. כי על ידי התורה ועל ידי גמילות חסדים יש לאדם התעלות עד למעלה: ורמזו חכמים דבר זה, שאמרו במדרש (ויק"ר ד, א) שני דברים הם ביד ימינו של הקב"ה, התורה וגמילות חסדים. תורה, דכתיב (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו". גמילות חסדים, דכתיב (תהלים מח, יא) "צדק מלאה ימינך". וכל ענין זה לגלות על אלו ב' דברים, כי על ידם האדם מתעלה למעלה. ולכך הם בימינו, כי היד הימנית יש בה התעלות, כמו שבארנו לפני זה, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה", והאדם מתעלה על ידי שני דברים אלו שהם ביד הימין. וכאשר הוא מתפלל עם הצבור, בזה יש לו קבוץ מן רשות האומות, וזהו גם כן פדיון לשכינה, שהיא עם ישראל בגלותם. ופירוש זה נכבד מאד כאשר תבין אותו על עמקו, כי יש כאן התעלות עד שמתעלים ישראל עד עולם העליון, עד שאין עוד התעלות על זה: מכל מקום התבאר לך, כי השם יתברך עם ישראל בגלות, ואין פירוד כלל בגלות, והוא שעמד לאבותינו ולנו, עד כי יבא גואלנו: ==פרק יא== הראיה השכלית אשר אמרנו, שמחייב מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד. על זה העידה התורה הנאמנה שאמרה (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". ויש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל "בנים" לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו "בנים", ונקראו בשם "בני בכורי" (שמות ד, כב). כי שם "בן" יאמר על שנמצא מאמתת עצמו. ומצד שם הזה אין בזה עדיין הצירוף הגמור שהוא מיוחד, כי אפשר שיהיו ב' בנים לאחד, והצירוף אשר הוא לשנים אינו צירוף גמור מיוחד. ואף כי אין אומה עוד נקראת "בן" אל השם יתברך יותר מישראל, מכל מקום שם "בן" אינו כל כך הצירוף אליו, כיון שאפשר שיהיה לאחד שני בנים. ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו "בנים", כי השם יתברך הוא אחד בעצמו (דברים ו, ד), ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד. אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו: ודבר זה כמו שאמרנו, כי אי אפשר שלא תהיה אומה אחת שהיא ראשית, והיא נבראה בראשונה מן השם יתברך. ולכך נקראת אומה זאת "ראשית" (ירמיה ב, ג), ונקראת "בכור" גם כן, כי הבכור הוא ראשית. ובשביל אותו ראשית נברא הכל, כמו שמחייב השכל. גם בשביל שהבכור הוא אחד, כי אי אפשר שיהיה שני בכורים לאחד, כך אי אפשר שיהיה אל השם יתברך שנים שהם ראשית. מאחר שהוא יתברך אחד, לא יושפע ממנו בראשונה - והוא עיקר המציאות - רק אחד, ובשביל זה הראשית יושפע אחר כך תוספות עליו, כמו שפרשנו. ודבר זה מורה על הקשור והחבור שאין לו פירוד כלל, כי אם לא היה האומה הזאת נקראת "בני בכורי" על שם שהוא אחד, והיו לו שני בנים, לא היה לאחד מן השנים החבור גמור. שהרי יש לו חבור אל השני, ואותו חבור שיש לו אל השני אין לו לזה, ואם כן אין זה חבור גמור. אבל כיון שהם נקראים "בני בכורי", והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו. ולחבור הזה אי אפשר שיהיה לו פירוד כלל, וכי יש שנוי לאמתת עצמו. והכל נרמז בשם הנכבד הזה שנקראו "בנים". והדברים האלו גדולים מאוד מאוד: ובפרק קמא דקידושין (לו. ), "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א), רבי יהודה אמר, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים. רבי מאיר אומר, בין כך וכך קרוים בנים, שנאמר (ירמיה ד, כב) "בנים סכלים". ואומר (דברים לב, כ) "בנים לא אמן בהם". ואומר (ישעיה א, ד) "זרע מרעים בנים משחיתים". ואומר (הושע ב, א) "והיה במקום אשר יאמר לא עמי יאמר להם בני אל חי". מאי ואומר, וכי תימא "בנים סכלים" הוא דמקרי "בנים", "בנים לא אמן בהם" לא נקראו "בנים", תלמוד לומר "בנים לא אמן". וכי תימא "בנים לא אמן בהם" הוא דמקרי, בנים פלחי לעבודה זרה לא מקרי "בנים", תלמוד לומר "זרע מרעים בנים משחיתים". וכי תימא בני מעלי לא מקרי, תלמוד לומר "והיה במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני אל חי", עד כאן: ובארו בזה כי לדעת רבי יהודה כיון שבשם "בנים" הצירוף היותר שיש לישראל אל אביהם שבשמים, אם אין עושים מעשה בנים אין ראויים הם לשם הזה, שכבר בטל השם הנכבד הזה. ולדעת רבי מאיר אינו כך, כי שם "בן" נאמר על שהוא יתברך אב ועלה לישראל, ואם ישראל סרו ופרשו מן אביהם - זהו מצד העלול עצמו, אבל מה שהוא יתברך עלה להם - לדבר זה אין הסרה כלל, כי אין ההסרה שלהם רק מצד העלול עצמו, ולא מצד העלה. לכך בכל ענין נקראו "בנים": וקאמר רבי מאיר, לא זה בלבד שנקראו "בנים" כאשר הם סכלים, ופירוש "סכלים" כאשר הם נעדרים החכמה אשר ראוי שיהיה להם, ובשביל העדר קנין החכמה אין ראוי שיתבטל מהם שם "בנים". כי כאשר הם חוטאים בשגגה, שלא יבינו בשביל העדר החכמה, לא יסולק שם "בנים". אבל אינם פושעים שיהיו מזידים יודעים את רבונם ועם כל זה חוטאים. ועל זה אמר כי עוד יותר מזה, שגם כאשר הם פושעים במזיד נקראים אל השם יתברך "בנים", שנאמר "בנים לא אמן". הרי אף שהאב הוא מוכיח ומלמד ומזהיר את בניו, ויודעים הבנים את אביהם, ועם זה אין אמון בהם, מכל מקום שם "בנים" עליהם. ולא זה בלבד, אלא אף אם דביקים לגמרי בעבודה זרה, ויוצאים במעשיהם מן הקב"ה להיות דביקים באלקי נכר, ובדבר זה היה ראוי לומר שיתבטל שם "בנים" אשר הם מצטרפים אל השם יתברך כמו צירוף הבן אל אביו, ועל זה אמר שגם בענין זה נקראו "בנים" אל השם יתברך. וכל זה מפני כי אין שייך בטול לענין זה אשר נקראו ישראל "בנים", כי שם "בנים" מצד אשר השם יתברך הוא עלה להם, כמו האב שהוא עלה אל הבן, והוא מצד עצמו של האב, ודבר זה אין שינוי לו בכל חטא אשר יעשו, תהיה החטא מה שהוא, שכל חטא שהוא הסרה מן השם יתברך - הכל הוא מצד העלול. אבל מצד כי הוא יתברך עלה להם, דבר זה הוא מצד אמיתת עצמו: ומפני כי עדיין יש לומר, כי אף אם ישראל הם בנים של הסבה הראשונה, הם דבר חסר כאשר הם חוטאים, ועל זה אמר כי נקראו 'בני מעלי', כדכתיב (הושע ב, א) "במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני אל חי אתם". ודבר זה, שרוצה לומר שהם בנים באין חסרון. כי החסרון גם כן הוא מצד ישראל, שהם העלול, מצד הזה הוא החטא. אבל השם יתברך, שהוא העילה, ברא ישראל בלא חטא, כי הדבר שהוא מצד העלול יש הסרה, כי יסיר לב האבן מעל לבם, מאחר שאין זה רק מצד העלול, ולכך נקראו ישראל 'בני מעלי'. כי מצד שנבראו מן העלה הם בתכלית הטוב, ואם הלכו אחר יצרם - אין זה מצד עצמם, רק הוא דבר מקרה, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. מכל מקום כיון שהם טובים מצד עצמם, שכך נבראו מן השם יתברך בשלמות, בשביל זה נקראו 'בני מעלי'. ותחלת בריאתם היה בטוב ובשלימות, רק כי אחר כך מצד עצמם נעשו רעים. ואל דבר זה יש סלוק והסרה מן החטא, כי ישובו מדרכם. ודבר שהוא על ענין שתחלתו טוב וסופו טוב, אף על גב שבאמצע אינו טוב נחשב כאלו היה טוב מראשיתו עד הסוף. לכך אמרו ז"ל (ב"ב קכח. ) לענין פקח ונתחרש וחזר ונתפקח דהוי כאילו היה פקח מראש ועד סוף: ואמר הכתוב (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם". ומה ענין השם הזה, שנקראו "בנים", אל המצוה הזאת. וכבר בארנו זה בחבור גור אריה, שהכתוב רוצה לומר כי אתם בנים נמצאים מן אמיתת העלה, ובשביל כך יש להם גם כן מציאות אמיתי, שעל זה יבוא שם "בן", כמו שהתבאר למעלה. ולכן אל תתגודדו למת, שהיה דרך שלהם לעשות השחתה בעצמם בשביל ההשחתה שהגיע למת. ואמר כיון שיש לכם מציאות אמיתי מקוים, שהרי אתם נקראים "בנים", בשביל שאתם נמצאים מן אמיתת השם יתברך, ודבר שיש לו מציאות גמור אמיתי אין ראוי שימצא בו השחתה, שהוא הפך המציאות. בפרט כאשר עשה בשביל מת, וכאילו היה הפסד בישראל. וישראל יש להם המציאות הגמור, לכך לא תתגודדו על מת, ולא תעשו בכם השחתה. כי אם תעשו בכם השחתה, הרי זה היה מורה שאין לישראל מציאות אמיתי. כי אין ראוי שיהיה השחתה לדבר שיש לו מציאות אמיתי. והדברים האלה ברורים מאד: אמנם כל מחלוקת של אלו החכמים אם נקראו החוטאים עצמם "בנים", אבל בודאי על ישראל בכלל שם "בנים", כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטיים בלבד, הם החוטאים, אבל שיסור בשביל הפרט שם "בנים" מן כלל ישראל - דבר זה אי אפשר, כאשר תבין כי השם הזה מפני כי השם יתברך עלה לישראל, כמו שאמרנו למעלה, ומצד העלה אין הסרה לזה כלל, רק מה שהוא מצד העלול עצמו: ובמסכת פסחים בפרק האשה (פז. ) אמר הקב"ה להושע, חטאו ישראל. היה לו לומר, בניך בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל עליהם רחמים. לא די שלא אמר כך, אלא אמר, רבונו של עולם, כל העולם שלך, העבירם באומה אחרת כו'. עד "ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וכו'" (הושע א, ב), עד אחד מד' קנינים שקניתי בעולמי; תורה קנין אחד, דכתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו". שמים וארץ קנין אחד, דכתיב (בראשית יד, יט) "קונה שמים וארץ". ישראל קנין אחד, דכתיב (שמות טו, טז) "עם זו קנית וכו'". בית המקדש קנין אחד, דכתיב (ר' תהלים עח, נד) "הר זה קנתה ימינך", עד כאן: ביאור ענין זה, כי הושע, כאשר חטאו ישראל, אף על גב שידע הושע שאי אפשר שיהיה נפרד הדביקות מן ישראל, מכל מקום לפי שהיה שונא החטא, עד שהיה חפץ בפירוד ובסילוק הדביקות הזו, כל כך היה הושע הנביא שונא החטא, והיה משתוקק הושע אל הפירוד בשביל חטאם. ולכך אמר 'העבירם באומה אחרת', כלומר שראוי להעבירם אותם באומה אחרת - אם הוא אפשר. ולפיכך אמר (הושע א, ב) "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים", והראה לו כי מצד שהם בנים למקום אין להעביר אותם, ואי אפשר להעביר ולהחליף ענין זה. כי אין דבר יותר מצטרף ומתקשר כמו צירוף וקישור האב אל הבן. וכאשר אמר הושע שלא ירצה לגרש את האשה בעבור הבן, אף כי אפשר שאינו בנו בודאי, כי זונה היא, ואם כן איך אפשר לסלק ישראל שהם בנים למקום מצד עצמם. ועוד, כי הם בני אברהם יצחק ויעקב שנבחנו למקום, שאילו לא נבחנו יש לו לומר אף על גב שנראה בהם הטוב, לא היה הטוב בהם באמת, ועל ידי נסיון והבחנה נגלה הדבר מה הוא. כי אפשר כי נראה דבר אחד טוב, ואינו טוב באמת. אבל האבות נבחנו, ומפני שנבחנו הם טוב באמת, ודבר שהוא טוב באמת אין בו שינוי כלל. ובשביל זה גלה השם יתברך להושע שאי אפשר להעביר אותם באומה אחרת, מצד שהם בנים אל השם יתברך: ואמר עוד כי ישראל הם אחד מארבעה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו. ורצה בזה, כי כשם שישראל נקראו "בנים" מצד כי הם נמצאו מאתו יתברך, כמו שהתבאר למעלה (ראש הפרק), כך הם קנינו. רוצה לומר שהם שלו לגמרי, ודבר זה גם כן קשור וצירוף גמור. וזה כי יש דבר שהיה נמצא מאחד, ואינו קנינו להיות ברשותו. ויש דבר שהוא קנין של אדם, והוא ברשותו, אבל אינו נמצא מאתו. כי הבן הוא נמצא מן האב, ואינו קנינו. והעבד הוא קנין של האדון, והוא ברשותו לגמרי, ואינו נמצא מאתו. וכבר בארנו דבר זה למעלה (פ"ב ד"ה ולפיכך) שעל זה אמר הכתוב (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קניך וגו'": ומה שאלו ד' דברים דוקא נקראו 'קנינו', נתבאר במקום אחר, כי שאר דברים, אף על גב שהם שלו, כי גם הים שלו, כדכתיב (תהלים צה, ה) "אשר לו הים", ואין זה קנין, מפני שאין הים מצד עצמו לבד שלו, רק עם דבר אחר, כדכתיב (שם) "ויבשת ידיו יצרו", ולא נקרא דבר זה קנין, כיון שאינו שלו מצד עצמו בלבד. וכן היבשה גם כן אינו שלו מצד שהוא יבשה בלבד, רק היבשה והים ביחד הם שלו, ואין זה קנין וצירוף גמור כאשר אינו צירוף מיוחד, כמו שהתבאר למעלה, כי הצירוף שאינו מיוחד אינו צירוף גמור. וכן הכסף הוא של הקב"ה, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף", אבל אין הכסף מצד שהוא כסף הוא שלו, שהרי נאמר גם כן (שם) "ולי הזהב", וכן כל הדברים. אמנם אלו ד' דברים הם אחד, ואין שיתוף להם עם זולתם, ואם כן הם שלו מצד עצמן בלבד, וזה נקרא 'קנין גמור'. כי התורה היא של הקב"ה, ואין דבר משותף עמה, ולפיכך היא קנין להקב"ה, נקנה לו לגמרי. וכן השמים וארץ, לא תמצא דבר עם שמים וארץ. ואל יקשה לך כי גם שמים וארץ מחולקים, אין זה קושיא, כי שמים וארץ הם כמו דבר אחד, כי הם מתחברים יחד, ודבר זה אין כאן מקומו, והוא מבואר. וכן בית המקדש שהוא יחיד, שאין עוד אחד, לכך הוא קנינו של הקב"ה. וכן ישראל הם עם אחד, הם קנינו של הקב"ה. והרי הדבר מבואר, כי 'קנין' נקרא דבר שהוא שלו קנוי לו לגמרי מצד עצמו, במה שהוא מיוחד אליו. ומפני זה אלו ארבעה דברים הם נקנים לו לגמרי, אחר שמצד עצמם הם אל השם יתברך: וכבר הרחבנו הביאור בכמה מקומות, שכאשר יעמוד האדם על הדברים ההם יקנה בהם הבנה שלימה אמיתית בענין הזה, שהדבר הזה מחוייב ומוכרח להיות החבור הקדוש נצחי. ומכל מקום למעלת ענין הנכבד הזה יש להאריך בזה, כי בדבר זה יוודע מעלת ישראל, ויתבאר לך כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם. וכאשר מצאנו כי הדברים הטבעים אשר הם בעולם כולם יש להם קיום, לא ישתנו. ולא יצויר שיהיה לדבר שהוא יותר במעלה מן הטבע, ובלתי נכנס תחת הטבע, כמו שהוא דביקות ישראל בו יתברך, אשר הדביקות הזה בלתי טבעי. ואם באולי יאמר שמצאנו שהדביקות הזה היה לו תוספת וחסרון לפי המעשים, וכך אפשר שיוסר הדביקות לגמרי. בודאי דבר זה אפשר לומר אצל נח ואדם, שלפי שלא היה הדביקות רק פרטי לנח בלבד, כאשר ישתנו הפרטים - ישתנה הדביקות גם כן. אבל האבות שלא היה הבטחתם פרטי, רק כללי, "לך ולזרעך אתן את הארץ" (ר' בראשית כו, ג), ודבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה, ואין שנוי בכללי, רק השנוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד. לכך דביקות הזה אין לו שנוי אף בגלות, כי לא שייך השתנות על ידי חטא - כי אם שיגיע לפרטים השינוי, אבל לא יגיע שנוי לכללים: ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו: אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו. ואל יקשה לך מה שכתוב (ר' דברים ט ה) "לא בצדקתך אתה בא לרשת וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך", בודאי דבר זה מה שהביא אותו הדור אל הארץ היה תולה בזכות אבות, וגם דבר זה פרטי. אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל - ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו "לך לך מארצך וממולדתך וגו'" (בראשית יב, א), שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לו "לך לך מארצך" בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטל האהבה (אבות פ"ה מט"ז). לפיכך אל בחירה הפרטית יש שנוי, ולא אל הבחירה כללית. וכיון שלא נזכר צדקת אברהם קודם שאמר לו "לך לך מארצך", לא היה זה בשביל צדקת אברהם - עד שתאמר אם בטל דבר בטל האהבה, כי זכות אבות אפשר שיהיה תמה, ואם כן תהיה הבחירה הזאת שבחר באברהם בטל. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, ולכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל: ודברים אלו ביארו חכמים בדבריהם הנאמנים במדרש, "מי זה ערב לבו לגשת אל ה'" (ר' ירמיה ל, כא), אמר רבא בר רב הונא, מעלה זו יש בין ישראל לגוים; דאילו בישראל כתיב (ר' יחזקאל לז, כז) "והייתי לכם לאלקים והמה יהיו לי לעם", ואילו בגוים כתיב (ר' ירמיה ל, כא-כב) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' להיות לי לעם ואני אהיה להם לאלקים", עד כאן. בארו בזה דברינו אשר אמרנו לך, כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות; כי שם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים. שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך אז בחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של השם יתברך, ולפיכך כתיב "והייתי לכם לאלקים" קודם, ואחר כך "והמה יהיו לי לעם", כלומר מה שהשם יתברך בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים אלקותו. לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמם, וזוהי בחירה כללית. אבל באומות כתיב קודם "להיות לי לעם", שכאשר מעשיהם טובים וצדיקים אז השם יתברך מקרב אותם, ואין הקירוב אליהם רק מצד הפרטים, לא בחירה כללית. ולכך אצל נח, שהשם יתברך קרבו, זה היה בשביל מעשיו בלבד, ולכך לא היה הבחירה בזרעו כלל. ואילו יבינו זה בני אדם לא עלה על מחשבתם, מחשבת הבל, לומר כי השם יתברך מאס בישראל חס ושלום: ובשמות רבה (ג, ב) "ראה ראיתי את עני עמי וארד להצילו כי ידעתי את מכאוביו" (ר' שמות ג, ז-ח), יודע אני כמה עתידים להכאיבני, "כמה ימרוהו במדבר וגו'" (תהלים עח, לט), ואף על פי כן איני נמנע מלגאלן. אמר רבי שמואל בר נחמן, הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הבטחת את משה בין עושים רצונך ובין אין עושים רצונך אתה גואלם, שנאמר (ר' שופטים ג, י) "ותהי עליו רוח אלקים וישפוט את ישראל". לכך כתיב "כי ידעתי את מכאוביו", עד כאן. ורוצה לומר, כי בודאי הברית שכרת עם אברהם לא סר, שהרי לא נתן גבול וקץ לברית הזה, רק אמר (בראשית יז, יז) "לברית עולם". ואחר שכן הוא, למה יהיה בטל הברית בשביל דור אחד או שתים שחטאו, ויהיה בטל הברית מזרע אברהם שעדיין לא נולדו. לכן אמר בפרשת אתם נצבים (דברים כט, יג-יד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וגו'". ומעתה איך אפשר שיכרות ברית עם אשר לא נולדו עדיין, ואינם בעולם. אבל הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל, וכן בישראל הוא אומר (דברים כט, ט-י) שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם ישראל. ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית אשר היה חל על האומה הכללית, לא מצד אשר הם אלו בפרט, רק מצד הכלל בלבד: והתבאר לך, כי השם יתברך אשר לקח ישראל אליו, לא היה הסבה בשביל צדקת ישראל ומעשיהם, רק בחירה כללית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ובאו על זה דברי חכמים הנאמנים בכמה מקומות. ולכך לא שייך לומר בסור הסבה - שהוא צדקת ישראל - יסור המסובב, מה שלקח אותם לעם אליו. ואף שהיה גורם מעשיהם לטוב או לרע שיוסיף הדביקות או יגרע, ודבר זה בודאי היה לפי רוב המעשה, כי אז יוסיף או יגרע, אבל מכל מקום עצם הבחירה לא היה בשביל שום מעשה כלל: ואם יאמר האדם, הרי בודאי כל פעולה בעולם - ומכל שכן אל פעולת השם יתברך - צריך סבה ותכלית שיפעל. ואם לא נאמר שהיה הבחירה הזאת בישראל בשביל מעשה, אם כן מה הוא הסבה אשר בחר בישראל. אבל דבר זה נראה מדברי חכמים, כי יש שלש סבות אשר הם היו מחייבות הבחירה הזאת אשר בחר השם יתברך בישראל, והסבות האלו אין להם תמורה כלל, ולא בטול כלל. הסבה הראשונה היא התורה, אשר אי אפשר מבלעדה. כי מאחר שהשם יתברך ברא העולם הזה ברצונו, מוכרח גם כן לנתינת התורה הזאת לישראל. ודבר זה ברור בעדים נאמנים ברורים מדברי חכמים בפרק רבי עקיבא (שבת פח. ), אמר חזקיה, מה דכתיב (ר' תהלים עו, ט) "מן השמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם "יראה" למה "שקטה", ואם "שקטה" למה "יראה", אלא בתחלה יראה, ולבסוף שקטה. ולמה יראה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם; אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתוהו ובהו. וכבר בארנו דבר זה באריכות בחבור התפארת ענין זה שהיתה נתינת התורה לישראל השלמה לבריאת עולם, ואם אין קבלת התורה - הבריאה בטילה, והיא תוהו ובוהו, ואין להאריך כאן, כי הארכנו שם בזה: והדעת והשכל מחייב גם כן זה במופת חותך, כי אי אפשר לך לומר בשום פנים שנתינת התורה בשביל טובת ישראל כדי להביאם אל הטוב בעולם הזה ולחיי העולם הבא, ותאמר בשביל זה אחר שחטאו ישראל הסיר אותם מעל פניו, ונטל מהם התורה אשר נתן לטוב להם, כי דבר זה בארנו בראיות ברורות מאוד בחבור התפארת (פרק ו) כי נתינת התורה הוא לעול על ישראל, וכמאמרם ז"ל (עירובין לא. ) 'מצות לאו להנות נתנו'. ומה שאמר הכתוב (דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלקינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים", לא יסתור יסוד זה, כמו שבארנו לשם באריכות, כי בודאי שכך הוא באמת שהתורה היא לטוב לנו, אבל תחלת נתינתה אל ישראל לא היה זה בשביל טובת ישראל, רק בגזירה כמו מלך שגוזר גזירותיו על עבדיו לעול עליהם: ועתה יש לשאול, אחר שהוא יתברך רב חסד (שמות לד, ו), למה נתן עול תורה עלינו, ואין עול זה לטובת ישראל. אם לא נאמר כי כך גזר השם יתברך, כמו שסידר הבריאה כל אחד ואחד בסדר הראוי לו, שלא ישנה אחד מהם סדרו שנתן לכל אחד, כמו שתקנו (סנהדרין מב. ) 'חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם', ואין ספק שחוק הזה נתן להם בגזירה, שכך גזר השם יתברך, וכך בעצמו נתן תורה לישראל, ונתן להם חוק, הם חקות התורה, כמו שהתברר בחבור התפארת באריכות. ולכך אמרו ז"ל (שבת פח. ) שאם לא היו מקבלים התורה היה הקדוש ברוך הוא מחזיר כל העולם לתוהו ובוהו, וכל מעשי בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב, ואם לא - יחזיר כל העולם לתוהו ובוהו. וזה מפני כי אם אין כאן תורה, בטל חוק וסדר העולם מה שראוי לה להיות נוהג, וסדר שבטל מקצתו בטל כולו, כי לא שייך חצי סדר. ומאחר כי נתינת התורה הכרחי, כמו שהתבאר, ימשך אחר זה שבחר השם יתברך בישראל, מאחר שיש בהם תורתו. ודבר זה אין צריך ביאור כי התורה גורמת החבור עם ישראל, והכל מודים בזה, ונתבאר בחבור התפארת, ויתבאר עוד בסמוך: אמנם אם תאמר אפשר שתהיה התורה לאומה אחרת. דבר זה אל יעלה על דעת האדם, שהנמצאים בכלל יש לכל אחד ואחד סדר מיוחד אשר הוא סדרו מיוחד אליו, ואינו ראוי אותו סדר לאחר. כך סדר התורה והמצות, אי אפשר רק לעם ישראל, עד שהתורה היה סדרם המיוחד להם, ולא אפשר זה לעם אחר. כאשר תראה בחוש, עם שהם מודים בתורה, עד גבולה לא באו לקיים אותה. וכל זה מוכח כי אין התורה חלקם כלל. וכל זה בארו חכמים באמונתם במסכת עבודה זרה (ב ע"ב), ובכמה מקומות, על הכתוב (דברים לג, ב) "ה' מסיני בא וגו'", מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא רצו לקבלה רק ישראל. וכמו שבארנו בחבור גבורות ה', ובחבור התפארת, שאין מוכן לתורה הזאת רק ישראל בלבד. ואין ספק בדבר הזה, כי כל מעשי השם יתברך אשר ברא בעולמל, אי אפשר לומר שיהיה בהם חילוף ותמורה. ומכל שכן כי נתינת התורה שהוא על הכל, איך אפשר לומר שיהיה אפשר בזה חילוף לתת לעם אחר, דבר זה לא יתכן כלל: ומעתה התבאר כי בחירת ישראל הוא הכרחי לפי סדר המציאות בשביל התורה; שאי אפשר לעולם בלא תורה, ואי אפשר שתהיה התורה זולת לישראל. ומכיון שהוא הכרחי, וכי שייך לומר שיהיה הסרה ובטול לדבר שהוא הכרחי, שאם היה זה הכרחי קודם יציאתו לפעל - איך אפשר לומר אחר שיצא לפעל שיהיה בטל. הרי כי הסבה אשר בחר בישראל לא נשתנה כלל: ובפרק רבי עקיבא (שבת פח. ) "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), אמר רב אבדימי בר חמא, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבא לאורייתא. אמר רבא, אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר (אסתר ט, כז) "קיימו וקבלו", קיימו מה שקבלו עליהם כבר, עד כאן. וביאור ענין זה, אף על גב שכבר אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), ואם כן למה הוצרך לכפות עליהם הר כגיגית. אלא הטעם כי קבלת התורה הכרחי, ואילו היו מקבלים עליהם את התורה מרצונם, היו סבורים כי הדבר תולה בדעתם, ואפשר שיהיה פירוד לדבר זה, שאם לא ישמרו התורה יהא בטול לנתינתה. אבל עתה שהיתה קבלת התורה הכרחי, אם כן אי אפשר שיהיה בטול והסרה לדבר זה, כי אם נתינת התורה וקבלתה מחויב, כל שכן שמחויב שלא תהא בטול לתורה: ובמדרש מצאתי, כשבאו ישראל לקבל התורה, כפה עליהם הר כגיגית, שיהיו אנוסים לקבל את התורה, וכתיב אצל אונס (ר' דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה ולא יוכל לשלחה". ופירוש ענין זה, כי לכך אמרה תורה אצל אונס "לא יוכל לשלחה כל ימיו", מפני שהחבור שהוא מצד עצמו, אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, כמו כל איש שנשא אשה, אפשר שישא אותה ואפשר שלא ישא אותה. לכך אפשר שיתן גט גם כן, וישלח אותה מאיתו. אבל כאשר היה החבור הכרחי, כמו זה שאנסה, ודבר שהוא מוכרח להיות אין לו פירוד והסרה. לכך אמרה התורה על המאנס את האשה, ועשה החבור בהכרח, "לא יכול לשלחה כל ימיו". וכן השם יתברך נהג בחבור זה עם ישראל, החבור שעשה [היה] הכרחי, שהרי כפה עליהם הר כגיגית לקבל את התורה, וקבלת התורה היא עצם החבור, כמו שהתבאר, לכך אין הסרה לחבור זה. וכך הוא לפי אמת שהחבור הזה מוכרח, ומכיון שהוא מוכרח אין לו פירוד לדבר זה כלל. והרי הדברים אשר אמרנו רמזו חכמים בדבריהם: והתוספות מפרשים שם (שבת פח. ) כאשר ראו האש הגדולה היו חוזרין ממה שאמרו "נעשה ונשמע". ואין דעתינו נוחה בתירוץ זה, שכל זכות ישראל - שאמרו "נעשה ונשמע", וחס ושלום שהיו חוזרין מדבר זה: וקאמר ד'מכאן מודעא רבא לאורייתא'. פירוש, שראוי היה שתהיה התורה לישראל שלא באונס, שאם באונס ובהכרח, אם כן אין התורה ראויה לישראל מצד עצמם רק על ידי הכרח, ולא היה הזכות כל כך גדול כמו כאשר היה התורה להם מצד עצמם, שאז בזה זכות יותר גדול. אף על גב שאמרו "נעשה ונשמע" קודם, מכל מקום בשעת קבלת התורה בא להם התורה על ידי הכרח, ולא מצד עצמם. ומכל שכן לפי מה שהתבאר למעלה (ד"ה אמנם אם) התורה מתיחסת לישראל, ואם לא כן לא היה ראוי שתהיה לישראל התורה, כמו שנתבאר למעלה (שם): וקאמר (שבת פח. ) דאף על פי כן 'הדור קבלוה בימי אחשורוש'. ופירש רש"י (שם) בשביל אהבת הנס קבלו התורה. וגם בזה לא נחה דעת האדם, שקודם לכן לא היה רוצים בתורה, ודבר זה אין ראוי. אבל הפירוש הוא, שכאשר קבלו עליהם מצוה זאת מעצמם, היא קריאת מגילה, שלא היו מוכרחים למצוה זאת, ובקבלת מצוה זאת קבלו כל התורה. שזאת המצוה היא כמו תוספת למצות, ואם קבלו המצוה הזאת - שהיא כמו תוספת - כל שכן קבלת מצות, שהם אינם כמו תוספת. לפיכך בימי אחשורוש קבלו כל התורה, ולא היה שם אונס והכרח, ופירוש זה נכון. נמצא כי החבור הזה לישראל הכרחי, ואיך יהיה בטול לדבר זה כלל: הסבה השניה אשר בחר השם יתברך בישראל, אשר לא היה תמורה ושנוי לאותה סבה, כי כאשר בארנו למעלה מהשתלשלות הרבוי מן השם יתברך, שצריך שיהיה כאן עלול שהוא ראשון, וכאשר יש כאן עלול ראשון אז יש כאן תוספת עליו, וכמו שבארנו זה למעלה באריכות. והראשון הזה הם ישראל, כמו שבארנו למעלה, דכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ומפני זה בחר השם יתברך באומה הזאת, ולדבר זה אין לו בטול כלל. ועוד, כי מצד שהוא יתברך עלה ופועל, ואין עלה בלא עלול, ואף כי כל הנמצאים הם עלולים מאתו יתברך, הנה הפרש יש כמו שאמרנו, כי ישראל הם עלולים מן אמיתתו יתברך, כי הם עם אחד גם כן, כי ראוי שיהיה העלול עלול מיוחד, כמו שהוא יתברך עלה מיוחד, כמו שנתבאר למעלה. והעלול הזה האומה שבחר בה השם יתברך. ומזה תוכל לדעת ולהבין כי דבר זה שבחר בישראל מחויב מצד העלה. ואם יאמר האומר כי דבר זה היה לו בטול והסרה מצד החטא אשר היה בישראל, דבר זה אינו, כי מאחר שהיה הבחירה מצד השם יתברך, אשר הוא העלה, אין בטול לדבר זה מצד חטא העלול כלל: ודבר זה בארו חכמים באמונתם במסכת ברכות בפרק אין עומדין (לב ע"ב), "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" (ישעיה מט, יד), אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עזבתני שכחתני. "התשכח אשה עולה וכו'" (שם שם יד). בארו בעומק חכמתם כי אין שכחה לדבר זה,, אחר שמתחייב מצד העלה יתברך מציאות של ישראל, והבחירה בהם מצד העלה, לכך אין חטא שהוא בעלול מבטל הבחירה שהוא מצד העלה, כמו שבארנו למעלה. ובארנו מאמר זה בחבור באר הגולה באריכות מאוד, ועיין שם ותמצא מבואר הסוד הזה: ובמדרש ויקרא רבה, אתה מוצא בשעה שבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, באו אנשים מזקיני יהודה לדרוש את ה' (יחזקאל כ, א), אמרו לו, בן אדם, כהן שקנה עבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם אוכל. חזר הכהן ומכרו לישראל לא יצא העבד מרשותו, אף אנו יצאנו מרשותו של הקדוש ברוך הוא. אמר להם (שם שם לב-לג) "העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". כי הוא יתברך עלה הכרחית אל ישראל, ואין עלה בלא עלול, ולפיכך בהכרח ימלוך השם יתברך עליהם אף אם לא ירצו, כי דבר זה הוא מצד העלה, ולא מצד העלול. כי דבר שהוא מצד העלול אפשר שישתנה, כי העלול הוא בעל שנוי, לכך הוא אפשרי מצד עצמו ומחוייב מצד עלתו. ולפיכך אמר מאחר שהדבר הזה הוא מצד העלה, הוא מחויב, ולפיכך "בחימה שפוכה אמלוך עליכם". הנה התבאר לך סבה השניה אשר בחר בישראל, והסבה קיימת ולא סרה, ומאחר שהסבה קיימת - גם כן המסובב שבחר בישראל גם כן קיים: הסבה הג', מצד שלימות הבריאה אשר בישראל, אשר מצד הזה ראוי שיהיה ישראל לחלק השם יתברך, כי השלם ראוי אל השלם כמו שיתבאר, כי אומה זאת עצם בריאתם בשלימות הגמור. ואל תשגיח בחטא אשר בהם, מכל מקום עצם הבריאה בהם בשלימות. ודבר זה גורם שהשם יתברך בחר בהם, כי ראוי שיהיה השלם אל השלם, לא יוסר ממנו. ואין ראוי שיחליף וימיר החטא, שהוא דבר מקרה בישראל, את הבחירה שבחר בהם מצד השלימות העצמי בישראל, כי טהורים הם מן החטא בעצמם. וראיה לזה, כי הם משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואמהות שהם קדושים וטהורים. והנה עצם שלהם טוב, ואין בטול החטא, שהוא במקרה, מבטל הבחירה שבחר בהם בשביל השלימות שבהם, שהוא דבר עצמי בישראל, ודבר זה ברור: ובמדרש שיר השירים רבה (א, פסוק ו, אות ג), אמר רבי יצחק, מעשה בקרתנית אחת, שהיתה לה שפחה כושית שירדה היא וחברתה למלאות מן העין. אמרה לחברתה, חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו, ונוטלני לאשה. אמרה לה למה, בשביל שראה שידיה מפוחמות. אמרה לה אי שוטה, ישמע אזנך מה שפיך מדבר, מה אשתו שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת בשביל שראה שידיה מפוחמות הוא מגרש אותה, את שכולך מפוחמת ושחורה ממעי אמך, על אחת כמה וכמה. כך לפי שהאומות מונין את ישראל, לפי שאומה זו המירו כבודם בתבנית שור (תהלים קו, כ), ומה אנו לשעה כך נתחייב[נ]ו, אתם על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב (שיר השירים א, ו) "אל תראוני שאני שחרחורת", עד כאן: הנה התבאר לך כי השפחה הזאת הכושית, שהשחרורית לה בעצמה, שנולדה כך ממעי אמה, והשחרות לה טבעי, אומרת שאדוניה יגרש אשתו מפני שידיה מפוחמות. ואין ספק שאין זה בטבע, שאם היה בטבע - היה כל גופה כך, והוא דבר מקרי בלבד. ולכך אמר וישא את השפחה הכושית, שהשחרחורת אל הכושית כאילו היה דבר עצמי. והבן מה שאמר כי הקרתנית ידיה מפוחמות, ורוצה לומר כי ישראל מעשיהם שעושים בידיהם - מצד היצר הרע, לכך הם מפוחמות, אבל עצמם הם טהורים, רק שהיצר הרע מתגרה בהם. ויפה הוא שאמר שהיא שוטה, שאין שוטה כמו זאת, שירחיק דבר שהוא במקרה, שהמקרה יש שינוי לו, ואילו דביקות ישראל בו יתברך - ענין זה דבר עצם כמו שהתבאר, ואין מה שבמקרה מבטל דבר שבעצם. וכן מה שהרחיק האומות הוא דבר עצמי, וזה מפני שבעצם אינם ראוים לזה הדביקות, ואם כן איך ירחיק מה שבעצם טוב ובמקרה הוא רע, ויבחר מה שבעצם רע, ואם ימצא טוב בהם - הוא במקרה, וראוי לקרות אותה 'אי שוטה'. ואי אפשר לומר שיהיה המקרה מתמיד לעולם, ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי אם היה המקרה מתמיד, נעשה מה שבמקרה דבר שבעצם, אחר שהוא עומד כך בתמידות. הרי לך דברים ברורים מאוד, כי הסבות אשר בחר בישראל, לא נשתנה ולא הומר אחד מהם: ועל אלו ג' דברים שבחר בשבילם בישראל, אמר התנא האלקי (אבות פ"ג מי"ד) חביב האדם שנברא בצלם אלקים, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים, שנאמר (ר' בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים ברא את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו", עד כאן. ביאר התנא הזה אלו ג' סבות שבשביל זה בחר השם יתברך בישראל; ולכך אמר 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים', שזה מורה כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים, שהרי נברא בצלם אלקים, ואין שלימות יותר מזה כאשר נברא בצלם אלקים, ובשביל כך ראוי שתהיה חבה אליו מצד שלימות בריאתו בעצמו. ואף על גב שאמר 'חביב האדם', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו חז"ל (יבמות סא. ) 'אתם קרויים "אדם", ולא האומות קרויים "אדם"'. כאילו אמרו כי שלימות הבריאה - שהיא לאדם בפרט - הוא אל ישראל, לא לאומות, כאשר בארנו פעמים הרבה שישראל בפרט נקראים 'אדם'. ואף כי מעלה זאת אינה רק לישראל בלבד, אמר על זה 'חביב האדם', וזה כי הפרש גדול יש בין מעלה זאת ובין שאר מעלות שזכר אחר כך, שאינם רק לישראל, ואין חלק ונחלה כלל לשאר אומות. ולא כן שם "אדם", אף על גב שמדריגה זאת אינה שייכת רק לישראל ולא לאומות, מכל מקום יש לאומות שם "אדם" במה, כי נקראו "אדם" בשביל הצלם האלקי, כדכתיב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו וגו'". רק שאצל האומות צורת האדם בטילה אצל הגוף, כי מצד הגוף החומרי נתבטל הצלם האלקי הזה שהוא לאדם, וכאילו היה הכל חומרי, ואין כאן צלם האלקי הזה. מכל מקום נמצא הצלם הזה אצל שאר אומות, רק שהוא בטל ואינו נחשב לכלום. ולכך אמר 'חביב האדם', ולא אמר 'חביבין ישראל שנבראו בצלם אלקים', מפני כי יש להם לאומות הצלם הזה - שנברא בו האדם - במה. ועוד, כי כאשר נברא האדם היה מעלה זאת לאדם ולנח, אף כי אינם בשם 'ישראל' נקראים. ואם אחר שבחר השם יתברך בישראל נתמעט הצלם הזה אצל האומות, מכל מקום הצלם האלקי הוא שייך לאדם במה שהוא אדם גם כן, ודבר זה מבואר: ואמר עוד חבה יתירה נודעת. ומאוד יש להפליא על זה, איך דבר התנא האלקי דבריו בחכמה והשכל, שאמר 'חבה יתירה נודעת לו', ומה הוסיף התנא בזה שאמר 'חבה יתירה נודעת לו'. אבל ביאור ענין זה, שבא לומר כי דבר זה מה שנברא האדם בצלם אלקים גרם לו החבור והדביקות אל השם יתברך, עד שיצא אל הפעל מה שהוא חביב אל השם יתברך, עד שהיה מקבל האדם האהבה והחבור מן השם יתברך. ולפיכך אמר 'חבה יתירה נודעת לו כו'', ורוצה לומר שנודע לו החבה הזאת, ויצאה אל הפעל הגמור. ומפני כך מביא הכתיב (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", ואינו מביא מקרא (בראשית א, כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו", כי אין ראיה כי נודע לו החבה. אבל "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), ובזה נודע לאדם החבה, שהרי בשביל זה השופך דם האדם נהרג, והנה נודע לאדם חבתו של הקב"ה. וכן מביא מקרא (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם", ולא הביא "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), כי לא מצאנו שנודע לישראל החבה הזאת. אבל מה שציוה הקב"ה על "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם" (דברים יד, א) בשביל שישראל הם אל השם יתברך, בזה נודע לישראל החבה שהם בנים למקום: ועוד יש לך לדעת כי מה שאמר 'חבה יתירה נודעת לו', כי הפרש יש בין חבה שהיא נודעת לשאינה נודעת, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת', כלומר בשביל שהחבה היא יתירה כל כך עד שהיא נודעת, ואינה אהבה מוסתרת. ודבר זה ברור: והוסיף לומר 'חבה יתירה נודעת להם', כי דבר זה שנתן להם התורה שהיא חמדה, הוא גורם שהשם יתברך הוא אוהב שלהם, ומפני זה החבה בפועל ובשלימות: ואחר כך אמר 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום'. כבר אמרנו לך כי ישראל נקראים "בנים" בשביל שהם עלולים מאמתתו יתברך, ודבר זה גורם החבור והדביקות לגמרי, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת להם וכו''. כי מה שהם עלולים ממנו הוא הסבה שבחר השם יתברך בישראל, ודבר זה נודע להם שבשביל זה הוציא אותם ממצרים: והנה לך שלשה דברים אשר אמרנו אשר הם הסבה מה שבחר השם יתברך בישראל, וקרבם אליו. וזכרם התנא האלקי בדעת ובחכמה; הראשון, כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, ובשביל כך הוא הבריאה השלימה ביותר, וראוי שיהיה דביקות האדם אל השם יתברך מצד שלימות בריאתו, שהרי נברא בדמותו, והדומה אוהב ומצורף לדומה לו. והשני, מצד התורה שהיא סדר העולם, שאי אפשר לעולם זולתה, כמו שהתבאר בחבור התפארת. ואין לתורה מקבל זולת ישראל, כמו שהתבאר למעלה. והשלישי, מצד אשר הם מצורפים אל השם יתברך, מצד שהוא יתברך עלה להם, והם עלולים מאמתתו יתברך. הרי לך ג' דברים אלו שהם הסבות אשר בחר השם יתברך בישראל, ולקחם אליו. ואלו הסבות אין בטול להם בשום צד. וכאשר האדם משכיל ומבין, ימצא כי כל אלו השלשה הם ענין אחד, ואי אפשר לפרש יותר מזה: ==פרק יב== הדביקות שיש לישראל אל השם יתברך, אף כי נפלאה היא בעיני האדם הדביקות הזאת שיהיה האדם דבק בבורא הכל, הנה מעידה התורה הנאמנה, שאמרה התורה (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". וגם השכל מחייב דביקות זו מצד הנבראים, כי מאחר שנמצא העולם הזה מאתו, אי אפשר שלא יהיה להם דביקות וחיבור אל אשר פעל אותם, כי לא יבא דבר מדבר רק אם יש לו צירוף אליו. ואי אפשר לומר שהדביקות הזאת לנמצאים עליונים, וכמו שאמרו הפילוסופים כי הדביקות הזה לשכלים, הנה כבר השבנו במקום אחר כי מצד מדתו יתברך, שהוא יתברך נאמר עליו (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". וכל זה מפני כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך בחר בשפלים שהם פשוטים ואין להם הגבהות, ודבר זה בארנו במקום אחר. ולכך אי אפשר שיהיה החבור הזה רק לאדם, שהוא בשר ודם. ובפרט לישראל שהכתוב קראם "כי קטן יעקב" ודל, ועוד אמרו (חולין פט. ) על הפסוק הזה (דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט", כי בשביל שאתם ממעטים עצמכם לכך חשק ה' בכם, ואין להאריך בזה כאן: ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה, ה) כצמיד פתיל, "ואתם הדבקים בה'" (דברים ד, ד) כשתי תמרות דבוקות זו בזו. במתניתא תנא, "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על יד אשה, "ואתם הדביקים" דבוקים ממש, עד כאן. וכבר בארנו בפרקים הקודמים ענין דביקות שהיה לישראל לעבודה זרה יותר משאר אומות, וזה מצד היצר הרע שבאדם. כי היצר הרע משתוקק אל הדבר הרע, והיצר הרע מסית אותו לזה ומשתוקק לעבודה זרה. וכל אשר לא עבד עבודה זרה היה חסר, שכך היה יצרו לעבודה זרה. וכאשר היה שומע ליצרו ועבד עבודה זרה, לא היה חסר. וכל זה מצד יצרו, אף כי לפי האמת אין לך חסרון כמו זה הזונה אחר העבודה זרה, מכל מקום מצד יצרו היה העבודה זרה השלמתו, והדבר שהוא השלמה לדבר, קודם זה הוא חסר. ולכך נחשב להם הדביקות בעבודה זרה כמו צמיד, שכל זמן שאין הצמיד על הכלי - הוא חסר, וכאשר יש לו צמיד - הוא כלי שלם, ונחשב הצמיד והכלי דבר אחד. וכך היה דביקות שלהם בעבודה זרה, מפני שהיה יצרם לעבודה זרה, וכאילו היה העבודה זרה השלמתם, כמו כל דבר שיצרו של אדם תאב לו, הוא נחשב חסר מחמת יצרו, וכאשר הולך אחר יצרו נחשב זה השלמתו. ומה שכתוב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה'", הדביקות הזה הוא כשתי תמרות, כי הדביקות הזה הוא מצד השלימות שיש באדם, והשלם יש לו חבור אל השלם, כי הם דברים דומים ושוים, והדומה יש לו חבור אל הדומה. ולפיכך אמר שהוא כמו שתי תמרות, שכל אחת ואחת שלימה בפני עצמה, רק מפני שהם דומים מתחברים יחד. וכך ישראל, מצד השלימות שיש בהם יש להם חבור אל השם יתברך, שהוא השלם האמיתי, ובענין זה אין נעשים אחד לגמרי כמו שהיה להם הדביקות לעבודה זרה, שהחבור לעבודה זרה היה כמו צמיד פתיל, שנעשה דבר אחד לגמרי: אבל במתניתא תנא (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על ידי אשה. ביאור זה, כי אין לישראל דביקות עם העבודה זרה כל כך, כי עבודה זרה נקראת "אלקים אחרים" (שמות כ, ג), שהם אחרים לעובדיהם (רש"י שם), ובשביל כי העבודה זרה באמת נבדל מהם, אי אפשר להיות כאן דביקות גמור, שהוא זר לעובד, שכך נקרא עבודה זרה. ומפני זה מדמה דביקות הזה לצמידים שהם על יד אשה, כי אין זה דבוק גמור, רק כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. אבל הדביקות עם השם יתברך הוא דביקות גמור, עד שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה לישראל, וכמו שחתם שם 'אל' בשמם, עד שהם דביקים לגמרי בו יתברך, כמו שיש דביקות לאילן בעיקר שלו, כך יש דביקות לישראל בעיקר הכל, הוא השם יתברך, ואי אפשר שיהיה פירוד וסלוק לדביקות כזאת, וכמו שיתבאר (בד"ה הסמוך), ודברים אלו ברורים מאוד: ובמדרש (תנחומא, קדושים סימן ה), "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אל בית ישראל" (ר' ירמיה יג, יא), אמר הקב"ה, איני כבשר ודם; בשר ודם - אין רשות להדיוט להקראות בשמו של מלך, אבל ישראל נקראו בשמו של הקב"ה. כל שם חביב להקב"ה - בו בשם קרא את ישראל. נקרא "אלקים", וקרא לישראל "אלקים", "אני אמרתי אלקים אתם" (תהלים פב, ו). נקרא "חכם", שנאמר (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח", וקרא לישראל "חכם", שנאמר (דברים ד, ו) "רק עם חכם ונבון". נקרא "דוד", שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום", וקרא ישראל "דודים", שנאמר (שם שם א) "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". נקרא "בחור", שנאמר (שם שם טו) "בחור כארזים", וקרא לישראל "בחורים", שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה' אלקיך". נקרא "חסיד", שנאמר (ירמיה ג, יב) "כי חסיד אני נאם ה'", וקרא לישראל "חסידים", שנאמר (תהלים נ, ה) "אספו לי חסידי". נקרא "קדוש" (ישעיה ו, ג), ונקראו ישראל "קדושים", "[קדושים] תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב). ואף לעתיד לבוא כל אחד ואחד יאמר לו קדוש, שנאמר (ישעיה ד, ג) "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו": בארו ענין הדביקות הזה, שישראל הם דביקים בו לגמרי, עד שמצד דביקות זה מקבלים מן השם יתברך כל מעלה קדושה. כי אין ספק כי שני דברים אשר יש להם דביקות ביחד, מקבל זה מזה מצד הדביקות, מאחר שהם דביקים יחד. ומפני כי תמצא דברים אשר הם מתחברים יש להם חבור של מה, לא חבור ודביקות גמורה, ולכך אמר כי בענין הזה אינו כך, רק כי יש לישראל דביקות מכל צד. לכך זכר כאן ששה שמות, כנגד ששה צדדין, עד שיש כאן דביקות מכל צד, וזהו הדביקות הגמור: ומה שאמר 'מלך בשר ודם אם יקרא אדם אחד בשמו של מלך חייב מיתה', כי המלך נבדל מן הכלל, ואם בא אחד לעשות שיתוף עם המלך, דבר זה הוא בטול אל מלכותו, אשר הראוי שיהיה מיוחד ונבדל מן העם. ולכך הוא מחויב מיתה, כי המלך הוא בשר ודם כמו אדם אחר, ואם עושה שיתוף עמו, כאילו אין כאן הבדל, לכך חייב מיתה, שהוא מבטל מלכותו. אבל השם יתברך אין לו שתוף ודמיון אל ברואיו, ולפיכך אין מבטל מלכותו כלל, אף כאשר יש כאן שיתוף. ואין להאריך יותר בזה, כי כבר נתבאר לך במה שיש בו די מענין הדביקות הזה, שאי אפשר שיהיה בטל החבור הזה: ==פרק יג== המעלה שהיא עוד יותר מעלה מן הקודם, כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך, וכמו שמעיד עליהם השם של "ישראל" שחתם השם בשמם, כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מכל מקום הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל השם יתברך. ודבר זה נראה באומה הזאת, שעל יחוד שמו וקידוש שמו בעולמו ולקיים תורתו היו מבטלים עצמם ונותנים עצמם לכל מיני הפסד. וכבר הארכנו בזה בחבור באר הגולה שזהו ענין קדימת "נעשה" ל"נשמע" שאמרו ישראל (שמות כד, ז), כי אין ישראל נמשכים לרצונם כלל, רק לרצון העלה ברוך הוא, והם ונפשם אל השם יתברך, ולא שייך בזה להקדים "נשמע" ל"נעשה" כאילו היה תלוים בדעתם וברצונם, אבל אינם תולים בדעתם וברצונם כלל. ואיך יהיה הסרה לקשר הזה, ודבר זה מבואר: ובגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב (ישעיה סג, טז) "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' גואלנו מעולם שמך", לעתיד לבא אומר הקב"ה לאברהם בניך חטאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, אימר ליה ליעקב, דהוי ליה צער גידול בנים, ואפשר דבעי עלייהו רחמים. אמר ליה, בניך חטאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר ליצחק, בניך חטאו. אמר, בני הם ולא בניך, בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי" (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך. ועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, ע' שנה, שנאמר (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". דל עשרין דלא ענשת, פשו להו חמשים. דל כ"ה דלילותא, פשו להו כ"ה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכלי ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו, פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי, הרי קרבית נפשי קמך. נשאו עיניהם ואמרו, "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק, עד שאתם מקלסים לי, קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק [הקב"ה] בעיניהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "כי אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך", עד כאן: ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק. ועוד, מה שייך לומר 'לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה', וכי לעתיד יהיה אברהם נקרא 'סבי' ויעקב 'דרדקי' בשביל שהיה לאברהם איזה שנים יותר, דבר זה לא יתכן. ויש מפרשים לתרץ קושיא ראשונה, דלכך היה יצחק מלמד זכות על ישראל, כי כאשר היו מלמדים אברהם ויעקב קטרוג, כאשר ראוי לזה מפני חטא ישראל, אז ראוי שיצחק מלמד זכות. כי אין ראוי שיהיה הבית דין כולו מלמדין כולם חובה, רק צריך שיהיו מלמדין זכות גם כן. ואם כולם מחייבים, היו פטורים מן הדין, שכן אמרו ז"ל (סנהדרין יז. ) בית דין שראו כולם לחובה פוטרין אותו מיד, כיון דגמירי דבעי הלנת דין, וכיון שראו כולם לחובה תו לא חזי ליה זכותיה. ורוצה לומר, דהלנת הדין בעי משום "צדק ילין בה" (ישעיה א, כא), כדי לעיין אם ימצא לו זכות (סנהדרין לה. ), וכיון שראו כולם לחובה, אין כאן זכות כלל. ודבר זה אין ראוי לבית דין, שכל בית דין צריך שילמדו זכות, ולא יהיה בית דין שמלמדין הכל חובה. ולכך היה יצחק מלמד זכות מטעם זה, אחר שהיה אברהם ויעקב מלמד חובה. וגם שלא יהיו ישראל חס ושלום נאבדים הוצרך ללמד סנגוריא עליהם. ולכך אומרים ששאל תחלה לאברהם, ואחר כך ליעקב, ואחר כך ליצחק, ולא כסדר. שאם כך, היה יעקב מלמד זכות, כי לעולם האחרון מלמד זכות, הן מצד שצריך לבית דין ללמוד זכות, שיהיו בית דין צדק, הן מצד שלא יהיו נאבדים ישראל לגמרי. ולא היה מועיל אם יעקב מלמד זכות ויצחק מלמד חובה, כי היה מדת הדין, שהוא מדת יצחק, מקטרג על ישראל. ולכך כאשר יצחק מלמד זכות, שמדתו של יצחק מדת הדין, שוב לא יהיה כאן מדת הדין מקטרג, וכאשר הם זוכים במדת הדין - זוכים לגמרי. כך [יש] מפרשים. ולא יתורצו שאר קושיות. גם יש להשיב על כל זה, ואין להאריך: אבל דעת חכמים בזה לגלות הדברים אשר אמרנו, כי מצד יצחק ומדתו אי אפשר שיהיה הסרה והפרדה לישראל מן השם יתברך, רק יש להם דביקות וחבור לגמרי אל השם יתברך, ולא שייך בחטא שיהיה מבדיל ומרחיק את ישראל מן השם יתברך. וגם כן כי מצד מדת יצחק, אשר הוא מדת הדין, כאשר ירד לעומק הדין יש ללמוד זכות. לכך על ידי יצחק, שהוא התחלתם, ומצד מדת המשפט אשר הוא עומק הדין, יש כאן זכות. ואם שאין כאן זכות פשוט לגמרי, מכל מקום יש זכות כאשר יורד לעומק הדין. וזה שאמר כי כאשר אמר לאברהם 'בניך חטאו', אמר 'ימחו על שמך הקדוש'. כי אברהם, אף שהוא התחלת ישראל, מתחייב כך, אחר שחטאו ישראל: ואמר אימא ליעקב, דהוי ליה צער גידול בנים. פירוש, כי יש ליעקב יותר צירוף לישראל ממה שיש לאברהם, וזה שאמר 'דהוי ליה צער גידול בנים'. רוצה לומר, שהוא היה מגדל שבטי ישראל, שהם התחלת ישראל, ובשביל כך יש ליעקב יותר שייכות אל ישראל. ולכך נקראו "בית יעקב" (שמות יט, ג) ו"בית ישראל" (שמות טז, לא), מה שלא נקרא "בית אברהם". ומפני שיעקב יותר שייך אל ישראל מן שאר אבות, יש לו צירוף לישראל יותר. ולכך אמר 'אימא ליעקב', אם ימצא זכות מצד מדת יעקב, שהיא התחלתן, אחר שיש ליעקב יותר שייכות לישראל. וגם מצד יעקב היה מתחייב 'ימחו על קדושת שמו', כי אחר שחטאו אל השם יתברך, נפרדו מן השם יתברך: ואמר 'לית בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה'. וביאור זה, כי מצד אברהם ויעקב אין כדי לזכות אותם, שכבר אמרנו כי לא יזכו ישראל רק על ידי דקדוק עומק הדין, ודבר זה אינו מצד מדת אברהם ומצד מדת יעקב. ולכך אמר 'לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה', כי הדין והמשפט יש בו טעם ועצה, ודבר זה לא נמצא באברהם ויעקב. כי אברהם שהיה ראשון באבות, ויעקב שהיה אחרון באבות, אין מדתם מדת הדין, רק כח מדת הדין הוא באמצע. כי אין ספק כי המשפט והדין יש לו כח יותר, ואין כח וחוזק הדבר רק באמצע, לא בתחלה - שעדיין אינו בכחו, ולא בסוף - שכבר אינו בכחו, רק האמצע יש לו כח. ולכך הלוים אינם כשרים לעבודה רק מבן שלשים עד בן חמשים (במדבר ד, ג), כידוע שמדת הלוים מדת הדין, ולכך ראוי שיהיו בתוקפם ובחזקם, ולא כאשר הם דרדקי, ולא כאשר הם זקנים, רק כאשר הם בעיקר כחם באמצע ימיהם. וכך האבות שהם שלשה (ברכות טז ע"ב), אין מדה זאת לראשון שבהם, ולא לאחרון שבהם, רק ליצחק שהוא באמצע. כי כל דבר הוא בחזקו ובתקפו באמצע, ולכך האמצעי שבאבות נתן לו המדה הזאת: וזה שאמר 'לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה', כי אין באלו מדת הדין והמשפט, שעל ידו אפשר למצא זכות, כי הזכות הוא כאשר יורד לעומק הדין. ולכך אמר ליצחק 'בניך חטאו', ואז מתחייב מצד מדת יצחק - כאשר יעמיק בדין - זכות ישראל. וזה שאמר 'בני ולא בניך', כלומר הרי ישראל הם עלולים בעצם ובראשונה מן השם יתברך, שלכך נקראו "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), ודבר זה בארנו למעלה. ומאחר שנקראו בניו, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא, שכל המחובר והדבק אל הטהור - טהור מן החטא. ולכך מצד החבור שיש לישראל, שהם בניו של השם יתברך, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא. ועוד, מצד עומק הדין יש להם זכות. ועל זה אמר 'כמה ימי שני חיי אדם כו''. ואמר, אם מצד שהשם יתברך, שהוא עלה להם, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא - הוא מוטב. ואם לאו, שאין ראוי מצד שהוא יתברך עלה להם סלוק החטא מכל וכל - מכל מקום 'פלגא עליך'. כי מאחר שהם בנים אל השם יתברך ואל יצחק, ראוי שישאו עונם. 'ואם תאמר כולם עלי, הא קריבת נפשי קמך'. כי מצד שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך (בראשית כב, ט), דבר זה מורה על שיצחק הוא אל השם יתברך לגמרי, ומפני כך הוא נושא את עונם לגמרי: ומפני כי יש לחשוב כי על ידי מדת יצחק זכו אל זה, וזה שאמר 'נשאו עיניהם' כלפי יצחק, כי הוא הגואל אותם, וזה אינו, כי הוא יתברך הגואל, רק שעל ידי מדת יצחק הם אל השם יתברך, אבל עצם הכפרה הוא מצד השם יתברך, כי עצם הכפרה הוא אל השם יתברך. ואמר 'כי מחוי יצחק להקב"ה אל ישראל בעינייהו'. ודבר זה תבין ממה שאמרנו, כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, ואינו נפרד מן השם יתברך, לכך יצחק הוא מחוי השם יתברך אל ישראל בעינייהו, כי יש ליצחק דביקות אל השם יתברך, והוא עמו יתברך לגמרי. ודבר זה ידוע לנבונים, רמזו אותו חכמים במקומות הרבה. והבן מלת 'בעינייהו' דקאמר, שהיו רואים אותו מצד מדת הדין, הוא מדת יצחק כאשר ידוע. ואז נשאו עיניהם למרום [ו]אמרו "גואלנו ה' מעולם שמך" (ישעיה סג, טז), כי הוא יתברך בעצמו הגואל אותם, ולא על ידי זולתו: וכל ענין זה רמז הכתוב, דכתיב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור". למה נאמר אצל [אברהם ו]יעקב זכירה, ואצל יצחק לא נאמר זכירה, כי אפרו של יצחק נראה כאילו צבור ומונח על גבי המזבח (רש"י שם עפ"י הספרא שם), עד כאן. ובאור זה, כי הזכירה שייך אל דבר שאינו לפניו, אבל מצד כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, וביטל עצמו אל השם יתברך, הרי אין לו הבדל מאתו יתברך, ולא יתכן בזה זכירה, כי הוא נראה תמיד לפני השם יתברך. וזהו שאמר שראה אפרו, רוצה לומר מה שמסר נפשו אליו, לכך הוא לפניו תמיד. ואלו הדברים הם עוד סודי חכמה עמוקה מאד, ואי אפשר לפרש יותר: הרי התבאר לך כי אין פירוד לישראל מן השם יתברך כלל, כאשר תבין דבר זה גם כן. אבל מצד עצמם של ישראל אין כח להם כלל, ואין עזר להם מצד עצמם. וכן אמרו בפרק קמא דברכות (ד ע"ב), אמר רבי יוחנן, מפני מה לא נאמר נו"ן ב"אשרי", מפני שיש בו מפלתן של שונאיהם של ישראל, שנאמר (עמוס ה, ב) "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל". במערבא אמרי הכי, "נפלה ולא תוסיף" לנפול, "קום בתולת ישראל". אמר רב נחמן בר יצחק, אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) "סומך ה' לכל הנופלים": וגם במאמר הזה באו לומר כי אין לישראל מצד עצמם שום מציאות כלל, רק המציאות שיש להם הוא השם יתברך, שנותן מציאות להם, וכל מציאותם וקיומם הוא השם יתברך. ואף כי כל הנמצאים קיום שלהם [הוא מ]השם יתברך, המקיים את הכל, הפרש יש; כי כל הנמצאים אין להם קיום מן השם יתברך מצד אמיתת עצמם, רק דבר שאין אמיתת עצמם, ולפיכך בסוף מגיעים אל ההפסד. אבל ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם "ישראל", כי השם (ש)הוא בא על עצם הדבר ומהותו, ודבק בשם הזה שם "אל". ודבר זה בארו גם כן במאמר הזה, שהוא יתברך קיום ישראל: ואין הפירוש בשביל שכתוב "נפלה" בנו"ן לא כתיב נו"ן ב"אשרי", שזה אין טעם בשביל שכתוב "נפלה" בנו"ן לא יכתוב נו"ן ב"אשרי". אבל בשביל שמזמור אשרי הוא גדול מאוד, דקאמר שם (ברכות ד ע"ב) אמר רבי אלעזר בר אבינא, כל האומר "תהלה לדוד" (תהלים קמה, א) ג' פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא, אילימא משום דכתיב ביה (שם שם טז) "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", לימא הלל הגדול, דכתיב ביה (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר". אי משום דכתיב ביה אלפא ביתא, לימא "אשרי תמימי דרך" (תהלים קיט, א), דאיתא בתמניא אפי, אלא משום דאית ביה תרתי, עד כאן. ביאור זה, כי הפרנסה נקראת "חיים", שהרי הפרנסה חיים של הבריות, ואין חילוק בין החיים ובין הפרנסה כלל, שהרי נקרא הפרנסה בכל מקום "חיים", כדכתיב (ויקרא כה, לו) "וחי אחיך עמך", והפרנסה היא באה ממקור החיים. ובחבור גבורות השם (פס"ה) פרשנו כי הפרנסה היא עוד יותר גדול על החיים של בעלי חיים, ושם בארנו זה אצל הלל הגדול. ולפיכך, כל אשר משבח הקב"ה בשבח הזה, שהוא "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", הוא דבק בחיים הבאים מן השם יתברך, ובזה הוא דבק בעולם הבא, אשר שם החיים באמת. כי העולם הזה יש לו חבור ודביקות בעולם הבא מצד החיים. כי עולם הבא שם החיים הגמורים, שאין להם מיתה כלל, ולא חיים גשמים, רק חיים נבדלים בלתי גשמי, כי אין החיים בעולם הזה רק להעמיד הגוף הגשמי: ומקשה, אם כן לימא הלל הגדול, דכתיב (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר וגו'", אלא משום דאתיא באלפ"א בית"א. פירוש, שהשבח הזה הולך באלפ"א בית"א, שהם כ"ב אותיות. והאותיות הם התחלת התיבות, ולפיכך הם התחלת העולם, ובהם נברא העולם. לכך אלו כ"ב אותיות יש להם הפשיטות הגמורה, כי התיבה אשר הוא מן חבור אותיות אין בהם הפשיטות, רק האותיות יש בהם הפשיטות. ובאלו כ"ב אותיות ברא השם יתברך את עולמו, כי ראוי להם שיהיו הם התחלה, בשביל שיש בהם הפשיטות: וכאשר נותן אל השם יתברך שבח, שהוא יתברך נותן פרנסה - שהוא החיים - אל הכל, דבק בחיים אשר הוא מן השם יתברך, כמו שאמרנו. וכאשר השבח הוא באלפ"א בית"א, מגיע החיים עד החיים הפשוט הבלתי גשמי. כי אלו כ"ב אותיות יש בהם הפשיטות הגמור, ובשביל כך מגיע עד החיות הפשוט הבלתי גשמי, ובזה זוכה אל עולם הבא, שחיי עולם הבא הוא חיות נבדל פשוט בלתי גשמי. ומעתה, מה שנזכר כאן "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" אינו רוצה לומר חיים גשמיים, כי מה שהשבח הזה הולך כסדר אלפ"א בית"א, המורה על הפשיטות, לא יתכן שיהיה פירושו חיים גשמיים, שהם חיי עולם הזה בלבד, רק החיים הפשוטים, כי יש דביקות לחיי עולם הזה ולחיי עולם הבא. וכאשר הוא משבח אל השם יתברך בשבח זה, שהוא משפיע החיים לעולם חיים פשוטים, לא במה שהם חיים גשמיים, הרי הוא דבק בחיים, לא בחיים הגשמיים אשר הם בעולם הזה, ולכך ראוי שיהיה בן עולם הבא, מצד הדביקות שיש לחיים שלו בחיי עולם הבא. והבן כי כאן נאמר "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ובמקום אחר כתיב (תהלים קלה, כו) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". כי הלחם והבשר גשמיים, ואין הרצון גשמי, והבן זה, כי הוא עמוק מאוד מאוד: וקאמר שצריך לומר ג' פעמים כדי שיזכה לעולם הבא. שצריך התעלות ג' עולמות. וכבר הם רמוזים ב"קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (ישעיה ו, ג), ותרגום יהונתן (שם) 'קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא'. וכבר אמרנו זה למעלה אלו ג' מעלות עד עולם הבא. ולכך אמר האומר ג' פעמים "תהלה לדוד" בכל יום, הוא בן עולם הבא: וקאמר שלכך לא נאמרה נו"ן ב"אשרי", שיש בה מפלתן של ישראל. וביאור ענין זה, כי כל האותיות באלפ"א בית"א אין להם נפילה, חוץ מן הנו"ן. והטעם הוא, שכאשר תשים אותיות מנצפ"ך בסוף האלפ"א בית"א, ויהיו י"ג אותיות לפניהם, וי"ג לאחריהם, תהיה אות הנו"ן אות י"ד עומד באמצע. וידוע כי כל דבר שהוא באמצע עומד בעצמו, ואין לו סמך, כי אין לו חבור לא לימין ולא לשמאל: ועוד מצד אחר אין אל הנו"ן החבור והצירוף. כי כל האותיות הם מתחברות, כמו הי' מן האותיות העשריות, והצ', הם ק' ביחד. והכ' והפ', הם ק' ביחד. והל' והעי"ן, הם ק'. והמ"ם וס', הם ק'. חוץ מן הנו"ן אין לה חבור, והיא עומדת בלבד. ואף כי גם הה"א יש לה סגולה זאת באותיות האחדים, כי א' והט' הם מתחברים לעשרה, וכן כולם, חוץ מן הה"א. ועל זה נאמר (במדבר כג, ט) "הן עם לבדד ישכון", שזה נאמר על ישראל, שהם אומה יחידה, שאין לה חבור אל שום אומה, רק "לבדד ישכון". כמו מלת "הן" שיש בה הה"א והנו"ן, ואלו ב' אותיות אין להן חבור רק אל עצמם. מכל מקום חלוק יש בין הה"א והנו"ן, כי הנו"ן בכל בחינה שאתה בוחן תמצא כי הנו"ן באמצע; אם תחשוב האותיות בכלל, שהם כ"ז, תמצא אות הנו"ן באמצע, ואין לאמצע שום חבור, שאינו נחשב מן אותיות השמאל, ואינו נחשב מן אותיות הימין, רק עומד באמצע, ואין לה"א סגולה זאת. וגם מצד שהנו"ן במספר עשרות - אין לנו"ן שום חבור, רק עומד בעצמו. לכך הנו"ן היא יחידה לגמרי, שאין לה שום חבור אל דבר מה: לכך הנו"ן גם כן מורה על ישראל, שהם עם אחד, ואין להם חבור אל מה. ולכך כתיב (עמוס ה, ב) "נפלה בתולת ישראל", שהכתוב רמז כי ישראל הם כמו הנו"ן, שאין לה חבור. ולפיכך יש בעונותינו נפילה לאומה זאת ביותר, כמו שהכתוב אומר (ר' קהלת ד, ט-י) "טובים השנים מן האחד כי אם יפול האחד השני מקיימו ואילו אחד שיפול מי מקיימו". ולכך כתיב "נפלה בתולת". ומטעם הזה אין נקרא 'אות נופל' בדקדוק הלשון רק הנו"ן הוא אות נופל, כי הנו"ן בפרט אין לה חבור ושיתוף לאחר. ומפני (כי) [זה] המזמור הזה אין בו האות שהוא באמצע, והוא עומד בעצמו, שאין לו חבור עם האותיות הפשוטים אשר הם התחלה לעולם הזה: ומה שאמר 'שיש בו מפלתן של שונאיהם של ישראל', כי כאשר השם יתברך ברא את העולם באלו אותיות הקדושות, ויש באלו אותיות אות אמצעי שהוא עומד בעצמו, וכל אשר הוא עומד בעצמו הוא מוכן אל הנפילה, לכך היה בעולם הזה - אשר נברא באלו כ"ב אותיות - גם כן דבר אחד עומד באמצע מוכן אל הנפילה, כמו שהוא ראוי אל האמצע. והם האומה הקדושה כנסת ישראל, אשר עליהם נאמר (במדבר כג, ט) "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ובארו במדרש (ילקו"ש ח"א תשסח) כי ישראל ישכון לבדד כמו אות הה"א ואות הנו"ן, אשר הם לבדד, ואין חבור להם, כמו שהתבאר למעלה ענין אלו ב' אותיות. ולפיכך ישראל, אשר יש להם האמצעי, כי כבר התבאר לך פעמים הרבה כי יש אל ישראל מדריגה האמצעי, אשר האמצעי הוא הנבחר, והם מוכנים בעונותנו בשביל זה אל הנפילה. כי לא שייך נפילה בדבר שיש לו חבור, כמו שאמר הכתוב (ר' קהלת ד, ט-י) "טובים השנים מן האחד כי אם יפולו האחד יקים את חבירו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". ולכך הנפילה בדבר שהוא עומד בעצמו, ואין לו חבור אל הכל, ולכך יש לו נפילה. ומפני זה משמש אות הנו"ן אל נפילה, והוא בראש התיבה, כמו "אטע" "יטע", ונקרא האות הזה אות נופל אצל המדקדקים. ולפיכך מזמור זה שמסודר באלפ"א בית"א, אין בו אות הנו"ן, מפני שיש בו הנפילה. ואילו שאר אותיות באות על המציאות ועל הקיום, ולא כן הנו"ן מן המזמור הזה. וכאשר תבין דברים אלו אז תדע כי ישראל מוכנים לנפילה מצד עצמם, אם לא כי השם יתברך אשר הוא מעמיד אותם, וזולתו יתברך אין קיום ישראל. ודברים אלו תבין אותם על אמתתם כאשר תבין הדברים אשר בארנו בחבור באר הגולה אצל הא בבתי בראי הא בבתי גואי (חגיגה ה. ), עיין שם: וקאמר אף על פי כן סמכה דוד ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) "סומך ה' לכל הנופלים". ורוצה לומר, כי אף שמצד עצמם כנסת ישראל מוכנים לנפילה, מכל מקום השם יתברך, אשר הוא מקיים הנמצאים כולם, מקיים אותם בפרט. ואם לא כן, היו נופלים כולם, רק השם יתברך, אשר הוא מקיים כל הנמצאים, סומך גם כן את כנסת ישראל שלא תפול נפילה לגמרי. ולכך כתיב מיד "סומך ה' לכל הנופלים". וראוי לך להבין הדברים הגדולים האלו מאוד מאוד, כי הם דברים ברורים, אין ספק באמתתם למי שמבין דברי חכמה: ומעתה פירש 'נפלה ולא תוסיף לנפול, קום בתולת ישראל', היינו מדלא כתיב 'נפלה ולא תוסיף לקום', ומדכתיב "נפלה ולא תוסיף קום", כך פרושו; "נפלה" ולא תוסיף לנפול, "קום בתולת ישראל". וזהו רמז הכתוב, אבל פשטיה דקרא בודאי כמו שאמרנו, כי הגיע נפילה לבתולת ישראל עד שאין תקומה לה כי אם השם יתברך, שהוא מקים אותה. וגם לפירוש מערבא כך הוא, כי השם יתברך אומר לבתולת ישראל "קום", ואין לה הקמה מעצמה, רק מן השם יתברך. והכתוב רמז דבר זה, שלא כתיב 'לקום', והוא פירוש ברור. וזהו החילוק בין הגאולות; כי גאולה ראשונה במצרים, אף שהיה השם יתברך המוציא בלבד, עיקר הסבה הוא שבועת האבות, וכדכתיב בכתוב (שמות ו, ג) "וארא אל אברהם וגו'". אבל גאולה אחרונה אין כאן שבועת האבות, לכך הסבה אל הגאולה הוא השם יתברך, ולא סבה אחרת: ועוד יש לך להבין ולדעת מה שהנו"ן באלפ"א בית"א מורה על הנפילה, כי הוא מורה על העלול, שכל אשר הוא עלול יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה. אבל מצד עצמו יש לו נפילה, ואין הקמתו רק מצד השם יתברך שהוא העלה. והנו"ן שהוא באמצע מורה על העלול, שהוא עלול ראשון אשר יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה. כי זהו ענין העלול, כי העלול הוא נפעל, ולכך יש בו נפילה. ומפני כי אלו כ"ב אותיות הם התחלה, ובפרט במזמור הזה שהוא "אשרי", שבו כתיב (תהלים קמה, טז) "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". ודבר זה מצד שהוא יתברך התחלת הכל, ולכך הוא מפרנס ומחיה הכל. ולכך אין בו הנו"ן כמו שאמרנו, כי הנו"ן מורה על העלול. והעלול מפני שהוא עלול יש בו נפילה, ואין תקומה לעלול רק מצד עלתו. וזה שאמר 'אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש', כי הוא יתברך הקמת העלול בפרט, כי העלול תלוי בעלה יתברך, ומצדו - הקמתו. והבן זה גם כן, והוא פירוש אחד עם מה שפרשנו לפני זה, ואין לפרש יותר: והתבאר לך גם כן מזה כי השם יתברך לא יתן נפילה גמורה לישראל, והוא יתברך מקיים אותם, במה שהוא יתברך עלה להם. ואף אם יש לישראל נפילה מצד עצמם ביותר, מכל מקום השם יתברך הוא עלה להם, והוא מקים אותם. רק מפני כי ישראל בפרט נקראים עלולים אל השם יתברך, ואשר הוא עלול - אם אינו קשור בעלתו יש לו נפילה מצד עצמו, ולכך ישראל בפרט מוכנים אל הנפילה מצד החטא, רק שאין כאן פירוד גמור מן העלה. ולכך השם יתברך, אשר שמו עליהם, מקים אותם, כמו שנתבאר: וזה טעם ברור מאוד על אריכת הגלות, כי איך אפשר לומר שיהיה גאולה תמיד מוכן לצאת אל הפעל, כי השם יתברך סבה אל זה, ואין כאן סבה אחרת אל הגאולה רק השם יתברך, לכך הוא רחוק מן העולם הטבעי, ואינו נמצא כל כך תמיד כמו דבר שהוא קרוב אל הטבע. כי הגאולה האחרונה בפרט, הסבה אל זה הוא השם יתברך בלבד. ולפיכך גם כן מעלת הגאולה יותר עליונה בכל דבר, מפני שהיא רחוקה מן עולם הזה ביותר. ולכך אין דבר זה נמצא תמיד, וכמו שהיתה הגאולה של בבל, שלא היתה הגאולה במעלה כל כך, מפני שהיתה הגאולה של בבל קרובה אל עולם הזה, ולכך היתה הגאולה ההיא נמצאת מיד לשבעים שנה בלבד (ירמיה כט, י). אבל גאולת מצרים, שהיתה מעלת הגאולה יותר, לא יצאת לפעל כל כך מיד לפי מעלתה ומדריגתה מן עולם הטבע, והיה צריך לזה ד' מאות שנה (בראשית טו, יג). אבל הגאולה האחרונה, שמעלתה עוד רחוקה יותר לגמרי מעולם הטבע, לכך אין הגאולה הזאת נמצאת רק באיחור הזמן. כי כל אשר נבדל מן עולם הטבע הזה, אין מציאותו במהירות כל כך, וצריך איחור יותר. ואלו דברים ברורים: ==פרק יד== הנה יש לשאול אחר הדברים שנתבארו, אם כן מאחר כי אין לדבר הזה שום השתנות כלל, כי השם יתברך לא עזב אותם, ושכינתו יתברך עם ישראל אף כשהם בגלות ופזורים בין האומות, אם כן יש לך לשאול למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה' רבוי הצרות המשונות, והרי האומות חוטאים הם, ולא מצאנו שבא עליהם פורעניות כמו שבא על אותם שהם עם ה'. ובשביל זה לא יספיק התשובה שהחטא הוא היה הגורם, באשר אין ספק שנמצא החטא גם כן בשאר אומות יותר ויותר, ולא בא עליהם הפורעניות כל כך. והנה על זה יש תשובה גדולה מאוד, כי לגודל הקושיא הזאת לא יספיק לה תשובה רק בהרבה פנים, עד שיסולק השאלה מכל וכל: והנה יש לך לדעת, כי המכות אשר באו על ישראל, המכות הגדולות - לשלם עונשם, ובא עליהם העונש יותר ממה שבאו על שום אומה שבעולם. אכן דבר זה, כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו. ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם, אין ראוי להם החטא כלל. ולפיכך החטא אצלם יותר נחשב היציאה מן הראוי, ממה שנחשב החטא לאומות, לכך הם נענשים. אבל האומות אינם נענשים על חטאם כמו ישראל: ובאולי יאמר, אם כן הוא מה מעלתם במה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב, והרי יוצא שכרם בהפסדם. והתשובה על זה, כי גם זה לעומת זה; כי אם ישראל קרובים אל העונש מן הטעם אשר אמרנו, כי החטא אין ראוי להם, ולפיכך השם יתברך מדקדק עמהם כחוט השערה, כמו שדרשו ז"ל (יבמות קכא ע"ב) על הפסוק (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאוד", שהשם יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכך השם יתברך, בשביל מצוה אחת קטנה אשר ישראל עושים, נותן להם שכר גדול מאוד, ודבר זה אינו נוהג אצל האומות: ואל יקשה לך הרי בפרשת בחקותי שמזכיר הכתוב הברכות שיהיה להם על המצות (ויקרא כו, ג-יג), והם אינם כל כך הרבה כמו הקללות, שהם הרבה מאוד (שם שם יד-מא), ואם כן אין השכר הרבה כמו העונש. ודבר זה אין קשיא, כי הברכות הם לישראל כסדר, שהם מאל"ף עד תי"ו, כי מתחילין באל"ף "אם בחקותי" (ויקרא כו, ג), ומסיימים "ואולך אתכם קוממיות" (שם שם יג), בתי"ו. ואחר הסדר נמשך הכל, הן העולם הזה והעולם הבא, ובכלל ברכות אלו הם הכל, שהם מאל"ף עד תי"ו, ובזה יש הכל. אבל הקללות הם שלא כסדר, ואין דבר נמשך אחר הקללות כאשר הם שלא כסדר ובהפך הסדר. לכך אין הקללות שבאו על ישראל כמו הברכות. כי הברכות - שהיה בכלל הזה בכלל הכל, ומאל"ף עד תי"ו הוא הכל. ויותר מזה, כי הדבר שהוא כסדר נשאר קיים, ואף אם יש להם בטול לזמן מה, חוזר הכל אל הסדר, וזהו ענין הברכות. אבל הקללות הפוכות, שהם מתחילין בוי"ו "ואם לא תשמעו" (שם שם יד), ומסיימין בה"א "ביד משה" (שם שם יד). וזה לפי שהדבר שהוא הפוך אינו קיים, ואם הוא לזמן מה - אי אפשר שיהיה קיים, וחוזר הכל אל הסדר. לכך הקללות הם הפוכים, ואין בהם הכל, שהרי מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א, ואין בזה הכל: ודבר זה אמר דוד (תהלים קיט, נט) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", (ויקרא רבה לה, א) רבי מנחם חתני דרבי אליעזר בר חנינא, אמר דוד, חשבתי מה שכתוב בתורה (ויקרא כו, יג) "אם בחוקתי תלכו", מה כתיב תמן (שם שם ו) "ונתתי שלום בארץ". "ואם לא תשמעו" (שם שם יד), [מה כתיב תמן] "ויספתי ליסרה אתכם" (שם שם יח). רבי חייא בשם רבי אבא אמר, חשבתי ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וחשבתי קללות מן וי"ו ועד ה"א. ולא עוד, אלא שהן הפוכות, כיצד, אם זכיתם אני הופך להם הקללות לברכה, עד כאן: והנה לדעת רבי מנחם, בא דוד לומר כי כאשר יחשב הברכות נאמר בהן "ונתתי שלום בארץ", ובשלום הוא הכל. וכן שאר ברכות שנתן השם יתברך לישראל, נתן להם ברכות שהם הכל. אבל אצל החטא כתיב (ויקרא כו, יח) "ויספתי ליסרה אתכם", כמו אדם שהוא מייסר את בנו להשיב אותו לדרך הטובה, כך השם יתברך מייסר את ישראל כדי לסלק מאתם החטא. ולפיכך אין המכות שמביא הקב"ה לישראל רק לסלק החטא מהם, ולא לכלותם. ולכך כתיב "ויספתי ליסרה אתכם", כמו האב שמייסר את בנו. ורבי אבא פירש עוד, כאשר תתבונן בברכות תמצא, כי עם שנראים הברכות מעטים, נתברכו ישראל בכל. ולפיכך מתחילין מאל"ף ומסיימין בת"יו, לומר כי בכלל הברכות האלו יש הכל, מאל"ף ועד תי"ו. אבל הקללות, עם רבויים, אין הקללות האלו הם בכל חס ושלום, רק שנראים רבים אצל המקבל, אבל אין הדבר הזה הרבה. ודבר זה מבואר, שהכל הוא בכלל הסדר, ואין נשאר דבר חוץ. ועוד, כי הדבר שהוא שלא כסדר, השם יתברך מהפך אותו אל הסדר. אמנם שיהיה ערך ושווי בין הטובות שראוים לישראל כאשר הם עושים רצונו של מקום, אל ההפך כאשר אין עושים רצונו, לדבר זה אין יחוס ודמיון כלל, ועל זה אמר דוד "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך": ולכך אם תראה הצרות המשונות שהם בישראל, הלא הדבר הזה יוצא מן סדר העולם, וכל דבר שיוצא מסדר העולם אי אפשר שיהיה קיים על ענין זה. כי השם יתברך סידר שיהיה הכל מסודר, לכך אי אפשר שלא יהיה חוזר אל הסדר. והדבר שהוא כסדר - אליו יש קיום, כאשר ראוי אל דבר שהוא כסדר הראוי. וכאשר תראה הקללות והצרות, דבר זה הוא שלא כסדר הראוי לישראל, הם האומה הקדושה, ולכך לא יהיה אל דבר שהוא יוצא מן הסדר אליו קיום. ולכך הקללות הם מהופכים, שהם מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א. ודבר זה עוד יתבאר באריכות לקמן: אך אם התמיה הוא על דבר זה, כי איך תהיה האומה הקדושה העליונה, שבחר השם יתברך בה (דברים ז, ו), יגיע לה השפלות כמו זה, ויגיעו מהפך אל הפך. הלא בארנו מזה קצת בחבור גבורות ה', עיין שם. ובמקום זה נוסיף ביאור, להעמיד אותך על שורש הדברים. וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות סא. ) 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד: וכבר התבאר בראיה ברורה כי הנפש גובר בישראל. וזה נודע מן המדה הפחותה שבישראל, שהעיד עלינו יוצרנו "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט, ו). רוצה לומר שהם בלתי מקבלים תוכחה, ואינם שומעים מוסר, והם עם קשה עורף. ודבר זה בשביל שאינם חומריים, שהחומר בלבד הוא מקבל התפעלות. ולא כן דבר שהוא כמו הצורה בלבד, שהוא עומד קיים ואינו מתפעל. ולפיכך ישראל הם עומדים במדתם, ואינם מתפעלים לקבל תוכחה. ועוד אמרו ז"ל (ביצה כה ע"ב) כי ישראל הם העזים שבאומות. וזה מפני כי כל זה יש לו כח הצורה. ועוד האריכו עליהם במסכת ביצה (שם) שהם עזים כמו אש. וכל זה מפני שהם נבדלים מן החומרי, כי האש - שהוא להב - אין בו גוף, והוא קשה וחזק, וכך הם ישראל שאינם חומריים, לכך הם קשים לקבל התפעלות. ואילו האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר. ובשביל כך אמרו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה) שלא היה יונה רוצה ללכת בשליחותו של מקום לנינוה, שידע כי הגוים קרובי תשובה הם, ובודאי יחזרו בתשובה, ויקבלו תוכחה ומוסר מן הנביא אשר מוכיח אותם, כמו שעשו (יונה ג, ד-י), ויחייבו את ישראל; שהאומות חוזרים בתשובה, ואילו ישראל אין חוזרין בתשובה כלל. וכל זה מפני כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה. כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם: והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש. וזה שאמרו (יבמות סא. ) "אדם אתם" (יחזקאל לד, לא) 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר. וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר. ולכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם באמת מושלים על כל האומות, ואז מקוים "ונתנך ה' על כל גוים" (ר' דברים כח, א). ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם. . וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם - הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה - כאשר אינה בשלימות שלה - יש לה בטול, והכל מושלים עליה: ובפרק מציאת האשה (כתובות סו ע"ב), תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מן ירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו, רבי - פרנסני. אמר לה, בתי, בת מי את. אמרה לו, בת נקדימון בן גוריון אני. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולט בכם. ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אז נמסרים ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, רק ביד בהמתן של אומה שפלה: ויש לתמוה, מאי לשון 'אשרי' דקאמר, 'אשריכם ישראל שמסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה', וכי בזה שייך לשון 'אשרי'. אבל הדבר הזה כמו שבארנו לך, כי בודאי בזה יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה, שיש להם משפט הצורה השלימה, אשר מצד עצמה ראוי לה השלימות לגמרי, ואין ראוי לה חסרון כלל. והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי. ומזה הצד היא יותר פחותה מכל אשר הם במדריגה החומרית, אשר יש להם מציאות מה, וזו נחשבת כאילו אין לה מציאות כלל, רק נעדרת: וזה שאמר (שם) 'אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא', שדבר זה ראוי אל הצורה להיות עליונה על כל, לכך אמר שאם עושים רצונו של מקום, אין אומה ולשון שולטת בהם, כאשר ראוי אל הצורה השלימה שהיא מושלת תמיד על החומר, ולא החומר מושל בה. 'ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, אז נמסרו ביד אומה שפלה'. כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל. 'ולא עוד, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה'. שאין ספק כי הבהמה של אומה שפילה עוד יותר חומרית. וכאשר תדע מענין הערביים האלו, שאין אומה יותר פחותה כמו אלו. והיתה מלקטת שעורים בין גללי בהמתן של ערביים, דהוא היציאה של בהמה. ואין ספק בדבר זה למבין, כי הנמסר ביד זה אין לו מציאות כלל, וכאילו נחשב נעדר. וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה - כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה נחשב נעדר לגמרי. ובודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל וכו'': וכאשר תבין אלו הדברים על אמתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה, כי דברים הרבה תלוים בזה במה שאין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם. וכבר רמזה זה התורה גם כן באדם, אשר כבר אמרנו כי ישראל והאדם שוים הם. שכמו שיש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים, כך לישראל משפט הצורה נגד האומות. ואצל האדם כתיב גם כן (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים וגו'", ודרשו ז"ל (ב"ר ח, יב) 'זכה - רודה בדגת הים וכו', לא זכה - נעשה ירוד בפניהם'. ולא נמצא שיהיה לאדם מדריגה בינונית, שלא יהיו שאר בעל חיים מושלים בו, והוא לא ימשול בהם גם כן. כי דבר זה לא יתכן לפי הדברים אשר אמרנו, שכאשר אין הצורה כמו שראוי להיות, אז נחשבת נעדרת לגמרי, ואז שאר בעלי חיים, שיש להם מציאות מה, מושלין עליו. ודבר זה ענין ברור מאד: ועוד במדרש (ילקו"ש ח"א תשסח) "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב), כך הוא מדתו; חטאו קמעא - מורידן כעוף, שנאמר (הושע ט, יא) "אפרים כעוף יתעופף". זכו - מרומם אותם למעלה כעוף, שנאמר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופנה", עד כאן. ועתה ראה והבן כי המשיל ישראל לעוף, כי העוף אינו כל כך חומרי, שאין לו עבות החומר, שאילו היה בעל חומר לא היה פורח באויר, שהרי מעכב עליו כבידות החומר. אבל אין העוף כל כך חמרי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ובשביל זה בעצמו יש לישראל שתי בחינות; שאם הם עושים רצונו של מקום, מצד שיש לישראל מדריגה נבדלת עליונה - שאינם חומריים - ראוים לרוממות. ואם חטאו קמעא, הרי כבר אמרנו כי הצורה כאשר אין בה השלימות אשר ראוי אל הצורה כאילו היא בטילה, כי לא שייך חסרון מה בצורה. הרי על ידי זה נחשב הצורה כאילו אין לה מציאות כלל, ואז מורידן כעוף, כי העוף שייך בו ירידה, מה שלא שייך בשאר בעלי חיים, והבן הדברים האלו מאוד: ובפרק קמא דמגילה (טז. ) גם שם אמרו לבאר השאלה הזאת. דרש רבי יהודה "כי נפל תפול לפניו" (אסתר ו, יג), שתי נפילות אלו למה, מלמד שאומה זו נמשלת לעפר, ונמשלת לכוכבי השמים; אם יורדים - יורדים עד עפר, ואם עולים - עולים עד לרקיע, עד כאן: ואם יקשה לך, אם כן כאשר חטאו ישראל ראוי להם ההעדר, כי אל הצורה ראוי שיהיה לה השלימות כמו שאמרנו, אם כן חס ושלום באולי יגיע להם ההעדר בגלותם. דבר זה אינו, כי ההעדר שאמרנו היינו העדר רוממתן וגדלותן, אבל שיגיע העדר אל עצמן - זה אינו. לכך מדמה אותם לעוף פורח שיורד מלמעלה למטה עד הארץ, אבל שיגיע העדר אל עצמן - זה אינו: ומדמה אותם אל עפר, שאמר הכתוב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב", ודרשו על זה שאם חוטאים הם יורדים עד עפר. ויש לשאול במדרש זה, הרי פסוק זה נאמר בברכת ישראל (שם שם יא), ואיך ידרוש על זה שמורידן עד עפרא. אבל הפירוש הוא כי הכתוב בא לומר אף שהשם יתברך מורידן, הם יורדין עד עפר, ודומים לגמרי כמו העפר. כי העפר הזה עם ירידתה והיא למטה לגמרי, מכל מקום יש לעפר קיום יותר מהכל, וכמו שאמר הכתוב (קהלת א, ד) "והארץ לעולם עומדת". ודבר זה ענין מופלג מאוד, כי יש קיום לעפר מכל ד' יסודות, והעפר מבלה כל מתכת שניתן בארץ. לכך אין הפורעניות מכלה את ישראל, ואדרבה הפך הוא הדבר, כי המכות והיסורין שבאים על ישראל, לא שאינם כלים מהם, רק שהם קיומם: ובמדרש (תנחומא נצבים א) "אתם נצבים" (דברים כט, ט), למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לפרשת קללות, לפי ששמעו ק' קללות חסר שתים, חוץ מן הקללות שנאמרו בתורת כהנים (ויקרא כו, יד-מג), מיד הוריקו פניהם, אמרו, מי יוכל לעמוד באלו. מיד ויקרא אותם משה, והיה מפייסן. מה כתיב (ר' דברים כט א-ו) "ויקרא משה אל כל ישראל וגו' המסות הגדולות ותבואו אל הארץ וגו'". מפני מה האומות חייבין כלייה, לפי [שבשעה] שבאין עליהן יסורין, מבעטין בהם, ואינם מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים עט, ו) "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך וגו'". אבל ישראל, כשהיסורין באים עליהם נכנעין. שנאמר (תהלים קטז, ג-ד) "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וגומר". אמר הקדוש ברוך הוא, הקללות הם מעמידין אתכם, שנאמר (ר' דברים ח, טז) "למען לנסותך להטיב באחריתך", לכך כתיב "אתם נצבים", עד כאן: בארו בזה, כי האדם יחשוב, כי היסורין שהם באים על ישראל - לכלותן. אדרבה, באים לטהר ולנקות זוהמת החטא. ודומה לזהב שיש בו סיג, אם האדם מצרפו באש נעשה זך, והוא קיומו. ולכך כאשר היסורים באים על ישראל, היסורים מזככין אותם מן החטא, ובזה הם דבוקים בו יתברך, ומזכירין שמו. אבל האומות, שאין להם זכוך כלל בעצמם, אין היסורים מזככים נפשם, ולכך אין קוראים את שמו, וחייבים כליה. ודברים אלו עוד עמוקים: ולכך השם יתברך מביא מכות על ישראל בענין זה, שלא יהיה חס ושלום כלייה בהם. ולכך תמצא בעונשם אשר מביא "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" (ויקרא כו, יח). ואין הפירוש שהשם יתברך מייסר החוטא שבע פעמים על מה שעשה, חס ושלום לומר, כי הוא יתברך אינו נפרע מן האדם יותר ממה שחטא. אבל הפירוש, כי הוא יתברך אם היה מביא המכה בפעם אחד כפי מה שעשה, אין ספק שלא היה יכול לעמוד מפני המכה של הקדוש ברוך הוא, לכך מביא המכה מחולקת: ומה שהם נחלקים לז' דוקא, דברדוע, כי החילוק הגמור הוא כאשר נחלק לשבעה, כמו שאמר הכתוב (דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו". רוצה לומר, כי דרך אחד שיצאו יהיה נחלק לז'. וכן "יהיה לשבעה נחלים" (ר' ישעיה יא, טו), וכן הרבה מאד. ודבר זה התבאר בכמה מקומות. והמכות בכלל על כל החטאים נחלקים לשבעה, וכל מכה מתחלקת לשבעה. ובזה כל המכות עולים למספר מ"ט הכתובים בפרשת "אם בחוקותי". אמנם במשנה תורה (דברים כח, טו-סח) הם צ"ח, והוא כפל מ"ט. וזה לא שמקולל החוטא מן השם יתברך אשר הוא חוטא אליו, רק כי הבריות מקללין אותו, עד שהוא מקולל מעליונים ותחתונים. ולפיכך הקללות שנאמרו במשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן, ומפני שאמרן משה מפי עצמו, לכך הוסיף לקלל מ"ט, עד שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה, לכך הם צ"ח: ואמר כאשר שמעו המכות הוריקו פניהם, ואמרו, מי יוכל לעמוד בכל אלו המכות. ועל זה אמר משה להם, כי הגויים - המכות שמביא הקב"ה עליהם מכלים אותם, כי אין לגוים מצד עצמם נשמה קדושה, עד שיהיה להם דביקות אל השם יתברך, שהוא קיום הנפש. ולכך אין האומות מזכירין שמו של הקב"ה כאשר באים יסורין עליהם, שהרי אין להם דביקות עם השם יתברך, ולכך היסורין שבאים עליהם - לכלותם באים, כאשר אין להם הדביקות אל השם יתברך המקיים הכל. אבל ישראל יש להם דביקות עם השם יתברך המקיים הכל, ובשביל כך כאשר יסורין באים עליהם מסלק הקב"ה מהם החטא, ועל ידי זה יש להם דביקות אל השם יתברך. ולכך מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, כי עתה הם טהורים מן החטא, וזהו קיומם בו יתברך. ואינם כלים ביסורין, מפני הדביקות הזה. ואדרבה, היסורין נותנים להם קיום ועמידה, כי היסורין הם באים להסיר את חטאם ואת פשעם, ולכך נאמר (דברים כט, ט) "אתם נצבים": ובמדרש זה בא לתרץ, כי הצרות והפורעניות שבאים על ישראל בגלותם, אל תאמר שהם באים לכלותם. ואף שתראה כי יותר מוכנים לקבל פורעניות על חטאם יותר מן האומות, עד שהם קרובים אל ההעדר, וכמו שנתבאר, מכל מקום שיהיו חס ושלום כלים בשביל העונש שבא עליהם - דבר זה אינו, כי לכך נמשלו ישראל לעפר, כדכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב". כי העפר הוא בתכלית המטה, ויש לה קיום יותר מהכל. ולא שאין העפר כלה, רק היא מכלה ברזל וכל כלי מתכת שבא בתוכה, הם האומות. והתבאר לך כי אף אם ישראל קרובים הם לקבל עונש יותר, מכל מקום הכליון אין בהם, ולא שייך זה בהם כלל. ואדרבה, הפורעניות והצרות שבא עליהם, הוא קיומם: ==פרק טו== והנה אם אין די לך בתשובה הזאת אשר אמרנו. כי מאחר שבארנו בראיות ברורות כי ישראל הם עיקר הנבראים בעולם הזה, ובשבילם נברא העולם, והרי ראינו כי רוב ימי עולם ישראל הם בצרה ובגלות בעולם הזה, ואיך הם עיקר בעולם. והתשובה על זה, כי חכמינו ז"ל בדבריהם הנאמנים הגידו לנו תעלומות חכמה, כי העולם הזה אינו מיוחד לישראל. ואם היו ישראל מוכנים לעולם הזה, והיה חלקם בעולם הזה, היה זה שאלה גדולה, כאשר החטא שלהם היה גורם כל כך אריכות הגלות. אבל ישראל אין ראוי להם עולם הזה, ואין עיקר חלקם בעולם הזה הגשמי, רק ישראל כל מעלתם ומדרגתם שהם נבדלים מן הגשמי, ואיך יעלה על הדעת שיורשים עולם הזה הגשמי: ובפרק החולץ (יבמות מז. ), גר שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אין אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם. ואם אמר יודע אני, אף על פי כן איני כדאי, מקבלים אותו וכו', ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אין מתוקן אלא לצדיקים וישראל, בזמן הזה אינם יכולים לקבל רוב טובה ורוב פורעניות, עד כאן. ומעתה יש לשאול, למה אינם יכולים בזמן הזה לקבל רוב טובה, מה הוא המונע. אבל הפירוש, שאם היו ישראל מקבלים רוב טובה בעולם הזה, היה מדריגת ישראל מדריגת הגשמית. אבל אין הדבר כך, כי ישראל הם דביקים במעלה אלקית הבלתי גשמית, ולפי זה אינם יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה הגשמי. וכן אינם יכולים לקבל רוב פורעניות בשביל המדריגה האלקית, אשר לא יעזוב אותם לגמרי שיהיו נדחים ונעזבים, באשר הם מוכנים אל עולם הבא, ובעולם הזה צריך האדם לתקן עצמו אל עולם הבא (אבות פ"ד מי"ז), ולכך הם צריכים להיות מקוימים בעולם הזה: ואל יקשה לך מן אשר אמרנו למעלה, כי ישראל הם מוכנים יותר מכל לקבל עונש ויסורין. שניהם הם אמת, כי הדברים שאמר בכאן כי אין ישראל יכולים לקבל רוב פורעניות, היינו פורעניות שיהיו חס ושלום נאבדים, או שלא יהיו יכולים לעבוד השם יתברך מרוב הצרות, או שלא יהיו יכולים לעסוק בתורה מרוב הצרות חס ושלום, ודבר זה היה נחשב גם כן אבוד להם, שהרי לא יהיה להם עולם הבא. ודבר זה בודאי אינו. כי כבר אמרנו כי הצרות מקיימים אותם עד שהם מקוימים, ואם היה מגיע להם כך היה בטול להם. וזה התשובה בעצמו על אורך גלותינו, שאין ראויים ישראל להיות להם טובת עולם הזה למעלתם, שאין חלקם טובת והנאת עולם הגשמי: והנה בארו חכמים סיבת אריכות הגלות באופן אמת, והדעת נותנת ומקבל הדברים האלה. ונתבאר זה מדבריהם ז"ל עוד אצל (פסחים נ. ) 'עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה', שענין עולם הזה ועולם הבא הם מחולקים, כי זה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי, ולכך אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות: ודבר זה רמזו חכמים בפרק החובל (ב"ק צג. ) אמר רבי אבא, לעולם תהא מן הנרדפים, ולא מן הרודפים, שאין לך נרדף בעופות יותר מן תורים ובני יונים, והכשירן הכתוב לגבי מזבח, עד כאן. ובמדרש (קהלת רבה ג, טו) "והאלקים יבקש את הנרדף" (קהלת ג, טו), רבי יודא בר סימון בשם רבי יוסי בר נהוראי, לעולם הקב"ה מבקש הנרדף; הבל נרדף מפני קין וכו', עד ישראל נרדף מכל האומות, ובחר בישראל, שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה'". רבי אליעזר ברבי בן זמרא, שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב. לא הקריבו לפניו לא מן הרודפים, אלא מן הנרדפים: וזה כי כל דבר שהוא בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, אין לו שייכות אל הנבדל מן הגשמי, מפני שחלקו בעולם הגשמי בלבד, ואין דבר אחד שייך לשני דברים שהם מחולקים. כי העולם הזה הגשמי מחולק ונבדל מן עולם הבלתי גשמי. ולפיכך זה שהוא נרדף בעולם הזה, מוכח שאין לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, שאם היה לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, לא היה אחר רודפו לכנוס לתוך גבולו, מאחר שמיוחד אליו העולם הגשמי. ומאחר שאין מיוחד אליו העולם הגשמי, הוא שייך אל השם יתברך ביותר, שהוא יתברך נבדל מן עולם הזה הגשמי. ולכך אף בבהמות ובעופות אשר הוא נרדף בעולם הזה, מורה כי אין לו דבר בעולם הזה, והוא אל חלק השם יתברך, אשר הוא נבדל מן הגשמי. ולכך מאחר שהדבר ברור אצלינו כי לישראל מיוחד הבלתי גשמי, איך נאמר שיהיה עיקר חלקם בעולם הזה, עד שיהיו ישראל ברוב הזמן בעולם הזה בממשלה ובגדולה. ומי שישאל דבר זה, לא ידע בנמצאים ובמדריגתם, וההבדל שלהם מה שהוא שייך לנמצאים: והנה התבאר לך מדברי חכמינו ז"ל שאין ראוי עולם הזה אל ישראל עם קדוש. כי עולם הזה, שאינו קדוש, שהוא גשמי ואין בו הקדושה האלקית, אין ראוי להם. רק עולם הבא, הוא עולם הקדוש הנבדלא, ראוי להם. ולכך אף אם אתה רואה העולם הזה שאינו מיוחד לישראל, אל יהא תמיה בעיניך כלל, שאין מיוחס עולם הזה להם, והוא לטוב להם מכמה וכמה פנים, כמו שיתבאר זה באריכות: ובפרקי רבי אליעזר אומר, "מכרה כיום בכורתך לי" (בראשית כה, לא), אמרו, כשהיו יעקב ועשו במעי אמם, אמר יעקב לעשו, אחי, שני עולמות לפנינו, עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה יש בו אכילה ושתיה, ומשא ומתן, לישא אשה, ולהוליד בנים ובנות. עולם הבא אין בו כל המדות הללו. רצונך, טול אתה עולם הזה, ואני עולם הבא, שנאמר "מכרה כיום בכורתך לי", כאותה שעה שהיו בבטן אמם. מיד כפר עשו בתחיית המתים, ואמר "אני הולך למות ולמה לי זה בכורה" (בראשית כה, לב). באותה שעה נטל עשו חלקו בעולם הזה, ויעקב נטל שכרו בעולם הבא. וכשבא יעקב מבית לבן, וראה שהיה ליעקב בנים ובנות, אמר לו, יעקב אחי, לא כך אמרת לי שתטול העולם הבא ואני העולם הזה, מנין כל הממון הזה. הרהר עשו בדעתו, ומה העולם הזה שאינו חלקו, נתן לו הקב"ה שכרו, עולם הבא שהוא חלקו, על אחת כמה וכמה. מיד אמר עשו, רצונך נעשה שותפות, טול אתה חצי עולם הזה וחצי עולם הבא. אמר לו בני רכים, ואינם יכולים לעמוד ביסורים, שנאמר (בראשית לג, יג) "ודפקום יום אחד", עד כאן: הנה בארו בזה דברים גדולים מאד מאד. כי מה שהיה יעקב ועשו מתרוצצים בבטן אמם, היינו מפני שהם הפכים. כי יעקב כל מעלתו שהוא מסולק מן הגשמי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, וזה עצם מעלת יעקב בפרט. ועשו הפך זה, כי כל ענינו אין רק בעולם הגשמי הזה בלבד. ומפני שהם הפכים זה לזה, והיו בבטן אחד, לכך לא היו עומדים ביחד, והיו מתרוצצים, כמשפט שני הפכים כאשר יבואו יחד, אשר אין שלום ביניהם. ואל תתמה הלא לא היה דעת ורצון בהם, כי אין זה קשיא, כי היה התנגדות הזה מצד כח שלהם, שכל אחד היה מתקשר בכח מיוחד שהיה דבק בו. כי היה יעקב דבוק וקשור בכח קדושה, ועשו בכח הטומאה וכח הזוהמה, ומצד הזה בא להם התנגדות בבטן אמם: ואל יקשה לך, אחר שיעקב מוכן אל עולם הנבדל הבלתי גשמי, ועשו מוכן אל עולם הגשמי, מה הוא המחלוקת שהיה להם בזה. אין זה קשיא, דודאי כל אחד היה רוצה בכל, שהרי עולם הזה ועולם הבא שניהם נבראו לאדם. ואם לא היה עשו, היה ליעקב עולם הזה וגם עולם הבא, כי לא היה נמצא ההיפך שהוא ראוי אל עולם הזה. ומפני כי יעקב ועשו הפכים, לכך לפי מדריגת יעקב - אין מציאות לעשו, וכן לפי מדריגת עשו - אין מציאות ליעקב כלל. ולכך היו מריבים בנחלת שני עולמות, כי יעקב היה רוצה בעולם הזה והעולם הבא, כאילו אין כאן עשו. וכל זה מצד התנגדות שלהם בעצמם, אבל אי אפשר שיהיו שני העולמות ליעקב ועשו ביחד, כי אם כן היו שני הפכים בנושא אחד, כי העולם - שהוא הנושא להם - הוא עולם אחד, ויהיו בו ההפכים מושלים בו, דבר זה אי אפשר, ובשביל זה היו מתרוצצים: ואין לשאול מנין שהיו מריבין בשביל שני עולמות, שמא בשביל עולם הזה בלבד, או עולם הבא. ומנין החלוקה שהגיע ליעקב עולם הבא, ולעשו עולם הזה. שאין זה קשיא, כי אי אפשר לומר שהיה מחלוקתם בעולם הזה, דממה נפשך; אם היה עשו מנצח ליעקב, והיה לו עולם הזה, לא שייך לומר "ויתרוצצו", הרי כבר נצח עשו ליעקב. ואין לומר שאין אחד היה מנצח לאחר, והיו עומדים כך במחלוקת, אם כן היה לשניהם עולם הזה וכן עולם הבא, ודבר זה אי אפשר, כי מאחר שהם הפכים, איך אפשר שיעמדו יחד בעולם אחד, שהרי היו מתרוצצים בבטן אמם. אבל הדברים הם כך; כי היו מתרוצצים בעבור שני עולמות, שכל אחד רוצה בהכל, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם, שהוא דמיון העולם שהוא לאדם, היו מתרוצצים בו. ואין אחד מנצח כלל, כי יש ליעקב עולם הבא, ולעשו עולם הזה, וכל אחד רוצה בכל, וזהו הרציצה. וכיון שיש לכל אחד חלק מיוחד, שאין זה כזה, לכך כל אחד היה רוצה בכל. והדברים האלו עמוקים מאד: ויש לך לדעת כי לגמרי היו מריבין בנחלת שני עולמות, ולבסוף השם יתברך, שהוא נותן לכל בריה את אשר ראוי אליו, נתן ליעקב עולם הבא ולעשו עולם הזה. כי דירת הולד במעי אמו הוא כמו דירת האדם בעולמו, וידוע כי הם שלשה עולמות; כי בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. ולכך הוא פונה אל התאות החמריות, והוא עוזב השכל מכל וכל. אבל כאשר מגיע האדם אל ימי העמידה, אז אין השכל בטל אצל החומר, וגם אין החומר בטל אצל השכל, רק שניהם עומדים ביחד, ועושה פעולות מתיחסים אל ענין זה, דהיינו שאין אחד בטל אצל השני, ושניהם משותפים ביחד. ומדריגה זאת מדריגה של עולם אמצעי, שאין הצורה הטבעית מוטבע בחומר, כמו שיש בעולם השפל שהצורה שעומדת בחומר מוטבע בו, ואין זה בעולם האמצעי, כי יש לה צורה בלתי מוטבעת בחומר, ועל כל פנים אין הצורה מוטבעת כמו שהוא בעולם הזה השפל התחתון. לכך בזמן ימי עמידה נחשב כי האדם עומד בעולם האמצעי. אבל בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה'א, ואז השכל מתגבר ביותר. כמו שאמרו ז"ל (שבת קנב. ) זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין דעתן נוספת. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים: ולכן כאשר דר הולד במעי אמו, שנחשב האם עולמו של ולד, לכך ג' חדשים הראשונים דר במדור התחתון (נדה לא. ), ואלו ג' חדשים נגד ימי הבחרות, והם ימי עלייה, כמו שהאדם בעולם הזה בעת ימי עלייה הוא דר במדור התחתון, הוא עולם הטבע הזה. ג' חדשים אמצעיים הולד דר במדור האמצעי (שם), כמו שהאדם בעולם הזה באמצע ימיו נחשב כאילו הוא דר בעולם האמצעי. שכבר אמרנו למעלה, כי אז מדריגתו מדריגת עולם אמצעי, אשר אין הצורה בטילה אצל החומר, ואין החומר בטל אצל הצורה. אבל בג' חדשים אחרונים הולד דר במדור העליון (שם): וכאשר היו יעקב ועשו בבטן אמם, כבר אמרו (ב"ר סג, ח) כי יעקב זרע ראשון ועשו אחרון. ולכך עשו היה קרוב תמיד אל המדור התחתון, ויעקב היה קרוב אל המדור העליון, וכל אחד היה עומד בשלו; זה קרוב למדור התחתון, וזה קרוב למדור העליון. והנה כאשר היו מתרוצצים בבטן אמם, היה יעקב רוצה להתפשט אל המטה גם כן, עד שיהיה לו מקום עשו, שהוא עולם התחתון, מפני שרצה בב' עולמות. ועשו כאשר היה מתרוצץ, ומבקש להתפשט אל המעלה גם כן, כי רצה בעולם הבא גם כן. וכאשר היו מתרוצצים, ואין אחד נדחה לגמרי, ואז כל אחד נשאר במקומו. והנה נשאר עשו במקומו הראוי לו, אצל מדור התחתון, שהוא עולם התחתון. ויעקב נשאר במקומו הראוי לו, אצל מדור העליון: וכאשר יצאו לאויר העולם, אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי" (ר' בראשית כה, לא). כלומר, כשם כאשר היינו בבטן האם היה המחלוקת הזה בינינו, ועתה "מכרה בכורתך לי" לעשות המעשה בפועל. ונקרא עולם הבא 'בכורה', כי הבכורים הם קדושים לה', כמו שידוע. ולכך אמר כי אין ראוי אליך הקדושה של בכור, לפי המחלוקת שהיה בבטן האם. רק כל דבר שהוא גופני בלבד הוא ראוי לך, והבכורה - שיש בה קדושה אלקית - למה לך. וזה שאמר עשו (ר' בראשית כה, לב) "הנה אנכי הולך למות ולמה לי בכורה", מיד כפר בתחיית המתים. שהיה אומר שהעולם הזה הוא עיקר, והוא עולם הגשמי, ואין כאן תחיה כלל. ואם כן "למה זה לי בכורה", דהיינו הקדושה הנבדלת מן הגשמי, כי אין לאדם דבר זולת עולם הגשמי הזה: ועוד יש לך לדעת, כי עולם הבא הוא עולם השני, כי עולם התחתון הוא ראשון לאדם, ונברא העולם בב' של "בראשית ברא" (בראשית א, א), כי יש עולם שני. ותמצא כי אותיות 'בכר' הכל שניים; הב' באחדים, הכ"ף בעשרות, הרי"ש במאות. ולכך אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי", הוא עולם הבא, שהוא עולם שני. ולכך נתן יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים (בראשית כה, לד), הכל תאות הגוף שלקח בעד הבכורה, שהיא קדושה בלתי גשמית, והחליף אותו בעולם הבא הבלתי גשמי. ואמר הכתוב (שם שם כט-ל) "ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", כי התאות הגשמיות הם למלאות החסרון: וכל ענין זה מורה כי חלק יעקב הוא עולם הבא. ומאחר שהוא כך, מסולק השאלה מכל וכל, עד שאין קשה כלל, והם דברי חכמים הנאמנים. ובפרק הזה תמצא תשובה ברורה, כי במה שאין חלק ישראל עולם הזה, והם נרדפים בעולם הזה. ולכך אל יקשה לך אם הם נרדפים מן הצרות, כמו דורו של שמד הקדושים והטהורים, אם היה רודף אותם כח סמאל, אין זה תמיה כלל, כי ישראל הם דווים וסחופים ומטורפים בעולם הזה (יבמות מז. ), בשביל שאין כד[א]י להם עולם הזה, ויש להם התנגדות בעולם הזה. והדבר הזה מבואר: ==פרק טז== בפרק קמא דע"ז (יא ע"ב), אמר רבי יהודה אמר שמואל, עיר אחת יש לה למלכות רביעית, אחת לשבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר, ומלבישין אותו בלבוש של אדם הראשון, ומניחין לו קרקפילו של רבי ישמעאל בראשו, ותלו ליה בצוארו מתקלא ד' זוזי פיזא, ומחפין את השווקין באינך, ומכריזין וקורין לפניו סך קירי פלסתר, אחוה דמרנא זייפנא. דחמי חמי, ודלא חמי לא יחמי. מאי אהני ליה לרמאי ברמאותיה, ולזייפנא בזייפתנותיה. ומסיימים בו הכי ווי לדין כד יקום דין, עד כאן: במאמר זה באו לגלות ולבאר ענין כח מלכות רביעית עם ישראל. אמר, כי אחת לשבעים שנה וכו'. דוקא אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר בסמוך ענין זה. ואמר שמביאים אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חגר. דע, כי מה שמרכיבין השלם על החגר הוא כי יתחייב כשזה קם שנופל השני, ולכך נחשב האחד רוכב על השני. כי כאשר האדם רוכב על אחד, הרי אי אפשר לו שיקום אותו שרוכב עליו, וכך אי אפשר שיקום יעקב מפני אשר הוא רוכב עליו, ודבר זה ברור. אמר שכל שבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר. וכבר התבאר בחבור גבורות ה' (פרק סז) ענין זה מה שהיה צולע יעקב, שהוא מורה על חסרון דבר מה. ואילו היה יעקב שלם - לא היה יכול לו המלאך, ולא היה נוגע בו המלאך בכף ירכו, ואז לא היה אפשר לעשו לשלוט בו לעולם, כי המלאך הזה היה שרו של עשו (ב"ר עז, ג). ובמדרש (שם) "ויגע בכף ירכו" (בראשית לב, כו), נגע בצדיקים שעתידים לצאת ממנו, אלו דורו של שמד, עד כאן. הרי כי מה ששלט המלאך על יעקב - מה שנגע בכף ירכו של יעקב - הוא שגרם לשלוט בו עשו. ועשו הוא אדם שלם, ודבר זה גורם שעשו רוכב על יעקב, שהוא צולע. וזה שאמר שמביאין אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר: ואמר שמלבישין אותו בלבוש אדם הראשון. פירוש דבר זה, כי כל המאמר הזה בא לפרש כי היה לעשו עולם הזה, ולכך כל מה שראוי אל עולם הזה - היה לעשו, ולא היה ליעקב רק עולם הנבדל מן הגשמי. ולכך אמר שמביאין אדם שלם, כי ראוי אל עשו שיהיה האדם שלם, כאשר יש לו לעשו העולם הזה, לכך לא היה ראוי שיהיה לו חסרון כלל בעולם הזה. ולא כן יעקב, שאין ראוי לו עולם הזה, ולכך היה חגר ברגליו. והיה צולע על ירכו, דוקא על ירכו כמו שהתבאר, כי יעקב היה מיוחד אל הדבר שהוא אלקי ולא גשמי, ואין דבר שהוא גשמי כמו הירך, לפי שאין בו צלם אלקים, שהוא מעלת יעקב. ובפרט בירך, לפי שהירך הוא בסתר, ואינו נגלה, והצלם הוא בפנים, שהוא נגלה. ודבר זה ראוי ליעקב, כמו שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד. ) שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון, והוא צלם אלקים. אבל לעשו לא היה רק הדברים החשובים בעולם הזה, לא דבר הנבדל אלקי: והיה לאדם גם כן מעלת הלבוש, כדכתיב (ר' בראשית ג, כא) "ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וכשם שירש יעקב מעלת הצלם שהוא אלקי, כדכתיב (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים וגו'", כך ירש עשו מעלת הלבוש. כי מעלת הצלם הוא מעלה אלקית, ומעלת הלבוש אינה אלקית, רק כבוד ויקר נראה לעינים, שמראה עצמו בלבוש הדר, אבל אין זה מעלה אלקית, רק כבוד וחשיבות, ודבר זה ירש עשו. ולפיכך כתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותלבש את יעקב בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית", ופירשו ז"ל (ב"ר סג, יג) שירש עשו מן אדם הראשון. ודבר זה הוא הכבוד שנתן לעשו, שנאמר על אדם הראשון (תהלים ח, ו) "וכבוד והדר תעטרהו". ושני דברים היו לאדם הראשון; האחד - הצלם האלקים שנברא בו. השני - היקר והכבוד, וזהו מלבוש אדם הראשון, דהא רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי (שבת קיג. ): וכאשר תתבונן בענין הצלם האלקי ובענין המלבוש, שהצלם הוא ענין אלקי, אבל אין הכבוד ענין אלקי, רק כבוד נגד העולם. לכך יעקב יש לו חלק בעיקר, והוא צלם אלקים. ועשו יש לו חלק בבגדים, דהיינו היקר וההדר, שזהו חלקו של עשו, הוא החשיבות. וראוי לאלו ב' אחים, שהם תואמים (בראשית כה, כד), שירשו אלו ב' דברים שהם מתחברים יחד; יעקב ירש מעלת אלקית של אדם, כמו שאמרנו. ועשו ירש מעלת הבגדים, שהיא החשיבות. וזה שאמר דניאל על החיה הרביעית, שהוא אדום, "ואלו עינין כעיני אנשא" (דניאל ז, ח). אבל על מלכות המשיח אמר (שם שם יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". ופירוש "עינין כעיני אנשא", כלומר דוגמא שלו כבר אנש. והיינו דכתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותקח את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית", שעיקר מעלתו של עשו - הבגדים, שהם הכבוד וההדר. וזה שאמר 'ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון', כי בגדי אדם הראשון יש על אלו בגדים, שהם החשיבות שלו: וקאמר שלובשין אותו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול. כבר התבאר כי מלכות רביעית היא שגזלה את ישראל, ולקחה מהם מה שאפשר להם ליקח. וראיה לזה, שהכתוב אומר (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ", כי מחורבן ירושלים נתמלאה מלכות רביעית. ומאחר שכן, היא נוטלת מהם מה שראוי היה ליעקב. וכבר הארכנו בזה למעלה אצל 'קא חליף גונדא דרומי וכו'' (גיטין נז. ), עיין שם. ולפיכך אמר שלובשים אותו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול, כי הדבר הזה שהוא היופי ראוי דוקא לכהן גדול. ולקחו וגזלו אותו בדורו של שמד, ונטלו אותו מן ישראל המעלה הזאת, ומתלבשת עצמה בהם, כי ההדר והיופי הוא חשיבות גם כן. ולכך כשם שעשו ירש בגדי אדם הראשון, שהם בגדים חמודים, ולכך לקחו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול. והבן למה אמר דוקא קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול, שקבל האור האלקי, שהוא זוהר הבא ממקום בית המקדש, כמו שאמרו במדרש פרשת בראשית (ב"ר ג, ד) ממקום בית המקדש נבראת האורה, שנאמר (ר' יחזקאל מג, ב) "והנה כבוד ה' אלקי ישראל בא מדרך הקדים והארץ האירה מכבודו", עד כאן. ועיין אצל מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה (גיטין נח. ), עיין שם ושם נתבאר. ורבי ישמעאל, שהיה כהן גדול שנכנס לפני ולפנים, הוא מיוחד לדבר זה בפרט. ובדורו של שמד גזלו וחמסו מישראל ענין זה, ומתלבשין בו, עד שיש להם דבר מה מן האור הפנים עם הלבוש של אדם הראשון: וקאמר שתולים בצואר אותו אדם השלם ד' זוזי מתקלי פיזא, הוא מורה על החשיבות. כי המלבושים הם מורים כבוד, ומתקלי פיזא מורה חשיבות ויקר יותר שיש להם. וכבר הארכנו בזה אצל תרי מתקלי פיזא ירדו לעולם (גיטין נח. ) עיין שם, ותמצא מבואר. והבן אלו הדברים; האחד, שיש להם לבוש. והשני, אור פנים מן רבי ישמעאל כהן גדול. השלישי, תכשיט של יקר תלוי בצואר שלהם. הרביעי, שהמקום שלהם חשוב, ולכך קאמר שמחפין השווקים באינך. ואמר שעושים זה אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר. כל אלו דברים אינם דבר שבעצם, כי כל אלו אינם מעלה עצמית. כי הלבוש, וכן קרקפילו של רבי ישמעאל, וד' זוזי מתקלי פיזא, ומה שמחפין השווקים באינך, הכל כבוד וחשיבות: ומפני כי הדברים האלו הם כי כלל האומה נמצא בהם דבר זה, ולא שעושה אותם אדם פרטי, רק הוא אל כלל האומה הזאת, לכך אמר שעושים אותו (הוא) אחת לשבעים שנה, כי הכלל הוא דור אחד, ודור שלם הוא ע' [שנה], שהם ימי האדם (תהלים צ, י). ולכך אמר זה שעושים כך אחת לשבעים שנה. ופירוש הזה עיקר: וכאשר תבין אלו הדברים על עומקם, תדע להבין ענין אומה זאת, שיש להם הדרת פנים, ומלבוש, ותכשיט. שאלו שלשה הם מצטרפים אל האדם. ומקום חשוב הוא הרביעי שייך לאדם, כי כל אדם יש לו מקום מיוחד. וכל אלו דברים נמצאים במלכות רביעית, שהם מייפים את עצמם, וכבוד ויופי ויקר יש להם, וחשיבות המקום. וכאשר רואין עצמן בחשיבות אשר יש להם, גוזרת מלכות רביעית סך קירי פלסתר. כי ברכות של יצחק אבינו (בראשית כז, כג-כט) אין בהם ממש. ונותנים טעם לדבריהם; 'אחוה דמרנא זייפנא, מאי אהני לרמאי ברמאותיה'. כלומר, שמאחר שלא באו הברכות ליעקב רק דרך תחבולה, ולא מעצמם, אין בברכות אלו שבאו ליעקב ממש, כי הברכה ראוי שתבא מעצמה. וקצת אמת אמרו, שאילו לא אהב יצחק את עשו, ולא רצה לתת הברכה לעשו מעולם, לא נתבטלו הברכות מן יעקב לעולם. אבל מפני שלא נתן יצחק ליעקב הברכות מדעתו, היה בטול לברכות: ומסיימין ווי לדין כד יקום דין. פירוש, כי גוזרין על עצמם 'ווי לדין כד יקום דין'. ודבר זה גוזרים על עצמם מצד הרכיבה, כי מאחר שרוכבין עליו, מורה זה על ממשלה, כי הרוכב אין לו שתוף עם אשר רוכב עליו. ולכך אמר שמרכיבין אותו על איש חגר. ומה שאין הרוכב גובר לגמרי על החגר, זה מפני שאי אפשר לאבדו. ולכך מסיימין כך 'ווי לדין כד יקום דין', שהרי אין להם שתוף ביחד שתאמר כאשר יקום דין לא יהיה גובר עליו, כי הרכיבה מורה שאינם משותפין, ולכך 'ווי לדין כד יקום דין', שלא יתן לו חיות כלל: והתבאר כי עשו ירש עולם הזה לגמרי, וכל המעלות שהם בעולם ראוים לעשו. ולכך ירש בגדי אדם הראשון, וקרקפילו של רבי ישמעאל, והיופי הזה, אף על גב שהוא קרוב לענין אלקי, אינו לגמרי אלקי. רק צלם אלקים, דבר זה הוא אלקי לגמרי, שהוא צלם אלקים. רק הירך שהוא בסתר, ואין בו צלם אלקים, שהוא דוקא בפנים הנגלה, ולכך המלאך, שהוא שרו של עשו, שם נגע ביעקב, כדכתיב (בראשית לב, כו) "ויגע בכף ירך יעקב": ועוד יש לפרש, כי הירך הוא ברגל, והרגל הוא מיוחד שיש בו פחיתות, ואי אפשר לאדם שלא יהיה בו פחיתות של מה, ולכך בזה היה שולט שרו של עשו. אבל פירוש הראשון הוא עיקר וברור: וכאשר זרחה לו השמש (בראשית לב, לב), אשר השמש סדר העולם, כי השמש מושל בעולם, והשמש סדר העולם, והסדר מרפא את יעקב מצלעתו. וכאשר יעקב צלע על יריכו, אז יש כאן שנוי בסדר העולם, כמו שנתבאר למעלה בפרקים. ולפיכך השמש, שהוא מנהיג סדר העולם, מרפא את יעקב מצלעתו, עד שהעולם חוזר לסדר שלו. ובארנו לך דברים גדולים מאוד: ==פרק יז== ובפרקי רבי אליעזר (פרק לה) "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב), הראה לו הקב"ה ד' מלכיות, משלן ואבדן; והראה לו שר מלכות בבל עולה שבעים עקלים, ויורד. שר מלכות מדי עולה נ"ב עקלים, ויורד. שר מלכות יון [עולה] ק' עקלים, ויורד. הראה לו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד. ואמר (ר' ישעיה יד, יד) "אעלה על במותי אדמה לעליון". אמר לו יעקב "אך אל שאול תורד" (שם שם טו). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, "אם תגביה כנשר וגו'" (עובדיה א, ד), עד כאן המדרש: והנה בטרם אשר היה ועדיין לא יצא לפעל הממשלה של המלכות הרביעית, כי רבי אליעזר הגדול היה בעת החורבן ובסמוך לו, ועם כל זה הגידו חכמים כח החיה הזאת, ואריכות אשר נתן לה מן השמים. ואם כן מה לך לשאול עוד על אריכות הגלות, כי אין ראוי שיצמיח קרן יהודה בממשלה החיה הרביעית (דניאל ז, ז). וכמו שהתבאר למעלה כי אין זמן אחד לשני דברים אשר הם מחולקים והם הפכים. ואין צריך ראיה אל מה שהכתוב אומר בפירוש, שכן כתוב בספר דניאל (ז, יא-יג) "עד כי קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא וגו' חזה הוית בחזו ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'". הרי בפירוש כי מלכות המשיח לא יקום עד שיגמרו ד' מלכיות מלכותם. וכשיהיה תם וכלה מלכותם, אז יתגלה מלכות המשיח. ומאחר שהמלכות של החיה הרביעית נמשכת, וארכא מן שמיא ניתן לה, הוסר השאלה הזאת לגמרי על אריכות הגלות, שהוא נמשך כל ימי שלטון של חיה רביעית: והודיעו לנו חכמים במדרש ענין החיה הרביעית. כי כל שלשה מלכיות הראשונים ראה יעקב עלייתן, וראה גם כן ירידתן. חוץ מן המלכות הרביעית, שראה עלייתה, ולא ראה ירידתה. וזה מפני כי שאר המלכיות נתן להם השם יתברך ירידה מצד עולם הזהא, ולפיכך יעקב שהיה באותו זמן בעולם הזה, ראה הירידה שלהם. אבל מלכות הרביעית ירידתה מן העולם העליון, והשם יתברך בעצמו מוריד אותה, וכדכתיב (עובדיה א, ד) "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך", ואין ירידתה מצד עולם הזה כלל. לכך לא שייך לה הירידה מצד עולם הזה, רק מצד עולם העליון, אשר אין האדם שהוא בעולם הזה שולט בו. ולכך לא ראה יעקב, שהוא בעולם הזה, ירידת המלכות. רק ראה ירידת המלכות הרביעית מצד השם יתברך, אשר אי אפשר בשום צד שלא יהיה בטל מלכות חיה רביעית, כמו שיתבאר. ולכך אמר הקב"ה "אם תגביה כנשר וגו'". ולא יהיה ירידתה רק על ידי מלך המשיח, אשר מעלתו ומדריגתו מן עולם העליון, כמו שיתבאר. כלל הדבר, כי מאחר כי ארכא נתן למלכות רביעית, אין עוד שאלה כלל. ולכך גלו חכמים בחכמתם כח החיה הרביעית ותוקף שלה, שמזה תדע על אריכות ממשלתה: בפרק קמא דמגילה (ו. ) אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים קמ, ט) "אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה", אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו. "זממו אל תפק" זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין, מחריבין כל העולם. ואמר רבי חמא בר חנינא, תלת מאה קטירא תגי איכא בגרמימי של אדום, ושס"ה מרזבנא איכא בכרך של אדום, ובכל יום נפקי הני לאפי הני, ומקטיל חד מינייהו, ומטרדי לאקומי מלכא, עד כאן: בארו בזה כח מלכות רביעית, ותוקף של המלכות. ודע, כי על פי דעת רז"ל בעלי האמת, כח החיה הרביעית מקבל מן כח חמה המאור הגדול (בראשית א, טז), והוא מונה מספר שלו אל החמה. ויעקב נקרא קטן, והוא מונה מספר שלו למאור הקטן (שם). ומפני זה נקרא "אדום". ואמרו במדרש (ב"ר סג, יב) תבשילו אדום, שנאמר (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא מן האדום". ארצו אדומה, שנאמר (בראשית לב, ג) "ארצה שעיר שדה אדום". גבוריו אדומים, שנאמר (ר' נחום ב, ד) "גבוריו מאדם". לבושיהן אדום, שנאמר (שם) "אנשי חיל מתולעים". ופורע ממנו אדום, שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום". בלבוש אדום, שנאמר (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך", עד כאן. ובארו בזה כי שם "אדום" ראוי אל עשו, ולכך כל אשר שייך אליו נקרא בשם "אדום". וכל זה מפני כי מקבל כחו מן החמה, אשר היא אדומה, וכדאיתא בבבא בתרא (פד. ) האי שמשא סומקתא היא. בשביל כך נקראת השמש חרסה, (שופטים יד, יח) "בטרם תבא החרסה", כי החרס הוא אדום. וכמו שנקרא המאור הקטן "לבנה" (ישעיה כד, כג) על שם הלבנות, כך נקראת השמש "חרסה" על שם האדמימות, ואין ספק בדבר זה: ומאחר שכחו כח השמש, וידוע כי המלכים והמושלים כחם מן כח השמש, בעבור שהוא המאור הגדול המושל בעולם הזה, ולכך מושפעים המלכים והמושלים לאדום ביותר. וזה שאמרו 'אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אל תתן לעשו תאות לבו. "זממו אל תפק ירומו סלה", זו גרמימי של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין את כל העולם כולו'. ורוצה לומר שאם נתן הקב"ה להיות יוצא כחם של מלכות רביעית אל הפעל, היו מחריבין את כל העולם מגודל התוקף אשר יש להם. אבל עתה השם יתברך לא הוציא כח אדום אל הפועל, והם דומים אל הבהמה שהיא זמומה וסגורה, מבלי יציאה אל הפעל כחה. וכן כח אדום, אשר יש להם כח מן השמש, הוא כמוס בלתי יוצא אל הפעל, עם שהוא גדול מצד עצמו, רק שאינו בפעל לגמרי. ודבר זה עוד בארו בחכמתם ובסודתם במקום אחר, שאמרו בפרק קמא דיומא (כ ע"ב) אלמלא קול גלגל חמה, היה נשמע קול המונה של אדום. וכבר בארנו זה בחבור באר הגולה. ועוד יתבאר בסמוך (ד"ה ועוד דבר) מה שאין כח שלהם בפעל, שאלמלא היה כחם בפעל לגמרי, היו מחריבין את העולם לגודל כח שלהם: לפיכך אמר אחר זה ג' מאות מלכים קטירי תגי איכא בגרמימי של אדום, ושס"ה מרזבני כו'. ביאור דבר זה ענין מופלג מאד. וזה כי כבר אמרנו כי כח מלכות רביעית יש לו כח מן השמש, אשר בחלקה המלכים והמושלים. וזה שאמר שי"ן מלכים קטירי תגי בגרמימי של אדום. כי המספר הזה שהוא ג' מאות, ראוי אל כח השמש. וזה כי השמש הוא מלך ומושל בעולם הזה, והאחדות הגמור, שהוא יתברך מלך מלכים, אין ראוי כי אם אל השם יתברך, שהוא מלך על הכל, והוא יתברך אחד לגמרי (דברים ו, ד), ואין לחמה המלכות הגמור: אבל מספר שלשה ראוי אל החמה, כי השנים שהוא זוג אין בו אחדות כלל, ואין זה שייך למלכות, שהמלכות הוא אחד. רק מספר ג', שאינו זוג, יש בו אחדות, והוא ראוי אל החמה. לכך בשם 'שמש' שי"ן בתחלה ושי"ן בסוף, לרמוז כי כחה שי"ן. והדבר הזה רמזו גם כן בפרקי ר"א (סוף פרק ו), שאמרו שם כי ג' אותיות משמו של הקב"ה כתובים על החמה, וג' מלאכים מנהיגים אותה וכו'. והרי נתנו לשמש ג' אותיות משמו, וג' מלאכים מנהיגים אותה. ואין להאריך בדברים אלו כאן. ולכך אמר שמושפע מן החמה ג' מאות מלכים קטירי תגי. ולא אמר 'שלש', כי אין החמה מן התחתונים שהם על הארץ, רק נתנה השם יתברך בשמים. ואמרו כי התחתונים הם עד עשרה, וכמו שאמרו (סוכה ה. ) מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, לקיים מה שנאמר (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ומאחר כי רשות התחתונים עד עשרה, והעליונים כח שלהם מגיע עד מאה, והמאה הם כמו אחד. וכבר אמרנו כי אין מספר אחר ראוי לשמש, רק מספר ג', ולכך כח החמה מספר ג' מאות: ויש לך לדעת, כי ב' בחינות יש לשמש; הבחינה האחת מצד עצמה, דהיינו במה שהיא עצם מאיר בלבד. ובחינה השנית הוא כח השמש, אשר יש לה מצד תנועתה בגלגל, אשר יש לה שס"ה חלופי תנועות. וכנגד זה אמר שס"ה מרזבני, והם כמו דוכסים (רש"י מגילה ו. ) בכרך גדול. ולכך אמר שהם מרזבני ולא מלכים, כי המלכים כחם מצד עצם השמש בלבד, ואילו הנך מרזבני אינם מצד עצם השמש, רק מצד חלופי תנועות השמש, והוא הכח שלה. שנמצא בשמש שס"ה חלופי תנועות, והם כחה: ומה שאמר ד'נפקי הני לאפי הני והנהו לאפי הנהו', ופירושו מפני כי מלכות רביעית מלכות מחולק, שהרי המלכים שהם קטירי תגי, יש להם ענין מיוחד, כי יש להם כח החמה. וכן מרזבני יש להם ענין מיוחד. ועם כל זה יש להם שתוף ביחד, בעבור כי שניהם הם כח מלכות רביעית, ויש להם תוקף השמש, והם נבדלים זה מזה. ודבר זה הוא התנגדות כאשר תבין זה, עד שימצא בטול המלכות מצד מה מצד עצמו. וזה שאמר ד'נפקי הני לאפי הנהו ומקטיל חד מהני', הוא ההתנגדות בצד מה שיש במלכות רביעית, שאינה בפעל השלימות מצד חילוק המלכות, לכך יש כאן בטול מצד מה: ועוד דבר זה ענין עמוק מאוד מה שאמר ד'נפקי הני לאפי הנהו ומקטיל חד מנייהו'. כי מלכות זה, לפי כח שלו, אין כח שלו הוא בפעל הגמור בשלימות. שאילו היו בפעל השלימות, לא היה אפשר לעולם להתקיים, וכמו שבארנו לפני זה. ואם היה שלימתם וכחם בפעל, לא היה התנגדות ביניהם. שכל דבר אשר הוא בפעל ובשלימות, כל אחד ואחד עומד בעצמו, ואין נוגע בזולתו. ומצד שאינו בפעל בשלימות, לפי שאי אפשר שיהיה כח עליון זה בעולם הזה בשלימות. שאילו היה בשלימות לא הוי נפקא הני לאפי הנהו, והיה שלום ביניהם. אך עכשיו שאין כח זה העליון בשלימות בעולם הזה, וקצר המצע להשתרע אלו הכחות בעולם הזה, נפקי הנהו לאפי הנהו ומקטל חד מינייהו. וזה הפירוש ברור בלי ספק כאשר תבין, והוא ענין עמוק מאוד יותר, רק כי אי אפשר לפרש יותר: ומפני כי אין ראוי במלכות שיהיה חסר ממשלה, מטרדי לאוקמי מלכא. כלומר, שאין שלימות למלכות זה שיהיה נמצא כח מלכותם בפעל, שאם היה נמצא בפעל היו מחריבין העולם. רק כי תמיד הם יוצאים אל הפעל, ומצד היציאה אל הפעל אינם בפעל הגמור שיפעלו באחר, רק הם בעצמם יוצאים אל הפעל. וזה שאמר 'ומטרדי לאקומי מלכא': הרי גלו לך על כח מלכות רביעית, אשר כח מלכות זה מושפע ויוצא לפעל תמיד, ולפיכך אין לכח מלכות רביעית מציאות בפעל לגמרי כאשר ראוי להיות, וזהו חסרונו. ומפני כך אין מחריב העולם. שכל דבר פועל באחר מצד אשר יש לו מציאות בפעל לגמרי, ולכך הוא פועל באחר. ואל המלכות הזה אין לו מציאות גמור בפעל. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם מגלין סוד מלכות הרביעית וכח שלה. ולא באו לפרש רק ענין כח מלכות הרביעית, מה הוא כח מלכות זה, ומה הוא ענינו. ואין אלה ג' מאות קטירי תגי ושס"ה מרזבני רק כח השררה של חיה רביעית, שמקבלת החיה הרביעית מן כח השמש. והבן הדברים האלו מאוד: וכן המאמר אשר בסמוך אליו (מגילה ו ע"ב), אמר עולא איטליא של יון זה כרך גדול של מלכות רביעית, והויא ש' פרסה על ש' פרסה, ויש בה שס"ה שווקים, כמנין ימות החמה. וקטן שבכולם של מוכרי עופות, והם ט"ז מיל על ט"ז מיל. ומלך סועד בכל יום באחד מהם, והנולד בו אף על פי שאינו דר בו, והדר בו אף שאינו נולד בו, מקבל פרס מאת המלך. ושלשת אלפים בי בני יש בו, וכל אחד יש בו חמש מאות חלונות מעלות עשן חוץ לחומה. צדה אחת - ים, וצדה אחת - הרים וגבעות, וצדה אחת - מחיצה של ברזל, וצדה אחת - חולסית ומצולה, עד כאן: כבר אמרנו (לעיל ד"ה אבל מספר, וד"ה ויש לך) כי השמש מצד עצמה מתיחס לה מספר שלש מאות מצד עצם השמש. גם יש לה חלופי תנועות, כי כל יום ויום יש לה מהלך מיוחד, עד שס"ה ימים. וכנגד זה אמר כי הכרך בעצמו הוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, שכך ראוי אל זה, כמו שהתבאר. אמנם המקום מחולק לשס"ה חלקים, והם שס"ה שווקין, כמו שהם חלקי תנועות השמש, שנחלקת לשס"ה ימים: אמנם מה שאמר הפחות שבכולם מוכרי עופות, יש לך להבין למה מוכרי עופות הוא השוק שהוא יותר קטן. ודבר זה ידוע למבינים, כי העוף הוא נברא מן המים, ואין בו ממשלת החמה, כי החמה כח האש, והלבנה ממשלתה על המים, ולכך השוק הקטן מוכרי עופות, שנבראו מן הרקק (חולין כז ע"ב): ועוד יש לפרש מה שאמר 'קטן שבכולם מוכרי עופות', כי דבר זה רמזו חכמים בחכמתם בפרק קמא דסוכה (ה ע"ב), וקאמר שם "פני האחד פני אדם פני שני פני הכרוב" (ר' יחזקאל י, יד), וקאמר שם אפי רברבי אפי זוטרא, כי הכרוב נחשב יותר קטן. והדברים האלה ידועים מאוד למבינים. אבל פירוש הראשון עיקר, כי העופות הם תחת ממשלת המאור הקטן, ודבר זה ראוי לך להבין: ומה שאמר שהוא ט"ז פרסה על ט"ז פרסה. פירוש, כי השטח זה היה לשוק, כי אין השוק רק שהוא שטח מתפשט לגמרי, ואל דבר זה ראוי מספר ט"ז. וראיה לזה כי נתנו חכמים סרטיא ופלטיא שיש לו דין רשות הרבים (שבת ו. ), שהם רחבים שש עשרה אמות (שבת צט. ), שתראה כי אין שטח גמור רק על ידי רוחב שש עשרה. ודבר זה ענין עמוק ומופלג, ארמוז לך דבר מה, להודיע לך כי כל דברי חכמים בחכמה עמוקה מאוד מאוד. וזה כי המקום שהוא מקום פרטי של אדם הוא ד' על ד', כמו שאמרו בכל מקום דבר זה (גיטין עז ע"ב). וד' אמות על ד' אמות מקיפין אותו ט"ז אמות. ודבר זה ראוי אל מקום רבים, שהרבים עוברים בו. דהיינו שמתפשט זה המקום, שהוא מקום היחיד - שהוא מספר ארבע בלבד - להיות מקום הרבים, דהיינו שמתפשט בכל ארבע צדדין, שהוא שש עשרה, שהוא מקיף מקום היחיד, כן יהיה מתפשט למקום הרבים בצד אחד. ולכך מספר ט"ז על ט"ז הוא שייך אל השוק, שהוא מקום רבים מפולש. ומזה הטעם עצמו מקום היחיד ארבע אמות, כי המקום יש לו שטח, וכל שטח יש לו התפשטות. אבל אמה על אמה אין לו התפשטות, כי היא אמה אחת מרובעת. וכאשר תתן לדבר זה התפשטות, מתפשט היקף אמה על אמה עד שהם ד' אמות לצד אחד. וכאשר הוא מתפשט בצד אחר, הוא ד' אמות על ד' אמות, וזהו מקום היחיד. ומקום הרבים שש עשרה, כי מתפשט היקף ד' צדדין, שהם ליחיד שש עשרה אמות - לצד אחד, כמו שהתבאר למעלה. והבן הדברים האלו מאוד, וכבר בארנו זה גם כן במקום אחר: ומה שאמר כי המלך סועד בכל יום ויום באחד מהם, בא לומר על חשיבות המלכות. וזה כי שאר מלכים נמצא המלך בכלל העיר, ולא בחלקי העיר. אבל יש למלכות רביעית דבר מיוחד, שהמלך סועד בכל יום פעם אחת בשנה באחת השווקים. וזה מורה על חשיבות של מלכות זה ביותר, שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. כי השווקים אשר שם מוכרים פרנסה, לא בלבד שיש בהם סעודות סתם אדם, אבל סעודות מלכים ימצא בהם. וכל זה לומר כי יש למלכות הזה החשיבות בפרנסתם ותענוג שלהם כמו שיש למלך. וזה שאמר כי המלך סועד בכל יום [ב]אחת מהם. ורצה לומר כי חשיבות מלכותו שם הוא נראה, כאשר יש במלכות זה שווקים מוכרי פרנסה, אשר זה ראוי למלכות לעשות סעודות מלכים, ומצד המלכות הוא זה שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. ודבר זה תוכל להבין כי אלו שס"ה שווקים, הם כנגד חלופי התנועות שיש בעולם לשמש, כמו שהתבאר. והנה המלך, שהוא השמש, נמצא בכל יום ויום באחד מהם. לכך אמר כי המלך סועד בכל יום באחת מהם, כי סעודת מלכים צריך לו שווקים, והבן זה: ואמר הנולד שם אף על גב שאינו דר שם, או מי שדר שם אף על גב שלא נולד שם, מקבל פרס מן המלך. ורוצה לומר שמקבלים כח מן המלכות, וזהו פרס שמקבלים. וכמו מי שנולד במזל החמה, מקבל כח מן החמה, או שדר במקום שהוא תחת ממשלת החמה, מקבל כח מן החמה. לכך הנולד במלכות הזה, או שדר תחת המלכות, מקבל כח מן המלכות. וזה שאמר הנולד או שדר שם מקבלים פרס מן המלך. וכל זה מורה על גודל כח המלכות, עד שכל אחד מקבל ממנו. והבן הדברים האלו מאוד, כי כל אלו דברים נאמרו כי יש למלכות הזה מקומות חשובים, והכל מצד המלכות, לכך אמר כי המלך נמצא בו. ולכך אמר שיש מקום להם שהוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, ובו שס"ה שווקים כמו שהתבאר. כי דבר זה כח החמה, כי מצד עצמה יש בו שלש מאות, ומצד כחה - והם חלופי התנועה - יש בה שס"ה: ומה שאמר כי יש ג' אלפים בי בני. דע לך כי ענין מלכות רביעית מיוחד בדבר זה, שהם בעלי ישוב בשווקים ובמרחצאות. כי שני דברים אלו הם ישוב העולם ותיקון האדם בפרנסה שלו. כי השווקים שם נמצא הפרנסה, כמו שאמר כי המלך סועד בכל יום באחד מהם. לומר לך כי אין פרנסתם וסעודתם כסתם אדם, אבל סעודת מלכים נמצא בהם. וכן המרחצאות הם עדון האדם, וכל זה מסוגל אל מלכות רביעית. והם הפך אותם שאינם כל כך בעלי ישוב, והם יושבי אהלים בלבד. ודבר זה בארו חכמים בפרק קמא דע"ז (ב ע"ב), אמרו שם לעתיד לבא שתאמר מלכות רביעית הרבה שווקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב עשינו, והכל לא עשינו אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה. והקב"ה אומר אליהם, שווקים עשיתם לצורך עצמיכם, לעדן עצמיכם. כסף וזהב שלי, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב אמר ה'", עד כאן. הרי לך כי ענין האומה הזאת שהיא מיוחדת מה שהיא בעלת ישוב ביותר. ודבר זה ענין מופלג בענין מלכות רביעית, והדברים האלה הם דברים גדולים, אי אפשר לפרש יותר: ומה שאמר ג' אלפי בי בני. כבר אמרנו כי מספר ג' מאות הוא מסוגל למקום מלכות רביעית, מפני כי מספר ג' מאות הוא מתיחס לחמה. וכבר אמרנו למעלה כי השמש כחה החום. ומפני כי המרחץ הוא מתיחס לחמימות המופלג בתוקף גדול, אשר הוא לחמה, ולכך שייך למלכות רביעית דבר זה. וראוי אל מספר ג' אלפים, שהוא יותר משלש מאות. כי מספר ג' מאות הוא לדבר שאינו יוצא מן השעור, אבל בי בני יש לו החמימות היוצא מן השעור, והוא מתיחס לחמה, הוא עוד במדריגה יותר גדול, ולכך אמר שיש שם ג' אלפי בי בני: ומה שאמר שיש לכל אחד ת"ק חלונות. מספר זה מסוגל לחלונות, לפי שהחלונות עשוים להביא האור, והאור נחלק לת"ק חלקים. ודבר זה תמצא בכמה מקומות, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב) הפוסע פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו שבאדם. והטעם הזה ידוע למבינים, והוא שתמצא חמש אורות בפרשת "ויהי אור", שתראה מזה כי אל האור שייך חמש: ומה שאמר צד אחד ים, וצד אחר הרים וגבעות, וצד אחד ברזל, וצד אחד חולסית ומצולה, עד כאן. כי אלו ד' דברים הם תוקף ארבע רוחות. כי ים הוא תוקף מערב, שלכך נקרא המערב בשם "ים" בכל הכתוב, "קדמה וימה" (בראשית יג, יד) מפני שהים במערב. וכן ההרים וגבעות הוא תוקף דרום. וזה תבין מפני שנקרא 'דרום' 'דר רום', שהוא לשון התרוממות וגובה. וזה מפני שהדרום נקרא ימין בכל מקום, כדכתיב (ר' תהלים פט, יג) "צפון וימין אתה בראתה". ויד הימין מסוגל בהתרוממות בכל דבר, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה". ובדרום, השמש בתכלית גובהה, וזהו 'וצדו האחר הרים וגבעות', שהם גבוהים ורמים, והוא חוזק דרום. וצדו אחד ברזל, נגד צפון, ששם תוקף וכח הברזל. כי "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד), כי משם ההשחתה, ומשם נולד כח ברזל שהוא משחית. ודבר זה ידוע מן אבן המגניטו, ששואבת הברזל, והוא בצפון, כאשר נראה לחוש העין. וחולסית ומצולה הוא תוקף מזרח. כי כל הכוכבים נראים עולים מן עומק מזרח, ולפיכך תוקף מזרח העומק, ששם השמש עולה מן העומק. כמו דרום, אשר תוקף שלו הרים וגבעות, מפני כי השמש דר בגובה בדרום. וחולסית הם אבנים קטנים, ודרכם לגדל בעומק: והנה לכרך הזה תוקף העולם כלו, כי יש לו כח ד' רוחות העולם. וכבר אמרנו כי כל ענין זה על שיש למלכות כח הישוב ביותר, וכל זה מפני כי הם מקבלים מן החמה, אשר היא מושלת בעולם, שהוא הישוב, ולכך מתיחס להם הישוב ביותר, ומשוער דבר זה כשיעור כאשר ראוי לחמה. ודברים אלו ברורים מאוד למי שמבין את אלו ד' דברים, עד שתמצא אלו ד' דברים במלכות רביעית. ומה שאמר שהם מעלות עשן חוץ לחומה, שלא לבטל האור והזיו. וכל הדברים האלו הם כח החמה. והתבאר לך תוקף המלכות, אשר יש להם אריכות הצלחה בעולם הזה. ומפני שעמדו חכמים על ענין מלכות רביעית וכחה, גלו לנו מהות המלכות הזה מה שאפשר מענין זה, ועוד יתבאר: ==פרק יח== הנה בארנו במה שיש בו די מענין מלכות רביעית, אשר חלק השם יתברך אליו חלק גדול בעולם, עד עידן עדנין. וחכמי אמת והחסידים והקדושים קבלו עול מלכות זה עליהם, כאשר עמדו על סוד מלכות רביעית זאת. וכבר כתבנו במה שיש בו די: ועוד נוסף בפרק ערבי פסחים (קיח ע"ב), שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית, ובכל שוק ושוק שס"ה בירנות, ובכל בירה ובירה יש שס"ה מעלות, וכל מעלה ומעלה יש בה לזון את כל העולם. אמר ליה רבי שמעון בר רבי, ואמרי ליה רבי שמעון בן יוסי לרבי, הנהו למאן, אמר ליה לך ולחברך, ולחברי חברך. שנאמר (ישעיה כג, יח) "והיה סחרה ואתננה קודש לה' לא יאצר ולא יחסן". תנא רב יוסף, "לא יאצר" זה בית אוצרותיהן, "ולא יחסן" זה בית גנזים. "כי ליושבים לפני ה' יהיה לאכלה ולשבעה ולמכסה עתיק" (שם), מאי "ליושבים לפני ה'", זה המכיר חבירו בישיבה. איכא דאמרי, זה המקבל פני חבירו בישיבה. מאי "למכסה עתיק", זה המכסה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו, טעמי התורה, עד כאן: כבר בארנו לך הרבה, כי מלכות רביעית זאת כח מלכותה במספר שס"ה, לטעם אשר התבאר. ודבר זה תמצא נמשך בכל דברי חכמים אשר עמדו על כח מלכות רביעית זאת. כי כח מלכות רביעית יש לו הכח אשר יש לחמה, והם שס"ה ימים, ובכל יום תנועה מיוחדת. . והנה לא במקום אחד בלבד, רק בכמה מקומות מזכיר מספר שס"ה, ומספר שלש מאות, אשר מזה תבין מהות המלכות הזה. ועתה בא להגיד על השפע אשר מקבלים מלכות זאת, וכאשר אמר הכתוב (בראשית כז, לט) "הנה משמני הארץ יהיה מושבך". ולכך אמרו שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית. ובאור ענין זה, כי יש במלכות הזאת שמקבלים שפע עליון, וכנגד זה יש כאן ג' מעלות, ובכל אחד ואחד מספר שס"ה; כי הפרנסה שהיא מעולם העליון, ומתפשט לעולם האמצעי, ומתפשט עוד יותר לעולם התחתון. ובכל אחד שמתפשט יותר הוא שס"ה. וכאשר הוא בהתחלה, הוא שס"ה מעלות, שכך ראוי אל כח מלכות רביעית. וזהו כנגד עולם העליון, אשר משם הפרנסה באה. וכאשר מתפשט לעולם האמצעי, מתפשט הפרנסה הזאת לשס"ה בירנות. כלומר, כי עדיין לא בא לעולם התחתון, לכך נקרא שהוא כבירה, שאינו בנגלה. וכאשר הוא מתפשט לעולם התחתון, מתפשט לשס"ה שווקים, כי השוק שם הוא בפעל הנגלה. כלל הדבר, שבא לומר בזה כי כח המלכות הרביעית מקבל כח הפרנסה מן העולם העליון. ואמר שבכל אחד מן המעלות יש לפרנס את כל העולם, כי שס"ה ימי החמה - כל אחד מן שס"ה הוא כל העולם, ולכך בכל אחד יש לפרנס כל העולם: ואמרו הנהו למאן. כי אי אפשר לומר בשום צד שיהיה דבר זה, שהוא כל כך המעלה, למי שאין לו המעלה האלקית כמו מלכות רביעית. ואם כן למה נברא דבר זה. רק כי כל דבר זה, דהיינו השפע העליון הזה, יהיו יורשים לעתיד אותם אשר ראויים לו. ומה שנמצא זה למלכות רביעית בעולם הזה, אינו רק הכנה שיהיו ישראל יורשים הכל לעתיד. אבל באין ספק הבדל גדול יש; כי אף אם יש למלכות הזה שפע העליון, אין ספק שהוא מתיחס השפע אל העולם הגשמי. אבל ישראל כאשר יהיו מקבלים השפע הזה העליון לעתיד, לא יהיה מתיחס אל ענין גשמי כלל. רק בעולם הזה הגשמי, המלכות הרביעית מקבלת השפע הזה, ואין זה שייך לישראל. רק כי מדריגות ישראל שיהיו יורשים כח המלכות הזה, כאשר יהיו ישראל מקבלים הכל. ולפיכך כל ענין זה שיש למלכות רביעית אינו רק הכנה אל ישראל, שיהיו יורשים לעתיד לעולם הבא הכל: ומה שאמר זה המכיר פני חבירו, ולמאן דאמר זה המקבל פני חבירו בישיבה. רוצה לומר שאינו דוחה דברי חבירו בישיבה; כאשר שמע דבר ממנו הוא מקבל דבריו, ומסכים ומודה על האמת, ושומע דברי חבירו. וכל זה הוא שלימות הישיבה, שיהיה קיום אל הישיבה. ומפני כך ראוי להם כל הדברים האלו, שהם עיקר הישוב שהוא בעולם הזה. ומקבלים זה מלכות רביעית, שיש להם בפרט הכנה לדבר שהוא ישוב העולם. אבל לעולם הבא, הוא מוכן לאותם שלומדים, שיש להם הכנה לישיבת התורה. והבן מה שאין ראוי למדריגה זאת רק מי שלומד בישיבה, לא הלומד מעצמו. כי דבר זה אינו ראוי למעלת המדריגה הזאת, שהוא דבר שהוא עיקר ישוב העולם, רק מי שמיוחד לו בעולם הזה אל הישיבה. ולכך אמר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה": והבן דברים אלו, ואין ספק בהן למי שיש בו חכמה ותבונה, במה שפרשנו בענין השווקים ובענין הבירנות ובענין המעלות, כי כלם דברים ברורים מאוד, רק שהדברים הם יותר עמוקים, ומה שאפשר לפרש - פרשנו, והחכם יוסיף דעת ותבונה. והנה החכמים גלו כח הצלחת המלכות הזה, והכל לבאר ענין אריכות גלותינו, שכאשר יעמוד על כח הצלחת המלכות, שוב לא ישאל ולא יפקפק בזה: ובפרק מקום שנהגו (פסחים נד ע"ב), ז' דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הן; יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות רביעית מתי תכלה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי יום המיתה הוא בודאי חוץ לגבול, שלא יתחבר עמו בגבול דבר, שהוא העדר לו, והעדר בודאי חוץ ממנו, ואינו בגבולו. ולפיכך דבר זה מכוסה מן האדם. וכן יום הנחמה, ודבר זה גם כן אין בו ידיעה, כי הנחמה חוץ מן האדם. שכאשר הגיע לו צרה, אין ידוע לו זמן שיהיה מתנחם אחר הצרה שהגיע לו. כי הנחמה לאדם הוא כאילו היה מגיע לו העדר, ויחזור ויקבל הויה אחר כך, ואין דבר זה ידוע לו מה שחוזר ונותן לו הויה, כי הוייתו חוץ ממנו: ועומק הדין הוא גם כן מכוסה ממנו. כי הדין מושכל מחויב, כי שאר דברים שהם אפשרים, כיון שאינם מחויבים, אינם שכל גמור. ולפיכך מה שאמר כאן 'ועומק הדין', רוצה לומר הדין המחויב, מפני שהוא מחויב ומוכרח הוא מכוסה מן בני אדם, במה שהאדם גשמי, ושכלו אינו שכל גמור, לא יוכל לעמוד על השכל המחוייב, שהוא הדין. ואילו היה יודע עומק הדין, היה האדם שכלי לגמרי, כי זהו אמיתות השכל, ולפיכך השכל המחויב הוא נבדל ממנו, שאי אפשר לדעת עומקו. ואין דבר שהוא מחויב רק הסבה הראשונה, שהיא מחויבת ומוכרחת, ובודאי אין לעמוד עליה כלל: ואין אדם יודע במה משתכר. שזה גם כן חוץ מן האדם, כי פרנסתו הוא חוץ ממדריגות האדם, כי דבר זה בארנו בחבור גבורות ה' (פס"ה) אצל כוס חמישי, שם הארכנו בדבר זה, ובארנו כי הפרנסה של אדם היא למעלה מסדר העולם, עיין שם. לכך אינו יודע במה משתכר. ואף אם האדם חושב כי בדבר הזה בודאי ישתכר, אין זה בודאי, כי אי אפשר לדעת זה: ואין האדם יודע מלכות בית דוד כשתחזור. וגם דבר זה חוץ לגבול וגדר האדם. ותראה כאשר נבנה בית שני, וחזר להם הבית, לא חזר להם מלכות בית דוד. ודבר זה צריך טעם נפלא מאוד, כי למה לא חזר להם מלכות בית דוד גם כן. וזהו למעלת מלכות בית דוד, שלא היה כד[א]י להיות מלכות בית דוד זורח עד לעתיד. ולפיכך אין אדם יודע מתי תחזור מלכות בית דוד. ואם לא היה בית דוד כל כך במעלה, לא היה אפשר במלכות בית דוד לבטל מלכות רביעית. ולפיכך בהכרח צריך אתה לומר שמלכות בית דוד מעלתו במעלה שאין ידיעת האדם תופס שם: וכן מלכות רביעית מתי תפול. שכבר בארנו לך למעלה כי נפילת המלכות הזה אין ידיעה בו מפני גודל ממשלת המלכות. ולפיכך אין אדם יודע מתי תפול. ולפיכך ראה אותה יעקב עולה ואינה יורדת. ומעתה התבאר במה שיש בו די להסיר השאלה הזאת, אשר חרפו עקבות משיחנו כאשר ראו אורך הגלות. אמנם יתבאר לך עוד דברים כבושים תשובת שאלה זאת בפרקים הבאים בעזרת השם. וכאשר תראה שלטון מלכות רביעית, ואשר משמיא נתן לה ארכה, יתורץ לך השאלה על אריכות גלותינו, כאשר יש למלכות הזה שלטון בעולם: והנה חכמי האמת באו לבאר ענין הזה במדרש פרשת שמיני בויקרא רבה (יג, ה); "באתר דנא חזא הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעא דחילה ואימתני ותקיפא יתירה" (דניאל ז, ז), זו מלכות רביעית. דניאל ראה שלשתן בלילה אחד, ולזאת בלילה אחד. ולמה, רבי יוחנן אמר ששקולה כנגד שלשתן, וריש לקיש אמר יתירא. פירוש, כי ג' מלכות ראה דניאל בלילה אחד כנגד ג' משמרות שיש בלילה. וכל משמר מן הלילה נגד מלכות אחד, והם ג' מלכיות, ולכך ראה שלשתן בלילה אחד. אבל מלכות רביעית שקולה נגד שלשתן, לכך ראה מלכות רביעית בלילה מיוחד, שיש בו ג' משמרות שהם בלילה אחד: וזה כי השם יתברך גזר על ישראל עד שהיו משועבדים תחת האומות בכל חלקיהם. כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד - גופו, וחלק השני הוא נפשו, וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו. ואלו החלקים אין זה כזה, אלו הם שלשה חלקים שיש באדם, והאדם כלול משלשה חלקים אלו. הנה יש באדם ד' בחינות; מצד חלקי האדם, שהם שלשה, כמו שאמרנו. ובחינה רביעית - מצד כלל האדם. ולכך השם יתברך שיעבד אותם בד' מלכיות. כי ג' מלכיות - לשעבד אותם בג' חלקי האדם, ומלכות רביעית כנגד כלל האדם, שיש בו אלו ג', וכל אחד בחינה מיוחדת. ולכך דניאל ראה ג' מלכיות בלילה אחד, וראה מלכות רביעית בלילה מיוחד. וזה כי ג' מלכיות הראשונות הם כנגד שלשה חלקי האדם, ומלכות רביעית נגד האדם בכללו, שהוא כולל שלשתן יחד: והלילה נחלק לג' משמרות, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ג. ), תניא רבי אליעזר אומר, ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר (ר' ירמיה כה, ל) "ה' ממרום ישאג שאג ישאג על נוהו". וסימן לדבר, משמרה ראשונה - חמור נוער. שנייה - כלבים צועקים. שלישית - תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה. ויש לשאול, למה בכל משמר ומשמר הקב'ה שואג 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו''. אבל יש לך לדעת, שהלילה הוא חושך, והוא דומה לגלות, שישראל יושבים בחושך ולא אור. ולכך כאשר נגאלו ישראל, כתיב (אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה", ולכך הלילה סימן לגלות. וכמו שהלילה נחלק לג' משמרות, כך הגלות נחלק לג' חלקים, והם דומים לגמרי אל המשמרות שהם בלילה, כי הם סימן אל שלשה חלקי הגלות. לכך השם יתברך יושב ושואג על כל משמר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'': כי בתחלה כאשר באו בגלות, היו נותנים עול על ישראל, ומכבידים עליהם הגלות ביותר. והיו ישראל נושאים עול ומשא גדול תמיד, עד שהיו ישראל כמו החמור, שנושא משא גדול. וזהו תחלת הגלות היו נוהגים כך, והוא מלכות בבל. כך היה חלק הראשון מן הגלות. חלק הב' מן הגלות היה דור של שמד, שהיו גוזרים עליהם מיתה ושמד. והוא כנגד משמרת השנייה, שכלבים צועקים. וכלבים צועקים הוא סימן מיתה, כמו שאמרו (ב"ק ס ע"ב) כלבים צועקים - מלאך המות בא לעיר. כך היה חלק הב' מן הגלות, שהיו הורגין בהן וממיתין אותם. ולכך אמר 'משמרה ב' כלבים צועקים', שהוא סימן יללה ומיתה, ולכך גם על זה הקב"ה יושב ושואג כארי. חלק הג' מן הגלות, אין שמד, השם יתברך ישמור עמו ישראל מזה, ונוהגים האומות עם ישראל כמו שנוהג הבעל עם האשה. כי האומות נחשבים בעל לישראל בגלות, שנאמר (ישעיה כו, יג) "בעלונו אדונים זולתך". והבעל - כאשר לא תמצא האשה חן בעיניו - הוא מגרשה (דברים כד, א). כך האומות, כאשר ישראל אינם מוצאים חן בעיניהם, מגרשים אותם, וזהו עיקר הגלות של חלק הג'. ועל זה אמר 'משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה'. ואמר במשמר הג' שהתינוק יונק משדי אמו, כנגד זה - בסוף הגלות יונקים ישראל, שנחשבו תינוקות בתורה, שיונקים מן שדי אמם, הראשונים שנקראים 'אמם'. וזה מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד, והם גולים ממקום למקום, עד שנשכחה בעוונותינו הרבים התורה לגמרי מישראל בסבת הגלות: וריש לקיש שאמר שהיא קשה משלשתן, דעתו כי כאשר מתחברים השלשה יחד, כמו שהיה אצל מלכות רביעית שהיה בו כל השלשה, וכאשר כל השלשה ביחד "איש את רעהו יעזורו" (ישעיה מא, ו), והוא יותר קשה מן השלשה אשר הם מחולקים כל אחד לעצמו: והתבאר לך כי כח מלכות רביעית הזה כחו על כל ג' מלכיות. לכך גם כן ארכה נתן לה כפי כחה, וכח שלה הוא משולש. ודבר זה הוא אריכות גלותנו, כי לפי גודל שלטון המלכות, נתן אריכות לה מן שמיא: ובאולי תאמר כי סוף סוף דבר זה הוא חסרונינו, מה שאין אנו מיוחדים ומוכנים לעולם הזה. דבר זה לחסרוני השכל, אבל שלימי השכל, אשר יש בו חכמה, הוא רואה את הנולד (תמיד לב. ), ורואה את חלקו חבלו ונחלתו אשר נתן לו השם יתברך לטוב לו כל הימים, וכמו שיתבאר (להלן פרקים יט, כ): ==פרק יט== בפרק כל המנחות (מנחות נג ע"ב), אמר רבי יצחק בשעה שהחריב הקב"ה את בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם עומד בבית המקדש. אמר לו, "ומה לידידי בביתי" (ירמיה יא, טו), אמר לו על עסקי בני באתי, אמר לו בניך חטאו וגלו. אמר לו שמא בשוגג חטאו, אמר ליה "עשותה המזימתה" (שם). אמר לו שמא מיעוטם חטאו, אמר לו "הרבים". אמר לו היה לך להזכיר ברית מילה, אמר לו "ובשר קודש יעברו מעליך" (שם). אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה, אמר לו "כי רעתיכי אז תעלוזי" (שם). מיד הניח ידו על ראשו, והיה צועק ובוכה, ואמר שמא חס ושלום אין להם תקנה. יצתה בת קול ואמרה לו "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (שם שם טז), מה זית אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופן. "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (שם), אמר רב חנן בר פפא לקול מלייהו של מרגלים נתרועעו דליותיהן של ישראל. דאמר רב חנן בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אמרו כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. מתקיף לה רבי אחא בר חנינא בר פפא, האי "לקול המולה", 'לקול מילה' מיבעי ליה. אלא אמר ליה הקב"ה לאברהם, קולך שמעתי וחמלתי עליהם; אני אמרתי ישתעבדו בד' מלכיות כל אחד ואחד כשעבוד מלכות מצרים, השתא חדא חדא מאי דפסיק להו. ואיכא דאמרי, אני אמרתי בזה אחר זה, עכשיו בבת אחת. אמר רבי יהושע בן לוי, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אמר רבי יוחנן, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה, כך ישראל אינם חוזרים למוטב רק על ידי יסורין, עד כאן: ובאור ענין זה, כי כן ראוי אל התחלת הויה שילמד זכות שלא יגיע הפסד אל ההויה. והתשובה על זה מן השם יתברך, אשר פעל ומסדר הכל באמת ובמשפט, 'בניך חטאו וגלו', שאף על גב שבניך הם, וראוים להיות מתדמים אל מי שיצאו ממנו, מכל מקום נמצא בהם החטא. ולפיכך אברהם מלמד זכות שמא בשוגג חטאו, והחטא בשוגג אין זה לעצם האדם, כי עצם האדם הוא דעתו, והשוגג עשה בלא דעת, והחטא שאינו בעצם האדם אינו נחשב כל כך. והשיב לו במזיד עשו. ועוד היה מלמד סנגוריא, שמא המעוט חטאו, ואין המעוט - שהוא הפרט - נחשב אצל הכלל. ולפיכך השיב כי רובם חטאו. ואז אמר שהיה לך לזכור ברית המילה. פירוש, אף על גב שחטאו, מכל מקום מצד חשיבות ומעלת עצם הצורה שבהם, אף שיש חטא מצד החומר, מכל מקום יש להם צורה נבדלת אלקית מצד עצמם. ודבר זה יתבאר לקמן כי יש לישראל צורה נבדלת אינה מוטבעת בחומר: וזה יורה המילה, שהמילה מורה על שלימות צורתן הנבדלת מן החמרי, כאשר המילה ביום השמיני (ויקרא יב, ג), והוא לאחר ז', שהם ימי הטבע שבהם נברא העולם הטבעי. והמילה שהיא אחר ז' ימים, שהם ז' ימי בראשית, היא על הטבע. ומעתה, אף כי הם נפתים ליצר הרע מצד החומר שבהם, הרי אין בטול לצורתן העצמית הנבדלת, ואין ראוי להם הפסד מצד הזה. ועל זה אמר כי גם צורתם השחיתו, וראיה לזה כי העבירו בשר קודש מעליהם, עד שנשתנו באמיתת עצמם. כי לפעמים הדבר נשתנה ויצא מן אמיתת עצמו, ונמשל כבהמה. וכיון שקבלו השתנות מצד צורתם, שוב אין כאן סנגוריא. ואז היה צועק ובוכה, כאשר שמע בטול צורתן הקדושה: והשיב לו הקב"ה, אל תהא סבור שדבר זה לעולם, כיון שקבלו ישראל השתנות בזה הדבר שהוא בטול צורתן, כי ישראל נמשלו לזית; מה זית תחלתו מר וסופו מתוק, כך ישראל תחלתן מר וסופן מתוק. ויש לך לדעת, הזית הוא עומד לדבר קדושה אלקית, ולקדש במשיחתו כל דבר שראוי אל קדושה (שמות ל, כד-לג). וכן ממנו האור, שהוא אינו גשמי. ורצה בזה, אף כי המילה מורה על צורתן, אין זה אמתת צורתן של ישראל. כי יש לישראל צורה נבדלת קדושה אלקית, ואמיתת צורתן הוא השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה להם, כמו שחתם בשמם באחרונה שם "אל", ולא נתקלקלה הקדושה שיש בהם: ומפני זה יש לזית סגולה שיש לדברים שאינם גשמיים, כי דברים הגשמיים, לשפלת מדריגתם, ימצאו מיד בשלימותן ובטובתן, כמו שנתבאר, ויתבאר בסמוך דבר זה עוד. אבל דברים שאינם גשמיים לא ימצאו בשלימותם ובטובתם בתחלה, רק באחרונה, למעלת שלימותם, כמו שהתבאר. ולכך ישראל, אף שהגיע צרות להם, דבר זה ראוי לישראל, במה שהם קדושים אלקיים. ולכך לא נמצאו בשלימותם ובטובתם בתחלה, עד לבסוף. וזה שאמר כי תחלתו מר, וסופו מתוק. מורה כי אין טובתם ושלימותם רק בסוף: ואמר כי סוף סוף באולי שעל ידי זה יגיע אבוד להם, כי דבר זה אינו, כי ישראל נמשלו לזית וכו'. אף כי הם קיימים לעולם הבא, מכל מקום אין כליון והפסד להם בעולם הזה. אף שאין העולם [הזה] מיוחד להם, מכל מקום מפני כי עולם הזה נברא בשביל עולם הבא, שיהיה האדם מכין עצמו בעולם הזה לעולם הבא, לכך יש להם קיום בעולם הזה. וכן מה שאמר רבי יוחנן אחר כך, 'נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה וכו''. כל זה ידוע, שהוא ממעלת הדבר שיש בו מעלה נבדלת, כמו שאמרנו. כי ישראל אשר יש בהם הנפש הנבדלת, אינם חוזרים למוטב כאשר ראוי אל הנפש הנבדלת, רק על ידי יסורין. כי היסורין ממרקין ומטהרין ומסלקין פחיתות הגשמי החמרי, כמו הכתישה שמסלק פסולת הזיתים. ודבר זה בארנו למעלה: ואמר לקול המולה של מרגלים. כבר התבאר ענין זה כי בשביל המרגלים גלו, כאשר המרגלים שהיו דור ראשון שיצאו ממצרים, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ולא רצו לכנוס לארץ, שבזה נראה כי אין לישראל חבור לארץ, כאשר ראוי שיהיה חן מקום על יושביו (סוטה מז. ). ואם כך היה אצל ישראל, לא היו מואסים בה. אבל מה שלא היו רוצים לבא לארץ, וירגנו באהליהם (תהלים קו, כה), ונשאו קולם ויבכו בכיה של חנם, נראה בזה שיש לישראל פירוד מן הארץ, ולכך גלו ממנה. וזה נראה בדור ראשון שיצאו ממצרים, והם התחלת ישראל, ובהם נראה פירוד זה: ואמר לו הקב"ה, אמרתי לשעבד את ישראל בכל מלכות ומלכות, בשבילך ישתעבדו בכל ד' מלכיות ביחד. ודבר זה מפני כי אברהם הוא התחלה אל ישראל, והוא אחד. ומצד התחלה, כל ד' מלכיות גם כן הם כמו אחד. ולפיכך, כשם שאברהם הוא אחד, כך ד' מלכיות אלו הם גם כן אחד. ולכך לא ישתעבד בהם כל אחד ואחד, רק ד' מלכיות יחד, כאילו היו כלם ביחד איש אחד. והדברים האלו יש להבינם: ובמדרש (ילקו"ש ח"א תתמז), "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא, כא), אמר הקב"ה לישראל, לא תעשו את התורה על מנת לקבל שכר מיד, כל מי שעושה כך נקרא 'רע', ואינו מתנקה, שלא הניח לבניו כלום. שאילו בקש אברהם שכרן של מצות מיד, האיך היה משה אומר (שמות לב, יג) "זכור לאברהם וגו'". וכן אליהו אמר (מ"א יח, לו) "ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע", ואני נזכר להם. אבל אם עשה גוי מצוה, מיד ליד אני נותן שכרו, שנאמר (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו" בעולם הזה, ואין בידו לעולם הבא. מהו "לא יאחר לשונאו" (שם), אינו נותן שכר לשונאיו ממה שלאחריו: פירוש זה כמו שבארנו במקום אחר, כי התשלומין הם בסוף ובהשלמה. ודבר זה אמרו ז"ל גם כן באמרם (ב"מ סה. ) אין שכירות משתלמת אלא בסוף. וכמו שהוא מורה הלשון שנקרא 'תשלומין' מלשון שלם, כאשר נשלם הדבר אז כאן השכר. ואין השכר רק בשביל שלימות הדבר, והשלימות הוא בסוף הדבר, כי אין השלימות בחצי דבר. ולפיכך אם האדם מבקש שכרו בעולם הזה, כאילו הוא מבקש שיהיה סופו בעולם הזה. ולפיכך אמר "יד ליד לא ינקה רע", כי כאשר מבקש שכרו מיד, מבקש שיהיה לו סוף, ואז יש לו העדר, אשר ההעדר הוא הרע הגמור, והמציאות הוא הטוב: אבל האומות סופם בעולם הזה, ואין ראויים לעולם הבא, ולכך השם יתברך נותן להם שכרם - שהוא בסוף - בעולם הזה, שהוא סופם של אומות. ולא כן ישראל, אשר מזומנים לעולם הבא, וכיון שכך הוא, אין ראוי שיקבלו השכר - שהוא שלימותם - בעולם הזה, אבל שכרם הוא בסוף, לכך שכרם אינו רק לעולם הבא. ומה שאוכלים בעולם הזה אינו רק פירות, כי עיקר השכר, שהוא עצם השכר, ראוי שיהיה בסוף, כי כך הוא ראוי שיהיה השכר בסוף. והדבר שהוא נמשך מן עצם הדבר, וזה נקרא 'פירות', ודבר זה אינו עיקר, והוא בעולם הזה. רק הדבר שהוא עיקר הוא בסוף, כמו שאמרנו. ואמר שאינו מתנקה, בשביל שלא הניח לבניו אחריו. כי כאשר עדיין שכרו אצל השם יתברך, הנה השם יתברך משלם שכר האבות לבנים, כי גם זה בכלל שכרו. אבל כאשר קבל שכרו, לא הניח כלום לבניו, כי שכרו ניתן לו כבר, ואם כן מאיזה צד יקבלו בניו שכר מצד אביהם, הרי כבר קבל שכרו: ועל דבר זה יסד דוד עליו השלום ה"מזמור שיר ליום השבת וכו'" (תהלים צב, א-טז). ולא מצאנו בכל המזמור הזה שנזכר יום השבת, שאמר "מזמור שיר ליום השבת". אבל מפני כי השבת בו השלים השם יתברך העולם, ומפני כי יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, דבר זה יחשב חסרון. ועל זה אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה. ומפני כי השלמה הזאת אינה רק מצד עולם הבא, ועל ידו יושלם הכל, כמו שיתבאר, ולכך אומר "מזמור שיר ליום השבת", ופירשו ז"ל (סוף תמיד) ליום שכולו שבת, והוא מנוחה לחי עולמים. כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל. ולפיכך כל המזמור הזה כפול; "טוב להודות ולזמר לשמך עליון" (תהלים צב, ב). וכן (שם) "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", כל המזמור הזה הוא כפול, מפני שהוא מיוסד על עולם שהוא עולם כפול: ואמר "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" (שם שם ב). כי ההודאה שהכל הוא אל השם יתברך, ועל זה שייך ההודאה, שאנו מודים לו כי הכל אליו. כלומר, כי האדם הוא מודה אל השם יתברך שהכל הוא שלו, שהרי השם יתברך ברא את הכל, ומפני שהוא יתברך ברא אותם, הכל הוא שלו. וזהו ענין ההודאה, כמו שהתבאר בכמה מקומות דבר זה. ובשבת - שהכל ברא בששת ימי בראשית, והשלים הבריאה ביום השבת, לכך אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". ואמר "לזמר לשמך עליון", כלומר שיש להודות אל השם יתברך כי הכל הוא שלו, שהרי הוא ברא הכל, ובריאת העולם הזה שהוא שלם, והוא במעלה עליונה, ולכך יש לזמר לשמו, שהוא עליון על הכל עוד. ויש לפרש גם כן "טוב להודות לה'", שהוא ברא הכל. ואחר שבראם, יש לו הכח להפסיד אותם. וזה שאמר "ולזמר לשמך עליון", שהוא יתברך עליון ומושל עליהם: ואמר "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (שם שם ג). כי הבוקר הוא עולם הבא, שהוא כולו אור, כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ב ע"ב) שנקרא עולם הבא "בוקר", ועולם הזה נקרא "לילה". וזהו "ואמונתך בלילות", הוא עולם הזה שדומה ללילה. ובודאי בעולם הבא אז נראה החסד והטוב שהשם יתברך עושה עם הצדיקים. ובעולם הזה, שאין הצדיקים שרוים בטובה, "להגיד אמונתך בלילות", כי עולם הזה דומה ללילה, ובו יגיד אמונתו. כי אף על גב שהוא בצרה, הוא מאמין בו יתברך שיהיה לו הטוב בעולם הבא: ואמר "עלי עשור ועלי נבל וגו'". כלומר שיהיה משורר ומזמר שבח שלם ומלא, וזהו "עלי עשור", וכדאיתא (במנחות) (ערכין יג ע"ב) כנור שהיה במקדש היתה של ז' נימין, ולימות המשיח של שמונה נימין, ולעתיד של עשרה נימין. ורוצה לומר, כי השיר מורה על שלימות, כי על שלימות דרך לזמר ולשורר, וכמו שהאבל הוא על ההפסד, כן השיר מורה על השמחה. לכך אמרו כי שלימות של עולם הזה אינו רק עד ז', כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית. ולימות המשיח של שמונה נימין, כי השלימות שיהיה לימות המשיח יהיה על הטבע. ואפילו למאן דאמר (ברכות לד ע"ב) אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, מכל מקום השלימות הוא מגיע אל מעלה עליונה יותר מן עולם הזה, ולכך הכנור של ימות המשיח של שמונה. ולעתיד, שלא יהיה טבע גשמית כלל, אבל השלימות יהיה נבדל לגמרי, אז יהיה הכנור של עשרה נימין. כי העשרה נימין מורה על קדושה אלקית, כי העשירי הוא קודש, ומורה על עולם הבא שהוא עולם קדוש, ועולם הבא נברא ביו"ד (מנחות כט ע"ב), ולכך כנור של עולם הבא הוא של עשרה נימין. ולכך המזמור הזה, שהוא נאמר ליום שכלו שבת, נאמר "עלי עשור ועלי נבל": ואמר "כי שמחתני ה' בפעלך וגו' איש בער לא ידע" (שם שם ה, ז). כלומר, כי מתחלה הייתי מצטער כאשר ראיתי כי יש צדיקים בעולם הזה ברע, ורשעים שהם בטובה ובשלוה. וכאשר ראיתי פעלך - שמחתני, כי אז ידעתי שאין כאן שום חסרון בעולם שבראת. אבל "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (שם שם ז), ולכך חושב כי יש כאן חסרון. שאף אם הרשעים מצליחים בעולם הזה, הצלחתם הוא כמו העשב שהוא ממהר לפרוח, וכיון שהוא ממהר לפרוח, כן ממהר להיות נאבד. כי נראה ששלימותו הוא קטן, ואין לו שלימות גדול. ודבר שהוא קטן, ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפעל, כפי שהוא קטן מאוד, וכמו שנתבאר. אבל דבר ששלימות שלו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפעל, כפי מה שהוא גדול. אבל כשיצא לפעל יש לו קיום גמור. וכמו שתראה בתמר ובארז, שהתמר אינו ממהר לצאת לפעל, ובזמן רב הוא יוצא לפעל, ומשיצא לפעל, והוא בשלימות שלו, יש לו קיום. ולכך הרשעים שהם מצליחים בעולם הזה, מפני ששלימותם הוא קטן, לכך ממהר לצאת שלימותם לפעל בעולם הזה, לפי קטנות שלימות שלהם. לכך ממהר, כי העולם הזה גם כן לפי קטנות שלימתו יצא לפעל קודם. וזה שאמר (שם שם ח) "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", כי העשב ממהר לצאת אל הפועל, וכמו שהעשב ממהר לצאת אל הפועל, כך ממהר להיות נאבד. וכן הרשעים, מה שהם בעולם הזה בטוב ובשלימות, אין זה רק כמו עשב, שהוא ממהר לפרוח, ולכך הוא ממהר להיות נאבד גם כן. אבל הצדיק, לפי גודל שלימותו אינו ממהר לצאת לפעל כל כך, ולכך אינו מקבל שלימותו, רק לעולם הבא שכרו, ואינו ממהר להיות נאבד גם כן. והכל כמו שהתבאר הדבר; מי שיש לו שלימות קטן, לכן מיד בעולם הזה ממהר לצאת לפעל. אבל הצדיק, ששלימותו גדול, מאחר לצאת שלימותו לפעל - לעולם הבא: וזה שאמרו בברכות (ה ע"ב) שאמר לו רבי יוחנן לרבי אלעזר שהיה מצטער, אמר לו למה אתה מצטער, אם בשביל מזוני שלא היה לך כדי סיפוקך, אין אדם זוכה לשתי שלחנות. כלומר, הסעודה שהיא השלימות אל האדם, אין אדם זוכה לשתי השלימות, שאם היה לך השלמה בעולם הזה לא יהיה לך השלמה בעולם הבא. כי דבר זה אי אפשר שיהיה לאדם שתי שלימות. לכך [אין] השלמתך בעולם הזה. ובתוספת (שם ד"ה לא כל) גרסי 'אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות', כלומר אין כל אדם כך, אבל בודאי נמצאו הרבה שזכו לשתי שלחנות, כמו רבי שהיה עשיר גדול (ב"מ פה. ). ופירוש זה אי אפשר, כי איך יהיה לאדם שתי השלמות, כי השלימות שיש לאדם - כאשר נמצא בפעל הגמור, ולכך אי אפשר שיהיה האדם בשלימות ובפעל בעולם הזה, וגם יהיה בפעל בעולם הבא. כי אם הוא בשלימות בעולם הבא, אי אפשר שיהיה בשלימות ובפעל בעולם הזה. ומאחר שלא היה בשלימות ובפעל בעולם הזה נראה כי אין ראוי לו עולם הזה. ואם היה בפעל בעולם הזה, אם כן אין לו עולם הבא, מאחר שעצם שלימותו שהיה בפעל, היה בעולם הזה. וזה שאמר 'אין אדם זוכה לשתי שלחנות', כי השלחן - על ידי זה הוא בשלימות ובפעל מה שראוי אל האדם. וגם רבי לא זכה לשתי שלימות, שאם היה לו השלמה בעולם הזה לא היה לו יסורין, שתראה מזה כי לא היה לו השלמה כלל בעולם הזה. והיינו דאמרינן במסכת ערכין (טז ע"ב) כל אשר הוא ארבעים יום בלא יסורין, כבר קבל עולמו בעולם הזה. והיינו משום שכבר היה שלם וקבל השלמה בעולם הזה, ואין אדם זוכה לשתי סעודות, רוצה לומר לשתי השלמות: ולכך אמר דוד כי בודאי "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און" (ר' תהלים צב, ז-ח). אבל הצדיקים הם כתמר וכארז. ואמר שהם "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו" (שם שם יד). כלומר כי הצדיק נטיעתו ומקומו בבית ה', בחצרות אלקינו יפריחו. כי נשמת הצדיק נטוע ועומד במדריגה העליונה הקדושה, ולכן אין שלימתו בעולם הגשמי, שאין ראוי לזה, מאחר כי נשמתם שתולים בבית ה', לכך אין יוצא שלימותם לפועל רק בעולם שהוא גם כן קדוש נבדל. לא כן הרשעים, שנשמתם במקום שאינו קדוש, לכך שלימתם יוצא לפעל בעולם שאינו קדוש. וכל זה "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו" (תהלים צב, טז), מה שנמצא רשעים מצליחים בעולם הזה, והצדיקים ביסורין בעולם הזה. וכאשר תעמוד על דברים אלו, אז תדע באמת ובאמונה מה שאין לישראל עולם הזה, ורוב עולם הזה הם בצרה, שאין דבר זה מורה על מיעוט שלימותם הגדול אשר יש להם בעולם, אשר להם מיוחד הוא עולם הבא, ואין להאריך יותר: ==פרק כ== כל דבר שהוא בעל גשם, או מתיחס אל גשם, הוא בעל תכלית, כי אי אפשר שיהיה גשם בלתי בעל תכלית, ודבר זה מבואר ליודעים. ומעלת ושלימות הגשם בתכלית שלו, כי בתכלית הדבר שם נשלם הדבר, ולכך שם שלימותו. כי אין ראוי שיהיה בשלימות דבר כאשר לא הגיע אל שלימותו. ודבר זה מה שאמר (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון". שרוצה לומר כי לפני השבר, שהוא הסלוק וההעדר, היה התכלית שלו. ותכלית הדבר שם הוא שלימתו. כי אין ספק כי בתכלית הדבר שם הוא נשלם. ומפני ששם הוא נשלם, ראוי שיהיה שם שלימתו. ולפיכך לפני שבר, שהוא תכליתו שלו, שם הוא גאון שלו, שהוא שלימותו. ומזה תדע כי הדבר שהוא בשלימותו ובמעלתו בעולם הזה, תדע כי זהו תכלית, ואינו מוכן לשלימות אחר יותר גדול מזה. ואינו כך הדבר שאינו בשלימותו, מורה על שאינו בתכליתו וסופו, שאם היה בתכליתו וסופו היה גם כן בשלימותו, אחר כי תכלית וסוף הדבר - שם שלימותו. וכאשר אינו בשלימותו, יוודע שהוא מקוה ועומד לשלימת עוד: ומזה תדע ותבין, כי כאשר אתה רואה שלימות האומות בעולם הזה, תדע שזהו תכליתם וסופם, אין עומדים לשלימות אחר יותר גדול מזה. אבל ישראל אינם כך, אחר שתראה שהם אינם בשלימותם בעולם הזה, תראה מזה כי לא הגיעו לתכלית וסוף שלהם. ואל יקשה לך, כי היו ישראל במעלתם בימי דוד ושלמה, שאין להביא ראיה מן המעט, כאשר תראה הצרות שעברו על ישראל, שלא היו בהם שקט ושלוה, ומזה נראה כי הם עומדים לקבל שלימות יותר. וכאשר תבין דברים אלו בענין האומות, אז אין לך לקנאות על גדולת[ם] [ב]עולם הזה: ואלו דברים בארו חכמים וגלו לנו דברי חכמה במדרש תנחומא (ויצא סימן ב), ומדרש רבה פרשת אמור (כט, ב); רבי ברכיה בשם רבי מאיר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, של יון עולה ויורד. אמר ליה הקב"ה ליעקב, יעקב אף אתה עלה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, תאמר כשם שיש לו ירידה לאלו, כך יש לי ירידה. אמר ליה הקב"ה לישראל, אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. "בכל זאת חטאו עוד ולא האמין בכל נפלאותיו" (ר' תהלים עח, לב) זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה. אמר ליה הקב"ה, אילו האמנת ועלית, לא היה לך ירידה עולמית. עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהיה בניך משועבדים בד' מלכיות בעולם הזה, במסים ובארנוניות ובגלגולת וכו'. יכול לעולם, תלמוד לומר (ירמיה ל, י) "אל תחת ישראל כי אני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה. "ושב יעקב" (שם) מבבל, "ושקט" (שם) ממדי, "ושאנן" (שם) מיון, "ואין מחריד" (שם) מאדום. "כי כל הגוים אעשה כלה אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" (שם שם יא), אומות העולם שהם מכלין שדותיהם, אעשה כלה. אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כי כתוב (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", "ויסרתיך במשפט" (ירמיה ל, יא) ביסורין בעולם הזה, כדי לנקותך לעולם הבא: ופירוש סוד מאמר הזה, הכל הוא להודיע לנו, כי אף אם אין לישראל עולם הזה, אין נחשב זה חסרון. כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות, כמו שהתבאר גם כן לפני זה, וכבר התבאר טעם דבר זה במקומות הרבה למה האומות מתיחסים אל ד' צדדין, וישראל מתיחסים אל הנקודה האמצעית. מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'. אבל ישראל, שיש להם מדריגה בלתי גשמית, הוא נגד האמצעי, שהרי האמצעי אין לו רוחק כלל, שאינו נוטה לשום צד, ולפיכך האמצעי מתיחס אל בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולכך ישראל הם אחד, שהרי האמצע הוא אחד, והצדדין הם ד': וכאשר ראה יעקב עליות המלכיות, ידע שממשלתם יש להם סוף, כי כל התעלות הגשמי יש לו סוף ותכלית, מפני שכל התעלות - שיהיה נמצא בשלימות מדריגתו לגמרי בפעל, ולכך הוא עולה במדריגתו עד שהוא בפעל. וכאשר הוא בפעל אז הוא סופו ותכליתו, כמו שהתבאר. כי כל דבר הגשמי תכלית שלימותו הוא סוף שלו. וכבר אמרנו כי בשלימות מדריגתו של הדבר הגשמי הוא הקץ והסוף: ואמר הקב"ה ליעקב 'אף אתה עלה'. כי מעלת יעקב כמו שאמרנו, מחולק מן המלכיות, כי יש ליעקב מעלה נבדלת. ולכך אומר לו הקב"ה 'עלה'. כי אין ספק כי העלייה היא התעלות, שזהו ענין העליה, שהיה עולה בסולם השמימה. ולכך אמר 'עלה', שלא יהיו האומות משתעבדים בישראל כאשר יהיה להם המעלה העליונה. ואמר לו שאם אתה עולה, אין אתה יורד לעולם. ודבר זה, כי דוקא בד' מלכיות, שהם מתיחסים אל הגשמי, וכל גשם הוא בעל גבול, לכך יש סוף ותכלית לאלו. וזה שייך בגשם, אשר נמצא בו קץ ותכלית, וזהו בדבר שהוא גשמי. אבל דבר שהוא נבדל, כל אשר הוא עולה הוא מתקרב אל השם יתברך כאשר הוא מתעלה, ולכך אמר לו הקב"ה 'אף אתה עלה'. ומפני שאין מעלתו של יעקב כל כך גדול, כי סוף סוף הוא אדם, ולכך לא עלה. כי עליות הגשמי הוא אל הקצה ואל הסוף. רק עליות יעקב, אם היה עולה, היה עליתו להיות דבק בו יתברך. ובשביל כך, אילו עלה היה לו דביקות בו יתברך, ולא ירד לעולם. כי על ידי העליה הזאת יהיה בפעל הגמור, וכאשר היה בפעל הגמור, יהיה דבק בו יתברך לגמרי: וזה שאמר בזה הלשון 'אילו האמנת ועלית'. כלומר, המאמין באחד דבק בו לגמרי כאשר מאמין בו. ולכך עליה זאת הוא דביקות לגמרי בו, ולא תרד כלל. ובשביל שלא האמנת, אם כן אין כאן הדביקות בו יתברך לומר כי השם יתברך בעצמו הוא השלמת יעקב, והיה השלמתו מצד כי היה יעקב דבק בו. אבל כאשר לא עלית, ולכך לא דבק היה בו יעקב מה שראוי להיות דבק בו יתברך, ואם כן הוא נפרד מן העלה, ובשביל כך היו האומות משעבדין בהם. ולא כן אילו עלה יעקב, עד שהיה בפעל הגמור, וזהו תכלית עלייתו, ובזה היה לו דביקות גמור בו יתברך. וזה שאמר 'אילו האמנת ועלית', כי האמונה בו יתברך הוא דביקות גמור. ולכך כאשר לא האמנת, יש לבניך פירוד מן השם יתברך, ואינם בפעל הגמור, והדבר שאינו בפעל הוא בשעבוד. ובשביל כך יהיו משועבדים בד' מלכיות במסים ובארנוניות ובגלגולת ובזימיות, כאשר חסר התעלות אל תכלית המדריגה מה שראוי שיהיו בשלימות ובפעל. והם חסרים הדביקות בו יתברך, וזה שלימות מעלתם, אשר מרמז עליו העליה במדריגת הסולם, שיהיה בשלימות ובפועל, ולכך הם משועבדים לאחרים. ואם היו עולים אל שלימות מדריגתם להיות דביקים בו יתברך לגמרי, לא היו משועבדים לאחרים. והבן את ד' דברים 'במסים וכו'' שזכר, נגד ד' מלכיות שהם משועבדים להם: והבן עוד מה שאמר 'האומות שהם מכלין שדותיהם, אותם אעשה כלה, ישראל שאינם מכלין שדותיהן, לא אעשה כלה'. והדברים האלו גדולים מאוד כאשר תבין הדברים אשר בארנו לך למעלה. כי ישראל אינם בעלי השלמה מצד עצמם, כמו שהם האומות. ולפיכך צוה השם יתברך לישראל מצוה זאת (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", שמאחר שישראל אינם בעלי תכלית מצד עצמם, יהיו נוהגים במדה זאת "לא תכלה פאת שדך". וצוה לתת הפאה לעניים, וזה נחשב כאילו הפאה שלהם - שהוא תכלית שלהם - הוא אל השם יתברך. וכך אמרו במדרש (תו"כ שם) כל הנותן מתנות עניים כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ודבר זה בארנו בפרשת אמור בחבור גור אריה (ויקרא פכ"ג אות כד), כי הנותן מתנות עניים דוקא כאילו נתנו אל השם יתברך. וזה יורה לך כי ישראל נותנים תכלית שלהם אל השם יתברך, כי הוא יתברך תכלית להם. ומפני זה אין לישראל קץ ותכלית, שהרי לא הגיעו אל התכלית בצד עצמן, רק תכלית שלהן אל השם יתברך, ומצד הזה אין הפסק להם. וזה שאמר כי באומות שמכלין שדותיהן, וזה מורה לך כי התכלית שלהן הוא אצל עצמן, ולכך יש להם קץ וסוף. אבל ישראל שאין מכלים שדותיהן, הם נותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, דהיינו לעניים, שנחשב מתנת עניים כאילו נתנו אותו אל השם יתברך, ובשביל כך תכלית ישראל אצל השם יתברך: ופסוק זה של "לא תכלה פאת שדך" כתיב קודם ראש השנה, שהוא יום הדין ויום המשפט. ואמר לך כי אל תהיו יראים מיום הדין שיהיה חס ושלום כליון בישראל, כי זה אינו, כאשר ישראל אינם מכלים שדותיהן, ונותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, להורות כי תכליתן של ישראל הוא אל השם יתברך, ודבר זה אין לו הפסק וכליון. וכך מורה עצם השם שנקראו "ישראל", כתיב בסוף השם שם "אל", להורות כי סוף ותכלית שלהם הוא אל השם יתברך, ויתבאר עוד בפרק שאחר זה. וזה שאמר הכתוב (ירמיה ל, יא) "בכל הגוים אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט". כלומר, אף שהוא יתברך במשפט מייסר אותם, אבל אין עושה אותם כלה. והתבאר כי ישראל הם עומדים קיימים לנצח. ואל תאמר כי אלו דברים נאמר בהרחבת הלשון בלבד, רק נאמרו בחכמה מופלגה מאוד. ואין להאריך עוד בזה, אך יש לך להבין הדברים האלו: ==פרק כא== אחר שבארנו לך בפרקים הקודמים, שאי אפשר לעולם בלא מושלן של מלכות של האומות, והם ד' מלכיות. וישראל האומה היחידה, היא מלכות שיש בה הקדושה האלקית, והיא מובדלת מן המלכות האומות. וזה כי המלכיות האלו הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה, שאין הדבר הזה כך כלל, כמו שבארנו למעלה, כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש (ויקרא יט, ב), ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה, כמו שהתבאר למעלה גם כן. ודבר זה מבואר, ואין מכחיש אותו מי שיש בו חכמה. ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי. ובחינה זאת היא מצד הפועל, שהוא נבדל מן הגשמי. ויש בעולם הזה גם כן בחינה גשמית, וזה מצד הנברא עצמו, שהוא גשמי. וכנגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות; האומות שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת. והאומה הישראלית, האומה הקדושה, כנגד הבחינה השנית, שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית. לכך יש לישראל התורה והמצות, וכל זה דברים אלקיים בלתי גשמיים. ומפני כי העולם הזה הוא גשמי, והגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', שהם רחוקים מחולקים, והם ד' רוחות העולם. ואלו ד' רחקים הם מחולקים כל אחד לעצמו, ואין זה כמו זה. כנגדם יש בעולם ד' מלכיות מחולקים, שאין זה כמו זה. ומפני שיש בכל שטח אמצעי, והוא מסולק מכל ד' צדדין, לכך כנגד זה הוא המלכות הקדושה, הוא מלכות ישראל: וזה ענין ד' מלכיות שעמדו בעולם, שהם נגד ד' צדדין אשר הם אל הגשם, והאמצעי מן השטח מתיחס אל הנבדל, כאשר התבאר פעמים הרבה, שכשם שהצדדין מן השטח הם מתיחסים אל הגשם, בעבור שהצדדין הם בעלי רוחק, שהרוחק הוא מתיחס לגשם. אבל האמצעי מתיחס אל הנבדל, שאין לאמצעי שום רוחק, ומפני זה הוא מתיחס אל הנבדל מן הגשם, שלא שייך רחקים בדבר אשר הוא נבדל. ולכך היה המלכות הקדושה האלקית אחת, והיא כנגד הבחינה הנבדלת הבלתי גשמית בעולם הזה. אבל המלכיות שהם מצד הגשמי של עולם הזה, הם ד', כמו שהתבאר. ואלו דברים הם ברורים מאוד. ולפיכך תמצא שאמר (דניאל ז, ב) "חזה הוית בחזוי לילא וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא". ומן הים היו עולים אלו ד' חיות, שהם ד' מלכיות שראה דניאל. וזה מפני שאמרנו, כי אלו ד' מלכיות הם מכח העולם הזה הגשמי כמו שהתבאר, ולכן ד' רוחי שמיא היו מביאין אלו ד' חיות, שהם ד' מלכיות: ובפרק קמא דע"ז (ב ע"ב) קאמר מאי שנא דחשיב טפי הני תרי מלכותא, דהיינו מלכות פרס ומלכות רביעית, משום דמשכי מלכותייהו עד ביאת המשיח. ויש לשאול על שתי מלכיות אלו, למה מלכות שלהם נמשך עד מלך המשיח, ולא מלכות בבל ולא מדי. וכל אלו הדברים תבין מן הדברים אשר אמרנו למעלה, כי אלו ד' מלכיות הם מתחייבין מן ד' צדדין כמו שאמרנו, ואלו ד' צדדין יש בהן שני צדדין שהם צד הימין צד השמאל, שהם שקולים ושוים: ובפרק קמא דיומא (י ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי, עתידה שתפול אדום ביד פרס, שנאמר (ר' ירמיה מט, כ) "לכן שמעו דבר ה' אשר יעץ על אדום אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נוה וכו'". עוד שם, אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אלעאי, עתיד אדום שתפול ביד פרס קל וחומר, ומה מקדש ראשון שבנאו בני ישראל, והחריבו כשדיים, נפלו כשדיים ביד פרסיים. מקדש שני, שבנאוהו פרסיים, והחריבו אדום (גיטין נו. ), אינו דין שיפול אדום ביד פרסיים. אמר רב, עתידה פרסיים שיפלו ביד אדום. אמר ליה רב כהנא בנויי ביד סתורי, אמר ליה אין, גזירת מלך היא. איכא דאמרי, אמר ליה אינהו נמי דסתרי בי כנשתא. תני נמי הכי, עתידה פרס שתפול ביד אדום; חדא - דסתרי בי כנשתא. ועוד, גזירת מלך היא שיפלו בונין ביד סותרין. אמר רב יהודא אמר רב, אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשעה בכל העולם כולו ט' חדשים, שנאמר (מיכה ה, ב) "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובו על בני ישראל", עד כאן. ומחלוקת החכמים האלו הם דברים נפלאים מאוד. יש לך להבין אותם מן הדברים אשר בארנו לך, כי אלו שני מלכיות הם נמשכים עד המשיח, ומחלוקתם איזה יהיה בסוף. כי אף שאמרנו כי אלו שני מלכיות הם מתדמים במשיכת המלכות, אבל שיהיו שניהם נמשכים לגמרי עד זמן המשיח - דבר זה אי אפשר, כי יש לאלו ב' מלכיות בחינות מחולקות שאין זה כמו זה. ולפיכך אי אפשר שלא יהיה האחד גובר על השני אותו שהוא מוכן ביותר לזה: ואמר אחריו שאין בן דוד בא עד שנתפשט מלכות הרשעה בכל עולם ט' חדשים. והטעם כי יהיו ישראל נחשבים כאילו נולדו, וכדכתיב (תהלים כב, לב) "ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". ועוד כתיב (ישעיה סו, ח) "היוחל ארץ ביום אחד היולד גוי פעם אחד". ועוד כתיב (תהלים קב, יט) "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו'", ואלו הם דור של משיח, שיהיו נחשבים שנולדו מחדש, ומפני שיוצא לפעל הכח הנסתר העליון הפנימי הוא עולם המשיח. וקודם זה יהיה מתפשט מלכות הרשעה ט' חדשים בכל העולם, ובזה הזמן יולד בו ישראל, שנקראים ישראל 'אדם' (יבמות סא. ). ובאלו ט' חדשים אשר יוצא לפעל ישראל, יהיה מלכות הרביעית מושל בעולם, ומן מלכות זה יקבל המלך המשיח המלכות. ולא יהיה מלך המשיח מקבל המלכות מן שנים, רק מן אחד, ראוי לענין זה נקרא מלכות ד'. ולכך תחלה תפול מלכות פרס, שהוא שלישי, ביד מלכות רביעית, ומן מלכות רביעית יקבל מלך המשיח המלכות: ובמדרש "כי פי שנים יכרתו והשלישית יותר בה" (ר' זכריה יג, ח), אלו ישראל שהם בני שלשה אבות, הוא יעקב שהוא שלישי לאבות, עד כאן. הרי ביארו ז"ל כל דברינו על הכתוב שנאמר "כי פי שנים יכרתו". ורוצה לומר, המלכות המחולקת אי אפשר שיהיה קיום להם מצד השניות שבהם, ואין לזה קיום. והשלישית, האומה היחידה, שהיא שלישי ביניהם, יצרף אותם השם יתברך, והיא קיימת לנצח בעבור שהיא יחידה בעולם. והבן מה שאמר שהם בני שלושת אבות, כי דבר זה גם כן ענין מופלא מאד. ויש להבין עוד, כי מה שישראל הם זרע האבות, וכתיב "והיה פי שנים יכרתון וגו'", האבות אשר הם אבות העולם, אין ראוי שיהא הפסק לאומה הזאת הבנויה על יסודי עולם, אשר הם האבות, ויסוד שלהם משתלשל מן האבות. "והבאתי את השלישית באש וצרפתי אותו בצרות כצרוף כסף" (ר' שם שם ט): ותבין ממה שבארנו לך אצל 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה ע"ב) בחבור גור אריה בפרשת ויחי, ובחבור באר הגולה, שם הארכנו. כי ב' הקצוות יש להם קץ וסוף, שלכך הם קצוות, שהוא לשון קצה וסוף. ולכך יש למלכות פרס ומלכות רביעית, שהם ימין ושמאל, קץ וסוף. והאמצעי, שהוא הישר, אין לו קצה, ואינו בעל תכלית. וזהו מדת יעקב שנקרא "ישורון" (ישעיה מד, ב), ולפיכך אינו בעל קצה. ומטעם זה אמרו (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, כמו שהתבאר שם. ויש לישראל מדת יעקב, כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד", הרי כי נקראו "ישורון", וכבר בארנו זה במקומו באריכות. ומפני זה אמר הכתוב (ר' זכריה יג, ח) "והיה בכל הארץ פי שנים יכרתו", הם המלכיות המחולקות, שהם הקצוות. כי אלו שני מלכיות מחולקים, והם כמו שני קצוות. ולכך ראה דניאל האחת שהיא של כסף, והשנית של ברזל: ובענין ד' מלכיות אלו, הם מפקפקים במלכות ישמעאל. כי יש היו אומרים כי מלכות רביעית הוא מלכות ישמעאל, כי הוקשה להם כי היא חיה גדולה מאוד, וראוי לתת למלכות זה כח חיה רביעית, ואם לא כן, מאי מלכות זה. אבל מדברי חכמים, אשר הם יודעים מצפוני התורה וסוד המלכיות כלם, והם בארו כי אינה מלכות רביעית. ודבר זה ידעו בבירור הגמור מחמת כמה דברי חכמה. אמנם מה שאמרו כי מלכות ישמעאל מלכות גדולה, אין זה קשיא כלל, כי הכתוב לא אמר רק כי ד' מלכיות מקבלים מלכות קדישין עליונים, וכדכתיב (דניאל ז, יז-יח) "ארבעה מלכאן יקומון ויקבלון מלכות דקדישין עליונים ויחסנון מלכות עד עלמא ועד עלם עלמיא". הרי לך שהכתוב מעיד כי אלו ד' מלכיות יקבלון מלכות קדישין עליונים: וביאור זה כאשר קדישין עליונים היה להם המלכות, אותו מלכות עצמו מסר השם יתברך לד' מלכיות, כי מכח אותו מלכות עמדו אלו ד' מלכיות. כי נטל מלכות קדישין עליונים, ואתיהב לד' מלכיות, כי עמדו מכח מלכות קדישין עליונים. שהרי מלכות בבל בודאי עמדה מכח מלכות קדישין עליונים, שהרי מלכות בבל נטלה מלכות ישראל. ואחר כך נטלה מלכות פרס המלכות מן מלכות בבל, וירשה מלכות קדישין עליונים. ואחר כך מלכות יון נטלה המלכות מן מלכות פרס. ומלכות אדום נטלה המלכות מן מלכות יון, כאשר ידוע. אבל מלכות ישמעאל, אף על גב שישמעאל היה תקיפא לחדא, לא עמדה מכח מלכות קדישין עליונים. רק אלו ד' מלכיות עמדו מן מלכות קדישין עליונים. ולכך אלו ד' מלכיות, מפני שעמדו וקבלו מלכות קדישין עליונים, הם מעכבים הגאולה, וארכה נתן להם. וכל זמן שהם מולכים, לא יחזרו ישראל - אשר נטל השם יתברך המלכות מהם ונתנו לאלו ד' מלכיות - אין חוזרין למקום מעלתם ולמלכותם. ואם מלכות ישמעאל מלכות תקיפא, מכל מקום אינו בכלל ד' מלכיות אשר קבלו מלכות קדישין עליונין. ואין ראיה מן הממשלה והשלטון: אבל עיקר הפירוש כי מלכות ישמעאל ומלכות פרס הכל מלכות אחד. כי אלו ד' מלכיות הם מחולקים בהנהגתם, ואין זה כמו זה. וכמו שאמרו במסכת ע"ז בפרק קמא (ב ע"ב), נכנס מלכות רביעית ואומרים להם במה עסקתם בעולם, אומרת הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו. נכנס מלכות פרס, אומרים לה במה עסקתם, אומרים הרבה גשרים עשינו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו. ומזה תראה כי הד' מלכיות הם מחולקים במעשיהם, שאין זה כזה. והדברים האלו ידועים למה מלכות זה מיוחד בדבר זה, ומלכות אחר מיוחד בדבר אחר. וכמו שהד' רוחות הם מחולקים, כך מחולקים אלו ד' מלכיות, שהם נגד אלו ד' רוחות, והם מחולקים. ופרס ומלכות ישמעאל הם מלכות אחד, כאשר הנהגותיהם ומעשיהם שווים. ודבר ידוע הוא כי מלכות פרס ומלכות ישמעאל הם דומים ושוים בעניניהם ובהנהגותיהם, ואין כאן קשיא כלל: וכאשר תתבונן באלו ארבע, תמצא בהם דבר שאמרו חכמים; כי ג' מלכיות, דהיינו מלכות בבל מלכות פרס מלכות יון, שלשתן יש להם חבור אל ישראל, ומפני כך היו נמשכין אחר ישראל. כי כבר אמרנו כי ד' מלכיות נגד ד' צדדין, שיש לכל דבר שיש לו התפשטות הגשם. וישראל נגד האמצעי, שאין לו רוחק כלל, כמו שאמרנו. ושלשה מן הרוחות הם פונים אל האמצעי, כי כל פינות שאתה פונה אינו אלא לימין (יומא טו ע"ב), ולכך הצד הימין פונה אל האמצעי. וכן המעלה והמטה גם כן הוא פונה אל האמצעי. אבל הצד השמאל, כאשר הוא פונה אל הימין, אדרבה, יש לו פרישה והבדל מן האמצעי. ולא כן שלש רוחות כשהם פונים אל הימין, הם מתחברים אל האמצעי, אבל צד הרביעי פורש מן האמצעי. וזה אמרם במדרש (ויק"ר יג, ה) "את הגמל ואת הארנבת וגו' ואת החזיר" (ויקרא יא, ד-ז), זה אדום שאינה מגדלת את הצדיקים. ולא די שאינה מגדלת הצדיקים, אלא שהורגתם. וכן במדרש "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול וכו'" (ר' במדבר יט, ב), כמו שהוא מפורש במדרש. ומפני כך יש לך לדעת, כי מלכות רביעית מחולקת מן ג' מלכיות; כי שלשה מלכיות יש להם חבור יחד, כי כל שלשה יש להם חבור עד שנעשו כמו דבר אחד, ועל ידי ג' מלכיות, כאשר הם ביחד, יש כאן הממשלה לגמרי. אבל מלכות רביעית אינה מתקשרת עמהם, ולה הממשלה בלבד. לכן אמרו (שם) כי שקולה מלכות רביעית נגד כל אלו שלשה. ולכך דניאל ראה אלו ג' בלילה אחד, ומלכות רביעית בלילה אחד בפני עצמו. ודי בזה להבין קצת מן ענין ד' מלכיות: ==פרק כב== אחר שהתבאר לך כי האומה הזאת, אשר בחר בה השם יתברך, היא עיקר המציאות בעולם, ובשביל כך כאשר באו בגלות נחשב דבר גדול מאוד, שיהיה השתנות בדבר שהוא עיקר העולם: ובפרק קמא דברכות (ג. ) תניא אמר רבי יוסי, פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח. ואמר לי בני, מה בת קול שמעת בחורבה, אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי בני לבין האומות. אמר ליה בני, חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ג' פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך, הקב"ה מנענע בראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו כך, ומה לו לאב שהגלה את בניו לבין האומות, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, עד כאן: אין ספק כי החסידים, כמו רבי יוסי, היו משמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים. וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת, והיא מחורבת ירושלים, שהחורבה מצד עצמה במה שהיא נבדלת מן בני אדם, נגלים לשם דברים עליונים, ומוכן המקום להיות נשמע לשם בת קול. ואליהו זכור לטוב נגלה שם, כמו שמוכן להיות נגלה שם בת קול: ונראה מה שאמר שהיה בת קול מנהמת כיונה, מפני שהיונה הזכר והנקבה מכירין זה את זה ביותר, אין לזכר כי אם נקבה אחת מיוחדת לו, ומפני כך הזכר מצטער אחר זוגתו, שהיא מיוחדת לו. ולפיכך אמר ששמעתי בת קול שמנהמת כיונה, שהוא מנהם אחר זוגתו עבור שהיא מיוחדת לו. כך השם יתברך נוהם אחר ישראל, שהם מיוחדים לו יתברך: ואמר לו אליהו, לא כמו שאתה סובר כי שעה זו בלבד שמעת, ואין זה עיקר כוונתו בעולם הזה, אבל ג' פעמים בכל יום. כי דבר כמו זה, שהוא בית המקדש וישראל, הם עיקר כוונתו של השם יתברך בעולם הזה. לכך בכל יום אומרת כך ג' פעמים, ערב ובקר וצהרים, כי משך הזמן הוא ערב ובקר וצהרים: 'ולא עוד אלא כשנכנסים לבית הכנסת'. פירוש, כי השבח הזה שהוא 'אמן יהא שמיה רבה' מורה על מעלת ישראל, כי בו נזכר מה שלא נזכר בשום שבח, שאומר שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, רוצה לומר בכל העולמות, אף לעולם הבא. לפיכך אמרו ז"ל כל העונה אמן יהא שמיה וכו' קורעין לו גזר דין של שבעים שנה. כי גזר דין של שבעים שנה הוא כל זמנו של אדם בעולם הזה. ובעולם הזה אין השתנות לו, מפני שנגזר על כל עולמו, שהוא שבעים שנה. לכך בעולם הזה אין בטול לו, כי אם מן העולם הבא העליון, שיש השתנות אל גזירת עולם הזה, כי עולם הבא יותר במעלה מן העולם הזה. וכאשר אמר 'אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא', וממנו יכול לבטל הגזירה של ע' שנה. ולפיכך לא מצינו בכל השבחים שמתחיל ביו"ד העתיד לומר 'אמן יהא שמיה רבה מברך', רק שבח זה, כי יו"ד העתיד מורה על עולם הבא. וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צא. ) "אז ישיר משה" (שמות טו, א), 'שר' לא נאמר, אלא "ישיר", מכאן לתחיית המתים מן התורה: ויפה אמרו (תוספות ברכות ג. ) שלכך השבח הזה בלשון ארמי, שלא יבינו אותו מלאכי השרת, שאינם מבינים בלשון ארמי, שלא יקטרגו עלינו כשאנו משבחים שבח כזה. ואין ספק שנמצא דבר זה במדרש חכמים. והפירוש הוא, כי אי אפשר למלאכי שרת לשבח שבח זה, שלא יוכל לשבח ולקלס בריאה את בוראה במעלה מה שלא נמצא איתו. ומה שהשם יתברך עושה לבריאה, יש לבריאה לקלס את שמו. ולכך ישראל שהם מזומנים ומוכנים לעולם הבא, יכולין לברך כך 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא', עד עולם העליון, הוא עולם הבא. אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד - אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת. ודבר זה רמזו חכמים במדרש (במד"ר כ, כ) גם כן; "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר כג, כג), לעתיד לבא יהיה מחיצתן של ישראל לפנים ממחיצות המלאכים, ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב"ה, זהו "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". ולכך כאשר מזכירין 'לעלם ולעלמי עלמיא', ובזה מדריגת ישראל יותר קרוב אל השם יתברך מן המלאכים, ולפיכך יש כאן קנאה. כי השבח הזה אינו ראוי למדריגות המלאכים, ומסולק מהם. ולכך יש לומר בלשון אשר הוא נבדל מן המלאכים. ודבר זה ענין עמוק: ולפיכך אמר (ברכות ג. ) 'אשרי המלך שמקלסין אותו כך'. ואמר 'ומה לו לאב שהגלה את בניו משלחן אביהם'. כי אין שבח למעלה מן השבח הזה, שמגיע עד עולם העליון. ואין ראוי לתת שבח זה רק אל ישראל בלבד, מה שהם עומדים ומוכנים לעולם הבא. ומצד הזה לא היה ראוי להם שיהיו נפרדים משלחן אביהם: והתבאר לך השנוי אשר יש בעולם מצד גלות ישראל. ואין זה נחשב חסרון במה, רק כי נחשב חסרון בדבר שהוא עיקר כונת השם יתברך, עד שדבר זה כאילו כל העולם בטל. וזה מפני שהוא יתברך העלה אל ישראל, ומצד הזה היה ראוי שיהיה כאן הקשר העלול עם העלה לגמרי. וכאשר נפרד העלול מן העלה, על זה יאמר 'ומה לו לאב', שהוא העלה, 'שהגלה את בניו משלחן אביהם', ונעשה פירוד זה, שהוא שנוי אשר אין ראוי שיהיה כלל. ויותר, שנחשב חורבן בית המקדש חסרון אל כל המציאות, וכמו שהתבאר למעלה בפרק ט', במה שאמר (חגיגה ה ע"ב) 'שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו', שתראה מזה הגודל ההשתנות שהוא בעולם, עד שהדבר זה גורם השתנות לעליונים ולתחתונים: ובפרק אין דורשין (חגיגה יג ע"ב), כתוב אחד אומר (ר' ישעיה ו, ב) "שש כנפים לאחד שש כנפים לאחד", וכתוב אחד אומר (ר' יחזקאל א, ו) "ארבע כנפים לאחד ארבע כנפים לאחד". לא קשיא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעט כנפי החיות. הי מנייהו אתמעט, אמר רבי חנינא אמר רב, אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיה ו, ב-ג) "בשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר", וכתיב (משלי כג, ה) "התעיף עינך בו ואיננו". ורבנן אומרים, אותם שמכסות בהם רגליהם, שנאמר (יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל ישרה", אי לאו דאמעט - מנא הוה ידענא. ודלמא דגלאי ואחוי. דאי לא תימא הכי, "ודמות פניהם דמות אדם" (יחזקאל א, י), הכי נמי דאמעט, אלא דגלאי ואחוי ליה. הכי השתא, התם בשלמא אפי, אורחא לגלוי קמי רביה, אלא כרעיה, לאו אורח ארעא לגלוי קמי רביה. כתוב אחד אומר (ר' דניאל ז, י) "אלף אלפים ישמשוניה ורבוא רבבון קדמוהי יקומון", וכתוב אחד אומר (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", לא קשיא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעטו פמליא, עד כאן: כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד שאל תטעה בדברי חכמים שיש מעוט לעליונים בעצמם, או שיהיה בהם ההשתנות, רק כי כן הם נמצאים אל העולם בהשתנות, כי הוא העולם אשר בו השתנות. וקאמר רבי חנינא דאמעט - אותן כנפיים שאומרים בהם שירה - אמעטו, שהרי הכתוב אומר "ובשתים יעופף". וביאור ענין זה, כי יש לעליונים בחינה מה שבו יש התדמות במה אל הסבה הראשונה. כמו שנאמר על האדם (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכן הוא אצל המלאכים, כי יש להם התדמות במה לבוראם. ודבר זה עיקר מעלתם, שיש להם התדמות מה אל העלה. ויש להם גם כן ענין מה שבו הם נבדלים מן העלה יתברך. ולפיכך אמר (ר' ישעיה ו, ב) "בשתים יכסה פנים", כי פנים הוא הדבר שיש לו התדמות מה אל העלה יתברך. וזה שהשם יתברך הוא נגלה לנמצאים כדמות אדם, אף שאין דמות ודמיון לו יתברך, מכל מקום כך הוא נראה לנמצאים כדמות זה, כמו שאמר (ר' יחזקאל א, כו) "ועל הכסא דמות כמראה אדם", וכמו שהתבאר בחבור דרך חיים. ונאמר עליהם (ר' יחזקאל א, ה) "דמות אדם להם", ודבר זה עיקר אצלם. ולכך אמר "בשתים יכסה פניו", כי אצל השם יתברך אין המציאות שלהם הפעל הגמור, ולפיכך מכסה את פניו. בעבור כי בפנים שם יש לו התדמות אל העלה, אך אינו נמצא בפעל הגמור, שאם כן היה לו שתוף עם העלה, ולכך כתיב "בשתים יכסה פניו": והכנפים הוא עצם מה שהוא מלאך. וזה כי המלאך פועל פעולתו במהירות, בעבור שאין בו כבידות החמרי, רק כאילו יש להם כנפי רוח. ולפיכך מתיחס למלאך כנפים. וזה עצם המלאך, שהוא נשלח מן השם יתברך לעשות שליחות. ודבר זה מכסה הפנים, שאין נמצא הפנים - שיש לו דמיון אל העלה - בפעל הנגלה, רק מהות המלאך. והמורה על המהות הזה, הם הכנפים, הוא מכסה הפנים, שבו ההתדמות אל העלה. שאין נמצא ההתדמות הזה בפעל הגמור. ולכך אמר "ובשתים יכסה פניו": וכן "בשתים יכסה רגליו" (ישעיה ו, ב). הרגל הוא הפך זה, דהיינו הדבר שבו הם נבדלים מן העלה. ונקרא זה 'רגל', בעבור שהרגל הוא הדבר הפחות והשפל, ובו הוא נבדל לגמרי מן העלה. וגם זה יש לו כסוי כנפים, שאין נמצא זה בפעל הגמור הנגלה. כי מפני שיש לעלול דבר מה התיחסות אל העלה, לכך החסרון יש לו כסוי מצד מהות המלאך. וזהו "ובשתים יכסה רגליו". ואמר (שם) "ובשתים יעופף". ורוצה לומר, כי זה אמתת עצמו, הם כנפים. כי הכנפים מיוחסים למלאך, לפי שהכנפים מורים על הזריזות היותר אל מה שהוא נשלח, ובכנפיים עושה השליחות, שנקרא בשביל זה 'מלאך'. וכאילו אמר כי ג' בחינות יש בהם; הבחינה האחת - מצד העלה, כמו שאמרנו. והבחינה השנית - מצד שהוא עלול בעצמו. הבחינה הג' - מצד מהות עצמו, ועל זה אמר "ובשתים יעופף": ואמר כי אלו שתים דאמעטו הם אותם שאומרת בהם שירה. ופירוש זה, כי השירה היא השבח להקב"ה, והמלאכים מורים על שבח היוצר, ואלו כנפים אמעטו משחרב בית המקדש. כי לא בא מהם הפעולה שראוי לבא מהם - פעולתם בשלימות. ומפני כך אלו כנפים שנאמר עליהם "ובשתים יעופף" - הוא השליחות אל פעולתם, וזהו השירה, כי פעולתם הוא שבח השם יתברך. ומכי חרב בית המקדש אמעטו, כי אז אין פעולתם בשלימות הגמור, וכאשר אין פעולתם בעולם כפי מה שראוי, אין מורים על שבח יוצרם כפי מה שראוי, ולכך אמר דאמעט כנפי החיות מיום שחרב הבית: ובמדרש אמר שלכך מכסין רגליהם, כדי שלא יהא נזכר עון העגל, שנאמר (ר' יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל עגל". ופירוש זה, כי כאשר עשו ישראל את העגל, ובחרו בדמות שור, [משום] שכל רצונם היה להיות להם אלקים אחרים, ולכך בחרו בדמות שור, שהשור מפני שהוא מן השמאל מן המרכבה, שנאמר (ר' יחזקאל א, י) "ופני השור מהשמאל", ובשמאל השניות, שהרי הימין היא אחת. ואמרו כי השור, שהוא בשמאל, אינו דבק באחדות השם יתברך כמו שאר החיות שבמרכבה, מפני שהשור הוא בשמאל. ולכך היו אומרים כי צורה זאת יכולים להשמט מן המרכבה, ולעבוד אותו. ולפיכך החיות - ארבעת רגליהם רגל עגל. כי הרגל נבדלים בו מן העלה, כמו שבארנו לפני זה, וכל אשר נבדל מן העלה נוטה לשניות. לכך רגליהם בפרט רגל עגל, כי העגל הוא השור מן המרכבה, שהיא בשמאל, אשר השמאל נבדל במה מן העלה. ומפני כי נמצא בהם בשביל זה דבר שאינם דביקים באחדותו יתברך, (ו)דבר זה הם מכסים, שלא נמצא בפעל הנגלה. והיינו כמו שאמר בגמרא (חגיגה יג ע"ב) כי כסוי הרגל הוא מה שיש בהם מן החסרון מה שהם נבדלים מן העלה. ולפיכך אמר גם כן כי מכסים רגליהם שלא יהא נזכר עון העגל, פירוש, כי אילו היה נמצא דבר זה בפעל הנגלה, היה נגלה החטא בפעל הנגלה. אבל אחר שמכסים רגליהם, היינו מה שהם נבדלים מן העלה, לכך לא נמצא גם כן בפעל החטא של ישראל. והבן הדברים האלו, כי דברים ברורים הם: ולדעת רבנן (חגיגה יג ע"ב) אמעט שתי כנפים שמכסים רגליהם. וזה כי הכנפים שהם מכסים רגליהם - שלא ימצא חסרון עם השם יתברך. וכאשר יש חסרון בעולם הזה כאשר חרב בית המקדש, ודבר זה נחשב חסרון, והרי החסרון נגלה בפעל. ולכך נגלה יתברך אל הנמצאים כאשר הנמצאים בעצמם בחסרון, כי גלוי הרגלים דבר זה הוא חסרון כבוד אליהם, כי כן ענין הרגל: כלל הדבר; לדעת רבי חנינא, בשביל חורבן בית המקדש אמעט הכבוד. ולכך דוקא אמעט כנפי החיות שאומרים בהם שירה. אבל לומר דאמעט כנפי החיות שמכסים פניהם - אין זה מעוט הכבוד, שמכסים פניהם שאין לעלול שתוף עם העלה, ולא שייך בה מעוט הכבוד. גם לא שייך לומר דאמעט הכנפים שמכסים בהם רגליהם - שלא יהיה נגלה במה שיש בהם מן החסרון, זה אינו, כי דבר זה לא אמעט. ולדעת רבנן יותר ראוי לומר דאמעט הכבוד, כי הרגל הוא חסרון הכבוד, וכאשר חרב בית המקדש, שאמעט הכבוד, אמר כי רגל שלהם - שהוא חסרון הכבוד - נגלה. ולכך אמר דאמעט כנפי החיות דמכסות בהם רגליהם. ואלו הדברים ברורים מאוד: וכן מה שאמר (חגיגה יג ע"ב) 'קודם שחרב הבית כתיב (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", ולאחר שחרב אמעט פמליא של מעלה'. אף על גב שלא נמצא דבר זה בעצמו, רק כי כך הוא נמצא אל הנמצאים, שלא נגלה להם בשלימות כבוד מלכותו. ולפיכך אמר כאילו אמעט חס ושלום פמליא שלו, וכך נגלה אל העולם. וזה כי כאשר אין בית המקדש, שהוא היה היכל המלך כמו שהתבאר, אמעט גם כן שאין השם יתברך נגלה בכבוד מלכותו. אף כי בוודאי אצל השם יתברך אין שנוי וחסרון כלל, ולא שייך בו לומר כך, מכל מקום קודם שחרב בית המקדש היו הנבראים מקבלים כבוד מלכותו כפי שלימות מעלתם, וכאשר חרב בית המקדש אין השם יתברך נגלה להם בכבוד מלכותו, כאשר חסר העולם הזה מן בית המקדש. וכל זה ברור, והבן הדברים, כי הם דברי אמת ברורים: והתבאר לך, כי חסרון בית קדשינו ותפארתינו נחשב חסרון אצל העליונים. ואין זה רק מצד המקבל, כי בודאי אין שנוי לעליונים, רק שכך נמצא השם יתברך אל עולם הזה שלא בשלימות כבודו. ויאמר כך כאשר לא נמצאו בשלימותן ובמעלתן מצד המקבל, כי סוף סוף יש בהם בחינה זאת, שנראה כך אל המקבל, הוא האדם. ואין זה נחשב דבר קטן, אבל הוא חשוב דבר גדול. כי דבר זה עיקר כאשר הוא נמצא כך אל המקבל. כמו שתמצא שהאדם קרא שמות לכל הנמצאים (ב"ר יז, ד), מזה נראה כי הכל נחשב כפי מה שהוא אל המקבל, הוא האדם. ואף אל השם יתברך קרא שם, וכמו שאמר במדרש (שם) כאשר קרא האדם שמות לכל, מפני שהכל נחשב כפי מה שהוא אל האדם, שהוא המקבל. אמר לו הקב"ה, ומה שמי, אמר לו א"ד, אמר הקב"ה זה שמי שקרא לי אדם. אשר מזה תבין ותדע כי הכל הוא כפי מה שהוא המקבל, הוא האדם. לכך כאשר השם יתברך נמצא אל המקבל, הוא האדם, בענין אחד, נאמר אותו ענין עליו. ודבר זה ביארנו במקומות הרבה מאוד בחבור באר הגולה, ושאר מקומות. ומזה תוכל ללמוד החסרון שנמצא בעולם הזה מצד חסרון בית המקדש, כי אף על הקב"ה אמרו דאמעט פמליא שלו, כאשר אין השם יתברך נמצא בשלימות כבודו אל הנמצאים נאמר כך, שכך הוא נמצא לעולם: ובפרק בתרא דסוטה (מח. ) תנן, מיום שחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל, שנאמר (תהלים יב, ב) "הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'". רשב"ג אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ובטל טעם הפירות. רבי יוסי אמר אף בטל שומן הפירות. רבי שמעון בן אלעזר אומר הטהרה בטלה את הטעם ואת הריח. המעשרות בטלו שומן הדגן. וחכמים אומרים הזנות וכשפים כילו את הכל, עד כאן: המשנה הזאת בא לבאר לך, כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה. וזה שאמר 'משחרב הבית בטל השמיר, ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה'. באלו שלשה דברים נזכרו כל הברכות; וזה כי השמיר היה בו כח ועז, כמו שמפרש בגמרא, והוא נגר טורא, כשמניחין אותו על סלע מתבקע ממנו הסלע (גיטין סח ע"ב). ואין ספק שזה מפני הכח הגדול שיש לו. והפך זה נופת צופים, שהוא מתוק בתכלית המתיקות. עד שאלו ב' דברים, אשר הם שתי כוחות הפכים, שזה עז בתכלית, וזה מתוק בתכלית, ובטלו לגמרי מן העולם. וכל הדברים אשר בעולם, יש בהם איכות זה שהוא החוזק, או איכות המתיקות. ועל כל פנים יש לו דבר מה מהם. ואם אלו שניהם בטלו לגמרי (כמו) כאשר חרב בית המקדש, נחסרו כמה דברים שיש בהם מן העזות והתוקף, והפך זה המתיקות והרכות. ואחר כך אמר 'ופסקו אנשי אמנה'. דבר זה ענין שלישי, שפסקו אנשי אמנה, וזה שנוי באדם עצמו. ובזה היה כל העולם מקבל חסרון; אם כוחות טבעי הדברים, אשר נכללו באלו שני דברים אשר אמרנו. ואם האדם עצמו. והבן זה מאוד: ואמר אין יום שאין בו קללה. כי בבטול בית המקדש בטלה הברכה מן העולם. וכל יום קללתו מרובה משל חברו. וביאור זה, כי השנוי גורר אחריו שנוי. ולפיכך כאשר חרב בית המקדש, היה זה גורם קללה במה שקבל העולם השתנות ויציאה חוץ מן הסדר, כמו שאמרנו. וזה גורר אחריו עוד שנוי יותר. ולכך כל יום קללתו מרובה משל ראשון. ודברים אלו ברורים, שנמשך אחר שנוי - שנוי יותר. ולא ירד הטל לברכה. אחר שאמר שלא היה יום שאין בו קללה, ואחר כך אמר שלא היה ברכה בעולם. ונכלל זה בשני דברים; שלא ירד הטל לברכה, ונטל טעם הפירות. ואלו שני דברים הם מחולקים, כי הטל הוא בלילה, וטעם הפירות מכח השמש, שנותנת טעם בפירות, שנאמר (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש". וכאילו אמר שלא היה ברכה לא בלילה, ולא ברכה ביום. ומה שאמר רבי יוסי אף בטל שומן הפירות. פירוש, כי השומן הוא גוף הדבר, ורוצה לומר לא שהיה חסרון בטעם וכיוצא בזה, שהם איכות בלבד, אבל היה חסרון בגוף הדבר. וזה שאמר שנטל שומן הפירות, כי השומן הוא גוף הדבר. כי הדבר שהוא כחש בטל מגופו, אבל דבר שהוא שמן יש לו גוף עב. ודבר זה קללה בפני עצמו: וקאמר רבי שמעון בן אלעזר הטהרה נטלה טעם הפירות והריח. ורוצה לומר כאשר היו נוהגים בטהרה היה הטעם הפירות וריח הפירות קיים. כי הטומאה והזוהמא הפך הריח, וכן הטעם, כי הריח הוא שמריח ריח הטוב, וכן הטעם שנותן טעם טוב לאדם. וכמו שהתעוב והזוהמא משוקץ וסרוח, כך צריך אל הריח והטעם הטהרה. וכאשר בטלה הטהרה, והיו הבריות מתועבין ומשוקצין, דבר זה נטל הריח והטעם. 'והמעשרות בטלה השומן'. וזהו כמו שאמרו ז"ל (תענית ט. ) עשר בשביל שתתעשר, נמצא כי המעשר גורם הרבוי. ולפיכך כאשר אין מעשר, בטל השומן, שהוא הרבוי, רק יש כאן כחישות, כמו (ש"ב יג, ד) "מדוע ככה אתה דל". וחכמים אומרים כי הזנות והכשפים בטלו הכל. פירוש דבר זה, כי הזנות הוא יציאה מן הסדר, ומפני זה בכל מקום כאשר ירצה הכתוב לומר שסרו מן השם יתברך אחר אלקי נכר, אמר (ר' דברים לא, טז) "וזנו אחר אלקי נכר הארץ", ודבר זה בטל את הכל. וכן הכשפים הוא יציאה מן הסדר, כי כל ענין הכשוף שמבטל סדר הטבע. ולכך הזנות והכשפים בטלו הכל, עד שהכל יוצא מסדר וממנהגו של עולם. והמשנה הזאת נזכרו בהם דברים גדולים מאוד, אי אפשר לפרש יותר, רק תעמוד על הדברים אשר אמרנו, איך חורבן בית המקדש היה מחסר העולם, עד שנמצא חסר בכל. ואי אפשר לפרש יותר: ובגמרא קאמר (סוטה מט. ), אמר רבא, וכל יום קללתו מרובה משל חבירו, שנאמר (דברים כח, סז) "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר". אילימא "בוקר" דלמחר, מי ידע מאי הוי, אלא דחליף ואזיל. אלא עלמא אמאי קאי, אסדרא דקדושא, ועל אמן יהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר (איוב י, כב) "ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל", הא איכא סדרים תופע מאופל, עד כאן: וביאור זה, כי העולם הזה הוא מקבל מן העולם העליון, ודבר זה אין בטול לו, ולא יפול תחת הבטול כלל, ועל דבר זה קאי עלמא. כי כאשר בטל בית המקדש, שעל ידו היתה הברכה באה לעולם, אבל עדיין לא בטל דבר זה - שהעולם הזה מקבל מן העולם העליון. ולפיכך קאמר דקאי על סדרא דקדושא ו'אמן יהא שמיה רבא' דאגדתא, כי על ידי זה מביא הברכה מעולם העליון לעולם הזה, כי זאת הברכה לא שייך בה הפסק כלל. ובשניהם אנו אומרים 'קדיש לעלם ולעלמי עלמיא', וכן ב'יהא שמיה רבה' אנו אומרים 'מברך לעלם ולעלמי עלמיא'. ולא תמצא זה בשום שבח בעולם, רק בשני שבחים אלו, בעבור כי אלו ב' שבחים בפרט משבחים הקב"ה מצד עולם העליון, ועל דבר זה העולם עומד, מצד שהשם יתברך מברך העולם הזה מן עולם העליון: ועל זה תקנו אלו ב' שבחים בפרט בלשון ארמי, כי לשון ארמי אינו מכלל שבעים לשונות המיוחדים לכל אומה ואומה, וכבר בארנו דבר זה למעלה כי השבח הזה הוא מגיע עד עולם העליון, והוא כולל הכל, ואינו מיוחד, לכן ראוי שיהיה השבח הזה בלשון שאינו מיוחד. ואינו ראוי שיהיה בלשון הקודש, מפני כי לשון הקודש לשון מיוחד. וכל שאר הלשונות כלם הם לשונות מיוחדים, חוץ מלשון ארמי: ויראה מה שאמר 'אמן יהא שמיה רבה' דאגדתא, הוא מפני כי ראוי זה להגדה, שהיא תורה, כי על ידי הקדיש שהוא אחר התורה בפרט, יש לאדם דביקות יותר על ידי קדיש שאחר התורה, עד שמביא הברכה והקיום מעולם העליון. וכן יש במדרש (ילקו"ש משלי רמז תתקנא) "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם וגו' מאוד נעלה" (תהלים מז, י), אימתי שמו של הקב"ה מתעלה, בשעה שישראל נאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ונותנין שבח וגדולה להקב"ה. אמר רבי ישמעאל, באותה שעה כששומעין הגדה מפי חכם, ואחר כך עונין 'אמן יהא שמיה רבה', באותה שעה הקב"ה שמח, ואמר למלאכי שרת, באו וראו עם זו שיצרתי בעולם במה הן משבחין אותי, באותה שעה מלבישין הקב"ה הוד והדר, לכך נאמר (משלי יד, כח) "ברוב עם הדרת מלך", עד כאן. הרי לך מבואר כי השבח הזה, שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, מיוחד למעלת התורה, אשר היא גם כן מעולם העליון, כאשר בארנו. ולכך ביארנו שצריך לומר שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח. ), כמו שמבואר בחבור התפארת, עיין שם: והבן עוד, כי אלו ב' דברים, האחד בו ברכה, והשני קדושה, כנגד 'קדוש' ו'ברוך', ולכך מזכיר תחלה סדרא דקדושא, ואמן יהא שמיה רבה מברך דאגדתא. ואלו שני דברים ביחד הם סדרים לעולם הזה. כי על ידי קדושה יש לעולם הזה דביקות בעולם העליון, שהוא קדוש. ומפני כך הוא מקבל הברכה מן עולם העליון, שהוא יתברך מבורך לעלם עלמי עלמיא. וכאשר בית המקדש היה בעולם, היה מקבל ברכה על ידי בית המקדש, שהוא קדוש, והיה דביקות לעולם הזה בעולם הקדוש. אבל כאשר אין בית המקדש, צריך האדם אל סדר קדושה, שעל ידי הקדושה הזאת יש לעולם דביקות בעולם הקדוש, ועל ידי 'אמן יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא' באה הברכה מעולם העליון לעולם הזה, ועל זה קאי עלמא: ==פרק כג== התבאר לך כי חורבן בית המקדש הוא חסרון העולם לתחתונים ולעליונים, ולכך צריך שיהיה הנהגת האדם על ענין זה כפי שהוא ענין העולם, ויהיה נוהג באבילות על דבר זה. וכאשר יש אבילות על ירושלים, ובזה נראה כי יש הפסד וחסרון בעולם, ולכך הוא חוזר אל הסדר. וזה שכתוב (ישעיה סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", רוצה לומר כי המתאבלים עליה בשביל החסרון שהגיע לעולם הזה, ועל זה הוא מתאבל. וכבר התבאר שכל דבר שיש בו שנוי, כמו זה, הוא חוזר אל הסדר, לכך "שישו אתה משוש כל המתאבלים". אבל אם אינם מתאבלים, וכאילו לא היה כאן חסרון, וכאשר אין כאן חסרון אין כאן חזרה: ובברכות פרק אין עומדין (ברכות ל ע"ב), [אין עומדין] להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובגמרא מנא הני מילי, וקאמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב (תהלים ב, יא) "עבדו את ה' ביראה וגו'". מאי "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה, עד כאן. וביאר ענין זה, כי המתפלל אל השם יתברך מורה על שהאדם עלול מן העלה, שהרי צריך האדם אל השם יתברך. ומפני כך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, להראות שהוא עלול מן העלה, ושהוא צריך אל העלה בתפילתו. ובברייתא קאמר (ברכות לא. ) אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה. ופליגי ברייתא אמתניתין, דסבירא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש: וביאור מחלוקת זה, כי כאשר האדם הוא עלול מן העלה יש לו ב' בחינות; הבחינה האחת, כי במה שהוא עלול, הנה הוא נבדל מן העלה, וראוי שיקבל יראתו ופחדו עליו. והבחינה השניה, כי אין ספק כי העבד יש לו צירוף אל אדון שלו. ולפי דעת שניהם התפילה מורה על שהאדם עלול אל השם יתברך, ונתלה בו. ולכך לתנא דמתניתין יש לעמוד מתוך יראה לתפילה, שהעלה נבדל מן העלול, ולכך יש לעמוד מתוך יראה וכובד ראש. ולברייתא צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה, מצד הבחינה השניה, שהעבד יש לו צירוף אל האדון, והוא עבד לאדון הכל, וזהו צירוף וחבור אל העלה יתברך. לכך יש לעמוד מתוך שמחה של מצוה, ששמח בשביל שהוא עבד מקבל גזירותיו ומצותיו עליו, וזהו הבחינה השניה שיש לעלול עם העלה. למתניתין עדיפא היראה, משום שזה עבודה הוא אל השם יתברך לגמרי, כאשר ירא לפניו. ולברייתא שמחה עדיפה כמו שהתבאר: ויש לפרש בפשוטו, כי התפילה הוא שנכנס לעמוד לפני השם יתברך, והנכנס לפני המלך ראוי שיכנס באימה וביראה, ולכך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובברייתא קאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, כי על ידי השמחה שהיא שלימות הנפש, ועל ידי זה השכינה שורה עליו, והוא עם השם יתברך, ודבר זה ברור: ושם אמרו עוד (ברכות ל ע"ב) אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזי דהוי בדח טובא, אמר ליה "וגילו ברעדה" כתיב (תהלים ב, יא). רב ירמיה הוי יתיב קמיה דרבי זירא, חזי דהוה בדח טובא, אמר ליה לא סביר מר "בכל עצב יהא מותר" (משלי יד, כג), אמר ליה תפילין קא מנחנא, עד כאן. כך הוא גרסת רב אלפס, והיא נכונה. וביאור זה מה שאמר תפילין מנחנא, מפני שכבר אמרנו למעלה כי אין ראוי שיהיה האדם, אשר הוא עלול, בשמחה כלל, רק יהיה עליו יראת העלה, לכך אמר ליה תפילין מנחנא. פירוש, כי התפילין - שם ה' נקרא על האדם, כדכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו (ברכות ו. ) אלו תפילין של ראש, והם כתר על האדם ופאר עליו. ואמר, הנה אף שראוי מחמת שהאדם עלול לכך צריך שיהיה עליו יראת העלה, מכל מקום אני שמח בעלה עצמה, מה שהוא יתברך אדון לי, ושמו יתברך נקרא עלי, והוא תהלתי ותפארתי, ומזה הצד ראוי אל האדם השמחה. שאין לומר שאין ראוי אל האדם השמחה במה שהוא עלול, כי השמחה הזאת היא מצד העלה, בשביל כי השם יתברך - שהוא העלה - הוא תפארתו, והוא כתר על ראשו, והם התפילין, וראוי שישמח בכתר ובפאר הזה. ולכך אמרו 'תפילין מנחנא'. וכבר אמרנו גם כן לפני זה, כי מצד שיש לאדם צירוף אל העלה, ראוי אליו השמחה. והצירוף האמתי הם התפילין, אשר שם ה' נקרא עליו, ומפני כך ראוי אל האדם השמחה בתפילין, בפרט מה שהמצוה הזאת היא עצם הצירוף שיש לו אל השם יתברך: ואביי כאשר יתיב קמיה דרבה, מפני שהיה תלמידו, והוא בדח, קאמר ליה רבה "וגילו ברעדה". ולא קאמר ליה "בכל עצב יהא מותר", מפני שהיה תלמיד, ואינו רב, אין עליו להחמיר כל כך, רק כי לכל הפחות לא ישמח כל כך, רק יהיה רעדה עם הגילה. ולכך אמר ליה '"וגילו ברעדה" כתיב', שיהיה עם הגילה רעדה. אבל רבי ירמיה לאו תלמידו דרבי זירא היה, שהרי קראו 'מר', שאמר ליה 'לא סביר מר "בכל עצב יהיה מותר"'. ורוצה לומר שבכל עצב יהא מותר, ולא ישמח כלל, כי היה חכם, ויש לו לדקדק במצות מאוד. ולכך קאמר "בכל עצב יהיה מותר", ולא ישמח כלל, שכל אשר בדעתו, כי האדם אין נחשב לכלום, והוא בעל רימה ותולעה (אבות פ"ג מ"א), בשביל זה יהיה לו מותר, שיש לו שכר על זה. וזה בשביל שהוא יודע בחסרונו, ולכך מתעצב בחסרונו, וראוי הוא להשלמה. אבל השמח, הרי בדעתו שהוא שלם, ואינו מבקש בהשלמתו, לכך אין מקבל השלמה. ודבר זה יתבאר בסמוך, ודבר זה ענין נפלא מאוד מאוד. והשיב לו תפילין מנחנא, כמו שהתבאר: ויש לפרש עוד, כי מה שאמר 'לא סבר מר "בכל עצב יהיה מותר"', רצה בזה כי האדם הזה אשר הוא חמרי גשמי, אין ראוי אליו השמחה. כי השמחה שייכת אל הנפש הנבדלת, ואין האדם נבדל במעלתו, רק הוא חמרי גשמי. ומפני שהוא חמרי גשמי, אין ראוי לו השמחה, ובעצבות שלו יש לו מותר. והיינו כי כאשר בדעתו שהוא בעל חומר חסר, אז השם יתברך ממלא חסרונו, כמו שהתבאר: ועל זה השיב תפילין מנחנא, כי התפילין הם מורים על שיש באדם גם כן מדריגת השכל שהוא נבדל, ולכך ראוי אל האדם התפילין, דבר שיש בו קדושה אלקית, שהרי התפילין הם קדושים, ואם לא כן שיש באדם מדריגת השכל הנבדל, לא היה ראוי אל התפילין. ולכך התפילין הם על הראש, ששם הנשמה הנבדלת והשכל, וכן התפילין של יד הם נגד הלב, ששם הנפש. ולפיכך אמר 'תפילין מנחנא', והמצוה הזאת לאדם לפי שיש באדם הנשמה והשכל הנבדל, ומצד הזה ראוי לו השמחה מצד שלימות הנפש. ודבר זה גם כן ברור מאוד, ואמת בלי ספק, כי התפילין אשר הם לאדם הם מצד שיש לאדם הנשמה והשכל, ומצד הזה ראוי לו השמחה, ודי בזה: ועוד אמר שם (ברכות לא. ) רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, א) "אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה", אימתי ימלא שחוק פינו, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (שם). אמרו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו כי שמעה מן רבי יוחנן רבו. ביאור זה, כי האדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות, שהוא בפעל הגמור. ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, דכתיב (תהלים ד, ח) "נתת שמחה בלבי". אבל השחוק - הוא בפעל, כאשר יש לו שחוק. ולכך אמר אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השחוק, שהוא בפעל לגמרי, ודבר זה אינו ראוי לעולם הזה כלל. כי המדריגה הזאת אינו בעולם הזה, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפעל. רק לעתיד, ואז נאמר "אז ימלא שחוק פינו", כי יאמרו "הגדיל ה' לעשות עם אלה". כי כאשר יהיה לעתיד, והגדיל עם אלה מה שלא היה קודם, שלא היה האדם בפעל השלימות. לכך אין לו השחוק, שהוא שמחה בפעל, רק השמחה היה לו, שעיקר השמחה בלב, ואינו בפעל, רק לעתיד אז יהיה בעולם השחוק. ומה שאמרו שאסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, אינו מצד החורבן, שהרי אמרו 'אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה', ודבר זה משמע אף בשעת בנין הבית אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, עד שיהיה העולם בשלימות בלא חסרון: אבל מה שראוי לאדם מצד חורבן בית קדשנו ותפארתינו, אם באנו לעשות כמו שראוי להיות נוהג האדם כמו שאמרנו, הרי לא היה נשאר לו חיים לגמרי. כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב ס ע"ב) כשחרב הבית באחרונה, רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להן, בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין שותים יין. אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על המזבח, ועכשיו בטל. ונשתה יין שממנו מנסכין על גבי מזבח, ועכשיו בטל. אמר להם אם כן לא נאכל לחם, שכבר בטלו מנחות וכו', עד שתקו. אמר להם בני, בואו ואומר לכם; שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. להתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אלא אמרו חכמים, אם אדם סד ביתו בסיד - משייר בו דבר מועט. וכמה, אמה על אמה. אמר רב חסדא, כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר בה דבר מועט. מאי היא, כסא דהרסנא, שנאמר (תהלים קלז ה-ו) "אם אשכחך ירושלים וגו' תדבק לשוני לחכי". מאי "על ראש שמחתי" (שם ו), זה אפר מקלה שבראש חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי, היכי מנח לה, אמר ליה במקום תפילין, שנאמר (ר' ישעיה סא, ג) "לשום לאבלי ציון לשום פאר תחת אפר". וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ציון, שנאמר (ישעיה סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", עד כאן: הרי לך כי הפרושים היו אומרים כי ראוי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, מפני שהיו קרבין על גבי המזבח. וזה בשביל להודיע כי הכל הוא בשביל השם יתברך, ולא בשביל האדם. כי הבשר נברא שיהיה קרב על המזבח, והיין לנסך אותו על המזבח. ולכך עתה שאין מנסכין היין, ואין מקריבין הבשר על המזבח, ראוי הוא שיתבטל האדם מאכילת בשר ומשתיית יין, אחר שבטל הקרבתו על המזבח. רק שאין גוזרין גזירה על הצבור רק אם רוב הצבור יכולים לעמוד בו, שאם אין רוב הצבור יכולים להתקיים, אין כלל כאן קבלת הגזירה. שצריך שיהיו מקבלים הגזירה הרוב, וכאשר אין רוב הצבור יכולים לעמוד, אף על גב שרוצה איזה אדם לקבל דבר שהוא קשה, אין כאן קבלה. כי כן כל דרכי התורה ראויים לקבלה, ואין דבר בתורה שהוא כנגד האדם, ולפיכך אי אפשר לגזור דבר שאין לו קבלה אל הרוב: אלא שכך צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר - אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר "תשכח ימיני", שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין. כי דבר שאינו עיקר, אין האדם משגיח עליו, ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים הוא עיקר העולם. ולפיכך אין ראוי לשכוח ולעשות כל צרכיו בשלימות כאילו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר, כמו שהתבאר: ולפיכך אדם סד ביתו בסיד, ומניח אמה על אמה שאינו סד, וכנגד הפתח. והטעם שהוא כנגד הפתח, כי אם לא כן, ויהיה במקום אחר, הרי בטל אותו מקצת אצל השאר, ואין כאן חסרון. אבל כנגד הפתח, שראוי ששם יהיה יפה ביותר, וגם כאשר נכנס אין רואה רק זה המקום בלבד, אין לומר בזה שהוא בטל אצל השאר. ועוד, כי הנוי שהוא כנגד הפתח, הוא נוי ביותר. ואם יהיה נשאר הנוי אשר הוא נגד הפתח, יהיה כאן נוי ביותר, והנוי היותר - אין ספק שבטל, ולכך משייר אמה על אמה נגד הפתח. וכן כולם, דמשייר דבר מועט, והוא כסא דהרסנא, והוא מאכל חשוב ביותר. וראוי שלא יהיה כאן חשיבות ביותר. וכן צדעא ובת צדעא, הוא נוי ביותר, ראוי שלא יהיה, כך יראה. ומה שאמר דמשייר דבר מועט, היינו דהוא מועט בכמות, אבל הוא חשוב יותר. ובזה לא נשכח ירושלים, שהוא מקום אחד חשוב. וקאמר 'מאי "על ראש שמחתי", זהו אפר מקלה וכו''. ופירוש, שהכתוב אומר כאשר יש לחתן שמחה, יש להזכיר השמחה שהיה לו ונתבטל. ולכך נותנין אפר מקלה בראש חתנים, כי האפר מקלה שבראש חתנים מורה על בטול הפאר שהיה ראוי, ונעשה מזה אפר. כי 'אפר' אותיות 'פאר', שנתבטל הפאר, ונעשה לאפר: וקאמר (ב"ב ס ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. כבר אמרנו לך שהחסר הוא שמתהוה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם אין עומד לקבל הויה, כאשר הוא שלם קודם זה, ואיך יתהוה. ודבר זה ענין ברור מאוד, ונתבאר גם כן בחבור הזה. והמתאבל על ירושלים, והרי הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה. כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההויה, כי ההעדר הוא סבת ההויה, ודבר זה ידוע. אבל מי שאינו מתאבל על ירושלים, והנה הוא כאילו הוא שלם, וכבר אמרנו כי השלם לא יתהוה, ולכך אין רואה בנחמות ציון. ודבר זה ברור מאד למי שמבין דבר זה. והרי התבאר לך כי לפי מדת האמת והיושר ראוי היה שנחסר עצמינו בשביל חורבן קדשינו ותפארתנו, רק כי אין הגזירה חלה על דבר שאין הצבור יכול לעמוד (שם): ובפרק קמא דגיטין (ז. ), שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסור, שירטט וכתב ליה (הושע ט, א) "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". ולשלח ליה מהכא (ישעיה כד, ט) "בשיר לא ישתו יין", אי מההיא הוה אמינא זמרא דמנא, אבל בפומא שרי, קא משמע לן, עד כאן. פירוש, מאחר שאין שמחה בישראל, אין ראוי לישראל לשמוח. וקאמר 'ולשלח ליה מהכא, דכתיב "בשיר לא ישתו יין"', שמזה הכתוב מסיק בפרק בתרא דסוטה (מח. ), דתנן התם משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר "בשיר לא ישתו יין". ולכך פריך ולשלח מהכא. אבל ליכא למימר דמשום כך פריך 'ולשלח ליה מהכא' משום שאין אסור רק על היין, ובהאי קרא כתיב "בשיר לא ישתו יין". דזה אינו, דהתם מוכח דלאו בשיר שהוא ביין דוקא משתעי, אלא אפילו בלא יין נמי אסור. דקאמר שם (סוטה מח. ) אמר רב הונא דנגדי ודבקרי שרי, פירש רש"י ז"ל (שם) ספינות שמושכין בחבל, שאינם אלא לכוון אותם למלאכה. ודבקרי - שמזמרין בשעת שחורשין, ואינו אלא לכוון השוורים לתלמיהם, שהולכים לקול השיר, שערב להם. ודגרדי אסור - שאינו אלא לשחוק, עד כאן. הרי מוכח דבין על היין ובין שלא על היין - אסור. והא דקאמר 'בטל השיר מבית המשתאות', נראה דלרבותא קאמר, אפילו בשעת שתיית האדם, שדרך האדם לזמר, וכאילו היה דבר זה מנהג לאדם, אפילו הכי אסור: ושם אמר (סוטה מח. ) אודנא דשמע זמרא - תעקר. אמר רבא, זומרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) "קול ישורר בחלון חורב בסף כי ארזה ערה". אמר רבי יצחק, [אפילו] בית המסוכך בארזים מתרועע. אמר רב אשי, שמע מינה כי מתחיל חורבא - בסיפא מתחיל, שנאמר "חורב בסף", עד כאן. והדברים האלו ידועים למשכילים למה אמר 'אודנא דשמעא זימרא - תעקר', וזה מפני כי השיר הוא מיוחס למדת הדין, שהרי הלוים היו משוררים דוקא, ודבר זה ידוע למשכילים. וכאשר משורר, ואין ראוי לו השירה, פוגע בו מדת הדין. וכן הבית אשר שם השיר, חרב מכח מדת הדין, שמחריב הכל. וקאמר שהתחלת החורבן הוא בסף, מפני שהוא מקום ששם הכניסה והיציאה לבית, והוא עיקר ישוב הבית, ששם נכנסין ויוצאין, ולפיכך שם מתחיל החורבן, כי מדת הדין המחריב פוגע דוקא בדבר שהוא מיושב יותר. ולכך אמר שם במשנה (סוטה מח. ) משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות. שכאשר היו הסנהדרין יושבין ודנין, היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי גם כן שיהיה השיר בעולם, המיוחס למדת הדין. אבל כאשר בטלה סנהדרין, ואין מדת הדין עם בני אדם, ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם, כי כל שירה הוא מצד מדת הדין: וזה שאמר שם (סוטה מח. ) אמר רבי יוחנן, כל השותה יין בארבע מיני זמר, מביא חמש פורענות לעולם, שנאמר (ישעיה ה, יא-יב) "הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו". מה כתיב אחריו (ר' שם שם יג) "לכן גלו עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב צמא וישח אדם וישפל איש". ומה כתיב אחריו (שם שם יד) "לכן הרחיבה שאול נפשה", עד כאן. וביאור ענין זה, כאשר שותה יין בד' מיני זמר, הרי דבר זה חמשה מיני שמחה, כי היין עצמו הוא החמישי, ולכך מביא חמשה פורענות לעולם. כי כאשר חוטא במדת הדין לגמרי, ושותה יין בד' מיני זמר, וכבר ידוע כי חמשה מתיחס למדת הדין, כנגד (שמות ט, ג) "יד ה' הויה במקנך", וכתיב שם "בסוסים ובחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד". ולכך מביא חמשה פורענות לעולם, מפני כי מדת הדין הקשה שולט כאשר יחטא במדת הדין, כמו שהתבאר. ואין דבר חטא במדת הדין יותר כמו זה לשורר כאשר אין ראוי השירה והזמרה: אף על גב שהגאונים פסקו דלתת שיר ושבח להקב"ה מותר, מפני שאין שיר של בשר ודם שיר שלם, ולכך הוא מותר. אבל שיר המלאכים הוא שיר שלם, ולכך אמעטו כנפי חיות שלא לתת שיר שלם. אבל שיר של שמחה שאינו להקב"ה, אסור בודאי, והוא חוטא במדת הדין, ולכך עונשו כמו שהתבאר. וראוי לשמוע דברי חכמים, המלמדים את האדם לטוב. אמנם לא ידעתי מנין דבר זה כלל, כי אם אנו באים לתת שיר ושבח להקב"ה, דבר זה יש להיות בלא שתיית יין, כי איך יהיה שבח ושיר להקב"ה ככלי זמר על השתיה, והרי אמרו (סנהדרין קא. ) כי התורה חוגרת שק ואומרת 'עשוני בניך ככלי זמר שמנגנין בהם', וכי השיר והשבח להקב"ה גרע מזה, שלא יהיה שם כלי זמר. ואילו לדידי צייתי, לא היה זה כלל ולדעתי אף בשעה שבית המקדש קיים אסור להזכיר שמו כך בשכרות, כי אף בשעת התפילה אסור לעמוד לפני הקב"ה כאשר הוא שכור (ברכות לא. ), והמונע עצמו מזה תבא עליו ברכה. ואף כי מותר לברך ברכת המזון אף אם הוא שכור (שו"ע אור"ח סי' צט ס"א), ואין זה ראיה, כי ברכת המזון מחויב לברך, וכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת", ומאחר שברכת המזון בשביל אכילה, יש לו לברך אף אם הוא שכור. אבל לתת שבח להקב"ה מתוך שכרות, נראה שהוא אסור גמור: עוד שם בפרק קמא דגיטין (ז. ), אמר ליה ריש גלותא לרב הונא, כלילא מנא לן דאסור, אמר ליה מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנוי, אמר ליה רב חסדא קרא כתיב (ר' יחזקאל כא, לא) "כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפל הגבה והגבוה השפל", וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה, אלא בזמן שיש מצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם. נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתי רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי, אמר להו האלקים מדרבנן, אלא חסדא שמך, וחסדאין מילך. רבינא אשכחיה למר בריה דרב אשי דהוי גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר מר "הסר המצנפת והרם העטרה", אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי. מאי "זאת לא זאת", דרש רב עוירא, זמנין אמר ליה משמיה דרב אמי, בשעה שאמר הקב"ה לישראל "הסר המצנפת והרם העטרה", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, זאת להם לישראל שהקדימו בסיני נעשה לנשמע. אמר להם, לא זאת לישראל שהשפילו הגבוה, והגביהו את השפל, והעמידו צלם בהיכל, עד כאן: הא דקאמר רב חסדא קרא כתיב, אף על גב דבהדיא אמרינן (סוטה מט. ) 'בפולמוס של אספסיונוס גזרו', היינו שגזרו אף בזמן שבית המקדש קיים, אבל בשעת חורבן קרא כתיב. ורש"י ז"ל (גיטין ז. ) פירש עטרות ממש. וכתבו התוספות (שם ד"ה עטרות) שאין נראה, דאמרינן עלה בסוטה בפרק בתרא (מט ע"ב) לא שנו אלא של ורד ושל הדס, אבל של קנים ושל חילת מותר, עד כאן. ואין דרך לעשות עטרה משל קנים, עד כאן. ויראה דאין זה קשיא כלל, דודאי אין דרכו לעשות של קנים ושל חילת כך בפני עצמן, אבל בודאי היו מציירין הקנים ומיפים אותם, עד שהיו נאים מאוד. וכדפירש רש"י משמע, דקאמר 'כל זמן שהמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם'. ואם כפירוש התוספות שפרשו שהיו עושים מקום לחתן לישב תחתיו, מה ענין זה לזה, דתלה במצנפת של כהן גדול. ועוד, דקאמר 'מר בריה דרב אשי גדיל כלילא לברתיה', עד 'דומיא דכהן גדול', ואם לא היה דומה כלל עטרת חתנים למצנפת, מה שייך דומיא בזה, דקאמר 'דומיא דכהן גדול': וכך פירושו, בזמן שהעטרה בראש כהן גדול, וזה מורה על המדריגה האלקית שיש לישראל, ומצד הזה יש לאדם מעלה גם כן מה שהאדם הוא מלך בתחתונים, וראוי לאדם העטרה הזאת. אבל כאשר אין המעלה הקדושה האלקית הזאת לישראל, אין עטרה הזאת לאדם מה שהאדם מלך בתחתונים, והיא בטילה. משל זה, כאשר יש מלך במדינה, אז יש כאן שרים ומושלים עמו גם כן. אבל אם אין מלך במדינה, אז אין גם כן מושלים למטה ממנו במדינה. וזה שאמר אם יש מצנפת - שהיא המעלה האלקית הקדושה - נמצאת, ראוי שיהיו עמו המעלה למטה מזה, דהיינו עטרת בראש כל אדם, כאשר יש מצנפת בראש כהן גדול: וקאמר בשעה שאמר הקב"ה הסר המצנפת והרם העטרה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, וזאת להם לישראל שהקדימו נעשה לנשמע (ר' שמות כד, ז). ומפני הקדמה הזאת ראוים לכתר ועטרה, שהרי ירדו ק"ך רבוא מלאכי שרת באותה שעה שהקדימו נעשה לנשמע, וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע" (שבת פח. ), ועתה אמר הסר המצנפת והרם העטרה. וכבר פרשנו בחבור התפארת כי ראויים ישראל לכתרים בשביל "נעשה ונשמע", ושם פרשנו הטעם כי למה היה להם הכתרים על ידי "נעשה ונשמע", עיין שם, ותמצא מבואר. ועל זה השיב הקב"ה לא זאת לישראל, שהגביהו השפל והשפילו הגבוה, לכך ראוי שיהיה בטל גבהותם גם כן מהם: לכך על האדם להתאבל על חורבן בית המקדש, ויהיה מתאונן ומקונן על חורבנו, ויתפלל שיחזור ויבנה בית המקדש. וכאשר אין האדם עושה דבר זה, כאילו הוא היה סבה לחורבנו. ובירושלמי (יומא פ"א ה"א) הראשונים העבירו את התקרה, והאחרונים פעפעו אותו, וכל כך למה, שלא עשו תשובה. וביאור זה, כי הראשונים, אשר בשביל חטאם נחרב הבית, אין זה רק העברת התקרה. אבל האחרונים שלא עשו תשובה, אין זה רק עקירת השורש. והטעם, כי האחרונים אשר ראו לפניהם חורבן הבית, ואין עושים תשובה להחזיר את הבית, אין זה כי אם שאינם חפצים בבית, מאחר שיש לפניהם במוחש חסרון הבית, ואינם עושים תשובה להחזירו. ולא כך הראשונים, שלא היה לפניהם במוחש חורבן הבית - שתאמר שלא היו חפצים בבית, לכך לא היה זה כל כך. וזה שאמרו כי הראשונים העבירו את התקרה, כי חטאם שהיה גורם להחריב הבית - דבר זה נקרא העברת התקרה בלבד. ולא שייך בזה שלא היו חפצים בבית כלל, ודבר זה [לא] נקרא עקירת שורש, שאינם חפצים בבית המקדש כלל. רק אותם שרואים במוחש לפניהם חסרון בית המקדש, ואינם עושים תשובה, הרי כאילו אינם חפצים בו, ודבר זה נקרא פעפוע משרשו: ועוד יש לך לדעת כי בית המקדש מצד עצמו ראוי שיהיה תמיד ולא יוסר כלל, וכך ראוי לפי סדר המושכל. ומאחר שכך הוא, וראוי שיהיה נמצא עתה בית המקדש לפי סדר המושכל, אם אין אנו עושים תשובה, הרי אנו מחריבין בית המקדש מעיקרא. כי כאשר אנו מחריבין ומבטלין סדר המושכל, דבר זה נקרא פעפוע משרשו. כי סדר זה המושכל הוא שורשו, וכאשר אין מתפללין עליו, זה נקרא פעפוע משרשו. אבל הראשונים, מפני שעל ידם לא חרב רק עצים ואבנים שלפנינו, לא נקרא זה שעקרו אותו משרשו. וחילוק יש בין המחריב דבר שהוא לפנינו בלבד, או כאשר מגיע הבטול לעצם הדבר מה שמחייב הסדר השכלי, שראוי שיהיה נמצא בית המקדש בעולם, ואינו נמצא, ודבר זה הוא בטול לעצם בית המקדש. ולפיכך האחרונים שלא עשו תשובה שיהיה נמצא בית המקדש בעולם, דבר זה בטול לעצם בית המקדש. וזה שאמר כי אחרונים פעפעו אותו. ומה נחשב מי שאינו נותן לבו כלל על זה, ואינו מתאונן על כבוד שמים, כאשר יראה ארמון זרים על מרום הרים, והדום רגלי בית אלקינו חרב בעונינו: אך בדור הזה אשר אנחנו בו, על מה יתאונן האדם; אם על חורבן בית קדשינו, או על בטול מחמד עינינו, הוא תורתינו, שהיתה לנו למשיבת נפש בגלתינו. ואלו שנים, תורת אלקינו ובית קדשינו, הוא תכלית הכל, כמו שאנו אומרים (אבות פ"ה מ"כ) 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך'. וענין אלו שני דברים שחיבר אותם ביחד הוא דבר מופלג ועמוק. ועתה אנו ערומים מכבוד התורה, שלא נמצא בנו לא תורה ולא חכמה, והוצגנו ככלי ריק. או אם נתאונן על אנשי מעשה שאבדו מן הארץ, ונשארנו באין מחסה ומסתור. עד כי לגודל חסרונינו זכינו לנחמה, כדכתיב (ר' ישעיה נט, טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו ימינו וזרוע צדקתו סמכתהו וגו'". וזו עיקר הבטחתינו ונחמתנו בגלותינו, אשר אין דבר טוב בעולם, וקרובים הם ימי התשועה. כי דבר ברור הוא ואי אפשר, שיהיה העולם אשר נברא מן השם יתברך עומד כך, וכן יהי רצון אמן: ==פרק כד== מן המבואר כי גלות ישראל וחורבן בית קדשנו ותפארתנו הוא שנוי בסדר העולם. וידוע כי הדבר שהוא יוצא מסדר העולם, והוא בשינוי, אין קיום לו רק לפי שעה, כי אי אפשר שהוא יוצא מן הסדר ויש לו קיום, שאם כן יהיה דבר היוצא מן הסדר מסודר, מאחר שהוא קיים כמו הדבר שהוא מסודר. ומפני כי לפי סדר המציאות ראוי שיהיה כל דבר עומד במקומו אשר סדר לו השם יתברך, ומכל שכן האומה הישראלית שהיא אומה יחידה, שאין לה דבוק וחבור כלל אל האומות מצד עצמה, שאין ראויה שתהא עומדת בתוכם, לכך נחשב עמידת ישראל בין האומות שלא כטבע. וכל הדברים בעולם שאינם עומדים במקום הטבעי להם, והם יוצאים מן המקום המיוחד לכל אחד, הוא שינוי, ודבר זה הוא הפסד נחשב. כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעיד עליו מלת 'מקום', שהוא לשון קיום. והיציאה מן המקום, שהוא קיומו, הוא אבוד אל אשר הוא מקום אליו. וכבר בארנו זה בהקדמה: וזה שרמזו בחכמתם בגיטין בפרק המגרש (פח. ), "וישקוד ה'העל הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה'" (דניאל ט, יד), אמר רבי חסדא דריש מרימר, משום ד"צדיק ה'" - "וישקוד על הרעה", אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיה, ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב (ר' מ"ב כד, טז) "החרש והמסגר אלף חרש", בשעה שפותחין - נעשו הכל כחרשים. והמסגר - בשעה שסוגרין, אין פותחין, וכמה, אלף. עולא אמר, שהקדים שני שנים אל (דברים ד, כה) "ונושנתם". אמר רבי אחא בר יעקב, שמע מינה "מהרה" דהקב"ה תתנ"ב הויין. וביאור ענין זה כמו שפרשנו בחבור גור אריה בפרשת ואתחנן, שאם עמדו ישראל בארץ ישראל כמנין "ונושנתם", שוב לא היה מקום מיוחד להן. וכאשר גלו מן הארץ, היו חס ושלום נאבדים, כי היו כמו דבר שאין לו מקום מיוחד, והוא נאבד מיד. אבל עתה שהקדים שתי שנים קודם "ונושנתם", אף אם היו גולים ממנו, והם בארץ אחרת, לא סר מקום זה מאתם, שהרי לא נגמר ישיבתם מה שראוי להיות בארץ, שהוא מקומם. ואם כן הם כמו אדם שיצא ממקומו, והוא בארץ אחרת, שעדיין שם מקום הראשון עליו, ואף כאשר גלו מן הארץ, עדיין ארצם מקום להם: ומה שאמר הכתוב "ונושנתם בארץ", ואין ראוי שיהיה בטול אל דברי השם יתברך. ועוד, למה הקדים דוקא שתי שנים, ולא יותר ולא פחות. כי דבר זה מפני כי שתי שנים הם כמו גבול וסוף של זמן של "ונושנתם", והגבול בכל דבר נבדל מן הדבר עצמו, ואינו בחזקו ובתוקפו בגבול כאשר הוא בעיקר. ולפיכך כאשר הגיע אל הגבול, ואין הישיבה בכוחה, אז גלו. וכתב "ונושנתם בארץ", דמשמע שיהיו שם כמנין "ונושנתם", מאחר ששתי שנים אלו נחשבים גבול של "ונושנתם", [ו]דבר שהוא גבול בטל אצל הדבר עצמו. ולפיכך בטלים אלו ב' שנים אצל עיקר הישיבה, כאילו ישבו שם "ונושנתם", כי הגבול נמשך אחר גוף הדבר. וטעם כי ב' שנים הם גבול, מפני כי מספר שלש שנים הם חשובים ביותר, כמו שתמצא כי חזקת הבתים ג' שנים (ב"ב כח. ), לכך מספר ג' אינם גבול, רק מספר שתי שנים - שאינם נחשבים בעצמם ענין חזקה - הם נחשבים גבול. וכיון שגלו שתי שנים קודם "ונושנתם", ולא היו שם כל מה שראוי שיהיו שם, עדיין שם הארץ עליהם אף בגלותם ממנו, ולכך אין מקויים בהם "ואבדתם מהרה" (דברים יא, יז). אבל אם חס ושלום ישבו שם כל זמן שלהם, שוב לא נקרא ארץ ישראל מקום שלהם, והיה חס ושלום מקויים בהם "ואבדתם מהרה": ומעתה תוכל לדעת כי בלתי טבעי הוא הגלות לעמוד האומה היחידה שלא במקומה המסודר לו. ואם יש שנוי בסדר המציאות - הוא לפי שעה בלבד, ולבסוף יחזור אל סדר שלו. וזה כמו כל אדם שיוצא ממקומו שהוא מסודר לו, ולבסוף יחזור אל מקומו המסודר, ואין זה נחשב שנוי גמור, כיון שבסוף יחזור אל סדר שלו. ולכך גלו שני שנים קודם "ונושנתם", כדי שישאר עליהם שם מקומם שגלו ממנו. ואף אם אינם במקומם, נחשב זה מקום שלהם, כיון שלא ישבו שם כל אשר היה ראוי להם שישבו שם. אבל שיהיו בארץ אחרת - ולא יחזרו כלל למקומם - דבר זה אי אפשר כלל, שאם כן מסולקים הם לגמרי ממקומם, והם בארץ אחרת, ואין לך שנוי הסדר יותר [מזה]: ואף כי לקמן נבאר כי מה שישראל הם פזורים ונפרדים בין האומות מסוף העולם עד סופו, והאדם יחשוב כי דבר זה הוא הפחיתות הגדול שיש לאומה זאת. וכמו שאמר המן כאשר היה רוצה לאבד את ישראל (ר' אסתר ג, ח) "ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים ואין המלך שוה להניחם". וכונתו היה כי זהו אבוד ישראל בעצמו, כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים, ונחשבים בטלים אצל האומות, אם כן יש לאבד אותם לגמרי. ואדרבה, כי אילו היו לישראל ארץ מיוחדת, אם כן מאחר שיצאו מארצם ומקומם אשר מיוחד להם, דבר זה היה הפסד להם. אבל הם פזורים בכל העולם, ולא נתן להם ארץ מיוחדת, רק כי מקומם כל העולם. ודבר זה ראוי לישראל, כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו, ומפני כי אם לא היו ישראל לא נברא העולם, לכך כל העולם הוא מקומם, וראוי להם. לכך כאשר הוגלו מן הארץ - הוגלו בכל העולם. ואם כן אף אם ישבו בארץ מיוחדת, הרי לא שייך אצלם שאינם במקומם. אין זה קשיא, כי שני דברים הם; כי דבר זה מועיל שאינם בארץ אחרת, כאשר העולם כולו מקומם. מכל מקום כיון שאינם יושבים בארצם המיוחד להם, דבר זה היה אבוד להם. כי ראוי להם ארץ הקדושה, כמו שהם קדושים. ובזה שגלו מן הארץ שתי שנים קודם, לא בטל מהם הארץ. ולקמן (פרק נו) יתבאר זה עוד: ודבר זה ראיה ברורה מחייבת שיהיה קץ לגליותינו. כי אם היו ישראל נשארים בגלותם, היה אפשר לומר כי נסתלק השם יתברך מאתם, והם כמו שאר גויי הארץ. אבל עתה שאינם בארצם, והם תחת רשות אחרים, ועל דבר זה לא נבראת שום אומה ולשון, והוא שלא כסדר העולם, דבר זה אי אפשר שיהיה כך תמיד, ולא יהיה קץ לדבר זה. ועם שאין הדבר הזה רק לזמן, מכל מקום אם לא שהשם יתברך גזר דבר זה על ישראל שיהיו בגלות תחת רשות האומות, לא היה לדבר זה קיום אף זמן מה, לגודל ענין זה שתהיה האומה הזאת בארץ אחרת תחת ממשלת זרים. ואם לא כן, היה ראוי שיהיה מחויב אחד משני דברים; או שיהיה חוזר אל הסדר, ויהיה הגלות בטל. או חס ושלום שיהיו גוברים על עצמם לגמרי. אבל שיהיה קיים הגלות מצד עצמו - אינו ראוי לפי הסדר, לכך גזירת השם יתברך הוא אשר מעמיד דבר זה: וכן בפרק בתרא דכתובות (קיא. ) "השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'" (שיה"ש ב, ז), אמר רבי יוסי בר חנינא, ג' שבועות הללו למה, אחת - שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת - שהשביע הקב"ה לישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת - שהשביע אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ורבי לוי אמר שש שבועות הללו למה, ג' הא דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לאומות העולם. "בצבאות או באיילות השדה" (שם), אמר רבי אליעזר, אם אתם מקיימים את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי הגלות כמו שאמרנו הוא שנוי מסדר העולם, ודבר כמו זה קשה שיעמוד בשנוי הסדר שלו, ותמיד הוא חפץ לבטל השנוי, דהיינו שיתקבצו מן הפיזור, ויעלו בחומה לשוב מן האומות, וזהו פירוד זה מזה. השני - שלא ימרדו ישראל באומות, וזהו מצד ישראל. הג' - שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי, וזה מצד האומות, ובזה יהיה נשאר הגלות: וכבר בארנו למעלה אצל (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלם. ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן (ב"ר מד, יח), כמו שהתבאר למעלה. והם הם אלו דברים שנזכרים כאן, כי כנגד 'שאני ממשכנן', והמשכון הוא תחת מי שממושכן בידו, לכך גזר שלא ימרדו באומות לצאת מתחת רשותם. וכנגד 'שאני משעבדם', גזר שלא יהיו האומות משעבדים בהם יותר מדאי. ואם לא כן, לא היה קיום אל הגלות שגזר השם יתברך עליהם, כי די בעצם הגלות אף שאינו יוצא מסדר העולם, ולכך לא יוסיפו עליהם בשעבוד. וכנגד 'שאני מפזרן' גזר עליהן שלא יעלו בחומה, שזהו קבוץ גליות, והוא בטול הפיזור. וכנגד אלו ג' יש כאן ג' שבועות; כי שלא יתגברו ישראל ויצאו מרשותם - השביעם שלא ימרדו באומות. נגד השני - שלא יתגברו האומות לגמרי עליהם, השביעם שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי. נגד הג' - שלא יפרדו זה מזה, השביעם שלא יעלו בחומה: ורבי לוי דרש עוד, "אם תעירו ואם תעוררו" כל אחד ואחד בפני עצמו, והרי הם שש שבועות. כי בכתוב נאמר ג' פעמים "השבעתי אתכם". ודרש רבי לוי "אם תעירו ואם תעוררו" הם שתי שבועות כל אחד, כפל לשנים, הרי שש. ולפיכך הוסיף עוד שלש שבועות; האחת - שלא יגלו הקץ, כי כאשר יגלו הקץ, הרי יש כאן גאולה. כי מי שידע זמנו לצאת, כאילו הוא נגאל. והשם יתברך שם הגלות, ולא יהיה נמצא הקץ קודם זמנו, ולפיכך אל יגלו הקץ. ופירש רש"י (כתובות קיא. ) 'אל יגלו הקץ' היינו הנביאים שבתוכם אל יגלו הקץ. ולי נראה ש'אל יגלו הקץ' שלא יעסקו בענין הקץ לעמוד עליו, עד שיהיו יודעים הקץ. גם 'לא יגלו' לומר בפרהסיא כי בזמן הזה תהיה הגאולה, ופירוש זה ברור. וכן שלא ידחקו את הקץ, פירוש להביא את הקץ שלא בזמנו על ידי תפלה ורחמים: ושלא יגלו הסוד. ובמדרש שבסמוך משמע שלא יגלו סודותיהן. פירוש, שלא יגלו ישראל שום דבר שהוא סוד אצלם, לא יגלו לאומות. וטעם דבר זה, כי כל אחד אשר מגלה סודו לאחר, הרי יש לו חבור אל האומות אף בדבר הנסתר, שהרי גלה סתר שלו - והוא סוד שלו - אליו. ודי שיהיו ישראל תחת האומות בדבר שהוא נגלה, אבל אין ראוי שיהיו ישראל תחת האומות בדבר סתר. וכאשר יגלו סודותיהן, הרי בדברים הנסתרים יש להם חבור אל האומות, ודבר זה אין ראוי. ודבר זה יתבאר עוד בסמוך, וכן הוא הפירוש הזה: ודע כי ג' שבועות הראשונות [הם] שלא יבטלו השעבוד והגלות, וג' אחרונות הם שלא ישנו בעניין הקץ. וזה כי שלא יגלו הקץ, וכן שלא ידחקו הקץ, כל זה שייך אל הקץ. ושלא יגלו סודותיהן לאומות הוא דבר מופלג מאוד, כי כאשר יגלו סודותיהן לאומות, דבר זה הרחקה לקץ, בשביל שהם לגמרי תחת האומות, ומתחברים לאומות אפילו בנסתר שלהן. ולכך דבר זה מרחיק הקץ חס ושלום שלא יצאו מן האומות. כי הקץ הוא ממדריגה עליונה נסתרת, שאין שולטים בהם האומות. ואם מגלים הסוד, הרי הם תחת האומות לגמרי אף בנסתר שלהם. והנה דבר זה שהם מגלין מסתורין שלהם הוא הרחקה לקץ, כי בזה מרחיקין הקץ יותר מדאי. ו'שלא ידחקו הקץ' דבר זה להיפך, שהם מקרבין הקץ יותר מן הראוי. ו'שלא יגלו את הקץ', כי הקץ צריך שיהיה נבדל מן האדם, וזה אשר מגלה הקץ כאילו היה הקץ עם האדם, ובזה מבטל הקץ. כי אין הקץ כך שהוא עם האדם. וכל אלו הם בטול אל הקץ: ובמדרש אמר ד' שבועות השביעם; השביעם שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו מסתורין שלהם, ושלא יעלו בחומה מן הגולה. אם כן למה משיח בא, לקבץ גליותיהן של ישראל, עד כאן. ופירוש 'מסתורין' הוא כמו שאמרנו, שלא יגלו שום סוד וסתר לאומות. ועוד שם (שיה"ש ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים", במה השביעם, רבי אליעזר אומר השביעם בשמים ובארץ, "בצבאות" (שם) בצבא מעלה ובצבא מטה, "בצבאות" בשתי צבאות. רבי חנינא בר פפא ורבי יהודה בר סימון; רבי חנינא אומר השביעם באבות ובאמהות, "בצבאות" אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי בהם צביוני. "באילות השדה" אלו השבטים. רבי יהודא בר סימון אומר, השביעם במילה, "בצבאות" בצבא שיש בהם אות. "או באילות השדה", ששופכים דמם כדם צבי ודם איל. ורבנן אמרי השביעם בדורו של שמד, "בצבאות" - שעשו צביוני ועשיתי צביוני בהם. "או באיילות השדה", ששופכים דמם על קדושת שמי, הדא הוא דכתיב (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", עד כאן: ובמדרש זה שאמר שהשביעם בד' שבועות, ונראה שדרש גם כן (שיה"ש ה, ח) "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי וגו'", אף על גב שאינו דומה אל השאר. שלא יתכן שידרוש "אם תעירו ואם תעוררו" לשתי שבועות, שאם כן היו כאן שש שבועות, לא ד' שבועות. ויראה שלכך אמר שהשביעם בד' שבועות, מפני כי המשביע את אחר הוא משביע שלא יצא מדבר שמשביעו עליו, רק יהא נשאר עליו לגמרי מבלי נטייה ימין ושמאל לפנים ולאחור. ומפני זה היו ד' שבועות, כי ההסרה מן הענין אשר הוא עליו הוא בד' צדדין, כמו שהתבאר: ויראה לומר דגם בגמרא (כתובות קיא. ) לדעת רבי חנינא שאומר כי ג' שבועות השביעם, הוא ענין זה כאשר תבין דברי אמת, שאמר ג' שבועות השביעם. מפני שהוא סובר כי ההסרה הוא בג' פנים; האחד - הוא בטולו לגמרי. השני - שלא יוסיף. הג' - שלא יגרע ממנו. ולכך היה צריך ג' שבועות. וגם רבי לוי שאומר שהם שש שבועות (שם) דעתו כך, כי השבועה שישאר עומד על ענין אשר עליו, ולא יהיה לו הסרה לשום צד. והצדדין הם ששה כאשר יצטרף אל זה המעלה והמטה, ולכך קאמר שהשביעם בשש שבועות. ולמדרש שאמר שהם ארבע, כי הצדדין שהם בשטח הם ד', ולכל אחד יש טעם מופלג. וכלל אלו דברים, כי גזר השם יתברך את הגלות שלא יצאו מן הגלות והשעבוד, כי הגלות צריך לזה כמו שהתבאר, ולכך גזר שלא יסור לשום צד. ודברים אלו הם ברורים: ומה שאמר רבי אלעזר שהשביעם בשמים ובארץ, כלומר שהשביעם בשמים ובארץ, שהם שומרים הסדר אשר השם יתברך סדר אותם, ולא ישנו ולא ימירו את אשר גזר השם יתברך, ואין אחד שיעבור. וכך ישמרו ישראל מה שגזר השם יתברך בגלותם על ישראל. וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השם יתברך להם, דבר זה היה הפסד לעולם, וכך אם יהיו יוצאים ישראל ממה שגזר השם יתברך הגלות, הוא איבוד לישראל, לכך לא ישנו הגזירה. ומה שאמר רבי יהודא בר סימון שהשביעם באבות ובאמהות, פירוש כי אין לומר שהשביעם בשמים וארץ, כי השמים והארץ אינם פועלים רק בטבע כמו שבראם השם יתברך, ולכך הם שומרים הסדר. אבל הגלות הוא נגד טבע האדם, וקשה על האדם. ואם לא היה משביעם רק בשמים ובארץ, לא היה שבועה זאת קיימת לסבול קושי הגלות. ולכך אמר שהשביעם באבות ואמהות, שעשו רצונו של מקום אף שהיה קשה עליהם, ונבחנו ונצרפו, ולכך באבות השביעם. ומה שאמר רבי חנינא שהשביעם במילה, דעתו כי אין ראוי שישביעם באבות בלבד, כי בגלות היו שופכים דם שלהם כמים. ולפיכך אמר שהשביעם במילה, שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביעם: ומה שאמרו רבנן השביע[ם] בדורו של שמד, כי לא די שהשביעם במילה, כי המילה אינו רק שפיכת דמים בלבד, אבל הגלות היו מייסרין אותו ביסורים משונים וקשים מאוד. ולכך אמר שהשביעם בדורו של שמד, שהיו מסרקין את בשרם במסריקות ברזל, ולכך השביעם בדורו של שמד. ואם תאמר, דורו של שמד עצמן במה השביעם שלא ישנו. ואין זה קשיא, כי פירוש 'בדורו של שמד' היינו במדה שהיה לדורו של שמד, שהיו דביקים בה דורו של שמד, ובאותה מדה השביע אותם שלא ישנו בענין הגלות. כי דורו של שמד, אף על גב שהגיע להם המיתה בגלות, לא היו משנים. ועוד פירוש 'בדורו של שמד', רוצה לומר אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה, לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה. וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד, ויש להבין זה: ==פרק כה== התבאר לך בפרק שלפני זה, שהשם יתברך, אשר נתן ישראל בגלות, גזר קיום הגלות גם כן. שהדבר אשר הוא שנוי, יוצא מסדר המציאות, צריך שמירה וחיזוק ביותר שיעמוד. לכך גזר השם יתברך אופן קיומו. ולכן צריכים ישראל, בגלותם שנתנם השם יתברך תחת האומות. ודבר זה הוא בטול לישראל, שאינם נחשבים אומה לעצמה כאשר הם פזורים ונפרדים בין האומות. וידוע כי הדבר שהוא שלם, אינו ממהר להיות נשבר, כמו הדבר שאינו שלם רק הוא חלק. ולכן אף שישראל הם נחלקים ופזורים הם בין האומות, ואינם שלימים להיות אומה שלימה ביחד, מכל מקום אותם שהם ביחד צריכין שיהיו נשמרים מן החלוק והפירוד. כי הדבר שהוא חלק בלבד אינו חזק, והוא מוכן לקבל התפעלות יותר. ודבר זה התבאר פעמים הרבה, כי החלק הוא חסר בעצמו ואינו חזק, שהרי הוא חלק בלבד, ואינו שלם. ודבר כמו זה מוכן לקבל התפעלות מן אשר פועל בו. ואינו כן הדבר שהוא שלם בעצמו, מאחר שהוא שלם בעצמו הוא חזק יותר, ואינו מוכן לקבל התפעלות. וכך הם ישראל בעצמם; אם הם אומה שלימה, ואינם נחלקים כלל, אז אינם מוכנים לקבל התפעלות בגלותם. וכאשר הם נחלקים, אז חס ושלום הם מוכנים לקבל ההתפעלות, והם מקבלים התפעלות מן אשר יפעל בה חס ושלום: והחכמים הנאמנים גלו דברים אלו בחכמתם הרמה והנשאה. אמרו בספרי (במדבר ו, כה) רבי אלעזר הקפר אומר, גדול השלום שאפילו עובדין עבודה זרה אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם, שנאמר (ר' הושע ד, יז) "חבור אפרים עצבים הנח לו". אבל משנחלקו מה נאמר (הושע י, ב) "חלק לבם עתה יאשמו הוא יערוף מזבחותם ישדד מצבותם". הא לך גדול השלום ושנאוי המחלוקת, עד כאן בספרי. ואתה בן אדם, פקח עיניך והבן הדברים האלו מאוד, על הלשון הזה אשר אמרו 'אין השטן נוגע בהם'. כי השטן, אשר יש לו כח על ההעדר וההפסד, אין נוגע בהם. וזה מפני כי השלום הוא מסולק מן ההעדר, מצד השלימות אשר בו. לכך כאשר יש כאן אומה שלימה בלתי מחולקת, אין השטן נוגע בהם ושולט עליהם, לסבת השלימות אשר בהם. אבל כאשר חלק לבם, ונחשבו חלק בלבד, וכל חלק הוא חסר, "עתה יאשמו" על ידי השטן. ודבר זה בפרט בישראל, כי הם בעצמם עם אחד אומה שלימה, שאין זה בשאר אומות. ומאחר שהם אומה יחידה שלימה, כמו שבארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, אין ספק כאשר יש שלום ביניהם, ראוי שאין השטן - שהוא הכח על ההעדר - שולט בהם. ועתה עם ממושך וממורט (ישעיה יח, ז), אשר הכל מושלים עליו, איך לא יעלה על דעתם דברים אלו. ודבר זה תמצא תמיד, שכל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד. וישראל אשר הם בגלות, ראוי להם שיהיו מכינים עצמם, שלא יהיו מקבלים התפעלות מן אשר גובר עליו: ויותר מזה, כי כאשר יתבונן האדם, כי אין ענין זה רק להוסיף עצם הגלות. כי כאשר תדע, כי עצם הגלות הוא הפיזור שנתפזרו ונתחלקו ישראל. והנה כאשר הם מחולקים גם כן בעצמם, הנה עוד מוסיפים חלוק ופיזור יותר על מה שנתן השם יתברך אותם. והפך זה כאשר הם עם אחד, הנה נחשב דבר זה יציאה מן הפיזור והגלות. גם דברים אלו גילו חכמים בדבריהם הנחמדים, וביארנו אותם למעלה, כמו שאמרו (ברכות ח. ) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. ומה שאמר 'ומתפלל עם הצבור' פרשנו למעלה, עיין שם. ואין ספק, כי כאשר יש כאן בחינה מה של יציאה מן הגלות, כמו שהוא כאשר ישראל הם מתאחדים ואינם מחולקים, (ו)זה נחשב שהם יוצאים מן הגלות. כי בגלותם הם פזורים בין האומות, וכאשר ישראל מתאחדים - דבר זה נחשב שהם יוצאים מן הגלות. ודבר זה הוא גורם שיהיה להם יציאה לגמרי מן הגלות: וכשם שקיום ישראל היא השמירה מן חלוק עצמם, שבזה יהיו אומה שלימה, וזהו קיום ישראל בגלותם. וכן ההבדל מן האומות - עד שהם אומה שלימה בעצמם - הוא קיום ישראל. שאם אין ישראל נבדלים מן האומות, הרי אינם אומה שלימה בעצמם. כי הדבר אשר הוא שלם בעצמו, הוא עומד בעצמו. ולכך הבדל ישראל מן האומות - עד שהם עומדים בעצמם ואין להם שום חבור אל האומות - הוא קיומם בגלותם: ודבר זה יש לך ללמוד מגלות הראשון, הוא גלות מצרים. שנאמר עליהם (דברים כו, ה) "ויהי שם לגוי גדול", מלמד שהיו ישראל מצוינים (ספרי שם). וזה כי ישראל מעטים היו, שלא היו רק שבעים נפש (שמות א, ה), והמעט בטל וטפל אצל העיקר, ונמשך אחריו. מכל מקום היו מצוינים מסומנים, ולא היה להם חבור אצל מצרים. ואם לא היה דבר זה, לפי רוב העבודה הקשה אשר היה עליהם (דברים כו, ו), והיו המצרים פועלים בהם, היו נאבדים ביניהם. אבל מפני שהיו מצוינים ביניהם, והיה אומה שלימה. והדבר שהוא שלם לא ישלט בו ההעדר, כמו שהתבאר לך למעלה. והוא שעמדה להם בגלותם גם כן, כמו שאמרו ז"ל במדרש בשביל ד' דברים נגאלו ישראל; שלא היו פרוצים בעריות, ושלא היה בהם לשון הרע, שלא שנו את שמם, ושלא שנו את לשונם. ובחבור גבורות השם בארנו כי כל ד' דברים אלו היו פרישה מן מצרים, עד שהיו לעם מיוחד בפני עצמם, ולא היה להם עירוב עמהם, שמצד הזה זכו לגאולה להיות יוצאים מתוכם לגמרי. שאם היה להם עירוב וחבור אל האומות עד שיהיה להם חבור עמהם, לא היה אפשר שיהיו נפרדים ונבדלים מתוכם, כיון שכבר יש להם חבור עמהם, אין ראוים להפרד מתוכם. ועיין בחבור גבורות השם, שם תמצא פירש אלו ד' דברים: וכך מוכח במדרש במקום אחר, הלכה בשביל כמה דברים נגאלו אבותינו במצרים; שלא שנו את שמותן, ולא שנו מלבושין, ושלא גלו מסתורין שלהם. שמשה אמר (שמות ג, כב) "ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב", והיה הדבר מופקד בידם שנים עשר חדש, ולא גלה אחד מהם. ולא נתפרצו בעריות וכו'. מה שאמר 'שלא גלו מסתורין שלהם', דבר זה מוכח גם כן כי הפירוש שאמרנו למעלה בפרק שלפני זה 'שלא יגלו הסוד' (כתובות קיא. ) הוא נכון וברור באין ספק. ומוכח הדברים אשר בארנו שם, כי הזכות הזה שלא היה להם חבור למצרים, ולכך אמר שלא גלו מסתורין שלהם. ו'שלא שנו את מלבושיהן', ודבר זה גם כן הבדל מן האומות. אמנם מה שלא אמר במדרש הראשון גם כן שלא גלו מסתורין שלהן ושלא שנו את מלבושיהן, אין זה קשיא, כי גלוי הסוד - שהוא הפנימית שבאדם - אל האומות, דבר זה הוא חבור לגמרי אל האומות, ועל זה אמר שאם תעברו זה "בצבאות או באיילות" (שיה"ש ב, ז), שתהיו הפקר לגמרי: כלל הדבר, כאשר ישראל הם אומה שלימה בעצמם, נבדלים מן האומות, אין האומות פועלים ושולטים בהם, כמו כאשר חלק לבבם בעצמם, או שיש להם חבור אל האומות אף במלבושיהם. ובני אדם גורעין מדבר זה מה שראוי לישראל האחדות, ולא יהיה להם חלוק ופירוד כלל, ומדבר זה גרעו. והוסיפו על החבור, שיש להם חבור מה שאין ראוי להיות להם חבור אל האומות. ודבר זה בעצמו הוא סבת הגלות: וכבר נשאלנו על זה מן האומות, באמרם כי אתם אומרים כי ישראל הם האומה הטובה, ואם כן איך משתוקקין אל הרע תמיד. ולא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו, והתורה אמרה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". ואולי אתם מפרשים, אשר הוא כמוך במעלה ובמדריגה - תאהב אותו. וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר, עד כאן שאלה שלו. ושאלה זאת היא שאלה קדומה מן האומות על ישראל. ובאמת דבר זה הוא גנאי נגד האומות, כאשר תראה בכל האומות שאין מדה זאת נמצא ביניהם: וזאת תשובתנו על דבר זה; מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות, שהפריד השם יתברך את חבור שלהם, וחלקם והפיצם. ומאחר שחלקם והפיצם, דבר זה גורם גם כן שיהיו מחולקים בדעתם. שאם לא היו מחולקים, לא היה מקויים בהם הפיזור והפירוד - אותם שהם אחד, ולב אחד להם. ואם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות. כי מה שיש להם לב אחד, הוא מחבר אותם יחד, וגזירת השם יתברך שיהיו מחולקים. ודבר זה הוא מתחייב פיזור ופירוד לבביהם. שאם היה האחד שמח בגדולתו וחפץ בשלוות של אחר, וכי היה זה פירוד, לא היה זה פירוד, רק חבור לגמרי: השיב על זה, הדברים האלו בודאי ראויים והגונים לקבלם, אם לא היה נראה דבר זה בשורש מחצב שלכם. כי כאשר היו בני יעקב שנים עשר, היו מקנאים בצעיר אחיהם, כדכתיב (בראשית לז, יא) "ויקנאו בו אחיו". וגם אחר כך היה קורח ועדתו מקנאים על כהונת אהרן (במדבר טז, יא). ולכך ראוי לומר שדבר זה הוא סגולה בכם, אבל היא סגולה לרעה: השבתי, כן הוא שהוא סגולה בישראל, והשטן הוא מגרה ביותר להרוס בית בנוי ממה שיהרוס בית מהורס. וכמו שתמצא שהיה השטן מגרה בישראל עד שהיו רודפים אחר העבודה זרה. וכל זה מפני שהשם יתברך אחד, הוא אלקים להם, והם אומה יחידה. ולכך השטן היה מגרה בישראל שילכו אחר העבודה זרה, ולא כן לכל העמים אשר הם לאלוקים אחרים. וכבר התבאר זה למעלה באריכות (פ"ב ופ"ג), כי זהו היה גורם מה שישראל היו עובדים לאלוקי נכר. וכן זה בעצמו ישראל הם עם אחד מה שלא תמצא בשום אומה, והשטן הוא מגרה בהם להפרידם ולחלק אותם. השיב כי תשובה זאת היא מערכה על הדרוש, כי כל זה אני אומר מה שהיו ישראל עובדים עבודה זרה הוא עוד יותר רע, ואיך אתה בא לתקן הרע ביותר רע. אמרתי, אם לא תתן תוקף לכל הדברים, הנה בודאי אף כי מדה זאת מגונה היא מאוד, וראוי לגנות בעל מדה זאת, כי משלים נפשו בחסרון חבירו: אמנם מדה זאת אינו בישראל מצד כי נפשם רעה, לומר כי "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י), כי עם הקדוש הזה מצד עצמם ראוים אל החשיבות והמעלה יותר מכל האומות, וכדכתיב (דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ". רק שהחטא גורם, מכל מקום עצם בריאתם על תכונה זאת שנפשם חשובה. והחשוב מצד טבע עצמו יבקש המעלה. ולא תמצא כי הכפרי הוא מקנא בחשוב, רק גבור מתקנא בגבור כמותו, וחכם מתקנא בחכם כמותו, ודבר זה טבע הטובים וההגונים. רק איש רע מרבה המדה משלו, לא מצד התכונה שנתן השם יתברך בו, כי השם יתברך נתן בישראל תכונת המעלה בלבד, ותכונה זאת תכונה טובה וראויה היא לישראל. וכך יורה שמם, שנקראו "ישראל" על שם (בראשית לב, כט) "כי שרית עם אלקים ועם אנשים", שראוים לתכונתם המעלה. רק הבלתי הגונים הגדילו והוסיפו על המדה משלהם, לקנאות על כל דבר מעלה וכבוד או עושר או קנין אשר יראו בחבריהם, כאשר הם מדמים בעצמם כי הם ירשו ארץ בלבד, ואין עוד אחר, לכך אינם חפצים במעלת אדם, הן גדולה או קטנה. ואין ספק כי מדה זאת גרוע למאוד, אך הדבר הזה יוצא מתכונה טובה, הוא תכונת החשיבות. וראיה לזה, כי נראה לחוש כי כאשר יגיע לאחד צרה, הנה הכל הם אליו כאח נגש לצרה. זה מפני כי ישראל עם אחד בארץ, ולכך הם מרחמים זה על זה בצרתם מאוד מאוד, רק כי מקנאים בגדולה אשר יש לאחר: וכן שאר מדות אשר הם בישראל אשר הם גנאי לישראל, מכל מקום יוצאין מצד תכונה טובה. ואינו כמו מדת הזנות, כי המדה המגונה הזאת אין לה שורש טוב רק רע בלבד, ודבר זה מורה בודאי על פחיתת גדול. אבל אצל ישראל אינו כך, כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה. וכמו מדת קשה עורף, שהכתוב מגנה בה ישראל, שאמר (דברים ט, ו) "כי עם קשה עורף אתה". אל תאמר כי מדה זאת אינה יוצאת מתכונה טובה, רק במה שיש לישראל נפש נבדלת בלתי חמרית, כי החומר הוא שמקבל התפעלות ואינו דבר מקוים, אבל הדבר שהוא נבדל אינו מתפעל לקבל שנוי, רק עומד. ולפיכך ישראל ממאנים לקבל תוכחה, ויש בהם קושי עורף לחזור בתשובה, הכל בשביל שאינם חמריים, אשר בעל החומר בלבד מתפעל, אבל ישראל, שהם רחוקים מן החמרי, אינם מתפעלים, רק עומדים בתכונתם. וכן כל המדות אשר הם בישראל, והם אינם טובים, הם באים מצד תכונת טובה, רק כי הם משתמשים בתכונה ההיא בדבר שאינו טוב: ענה ואמר, ומי יתן שלא יצא שכר שלכם בהפסד. אמרתי לו כי שאלה זאת הוא שאלה מן רבוי המצות לישראל, שאתם אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות. ולכך הוא יתברך נתן אל ישראל תכונות הטובות, והרשות נתונה אל המקבל לעשות כמו שירצה, וצדיק מה פעל, אשר הוא משפיע הטוב. ומעתה יסולק הקושיא מכל וכל מה שאנו רואים אשר גובר מדה זאת בישראל, ודי בזה: והתבאר לך כי קיום ישראל בגלותם התאחדם והתחברם ביחד, והפרדם מן האומות. ואמרו במדרש "הן עם לבדד ישכון וגו'" (במדבר כג, ט), מובדלים הם מן האומות במאכלן ובמלבושיהן ובגופיהן ובפתחיהן. אינם דנין עם האומות; ישראל - דן אותם ביום, והאומות - בלילה, שנאמר (ר' תהלים צח, ט) "והוא ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים". זכר כל הדברים אשר הם שייכים לאדם; האכילה, שהוא קיום האדם, ובו מובדלים מן האומות. כי אין ספק שהאכילה מקיים את הנפש. ועוד הם מובדלים בגופיהם על ידי המילה. ועוד הם נבדלים מן האומות בבית דירה שלהם על ידי מזוזות הפתח, עד שיש כאן הבדל בכל הדברים אשר הם שייכים אל האדם, ולא יהיה כאן שתוף כלל: ואמר שישראל דן ביום, והאומות בלילה. גם זה מורה על הבדלם, כי דן ישראל ביום לפי שהם אמיתת המציאות, אשר המציאות הוא נחשב כמו יום, אשר בו נמצא הכל. והאומות אשר אין להם אמיתות המציאות, דין שלהם בלילה, לפי מדריגתם אשר אינם אמיתת המציאות, ולכך דין שלהם בלילה, אשר לא נמצא בו דבר: וכבר בארנו במקומות הרבה, כי האומות נקראו "מים" בכל מקום, כדכתיב (תהלים יח, יז) "ימשני ממים רבים". ועוד (שם קמד, ז) "והצילני ממים רבים מיד בני נכר". וכדכתיב (שיה"ש ח, ז) "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה". ועוד (ר' ישעיה יז, יב) "הוי המון עמים רבים כהמות ים". ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה (כה ע"ב) "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), אמרו דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ולכך הכתוב מייחס האומות למים, ואת ישראל לאש. ואלו שני דברים, האש והמים, אם נתערבו ביחד - המים מכבין האש. ואם האש עומד רחוק מן המים, ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כחו. ואלו דברים ברורים, והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים - שהם האומות - גוברים עליהם לגמרי, כמו שגוברים המים על האש כאשר מתערב האש לגמרי עם המים. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאין נמצאים. וכך אם ישראל נבדלים מן האומות, ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות, שהם נקראים "מים רבים", עד שהם מבטלים אותם, עד שאינם נמצאים: והתבאר לך הפך מחשבותם אשר נבערו מדעת החכמה. כי הבוערים יחשבו כי קירוב אש ומים יהיה שלום ביניהם. וזה אינו, כי ההתחברות להם - אז האומות גוברים ומבטלים חס ושלום אותם. ואם נפרדים ונבדלים, ישראל גוברים עליהם, כל שכן שאינם יכולים להם. וזהו מסגולת אש ומים, אשר אל זה דומים ישראל והאומות. אף כי בודאי כי ראוי לישראל בעצמם קבלת עול מלכות שלהם עליהם, וכמו שאמרו (כתובות קיא. ) שלא ימרדו באומות. ואמר (שם) אם אתם משמרים השבועה - מוטב, ואם לאו - הריני מפקיר עצמכם בצבאות ואיילות השדה. אבל דברינו אלה על ההבדל בלבד, אשר צריך להסכים על זה כל אשר נתן השם יתברך בו חכמה: ולכך כאשר באו ישראל בגלות בין האומות, אז היה צריך לעשות הבדל יותר נגד הקירוב אשר באו בין האומות, "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" (דניאל א, ח), והוא עיקר השמירה מן בטול ההבדל, כמו שאמרנו שהשביע השם יתברך את ישראל שלא יגלו הסוד (כתובות קיא. ), כמו שהתבאר. וראוי לישראל כאשר אנחנו בסוף גלותינו, אשר הוא קשה עלינו יותר מידי יום יום, להיות שומרים ההבדל הזה ביותר: ונראה כי רמזו דבר זה במה שאמרו (כתובות קיא. ) 'שלא יגלו הסוד', והיו [צריכים] לומר 'שלא יגלו דבר סתר'. אף כי יש לפרש דלכך אמר 'הסוד', כלומר שהוא סוד גדול, כי דבר שאינו כל כך סוד, לא נחשב - אף אם מגלה אותו אליו - שיש לו חבור אל האומות, רק אם מגלה דבר שהוא סוד לגמרי, שאין לגלות אותו, והוא מגלה אותו אליו, בזה נראה שיש לו חבור לו לגמרי. לכך אמר 'שלא יגלו את הסוד', דהיינו סוד מיוחד, שהוא סוד לגמרי: אבל נראה ברור 'שלא יגלו הסוד', רצו בזה שלא יהיה החבור להם בדבר שהוא מספר 'סוד', וזהו היין שהוא במספר סוד. וזה מפני כי היין הוא סוד, לפי שהוא נסתר ונטמן תוך הענב, וממנו יצא, לכך הוא סוד. ולא נמצא שום משקה שיוצא מן הפנימית כמו היין, שהוא יוצא מתוך הענב, לכך הוא כמספר 'סוד'. ועל זה אמרו 'שלא יגלו הסוד', כלומר כל דבר שהוא סוד פנימי, לא יהיה לישראל שום שתוף עם האומות, ולא יהיה שום חבור להם. כי אם ישתתפו האומות עם ישראל בדבר שהוא פנימי נסתר, דבר זה הוא שתוף וחבור להם לגמרי, וישראל צריכים שיהיו נבדלים מן האומות, וזהו קיום שלהם בין האומות. ולפיכך כאשר בא דניאל בגלות תחת האומות, היה גוזר על יין נסך, שלא יהיה חבור לישראל לאומות בדבר שהוא פנימי נסתר, כמו היין שהוא נסתר בפרט. כי כאשר ישראל בגלות, ודבר זה נחשב חבור להם כאשר הם ביניהם, צריכין ישראל להיות נבדלים מהם, כנגד החבור שיש להם בגלותם. לכן גזר דניאל על יין נסך, שיהיו ישראל פרושים מהם. וגדר הגדר וההבדל הזה בפרט, כי כאשר יש לישראל חבור להם בדבר שהוא פנימי, דבר זה הוא חבור גמור, ויהיה להם חס ושלום חבור בעיקר. ולכך אמר 'שלא יגלו את הסוד', ונאמר זה שלא יהיה לישראל חבור להם בדבר שהוא פנימי, דהיינו - הן שלא יגלו הדבר שהוא סוד ופנימי אצלם. וכן לא יהיה מתחבר להם ביין שלהם, כי גם זה חבור להם בדבר שהוא פנימי נסתר, וכאשר מתחבר בדבר כמו זה הוא חבור לגמרי, לכך גזרו על יין נסך: ועתה בעוונותינו הרבים, באו שועלים קטנים, נכנסו בגדר הזה, ופרצו פרצות בגדר שגדרו צדיקים יסודי עולם, מנוחתם כבוד. והכל בסבה זאת כי עמדו ראשים, ועליהם שמן משחת קודש, ויאמרו לאשר הוא מחויב לגדור גדר ולעמוד בפרץ, מה לך פה, כי אין לך כח ויכולת על זה. וכיוצא בזה עושים, עד שהותרה הרצועה לעוברים בכמה דברים. ועל זה אני אומר כי נקרא באמת 'ראש', ובאמת הוא ראש ועליון כאשר מדריך אשר תחתיו ביראת שמים, והוא הולך לפני הצבור בכל צרכיהם בראש, ומשתדל לטוב להם, ועל זה ראוי לומר אשרי לו ואשרי חלקו. אבל אם אין מדריך אותם ביראת השם, אז הוא בהפך זה, כי הפך מן 'ראש' הוא 'שאור', שיש בו אותיות 'ראש' למפרע. כי מחמיץ את אחרים, כמו שאור המחמיץ את העיסה. והמה מעדת ירבעם, ואי אפשר לספר קלקול זה. ויושבים אנחנו באפילה, כי אין מאיר לפנינו. והוא יתברך, ברחמיו וברוב חסדיו, יוציאנו מאפילה הזאת, ויאיר נרו לפני להביאני אל ארץ החיים, ולא אביט עוד אל עמל ושוא אשר הוא בקצת מדינות אלו, אמן כן יהי רצון. ובחבור באר הגולה שם הארכנו בענין זה מאוד, עיין שם: וכן המלבושים אשר ישראל נבדלים מהם, ותמצא שהיו מוסרים נפשם על זה. בפרק מי שמתו (ברכות כ. ) אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא איתרחיש לן ניסא. אמר ליה, קמאי מסרי נפשייהו על קדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא גויה דהוי לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מיניה. אגלאי מלתא דגויה היא, שיימוה בד' מאה זוזי. אמר לה מה שמך, אמרה לו מתון. אמר מתון מתון, ד' מאה זוזי שויה, עד כאן. ואם לא היה נחשב גדול מאוד ההבדל הזה מה שישראל נבדלים מן האומות אף במלבושים, לא היו מוסרים נפשם על זה. וגם בהבדל זה פרצו מאוד, עד שרוצים לדמות להם בכל מה שאפשר. ואין זה רק להכביד על גלותינו, עד כי ישפוך עלינו רוחו ממרום לטהר לבבינו מן השאור שבעיסה, לעבדו שכם אחד, אמן: ==פרק כו== בפרק בתרא דמכות (כד. ), וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכים בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטום ברחוק מאה ועשרים מיל, התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, למה אתה משחק. אמר להם, למה אתם בוכים. אמרו לו, גוים הללו יושבים בטח ושלוה והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלקינו נשרף באש. [אמר להם], לכך אני משחק, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, עקיבא למה אתה משחק. אמר להם, מפני מה אתם בוכים. אמרו לו, מפני שכתוב בו "הזר הקרב יומת", עכשיו נתקיים "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה, יח), ולא נבכה. אמר להם, לכך אני משחק, דכתיב (ישעיה ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, כתיב באוריה (מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער", בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקינות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שתתקיים נבואתו של זכריה. ובלשון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו, עד כאן: ומה מאוד השיב רבי עקיבא לדבר הזה, כשיבין אדם דבר זה. כי ישראל ומעלתם עד היכן מגיע לא יוכל האדם לדעת, אך כאשר יראו האומות, אשר אי אפשר שלא יהיה להם זכות מה, שבשביל אותו דבר מועט יזכו לדבר גדול כזה. ואם כן איך יסופק בו יתברך, שהוא מסדר הכל במשפט וביושר, שבשביל זכות הגדול שיש לאומה ישראלית, עד היכן יגיע שכרה. ולפיכך אמר כאשר שמע קול צווחה של רומי ברחוק ק"ך מיל, והוא מהלך ג' ימים, עשרה פרסאות ליום. וכמו זה הדרך מצאנו בכמה מקומות; (במדבר י, לג) "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים", (שמות ח, כג) "דרך שלשת ימים נלך במדבר", (בראשית ל, לו) "וישם דרך שלשת ימים בינו לבין יעקב וגו'". כי שעור זה לדרך שיש לו רחוק, כי פחות מזה לא נקרא רחוק. ולפיכך אמר ששמעו קול צווחה של רומי כך. ואף על גב שאי אפשר בטבע לשמוע האוזן כל כך מרחוק, מכל מקום הם שמעו ברוח הקודש שעליהם קול צווחה זאת. ועוד, כי האדם מקבל מן הקול התפעלות. וכאשר היו בקרוב מהלך שלשת ימים, היו מקבלים מן צווחה של רומי התפעלות בעצמם. ודבר זה היו יודעים בחכמתם שהגורם הזה הוא קול צווחה של רומי, שעל ידה היו מקבלים בהלה ורעד, כמו מי שראוי שיהיה מקבל התפעלות על ידי הקול: ועוד אמר שפעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן. כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקינות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור: ובמדרש (ב"ר ב, ה) רבי חייא רבה אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה המקדש בנוי וחרב [ו]בנוי. "בראשית ברא אלקים וגו'" (בראשית א, א), הרי הוא בנוי, כדכתיב (ישעיה נא, טז) "לנטוע שמים ליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". (בראשית א, ב) "והארץ היתה תוהו ובהו", הרי זה חרב, כדכתיב (ירמיה ד, כד) "ראיתי הארץ והנה תוהו וגו'". (בראשית א, ג) "ויאמר אלקים יהי אור", זה בנוי ומשוכלל, שנאמר (ישעיה ס, א) "קומי אורי כי בא אורך", עד כאן. פירוש דבר זה, מה שנרמז ענין בית המקדש בתחילת בריאת עולם, כי ראוי דבר שהוא עיקר בבריאה, והוא שלימות הבריאה, שהוא קודם. ואף כי אינו יוצא אל פעל השלימות לגמרי, ואדרבה, הוא מאחר לצאת אל פעל השלימות, כמו שהתבאר למעלה, מכל מקום התחלתו קודם הכל, רק כי ההשלמה אינו בתחלה, ודבר זה מבואר בבירור. ולכך נרמז ענין בית המקדש בתחלת בריאת העולם: וכתיב "בראשית ברא אלקים שמים וארץ וגו'", כי כבר אמרנו כי לפי ההעדר - יתחדש, ולכן ההוויה - קודם הוית האור, שהוא המציאות הגמור, כתיב לפני זה "והארץ היתה תוהו וגו'", ואחר כך "יהי אור". וכן לפני הויות בית המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הויית האור שהיה החושך הגמור. וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור - שהוא המציאות היותר שלם - כתיב "והארץ היתה תוהו", שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר, שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. משל לזה הביצה, קודם שיתהוה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר. לפיכך גם כן אם לא היה חורבן בית המקדש, לא היה כאן חסרון במקבל - שיהיה מקבל הטוב והשלימות שבא אחר כך. כי הדבר שיש בו הויה לא יתהוה, כמו הביצה והיא שלמה. ולכך הפסד וחורבן הבית הוא סבת הויה האחרונה. ולא שיהיה כאן העדר מה, רק העדר גמור, כמו שאמר "תוהו ובוהו וחושך", ואז "ויהי אור", הוא האור העליון שהוא נבדל לגמרי: ובזה יתורץ שאלה גדולה מאוד, מאחר כי הוא יתברך ויתעלה "אלקי עולם" נקרא, ואיך אפשר לומר כן, מאחר כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם, אם כן לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר "אלקי עולם", כאשר בית המקדש חרב בעונינו. אבל מפני כי כל הויה יוקדם לה העדר, ואם כן העדר בית המקדש הוא סיבת הווייתו, וכאילו כבר התחיל הוויית בית המקדש. ולפיכך כמו שהלילה והיום הוא אחד, בעבור שהלילה הוא שייך ליום, מפני כי העדר הוא סבת הוייתו, וכן חורבן בית המקדש סבת הויתו. ולכך רמז הכתוב חורבן בית המקדש בהתחלת בריאתו של עולם, כי מזה יש ללמוד כי אף חורבן בית המקדש - כיון שהוא סבת הוייתו - נכנס בגדר הויה, ולכך נקרא "אלקי עולם". רק כי אין בית המקדש נמצא בדורותינו על זה יש להתאונן, ואל הדור אשר אין בית המקדש נמצא אליהם הוא החסרון, ולהם נגלה השם יתברך כמו שראוי להיות נגלה להם, כמו שהתבאר למעלה: ובמדרש איכה רבתי (א, נא), רבי שמעון אמר עובדה הוה בחד בר נש, דהוי רדי, געת תורתא. עבר עליו חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא. אמר ליה שרי תורך ושרי פרנך. אמר ליה למה, אמר ליה מקדשאי דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה מגעת דתורך. עד דעסק עמיה, געת זימני אחריתי. אמר ליה אסור תורך אסור פרנך, דאתיליד פרקאי דיהודאי. אמר ליה ומה שמיה, אמר ליה מנחם שמיה. ואביו מה שמיה, אמר ליה יחזקיה. אמר ליה והיכן שרייה, אמר ליה בבירת ערבא בדבית לחם יהודא. זבין ההוא גברא תורא, זבין פרני, והוה מזבין ליבדין דינוקין. עלול לקרתא ועלל למדינה, ונפק למדינה, עד דמטא לתמן. אתיא כל כפריא למזבין מינה, וההוא איתתיה - אימה דההוא ינקא - לא זבנית מיניה. אמר לה לית אנת זבנית ליבדין דינוקא. אמרה ליה דנחשיה קשי לינוקא. אמר לה למה, אמרה ליה דעל רגליה בית המקדש חרב. אמר לה רחיצין במריה דשמיא דעל רגליה חרב, ועל רגליה מתבני. אמר לה נסיב ליך מן אילין לבידין דינוקא, ולבתר יומי אנא אתי לביתך ונסיב פרוטך, נסבא ואזלא. לבתר יומין אמר איזיל ואחמי ההוא ינוקא מאי עביד. אתא לגבה, אמר לה ההוא ינוקא מאי עביד, אמרה ליה לא אמרית לך דנחשיה קשי, דמן ההוא שעתא אחיין רוחין ועלעולין טעוניה ואזלי להון. אמר לה, ולא כך אמרית, דעל רגליה חרב, ועל רגליה מתבני. אמר רבי אבין, ולמה לי ללמוד מן ערבא, הלא מקרא מלא, דכתיב (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", וכתיב (ישעיה יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", עד כאן: פירוש המאמר, כי כבר בארנו בחבור באר הגולה אצל 'כלבים בוכים' ענין בעלי החיים שאינם מדברים, כי הם מקבלים הרגש מלמעלה יותר מן האדם. כי האדם, לחשיבת צורתו, אינו מיוחד לקבל הרגשה, כמו שהוא הבהמה, לפי פשיטותה ביותר, שהיא בהמה, לכך מרגשת יותר מן העליונים, יותר מן האדם שאינו פשוט כל כך. כי התחתונים הם קשורים עם העליונים, ולכך הם מקבלים קודם. ודמיון לזה אמרו (ב"ב יב ע"ב) מיום שחרב הבית נטלה הנבואה, וניתנה לתנוקות ולשוטים. וכל זה כי כל אשר הוא פשוט ואין בו דבר, הוא מיוחד לקבל מן העליונים. אבל האדם שהוא בר דעת, והוא לעצמו, אינו מוכן לקבלה. ולפיכך נתנה רשות לבהמה לראות יותר ממה שרואה האדם (רש"י במדבר כב, כג), כמו שתמצא אצל אתון בלעם. וכן תמצא שדברים הרבה שמקבלים הבעלי חיים שאינם מדברים, יותר ממה שמקבל האדם, כדאיתא בגמרא בפרק השולח (גטין מה. ) גבי מעשה דרב עולש, הוי יתיב גבי חד דהוה ידע בלישנא דציפורא, אתא עורבא וקא קרי וכו'. הרי יש ידיעה לבעל חי, ולא תמצא זה באדם, לטעם שבארנו, וכן יתבאר עוד בסמוך. ולכך אל תתמה מה שאמר ההוא ערבא, שידע חכמה זאת להבין מבעלי חיים שאינם מדברים שחרב בית המקדש. ודבר זה אין ספק שהיו יודעים להבין בבעלי חיים מן הקול שלהם: ולפיכך כאשר ג ת פעם ראשונה, אמר שחרב. ובפעם שניה אמר שנולד המשיח. כי כבר אמרנו למעלה כי חורבן הבית הוא סבה להויתו, מפני שהדבר השלם לא יתהוה. וכאשר חרב הבית, אז ראוי שיבוא המשיח. ומפני זה אמר ד'על רגליה מתבני', פירוש כי נולד המשיח. והלידה זאת אינה לידה ממש גשמית כמו שהיה ענין כל לידה, כי אין החכמים מדברים מענין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי. ורצונם לומר 'שנולד המשיח', דהיינו מצד עצם כח המשיח שהוא נמצא בעולם. וזה כי קודם שחרב הבית לא שייך משיח בעולם כלל, כי השלם לא יתהוה, כמו שאמרנו. וכאשר חרב הבית, אז יש בעולם כח מה שלא היה קודם, ויש כאן ההעדר שהוא סבה אל ההויה. ובודאי יש מונע ומעכב מצד אחר, כי עדיין כחות הטומאה גוברים בעולם, עד שראוים שיעברם השם יתברך מן העולם. סוף סוף נולד שם משיח, שלא היה דבר זה קודם, כי קודם אין ראוי שיהיה המשיח כלל בעולם: ואמר 'מנחם בן חזקיה שמו'. פירוש, שכל מי שהוא בכח על דבר אחד, ומצפה לטוב ותשועה, נקרא שיש לו נחמה. לכך המשיח, שהוא נחמות ישראל בגלותם, נקרא 'מנחם', כי הוא תנחומין של ישראל בגלותם. ומפני כי כל תנחומין נותן חזוק וכח לאשר מקבל התנחומין, כי האבל חלש מצד עצמו, והתנחומין שיש לו מקום אחר מחזיקים אותו, ולכך קאמר שהוא 'בן חזקיה'. וכן אמרו בפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר (איכה א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ואין ספק כי המשיב הנפש הוא המחזיק אחד מחולשתו, ולפיכך נקרא המשיח 'מנחם בן חזקיה'. ודבר זה מורה כי המשיח הוא נבדל מן ישראל, כי הנחמה הוא מצד זולתו, אשר הוא נבדל ממנו. וכך המשיח אינו מכלל ישראל, רק הוא במעלה היותר עליונה ונבדל מן ישראל, ולכך נקרא משיח 'מנחם'. וזה שאמר הכתוב "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", כי בודאי המשיח הוא רחוק ביותר מן ישראל מצד עצם מעלת המשיח, ודבר זה יתבאר עוד: ואמר 'והיכן שרי בבירת ערבא'. כך הגרסא בספרים שלנו. וכבר בארנו למעלה כי כל הדברים האלו בלתי גשמיים, רק כי הכל מחייב הסדר השכלי, שהמשיח הוא בבירת ערב, ורוצה לומר שיש לו צירוף וקישור לשם. ודבר זה ענין מופלא, כי אין ראוי שיהיה אצל ישראל. שקודם הגאולה אין ראוי להם מדריגת המשיח, ודבר זה מדבר קודם הגאולה. ודבר זה עצמו שגדל משה בבית פרעה, ולא בבית אביו. וזה כי בוודאי חטא מצרים מתועבתם היה גורם שיפקד השם יתברך על חטאם, וכמו שהוא מפורש בכתוב. ולכך המצרים בעצמם הם ה שמגדלים הגואל, אשר על ידי הגואל יהיה השם יתברך נפרע מהם, ולכך היה גדל משה בבית פרעה. וכך הערביים, אצלם גדל מלך המשיח, כי האומה הזאת מגיע לה הקצה, ומצד הקצה שיש לאותה אומה נמשך מלכות המשיח, אשר ביאתו נמשך אחר הקצה והסוף של אותה אומה. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות השם (פי"ח), עיין שם ותמצא מבואר ביותר. ולכך אמר כאן כי דירתו הוא בבירת ערבא, כמו שהיה משה רבינו עליו השלום גדל בפלטין של פרעה. כי המשיח הוא דבק בהעדר אותה אומה, כמו שפרשנו לפני זה, לכך המשיח הוא בבירת ערבא. ואמר 'בבית לחם', כי המלכות ראוי בבית לחם בפרט: ויש להבין מה שאמר דוקא בבירת ערבא. כי המשיח הוא רוכב ומתעלה על מדריגת הערביים, שהם בני ישמעאל. והוא דבר מופלג ועמוק בחכמה, כי כח ישמעאל נאמר עליו (בראשית יז, כ) "שנים עשר נשיאים יוליד", ודרשו ז"ל כי "נשיאם" חסר כתיב, ורוצה לומר יכלו כענן. ודבר זה רמז מופלג בענין כח ישמעאל, אשר ישמעאל מתעלה בכוחו למעלה למעלה, אבל הוא כמו ענן זה שיכלה בסוף. אבל מלך המשיח מתעלה עליהם, שהרי נאמר (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש", ודרשו חכמים (סנהדרין צח. ) זכו - "וארו עם ע ני שמיא", לא זכו - "עני רוכב על החמור" (זכריה ט, ט). הרי כי מדריגת המשיח לעתיד שיהיה מתעלה על כל העולם החמרי הזה מעלה מעלה, ולכך הוא רוכב על הענן, שהוא למעלה, לפי שיהיה מתעלה על עליונים. ולכך המשיח גדל בבירת ערבא, לפי שהמשיח מתעלה על כח ישמעאל. ולפיכך הוא נמצא בבירת ערבא בבית לחם, כי הוא מתעלה על כח הערביים, שעליהם נאמר "שנים עשר נשיאים יוליד", אשר כח שלהם הוא הענן, והמשיח הוא מתעלה על הענן, כדכתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אנש", שזה נאמר על המשיח, ולכך אמר שהוא בבירת בית ערבא: ובמדרש הזה מוכח כי המשיח בבירת בית ערבא, הם ישמעאלים. ובגמרא (סנהדרין צח. ) אמרו שהוא על פתח של מלכות רביעית. ומחלוקת זה כמו שהתבאר למעלה מי יהיה בסוף מושל, או מלכות פרס, שפרשנו למעלה שהם מלכות ישמעאל, או מלכות רביעית, הוא מלכות אדום, כמו שהתבאר למעלה, והבן זה. וכבר אמרנו לך, שלא תטעה לפרש דברים אלו גשמיים, רק שבאו לומר לך ענין המשיח, מופשט מן הגשמי: וכן מה שאמר 'דזבין לבידין, ועלל למדינה ונפק למדינה', כל הדברים האלו הם שכליים, שכך מתחייב מצד השכל המופשט. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, ואין צריך להאריך בדברים אלו. ומה שאמר כי רוחין ושדין נטלו אותו, כי בוודאי כוחות הטומאה שעדיין בעולם הם מתנגדים לענין משיח, ומהם מגיע בטול אליו, וזהו שטענו אותו. ולפיכך השיב 'דרחיצין אנן במארי שמיא דעל רגליה חרב ועל רגליה מתבני', כמו שהתבאר למעלה, שהחורבן המגיע לבית המקדש הוא סבת הוייתו שיהיה לו בסוף. וכאשר תדע ותבין דברים אלו, אז תבין דברים גדולים, כי חורבן הבית, אף שהוא חורבן אליו בעצמו, הוא סבה להויה יותר עליונה מאוד, כמו שנתבאר למעלה: ועוד, כי לא היה ראוי שיהיה מן השם יתברך, אשר הוא הטוב האמיתי, חורבן הבית הקדוש, ויהיה הוא יתברך סבה להפסד, שהוא חורבן הבית הקדוש, כי אין דבר זה מתייחס אל השם יתברך, אם לא היה דבר זה שיעלה הכל אל הויה יותר עליונה. ואף בית המקדש ראשון שחרב בעונינו, אמרו (ר' חגי ב, ט) "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אמר ה'", ופרשו ז"ל (ב"ב ג. ) שהיה בית שני יותר גדול בשעורו מן הבית הראשון. וגם בזמנו היה יותר גדול, שזה היה עומד ת"י שנה, וזה ת"ך, כדאיתא ביומא (ט. ). מזה תראה כי מן השם יתברך, אשר מאתו המציאות, אי אפשר שיבא חורבן והפסד המציאות, אם לא אאשר יעלה אל הויה ואל מציאות יותר במעלה, ולכך יקבל המציאות שלפניו הפסד: ואין לך לשאול, סוף סוף היה אפשר בית שלישי, שיהיה במהרה בימינו, ולא יהיה כלל חורבן. כי דבר זה אינו כלל, כמו שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש (ברכות כח. ) אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור, שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור להשלים הבריאה. וכן בעצמו אינו ראוי שיהיה המדריגה העליונה, הוא הבית האחרון, נמצא ראשון, רק שמעלין בקודש, ולכך היה נמצאו שני הבתים הקודמים. כי אף אם חרב הבית, אל תאמר שזה הוא כאילו לא היה כלל הבית בעולם. כי דבר זה אינו, שסוף סוף כבר היה נמצא הבית בעולם, וקדושה זאת לא נתבטלה. וחורבן של בית ראשון הוא לקבל הויה אחרונה עליונה, כמו שיוקדם העדר לכל הויה. הרי לך כי כל אדם, אשר נתן בו השם יתברך דעת וחכמה, מבין דברים אלו. כי מן השם יתברך, אשר מאתו מציאת העולם והוייתו, אין ראוי שיהיה חורבן והפסד, שהוא חורבן הבית, כי אם שיהיה מתעלה אל הויה יותר עליונה. וכל אלו דברים בארו חכמים, כמו שאמרנו. וזה באמת קשור המציאות להעלותו אל תכליתו, הוא שלימתו האחרון. והבן הדברים האלו: ==פרק כז== בחבור הזה התבאר כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת אל הפועל בכל הדברים אשר הם בעולם, כי הכל תלוי בזמן. ומפני שהם תלוים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו. וכמו שאמר שלמה (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ". ובמדרש רבה (שם קה"ר ג, א) זמן היה לאדם הראשון לכנוס לגן עדן, שנאמר (ר' בראשית ב, טו) "[ויקח] (ויקרא) אלקים את האדם וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר (בראשית ז, א) "בא אתה וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לו לאברהם שנתנה לו המילה, שנאמר (בראשית יז, כו) "בעצם היום וגו'". "ועת לכל חפץ", זמן היה לו לאותו חפץ שהיה בשמים שינתן לארץ, אימתי (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הדברים (ש)הם תחת הזמן, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם תחת הזמן. ואף נתינת המצות, לפי שהמצות - דהיינו עשייתם - נמשכים אחר האדם אשר הוא גשמי, ולפיכך היה זמן מוגבל שתנתן המילה אל אברהם. אבל התורה, מפני שהיא שכלית בלבד, לא תפול תחת הזמן. אבל שייך בזה "עת", כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למי שמבין את זה. לכך אמר "ועת לכל חפץ", כי העתה אינה זמן, ובעתה אשר מוכן לזה היה ראוי שתנתן התורה, וכבר כתבנו זה בחבור תפארת. ומכל מקום למדנו שכל הדברים הם מתחדשים בזמן המיוחד להם, והנה הדברים מבוארים: ובפרק חלק (סנהדרין צז. ) תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא; ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, עד כאן. ואין ספק שצריך טעם וסברא שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים, ובאיזה צד מתיחס כל אחד ואחד מאלו דברים לחלק ממנו. וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה ומתחלק אל אמצע ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים. וכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו. שאין ספק כי ההתחלה הוא מחולק מן האמצעי, והאמצעי מחולק מן הסוף, כי כל אחד ואחד יש לו גדר בפני עצמו. ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לשלשה חלקים אלו. כי זמן כל ימי עולם הוא ו' אלפים, כדאיתא התם (סנהדרין צז. ) אמר רב קטיני, שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרב, שנאמר (ישעיה ב, יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ונאמר (תהלים צב, א) "שיר ליום השבת", ליום שכולו שבת. ונאמר (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", עד כאן: וביאור ענין זה מה שאמר כי 'שית אלפא שני הוי עלמא וחד חריב', וזה כי הדעת מחייב שיהיה השם יתברך לבדו בעולמו, וזהו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". כי אם העולם נוהג בהנהגתו לעולם, היה הוא יתברך מצטרף אל הנמצאים תמיד, והוא יתברך נבדל מכל נמצאים. ואף שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים במה שהוא סבה ועלת הנמצאים, מכל מקום הוא נבדל מהם גם כן. ולפיכך במה שהוא סבה להם - מנהיג אותם, ונותן להם הויה. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם - הוא נשגב לבדו, ולא נמצאו הנבראים. ולפיכך 'וחד חרב', שנאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", שיהיה הוא יתברך בלבד, ואין נמצא אתו שום מציאות. ועוד, כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים, אם היה העלול נמצא תמיד - היה משתוה אליו העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה, ואין כאן מקום זה כלל לבאר. לכך, במה שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים, נמצאו הנמצאים בהויותן. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם, יש כאן שביתה מהם. לכך שית אלפי שני הוי עלמא, במה שהוא מצטרף אל הנמצאים. וחד חרוב, הוא אלף השביעי, וזהו מצד שהוא נבדל מן הנמצאים: ומאחר שאי אפשר לומר רק שיהיה כאן שביתה והפסק, ובו יהיה נשגב לבדו, נבדל מן הנמצאים, ראוי אל זה השביעי. כי בכל מקום הוא מיוחד לקדושה, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולכך השם יתברך, שהוא קדוש בכל הקדושות, לכך נבדל מן הנמצאים. והוא יתברך מתקדש מן העולם באלף הז', ונשגב באלף הז'. וכל דבר שהוא חמרי או נוטה אל החמרי הוא חרב, כי אין העולם הגשמי יש לו כח באלף השביעי, מפני כי אלף השביעי מיוחד לנבדל מן הגשמי. ולפיכך אמרו שם (סנהדרין צז. ) כשם שהשביעית משמט אחד לז' שנה, כך העולם משמט אחת לז'. כי העולם נשמט ממנו, והוא נשגב לבדו. ומאחר שימי עולם שית אלפי שנה, חילק אותם לג' חלקים שהזמן נחלק בראשון אליהם, כמו שהתבאר למעלה, ההתחלה והאמצע והסוף: וקאמר 'שני אלפים תוהו' נגד התחלה, שכן ההתחלה עדיין אין בו דבר, וזה מסגולת ההתחלה, שאין בו דבר ממש. ואמר 'שני אלפים תורה', כי הזמן האמצעי מיוחד לתורה, ודבר זה בארנו בסוף חבור גבורות ה' ובכמה מקומות, מפני שהאמצעי אינו גשם, כי כל גשם יש לו רחקים, והאמצעי אין לו רוחק, לכך מתייחס הזמן האמצעי - שאין לו רוחק - אל בלתי גשמי, כמו התורה, שאין שייך בה גשמות כלל. ו'שני אלפים ימות המשיח', פירוש הזמן האחרון הוא מיוחד לימות המשיח, כי הזמן האחרון הוא ההשלמה, שכל אשר הוא באחרונה הוא השלמה. ולכך הזמן האחרון מתייחס אל המלך המשיח, כי המלך המשיח יהיה משלים את כל העולם, כאשר יהיה כל העולם אחד, עד שיהיה העולם בשלימות. ולכך ראוי שיהיה מלך המשיח - שהוא המשלים - בסוף הזמן, שאז מסוגל אל השלמות ביותר. ודבר זה מבואר, ועוד יתבאר דבר זה: ומה שאמר 'ב' אלפים תורה', אינו רוצה לומר חס ושלום שאחר ב' אלפים לא יהיה עוד תורה, אלא רוצה לומר כל אלו ב' אלפים הם ראוים לתורה. ואילו לא נתנה תורה על ידי משה רבנו עליו השלום, אפשר שתנתן באלו ב' אלפים שנה על ידי אחר. אבל קודם זה או אחר זה, לא היה אפשר בקבלת התורה אפילו על ידי משה רבנו עליו השלום, כי אלו ב' אלפים מיוחדים לתורה. וכן אמרו (סנהדרין כא ע"ב) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, אלא שהקדימו משה. מכל מקום אלו ב' אלפים הם ימי תורה. וכן 'ב' אלפים ימי המשיח', רוצה לומר שהם מיוחדים למשיח, אבל קודם לכן אי אפשר שיבוא המשיח בשום אופן, בכל תשובה ומעשים טובים בעולם. רק באלו ב' אלפים אחרונים הם ימי המשיח. שהזמן האחרון הוא מיוחד אל ביאת המשיח, ובתוך אלו ב' אלפים שנה זמן הכשר לזה שיבוא המשיח: הנה התבאר לך שהזמן אשר הוא מיוחד למשיח, שיהיה מאחד את הכל, הוא באחרית הימים, שהוא השלמת ימי עולם. ואם כן לא יקשה אם כל כך מעכבין עקבת המשיח, מפני שהזמן אשר ראוי לו הוא באחרון מן הזמן, והוא מיוחד אליו, ו"דבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג). ולא אמרו 'ב' אלפים ימות המשיח' רק לענין זה שאפשר לבוא מלך המשיח באלו ב' אלפים. והיינו דקאמר 'שני אלפים ימות המשיח', ולא אמר 'שני אלפים מלכות המשיח', ולמה תלה זה בימים, אבל מפני כי רוצה לומר כי שני אלפים הם הימים שאפשר לבוא בהם המשיח, כי כבר הוא חלק האחרון מן שלשה חלקים, שראוי שיבוא המשיח בחלק האחרון מימי העולם. ואם ישראל זוכים זכות גדול מאוד אפשר שיבוא המשיח בתחלת חלק האחרון מימי העולם, אבל אם אינם זוכים זכות גדול, אינו בא רק בזמן שלו, שהוא זמנו המיוחד לו, ומוכן לו ביותר, כמו שאמרנו למעלה. וכאשר תדקדק ותבין דברים אלו, יוסר מעליך חרפת המחרפים עקבות המשיח, וישמח לבך בדברים אלו, בדברים אשר אמרנו, וכלם הם ברורים ואמתיים לכל איש משכיל. ועוד יתבאר בפרקים שלפנינו בענין אריכות הגלות, והם גם כן דברים של אמת: ==פרק כח== יש לך לשאול, אחר אשר אמרנו כי הזמן אשר הוא מסוגל שיגלה בו המשיח [הוא] באחרון ימי עולם, אם כן לא ימשך מלכות המשיח זמן רב. ואם כן מהו הטובה שיקבלו ישראל בזמן המשיח, אשר המשיח הוא תקות ישראל ותוחלתם. ואומר, דודאי למי שאומר בפרק חלק (סנהדרין צט. ) כי זמן המשיח יהיה זמן ארוך, וכמו שיתבאר עוד, ואין זה סותר למה שאמרנו שימי המשיח באחרית הימים, כי ימי המשיח זמן אחד, לא כמו שהוא הזמן הזה, בשביל רוב הצרות שהם בזמן הזה, נחשב הזמן ארוך מאוד. אבל ימי המשיח, ימים שיהיו בסוף הזמן, הוא אחד. ולפי אותם שאומרים שאין מלכות המשיח נמשך כל כך, אין זה קשיא, שאם היינו אומרים כי טובת המשיח לאכול ולשתות בלבד, היה לך להקשות קושיא זאת. אבל אנו אומרים כי המשיח יבוא כדי להשלים ולהיישיר העולם, לקנות תחיית המתים ועולם הבא, אם כן מה בכך שלא יהיה נמשך מלכות המשיח, כל כי האי ריתחא לירתח, שיתן להם מדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת תחיית המתים לעולם הבא, וימי המשיח אינו רק שעל ידה יזכו למדריגה יותר עליונה. כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא, כמו שאמרנו למעלה. ולכך תחלה יקנו המעלה הזאת, שהוא ימי המשיח, ואחר כך יקנו המדריגה היותר עליונה. וזהו ענין המשיח, להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה למעלה, לא זולת זה: ובפרק חלק (סנהדרין צח. ) רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו, דהוי קאי אפתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי. אמר ליה אתינא לעלמא דאתי, אמר ליה אם ירצה האדון הזה. אמר ריב"ל, שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. אמר ליה אימת אתא משיח, אמר ליה זיל שיילי לדידיה. היכי יתיב, אפתחא דמלכות רביעית. ומאי סימניה, יתיב בין עניים סובלים חלאים, וכולם אסרי ושרי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסר חד. אמר, דלמא מבעינא ולא מעכב. אזל לגביה, אמר ליה שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה שלום עליך בר לוואי. אמר ליה אימת אתי מר. אמר ליה היום. אתא לגבי אליהו, אמר ליה, מאי אמר לך. אמר ליה שלום עליך בר לוואי. אמר ליה אבטח לך ולאביך לעלמא דאתי. אמר ליה שקורי משקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא. אמר ליה כי אמר לך "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז), עד כאן: דברים אלו צריכים ביאור. דע שאין ספק, כי יש מקומות בעולם מיוחדים לדבר קדושה אלקית ביותר, ובפרט המערה שהיה רבי שמעון בן יוחאי הקדוש נטמן ראוי לזה. ואין ספק שהיה נגלה אליהו להקדוש רשב"י כמה פעמים במערה, והיה גלוי של אליהו נמצא שם בשכבר, גם עתה נגלה שם אליהו. ואין חלוק בין אם היה נגלה לו במראה, או כך נגלה לו בלא מראה. כי פעמים הרבה היה אליהו מגיד דברים לאחד, ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאילו הדברים היה לו מעצמו, ואינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים. וכן מוכח קצת במסכת ערובין (מג. ) גבי הני שמעתתא שנאמרו בבי מדרשא, וקאמר מאי לאו דאמרינהו אליהו. והרי לא ידעו אותם אשר הם בבית המדרש מי אמרם, כי באו בדעתם הדברים ההם, ולא ידעו מי אמרם. וחכם גדול כמו רבי יהושע בן לוי, יודע היה שהשגה הזאת מן אליהו זכור לטוב, והיה אליהו זכור לטוב מגיד לו סתרי חכמה: ושאל את אליהו ז"ל אם יזכה לעולם הבא. והשיב 'כשירצה האדון הזה'. כי עניין עוה"ב מצד עצמו נסתר, ולכך אמר 'כשירצה האדון הזה', הוא השם יתברך, בו בלבד תלוי עוה"ב. ומכל מקום לא אמר 'כשירצה הקב"ה', כי בא לומר כי יש לאליהו ז"ל חבור עם השם יתברך, לכך אמר 'האדון הזה' שהוא עמו. והיינו דקאמר 'שנים ראיתי, וקול שלשה שמעתי', שרוצה לומר שאף על גב שלא היה לו לרבי יהושע בן לוי דבוק לגמרי עם השם יתברך, שמע קולו של השם יתברך. ורוצה לומר קצת דבוק, ואינו דבוק לגמרי, כי הקול נשמע אף על גב שאינו עמו לגמרי. אבל הראיה הוא פנים בפנים. לכך אמר 'שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי', כי על ידי אליהו ז"ל שהיה עם ריב"ל, היה לו דביקות בו יתברך גם כן, עד ששמע קולו של הקב"ה. ושאל אחר כך אימת אתי משיח, ואמר שייליה לדידיה. פירוש, כי כאשר יתבונן בענין משיח בעצמו ובמדריגתו, ידע כי היום אתי: והיכא יתיב, אפתחא דמלכות רביעית בין עניים וסובלי חלאים. אל תטעה לומר כי דבר זה שאמר כאן 'והיכא יתיב' הוא דבר מוחש כלל, אבל אין כאן דבר מוחש לעין. רק כמו שבארנו לך פעמים הרבה, כי דברי חכמים מצד ענין המופשט מן הגשמי. ואין ספק כי אף קודם שיצא המשיח לפעל לגמרי, הנה סדר המושכל שלו נמצא מופשט מן הגשמי. ועל זה אמר 'שייליה לדידיה', כלומר שיתחבר בעיון אל המושכל המופשט בענין של משיח, ואז יעמוד על ביאתו. ומה שאמר 'דיתיב על פתחא של מלכות רביעית', דבר זה גם כן כי בציור המושכל של משיח נמצא המשיח על פתח מלכות רביעית, כי כן אמר במדרש רבות בפרשת שמות (א, כו) משה נתגדל בפלטין של פרעה, ואף מלך המשיח, שעתיד להגלות במהרה בימינו, ישב ביניהם, שנאמר (ר' ישעיה כז, י) "שם ירעה עגל ושם ירבץ כפיר". וכבר בארנו כי ראוי שיהיה כך, כי בשביל שההעדר הדבק במלכות רביעית, שהיא מלכות שמגיע לה הפסד, מחייב בעצמו דבר זה שיגלה מלך המשיח. כי אין העולם חסר מלכות, לכך בהכרח מתחייב שיגלה מלך המשיח. והכל נרמז במה שיעקב היה אוחז בעקב עשו (בראשית כה, כו), שהעקב הוא סוף האדם, והוא כנוי להעדר האדם וסופו, ושם דבק יעקב. כי כאשר מגיע העדר למלכות רביעית, מחייב התגלות המשיח. ולפיכך אמר שיושב על פתח מלכות רביעית, שהפתח הוא סוף העיר, ושם דבק המשיח בהעדר שלהם. ולפיכך בסוף העיר של מלכות רביעית, שם דבק משיח. ובחבור גבורות השם שם תמצא עוד מבואר: ועוד תדע, כי מלכות ישראל הוא מלכות נבדלת מן מלכות האומות, ולכך המשיח מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות, כמו שיוצא הפרי מתוך הקליפה. וכך מלכות ישראל הוא נבדל מן מלכות האומות, ומלכות האומות נחשב כמו קליפה אל מלכות ישראל. וכמו הפרי שהוא גדל בתוך הקליפה, כאשר הפרי על שלימותו אז הקליפה נופלת ונבדלת ממנו, אבל מכל מקום תחלת גידול הפרי הוא תוך הקליפה, כך ישראל מלכות שלהם היא מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות. והיינו שמכח מציאות מלכות האומות וממדרגתם, מתעלה אל מדריגה יותר עליונה. וכאשר מלכות ישראל בשלימות, אז יסולק מלכות האומות, כמו שמסולק הקליפה ונופל, כאשר הפרי על שלימותו. ודבר זה עצמו פירוש הראשון כאשר תבין: ולפי שעולם הזה הוא טבעי גשמי, אבל מעלת המשיח נבדל מן העולם הזה הטבעי הגשמי, וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי, ודבר זה בארנו למעלה והארכנו בזה איך הטבעי הגשמי הוא מתנגד לדבר הבלתי טבעי ובלתי גשמי. ולכך אמר שהמשיח יושב בין עניים, כי אין למשיח חלק מן עולם הזה כלל, והוא כמו העני שאין לו עולם הזה, ובין סובלי חלאים שיש להם התנגדות מן עולם הזה, שהרי הם מדוכאים בחולי. וראוי שיהיה יושב המשיח ביניהם, רוצה לומר מצטרף להם, כי גם המשיח אין לו חלק בעולם הזה כלל, לפי שאין מעלת המשיח מן עולם הטבע, ולכך הוא מתיחס לעני, שאין לו חלק בעולם הזה. ויושב גם כן בין סובלים חלאים, שמתנגד לו עולם הטבע. ושני דברים אמר; בין עניים, וסובלי חלאים. כי עניים הם חסרים מן עולם הזה, וסובלי חלאים מתנגד להם עולם הזה: וקאמר 'ומה סימניה'. ורוצה לומר כי מה הבדל יש בין המשיח שמנגד לו הטבע, ובין שאר סובלי חלאים שמנגד להם עולם הטבעי. ועל זה אמר כי סימן של משיח דאסר חד ושרי חד, עד שהוא מוכן ומזומן לגאול ישראל, וכל שעה אפשר שיבוא המשיח, לכך אסר חד ושרי חד, משום דלמא מבעינא ליה. וזה מורה שאין המשיח (יש לו) חבור אל עולם הזה, כי אם היה ראוי לעולם, וכל אשר הוא בעולם יש לו זמן מיוחד, אם כן לא היה אומר כל שעה דלמא מבעינא ליה, שזה מורה שאין לו זמן מיוחד בעולם. וכאשר הנה מתבונן בענין המשיח שיצא לפעל, מצא כי המשיח אומר שהיום יבוא, כלומר בזה היום [שהוא] כל יום שהיה שואל אותו. כי מעלתו בלתי טבעי ובלתי גשמי כלל, והדבר שאינו גשמי אינו תחת הזמן, ולכך המשיח אומר 'היום אתינא'. ויש לך להבין אמיתת דברים אלו, כי הם דברים ברורים כאשר תבין: ומפני כי דבר זה אינו לפי החוש הגשמי הנגלה, ולכך היה אומר זה לאליהו זכור לטוב, אשר מברר ענין המשיח, ואמר 'שקורי משקר'. רוצה לומר כנגד החוש הנגלה הוא משקר, שהרי לא אתא היום. והשיב שכך הוא, כי בודאי מצד המשיח בעצמו - אינו נופל תחת הזמן, וביאתו כל יום. רק שצריך מקבל מוכן, שאם היה המקבל ראוי לזה, אז מצד המשיח אין כאן זמן. ומפני כי מדריגת משיח למעלה ממדריגת אליהו, ואליהו הוא שמברר ענין המשיח, ולכך לא שאל את המשיח בעצמו, כי בירור ענין המשיח הוא שייך לאליהו. ומה שאמר לו 'זיל שייליה לדידיה', מפני כי תשובתו 'היום אתינא', ודבר זה הוא מצד המשיח עצמו ומעלתו, שאינו תחת הזמן: ומה שאמר שבשביל שאמר 'שלום עליך בר לוואי' אבטח לך ולאביך לעלמא דאתי. היינו כמו שאמרנו למעלה כי אין המשיח רק שיקנו מעלה ומדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת עולם הבא. ומכיון שרבי יהושע בן לוי היה לו מצד מעלתו חבור אל המשיח, שאמר 'שלום עליך בר לוואי', מורה כי יש לו שלום וחבור עם מדריגת המשיח, לכך בזה הבטיח אותו לעולם הבא, כי עולם המשיח על ידו קונה עולם הבא. ומצד ריב"ל לא היה מניעת ביאת המשיח, ואדרבה, היה לו שלום וחבור עמו, כאשר אמר לו 'שלום עליך בר לוואי', כי המשיח הוא הכנה לעולם הבא, כמו שאמרנו. וכן אביו גם כן הוא בן עולם הבא אחר שהזכיר את שמו, לכך היה למשיח חבור אל אביו גם כן. ולפיכך שניהם, גם הוא גם אביו, יש לו צירוף וחבור אל עולם המשיח לגמרי, במה שאמר אליו 'שלום עליך בר לוואי'. ולכך הוא מוכן לעולם הבא, כי עולם המשיח הוא מדריגה לעלות למדריגת עולם הבא. והתבאר לך ענין המאמר הזה, והם דברים ברורים, אין ספק בהם כלל. ואל תטעה לפרש, כי דברים אשר נאמרו במאמר הזה הם הכל שכלים, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה, ודי בזה: ==פרק כט== בני אל חי, זרע אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, אל יהא קטן בעיניכם התוחלת והתקוה הזאת שהיא לזכות ולצדקה עולמית, מורה על זרע אמת, לא ישקרו באמונתם, העם אשר יושבים בחושך, נותנים שכמם לסבול עול הגלות, ולהתבזות מן האומות זה עידן עדנין, דבר זה בודאי מורה על אמונתם. ובמדרש "אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ה'" (תהלים לא, כד), אלו שהם אומרים אמן באמונה; אומרים 'מחיה מתים' ועדיין לא ראו אלא לפי שעה, מאמינים שאני מחיה מתים. אומרים 'גאל ישראל', ועד עכשיו לא נגאלו אלא לפי שעה, וחזרו ונשתעבדו, והם מאמינים שאני עתיד לגאול אותם, הוי אומר "אמונים נוצר ה'", עד כאן. בארו בזה כי האמונה הוא דבר גדול מאוד, שהוא מאמין בגאולה, ואף כי עדיין לא ראה. ודבר זה מורה כי הוא דבק בו יתברך לגמרי, שכל תקותו ותוחלתו בו יתברך. לכך כתיב "אמונים נוצר", שהשם יתברך נוצר ושומר אותו, כי ראוי הוא לשמירה, אשר הוא עם השם יתברך ולא נבדל מאתו יתברך, כמו שהוא האמונה: ובמכלתא, אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות רק בשביל האמונה, ואמר (ר' שיה"ש ד, ח) "אתי מלבנון כלה תבואי מראש אמנה". וגדולה האמונה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר האמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" "אז ישיר וגו'" (שמות טו, א). וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים רק בזכות האמונה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וכן הוא אומר (תהלים לא, כד) "אמונים נצר". וכן הוא אומר (ר' שמות יז, יב) "ואהרן וחור תמכו בידיו והיו ידיו אמונה", מזכירין זכות אבות. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, כ). בבעלי האמונה מה הוא אומר (ר' ישעיה כו, ב) "פתחו שערי צדק ויבא בו גוי צדיק שומר אמונים". השער הזה כל בעלי אמונה נכנסים בו. וכן הוא אומר (תהלים צב, ב) "טוב להודות לה' להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", מי גרם לנו לבוא לידי שמחה, בשכר אמונה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות וכו': בא לבאר ולפרש מעלת האמונה. ובארנו דבר זה גם כן בחבור גבורות השם, ובמקום הזה נבאר עוד. כבר אמרנו כי האמונה הוא הדביקות בו יתברך מכל וכל, כאשר הוא מאמין בו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו, כי זהו ענין האמונה. ולכך אמר שהגליות מתכנסות בזכות האמונה, כי זהו ענין האמונה שהוא יוצא מרשות עצמו, ולהיות אל השם יתברך להתדבק בו. ולכך הגליות - אשר הם נפרדים מן השם יתברך - מתכנסות אל השם יתברך בזכות האמונה, להיות דבקים בו מצד האמונה. וזה עצמו ששורה עליו רוח הקודש בשמחה, [ד]כאשר הוא דבק בו יתברך שורה עליו רוח הקודש. ולכך כאשר ישראל מאמינים בו יתברך בבטחון גמור, אז הגליות מתכנסות אל השם יתברך. לכך מה נעים תקותינו בו יתברך, ומה יפה אחריתנו של התקוה והתוחלת הזאת, שאם חשבה השם יתברך לאברהם לזכות ולצדקה עד עולם, ומכל שכן לישראל המיחלים לחסד ה' תמיד, ועיניהם מצפים וחוזרים ומצפים אל השם יתברך: ועל מעלת האמונה ומדריגתו אמרו בפרק במה מדליקין (שבת לא. ) "והיה אמונת עתך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג, ו), אמר רבא, בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו; נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה. כי לשון "חוסן" מלשון יורש, והיינו שיהיה לו בן יורש. צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואפילו הכי אי "יראת ה' היא אוצרו" - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטין לעליה, והעלה לו. ערבת קב חומטין, אמר לו לאו. אמר לו מוטב לא העלית, עד כאן: ופירוש זה, כי כאשר בא האדם אל עולם הנבדל הבלתי גשמי לדין, אז הדין על דבר זה אם היה נמשך אחר השכלי גם בעולם הזה הגשמי. כי העליונים הם פשוטים, ואין בהם גשמות. ולכך כאשר האדם נפרד מן העולם הגשמי להיות נכנס במחיצת הנבדלים, נותן הדין אם האדם בעולם שהיה בו נמשך אחר השכלי, ואז ראוי שיזכה לעולם הנבדל שבא לשם. וידוע כי השכל הוא פשוט, ואין שייך בו קבלה, כי אם החומר הוא שמקבל. לכך לא תמצא בעליונים - שהם נבדלים שכליים - שהם מקבלים זה מזה. והאדם אי אפשר שלא יהיה בעל משא ומתן, לכך אי אפשר שלא יהיה מקבל זה מזה. אבל כאשר משא ומתן שלו באמונה, ואינו נוטל מה שאינו ראוי לו, הרי אינו מקבל מן אחר רק מה שראוי. ואין זה נחשב שהוא מקבל דבר כאשר משא ומתן שלו באמונה, ומחזיר לחבירו מה שקבל ממנו. ואם לקח וקנה דבר מאחד, נותן דמיו, ובזה הצד הוא נבדל מן הגשמי, אשר הוא מקבל: ועל זה אמר הכתוב (תהלים כד, ג-ד) "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב", רוצה לומר שזה הוא שראוי להיות נכנס במחיצת השם יתברך, אשר הוא נקי כפים, אשר לא לקח דבר שאינו ראוי לו, ובשביל זה הוא פשוט ואינו חמרי, כי החומר הוא שמקבל. ולפיכך אמר אחריו "ובר לבב", כלומר אדם שהוא בר לבב, והוא שכלי: וזהו שאמר כאן גם כן אחר שאמר 'נשאת ונתת באמונה' - 'קבעת עתים לתורה'. כלל הדבר, הדין בתחלה כאשר בא לעליונים אשר אינם בעלי גשם, אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת השכלית, או היה נמשך אחר גופו הגשמי. ואמר 'קבעת עתים לתורה', כי מצד הנשמה שהיא נבדלת, ראוי שיהיה נמשך אחר השכלי. ולפיכך תחלת דין האדם 'קבעת עתים לתורה', שפנה מעניני החמרים אל התורה, עד שהיה קובע עתים לתורה. כי קביעת העת מורה על שהשכל הוא עיקר באדם, ולא היה השכל אצלו דבר מקרה: וכן 'עסקת בפריה ורביה'. כמו שאמרנו, שראוי שיהיה נוטה אחר הנבדל מן החמרי, ולכך יש לו לעסוק בפריה ורביה. לפי שהנבדל אינו נחשב פרטי רק כללי, והוא אין צריך לו לעסוק בפריה ורביה, כי הוא בעצמו אינו נחשב פרטי, כי הפרטי הוא מצד הגשמי בלבד, אבל הנבדל הוא כללי, כמו שמבואר זה מעצמו. ומי שעוסק בפריה ורביה, הרי הוא כמו כללי, ואינו נחשב עוד פרטי, ולפיכך הוא מתדמה לנבדל, שאין נחשב הנבדל פרטי: ואמר עוד 'צפית לישועה'. וביאור ענין זה, כי הנבדל הוא בפעל, והאדם הגשמי אינו בפעל, רק הוא בכח, כי זהו ענין החומר שהוא בכח. וכאשר אינו מצפה לישועה, הרי האדם הוא בכח ולא בפעל. אבל המצפה לישועה, שיהיה האדם בפעל כמו שהם הנבדלים שהם בפעל, לא נחשב אדם זה בכח, רק כאילו הוא בפעל כאשר הוא מצפה לישועה אל הפעל. כי התבאר לך כי הישועה שתהיה לעתיד שיהיה אז האדם בפועל לגמרי, מה שלא היה עד ביאת המשיח. לכך הדין אם היה מצפה לישועה, שיהיה בפעל, ולא יהיה נשאר בכח. ודברים אלו מבוארים: וכן מה שאמר 'פלפלת בחכמה', 'הבנת דבר מתוך דבר'. כל זה מעלה נבדלת, שכך ראוי מי שנתן בו השם יתברך נשמה משכלת, שיהיה משכיל בחכמה ובבינה. ולפיכך צריך שיהיה נמצא על שלימתו הראוי,, ואם לא כן יתן הדין על זה, כאשר היה נוטה אל החמרי. הרי לך ו' דברים, בקטון החל ובגדול כלה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד: ואמר שאף שיש בו כל הדברים, צריך ליראת ה'. זהו אף כי יש בו המעלות שיש לעליונים, צריך ליראת שמים. כי האדם הוא עלול, ואין לעלול קיום מצד עצמו, כי אם מצד העלה. וכאשר אין בו יראת שמים, הרי נשאר העלול בעצמו, ואין קיום לעלול בלא עלה. אבל כאשר יש בו יראת ה' יתברך, אז הוא מקוים על ידי העלה, שיש לעלול קיום בעלתו. ולפיכך כתיב (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", כי האוצר הוא מקיים. ואמר כי יראת ה' הוא המקיים את הכל, והוא דומה לקב חומטין המקיים את התבואה, שאם אין כאן קב חומטין, אף על גב שהתבואה יפה וטובה, אין קיום אל התבואה רק מצד קב חומטין, אשר הוא מקיים הכל. וכך אף על גב שיש באדם כל המעלות, סוף סוף אין לעלול קיום כלל בלא העלה, וצריך אל העלה המקיים אותו, וזהו על ידי יראת ה', שנראה כי יש לאדם עלה, שהוא מתירא ממנו יתברך. ולא קאמר 'אהבת ה' אוצרו', כי אין דבר זה מקיים את הכל, רק ביראת ה', שידע שהוא עלול ויש לו עלה: והרי נתבאר לך ענין זה 'המצפה לישועה', שהוא מחוייב על האדם שיצפה לישועת השם יתברך תמיד, שיהיה האדם בפעל השלימות כמו שהם העליונים. ולפיכך הדין על זה תחלה, כמו שהתבאר: ==פרק ל== כבר התבאר לך כי גלות ישראל, עם שהוא חסרון מצד עצמו לישראל, הוא סבה אל הטוב המקווה לנו לבסוף. ועם כי אין הגלות סבה לטוב המקווה בעצם, הוא סבה מכל מקום לטוב, כי כל הויה יוקדם לה העדר, כמו שבארנו כמה פעמים. כמו שיוקדם הלילה לפני היום, וכך יוקדם עולם הזה לפני עולם הבא, ולכך ראוי שיוקדם לפני זה העדר וחסרון הוא הגלות. אבל יותר מזה, כי מצד בחינה אחרת, כי כאשר הוציא אותם מן הגלות, ובזה לקח השם יתברך אותם לו לעם, וקודם זה היו תחת האומות, וכאילו לא היה להם מציאות כלל, כי אין לאחד מציאות כאשר הוא תחת יד אחר. אם כן במה שהם אל השם יתברך כאשר הוציאם מן האומות, בזה נמצאו בפעל, אחר שלא היה להם קודם זה מציאות בפעל כלל, ובזה השם יתברך אמיתת צורתם, ובו יתברך מציאותם של ישראל, ולא היה זה להם אם לא הוציא אותם. וזה עיקר הפירוש מה שאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". שאין ספק אחר שהוציא אותם מארץ מצרים ולקחם לו לעם, וקודם זה לא היה להם מציאות כלל, הנה השם יתברך נחשב צורתם. לכך אמר "ה' אלקיך", כי אף שהוא יתברך אלקי הכל, מכל מקום אינו דומה, כי עצם מציאותן של ישראל כאשר השם יתברך אלקיהם, מאחר שהיו ישראל משועבדים למצרים, ולא היה להם מציאות קודם, והשם יתברך הוציאם לעבודתו, ובזה בעצם שלהם הוא יתברך אלקים: לכך האבות שהם נבחרים אל השם יתברך, לא היו בלא הוצאה מן האומות. ובפרקי רבי אליעזר (פרק מח) אמר שם חמש אותיות נכפלו, כולם לשון גאולה; כ"ך שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) "לך לך מארצך". מ"ם שנגאל בו יצחק מפלשתים, שנאמר (בראשית כו, טז) "לך מעמנו כי עצמת ממנו". נ"ן שנגאל בו יעקב אבינו מיד עשו, שנאמר (ר' בראשית לב, יא) "הצילני נא מיד עשו". פ"ף שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר (שמות ג, טז) "פקוד פקדתי". צ"ץ עתיד הקב"ה לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית, שנאמר (זכריה ו, יב) "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח וכו'". הרי כי האבות שנבחרו אל השם יתברך, כולם הוצרכו לגאולה. כי הגאולה היא למעלת הנגאל, מה שלא היה אם לא היו בגלות כלל, ולא היו צריכים לגאולה, רק היו ברשות עצמם, היה להם מציאות עצמם, ולא היה נחשב כי השם יתברך צורתם האחרונה. אבל כאשר לא היה לישראל שום מציאות קודם זה כלל, ובמה שהוציאם לו לעבודתו נעשו לאומה, בשביל זה השם יתברך צורה האחרונה להם. והמעלה הזאת הוא על כל המעלות, כמו שאמר גם כן (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שבשביל שהוציא אותם מרשות מצרים, הרי הם אל השם יתברך לגמרי, ולכך הוא אלקיהם בפרט. והנה הגלות הזה, שעתיד השם יתברך להוציא אותנו מן הגלות אל השם יתברך. ואף כי בחר השם יתברך בישראל כשיצאו ממצרים, דבר זה ענין אחר, שהוא ההוצאה מכל המלכיות ומכל האומות, וצריך גאולה חדשה לזה, עד שבשביל זה יהיו אל השם יתברך לגמרי. כלל הדבר הזה, כי ההוצאה מן האומות מורה שישראל הם לגמרי אל השם יתברך, עד שאין להם מציאת עצמם, רק מצד השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. כמו שמורה שם 'ישראל', שחתם שם 'אל' בשמם לומר כי עצם מציאות ישראל מה שהוא אלקיהם, וזולת זה לא היה להם מציאות, רק היו ברשות האומות: ובפרק קמא דברכות (י ע"ב) "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים ואת הטוב בעיניך עשיתי" (ישעיה לח, ג), מאי "הטוב בעיניך עשיתי", זה שסמך גאולה לתפלה. רבי לוי אמר שגנז ספר רפואות, עד כאן. ומה מאוד יש לתמוה באיזה ענין נזכר כאן שסמך גאולה לתפלה, או שגנז ספר רפואות. אבל בודאי מחלקותם, כי כאשר חלה חזקיהו והתפלל אל השם יתברך שירפא אותו מחליו, אמר "הטוב בעיניך עשיתי", כלומר כי ראוי שתרפאני בשביל כי הטוב בעיניך עשיתיא. למר סבר כי סתם חולי מחמת רוחות ופגעי הזמן הוא, ולכך אמר "והטוב בעיניך עשיתי" שהיה סומך גאולה לתפלה, ואמרו ז"ל (ברכות ט ע"ב) כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו יום. כלומר שאין פגעים חצונים שולטים בו, ולכך אין ראוי שיהיה ניזוק מן הפגעים רעים. ולמר שגנז ספר רפואות, סבר כי סתם חולי הוא שהחולה מפני טבעו - מה שהוא שנוי בטבעו שהגיע לו, ולכך התפלל מאחר שגנז ספר רפואות שלא יהיו בטוחים על הטבע, רק יתפללו אל השם יתברך להציל אותם, ולכך מאחר שהוא גנז ספר רפואות, ובטח בו יתברך, ראוי שיציל אותו מן הטבע, ולא יהיה נמסר אל הטבע הרע. והנה למר שסמך גאולה לתפלה, היה ירא כי הפגעים הרוחנים היו שולטים, ומחמתם הוא חולי. ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות, היה ירא שהוא חולי מפני טבעו, כך יראה: מכל מקום יש לדקדק, מנין לנו שדבר זה נרמז במה שאמר "והטוב בעיניך עשיתי", שמא מרמז זה במה שאמר "אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים". אבל מפני שאמר "והטוב בעיניך עשיתי", לכך אמר כי הדבר שהוא טוב לגמרי, ואין (על) זה [אלא] כאשר סמך גאולה לתפלה. כי דבר זה הוא הטוב הגמור על הכל, כי מה שהוציא השם יתברך את ישראל מן הגלות, והוצאה הזאת הוא לעבודת השם יתברך שיהיה אלקיהם, וזהו התפלה, שהיא עבודה אל השם יתברך. כי אם היתה הגאולה, ולא היה הגאולה שלקחם השם יתברך לעבודה, רק שיהיו כמו עם אחר, אם כן לא היה הגאולה בשביל העבודה, ובזה לא היה השם יתברך צורה אחרונה להם, כי אין כאן הלקיחה לו יתברך. אבל מה שסמך גאולה לתפלה, והתפלה היא עבודה אל השם יתברך, ומורה זה כי עצם הגאולה היא לעבודת השם יתברך. וכן אם היה התפלה, ולא סמך גאולה לה, אין זה מורה כי השם יתברך צורה אחרונה לישראל, כאשר לא היו מתחלה בשעבוד. רק כאשר היו קודם בשעבוד, והשם יתברך לקחם לעבודתו, בזה נראה כי מה שהיו ישראל לעם, דהיינו שיצאו מן האומות השם יתברך לקח אותם לעבודתו, ודבר זה הוא המדריגה האחרונה העליונה. ולכך דבר זה נקרא "טוב", והוא הטוב על הכל, כאשר ישראל דבקים בו יתברך לגמרי: אבל מי שאמר שגנז ספר רפואות, במה שספר רפואות הוא טבעי, ויש בזה הרע, כאשר מסלק ענין הטבע, כמו זה שגנז ספר רפואות, שהוא הטבע, שדבק בטבע החמרית הרע, וסילוק דבר זה מן העולם הוא "הטוב". ולדעת רבי לוי, כי מה שגנז ספר רפואות, שלא יהיה האדם נמשך אחר הטבע לגמרי, וספר הרפואות [הוא] הטוב שעשה. ולתנא קמא נקרא הטוב שעשה דבר הטוב, וזה שסמך גאולה לתפלה, שהוא המדריגה האחרונה מן הטוב, כמו שאמרנו. אף על גב שאמרו חכמים (ב"ק פה. ) שניתן רשות לרופא לרפאות, מכל מקום ישים עיקר בטחונו בו יתברך, לדרוש בו יתברך, שיהיה הוא הרופא שלו בטבע. אבל בימיו היו דורשים הכל אחר הטבע, ולא היו מביטים כלל אחר הרפואה שהיה מן השם יתברך שלא בטבע. ולפיכך מה שגנז ספר רפואות, שהוא בעצמו רע, והיה מסלק דבר זה מן כלל העולם, הוא טוב: ועוד יש לפרש, דבזה פליגי; כי למאן דאמר שגנז ספר רפואות, סבר כי בזה היה מזכה כל העולם. אבל מה שסמך גאולה לתפלה, אף על גב שדבר זה הוא יותר טוב מה שהיה דבק בו יתברך לגמרי, אין זה זכות הרבים, לכך אין זה נחשב כל כך. אבל אידך סבר, אדרבה, ואף על גב שאין זה זכות הרבים, מכל מקום מה שסמך גאולה לתפלה נקרא טוב גמור. ועוד יש לומר, כי מחלוקת כמו שפרשנו למעלה, כי למאן דאמר שסמך גאולה לתפלה, שהיה ירא חזקיה מן הרוחות רעות ששולטים בעולם. ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות, היה ירא מן הטבע, והיה מתירא כי חולי שלו שהטבע שלו נשתנה. וכל אחד מפרש "הטוב בעיניך עשיתי" למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה: וכך פירושו מה שאמרו (קידושין פב. ) 'טוב שברופאים לגיהנם'. פירוש, מי שהוא רופא ואינו בעל תורת אלקים עם זה, הרי כל ענינו שהוא מעיין בחמרי בלבד, לכך הוא בעל גיהנם. שאין ענין הגיהנם רק ההעדר והרע, ומפני שהחומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד, ודבק בו ההעדר, כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפעל. לפיכך בעל הטבע, המעיין בענין החמרי שאין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם. שגיהנם אין לו מציאות בפועל גם כן, אבל הוא חושך וצלמות, וזה אינו מציאות נחשב כלל. ודבר ברור הוא כי בעל הטבע החמרית, אשר אין לו רק שמתעסק בחמרי, אשר החומר אין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם. וזה שאמרו 'טוב שברופאים לגיהנם', ופירוש זה ברור גם כן מאוד: ומעתה התבאר המעלה הגדולה אשר יקנו כאשר יצאו מרשות האומות להיות דבקים בו יתברך, כי דבר זה יותר מעלה משאם לא היו תחת רשותם. ודבר זה ענין גדול ומעלה יתירה כאשר תפקח עיניך על הדברים אשר אמרנו. שאם יסמוך גאולה לתפלה יקנה הדביקות בו יתברך, קל וחומר וקל וחומר הגאולה בעצמה, ודי בזה: ==פרק לא== התבאר לך מן הדברים אשר אמרנו, כי הגלות הוא יציאה מן סדר העולם, ומכל שכן חורבן הבית הקדוש שדבר זה יציאה מן הסדר הראוי לגמרי, שהרי סדר המציאות חייב שיהיה הבית קדוש לעולם. ולכך אמרם כי מי שאינו עושה תשובה, עד שיהיה חוזר הבית כבראשונה, כאילו החריב אותו, כמו שהתבאר למעלה. ולכך מצאנו בדברי חכמים, כי הוא יתברך, אשר סדר את העולם, וחפץ בסדר הנמצאים, מקוה ומצפה אל הגאולה: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) תניא רבי נתן אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר" (חבקוק ב, ג). לא כרבותינו שהיו דורשים (דניאל ז, כה) "עד עידין עידנין ופלג עידן". ולא כרבי שמלאי שהיה דורש (תהלים פ, ו) "האכלתם לחם דמעה ותשקו בדמעות שליש". ולא כרבי עקיבא שהיה דורש (חגי ב, ו) "עוד אחת מעט ואני מרעיש את השמים ואת הארץ". אלא מלכות ראשונה ע' שנה, שנייה נ"ב, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. מאי (חבקוק ב, ג) "ויפח לקץ ולא יכזב", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר (שם) "אם יתמהמה חכה לו". שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר (ישעיה ל, יח) "לכן יחכה ה' לחננכם ולכן יחוס לרחמכם". וכי מאחר שאנו מחכים, והוא מחכה, מי מעכב, מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת, אנו למה מחכים, כדי לקבל שכר, שנאמר (שם) "אשרי כל חוכי לו". באו לבאר כל ענין הקץ האחרון, שהוא נעלם ואין עוד לעמוד על הקץ, מה שלא היה בגאולה הראשונה, שהיה נודע הקץ. כי כבר התבאר לך ענין הגאולה האחרונה ועיכוב שלה יותר מן הגאולה הראשונה, והם דברים ברורים, עד שאין בכל הדברים אשר אמרנו ספק בזה: עוד יש הפרש גדול בין הגאולה הראשונה ובין הגאולה האחרונה, עד שמזה מתחייב העלם והסתר הגאולה האחרונה, והוא גם כן דבר ברור שאין לספק בו. וזה כי גאולה ראשונה במצרים היה בזכות האבות, שנשבע לאבות שיגאלו הבנים. לכך היה אפשר לדעת הקץ, כי הקץ היה מצד האבות. אבל גאולה אחרונה הוא מן השם יתברך בעצמו, לכך הקץ מופלא, דבר שהוא מן השם יתברך בעצמו. וזה שאמר 'מקרא זה יורד ונוקב עד התהום'. פירוש שהוא מדקדק על ענין הקץ עד התהום. כי הכתוב הזה שאמר (תהלים פ, ו) "כי עוד חזון למועד", שרוצה לומר כי המועד אשר כתוב עוד יש חזון עליו, שאין החזון מבורר. אף כי נרמז הקץ כאן, מכל מקום אין הקץ מבורר גמור, ולפיכך אין לחשבו מתוך הכתוב. ולא כרבותינו שהיו חושבים הקץ ממה שכתוב "עדן עדנין" על מלכות ראשונה, ורבי שמלאי שהיה דורש "ותשקמו בדמעות שליש" על מלכות שניה, ורבי עקיבא שהיה דורש "עוד אחת מעט" על מלכות כוזיבא. כי כולם לא חשבו האמת, שהרי מלכות ראשונה ע' שנה, מלכות שניה נ"ב שנה, מלכות כוזיבא שתי שנים ומחצה: ומה שאמר 'תפח נפשם של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ שוב לא בא', אין הפירוש חס ושלום שהיו מתייאשים מן הגאולה, רק פירושו שגורמים שיאמרו הבריות שאינם מבינים, שכאשר לא יבוא אל תחכה לו עוד. כי אין קץ מוגבל, רק תחכה לו עוד שיגאל את ישראל. וכן הוא יתברך מחכה שיגאל את ישראל, שאז יהיה נמצא העולם בשלימות, והוא יתברך חפץ בשלימות העולם, ולפיכך הוא יתברך מחכה לגאולה. ומי מעכב - מדת הדין מעכב, שאין ראוים במדת הדין. ומכל מקום במדת הטוב והחסד שנוהג הוא יתברך עם עולמו, מצפה לחונן את ישראל. ואמר אחר שמדת הדין מעכבת, אם כן למה אנו מצפין ומקוין. ואמר כדי לקבל שכר. כבר התבאר לך למעלה ענין השכר אשר הוא מצפה לגאולה. מכל מקום התבאר לך מדברי חכמים, כי הוא יתברך אשר סדר המציאות על סדר שלו, הוא מצפה ומקוה אל הגאולה, להסיר הגלות אשר הוא יוצא מן סדר העולם. ומכל שכן האדם שהוא בגלות, בכל נפשו יצפה אל הגאולה: ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב עד. ), אמר רבה בר בר חנא, אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי ואחוי דהדרן ליה עקרבא וקיימין כי חמרתא חיורתא. שמעתי בת קול שאומרת, אוי לי שנשבעתי, מי מפר לי. כי אתאי לקבלייהו דרבנן, אמרו לי כל אבא חמרא, וכל בר בר חנא סיכסא, הוה לך למימר מופר לך. ורבה בר בר חנא, דלמא משבועתא דמבול קאמר. ורבנן, אם כן 'אוי לי' למה, עד כאן: המאמר הזה מופלא, כי למה היו עקרבים סביב להר סיני, ומה הוא ענין הטייעא שידע זה. אבל יש לך לדעת, כי החכמות הם שתים בעולם; החכמה האחת היא חכמת התורה, והם דרכי השם, אשר חכמה זאת לא הוריש לשום אדם, כי היא שכל האלקי, כמו שהוא ידוע כי התורה בפרט היא שכל אלקי. ולא [נתן] זה כי אם לישראל, אשר צוה להם חקים ומשפטים. והחכמה הזאת היא מן השם יתברך, אשר נתן תורה לישראל. החכמה השניה היא חכמה האנושית, וזאת החכמה היא גם כן באומות. אמרו במדרש (איכ"ר ב, יג) אם יאמר לך אדם יש תורה באומות - אל תאמין, שנאמר (ר' איכה ב, ט) "אין תורה בגוים". אם יאמר לך יש חכמה באומות - תאמין, שנאמר (ר' עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמה מאדום וגו'", אם כן אית בהו: והאדם קונה החכמה שלו ממה שהוא רואה ומשיג, לא כמו התורה אשר ניתנה לאדם מן השם יתברך, אבל האדם צריך למושכלות שלו להשיג בנמצאים. ולפיכך קרא שכל האדם 'טייעא', אשר הוא סוחר ישמעאל, אשר כל סוחר סובב כל הארץ, וכך שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה. וקאמר שאמר ליה 'ההוא טייעא', הוא השכל האנושי אשר תשיג כל הדברים. 'לרבה בר בר חנא', שהוא בעל התורה, שהוא השכל האלקי, והוא מקבל מן שכל האנושי גם כן כאשר צריך לו, ועיקר האדם כאשר יש לו דעת התורה. ולכך מה שאמר כי הטייעא אמר לרבה בר בר חנא, כאילו אמר כי שכל האנושי היה מורה ומלמד את אשר יש לו שכל התורה. כי רבה בר בר חנא היה נודע שמו שהוא בעל תורה. ואמר כי הטייעא, שהוא רמז על שכל האנושי, אמר לרבה בר בר חנא, הוא הדעת אשר לאדם בתורה. שמפני שבא לומר בסוף המאמר ששמע בת קול שאמר 'מי מפר', ואין הפרת נדרים שייך רק בתורה, ולכך אמר שאמר הטייעא לרבה בר בר חנא, ורוצה לומר כי בעל התורה היה מקבל מן שכל האנושי. ואמר 'תא אחוי לך הר סיני'. ורוצה לומר שידע להבין הר סיני ומעלתו, והיה מקבל רבה בר בר חנא מן שכל האנושי מעלת הר סיני: וחזאי דהדרן ליה עקרבי, וקיימין כי חמרא חיוורתא. וכל ענין זה שרוצה לומר כי מעלת הר סיני נבדל מן האדם לגמרי, ולכך אמר 'דהדרן ליה עקרבי', כי העקרב הוא הממית, כמו שאמרו (אבות פ"ב, מ"י) עקיצתן עקיצת עקרב. ודבר זה כי ההעדר הוא שמפסיק בין האדם ובין הר סיני, כי מעלת הר סיני כאשר יבחן מעלתו הוא כל כך גדול, והוא נבדל מן האדם, עד שאין שם מגיע מעלת האדם, ושם יקבל האדם העדר, לפי רוממות ומעלת הר סיני. ולפיכך קאמר 'דהדרן עקרבי להר סיני', והוא ההעדר הגמור, כי ההעדר מפסיק בין האדם ובין הר סיני, עד שלא יכול לבוא שם האדם: וקאמר שהיו גדולות כמו חמרי. פירוש, מצאנו שני דברים הנושכים; האחד - הוא עקרב, כמו שאמרו 'עקיצתן עקיצת עקרב', והעקרב הוא נושך וממית בודאי. ומכל מקום אינו רק עוקץ אחד, ואינו מכלה הגוף וממית. והחמור הוא נושך ומשבר הגוף, כמו שאמר רבי עקיבא (פסחים מט ע"ב) כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. וקאמר ולימא ככלב, זה נושך ואינו משבר עצמות, וזה נושך ומשבר עצמות. והיינו דקאמר שהיה סביב הר סיני עקרבא כמו חמרתא, לומר שההעדר בין סיני ובין האדם העדר מוחלט, עד שלא יגיע שם האדם, ומגיע לאדם העדר גמור כאשר רוצה להגיע שם. לכך נתן לו שני תארים; עקרבים - שממיתין האדם, וגם הם מסלקים גוף האדם, ודבר זה העדר גמור, גוף ונפש. כי כאשר יבחן מדריגת הר סיני, יש לאדם במדריגה עליונה זאת של הר סיני העדר גמור, גוף ונפש, עד שאין לאדם שם מציאות כלל, רק העדר מוחלט. ואילו אמר 'עקרבים', אין העקרב פועל בגוף, רק עקיצתו בלתי נראה בגוף. אבל העקרב הזה היה כמו חמור, שהוא נושך וממית ומכלה את הגוף גם כן: ואמר שהיו לבנים, לומר כי ההעדר הזה מצד הפשיטות שיש להר סיני. והצבע הלבן יש בה הפשיטות הגמור, כי לא נקרא הצבע הלבן גוון, כי הצבע הזה יש בו הפשיטות הגמור. והאדם המורכב, יש לו העדר אצל הפשיטות הזה. ובשביל כך אמר גם כן כי היו כמו חמרא, כי החמור - מפני מעוט הדעת שיש בו - מתייחס אליו הפשיטות ביותר משאר בעל חי. כמו כל תמים בדעתו מתייחס אליו הפשיטות ביותר. והוא הפך הנחש שהוא ערום (בראשית ג, א), וזה יוצא מגדר הפשיטות. ומפני כי בא לומר כי יש להר סיני הפשיטות הגמור, וזהו מעלתו העליונה. ודבר זה הוא העדר האדם המורכב, ולכך אמר 'דהדרן ליה עקרבא כמו חמרי חיורתא'. ואף כי החמור הוא יותר חמרי מן שאר בעלי חיים, מכל מקום הוא חומר פשוט, שכך אמרו (סנהדרין צח. ) גם כן על המשיח, דכתיב אצלו (זכריה ט, ט) "עני רוכב על החמור", שהוא חמרא דהוא בר חיור גוונא, כמו שנתבאר במקומו: וקאמר 'ושמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי וכו''. פירוש, שאין ראוי שיהיה שבועה נמצא בעולם, כי אין השבועה דבר מצד עצמו, רק שהוא נשבע על זה ואוסר עצמו. אבל מעצמו אינו כך, ואין ראוי שיהיה נמצא כי אם דבר שהוא כך מעצמו. אבל השבועה הוא לפי הגזירה, אבל אין הדבר ראוי מצד עצמו. ולפיכך בת קול אומרת 'אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר'. ודוקא בת קול יוצא מהר סיני, כי על ידי הר סיני ראוי להפר הנדר, כי אין הפרת הנדר רק מזולתו. וכמו שלמדו רז"ל (חגיגה י. ) ממדרש הכתוב (במדבר ל, ג) "לא יחל דברו", 'הוא אינו מחיל, אבל אחרים מחילים את נדרו'. והר סיני הוא שמוכן לדבר זה, דהיינו שמצורף השם יתברך לישראל, וישראל אל השם יתברך, שהרי ירד השם יתברך על הר סיני (שמות יט, כ) להיות עם ישראל, ושייך בזה שנזקק השם יתברך לישראל, וישראל אליו, ושייך בזה שיפר נדרו. שאם אין כאן צירוף השם יתברך אל האדם, אין כאן הפרה שהפרת הנדר על ידי שנזקקין ומצורפים אל הנשבע. ואפילו על ידי שליח אין להתיר הנדר, שצריך שיהיו נזקקין אל הנשבע: ובמדרש רבות פרשת האזינו (דב"ר י, ב), ברא הקב"ה את העליונים לעליונים, ואת התחתונים לתחתונים. שכן כתיב (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". בא משה ועשה את התחתונים לעליונים, ואת העליונים לתחתונים, שכן כתיב (שמות יט, ג, כ) "ומשה עלה אל האלקים וירד ה' על הר סיני". ולפיכך משם יצא בת קול ואמר 'מי מפר הנדר', וזה הבת קול היה על הר סיני, שהוא מיוחד שמצטרפים עליונים והתחתונים ביחד: וקאמר כי רבנן הם אומרים כל אבא חמרא וכו'. פירוש, כי כאשר היה מצטרף השגה זאת אל השגה יותר פשוט, אשר השגה ההיא נקרא 'רבנן', כי שכל רבים כמו שהם רבנן הוא שכל פשוט. ומן השכל הפשוט יש סתירה על זה, שהיה לו לומר מופר לך. אבל ההשגה אשר אמרנו הוא בהשגה שאינו כל כך השגה פשוטה, והיא מתיחסת אל השגת היחיד שהוא פרטי, שאין זה השגה פשוטה כמו השגת רבים, שהיא השגה פשוטה. ולכך הלכה כרבים בכל מקום. וקאמר כי בהשגה הזאת שהוא אינו כל כך השגה פשוטה, היה סבר דלמא ממבול קאמר, ולפיכך לא היה רוצה לומר 'מופר לך'. ורבנן אמרי, אם כן לא הוה ליה לומר 'אוי לי'. כי שבועת המבול, כיון שהוא לקיום העולם, והוא יתברך סדר העולם כסדרו, ולא היה אומר 'אוי לי', כי השם יתברך חפץ בקיום. אבל על גלות ישראל אמר השם יתברך 'אוי לי כי נשבעתי', וזה כי הוא יתברך סידר המציאות, ועל דבר היוצא מן הסדר השם יתברך אומר 'אוי לי'. ועל דבר זה בא לשון 'אוי לי', על החרטה הגמורה שיש בדבר זה, כי דבר זה כאילו היה חסרון במעשיו יתברך, אבל אי אפשר שיהיה רק כך: וכאשר תבין דברים אלו, אז תמצא שאי אפשר בעולם רק שיהיה קץ ואחרית לגלותנו. ואם אתה אומר שהדבר שהוא במקרה כמו הגלות לא יתקיים, היינו כאשר המקרה אינו נמשך אל דבר עצמי, אבל כאשר המקרה נמשך אל דבר עצמי - המקרה קיים, כמו שקיים המקריים שבגלגל, כמו ההארה והזכות שבגלגל, מצד שהם נמשכים אל עצם הגלגל אין להם הסרה, אף על גב שהוא דבר מקרי. וכן הגלות הוא נמשך אחר חטא ישראל, ואם הם עומדים בחטאם הנה הגלות נצחי להם. הלא גם דבר זה אינו, כי בודאי החטא לישראל גם כן מקרה, כאשר התבאר, ואם כן גם דבר זה אי אפשר שיהיה קיים נצחי, כי עצם ישראל מצד עצמם ראויים שיהיו בלא חטא, וכבר בארנו זה למעלה, עיין שם תמצא מבואר וברור ענין זה, ואין לכפול הדברים. ועוד, כי איך אפשר שיהיה החטא נצחי, כי עיקר החטא הוא היציאה מן הסדר, ואם כן החטא הוא מקרי גם כן, והתבאר כבר שאין מקרה מתמיד: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) אמר רב, כל הקיצין כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ובמעשים טובים. ושמואל אמר, דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר לו רבי יהושע, אם ישראל אין עושין תשובה - אין נגאלין, אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשין, ומחזירן למוטב. תניא אידך, אמר רבי אליעזר, אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר (ירמיה ג, כב) "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם". אמר לו רבי יהושע, והלא כתיב (ישעיה נב, ג) "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע, והלא כבר נאמר (מלאכי ג, ז) "שובו אלי ואשובה אליכם". אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (ר' ירמיה ג, יד) "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון". אמר לו רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ישעיה ל, טו) "בשובה ונחת תושיעון וגו'". אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ר' ישעיה מט, ז) "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי גו'". אמר ליה רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ירמיה ד, א) "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב". אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (דניאל יב, ז) "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו וגו'", ושתק רבי אליעזר: וביאור ענין זה, כי יש זמנים מהן מוכנים לגאולה, שכאשר לא הגיעו אותם זמנים הם מעכבין הקץ. וכבר עברו כולם, ואין עוד קץ מעכב לגאולה. וזהו כי כל הקיצין כלו, ואין מעכב אלא תשובה ומעשים טובים. ולא שיהיה דעת רבי אליעזר שלא יהיה גאולה אלא אם עשו תשובה, ואם לא יעשו תשובה יהיה הדבר בספק, שזה אינו, שאין ספק בגאולתן של ישראל. אלא הפירוש הוא כמו שאמרנו, כי הגלות הוא דבר מקרה, הן הגלות מצד עצמו, שהוא דבר יוצא מסדר העולם. כי לפי סדר העולם ראוי שיהיה האומה הישראלית תחת רשות השם יתברך, ולא תחת רשות אחרים. ואם הגלות תולה בחטא, גם כן אין החטא דבר בעצם, רק הוא ענין מקרה, ודבר שבמקרה אין קיום לו. ולפיכך אי אפשר שלא יעשו תשובה, אלא בודאי יעשו תשובה: ולשמואל, אף אם לא יעשו תשובה מצד עצמם כמו שראוי, 'דיו לאבל שיעמוד באבלו', כי האבילות אינו לפי סדר המציאות, והוא שגור בפי חכמים על האבילות ענין זה. כאמרם 'אתרע ביה מלתא', או 'אירע בו אבילות'. וכל לשון 'אירע' הוא קרי והזדמן, ואין דבר זה הוא תמידי. ולכך אמר לשון זה 'דיו לאבל שיעמוד באבלו', כלומר שאין ראוי שיהיה דבר זה תמידי, דבר שהוא המקרי, ואין זה דבר שבעצם, ודי לו במה שעומד באבלו במקרה. ואין הגלות דבר עצמי, ולפיכך אף על גב שאין עושין תשובה, עם כל זה מצד האבילות שהוא מקרי, אי אפשר שיהיה לעולם: אמנם רבי יהושע לא סבר שיהיה תולה דוקא בתשובת ישראל, רק הגאולה תלויה בו יתברך, כשירצה לגאול את ישראל הוא גואל אותם. ודבר זה ראוי לומר, לא שתהיה הגאולה ביד ישראל. ולכך סבר שודאי צריכין ישראל לעשות תשובה, ואז יהיו נגאלין, ובלא תשובה אין השם יתברך גואל אותם. ואם השם יתברך רוצה לגאול את ישראל, ואין עושים תשובה, השם יתברך מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כמו המן, ומחזירן למוטב. סוף סוף לדברי הכל אי אפשר שיהיה הגלות מתמיד כלל. ומכל מקום קיימא לן כרבי יהושע, דקאמר אף אם אין עושין תשובה נגאלין, דהא שתיק רבי אליעזר במסקנא: ופירוש הראיות כך הם; שרבי אליעזר הביא ראיה ממה שכתוב "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". והשיב רבי יהושע, הלא נאמר "חנם נמכרתם וגו'", ומוכח שלא יגאלו בתשובה, ואם כן מה שכתוב "שובו בנים שובבים" לא לענין גאולה נאמר הכתוב, רק לענין כפרת החטא והעון, וזהו "ארפא משובתכם". והביא רבי אליעזר ראיה כי על ענין הגאולה קאמר, דכתיב "שובה אלי ואשובה אליכם". ואם כן מה שכתוב "חנם נמכרתם ולא בכסף", היינו לענין מעשים טובים שנקראו "כסף", אבל תשובה - להיות חוזרים מחטא - בודאי צריך שיעשו תשובה. לכך קאמר רבי יהושע על פסוק "לא בכסף תגאלו", כי לא בתשובה ומעשים טובים תגאלו. ו"חנם נמכרתם" היינו כי מה שבאו ישראל בגלות, לא שהיה ראוי הגלות לישראל, רק "חנם נמכרתם", כי בשביל החטא היה זה, והחטא אינו לישראל דבר עצמי, לכך נקרא זה "חנם", כמו שהתבאר כמה פעמים. והתשובה ומעשים טובים שמצטרפין ומזככין הנפש נקרא "כסף", שהוא צרוף ומזוכך. אבל רבי אליעזר סבירא ליה כי "לא בכסף תגאלו" לענין מעשים טובים בלבד קאמר, אבל תשובה צריך. ואמר הכתוב שאין צריכין לתת מעשה הטוב עבור הגאולה, כמו שנותנים הכסף בעד החפץ, רק תהיו נגאלים שלא בשביל שום מעשה, אבל תשובה צריך: ומייתי רבי יהושע ראיה, והא כתיב "כי אנכי בעלתי בכם וגו'", ומשמע שעל כרחם יהיה לאדון להם. והיינו שיעמוד להם מלך שגזרותיו קשות, ומחזירים למוטב על כרחם, וזהו "כי אנכי בעלתי בכם" על כרחם. ואם כן בודאי הא דכתיב "שובו אלי ואשובה אליכם" היינו שמזהיר הכתוב אותם שיחזרו בתשובה, אבל אם לא יחזרו בתשובה - מחזירים למוטב בעל כרחם שלא בטובתם, על ידי מלך שגזרותיו קשין. ורבי אליעזר מייתי ראיה דכתיב "בשובה ונחת תושעון", לשון זה משמע שלא יחזור אותם בתשובה על כרחם, שכן משמע "בשובה ונחת תושעון". ואם כן צריך לומר הא דכתיב "כי אנכי בעלתי בכם" לא לענין זה שעל כרחם יגאל אותם, רק שלא יוכלו ישראל לפרוק עלו מן השם יתברך. ולכך אמר "כי אנכי בעלתי בכם" שלא תוכלו לפרוק עלו מאתכם. והביא רבי יהושע ראיה, דכתיב "לבזה נפש וגו'", דמשמע שהן בזויים בעבירות, אפילו הכי יגאל אותם. ואם כן בודאי הא דכתיב "בשובה ונחת תושעון" אינו משמע רק שכאשר יעשו תשובה יושעו בלא יסורים, אבל אם אין עושין תשובה יעמוד להם מלך שגזרותיו קשה, כדלעיל. והביא רבי אליעזר ראיה, והלא כתיב "אם תשוב ישראל אלי תשוב", דמשמע מלת "אם" שהוא תנאי, ש"אם תשוב" אז "אלי תשוב" גם כן מן האומות. ואם לא תשוב, לא תשוב אלי מן האומות כלל, ומשמע שלא ישובו כי אם בתשובה. ואם כן הא דכתיב "לבזה נפש למתעב גוי", היינו שיהיו שפלים ונבזים, אבל לא בעבירות. והביא רבי יהושע ראיה, והא כתיב "ואשמע את האיש וגו'", ואם כן נשבע שיגאל אותם, אף על גב דאף לרבי אליעזר אי אפשר שלא יגאל את ישראל, כמו שאמרנו למעלה, מכל מקום כיון שהתשובה תולה בישראל, לא שייך בזה שבועה, כי אם דבר שהוא תולה בו יתברך בלבד, ולא בישראל כלל. ואז שתיק רבי אליעזר, והודה שהגאולה היא הכרחית, כמו שבארנו גם כן בראיה ברורה מן השכל, ודי בזה: ==פרק לב== כל הויה שהוא בעולם היא מתהוה מקצת אחר מקצת, כמו שתראה בכל הויות צמחים ובעלי חיים, שמתהוים מקצת אחר מקצת. ומעתה יש לך לשאול הסבה שתראה בענין הגלות הפך זה. שקודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה כבר, הן מצד שפלותם בעצמם, שכמעט נשתכחה תורה, ואין גדולה בישראל. והן מרודים ושפלים ובזוים בין האומות מאוד מאוד, כל שעה יותר ממה שהיה. ודבר זה שאלה גדולה. וכאשר עייננו בדברי חכמים, יש לעמוד על דבר זה. בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב) אמר ליה רב נחמן לרב, מי שמע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי. אמר ליה, משיח. משיח בר נפלי, אין, דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה השניה ממהרת לבא. תנו רבנן, שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד, ז) "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". שניה - חיצי רעב משתלחין. שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית - שובע ואינו שובע. בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בשישית - קולות. בשביעית - מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא. אמר רבי יוסף, הא כמה שביעית היה כן, ולא אתא. אמר אביי, בששית קולות ובשביעית מלחמות לא היה. ועוד, כסדרן מי הוה, עד כאן: הרי אמרו, כי ביאת המשיח, שבו התחדשות הויה, יגרום הפסד הויה הראשונה. ולפיכך בשבוע שבן דוד בא, מפני שהוא קרוב אל ההויה החדשה, לכך הוא גורם הפסד הויה הראשונה, עד שנה שלישית, הוא תכלית הפסד. וברביעי, שהוא באמצע השבוע, אמר שיהיה שובע ואינו שובע. רוצה לומר, שאין כאן הויה שלימה עד השנה החמישית, שאז יהיה הויה שלימה מכח ההויה החדשה שתהיה בעולם. לכך בחמישית שובע גדול. והשובע הוא שלימת עולם הזה בלבד. ובששית - קולות, כאשר הוא קרוב אל הויה החדשה שתהיה בעולם, אז תצא לפעל מה בקולות אשר יהיו. וכל זה מכח התקרבות אל הויה החדשה. ובשביעית - מלחמות, כי אז יתחיל כח ישראל מכח ההויה החדשה שתחול בעולם. וכבר ידוע כי כח ישראל הוא מתנגד לכח האומות, ולכך מלחמות בשביעית: ובמוצאי שביעית בן דוד בא. יש לך להתבונן, כי אין ראוי למשיח רק המספר שהוא אחר השבעה, וזהו מדריגת המשיח למי שידע מדריגתו של משיח ומעלתו העליונה. כי מדריגת עולם הזה מדריגתו מספר שבעה בלבד, מפני כי מדריגת המשיח על עולם הזה, ועולם הזה הוא מיוסד על ז'. ובמסכת ערכין (יג ע"ב) כינור של מקדש של ז' נימין, שנאמר (תהלים טז, יא) "שובע שמחות", אל תקרי "שובע", אלא 'שבע'. ולימות המשיח של שמונה נימין, דכתיב (תהלים יב, א) "למנצח על השמינית". ולעולם הבא עשרה נימין, שנאמר (תהלים צב, ד) "עלי עשור ועלי נבל", ואומר (תהלים לג, ב) "הודו לה' בכינור בנבל עשור וגו'". ולעולם הבא, איידי דנפיש נימין דידיה נפיש קליה דנבל, וקרי ליה "נבל", עד כאן. ופרשנו זה למעלה, כי עולם הזה שלימתו ומעלתו שיש בו רבוי שלם בלא חסרון. ולכך ראוי שיהיה הכינור, שהוא השמחה והשבח אל השם יתברך, כפי השלימות אשר הוא בעולם. כי השלימות בעולם הוא רבוי שהוא בעולם. ומספר שבעה תמצא בכל מקום על הרבוי, כמו (ר' דברים כח, ז) "בדרך אחת יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן הרבה. ולכך היה הכינור במקדש של שבעה נימין, שהשמחה של עולם הזה, דהיינו מפני השלימות שיש בו הרבוי, וזהו שלימתו. ולפיכך הכינור, שהוא השמחה המורה על השלימות, יהיה מן שבעה נימין: אבל לימות המשיח הוא מדריגה יותר על זה. כי לימות המשיח יתאחד הרבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח, ולכך הכינור הוא של שמונה. כי השמיני הוא נגד האחדות אשר הוא לאלו השבעה אשר יש בהם הרבוי, ולכך הכינור הוא של שמונה נימין. ולעולם הבא, שיהיה הסתלקות הגשמי, ויהיה העולם קדוש ונבדל מן הגשמי, ולכך יהיה לכינור עשרה נימין. כי העשירי הוא קדוש, מורה על מדריגה נבדלת לגמרי, לכך יהיה לכינור לעולם הבא עשרה נימין: ומפני זה אמר כי בשביעית מלחמות. כי השביעי הוא קרוב אל השמיני, שבו יהיה התחלת הויה של ישראל. כי התחלת השמיני מיוחד דוקא לישראל, כמו שהתבאר. ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות (סוכה נה ע"ב), כי אין באומות אחדות רק רבוי. לכך בהם הקרבת ע' פרים בז' ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה שנברא בז' ימי בראשית. ואחר השבעה מקריבין פר אחד (במדבר כט, לו), נגד האומה הישראלית היחידה (סוכה נה ע"ב). ואמר 'במוצאי שביעית בן דוד בא', ודבר זה מבואר, כי כל ענין המשיח במעלה אלקית יתירה על הטבע. ומזה יתרבה השכל והדעת והחכמה, כל הדברים הבלתי טבעיים, והם מה שאחר הטבע: ובפרק הבא על יבמתו (יבמות סב. ), אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיה נז, טז) "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הנשמות שהם קודם ימות המשיח, נקרא המקום שבאו משם 'גוף', כי קודם ימי המשיח יש לנשמות הצירוף אל הגוף. אבל לימות המשיח, לא יהיו הנשמות מוטבעות בגוף, אבל יהיו נבדלים מן הגוף. ולפיכך אמרו 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות מן הגוף', שאז יהיו הנשמות באות לעולם נבדלים. ועוד, שהנשמות אשר באים לעולם הזה, המדריגה הזאת נקראת 'גוף', מפני שהמדריגה הזאת היא 'גוף' - המקום אשר ראוי לנשמות אשר הם בעולם הזה, בלא תוספות ובלא חסרון. אבל לימות המשיח, יבואו הנשמות ממדריגה יותר עליונה, ואין זה 'גוף' - המדריגה אשר היא ראויה לעולם הזה: ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית. שכאשר השם יתברך רוצה להוציא הויה חדשה, אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה. שאם היה זה הנטיעה הראשונה, אין כאן דבר חדש. ולפיכך כאשר השם יתברך רצה להביא זרע המשיח לעולם, היה צריך לעשות הרכבה ונטיעה חדשה. והיינו דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג. ) "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), אמר הקב"ה לאברהם, שתי בריכות טובות יש לי להבריך ממך, רות המואביה ונעמה העמונית, עד כאן. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי אלו דוקא נקראו 'שתי בריכות טובות', אף על גב דכמה וכמה גרים טובים נתגיירו בישראל, לא חשיב רק אלו 'שתי בריכות טובות'. שאלו ב' בריכות נברכו להוציא פרי חדש בישראל, אשר לא היה קודם. ותבין מאוד איך היו אלו ב' בריכות סבה להוציא פרי חדש, וזה כי לא היה ראוי שיבוא ענין חדש והויה חדשה לעולם כי אם על ידי האומות. וכל אשר יותר רחוק מישראל, ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה. ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב. שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם (ר' דברים כג, ד) "לא יבואו בקהל לעולם", שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל. ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח, שהיא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה: ואל יקשה לך, שאם כן בכל גרים יהיה שייך דבר זה, וזה אינו, דאמרינן בפרק החולץ (יבמות מז ע"ב) אמר רבי חלבו, קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיה יד, א) "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הספחת שהוא גדל באדם, הוא הוספה לאדם השלם, וכל יתור כנטול (חולין נח ע"ב), והוא חסרון אל מי שיש בו תוספות. וכן הגר הוא תוספות על ישראל, כי ישראל הם בעצמם עם אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, כמו אדם אחד. כאשר נתחבר הגר עליהם, הרי יש כאן תוספות. וכל תוספות מבטל השלימות, כמו שמבטל הספחת - שהוא נוסף - שלימות האדם, שמבטל שלימות צורתו, והוא חסרון באדם. ומפני כך הספחת הוא קשה לאדם. וכן הגרים, שאינם רק תוספת בלבד, הם קשים לישראל. אבל אלו שנים אינם תוספות, אבל הם משלימים את ישראל, ואינם נחשבים תוספות, רק הם מתחברים להם, כמו בריכה שאינה תוספות. וכך אלו שנים אינם תוספות, רק לקנות הויה חדשה אשר לא היה מקודם, ודבר זה אינו שייך בגרים אחרים: ואין לך להקשות, כי למה היה זה בעמון ומואב דוקא. כי יש לך לדעת, כי דבר זה מפני כי לוט - שממנו יצא עמון ומואב (בראשית יט, לז-לח) - היה אצלו טפה של קדושה שהגיע ללוט, בשביל שהיה לוט בן אחיו של אברהם. רק שאצל לוט היה הטפה הזאת מעורבת בזוהמא ובסיג, עד שהיתה הטפה הקדושה הזאת בטילה, ולא היה אפשר שיהיה מקבל אברהם הטפה הזאת, כי היה עם הטפה הזוהמא והפסולת, שהיה מצורף לטפה זאת. עד אחר כך שנזדכך ונטהר הטפה הזאת, והבריכה השם יתברך בישראל אחר שנטהרה. ומפני כי אברהם היה טהור ונקי, לא היה ראוי לאברהם לקבל אותה טפה, כי אם לוט. כי לפי אותו זוהמא שהיה אצל אותה טפה, היה בטילה אותה טפה. ודומה לזה הכסף שהוא זך ונקי ביותר, אין לו מציאות רק בסיג. וכן לא היה נמצאת אותה טפה רק אצל לוט. ולבסוף נזדכך אותה טפה, ונתחבר אל ישראל על ידי רות ונעמה, וזהו ההברכה. ולבסוף אותה טפה מזדכך יותר, עד שמזה יהיה נולד המשיח. וזהו ההברכה כאשר תבין, כי אי אפשר לכתוב זה בפירוש: ובפרק חלק (סנהדרין קג. ), אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי, מאי דכתיב (רות ג, יז) "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי", מאי "שש השעורים", אלימא שש השעורים ממש, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש השעורים. אלא שש סאין. וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין, אלא רמז לה שעתידין שש צדיקים לצאת ממנה, שמתברכים בשש ברכות. ואלו הן; דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה. דוד, דכתיב (ר' ש"א טז, יח) "ויען אחד מן הנערים ויאמר הנה ראיתי בן ישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו". אמר רב יודא אמר רב, כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע. "יודע נגן" שיודע לשאול. "גבור חיל" שיודע להשיב. "איש מלחמה" שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "נבון דבר" שמבין דבר מתוך דבר. "איש תואר" שמראה פנים בהלכה. "וה' עמו" שהלכה [כמותו] בכל מקום וכו'. משיח, דכתיב (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'", וכתיב (שם שם ג) "והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורים כריחיים. רבא אמר, דמורח ודאין, דכתיב (שם שם ג, ד) "לא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ". בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן, אנא משיח. אמרו ליה במשיח כתיב 'דמורח ודאין', כיון דחזיא דלא מורח ודאין קטלוהו. דניאל חנניא מישאל ועזריה, דכתיב בהו (דניאל א, ד) "ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה וכו'": וביאור ענין זה, שראוי לצאת מרות ששה בנים, וזה מורה על הבנים שנמשכו מן הברכה העליונה. ולכך רמז לה שיצאו ממנה ששה בנים, וכל אחד מתברך בשש ברכות. ודבר זה יש לך להבין ממה שילדה כל אחת במצרים ששה בכרס אחד (רש"י שמות א, ז), וזה גם כן בשביל שנתברכו במצרים בברכה עליונה בבנים, עד שכל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד. ויש לך לדעת עוד, כי אות הוי"ו, שמספרו ששה, מורה על זה. שהוא כמו קו נמשך, ומורה הקו השוה. כי הזרע הזה נמשך ובא ממקום עליון מאוד. והוא מורה גם כן על זרע אמת, כי האמת אינו נוטה ימין ושמאל, וזהו ענין הוי"ו שהולך ביושר, ואינו נוטה ימין ושמאל. וכל זה כמו שאמרנו, כי הבריכה החדשה שהיה הקב"ה מבריך בישראל היה מוסיף בישראל זרע אמת כלו. ועוד אלו דברים מופלגים מאוד בחכמה: וכאשר תבין זה תדע, כי ענין עמון ומואב ראוי לזה. מצד שהיה ענין בעמון ומואב שלא היה בשאר האומות, שהם נולדו מאב שבא על בנותיו (בראשית יט, לז-לח), לא כמו שאר בני אדם, שיש לכל אחד אשה - שהיא חומרית - גם כן חלק בבן, ומתוך כך אינו הכל מן האיש. וכאשר בא לוט על בנותיו, אשר בנותיו נחשבים טפלים אצל האב, והם גם כן יצאו ממנו, לכך נחשב הכל מן האב. ותולדות אלו הם נוטים אחר הצורה, כי יש אל האיש משפט הצורה. ולפיכך נאסרו הזכרים ולא נאסרו הנקיבות (יבמות עו ע"ב), כי הזכרים יש להם משפט הצורה, והצורה באומה זאת יוצא מסדר המציאות, כאשר כל האומה הזאת יצא מן האב שבא על בתו. כי הבת בטילה אצל האב, וכאילו הכל היה מן האב שהוא זכר. לכך כל האומה הזאת, עמון ומואב, נמשכים אחר הצורה, והצורה הזאת יוצאת מסדר המציאות. כי תולדות אלו אינם כמו אשר סדר השם יתברך, כאשר בא הכל מן האב אשר נחשב צורה, והוא צורה זרה. ולכך נאסרו הזכרים דוקא, ולא הנקיבות. כי הזכרים, אשר יש להם משפט הצורה, ראוי שיהיו אסורים, שהם צורה זרה, שהדבר הזה זר ביותר, ולא הנקיבות: ומכל מקום מוטבע באומה זאת כח הצורה ביותר. אבל כאשר נטע בריכה זאת בישראל, היה עושה פרי חדש, והיה עושה שלטון, כאשר ראוי אל הצורה שהיא שולטת. והיה עושה צורה שלימה על כל, הוא המשיח, שהוא צורה נחשב לישראל. ומזה תבין איסור עמון ומואב [ש]איסור שלהם איסור עולם (דברים כג, ד), בעבור נטותם אל הצורה היוצאת מן סדר העולם, ואי אפשר לחבר צורה הרעה אל ישראל, אשר צורתם אלקית נבדלת. ולפיכך מעולם היה עמון ומואב צוררי ישראל יותר מכל האומות, ועליהם אמר הכתוב (איכה א, י) "ידו פרש צר על כל מחמדיה", זה עמון ומואב, כדאיתא בפרק קמא דיבמות (טז ע"ב). והבן מה שאמר "ידו פרש צר", ולא אמר 'אויב', כי אין להם חבור ביחד בשביל הצורה הזרה. אבל הנקבות מותרות, מפני שהנקיבה אינה צורה, ולפיכך אפשר לה הדביקות בישראל. ואדרבה, ראוים הם שעל ידם יהיו נולדים השלטונים האלקיים: וזה שאמרו במדרש (ב"ר נא, ח), "ונחיה מאבינו זרע" (בראשית יט, לב), 'בן' לא נאמר, אלא "זרע" הבא ממקום אחר, וזהו מלך המשיח, עד כאן. וביאור ענין זה, כי לא היה ראוי לצאת המשיח רק בהרכבה הזאת מלוט שבא על בנותיו, שהיה נמשך הזרע מן הצורה, ויבריך אותם בישראל, ואז יצא הצורה האלקית הקדושה, הוא המשיח, שיהיה לעתיד השלטון הזה. והיינו דאמר 'זרע הבא ממקום אחר', רוצה לומר שצריך פרי חדש אחר כמו שהתבאר, וצריך נטיעה חדשה. ודברים אלו עמוקים מאוד מענין זה שאמר 'זרע הבא ממקום אחר', כאשר תעמיק ותבין זה. ועל זרע האלקי הזה אמרו בגמרא (סנהדרין צג ע"ב) שהיה רומז לה בועז לרות שיצא ממנה ששה בנים, וכל אחד משש מדות. כי כל זה מורה שהקב"ה היה מבריך בישראל זרע אמת אלקי, ומצד עצמם הם זרע פסול, רק מפני כי שתי בריכות שהוברכו בישראל, והם אינם זרים. כי הפסול שלהם מצד הצורה, והם נקיבות, ואינם נחשבים צורה. לכך אינם פסולים, והם מוכנים אל הזרע הזה, הוא המשיח. ולפיכך כל אחד ואחד יש בו שש מדות: ומה שאמר "יודע נגן" - 'יודע לשאול', פירוש, מי ש"יודע נגן" והשואל מדה אחת להם. לפי שהתורה משמח לב האדם, וכאשר ישאל אדם הוא משמח לב השומע, ופותח את לבו עד ששמח, כמו שעושה מי שיודע נגן. והתשובה שמשיב לו דומה ל"גבור חיל", מנצח את השואל, וזה "גבור חיל". אבל הנושא ונותן בתורה, בעל משא ומתן מקשה ומתרץ, זהו נקרא "איש מלחמה". וכן "איש תואר", שמראה ומתאר את דבריו, הכל מדה אחת היא. וכן "וה' עמו", שהלכה כמותו בכל מקום. כי הוא יתברך אמת, וכאשר דבריו אמת לפי ההלכה, אז הקב"ה עמו, וזה מבואר: אבל שש מדות האלקיות שהם במשיח הם יותר ויותר. ולפיכך מדות שלו הוא "רוח חכמה ובינה עצה וגבורה והריחו ביראת ה'". אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורים כרחיים. ובהרבה נוסחאות לא מצאתי 'שהטעינו מצות', רק 'שהטעינו יסורים כרחיים'. ואם גרסינן 'מצות', פירוש שהטעינו מצות התורה, והמשיח יהיה מקיים התורה, וזה נקרא 'שהטעינו מצות כרחיים'. וכן היסורין גם כן הם זכוך הנפש. ומפני זה כתב "והריחו" לשון נופל על לשון, שמפני שיהיה לו יסורין ומצות שקשים עליו כרחיים, כתב גם כן "והריחו". כי מי שיש לו מעלה הנבדלת מן החומר, לכך העולם החמרי מתנגד לו ביותר, ולפיכך יש עליו יסורים כרחיים. ודרש זו (ש)הוא לשון נופל על לשון, לא שיהיה פירוש "והריחו" לשון רחים, כי המ"ם הוא שורש. רק הוא לשון נופל על לשון, כמו שהתבאר בחבור באר הגולה: ובמדרש, רבי אחא בשם רבי הונא, לשלושה חלקים נתחלקו היסורים; אחד לדוד, ואחד לדורו של שמד, ואחד למשיח. וביאור ענין זה, כי ענין היסורים הם מצד התנגדות אשר יש לדבר אחד, לכך באים יסורים עליו. וידוע כי האומות וישראל הם מתנגדים. ודוד היה ההתחלה לענין זה, שהיה לוחם באומות המתנגדים. ומפני כך האומות, שהם רוצים לבטל אשר מתנגד להם, לכך האומות גם כן היו מתנגדים ביותר אל דוד, שהוא כמו התחלה לדבר זה. והרוגי מלכות הם עצם ישראל שהאומות מתנגדים להם. כי הרוגי מלכות היו מוסרים נפשם על התורה והמצות, ולכך היו הם עצם ישראל שהאומות היו מתנגדים להם, והיו שולטין בהם. ומלך המשיח הוא יהיה סוף ההתנגדות, לפי שהמלך המשיח בא לבטל את האומות. ולכך בכל כחם יהיו האומות מתנגדים למשיח. ואלו דברים הם עמוקים מאוד. וזהו 'דמורח ודאין'. וכל הדברים האלו מעידים ומורים על מעלת המשיח: ==פרק לג== כבר התבאר לך כי העולם הזה אין ראוי שיהיה העולם אחד, עד זמן המלך המשיח, ואז "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיה ב, ד), ויהיה העולם אחד, בלא שום חלוק ופירוד. ומפני כך ישראל שהם אומה יחידה, קודם ביאת המשיח היתה מחולקת לשתים; שבט יהודה, ועשרת השבטים לבד, ומלך לכל אחד ואחד. ועם שראוי לאומה היחידה האחדות ולא החלוק, עם כל זה מפני שאין עולם הזה מסוגל לאחדות גמור, היה לישראל חלוק המלכות. ולא היה מלך אחד רק בימי דוד, מפני שדומה היה מלכותו לזמן מלך המשיח: ובמדרש תנחומא "בשרתי צדק בקהל רב" (תהלים מ, י), מה בשורה היו צריכין בימי דוד, והלא בימי דוד לא היה רק מעין דוגמא של משיח, אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעה אדם מעולם, עד כאן. וביאור זה, כי אחר שלמה מיד התחיל החלוקה מן ירבעם ואילך, וכדכתיב (ר' מ"א א, כט) "ויצא ירבעם מירושלים", ואז נתן לו אחיה השילוני לירבעם מלכות (שם שם לא). שלא היה ראוי העולם הזה לאחדות, כי אם בימי דוד שהיה מעין דוגמא של מלך המשיח. ואחר דוד היה ראוי שיהיה נחלק, רק מפני כי שלמה בנה בית המקדש, שהוא אחד ואין כיוצא בו, לכך היה מלכותו גם כן אחד. כי המלכות נקרא "בית", כמו שדרשו (סוטה יא ע"ב) על הפסוק (שמות א, כא) "ויעש להם בתים". ומלכות שלמה לא היה מלכות אחד רק זמן מעט, ולא נקרא זה מלכות, כי תיכף שמלך נקרע מלכותו מיד: ובפרק בתרא דפסחים (קיט ע"ב), דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרבי אמי, זימנין אמר ליה משמיה דרבי אסי, מאי דכתיב (ר' בראשית כא, ח) "ויגמל הילד ויעש משתה גדול ביום הגמל את יצחק" מאי "ביום הגמל את יצחק", עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסד עם זרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים, נותנים כוס של ברכה לאברהם לברך. אמר להם אני לא אברך, לפי שכבר יצא ממני ישמעאל. נותנין ליצחק, אומר להם אני לא אברך, לפי שכבר יצא ממני עשו. נותנין לו ליעקב, אומר להם אני לא אברך, לפי שכבר נשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה (ויקרא יח, יח) לאוסרן עלי. אומרים לו למשה, טול אתה וברך, אומר להם לא אברך, שלא זכיתי לכנוס לארץ, לא בחיי ולא במותי. אומרים לו ליהושע טול אתה וברך, אומר איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב (דה"א ז, כז) "נון בנו יהושע בנו". אומרים לו לדוד טול אתה וברך, אומר אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". ודקדוקים הרבה יש בדברים אלו. שהרי אם אלו הרחיקו עצמן מן הברכה מה שלא זכה משה לארץ ויהושע לבן, כל שכן דוד שנמצא בו חטא גם כן. וגם אבשלום יצא ממנו. ושאר דברים שנראים קשים לאדם במאמר הזה: אבל הענין הזה, שהקב"ה עתיד לעשות סעודה לצדיקים לזרעו של יצחק, ביום שיגמול חסד לזרעו של יצחק, שקבלו מדת הדין, והיו בניו של יצחק, שמדתו מדת הדין. ועתה יעשה להם חסד כנגד הדין שהיה להם. וסעודה זאת - רוצה לומר השכר על מה שהגיע להם מן הצרה בגלותם, וקבלת שכר על זה, שאוכלים את שכרם [מחמת] שהיו בצרה - נקרא זה 'סעודה'. והסעודה הזאת אינה גשמית, רק קבול השכר נקרא שעושה להם סעודה. כי לשון סעודה אינו רק לשון 'סעד', שהוא החיזוק והקיום שיהיה להם. ולא יקשה לך מה שאמר שנותנין לאברהם כוס לברך, וכן לכולם, שאין כל דבר זה גשמי. וזה שאמר אחרי שאכלו ושתו נותנים כוס לאברהם לברך. כלומר כל סעודה יש ברכה, וכדכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת". כי מפני הברכה שנתן השם יתברך לאדם, יש לו לברך השם יתברך אשר מאתו הברכה, ובשביל זה נראה כי הוא יתברך מבורך. ומפני כך, כפי מה שהיה לאדם בעולם הזה, כך לעתיד יעשה הקב"ה גם כן סעודה לצדיקים, שיתן קיום לצדיקים, ויהיה מדריגתם כפי מעלתם שהיה להם בעולם הזה. ומפני כי דוד היה שלם בלי חסרון, והוא היה מתברך בשלימות, לכך הוא מברך השם יתברך. כי הוא יתברך מבורך בשלימות הגמור בלי חסרון, והיה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך מבורך. וזה שאמר שהוא מברך את השם יתברך, שהוא יתברך מבורך בשלימות הגמור. כלל הדבר, כי דוד בפרט בו היה נראה כי השם יתברך הוא מבורך לגמרי, כאשר לא היה חסרון בברכת דוד, והיה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך מבורך: ואמר אברהם אני איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. וביאור ענין זה, כי ישמעאל הוא אומה שאין ראוי לה המציאות, ויש בה חסרון. ונמשך מן אברהם, מן מעלתו הגדולה, החסרון שהגיע לישראל מן ישמעאל. ולא היה דבר זה במקרה, רק כי ראוי אברהם מצד עצמו לצאת ממנו ישמעאל. אף על גב שאברהם יש לו מעלה גדולה, מצטרף חסרון אל מעלתו כאשר ישמעאל בא ממנו. כי הצדיקים מחולקים במעלתם, לפעמים יש לצדיק מעלה גדולה מאוד, ומצטרף אליה חסרון. ומפני כך אין ראוי להיות מברך אל הממציא הטוב שהוא מבורך, אשר ממנו הטוב הזה, כי אין לו השלימות בפעל. וכיון שאין לו השלימות בפעל, אין מברך אל השם יתברך שהוא יתברך מבורך. כי אין זה מורה על הממציא הברכה שהוא מבורך. ויותר מזה, לא שהיה לו חסרון שאינו שייך לסעודה, רק החסרון הזה [ש]נמשך ממנו - הפך הסעודה. כי הסעודה הוא טובת ישראל, ומן החסרון נמשך גלות וצרות ישראל כמו שיתבאר: ואין בכל הצדיקים כמו דוד. שכל הצדיקים היה להם חסרון בדבר מה. ואין זה נחשב חסרון במעלתם, שכל כך היה להם מעלה עליונה, עד שאותה מעלה אי אפשר שתהיה בלא חסרון, וכמו שיתבאר. אבל לדוד לא היה חסרון, ולכך ראוי לברך אל הממציא מאתו הברכה. וזה שאמר שנותנין כוס לברך לדוד, מפני שלא היה לו חסרון, רק הכל היה בשלימות. ואמר אברהם שאין ראוי לו לברך, מפני שבצד מה היה אברהם היפך לסעודת ישראל וברכתם, לפי שיצא ממנו ישמעאל שהוא מתנגד לישראל, והוא מבטל טובתם וברכתם. ולכך אין נאה לו לברך אל השם יתברך. שאין הברכה באה רק ממי שאין לו בחינה כלל בדבר מה שיהיה הוא הפך הסעודה הזאת. והרי אברהם יצא ממנו ישמעאל, שהוא הפך סעודת ישראל. וכן יצחק, שיצא ממנו עשו, שהיה מתנגד לישראל, ומבטל טובתם וברכתם: וכן יעקב שנשא שתי אחיות, הרי מורה דבר זה על שישראל יהיו מחולקים; שבט אפרים מלכות אחד, שיצא מן רחל. ושבט יהודה מלכות אחד, שיצא מן לאה. ולפיכך מה שנשא יעקב שתי אחיות היא בטול אל טובתם של ישראל בצד מה. ולפיכך אין הסעודה של ישראל, שהוא קבלת טובתם, מיוחד לגמרי אל יעקב, כי הוא סיבה בצד מה אל הפך זה. ואיך יהיה מברך אחד מן אלו שהוא יתברך מבורך, והרי הם היו סבה בצד מה אל הגלות עצמו: וכן משה שלא זכה לכנוס לארץ, הוא הוראה שלא ירשו הארץ בשלימות. כי לא היה כח יהושע כמו משה לגרש את כל הגוים, ונשארו מהם. והיו האומות אשר נשארו בו לשכים לצנינים להם, והיו צוררים אותם, וכדכתיב בכתוב (שופטים א, כז, כט) "ולא הוריש מנשה וגו' ואפרים לא הוריש". וכל זה מפני שהיה המכניס את ישראל לארץ יהושע, ולא היה לו כח להוריש את הגוים. אבל משה הוא המחריב את האומות. וכבר בארנו בחבור גבורות ה' אצל "ומשה היה רועה צאן יתרו וינהג הצאן אחר המדבר" (ר' שמות ג, א) דבר זה. כי אם משה היה מכניס את ישראל לארץ, היה מגרש את כל האומות, ולא היו הנשארים בארץ מחטיאים את ישראל, והיו נשארים בארץ לעולם. הרי כי היה משה מצד מה נגד טובת ישראל וסעודתן, שלא זכה לארץ, ואז היה מוריש את ישראל הארץ בכללה: וכן מה שלא זכה יהושע לבן, היה מורה זה על שלא יהיה נחלת ארץ ישראל מה שהנחיל חלקו נמשכת. אפילו מה שהנחיל את ישראל לא יהיו נמשך. שהרי יהושע, שהוא היה המנחיל את ארץ ישראל (דברים ג, כח), לא היה לו בן שירש ממנו נחלתו, והיה באה נחלתו לאחרים, וזרים אוכלים אותה. ואיך מה שהנחיל את ישראל יהיה נחלה מקוימת נמשכת, דבר זה אינו. ולכך אין בכל אלו אשר הוא ראוי לברך אל השם, כי היו מצד מה סבה אל הפך הסעודה, ואם כן איך יברכו אל השם יתברך שהוא מבורך בשביל הטוב שגומל עם ישראל, מאחר כי בא מהם מצד מה סבה לגלות ישראל, כמו שאמרנו: אבל דוד אמר שאליו נאה לברך, כי הוא מיוחד בסעודה זאת לגמרי. כי כל ענין דוד היה מעין דוגמא של מלך המשיח לעתיד, והיה מבטל מלכות אדום, וכדכתיב (ר' דהי"א יח, יג) "וישם באדום נציבים ויהיה כל אדום עבדים לפני דוד". ומה שיצא ממנו אבשלום, הוא עצמו דוגמא למלך המשיח. ובפרק קמא דברכות (י. ), למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, אם יאמר אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, תאמר לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוי, הא נמי הוי, וכמו שבארנו זה במקומו. ולכך בסעודה שהשם יתברך יעשה לזרעו של יצחק שקבלו מדת הדין, דוד הוא המברך אל השם יתברך, כי דוד הוא המתייחס אל הסעודה הזאת לגמרי. ולכך אמר דוד (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", כי אף על גב כי היו האבות ושאר צדיקים גדולים הרבה יותר, מכל מקום היה מצורף אל המעלה העליונה שלהם חסרון, כמו שהתבאר. ומפני כך מצד הזה אין הברכה נמצא בשלימות, ואין מורים על שהוא יתברך מבורך. אבל דוד, שהיה ברכתו בשלימות הגמור, מבלי שיצורף לזה שום חסרון, לכן ברכתו בפעל, ומורה על שהשם יתברך שהוא מבורך. וכל זה בא להגיד כי היה לו לדוד מעלתו בשלימות, ולכן יצא ממנו המלך המשיח, שיהיה משלים העולם שיהיה בלא חסרון. וזהו עיקר מעלתו של עולם שיהיה לעתיד: ==פרק לד== התבאר לך כי בזמן המשיח אז יהיו ישראל אחד, ומלך אחד לכולם. אבל קודם שיבוא המשיח, אין ראוי שיהיה בעולם האחדות, שיהיה העולם אחד לגמרי. ובמדרש אמרה רחל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב בעלי אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי שבע שנים. ובהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי [ל]בעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאוד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי, ומסר לי סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. וגמלתי חסד עם אחותי, ומסרתי הסימנים לאחותי, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה ולבושה. ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה. ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לע"ז שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויביהם בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואומר בשבילך רחל אני אחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד) "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה הנחם על בניה כי איננו". וכתיב (שם שם טו) "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו'". וכתיב (שם שם טז) "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם": ומדרש הזה נראה קשה, כי בשביל שרחל קבלה עליה אהבה, ולא ביישה אחותה, לכך ימחל הקב"ה לישראל שעבדו ע"ז. אבל ביאור ענין זה, כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי בפרט לזה שלא יהיה לו אשה אחת, שאם היה ליעקב אשה אחת, היה זרעו - שהם שתים עשרה שבטים - בלתי מחולקים, ודבר זה אין ראוי שיהיה בעולם הזה, שיהיו ישראל אחד. ולכך קבלה רחל דבר זה באהבה, אף שידעה רחל כי היא עיקר אשת יעקב, והיא ראויה לו בפרט, ידעה גם כן שאין יעקב ראוי שיהיה לו אשה אחת בלבד, לכך קבלה דבר זה באהבה, מאחר שאין העולם ראוי לכך. ומכל שכן השם יתברך שהוא חי וקיים, אף אם עבדו ע"ז, דבר זה מפני שאין עולם הזה ראוי שיהיה בו השם אחד עד לעתיד. ולפיכך מה שהוא טבע עולם הזה, ראוי שימחל השם יתברך, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה הוא שגורם לישראל לחטוא, שזהו החסרון שהוא בעולם וממנהגו. ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה בו שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. שאם לא היה מסדר העולם להיות בו צרה, לא היה דבר זה לאבות, שהאבות הם עיקר העולם וסדר שלו. וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה ושניות, כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה. ולפיכך רחל בפרט מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטיב: ובפרק חלק (סנהדרין קי ע"ב) תנן, עשרת השבטים אין עתידין לחזור, שנאמר (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה". מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שאפלה עליהם, עתידה להאיר להם. ואין מחלוקת אם יהיו לעתיד כל עשרת השבטים, או רק יהודה ובנימין. שאין לומר שיהיה חסר שבט אחד מישראל חס ושלום, שדבר זה אי אפשר לומר, שאין חילוק יותר מזה שיהיו חס ושלום מקצת ישראל בלבד, ולא הכל. וצריך לומר הא דסבירא ליה למאן דאמר עשרת השבטים אין עתידין לחזור, דלא איירי בכל עשרת השבטים, שהרבה מהן כבר שבו, והרי אמרינן בגמרא (מגילה יד ע"ב) דירמיה החזיר אותם, רק הדברים נאמרו על עשרת השבטים שהגלה אותם סנחריב, ועל בניהן אמר כך: ובגמרא בפרק חלק (סנהדרין צד. ) אמר להיכן אגלא להו, מר זוטרא אמר לאפריקי, ורבי חנינא אמר להרי סלוג. ומעתה למאן דאמר אפריקי, הרי אפריקי אין שם ישראל ידועים. ואין לומר שהיו מתערבים עם הגוים, ופליגי אם אותן שנטמעו בין הגוים יחזרו לעתיד, דבפרק קמא דיבמות (יז. ) מוכח דלא חיישינן להכי, דקאמר שם גוי שקדש בזמן הזה, אין חוששין לקדושין, ולא חיישינן שמא הוא מעשרת השבטים, דגמירא דבנתיה דההוא דרא אצטרויי אצטרי. פירוש, נבקע רחמה, ולא קלטו הזרע, ושוב ליכא למיחש שנשארו מן עשרת השבטים. ולפיכך צריך לומר דהא דקאמר 'עשרת השבטים עתידין לחזור', הכי קאמר, דלעתיד יחזרו עם שאר גליות. כי עתה גם כן הם בתוך שאר הגליות, כי מתחלה הגלה אותם שלבסוף יוכלו לחזור עם שאר הגליות, שהגלה אותם מתחלה לאפריקי או להרי סלוג, ואחר כך העתיקו ממקומם להיות בין שאר גליות. כי כמה פעמים האדם מעתיק מקומו והולך למקום אחר. ולמאן דאמר אינם חוזרים, אותם עשרת השבטים הלכו להם, ונאבדו מן הארץ. וזה שאמר 'אין עתידין לחזור', כלומר מתחלה לא הגלה אותם שיחזרו לעתיד, אלא יאבדו מן ישראל. ומכל מקום חס ושלום אין לומר שיהיה חסר שבט מישראל, רק כמו שאמרנו, כי חזרו בימי ירמיה, וישימו מלך עליהן (מגילה יד ע"ב). ולא דיבר רק על אותם שלא חזרו בימי ירמיה אם עתידים לחזור, שעל אותם אמר "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", שלא יחזרו: ועוד יראה דהכי פירושו, דמתחלה הגלה אותם לאפריקי. ואינו אפריקי שהוא ידוע לנו, אבל הוא מקום דפסקי הרי חושך, וזה נקרא גם כן 'אפריקי'. וכך מוכח במסכת תמיד (לב. ), דקאמר אלכסנדר מוקדן לזקנים דבעינא למיזל למדינת אפריקי, אמרו ליה לא מצית, דפסקי הרי חושך. שמע מינה דאי אפשר לעבור שם, ואפריקי הידוע אין נראה דפסקי הרי חושך. ועל כל פנים לא היה השם יתברך מפריש אותם מן ישראל, רק השליך אותם מעל פניו; לימין שהוא צד דרום, או לצד צפון שהוא צד שמאל. ולכל אחד ואחד יש טעם מופלג בחכמה; כי למר שהשליך אותם לימין, רוצה לומר כי בכח ימין משליך למרחקים. ולמר השליך אותם לשמאל, כי השמאל הוא נבדל מעל פניו לגמרי, ודבר זה מבואר. ופליגי אם עתידין לחזור אחר שהובדלו והופרשו מן ישראל. ומוכח התם דהלכה כמאן דאמר עשרת השבטים עתידים לחזור: ובמדרש "לאמר לאסורים צאו" (ישעיה מט, ט) עומד ומסיח במלך המשיח. "כה אמר ה' בעת רצון עניתך ואצרך" (ר' שם שם ח), ומהו "ואצרך", אמרו רבותינו אין סוף ליסורים שהוא מתייסר בכל דור ודור, לפי עונות הדור. אמר הקב"ה, באותה שעה בורא אני אותו בריה חדשה, ואינו מתייסר עוד, "ואצרך ואתנך" (שם). מהו "לאמור לאסורים צאו", ג' גליות נעשו בעשרת השבטים; אחת גלתה לסמבטיון, ואחת גלתה לפנים מנהר סמבטיון, וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון, כך יש מסמבטיון לשם. ואחת גלתה לדופנה של רבלתא, ונבלעה שם. "לאמור לאסורים צאו" - לאלו שנתונים בסמבטיון. "ולאשר בחושך הגלו" (שם שם ט) - לאלו שנתונים בפנים לסמבטיון. ולאלו שנבלעו ברבלתא, הקב"ה עושה להם מחילות מחילות מלמטה, והם הולכים בהם עד שהם באים תחת הר הזתים שבירושלים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע, והם עולים מתוכו. כמו שאמר זכריה (זכריה יד, ד) "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזתים מחציו מזרחה וימה". הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, כא) "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם". ואלו גליות אינם לבד, אלא כל מקום שיש שם ישראל, מתכנסין ובאין. "הנה אלה מרחוק יבואו הנה אלה מצפון ומים" (שם שם יב), אלו שנתונין במקומות רחוקים באספמיא. "ואלו מארץ סינים" (שם), אלו בני יונדב בן רכב. ומי שהוא מהלך בדרך הוא רעב וצמא, והם אינם כן, אלא "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (שם שם י). ולא עוד אלא מרחוק יבואו הנה, שהקב"ה משפיל לפניהם את ההרים, ועושה אותם דרכים לפניהם. וכן כל מקום שהוא עמוק, מגביה לפניהם ועושה אותם מישור, דכתיב (שם שם יא) "ושמתי כל הרי לדרך ומסילתי ירומון". וכיון שהם מתכנסים ובאים, הקב"ה אמר לשמים ולארץ מה אתם עומדים, כשהיתה כנסת ישראל אבלה - נתאבלתם עמה, דכתיב (ר' ישעיה נ, ג) "אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם", ועכשיו שבאת השמחה שישו ושמחו עמה, שנאמר (ישעיה מט, יג) "רנו שמים וגילו ארץ פצחו הרים [רנה]", עד כאן במדרש: וביאור ענין זה, כבר אמרנו שיש למעלת המשיח התנגדות עולם הטבעי, ואין סוף ליסורין של המשיח, כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים (פסחים מט ע"ב) שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי. והן הן היסורים שאמר שהוא מתיסר בכל יום לפרענות הדור. שאלמלא עונות הדור, היה המשיח יוצא אל הפעל, והיה גובר עליהם. אבל מפני עונות הדור, מעלת המשיח אינו כל כך, לפיכך אינו גובר על הטבע, ומתנגד לו עולם הטבעי. והם היסורים שסובל המשיח עד עת קץ, ויהיה מציאתו בפעל. כי עד לעתיד אין מציאתו רק בכח ולא בפעל, ולכח הזה יש התנגדות מעולם הטבעי, עד לעתיד שיהיה עולם חדש, שיהיה עולם נבדל, ושוב לא יהיה לו התנגדות כלל, ולא יתייסר עוד: ובמה שאמר שהגלה אותם לפנים מנהר סמבטיון, המדרש הזה משמע שעשרת השבטים הוגלו למקום רחוק מאוד, וכדכתיב (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", עד שאי אפשר לבוא להם. וכן מוכח הא דקאמר בגמרא דידן (סנהדרין צד. ) דהגלה אותם למדינת אפריקי, שאי אפשר לבא שם, כדלעיל (ד"ה ועוד יראה). ומכל שכן להרי סלוג (שם בסנהדרין), דמשמע שיותר רחוק מזה עוד, דודאי לאסופי אתי, ולא למעט הריחוק. ויש בני אדם אומרים, שחכמי האומות הם שכתבו מקום ומקום בכל ישוב הארץ, ואין עוד שום מקום שלא נרשם בספריהם, והכל נודע להם, ואין מקום שידוע עשרה שבטים. ואין ראיה משם בשביל דבר זה, הבל יפצה פיהם, כי אפשר ואפשר הוא שיהיה מקום אחד בארץ שלא נודע להם, לפי שמפסיק אותו מן הישוב ההרים וכיוצא בזה. והרי אמרו שמקרוב נמצא מקום אחד, קוראים אותם בלשונם 'עולם חדש', שלא נודע מקודם. וכך אפשר שימצאו מקום עוד שיש שם בני אדם ואי אפשר לבא אליהם. ומכל שכן כי הגלות הזה של עשרת השבטים מה שהגלה אותם למדינה אחרת, הוא בשביל גזירת השם שגזר עליהם "וישליכם לארץ אחרת כיום הזה", והדבר הזה גזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים ולא יתחברו ביחד, עד עת קץ, ולא קודם. לכך, כמו שגזר הפירוד והפיזור על ישראל בכל קצוי ארץ, כך גזר ההבדל והפרישה אלו מאלו, ולא יתחברו ביחד עד עת קץ, שאז יתאחדו לגמרי, ולא קודם לכך. שאם היו נודעים, היה זה קצת חבור ואחדות ישראל ביחד, כאשר היו יודעים מקומם. והשם יתברך גזר על ישראל הפירוד וההבדל, עד שיהיה הרצון ממנו יתברך שיקוים (ישעיה כז, יג) "ובאו האובדים בארץ אשור וגו'". והגזירה הוא המעכב שלא נמצא מקומם: ויראה שבשביל כך היה נבדל יוסף, שממנו שבט אפרים (בראשית מח, ה), שהוא עיקר עשרת השבטים וכל מקומם. והיה נבדל מאחיו, ולא היו יודעים מקומו כלל. והיה זה גזירה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם. וכל ענין זה סימן לעתיד, שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת נבדלים מישראל אחיהם, עד עלות הרצון לחבר אותם ביחד. וכך יש במדרש (ב"ר צג, יב) "ויתן את קולו בבכי" (בראשית מה, ב), כשם שלא פייס יוסף את אחיו רק בבכי, כך אין הקב"ה גואל את ישראל אלא בבכי, שנאמר (ירמיה לא, ח) "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ופסוק זה נאמר על עשרת השבטים. והיה מה שנודע יוסף לאחיו דרך בכי ותחנונים, רמז לעתיד שכך יתוועדו עשרת השבטים לישראל. כי לעולם אותו שנאבד הוא בוכה, כמו שהיה יוסף נאבד מן אחיו, וכשהיה חוזר לאחיו היה בוכה. לכך עשרת שבטים, שהם נאבדים מישראל, כשיחזרו נאמר עליהם "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ולא היה יוסף רחוק כל כך מאביו ומאחיו עד שלא יהיו יודעין השבטים היכן הוא, רק שהיה גזירת השם יתברך על זה שיהיה נבדל מאחיו. וזה בעצמו גם כן שהגזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים עשרת השבטים: אמנם קצת מוכח ממדרש דלעיל שיש למדרש דבר פנימי. שאמר שאותן שגלו עושה הקב"ה להם מחילות תחת הקרקע, ודבר זה אי אפשר לפרש כמשמעו. ואין ספק שדבר זה פירושו, שעשרת השבטים הכח שיש להם נסתר ונעלם ולא נגלה, כאילו אינם כלל, והם בכח לא בפעל, עד לעתיד יתגלה כח שלהם. ואינו דומה לשבט יהודה, אף על גב שאינו בממשלתו, מכל מקום אין כח שלהם נסתר וכאילו אינו נמצא לגמרי, רק שהם משועבדים תחת המלכיות. ומכל מקום כתיב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות (סנהדרין ה. ). ולפיכך, אינו מדבר בעשרת השבטים הפרטים, אלא בכח שלהם, שהוא נסתר ונעלם ובלתי נמצא עד לעתיד. ואז יתגלה כח עשרת השבטים, ויהיה נמצא מה שלא היה נמצא קודם, ויהיו ישראל הכל אחד, ומלך אחד יהיה לכלם. כי עתה כח שלהם נסתר ונעלם, כאילו אין עשרת השבטים במציאות, עד שלעתיד יתגלה כחם. ולכך יעשה להם מחילות תחת הקרקע, כי הדבר שהוא נסתר - הוא נסתר בארץ. ועוד יתבאר בסמוך למה אמר דוקא עשרת השבטים. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים. לכך אמר שבאים מתחת הקרקע עד הר הזתים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע. ודבר זה, כי הקב"ה מוציא הכל אל הפועל. ודבר זה מוכן לו הארץ, שהיא מוכן לזה בפרט להוציא אל הפעל, הן פירות הן שאר דבר. והר הזתים מיוחד גם כן לדבר זה. ולכך אמר שהם באים עד הר הזתים, ושם נבקע הר הזתים, והם יוצאים אל הפעל לגמרי: ואמר כי שלש גליות נעשו בהם. כלומר כי באלו שלש נעשו הפירוד; האחד - הריחוק, כאשר הם גולים למרחוק. וכנגד זה אמר כי אחד גלתה לסמבטיון, שהיא רחוק. השני - לא הריחוק בלבד, רק שיש דברים המפסיקים בינם ולמקום שגלו משם. השלישי - שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם, כי הבליעה היא בתוך אחד. כנגד הריחוק אמר שגלו עד סמבטיון, שהוא רחוק ביותר. וכנגד שיש דבר המפסיק בין ישראל וביניהם, אמר שגלו לפנים מנהר סמביטון. וכנגד אותם שנבלעו בין האומות, אמר שנבלעו בריבלתא: ומפני כי יהודה ובנימין היו יושבים קרוב לירושלים, שהיא עיקר ארץ ישראל, לכך נחשבו יהודה ובנימין עיקר, ועשרת השבטים הם תוספות. ולכך כאשר גלו, אותם שהם עיקר נשארים היו כך, אבל אותם שהם תוספות, כאשר גלו, נתרחקו לגמרי ונבדלו מהם. ופליגי, למאן דאמר אין עתידים לחזור, שלא יחזרו לחשיבותן הראשונה. ולמאן דאמר שעתידין לחזור, שיהיו חוזרין למעלתן ולחשיבותן כראשונה, כאשר היו בתחלה - יחזרו. אף שהגיעו למקום רחוק, או שיש דבר המפסיק כמו שהתבאר, או שנבלעו: ==פרק לה== במה שקודם התבאר, כי כל הויה חדשה הוא הפסד הויה הראשונה, ולפיכך הוא הגורם שיהיה העדר הויה בעולם קודם שיתגלה המשיח, עד שיהיה כאן הפסד הויה הראשונה, ואז יתחיל ההויה מחדש. ולכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב), אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי, אמר ליה משיח. משיח בר נפלי קרית ליה, אמר ליה [אין], דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא, תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה ושניה ממהרת לבוא. עוד שם (סנהדרין צז. ) תני רבי יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישתומם, ואנשי גליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת, שנאמר (ישעיה נט, טו) "ותהי האמת נעדרת". מאי "ותהי האמת נעדרת", אמרי דבי רב, מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. מאי "וסר מרע משתולל" (שם), אמרי דבי רבי שילא, כל מי שסר מרע משתולל על הבריות. תניא רבי נהוראי אומר, דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב. תניא רבי נחמיה אומר, דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה. מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כולו הפך לבן טהור הוא": וביאור דברים אלו, דע שנקרא מלכות בית דוד 'סוכה'. כי כל מלכות נקרא 'בית', וכמו שפירשו רז"ל (סוטה יא ע"ב) "ויעש להם בתים" (שמות א, כא), בתי כהונה ומלכות. לפי שהדבר שהוא מציאות חזק בעולם נקרא 'בית', שהוא בנין קבוע. וכן המלכות נקרא 'בית', מפני החוזק והקביעות שיש למלכות. וכמו הכהונה נקרא 'בית' מפני חוזק הכהונה, שאין לו הסרה לעולם. ולפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים האלקים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן סוכה דירת ארעי בעינן, מפני שהסוכה מצוה אלקית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע. ואמר (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת": ועוד, הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. ולא נקרא שהקים בית נופל, שכבר נתבטל, רק כאילו בנה בית חדש מתחלה. אבל הסוכה, שאינו בית שהוא בנין גמור וקבוע, ובקלות הוא חוזר ומעמידו, לכך אם נפל שייך בו הקמה, והוא חוזר לענין הראשון בקלות. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". ואף בשעת נפילתה יש עליה שם "סוכה", כיון שהסוכה עומדת להקים אותה, וקרוב מאוד הוא להקימו בקלות: ומה שקרא רב נחמן משיח בשם 'בר נפלי', בא לגלות על מה שאמר הכתוב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה". כי משיח נקרא 'בר נפלי', שהמלכות נפלה ועומד להקימה. כמו האדם שנופל, שודאי יעמוד, ולא יהיה נופל לעולם. וכך מלכות בית דוד נקרא 'נופל', שהוא עומד להקמה. ומאחר שהוא כך, אם כן לא סר שבט מיהודה, שכאשר יבוא מלך המשיח, אין זה רק שיקים סוכת דוד הנופלת, שהוא ראוי להקמה. ולא יהיה מלכות חדש, כמו מי שבונה בית שהוא בנין חדש - כאילו לא היה כאן בית. אבל מלכות בית דוד היא כמו סוכה הנופלת, שעומד להקים אותה מנפילתה, ולא נקרא הקמת בנין מחדש, רק שמקים אותה, ושם ראשון עדיין עליה, והרי לא סר שבט מיהודה. אף כי בעוונותינו הרבים כבר סר הממשלה מן יהודה, כיון שתחזור השבט ליהודה כמו בראשונה, נקרא זה "לא יסור שבט". ואילו כתיב 'יהיה שבט מיהודה', אז יש להקשות הרי עתה אין כאן שבט מיהודה. אבל "לא יסור" כתיב, שלשון זה משמש שלא יוסר מכל וכל עד שלא תחזור הממשלה אליו, זה הוא הסרה בודאי. אבל כאשר היא לזמן, ותחזור הממשלה ליהודה, הרי לא סר, שאילו סר - לא חזרה אליו הממשלה. ולכך אמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת": ומדברי רז"ל נראה לפרש, כמו הסוכה כשהיא נופלת נראה רושם הסוכה, והיינו הסכך שנשאר. וכך מלכות בית דוד, בזמן נפילתה נראה רושם מה אל סוכה. וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין ה. ) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות שבבבל. ודבר זה רושם סוכה הנופלת. וכבר פירשנו, כי לאו דוקא ראשי גליות שבבבל, הוא הדין נמי כאשר אין ראשי גליות, זוכה שבט יהודה להעמיד בני אדם חשובים. סוף סוף לא סר השבט מכל וכל, כי 'לא יסור' פירושו לא יסור לגמרי מכל וכל. וזה שאמר 'אימת אתי בר נפלי': ואמר לו הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא וכו'. וביאור ענין זה, שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה, ויהיה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם עד שמי שמים, וכי אין דבר זה הויה חדשה. ולכך כאשר תחול הויה חדשה, אז יהיה בטילה הויה הראשונה, ותתבטל צורת העולם הראשון. ולכך יהיו תלמידי חכמים מתמעטין, פירוש אותם שיש בהם השכל, יתמעטו. וכאשר השכל יתמעט, אז יבוא פורעניות על השאר, כי כאשר תלמידי חכמים בעולם, אין פורענות בא לעולם. ואמר 'והשאר', שאינם תלמידי חכמים, 'עיניהם כלים ביגון ואנחה, וצרות רבות מתחדשות, וגזירות קשות מתחדשות בעולם'. וזכר ג' גזירות; כי לפעמים הצרה הוא מצד אריכות הזמן, שעומד בפורעניות זמן רב. וכנגד זה אמר 'עיניהם כלים ביגון', שזה נאמר שתמיד יום ויום מצפים להרוחה, ולא תבא להם הרוחה, שמאריך בצרתם. ולפעמים הפורעניות הוא מצד הרבוי, וכנגד זה אמר 'וצרות רבות מתחדשות'. ולפעמים הגזירה בעצמה קשה, וכנגד זה אמר 'וגזירות קשות מתחדשות'. הרי לך כל החלקים, עד שיהיה הפסד בכל: ומפני שזכר כאן הפסד שיהיה בעולם לבני אדם, זכר אחריו בברייתא ההפסד שיהיה במילי דשמיא, וזה שאמר 'בית הועד יהיה לזנות וכו''. כל הדברים אשר נזכרו כאן הם מילי דשמיא. ויותר מזה, כי כולם הולכים מהיפך להיפך. כי 'בית הוועד יהיו לזנות', דהיינו שהדבר הטוב יהיה לרע, וכן כולם. אבל "ותהי האמת נעדרת", משמע שיהיה האמת בטל בלבד. לכך דרש "ותהי האמת נעדרת" שנעשים עדרים עדרים והולכת לה. שלא תאמר כי הפחותים יהיו משקרים בשביל פחיתות שלהם, ולא נקרא זה שהאמת הלכה לה, רק שהם אינם חפצים באמת. כי זה אינו, כי לא ימצא כלל אף אצל אשר נקראו 'טובים', ועל זה נאמר שהאמת הלכה לה, ולא ימצא האמת. ודבר זה יותר פחיתות, שאם בני אדם מצד שהם אינם טובים משקרים, אין כאן בטול האמת מן העולם, רק שהבריות הם אינם טובים, ובאים לידי שקר. ולפעמים ימצא אדם כשר, ואין הכל משקרים. אבל לעתיד יסולק האמת מצד עצמו, ולא נמצא אצל אחד האמת, רק כל אדם כוזב. וזה פחיתות גדול שאין האמת מצד עצמו נמצא: וקאמר עוד תניא רבי נהוראי וכו'. ובא לומר כי עוד יהיה בדור שבן דוד בא שלא יהיה סדר בעולם. ודבר זה ענין בפני עצמו, כי ראוי לפי הסדר שהקטנים מכבדים לגדולים, ודבר זה הוא סדר הדור. ואילו בדור של משיח, לא יהיה סדר הדור כלל. ולכך קאמר 'נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים'. וכן שאר הדברים, כלם יהיה בהם שנוי הסדר, ודבר זה הפסד גמור: ורבי נחמיה אמר כי בדורו של משיח יהיה העולם יוצא מן הסדר לגמרי. וידוע כי העזות יוצא מן הסדר השוה בעזות. וכן כאשר זה שהוא יקר ונכבד יעות, דבר זה שנוי, יוצא מן הסדר לגמרי. 'והגפן יתן פריו והיין ביוקר', דבר זה שנוי גמור, שהגפן יתן פריו והיין ביוקר. 'והמלכות תהפך למינות', דבר זה ברור, כי המין הוא בפני עצמו, יוצא מן האמונה. 'ואין תוכחה', שיוצא מן הסדר, וכאשר יוכיח אותו אין מקבל תוכחה. הרי ה' דברים שהעולם יוצא מן הסדר הראוי: ומפני שהעולם נברא בה' משמו יתברך (מנחות כט ע"ב), שמספרו חמשה, כנגד זה אמר כי בחמשה דברים יהיה יוצא מן הסדר העולם. כי הסדר הוא על ידי הה"א משמו יתברך, ולכך על ידי חמשה יוצא העולם מן הסדר לגמרי, אחר כי בה' נברא העולם וסדר שלו, ועל ידי חמשה יוצא מן הסדר. והם חמשה דברים אשר נזכרו בדברי רבי נחמיה, שיהיו קודם לזמן המשיח. וכן בדברי רבי נהוראי גם כן זכר חמשה דברים, 'נערים ילבינו וכו'', והכל טעם אחד כמו שאמרנו, כי אלו גם כן שינוי העולם שנברא בה"א. אבל רבי (נהוראי) [יהודה] זכר שמונה דברים, וכולם הם הדברים שהם אלקיים, כמו התורה והחכמה, יהיה בטול להם. ולא שיהיה בטול להם, רק שיהיו מגונים ושפלים בעיני בני אדם: ואמר רבא, מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כלו הפך לבן טהור הוא". והנה נראה לפי הדעת רחוק מאוד שיביא ראיה ממקרא זה שמדבר בצרעת. ודע, כי הכתוב שאומר "כלו הפך לבן טהור הוא", מפני כי כאשר הצרעת במקצת טמא אותו התורה (ויקרא יג, ג), כי הצרעת הוא הפסד לאדם, כדכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". והפסד זה אינו ראוי לפי סדר המציאות. אמנם כאשר פרחה בו צרעת בכולו הוא טהור, כי בצד הזה אין הצרעת חוץ לסדר העולם, כאשר ההפסד הוא בשביל הויה. כי כל הויה יוקדם לה העדר, ומפני כי יוקדם אל ההויה ההעדר, לכך העדר זה הוא בשביל ההויה. ואם הצרעת הוא במקצת, והנה יש מקצת הויה, והצרעת שהוא בו הפסד ההויה, לכך הוא טמא. כי אין ההפסד זה בשביל ההויה, רק הוא הפסד ההויה. כלל הדבר, כאשר יש כאן הפסד להויה, יש כאן טומאה. רק אם ההפסד הוא בשביל הויה אחרת, שכל הויה יוקדם לה ההעדר, אין זה נקרא הפסד, רק הוא הויה. וכך גם כן כאשר הדור כולו מקולקל ונפסד, אז אין הפסד זה יוצא מסדר המציאות. שכבר התבאר לך כי התחדשות הויה צריך שיהיה קודם העדר הויה הראשונה, והפסד זה הוא הויה, והוא הסדר. שראוי והכרחי להיות ההפסד שהוא צריך אל ההויה. ומעתה מביא ראיה מן הכתוב כראוי מאוד, כאשר תבין: תנו רבנן (סנהדרין צז. ), "כי יראה כי אזלת יד" (דברים לב, לו), אין בן דוד בא עד שירבו המסורות. דבר אחר, עד שיתמעטו התלמידים. דבר אחר, עד שתכלה פרוטה מן הכיס. דבר אחר, עד שיתיאשו מן הגאולה. ואלו ד' דברים בודאי כולם הם "אזלת יד". כי כאשר האדם נמסר ביד האחר אשר לא יוכל קום, בשביל זה מטה ידו וכחו, אשר נמסר ביד אחר. וכן עד שיתמעטו התלמידים, וזהו מטת יד מצד היסוד של עולם. כי התלמידים הם יסוד ישראל, שעליהם קיים ישראל, בשביל התורה. וזה שאמר 'עד שתכלה הפרוטה מן הכיס', כלומר שהדבר המקיים את האדם הוא הפרנסה, והממון קיום של אדם, כדכתיב (דברים יא, ו) "ואת כל היקום [אשר ברגליהם]", זה הממון. ולפיכך אמר 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. ויהיה להם עוד מטת יד מצד עצמם, וזה שאמר 'עד שיתיאשו מן הגאולה': וכאשר תבין תדע, שאין עוד דבר יותר מן אלו ד' דברים הללו. למה זה דומה, לאילן אחד, שאם רוח סערה בא עליו - עוקר אותו. וכן אם אין שרשיו מרובין - נעקר מעצמו, שאין לו יסוד קיים. וכן אם הוא נטוע בארץ מליחה לא תשב, ואין לו כח יניקה מן הארץ, גם הוא נפסד, ולבסוף הוא נעקר. וכן אם יזקין האילן, עד שאין לו כח מצד עצמו, הרי נחשב נאבד. ואלו דברים מפסידים האילן. וכנגד הרוח סערה שעוקר אותו, הן הן המוסרין, שהן באים על האדם ברוח חזק, לכך מפילין את האילן בחוזק. וכנגד זה שאין לו ליחות ויניקה מן הארץ, על זה אמר 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. וכנגד אותו שאין לו שרשים מרובים, אמר שיתמעטו התלמידי חכמים, שהם לעולם כמו יסוד ושרשים. וכנגד האילן הזקן, אמר שיתיאשו בגלות מן הגאולה. סוף סוף אלו ד' דברים הם מטת יד. וכבר התבאר לך שצריך קודם שתחול ההויה האחרת - הפסד הויה הראשונה בכל. ולפיכך כאשר יש מטת יד באלו ד' דברים, הוא הפסד הויה הראשונה לגמרי, ואז ראוי שיבא הגואל. וגם באלו ד' דברים אשר התבאר יש עוד דברים עמוקים: ==פרק לו== התבאר למעלה שיהיה בעולם הפסד הויה הראשונה, והוא שגורם השתנות בכמה דברים. וכמו שמצד הפסד הויה ראשונה יהיה השתנות, (ו)כן יהיה גם כן שנוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא אל העולם. שכמו שכל הפסד הוא שנוי, כך כל הויה שנוי בעולם, והוא נקרא 'חבלי משיח'. ונקרא 'חבלי', שכמו שהאשה יגיע לה חבלים, מפני השנוי של הויות הולד הבא לעולם. שכל הויה הוא שנוי, ומצד ההויה החדשה הוא השינוי. וכך כאשר יצא לפעל ענין חדש, הוא עולם המשיח, והוא יציאה לפעל ההויה החדשה, ודבר זה הוא שינוי בודאי. ולפיכך יהיה חבלי המשיח, כי כמו אשה כאשר יצא הולד לאויר עולם, יש לה חבלים, מצד ההויה והבריאה שבא לעולם: ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), אמר עולא ייתי ולא אחמניה. וכן אמר רבה, ייתי ולא אחמניה. רבי יוסף אמר, ייתי, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. אמר ליה אביי לרבה, מאי טעמא, אילימא משום חבלו של משיח, והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר, הא תורה והא גמילות חסדים. אמר, שמא יגרום החטא. כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב (בראשית כח, טו) "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", וכתיב (בראשית לב, ח) "ויירא יעקב מאוד וייצר לו", שהיה מתירא שמא יגרום החטא. כדתניא, "עד יעבור עמך ה'" (שמות טו, טז) זו ביאה ראשונה, "עד יעבור עם זו קנית" (שם) זו ביאה שניה. אמור מעתה, ראויין היו לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא. וכן אמר רבי יוחנן, ייתי ולא אחמניה. אמר ליה ריש לקיש, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב (ר' עמוס ה, יט) "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש", בא ואראך דוגמתו בעולם הזה; בזמן שאדם יוצא לשדה, ופגע בו סנטר, דומה כמי שפגעו ארי. נכנס (לביתו) [לעיר] פגע בו גבאי, דומה כמי שפגעו דוב. נכנס לביתו, ומצא בניו ובני ביתו מוטלין ברעב, דומה כמי שנשכו נחש. אלא משום דכתיב (ירמיה ל, ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו וכו'". מאי "ראיתי כל גבר", אמר רבא בר יצחק אמר רב, מי שכל גבורה שלו. ומאי "נהפכו כל פנים לירקון" (שם), אמר רבי יוחנן, פמליא של מעלה ופמליא של מטה. באותה שעה אמר הקב"ה, הללו מעשה ידי והללו מעשי ידי, האיך אעבור אלו מפני אלו. היינו דאמרי אינשי, רהיט ונפל תורא, ואזיל ושדי ליה סוסיא באוריה: פירוש דעת רבי יוסף שאמר ייתי ואחמניה ואשב בצל יציאת החמור שלו, כי העולם הזה גשמי ביותר, ועולם המשיח הוא יהיה נבדל יותר. ואמר, שאם לא אפשר לי להיות עם המשיח ולהיות עמו במעלה הגדולה שלו, שאז בודאי יקנה האדם מעלה אלקית. אלא אף אם לא אזכה לזה, רק שאהיה בתכלית הרחוק - עד שלא אשתתף עם עיקר המעלה האלקית שלו, רק אשתתף ואשב במדריגה הפחותה. ונקרא זה יציאת החמור שלו, כלומר בעניין החמרי שלו אשתתף, ולא עם עיקר החמור, רק עם היוצא מן החמור שלו, רוצה לומר הנדחה מן החומר, והוא המדריגה השפילה ביותר, אם אשתתף בזה - די לי. שגם בזה יקנה האדם מעלה עליונה, במה שהוא בדור עם המשיח, ויקנה מעלה האלקית. שהרי העולם הזה, המעלה הגדולה שלו, אינו שוה למעלה הפחותה שהיא בתכלית הפחיתות של המשיח. ולפיכך אמר 'אזכה ואשב בכופיתא דחמרא': וקאמר ליה אביי לרבה, למה אמר 'ייתי ולא אחמניה', 'אילימא משום חבלי משיח'. וכמו שאמרנו למעלה (ד"ה התבאר למעלה), כי הויה הזאת אי אפשר שלא תהיה בלא צער, שהרי הוית המשיח בריאה חדשה שלא היה בעולם, וזה גורם שנוי, כי כל הויה - שנוי, וכל שנוי - רע. והתניא וכו'. פירוש, כי מציאות עולם הזה הם שני דברים; דברים גופנים, ובלתי גופנים, ודבר זה ידוע. וכאשר האדם הוא בעל גמילות חסד ובעל תורה, ועוסק באלו שניהם, הוא מתחבר בטוב בכל שני חלקים. כי התורה היא טוב בלתי גופני, וכמו שאמר הכתוב (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". וגמילות חסדים היא טוב גופני, שהוא עושה טוב לבריות. כי בני אדם בעלי גוף צריכין זה לזה, וזהו עניין גמילות חסדים. ואיש כזה הוא טוב לגמרי, שהוא טוב לשמים ולבריות. וכאשר הוא טוב, יוצא מחבלי המשיח. כי חבלי משיח הוא מצד השנוי, וזהו ענין חבלי המשיח. וכל שנוי אינו טוב, אבל הוא רע. לפיכך המתדבק לגמרי בטוב; בתורה - שהיא טוב אלקי, וטוב הבריות - שהוא טוב גופני, ינצל מחבלי המשיח, שאינו טוב רק רע. וראיה לזה, שביום שני, שהוא התחלת השנוי, שלכך נקרא "שני" על שם שנוי, לא נאמר בו "טוב". כי בריאת יום השני הוא שנוי, שהוא חלוק המים אלו מאלו, לכך אין ראוי שיהיה טוב בו כלל. ולפיכך אלו שני דברים, כמו שחבלי המשיח הוא שנוי, וכל שנוי הוא רע, כך אלו שני דברים הם הטוב, ולא ימשול בו רע כאשר הוא דבק בטוב. ולפיכך הרוצה שיהיה ניצול מחבלי המשיח, יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים: והדבר הזה הוא עוד ענין עמוק מאוד, שהרוצה להנצל מחבלי המשיח יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים, באלו שתי מדות, שהם התורה והחסד, מדות שבהם מדריגות הפשיטות, התורה והחסד. והוא נרמז במה שאמר הכתוב (ר' משלי טז, ו) "כי בחסד ואמת יכופר עון". ומצד הפשיטות שיש באלו שתי מדות נצול מן חבלי המשיח, שהוא שנוי בעולם. כי הפשיטות אין בו שנוי, כאשר ידוע למבין. ומתרץ 'שמא יגרום החטא'. וכבר בארנו דבר זה בחבור גבורות ה', עיין שם ותמצא מבואר: וקאמר ריש לקיש לרבי יוחנן, מאי טעמא אמרת 'ייתי ולא אחמניה'. אילימא משום דכתיב וכו'. פירוש, בודאי מה שכתוב (עמוס ה, יט) "כאשר ינוס האיש מפני הארי וגו'", הכתוב בא לומר שלא יהיה באותו זמן השקט ומנוחה, וזהו חבלי המשיח. כי כל שנוי אין שם מנוחה כלל. ולפיכך אמר "כאשר ינוס האיש מפני הארי וכו'". והדוב הוא יותר רע מן הארי, דכתיב (ר' ש"א יז, לו) "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך", לשון "גם" יש בו תוספות. והנחש עוד יותר רע ומזיק. וקאמר, שאין הכתוב מדבר מן כמה גדול יהיה השנוי, רק הכתוב מדבר מן רבוי הצרות, שלא יהיה השקט ושלוה, שכן הוא עניין השנוי שאין שם הנחה. ולפיכך המשל הוא אל אשר הוא ממונה על מצרי השדות, וגובה מס מבני העיר. וכאשר יבוא אל השדה, והסנטר בא עליו, דומה כאילו בא עליו ארי. ובורח אל העיר, ושם רגיל יותר להיות מנוח לו, שאין הסנטר רודף אחר אדם, רק כאשר ימצא אותו על השדה שממנו המס. וכאשר בא לשם יבוא עליו גבאי גובה מס המלך, שחוזר בעיר, ודומה לו שבא עליו דוב. והוא בא לביתו, ושם סובר שימצא מנוח, שאין גבאי חוזר רק בעיר, ומצא שם בניו ובני ביתו מוטלים ברעב, וזהו כאילו נשכו נחש. ואין הענין רק שיש רבוי צרות בכל מקום, שאין מקום בלא צער, ואין מדבר בצער גדול שיהיה: כלל הדבר, שאמר כי חבלי משיח אין זה רק כמו שבא הארי והדוב וכן הנחש שבאים על האדם, שאפשר שהאדם יציל עצמו מהם. כך ישראל נקראים 'אדם' (יבמות סא. ), באים עליהם האומות, שהם ארי ודוב ונחש. ויש לישראל כח להציל עצמם מהם, רק שלא יהיה כאן השקט ומנוח כלל. אבל הצער הגדול שיהיה - אין ראיה מזה, ואם כן למה אמר 'ייתי ולא אחמניה'. ומתרץ, משום דכתיב (ירמיה ל, ו) "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו וכו'". וביאור זה, כי ההתהוות המשיח הוא אבדון האומות, וזהו השנוי הגדול. ודבר זה נחשב הפסד העולם, כאשר מגיע שנוי אל העולם בכללו. והבן מה שאמר "מדוע כל גבר", ודרשו אותו 'מי שכל גבורה שלו'. שפעל הזה הוא גבורה, לאבד ולשנות אלו מפני אלו. ואף מי שהוא גבור, נהפך כחו מכח גבורה זאת ושנוי זה. מפני כי אחר שנוי כמו דבר זה, שהוא שנוי גדול בכלל העולם, ימשכו עוד שנוים אחרים גם כן, ולכך קאמר 'ייתי ולא אחמניה': ובפרק כל כתבי (שבת קיח. ), אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים ג' סעודות בשבת, ניצול מג' פורעניות; מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתיב הכא (שמות טז, כב) "יום", וכתיב התם (מלאכי ג, כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול וגו'". מדינה של גיהנום, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (צפניה א, טו) "יום עברה היום ההוא". ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (יחזקאל לח, יח) "ביום בא גוג". וביאור ענין זה, כי השבת מורה שהשם יתברך ברא את העולם בשלימות, ואין חסרון בו. וראוי על זה להיות עונג כראוי, כי העונג מורה על שלימות העולם בלא צער, רק בעונג. והעולם היה בבלתי שלימות בג' פנים; האחד, אם היה בבריאה תוספות דבר, זה נחשב לחסרון, שהרי כל תוספות כנטול דמיא. והשני, אם היה חסרון ממש בבריאה. השלישי, אם לא נשלמה הבריאה, והיה תמיד הויה חדשה. כי כל הויה - שנוי וצער, ואין כאן הנחה. והן הן ג' דברים; הרבוי, והמיעוט, והשינוי, כמו שהתבאר. וכאשר השם יתברך השלים העולם ביום השבת, השלימו בג' שלימות; שאין כאן בבריאה תוספות. ואין חסרון בבריאה כלל, כמו שאמר הכתוב (ר' קהלת ג, יד) "כי ידעתי כי על כל מעשה ה' אין להוסיף ואין לגרוע". וביום השבת נשלמה הבריאה, ואין כאן עוד הויה יוצאת לפעל, שעצם הויה הוא שנוי, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך יש לענג שבת בג' סעודות, שהם ג' עונגים על השלימות הזה. ולפיכך נאמר ג' פעמים "היום", כי שם "יום" נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל, וכבר כתבנו זה פעמים הרבה, שהרי נקרא "חושך" מלשון העדר ומניעה, כמו (בראשית כ, ו) "ואחשוך אותך מחטא לי", (שם כב, יב) "ולא חשכת את בנך וגו'": וכמו שנמצא המנוחה והעונג כאשר אין כאן תוספות, ואין כאן חסרון, וכבר נשלמה ההויה בשלימות. והפך זה הפורענות הוא בג'; או מצד תוספות והרבוי, או מצד חסרון ומיעוט, או מצד השנוי, שאין כאן הנחה. וג' פורעניות אלו, שהן מלחמות גוג ומגוג ודיני גיהנם וחבלי המשיח, הם ג' פורעניות אלו. כי גוג ומגוג הוא פורענות מצד התוספות, [כי] בימי גוג ומגוג יתרבו הגוים והמון שלהם בתוספות גדול ונורא מאוד, וכדכתיב (תהלים ב, א) "למה רגשו גוים וגו'", וזהו התרגשות רבוי הגדול והנורא מאוד. נמצא כי פורענות וצער זה מתחדש מן הרבוי והתוספות שיש בעולם, כי מאחר שבסוף יתבטלו מן העולם, א"כ נחשבים הם תוספות בעולם: אמנם דין הגיהנום הוא החסרון בעצמו, כי אין הגיהנום רק חסרון המציאות, וכמו שמבואר למעלה. וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא (ירמיה ב, ו) "ציה וצלמות", שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון. והשלישי הוא חבלי המשיח, והוא יציאת הויה לפעל. וכל הויה בעצמו שנוי, והוא רע. ולפיכך המקיים ג' סעודות, שאלו ג' סעודות מורים על כי העולם מסולק מג' דברים, ולכך ראוי שיהיה ניצול מג' פורעניות אלו, אחר שהוא מאמין שהעולם מסולק מזה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, ואין ספק בפירוש זה: וכאשר תבין דברי חכמה מאוד, הנה אלו ג' דברים יש לכל אחד עולם ומציאות בפני עצמו; כי מציאות גיהנום הוא אחר המות, בהסתלקו מן עולם הזה. וחבלי המשיח יהיה בסוף ימי עולם הזה, כאשר יתחדש הויה אחרת, כמו שאמרנו למעלה. וגוג ומגוג יהיה בזמן עולם המשיח, כאשר יהיה נמצא משיח, ויבוא גוג ומגוג עליו למלחמה, כדכתיב (תהלים ב, א-ב) "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק יתיצבו על ה' ועל משיחו". ולכך נכתב שכל אחד "יום" בפני עצמו כמו שאמרו חכמים (שבת קיח. ), שכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו כמו שאמרנו, כי שם "יום" נאמר על המציאות. ועיין בחבור באר הגולה, ושם עוד יותר נתבאר, והכל הוא ענין אחד, ואין להאריך. והתבאר לך ענין חבלי המשיח, הוא התחדשות עולם הויה חדשה, ודבר זה מביא שנוי לפי החדוש הגדול. ועוד יתבאר בפרקים: ==פרק לז== בזמן המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, קודם מלכותו יהיה מלחמות גוג ומגוג, שכל האומות יעלו עליו למלחמה, עד שינצח המשיח את הכל, ואז יהיה מלך אחד בעולם, הוא המלך המשיח. וענין מלחמה זאת שיהיה מן גוג ומגוג, כי כאשר אין המשיח במדריגתו [ה]אחרונה, שכל דבר בעולם בתחלת מציאותו אינו במעלתו העליונה. ומפני כך אינו נמצא בלבד בעולם, רק ימצא כח האומות גם כן. שכל דבר שאינו הכל, רק חלק בלבד, ימצא אחד עמו. ולכך בתחלה מלכות משיח, ועדיין אינו שלם לגמרי במלכותו, עדיין ימצאו גם כן האומות. ולפיכך כאשר יהיה בתחלת מדריגת המשיח, יהיו האומות נמצאים עם המלך המשיח, ויהיה להם כח גדול מאוד, כמו שיש למלך המשיח. והאומות, מפני שהם מסוגלים אל הרבוי, כאשר הרבוי תמיד אצלם, לכך הם רוצים להתגבר על מלך המשיח. ויהיה התנגדות גדול מאוד, ויהיה נהרג משיח בן יוסף: ובפרק בתרא דסוכה (נב. ), "וספדה לו כל הארץ משפחות לבד" (ר' זכריה יב, יב), האי הספידה מאי עבידתיה, פליגא בה רבי דוסא ורבנן; חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג. וחד אמר על יצר הרע שנהרג. בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג, שנאמר (ר' שם שם י) "והביטו אליו את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על בנו הבכור". אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג, הספידה בעי למעבד, שמחה בעי למעבד. כדדריש רבי יהודא בר אילעי, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע, ושחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים; צדיקים נראה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין; צדיקים בוכים, האיך יכולנו לכבוש את ההר הזה. רשעים בוכים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר (ר' זכריה ח, ו) "כי יפלא בעיני שארית העם הזה אף בעיני יפלא". אמר רבי אסי, יצר הרע בתחלה דומה כחוט של עכביש, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר (ישעיה ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה", עד כאן: ופירוש זה, כי אומה ישראלית הם דומים לאדם אחד, שיש בו שנים עשר אברים, והם מנויים וידועים, והם כנגד י"ב מזלות, וכנגד י"ב חדשי השנה. ויש באדם שני אברים, והם מלכים על כל האברים, והם הראש והלב. כי מלכות יהודה נגד הראש, וכדכתיב (ר' שופטים א, ב) "יהודה יעלה בראש". ויוסף תמיד הוא באמצע, כנגד הלב. [שכן] תמצא בנשיאים, נשיא אפרים באמצע, דומה ללב שהוא באמצע האדם. וידוע כי הנשמה הנבדלת היא במוח, והנשמה היא אלקית יותר מן הלב. וכן הוא מלכות יהודה, כאשר המלכות הוא כראוי, אז מקבלים כבוד ה', ואין כאן רק מלכות בית דוד. ולפיכך ראוי כי יהיה מלך אחד לכל י"ב שבטים, שהם י"ב אברי האדם. אבל כאשר אינם זוכים, אינם מקבלים לגמרי כבוד השם, ואין להם מעלה זאת כאשר ראוי, ואז נחלק המלכות. ורוב האברים נמשכים אל הלב, שהוא עיקר, ומעוט אל הראש, כאשר הוא בחסרון. לכך לא היה ליהודא רק שבט יהודא ובנימין, שהם האברים הקרובים ביותר לקבל כבוד השם, כאשר המקדש בחלקם. אבל שאר האברים, שהם השבטים, לא היו נמשכים אחריהם, כאשר לא היו ישראל במדריגה הזאת העליונה לקבל זה: מזה תבין למה לא נמשחו בשמן המשחה רק מלכי דוד (הוריות יא ע"ב). וזה מפני כי שמן המשחה ראוי למשוח הראש (ש"א י, א), והם מלכות בית דוד אשר מתיחס להם הראש, ולכך הם בלבד נמשחים. ומזה הטעם ראוי לישראל שיהיה להם משיח בן יוסף גם כן. שכיון שראוי שבט אפרים למלוכה, מצד שהשבט הזה דומה ללב, לכך יהיה להם בסוף המושל הזה, שהוא משיח בן יוסף. ומכל מקום גוברים עליו האומות, כי ממשלה ומעלה זאת יש לו הפסק ובטול. ולפיכך גוג ומגוג, שהוא מתנגד לישראל כמו שהתבאר, יהיה גובר על משיח בן יוסף, ויהיה נהרג ומסתלק מעלה זאת מן ישראל: ובפרק החליל (סוכה נב. ), תנו רבנן, משיח [בן דוד] שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה שאל ממני מה אתה מבקש ואני נותן לך, שנאמר (תהלים ב, ז) "אספרה אל חוק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". כיון שרואה למשיח בן יוסף שנהרג, אמר לפניו, רבונו של עולם, איני מבקש אלא חיים. אמר לו הקב"ה, עד שלא עמדת כבר התנבא עליך דוד אביך, שנאמר (ר' תהלים כא, ה) "חיים שאל נתתי לו וכו'", עד כאן. וביאור עניין זה כמו שאמרנו למעלה, כי מעלת משיח בן יוסף יש לו הפסק, שיהיו גוברים עליו האומות, ויש הפסק למעלתו. אבל משיח שאל שלא יהיה הפסק למדריגתו, ולא יהיו גוברים עליו האומות. וזהו החיים אשר שאל, דהיינו כי אל כח מציאתו לא יהיה לו הפסק. לא כמו שהיה משיח בן יוסף, שהיה לכח שלו הפסק, אבל לכח מעלת משיח בן דוד לא יהיה לו הפסק. ואז יהיו גוים נחלתו ואחזתו אפסי ארץ, כי יתגבר משיח בן דוד על האומות, ויסלק כח האומות, ועמהם מסתלק היצר הרע: והנה הצדיק אשר הוא טוב הגמור, נדמה לו היצר הרע כמו הר שהוא גדול. כי הצדיק הוא הטוב הגמור, והיצר הרע הוא הרע הגמור, ולפי גודל הריחוק אשר ביניהם נדמה לצדיק היצר הרע כמו הר גדול. ואילו הרשע הוא רע, והוא דומה ליצר הרע. ולכך אין הרשע נדמה לו היצר הרע רק כמו חוט השערה. ואלו הדברים עוד עמוקים יותר. ולפיכך אלו בוכים ואלו בוכים; [אלו בוכים] על הצרה שהגיע להם מן היצר הרע. כי כן דרך שהאדם בוכה על הצרה שהגיעה אליו כבר. ואלו בוכים על הצרה שיגיע להם עדיין. והתבאר לך מזה כי מלחמה זאת של גוג ומגוג להסיר חסרון עולם הזה, ולכך יוסר אז היצר הרע. ואין כאן מקום להאריך: ==פרק לח== כל שני דברים אשר הם מחולקים, אין להם עמידה יחד, והאחד מבטל השני. לכך אי אפשר רק שיהיה כל אחד עומד בעצמו, עד שלא יהיה להם חבור ושתוף כלל. אבל כאשר יגיעו ימי המשיח, אשר הזמן ההוא ראוי שלא יהיה עוד חלוק והבדל, ואי אפשר שיהיה כל אחד עומד בעצמו, שאז לא יהיה העולם אחד, רק מחולק. ואז כל אחד הוא בטול השני, שאי אפשר שיתקיים השניות והחלוק בעולם: וההבדל אשר ישראל הם מחולקים מן האומות, במה שישראל הם אומה יחידה לגמרי, והאומות הם רבים, לכך רבוי האומות הם מתנגדים, ובטול לישראל האומה היחידה. וכן ישראל האומה היחידה, הם בטול האומות הרבים. וזהו ענין מלחמות גוג ומגוג שתהיה לעתיד עם המלך המשיח, שכל האומות אשר הם הרבוי, יתחברו יחד על המלך המשיח, שהוא מלך ישראל לאומה יחידה: ודע כי אשר הוא מאחד ישראל הוא השם יתברך, אשר הוא אחד (דברים ו, ד), והוא אלקיהם, ולכך השם יתברך מאחד ישראל עד שהם עם אחד. וכמו שאנו אומרים בתפלה (מנחת שבת) 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. הרי כי השם יתברך אשר הוא אחד, והוא אלקי ישראל, על ידי זה ישראל הם עם אחד. ומפני כך מלחמות גוג ומגוג, אשר מלחמה זאת על ישראל במה שהאומות הם רבים וישראל אומה יחידה, ויחידיות ישראל הוא מצד השם יתברך, אם כן מלחמות גוג ומגוג הוא על השם יתברך נחשב בפרט, כי הוא יתברך אחדות ישראל: ובמדרש (ילקו"ש יהושע רמז יט) "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע" (יהושע ט, ב), אמר רבי איבו בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, בשלשה מקומות היו חולקים באי עולם על הקב"ה; אחד בדור הפלגה, שנאמר (בראשית יא, א) "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", דברי חרופין היו משיחין אחר הקב"ה. ואחד בימי גוג ומגוג, שנאמר (תהלים ב, ב) "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". ואחד בימי יהושע, שנאמר "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". מהו "פה אחד", שחלקו על הקב"ה, שנאמר בו (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי לכך היו חולקים על השם יתברך שהוא אחד, כי עתה נעשו האומות הרבה כאשר נפלגו בדור הפלגה, ולקח השם יתברך את אברהם, אשר בחר בו לפי שהוא אחד. ואז האומות, שהם רבים, כי אז נפלגו והיו רבים, ומכח רבוים - אשר הרבוי מתנגד לדבר שהוא אחד, היו חולקים על יחידו של עולם. וכאשר נכנסו לארץ, נפסלו כל הארצות מן הדבור, והיתה השכינה בארץ. והיה אז האחדות יותר בעולם, כאשר היה בעולם ארץ יחידה, שבה היה הדבור מן השם יתברך שהוא אחד. ולפיכך האומות שיש בהם הרבוי, מתנגדים לאחדות שמו יתברך גם כן. ולימות המשיח, שאז יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד לגמרי, אז יתנגדו האומות שהם רבים על אחדותו יתברך. כלל הדבר, כאשר היה בעולם אחדותו יתברך, אז האומות - שיש בהם הרבוי - היו מתנגדים אליו: ואם אתה מתמיה על דבר זה, שאיך יצויר שיהיה העלול חולק על עלתו, שאם כן יהיה הדבר מתנגד לעצמו, כי במה שהוא יתברך עלה וסבה לו, אם מתנגד אל עלתו כאילו מתנגד לעצמו. על זה אמרו בפרק קמא דברכות (י. ) אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו, כתיב (תהלים ג, א) "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", וכתיב (ר' תהלים נז, א) "מזמור לדוד בברחו מפני שאול במערה", הי מעשה הוי ברישא, מכדי מעשה דשאול הוה ברישא, הוה ליה לכתוב ברישא. אמר ליה, אתון לא דרשיתו סמוכין - קשיא לכו, אנן דרשינן סמוכין - לא קשיא לן, דאמר רבי [יוחנן] סמוכין מן התורה מנין, שנאמר (תהלים קיא, ח) "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכא נמי הוה. והנה הכתוב בא לבאר הספק הזה, איך יבא מן השם יתברך דבר כמו זה, שיהיו כל האומות מתנגדים אל השם יתברך. ולפיכך קבע אחר כן "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", לומר כי כמו שאבשלום היה רוצה להרוג את אביו, מפני כי היה רוצה למלוך במקומו, ולכך היה רוצה להרוג את אביו. וכן בימי גוג ומגוג, אינם רוצים במלכות השם יתברך, כי הוא יתברך אחד, ואילו האומות הם הרבים, כאשר יהיו בימי גוג ומגוג. ולכך יהיו חולקים על יחידו של עולם באותו זמן, שלא יהיה הוא יתברך מולך עליהם. ולכך סמך אחרי מלחמות גוג ומגוג "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". והתבאר לך ענין מלחמות גוג ומגוג: ==פרק לט== נתבאר לך תשובת שאלה, במה שקודם ביאת הגואל ימצא בעולם הפסד ושנוי המציאות, והסבה מבוארת גלויה לכל. ודבר זה שמו חכמים סימן ברור ואות על ביאת הגואל וזמנו המיוחד לו, כשנראה הפסד ואפיסת המציאות. ובפרק חלק (סנהדרין צח. ) אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל". רבי אלעזר אומר, אף מזה, שנאמר (זכריה ח, י) "כי לפני הימים האלה שכר האדם לא נהיה". מאי "ליוצא ולבא אין שלום מן הצר" (שם), רב אמר אף תלמידי חכמים שיש בהם "שלום רב לאוהבי תורתך" (תהלים קיט, קסה), אין להם שלום מן הצר. ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים כולן שקולים: כל הדברים האלו באו להעיד על העדר הויה שיהיה קודם התחדשות הוית דור המשיח, ולפיכך אמר אין קץ מגולה, כמו זה מדכתיב "ואתם הרי ישראל ענפיכם תשאו וכו'". מזה תלמוד שקודם זה לא היה דבר זה, שלא היו הרי ישראל נותנים פריים, וזהו קץ מגולה כאשר הדברים הטבעיים יהיו נעדרים. ואין זה מדרך הטבע, שהעולם כמנהגו נוהג (ע"ז נד ע"ב). ורבי (יוחנן) [אלעזר] הוסיף, שקודם התחדשות הויה האחרונה יהיה העדר אף לדבר מלאכתי, שהוא שכר האדם, שיהיה קלקול והעדר בו. וזה מורה גם כן על שנוי גדול, כי דבר כזה אין ראוי שיהיה העדר לו, שהוא דבר מלאכתי, ואין צריך לברכה כמו ענין שבא בטבע, וגם בדבר זה יהיה העדר. ורב הוסיף שאף לתלמידי חכמים לא יהיה שלום. אף כי תלמידי חכמים מרבים שלום, כל שכן שראוי שיהיו הם בשלום, ועם כל זה לא יהיה שלום להם. וכל זה מפני המעלה העליונה וההויה החדשה שתהיה באה לעולם, עד שגם תלמידי חכמים יקבלו העדר קודם, שלא יהיה שלום להם. ושמואל הוסיף שכל השערים שקולים. כלומר שיהיה העדר בכל הדברים. כי לפעמים יש חסרון בדבר זה, ולפעמים באחר, אבל אין הקללה בכל הדברים. שכמו שיהיה הויה חדשה לגמרי, כך יהיה העדר בכל הדברים. ולפיכך אמר עד שיהיה כל השערים שקולין: והבן מה שאמר שיהיה העדר והפסד בדברים הטבעים. והוסיף רבי (יוחנן) [אלעזר] דבר בלתי טבעי, והם המלאכתיים, והוא דבר יותר רחוק מן השנוי. והוסיף רב אף לתלמידי חכמים, כי התלמיד חכם הוא שכלי, והוא בודאי יותר רחוק מן השנוי. כי הדבר המלאכתי, אף על גב שאינו טבעי, והוא מתחדש מן הרצון של אדם, מכל מקום אינו שכלי. אבל התלמיד חכם הוא שכלי, והוא יותר רחוק מן השנוי, ואף בו יהיה העדר. והנה בזה נכללו כל המעלות. והוסיף שמואל הכללי, שיהיה העדר בכלל הדברים הנמצאים. ולפיכך אמר עד שיהיו כל השערים כולם שקולים, כלומר ההפסד יהיה בכל הדברים, עד שיהיו כל הדברים שוים. וראוי לך להבין דברים אלו מאוד מאוד, כי הם דברי חכמה, כאשר תבין ענין אלו ד' דברים שזכרו אלו החכמים, כי אי אפשר לפרש עוד יותר. וכאשר תתבונן בדברים אלו אשר אמרנו לך, יודע לך מעלת ההויה החדשה שיהיה בעולם, שמן השנוי אשר יהיה בעולם נוכל לדעת ההויה החדשה העליונה שתהיה: ובפרק חלק (סנהדרין צח. ), אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר (ישעיה נט, יט) "כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו", וכתיב (שם שם כ) "ובא לציון גואל". ואמר רבי יוחנן, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או בדור שכולו חייב. בדור שכולו זכאי, דכתיב (ישעיה ס, כא) "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ". בדור שכולו חייב, דכתיב (ישעיה נט, טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע". אם ראית דור שפוחת והולך, חכה לו, שנאמר (ר' ש"ב כב, כח) "ואתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל", עד כאן. וביאור ענין זה, שהדור שיבוא בו משיח יהיה לדור ההוא התנגדות, לפי שיש בהם התחלה מה למדריגה האלקית. ודבר זה נרמז במה שנאמר "כי יבא כנהר צר". כבר התבאר בכמה מקומות מאוד כי הנהר תמיד הוא בא על ענין חמרי, והארכנו בזה. ולכך אמר "כי יבא כנהר צר", "כי יבא כנהר צר" בכח גשמי, מפני כי "רוח ה' נוססה בו" במלך המשיח, ולכך יבוא הצר כמו נהר, ודבר זה מבואר: ועוד אמר שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. כי מעלת מדריגת המשיח אינו שייך רק אם כל הדור זכאי, או כל הדור חייב. כי יש לך לדעת כי המשיח יהיה משלים כל העולם, ואם הדור זכאי, כולם ראוי להשלמה. ואם הדור כולו חייב, והם בעלי העדר והפסד, וההעדר הוא קודם הויה, ולפיכך בשביל הדור שכולו חייב יבוא המשיח. ועוד אמר 'אם ראית דור שנתמעט וכו''. פירוש, כי הדור אשר יבוא בו משיח הוא דור שפל יותר מכל הדורות. ואלו יזכו אל המשיח, כאשר אין כאן הויה בעולם כלל, ויש כאן העדר, ואז יתחדש הויית המשיח, ויש בו הויה אל כל העולם. וכאשר שהוא כאן חסרון הויה לגמרי בעולם, כפי חסרון הויה יתחדש הויה שלימה, ודבר זה מבואר: עוד שם (סנהדרין צח. ) אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה ולא ימצא, שנאמר (יחזקאל לב, יד) "אז אשקיע מימיהם ונהרותם כשמן אוליך", וכתיב בתריה (יחזקאל כט, כא) "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל". וביאור ענין זה, מפני שהדגים אינם שלימות הבריאה, ולכך הם רחוקים יותר מן ההפסד הבא על הבעלי חיים. שכל אשר שלם הבריאה, יותר קרוב אל ההפסד שבא עליו מבחוץ. כמו שתראה באדם, אשר הוא שלם הבריאה מכל הנמצאים, רגיל בו השנוי וההפסד מן החלאים המשונים הבאים עליו בחוץ, יותר מכל בעלי חיים. ואשר אין כל כך שלם הבריאה, כמו בעלי חיים, יותר רחוקים מן ההפסד. ולכך הדגים אשר אינם שלימי הבריאה, יותר עוד רחוקים הם מן ההפסד מבחוץ משאר בעלי חיים: ואשר תדע כי הדגים אין בהם שלימות הבריאה, תדע מן התורה, שכל בעלי חיים צריכין שחיטה, ודגים באסיפתם בלבד (חולין כז. ). וגם תראה בעצם בריאתן, וזה כי האדם יש בו הדבור, ושאר בעלי חיים יש בהם קול הדבור, והדגים אין בהם אף קול הדבור. ולפיכך בעת המבול הגיע הפסד לאדם מתחלה, ואחר כן לשאר בעלי חיים, כדכתיב (ר' בראשית ז, כג) "מאדם ועד בהמה", ודגים בים לא נמחו לגמרי. ועם כל זה, אין בן דוד בא עד שיגיע הפסד ושנוי אף לדגים, אשר הם רחוקים מן השנוי וההפסד, ואף אלו יקבלו שנוי: וכל זה למעלת ההויה החדשה, עד שיהיה הויה חדשה לגמרי. ולכך אמר אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה, ולא יהיה נמצא. שיהיה שנוי בדבר אשר הוא רחוק מן המציאות. וזה מעיד על שיבוא הויה חדשה בכל העולם בכלל, כי לפי ההעדר יש כאן הויה. וכאשר יש כאן העדר גמור, בא גם כן הויה גמורה. ופירוש זה ברור מאוד כאשר תבין על אמתתו, שכל ענין זה להודיע על מעלת ההויה החדשה אשר יבוא לעולם בביאת הגואל, כאילו היה עולם חדש. והבן זה, כי הוא עוד דבר מופלא מאוד: עוד שם (סנהדרין צח. ), אמר רבי חמא בר חנינא, אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, שנאמר (ישעיה יח, ה) "וכרת הזלזלים במזמרות". וכתיב (שם שם ז) "בעת ההיא יובל שי לשם ה' צבאות". וכן עוד שם, אמר רבי זעירא אמר רבי חנינא, אין בן דוד בא עד שיכלו גסי רוח מישראל, שנאמר (צפניה ג, יא) "כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך", וכתיב (ר' שם שם יב) "ושארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'". עוד שם אמר רבי שמלאי משום רבי אליעזר בר שמעון, אין בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים מן ישראל, שנאמר (ישעיה א, כה-כו) "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וכו' ואשיבה שופטיך": כל אלו שלשה דברים, מפני כי יהיה הויה חדשה בעולם המשיח, אשר מעלתו הפשיטות. לכן אמר שהשם יתברך יסלק מן העולם המלכות הזלה, כי כל מלכות יוצא מן הפשיטות. וכן דיינים [ו]שופטים, אשר יש להם שם חשיבות, כי כל אלו יוצאים מן הפשיטות. וכן גסי רוח, שבדעתם הם גבוהים וחשובים, כל אלו הם יוצאים מן הפשיטות. ולא יהיה נשאר רק עם עני ודל, ויש להם הפשיטות הגמור, לא כמו הגדולים שאין להם הפשיטות. ומה תראה כי לזמן המשיח יהיה עולם פשוט, וזה מעלת עולם המשיח, וזה מבואר: ==פרק מ== בפרק חלק (סנהדרין צז. ), "ואפס עצור ועזוב" (דברים לב, לו), כביכול אין סומך ואין עוזר לישראל. כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו במטותא מנייכו, לא תרחקוה. דתני, ג' באין בהיסח הדעת, אלו הן; משיח, מציאה, ועקרב. וביאור ענין זה, כי כאשר לא יהיה עצור ועזוב, אז יתייאשו מן הגאולה, ולא יחשבו כלל שיהיו נגאלים, ואז יבא הגואל, כי ג' באים בהסח הדעת וכו'. וביאור זה, כי הדברים אשר הם מסדר הנהגת העולם, באים בסדר ובמחשבה עליהם, לפי שהם קרובים אל העולם. אבל הדברים אשר הם רחוקים מן העולם, יש בהם היסח הדעת, שהרי הם רחוקים מן סדר העולם, ולכך אינם באים רק בהיסח הדעת. והדברים אשר הם יוצאים מסדר העולם הם שלשה, כי הדברים שאינם בעצם, רק שהם מקריים, יוצאים מסדר העולם, שהמקרה אינו מסדר המציאות. והמקריים הם שנים; האחד - הוא מקרה הטוב, והשני - הפך זה, והוא המקרה הרע. השלישי - יוצא מסדר, לא שהוא מקרה, רק הוא מצד עלוי המעלה, שהוא על סדר עולם הזה. ולפיכך הדברים אשר הם רחוקים מסדר העולם הם אלו; האחד - הוא המציאה, שלא בא לידו רק במקרה, ולא כן שאר פרנסתו ומחייתו של אדם, שהוא כסדר העולם. אבל המציאה אינה כסדר העולם, רק במקרה קרה, והוא לטוב. וכן העקרב שנושך את האדם אינו מסדר העולם, רק במקרה, והוא לרע. לא כן הכלב, שאין הכלב ממית. וגם הנחש אינו ממית כל כך כמו העקרב. והוא יתברך ברא סדר העולם, לא הטוב המקרה הפתאומי, וגם לא ינהג ברע הגמור, שהוא עקיצת עקרב, המקרה הרע. אמנם המשיח הוא מדה שלישית, מצד המעלה היותר גדולה והעליונה, ואין זה מסדר העולם והנהגתו: ולפיכך אלו ג' דברים מיוחדים לבא בהיסח הדעת. כי הדבר כאשר מסיח דעתו מן הדבר, הוא נבדל ממנו, שהרי הסיח דעתו ממנו. ואם בא - הרי בא מן המדריגה שיש לו, דהיינו שהוא רחוק מן מדריגת האדם. זה הוא דרך פתאומית, דהיינו ענין פתאומי, שכל ענין פתאומי אינו מסדר העולם. ולפיכך אי אפשר לבוא כאשר מתעסקין בו, כי אז לא היו מסיחין דעת ממנו, ואין זה שייך למשיח. כי במה שאלו ג' דברים הם נבדלים מן סדר הנהגת העולם, הוא בא בהסח הדעת דוקא, כי דבר שהוא בהסח הדעת ופתאומי הוא נבדל מן סדר העולם. ופירוש זה ברור בלי ספק. ומזה תבין המעלה העליונה שיהיה למשיח, שיהיה נבדל מכל סדר העולם. וזה מעלתו העליונה של משיח, כאשר תבין את הדברים האלו מאוד: ובמדרש, "ויבא מלך הכבוד" (תהלים כד, ז), למה נקרא שמו של הקב"ה "מלך הכבוד", שהוא חולק כבוד לבריות. כיצד, מלך בשר ודם, אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין יושבין על כסאו, ואין לובשין עטרה שלו. אבל הקב"ה הרכיב את אליהו על סוסו, דכתיב (נחום א, ג) "אשר בסופה וסערה דרכו", ונאמר (מ"ב ב, יא) "ויעל אליהו בסערה השמים". ומסר שבטו למשה, שנאמר (שמות ד, כ) "ויקח משה את מטה אלקים בידו". והושיב לשלמה על כסאו, שנאמר (דהי"א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך". ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו, שנאמר (תהלים כא, ד) "תשית לראשו עטרת וכו'", ונאמר (שיה"ש ה, יא) "ראשו כתם פז", עד כאן. ובפרק כהן גדול (סנהדרין כב. ) לא זכרו רק ג' הראשונים, ולא זכרו העטרה: וביאור זה, כי אלו שלשה דברים, כי המלך הוא מיוחד בהתרוממות, שהוא מתנשא ומתעלה על העם אשר הוא מלך עליהם. השני, שהוא מושל עליהם, ופועל בהם כרצונו בענין הממשלה. הג', שהוא מנהיג את העם, ועושה להם משפט, ובזולת זה אי אפשר שיהיה קיום לעם. ואלו ג' דברים הם מיוחדים למלך. כי במה שהוא מלך הוא מתרומם על כל העם, ואם היו רוכבין על סוסו היה בהתרוממות זה שתוף למלך בענין התרוממות הזה, אשר אין בזה השתתפות אליו, בשביל שהוא מלך, והוא מתרומם על הכל, ולכך אין רוכבין על סוסו. כמו שאמרו (שבת קנב. ) דעל סוס - מלך. [ו]כנגד הממשלה שיש לו על העם, אשר המלך מיוחד בלבד בממשלה על העם, ולכך אמר אין משתמשין בשרביטו. כי השרביט הוא המטה, בו מושל על הכל, והוא שבט מושלים. ולכך אין משתמשין בשרביטו של מלך, שאם היה אחד משתמש בשרביטו של מלך, היה משתתף עם המלך בענין הממשלה. וכנגד השלישי, שהמלך מנהיג את העם במשפט ישר, וכנגד זה אמר 'ואין יושבין על כסאו'. כי הישיבה על הכסא מורה שהוא יושב לדון לפניו, ולכך אין יושבין על כסאו, [ש]היה זה השתתפות עם המלך במה שהוא מיוחד בו. אלו הם ג' דברים אשר המלך נבדל מהם. אמנם העטרה הוא ענין המלכות בעצמו, וזה אין צריך לומר שלא ילבש דבר שהוא מורה על המלכות בעצמו: ואמר כי המלך בשר ודם אין לו השתתפות עם העם. ואם היה נותן סוס שלו לרכוב עליו אחר, היה זה השתתפות. אבל השם יתברך, מאתו יתברך הכל. ומאחר שמאתו הכל, לא שייך בזה השתתפות. כי מה שהיה נותן ממשלה למשה על פרעה, ממשלה זאת היא עצמה ממשלת השם יתברך, ולא שייך בה השתפות עמו יתברך. וכבר התבאר זה גם כן למעלה (סוף פרק יב) ענין זה באריכות אצל מה שקרא ישראל בשמו יתברך. ולפיכך מה שהושיב שלמה על כסאו של השם יתברך, דבר זה עצמו הוא אל השם יתברך. ומאחר שכן הוא, אין כאן שתוף כלל. ואל המשיח, שיגלה במהרה בימינו, יתן עטרה שלו. דבר זה מורה על עצם מעלת המשיח, שיהיה לו מדריגה אלקית נבדלת, וזהו העטרה של השם יתברך. שהוא יתברך נבדל מהכל, ויתן אל המשיח גם כן המלכות מן השמים, וזאת היא העטרה של משיח: ועוד מדברי חכמים אשר העמיקו בחכמתם, גלו ענין מעלתו של המשיח. (סנהדרין צח. ) אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אינש", וכתיב (זכריה ט, ט) "עני רוכב על החמור". זכו - "עם עננא שמיא", לא זכו - "עני רוכב על החמור". אמר ליה שבור מלכא (לישראל) [לשמואל], אמריתו משיח על חמרא אתי, אשדר ליה אנא סוסיא ברקא. אמר ליה, אית לך בר חיוור גוונא. ופירשו מאה גוני, כי 'חיור' בלשון פרס לשון מאה, כמו שפירוש רש"י ז"ל. ורוצה לומר, כי מה שאנו אומרים שהמשיח אתי על חמרא, דבר זה מורה על מעלת המשיח. מפני שהחמור הוא פשוט יותר מכל בעלי חיים, שהוא בריה פשוטה, שאין לו דעת וחכמה. וכאשר רוכב הוא על דבר פשוט, מורה שהוא נבדל במעלתו לגמרי. ואל תשגיח במה שהוא שהחמור חמרי, אין זה קשיא, דסוף סוף הוא חומר פשוט יותר, והוא הפך הנחש שיש בו ערמומית, ואין לה הפשיטות. והרוכב על הפשוט הוא נבדל לגמרי. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות ה' אצל "וירכב משה את אשתו ובניו על החמור" (ר' שמות ד, כ), ושם בארנו לך הטעם למה הובחר לו חמור, עיין שם, מפני כי שלמעלת המשיח שהוא נבדל לגמרי, לכך ראוי שירכב על החמור, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות. לכך מוכן לקבל כל הגוונים, כי דבר שאינו פשוט אינו מוכן לקבל, שהרי יש בו התיחדות במה שהוא מיוחד, לפיכך אינו מקבל כל הצורות כאשר הוא מיוחד. אבל הפשוט מקבל כל הגוונים, מפני שהוא פשוט: והרמב"ם בספר מורה נבוכים פירש כי מה שכתוב בתורה (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", רוצה לומר ותחת סבתו שמסובב ממנו החומר הראשון. ונקרא "לבנת הספיר", שמפני שהספיר הוא פשוט אין בו גוון כלל, לכך מקבל כל הגוונים. וכך החומר הראשון לפשיטותו, מקבל כל הצורה בזה אחר זה. ועם שבעיקר הפירוש אין דעתי נחה בפירושו, מכל מקום מדבריו ראיה לדברינו, שהחמור הפשוט, שהוא החומר הראשון, נקרא "ספיר", שמקבל כל הגוונים: ולכך אמר 'אית לך אחד שיש לו מאה גוונין'. ורוצה לומר, כי החמור שהוא למשיח, שהוא רוכב עליו, מפני שהמשיח מתרומם, והוא נבדל מן החומר שהוא פשוט, עד כי מפני הפשיטות מתייחס אליו הרבה גוונים. וכך פירושו, 'אית לך אחד בר מאה גוונין', כלומר אין הפירוש מה שכתוב (זכריה ט, ט) "עני ורוכב על החמור" שהמשיח רוכב על החמור בלבד, רק שהוא רוכב על החומר הפשוט לגמרי, לכך יש לו מאה גוונין. ולפיכך יש לו לרכוב על חמור, כמשמעו גם כן, ולא סוס, שהוא נקרא 'חמור' על שם החומר, ויש בו מאה גונין, כלומר שהוא מקבל כל הגונים. לכך ראוי שיהיה משיח דוקא רוכב על החמור. והענינים האלקיים אינם כמו שאר דברים שהם בעולם, שהמלך בוחר סוס חשוב לרכוב עליו. אבל הדברים העליונים האלקיים אינם תולים בחשיבות, רק מה שראוי לפי ענינו, ויותר ראוי למשיח חמור מטעם אשר אמרנו למעלה: ולפיכך רבי יהושע בן לוי הקשה, דכתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אינש", לא זכו רוכב על החמור. וכאשר תבין, כי הענן והחמור שניהם ענין אחד, כי תמיד אלו שניהם מתיחסים אל החמרי, ודבר זה בארנו פעמים הרבה מאוד. והענן, שבו המים, נקרא 'ענן שמים'. הנה הענן הוא ענין חמרי למעלה, ועליו רוכב משיח. אם זכו יהיה רוכב ומתעלה על חומר העליונים, ומתעלה על השמים. ואם לא זכו, יהיה "עני ורוכב על החמור", פירוש שהוא מתרומם על חומר הראשון, הוא חומר העולם התחתון בלבד: ובבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה (עה ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, ג' דברים נקראו על שם הקב"ה; צדיקים, משיח, וירושלים. צדיקים - דכתיב (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". משיח - דכתיב (ר' ירמיה כג, ו) "וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקינו". ירושלים - דכתיב (יחזקאל מח, לה) "ושם העיר מיום ה' שמה", אל תקרא "ה' שמה", אלא "ה' שמה", עד כאן. וביאור ענין זה, כי השם הוא מורה על עצם הדבר ואמיתתו, ומפני כי כל שם מורה על אמתת הדבר מה שהוא, ואלו שלשה מורים על אמתת השם יתברך, ולפיכך נקראו על שמו. והם שלשה, כנגד שלשה עולמות הם; התחתונים, ומה שהוא בין העליונים והתחתונים, והעליונים לגמרי. והנה ירושלים הוא בתחתונים. והצדיקים הם מן עליונים ומן התחתונים, כי גוף האדם הוא מן התחתונים, והנשמה מן העליונים. אבל המשיח, שנאמר עליו (ישעיה נב, יג) "ונשא" מן המלאכים, נחשב מן העליונים. והנה ירושלים בתחתונים, מורה על השם יתברך, שהוא שוכן בה. והצדיקים שהם עובדים השם יתברך, מורים על השם יתברך, אשר הם עובדים אליו. והמלך המשיח, אשר בימיו יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד, לכך כל אלו נקראו על שמו יתברך. ויש לך להבין את דברים אלו, כי אי אפשר לפרש יותר: ובמדרש תנחומא, "הנה ישכיל עבדי וירום וגבה ונשא מאוד" (ר' ישעיה נב, יג), "וירום" מאברהם, דכתיב אצלו (ר' בראשית יד, כב) "הרימותי ידי לאל עליון". ונישא ממשה, שכתוב אצלו (במדבר יא, יב) "שאהו בחיקך". "וגבה" ממלאכי שרת, דכתיב אצלם (יחזקאל א, יח) "וגביהם וגבה להם". וכן הוא אומר (זכריה ד, ז) "מי אתה הר הגדול", שהוא גדול מאבות. ופירוש זה, המשיח יהיה גדול מכל העולם. ומפני כי אברהם היה התחלת העולם, כי היה הכל עד שבא אברהם תוהו, כמו שאמרו (ע"ז ט. ) ב' אלפים תוהו. ומשה היה כאשר היה עיקר העולם בפעל, וזה כאשר יצאו ישראל ממצרים, כי אז נחשב כי העולם הוא בפעל. והמלאכים הם בפני עצמם שהם בעליונים. והמשיח, שהוא השלמת העולם, "ירום וגבה ונישא", והוא כמו התכלית כאשר הוא השלמה, והתכלית הוא על הכל, כי הכל נמשך אל התכלית. ולכך אמר "וירום וגבה ונישא", זה המשיח: ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) אמר רב יודא אמר רב, עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר, שנאמר (ר' ירמיה ל, ט) "ועבדו את אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם", 'הקים' לא נאמר, אלא "אקים". אמר ליה רב פפא לאביי, והא כתיב (יחזקאל לז, כה) "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", כגון קיסר ופלגא קיסר כו'. ונראה שמקשה, והרי כתיב "דוד עבדי נשיא להם", אם כן לא יהיה המשיח מלך, רק נשיא בלבד, וכיון דיליף מן "ואת דוד מלכם", אם כן יהיה מלך. ומתרץ כגון קיסר ופלגא דקיסר, כי המשיח יהיה מלך, והנשיא הוא פלגא דקיסר. כי נקרא 'משיח' כי קדושתו ביותר, ועל כן נקרא 'משיח'. כי פלגא דקיסר יהיה קדוש, והקיסר שיהיה עליו הוא קודש קדשים, כי כל דבר שנמשח הוא קדוש לגמרי. ומפני מעלתו וקדושתו יהיה תחתיו אחר, והוא כמו פלגא דקיסר, כי אין ראוי שיהיה הוא עצמו למנהיג, למעלת קדושתו שנקרא 'משיח'. רק שיהיה תחתיו נשיא, והוא יהיה מנהיג, רק כי המשיח יהיה מנהיג בדברים האלקיים לגמרי. גם יש לפרש כן "דוד עבדי נשיא", משמע דוד הראשון. והדברים עמוקים מאוד: ==פרק מא== התבאר לך המעלה העליונה הרמה שירש המלך המשיח. וכמו כן יהיה מעלתו כוללת כל המעלות. שיש צדיק שיש לו מעלה אחת מיוחדת, כמו שתראה שאברהם ירש מדה מיוחדת בהתרוממות ובמעלה, כמו שהתבאר למעלה. ויצחק ירש מדה אלקית, הוא הדביקות בו יתברך. ויעקב ירש מדת הקדושה האלקית, כמו שהתבאר למעלה. והמלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, יהיה לו הכל. ועל דבר זה רמזו חכמים בסודותם בפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), מה שמו, דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר (בראשית מט, י) "עד כי יבא שילה". דברי רבי ינאי אמרי ינון שמו, שנאמר (תהלים עב, יז) "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו". דבי רבי חנינא אמרי חנינא שמו, שנאמר (ירמיה טז, יג) "אשר לא אתן להם חנינה". ויש אומרים מנחם בן חזקיהו שמו, שנאמר (איכה א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו, שנאמר (ישעיה נג, ד) "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע ומוכה אלקים ומעונה": הנה יש לך לתמוה מאד, איך רבי שילא אמר כי שמו שילה כשמו, רבי חנינא גם כן קורא אותו כשמו. אבל דבר זה מורה על מעלת המשיח אשר כולל הכל, ולפיכך הוא אל המעיין בו ומשיג בו, כאשר הוא אותו המעיין. ודבר זה אמרו על המלך המשיח, לפי שהוא כלול מכל מעלות כמו שיתבאר, ולכך נדמה למשיג בו כפי מה שהוא. ואינו דומה לשאר צדיקים, אשר יש להם שמות פרטיים. ומפני שהוא כולל הכל, לכך יקרא לו הקורא שם כפי מה שהוא הקורא, כי שם הקורא עצמו הוא יותר ראשון אליו. לכך תנא דבי רבי שילא אמר כי שמו שילה כשמו. וכן דבי רבי חנינא אמרי חנינא כשמו. וכן דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, וזה גם כן כשמו. ולא פליגי אלו החכמים כלל, רק כי כל אחד אמר שהמשיח שיהיה במהרה בימינו יהיה כולל כל המעלות, ולכך אמר כל אחד שנקרא בשמו. ואמר רבי שילא שילה שמו, כי בודאי שם שילה מורה על דבר מיוחד, ומפני כי המשיח כולל הכל, לכך אמר שילה שמו. ורבי חנינא אמר חנינא שמו. ורבי ינאי אמר ינון שמו, כי בודאי שם ינון בא על דבר מה, לכך אמר ינון שמו, כי המשיח כולל הכל: גם נראה לומר כי שם שילה בא על שהשם יתברך יתן הכל תחתיו, והכל יובילו שי לו, ולכך אמר שילה שמו. ורבי ינאי אמר ינון שמו. ולשון זה הוא לשון גדולה, כלומר שיהיה הכל. ואלו שתי שמות; השם הראשון מורה שיהיה הכל ברשותו, ושם ינון מורה על הגדולה והמעלה העליונה. ולמאן דאמר חנינא שמו, שהשם יתברך יהיה מחונן אותו במה שישאל מאתו, וכדכתיב (תהלים ב, ח) "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך": ויש אומרים מנחם בן חזקיהו שמו. וביאור ענין זה, כי ראוי משיח לשם הזה, וראוי להיות שמו מנחם בן חזקיהו. כי הוא כאשר הגיע לאחד אבל ומיתה, ומקבל נחמה, כאילו חוזר לחיותו. וכך המשיח יהיה מנחם אותם ומשיב נפשם, וכאילו חוזר להם חיותם. וקאמר שהוא בן חזקיהו, כי אין ספק כי הנחמה הוא מחזיק הנפש. ולפיכך המשיח שהוא מחזיק את ישראל, הוא מנחם בן חזקיהו. ומביא הכתוב לראיה "כי רחק ממנה מנחם משיב נפשי". ואלו הדברים ברורים לחכמי האמת, ואין ספק בהם כלל: ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו. עוד כולל המשיח מעלה השכלית, ולפיכך רבנן, בעלי השכל, קראו לו חיורא דבי רבי. ודבר זה ענין עמוק, כי הצרעת הוא דבר שנבדל מן העולם הזה, וזה מורה מה שהמצורע הוא נדחה מן מחנה ישראל, ואין לו שייכות אל העולם, ולכך כתיב (ויקרא יג, מו) "בדד ישב". ומפני כי המשיח גם כן הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, לכך קודם שיבוא המשיח הוא דומה כמו מצורע, שאין לו שתוף וחבור אל העולם, רק הוא מחולק הימנו. ומפני כי מה שהמשיח הוא מחולק מן העולם בשביל כי המשיח יהיה שכלי לגמרי, ואילו העולם הזה הוא גשמי, ולכך יש לו המשפט המצורע. לכך נקרא שמו חיורא דבי רבי, כי בבית רבי היו מנוגעים, מפני כי בבית רבי היו נבדלים מן עולם הזה, והיו נמשכים אחר השכלי, אשר הוא נבדל מעולם הזה, לכך בא עליהם הצרעת, שהוא נבדל גם כן מן הבריות. ולכך אמר כי המשיח, אשר הוא שכלי לגמרי, הוא נבדל לגמרי מן העולם הזה, ולכך חיורא דבי רבי שמו. והוא עצמו מה שאמרו (סנהדרין צח. ) דיתיב בין סובלי חלאים, והבן זה מאוד: ==פרק מב== כבר התבאר לך פעמים [הרבה] כי התכלית והסוף מסוגל לשלימות יותר מהכל. וזה כי ההתחלה במה שהיא ההתחלה, אין בה שלימות, שהרי לא נשלם עדיין. רק הסוף יש בו השלמה, ולכך הסוף ראוי אל השלימות. והנה המתחייב מזה שיהיה תכלית הזמן מן ימי עולם מסוגל לשלימות, וזהו ימי המשיח, שהוא באחרית הזמן. ודבר זה מבואר למעיין בדבר זה. ואף כי בארנו למעלה כי עולם הזה אין מוכן לישראל, ואיך יהיה המשיח בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, שכל ענין המשיח הוא אלקי לא גשמי. ואין דבר זה קשיא, כי ימות המשיח הם אחד, ולכך כל ימי המשיח נקרא 'סוף העולם', וסוף העולם הוא מוכן שיהיה אלקי. וכמו האדם הזה, כאשר הוא בעיקר ימיו אינו אלקי. אבל כאשר הוא בסוף ימיו, נסתלק ממנו כוחות הגשמי עד שהוא אלקי. ודבר זה גם כן אצל העולם, כי בסוף ימי עולם, שאז יהיה ימות המשיח, יהיה העולם הזה אלקי, ולא יהיה האדם רודף אחר הדברים הגשמיים, רק דברים אלקיים. וכן בסוף ימי העולם יהיה העולם אחד לגמרי. כי עיקר סגולת השלימות הוא האחדות, כי על דבר שהוא שלם נאמר שהוא אחד, כמו שכתוב (שמות לו, יג) "ויהי המשכן אחד", רוצה לומר ויהי המשכן שלם. שתראה מזה שכל שלם הוא אחד, והאחד הוא שלם. כי הדבר שאינו אחד, רק מחולק, לא יפול עליו שלימות. והפך זה גם כן, הדבר שאינו שלם אינו אחד, שהרי הוא חלק בלבד. ואם דבר זה הוא חלק, יש עוד חלק, ואין כאן אחדות. והתבאר לך כי בימי המשיח, שאז יהיה העולם בשלימות, כאשר כל סוף הוא מסוגל אל השלימות, מתחייב שיהיה העולם אחד, שאם לא היה העולם אחד, לא היה בו שלימות: ודבר מבואר הוא בפרק אלו עוברין (פסחים נ. ), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), וכי עד האידנא לאו אחד. אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אמי, לא כעולם הזה עולם הבא; עולם הזה - על שמועות טובות אומר 'ברוך הטוב והמטיב', ועל שמועות רעות אומר 'ברוך דיין האמת'. אבל לעולם הבא כלו הטוב והמטיב. "ושמו אחד", וכי עד האידנא לאו אחד, אמר רב נחמן בר יצחק, לא כעולם הזה עולם הבא; עולם הזה נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. עולם הבא נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא ביו"ד ה"א, עד כאן: וביאור זה, כי מה שכתב "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו'", אין זה חס ושלום מצד עצמו, כי הוא יתברך מצד עצמו הוא אחד לעולם. אבל הענין הוא מצד המקבלים, כי הנמצאים בעולם הזה מקבלים מהשם יתברך פעולה לטובה ופעולה לרעה, ואם שהוא יתברך אחד, הפעולות הבאות מאתו מחולקות. וכן מה שמקבלים הנמצאים אינו מאמתת שמו יתברך, שאין העולם נוהג באמתת שמו יתברך, כמו שהתבאר. כי השם המיוחד הוא נבדל מכל הנמצאים בעולם הזה, שהם גשמיים. ואף כי הוא נכתב בשם הויה, לא נקרא כך, כי הכתיבה הוא מורה על אמיתת עצמו, אבל הקריאה הוא אל האדם, והכתיבה נבדל מן האדם. ובעולם הזה אשר האדם הוא גשמי חמרי, ויש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם, לכך בעולם הזה הקריאה בפני עצמו בשם אד', כי העבד הוא נבדל מן האדון, ואין לו שתוף עמו, לכך בעולם הזה נקרא בשם אד'. אבל לעולם הבא, שלא יהיה האדם חמרי וגשמי כמו שהוא בעולם הזה, רק יהיה האדם במדריגת המלאכים המסולקים מן הגשמיות, יהיה נקרא גם כן בשם בן ד': כי כבר התבאר כי יש שתי בחינות שיש לעלול עם העלה; הבחינה האחת, כי במה שהעלול הוא מן העלה, יש כאן צירוף העלה אל העלול, כמו צירוף בן אל האב, ובבחינה זאת יש כאן צירוף גמור. הבחינה השניה, כי במה שזה עלה וזה עלול, העלול הוא נבדל מן העלה, כמו העבד שהוא נבדל מן האדון. ולפיכך בעולם הזה השם יתברך נמצא אל עולמו כמו האדון אל העבד, ולכך אף כי הוא יתברך נכתב בשם המיוחד, נקרא אל האדם בשם אד' - בשם אדון, כי הוא יתברך נבדל מן עולמו במה. אבל לעתיד יהיה כאן הבחינה השניה, שהוא יתברך יש לו צירוף וחבור אל העולם, והוא הבחינה שיש בה צירוף וחבור אל העולם. ולכך נכתב בשם המיוחד, ונקרא בשם המיוחד, וזה יהיה לעולם הבא: ובספרי (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו" על כל באי עולם הזה, "ה' אחד" (שם) בעולם הבא, עד כאן. וביאור ענין, דהוי לכתוב 'שמע ישראל ה' אלקינו אחד'. אלא שיש ב' בחינות בו יתברך; במה שהוא אלקי כל הנמצאים, והבחינה הזאת הוא מצד העלול, והרי העלול אינו אחד. אבל לעתיד יהיה החבור הזה מצד העלה יתברך, לכך לא היה מצורף השם יתברך אל עולמו רק מצד שהוא אחד, לא מצד העלול, כי העלול אינו אחד. וזה מה שאמר "ה' אלקינו" בעולם הזה, "ה' אחד" לעולם הבא. והנה עצם המשיח שהוא יהיה המאחד הכל ומשלים הכל, עד שיהיה העולם אחד, ולכך אמרו "ה' אחד" לעולם הבא. ומזה עצמו התחייב בטול מלכות רביעית מן העולם, שכל דבר שהוא יוצא מן האחדות יהיה מסולק, עד שהעולם יהיה אחד בלתי מחולק כלל. ואשר הוא מתנגד אל זה הוא כח אדום, שזאת המלכות הוא התנגדות אל האחדות: ובערבי פסחים (פסחים קיח ע"ב), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, "גער חית קנה" (תהלים סח, לא) שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד. "עדת אבירים בעגלי עמים" (שם) ששחטו אבירים כעגלים שאין להם בעלים. "מתרפס ברצי כסף" (שם) שפושטים ידיהם לקבל ממון, ואינם עושים רצון בעלים. "פזר עמים קרבות יחפצו" (שם), מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין האומות, קרבות שהיו חפצים בהם. כבר התבאר למעלה (פכ"א ד"ה וכאשר תתבונן) כי ג' מלכיות מן האומות הם נמשכים במה אל ישראל אף בעולם הזה, וכמו שנתבאר במדרש. אבל מלכות רביעית היא מתנגד להם. ולכך לימות המשיח יהיו שלש מלכיות לגמרי נמשכים אחר מלכות ישראל, אבל במלכות רביעית אין התאחדות עם ישראל. ועל זה אמר "גער חית קנה", פירוש גער חיה, וממילא תקנה עדה. כי אי אפשר שיהיה למלכות זה התאחדות עם זרע יעקב, ותבין זה. ולכך אם תגער חית קנה, ותהיה מרחיק אותה, ממילא תהיה מקרב עדה, הם ישראל. כי אי אפשר שיהיה הצטרפות למלכות הרביעית עם ישראל. וקרא אותה 'חיה' סתם, כי כל ג' מלכיות הראשונות יש להם שם מיוחד; שהרי קרא האחת ארי (דניאל ז, ד), שניה דוב (שם שם ה), שלישית (נשר) [נמר] (שם שם ו). ואילו חיה רביעית אמר (ר' שם שם ז) "וארו חויא עזה אחרי" בלבד. ולכך אמר "גער חיה", שדבר זה תולה בזה, שכאשר תגער חיה זאת, שהיא הפך ישראל, ממילא תקנה עדה. והוא לשון נופל על לשון כדרך הנבואות. לכך אמר גער חיה שהיא בין הקנים, ותקנה עדת ישראל. ומה שקרא הכתוב מלכות רביעית סתם חיה, כי הארי והדוב נקראו חיה, ומפני כי בכח מלכות רביעית כח ארי וכח דוב, לכך נקרא בשם חיה סתם: ואמר שכל מעשיה נכתבים בקולמס אחד. פירוש שכל המלכיות יש בהם קצת דבר טוב. והטעם הוא כמו שהתבאר למעלה, והדברים ברורים. ואמר 'קרבות שהיו חפצים בהם' גורם זה. כי כל הדברים שהם הפכים זה לזה, כמו אש ומים, לא יתחברו ביחד. ואם היו מרחיקים אותם, לא היו מתפזרים בין האומות, ולא היו באים בהם, כי לא יתחברו שני הפכים. אבל בשביל הקירוב שהיה לישראל אליהם, התפזרו ביניהם, ודבר זה נתבאר למעלה. והוא המעיד על דברינו שהתבארו למעלה, והארכנו בהם מאוד מענין גליותינו. ואמר ש'פושטים ידיהם לקבל וכו''. כי מלכות רביעית, אף כי יש לה כח גדול מאוד, הוא חסר ואינו שלם. וכל חסר מקבל, ואינו שבע. ואילו היה שבע היה עושה רצון בעלים, כי היה שבע רצון. אבל מפני שאין לו שביעה, אין לו רצון. ולפיכך אינו עושה רצון בעלים: והבן הדברים אשר אמרנו לך פה. ונתבאר לך במופת אמיתי שאין ספק ביאת גואלנו בסוף ותכלית, עד שיהיה הכל כמו שמחויב מצד העלה, שהוא אחד: ובפרק אלו טרפות (חולין סג. ), "רחם" (ויקרא יא, יח) זה שרקרק, ולמה נקרא שמו "רחם", אמר רבי יוחנן כיון שבאה רחם - בא רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי, והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק. וגמירי, דאי יתיב על ארעא ושריק, אתי משיח, שנאמר (זכריה י, ח) "אשרקה להם ואקבצם". אמר ליה רבי יודא בר שימי למר בר איהי, והא ההוא דיתיב בי כרבא ושריק, ואתי גלגלא פסיקיה למוחיה, אמר ליה ההוא ביידא הוה, עד כאן. ויש בני אדם נותנים פירושים שונים למאמר הזה, והמה אינם בכתובים, ואין להאריך בדברים שאין בהם ממש. אבל המאמר הזה הוא כפשוטו. ובאו לפרש במאמר הזה כי לעתיד לימות המשיח יהיה העולם אחד לגמרי. ויש מיני נמצאים שמסוגלים לדבר אחד. ויותר מכל זה הם מיוחדים העופות, בעבור שהם נקראים "עוף השמים" (בראשית א, ל). והם מסוגלים לאיזה דברים, כמו שידוע מצפצופי העופות. וגבי רב עילש (גטין מה. ) דקאמר היונה עילש ברח. ודבר זה מבואר בכמה מקומות: ויש מין עופות שהם באכזריות, כמו העורב. ויש בחסידות, כמו החסידה שעושה חסידות עם חברותיה. ויש ברחמים, כמו עוף שנקרא "רחם", ולפיכך נקרא "רחם" על שם הרחמים. ולא פירשו חכמים שמרחם על חבירו, שלא נקרא רק רחום בשורק, והוא פעול. ולא נקרא רחם החי"ת בצירי, שמשמע על אחרים, אבל רחום, החי"ת בשורק, אינו משמע רק הרחמנות בעצמו, והוא מורה על הרחמנות שבא לעולם. ולפיכך אמרו כיון שבא הרחם - בא רחמים לעולם. והיינו כמו שמפרש, 'דיתיב אמידי ועבד שרקרק'. דוקא 'שרק' 'שרק', מפני כי אותיות 'שרק' מחוברים וקשורים יחדיו - ק. ר. ש. , וכן הם כתיבת 'קשר'. וזה מורה על רחמנות, כי כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב (תהלים קג, יג) "כרחם אב על בנים", מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב (בראשית מד, ל) "ונפשו קשורה בנפשו". ודוקא אלו ג' אותיות אחרונות, ולא ראשונות, כי אין זה קשר (כי) אם בתחלה הם קשורים, ואחר כן מתפרדים, רק כאשר נשאר הקשר. ולא היה בהם התי"ו, כי לעולם אותו שהוא אחרון הוא לעצמו, בעבור שהוא בסוף, והסוף הוא נבדל מהכל, באשר הוא סוף, ואינו מקובץ עם האחרים. ודבר זה ידוע: והאותיות הם למפרע, כי זה ענין הליכתם לאחדות ולקבוץ. כי אם היה 'קרש', הנה בענין זה הקו"ף פונה אל השי"ן, אבל אין השי"ן פונה אל הקו"ף, וזה אינו קשור וחבור יחד. רק אם הקו"ף מתחבר אל השי"ן, והשי"ן מתחבר אל הקו"ף. והנה באותיות 'שרק', השי"ן הולך אחר הקו"ף, ובאלפא ביתא הקו"ף הולך אחר השי"ן, ובשביל זה יש כאן חבור שי"ן בקו"ף, וחבור קו"ף בשי"ן, וזהו חבור וקשור גמור. ועוד יתבאר בסמוך ענין זה כי 'שרק' הוא חבור דוקא: ומפני כי כאשר דבר אחד מסוגל לדבר מה, כאשר יבא לעולם דבר שהוא מסוגל אליו, הוא מתעורר אל זה בקול. והפך זה כאשר דבר בא לעולם שהוא הפך להם, הם עצבים ודוממים. ומפני כי העוף הזה הוא מתייחס לרחמים, שנקרא "רחם", לכך כאשר רחמים באים לעולם, אז מתעורר בקול, שהוא קול שמחה, ועביד 'שרק' 'שרק', מטעם אשר התבאר למעלה, כי 'שרק' דוקא הוא חבור גמור, כי יש כאן חבור שי"ן בקו"ף, וקו"ף בשי"ן: ועוד, כי 'שרק' מלשון שורק, שהוא שורק את פיו. וכאשר שורק פיו, מקבץ השפתים יחד. ולכך נקרא השורק 'קבוץ שפתיים'. והקבוץ הזה מורה על רחמים. והרי האוהב, שהוא קשור בחבירו, נקרא 'רחמוהי', כל חבור הוא רחום. וכאשר באים רחמים מלמעלה לעולם, מפני כי השם יתברך מתחבר לתחתונים ומרחם עליהם, ולכך העוף הזה שנקרא "רחם", עביד שרקרק, המורה על חבור: וזהו דוקא כאשר יתיב על מידי, לא כאשר הוא פורח מלמעלה באויר. שאין כאן חבור רק כאשר הרחמים למטה, לא כאשר החבור הוא למעלה באויר, שאין כאן חבור למטה. וכאשר יתיב על ארעא ועביד שרקרק, נעשו עליונים חבור לתחתונים חבור אחד לגמרי, והרחמים הם בארץ, כאשר יש כאן חבור מן העליונים בתחתונים, ולפיכך אתי משיח. אבל כאשר לא יתיב אארעא, רק דיתיב על מידי, אף על גב שהרחמים באים לעולם, אינם בארץ לגמרי. ולכך לא יתיב אארעא ועביד שרק. אבל כאשר יתיב אארעא, אז הרחמים בארץ, והדיבוק והחיבור נמצא בארץ לגמרי, והבן זה: וקאמר דהוה יתיב בי(ני) כרבא, ועביד שרקרק, ואתי גללא ופסקיה לרישא. וביאור זה, אף על גב שיש דברים סגולים בבעלי חיים, אין להביא ראיה מזה. שאין הסגולה בעצם - עד שלא תמצא רק כך, כי לפעמים לא תמצא הסגולה, וכאשר היה משנה בסגולה הזאת שראויה לו - היה נדחה. ולפיכך קאמר דאתא גללא ואפסקיה לרישא, הוא הביטול אשר הגיע לו. והמקשה היה סובר כי מה שישב על הארץ ועביד שרקרק, לכך נפל גללא ופסקא למוחיה. כי ישיבתו על הארץ הוא שינוי אליו, לכך אתא גללא ואפסקיה לרישא בשביל השנוי, שלא היה נמשך אחר מה שהוא מסוגל אליו. ומכל מקום קשה, שהרי לא אתא משיח - כדאמרת דהיכי דיתיב אארעיה אתי משיח. ומתרץ, ההוא שקרא הוה. פירוש, שלפעמים יש בשום בריאה תבונה משונה, ובשביל אותה תבונה משנה ומשקר: כלל הדבר הזה, העוף הזה מסוגל לרחמים, ולפיכך עביד שרקרק, כמו שהתבאר למעלה. אבל יתיב על מידי, מפני שאין הרחמים לגמרי בארץ, לא אתי משיח. רק כאשר יושב על הארץ ועביד שרקרק, הנה הרחמים שבאים מלמעלה הם בארץ לגמרי, ואז יבא משיח במהרה בימינו אמן: ==פרק מג== התבאר לך כי בזמן מלך המשיח יהיה העולם בשלימות, כמו שבארנו לך הרבה מאוד. וכל דבר שהוא בשלימות הוא בפעל, ואינו בכח עוד. כי כאשר הדבר הוא עדיין בכח הוא חסר השלימות. ולפיכך כאשר יהיה העולם בשלימות, כמו שהוא לימות המשיח שיהיה העולם בשלימות, וזה נקרא שהעולם הוא בפעל השלימות, וזהו ענין מדריגת העולם, שיהיה לעתיד לימות המשיח: ובפרק חלק (סנהדרין צד. ) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'" (ישעיה ט, ו), אמר רבי תנחום, דרש רבי שמעון בר קפרא בציפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע התיבה פתוחה, וזה סתומה. בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשית אותו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו, ולא אמר לפניך שירה, תעשה אותו משיח. מיד פתחה הארץ ואמרה, רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו, שנאמר (ישעיה כד, טז) "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'". אמר שר העולם לפני הקב"ה, עשה צביונו לצדיק זה. יצאת בת קול ואמרה (שם) "רזי לי רזי לי". אמר נביא (שם) "אוי לי", עד מתי, יצאת בת קול ואמרה עד "בוגדים בגדו וכבגד בוגדים בגדו" (שם). ואמר רבא ואיתימא אמר רבי יצחק, עד דאתי בזוזי, ובזוזי דבזוזי, עד כאן: דברים אלו קשים להבין, דבשביל שלא אמר שירה יחזקיה, לא יעשה אותו משיח, דמה ענין שירה למשיח. ועוד, דמה ענין שאמרה הארץ שירה בשבילו. דע, שהיה לחזקיה ענין שראוי להיות משיח, מפני שבא עליו סנחריב (מ"ב יח, יז), שהיה מבלבל כל האומות, והביאם על יחזקיה למלחמה, כמו שלעתיד שיהיה גוג ומגוג מבלבל כל האומות, ויביאם על המלך המשיח. ואין ענין משיח רק שיהיה מבטל כח האומות, אחרי שהם יבואו עליו לבטל אותו. ולפיכך ראוי שיהיה נעשה יחזקיה משיח. וכאשר נעשה לו הנס, היה ראוי שיאמר יחזקיה שירה. כי הנס הוא מורה כי הנהגת העולם שלא בטבע, וזהו שלימת העולם כאשר הוא יוצא מן הטבע, ונוהג בהנהגה בלתי טבעי. והאדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות. והפך זה הוא האבל, שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב ודומם, ולא יפתח את פיו. אבל כאשר הוא בשלימות, והוא בפעל הגמור, אז מוציא גם כן הדבר אל הפעל, ונותן שירה ושבח אל השם יתברך, שממנו ההשלמה: ויחזקיה אף על גב שהיה צדיק, לא היה שלימותו בפעל, ולכך לא אמר שירה. כי השירה, שהוא מוציא אל הפעל השיר הזה, מצד כי האדם שנותן השירה הוא בפעל גם כן, ולכך מוציא השירה אל הפעל. ולכך אין ראוי שיהיה משיח, כי אין המשיח רק שהכל יהיה בפעל השלימות, ומפני שלא אמר יחזקיה שירה מורה שאינו בפעל השלימות. כי כבר אמרנו שאין הצדיקים כלם הם במעלה אחת, כי יש לפעמים לאחד מעלה עליונה, כמו שהיה ליחזקיה, מכל מקום אפשר שיהיה חסרון במעלתו במה. ומצד אשר מעלתו אינו בשלימות, הוא בכח בלבד, ואינו בפעל מצד החסרון. וחזקיה לא היה לו המעלה זאת שיהיה בפעל, ולכך לא אמר שירה. ומפני כך המ"ם של "למרבה המשרה" (ישעיה ט, ו) סתומה, להעיד על מעלת חזקיה, כי כח שלו סתום, ואינו נמצא בפעל השלימות, ובשביל זה לא היה מוכן לשירה. ומפני כך אינו גם כן מוכן להיות משיח, שעל ידו הכל בשלימות בפעל: ולכך השירות אשר הם אצל דוד, כולם לשון נקיבה. ואף שירות משה כתיב (שמות טו, א) "השירה הזאת", בלשון נקיבה. אבל לעתיד נאמר (תהלים צח, א) "שירו לה' שיר חדש". כי הזכר הוא יותר במעלת השלימות מן הנקיבה, והוא יותר בפעל מן הנקיבה. ומכל שכן שלא אמר יחזקיהו כלל שירה, שאין ראוי שיהיה על ידו העולם בפעל השלימות כמו שיהיה לימות המשיח. ואין הפירוש שלא רצה לומר שירה, שאין הדבר כך, רק היו באותו דור יודעים שאין ראוים לומר שירה מטעם אשר התבאר, כי אין ראוי שיהיה העולם בשלימות ובפעל על ידי יחזקיהו. ואם לא כן, דבר קטן הוא שיאמר שירה: וכן הא דאמר שם (סנהדרין צד. ) כיוצא בדבר אתה אומר "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'" (שמות יח, י), תנא משום רבי פפייס, גנאי למשה רבינו שלא אמר "ברוך" עד שבא יתרו ואמר "ברוך", עד כאן. ואין הפירוש שלא היו רוצים לומר "ברוך". כי הפירוש הוא שידעו שאין ראוי לומר "ברוך", כי לשון 'ברכה' הוא על הברכה שהעולם מקבל. ולא היו הם דבקים במדת הברכה, שהרי אין כאן ברכה להם, רק היציאה מסבלותם, ואין זה תוספות ברכה להם כלל. ולפיכך לא אמרו "ברוך". אבל יתרו שלא היה בצרה, והיה אוהב את ישראל, ובא אליהם להיות אתם, ונתוסף יתרו על ישראל, היה זה נחשב ברכה. ולפיכך אמר יתרו "ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו'". אבל למשה וישראל שהיו במצרים בסבלות קשה, ולא היה כאן תוספות ברכה, לא היה אפשר לומר "ברוך". וכן מה שלא אמרו שירה יחזקיהו וסייעתו, שלא היה מעלה זאת ליחזקיהו. ואין להקשות, אם כן מה גנאי היה למשה, כיון שלא היה ראוי להם לומר ברוך. מכל מקום נחשב זה קצת גנאי, שלא נמצא מדה זאת אצלם, ודבר זה ענין נפלא כאשר תבין: ואז אמרה הארץ, מה מעכב שלא יהיה יחזקיהו משיח - מפני שלא אמר שירה, שזה מורה שאין שלימתו בפעל, הנה אני אומר שירה בשביל הצדיק. וזה כי האדם מצד שיש לו נשמה מן העליונים, אין שלימתו בפעל מה שראוי לה. אבל הארץ היא מן התחתונים, ושלימות הארץ כאשר יש צדיק בארץ, כמו יחזקיהו שעשה הקב"ה לו נס. לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל הצדיק. כי בודאי כאשר אין צדיק בארץ, אין הארץ גם כן בשלימות, כי "הארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז). וכאשר בני אדם שעליה הם חסרים, אין הארץ בפעל השלימות. אבל יחזקיהו שהוא צדיק, ועשה לו הקב"ה נס, ועל כל פנים מצד מה היה הוא בשלימות, ולכך הארץ שהוא מן התחתונים, ושלימות התחתונים אין צריך כל כך, לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל יחזקיהו. אף על גב כי יחזקיהו עצמו - מצד שהאדם נשמתו מן העליונים - לא היה בשלימות, ומצד הזה אין כאן שירה, מכל מקום השירה היא מן הארץ שהוא מן התחתונים, והאדם נברא גם כן מן התחתונים (בראשית ב, ז), והוא על הארץ, ומצד זה יש כאן שירה: ואמר שר העולם, שלפי סדר העולם ראוי שיהיה נעשה יחזקיהו משיח. ויצאת בת קול ואמרה 'רזי לי רזי לי', שאין הדבר כך, רק שמדריגת המשיח הוא נסתר ונעלם מן עולם הזה, ולכך 'רזי לי רזי לי וכו''. וקאמר עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי. ופירושו, יבוזו מלכות בבל את ישראל, ומלכות פרס יבזו את בבל, ומלכות יון יבוזו את מלכות פרס, ומלכות אדום יבוזו את מלכות יון, ואז במלכות אדום יבוא המשיח: והתבאר לך כי ענין המשיח שיהיה העולם בפעל בשלימות. ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) אמר רב, לא אברא עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר, למשה. ורבי יוחנן אמר, למשיח, עד כאן. וביאור מחלוקתם, כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר ההתחלה נמשך הכל. ויש בחינה שאמצע הדבר הוא עיקר הדבר, במה שעיקר הדבר הוא גוף הדבר, והוא האמצע, לא ההתחלה והסוף. והבחינה השלישית סוף הדבר, ששם השלמת הדבר, ראוי שיהיה עיקר כאשר נשלם. ולדעת רב לא נברא העולם רק למשה, מפני שאז היה התחלת ישראל, שהם עיקר העולם, ולא היה לישראל מציאות עד משה, ומשה הוא צורת ישראל, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולפיכך סבירא ליה שלא נברא העולם אלא למשה, שהוא עיקר, מפני שהוא ההתחלה, ואחר התחלה ימשך הכל. ולשמואל לא אברא עלמא אלא לדוד, מפני שהעיקר הוא גוף הדבר. וכאשר היה דוד מלך על ישראל, היו ישראל במעלתם היותר עליונה. וזה ראוי שיהיה עיקר, כאשר היו ישראל במעלתם העליונה. ולדעת רבי יוחנן לא נברא העולם אלא למשיח, מפני שאז יהיה העולם בשלימותו האחרון, שלא נמצא בעולם חסרון, רק הכל בשלימות. וראוי לדבר זה דבר שהוא עיקר, שכל דבר נמצא בשביל שלימותו, כי זהו צורתו, כמו שהתבאר למעלה: ==פרק מד== הבנין אשר שוא עמלו בוניו בו הוא חשבון הקץ, כמו שהתבאר למעלה שדבר זה לא יבוא בו הידיעה לשום אדם ושום רעיון, וכמו שיתבאר עוד טעם דבר זה. ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו. ), אמר רבי שמעון בן פזי, "ויקרא יעקב אל בניו" (בראשית מט, א), בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, חס ושלום יש פסול במטתי, כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו. אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). אמרו, כשם אין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. מיד פתח הזקן ואמר, 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמרו רבנן, היכי נעבד; נימריה - לא אמריה משה. לא נימריה - אמריה יעקב. התקינו שיהא אומרים בחשאי. אמר רבי יצחק בשם רבי אמי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר - יש לה גנאי, ולא תאמר - יש לה צער, התחילו והביאו לה בחשאי, עד כאן: וביאור ענין זה, כי יעקב הוא שמוכן לגלות קץ הימין יותר מכל האבות, וזה מפני שהקץ האחרון הוא גאולה מן אדום המתנגד ליעקב, וכמו שהתבאר למעלה (פרק טז) דאמר 'ווי לדין כד יקום דין'. ומפני כך יעקב הוא סבת הגאולה העתידה, ולפיכך יעקב הוא מגלה קץ הימין. ומזה הטעם נזכרו האבות אחורנית, כי הכתוב הזה נאמר על הגאולה שתהיה לעתיד, ויעקב הוא סבה ראשונה לגאולה העתידה. כמו שהיה אברהם סבה (ל)ראשונה בגאולת מצרים, שהרי אליו הבטיח (ר' בראשית טו, יד) "וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי". ולכך יעקב הוא מגלה הקץ שלעתיד: ועוד מטעם אחר יעקב ראוי לגלות הקץ שלעתיד. כי הקץ לעתיד הוא סתום ונעלם מאוד, ויעקב מעלתו ומדריגתו עד המדריגה שהוא נעלם ונסתר, כמו שידוע ממדריגת יעקב. ולכך אפשר לו לגלות הקץ, אף שהוא נסתר ונעלם. ודבר זה זכה אליו יעקב, מפני שלא היה פסול בזרעו, ולא היה זרעו דבק בכחות חיצונות, רק כולם היו דבקים בכח פנימי קדוש. ולכך היה מעלתו ומדריגתו מגיע עד המדריגה שהיא פנימי נסתר, והיה אפשר לו לגלות הקץ הפנימי הנסתר. ומפני שאין ראוי לגלות דבר זה, שהרי עולם המשיח כאילו הוא עולם חדש, ואין ליעקב לגלות מצפוניו, ולכך נסתלקה ממנו שכינה. ואמר יעקב שמא יש פסול בזרעו, כי אם יש פסול בזרעו, והיה זרעו יוצאים מן המדריגה העליונה הנסתרת הפנימית, מצד הזה אין יכול לגלות הקץ: לכך אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה, שלכך תלו עצמם ביעקב, כי בודאי יעקב הוא דבק באחדות השם יתברך לגמרי, כי מדריגת יעקב בין אברהם ובין יצחק, והוא פנימי נסתר, לכך יעקב דבק באחדותו לגמרי. ולפיכך אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", 'כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. שאין ספק שיעקב הוא דבק לגמרי בו יתברך במה שהוא אחד, כמו שאמרנו, ולפיכך אין בלבו אלא אחד. וכך 'אין בלבנו אלא אחד', שגם השבטים דבקים באחדות השם יתברך על ידי יעקב: כי האחדות הוא בשני פנים; האחד, הוא הדבר שהוא בעצמו אחד. והשני, אם כי אינו אחד מצד עצמו, ויש לו חלקים, והחלקים נעשים אחד על ידי דבר המאחד אותו. כמו שהוא הענין באדם, שיש לאדם איברים מחולקים, וכולם הם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת, כמו שהתבאר למעלה. ויש באדם י"ב איברים, והם מנויים בספר יצירה (פ"ה מ"ב), שהם עיקר איברי האדם, וכולם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת. וכנגד זה הם י"ב שבטים גם כן, והם מתאחדים על ידי יעקב אביהם, שהוא אביהם, ועל ידו הם אחד. ולכך על ידי יעקב השבטים דביקים באחדות השם יתברך. ואם לא כן, מאחר שהם י"ב, לא היה להם דביקות בו יתברך, במה שהוא יתברך אחד. ולפיכך הם אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד": ועוד, כי בני יעקב שהיה בהם שבט לוי, שהוא קדוש לה', והוא נבדל מכל שאר שבטים, והוא כנגד האל"ף שבשם "אחד", כי האחד הוא נבדל מהכל. ואחר כן ח' בני גבירות, כנגד החי"ת במלת "אחד", כי יוסף נעשה ממנו שני שבטים, אפרים ומנשה (בראשית מח, ה). ואחר כן ד' בני שפחות, כנגד הדל"ת במלת "אחד". ולכך אמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד', כי הוא כנגד מלת "אחד", שהוא התיבה, כך אנו כנגד האותיות שבשם "אחד", ואנחנו נעשים לאחד על ידי יעקב, שהוא כנגד מלת "אחד": ואז ענה הזקן 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וביאור זה, כי יעקב הוא שומע מה שבניו מקבלים האחדות, כי הוא היותר קרוב להם, ושומע מהם שאמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. לכך עליו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי הברכה הזאת שהוא מברך שם כבודו הוא יותר עוד. כי כאשר יאמר 'ברוך שם כבודו' בזה הוא מברך את שמו במה שמורה שמו הגדול על אמתת מהותו: ולא היה ראוי לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק ליעקב, מפני שיעקב היה קדוש ה', כדכתיב (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב". ואין אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק בקדושה. ולכך לא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק במקדש, שהוא קדוש אל השם. ולכך המלאכים, אשר הם נבדלים והם קדושים מן החומר, ראוי להם שבח זה 'ברוך שם כבוד מלכותו'. כי אין לברך השם, המורה על המהות, כי אם המסולק והנבדל מן החמרי. ולפיכך ראוי ברכה זאת למלאכים, שהם קדושים מן החמרי הגשמי. וביום אשר מסולק האדם מן החומר, כמו יום הכפורים, שאסור באכילה ובשתיה (יומא עג ע"ב), ומסולק מאתו שאר ענינים הגשמיים, עד שהאדם קדוש והוא במדריגת המלאכים בפרט, ביום זה אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בקול רם, כמו המלאכים, אשר ראוי להם שבח זה בפרט. וכן במקדש גם כן היו עונים 'ברוך שם כבוד מלכותו', וכל זה מפני קדושת המקדש: וכמו ששבטי יעקב היו מקבלים אחדותו על ידי יעקב אביהם כמו שהתבאר, וכן אנו מקבלים מלכותו על ידי כלל ישראל. שהכלל הוא אחד, והפרטי הוא היחיד, והיחיד מקבל מלכותו על ידי הכלל, אשר אלקותו יתברך הוא על הכלל, שהוא אחד. ועל ידי זה מקבל אחדותו האדם הפרטי, לפי שהפרטי הוא תוך הכלל, ולכך אומרים "שמע ישראל וגו'": וקאמר 'נמרינהו, לא אמר משה'. כי משה אמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל" אל כל ישראל, לכך לא אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו וגו''. כי 'ברוך שם כבוד' אין שייך שבח זה רק למי שהוא קדוש, כמו שהתבאר. ומשה שאמר "שמע ישראל" דיבר כנגד כל אדם, והרי כל אדם לא שייך לשבח הזה, כמו שהתבאר. 'לא נמרינהו הרי אמרו יעקב'. כי יעקב מצד קדושתו ראוי לשבח השם יתברך בשבח הזה, כמו שאמרנו. ועל כל פנים יש בכל אדם דבר מה של קדושה, לכך ראוי אדם בצד מה לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו': ולכך אמר משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו'. מדמה הנשמה הנבדלת לבת מלך, כי הנשמה היא נאצלת מן השם יתברך בלבד, והגוף הוא מן האדמה. ומפני כי הנשמה היא קדושה וטהורה, הוא משתוקקת אל השבח הזה, כי מצד קדושתה ראוי לה השבח הזה, וכל דבר משתוקק אל הראוי לו. ולכך אמר 'שהריחה ציקי קדירה', שהריח שייך לנשמה ביותר, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב) איזה דבר שהנשמה נהנה ממנה, הוי אומר זה הריח. ואמר 'תאמר יש לה גנאי', כי הנשמה היא בגוף, והוא תלוי בגוף, אשר מצד הגוף אין ראוי לה השבח הזה. ואם כן הנשמה רוצה בדבר שאין שייך לה, וזה בודאי גנאי הוא לה. 'לא תאמר יש לה צער', דסוף סוף מצד הנשמה עצמה ראוי לה השבח הזה, ולכך אמר 'לא תאמר יש לה צער': ולכך תקנו לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי, לא בנגלה. שאין ראוי לאדם הנגלה השבח הזה, רק מצד הנשמה, שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים. כמו שאמרו חכמים (ברכות י. ) 'תבוא הנשמה שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים'. ולכך אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי הנסתר, כמו שיושבת הנשמה בחדרי חדרים. רק ביום הכפורים, מצד סלוק הדברים הגופנים, יש לאדם קדושה. ולכך אמרו (שבת קיט. ) "ולקדוש ה'" (ישעיה נח, ג) זה יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, והאדם אינו נמשך אחר הגופני, ראוי לישראל השבח הזה אף שלא בנסתר. ובשאר ימות השנה בנסתר, מפני כי מצד הנשמה, שהיא נסתרת, ראוים ישראל לזה השבח. ואין להאריך עוד, כי אלו דברים עמוקים מאוד מאוד: ולא באנו לבאר רק כי גלוי הקץ אין ראוי לשום אדם, וכל זה מפני מעלת הקץ. לכך לא היה ראוי לגלות הקץ כי אם ליעקב, שהקץ נעלם, אין ידיעה בו. ולכך תפח רוחן של מחשבי הקץ (סנהדרין צז ע"ב). ומזה תדע כי כל מה שאמרו חכמים בענין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך יהיה בודאי באותו זמן ובאותו שעה, רק שגלה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ, ועד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל, עד אותו זמן שהוא מוכן. אבל לא באו לומר שהזמן והקץ הוא בודאי באותו זמן, שדבר זה אי אפשר, כמו שהתבאר שהקץ הוא מן הדברים הנעלמים, אשר אי אפשר שיהיה נגלה בבירור. ועוד יתבאר: ==פרק מה== בפרק חלק (סנהדרין צט. ) "כי יום נקם בלבי" (ישעיה סג, ד), מאי "יום נקם בלבי", אמר רבי יוחנן, ללבי גליתי, ולאברי לא גליתי. רבי שמעון [בן לקיש] אומר ללבי גליתי, למלאכי שרת לא גליתי. הבן הדברים האלו, איך בא להפליג הקץ, שאינו תלוי רק באמתת השם יתברך, לפי גודל המעלה של הקץ. וזה שאמרו 'ללבי גליתי', רצונו לומר שאין הגאולה תלוי בתארים שלו יתברך, שהוא יתברך מתואר במדותיו. ואין עצם הגאולה תלוי במדות השם יתברך, שהם תארים לו, רק הקץ הוא מאמתת עצמו, כי לפי מעלת ואמתת הגאולה אינו תלוי בתארים של השם יתברך. וריש לקיש סבר דאם אנו אומרים כך, יהיה הקץ נעלם יותר מדאי, ואם כן יהיה זמן ארוך יותר לגאולה עד בלי שיעור. ולפיכך אין לומר רק 'למלאכי השרת לא גליתי'. כלומר שאין הקץ תלוי בם, כי לא יגאל אותם על ידי מלאך, ולפיכך למלאכים לא גליתי. אבל לומר 'לאברי לא גליתי' זה אין לומר, כי היה הקץ נסתר לגמרי, ולא היה יוצא אל הפעל. ולפיכך ראוי לומר 'למלאכים לא גליתי' למעלת הגאולה: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודא אחוה דרב סלא חסידא, אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא. אמר ליה, בתחלתו או בסופו. אמר ליה, איני יודע. אמר ליה, כלה או אינו כלה. אמר לו, איני יודע. רב אשי אמר, הכי אמר ליה, עד הכא לא תסתכי ליה, מכאן ואילך תסתכי ליה. שלח רב חנן בר תחליפא לרבי יוסף, מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ובלשון הקודש. אמרתי לו, זו מנין לך. אמר לי, לחילות נשכרתי, ובין גנזי רומי מצאתיה, וכתיב בה לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לאחר בריאתו של עולם, עולם יתום, מהם מלחמות תנינים, מהם מלחמות גוג ומגוג, והשאר ימות המשיח. ואין הקב"ה מחדש עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבי אבא אמר, לאחר חמשת אלפים שנה אתמר: ופירוש מאמר זה דבר עמוק מאוד. דע כי השם יתברך כאשר ברא העולם, ברא אותו בבי"ת, שהוא אות שניה. והטעם מבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא, והכי איתמר שם; אמר רבי עקיבא, אלו עשרים ושנים אותיות, אמרה בי"ת לפניו, רבונו של עולם, רצונך שתברא העולם בי, שכן אומרים בכל יום "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" (תהלים פט, נג). משיב הקב"ה הן, "ברוך הבא בשם ה'" (תהלים קיח, כו). מיד קבלו הקב"ה וברא את העולם בבי"ת, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא". ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבלו ממנו לברוא את העולם, עמד לצד אחד ושתק. עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף, מפני מה אתה שותק, ואין אתה אומר לי כלום. השיב לו אל"ף ואמר לו, רבונו של עולם, מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבין במנין מרובים, ואני במנין מועט; ב' בשתים, גימל בשלשה, וכן כלם, ואני באחד. משיב לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף אל תירא, שאתה ראש לכולן כמו המלך, אתה אחת, ואני אחד, והתורה אחת, שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך": וביאור ענין זה, שאין ראוי שיהיה נברא העולם רק בב', שהרי הב' מורה על הברכה. אבל באחדות אין כאן ברכה, שהרי הברכה על כל פנים יותר מאחד. ואף על גב שג' וד' הוא יותר, אין זה קשיא, כי הג' הוא חוזר לאחדות, כי השנים הם כנגד שני הפכים, שהם שנים, והם מחולקים ואין להם אחדות כלל. ולכך שנים יש בו רבוי, ואין בו אחדות, אחר שהם נגד שני הפכים אשר לא יתאחדו. אבל מן שנים ואילך אי אפשר שיהיו שלשה הפכים, ולפיכך בג' יש התאחדות, ולא בשנים שיש בו רבוי. ולכך אמר שהתחיל בב', מפני שכתוב בו "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", רוצה לומר שהב' מורה ברכה. ויש לך לדעת, כי 'ברוך' כל האותיות שלו מענין זה, שהרי הב' - שנים באחדים. והכ' - שנים בעשריות. והר' - שנים במאות. ולכך לא היה אות ראוי לברוא בו את העולם רק הב', מפני שבו הברכה. כי בבריאת העולם - רבוי מינים הם בעולם, וזהו הברכה. ולכך התחיל הבריאה בב', שבו רבוי וברכה. ואילו התורה היא אחת, כל דבריה ומצותיה מקושרים, והתורה היא חכמה אחת לגמרי: ומכל מקום התבאר לך כי התחלת העולם בב'. והיו"ד היא סוף, שהרי היא סוף האחדים. ומן הב' עד היו"ד הם ט' אותיות. רק אין היו"ד נחשב לגמרי אל האחדים, שהרי היו"ד מצטרפת גם כן לעשרות. ולפיכך לא נחשב רק חצי. וכל אחד מן האותיות כולל י' עולמות. כי כל אות ואות למעלתו כולל עשרה עולמות. וכל יובל נחשב עולם בפני עצמו. ולפיכך אין בן דוד בא עד פ"ה יובלות, שזהו תשלום מן האותיות, ואז אפשר שיבוא המשיח. וכל הדברים האלו אשר אמרנו, היינו שלא יהיה פחות, אבל אפשר שיהיה יותר, וכדמוקי ליה רב אשי בתר הכי: ולמאן דאמר לאחד ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד [שנה] עולם יתום, דסבירא ליה דבעינן פ"ה יובלות לכל הפחות לביאת המשיח, וצריך עוד ארבעים שנה עד שיצמח המלך המשיח בשלימות, כמו שהיה תחלה כאשר יצאו ממצרים, ואחר ארבעים [שנה] (במדבר יד, לג) היו גוברים על שונאיהם לכלות אותם. ולפיכך אחר ד' אלפים ורצ"ה שנים עולם יתום. כי פ"ה יובלת הם ד' אלפים ומאתים וחמשים, וארבעים שנה לצמיחת המשיח, ואחר כך עולם יתום בשנת מ"א. ומה שאמר שיהיה 'מהם מלחמות תנינים', רוצה לומר גוי אכזר, כמו דכתיב (איכה ד, ג) "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן". כן מה שאמר 'מהם מלחמות גוג ומגוג', היינו אומה שכוחה מחמת הרבוי, וכמו שמבואר בכתוב כי יהיה הרבוי לגוג ומגוג. ומלחמות תנינים ומלחמות גוג ומגוג שני דברים מחולקים; האחד מחמת הכח שיהיה אל האומות, שנקראו תנינים. והשנית מחמת הרבוי. וכל זה הענין בא לבאר לך, שבסוף ימי העולם יתגברו הכחות האלו המתנגדים למשיח. ואלו שני כחות מתנגדים אליו; הרבוי מן האומות יהיו מתנגדים לישראל, והם מלחמות גוג ומגוג. והשני, אשר מיוחס להם גודל הכח, והם מלחמות תנינים. ודברים אלו יש להבין אותם: ומתבאר לך כי יש זמן מיוחד לקץ הגאולה. ואולי יקשה לך מה שאמרנו למעלה, שאמר המשיח 'עתה אתינא וכו''. כי הכל אמת נכון. כי מצד המשיח בעצמו אין מניעה כלל, ואין לו זמן מוגבל. רק כי יש מניעה מצד שהמקבל אינו מוכן, אבל אין מניעה מצד המשפיע. והיינו דאמר ליה "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז), כלומר אם המקבל מוכן אין מניעה מצד המשפיע. אמנם המקבל אינו מוכן, והקץ הוא הכנת המקבל כמו שאמרנו. וגם בזה יתבאר לך תשובת השואלים אריכות הגלות, כיון שצריך קץ מוכן ומסודר מן השם יתברך. ואין לשאול על הסדר של השם יתברך למה כך, כמו שאין לך לשאול על כל הדברים המסודרים בבריאת השם יתברך: ובמדרש (דב"ר ב, כג), בשביל ה' דברים נגאלו ישראל ממצרים; מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב (שמות ב, כג) "ויאנחו בני ישראל". מתוך תשובה, דכתיב (שם) "ותעל שועתם". מתוך זכות אבות, דכתיב (שמות ב, כד) "ויזכור אלקים את בריתו". ומתוך רחמים, דכתיב (שמות ב, כה) "וירא אלקים את בני ישראל". מתוך הקץ, "וידע אלקים" (שם). ואף לעתיד לבא אין נגאלין אלא מתוך חמשה דברים הללו; מתוך צרה, דכתיב (דברים ד, ל) "בצר לך", הרי מתוך צרה. "ושבת עד ה' אלקיך" (שם), הרי מתוך תשובה. "כי אל רחום ה' אלקיך" (דברים ד, לא), הרי לך מתוך רחמים. "ולא ישכח את ברית אבותיך" (שם), הרי מתוך זכות אבות. "ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים" (דברים ד, ל), הרי מתוך הקץ: וביאור ענין, כי כל גאולה היא כמו עולם חדש לגמרי. ומפני שהגאולה היא כמו עולם חדש, הם נגאלים בשביל חמשה דברים, נגד הה"א שבה ברא השם יתברך עולם הזה. והמבין יבין איך אלו חמשה דברים נגד הה"א הראשונה שבשם המיוחד. וכאשר יש בגאולה ה' דברים אלו, אז החמשה דברים ביחד גורמים הגאולה, שהוא כמו הויה חדשה. אבל דבר אחד או שתים אינו גורם הויה החדשה שמתחדש על ידי הגאולה, רק כאשר יש חמשה דברים נגד הה"א שבשם המיוחד, ואז יזכו אל הגאולה, שהוא הויה חדשה. ודי בזה: ==פרק מו== ממה שהתבאר יש לך לדעת, כי ענין המשיח וההנהגה שתהיה בעולם, שיהיה העולם בשלימות, לא כמו שהיה העולם הזה, רק הויה אחרת. ובפרק השואל (שבת קנא ע"ב) "זכור בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" (ר' קהלת יב, א), אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם" (שם) אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, עד כאן. ופירוש ענין זה, שהדבר אשר הוא בפעל אינו יוצא עוד לפעל, אחר שכבר הוא בפעל. ולכך העולם הזה אשר אנחנו בו, אשר אינו בשלימות, וכיון שאינו בשלימות, אפשר בו החטא, שישנה האדם דרכו לחטא. אבל ימי המשיח, כבר העולם בפעל השלימות, לכך לא יהיה קנין זכות, הוא היציאה אל הפעל, ולא חטא לשנות האדם את מעשיו ממה שנברא עליו האדם, כיון שכבר הוא בשלימות הגמור, אין כאן שנוי, רק יהיה הכל כאשר הוא, כי הכל יהיה בפעל: ויראה שאין לומר שלא יהיו ישראל קונים עוד שלימות ומעלה לימות המשיח, רק שלא יוכל הרשע לשנות מעשיו שיהיה צדיק. ודבר זה נקרא 'יציאה לפעל', אחר שהיה רשע כבר, שיהיה מעתה צדיק. ולכך הכתוב מזהיר האדם שיהיה צדיק קודם שיתגלה המשיח, שאז בודאי אפשר שהחוטא יחזור בתשובה. אבל לימות המשיח לא יוכל לעשות תשובה, כי אין שם שנוי שישנה עצמו מרע לטוב שיהיה הרשע צדיק, או מטוב לרע. אבל אם כבר הוא צדיק, אז בודאי אפשר שיקנה שלימות ומעלה יותר. והדעת נותן כך, כי אין ימי המשיח שיהיה העולם שכלי לגמרי, ויהיו כמו מלאכים נבדלים, שהרי יהיו אוכלים ושותים, ואינו עולם המשיח כמו עולם הבא. ולפיכך בודאי שייך בו קנין מעלה, רק שלא יהיה דבר זה שיהיה האדם משנה מעשיו מן הרע אל הטוב, או מן הטוב אל הרע: כי בודאי אם הוא רשע כל ימיו, אם יראה בימות המשיח הטוב שיעשה השם יתברך לישראל, בודאי יחזור בתשובה כדי לקבל הטוב, ודבר זה אין נקרא תשובה כלל. ולכך אמר הכתוב שיעשה תשובה קודם זמן המשיח, שזה נקרא בודאי תשובה שלימה. אבל התשובה שהיא כאשר יתגלה המשיח, אין זה תשובה. אבל מי שהיה כבר צדיק כל ימיו, לא התחיל בתשובה בשביל הטוב שהשם יתברך עושה לצדיקים, רק כבר היה לפני ביאת המשיח צדיק, בודאי יקנה יותר מעלה אף בזמן המשיח: ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין. שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת (ביצה טו ע"ב). כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), שיהיה מתקן בו - בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם - לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (ר' איוב א, ט-יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקניהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת, רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב - הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת - עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת - שהרי התחיל כבר לפני יום טוב: ועל ענין זה נראה לפרש מה שאמרו בפרק אמר להם הממונה (יומא כח ע"ב), אמר רב ואיתימא רב אסי, קיים אברהם אפילו עירוב תבשילין, שנאמר (בראשית כו, ה) "ותורותי", אחד דברי תורה, ואחד דברי סופרים. ולמה אמרו דוקא מצוה זאת, אבל מפני שבא לומר כי אברהם קיים כל התורה כולה, ויש לחשוב מה בכך שקיים כל התורה כולה, הרי כל ימיו של אברהם היה בטובה, וכמו שאמר הכתוב (בראשית כד, א) "וה' ברך את אברהם בכל", ולא היה לו צער כמו שהיה ליעקב וליצחק; שיצחק היה בעל יסורין כל ימיו, ויעקב אמר (בראשית מג, יד) "אל שדי", [מי] שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די, שמעולם לא נח ולא שלו (ב"ר צב, א). ולא כן היה באברהם, שמת בשיבה טובה (בראשית טו, טו), וכמו שהארכנו בחבור גבורות ה'. ולפיכך אמר שקיים עירובי תבשילין, דכל קיום המצות היה על דרך זה, שקודם זה כבר נתנסה שהושלך לכבשן האש (פסחים קיח. ), וכמה נסיונות נתנסה, ואם כן התחיל קודם יום טוב לתקן לשבת. ואז היה קונה שלימות ומעלה אף בימים טובים, שהיה לו הטוב בעולם הזה: וכהאי גוונא אמרו בפרק ב' דיבמות (כד ע"ב), תנו רבנן, אין מקבלים גרים לימות המשיח. כיוצא בו, לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר רבי אלעזר, מאי קרא, (ישעיה נד, טו) "הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול", מי גר אתך בעניותך - הוא דעלך יפול, אבל אידך לא. הרי לך שאין מקבלים גרים כאשר יהיו ימי הטוב, לפי שאין לעשות התחלה מימים טובים, כי בודאי אדם בזה הוא עובד השם יתברך כאשר יראה הטוב. ולפיכך צריך שיהיה תחלתו קודם, ואז יקנה עולם הבא אף בימים טובים: אמנם מה שאמר (שבת קנא ע"ב) שאין בהם לא זכות ולא חובה, אין לפרש כך. כי תינח זכות ליכא, אבל חובה אמאי אינו לימות המשיח. ולפיכך נראה כמו שאמרנו, כי לדעת הברייתא יהיה לימות המשיח העולם בשלימות ובפעל לגמרי, וכאשר העולם בשלימות ובפעל אין בו שנוי כלל, ולמה יחטא, והכל הוא עומד כפי מה שהוא, ואין בו קנין שלימות. ובשביל השלימות שיהיה בעולם יסולק יצר הרע, כי יצר הרע הוא החסרון שהוא בעולם. וכאשר בימי המשיח יסולק יצר הרע, וכדכתיב (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'", לכך אין בו חובה. וכן ממילא כאשר אין יצר הרע אין כאן זכות, כמו שאמרו במסכת יומא (סט ע"ב) כלום בראת יצר הרע רק כדי לקבל אגרא וכו', לכך לא יהיה זכות ולא יהיה חובה: אמנם מכל מקום נראה כי סבירא ליה לברייתא שאין קנין מעלה לימות המשיח, היינו שיקנה מה שירצה כמו שהוא הענין קודם ימות המשיח, שאם ירצה להיות צדיק גדול ולקנות מעלה יתירה, יקנה כל אשר ירצה. אבל לימות המשיח לא יכול לקנות כאשר ירצה, רק כפי אשר סדר השם יתברך, שיקנה כל אחד ואחד לפי מעלתו ומדריגתו, וזה בקיום המצות ועשיית רצונו יתברך. אך שיהיו הכל עובדים את ה' במצותיו, ולא יהיה לאחד מהם כח להוסיף על מה שנברא עליו לקנות מעלה יותר, ולא יהיה תולה בבחירתו לעשות כך, [זה אינו]. כי אין נראה כלל שלא יקנו מדריגה יותר לימות המשיח ממה שהיה להם קודם, כך הוא דעת הברייתא. ופירוש זה נכון וברור: ורש"י פירש שם (שבת קנא ע"ב) דאיירי במצות הצדקה, שלא יהיה זכות במצות הצדקה, לפי שהכל יהיו עשירים, ולכך אין בו זכות וחובה. ואינו נראה כלל, דעל זה לא אמר "ימים שאין חפץ בם" בשביל שאין כאן מצות הצדקה שכולם יהיו עשירים. ועוד, קרא לא איירי במצות הצדקה בלבד, אלא בכל המצות איירי. והא דקאמר (שם) ופליגי אדשמואל, דאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (דברים טו, יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", לא מייתי זה רק דמזה לומדין שיהיה חסרון בעולם, שהרי כתיב "לא יחדל אביון מקרב הארץ", והוא הדין שאר דברים יהיו נוהגים גם כן כמנהגו של עולם. וכן הא דאמר (שבת קנא ע"ב) 'עשה עד שאתה מוצא, ומצוי בידך לעשות', לא איירי לענין הצדקה, רק בכל המצות. והכי פירושו; 'עשה עד שאתה מוצא' המצות, שמא לא יהיה לך פנאי לעשות. ולכך כאשר מוצא ומצוי לך לעשות, עשה המצות. 'ועודך בידך' לעשות קודם ימי הזקנה, כי אז לא תוכל לעשות, כך נראה: ואפילו לשמואל דסבירא ליה דיהיה יצר הרע בעולם, אין ספק דגם שמואל סבירא ליה כי יהיה העולם בשלימות, והכתוב אומר (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'". רק דסבירא ליה דמכל מקום עדיין נמצא היצר הרע, רק שאינו אלא בפרטים, אבל הכלל לימות המשיח יהיו צדיקים ולא רשעים. ויקוים (ר' דברים טו, ד) "אפס לא יהיה בך אביון", כי ימצא פרטים שלא יהיו צדיקים. וזה החילוק שיש בין הברייתא ובין שמואל; כי הברייתא סוברת דבין יחיד בין רבים לא יהיה בהם זכות וחובה. אבל לשמואל בודאי יהיה החטא נמצא ביחידים. ומכל מקום אי אפשר שיהיו חוטאים הרוב, שכבר אמרנו לך כי ימי המשיח הוא שלימות כלל העולם. הרי כי לפי דעת הכל יהיה לימות המשיח הויה חדשה שלא מענין עולם הזה. ולכך נמצא לחכמים (סנהדרין צט. ) שהיו אומרים כי ימי המשיח הוא כמו עולם הזה, לפי שהוא עולם בפני עצמו: ובפרק חלק (סנהדרין צט. ), תניא, רבי אלעזר אומר, ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה, י) "ארבעים שנה אקוט בדור". רבי אלעזר בן עזריה אומר שבעים שנה, שנאמר (ר' ישעיה כג, טו) "והיה ביום ההוא ונשכחת צור מעיר שבעים שנה כימי מלך אחד", איזהו מלך מיוחד, הוי אומר זה משיח. רבי אומר ג' דורות, שנאמר (תהלים עב, ה) "יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". רבי הילל אומר, אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי יחזקיהו. אמר רב יוסף, שרי ליה מרי לרבי הילל, חזקיה אימת הוה - בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני, ואמר (ר' זכריה ט, ט) "גילי מאוד בת ציון הריעי מאוד בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע". תניא אידך, רבי אלעזר אומר ימות המשיח ארבע מאות שנה, שנאמר (תהלים צ, טו) "שמחינו כימות עיניתנו וגו'", וכתיב (בראשית טו, יג) "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". רבי אומר שס"ה שנים, כמנין ימות החמה, שנאמר (ישעיה סג, ד) "כי יום נקם בלבי". תניא אבימי בריה דרבי אבהו, ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה, שנאמר (ר' ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". אמר רב יודא אמר שמואל, ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר (דברים יא, כא) "כימי השמים על הארץ". רב נחמן אמר כימי נח עד עכשיו, שנאמר (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי": וביאור מחלוקתם, כי סבירא לרבי אלעזר כי המשיח אינו רק שיוציא אותם מן הגליות, ואחר שהוציא אותם מן הגליות יהיה הקב"ה בעצמו ובכבודו מנהיג את ישראל. ודבר זה יהיה עוד מעלה יותר, רק כי עיקר ההוצאה מן הגלות הוא על ידי משיח. ולכך ימי משיח ארבעים שנה, כי תהיה ההוצאה מן הגלות עד שיבואו לכלל מנוחה והשקט ארבעים שנה, כמו שהיה כשיצאו ממצרים, שהיו ארבעים שנה במדבר עד שבאו לכלל מנוחה: ומי שאמר שבעים שנה "כימי מלך אחד וכו'" (ישעיה כג, טו), אין הכתוב תולה צור במלך המשיח, דמאי ענין צור למלך המשיח. רק שהכתוב אומר כי תהיה נשכחת צור "כימי מלך אחד", רוצה לומר המלך שהוא מיוחד, ויש לו המשך מלכות כראוי. ואין מי שראוי למלכות כמו מלך המשיח. ולכך אמר "כימי מלך אחד" זהו מלך המשיח. וסוף סוף המשך המלכות שראוי למלך המשיח הוא שבעים שנה. ולפיכך אי אפשר שתהיה מלכות של משיח פחות מן שבעים שנה, שאם לא כן יהיה חסר מלכותו של משיח. וכן למאן דאמר שלשה דורות, שכך ראוי, שעד שלשה דורות נחשב כמו דור אחד, כדכתיב (בראשית כא, כג) "לי ולניני ולנכדי", והם שלשה דורות, דהיינו הוא ובנו ובן בנו יהיה מלכותו. ואם לא כן, היה חסר מלכותו. אבל יותר מן שלשה דורות הוא מלכות אחר: ומה שאמר הילל 'אין משיח לישראל', חס ושלום לא היה כופר במשיח, אבל היה סובר שהשם יתברך יגאל אותם בעצמו. ואם תאמר, אם כן אמאי קאמר 'שרי ליה מריה'. דאין זה קשיא, דכל מי שאומר דבר ונראה סתירה מבוארת בכתוב, נאמר עליו 'שרי ליה מריה'. דבר זה מצאנו גם כן בשאר מקומות. תדע לך, דהא למאן דאמר ימי המשיח ארבעים שנה, או שלשה דורות, מה יהיה אחר כך. אלא אחר שכלו ימי המשיח, יהיה השם יתברך מנהיג אותם, או שישפוך רוחו על כל בשר, ויהיו כולם חכמים כולם יודעים את התורה אחר כך. וכך הוא דעת הילל שאמר ש'אין משיח לישראל', רוצה לומר כי יהיו נגאלים על ידי השם יתברך, ולא על ידי המשיח. ואל תאמר כלל כי לדעת הילל היו כל הבטחות הטובות נאמר על יחזקיה חס ושלום, שלא היו הטובות בימי יחזקיהו כל כך. אך רוצה לומר כי לא יהיה משיח לישראל, כי מעלת המשיח מעלת מיוחדת, שהשם יתברך מפיל שונאיו לפניו. וקאמר שדבר זה לא יהיה לישראל, שכבר אכלוהו בימי יחזקיהו. וכמו דסבירי להו להנך תנאי שיהיה אחר דורו של המשיח, כך סבירא להילל שיהיה בתחלת הגאולה גם כן כך. ולכך קבע דברי הילל אחר דבריהם, והפסיק בדברי הנך תנאי דאמרי כי ימות המשיח גדול מאוד כדלקמן: "שמחינו כימות עניתנו". פירוש עינוי הקצוב, לאפוקי גלות אדום שאין קצבה ידוע. ועוד, כי גלות שאר מלכיות נקרא 'גלות' ולא 'עינוי'. אבל עינוי לא היה רק במצרים, כדכתיב (בראשית טו, יג) "וענו אותם ארבע וכו'". וכנגד זה ימי השמחה, שאלמלא לא היה שמחה כנגד העינוי, היה חס ושלום הרע יותר בעולם מן הטוב, דלא מצאנו ארבע מאות שנה טוב כמו שהיו במצרים ארבע מאות שנה עינוי, כדכתיב מפורש. ואי אפשר שלא יהיה הטוב בעולם כמו הרע. ולפיכך אמר ימי המשיח ארבע מאות שנה: ולמאן דאמר שס"ה שנה, הוא ענין גדול מאוד. כי הגאולה האחרונה בערך הגאולה הראשונה, היא כמו ערך החמה אל הירח. וזה כי הלבנה היא מאירה וחוזרת ומאפלת, וכך היתה גאולה ראשונה, שאחר הגאולה היה חושך של גלות, כמו הלבנה שמאירה וחוזרת ומאפלת. אבל הגאולה האחרונה שהוא תמיד, ואין לה הפסק, לכך גאולה אחרונה נגד החמה, שהיא נשארת כך תמיד בלא שנוי. ולכך אמרו כי ימי המשיח שלש מאות ששים וחמש שנים, נגד ימי החמה. וכן תמצא במדרש (שמו"ר טו, כג), "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור, שנאמר "החודש הזה לכם". הלבנה שלשים יום, ומלכות ישראל שלשים דור. הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חודש, וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום שלה - מתמלא, ומט"ו ואילך מתחסר, ובשלשים אינה נראת. כך ישראל, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר כו'. ומפני כי הלבנה יש לה כל יום אור בפני עצמו, ולכך היה הגאולה ל' דורות כנגד הלבנה, לא שלשים שנה. כי כן כל דור ודור הוא בפני עצמו. אבל הגאולה האחרונה שס"ה שנה: ולמאן דאמר שבעת אלפים שנה, שנאמר (ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה". פירוש שמחה שלימה, שהרי החתן ראוי שיהיה לו שמחה שלימה עם אשתו, לכך שמחתו שבעת ימים. ויומו של הקב"ה אלף שנה (ב"ר ח, ב), וזה הזמן ישמח השם יתברך עם ישראל שמחה שלימה, שבעת אלפים שנה. שכל שבעה הוא מספר שלם, וזה ידוע. ולמאן דאמר מיום שנברא העולם וכו'. פירוש, כי ימות המשיח עולם בפני עצמו, ולכך הוא שקול כמו מן בריאת עולם עד המשיח. אף על גב כי שמואל אמר (שבת קנא ע"ב) אין בין עולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות, מכל מקום מדאמר שמואל 'אין בין עולם הזה לימות המשיח', משמע דכל אחד נחשב עולם בפני עצמו. ולמאן דאמר מן המבול, לפי שנחשב עולם חדש מן המבול ועד עתה. וכאשר נאמר כי עולם המשיח עולם בפני עצמו, שוה עולם המשיח לעולם שלפניו. וזה העולם הוא מן המבול עד עכשיו, שזה נחשב עולם חדש בפני עצמו, וכזה יהיה ימות המשיח. ודבר זה מבואר: ==פרק מז== החבור שיהיה לעתיד לישראל בהקדוש ברוך הוא יהיה לנצח, ולא יוסר הקשר הזה, ולא ינתק. ודבר זה מבואר בנחמות ישראל על ידי נביאיו, כמו שאמר הנביא הושע (ב, כא) "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". הרי אמר כי החבור הזה, שהוא הארוסין, יהיה חבור עולמית, לא כמו שהיה בראשונה. ובכתוב הזה כתיב "וארשתיך" שלש פעמים; "וארשתיך לעולם", "וארשתיך בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", "וארשתיך באמונה" (שם שם כב). וביאור ענין זה, שהחבור הזה שיהיה לעתיד הוא בשלשה פנים; האחד, שיהיה החבור הזה נצחי. השני, שיהיו ישראל דבקים בכל מדותיו יתברך. הג', שיהיה חבור גמור. שאף אם החבור הזה כולל בכל מדות, באולי אינם דבקים בחבור גמור, שאינם דבקים ברחמים גדולים, וכן בחסד, וכן שאר המדות. ולפיכך אמר "וארשתיך לי לעולם", שיהיה חבור זה נצחי. ואמר עוד "וארשתיך בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", כי אלו דברים שהם הצדק והמשפט והחסד והרחמים כוללים מדות השם, כאשר תדע דברים אלו מאוד. שאין ספק כי החסד והמשפט כל אחד דבר בפני עצמו. וכן הרחמים והצדק, כמו שיתבאר ענין אלו דברים בסמוך (ד"ה וביאור ענין). ואחר כך אמר "וארשתיך לי באמונה", שהענין הזה רוצה לומר חבור גמור. וזה מעלה בפני עצמו, כי מה שאמר "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", אין זה רק שישראל יהיו דבקים בו יתברך בכל המדות. אבל לא זכר עדיין שהחבור הזה חבור גמור, כי אף אם החבור בכל המדות, אפשר כי אין זה ברחמים גמורים. ולכך אמר "וארשתיך לי באמונה", שלשון זה רוצה לומר חבור גמור. ואם כן הוא חבור ברחמים גמורים, וכן בחסד, שעל זה יפול לשון אמונה, כאשר הוא חבור גמור, ודבר זה מבואר: ובמדרש (דב"ר ג, ז), אמר רבי שמעון בן חלפתא, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא למטרונה, והכניסה לו שני אריסין, אף המלך זקף לה שני אריסין כנגדן. אבדה מטרוניתה את שלה, אף המלך נטל את שלו. לימים עמדה וכשרה את עצמה, והביאה אותם שני אריסין. אף המלך הביא את שלו. אמר המלך אלו ואלו יעשה עטרה, ויתנו בראשה. כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין, "כי ידעתיו למען אשר יצוה ביתו לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). אף הקדוש ברוך הוא זקף לו חסד ורחמים, "ושמר לך ה' אלקיך את החסד ואת הרחמים". אבדו ישראל את שלהם, "ההופכים משפט לרשע וצדקה ללענה", אף הקדוש ברוך הוא נטל את שלו, "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים" (ר' ירמיה טז, ה). עמדו ישראל וכשרו את עצמם, דכתיב (ישעיה א, כז) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אף הקדוש ברוך הוא מביא את שלו, שכן כתיב (ישעיה נד, י) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא, אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשיהם של ישראל, שנאמר (הושע ב, כא) "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", עד כאן: וביאור ענין זה, כי השם יתברך הוא משפיע החסד, ומרחם על עולמו. והחילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם. ואלו שני דברים הם מן השם יתברך אל התחתונים. ודבר זה כאשר ישראל עושים המשפט והצדק, אשר דבר זה ראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, כי אם לא יעשה משפט הרי יוצא מן הדבר שהוא מחויב לעשות. וכן הצדק, הוא ראוי שיעשה הדבר שהוא צדק. וכאשר למטה עושים מה שראוי להם לעשות למטה, גם השם יתברך עושה להם מה שראוי לעשות, והוא החסד והרחמים. ולכך אמר 'אלו ואלו יעשו עטרה בראשה'. כי העטרה בראשה מורה שיש בה מלכות, ולכך ראויה אל המלך. וכאשר יש להם המשפט והצדק והחסד והרחמים, ראוים להיות דבקים בו יתברך, כמו שאמר "וארשתיך וגו'". והרי הוא מבואר ענין החבור לעתיד שיהיה לישראל עם השם יתברך; שיהיה החבור נצחי, ויהיה בכל מדותיו, ויהיה חבור גמור, שאלו מעלות כוללות הכל: כאשר תבין דברי חכמה עמוקה מאוד, תדע כי אי אפשר להיות לעתיד פירוד בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין ישראל, שהם עלולים, מן השם יתברך. ודבר זה התבאר לך ממה שאמר הנביא ירמיה (ירמיה לא, ל-לא) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם נאם ה' וגו'". וביאור ענין זה, כי בעולם הזה הגשמי אין כאן החבור הגמור, כי העולם הזה הגשמי נפרד ונבדל מן השם יתברך, שהוא העלה. לכך ישראל לא היו חוזרין אחר השם יתברך להיות דבקים בו, מצד כי ישראל הם בעולם הגשמי הזה שהוא נבדל. עד כי לעתיד, שיהיה העולם הזה בלתי גשמי חמרי, ואז ישראל אי אפשר להם בלא זה. ובעולם הזה השם יתברך היה מחזיר אחר ישראל. וכשיגיע הסוף, שיהיה סלוק הגשמי, יהיה החבור לגמרי. רק ישראל, מפני שהם בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד מן השם יתברך, אינם מחזירים אחר השם יתברך. עד לבסוף, שאז יסולק ההבדל הזה: וזה שאמר הנביא הושע (ר' הושע ב, יח) "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי". פירוש, כי שם 'איש' ו'אשה' נקראו כאשר יש לאיש ואשה חבור ביחד, ושם י"ה הוא מחבר אותם בחבור גמור. אבל שם 'בעל' נקרא על שם שהוא בועל אותה ופועל בה. והרי תמצא "ובעלה" (דברים כד, א) שהוא לשון פועל, ולכך הדבר הזה הוא מצד האיש הפועל בנקבה. וכיון שהוא מצד הדבר הפועל החבור, אפשר שיהיה פירוד לדבר זה מצד ישראל. אבל שם 'איש' לא נקרא מצד שהוא פועל בה, רק מצד חבורם יחד. וחבור שלהם מצד עצמם, לכך אין בטול לזה. ולכך אמר "ביום ההוא תקראי אותי אישי ולא בעלי". ומעתה תבין הכתוב אשר אמר (ירמיה לא, לא) "אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם". שבשביל כי הקדוש ברוך הוא היה פועל בהם החבור, וזהו חבור עלה אל העלול, ואין כאן קישור וחבור גמור, "הפירו הברית". אבל לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם חבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך: ובפסחים בפרק האשה (פז. ), "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי" (הושע ב, יח), 'אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה', שהיא כבר אצלו, ואין כאן פירוד והבדל כלל. 'ולא ככלה בבית אביה', שיש כאן הבדל והפרש. וכאשר ישראל בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד ונבדל במה מן השם יתברך, נקראים שהיא בבית אביה, ולא בית חמיה. אבל לעתיד, כאשר לא יהיה העולם גשמי כמו שהוא עולם הזה, ואז יהיו נקראים 'ככלה בית חמיה'. לכך אמרו במדרש "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא), בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, שנאמר "נקבה תסובב גבר". וביאור ענין זה כמו שפרשנו, כי כאשר יסולק ולא יהיה כאן הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא כאשר אין כאן הבדל, ואי אפשר שיהיו זולתו יתברך כלל, והבן הדברים האלו מאוד. וזה שאמר הושע הנביא (ר' הושע ג, ה) "ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". והרי ביאר כל מה שאמרנו למעלה, כי באחרית הימים (ו)ישובו אל ה' ויבקשו אותו, כי אז יתדבקו ישראל העלול בעלה, לא העלה בעלול. והבן הדברים הנכבדים האלו מאוד, ואז תמצא שאי אפשר שיהיה בטול אל החבור הזה: ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחפזון כי בחפזון יצאת ממצרים". ובגאולה אחרונה כתיב (ר' ישעיה נב, ב) "כי לא בחפזון תצאו משם וגו'", ולמה החלוף הזה. ובמכלתא (שמות יב, יא) "כי לא בחפזון תצאו", לפי שנאמר בגאולת מצרים "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר, זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיה"ש ב, ח) "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים". יכול אף לעתיד [לבוא] כן יהיה בחפזון, תלמוד לומר "כי לא בחפזון תצאו", עד כאן. וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שנוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן: ==פרק מח== בזה הפרק נוסיף ביאור שלא יהיה השתנות לגאולה העתידה, והיא נשארת קיימת לעולם ולעולמי עולמים. כבר התבאר לך כי הגאולה האחרונה היא שלימות העולם, ולפיכך היא באחרית הימים. שכל דבר מתהוה בזמן הראוי לו, ואין זמן יותר ראוי אל השלימות רק זמן האחרון, מפני ששלימות הדבר הוא בא בסוף. ודבר זה ידוע, כי הדבר אשר מתהוה ויוצא אל הפעל, שלימות אותה ההויה באה בסוף הויה. ולפיכך ראוי שתהיה הגאולה האחרונה - שהיא שלימות העולם - בסוף, וכמו שהתבאר פעמים הרבה. והדבר שהוא ידוע, שהדבר שהוא שלם לגמרי אין לו הפסד כלל, שהדבר יפסד מפני החסרון, שהחסרון הוא העדר שבו, ומביא אותו אל ההפסד לגמרי. אבל הדבר השלם, ואין חסרון בו, לא יבא לכלל העדר, והוא מקוים לעולם. ולכך הגאולה האחרונה, שאז יהיה העולם שלם לגמרי, לא יהיה לה הפסד: ובמדרש "שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ" (ישעיה מב, י), "כי גאל ה' עבדו יעקב" (ישעיה מח, כ), כל השירות כולן קרואות בלשון נקיבה; כשם שהנקיבה יולדת וחוזרת ויולדת, כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד. אבל התשועה העתידה להיות, אין אחריה שעבוד. לכך נקראת בלשון זכר, שנאמר (ירמיה ל, ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו". שכשם שהזכר אינו יולד, כך התשועה העתידה לא יהא אחריה שעבוד, שנאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד", עד כאן: וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי השירה מורה על שהדבר הוא שלם, ומצד השלימות שבו הוא אומר שירה. הפך האבל שיש לו העדר וחסרון, ומפני כך הוא יושב ודומם. ומכל מקום אפשר כי שלימות שלו אינו שלם לגמרי מכל וכל, והוא דומה לנקיבה, עם שהוא אדם אשר בריאתו שלימה, ומכל מקום אינה שלימה לגמרי בערך הזכר. ודומה לזה הגאולות הראשונות, נמצא בהם החסרון, כמו שנמצא החסרון בנקיבה בערך הדבר שהוא שלם. והיינו דאמר שהשירות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, שהנקיבה יולדת. וביאור ענין זה, שהנקיבה שהיא יולדת הוא מפני חולשתה, שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקיבה. וראיה לזה, כי אותה שאינה יולדת נקראת 'איילונית', מלשון איל. ו'איל' לשון קושי, מלשון (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". וכל דבר שהוא חלש, יש לו השתנות. ולכך הנקיבה יולדת, מפני שהלידה היא השתנות אל האשה. והאיילונית אין השתנות לה, נקראת 'איילנות' שהיא קשה כמו דוכרנית. ואין לה לידה, שהקשה לא יקבל השתנות. ומפני כך הגאולות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, אשר לחולשתם יש השתנות אל הגאולות הראשונות. אבל גאולה אחרונה אין השתנות לה, ולכך נקראת בלשון זכר, שאין השתנות לזכר: ועוד תבין גם כן, כי הגאולות הראשונות לא היה לה[ן] מעלה הנבדלת לגמרי. ולפיכך השירה בלשון נקיבה, שהיא חומרית. אבל לעתיד השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה הבלתי גשמית. ומפני זה גם כן הגאולות הראשונות כלם היה להם שנוי, שהדבר אשר הוא חמרי, או מתיחס אל החומר, יש לו שנוי, כאשר ידוע מענין החומר. אבל הגאולה האחרונה יהיו העולם נבדל לגמרי, ולכך הגאולה האחרונה השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה שאינה גשמית, ולא אל החומר כלל. ודבר שהוא בלתי חמרי הוא אין לו שנוי, רק עומד קיים מבלי שנוי: ובמדרש "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא, יב), אמר רבי אבא בשם רבי שמעון בן לוי, משל למלך שכעס על מטרונה, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים בקש להחזירה. אמרה, יכפיל כתובתי, ואחר כך הוא מחזרני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסיני אמרתי לכם פעם אחת (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". דבר אחר, בסיני קבלו שני "אנכי", "ה' אלקיך", "אל קנא" (שמות כ, ה), ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנחם בשני "אנכי". דבר אחר, ב"אנכי" בראתי את העליונים ואת התחתונים, "אנכי עושה כל" (ר' ישעיה מד, כד). ב"אנכי" בראתי אדם, "אנכי עשיתי הארץ ואדם עליה" (ר' ישעיה מה, יב). ב"אנכי" דברתי עם אברהם, "אנכי מגן לך" (בראשית טו, א). ב"אנכי" דברתי עם יצחק, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' בראשית כו, כד). ב"אנכי" דברתי עם יעקב, "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). ב"אנכי" העליתיו, "ואנכי אעלך גם עלה" (שם). ב"אנכי" נגליתי על משה, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' שמות ג, ו). ב"אנכי" שמתי הדבור עם פיו, "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד, יב). ב"אנכי" נתתי הדברות, "אנכי ה' אלקיך". ב"אנכי" הולכתיה במדבר, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז). ב"אנכי" אני בונה ציון, "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך" (ישעיה נד, יא). ב"אנכי" אני מביא גואל, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג, כג). ב"אנכי" אני מנחם אתכם, "אנכי אנכי הוא מנחמכם". זהו שאמר הכתוב (הושע ו, א) "כי הוא טרף וירפאנו", לפי שנאמר (איכה א, ב) "אין לה מנחם מכל אוהביה", וכל מקום שנאמר "אין לה" הוה לה, לכך נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", עד כאן: במדרש זה רמזו כל אשר אמרנו. ורצו בזה כי מלת "אנכי" מורה על עצם הדבר. והפרש בין מלת "אני" ובין מלת "אנכי", כי מלת "אנכי" הוא מורה על עצמו של המדבר, כאילו אמר 'אני עצמי עשיתי זה'. אבל "אני" מורה על המדבר בעדו בלבד, ואין בלשון הזה שיהיה משמע על עצמו. והוא הפך מלת 'אתה', כי מלת 'אני' למדבר בעדו, ו'אתה' לנוכח. והתי"ו דגושה, היא הבלעת הנו"ן של "אני", ובתרגום 'אנת'. אבל מלת "אנכי" אין לו נוכח. מזה תראה שאין המלה מורה על המדבר בעדו בלבד, שאם היה מורה על המדבר בעדו בלבד, היה נמצא גם כן לשון נוכח בלשון זה. אבל המלה הזאת מורה על עצמו של המדבר, כלומר אני עצמי עשיתי זה. ולכך לא בא לשון נוכח בלשון זה, כי דוקא המדבר בעדו מרמז בלשון "אנכי" על עצמו, לא כאשר מדבר אל הנכח. וכאשר אמר "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב), כאילו אמר אני עצמי אלקיך. ובמקום הזה נאמר על העלה הראשונה, שהוא בעצמו אלקיך, ולא שמסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם. ובשביל כי עצמו הוא אלקיך הנה זה בעצמו הוא הכתובה שכתב לישראל, שהוא יתברך אלקיהם, ואם כן יהיה להם שכר גדול: ולא נאמר רק "אנכי" פעם אחד. וזה מפני שאף שהשם יתברך עצמו אלקיהם, ולא נתן להם לשום שר ולשום מלאך, לא היה זה - מה שהוא בעצמו אלקיהם - מחויב מוכרח. ולפיכך היה שנוי לדבר הזה, ונפרד השם מהם. אבל לעתיד כתיב "אנכי אנכי" שתי פעמים, ודבר זה מורה כי השם יתברך יהיה אלקיהם הוא מחויב ומוכרח. כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום (פסחים סא. , וש"נ) 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה. אבל בסיני לא אמר רק פעם אחד "אנכי", ולא היה זה מוכרח, ולדבר זה היה פירוד. ולכך אמר שהוציא אותה מתוך פלטין שלו, כלומר שהיה פירוד לדבר זה. ולעתיד יהיו חפצים ישראל שלא יהיה פירוד אל חבור הזה, ולכך אומרים ישראל יכפול לי כתובתי. כלומר שיהיה לישראל יותר מעלה ממה שהיה קודם, עד כי לא יהיה לישראל עוד פירוד כלל. והכפל הוא החוזק אל החבור הזה, כי שנה עליו הכתוב לעכב שלא יהיו פירוד לעולם. והדברים האלו מבוארים למי שיבין דברי חכמה: ומפני כי התורה לא תוסר ולא תשתכח מישראל, לכך בסיני ששם היה קבלת התורה, נאמר שני פעמים "אנכי". כי הכפל מה שכתוב (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", "אנכי אל קנא" (שמות כ, ה). אבל הלשון הראשון שאמר כי בסיני לא אמר רק "אנכי" פעם אחד, לא חשיב "אנכי אל קנא", שהוא נאמר לרעה. וסבר כי סוף סוף היה פירוד אחר כך, ולכך לא כתב שם הכפל. אבל לעתיד שיהיה קיים תמיד לא יוסר, כתב שני פעמים "אנכי". ואמר דבר אחר 'באנכי בראתי וכו''. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי בלשון "אנכי" הכל, לפי שהוא מורה על עצם של המדבר. ולפיכך ב"אנכי" ברא הכל, כי מאמתת עצמו נברא הכל. לכך מנחם את ישראל בלשון "אנכי", לומר שהנחמה שלעתיד בה הכל, ויהיו ישראל מנוחמים בכל. ודברים אלו באמת עמוקים מאוד, אי אפשר לפרש דבר זה יותר, רק אם יבין הדברים מעצמו: ==פרק מט== אמר יהודה בן לאדוני אבי בצלאל זכרונו [לברכה] לחיי העולם הבא, הנחמות העתידים לבא על ישראל ועל ירושלים, אל יעלה על דעתך ואל יבא במחשבתך דבר שהוא מחשבת און שאפשר הספור, ויבא בהם הדבור על שפתי בן אדם, ואף שישלוט בהם המחשבה ויתפוס בו הרעיון ענין הנחמה, כי דבר זה אי אפשר והוא מן הנמנעות. ואם יבא בדעתך ויעלה דבר זה על מחשבתך, תשים לנגדך ואל יסור מעיניך הצרות אשר היו בעם ה'. וכי אפשר שיבא בהם המספר וישלוט בהם המחשבה, עד כאשר ישים האדם המחשבה על זה - הלא ישתומם, ורעיוניו יבהלו, ולבו ידום ויחרוש בקרבו. כי אם יהיו נאמרים בספור, לא יפול בהם אמונה בלב, ויאמר האומר הלא זה דברי חידה, ולא היה, אך ממשיל משלים הוא. ואם היינו חס ושלום מזרע זרים, לא זרח כבוד ה' אלקי ישראל עלינו, ולא ראינו אור תורת אלקינו, היו הדברים קשים להאמין את אשר עבר על נפשנו בגלותינו ועד עתה. אך אנחנו בני אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, זרע קדושים שורש אמת: כי לפי הדעת והשכל, אם יבואו עליו כל האומות בעולם, מבלי יכולת לזוז האילן הזה הבנוי על שרשי האמת, תקוע בארץ, ועל יובל ישלח שרשיו, מתפשטין בכל רוחות העולם, שתול על פלגי מים היוצאים מן העדן. המשפט נותן והדעת מחייב שלא יעקר אותו, ולא ישלוט בו יד האדם לזוז אותו ממקומו, ולא יבאו עליו בצורת. אף אהבת עולם אהב עמו לתת להם חקים ומשפטים, לא עשה כן לכל גוי. עם עוללים ויונקים דיבר, ולעיני אמהותיו נגלה כבודו, והיו בשלום סכו ומעונתו בציון (תהלים עו, ג). זנח מרכבת כבודו, ומחשמלי זוהר ירד, גם שמים לא זכו בעיניו (איוב טו, טו), ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד, יח), ובין מצוקי ארץ ישב. נפלאת הוא בעיני כל באי עולם: ועתה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו (ירמיה ז, יב), בו שלטו ערלים, בו נכנסו טמאים, נתנו אותו שממה בחמודותיו, לאל זר, הבלי הגוים כבדוהו. ולקדישין עליונים חלקו בהם דינין; אלו נהרגין, ואלו נשרפין, גם אלו הלוקין והגולין, זה ימים ועידן עדנין. גם שם לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, לא נתנו להם אדמה טמאה לשבת ולנחלה, ויתהלכו מגוי אל גוי. לא היה אומה ולשון אשר לא עלה עולם עליהם, עד כי השביעו נפשו מהם, והיה להם לזרא, ותקיא נפשם גם אותם, ובזה הלכו מדחי אל דחי, ונדחו עד קצה השמים. ועתה אם בריאה יברא ה', שמים וארץ חדשה, אין לנו לשבת ומקום לנוח, עד אל אשר בשם "בני אל חי" (הושע ב, א) נקראו, אומרים (ר' ישעיה נב, יא) "סורו סורו טמא אל תגעו". בשבתם אתם נתנו עליהם חוקים חדשים, מקרוב באו. הלא בתורת משה עבד ה' [כתיב] לשום לבניו פאר על ראשם לכבוד ולתפארת, ונגד לבם חותם הקודש, ובבגדיהם צבע כסא הכבוד, והכל לפאר ולהדר ולרומם הוד מיחדיו ומעידיו. ועתה אם תורה חדשה ניתן על ידי זרים, לשום תחת פאר התפילין כובע כרום זולת, ותחת חותם קודש נגד לב - חותם זר מגונה, ותחת יקר כבוד, בעטיפות אבל על שפם יעטה. הלא אם כל האגמים דיו, וכל קני הים קולמסין, וכל שמים יריעות, וכל בני אדם סופרים, לא יספיקו לכתוב התלאות והצרות המשונות יוצאים חוץ לטבע ומנהגו של עולם אשר עברו על עם ה': ועתה ה' אלקינו, אבינו אתה, ושמך הגדול נקרא על בניך, למה יתחלל שמך הקדוש והנורא על ידי בניך לאמר, אם "בני אל חי" אתם, למה מעלים עיניו ממכם כל הימים, וכצאן לטבח יובל, ניתנו בידי זרים. אם אבותינו ואנחנו חטאנו לך, הלא בידך אנחנו להעבירנו, ומה לנו בעולמך להתחלל שם קדשיך על ידי בניך. לכן בקשתינו מלפני כסא כבודך, שאל תתן אותנו בידי זרים, ולהיות למשל ולשנינה בין כל העמים, וחוס עלינו והוציאנו מידי זרים: ובמדרש (ילקו"ש ישעיה רמז תמג), "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" (ישעיה מ, א), כתיב (תהלים מה, ח) "אהבת צדק ותשנא רשע", רבי עזריה בשם רבי יודא בשם רבי סימון פתר קרא בישעיה; אמר ישעיה, מטייל הייתי בבית תלמודי "ואשמע את קול ה' אומר וגו'" (ישעיה ו, ח). אמר, שלחתי את עמוס, והיו קורין אותו פסילוס. אמר רבי פנחס, למה נקרא שמו 'עמוס', שהיה עמוס בלשונו. אמרו, הניח הקדוש ברוך הוא את עולמו, ולא השרה שכינתו אלא על הדין פסילותא, על הדין קטוע לישנא. שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי, כמו דאמר (ר' מיכה ד, יד) "בשבט יכה על הלחי". מעתה את מי אשלח, ומי ילך לנו. "ואומר הנני שלחני" (ישעיה ו, ח). אמר ליה הקב"ה, ישעיהו, בני טרחנים הם, סרבנים הם, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם. אמר על מנת כן, "גווי נתתי למכים" (ישעיה נ, ו), ואיני כדאי שאלך בשליחותך אצל בניך. אמר ליה הקב"ה (היא) ישעיהו "אהבת צדק", אהבת לצדק את בני, "ותשנא רשע" שנאת מלחייבם, "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך" (תהלים מה, ח). מהו "מחבריך", אמר ליה הקב"ה, חייך שכל הנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, שנאמר (מ"ב ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע", ורוח משה על שבעים זקנים. אבל אתה מתנבא מפי הגבורה, הדא הוא דכתיב (ר' ישעיה סא, א) "רוח ה' עלי". ולא עוד, אלא שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות, אבל אתה מתנבא נבואות כפולות; "עורי עורי" (ישעיה נא, ט), "התעוררי התעוררי" (ישעיה נא, יז), "שוש אשיש" (ישעיה סא, י), "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), עד כאן: כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד המקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן. ולפיכך היה מצדיק ישעיהו את ישראל, ואמר, אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום מצד עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלקית, ולכך אין חטא בהם מצד עצמן, רק מצד המקרה, דהיינו מצד היצר הרע, כמו שהתבאר למעלה בפרקים הקודמים. וזה היה מורה על מעלת ישעיה הנביא, שהיה לו צורה אלקית גם כן, לכך היה משבח את ישראל מה שצורתן נבדלת. . ואמר שאיני כדאי להיות הולך בשליחותך אצל בניך, מפני מעלת הצורה של ישראל שהיא אלקית. ולפיכך אמר, כל הנביאים קבלו נבואתם נביא מפי נביא, וזה כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא. לפיכך כל הנביאים שלא היה צורתן כל כך נבדלת מן החומר, היה מבדיל החמרי בין השם יתברך ובין האדם, לכך היה צריך לקבל נבואה שלהם מנביא אחר. אבל ישעיה שהיה נפשו שהיא צורתו נבדלת, ולא היה החומר שלו מסיך ומבדיל בין השם יתברך ובין האדם, אין לו אמצעי, ומקבל הנבואה מן השם יתברך בעצמו. וכן מה שהיה (מקבל נבואתו על ידי אמצעי) [מתנבא בנבואות כפולות], הכל ענין אחד, וטעם אחד להם, כמו שהתבאר: ובמדרש, חטאה בכפלים "חטא חטאה ירושלים" (איכה א, ח), ולקו בכפלים "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה" (ישעיה מ, ב), ומתנחמים בכפלים "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א). וביאור זה - כפל חטא של ישראל, כי לפי מעלת צורתן האלקית, אין ראוי שיהיה בישראל חטא. כי האומות שחוטאים מפני שעצמן הם בעלי חומר, לכך לא נחשב החטא שלהם בכפל, כמו החטא של ישראל שנחשב חטאם בכפל, כי הכפל מורה על הצורה. כי אצל האומות הצורה בטילה אצל החומר, ולכך אין להם מדריגה שניה, רק מדריגה חמרית בלבד. אבל ישראל בעצמם יש להם מעלת הצורה, ולכך חטאם בכפל מצד הצורה, שהיא שנית על מדריגת החומר. ולקו בכפלים, פירוש, כשם שחטא שלהם אינו לפי מעלת צורתם הנבדלת, שאין ראוי שיהיה בהם חטא לפי מעלתם הנבדלת, ולכך לקו בכפלים, שכל מכות היה שלא בטבע, כי היו מכות מופלאות ומבדלות גם כן, כפי מדריגת הצורה. וכן מתנחמים בנחמות כפולים. והם נחמות שהם שלא בטבע, וכולם הם נחמות אלקיים שראויים אל מעלת הצורה, והם נקראים 'נחמות כפלים'. כי הדבר שהוא לפי הטבע החמרי הוא ענין אחד, ושלא כטבע הוא כפל, לכך היו דוקא הנחמות כפולות: ובמדרש, חטאו בראש "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד), ולקו בראש "כל ראש לחלי" (ישעיה א, ה), ומתנחמים בראש "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג). חטאו בעין "ומסקרות עיניהם" (ר' ישעיה ג, טז), ולקו בעין "עיני עיני ירדו מים" (איכה א, טז), ומתנחמים בעין "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח). חטאו באוזן "ואזניהם הכבידו" (זכריה ז, יא), ולקו באוזן "ואזניהם תחרשנה" (מיכה ז, טז), ומתנחמים באוזן "ואזניך תשמענה כו'" (ישעיה ל, כא). וביאור ענין זה, כי כל ענין ישראל הוא בדקדוק גמור. שאם חטאו ישראל באבר אחד, אותו דבר נלקה, ואותו דבר חוזר להרפא, ובזה נתרפאו לגמרי. ואם חטאו באבר זה, ובאה המכה על ענין אחר, לא נתרפא החטא לגמרי, מאחר שלא הוכה באותו אבר שהיה בו החטא. לכך באותו דבר שחטאו בו נלקו, ובו נתרפאו: ==פרק נ== כבר בארנו, כי אף למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, שאין דעתו לומר שלא יהיה דבר יותר רק שלא נהיה אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים ולא יותר, כי דבר זה אין לומר כלל. אבל לא יהיה העולם מוטבע בחומרים כאשר הוא עתה, ויסתלק היצר הרע מן האדם, ויטו הבריות לב אחד לעבוד את יוצר הכל. כי למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות, יהיה העולם נוהג על פי טבעו ומנהגו בדברים הטבעיים, ולא יהיה נוהג שלא על פי הטבע, רק יהיה נוהג בדברים אשר הם אפשר בטבע, רק שיהיו הכל צדיקים: וכך לענין הברכה, אין ספק שיהיה ברכת הארץ הקדושה בכל, שהיא מוכנת לברכה בכל, אם לא שהחטא גורם. ובספרי (ספרא ויקרא כו, ד) "ונתתי גשמיכם בעתם", בלילי שבתות. אמרו בימי שמעון בן שטח, היו גשמים יורדין מלילי שבתות עד לילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני זתים, ועדשים כדנרי זהב. צררו מהם חכמים והניחו דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם. וכן אומר (ר' ירמיה ה, כה) "כי אם עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם", עד כאן. הרי הברכה מוכנת לה הארץ, אם לא היה החטא. ואם כן בזמן המשיח תהיה הברכה בארץ, כאשר הארץ מוכנת בעצמה. וכתיב (ויקרא כו, ד) "ונתנה הארץ יבולה", לא כדרך שעושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם. מנין אתה אומר שתהא השדה נזרעה ועושה פירות בת יומא, תלמוד לומר (תהלים קיא, יד) "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר (בראשית א, יא) "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע", ביום שנזרעה בו עשתה פירות. "ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כו, ד), לא כדרך שעשתה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. מנין אתה אומר כי יהא אילן נוטע ועושה פירות בת יומא, תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר (בראשית א, יא) "עץ פרי עושה פרי למינו", בו ביום היה עושה פירות. מנין שאף העץ עתיד להיות מאכל, תלמוד לומר "עץ פרי". אם לומר שעושה פירות, הרי כבר נאמר "עושה פרי". אם כן למה נאמר "עץ פרי", אלא מה פרי מאכל, אף העץ מאכל. מנין שאף אילני סרק עתידין להוציא פירות, תלמוד לומר "ועץ השדה יתן פריו", עד כאן. הרי כי לעתיד, כאשר יסתלק החטא מבני אדם, האדמה אשר אררה השם בשביל חטא אדם (בראשית ג, יז), תחזור לקדמותה ולברכתה, כאשר היה קודם שחטא האדם. ולמאן דאמר אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, לא יקשה מה שאמר כאן כי תוציא הארץ פירות כל יום ויום, כי דבר זה לא נקרא נס, שהרי היה בתחלת בריאת העולם אם לא היה החטא. והרי לפעמים גם כן היה חדוש שהיו החטים ככליות. ואין דבר כמו זה נקרא שנוהג העולם שלא בטבע: ובמסכת שבת בפרק במה מדליקין (ל ע"ב), יתיב רבן גמליאל ודרש, עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר (ירמיה לא, ז) "הרה ויולדת יחדיו". לגלג עליו אותו תלמיד, אמר "אין חדש תחת השמש" (קהלת א, ט). אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה תרנגולת. ותו יתיב רבן גמליאל ודריש, עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר (יחזקאל יז, כג) "ונשא ענף ועשה פרי", מה ענף בכל יום, אף פרי בכל יום. לגלג עליו אותו תלמיד ואמר, והכתיב "אין חדש תחת השמש". אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה צלף. ותו יתיב רבן גמליאל ודריש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר (תהלים עב, טז) "יהי פיסת בר בארץ". לגלג עליו אותו תלמיד ואמר, "אין חדש תחת השמש". אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה כמהין ופטריות, וכלי מלת - נברא קורא, עד כאן: הנה רבן גמליאל באר לנו כי כל שלשה חלקים המוציאים תולדות על ידי ברכת השם יתברך, כי האדם מוציא תולדות, [והעץ מוציא פירות], והארץ מוציאה פירות. כולם לעתיד בהסתלק החטא יסולק מהם גם כן החסרון, ויתברכו להוציא בכל יום ויום, והעץ יוצא פירות כל יום, והארץ תוציא דברים אשר הם שלימי בריאה. ויש לך להתבונן מאוד, כי אצל האדם ואצל פירות העץ אמר שיהיו מוציאים תולדות כל יום, ואצל הארץ אמר שתוציא דברים שלמים. כי זכר אצל כל אחד ואחד מה שראוי לו; כי האדם והעץ השדה יותר שלם, והדבר השלם מעכב ומשהה תולדתו ביותר. והארץ היא ממהרת להוציא תולדות, ומוציאה פרחים וצמחים כל שעה, רק שאינם שלמים, כי הארץ בעצמה היא אדמה ועפר. ועל זה אמר כי הארץ תוציא דברים שלמים, ולא תוציא הארץ דבר חסר: וגם זה אינו קשיא למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות כאשר ימצא כך, שהרי היה נמצא דבר זה גם כן בבריאת עולם, שחוה ילדה ליומא (רש"י בראשית ה, א), וכן עץ פרי ליומא. ולעתיד לפי מדריגת העולם ומעלתו, שיהיה מתברך מן השם יתברך, אין זה שלא בטבע כאשר יחזור העולם כמו שהיה בראשונה. ומפני שלעג התלמיד ש"אין כל חדש תחת השמש", במה שהעולם הזה הוא עולם אחד עם עולם המשיח, ומאחר שהוא עולם אחד, אין ראוי שיהיה נמצא בו חדוש כמו [זה], שאם כן היה זה העולם מחולק. ואף כי לפי ענין הנס ימצא כך לפעמים, מכל מקום אינו דומה אל הנס, במה שהנס הוא לצורך שעה. אבל דבר שאינו לצורך שעה, אינו כך. ולכך אמר אותו התלמיד ש"אין חדש תחת השמש". ולכך הראה לו לאותו תלמיד תרנגולת שמולידה ביצה בכל יום. וכן דברים שצומחים כל יום, ודברים שהארץ מוציאה, והם שלמים ואין צריכין תקון. ומעתה אין לומר "אין חדש תחת השמש", כי דבר זה היה קשיא אם לא היה נמצא כלל בעולם, שאז יאמר "אין חדש תחת השמש". אבל כיון שמצאנו גם עתה דבר זה בעולם, אף אם לא היה נמצא במין זה עצמו, רק במין אחר, אין זה נקרא 'עולם חדש': ועוד אפשר לומר ולפרש, כי מה שאמר כי האשה תלד בכל יום, פירוש ענין זה כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מאד בחבור באר הגולה, כי הדברים אשר הם בעולם מורכבים מחומר וצורה. ומתחייב מן החומר מה שראוי לו, ומתחייב מן הצורה מה שראוי לו. ואין ספק כי מצד הצורה יותר מוכן לברכה, מאשר הוא מצד החומר. ולפעמים הוא מוכן מצד הצורה אל דבר מה, ומונע אליו החומר, עד שלא נמצא בו מה שראוי אליו מצד הצורה. מכל מקום, כאשר הוא מוכן מצד הצורה אל ברכה, ואף אם יש מעכב ובטול מצד החומר, מכל מקום אי אפשר שלא יהיה מועיל הכנתו מצד הצורה מה שאפשר להועיל, עד שיוציא לפעל מה שראוי. ומכל מקום נאמר על הנמצא כאשר הוא ראוי מצד הצורה, כי זה עצם שלו. ולא יבחן הדבר רק מצד עצמו, שהוא צורתו, אשר הוא אמתת עצמו. ואין להשגיח על הבטול אשר ימצא אליו מונע מצד החומר. כי דבר זה דומה אל גבור גדול, אשר לו הכח על פעל גדול מאד, והוא נסגר בבית. וכי בשביל זה שהוא נסגר בבית לא יאמר שהוא גבור גדול, אף כי אי אפשר להוציא גבורתו אל הפעל. וכך הדבר הזה בעצמו, כאשר דבר אחד ראוי מצד הצורה העצמית, שהיא עצמו לו, אף כי מצד שהצורה מוטבעת בחומר יש מונע אל דבר זה, מכל מקום יאמר על זה כאשר ראוי אל הצורה כאשר הוא מופשט מן החומר. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' במקומות הרבה מאד. ולכך הדברים אשר אמרו בכאן כלם נאמרו מצד הצורה המופשטת. וזה אמרם לעתיד אשה שתלד בכל יום, כי יהיה העולם לפני השם יתברך. ומפני זה מצד הצורה כך הוא ראוי שתלד אשה בכל יום, ועץ עושה פרי כל יום, ותוציא גלוסקאות וכלי מלת. ואם יש מונע מצד החומר אשר הוא המונע, מכל מקום יאמר עליו כך מצד אמתת עצמו, היינו מצד צורתן, ואין להשגיח אשר הוא מצד החומר. ומעתה, אין אתה צריך לומר שהדבר הזה נמצא לפעמים, אבל כך הוא לפי מעלת הצורה בעולם הזה, שאף אם יש מונע מצד החומר, ולכל הפחות מועיל כי אינו מונע מכל וכל, אבל יוצא לפעל מה שראוי. ויש לך להבין דברים אלו, והם ברורים, ודי בזה: ==פרק נא== אחר שבארנו לך בפרק הקודם ענין הארץ הקדושה ומעלתה, יש לדעת גם כן ממעלת עיר קדשינו ותפארתינו, ירושלים עיר הקדושה, תבנה ותכונן במהרה בימינו. כי יש לך ללמוד דכל שכן וכל שכן הדבר שהיה במעלה אלקית כבר, שיוסיף בקדושה ובמעלה אלקית ממה שהיה לו. ובבבא בתרא (עה. ) "ושמתי כדכד שמשותיך" (ישעיה נד, יב), אמר רבי שמואל בר נחמני, פליגי ביה תרי אמוראי דארץ ישראל; יהודה, ויחזקיה בניו של רבי חייא. ותרי מלאכי ברקיע; מיכאל, וגבריאל. חד אמר דשוהם, וחד אמר דישפה. אמר להם הקב"ה להוי כדין וכדין. "ושעריך לאבני אקדח" (שם), כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש, עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות, שהן שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר ברום עשרים, ומעמידם בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלתא לא משכחן, כולי האי אשכחן. לימים הפליגה ספינתו בים, חזא מלאכי שרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, שהן שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר ברום עשרים. אמר להו, הני למאן. אמרו ליה, שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה דרוש רבי, ולך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר ליה, ריקא,אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי אתה. נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות. מתיבי, "ואוליך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג), רבי מאיר אומר מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון. ורבי יודא אומר, מאה אמה, כנגד היכל וכותליו, שנאמר (תהלים קמד, יב) "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל". כי קאמר רבי יוחנן לכוי דבי זיקי: וביאור ענין זה, כי ירושלים אינה עיר טבעית כמו שאר עיר, רק היא עיר אלקית במעלתה האלקית. ולפיכך אמר הכתוב "ושמתי כדכד שמשותיך", כי "כדכד" היא אבן יקרה. ולפיכך אמר, כי לעתיד למעלת ירושלים, שתהיה מעלתה יותר אלקית עוד ממה שהיה קודם, וראוי שיהיה בניינה לפי מעלתה, מאבנים טובות ויקרות. ולכך חושן המשפט, שהיה בו אורים ותומים שמות הקדושים, היה חושן המשפט מאבנים טובות. ופליגי מיכאל וגבריאל בענין החומה הזאת, כי החומה בה יוגדר העיר, עד שנקרא המקום על שם החומה, "בית מושב עיר חומה" (ויקרא כה, כט). וכן השער במה שהוא כניסת העיר, שגם המקום נקרא על שם השער, כדכתיב (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ולפיכך החומה והשער, שהם צורת המקום, ראוי שיהיו כפי מדריגתה: ופליגי בה תרי מלאכים. ורז"ל אמרו מיכאל של מים, וגבריאל של אש. ואין הפירוש שמיכאל הוא מים, וגבריאל הוא אש. דאין הדבר כך כלל. רק כי הם צורות נפרדות זה מזה, והם מחולקים כמו אש ומים. כי מיכאל שהוא של מים, רוצה לומר כי מושפע ממנו מה שהוא דומה למים. וגבריאל של אש, כי מושפע ממנו מה שהוא שוה ודומה לאש. כי מן מיכאל מושפע ממנו הטוב והחסד, וזה דומה למים. וגבריאל מושפע ממנו הדין, והוא שוה לאש. ולפיכך צורת מיכאל חסד, וצורת גבריאל אש. ולפיכך מיכאל, שהוא ממונה על המים, אמר שצורת העיר הקדושה יהיה הטוב, שתהיה דביקה בחסד ובטוב. ולפיכך החומה יהיה של שוהם, כי השוהם גוון שלו מורה חסד וטוב, וראוי למקום הקדוש להיות צורה האלקית שלה דבר זה. וגבריאל, שהוא דין, אומר שצורת המקום יהיה ישפה, שהוא גוון מורה דין. ואין ספק שכל אחד ואחד מן שתי המדות האלו הוא מעלה בפני עצמה. וכמו שיש למעלה כוחות מחולקות, יש ממונה על החסד ויש ממונה על הדין. וכן יש צדיקים בארץ, יש שנפשו מוכן לעשות הטוב והחסד, ויש שהוא מוכן לדין, וכל אחד ואחד מעלה בפני עצמו. לכך תרי מלאכי ברקיע ותרי אמוראי בארץ דומים ושוים. והדברים ידועים למשכילים, ואין כאן מקום זה: ואמר שהקב"ה אמר כדין וכדין תהוי. ומפני שהשם יתברך כולל הכל, דין וחסד. ולא כמו המלאכים, שהממונה על חסד אינו ממונה על דין, והממונה על דין אינו ממונה על חסד, והוא יתברך כולל הכל. והוא יתברך נותן לה מעלה כוללת, שתהיה כרכא דכולא בה. ומצד הפתח תהיה מעלתה נבדלת לגמרי, ולכך כתיב "ושעריך לאבני אקדח". והוא דומה אל האדם, שהפנים שלו מאירות, וכך השער, שהוא פני העיר, יהיו אבני אקדח המאירים. ומורה זה על מעלת אלקית, כמו האדם כאשר יש לו פנים מאירים, שנאמר (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו". וביאר לך כי שני מעלות יהיו לירושלים; אם המעלה שתהיה כוללת הכל, כמו שאמר הקב"ה 'תהוי כדין וכדין'. ואם שתהיה לה המעלה העליונה הצורה הנבדלת, עד שתהיה דביקה בעולם הנבדל לגמרי: ומה שאמר לעתיד מביא הקב"ה אבנים שלשים על שלשים. כי עשרים לא יתכן, שהרי הפתח גבוה עשרים, וצריך יותר, ומדאפקתיה מן עשרים, אוקמיה אשלשים. והם מרובעים, כי המרובע הוא שלם בלא חסרון, והוא לפתח העיר. ומה שאמר 'לגלג עליו אותו תלמיד', מפני שהיה התלמיד מדמה העולם שלעתיד לעולם הזה: ואמר פעם אחד הפליגה ספינתו בים הגדול. רוצה לומר שהשיג בענין הזה לעיין בעומק דבר זה, ועתה ראה בחכמה שהמלאכים מנסרים וכו'. פירוש, שהחכמה היא רחבה מני ים. ופעם הפליגה ספינתו, שהיה נכנס בחכמה שהיא רחבה מני ים, ועמד על הניסור הזה, רוצה לומר גזירה זאת. שהרי לשון גזירה הוא כריתה וניסור גם כן. וראה שהעליונים גוזרין דבר זה. שכל דבר הוא בגזירת עליונים, והם גוזרין, ולכך נקרא זה ניסור. ואז היה מודה לדבר. ומפני שלא היה מאמין, עשאו גל עצמות, שנענש על ידו ומת, ונעשה גל עצמות: ומקשה מיתיבי וכו'. ונראה מחלוקת החכמים בענין זה; דמאן דאמר מאה, כי מאה הוא מספר שלם, מורה על שלימת מבלי חסרון. וענין מאה שהוא מספר שלם התבאר בחבור גור אריה בפרשת ואתחנן, עיין שם. ולפיכך אמר שקומת האדם מאה אמה. ומאן דאמר מאתים, כשתי קומות של אדם הראשון, דעתו כי אדם היה מאה אמה, כי זה המספר הוא שלם. לכך אדם הראשון שנברא בשלימות, היה לו המספר הזה, עד אחר שחטא שמעט אותו. ומכל מקום, אדם הראשון לא היה לו השלימות רק מצד גופו החמרי. אבל לעתיד יהיה השלימות הן מצד גופו החמרי, הן מצד הצורה. והצורה יש לו מדריגה השניה, ולכך קומת האדם יהיה מאתים. וכבר התבאר למעלה אצל כפל "אנכי" (ישעיה נא, יב) ענין זה. ורבי יהודא סבר מאה אמה, כי האדם דומה להיכל שהוא קדוש, והוא היה מאה אמה. וזה יהיה לעתיד, שיהיה האדם בית קדוש, ובו יושב הנשמה, שהיא נצוץ מן השם יתברך, וכמו שהיה במקדש נצוץ כבודו יתברך. ולפיכך אמר כי יהיה מאה אמה, כמו בית המקדש: ודע עוד, כי מאן דאמר מאתים אמה כפל קומת האדם הראשון, סבר כי אדם הוא גשמי, והצורה בטלה אצלו, וכאילו היה כולו גשמי חמרי. אבל לעתיד יהיה קומת אדם מאתים, נגד חומר וצורה, ואין אחד בטל אצל השני. ומאן דאמר מאה אמה, כי לעתיד יהיה החומר בטל אצל הצורה, וכאילו האדם אינו גשמי, ולכך לא יהיה רק מאה אמה: ומתרץ הנהו לכוי דבי זיקי. פירוש, חלונות המביאים האויר לשם. שאף על גב שאינו פתח לכנוס, מכל מקום שם פתח עליו, שהוא מביא האויר, ויש עליו שם פתח. אף שאינו פתח גמור לכנוס לשם, מכל מקום הוא פתח שהוא מביא אויר. וכל פתח הוא צורת העיר. ולכך אמר 'הני לכוי דבי זיקי', כלומר שהשעור שאמר רבי יוחנן, אין זה רק שיש שם פתח עליו להביא האויר לשם, לא שיבא האדם שם. ולא דברנו רק מצד מעלת המקום מצד עצמו, לא מצד האדם. אבל מצד האדם, בודאי יהיה יותר גדול: ועוד שם (ב"ב עה ע"ב) אמר רבה אמר רבי יוחנן, עתידה ירושלים שתגבה שלשה פרסאות למעלה, שנאמר (זכריה יד, י) "וראמה וישבה תחתיה", מאי "תחתיה" - כתחתיה. ו[מ]מאי תחתיה שלשה פרסאות הוי, אמר רבא, אמר לי ההוא סבא, ירושלים קמייתא תלתא פרסאי הות. ושמא תאמר יש לה צער לעלות, תלמוד לומר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופינה". אמר רב פפא, שמע מינה האי עיבה תלתא פרסא מודלי. וביאור ענין זה כי ירושלים היא ג' פרסאות, כי ירושלים עיר קדושה, ולכך מדריגתה ג' פרסאות, כי הקדושה השלימה הוא על ידי ג', כנגד ג' "קדוש" (ישעיה ו, ג). וכל "קדוש" שיאמר הוא מדלי מן הארץ. ומפני כי ירושלים תהיה קדושה לגמרי, תהיה מדלי מן הארץ ג' פרסאות, כנגד כמו שהיא תחתיה, ואז יהיה קדושה בשלימות, לא התחלת קדושה: ואמר שמא יש צער לעלות. רוצה לומר, שמא לישראל הדרים בה, מפני כבידות החמרי, שהוא מבדיל בינם ובין הקדושה, יהיה להם צער לעלות. רוצה לומר לקנות אותה מדריגה הקדושה, ומפני כך יהיה קשה לעלות. ועל זה אמר "וכיונים אל ארובותם" (ישעיה ס, ח). ידוע לכל שהעוף פורח באויר מפני קלות החומר שיש לו, ואינו מונע לעוף לעלות למעלה. וכן ישראל יהיו דומים לעוף, שיהיה להם חומר זך, עד שלא יהיה להם מעכב ומונע מן כבידות החומר לעלות ולקנות המדריגה הקדושה. והבן הדברים הגדולים האלו. ומפני זה מדמה אותו לעב, שהעב הוא ענן שמים. ואמר הכתוב אף אם יהיה האדם לעתיד גם כן חמרי, לא יהיה חומר שלהם גס וכבד כמו שהוא עתה, רק כמו חומר הענן, שהוא חומר שאינו נחשב מן התחתונים, שהרי נקרא 'ענן שמים'. ולפיכך הענן נבדל מן הארץ ג' פרסאות. והתבאר לך הקדושה העליונה של ירושלים: ==פרק נב== התבאר לך דבר מקדושת ירושלים וממעלתה. אך הדבר שהוא קודש קדשים הוא בית קדשינו ותפארתינו, שיהיה לעתיד ובמהרה בימינו. אמרינן בפרק האשה (פסחים פח. ) אמר רבי אליעזר, מה דכתיב (מיכה ד, ב) "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב", 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' לא נאמר, אלא "אלקי יעקב". לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה". ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". אלא כיעקב שקראו "בית", שנאמר (בראשית לה, ז) "ויקרא יעקב למקום אל בית אל", עד כאן. וביאור ענין זה, דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול. כי מי שהוא מדקדק עם אחר, משוה המדה ביושר, ואינו נכנס לפנים משורת הדין. אבל בעל החסד אינו מדקדק, ועושה חסד גדול, וכדכתיב (תהלים לו, ו) "צדקתך כהררי אל". כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול, ואינו משוה המדה ביושר, כמו שהוא עושה בעל מדת הדין. ומפני כי על ידי מדה זאת יש אל השם יתברך חבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש - שבו חבור השם יתברך לתחתונים - "הר", לפי שעל ידי מדת אברהם - שהיא מדת החסד - החבור הזה: וכן יצחק שהיה מדתו מדת הדין, שעושה מעשיו ביושר ובדין. וגם מדה זאת מדה אלקית, ועל ידי מדה זאת גם כן יש אל השם יתברך חבור ודביקות אל התחתונים להיות ביניהם. ולכך קרא יצחק את בית המקדש 'שדה', כי השדה הוא שוה וישר, ודבר זה מתייחס אל מדת הדין, שהוא ישר: אמנם יעקב קראו 'בית', שדבר זה מיוחד למדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים: ולפיכך לא היה מי שקראו 'בית' רק יעקב, כי הבית ששם הדירה, הוא החבור בעצם. ולפיכך אברהם, וכן יצחק, אין מדתם מביא החבור הזה - שהוא בבית המקדש - בעצם, רק שלא בעצם. ודבר זה יש לו הסרה, וכמו שהתבאר לך פעמים הרבה, כי הדבר שאינו בעצם, רק בשביל סבה מה, יש לו הסרה. אבל דבר שהוא כך בעצמו, אין לו הסרה, שכך הוא בעצמו. ולפיכך מצד מידת יעקב החבור בעצם, ולדבר זה אין לו הסרה, ולפיכך קרא אותו יעקב 'בית'. ולפיכך נאמר (מיכה ד, ב) "ואל בית אלקי יעקב", שהכוונה בזה שהבית הזה, שהוא החבור של השם יתברך עם הנמצאים בעצם, הוא בשביל "אלקי יעקב", אשר מדת יעקב גורם דבר זה שהשם יתברך דר עם התחתונים על ידי החבור בעצם. ואמר "אל בית אלקי יעקב", רוצה לומר כי הבית עשוי לדירה, לכך הוא חבור בעצם, ודבר כזה אין לו הסרה. אבל ההר והשדה אינו כך, ואם יש לאחד שם דירה, הוא לזמן, בשביל שהיה חפץ לדור שם, ויוסר דבר זה, מאחר שאינו עשוי לדירה. ואינו כמו הבית, כיון שהוא עשוי לדירה, לא יסולק דבר זה: ובפרק חלק (סנהדרין ק. ), יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר, עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קדשי קדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר (ר' יחזקאל מז, יב) "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מן המקדש המה יוצאים והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה". אמר לו ההוא סבא, יישר. וכן אמר רבי יוחנן, יישר. אמר ליה רבי ירמיה, כהאי גוונא מחזי כאפקרותא. אמר ליה, האי סיועי קא מסייעי ליה, עד כאן. וביאור ענין זה, לפי מעלתו העליונה, שיהיה בית המקדש דבק בעולם העליון הנסתר, שממנו הושפע ומשתלשל המציאות, ונטיעת העולם משתלשל ממנו. ולפיכך יוצא מן הקדוש הפנימי השפע, הוא הנחל, שיוצא מן המקום העליון. ומורה זה על הברכה העליונה בלי קץ, והבן זה: ובמדרש עוד, "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים". אמר רבי פנחס בשם רבי ראובן, עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל וחרמון, ולבנות בית המקדש עליהם. מה טעם, "והיה באחרית הימים". אמר רב הונא, דייך, אלא בית המקדש אומר שירה, וההרים עונים אחריו. ומאי טעם, "ונשא הוא מגבעות" (ישעיה ב, ב), אין לשון "ונשא" אלא לשון שירה, שנאמר (ר' דה"א טו, כז) "וכונניה ישור במשא", עד כאן. וביאור ענין זה, שבא לומר כי בית המקדש לעתיד יהיה מתרומם על הכל, וכל העולם יבואו לבית המקדש לעבוד את השם יתברך, וכדכתיב (ישעיה ב, ב) "ונהרו אליו". ולכך אמר שיביא הקב"ה אלו ד' הרים, נגד ד' צדדין, ויבנה בית המקדש עליהם. כלומר שיהיה בית המקדש מתעלה על כל. וזה שאמר הכתוב (ר' מיכה ד, א-ב) "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים והלכו גוים אליו". רוצה לומר בזה, כי לא כמו שהיה בראשונה, שלא היה בית המקדש שלימות כל העולם, שלא הלכו גוים אליו מכל העולם, וזה מפני שלא היה בית המקדש מתעלה על כל העולם. אבל לעתיד, שיהיה בית המקדש מתעלה על כל העולם, ולכך ילכו אליו גוים רבים מכל צד. והבן שנקרא בית המקדש "הר ה'", כי ההר הוא מתעלה למעלה: ואמר רב הונא דייך, עד כאן. כלומר, כי אין זה די מה שיהיה בית המקדש מתעלה על התחתונים, שאין זה כך. רק כי בית המקדש יאמר שירה, ויענו ההרים אחריו שירה. וזה כי השירה אמרנו למעלה בענין שירת יחזקיהו, כי כאשר דבר אחד בשלימות הגמור, והדבר שהוא בשלימות הוא בפעל. וזהו השירה, מחמת שהוא בשלימות, ואין עמו חסרון, והוא נמצא בפעל, ואז פותח פיו ומשורר. כי על ידי השירה הוא בפעל לגמרי, והפך זה האבל, שהוא בחסרון, והוא יושב ודומם. ולעתיד יהיה מעלת בית המקדש בשלימות לגמרי, ויהיה בשלימות שאין למעלה מזה. ולכך אמר שבית המקדש לעתיד יאמר שירה. שכאשר יהיה בית המקדש בשלימות, ויהיה בפועל, וזהו השירה. ואמר כי ההרים יענו אחריו השירה. וזה כי על ידי בית המקדש, שהוא שלימות כל העולם, יושלם גם כן הכל. כי כמו שעל ידי המלך יושלם כל העם אשר הוא תחתיו, וכך על ידי בית המקדש, שהוא מקום קדוש בארץ, יושלם הכל. ולפיכך אמר כי בית המקדש יאמר שירה, וההרים שהם נגד ארבעה צדדין יענו אחריו שירה. ודברים אלו עמוקים מאד במעלת בית המקדש איך ישלים כל העולם. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותחזנה עינינו בשוב שכינתו לתוכו במהרה בימינו אמן: ==פרק נג== כבר בארנו בחבור גבורות ה' כי לא היה דבר אחד בגאולה ראשונה במקרה, רק הכל בעצם ובכוונה. ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה. וכאשר יצאו ישראל ממצרים, אז היו ישראל לעם, כמו שבארנו והארכנו בזה בחבור גבורות ה'. וכל עם מצד שהם עם, יש להם חבור אחד. וראוים שיהיו מתאחדים ומתקשרים חלקי העם זה בזה, עד שלא יהיו נפרדים. וכאשר הם מתאחדים ומתקשרים החלקים, עדיין בשביל זה אינם נקראים עם אחד, רק שדבר זה גורם שאינם מחולקים, שאם היו מחולקים אינם ראוים כלל להיותם עם אחד. וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחבירו (אבות פ"א מי"ב), עד שהיו ישראל מקושרים מחוברים, בלתי מחולקים זה מזה. ובפרק קמא דסנהדרין (ו ע"ב), "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב, ו), במשה כתיב (דברים לג, כא) "ומשפטיו עם ישראל", משה אמר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין איש לחבירו, שנאמר (מלאכי ב, ו) "בשלום ובמישור הלך אתי", עד כאן. הרי לך כי אהרן היה הקשור בין החלקים, עד שהיו מתחברים ומתקשרים יחד: ובאבות דרבי נתן (פי"ב מ"ג), רבי מאיר אומר, מה תלמוד לומר (מלאכי ב, ו) "ורבים השיב מעון", מלמד שהיה אהרן מהלך, אם פגע בו אדם רע או רשע, נתן לו שאלת שלום. למחר ביקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה, וכן אמר, אוי לי איך אשא עיני ואראה את אהרן, בושתי ממנו שנתן לי שלום. נמצא אותו האיש נמנע מלילך לעבור עבירה. שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הולך אהרן וישב לו אצל אחד מהם, ואומר לו; ראה בני, חבירך מהו עושה, מטרף לבו, מחנק עצמו, תולש בשערו, ואמר אוי לי איך אשא עיני בחבירי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו. והיה יושב אצלו, עד שהיה מוציא כל קנאה שיש בלבו. שוב הולך אצלו חבירו ועושה לו כך. וכשפגעו זה בזה נשקו וחבקו זה לזה, שנאמר (במדבר כ, כט) "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", עד כאן: ועל ידי משה היו עם אחד לגמרי. כמו שאדם, אף שאבריו וחלקיו הם רבים, והם מתחברים כמו שהוא הגוף, לא נקרא שם אדם אחד עליו רק על ידי הנפש, שהוא צורה לאדם, כי הצורה היא אחת. ודברים אלו הם דברים ברורים מאוד למי שיבין דברי חכמה. ולכך היו ישראל על ידי משה לעם אחד. כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם (זבחים קב. ), והוא נחשב צורה לישראל, כמו מלך שנחשב צורה לעם. ולפיכך היה כל דבריו של משה במשפט, כמו המלך אשר נאמר עליו (משלי כט, ד) "מלך במשפט יעמיד ארץ". והבן הדברים האלו מאוד: ולעתיד תהיה הגאולה גם כן על ידי שנים; האחד הוא המלך המשיח, שהוא יהיה מאחד ישראל, והוא כמו צורה שעל ידו נעשה אחד, כמו שהיה משה, וכך יהיה מדריגת המלך המשיח. והשני אליהו, שלא יהיה ענינו רק לחבר ולקשר ולסדר את ישראל הכל בחבור אחד: ובסוף מסכתא עדיות (פ"ח מ"ז), אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבים בזרוע, ולקרב המרוחקים בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן, וריחקוה בני ציון בזרוע. ועוד אחרת היתה שם, וקרבו בני ציון בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולרחק ולקרב. רבי יודא אומר לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר (מלאכי ג, כג-כד) "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם": וביאור ענין זה, שיהיה מלך המשיח מלך כמו שאמרנו. ועוד יהיה להם אליהו זכור לטוב, שיהיה מסדר אותם עד שיהיו מקושרים. ולפיכך אליהו זכור לטוב בא לקרב ולרחק אותם שהם מרוחקים בזרוע, ואותם שהם מקורבים בזרוע, וסדר המשפחות והשתלשלות שלהם, הוא סדר וחבור אל ישראל. ולפיכך בא לקרב אשר מרוחקים בזרוע, ולרחק המקורבים בזרוע. ולפי זה פירוש "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות", שידעו סדר יחוסם והשתלשלות שלהם, מי הוא אב של זה, ומי הוא בנו. וזהו "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות". כל ענין זה קשור וחבור ישראל. ולפיכך מקרב את מי שראוי לקרב, ולרחק את מי שראוי לרחק, עד שיהיה ענין ישראל מסודר כראוי, ויהיו אחד על ידי זה לגמרי, ולא יעבור זר בתוכם. ולדעת רבי יודא, מפני שאליהו זכור לטוב לא יבא רק לטוב, ולא לרעה. ולפיכך לא יבוא רק לקרב, ולא לרחק, שזהו אינו ראוי למדת אליהו, שהוא הטוב: ולדעת רבי שמעון יבא להשוות המחלוקת. שזה הדבר ראוי לאליהו, כמו שהיה מדת אהרן כמו שהתבאר, שהיה משוה הכל. ולפיכך אליהו יהיה משוה המחלוקת, שלא יהיה מחלוקת עוד בישראל, ובשביל זה נשלח אליהו. ולפי זה פירוש הכתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות", רצה לומר שיסיר מהם המחלוקת, ובזה שייך לומר "והשיב לב אבות על בנים". ורצה לומר, שמתחלה אף בין אבות ובנים היה מחלוקת, ועתה "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות": וחכמים אומרים שיבוא להרבות שלום בעולם. כלומר מעלה שלו יותר עליונה, ולא לבד להסיר המחלוקת, כי לפעמים אין מחלוקת, מכל מקום אין שלום, שיהיה להם לב אחד לגמרי. וראוי שיהיה העולם בלב אחד, כמו אבות ובנים שהם אחד לגמרי, וזהו תכלית האחדות. ולפיכך אמר שיעשה אליהו שלום בעולם, לקרב את ישראל בחבור גמור. ולדברי הכל ענין אליהו זכור לטוב הוא הסדר והקישור שיהיה על ידו לישראל: ובמדרש, בחמשה מקומות אליהו זכור לטוב חסר וי"ו; חד "מלאך ה' דבר באליה" (ר' מ"ב א, ג). וחד "וילך אליה ויאמר איש בעל שער (ר' מ"ב א, ד). וחד "ויאמר אליה אם איש אלקים אנכי" (ר' מ"ב א, יב). וחד "ויאמר אליהם אליה התשבי הוא" (ר' מ"ב א, ח). וחד "הנה שולח לכם את אליה" (ר' מלאכי ג, כג). ובחמשה מקומות יעקב מלא בוי"ו; חד הך דהכא. וחד "את זרע יעקוב אם אמאס" (ר' ירמיה לג, כו). וחד "ושב יעקוב ושקט" (ירמיה מו, כז). וחד "הנני שב את שבות יעקוב" (ר' ירמיה ל, יח). וחד "לא כאלה חלק יעקוב" (ירמיה נא, יט). וזה רומז על שנתן אליהו ליעקב ערבון. וכתיב (משלי ו, א) "אם ערבת לרעיך תקעת לזר כפך וגו'". והנה היד יש בו חמשה אצבעות היד. ולכך נמצא חמשה ואוי"ן אצל יעקב, כי האצבע דומה לוי"ו, ונתן לו כף על זה, והוא הערבות שנתן ליעקב. ועוד דכתיב "תקעת לזר כפך", ובמסכת אהלות (פ"א, מ"ח) מונה שלשים אברים בפיסת היד. וחמשה וואוי"ן הם שלשים: וכונת המדרש הזה, כי אליהו לא נברא רק לגאול את ישראל. וכל זמן שאין גומר דבר זה אליהו, הנה נחשב חסר, ולכך חסר בחמשה מקומות. ונמצאים אלו ואוי"ן אצל יעקב, שהשלמת אליהו נמצא אצל יעקב. וזה כאשר יגאל את בניו, ובניו של יעקב נגאלין בזכות יעקב, כמו שרמז במה שכתוב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי בריתי יעקב", מקדים את יעקב בגאולה אחרונה. לכך יעקב הוא מלא בחמשה מקומות, מפני שהוא משלים את אליהו, שהוא חסר בחמשה מקומות. ונראה כי עיקר הרמז בזה, כי אם לא היה אליהו שעל ידו תהיה הגאולה, לא היתה הגאולה האחרונה. וכן אם לא היה יעקב, לא היתה הגאולה האחרונה. לכן נטל יעקב אות משם אליהו, לחבר את יעקב ואליהו ביחד, לומר כי יעקב נטל אות אחת משמו של אליהו לערבון, שיבוא ויגאל בניו: ==פרק נד== בארנו לך בפרק הקודם ענין השווי וההתדמות אשר יש בין הגאולה הראשונה ובין גאולה אחרונה בגואלים. אמנם יש לך להבין מה שהיה מצטרף מרים אל משה ואהרן. מפני כי כבר התבאר מענין אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות ביחד (אבות פ"א מי"ב), לכך היה אהרן מקשר את ישראל ומאחדם יחד. וכן בעבודה במשכן ובמזבח, שהוא אחד, אל השם יתברך שהוא אחד, ובזה היה עושה שלום וקשור בין ישראל ובין אביהם שבשמים. וזהו תכלית הקשור והאחדות שהיה על ידי אהרן. ועל ידי משה רבינו עליו השלום, שהיה מלך ישראל (זבחים קב. ), והמלך הוא אחד. כי על ידי סדורם והתקשרם יחד, בשביל זה עדיין אין ראוי לומר עליהם שהם אומה שלימה אחת. כי לא היה על ידי אהרן רק שלא היו מחולקים. ועל ידי משה רבינו עליו השלום היו אומה שלימה יחידה, שהרי המלך הוא אחד. ודבר זה הוא ענין זולת הקשור והחבור שני דברים יחד, כאשר תבין זה: אמנם אהרן שהיה עושה שלום וחבור בין ישראל לאביהם שבשמים, דבר זה הוא מצד השם יתברך, אשר הוא חפץ בחבור ובדביקות זה להיות עם ישראל. אמנם כמו שהשם יתברך הוא חפץ בדביקות ישראל, כמו כן ישראל הם חפצים ומשתוקקים אל השם יתברך, כי "דודי לי ואני לו" (שיה"ש ב, טז). ולפיכך היה עוד גואל שלישי, הוא מרים, נגד ישראל שהם משתוקקים אל השם יתברך. לכך היה גואל זה נקבה, כי חבור זה מצד כי ישראל שהם נחשבים כמו אשה להקב"ה בכל מקום, הם משתוקקים אל השם יתברך: ובפרק קמא דתענית (ט. ), רבי יוסי בן רבי יהודה אומר, ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן; משה, ואהרן, ומרים. וג' מתנות נתנו על ידיהן; הבאר, והענן, והמן. באר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, המן בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר, דכתיב (במדבר כ, א) "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה (שם שם ב) "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהם. מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד, שנאמר (במדבר כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד", מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", אל תקרי "ויראו", אלא 'וייראו'. חזרו שניהם בזכות משה, שנאמר (ר' זכריה יא, ח) "ואכחיד שלשה הרועים בירח אחד", וכי בירח אחד מתו, והלא מרים מתה בניסן, ואהרן באב, ומשה באדר, אלא שנתבטלו שלשה מתנות טובות שניתנו על ידם, ונסתלקו כולם בירח אחד, עד כאן: ויש לשאול, למה היו ענני כבוד על ידי אהרן, והמן על ידי משה, והבאר על ידי מרים. אבל כאשר תבין הדברים אשר התבאר לך למעלה, תבין אלו דברים. כבר בארנו, כי ראוי היה משה שעל ידו היה המן, שהוא פרנסת ישראל, בשביל שהיה פרנס הדור ומנהיג הדור. כי נקרא המנהיג והמלך בפרט 'פרנס', לפי שהוא משלים את חסרון הדור, כמו שהפרנסה משלמת חסרון האדם. ולכך משה שהיה פרנס ומלך ישראל בפרט, כמו שהתבאר למעלה, ראוי שיהיה מפרנס וזן את ישראל, עד שיהיה פרנסת ישראל על ידו. ולכך המן, שהוא פרנסת ישראל, היה על ידי משה: וענני כבוד היו על ידי אהרן. כבר אמרנו לך כי על ידי אהרן היה החבור של הקב"ה עם ישראל, כמו שתמצא בכל מקום כאשר היה נגלה השכינה בתחתונים - היה על ידי ענני כבוד; "וירא ה' בעמוד ענן" (ר' דברים לא, טו), וזה תמיד. "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, יז). וגם כן בכל מקום שהיה גלוי שכינתו בתחתונים היה זה על ידי עמוד הענן. ולכך ראוי שיהיה זה על ידי אהרן, שעל ידי אהרן חבור השם יתברך אל ישראל, כמו שהתבאר: אמנם על ידי מרים היה הבאר. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב (במדבר כא, ז) "עלי באר ענו לה". כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה. וכמו שהיה הענן יורד מלמעלה, כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא 'ענן שמים', וזה היה מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים, כמו שהתבאר. כן הבאר הוא מורה על השתוקקות התחתונים למעלה, ולכך הבאר היה עולה מן התחתונים. ומפני זה נקראת האשה בכתוב "באר", כדכתיב (משלי ה, טו) "שתה מים מבורך". וכל זה כי האשה והבאר הם מתדמים ומתיחסים, וכבר בארנו זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ט) אצל "וישב משה על הבאר" (ר' שמות ב, טו). ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה. והבן הדברים האלו, כי הם נאמנים מאוד מאוד, אין ספק בהם: ואמר כאשר מתה מרים, חזר הבאר בזכות שניהם. מת אהרן, חזרו בזכות משה. וזה כי אין ספק כי בכח מדריגות משה העליונה, בכח שלו כל המעלות האלו. כי משה שהיה נחשב צורת ישראל, כמו שהתבאר, ולפי מדריגתו ומעלתו ראוי שיהיה חבור מן השם יתברך אל ישראל, ויהיה גם כן כאן חבור ודביקות לישראל בו יתברך, ולכך בכחו הכל. וכן אין ספק כי אהרן, שהיה על ידו הדביקות והחבור מן השם יתברך אל ישראל, שראוי שיהיה גם כן דביקות ישראל אל אביהם שבשמים. ולכך כאשר מתה מרים, חזר הבאר בזכות משה ואהרן, כי בכחם המעלה הזאת. וכאשר מת אהרן, חזר הבאר בזכות משה, כי בכחו כל הדברים האלו. כי מי שידע להבין דברים אלו, ידע כי כל השלשה דברים האלו יש להם קשור ביחד. כמו שהיו אלו שלשה דברים לשלשה - לשני אחים ואחותם עמהם - אשר יש להם חבור ביחד. ולכך בכח המדריגה העליונה יש המדריגה אשר הוא מחובר אל זה, ולמטה הימנה. ויש במדריגות משה ואהרן - מדריגת מרים, אשר היא מחובר אליהם, ולמטה מהם. ובמדריגת משה כל שלשתן, שהם מחוברים ומצטרפים אל מדריגת משה כל אלו הדברים. והבן הדברים האלו מאוד: וכאשר תבין דבר זה אז תדע, כי לא יהיה בגאולה אחרונה רק גואלים שנים, כי השלישי - שעל ידו חבור העלולואל העלה - דבר זה לא יהיה צריך לעתיד. כי כבר אמרנו למעלה כי לעתיד יהיה דביקות ישראל בו יתברך מצד עצמם, וכמו שאמר הכתוב (ירמיה לא, כא) "נקבה תסובב גבר", כמו שבארנו לך למעלה. ולכך אין צריך אל אמצעי שעל ידו יהיה דביקות זה, הוא התחברות העלול בעלה, כי יהיה לישראל דבר זה בעצמם, מבלי שום אמצעי כלל, כמו שהארכנו בזה למעלה. גם כי למדריגת הגאולה האחרונה, שיש חלוף ביניהם; כי הגאולה האחרונה כולו זכר ולא נקבה, כמו שהתבאר בפרקים שלפני זה, שהשירות הראשונות כולם בלשון נקיבה, ולעתיד לבא כתיב לשון זכר, והבדל הזה בארנו לך למעלה. ולכך אין במעלת ובמדריגות הגאולה האחרונה מדריגת נקבה, רק הכל זכר. ולכך לא יהיה רק אליהו זכור לטוב ומשיח, שהם ראוים להנהגת ישראל לעתיד, כמו שבארנו: ==פרק נה== מן הדברים אשר בארנו לך בחבור הזה, כי היה בעולם הזה התנגדות לישראל, מצד אשר העולם הוא חלק האומות, ובזמנים אשר מיוחדים אל האומות ומתיחסים אליהם היה נמצא ההתנגדות אל ישראל, כמו שהתבאר. כי דבר זה ברור, כי יש לכל דבר ודבר זמן מיוחד אליו, כמו שקיימו וקבלו החכמים דבר זה (אבות פ"ד, מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. ואם הדבר הזה בבני אדם פרטיים, איך לא יהיה דבר זה באומות הכללים. ולכך היה נמצא בעולם הזה זמנים מיוחדים שהיו מיוחדים אל האומות. ולעתיד גם אויביהם ישלים עמהם, הוא העולם המשיח, ולא יהיה עוד התנגדות לישראל בשום בחינה, עד שהכל יושלם עמהם. ובשביל זה יהיה להם הנצחית, כאשר יש שלום להם מכל אויביהם, ואין כאן סבת ההפסד. כי סבת ההפסד הוא ההפך אשר יש לדבר, אשר הוא הפסד אליו. וכאשר אין הפך - אין כאן הפסד: ומזה יצא דעת האומרים שאין העולם נפסד, שאין לו הפך נפסד אליו. ודבר זה אינו, כי אף שאם אין הפך אליו, מכל מקום העולם מצד עצמו יש לו העדר. כי דבר זה אי אפשר, כי כל עלול הוא חסר מן העלה, שאין העלול במדריגות העלה. ואם כן יש בו חסרון והעדר מצד עצמו. ואם יאמר שיש לו הקיום והנצחי מצד העלה שהיתה מחויבת, גם דבר זה אינו, כי ההעדר אשר אפשר לו מצד עצמו אי אפשר שלא יצא אל הפעל. שלא ישוו יחד העלה - שהיא מחויבת מצד עצמה, והעלול אשר יש לו העדר מצד עצמו, אף שהוא מחויב מצד עלתו. ולכך המציאות שלו כאשר הוא ימצא מצד העלה, [ו]יגיע אליו העדר אשר ראוי מצד עצמו. ואין כאן מקום זה, ויתבאר בעזרת השם יתברך בספר הגדולה: ומה שלא יהיה לישראל הפך ומתנגד לעתיד, אמר הנביא (ר' זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה". וביאור זה, כי כבר התבאר בחבור הזה כי אלו הזמנים היו מיוחדים אל החורבן שהגיע לישראל למשול בם מתנגדים שלהם, כאשר התבאר באריכות. ואמר כי הזמנים האלו יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה. כי הזמנים אשר היו מתנגדים להם, עד שהגיע להם בם חורבן - ישלימו עמהם, ויהיו לששון ולשמחה: ובמדרש, אמר רב, עלה אריה, במזל אריה, והחריב את אריאל. 'עלה אריה' זה נבוכדנצר, דכתיב (ירמיה ד, ז) "עלה אריה מסבכו". 'במזל אריה' "עד גלות ירושלים בחדש החמישי" (ירמיה א, ג). 'והחריב את אריאל' "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד" (ישעיה כט, א). על מנת שיבוא אריה, במזל אריה, ויבנה אריאל. 'יבוא אריה' זה הקב"ה, דכתיב ביה (עמוס ג, ח) "אריה שאג מי לא ירא". 'במזל אריה' "והפכתי אבלם לששון" (ירמיה לא, יב). 'ויבנה אריאל' "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז, ב): וביאור זה, כי היה לנבוכדנצר כח גדול, שלכך נקרא 'אריה', שהוא מלך. וישראל נקראו 'אדם'. וכאשר האדם בשלימותו כתיב (ר' בראשית ט, ב) "ומוראכם וחתכם על כל חית הארץ". וכאשר אין האדם צדיק, ואינו מקבל כח מן השם יתברך, אז הארי גובר. כי כח האדם ממוצע, ואינו יוצא מן המצוע. שכל היוצא מן הממוצע הוא טמא, הוא רע. ובשביל זה היה כח ישראל גובר בחודש ניסן, שהוא ממוצע וממוזג בשווי, שאינו לא קר ולא חם, רק כמו שראוי אל האדם שהוא ממוזג. אבל נבוכדנצר היה לו כח ארי, שאין אומות העולם נמשלים לאדם, והיה כחו יוצא מן הממוצע אל הטומאה. ולפיכך היה מצד הזה גובר על ישראל: והחריב בית המקדש בחודש החמישי, שמזלו אריה. כי זה החודש כחו גדול בחמימותו, ואינו ממוזג. ולכך חודש הזה מזלו אריה, שכחו גדול, ותוקף גדול יש לו, והוא כוחו של נבוכדנצר: ובית המקדש נקרא 'אריאל', בשביל הכח הגדול אשר היה לו. וכבר בארנו בחבור גור אריה כי בית המקדש ראשון כחו הימין, ולכך אמרו (יומא כא ע"ב) אש של מזבח רבוצה כארי. ונקרא 'אריאל', חתם שם 'אל' בסופו, משום כי נבוכדנצר נקרא אריה מפני שכחו כח טומאה, והיה יוצא מן הממוצע. לכך נקרא 'ארי', שהוא בהמה טמאה. אבל בית המקדש כחו מן השם יתברך כח קדוש, כי לשון 'אל' כח קדוש. וכאשר חטאו ישראל, וניטל כח הקדוש מן בית המקדש שנקרא 'אריאל', לא היה כאן רק 'ארי'. ונבוכדנצר נקרא 'אריה', שם 'אריה' מלא ושלם. אבל כאשר היו ישראל בקדושתן ובמעלתן, היה גובר השם שהוא 'אל' בסוף שם 'ארי', על האריה. כי השם הקדוש הזה הוא כח קדוש נבדל, כאשר שם 'אל' בלשון 'אריאל', והוא בפני עצמו. אבל בשם 'אריה', שם 'יה' הוא מן השם. כי מקבל כח מן הנרמז בשם 'יה' דרך טומאה, כמו נביאי אומות העולם אשר נגלה השם יתברך עליהם בטומאה. כדכתיב (ר' במדבר כג, ד) "ויקר אלקים לבלעם". ולפיכך גובר שם 'אריאל' על שם 'אריה'. אבל כאשר השם יתברך מסתלק מן 'אריאל', ונשאר 'ארי', [ו]חסר כח קדוש שהיה בבית המקדש, היה גובר כח אריה על ארי, והחריב אריאל: אמנם לעתיד כמו שאמרנו, כי יהיה לישראל הכח העליון, כי יתוסף על ישראל כח על כח מן השם יתברך. וכמו שהיה חורבן הבית במזל אריה, לפי שהיו חסרים ישראל הכח הזה, ולא היה להם תוקף הזה, ולכך נחרב הבית במזל ארי. כי מזל זה כח האומות היה קודם החורבן, כי לא יקראו ישראל 'אריה', כי אין ראוי שיהיו מקבלים כח השם דרך קדושה וטהרה לגודל הכח הזה, עד לבסוף יהיה להם הכח הגדול הזה בקדושה. אבל השם יתברך שנקרא 'אריה' בשביל הכח הגדול, ולעתיד יהיה השם יתברך עמהם בכח שנקרא 'אריה', כי אז ישראל יזכו לכח אריה שיקבלו אותו בקדושה, ואז יהפך להם החודש הזה לששון ולשמחה. כי קודם זה לא היה החודש הזה אשר הוא מיוחס לאריה שייך לישראל, כי לא היה מדריגתם כל כך שיקבלו כח זה בקדושה, רק לעתיד יהיה להם דבר זה, שיקבלו כח עליון בקדושה. אבל כח זה היה לאומות, כי האומות מקבלים כח זה בטומאה: וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ספרי דברים לד, י), "ולא קם נביא כמשה עוד בישראל" (ר' דברים לד, י), [בישראל] לא קם, אבל באומות קם. ואיך אפשר לומר כך כי לא קם בישראל, וקם באומות. אבל נביאי האומות מקבלים היו כח נבואה עליונה במקרה ובטומאה, ולכך היו מקבלים הנבואה הזאת שלא בקדושה. אבל בישראל, שהם מקבלים הנבואה בקדושה, "לא קם כמשה". ולכך ישראל אשר מקבלים כח עליון בקדושה ובטהרה, לא היה להם כח זה, הוא כח אריה. רק האומות (ש)מקבלים הכח הזה, כי אריה הוא בהמה טמאה, ויש לו כחו הגדול בטומאה. ולכך נבוכדנצר נקרא 'אריה', והיה גובר על ישראל בחודש אריה, שהוא מיוחד לאומות, ולא אל ישראל: אבל לעתיד יזכו ישראל אל המעלה העליונה לקבל כח זה בקדושה. כי לעתיד יוסר הטומאה מן העולם, ויהיו הכל בטהרה, ויהיה לישראל כח האריה בקדושה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי וגו'", כי אלו זמנים היו מתנגדים לישראל מצד זה שהם יוצאים חוץ מן הממוצע בתוקף, ולכך הם נותנים כח לטומאה. כי אין ראוי שיהיה לעולם הזה התוקף והכח הגדול כי אם בטומאה. רק לעתיד, שיהיה העולם בשלימתו, ראוי לעולם לכח והתוקף הגדול, ואז יהיה הכח הזה לישראל מצד הקדושה והטהרה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "האמת והשלום אהבו". כלומר האמת הוא היושר השכלי, כי האמת אינו יוצא מן היושר ומן המצוע, כאשר התבאר במקום אחר. והשלום הוא כאשר אינו יוצא מן השווי, כי כל ריב ומחלוקת הוא יוצא מן השווי. ואלו שניהם, דהיינו השכל כאשר יהיה רודף האמת שהוא המצוע, [וכן] כאשר יהיו מבקשים ואוהבים המצוע, הוא השלום. ואז יהיה צום הרביעי וצום החמישי, שהם יוצאים מן היושר והשווי, יהיו לששון ולשמחה, כאשר יהיו אוהבים האמת והשלום: ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידה, מאי דכתיב (זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו'", קרי ליה "צום" וקרי ליה "ששון". בזמן שיש שלום - יהיו לששון, אין שלום - צום. רב פפא אמר, בזמן שיש שלום - יהיו לששון, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין, עד כאן. ומתמיהין על זה, דמה קשה ליה 'קרי ליה צום וקרי ליה ששון', הרי פשוט הוא שהכתוב אומר שיהיה הצום אשר הוא עתה, יהיה לששון ולשמחה לעתיד. ודבר זה אין קשיא, כי הנביא היה מתנבא זה כאשר נבנה בית שני, ואמר להם השם, כאשר שלחו בני גולה בחודש החמישי אם אעשה כמו שעשיתי זה כמה שנים מיום החורבן, והשיבו השם כי צמתם וספוד בחמישי זה שבעים שנה, ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה אחר שנבנה הבית. וכך פירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה (שם). ואם כן כבר אינה צום, ולמה קרא אותם 'צום'. אלא לא בטל שם הצום, שאם יחזור ויהיה חרב יהיה צום: ובלא זה לא קשיא, כי היה לו לכתוב 'יום צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה', וכך יש לומר כי היום שיש בו צום יהיה יום של ששון ושמחה. אבל מה שכתוב 'צום הזה יהיה לששון ולשמחה', איך שייך לומר שהצום עצמו יהיה לששון ולשמחה. ולפיכך פרשו כי לא יהיה לגמרי הצום בטל, ואם אין שלום עדיין הצום במקומו: ומכל מקום יש לשאול, מה טעם יהיו לששון ולשמחה, די היה שכאשר יש שלום לא יהיה בו צום, אבל למה יהיו לששון ולשמחה. ואין לומר דכך פירושו; יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה אם רוצים, ואין מצוה שיהיו לימים טובים. דבפרק קמא דר"ה (יח ע"ב) בפירוש אמרו; רב ורבי חנינא אמרו בטלה מגילת תענית, הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום. 'והני' - דהיינו שאר מגילת תענית שהיו גם כן ימים טובים לישראל - 'כי הני'. שכאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים, ועכשיו אינם ימים טובים. ואם כן מוכח כי אלו ארבעה הצומות כאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים ומועדים: ויש לפרש כמו אשר בארנו למעלה, כי ההפסד אשר הגיע לבית המקדש היה סבת הוייתו, כי לא היה חורבן בית המקדש ראשון - גם לא היה חורבן בית המקדש שני - לעצמו, רק שהיה נמשך אחריו בנינו, שביום שחרב הבית נולד המשיח, כמו שהתבאר למעלה. ולכך בזמן דאיכא שלום יהיו אלו הימים לששון ולשמחה, כי ההפסד שהגיע אל הבית הוא היה סבה אל הוייתו. וכאשר נבנה הבית, ראוי שיהיה מועד - הזמן אשר הוא סבה לחורבן שלו. ועדיין לא יספיק זה מה שהכתוב קרא אותם מועדים טובים, אשר שם זה נופל על זמן טוב, ודבר זה שאמרנו שהחורבן וההפסד הוא סבה להויה אחרת - אינו כדאי לשם הזה: אבל יש לך לדעת, כי הזמנים האלו מתנגדים אל ישראל מפני שהם שני הקצות מן הזמן, אשר כל קצה הוא יוצא מן השווי. ומפני שהוא יוצא מן השווי הוא מתנגד אל ישראל, אשר להם השווי בלבד. ואל יקשה לך מן שלשה בתשרי, שאין זה קשיא, כאשר תעיין בדברים אשר התבארו לך למעלה, כי מצד מה היה מיוחד ג' בתשרי להריגת הצדיק הזה וליטול נשמתו, כמו שהתבאר זה למעלה. ויש לך לדעת כי אלו הזמנים אשר אמרנו, אף כי הם יוצאים מן השווי, מכל מקום הם מורים על כח ותוקף גדול מאוד. ולפיכך גם כן הזמן הזה ראוי לששון ולשמחה. אף כי אין הזמן הזה מיוחד לקדושה, בעבור שאין קדושה רק לזמן השוה, אבל מסוגל הזמן לכח גדול. וכאשר בית המקדש קיים, גם כן הזמן הזה מסוגל להם, כאשר יש להם הכח והתוקף הגדול. רק כאשר אין בית המקדש קיים, ואין ישראל בכח ובתוקף שלהם, והכח והתוקף הוא לאומות, אז הזמן הזה מיוחד לצום: ואל תאמר דסוף סוף הזמן הזה יוצא מן השווי, ואין ראוי זמן זה לישראל. דבר זה היה קשיא אם הזמן הזה הוא מתחבר אל זמן שהוא שוה ואינו יוצא מן השווי. אבל השוה הוא אחד, לא שייך בזה יוצא מן השווי. ומורה זמן הזה על התוקף והכח הגדול בלבד. וזה כאשר ישראל הם הכל, כמו שיהיה לעתיד, והם מתדמים אל השנה שהוא הכל, וכל זמן מן השנה מורה על בחינה מיוחדת. ולכך אמר הכתוב (ר' זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי שיהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'", ועוד יתבאר: ==פרק נו== הנחמה שיש לישראל בגלותם, כבר הארכנו בזה כי השכל מחייב הענין הזה. כי הדבר שהוא עיקר בבריאת עולם, כמו שהיה נראה בישראל שהם עיקר המציאות; שהוציא השם יתברך אותם הוא יתברך בעצמו פנים בפנים. ובנה להם משכן, ונגלה כבודו פנים בפנים. ובנה להם עוד בית הבחירה, ונגלה כבודו שם פנים בפנים. עד שחרב בעונינו ובעון אבותינו אתנו, והחזיר בניינו, עד שחרב שנית. דבר שלא עשה לכל גוי עד היום הזה. שנראה כי ישראל הם עיקר ויסוד העולם, עד כי נחשבים ישראל צורת העולם בכלל. ואם היו בטלים חס ושלום ישראל, היה בטל כל העולם. ואף בהיותם בארץ אויביהם והן בהסתר פנים, דבר זה אינו מבטל מעלת ישראל כלל. ואף כי נתן אותנו ירודים ושפלים, הנה בעצם שפלותם נראה ונגלה מעלתם העליונה. כי עיקר שפלת ישראל שהם פזורים בין העמים, הנה הם פזורים מן קצה העולם אל קצה העולם. והאדם יחשוב כי דבר זה מורה על חסרון גדול מאוד. וכן הוא נראה בתחלת הדעת, שאי אפשר שיהיה חסרון באומה יותר מזה שהוא פזורה בכל העולם מקצה אל קצה. עד שיאמרו האומות כי אי אפשר לומר עם זה שיהיה נשאר אצל ישראל שום דביקות אלקי: והנה נבאר לך בראיות ברורות, כי מורה פיזור ישראל בכל העולם על מעלה אלקית שלהם. וזה כי כאשר היו ישראל בארצם, היה מקומם כאשר ראוי. שכאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא, יש לו מקום מיוחד. ואין דבר בעולם שלא יהיה לו מקום מתיחס לו, ודבר זה כבר התבאר למעלה. עד שאם הדבר יצא ממקומו המיוחד לו, הוא נחשב אליו אבוד. וראוי לאומה הזאת, שהיא עיקר בעולם, שיהיה מקום ישיבתם בארץ שהוא עיקר העולם. כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי. אבל כאשר גלו מן הארץ, אם היו גולים למקום אחד פרטי, אין זה מתיחס אל ישראל, כי ישראל הם עיקר העולם. וכבר אמרנו כי ראוי שיהיה המקום מתיחס לבעל המקום. ולכך נתפזרו בכל העולם, שכך הוא ראוי לאומה שהיא כל העולם, שיהיה מקומם בכל העולם: ובפרק קמא דעבודה זרה (י ע"ב), קטיעה בר שלום, ההוא קיסר דהוי סנאי ליהודאי אמר לחשיבי מלכותיה, מי שעלתה נימא ברגלים, יקטענה ויחיה, או יניחנה ויצטער. אמרו ליה, יקטענה. אמר ליה איהו; חדא - דלא מצית מכלית להו, דכתיב (זכריה ב, י) "כי כארבע רוחת השמים פרשתי אתכם". מאי קאמר, אלימא דבדרינהו בארבע רוחות, לימא 'בארבע רוחות'. אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אין לעולם בלא ישראל. ועוד, קרי לך מלכות קטיעה. אמר מימר שפיר אמרת, מיהו מאן דזכי למלכא שדי ליה לקומינא הלילא, פירוש בית מלא עפר (רש"י שם). כד נקטוה ליה ואזל, אמרה ליה ההיא מטרוניתא, ווי ליה לאלפא דאזלא בלא מכס. גחון ונפל על ערלתיה, וקטעיה בשניה. אמר, יהבת מכסאי, יהבת שדי, חלפא ועברה. יצאת בת קול ואמרה, קטיעה בר שלום מזומן לחיי עולם הבא. בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים, עד כאן: הנה באר קטיעה בר שלום כל הדברים אשר אמרנו, והוכיח אותם מן המקרא. כי מה שאמר "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", ולא כתיב 'בארבע רוחות', כי זה לא היה משמע רק שישראל הם פזורים בארבע רוחות. אבל הכתוב אמר "כארבע רוחות", לומר כי מפני שישראל דומים לארבע רוחות השמים, אשר הם כל העולם. וראוי לדבר שהוא כל העולם, להיות מקומו בארבע רוחות. ומזה עצמו נראה כי אי אפשר לכלות ישראל, כי הם כל העולם, ואי אפשר לכלות העולם, ולכך פיזר אותם בארבע רוחות. ואל יקשה לך מה שהיו ישראל במצרים, והוא במקום מיוחד. כי עדיין לא היה לישראל מעלה העליונה הזאת, עד שיצאו מצרים ולקחם השם יתברך לו לעם, ולכך היו במצרים מקום פרטי. והתבאר לך כי עצם גלותם מה שפיזר אותם בד' רוחות העולם, מורה זה מעלתם. ודבר זה יש להבין, כי הוא הוראה גמורה על מעלת ישראל העליונה, שהם כל העולם: ובמדרש, נחמות עליונים, נחמות תחתונים, נחמות חיים, נחמות מתים, נחמות בעולם הזה, נחמות בעולם הבא, נחמות נחמות על עשרת השבטים, נחמות נחמות על שבט יהודה ובנימין. לפי שכתוב שתי בכיות (איכה א, ב) "בכה תבכה בלילה", לכך נאמרו (ישעיה מ, א) "נחמו". רוצה לומר כי לכך נאמר לשון רבים "נחמו", כי מתחייב הנחמה לישראל מכל המציאות, מטעם אשר אמרנו למעלה, כי ישראל הם עיקר העולם, ואם לא היה נחמה להם, נחשב בטול אל כל המציאות בכלל. ולכך נחמות עליונים נחמות התחתונים, נחמות בעולם הזה, נחמות בעולם הבא, נחמות חיים, נחמות מתים. כי אלו הם כל המציאות, ומצד כל המציאות מתחייב להם הנחמה, כמו שהתבאר, כי ישראל הם שלימת הכל, ואם ישראל בטל, הכל בטל חס ושלום, ולכך מקבלים הנחמה מהכל: ואמר (שם) "נחמו נחמו" כפל, כמו שסיים הכתוב (שם שם ב) "כי לקתה כפלים בכל חטאתיה". ודבר זה בארנו למעלה באריכות, כי מכת ישראל היו שלא בדרך הטבע, ודבר זה היא כפל המכות, כאשר המכה שלא בדרך הטבע, וכמו שהארכנו למעלה. ועל זה אמר גם כן כי הנחמה תהיה שלא כדרך הטבע, ושלא כמנהגו של עולם. ואמר (שם שם ג) "קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו". רוצה לומר, כי אז יתחייב מן השם יתברך בגזירה מחויבת בכח מדת הדין דבר זה. ולכך אמר "קול קורא במדבר", שהוא מקום מדת הדין. ומה יהיה מתחייב, "פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו", הוא הדביקות שיהיה לישראל בו יתברך לגמרי, עד שלא יהיה לישראל מונע מן הדביקות הזה. רק יהיה ההתדבקות אליו יתברך, כמו מי שהלך במסילה מבלי שום מונע כלל אל ה' אלקינו. ולכך (שם שם ד) "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו", שלא יהיה מונע: אמנם כאשר היה הגלות בשביל החטא, אם כן במה נתכפר חטאם. ובגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב) אמרו בענין זה מה שהוא סילוק החטא מישראל. דרש רבא, מאי דכתיב (ישעיה א, יח) "לכו נא ונוכחה יאמר ה'", "לכו נא" - 'בא נא' מבעי ליה. "יאמר ה'" - 'אמר ה'' מיבעי ליה. לעתיד לבא יאמר הקב"ה לישראל, לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו, רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת אליו (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ולא בקש רחמים עלינו. אצל יצחק שברך את עשו (בראשית כז, מ) "והיה כאשר תריד", ולא בקש רחמים. אצל יעקב שאמרת לו (בראשית מו, ד) "אנכי ארד עמך", ולא בקש רחמים, אצל מי נלך עכשיו יאמר [ה'. אמר] להם הקב"ה, הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיה א, יח), עד כאן: בדבר זו בארו לך כי ישראל תלוים בו יתברך בעצמו, ולא יהיה להם סלוק חטא בשביל האבות. כי האבות, אף שהם התחלה לישראל, הם התחלה במה. אבל שיהיו האבות התחלה מצד אמתת ישראל, דבר זה אינו כלל. רק כי ישראל הם דביקים בו יתברך בלי אמצעי כלל, כי הם דביקים בעצמו יתברך. ואם באמת האבות הם התחלת ישראל, דבר זה לא מצד אמתת ישראל, אבל מצד אמתת ישראל הם דביקים בו יתברך, ודבר זה הוא סלוק החטא מישראל. וזה שאמר כי לעתיד יאמר השם 'לכו נא אצל האבות ויוכיחו אתכם'. ורוצה לומר כי גם אצל האבות לא ימצא לכם זכות, שאם יש לכם זכות מצד האבות, היה נמצא זכות שלכם אצלם. ועל זה אף כי הם אבות לנו, והם התחלה לישראל, אין זה מצד אמתת ישראל. שאילו היו האבות לישראל התחלה לאמתת ישראל, כאשר נגזר על אברהם "כי גר יהיה זרעך", ועל יצחק "כאשר תריד", ועל יעקב "אנכי ארד עמך מצרימה", היה [להם] לבקש רחמים עלינו. אלא אף כי האבות הם התחלה לישראל, מכל מקום מצד אמתת עצמן אין תלויים אלא בו יתברך: וזה כמו שהתבאר למעלה, כי השם יתברך בעצמו הוא צורת ישראל, כמו שחתם בשמם שם 'אל', לומר כי הוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר הקב"ה 'הואיל ותליתם עצמכם בי "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"'. ודבר זה רוצה לומר, כי מאחר שישראל אין להם אמצעי כלל, והם דביקים בו יתברך בלי אמצעי ובלי שום פירוד ובלי שום חציצה כלל, והוא יתברך בעצמו צורה אחרונה להם, לכך השם יתברך מסלק ומטהר חטאם. אף אם חטאו כבר, הרי יש לישראל השבה אל השם יתברך בעצמו, מבלי הפרד מאתו כלל, ואין כאן עוד חטא להם במדריגה זאת. ואף כי חטאו, דבר זה היה מצד כי יש בחינה בישראל שהם נבדלים מן השם יתברך, ובמה שהם נבדלים מן השם יתברך ימצא בהם החטא: אבל מצד בחינת אמתתם הם אל השם יתברך, ובצד הזה יש להם סלוק חטא לגמרי. כי הוא יתברך מקוה טהרה, ואין כאן הבדל מאתו, ובזה הוא מטהר ישראל אשר הם דביקים בו. וכדכתיב (ירמיה יז, יג) "מקוה ישראל ה'", ואמרו זכרונם לברכה במסכת יומא (פה ע"ב) מה מקוה מטהר טמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל. וזה כי המקוה נקרא בשם הזה, מפני שנקוים ונאספים המים לתוכו. והוא יתברך נקוים אליו כל המציאות, ולכך הוא מטהר את כל אשר נקוה ונאסף אליו. וישראל נקוים בפרט אל השם יתברך כמו שאמרנו, לכך מטהר אותם. ולפיכך אמר 'הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"'. ומאחר כי הוא יתברך מטהר ישראל מחטאם, ולפיכך לעתיד כאשר יהיו ישראל דבוקים בו יתברך, יהיו מסולקים מן החטא, וכאילו לא חטאו, וכדכתיב (ר' ירמיה נ, כ) "ביום ההוא יבקש עון יהודה וגו'": ובספרי (דברים לב, א), עתידה כנסת ישראל שתאמר, רבונו של עולם, הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם, ובושני מהם. אמר להם הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר (ישעיה מ, ד) "כל גיא ינשא". אמרו לפניו, רבונו של עולם, הרי עידי קיימים, שנאמר (דברים ל, יט) "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ". אמר הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר (ר' ישעיה סה, יז) "כי הנה בורא שמים חדשים וארץ חדשה". אמרו להקב"ה הרי שמי קיים. אמר להם, הריני מעבירו, שנאמר (ישעיה סב, ב) "וקרא לך שם חדש". אמרו לו, הרי שמות עבודה זרה קיים. אמר להם, הריני מעבירם, שנאמר (הושע ב, יט) "והסרותי שמות הבעלים מפיה". אמרו לו, אף על פי כן בני ביתי יהיו מזכירין. אמר להם, "ולא יזכרו עוד" (שם), עד כאן: המדרש הזה בא לבאר, שלא תאמר איך אפשר שיהיה הדיבוק אל הקב"ה בשלימות מבלי שום מונע כלל, והרי חטאו ישראל, ודבר זה מעכב הדביקות בו יתברך. וזה שאמר לעתיד יאמרו 'הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובושני'. והמקום הזה הוא המדריגה הפחותה שהגיע לה כאשר חטאו. ועל זה אמר 'הריני מעבירו'. כלומר שיהיה כאן הויה חדשה, ומה שנחשב חטא בעולם הזה, לא יהיה נחשב חטא. ויאמרו 'הרי עידי קיימים', (העדים) כי השם יתברך העיד על ישראל השמים והארץ, ורוצה לומר כי השמים והארץ הם המציאות שהשם יתברך סדר אותם, והם שומרים הסדרים אשר סדר להם השם יתברך, ואינם יוצאים מן הסדר. ולכך הם מעידים על מי שעבר הסדר אשר סדר לו השם יתברך, עד שהחטא אשר הוא יוצא מן הסדר נמצא בפעל הנגלה. ועל זה אמר 'הריני מעבירם'. כי יהיה הנהגה חדשה בעולם, אשר לא היה בראשונה, וכאילו יהיו שמים וארץ חדשה, והרי אין כאן עדות. כי העדות היה מצד הויה הראשונה, ואז נמצא חטא ישראל בפעל. וכאשר יסולק הנהגה והויה הראשונה, לא נמצא חטא ישראל בפעל, ותבין זה: ועוד אמר[ו], 'הרי שמי קיים'. ורוצה לומר כי סוף סוף השם קיים, ואף שיהיו צדיקים יותר, ולא יהיה בהם חטא, דבר זה מתחלף בפחות ויותר, שיהיו יותר טובים ממה שהיו קודם, ולא יסולק מהם בזה ענין הראשון שהיה להם כבר. כמו אדם שהיה רע, ונעשה טוב ממה שהיה קודם. ועל זה אמר כי יהיה לישראל מדריגה אחרת, עד שיהיה להם שם אחר, ולא יהיה להם שם הראשון כלל. וזהו דכתיב "וקרא להם שם חדש", שלא יהיה החלוף בפחות ויותר, רק יהיה להם שם חדש. ואמרו עוד כי שמות העבודה זרה קיים. ואם היה בנמצא שמות העבודה זרה בעולם הזה, היה חטא ישראל נמצא גם כן. שהרי יש לישראל יחוס וצירוף אל העבודה זרה, שהיו עובדים אותה, והנה נמצא חטא ישראל בדבר מה. ואמר השם יתברך שלא יהיה נמצא בעולם החטא כלל, ולא יהיה להם שום צירוף ויחוס אל חטא, אף בענין רחוק: ==פרק נז== הדבר אשר יבחן מזולתו, הוא הבחינה האמיתית, אשר לא יפול בו ספק. והדבר הזה הודיע הודע לנו תורת אמת, אשר פסלה עדות קרובים. ואין הטעם מפני שיעיד שקר, כי לא נחשד משה להעיד דבר שאינו, ואהרן שיעלים האמת. רק מפני שאין עדות רק מזולתו, ודבר זה כבר בארנו בחבור התפארת. והנה יתבאר לך עוד, וזה כי העדות שיש לדון עליו, צריך שיהיה העדות נמצא בפעל הגמור מן המעיד. ודבר זה דברי חכמה עמוקה מאוד. מפני כי הדין והמשפט אשר יבוא על העדות, הוא דבר מחויב ומוכרח, כמו שהוא כל דין מחויב ומוכרח. ולדבר זה צריך שיהיה העדות בפועל, שהמחויב ומוכרח אין שייך אליו הכח, שהכח אין לו מציאות גמור. והמחויב - לפי חיוב שלו - יש לו מציאות גמור שהרי הוא מחויב ומוכרח. ולכך כל דין פסול בלילה, וכל קבלת עדות פסול בלילה, והסומא פסול לעדות, כל זה ענין אחד. שכל אלו אין מציאותם בפועל, כי היום הוא נמצא בפועל. והדין, וכל אשר שייך לו, צריך שיהיה נמצא בפועל: ולכך כאשר הקרוב הוא מעיד, שהוא חלק מעצמו, והוא כמו חצי בשרו, כמו שאמר הכתוב אצל מרים (ר' במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". ומאחר שהעד המעיד על הנדון הוא חלק מן אשר מעידין עליו, אין כאן עדות בפועל. כי כל דבר נמצא בפועל לאחר, ולא נמצא בפעל לעצמו, רק לאחר צריך שיהיה נמצא בפועל. ודבר זה ידוע לנבונים. ולכך הקרוב שהוא חלק מעצמו, אין עדות שלו עדות, כי כל עדות שהוא מעיד שכך נמצא בפועל, ואין נמצא בפעל לעצמו: ומטעם זה פסלה תורה נשים לעדות, כי האשה היא חמרית, ואין החומר יש לו מציאות בפעל. והתורה אמרה שיהיה העדות נמצא בפעל, שזה נקרא עדות שבא עליו הדין. וכן פסלה התורה גוים, שכל זה עדות אינו בפעל. ומכל שכן שכל אלו פסולים לדין, דאם לעדות פסול משום שהדין בא על העדות, כל שכן שפסולים לדין. וכל אלו הדברים ברורים בחכמה עמוקה מאוד: ומפני זה היה בלעם, שהוא זולת ישראל. וזה שכבר אמרנו לך פעמים הרבה, אף כי ישראל יש בהם החסרון מצד החומר, אבל מצד אמתת צורתן אין חסרון, והם שלמים בתכלית השלימות, כמו שבארנו לך פעמים הרבה בזה החבור. ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמתת צורתן, אשר בו נמצאו ישראל בפעל. ולכן היה מעיד על אמתת ישראל יותר מכל. וזה מפני שלא היה לו קירבה וחבור לישראל, לכך היה בלעם מעיד עליהם מצד אמתת ישראל אשר נמצאו ישראל בפעל. וזהו שגורם שהיה נבואת בלעם על ישראל הכל לטובה, כאשר הפך הקב"ה את הקללה לברכה (דברים כג, ו), שהיה רוצה לקלל אותם, ונהפך לברכה, ברכות שאין כמותם: ובמדרש, כשבירך בלעם את ישראל, היה קולו הולך ס' מיל, כמחנה ישראל. וגדולה ברכה שבירך בלעם את ישראל, מברכות שבירך יעקב את השבטים, ומברכות שבירך משה את השבטים. כשבירך יעקב את השבטים, (ו)הוכיח את ראובן (בראשית מט, ד), ואת שמעון ואת לוי (בראשית מט, ה-ז). אבל ברכת בלעם אין בהם תוכחה, ואין בהם פגם. ולפיכך גבה דעת של ישראל, ובאו לידי תקלה בעצת בלעם, עד כאן. הן הדברים שלמעלה, כי מה שאמרו שהיה קולו ששים מיל נגד מחנה ישראל, מה שלא היה כשברך אותן משה, וזה מפני כי ברכת בלעם - הברכה הזאת בפעל יותר, כמו שהתבאר לך למעלה. כי נבואתו היה על ישראל מצד אמתת צורתן, שעל ידה ישראל הם בפועל הגמור. ולכך היה נבואתו גם כן בפועל הגמור על ישראל. ולכך היה קול הולך (כו') ששים מיל נגד מחנה ישראל: והיו ברכותיו שוות בלא תוכחה, מה שלא היה כך ברכת יעקב ומשה. וזה כי יעקב ומשה שהיו מכלל ישראל, והדבר שהוא חלק מהכל, אינו נמצא בפועל אליו הכל. ולכך לא היה ברכתם על ישראל מצד אמתת עצמן, דהיינו מצד אמתת צורתן שבו נמצא בפועל. לכך דוקא בלעם, שהוא זולת ישראל, ונחשבו ישראל אליו בפועל הגמור, לכך היה מתנבא על ישראל מצד צורתן של ישראל, שבו הם נמצאים בפועל. וכבר אמרנו שישראל נמצאים שלמים לגמרי מצד אמתת צורתן, אבל שלא מצד אמתת צורתן נמצא בהם החסרון. ולכך יעקב ומשה, שלא היו מתנבאים על ישראל מצד אמתת צורתן בצד אשר נמצאו בפועל, כי יעקב ומשה היו חלק מישראל, ואין הדבר נמצא בפועל לעצמו. לכך לא היו מברכין שניהם ישראל מצד אמתת צורתן לגמרי, והיה תוכחה עם זה גם כן, שהרי נמצא חסרון בזה. אבל בלעם היה ברכתו לישראל מצד אמתת צורתן, אשר הם שלמים בלא חסרון כלל. ולכך הברכות בלא תוכחה, כי מזה הצד לא נמצא שום תוכחה, רק הכל ברכה לגמרי. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים: ומפני שאין בלעם אוהב את ישראל עד שיבוא ממנו הברכה לישראל, הגיע דבר זה על ידי שבא לקלל אותם, והפך השם יתברך לברכה. ולכך לא היה מיוחד לפועל זה רק מואב ובלעם. וזה כי אומת מואב הם מרוחקים מן ישראל, שלא מצאנו על שום אומה שצוה (ר' דברים כג, ד) "לא יבאו בקהל ה'" רק מואב. ובזה נדע כי מואב מרוחק מן ישראל. ובלעם גם כן, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קה. ) "בלעם" (במדבר כב, ה) בלא עם. דבר אחר, בלע עם. "בן בעור" שבא על בעיר. תנא, הוא בעור, הוא כושן רשעתים, דעביד שתי רשעות; אחד בימי יעקב, ואחד בימי שפוט השופטים, ומה שמו - לבן שמו. ויראה פירוש 'בלא עם', שאין לו עם מיוחד, שהיה נבדל מכל האומות, והיה לו מדריגת הנבואה, ולפיכך נקרא 'בלא עם', ואין להאריך במקום הזה. וכן 'בלע עם', שעל ידי עצתו נפלו מן ישראל, כי ענין בלעם היה מוכן לרע ולהפסד: וכאשר תשים עיניך על ברכת בלעם, היו ברכותיו נחלקים לשלשה חלקים. מפני שבלעם היה מכוין לקלל, וידע כח עם ישראל ומעלתם, ובוודאי לא תשלוט בהם הקללה מצד כלל ישראל. והיה רוצה למצוא צד בחינה מיוחדת, אשר מצד אותה בחינה תחול חס ושלום הקללה. ולכך אמר (במדבר כג, יג) "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה", וכמו שיתבאר בסמוך. כי היה חושב כי יותר תבא הקללה מצד המקצת, יותר מאשר היתה באה מצד הכל. וידוע כי כל דבר בעולם מתחלק אל שלשה חלקים, שאין זה כזה; כי נחלק להתחלה, ואמצע, וסוף. ולכל אחד יש בחינה בפני עצמו. ואין ספק כי הבחינה מצד התחלתו הוא זולת הבחינה שהוא מצד השלמתו, ושניהם זולת הבחינה בחלק שאינו נחשב התחלה ולא נחשב השלמה, והוא כמו אמצעי. ובודאי כי יש בישראל בחינה שיאמר עליו דבר זה הוא התחלת ישראל. ואין ספק שיש בחינה בישראל שהוא מצד השלמת ישראל. וכן יש בהם בחינה מצד דבר שאינו נחשב התחלה ואינו נחשב השלמה, כמו שיתבאר. ולפיכך הבחינה הראשונה מן בלעם שהיה מתבונן אם ימצא חסרון וקללה - מצד התחלתם: ובמדרש, "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו. למה הוא דומה, לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הענפים, כל ענף וענף, ומתיגע. והפקח מגלה את השרשים, וקוצץ. כך אותו רשע אמר, מה אני מקלל לכל שבט ושבט, הריני הולך לשרשים, וקוצץ. בא ליגע, ומצאן קשים. לכך נאמר "כי מראש צורים אראנו", אלו האבות, "ומגבעות אשורנו" (שם) אלו האמהות. "הן עם לבדד ישכון" (שם), כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן. וכשהאומות שמחין בעולם, הן אוכלים עם כל מלכיות, ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר (שם) "ובגוים לא יתחשב". דבר אחר, "מראש צורים אראנו", אני רואה אותם שקדמו לברייתו של עולם. משל למלך שהיה מבקש לבנות, היה חופר ויורד ומבקש למצא יסודות לבנין, והיה מוצא מים. וכן במקומות הרבה. היה חופר במקום אחר, ומצא סלע, ונתן היסוד ובנה. כך הקב"ה היה מבקש וברא את העולם, והיה יושב ומתבונן בדור אנוש ובדור המבול. ואמר, האיך אני בורא את העולם, ורשעים אלו עומדים ומכעיסים אותי. כיון שצפה הקב"ה באברהם, אמר הרי מצאתי סלע לבנות עליה וליסד עליה. לכך קורא לאברהם 'צור', שנאמר (ר' ישעיה נא, א-ב) "הביטו לאברהם צור חצבתם וגו'", עד כאן: והנה בארו בזה מה שאמרנו, כי בלעם היה רוצה לקלל את ישראל מצד התחלתן. ולכך כאשר היה מהפך השם יתברך הקללה לברכה (דברים כג, ו), היה מברך אותם מצד התחלתן, לומר כי מצד התחלתן ויסוד שלהם קשים הם. ויותר מזה, שהתחלתם מקודם בראשית, ודבר זה מורה על התחלה העליונה שיש לישראל. וזה שאמר "הן עם לבדד ישכון", כלומר כי לפי עלוי התחלתן עם זה לבדד ישכון, כי יש להם התחלה עליונה על כל. ולכך אמר "ובגוים לא יתחשב". ופירשו, כי הטוב אשר מגיע לאומות, אין הטוב הזה נבדל מן ישראל. כי אין לאומות קיום ועמידה בעולם רק על ידי ישראל, והאומות תלוים בישראל, ואין ישראל תלוים באומות. ולכך הטוב שמגיע אל האומות אינו נבדל מן ישראל, כיון שכל האומות קיום שלהם מכח ישראל. אבל האומות אין שמחים עם ישראל, מפני כי יש לישראל התחלה מיוחדת, שאין מגיעים לשם, ודבר זה מבואר: ובמדרש, "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), כשבא בלעם ראה כל המדבר מלא ערלות. אמר, מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר, שנאמר "מי מנה עפר יעקב". מכאן תקנו חכמים שיהיו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר, עד כאן. פירוש המדרש הזה, כי הכתוב שאמר "מי מנה עפר יעקב", רצה לומר כי יש לישראל יחוס גדול אל העפר. וזה כי ישראל הם האומה הקטנה שבכל האומות, ומצד הזה ראוי לה שם העפר, שהוא קטון: ובמדרש עוד, "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד), מה העפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכים אלא בתורה שנמשלה למים. מה העפר מכלה כל כלי מתכת, כך בניך מכלים כל האומות העולם, והן קיימין לעולם. מה העפר הוא דיש לעולם, אף בניך דיש למלכות, עד כאן. הנה בארו בזה שלשה דברים שישראל דומים אל העפר; ענין הראשון, כי העפר מיוחד לקבל דבר מלמעלה, כמו המים שיורד לה מן השמים. כך ישראל מיוחדים לקבל דברים עליונים. ומיוחד לזה הדבר הקטן ביותר, כי [הדבר הגדול] משום גדלתו אינו בעל קבלה: הענין השני מה שאמר שהעפר מכלה המתכת והיא קיימת, וכך ישראל מכלים האומות. ודבר זה ענין נפלא, כי האומות נמשלו למתכת, שהרי דניאל ראה מלכות בבל של זהב (דניאל ב, לח), מלכות מדי של כסף (שם שם לב), מלכות יון של נחושת (שם), וראה מלכות רביעית פרזלא (שם שם מ). ודבר זה, כי כל מתכות משמיע קול, וממנו נעשה הפעמון, שמשמעת קול. ודבר הנשמע - נגלה, ואין לו ענין פנימי, שכל דבר שהוא פנימי אינו נשמע. ומפני כי כח המלכיות אין כח שלהם פנימי נסתר, רק כח נגלה, ולכך הם דומים למתכות שמשמיע קול. אבל ישראל הם הפך זה, שהם דומים לחול ועפר, כמו שאמרו במדרש (שמו"ר א, כט) נמשלו ישראל לחול, מה חול אדם נוטלו ממקום זה ונותנו למקום אחר ואין נשמע קולו, כך ישראל אין ראוי שיהיה בהם דלטוריא, כמו שפירש רש"י בפרשת שמות. וכבר בארנו דבר זה בחבור גור אריה בפרשת שמות, ובחבור גבורות ה', שדבר זה נאמר על שישראל יש להם מדריגה פנימית נסתרת בלתי נגלית, ולכך הם כמו החול שאין נשמע קולו, עיין שם, [ו]שם הארכנו בענין זה. ודבר זה גם כן מצד הדקות והקטנות שיש לעפר, ובשביל כך לא נשמע קולו, כי יש לו ענין פנימי נסתר. ועוד יתבאר איך העפר מיוחדת בזה יותר מכל. ולכך אמר כי יש לישראל סגולת העפר, אשר אינו נשמע קולו, ולכך מכלין את כח האומות, שכח שלהם כח נגלה, כמו המתכות הזה שהוא משמיע קול, והוא נגלה: ועוד אמרו שיש לישראל התייחסות אל העפר, מצד כי העפר היא קטנה מכל היסודות, בשביל כך יש לעפר בחינה זאת שנעשית דיש לכל. ויש לישראל שתי בחינות מחולקות. כי מצד הקטנות שלהם יש להם מעלה אלקית עליונה, כי ראוי אל המעלה האלקית הקטנות, יותר מן הגדלות, שהיא סגולת הגשם. ולכך הקטון, שאין לו רוחק גדול, הוא קרוב אל הבלתי גשמי. ולכך הקטנות שיש להם, כדכתיב (ר' דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט". ודבר זה ראוי להם, כי ישראל קרובים אל הבלתי גשמי. ובשביל זה מקבלים ישראל הדישה, מצד הקטנות שלהם. והתבאר לך ענין העפר, שיש לה ענין פנימי דק נסתר, ודבר זה ידוע מאוד למבינים. והנה תמצא בעפר מה שלא תמצא בכל היסודות, שהעפר היא בפרט תוך ופנימי לכל היסודות, והיא בתוך שלהם, שזה מורה כי יש לעפר ענין פנימי. ומפני שבא בלעם לברך את ישראל, ולומר כי נמשך התחלת זרע האבות ממקום עליון פנימי נסתר בלתי מתייחס לגשמי, קרא זרע האבות "עפר". ואמר "מי מנה עפר יעקב", כי הדק אשר יש לו הרבוי גם כן בפרט, מורה על מדריגה עליונה מאוד, שממנו הרבוי: והנה גם כן תמצא בארץ, שהיא פנימי ותוך היסודות כולם, ומורה זה על הפנימית. ומפני זה העפר מסוגל למצות אלקיות, מצד שיש לעפר ענין ראוי למצות. כי הדקות אשר יש לעפר הוא מדריגה פנימית קרוב אל הדבר הנבדל. ובמדרש (במ"ר כ, יט) "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), מי יוכל למנות המצות שהם עושים בעפר; "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט), "ואסף איש טהור" (במדבר יט, ט), "שלש שנים יהיה לך ערלים" (ר' ויקרא יט, כג), "ומן העפר אשר בקרקע המשכן" (ר' במדבר ה, יז), עד כאן. בארו בזה גם כן, כי מה שאמר "מי מנה עפר יעקב" היה משבח מה שישראל הם נמשלים לעפר, שזה מורה על מדריגה אלקית שיש לישראל, אשר מצד הזה יש להם מצות יותר בעפר. וזה שאמרו גם כן כי ראה בלעם עפר המדבר מכוסה בערלות ישראל, ועל זה אמר "מי מנה עפר יעקב". וזה כמו שהתבאר, כי העפר מסוגל למצות ביותר: ולכך דבר זה מה שמשימין הערלה ודם ברית בעפר, וענין מצוה זאת כמו שאמרה תורה כאשר שפך דם חיה ועוף אשר שחט אותם. ואלו שני מינים, כי החיה כאשר היא דבר קל בתנועה, וזה מורה על כי הנפש שבו מסולק מן האדמה, כי כל בעל אדמה יש לו כבידות הטבע, ואילו החיה והעוף אין לו כבידות הטבע, כמו שיש לבהמה שיש לה כבדות הטבע. וזה מורה שיש בהם יסוד העפר, ואינו צריך כסוי בעפר. שכל דם שחיטה ראוי שיהיה מכוסה בעפר, כי דם שחיטה היה לו גלוי יותר מדאי כאשר שפך דם בשחיטה. כי אין ראוי לדם, שהוא הנפש, הגלוי כל כך. ולכך צוה בתורה לכסות הדם של חיה ועוף, שאין להם כבידות הטבע, לכסות אותם בעפר. כי העפר יש לה ענין ההסתר והכסוי, כאשר אמרנו לך למעלה, שהרי העפר היא פנימי ותוך היסודות, שהרי כולם מבחוץ, והיא מבפנים. ולפיכך ראוי שיהיו מכסים דם הערלה בעפר גם כן, כי גם זה דם שפיכה. הוא ועל זה אמר בלעם "מי מנה עפר יעקב", רצה לומר כי כמה גדולה מעלת ישראל במה שהם נמשלים לעפר, ובשביל זה יש להם הרבה מצות בעפר: ובסוטה (יז. ), דרש רבא, בשכר שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), זכו בניו לשתי מצות; עפר סוטה, ואפר פרה. והא איכא נמי עפר כסוי הדם, התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא. ומנין לרבא זה לומר, כי בשכר שאמר "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות אלו. אבל הפירוש הוא, כי העפר יותר ראוי למצות מטעם אשר אמרנו, כי העפר והאפר מיוחדים למצות יותר משאר דברים. ומפני שהיה לאברהם יחוס אל העפר, שנאמר "ואנכי עפר ואפר", אי אפשר שלא יהיה לו על ידי זה מצוה שהיא בעפר ואפר, כמו עפר סוטה ואפר פרה. ובפרט אלו שתי מצות, שיש בהם הטוב והזכות, שהרי יש בהם טהרת ישראל, כמו שהוא אפר פרה, וטהרת אשה לבעלה. ואין כאן מקום לבאר יותר: ובגמרא בפרק המפלת (נדה לא. ), דרש רבי אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", מלמד שהקב"ה ישב וספר את רביעתם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנו. ועל דבר זה נסמת עיניו של בלעם הרשע, אמר, מי שהוא טהור, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה. מיד נסמת עינו, דכתיב (במדבר כד, ג) "נאם הגבר שתום העין". והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) "וישכב עמה בלילה הוא", מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, עד כאן. רבותינו זכרונם לברכה פרשו כי בלעם קרא זרע ישראל "רובע", מלשון "לא תרביע בהמתך" (ר' ויקרא יט, יט), "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגו'" (ויקרא יח, כג). וכמו שהיה משבח "מי מנה עפר יעקב", שהוא נאמר על התחלת ישראל. כי העפר והדקות מורה כי זרע האבות נמשך התחלתן ממדריגה עליונה, שיורה עליו ענין העפר, שבו הקטנות גם הרבוי שיש בעפר, כמו שהתבאר. ולכך אחר שאמר (במדבר כג, ט) "כי מראש צורים אראנו", שהוא נאמר על שהם נמשכים מן האבות החזקים (רש"י שם), אמר "מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל". כי שם "ישראל" יותר במעלה מן שם "יעקב". ולכך אמר "ומספר את רובע ישראל", הוא התחלתן עוד יותר, שהתחלה זאת לגמרי עם השם יתברך. וזה שכתוב "ומספר את רובע ישראל", מצד שהתחלה זאת עצמה היא עם השם יתברך. ודבר זה מה שאמר "ומספר את רובע ישראל", מורה כי הזרע של ישראל יש לו ספירה לפני השם יתברך, כי הזרע יש לו כח פנימי מאוד, ובפרט זרע הקודש, אשר הוא קדוש וטהור. ולפיכך אמר שהקב"ה יושב וסופר מתי תבא הטיפה שנולד ממנו הצדיק: ואמר שבלעם אמר 'מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים כו''. ביאור ענין זה, כי דבר מה שהקב"ה סופר את רביעותיהן של ישראל, מורה כי זרע ישראל נמשך מכח פנימי, כמו שאמרנו. ואין זה גנאי, כי אין דבר כזה נקרא ערוה. רק כאשר יש כאן גלוי, שלכך נקרא ערוה, כמו (בראשית מב, יב) "ערות הארץ באתם לראות", מקום תורפה אשר יש לו גלוי. ולא כאשר הוא פנימי, אין כאן ערוה כלל, ודבר זה ידוע למבינים. רק מפני שהיה בלעם דבק בזנות וערוה, ולא היה לו כח קדוש פנימי, נחשב אליו ערוה דבר (ב)זה. אבל מי שהוא קדוש וטהור אין נחשב דבר זה אליו ערוה. וכמו שלא היה נחשב גלוי ערוה גנאי לאדם קודם שחטא האדם, ולא נחשב לו לגנאי וחרפה, מפני שהיה דבק לגמרי בכח קדוש פנימי. עד שחטא, ולא היה עוד דבק לגמרי בכח קדוש פנימי, ואז נחשב לו גלוי ערוה גנאי. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, כי הם אמת ברור, והם עמקי החכמה: ואמר בשביל כך נסמת עינו של בלעם. רוצה לומר מפני כי אין ראוי לבלעם לראות אותה המעלה הפנימית העליונה, ולכך נסמת עינו כאשר היה רואה המעלה העליונה הפנימית, אשר אין ראוי לבלעם, כי אצלו הוא דבר גנות וערוה. ועוד אמרו (סנהדרין קה. ) כי בלעם קוסם באמתו היה. וכן אמרו עוד שם (שם) כי בא על בהמתו. הכל שהיה בלעם דבק בערוה ובזנות ובטומאה. ומחלקותם, למר היה משמש בגנות זה לדברים הרוחנים, וזה ענין ערוה וגנאי גדול מה שהיה משמש בזה לדברים הרוחנים. ולמר היה בא על אתונו, שזהו גנאי גדול להתחבר אל בהמה. ואין כאן מקום זה להאריך: ==פרק נח== כבר בארנו לך, שהברכה הראשונה מן בלעם היה לישראל בצד התחלה, כי התחלה במה שהוא התחלה בלבד, הוא בחינה בפני עצמו. וכך יש לדבר בחינה מצד שלימתו, והוא בחינה בפני עצמו, ובכל אחד קללה וברכה. וכל הברכות אשר ברך את ישראל בתחלה, היו מצד התחלת ישראל העליונה. ורמז הכתוב דבר זה, במה שאמר (במדבר כב, מא) "ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם". כי ההתחלה הוא קצה, ושייך בזה "ויעלהו". ובשניה לא נאמר רק (במדבר כג, יד) "ויקחהו שדה צופים". שאף שהיה בגובה בפסגה, מכל מקום היה נקרא "שדה צופים". וכל אלו דברים ידועים למי שיש בו חכמה, כי ברכה זאת נאמר לישראל מצד שלימות הווייתם. ודבר זה גם כן קצה, ולכך אמר גם כן "וירא משם קצה העם": ויש לך לדעת, כי אלו שני הקצוות הם זה כנגד זה. דמיון זה, מתחילה ראה דגל ראובן, שהוא הבכור (בראשית לה, כג), והוא התחלת ישראל, ושייך בזה קצה. ועתה ראה דגל דן, שהוא קצה, שהוא בסוף ושלימות ישראל. ויש לישראל בחינה מיוחדת מצד התחלתם, ובחינה מיוחדת מצד השלימות, וכל אחד שייך בו קללה, ושייך בו גם כן ברכה. והברכה אשר נאמרה כאן כולה הוא על ענין זה. ולכך התחיל לומר (במדבר כג, יט) "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה". כי בלק היה חושב כי אפשר שיגיע שנוי לברכה מצד אחר כמו שאמרנו, ולכך אמר "לא איש אל ויכזב וגו'". כלומר, כי אין שנוי אצל השם יתברך מצד עצמו, כי "לא איש אל ויכזב וגו'". "וברך ולא אשיבנה" (במדבר כג, כ), כלומר באולי תאמר כי השנוי הוא מצד המקבלים, ואפשר שיהיה בהם שנוי, אף כי אין כאן השנוי מצד השם יתברך. דבר זה אינו, כי אין שנוי בהם, ולכך אמר "וברך ולא אשיבנה". ולמה זה, ועל זה אמר (שם שם כא) "כי לא ראה און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". ולכך אף מצד המקבל אין כאן שנוי: ולכך אמר (שם) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". פירוש, כי השם יתברך עמו מבלי פירוד, כי תיכף שהוא מריע, הוא נושע. וכדכתיב (במדבר י, ט) "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם". וענין זה שנושעים תיכף ומיד, ומורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד, שהרי תיכף שקוראים - נענים, וכדכתיב (ר' דברים ד, ז) "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו". וכך פירוש "ותרועת מלך בו", כי דרך להריע לפני המלך כאשר אחד רוצה שיהיה נזכר לפני המלך, שיושיע אותו המלך. ודבר זה נמצא בישראל כאשר מריעין לפניו, שומע השם יתברך ועונה אותם: ובמדרש, פרדס שאין לו שומר, הגנב יכול להזיקו. או אם ישן לו השומר, הגנב נכנס. ואלו "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד), והאיך אני יכול להזיקן. "ה' אלקיו עמו", אמר לו בלק, [אם] אי אתה יכול להזיקן מפני משה רבן, ראה זה מה אחריו יהיה. אמר לו, אף הוא קשה כמותו, "ותרועת מלך בו", תוקע ומריע ומפיל החומה (יהושע ו, כ), עד כאן. הרי לך כי מצד שהוא תוקע ומריע ומפיל החומה, מורה כי השם יתברך עמו בלי פרוד. והבן הדברים האלו, כי הם דברים ברורים: והבן עוד דברי חכמה, כי מצד אשר השם יתברך נלחם להם בכח דין ומשפט, שהוא על ידי תרועה זאת, שיוצא נגד אויביהם כאיש גבור מלחמות, יריע אף יצריח, ועושה הדין באויביהם. מורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד. והדברים האלו ברורים מאוד באין ספק, ואין פירוש זולת זה. וכך פירוש זה אצל חכמי התנאים, שהרי "ותרועת מלך בו" נאמר עם פסוקי שופרות בראש השנה (ר"ה לב ע"ב). וכן הוא דעת אונקלוס, שתרגם (במדבר כג, כא) 'ושכינת מלכהון בניהון', שהשם יתברך עמהם בחבור גמור. הנה כל הדברים הם על סגנון אחד: ואמר אחר כך (במדבר כג, כב) "אל מוציאם ממצרים". רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב (במדבר טו, מא) "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים": ואמר "כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב). כי השם יתברך יש בו שני דברים; כי הוא יתברך שומר ומנהיג העולם, עד שהוא עומד על תיקונו. והוא מחריב ומאבד את העולם מפני עונש הבריות, כשיגזור זה מצד חכמתו, כמו שעשה בימי דור הפלגה ודור המבול. וזה שאמר "כתועפות ראם לו", "כתועפות" אלו המלאכים (גיטין סח ע"ב), אשר הם ממונים על הנהגת העולם שיהיה מקוים. "וראם" אלו המזיקים, שהם אינם ממונים להנהגת שמירת העולם, רק הם מפסידים את העולם. והשם יתברך יש בו שניהם. וכך פעל עמהם כאשר הוציא אותם מארץ מצרים; היה שומר ישראל שיהיו מקוימים, והיה מזיק ומאבד את המצרים. וזה שאמר הכתוב (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ופירשו במכילתא ביד אחד הוא עוזר ישראל, ובאותו יד עצמו הוא מאבד ומשבר האויבים. וזהו "כתועפות ראם לו". וההוצאה הזאת הכל מורה שישראל הם עם השם יתברך, וכמו שאמר (במדבר כג, כא-כב) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם מצרים כתועפות ראם לו": ואמר אחריו (במדבר כג, כג) "כי לא נחש ביעקב וגו'". והכתוב הזה בא לבאר כי אין ישראל כמו שהם האומות, אשר הם קוסמים ומעוננים. וכל אלו הם כחות הטומאה נבדלים מן השם יתברך, כי הם כחות חיצונות. אבל ישראל אין בהם קסם, אבל מקבלים נבואתם מן השם יתברך בעצמו. ובמדרש, ראתה עינו של בלעם שישראל יושבים לפני הקב"ה, ומבררים כל פרשה ופרשה למה נכתבה. וכן הוא אומר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה", "לא יכנף עוד מוריך ויהיו עיניך רואת מוריך" (ר' ישעיה ל, כ). ומלאכי השרת שואלים, מה הורה לכם [הקב"ה], לפי שאינם יכולים לכנוס למחיצתן, שנאמר (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", עד כאן. וכל זה מפני כי ישראל הם עם השם יתברך בלא חציצה ופירוד כלל, שבשביל זה הם יושבים לפני ה', כמו שהתבאר. ומצד הזה עצמו גם כן אינן ראוים שיהיה בהם נחוש, כי בענין הנחוש הם נבדלים ונפרדים מן השם יתברך, כי הנחוש מכחות חצונית כחות הטומאה, ולכך אין ראוי אל ישראל הנחוש: ובפרק ארבעה (ד)נדרים (לב. ), תניא רבי אהבה בריה דרבי חייא, כל אדם שאינו מנחש, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם, שנאמר "כי לא נחש ביעקב וגו'". ופירוש זה כמו שאמרנו, כי הניחוש הוא נבדל מן השם יתברך, והוא חבור לכוח חיצוני. ומי שאין לו ניחוש, ופורש מן כוחת חצונית, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם. כי גם המלאכים יש בהם צד מה מענין זה, כמו שידוע. ולכך אמר במדרש שלפני זה, כי ישראל יושבים לפני הקב"ה, ומלאכי השרת - שהם יושבים חוצה - שואלים את ישראל מה הורה לכם הקב"ה. ולכך אמר שמכניסין אותו במחיצתו שאף מלאכי שרת אין נכנסין שם, והבן זה. והנה התבארו לך הדברים על אמתתם: ואמר אחריו (במדבר כג, כד) "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". ובמדרש "הן עם כלביא יקום", אין אומה כיוצא באומה זאת; הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות. עומדים משנתן כאריות, חוטפין קריאת שמע, [ו]ממליכים להקב"ה, ונעשים כאריות. מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם, או מחבלים באים ליגע באחד מהם, ממליך להקב"ה. "לא ישכב עד יאכל טרף", כשהוא אומר "ה' אחד" (דברים ו, ד), נאכלים כל המחבלים מפניו, עד כאן. ורצו לפרש במדרש הזה כמו שהתבאר, כי ישראל הם עם השם יתברך מבלי חציצה. ולכך אין ראוי לשבח את ישראל בכח ובגבורה אנושית. אבל השבח הזה על גבורת אלקית, לא גבורה אנושית. ומה שהכתוב אומר "הן עם כלביא יקום", רוצה לומר שכל ענין שלהם אינו דברים פחותים, רק עושים מעשים גדולים ונוראים, ודבר זה הם מצות אלקיים, וזה נקרא שהם "עם כלביא יקום", כלומר שמעשיהם גדולים. ואין לך מעשה גדול יותר ממי שעושה מצות אלקית, כי לפי חשיבות המעשה - שהוא מעשה אלקי - נחשב המעשה גדול מאוד. ולפיכך מה שישראל עושים מצוה אלקית, דבר זה נחשב שהם "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ומה שהוא גובר על הדברים הרוחנים, הוא נקרא שיאכל טרף. כלל הדבר, הכתוב רצה לומר כי ישראל מעשיהם אלקיים כמו שראוי לאומה אלקית, וזהו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ודי בזה: ==פרק נט== הנה אמרנו לך כי בלק, גם בלעם, היה חושב באולי ימצא מקום אשר אפשר שתחול הקללה. והיה בוחן את ישראל בכל שלש בחינות; אם מצד התחלה שלהם, ואם מצד השלימות והסוף, ואם מצד האמצע. והוא החלק הנכבד, כמו שיתבאר, שכל נמצא יש לו ענין גדול, והוא מתייחס אל האמצעי. וכבר בארנו לך, כי כל ברכה ראשונה (במדבר כג, ט-יא) נאמרה על ההתחלה של אומה זאת. וכל ברכה שניה (במדבר כג, יט-כד) נאמרה על שלימות האומה הזאת. והברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) נאמרה מצד האמצעי, החלק הנכבד יותר. ומזה תבין, כי בברכה שלישית לא נאמר כמו שנאמר בשני ברכות הראשונות, שלא נאמר כאן שראה בלעם קצה העם, רק נאמר (במדבר כג, כח) "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימן". וזה מפני כי התחלה והסוף שניהם מצד מה, ולכך הראה לו קצה העם. ואילו כאן לא נאמר קצה העם, לטעם אשר אמרנו לך למעלה, והוא דבר ברור מאוד: וכאן נאמר (במדבר כד, ב) " וירא את ישראל שוכן לשבטיו". ורוצה לומר כי היו ישראל שוכן לשבטיו מסודרים בסדר, בלתי מבולבלים יחד, רק מסודרים. ודבר זה סגולת האמצעי, שהוא מסודר יותר מכל החלקים, הן התחלה הן השלימות. וזה תבין, כי הקצה במה שהוא קצה, הוא יוצא מן השווי, לכך נקרא 'קצה'. אבל האמצעי אין לו יציאה, רק הוא בשווי. לכך כאשר היה בוחן את ישראל מצד הזה, יש כאן עליהם רוח הקודש נבדל. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, כי האמצעי ראוי שהוא נבדל מן הגשם. שהגשם הוא שיש לו רחקים, ומפני כך הקצה שיש לו רוחק, מסוגל לגשם אשר הוא בעל רוחק. אבל האמצעי שאין לו רוחק, שהרי הוא עומד באמצע, ולפיכך האמצעי מיוחד שהוא נבדל ביותר. כמו שתמצא פעמים הרבה בזה החבור. שלכך בית המקדש, שהוא אוהל קדושה, הוא באמצע העולם. וכמו שהחליטו רבותינו זכרונם לברכה המאמר בספרי בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ב) מכאן שהאמצעי משובח, כמו שהארכנו בזה למעלה מאוד: ולפיכך הבחינה שיש לישראל מצד ההתחלה, והבחינה שהיא מצד שלימות, מפני שהם קצוות, אין מצד זה הקדושה הנבדלת כמו שהוא הבחינה מצד האמצעי. לפיכך כאן כתיב (במדבר כד, א) "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל". כי בבחינה הזאת טוב בעיני ה' לברך את ישראל, "כי שם צוה את הברכה חיים על העולם" (ר' תהלים קלג, ג). ושם ברכת יעקב, שהוא השלישי שבאבות, ברכה שהיא בלי מצרים. ופירוש "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במדבר כד, א), פירוש באולי יכול למצוא מקום לקללה. וכאשר ראה כי לא היה יכול לפעול דבר זה מצד כח הניחוש, התחיל לומר (שם שם ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". כל הדברים האלה כמו שאמרנו למעלה, על קדושתן של ישראל ועל פרישותם: ובפרק חזקת הבתים (ב"ב ס. ), שנו רבותינו, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח נגד פתח. מנא הני מילי, דאמר קרא (במדבר כד, ב) "וישא בלעם את עיניו וירא", מה ראה, שאין פתחיהן מכוונין זה נגד זה. אמר, ראויין אלו שתשרה שכינה עליהן, עד כאן. הנה בארו הכתוב הזה שאמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" על קדושת ישראל וצניעותם. כי האהל שם הצניעות, ולכך אמר שראוי שתשרה שכינה עליהן: ועוד בפרק חלק (סנהדרין קה ע"ב), אמר רבי אלעזר, מברכתו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו; בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסת ובתי מדרשות, אמר "מה טובו אוהליך יעקב". בקש לומר לא תשרה שכינה עליהם, "משכנותיך ישראל". לא תהא מלכותם מושכת, "כנחלים נטיו" (במדבר כד, ו). לא יהיה להם זתים וכרמים, "כגנות עלי נהר" (שם). לא יהיה ריחן נודף, "כאהלים אשר נטע ה'" (שם). לא יהיה להם מלכים בעלי קומה, "כארזים עלי מים" (שם). לא יהיה להם מלך בן מלך, "יזל מים מדליו" (שם שם ז). לא תהא מלכותן שולטת באומות, "וזרעו במים רבים" (שם). לא תהא מלכותן עזה, "וירום מאגג מלכו" (שם שם ח). לא תהא אימה למלכותו, "ותנשא מלכותו" (שם). אמר רבי אבא, וכולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסת ובתי מדרשות, שנאמר (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה", ולא קללות לברכה, עד כאן: הנה תמצא בכאן עשרה ברכות זו אחר זו, כנגד ברכת יעקב, שהם גם כן עשרה. וכל אלו עשרה ברכות הם כולם מצד קדושת ישראל. ומדריגה הנבדלת שיש בישראל, והקדושה, ראוי לה מספר י', ולכך יש כאן עשר קדושות. ואמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", על שיש בישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר הם מקדש מעט. וכאילו אמר 'מה טובו קדושתך יעקב', כי האוהל והמשכנות הוא מיוחד לקדושה. וכן מה שאמרו 'לא תהא מלכותן נמשכת', המלכות אשר הוא נמשך הוא מלכות קדושה, כמו מלכות דוד שהיה מלכותו נמשכת. וכן מה שאמר ש'לא יהיה להם זתים וכרמים'. אין בכל האילנות שהם צריכין לקדושת ישראל כמו זתים למנחות, וכרמים לנסכים. ומפני זה ישראל, שצריכים להם אלו דברים לקדושתם, אמר שאל יהיה להם זתים וכרמים, אף אלו דברים שהם שייכים אל הקדושה, כל כך יהיו רחוקים מן הקדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה ריחו נודף'. רצה לומר שלא יהיה בעלי שם טוב, כי זהו גם כן מעלה קדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה להם בעלי קומה', רצה לומר מלך, שאין לו יראה מאחר. כי זה ענין שהולך בקומה, שאין לו יראה. וזה מורה על חשיבותם, שאין להם יראה מאחר, וכדכתיב (ויקרא כו, יג) "ואוליך אתכם קוממיות", שלא יהיה להם יראה מאחר. וכן אמר ש'לא יהיה להם בן מלך', הוא מלכות יותר במדריגה כאשר הוא מלך בן מלך. כי בודאי מלך בן מלך מלכותו יותר. וכן המלכות שהיא שולטת בשאר אומות, הוא מלכות עוד יותר במדריגה. וכן התוקף אשר יש למלכות, והאימה שיש למלכות, כל הדברים האלו הוא מעלת המלכות ותוקפו. וכל עוד שהמלכות יותר בתוקף, היא מלכות יותר מאוד, כמו שהתבאר. וגם לפי זה "מה טובו אהליך יעקב" נאמר על מעלת ישראל, שיש להם מדריגה עליונה. לכך דרשו כתוב זה על בתי כנסיות ובתי מדרשות, שדבר זה קדושת ישראל, שהם "מקדש מעט": ובמדרש, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב" (ירמיה ל, יח), לפי שנאמר (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים", אמר לו הקב"ה, התחלת באהלים, חייך כשאשוב לירושלים, בזכותך אני חוזר. אמר רב שמואל בר נחמני, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב", 'אהלי אברהם ויצחק' אין כתיב כאן, אלא "אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם". וכן הוא אומר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", עד כאן. ומה ענין זה בשביל שהתחיל יעקב באהלים, כשישוב לירושלים ישוב בזכות יעקב. אבל פירוש זה, כי יעקב היה לו מדריגה העליונה הפנימית הנסתרת, לכך כתיב "ויעקב יושב אהלים", אשר האהל עשוי להיות שם בפנים. ולכך אמר כי בזכותך אשוב לירושלים, ולהיות שכינת כבודי במקדש בפנים, והבן זה. והתבאר לך הכתוב שאמר "מה טובו אוהליך יעקב וגומר": ואמר "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז). כי ההזלה הוא יוצא מדבר אחר. ורצה לומר כי יקבלו שפע מתוך שפע, וזהו שפע עליון. ולפיכך במדרש דרשו אותו על שיהיה להם מלך בן מלך, ודבר זה הוא שפע מתוך שפע: ובגמרא במסכת נדרים (פא. ), אמרינן שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר "יזל מים מדליו". מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו תורה ירושה לנו. רב שישא אמר, [כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר, מפני שהן מגדרין על הצבור. רב אשי אמר], משום דקרי לאנשי 'חמרי', עד כאן. הנה בארו מה שאמר "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר "מדליו", רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי: ויש לך להבין גם כן מה שאמר שלכך אין תלמידי חכמים מצוי שיצא מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו התורה ירושה לנו. פירוש, שהחכמה נבדלת מן האדם הגשמי, לכך לא שייך בו ירושה. כי אין מוריש למי שאחריו (אחריו) רק דבר שהוא גשמי. כמו האדם עצמו שהוא גשמי, לכך יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית. כי האב מוליד הבן מצד הגשמית, לא מצד השכלי. שאין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי. ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה השכלית. ולכך אין מצוי שיצא תלמידי חכמים מתלמידי חכמים, כי התורה ראוי מצד עצמה שתהיה נבדלת מן הגשמי, ובזה שאינו מוריש התורה לבניו, בזה נראה כי התורה שכלית, בלתי גשמית. אבל אם התורה היתה יוצאת לעולם על ידי החכם, אין התורה שכלית, כי האב אין מוריש לבנו רק הגשמי. ולפיכך האדם מוריש לבנו כמו הקומה והנוי, ושאר הדברים אשר הם דברים גשמיים, או מתייחסים אל הגשמי. שכן אמרו במסכת עדיות (פ"ב מ"ט) חמשה דברים האדם זוכה לבנו וכו'. אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי, כמו התורה, אין בזה ירושה, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד: ומה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור'. פירוש, המעלה הזאת - הוא תלמיד חכם בן תלמיד חכם - היא עליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה. וזה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור', פירוש שאין ראוי שיהיה נבדל מן הצבור במעלות כלל, אבל יהיה תוך הצבור. ואם יהיה תלמיד חכם יוצא מן תלמיד חכם, יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת. ודבר זה אין ראוי כלל, כי האדם אינו שכלי לגמרי, ואם היה יוצא [תלמיד חכם] מן תלמיד חכם, היתה אדם שכלי לגמרי: ומה שאמר מר זוטרא 'מפני שהם מתגדרים על הצבור'. פירוש, כי אי אפשר שלא יהיה התלמיד חכם מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור. ולכך אין ראוים שיצא מהם זרע תלמיד חכם, שיש בו השכל. כי הזרע הזה הוא בא במדריגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור, אין לו מדריגה הכללית, לכך אין זרעם בא ממדריגה הזאת, והבן זה: ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'. ולכך אין להם מדריגה העליונה כאשר הוא נבדל מן הכלל, רק יהיה תוך הכלל לגמרי, ודבר זה הוא מדריגה הכוללת, ואין ראוי שיצא ממנו תלמיד חכם. ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמרי, רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו. ואף אם לא יחשוב כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדריגתו, אין לו צירוף גמור אל הכלל. ואין לו המדריגה הזאת להיות יוצא ממנו תלמיד חכם, שהוא המעלה העליונה הכוללת, והבן זאת מאד. ומכל מקום התבאר לך מה שאמר "יזל מים מדליו", שנאמר על השפעת תלמיד חכם, שהוא השכל הנבדל האלקי: ואמר "וזרעו במים רבים" (שם), דבר זה נאמר על התפשטות הרבוי. וכן תרגם אונקלוס, שתרגם (שם) 'יסגא מלכא דיתרבא מבנוהי ישלוט בעממין סגיאין'. ואלו שני דברים; "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון שיהיה לו. ואחר כך אמר שיתפשט השפע הזה. והנה יהיה לו הברכה מצד שני דברים; שיהיה לו השפע, וגם יתפשט השפע הזה. וזה שאמר "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים": ואמר עוד (במדבר כד, ז) "וירום מאגג מלכו". דבר זה ענין נפלא מאוד. כי אגג הוא מתנגד לישראל תמיד, שהוא מזרע עמלק (ש"א טו, ח), אשר התבאר ענין עמלק בכמה מקומות למעלה. "וירום מאגג" היא מעלה עליונה לישראל. ומפני שלא אמר רק "וירום מאגג מלכו", ודבר זה נאמר על שאול המלך, שיהיה מתרומם על אגג בלבד. אבל "ותנשא מלכותו" (במדבר כד, ז) הוא התנשאות בתכלית: ואמר אחריו (במדבר כד, ח) "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה "אל מוציאו ממצרים", ולכך "יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ". מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". ולא מצינו לשון זה למעלה, רק אמר (במדבר כג, כד) "לא ישכב עד כי יאכל טרף". תלה בטרף בלבד, וזה מורה על הגבורה והכח למלחמה, וכמו שהתבאר למעלה. אבל כאן מדבר על ענין אחר, שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים. ודבר זה בארנו בחבור באר הגולה אצל 'עם הארץ אסור לאכול בשר' (פסחים מט ע"ב), והוא ברור: ואמר "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימינו" (במדבר כד, ט). דבר זה מורה על חוזק שלהם במציאות. והם נמשלים כמו ארי וכלביא, אשר ישכב בחוזק, ואין אחד מתחבר אליו להקים אותם משם. וכך ישראל לא יהיה להם שיתוף וחיבור כלל, מפני שהם נבדלים מכל האומות: ואחר כך אמר (שם) "מברכיך ברוך ואוררך ארור". ברכה זאת לומר כי ישראל הם היו עיקר ועצם העולם, וכאשר הקללה הוא לעצם המציאות, אז בודאי תהפך עליו. שכאשר אחד מתנגד למציאות, הרי הוא בלתי נמצא, שאין מתנגד למציאות רק העדר. ולכך המקלל ישראל, שהם עצם המציאות, הוא מקבל הקללה וההעדר בעצמו. וכן היפך, המברך את ישראל, שהם עצם המציאות, והוא מוסיף מציאות וקיום עליהם בברכתו, הרי זה נמשך ונכנס תחת המציאות, ובזה מקבל ברכה ותוספת מציאות. כי אין הקללה רק העדר המציאות, ואין ברכה רק תוספות מציאת. לכך כאשר מקלל ישראל, מתנגד אל עצם המציאות, לכך הוא בעצמו בעל ההעדר. ואשר מברך ישראל, ומוסיף מציאות, הרי זה נכנס תחת המציאות, הפך אשר מתנגד לו, לכך ראוי לו הברכה, והוא תוספות מציאות: ותדע כי לא נאמר כך רק אצל אברהם, שנאמר (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך ומקלליך אאור". וכן ביעקב כתיב (בראשית כז, כט) "אורריך ארור ומברכיך ברוך". וכל זה מפני כי אברהם היה עיקר מציאות העולם, שכן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז ט. ) שני אלפים תוהו, עד שבא אברהם. והוא ראשית הבריאה נחשב, וכמו שהתבאר למעלה כי אברהם היה יסוד העולם. ובשביל כך הבטיחו השם יתברך "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", לומר כי הוא יסוד ועצם עולם, שהכל תלוי בו, ולכך זכה אל ברכה זאת: וכן יעקב היה עצם העולם. שכן אמרו זכרונם לברכה במדרש בפרשת בחקתי (ויק"ר לו, ד), רבי פנחס בשם רבי ראובן, אמר [הקב"ה לעולמו], עולמי עולמי, מי בוראך ומי יצרך. אומר לך מי בוראך, אומר לך מי יוצרך; יעקב בוראך, ישראל יוצרך, דכתיב (ישעיה מג, י) "בוראך יעקב ויוצרך ישראל". רבי יהושע דסכניה בשם רבי לוי אומר, אף בהמות לא נבראו אלא בשביל יעקב, דכתיב (ר' איוב מ, טו) "הנה נא בהמות אשר עשיתי אתך". רבי יהושע בשם רבי חנן בר יצחק אמר, שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל יעקב, שנאמר (תהלים עח, ה) "ויקם עדות ביעקב", ואין עדות אלא שמים וארץ, שנאמר (ר' דברים ל, יט) "העדותי בכם את השמים וארץ". רבי ברכיה אמר, שלא נברא שמים וארץ אלא בשביל יעקב ששמו ישראל, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אמר רבי אבהו, לא נברא הכל אלא בשביל יעקב, שנאמר (ר' ירמיה י, טז) "כי לא כאלה חלק יעקב יוצר הכל", עד כאן: וכל אלו הדברים ידועים למשכילים, כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא עיקר, והכל הוא טפל אליו. משל זה, האילן יש לו התחלה, הוא השורש, אשר ממנו התפשט כלל האילן. וכך אברהם הוא התחלה אל העולם. אבל יעקב הוא דומה אל גוף האילן, אשר ממנו מתפשטים הענפים, שהם חלקי האילן לכל צד. הרי כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא גוף האילן. מכל מקום אלו הם המציאות. ולכך היה מתברך בברכה זאת "אורריך ארור ומברכך ברוך", כמו שהתבאר למעלה. וכן ישראל נתברכו בברכה זאת, במה שהם עיקר ועצם העולם. ודבר זה נרמז בברכה זאת, ולכך היא אחרונה לכל הברכות: ומה שהקדים בלעם הברכה לקללה (במדבר כד, ט), הפך יצחק שאמר (בראשית כז, כט) "אורריך אאור ומברכיך ברוך". אמרו זכרונם לברכה (ב"ר סו, ד), מפני שהרשעים - מברכיהן קודמין למצעריהן. אבל הצדיקים - אורריהן קודמין. פירוש זה, כי הצדיק שלימות מעלתו הוא באחרונה, כאשר יושלם. והפך זה הרשע, כי חסרון שלו ימצא כאשר הוא באמתת עצמו. ובסוף שלו הוא אמתת עצמו, כמו שהתבאר למעלה בכמה מקומות. ואף על גב כי ברכה זאת נאמרה לישראל, מכל מקום כיון שאצל בלעם - ברכת הרשע בתחלה וסופו קללה, זכר בלעם סדר שלהן איזה קודם רק. ואמר "מברכך ברוך וגו'". אבל יצחק שהוא צדיק, ואצלו המקללין קודמין, זכר סדר שלהן, והבן זה: והנה כל הברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) היא על ישראל, שיש להם מעלה אלקית עליונה. וכאשר תבין תדע, כי אלו שלש ברכות; "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), וכן "לא הביט און ביעקב" (במדבר כג, כא), "מה טובו אהליך יעקב" (במדבר כד, ה), הם נגד שלשה אבות. "כי מראש צורים אראנו" הוא כנגד אברהם, כמו שהתבאר, כי אברהם היה התחלת ישראל, והוא היה נקרא "צור מחצבתם בו". וברכה שניה נגד יצחק. כבר אמרנו כי כל ברכה שניה על שאין ישראל נפרדים מן השם יתברך כלל, ודבר זה בזכות יצחק. ודבר זה רמזו זכרונם לברכה במדרש (ספרא ויקרא כו, מב) שכל האבות נאמר בהם זכירה, חוץ מיצחק. שנאמר (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי את אברהם אזכור". הרי בכל האבות נאמר בהן זכירה, חוץ מיצחק. ואמרו, מפני שאפרו צבור על המזבח לפני ה', ואינו נפרד מן השם יתברך כלל. ו"מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" הוא בשביל זכות יעקב, כמו שהתבאר, דכתיב (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים וגו'": וקאמר בגמרא (סנהדרין קה ע"ב), שכלם נהפכו לקללה, חוץ מן בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי כל הברכות שברך בלעם, אין ברכה יותר מיוחדת ושייכת לישראל כמו ברכה זאת מה שאמר "מה טובו אהליך יעקב", כמו שהתבאר. ולכך הקדים אותה בברכה שלישית, לומר "מה טובו אהליך יעקב", כי ברכה זאת היא קרובה לישראל לגמרי. וכאשר הפך השם יתברך את הקללה לברכה, לא נהפכה הברכה שהיא שייכת לישראל לגמרי, ולא חזרה לקללה. ושאר הברכות שאינם כל כך קרובים אל ישראל, חזרו לקללה, עד לעתיד, אז יחזרו כלם לברכה: ==פרק ס== אחר שבירך את ישראל בשלש ברכות אשר הם שייכים לישראל בעולם הזה, התחיל בלעם במעלה שאינה בעולם הזה כלל. כי "מן אראנו ולא עתה" (במדבר כד, יז) הכל נאמר לימות המשיח, שאז יהיה לישראל מעלה מיוחדת, מה שלא היה להם קודם זה. ולכך לא כלל ברכה זאת עם שלש ברכות ראשונות. וכן פירוש זה "אראנו ולא עתה", שאין הנבואה הזאת בעולם שהוא עתה. "אשורנו ולא קרוב" (שם), שאין הנבואה הזאת קרובה לעולם הזה: ובמדרש, "אראנו ולא עתה", אמר רבי יצחק, משה אמר (דברים לב, לה) "כי קרוב יום אידם", "כי קרוב אליך הדבר" (דברים ל, יד), ובלעם אמר "אראנו ולא עתה". משל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק, והיה אוהבו ואויבו הלכו עמו. כשהיו מהלכין בדרך, אמר אויבו, לפי ששונא אותך אביך, נתן לך מדינה במקום רחוק. קצרה דעתו של בן המלך. אוהבו אמר לו, עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה, ומתקנין לנו כל מעדנים. מיד נתקררה דעתו של בן המלך. וכן ישעיה אמר (ר' ישעיה יג, ו) "כי קרוב יום ה' ונורא הוא", עד כאן: ויש לך להבין מדברי חכמים, כי לפי האמת המדינה שנתן מלך מלכי מלכים לישראל - הוא עולם המשיח - הוא מדינה רחוקה. אבל אוהבו אמר כי קרוב הוא, וכמו שאמר ישעיה "כי קרוב יום ה' כי גדול ונורא הוא". אף כי רחוק הוא, הרי הוא קרוב מצד התשובה, כמו שהתבאר למעלה (פכ"ח) שאמר משיח היום אתינא (סנהדרין צח. ), עיין שם. ולפיכך הנביאים, שהם אוהבי ישראל, היו אומרים "כי קרוב יום ה'". כלומר, אל תאמרו כי השם יתברך אשר נתן חלקכם לימות המשיח, הוא דבר מופלג מן עולם הזה. אבל אין הדבר כך, רק כי קרוב הוא מאוד אל עולם הזה אשר אתם רוצים, והוא יותר קרוב מאשר הוא ענין אחר. שהרי דבר זה, שהוא ביאת המשיח, זמנו הוא כל יום ויום, כמו שאמרנו, כי זמן ביאת הגואל זמנו כל יום ויום. ולכך קראו ימות המשיח 'קרוב', כי מסוגל הגאולה לזה, שאין לה זמן מיוחד, כמו שהתבאר. אבל בלעם אמר על הזמן שהוא רחוק, כאשר אין כאן תשובה. ודברים אלו גדולים מאוד מאוד: ואמר "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז). קרא מלך המשיח "כוכב", מן הטעם אשר אמרנו למעלה, כי כמו שהכוכב נבדל מן האדם, שהכוכב ברקיע והאדם על הארץ, וכך הזמן של משיח נבדל מן עולם הזה לגמרי. ועוד, כי מעלתו ומדריגתו של משיח למעלה, כמו שפרשנו למעלה, שעליו נאמר (ר' ישעיה נב, יג) "וירום וגבה ונשא", ולכך קראו אותו "כוכב", שהוא מתנשא על כל. ועוד יש לך לדעת, כי הכוכב הוא מושל בכל העולם כלו, כאשר הוא מסבב את כל העולם. ולכך מדמה מלכות המשיח שתשלוט בכל העולם, כמו שאמר אחריו (במדבר כד, יז) "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת", לכך מדמה אותו לכוכב. ואמר לשון "דרך כוכב מיעקב", כי נראה כאילו היה דורך בשמים. והוא נקרא כוכב דשביט, שהוא דורך במרוצה. וזה שאמר אחריו "וקם שבט מישראל", שניהם ענין אחד, שהרי נקרא 'כוכבא דשביט' (ברכות נח ע"ב), ושניהם באים בחוזק ובתוקף גדול מאוד. וכן יהיה מלכות המשיח, שיבוא בכח: ואמר "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגו'" (במדבר כד, יז-יח). לא הזכיר רק "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה", וזה מפני שבא הכתוב לומר כי ישלוט בכל אדם. ולא אמר 'כל בני אדם', ובזה היה כולל הכל, כי זה לא שייך מפני שני דברים; האחד, שבא לחלק אותם מן שאר האומות, כי אין כלם ענין אחד, רק הם מחולקים. ואשר הם מחולקים הם מואב ואדום, כי אלו שתי אומות אינם בכלל שאר אומות, והם מיוחדים מן שאר אומות. שהרי אל מואב נתן השם יתברך ארץ לנחלה, ואמר (ר' דברים ב, ט) "לא תתגר בם מלחמה". וכן לאדום גם כן, שכן אמר (דברים ב, ד) "אתם עוברים בגבול אחיכם וגו'". וכן בכל מקום אלו שתי אומות, מואב ואדום, מזכיר אותם בפני עצמם, וכדכתיב (ישעיה יא, יד) "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". והטעם הוא שאלו שתי אומות יש להם כח עליון מלוט ועשו, שהיו קרובים אל הקדושה: ולא אמר גם כן 'וקרקר כל בני אדם', דאין לומר 'וקרקר כל בני אדם', שהרי ישראל ישארו, וישראל יקראו בני אדם יותר מן האומות, כמו שאמרו (יבמות סא. ) אתם קרוים 'אדם', ואין האומות קרוים 'אדם'. ולכך אמר "וקרקר כל בני שת", כי אותם שהם נקראים "בני שת" לא יהיו נשארים. ואמר (במדבר כד, יח) "וישראל עושה חיל". רוצה לומר כמו שהתבאר למעלה בישראל, כי ישראל יקבלו כח האומות האלו, כאשר יאביד השם יתברך האומות. ואמר (שם שם יט) "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר", רוצה לומר כי אחד בלבד ירד מיעקב. "והאביד שעיר מעיר", שלא יהיה הכל נשאר שם ושארית להם, רק יהיה תחת ידם: ואחר שהזכיר זה, מזכיר מה שיגיע לאומות בסוף הכל, והוא יהיה השלמה ותכלית. ולכך אמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". ובמדרש, כל זמן שזרע עמלק קיים, כביכול כנף מכסה הפנים. אבד זרעו של עמלק, נטלה הכנף, שנאמר (ישעיה ל, כ) "לא יכנף עוד מוריך". רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר, כל זמן שזרעו של עמלק קיים, לא השם שלם ולא הכסא שלם. בזה רמזו דברים נפלאים. כי עמלק הוא החוצץ בפני השכינה, שאין השכינה נגלית בעולם הזה. וזה ידוע כי אומה זאת אינה מתחברת עם ישראל כלל. ולכך נחשב אומה זאת תוספת בפני עצמה, וכל תוספת מכסה גוף הדבר, כמו הקליפה אשר הוא מכסה הפרי. ולכך כאשר עמלק בעולם, הרי בעולם הכנף המכסה. ודבר זה יסולק כאשר אין זרע עמלק: וכן מה שאמר ש'אין השם שלם, ואין הכסא שלם'. דבר זה בארנו בכמה מקומות, כי דבר זה נאמר כי כל זמן שעמלק בעולם נמצא השניות בעולם, שהוא מתנגד לישראל, ולפיכך 'אין הכסא שלם ואין השם שלם'. כי השם הזה הוא השם המיוחד. והכסא כסא מלכותו, שבו הוא מלך מיוחד על הכל, כמו שנתבאר הכל במקומו: וזה שאמר "ראשית גוים עמלק", כי עמלק ראשית והתחלת כל הגוים. ומפני זה עצמו עמלק מתנגד ואויב לישראל כאשר הוא "ראשית גוים". כי אין ספק, כי הגוים כולם מתנגדים לישראל, ועמלק הוא ראשית והתחלת גוים, לפיכך עמלק יותר מתנגד אל ישראל מכל האומות, מפני שהוא ראשית הגוים אשר יש להם התנגדות לישראל. לכך אין לו שום צירוף עם ישראל. ולפיכך אמר "ראשית גוים עמלק וגו'", ובשביל זה "עדי אובד". ואין להאריך במקום זה: ובמכלתא, "ויבא עמלק" (שמות יז, ח), אמר הקב"ה, אני יצרתיך אחר שבעים לשון, ועכשיו תהא לי ראש לפורענות לכל יורדי גיהנם, שנאמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". גם כן רצו בזה, כי היצירה שנברא אחרון לכל האומות, מורה כי הוא ראשית. כי הדבר שהוא ראשית בעצמו, הוא יוצא לפעל בעולם הנגלה באחרונה. כמו ישראל, כי ישראל קדמו אל הכל, כדכתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא", בשביל ישראל - שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג) - ברא שמים וארץ (ויק"ר לו, ד). ולענין יציאה אל הפעל הנגלה יצאו באחרונה, כי כל האומות יצאו אל הפעל קודם ישראל. כי ישראל יצאו אל הפעל כאשר יצאו ממצרים, וכל האומות היו לעם גדול קודם זה. וכן עמלק "ראשית גוים", ולענין יציאה אל הפעל עמלק הוא האחרון. ואמנם הראשית הזאת של עמלק הוא עצמו גורם לו ההעדר וההפסד, כי מה שהוא "ראשית גוים" והתחלתם, והגוים הם יורדי גיהנם, ולכך הוא "עדי אובד" בודאי, ואין להאריך יותר: ואחר כך אמר (במדבר כד, כא) "וירא את הקיני". אחר שזכר את עמלק שהוא נבדל ונפרד מן ישראל, ובשביל כך "אחריתו עדי אובד", זכר את הקיני שהוא הפך זה, שהוא בא לחבר אל ישראל. ודברים אלו זה כנגד זה; שכשם שיש באומות - והוא עמלק - אשר הוא מתנגד לישראל לגמרי, והוא אויב לה'. כן יש באומות הפך זה גם כן, כי יש מי שבא להתחבר ולתקוע עצמו בישראל, ודבר זה ידוע. ולפיכך אמר "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קינך". שיש לו מדריגה זאת, שנתיישב בחוזקן של ישראל. כי "עד מה אשור תשבך" (שם שם כב), כלומר כי אשור תשבך בלבד, ואין זה כלום. כי בלעם רצה להזכיר אחדות העולם שיהיה בזמן המשיח, ולכך אחר שזכר את עמלק שהוא נבדל מן ישראל, והוא יהיה "עדי אובד", והכל כדי שיהיה העולם אחד. זכר אחר כך כי הקיני אשר מתחבר אל ישראל לגמרי, עד שיהיה אחד עמהם, ואין כאן דבר יוצא מן האחדות: ואמר "או מי יחיה משמו אל" (במדבר כד, כג). ובפרק חלק (סנהדרין קו. ), אוי לו מי שמחיה עצמו בשם אל. רבי יוחנן אמר, אוי לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה, עד כאן. פירוש, אוי לאותה אומה שמחיה עצמה בשם "אל". היא האומה שממעט אלקותו יתברך, ומחיה עצמו בשם "אל", כאילו הוא אל. וזהו "משמו אל", כי מי שממעט אלקותו ומגדיל עצמו, זה עושה עצמו "אל". ודבר זה נאמר על מלכות רביעית, האומרת (תהלים עג, כה) "מי לי בשמים", וכמו שהתבאר למעלה שעושה עצמו כזה. ולרבי יוחנן אוי לאומה שתמצא בשעה שהשם יתברך עושה פדיון לבניו. גם זה על מלכות רביעית נאמר, שהיא החוצצת ומפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. שכל זמן שהמלכות הזאת נמצאת, ישראל מרוחקים ונבדלים מן השם יתברך, כמו שהתבאר פעמים הרבה בחבור הזה. וכאשר השם יתברך יתחבר ישראל אליו, אז אוי לאומה שתהיה מבדלת בין השם יתברך ובין ישראל, וכמו שאמר מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה. כי לגודל רצון השם יתברך בחבור הזה אשר יהיה באותו זמן, אוי לאומה המפסקת. וזה שאמר "אוי מי יחיה משמו אל". שישוב השם יתברך לפדות את בניו, ומי שהוא מתנגד לזה, אוי לאומה המפסקת ומבטלת פדיון אומתו. הרי כל הדברים אשר נאמרו כאן, כלם נאמרו על אחדות העולם, שיהיה הכל אחד. ואמר אחר זה (במדבר כד, כד) "וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אובד". ותרגומו ידוע שהוא על מלכות רביעית: ובפרק חלק (סנהדרין קו. ), "וענו אשור וענו עבר" (במדבר כד, כד), עד כאן מקטל קטלי, מכאן ואילך שעבודי משעבדי, עד כאן. ורצה לומר, כי מפני שהאומה הזאת כל כחה להרוג ולשבר, וכמו שאמר דניאל על החיה הזאת, שאמר עליה (ר' דניאל ב, מ) "ומלכי רביעאה תהוי תקיפאה כפרזלא וכפרזל דתשל ומהדק כולה כן תדיק ותריע". מפני זה גם כן הוא "עדי אובד" כמו עמלק. כי כח המלכות הזאת אינו רק להשחית ולהפריד העולם, שיש לו כח ברזל המקצץ. ומפני זה גם כן הוא "עדי אובד", כי יהיה העולם בשלום ובאחדות: והרי לך שלשה "וישא משלו" זה אחר זה; האחד (במדבר כד, כ) על עמלק, והשני (שם שם כא) על הקיני, והשלישי (שם שם כג) על הכתים. וכן הם נבואות בלעם תמיד, כמו שהתבאר, כי היה בוחן את ישראל בכל ג' חלקים. וכך היה בוחן האומות מכל שלשה חלקים, כמו שהתבאר למעלה, ואמר עליהם (ר' במדבר כד, יז-יח) "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה ירושה שעיר וגו'". וכן היה בוחן אותם אשר הם מיוחדים מן שאר אומות, והם עמלק, קיני, כתים. ונתן לכל אחד ואחד ענינו כמו שהוא. אמר על עמלק שהוא "עדי אובד" (במדבר כד, כ). ואמר על הקיני ששם בסלע קינו (במדבר כד, כא). ואמר על מלכות רביעית (במדבר כד, כה) "וצים מיד כתים" וגם הם "עדי אובד" (שם). ואין לפרש יותר, כי הם דברים עמוקים, רק יבין האדם מעצמו. ולכל אשר השם יתברך נתן בו חכמה ודעת, יראה כמו שמש בצהרים, איך נבואה זאת של בלעם מעידה על גאולת ישראל העתידה שתהיה במהרה בימינו, אמן: ==פרק סא== בפרק הכונס (ב"ק ס ע"ב), רב אמי ורב אסי הוי יתבי קמיה דרבי יצחק. חד אמר, לימא מר שמעתתא, וחד אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר שמעתתא, ולא שביק מר. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר. אמר להם, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים, אחת זקנה ואחת ילדה. ילדה מלקטת לבינים, הזקינה מלקטת לו שחורים, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להו, אי הכי אימא לכו מלתא דשוו לכו לתרווייכו. "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה), "כי תצא אש" מעצמה משמע, "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שם). אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה". ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (ר' זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". "שלם ישלם המבעיר הבעירה", אמר הקב"ה עלי לשלם הבעירה שהבערתי. שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי (גופו) [ממונו], וסיים בנזקי (ממוניה) [גופו], לומר לך אשו משום חציו, עד כאן: והדרש הזה נראה רחוק מפשוטו של כתוב. אבל בדרש הזה חכמה נפלאה, כי בא לומר כי חורבן בית המקדש הוא מתייחס אל השם יתברך, לגודל כח תוקף פעל זה. שהיה ראוי אל בית המקדש הקיום הגמור לפי מעלתו, לכך מתייחס פעל זה אל השם יתברך, שהוא יתברך היה פועל כגודל כוחו. וגם מתייחס פעל זה אל האש, כי אין לך דבר שיש לו תוקף יותר מן אש, וזה תמצא בכל מקום. ולכן כאשר בא הכתוב לומר כי השם יתברך פועל חזק לאבד הרשעים, אמר (ר' דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה אל קנא". ואף כי באמת חורבן בית המקדש היה על ידי גוים, והם האומות, עם כל זה פעל זה מתייחס אל השם יתברך, כמו שמתייחס פעל חזק האש אל האדם, אף כי יצא האש מעצמו, וכמו שיתבאר (ד"ה ודרש זה). וכל זה לחוזק פעולת האש, מתייחס פעל זה אל האדם. ואם אחד נטל גחלת, והצית אש בגדיש, מתייחס פעל זה אל האדם אשר האש ברשותו (ר' ב"ק סא ע"ב). כך מתייחס פעל זה, שהוא חורבן בית המקדש, אף כי נעשה דבר זה על ידי האומות, מתייחס פעל זה לגודל הכח שהיה בחורבנו, שהיה פעל במדת הדין, ומתיחס פעל זה אל השם יתברך: ומפני כי מתיחס פעל זה אל השם יתברך, אשר הוא השלם בתכלית השלימות, והנה בא מאתו חסרון אל העולם, הוא חורבן הבית הקדוש, שהוא שלימת כלל העולם. לכך מצד השם יתברך בעצמו ראוי שיושלם דבר זה, כי הוא השלם, וראוי שישלים הכל. ואין ראוי שיבוא מאתו יתברך חסרון. ובפרט פעל הזה, שהיה פעל בכח מדת הדין הגדול, אשר הוא מתיחס אל השם יתברך בפרט, כמו שידוע כי הדין הוא ביד השם יתברך. ועל זה אמר 'אני הוא שהצתי אש בציון, ואני עתיד לבנותה באש'. שרצה לומר אני הוא בעצמי שעשיתי פעל זה, לגודל כח וחוזק הפעולה במדת הדין, שהוא חורבן הבית, ובא חסרון מן אשר הוא השלם בתכלית השלימות. ולכך ראוי שיושלם חסרון זה על ידו. ולכך כתיב (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש", כי החומה הוא בנינה וקיומה בחוזק מן השם יתברך בעצמו: ודרש זה מן הכתוב שאמר (שמות כב, ה) "כי תצא אש" מעצמו, "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שם). ודקדק בכתוב, שאמר תחלה "כי תצא אש", ומשמע מעצמו, ואחר כך אמר "המבעיר את הבערה", תלה זה בפעל. אבל הכתוב רוצה לומר, שאף שהאש יצאת מעצמה, כדכתיב "כי תצא אש", עם כל זה מתייחס פעל זה אל המבעיר לגמרי. ודבר זה לפי חוזק הפעל של אש, שהוא פועל בכח ובתוקף, תלה הכתוב במי שהאש תחת רשותו, כאילו היה הוא הפועל. ולפיכך כתיב "שלם ישלם המבעיר", כאילו הוא בעצמו פעל זה, ולכך ראוי הוא להשלים החסרון. וכן אשר בא ממנו ענין זה. כי לפי הכח שפעל ההזק, ראוי שישלים החסרון אשר בא ממנו לגמרי תשלומין גמורים, כדכתיב "שלם ישלם": והנה יש לדרוש מן הכתוב שמעתתא, מה שפתח הכתוב בנזקי ממונא, ומסיים בנזקי גופו, לומר לך כי אשו משום חציו. ודבר זה הוא עצמו כמו שאמרנו, שהכתוב בא לומר אף שיצא האש מעצמו, מתייחס פעל זה אל האדם, שהוא עשה זה לכח פעל האש, ונחשב זה כאילו ירה חץ שלו. והנה השמעתא והאגדה יש להם שורש אחד; שמעתא ללמוד ממנו כי פעל של אש, לפי גודל כח פעולתו, הוא כאילו ירה חץ, ולכך ישלם הפעולה כאילו עשה בידים. וכך יש לדרוש גם כן, כי מתיחס פעל זה - שהוא החורבן - אל השם יתברך לגמרי, שהוא היה הפועל, והיה מתחייב מן השם יתברך חסרון. ומאחר שבא ממנו חסרון, ראוי לו שישלים, עד שאין חסרון נמצא מאתו, רק תשלומין גמורים: ובמדרש, "כי הוא טרף וירפאני" (הושע ו, א). למי שעלתה לו מכה, וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפא מכתו, הוא מחזיר אחר רופאים, ולא היה מרפא לו. אמר לו, לך אצל הרופא שקרע לך המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים הם, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם. הוא שהכה הוא שמרפא, שנאמר (דברים לב, לט) "מחצתי ואני ארפא". אני הוא שהכתי, שנאמר (איכה א, יג) "ממרום שלח אש", ואני המרפא, שנאמר (ישעיה נא, יב) "אנכי הוא מנחמכם", עד כאן. בארו בזה גם כן את הדברים אשר אמרנו. כי המכה שבאה על ישראל היה מן השם יתברך, ולפיכך אי אפשר רק שהוא יתברך המרפא. משל לרופא שקרע המכה, כשבא המכה ליד הרופא אחר, לא יוכל לרפאות רופא אחר, את אשר אין יודע דעתו של רופא הראשון. ולכך אמר במדרש הזה כי הקב"ה, שהוא יתברך המכה, כדכתיב "ממרום שלח אש", שיורה זה על שבאה המכה מאתו יתברך בעצמו בגודל כחו, לכך הוא צריך לרפאות את המכה הזאת בעצמו, לפי גודל כחו: והבן מה שהמשיל מכת השם יתברך לרופא שקרע המכה. לומר לך, כי מכת השם יתברך, כל מכותיו אינם רק לרפאות את החולה. ואף כי הכה השם יתברך את ישראל, אין זה הכאה נחשב, רק שהשם יתברך מכה אותם להסיר החטא על ידי יסורין: וכנגד שני דברים אשר היו בחורבן בית קדשינו ותפארתינו; האחד - החורבן בעצמו, והשני - סלוק השכינה משם. וכנגד הראשון אמר שהוא יתברך יבנה אותו בחוזק, ויהיה לה חומה סביב. וכנגד שנסתלק שכינה משם אמר "ולכבוד אהיה בתוכה", אמן, וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן: ==פרק סב== "גילי מאוד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע" (ר' זכריה ט, ט). הכתוב הזה נאמר על הגאולה העתידה, כמו שפרשו זכרונם לברכה. ובמדרש, "צדיק ונושע", שלך ושלי היא הגאולה, דכתיב (ר' תהלים פ, ג) "לפני אפרים ומנשה עוררה גבורתיך ולכה לישועתך לנו", אמר רבי מאיר, "ויושע ה' ביום ההוא" כתיב (שמות יד, ל), כביכול כשישראל בצרה, אף הוא עמהם בצרה, שנאמר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לו צר". וכתיב (תהלים צא, טו) "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה". וכתיב (תהלים נ, כג) "ושם דרך אראנו בישע אלקים", 'בישע ישראל' אינו אומר, אלא "בישע אלקים". אמר רבי ברכיה הכהן, ראה מה שכתוב "גילי מאוד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע", 'צדיק ומושיע' אין כתיב כאן, אלא "ונושע". וכן הוא אומר (ישעיה סב, יא) "אמרו לבת ציון הנה ישעך בא", 'הנה מושיעך' לא נאמר, אלא "ישעך". אמר רבי אבהו, משה מקלס לישראל "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט), 'לה'' אין כתיב, אלא "בה'". משל לאדם שיש לו סאה של מעשר שני, מה הוא עושה, נותן מעות ופודה אותה. כך ישראל, במה נפדים, בהקב"ה, "עם נושע בה'". אמר הקב"ה, בעולם הזה על ידי שהיתם נושעים על ידי בני אדם; על ידי משה ואהרן, בימי סיסרא על ידי דבורה וברק, ועל ידי שהיו בשר ודם, הייתם חוזרים ומשתעבדים. אבל לעתיד, אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים, שנאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" עד כאן: כבר בארנו לך בפרקים הקודמים, כי השם יתברך הוא כמו צורת ישראל האחרונה, ולפיכך שתף השם יתברך שמו בהם, כי הוא יתברך צורת ישראל בפרט. וכמו שאמר הכתוב (יהושע ז, ט) "והכריתו שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול". ומצד בחינה הזאת, שהוא יתברך צורת ישראל האחרונה, נאמר "צדיק ונושע", כי הוא יתברך נושע עם ישראל מאחר שהוא צורה אחרונה לישראל, וגאולת ישראל נחשב להקב"ה גאולה גם כן: ורבי אבהו אמר, משה משבח את ישראל (דברים לג, כט) "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרך". וזה הכתוב הוא הכתוב האחרון שדבר משה לישראל. כי ראוי שיהיה הכתוב הזה האחרון, כי הוא המעלה והמדריגה היותר עליונה ואחרונה לישראל, כי בו נזכר שהשם יתברך הוא צורה אחרונה לישראל, כדכתיב "מי כמוך עם נושע בה'", 'עם נושע לה'' אין כתיב, אלא "בה'", רצה לומר בו יתברך עצמו נושעים, מפני כי הוא יתברך צורה אחרונה לישראל, ולכך הם נושעים בה'. ולא כתיב 'מה'', שהיה משמע פירוד והבדל. ודבר זה דומה לאדם שיש לו סאה של מעשר שני, שפודה את מעשר שני במעות. כך שישראל נפדים בהקב"ה עצמו, והוא עצמו גאולתן של ישראל, כמו שהכסף של מעשר שני הוא גאולת ופדיון הפירות. וכל זה כמו שאמרנו, מפני שהשם יתברך הוא צורה אחרונה לישראל, לכך ישראל נפדים בו בעצמו. ולא תאמר כי מן השם יתברך מתחייב ובאה הגאולה של ישראל, כי דבר זה אינו, רק כי הוא יתברך הוא עצם גאולתן של ישראל: ולכך אמר משה באחרון דבריו "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזריך ואשר חרב גאותיך". ובפסוק הזה נזכרים שלשה דברים אשר יש לישראל מן השם יתברך; האחד - החוזק שיש לישראל מן השם יתברך. כי אף אם כל האומות יבואו על ישראל לעקור אותם, אין יכולים להם, מפני שהקב"ה צורה אחרונה לישראל, ואיך אפשר שיהיו עוקרים אותם, אחר שהוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר "מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך", שהוא יתברך מגן וצינה של ישראל בעצמו, כמו שהתבאר: ולכך אמרו בפרק קמא דפסחים (ה. ), תניא דבי רבי ישמעאל אומר, בזכות ג' ראשון זכו לג' ראשון; להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו - שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ולבנין בית המקדש - דכתיב (ירמיה יז, יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו". ולשמו של משיח - דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם" עד כאן. דברים אלו צריכין פירוש, כי מנין לנו דברים אלו לומר כי 'בזכות ג' ראשון זכו לג' ראשון'. כי אף שהם משותפין בשם "ראשון", בשביל כך אין מחויב לומר ש'בשכר ראשון זכו לג' ראשון': אבל ביאור ענין זה, כי השאור ראוי לבטל ביום ראשון של פסח, כי השאור אינו ראוי לאכילה, והוא כלו פסולת, כמו שהוא השאור באמת. וראשון של פסח, שהוא התחלת הויות העולם, כי הוא חודש האביב (שמות כג, טו), ובזמן הזה ראוי לבטל הפסולת מן העולם ולבער אותו, כמו השאור והחמץ. ולכך בזכות "ביום הראשון" שהוא השבתת השאור, שהוא פסולת, ומבערים אותו מן העולם, זכו להכרית זרעו של עשו, שהוא כלו פסולת, כדכתיב (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש", והקש הוא פסולת, והסרת הפסולת הזה הוא השלמה ראשונה: ויום ט"ו תשרי נקרא גם כן "ראשון" (ויקרא כג, לט), לפי שהוא ראשון אל השלמה. כי בט"ו ניסן חודש האביב, והוא התחלה, לפי שבו מתחיל הויות העולם, וכך ט"ו בתשרי כבר הכל הוא בהשלמה - כל הדברים שהם בעולם. לכך נקרא "ראשון" מצד שהוא עיקר גם כן, והוא ראשון השלמת הויה. ולכך בשביל זה יזכו לבית המקדש, כי בנין בית המקדש השלמת העולם: ובזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ). דבר זה ענין בפני עצמו, כי מצד השלמת הויה, העולם הזה מגיע לקנות השלמה יותר עליונה, והוא הדביקות בו יתברך. ולכך כתיב אצל מצות לולב (שם) "ולקחתם וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם", כי השלמת העולם מביא עוד השלמה אחרת עליונה, עד שיהיה להם הדביקות בו יתברך, ולכך נוטלין לולב ושמחים. וידוע כי השמחה היא בשביל השלמה העליונה, כשם שהבכי והאבל בשביל הפסד, כך השמחה בשביל ההשלמה. וכאשר ישראל מקבלים הדביקות בו יתברך, והוא השלמה האחרונה, ולכך כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם". ולפיכך בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" יזכו לשמו של משיח, כי המשיח הוא יהיה משלים את העולם, ויהיה העולם בהשלמה, עד שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, וזהו ההשלמה האחרונה והדביקות הגמור. ובשביל כך כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", כי כל השלמה יש בה שמחה. ולכך אמרו 'בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" יזכו לשמו של משיח', כי המשיח הוא השלימות האחרונה, שיקנו הדביקות בו יתברך: ובבראשית רבה (סג, ח) אמרו שם, ורבי ברכיה בשם רבי לוי, בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ) הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ובונה לכם ראשון, זה בית המקדש, דכתיב (ירמיה יז, יב) "מרום מראשון מקום מקדשינו". ומביא לכם ראשון, מלך המשיח, דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן", עד כאן. הנה רבי ברכיה תלה הכל בזכות "ולקחתם לכם ראשון". וזה כי "הראשון" אשר נאמר אצל מצוה זאת, הוא יותר עליון מכל ראשון, כמו שהתבאר לפני זה. ולכך דעתו כי בזכות ראשון אשר נאמר אצל מצות לולב, שהוא השלמה האחרונה, ודבר "ראשון" לגמרי, ובו יזכו אל כל דבר שיש לו מעלת "הראשון". ולפיכך בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" שהוא השלמה האחרונה, בזכות זה יזכו לכל השלימות, שהיא לפני ההשלמה אחרונה: והוסיף לומר, כי לא זה בלבד אשר הוא מגן עזרם, שלא יוכלו האומות להם, אלא כי הוא יתברך גאות לנצח של ישראל את האומות לכלותם. ולא זה בלבד, רק יותר מזה, "יכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרוך". רצה לומר כי האומות מתנגדים לישראל, וישראל הם מתעלים עליהם, וזה שאמר "ואתה על במתימו תדרוך". וכל אלו שלשה דברים אשר זכר; אשר ישראל נושע בו יתברך והוא מגן עזרם, ואשר הוא חרב גאותם, ואשר ישראל מתעלים על האומות, כל אלו השלשה - זה אחר זה - מורה כי הם בפרט המעלה האחרונה שיש לישראל, כאשר תבין אלו שלשה דברים, שאין עליהם מעלה. ודבר "מגן עזרך" נגד מדת אברהם, דכתיב (בראשית טו, א) "אנכי מגן לך". ואמרו בתפלות "מגן אברהם". וזכר "ואשר חרב גאותיך" נגד זכות יצחק, דכתיב (בראשית לא, מב) "ופחד יצחק היה לי", ומשם יבא הפחד על אויבי ישראל כאשר יוצאים למלחמה, עד שפורחים מן החרב. "ואתה על במתימו תדרוך", בזכות יעקב, דכתיב (ישעיה נח, יד) "והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך", וכל זה ההתעלות שהיה ליעקב. וכל אלו דברים הם דברי חכמה מאד מאד. ואלו שלשה מעלות הם העליונות, ובהם נכלל הכל. וזהו לשון "אשריך" (דברים לג, כט), כי לשון זה נאמר על כלל המעלות כולם, ולכך נאמר בלשון רבוי "אשריך ישראל": ובספרי (דברים לג, כט), נתקבצו כל ישראל אל משה, אמרו לו משה רבינו (ע"ה), מה טובה עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לנו לעולם הבא. אמר להם איני יודע, מה אומר לכם, אשריכם מה מתוקן לכם. משל לאדם שמסר את בנו לפדגוג, והיה מחמדו ומראה לו, ואמר לו כל האילנות הללו, כל הגפנים הללו, שלך. כל הזתים, שלך. כשהגיע להראות, אמר ליה איני יודע מה אומר לך, אשריך מה מתוקן לך. כך אמר משה לישראל, איני יודע מה אומר לכם, אשריכם ישראל, מה מתוקן לכם, "מה רב טובך אשר צפנת ליראך" (תהלים לא, כ), עד כאן. רצה לומר, כי בסוף דבריו היה אומר להם כי אי אפשר לפרש ולהגביל את מעלת ישראל, והצלחתם האחרונה: וזה שאמר במדרש, כי הגאולות הראשונות היו על ידי בני אדם, ולא היתה הגאולה במה שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. ולכך היה הפסק לגאולות אלו. אבל הגאולה האחרונה תהיה במה שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, לכך לא תהיה הפסק לדבר זה. וזה שאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים". וכמו שאמר "מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט), אמר גם כן כאן "ישראל נושע בה'": ואף כי גאולה אחרונה גם כן יהיה על ידי המשיח, חילוק והפרש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה; כי גאולה ראשונה היתה מתחייבת מצד ישראל ומצד זכות אבות, וגאולה זאת [יש לה] הפסק, כי כל דבר שהוא מצד האדם, (ש)יש לו הפסק. אבל גאולה אחרונה, אף כי תהיה על ידי המלך המשיח, תהיה מצד השם יתברך, אשר הוא מעמיד המשיח, ודבר זה נקרא כי השם יתברך הוא הגואל. וכבר התבאר למעלה על פסוק (ר' ישעיה נב, יג) "ירום וגבה ונישא", כי מלך המשיח מעלתו על המלאכים, וזה מפני שהשם יתברך מעמיד אותו. אבל גאולה ראשונה היתה מצד ישראל, וזכות ומדריגות האבות גרם, ודבר זה מחייבים הכתובים. עד שבשביל זה אמרנו כי האבות נזכרו בגאולה ראשונה כסדר. וזה כי הגאולה הראשונה בזכות אבות, וראשון לזה אברהם, שאליו הבטיחו תחלה על גאולת בניו, ולכך ראוי שיזכיר אותו ראשון: אבל גאולה אחרונה אינה מצד האבות, רק מצד השם יתברך, אשר ממנו הגאולה. ויעקב קרוב אל השם יתברך, כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד (חולין צא ע"ב), וכמו שהתבאר למעלה שיעקב קרוב אל השם יתברך מצד הסדר שהוא אל האבות. ומה שאמרו כי גאולה אחרונה נצחית, במה שהגאולה מצד שהשם יתברך צורה אחרונה לישראל, וכך היא נצחית. וכמו שאמר הכתוב (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים": ==פרק סג== "רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר" (ר' ישעיה מד, כג). הכתוב בא להגיד כי גאולתינו העתידה, שאין מעלה יותר עליונה, עד שעל הגאולה העתידה ראוי שירונו שמים ויריעו תחתיות ארץ, כי היא שלימות כל העולם בכלל. עד שבשביל זה אמר "רנו שמים כי עשה הריעו תחתיות ארץ וגו'", כי אלו הם כל המציאות. וראוי להם הרינה מפני הגאולה, כמו שאמר "כי גאל ה' יעקב וגו'". כי השירה והרינה מורה כאשר האחד הוא בשלימות, ואז הוא משורר בשמחה. ומפני כי הגאולה היא שלימות הנמצאים, לכך ראוי להם השירה והרינה. וכבר בארנו לך כי ראוי הסוף דוקא אל ההשלמה, כי שלימות כל דבר הוא בסופו, ששם הוא נשלם, כאשר בארנו זה פעמים הרבה. וגאולה האחרונה, שהיא בסוף הזמן (ע"ז ט. ), ראוי אל השלמה, שאז יהיה שלימת העולם: ובספרי (דברים לב, מג), "רנו שמים כי עשה הריעו תחתיות ארץ", מנין שעתידין שמים וארץ לקלס לפני ישראל, שנאמר "רנו שמים כי עשה וגו'". מנין שאומות העולם עתידין לקלס לבני ישראל, שנאמר (דברים לב, מג) "הרנינו גוים עמו". מנין אף ההרים והגבעות, שנאמר (ישעיה נה, יב) "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה". ומנין אף המלכיות, שנאמר (שם) "וכל עצי השדה ימחאו כף". ומנין שאף אבות ואמהות, שנאמר (ישעיה מב, יא) "ירונו יושבי סלע מראש ההרים יצוחו", עד כאן: בא לבאר כי הכל היה בהשלמה על ידי ישראל. וזה כמו שאמרנו, כי כאשר אחד בהשלמה, הוא נותן קילוס ושירה אל דבר שהוא השלמתו. ומפני כי בסוף יהיה העולם בשלימות בגאולה אחרונה, ולכך כאשר ישראל יהיה בשלימות, אז הכל בשלימות. כי שלימות ישראל במה שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה להם, ובזה נחשב כי הוא יתברך צורה אחרונה לעולם. ולכך אמר הכתוב "רנו שמים הריעו תחתיות ארץ", כי שלימות ישראל הוא שלימות שמים וארץ: ואחר כך אמר 'מנין שהאומות עולם עתידים לקלס לפני ישראל'. כי גם מצד הזה יהיה שלימות ישראל שלימות האומות, לכך אמר 'מנין אף האומות'. ואחר כך אמר 'מנין שאף המלכיות', על זה אמר הכתוב (ישעיה נה, יב) "וכל עצי השדה ימחאו כף". מדכתיב "כף", נאמר זה על בני אדם, וגם להם שלימות ישראל שלימות שלהם, מטעם שהתבאר. ולכך אף הם יקלסו לפניהם, שכל אחד מקלס בפני מי שהוא שלימתו. לכך יהיו מקלסין לפני ישראל, מפני כי השם יתברך הוא שלימות העולם, והמלכיות הם גם כן בכלל העולם. ואחר כך אמר עוד כי אף האבות והאמהות יהיו מקלסים לישראל. כי מעלת ושלימת האבות הם ישראל, מטעם אשר התבאר. וכל הדברים על מעלת ושלמות הגאולה האחרונה: יהי רצון שנזכה לישועתו. ונחזה בשוב שכינתו. ואף נשורר על חסדו ועל אמונתו. וימלא פינו תהלתו. על רוב טובתו. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: תם ונשלם בפרשה כי ש"ם י"י אקרא לפ"ק: c9eabpq1b1kamdgd4p9rxw3w6a88010 1417263 1417261 2022-08-07T18:08:21Z Shalomori123 9336 ביטול גרסה 1417261 של [[Special:Contributions/Shalomori123|Shalomori123]] ([[User talk:Shalomori123|שיחה]]) wikitext text/x-wiki ==הקדמה== "הנה ימים באים ולא יאמר חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה" (ר' ירמיה כג, ז, ח). בפרק קמא דברכות (יב ע"ב) אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'". אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. כיוצא בו (בראשית לה, י) "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", לא שיעקר שם "יעקב" ממקומו, אלא שיהיה שם "ישראל" עיקר ו"יעקב" טפל. וכן הוא אומר (ישעיה מג, יח) "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו". "אל תזכרו ראשונות" זו שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים. "הנני עושה חדשה עתה תצמח" (שם שם יט), תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בדרך מהלך ופגע בו זאב, וניצול ממנו, והיה מהלך ומספר מעשה זאב. פגע בו ארי, וניצול ממנו, היה הולך ומספר מעשה ארי. פגע בו נחש וניצול ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מהלך ומספר מעשה נחש. כך ישראל, צרות אחרונות משכחות הראשונות, עד כאן: במה שכל סבה ראוי שתמצא עם המסובב, ואם לא כן לא היה סבה באמת. ואם אתה רואה סבה והוא אינו נמצא עם המסובב, אינה סבה באמת. המשל, כאשר אתה רואה שהבונה, הוא הנגר, והוא סבה אל הבית, והוא מת והבית נשאר, או אם אתה רואה האב, שהוא סבה אל הבן, והאב מת והבן נשאר, אין עליך לומר שהבנאי הוא סבה גמורה לבית, או האב סבה גמורה אל הבן, אל תאמר כך, שהסבה הוא שצריך שיהיה נשאר עם המסובב, שאם הוא סבה אליו להיות נמצא - גם הוא צריך לקיומו. וכאשר נשאר הבית עומד אחר שמת הבנאי, זהו בשביל שלא היה הבנאי סבה לעמידת הבית ולקיום שלו. כי לא היה הבנאי סבה רק אל התקרבות העצים זה לזה, ולהניח זה על זה, וכאשר אין הסבה - לא ימצא התקרבות העצים. אבל קיום הבית הוא לעצמו, כי הארץ הוא נושא אליו. אם כן הסובב לעמידת הבית הוא הארץ. ובודאי זאת הסבה היא נשארת עם המסובב, ולא יתכן הסרת הסבה הזאת וישאר המסובב. וכן אין האב סבה אל הבן, אבל האב סבה אל זריעת הזרע, וזאת הסבה נשארת, כי אם אין האב אין כאן זריעת זרע. אבל הסבה המקיים הבן הוא הטבע שנתן השם יתברך אליו. כי איך יתכן שיתן הסבה יותר ממה שנמצא בעצמו בו, ואם היה האב סבה לקיום הבן - אם כן תמצא שהאב יתן לבן יותר ממה שיש בו, כי יתן קיום לבן אף אחר שמת האב בעצמו, ולבנו יש לו חיות אחר מיתת האב, ודבר זה אי אפשר שיתן דבר מה שלא נמצא בו. אבל סבת קיומו מסבה אחרת, הוא השם יתברך, אשר הוא סבת הכל, ואין סבה זולתו: ולפיכך סבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה. ולפיכך כשהשיב בן זומא אל דברי חכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לעתיד, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'", שמזה יש להוכיח שלא יהיה נזכר יציאת מצרים לעתיד. ועל זה השיבו חכמים לא שתהא יציאת מצרים עיקר, אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לה. וכל זה מפני שאי אפשר שיהיה המסובב בלא הסבה, ולכך ראוי שיהיה עם שעבוד מלכיות זכר אל דבר שהוא סבה אליו, והוא יציאת מצרים. ולפיכך מביא לראיה שם "יעקב" ו"ישראל", שלא נעקר שם "יעקב", כי שם "יעקב" גם כן הוא סבה לשם "ישראל", כי שם "יעקב" נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב, ודבר זה הסבה שיהיה השם יתברך מגביה אותו עד שיקרא "ישראל", על שם "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כח), שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה אותו (עירובין יג ע"ב). ומפני כך ישראל גם כן נקראו בשתי שמות אלו, כי בשביל שהם מקטינים עצמם הקב"ה מגביה אותם. ומפני כך, אלו שתי הגאולות הם מתחברים ביחד כאילו הם גאולה אחת: ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: ==פרק א== כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז. ) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי: וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן: וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם: ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה: וכל זה תבין כי לשון 'גלה' ו'גאל' אותיות שניהם שוות, רק שבלשון 'גאל' נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל"ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל 'גלה' הוא בה"א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר - הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות 'גלה' הם אותיות 'גאל', רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של 'גאל'. ובמה שיש ה"א במלת 'גלה', אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל: ובמדרש (ב"ר פב, י) מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת (בראשית לה, יט), אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב (ר' ירמיה לא, יד-טז) "קול ברמה נשמע נהי וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", עד כאן. ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש (ב"ר עא, ב) "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא, יד), ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה "הבן יקיר לי אפרים" (שם שם יט). וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא 'בית', כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ע"ב) מעולם לא קראתי לאשתי 'אשתי', רק לאשתי 'ביתי'. ומפני כי רחל היא היתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עא, ב) שרחל היתה עקרת הבית. וכל מי שנקרא 'בית' כולל ומאחד הכל, כמו שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל, מפני שהיא היתה עקרת הבית של יעקב. וכן נקרא ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד. ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם היתה נקברת רחל במערה, לא היה אצל ישראל, שהם בגלות שלהם, כח המקבץ והמאחד את ישראל בגלות שלהם. אבל נשאר בישראל כח המאחד את ישראל, רק שאינו בפעל רק בכח בלבד. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שמה, נקברה בדרך. ולכך מבקשת רחמים עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. ואם לא נקברה רחל - שהיא עקרת הבית המקבץ את ישראל - בדרך, כבר נחלקו ישראל חס ושלום, ולא היה אצלם עוד כח מקבץ ומאסף את ישראל. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל - שהיא כח המקבץ ישראל - ישובו ישראל מגלותם. וזהו "ושבו בנים לגבולם", כי יש כח מאחד את ישראל בתוך גלותם, ובשביל אותו כח המאחד ישובו ישראל מגלותם. וזה מה שרצינו לבאר: ==פרק ב== סבת הגלות הוא מבואר בעצמו בכתוב שהוא החטא שגרם כל זה. אך סבת הסבה נעלם ממנו. כי יש לשאול שאלה גדולה מאד, שכשאנו חוקרין ומעיינים בחפוש הנבראים כלם, תמצא סדר אחד, לא יצאו מסדרם, ולא ישנו את חוקם, שהדומה מוליד את הדומה. כי לא יצא חמור מסוס, וסוס מחמור, ואדם מבהמה, ובהמה מאדם. וכל הצמחים כלם - מזרע חטים לא יצא שעורה, משורש צפע יצא נחש. ואם כן לפי זה היה ראוי גם כן משורש צדק ונטע נאמן, יהיו תולדותיהן, בני אברהם יצחק ויעקב, כיוצא בהם, ומדבר טוב לא יצא רע. ולכל הפחות אין ראוי שיהיה בהם נמצא ההפך, כי ישראל מסוגלים היו לחטא מה שלא תמצא בכל האומות. ולא היה אצל אברהם יצחק ויעקב כמו שהוא אצל שאר בני אדם, שפעמים יוליד צדיק, ופעמים יוליד רשע. אבל בני אברהם יצחק ויעקב היו תולדות הרעים שבהם יותר מן הטובים בהרבה זמנים. ומאחר שאברהם יצחק ויעקב היו יסודי האומה הזאת, איך נמצא דבר זה להם מה שאינו נמצא אל הבעלי חיים הבלתי מדברים: ועל זה אמר (ישעיה א, ג) "ידע שור וגו'", נגד ב' דברים - היראה והאהבה, שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל. כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו מושל עליו. ומפני שהשור הוא מלך בבהמות, ועם כל זה ידע קונהו שהוא אדון לו, לכך אמר "ידע שור קונהו". ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר (שם) "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו. אבל "ישראל לא ידע וגו'" (שם), רוצה לומר שנקראו על שם השררה, והיה ראוי להם לדעת שררת וממשלת הקב"ה, אשר הוא מושל על הכל, כמו שידע השור - שהוא מלך - את שהוא אדון לו, ועם כל זה לא ידעו דבר זה להיות יראים מפניו. ואמר "עמי", כנגד החמור שזכר, שנקראו "עם" על שם שהם אומה בלבד. ומזה הצד היה להם לדעת מי שהוא מטיב עמו, שהחמור ידע אבוס בעליו, אבל "עמי לא התבונן" הטובות שעשיתי עמהם, ועוד אפשר לעשות להם לעתיד, בשביל כך היה ראוי להיות נמשכים אחר השם יתברך בעבותות האהבה, כמו החמור הנמשך אחר אבוס בעליו: והיינו דאמרינן במסכת מכות (כג. ) מי שנתחייב מלקות היו מלקין אותו ברצועה של עגל על שם "ידע שור קונהו". ולמה לא היה מלקין אותו ברצועה של חמור על שם "וחמור אבוס בעליו". אבל המלקות מפני שעבר הלאו בתורה (מכות טז. ), ולא היה בו יראה להכיר את מי שצוה עליו שלא לעשות. והשור מכיר את האדון וירא מפניו, ולכך ילקה ברצועה של עגל. אבל לא שייך שאין מכיר הטובה שיש בלא תעשה, שאין בלא תעשה תשלום שכר טוב ועיקר השכר הוא על קיום מצות עשה, כדמוכח בפרק קמא דקידושין (לט ע"ב) על מתניתין 'העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו''. הרי שהכתוב אומר כי דבר פלא הוא שלא יהיה בישראל הדבר שנמצא בבעלי חיים הטבעיים, שבטבעם נמשכים אחר היראה מן האדון, ולהכיר הטוב: ובפרק קמא דתענית (ה. ) אמר ליה רב יצחק מהו דכתיב (ירמיה ב, יג) "כי שתים רעות עשה עמי", תרתין הוא דהוי, עשרים ותרתין שבוקו להו, הכי אמר רבי יוחנן, אחת שהיא שקולה כשתים, ומאי ניהו, עבודה זרה, דכתיב (שם) "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים", וכתיב (ר' שם שם י-יא) "כי עברו וראו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד ההימר גוי אלקים והמה לא אלקים ועמי המיר כבודי בלא יועיל". תנא, כותיים עובדים לאש, וקדרים עובדים למים, ואף על גב שיודעים שהמים מכבין האש לא המירו אלקיהם, "ועמי המיר כבוד בלא יועיל", עד כאן. וביאור ענין זה, כי האדם בוחר לו אלהות אשר ידמה אשר הוא לחלקו. כי יש אומה אשר חושבת בדעתה שהיא לחלק האש. ולכך כל אומה בחרה לאלהות כפי אשר במחשבתה אשר היא לחלקו. ואף כי יודעים כי יש כח יותר חשוב שגובר על הכח אשר הוא לחלק שלו, וסוף סוף כאשר במחשבתם שהם לחלק אותו כח, אין ממירין אותו. וישראל, שהם לחלק השם יתברך, כאשר אמר הכתוב בכמה מקומות, והוא יתברך מושל על כל, והמירו את כבודו בלא יועיל, אשר הם אינם לחלקן של ישראל. הרי שתים רעות; כי אינם רק לחלק השם יתברך, והמירו אותו בלא יועיל: ולפיכך משה רבינו עליו השלום גם כן היה תמה על זה, ואמר (דברים לב, ו) "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". ביאור זה, כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סבה שיצא הבן לפעל. והשם יתברך בעצמו היה הסבה שיצאו לפעל, וזה היה כאשר הוציא השם יתברך אותם ממצרים, וכאילו נולדו, וכדכתיב (שמות ד, כג) "שלח את בני ויעבדני". ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים, כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים עד שנעשו עבדים קנוים לו. ואמרו רז"ל (קידושין כב ע"ב) דלת ומזוזה היו עדים שפסחתי על בתי בני ישראל ואמרתי להם (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים וגו'", וכאשר בארנו בחבור גבורות ה' (פמ"ה). לכך אמר "הלא הוא אביך קנך". ועוד אמר "הוא עשך וגו'", ודבר זה בפני עצמו, כי האב אינו רק מה שהביא הבן אל העולם, אבל עשיות האדם בכל תקונו בגופו ובאיבריו - הוא דבר בפני עצמו, שזה פעל הטבע. אבל השם יתברך, כשם שהוא אב לישראל שהביא אותם אל העולם, כך נתן להם מה שהעם צריך להיות עם רב ותקיף, ועל זה אמר "הלא הוא עשך". ואמר "ויכוננך", רוצה לומר שהכין אותך בכל שלימות עד שנעשו ישראל אומה שלימה בכל, כמו שאמרו (חולין נו ע"ב) כי ישראל הם כרכא דכולא ביה, ממנו מלכיו וממנו כהנים. רוצה לומר כי השם יתברך השלים את ישראל בכל השלימות, עד שלא היו חסרים כלל, מה שלא היה לשום אומה כלל. והם החליפו הטוב ברע הגמור, ובודאי דבר זה תמיה. ולא יספיקנו התשובה לומר שהיה זה במקרה, כי בעונותינו היה מתמיד דבר זה בישראל, וכבר התבאר פעמים הרבה שהמקרה אינו מתמיד: אבל התשובה לשאלה הקשה הזאת, מזקנים וחכמים אתבונן, אשר השיבו על שאלה זאת בפרק החליל (סוכה נב. ), "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב, כ) זה יצר הרע שעומד צפון בתוך לבו של אדם. "והדחתיו ארץ ציה" (שם) למקום שאין בני אדם מצויין שם להתגרות בהם. "פניו אל הים הקדמוני" (שם) שנתן עיניו במקדש הראשון והחריב והרג תלמידי חכמים שם. "ועלה באשו ותעלה צחנתו" (שם) שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. "כי הגדיל לעשות" (שם), אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם, עד כאן: ויש לשאול, מפני מה דוקא מגרה באותו שיש לו מעלה. ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שעור המוגבל. ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם. וכן תלמידי חכמים, שיש להם עוד יותר מעלה, דבק בהם כח אשר הוא מוכן לבטל המעלה אשר אינה לשאר בני אדם. ודבר זה תמצא מבואר, כי השטן, הוא היצר הרע (ב"ב טז. ), היה מגרה בישראל כאשר קנו ישראל המעלה העליונה, והוא כאשר הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים ונתן להם התורה, ובזה קנו ישראל המעלה על הכל, עד שהכתוב אמר עליהם (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון", וזה נאמר בשעה שקבלו ישראל התורה, שהיו ישראל במעלה היותר עליונה, והיא יוצא מן גדר שאר אדם, והיה דבק בהם הכח המוכן לבטל דבר שהוא יוצא מן הגדר. ולכך באותה שעה שקבלו התורה, שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא אל הפעל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה: ובירושלמי דשקלים, רבי שמואל בר נחמני אמר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקב"ה לחטפן, גברו ידיו של משה וחטפן. הוא שהקב"ה משבחו (דברים לד, יב) "לכל היד החזקה", יהא שלמא לידה דגברא על ימינא, עד כאן. ובדבר זה באו לבאר לך, כי אותה שעה היו מוכן לחטא, כאשר ניתנה להם התורה דוקא. ולפי הסברא היה ראוי בהפך זה, כי בשעה שניתנה התורה היה ראוי שיהיו יותר צדיקים, ובאותה שעה באו לידי חטא הגדול. וכל זה מפני כי השטן הוא היצר הרע, היה מגרה בישראל בשביל אותה מעלה שקנו ישראל באותה שעה שאין למעלה מזה. ולכך אמר כי הלוחות היו טפחיים ביד של הקב"ה, וטפחיים בידיו של משה, וטפחיים ריוח באמצע, ודבר זה הוא החבור הגמור והדיבוק הגמור שיש לישראל עם הקב"ה, כי על ידי התורה יש לישראל דביקות אל הקב"ה. ואילו עדיין לא ניתנו הלוחות, הרי אין כאן החבור, כיון שלא ניתנו עדיין הלוחות, ואין לישראל עדיין החבור. ואם כבר ניתנו הלוחות, הרי כבר ניתנו הלוחות, ואין כאן דביקות של השם יתברך, כי עיקר הדביקות כאשר נותן להם, בזה מתחבר להם. אבל כאשר היו טפחיים ביד הקב"ה, וטפחיים ביד משה שמקבל התורה לישראל, וטפחיים חלק, זהו החבור הגמור. כי אלו שני טפחיים חלק אשר ביניהם - משותף בו הנותן והמקבל יחד, דכך קיימא לן (בבא מציעא ז. ) שנים אוחזים בטלית, זה נוטל עד שידו מגעת, וזה נוטל עד שידו מגעת, והשאר חולקין אותו ביניהם, כאילו הם שותפין, וזהו החבור והשתוף הגמור. ואי אפשר שיהיה מעלה יותר עליונה כמו זאת, כי על ידי התורה שהיה השם יתברך נותן לישראל, וישראל הם המקבלים, לכך התורה היא אמצעי לעשות חבור ודביקות גמור. ואילו היה חלק ביד הקב"ה, וחלק בידו של משה, היה הדבר הזה כאילו היה כאן חלוק, כי יש מן התורה שהוא שייך אל השם יתברך, ויש שהוא שייך אל המקבל. וכאשר יש כאן טפחיים חלק ביניהם, דבר זה הוא חבור אל השם יתברך ואל ישראל, זה הוא חבור גמור, והיא המעלה היותר עליונה, ואז היה גובר בהם השטן לבטל מהם המעלה הזאת: ואמר כי גברה ידו של משה, וזה מפני כי משה הוא המקבל, והתורה היא השלמתו, לכך כח של משה שהוא המקבל יותר גובר, כאשר התורה היא השלמתו. לכך ידיו של משה גברו על ידו של הקב"ה, מה שהתורה היא שייך אל השם יתברך, אשר הוא יתברך משפיע התורה, ויותר גובר הכח הזה שהתורה שהוא שייך אל משה שהוא השלמתו, ממה שהיא אל השם יתברך אשר משפיע התורה. והנה התבאר סבת החטא של ישראל, אשר סבתו הוא היצר אשר מגרה בישראל לטעם אשר אמרנו: ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון. אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו תלמידי חכמים, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלימות הגמור. ודבר שאינו בשלימות, דבר זה נחשב חסרון, ואחר זה נמשך חסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו הוא בשלימות. ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלימות, ולא שיהיה בהם השלימות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם - דבר זה יש להם בשלימות, ולכך אין מגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלקים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלימות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלימות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב (ר' תהלים פב, ו) "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו", וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלימות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע, ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל ענין אחד כאשר תבין: ולכך היו בישראל שהיו נמשכים אחר הרע יותר משאר האומות, כי לא נמצא בהם המעלה האלקית בשלימות, ולכך היצר הרע מגרה בישראל, עד לעתיד, כי אז יהיה העולם בשלימות, ולא יהיה כאן חסרון. ולכך קאמר (סוכה נב. ) על החסרון "והדחתיו אל ארץ ציה" (יואל ב, כ) מקום שבני אדם אינם מצוים. פירוש שלא יהיה נמצא עוד חסרון בעולם, והעולם הזה יקבל מדריגה עליונה יותר, עד שיהיה הכל בשלימות, ולא יהיה לה חסרון בעולם הזה, אך יהיה החסרון במציאות שהוא חסר בעצמו, רוצה לומר אשר ראוי להיות חסר. וזה שאמר "והדחתיו אל ארץ ציה", כי הציה ודאי בעל חסרון, וחסרון דבק בו, ורוצה לומר כי מה שהוא ראוי אל החסרון יהיה נמצא בו החסרון. אבל במקום שיש בני אדם, אשר ראוי להם השלימות, יהיה הכל בשלימות, ולא יהיה בו חסרון: וקאמר שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. ואמר אביי בתלמידי חכמים ביותר. כל זה הוא מבואר ממה שבארנו לך, כי הדברים האלקיים אינם בשלימות הראוי להם, לכך דבק בהם החסרון ביותר, ודבר זה הוא מצד עצם מעלתן. כי מצד שהעולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות. ודבר שיש בו חסרון דבק בו הרע, והוא מביא לפעל את הרע, כי מרע יצא רע. ואין לשאול, אם כן לפי זה היה ראוי שימצאו באומות צדיקים גדולים, כאשר אין היצר הרע מגרה בהם. כי אין זה שאלה, כי האומות לפחיתותם אין זה נחשב [רע] כל הדברים שהם רעים, ולכך ימשכו אחר הרע מצד עצמם לפחיתותם. וזהו ההפרש שיש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד שהם בשלימות, רק כי היצר הרע מגרה בהם ומביא אותם אל הרע, ואין הרע בהם מגרה בהם. אבל האומות הם בעצמם בחסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע, שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי: משל למה הדבר דומה, לשכל האדם, שימצא בו הטעאה ושבוש יותר ממה שימצא לחוש העין. ודבר זה מפני שהשכל אינו טבעי, ודבק בו החסרון יותר, כי הוא עומד באדם הטבעי. אבל לכח הראות שהוא טבעי, והוא אינו בעל חסרון כל כך. ומפני זה אין לומר שהשכל הוא פחות, אבל הטעות הנמצא בשכל הוא למעלתו ולרוממותו במה שאינו טבעי, ולא ימצא בו חסרון. ולכך תמצא בחינה אחת בישראל שהם אלקיים ביותר, כי נמצא בהם המעלות האלקיות כולם, ומצד אחד תמצא בישראל בחינה אחרת, הוא הרע. כי מפני אשר דבק בהם החסרון לפי מעלתם האלקית, ימצא בהם התשוקה אל הרע, כי לפי גודל מעלתם נחשבו חסרים במעלה שראוי להם. וכן מה שמגרה היצר הרע בתלמידי חכמים יותר משאר אדם, דבר זה גם כן מצד כי התלמידי חכמים שהוא בעל שכל, וזה אי אפשר שימצא בתלמידי חכמים בשלימות, רק בחסרון, ובזה דבק בו הכח שהוא מוכן לבטל המעלה, הוא היצר הרע. ולכך אמר 'ובתלמידי חכמים יותר מכולם'. וההפרש בין ישראל ובין האומות, כי ישראל מצד הגרוי אשר פועל בהם יצר הרע נמשכו אל הרע, ואילו האומות, טרם יקרא היצר הרע - והם יענו. וזה מבואר: ==פרק ג== יש לשאול, אחר שהתבאר הטעם למה נמצא בישראל יותר היצר לחטא, אבל יש לתת סבה למה היה נמצא חטא העבודה זרה יותר משאר חטאים. ובפרק חלק (סנהדרין קב ע"ב) רב אשי מוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחבריא. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא, חברך וחברי דאביך קרית לן, מהיכי בעית למשריה המוציא. אמר ליה לא ידענא. אמר ליה, למשרי המוציא לא גמירת, וחברא קרית לן. אמר ליה, גמרא מיהא גמור, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא. אמר ליה, מהיכי דקרים בשולא. אמר ליה, מאחר דחכימת כולי האי מאי טעמא קא פלחתו לעבודה זרה. אמר ליה, אי הוית התם הוית נקיטת בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי. למחר אמר נפתח ברבוותא, עד כאן. ורוצה לומר, כי רב אשי היה סובר כי היו טועים אחר העבודה זרה, ולא היה הדבר הזה משום יצרם הרע שהיה גובר בם, רק בשביל שלא היו חכמים כל כך, ולכך טעו אחר העבודה זרה. והשיב לו, כי דבר זה אינו, כי חכמים היו, רק בשביל שהיה היצר גובר בם היו עובדים עבודה זרה. ואילו היה הוא באותו דור היה רץ אחריה, והוי נקיט בשיפולא גלימא. כי כאשר החוטא הוא חכם, ויודע שהוא חוטא, רק שהוא אינו יכול למשול על יצרו, הוא חפץ ואוהב שיבוא לו מונע עד שלא יוכל לחטוא. אבל הסכל, אדרבא, אם יבא לו מניעה - מסיר הוא המניעה, כי אינו יודע כמה גדול חטאו. לכך אמר אילו הוית התם, לא היית עושה כמו שעושה החכם שהוא חפץ שיבוא לו מניעה אל החטא, אבל אתה אם היה בא לך מניעה, כמו הגלימא שהיה מעכב עליך שלא לרוץ אחר העבודה זרה, נקיטת אותו בשניך כדי שלא יעכב עליך לרוץ אחר עבודה זרה, כי אין אתה חכם כל כך כמו באותו דור. שהם בודאי היו חפצים שיבוא להם מעכב שלא יחטאו, כי ידעו כמה גדול החטא. אבל אתה לא חכימת כולי האי, והוית נקיטת בשפולי גלימך שלא יעכב עליך מונע מן החוץ, והיית רץ אחר העבירה, הוא העבודה זרה. ומזה תדע כי חכמים גדולים היו, רק בשביל שהיה יצרם מושל בהם: ויש לדקדק, שאמר לו 'מאחר דחכימת כולי האי', וכי חכמה גדולה יש בזה שאמר לו מהיכן שרו המוציא. ונראה, כי מפני שהיה רב אשי סובר שהיו הראשונים טועים אחר העבודה זרה מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היה ההתחלה אחת איך יבוא מזה רבוי בעולם. וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הרבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה, מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חלופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד: ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי רבוי ההתחלות יבואו רבוי הנמצאים בעולם. וקושיא זאת הגדילו מאוד, עד שקצת חוקרים התירו ספק זה באמרם כי מן ההתחלה שהיא אחת יושפע מאיתו שכל אחד, והשכל הזה משיג עצמו ומשיג עילתו, ובמה שמשיג עילתו הושפע ממנו גלגל, וזהו התחלת הרבוי. והאריכו בדברים אלו. והם בעצמם סתרו הנחה זאת ודמיון זה, וסוף סוף נשארו במבוכה עם קבלתם שהוא יתברך אחד, ואין זולתו, איך יושפע ממנו הרבוי. וכבר מצאתי לאיזה אנשים שקבלו דעתם במה שאמרו ברבוי ההשתלשלות, והמשיכו על זה דברי תורה: ואומר אני כי הנמשך אחר זה הוא חטא גדול מאוד מאוד, כי שולל מאתו יתברך בריאת כל העולם, ויאמר שהעולם הזה נברא על ידי אמצעיים. חס ושלום לומר כך או להרהר כך, שאם כך שברא העולם על ידי אמצעיים, אם כן כבודו מסולקת מן העולם הזה חס ושלום, ונתן אותו לאמצעיים. כי איך אפשר לומר כי ברא אותו על ידי אמצעיים, ויהיה מנהיג אותו הוא יתברך בעצמו. דבר זה לא יקבל השכל, ואין לך דמיון עבודה זרה יותר מזה. חי ה' אשר עשה לנו הנפש, כי המדבר והפונה אל דברים אלו הוא מתחייב בנפשו, וראוי לאבד ולסלק דעתו מן העולם: אך אנחנו המאמינים בתורת משה, אנו אומרים כי הוא יתברך ברא הכל. והקושיא איך יבוא הרבוי מן האחד הפשוט, אנו אומרים כי מן השם יתברך אשר הוא אחד [נשפע ממנו דבר אחד], והוא ראשית הבריאה. ואחר כך הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש, כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד. שאילו הושפע מאיתו שני דברים כל אחד בפני עצמו, היה קשה איך יושפע מן האחד שני דברים מחולקים. אבל יושפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע על הראשית. והרי חלוף ורבוי הנמצאים הם מצד המקבל. כי אף כי מן האחד לא יושפע רק אחד, מכל מקום כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד, אז מצד המקבל אשר הוא נמצא עתה שייך תוספת, כאשר המקבל ראוי אל מה שיתוסף עליו, ולכך הכל הוא מצד המקבל: וזה כי הנברא מצד שהוא עלול, הוא חסר, וצריך השלמה. כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ודבר זה אי אפשר שיהיה נברא השלמתו עמו, ולא יהיה חסר, אם כן היה העלול שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר. רק שנברא חסר, והושלם על ידי דבר שהוא עזר, כי הוא חסר בעצמו כמו שראוי אל העלול. ודבר זה רמזו חכמי אמת במדרש (פרקי דר"א פי"ב) באמרם על בריאת האשה "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), ופירשו ז"ל שאם נברא אדם בלא עזר היו אומרים כי הוא אלוה. והדברים כמו שאמרנו, כי העלול במה שהוא עלול יש בו חסרון, ודבר זה נתבאר בכמה מקומות, ואם לא היה האדם צריך לעזר, אם כן לא היה עליו דין עלול. ולפיכך כאשר נברא ראשונה דבר אחד, יש כאן תוספת עליו מה שהוא השלמתו, כי לא נברא דבר שלא יהיה צריך אליו השלמה, ודבר זה הוא הרבוי אשר הוא מצד המקבל: וכבר מבואר [במדרש] בפרשת בראשית (ב"ר א, ד) העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא תורה, שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו וגו'". רבי ברכיה אמר בזכות משה נברא העולם, שנאמר "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא משה, שנאמר (דברים לג, כא) "וירא ראשית לו". רבי חייא בשם רבי מתנא אומר בזכות ג' דברים נברא העולם; בזכות ביכורים, בזכות מעשרות, ובזכות חלה. בזכות ביכורים, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא בכורים, דכתיב (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך". בזכות חלה, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא חלה, דכתיב (במדבר טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'". בזכות מעשרות, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא מעשרות, דכתיב (דברים יח, ד) "ראשית דגנך וגו'": וביאור הענין הזה, כי הכל מודים שהעולם נברא בשביל שיש כאן התחלה, וכל התחלה היא יחידית, ולכן ראוי להיות נברא העולם מן השם יתברך, שמן האחד יושפע אחד, ובשביל אותה התחלה נברא הכל, [ו]על זה אמר שנברא העולם בשבילו. כי כבר אמרנו שאי אפשר שיהיה העולם בלא השלמה, ולכך אם לא היה התחלה, לא היה אפשר להיות נברא הרבוי, כי לא יבואו דברים מתחלפים מן האחד כאשר אין כאן מקבל. אבל כאשר יש מקבל, הוא התחלה, מזה מתחדש הרבוי מן השם יתברך, כי אי אפשר שיהיה המקבל בלא השלמה, כמו שהתבאר. וכאשר נמצא התחלה יחידית מן היחיד, מעתה היה כאן מקבל מה שלא היה קודם, ועתה יחשב שאר הבריאה תוספת והשלמה על המקבל. והרבוי בא מן השם יתברך לא בענין אחר, עד שיקשה לך איך יבוא הרבוי מן האחד, אבל יבא הריבוי מצד המקבל: ודבר זה רמזה התורה במלת "בראשית ברא אלקים", כי הבי"ת של "בראשית" פירושה בשביל ראשית נברא הכל. כלומר כאשר יש כאן ראשית שהוא אחת, בשביל אותה התחלה שהיא אחת נברא הכל, מפני שהכל השלמה אל הדבר שהוא התחלה. ופליגי מהו ה"ראשית" הזה שבשבילו הכל נברא. וקאמר (ב"ר שם) 'בזכות התורה'. כי התורה שהיא שכלית, היא במעלה קודם הכל, והיא נבראת קודם לכל, ולכך כתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", כי כל פועל דבר מה, תחלה נמצא ממנו סדר הדבר אשר הוא רוצה לפעול. לכך השם יתברך אשר רצה לפעול העולם, בתחלה היה נמצא סדר העולם, כמו שבארנו במקום אחר כי התורה הוא סדר הנמצא והנהגתו, ודבר זה ראשון והתחלה. וכאשר יש התחלה, אז נברא תוספת על הדבר שהוא התחלה, ולא נקרא זה רבוי, אחר שנתחדש כאן מקבל: ורבי ברכיה סבירא ליה כי משה הוא "ראשית", כי עיקר העולם הם ישראל, ומשה הוא עיקר ישראל במה שהשלים את ישראל. וישראל הם "ראשית" גם כן, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ולפיכך משה, שהוא ראשית ישראל גם כן, לכך משה הוא הראשית הגמור. ויראה כי אלו ב' דברים, התורה ומשה, כי ראויה התורה למעלתה שתהיה התחלה; למר התורה בעצמה היא התחלה. ולמר המקבל את התורה, הוא משה, ראוי שיהיה התחלה, מפני שאין התורה רק בשביל המקבל, ואם אין כאן מקבל אין כאן תורה. ולכך המקבל התורה, הוא משה, ראוי שיהיה ראשית והתחלה: ורבי חייא בשם רבי מתנא סבירא ליה כי בזכות ג' דברים נברא העולם. ויש לדקדק, למה לא זכר גם כן בזכות תרומה, שהרי התרומה נקרא גם כן בכמה מקומות "ראשית". אבל פירוש אלו ג' מצות, שהם ביכורים, מעשרות, חלה; הבכורים כאשר נשלם הפרי בעצמו, והוא בכור שלו, והוא "ראשית" אחד. והמעשר כאשר נגמר מלא[כ]ת התבואה, דהיינו אחר המרוח בכרי, וזהו גם כן "ראשית". והחלה הוא כאשר נתגלגל העיסה. וכאשר תעיין תמצא אלו ג' מצות מחולקות; דהיינו בכורים כאשר רואה תאנה שבכרה בלבד, אף שהיא יחידית, כורך עליה גמי לסימן, אף שאין לה צירוף אל אחר. אבל מעשר, דהיינו כשנתקבץ ביחד כשהעמיד כרי. וחלה, כשנתחבר ונתגלגל ביחד, והודבק לגמרי. וכך הוא הבריאה אשר ברא השם יתברך; כי ראשונה הם הפשוטים, אשר כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. ואחר כך הנבראים אשר הם מצטרפים ביחד, ויש להם הקבוץ ביחד, אף שאין כאן עירוב ביחד. ואחר כך אותם אשר הם מתחברים לגמרי בהרכבה גמורה. הנה אלו ג' דברים; הראשון הוא רחוק מן הרכבה, אבל השנית יש בו קצת הרכבה, ונקרא זה 'הרכבה שכנית', רוצה לומר שמתחברים יחד כמו השכנים אשר הם מתחברים יחד, ואין כאן עירוב. הרכבה השלישית הוא 'הרכבה מזגית', שנתמזגה ונתחברה יחד לגמרי, עד שהוא דבר אחד: וכל מצוה ומצוה מאלו ג' מצות יש לה שיעור הראוי לכל אחד; שהרי מצות בכורים כאשר רואה תאנה אחת, עושה סימן שהוא לבכורים (ביכורים פ"ג מ"א), ואפילו אין כאן כלל יותר מן אותו פרי - הוא נעשה בכורים, ואין צריך שיהיה לו חבור עם שאר פירות, רק אם יש שאר פירות הם פטורים מן הבכורים, שאינם "ראשית", ומכל מקום אין צריך כאן קבוץ פירות כלל, כי הבכורים נגד הבריאה שהם הפשוטים, אשר אין להם חבור ביחד. אבל המעשר, שהוא אחד מעשרה, והנה צריך חבור עשרה למעשר, ואז חייב במעשר, מפני שהוא נגד הבריאה שיש למציאותן החבור ביחד, אף על גב שאין כאן עירוב גמור, מכל מקום הוא חבור במה, ואינו הרכבה גמורה. אמנם מצות חלה אינו כך, מפני כי מצוה זאת היא נגד הבריאה שמתחבר הכל יחד. ובודאי אין ספק כי הבריאה הפשוטה ואין בה הרכבה היא קודם, ואחר כך הבריאה שיש בה קצת הרכבה, ואחר כך הבריאה שהיא הרכבה גמורה. ולכך מצות בכורים תחלה, ואחר כך מצות המעשר, ואחר כך מצות החלה, שכל הרכבה היא באחרונה: ובמקום אחר פרשנו כי אלו ג' "ראשית" נגד ג' עולמות שברא השם יתברך. כי עולם העליון קראו אותו 'עולם השכלי', ואין בו הרכבה כלל. ואחר כך עולם האמצעי, ואלו אין בהם הרכבה לגמרי, דהיינו הרכבה של עירוב, אבל יש בהם חבור, כי יש להם קיבוץ אחד, הם הגלגלים. ואמרו שהם נכללים בעשרה, וזהו קבוץ אחד. ולא תמצא בעולם הזה שום התמזגות ביחד. ואף כי הגלגל מורכב מכוכב אשר בגלגל, ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וגם רבוי הכוכבים אשר הם בגלגל, הרי כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, רק יש להם קבוץ, והם נעשים לאחד. והעולם התחתון הוא עולם הרכבה, ושם יש הרכבה מזגית בודאי, שנמזגו ביחד, וכנגד זה מצות החלה. ועל דבר זה ראיה ברורה, שכן אמרו חכמים במדרש (ב"ר יד, א) אדם הראשון חלה טהורה היה, האשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך מפרשת חלתה. כך "ואד יעלה מן הארץ והשקה כל פני האדמה" (ר' בראשית ב, ו), ואחר כך "ויצר אלקים את האדם" (ר' שם שם ז). הרי בארו כי אדם הראשון, אשר הוא קודש לה', הוא הראשית אשר בעולם הזה התחתון, והוא כמו החלה. והבן אלו דברים מאוד מאוד: ובכל חלק וחלק יש "ראשית" שהוא אל השם יתברך, והוא לחלקו, בעבור כי הוא יתברך אחד, ומאתו נמצא גם כן אחד, והוא ראשית דבר, והשאר אינו רק תוספת, כמו שהתבאר. וזה שאמרו 'בזכות בכורים' 'בזכות מעשר' 'בזכות חלה' נברא העולם. כי כבר התבאר לך, כי לא היה ראוי שיצא מן אשר הוא אחד הרבוי, רק על ידי הראשית. ולכך בשביל אלו ג' דברים, שהם "ראשית", נברא העולם. ורוצה לומר בזכות אשר נותנים אל השם יתברך הראשית, בשביל ששייך אליו הראשית יותר מן השאר, כי הראשית הוא אחד, והוא נמצא מאתו בראשונה, והושפע מן השם יתברך שהוא אחד, בשביל זה נברא כל העולם. כי אי אפשר שיהיה נברא העולם רק מפני שיש כאן ראשית, והראשית הוא קודש אל השם יתברך, כי השם יתברך הוא אחד, והראשית הוא אחד, ולכן הוא קודש אל השם יתברך. אבל הרבוי הוא מצד העלול, כי מצד העלול מתחייב הרבוי, וכמו שהתבאר למעלה, כי התוספת הוא מצד הנברא, מצד כי ה"ראשית" הוא ראוי לתוספת. וכן משמע לשון "בראשית ברא אלקים", שהעולם נברא על ידו [בשביל] דבר שהוא "ראשית", כי על ידי ראשית, שהוא אל השם יתברך, ראויה בשביל כך הבריאה, לא זולת זה. והדברים אשר אמרנו למעלה ברורים, כי לדברי הכל היה השתלשלות העולם על ידי שיש בעולם "ראשית", והוא אל השם יתברך, ובשביל ההתחלה - שהוא אל השם יתברך - נברא הכל: אמנם אלו ג' מצות הקדושות, (תרומה) [חלה] ומעשר בכורים, יש עוד בענינם [ו] בסודם המופלא והנעלם דברים מופלאים. וזה כי מצוה ראשונה, והיא מצות בכורים, באה (אל) [על] התחלת יציאת הנברא לפועל מן השם יתברך, שהוא פועל אותו. שהרי הבכורים הם כאשר נמצא הפרי הראשון (ביכורים פ"ג מ"א), וזה שכתוב אצל בכורים (ר' דברים כו, ב) "ראשית פרי האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך". ועוד אמר (שם שם י) "ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". אמנם מצות מעשר מצד הנברא, לא מצד היציאה לפועל, לכך מצוה זאת כאשר נגמר הפרי לגמרי, ועומד בעצמו אחר המרוח, אז נתחייב במצוה זאת. אמנם מצות החלה מצד חבור החלקים ביחד, שזהו דבר בפני עצמו. ולכך מצות החלה כאשר נתגלגל העיסה. ובכל אחד יש "ראשית", ודבר זה אמת. ואז יתן ראשית אל השם יתברך. כי כבר אמרנו לך למעלה שהבריאה הוא מצד הראשית בלבד, שעל ידי הראשית ימצא הכל. ולפיכך בכל הויה בעצמו יש ראשית. ופירוש זה ברור מאוד, רק שאי אפשר לפרש אותו על עומקו, ובפרט בענין מצות החלה, שהיא על ידי קבוץ וגלגול העיסה, שבשביל זה מתחייב לתת הראשית אל השם יתברך, כי מן השם יתברך אשר הוא אחד, ימצא הכל. הרי לך דברי אמת ויושר, כי הרבוי בא בשביל הראשית, כמו שהתבאר לך למעלה: ומפני כי רב אשי חשב כי הדורות שהיו עובדים עבודה זרה היה זה מפני שלא היו יודעים איך יושפע מן השם יתברך - שהוא אחד - הרבוי, ולכך היו חושבים כי אין ההתחלה אחת, ולכך עבדו עבודה זרה. והשיב לו מנשה שאינו כך. ולפיכך אמר מהיכן שרית המוציא. ולא ידע, והשיב לו מהיכן דקרים בשולו. דמאחר שמברך 'המוציא לחם מן הארץ', ויש בלחם ראשית, והיינו אותו שקרם בשולו, הוא ראשית, יש לו לברך על זה 'המוציא', מפני שהוא ראשית והוא עיקר, ולכך יש לו לברך עליו 'המוציא לחם מן הארץ'. ובזה הראה לו כי ידע תירוץ הקושיא איך יבוא הרבוי מאתו יתברך, דודאי הרבוי בא על ידי ראשית. לכך אין לומר כי לכך היו עובדים עבודה זרה מפני שהיו אומרים כי מן אשר הוא אחד לא יבוא הרבוי, כי יודעים דבר זה, כי מן האחד יבוא הרבוי, כמו שאמרנו. ולפיכך אמר, מאחר דחכמיתו כולי האי, וידעת(ו) סבת השתלשלות הרבוי, למה פלחתו לעבודה זרה. ואמר ליה אילו הוית התם היה אצלך הטעות יותר, שהרי היה בך היצר הרע, ולכך נקיטת בשפולי גלימך בשינך לבטל המונע, ורהיטת בתרה, כמו שמבואר למעלה, והכל מבואר היטיב: ובפרט יצר הרע אחר עבודה זרה. כי כבר התבאר בפרק שלפני זה כי ענין היצר הרע שמגרה יותר בישראל מפני המעלה העליונה שיש לישראל, שהם אל השם יתברך, והם קרובים אליו, ובו דביקים. וזהו עצמו הסבה שהיצר הרע מתגרה בהם לבטל זה, לטעם אשר התבאר למעלה, שיהיו דביקים בעבודה זרה, שהוא הפך זה. ושני יצרים הם; האחד הוא יצר דערוה, והשני הוא יצר דעבודה זרה, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות. יצרא דעבודה זרה הוא שמגרה להיות נמשך אחר העבודה זרה. ויצר הרע הזה במחשבת האדם, שהוא כח שכלי, מטעם אשר התבאר, מפני כי יש לישראל חבור אל השם יתברך, ויצרא דעבודה זרה הוא כח מוכן לאבד מישראל מעלה זאת, ולהטעותם אחר העבודה זרה. וכפי המעלה אשר יש לאדם מצד כח השכלי, (ו)כך יש לאדם כח גופני בערך. ומעלה הזאת שיש לאדם גוף קדוש, אשר ראוי שיהיה לו חבור אל כח השכלי שיש לאדם. ומפני זה עצמו גם כן יצר הרע יש לו לבטל מעלה זאת, והוא מסית אותו ללכת אחר תאותו בערוה, ודבר הוא בטול קדושת האדם. כלל הדבר, כי אלו שתי יצרים, יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, הוא לשני חלקי האדם, הגוף וכח השכלי. ועוד יתבאר (להלן פי"ב): ==פרק ד== בפרק קמא דיומא (ט ע"ב) מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיה בו ג' דברים; עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ישעיה כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי "כי קצר המצע מהשתרע", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, כי קצר המצע מהשתרע עליו ב' רעים כאחד וכו'. גלוי עריות, דכתיב (ישעיה ג, טז) "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וכו'". שפיכות דמים, דכתיב (מ"ב כא, טז) "וגם דם נקי הרבה שפך מנשה מאוד וכו'". לפיכך הקב"ה הביא עליהם ג' פורעניות נגד ג' עבירות שבידם. שנאמר (ר' מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער". אבל מקדש שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, אמאי אחרב, מפני שנאת חנם שהיה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות; נגד עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. ובמקדש ראשון לא היה שנאת חנם, והכתיב (יחזקאל כא, יז) "מגורי אל חרב היו בת עמי", ואמר רבי אליעזר אלו בני אדם שאוכלים ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. ההיא בנשיאי ישראל הוא דהוי. רבי יוחנן ורבי אליעזר אמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם. עד כאן: ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד ע"ב), ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב (ויקרא טז, טז) "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם". ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות בפרק קמא (ז ע"ב) "וכפר על המקדש מטומאת בני ישראל" (ר' ויקרא טז, טז), יש לי להביא בענין זה עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים. עבודה זרה, דכתיב (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כו) "ולא תעשו מכל התעבות ולא תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, [דכתיב] (ר' במדבר לה, לד) "ולא תטמאו את הארץ אשר אני שוכן בה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא: אמנם לפי הדברים אשר אמרנו יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון לפי מעלה העליונה שהיה להם במקדש ראשון, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו. ואלו ג' דברים הם שייכים אל האדם עצמו. וזה כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף. וכנגד אלו הם ג' חטאים; כי עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה. וגילוי עריות החטא שמטמא את גופו בזנות ובערוה. ושפיכות דם הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך אלו החטאים היה במקדש ראשון לבטל האדם עצמו. אבל במקדש שני לא היה היצר הרע כל כך כחו גדול לבטל את האדם עצמו, רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל. וגם זה קרוב אל בטול האדם עצמו, רק כי הראשון הוא לבטל עצם האדם בחטא, אם כן הוא בטול האדם לגמרי. אבל בבית המקדש השני לא היה זה בעצם האדם, רק מה שהם עם אחד, וכאשר יש להם חבור ביחד הם עם אחד. אבל כאשר יש ביניהם שנאה, אינם עם אחד, ודבר זה אינו כמו עצם האדם: ועוד, כי מה שאמרו כי מקדש ראשון חרב על ידי אלו ג' חטאים, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, הוא דבר נפלא. דע, כמו שיש חלופי נבראים הרבה בעולם, ובחר באדם לעבדו בפרט, והוא נבחר מכל אשר הוא על הארץ. כך המקומות מן העולם הם הרבה בעולם, ובחר במקום אחד מיוחד, הוא המקדש. וכמו שנתן הנשמה אל האדם, שהוא ניצוץ כבודו יתברך, כך הזריח השם יתברך במקדש את כבודו ואורו. ולפיכך היכל הקודש, שהוא מקודש אל ה', מתדמה לגמרי אל היכל האדם, אשר שם כבוד הנשמה. ודבר זה רמזו חכמים ז"ל גם כן במה שאמרו (ברכות לג. ) כל אדם שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו, וזה נתבאר במקום אחר באריכות. ויש בהיכל האדם ג' מחנות, ובכל אחד קדושה; הכח האחד הוא בכבד, ונקרא כח טבעי, וממנו כחות ידועות, כח הזן והמגדל והמוליד, ודבר זה ידוע למי שעיין בדברים אלו. מחנה שניה הוא בלב, כח מיוחד, וממנו כמה דברים, דהיינו נקימה ונטירה ושנאה וכמה דברים. מחנה שלישית היא במוח, וממנה המחשבה והזכרון והדעת. ואל זה נמשך צורת המקדש, שהיו גם כן בבית המקדש ג' מחנות; מחנה ישראל, מחנה לויה, מחנה שכינה. מחנה ישראל היא ירושלים. מחנה לויה - הר הבית, כי שם נקרא מחנה לויה. מחנה שכינה - העזרה וההיכל וקדש וקדשים. ודע, כי במוח יש ג' חדרים מחולקים, ששם ג' כוחות מחולקים, ואין להאריך בהם, שכבר בארנו אותם בחבור גבורות ה' (פרק כט) אצל "וירכיבם משה על החמור" (ר' שמות ד, כ), עיין שם. וכנגד זה מחנה שכינה נחלק לג' חלקים; העזרה, ששם מזבח החיצון. והיכל, ששם היה מזבח הפנימי, מנורה ושלחן. וקודש הקדשים, ששם היה הארון (שמות כה, כב). אמנם אין הנפש מחולק, שיהיה ג' נפשות לאדם, כמו שהיו חושבים קצת בני אדם, כמו שסיפר עליהם הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים למסכת אבות. אבל הנפש אחת, רק שמתפרדים ממנה כוחות מחולקות, כל אחד ואחד במקומו הראוי לו. והנפש היא כח אחד, רק כי יש כאן ב' בחינות בנפש; הבחינה האחת מצד הכוחות של הנפש, שהם ג', והם מחולקים. הבחינה השנית מצד הנפש בעצמה, אשר ממנה כל אלו החלקים שהם ג': וכנגד זה היו שני מקדשים; מקדש ראשון נגד הנפש במה שיש בה כוחות מחולקות, והם שלש. אבל בית המקדש שני נגד הנפש בכללה, לא מצד שיש בנפש ג' כחות מחולקות, רק הנפש במה שממנו כל שלש, והוא מקשר ומאחד כל הכוחות. וכאשר תדע זה, תבין מה שאמר כי בשביל שהיה בם ג' עבירות אלו, עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, לכך הביא עליהם ג' פורעניות, דהיינו (ר' מיכה ג, יב) "ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער". זכר ג' מחנות, דהיינו ירושלים שהוא מחנה ישראל, והר הבית שהוא מחנה לויה, ציון שהוא מחנה שכינה. וכולם נחרבו מפני ג' עבירות אלו. שכבר אמרנו כי צורת בית המקדש ראשון הוא כנגד צורת היכל האדם, שבו ג' כוחות אלו. וידוע כי מן כח טבעי - שהוא בכבד - יבוא כח התאוה אל המשגל והזנות. ובלב, אשר שם כח הרוחני, ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, ולכך מתחדש בזה שפיכות דמים. ובמוח, אשר שם המחשבה והדמיון, ומתחדש מזה הטעות אחר עבודה זרה: ומפני שבזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל במעלה עליונה, והיו דומים לאדם שהוא שלם בנפשו לגמרי. ושלימות הנפש מצד הכוחות שלו, לכך חורבן שלו היה כאשר חטאו באלו ג' דברים, אשר הם מתיחסים ודומים אל בית המקדש. וכאשר קבל האדם טומאה, ונטמאו כוחות הנפש אשר אמרנו, חרב בית המקדש. כי כבר אמרנו כי בית המקדש לישראל בערך האדם וכוחות שלו, וכאשר נטמאו כוחות נפשו, אז גם כן בית המקדש חרב. ובודאי בית המקדש ראשון יותר בשלימות, לכך היה בית המקדש בערך וביחוס האדם אשר הוא שלם מצד כל הכוחות שלו. אבל מקדש שני, שלא היה כל כך במעלה, לא היה בית המקדש שני דומה לאדם שהוא שלם מצד כל כוחותיו, רק שהוא דומה לאדם שיש בו הנפש, לא במה שיש לו הכוחות המחולקים וכל אחד הוא במעלתו ובשלימותו, רק מצד שיש לו הנפש. ומפני זה, כמו שחרב מקדש ראשון על ידי ג' אלו חטאים המטמאים ג' כוחות שבאדם, כך חרב בית המקדש שני על ידי שנאת חנם. כי הנפש הפך לו שנאת חנם, כי הנפש היא אחת כמו שאמרנו, והוא מקשר וכולל הכוחות כולם. כי כוחות הנפש הם הרבה מאד, וכח הנפש כוללת כלם, וזהו עצם הנפש שהוא כולל כל חלקי נפש אשר הם מחולקים. ולפיכך שנאת חנם, אשר הוא החילוק והפירוד, הוא הפך עצם הנפש, אשר הוא אחד, והוא כולל הכל. ולפיכך אמרו (יומא ט ע"ב) כי שקול שנאת חנם נגד ג' חטאים. כי שנאת חנם מטמא ומקלקל הנפש בכלל, אבל ג' עבירות אלו מטמאים החלקים, כל אחת ואחת חלק אחד, עד שהוא כולו טמא. ושנאת חנם מטמא הכל בכלל, כי עצם הנפש כולל ומאחד כל כוחות הנפש, וכאשר יש כאן שנאה, הוא פירוד וחלוק, וזהו כנגד עצם הנפש, אשר הוא הקישור אל כל הכוחות: והיה החטא במקדש ראשון בעבודה זרה גלוי עריות ובשפיכות דמים, ואילו במקדש שני היה החטא הרגיל בם שנאת חנם. וזה מבואר למעלה, כי במקדש ראשון ראוי היה להם דוקא הפרישה מאלו החטאים, במה שהיה מקדש ראשון ביניהם, שהיה קדוש בקדושה אלוקית ביותר. וראוי לאדם, אשר הוא דומה למקדש, להיות קדוש ורחוק מן הדברים המטמאים את הנפש אשר שוכן במשכן האדם. וטהרתו הוא על ידי ג' דברים אלו, על ידי שפורש מן עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שבזה נשאר ההיכל, שהוא האדם שבו משכן נשמת האדם, קדוש וטהור, כמו שהוא מבואר למעלה. והראשונים היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם יצר הרע אל אלו ג' חטאים, כאשר היה מעלתם בג' דברים אלו, וכמו שהתבאר למעלה. לכך היה היצר הרע מגרה בהם עד שהביא אותם אל אלו ג' חטאים, שהם טומאת הגוף והנפש והשכל, ובזה היו מטמאים את המקדש שיש לו ג' מחנות של קדושה. ובמקדש שני ראוי היה להם החיבור והאחדות, שכבר התבאר למעלה כי הנפש הזה הוא כח אחד, אף שיוצאים ממנו כוחות מחולקים, מכל מקום כח הנפש - [ה]כולל כל החלקיות - הוא אחד בלבד, וזה היה מעלתם. ולכך היה היצר הרע מגרה בהם, ולפיכך מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם: כלל הדבר, כי אלו שני דברים שקולים; המקדש והאדם. כי בהיכל השם יתברך כבוד ה' זרח עליו, וכך בהיכל האדם שוכן כבוד הנשמה, וישיבתה בהיכלה דומה לכבוד ה', כדאיתא בפרק קמא דברכות (י. ) הני חמשה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרם דוד, לא אמר דוד אלא כנגד הקב"ה, וכנגד הנשמה, מה הנשמה וכו'. ולכך כאשר היו כל כוחות הנשמה בקדושה, ולא היו מטמאין אותה, גם כן השם יתברך היה שוכן בהיכל שלו בארץ בקדושתם. וכאשר נטמא האדם, אז נטמא מזה גם כן היכל השם יתברך. ויש בזה ראיות ברורות, ואין להאריך במקום הזה עוד: אף כי יש בזה עוד סוד נסתר ונעלם למה בית המקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות, ומקדש שני על ידי שנאת חנם, ואפרש אותו ברמז, ותבין אותו. וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו - פרישותו מן הערוה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא (טז. ) עפרא לפומיה דאיוב, שאמר (איוב לא, א) "ומה אתבונן על בתולה", בדאחרינא לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם כתיב (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שלא נסתכל בה כל ימיו. יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך. יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי יעקב אבינו לא מת (תענית ה ע"ב). ועוד, כי הוא הפך עשו, שהיה אדמוני (בראשית כה, כה), והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים (רש"י שם), ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. ), ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם, כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק. ובית המקדש שני שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם. וכבר אמרו חז"ל (שבת נה. ) כי בסוף כאשר חרב מקדש ראשון, תמה זכות אבות. ולכך היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם. ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא "כנסת ישראל" על שם חבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד. ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים, רמזנו לך פה, ועם כי הכל שורש אחד להם. ובחבור דרך החיים (פ"ה מ"ט) נתבאר יותר: וקאמר שם (יומא ט. ) 'הראשונים שנתגלה עונם, נתגלה קצם'. פירוש, הראשונים שנתגלה חטאם, מפני שהראשונים עיקר חטאם שהיו נמשכים אחר יצרם לעשות פעולות רעות בגלוי, ולפיכך עונש שלהם נתגלה, וכן קצם גם כן נתגלה. אבל האחרונים שלא נתגלה עונם, מפני שעיקר עונם בלב, שהוא בנסתר, ולכך לא נתגלה עונם, מפני שהוא דבר נסתר, לכן לא נתגלה קצם גם כן, ונשאר קצם נסתר ונעלם. ועוד יש פירוש בזה, לפי שכל ענין הראשונים לפי מעלתם היה בהתרשמות יותר, לכך כל מעשה הראשונים נרשם, ולא נרשם דבר מן האחרונים. וזה שכל דבר שהוא חשוב, כל ענינו נרשם לפי חשיבותו. לכך חטא הראשונים נרשם בעולם, ונרשם גם כן בכתיבה. ומאחר שכל ענין הראשונים בהתרשמות, גם כן קצם נתגלה ונתרשם. אבל ענין האחרונים אינו בהתרשמות בעולם, שאינן חשובים כל כך, ולפיכך אין קצם נרשם, אבל הוא מן העניינים הנעלמים. ודבר זה ענין עמוק מאוד, ואין להאריך בזה עוד. וזה נכון: ==פרק ה== אמר רבי יוחנן, (גטין נה ע"ב) מאי דכתיב (משלי כח, יד) "אשרי אדם מפחד תמיד [ומקשה לבו יפול ברעה]", אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים. אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא. אשקא דריספק חריב ביתר. אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עביד סעודתא, אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא. אזיל אייתיה ליה בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכי, קום פוק. אמר ליה, הואיל ואתאי - שביקין, ויהבינא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי כולה סעודתך, אמר ליה, לא. נקטיה ואפקיה. אמר, הואיל והוי יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמר ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמר ליה, מי יימר. אמר ליה, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזיל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומי בניב שפתים. ואמרי לה, בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא. סברי רבנן לאקרובי משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למקטליה דלא ליזל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצינו. שדר עלווייה לנירון קיסר, כי אתא שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים, למערב - אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים - אתא נפל בירושלים. אמר ליה לינוקא, פסוק לי פסוקיך. אמר ליה "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'" (יחזקאל כה, יד). אמר, הקב"ה בעי להחריב ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ערק ואזל ואגייר, ונפק מיניה רבי מאיר, עד כאן: ובתוספות קשיא (גיטין נה ע"ב ד"ה אשרי), בפרק הרואה (ברכות ס. ) אמר חזייה לההוא גברא דהוה מפחד, קאמר חטאה את, דכתיב (ישעיה לג, יד) "פחדו בציון חטאים". ופריך מקרא דהכא, ומוקי ליה ההוא בדברי תורה כתיב, שדואג שישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד. ותרצו התוספות כמו שמבואר בתוספות. ותימא, דאכתי קשה, דהוה ליה לאוקמא התם (ברכות ס. ) קרא בהאי גוונא שלא יבטח ברוב טובתו ושלימותו לבייש אדם. ולפיכך נראה דמעיקרא לא קשיא כלל, דהא בודאי באותה שעה חוטאים היו, דאי לא חטאו - לא חרב הבית, ובשביל החטא יש לו לפחד שמא יבוא עונש עליו, וכדכתיב קרא. וכך פירושו, מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", והתם בודאי קרא איירי בדברי תורה, ואייתי כאן ראיה כי כשם שיש לו לפחד מדברי תורה שלא ישכח אותם, כך יש לו לפחד מחטא הדור כאשר יראה שהם חוטאים, אז ידאג שלא יבוא פורעניות, ואין לעשות מעשה שאפשר שיבוא ממנו צרה: ואין להקשות מה ענין שיש לו לדאוג מן החטא אל דבר זה שלא ישכח דברי תורה, דמייתי ראיה מיניה. דשפיר מייתי ראיה, כי טעם אחד לשניהם. כי מה שאמר לההוא גברא 'חטאה את', טעמא דמלתא שכל המפחד סימן שהוא בעל חטא ובעל חסרון, ואינו שלם מפני החטא, ולכך הוא מפחד. כי הדבר שהוא שלם, מפני שלימותו אינו מוכן להפסד, לכך אין מפחד רק מי שאינו שלם, והוא מוכן להפסד, הוא מפחד. ולפיכך כאשר ראה לאותו אדם שהיה מפחד, אמר לו 'חטאה אתה', כי החוטא אינו שלם, והוא בעל חסרון, ומוכן להפסד, ולכך מפחד. אבל השלם אינו מוכן להפסד, ולפיכך אינו מפחד. ופריך התם מקרא ד"אשרי אדם מפחד תמיד", ומוקי ליה בדברי תורה. כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית, שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע. וכמו שאמרו במסכת חגיגה (טו. ) שדברי תורה קשים לקנות, וקלים להשתכח. לכך מוקמינן להא דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה, שאין לאדם בתורה קנין בשלימות, ודבר זה ראוי לו לפחד. ולא מוקמינן קרא בחוטא, שיש לו לפחד, דהא "אשרי" כתיב, דמשמע דלא איירי בחוטא כלל. ומכל מקום מייתי ראיה מהך קרא דיש לו לפחד כאשר הוא אינו שלם ויש כאן חטא, שאז יש לו לפחד על הפסד, שהרי קרא בתורה איירי, וזה מפני שאין התורה קנין בשלימות לאדם, ובזה ראוי לו לפחד. ולפיכך באותו זמן שלא היו שלימים, והיו חוטאים, היה להם לצדיקים אשר בדור לפחוד מחטא הדור. כלל הדבר, דמייתי ראיה שיש לפחוד מחטא הדור מדכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד", דמיירי בדברי תורה שראוי לו לפחד, והכי נמי בשביל חטא הדור יש לו לפחד: אקמצא ובר קמצא וכו'. קשה, למה היה חורבן ירושלים בפני עצמו, וחורבן ביתר בפני עצמו, ולמה לא נחרב הכל כאשר נגזר חורבן על ירושלים. ועוד קשה, למה זה היה שחרב טור מלכא בשביל תרנגול ותרנגולתא, שאין ספק כי לדבר גדול כזה כמו טור מלכא, שכל ענין שהגיע שם לא היה במקרה. וכן אשקא דריספק, שחרב ביתר, לא היה זה במקרה. ומכל שכן ירושלים עיר הקדושה, שחרב על ידי קמצא ובר קמצא, לא היה זה במקרה. דע, כי דברי חכמים עמוקים מאוד מאוד, וכאשר היו ישראל בארץ, היה יישוב הארץ בשלשה דברים; הראשון, והוא עליון על כל, שהשכינה היתה שורה ביניהם, ואין לך ישוב כמו זה, כי אין ספק כי כאשר היה השם יתברך שוכן ביניהם, היו מתברכים בטל ומטר, והיה עיני השם יתברך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ודכתיב בקרא (דברים יא, יב) "ארץ אשר ה' דורש אותה". השני, כי היה בארץ רבוי עם מאוד. השלישי, שהיה יישוב הארץ בכרכים גדולים וחזקים. והנה אלו ג' הם יישוב הארץ, דהיינו הראשון כאשר אין הארץ מדבר, שהיא ציה, וזה כאשר עיני השם יתברך בה, ואז מתברכת מן השם יתברך. השני, רבוי עם. השלישי, כאשר היא מיושבת בכרכים גדולים: וכן תמצא בכתוב שהזכיר ג' אלו דברים, שאמר (במדבר יג, יח) "וראיתם את הארץ מה היא וגו' החזק הוא הרפה המעט או רב", והוא כנגד הרבוי העם שיש בה. ואחר כך חוזר ואומר עוד (שם שם יט) "ומה הארץ הטובה היא אם רעה ומה הערים אם במחנים אם במבצרים", זהו כנגד הכרכים. וכן "הטובה היא אם רעה" פירושו אם טובה היא בישוב הארץ בגנות ופרדסים, שהם לישוב הארץ. וחזר ואמר עוד (שם שם כ) "ומה הארץ השמינה וגו'", נגד זה שיש בה ברכת השם יתברך. לכך כאשר נחרבו, אז נחרבו אלו ג' דברים זה אחר זה; מתחלה חרב ירושלים ונסתלקה השכינה מביניהם. ואז משחרב בית המקדש לא היתה ברכה בארץ. ובדבר זה אין להאריך, כי כבר פרשו ז"ל במסכת סוטה (מח. ) כי הברכות היו בארץ בשביל בית המקדש, כדאיתא התם. ואחר כך חרב טור מלכא, ושם היה רבוי ישראל, כאשר תמצא ע' עיירות היה לינאי, כמו שמספר (גיטין נז. ). ונקרא 'טור מלכא', כי למלך ראוי שיהיה לו רוב עם, כי "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח). ואחר כך ביתר, שהיה כרך גדול ותקיף שהיה בארץ, ולפיכך נקרא 'כרך ביתר' (גיטין נז. ), ואותו מקום המיושב שהיה נקרא 'כרך ביתר' נחרב ונחרש, וכמו שנתבאר במקומה (שם) כל ענין זה בפירוש: ואמר כי כל אחד חרב על ידי ענין הראוי. כי בשביל שנאת חנם נחרב ירושלים, ודבר זה התבאר בפרק שלפני זה (פרק ד) באריכות. כי על ידי בית המקדש וירושלים נעשה כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד, ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו (מגילה י. ), עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד. וכאשר היה חלוק ביניהם, נחרב המקום הזה, שהוא נעשה לאחדות ישראל, ולפיכך על ידי שנאת חנם של קמצא נחרבה העיר והמקדש: וכאשר תדקדק בלשון 'קמצא', כי השם הזה מורה על חלוק, שקורא 'קמצא' על שם החלוק והפירוד, כי זה הוא לשון קמיצה, כמו (ויקרא ב, ב) "וקמץ משם". ובלשון חכמים (ב"ב קז. ) גבי האחים שחלקו, ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, ואמר שם 'מקמצים', כלומר שגובין מעט מכל אחד. ולפיכך הנפרד והנחלק מהכל נקרא 'קמצא', רוצה לומר קומץ מהכל. ובלשון חכמים (עדיות פ"ח, מ"ד) נקרא החגב 'קמצא', ותרגום אונקלוס (במדבר יג, לג) "ונהי בעינינו כחגבים" - 'כקמצין'. וזה מפני כי יש בהם רבוי גדול, ולכך נקרא 'ארבה' על שם הרבוי. והרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד. לכך נקרא המין אשר הוא מתרבה, כמו הארבה, 'קמצא' שמו, שהוא מחולק. ועל זה אמר (משלי ל, כז) "מלך אין לארבה", פירוש כי המלך מאחד הכלל עד שהם אחד, ואלו, לגודל רבוי שלהם הם מחולקים, ואין בהם אחדות, הוא המלך, אשר הוא מאחד את הכל. וכן הנמלה כתיב עליה (משלי ו, ו-ז) "לך אל נמלה עצל אשר אין לה קצין ושוטר", כלומר שאין לה קצין אשר הוא מאחד ומקשר הכלל, וכדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין נז ע"ב). ונקראת הנמלה 'קמצא' גם כן בהגדה דעוג מלך הבשן (ברכות נד ע"ב) דעקר טורא ואייתי הקב"ה לקמצא, כי הדבר שהוא קטן, כמו הנמלה, נקרא 'קמצא' כמו שאמרנו, כי הקומץ הוא דבר מועט, ולקטנותם נקרא 'קמצא'. ומפני שיש בהם הקטנות יותר, לכך יש בהם החלוק יותר, כמו כל דבר קטן. ומפני כי אלו אנשים היו מחולקים בשנאת חנם, ראוי שיקרא שמם 'קמצא' ו'בר קמצא', כי בית המקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם (יומא ט ע"ב), ובודאי היה זה על ידי אנשים שהיו מוכנים לחלוק ופירוד. ולפיכך אמר 'אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים', כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק, ולכך על ידם חרב הבית, שהוא לאחדות ישראל, ולקשר אותם באחדות: ויש לך להתבונן, מה עשה קמצא, ומה פשעו ומה חטאו שאמר 'על ידי קמצא חרב ירושלים'. אבל יש לך לדעת, כי על ידי זה שהיה באותו הדור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שיקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא לו. וזה היה כאן, שהיה רחמיה קמצא. וזאת האהבה עצמה הוא באמת חלוק ופירוד ומחלוקת כמו השנאה, כי על ידי זה נעשה מחלוקת. ולפיכך האוהב הזה נקרא 'קמצא', שאין התקשרות זה רק כדי לחלוק על אחרים. והנה הפרוד והחלוק נאמר על המתחברים להיות אוהבים על זה הדרך. לכך נקרא בעל המחלוקת 'בר קמצא', שיש בו המחלוקת ביותר, והוא יותר גרוע. ומי שלא היה בו המחלוקת, רק שהיה מתחבר אל מי שהיה בעל מחלוקת, נקרא 'קמצא': ומפני זה נחרב ירושלים עיר הקודש, המאחד את ישראל. ודוקא בית המקדש שני חרב על ידי שנאת חנם, ודבר זה פרשנו למעלה באריכות (פרק ד). ועוד, מפני שיותר ראוי שיהיה אחדות בישראל במקדש ב', שלא היה חלוק בישראל במקדש ב' כמו שהיה במקדש א', שהיו ישראל מחולקים; ישראל ויהודה, והיה חלוק בישראל. נמצא שהמעלה שהיה לישראל במקדש א' מעלה מיוחדת שהיתה השכינה ביניהם, ודבר זה ידוע כי היתה השכינה שורה במקדש ראשון. ובמקדש שני מעלה מיוחדת שלא היו מחולקים ישראל לשנים, רק אחדות בהם. ולפיכך מקדש ראשון נחרב על ידי עבירות שהם טומאה, ואין הקב"ה שורה ביניהם בתוך טומאתם. אבל בית המקדש שני נחרב על ידי שנאת חנם המבטל האחדות שלהם, שזה מעלתם במקדש שני, כמו שהיה מעלתו של מקדש ראשון שהיה השכינה שורה ביניהם, כמו שנתבאר למעלה (ראש פרק ד): ואמר על ידי תרנגולא ותרנגולתא חרב טור מלכא. ומפרש בגמרא (גיטין נז. ) שהיו מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת, לומר פרו ורבו. והיינו שאמרנו למעלה, כי בטור המלכה היו הברכות ברבוי עם, לכך היו מכינים עצמם לזה, והיו מוציאים לפני חתן וכלה תרנגולא ותרנגולתא, שהם פרים ורבים מאוד. ועל ידי זה חרב טור מלכא, שבאו גונדא דרומי לקחת דבר זה, וכמו שיתבאר דבר זה (ראש פרק ו). ואמר 'אשקא דריספק חרב ביתר', ומפרש לקמן (גיטין נז. ) שמיד שנולד לאחד בן היו נוטעים ארז, כדלקמן (פרק ז), וסימן זה להם שיהיה הזוג כמו נטיעה חזקה, ויהיה מושבם חזק כמו נטיעת ארזים בארץ. וביום חופתם היו עושים חופה מהם, וזהו סימן שיהיה להם אוהל בל יצען בארץ, ויהיה אל הזוג הזה בית נאמן. וידוע כי הארז הוא הנטיעה ביותר חזקה, וכדכתיב (במדבר כד, ו) "כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים", ולכך היו נוטעים ארז, כלומר שיהיה להם נטיעה חזקה בארץ. ולכך זכו גם כן לכרך ביתר. כי ביתר הוא כרך חזק ותקיף נטוע בארץ. ועוד יתבאר לקמן באריכות (פרק ז). הרי לך שכל אחד כפי מה שהיה מעלתו - היה חורבן שלו: אמנם יש לך לדעת עוד דברים גדולים מאד באלו שלשה מקומות; ירושלים, ביתר, וטור מלכא. וזה כי ירושלים, אשר היא באמצע הארץ, דומה ללב אשר הוא באמצע הגוף. אמנם ביתר נגד הימין, כי כל אמצע יש לו ימין ושמאל. ולכך אי אפשר שלא יהיה כאן ימין ושמאל, אשר להם גם כן דברים מיוחדים. ולכך היה בארץ ישראל ביתר, שהוא כרך חזק ותקיף, ויש לו חוזק ימין. והיו נוטעים נטיעות בעת החופה, שכל נטיעה אשר אם כל רוחות באים - אין מזיזין ממקומה. אבל טור המלכא היה לו כח שמאל, אשר מן שמאל הוא הרבוי. ודבר זה ידוע למביני מדע, כי מן השמאל יבוא הרבוי. וזה תבין ממה שאמרו חז"ל (ב"ב כה ע"ב) 'הרוצה להעשיר יצפין'. כי דרום נקרא ימין ככתוב, וממילא צפון הוא השמאל, ומשם העושר, שהוא רבוי הממון. ודבר זה מובן, כי השמאל הוא התחלת הרבוי, כי הימין אין שם רבוי כלל, כי הוא ראשון, ואין בראשון רבוי כלל, אבל השמאל הוא השני, ומשם הרבוי. ולכך הרוצה להעשיר יצפין. 'והרוצה להחכים ידרים' (שם), כי הפך הוא השכל, שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק, ולכך הרוצה להחכים ידרים, כי הדרום הוא ימין, והימין הוא ראשון, והראשון הוא אחד פשוט. והשני הוא התחלת הרבוי, ודבר זה ברור אמת. ולכך הוי מפקא קמיהו תרנגולא ותרנגולתא לומר פרו ורבו. והבן זה מאוד מאוד, ותבין דברי חכמים על אמתתם: ומעתה מתחיל לספר בחורבן ירושלים, שהיה הסבה הראשונה בר קמצא, ואחר זה היו נמשכים סבות השייכים אל החורבן שבא על ידיהם. כי ירושלים עיר הקודש והמזבח, אשר הוא שלימות כל העולם, שכן אמרו חכמים אלמלא היו יודעים האומות מה מועיל להם בית המקדש היו בונים אותו של זהב. וזה בודאי כך, כי למעלת המקדש ראוי שיהיה בית המקדש שלימות אל כל העולם, לא לישראל בלבד. ולפיכך אמרה תורה לקבל קרבנות מן הגוים המקריבים קרבנות. ואם היו האומות מתנגדים אל בית המקדש, לא היה יכול לעמוד אף שעה אחת, בשעה שהאומות מושלים, שהיו מחריבים אותו. לכך, אף כי האומות מתנגדים לישראל, אבל בית המקדש, לפי שיש צד בחינה אשר בית המקדש הוא שלימות כל העולם, אף לאומות, ולכך לא נחרב על ידי אומות, רק על ידי שנאת חנם ומחלוקת שנחלקו ישראל, ועל ידי זה נחרב הבית: ובית המקדש היה גורם שהיה מתגרה בישראל המלכות, כי אין ישראל תחת רשות האומות מצד שיש להם בית המקדש. ולכך אמר למלך 'מרדו בך יהודאי'. כלומר שאין ישראל תחת רשות וכח האומות. וכל זה כדי שישלח להם קרבן להקריב, ובזה יראה שישראל הם על האומות מצד בית המקדש. ובשביל זה בחר בדבר זה, כי בזה - דהיינו בית המקדש - נראה בחינה זאת יותר מן שאר דבר, כי הרשע הזה היה חכמתו להרע (עפ"י ירמיה ד, כב), ורצה להודיע למלך כי ישראל אינם תחת רשות האומות מצד בית המקדש. וזהו כמו מרידה כאשר אינם תחת האומות, כמו שיתבאר בסמוך. ואילו לא היה הפרש בין קרבן ישראל ובין קרבן האומות, לא היה לו עילה וסיבה להחריב בית המקדש. אך כי זה המלשין מחפש היה למצוא כי ישראל הם על האומות, ואינם תחת רשותם, וזהו מרידה כאשר אינם תחת רשותם, ובפרט בענין הקרבנות הראוים לבית המקדש. כי בית המקדש הוא מיוחד לישראל בפרט, ומצד בית המקדש מעלות ישראל על האומות. ולפיכך עשה בו מום בענין דלדידהו לא הוי מום ולדידן הוי מום: ודע, כי האומות כולם מתייחסים לגוף, ולפיכך כאשר הקרבן הוא שלם בגופו - די בזה, שזהו שלימותם. אבל ישראל שיש להם מעלה בלתי גופנית, ולפיכך קרבנותיהם גם כן צריכים שיהיו בענין זה, שיהיו שלימים בגופם, וגם בדבר שאינו גוף. ולפיכך לדידהו אין מום בדוקין שבעין, כיון שגופו עדיין שלם. ולדידן הוי מום, שישראל יש להם מעלה הנבדלת מן הגוף, לכך צריכים שיהיו קרבנותיהם שלימים וקיימים אף בדברים שאינם גוף. וכבר נתבאר שיש בעין קצת כח נבדל. איכא דאמרי, בשפתים, כי הפה משם יבוא הדבור והקול, אף כי אין לבהמה דבור, יש לה קול, אשר הקול אינו גוף. ושניהם הם כתובים ביחד, (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו", ולפי חשיבותן ומעלתם מקדים הכתוב אותם, כמו שנתבאר בחבור גבורות ה' (פרק סד), עיין שם. ולכך קאמר איכא דאמרי דשדא מומא בשפתים דוקא. אבל למאן דאמר דשדא מומא בדוקין שבעין, סובר מפני שחשיבות הפה הוא בשביל הדבור, ואין לבהמה דבור, אף שיש לה קול, אין המום זה בדבור, אשר הדבור אינו גופני. ומכל מקום לפי דעת שניהם שדא מומא באבר אשר יש לו כח שאינו גופני, ושם עשה המום; האחד - הוא הדבור, והשני - הוא הראיה. ובזה נראה מעלת ישראל מצד בית המקדש, אשר הם יותר במעלה ובקדושה מן האומות, ולכך פסול לישראל דוקין שבעין, וכן מום בשפתים. וזהו המרידה עצמה שישראל מורדים באומות, שאינם תחת רשות האומות מצד הקרבה הזאת. וכאשר ישראל יותר במעלה מן האומות, ואינם תחת רשות המלך שבאומות, היה מחריב בית המקדש, כי המלך שבאומות רוצה שיהיה הכל תחת רשותו: ומעתה יתורץ לך קושיא גדולה, כי כאשר לא רצו להקריב הקרבן הזה, למה לא שלחו אל הקיסר שזה הקרבן אינו ראוי להקרבה. שודאי זה היה כעס המלך בעצמו, שהיה רואה שאין הקרבתו ראויה אל בית המקדש, שמום זה הוא מום לישראל, ולאומות לא הוה מום. ועל ידי זה נגלה אל הקיסר שישראל מתנגדים אל האומות מצד בית המקדש. שבראשונה היו אומרים ירושלים והמזבח שלימות כל הנמצאים, ועכשיו נתגלה על ידי קרבן זה שבית המקדש מיוחד דוקא לישראל ומה שראוי להם להקריב, לא מה שראוי להקריב לאומות: והיו חכמים רוצים להקריב הקרבן משום שלום מלכות, או להרוג המביא הקרבן הזה, שהיו חושדין אותו כי כל זה גרמתו. ולא היה רוצה רבי זכריה מפני ענותנותו של רבי זכריה. ולפיכך אמר 'ענותנותו וכו'', פירוש שהשם יתברך כאשר רוצה בדבר מה, כמו שרצה עכשיו להחריב הבית, והיו חכמים גדולים עומדים על נפשם להציל נפשם להרוג את זה, ועשה הקב"ה שליחותו על ידי רבי זכריה, שיהיה ניצל הרשע, עד שנעשה רצון הקב"ה שהיה רוצה בחורבן, והבן דברים אלו: כי אתא שדא גירא למזרח. פירוש כי כן דרך הגוים להיות מנחשים לאיזה מקום יפול ראש החץ. ולפיכך כאשר זרק חץ למזרח, ונפל בירושלים. כלומר ראש החץ היה לירושלים. ואחר כך עשה למערב כך, כלומר בצד שהוא הפך זה, וזהו מערב, ונפל בירושלים, והיינו גם כן ראש החץ. כי שמא צד אחד הוא מתנגד לישראל, אבל יש לישראל מזל מצד אחר. כי כל ניחוש הוא על ידי מזל. ולפיכך כאשר עשה הניחוש מצד מערב ובכל הצדדין, אז הניחוש שלם, שלא תוכל לומר שמא מצד אחד דוקא אין מזל לישראל, אבל יש צד שיש מזל להם, שהרי עשה הניחוש בכל הצדדין, ומורה זה שאין לישראל מזל בשום צד, כי ארבע צדדין של הרוחות שזרק החץ, ונפל לירושלים, מורה דבר זה שמכל צד אין לישראל מזל: שדריה עלווייהו לאספסיאנוס קיסר, אתא צר עליה תלת שנין, הוו הנהו תלתא עתירי; נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון - שנקדה לו חמה בעבורו. ובן כלבא שבוע - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת - שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. איכא דאמרי, שהיתה כסותו מוטלת בין גדולי רומי. חד אמר להו, אנא זיינא להון בחיטי ושערי. וחד אמר, בדחמרא ומשחא. וחד אמר, בדציבי, ושבחו רבנן לדציבי, דרב חסדא כל אקלידי הוי מסר לשמעיה, בר מדציבי. דאמר רב חסדא, אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבא דציבי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא. הוה בהו הנהו בריוני, אמרו להו רבנן, ניפוק וניעבד שלמא בהדייהו, לא שבקינהו. אמרי להו ניפוק וניעבד קרבא בהדייהו. אמרו להו רבנן, לא מסתייע מילתא. קמו קלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערא, והוה כפנא תלת שנין כו': יש לדקדק על מספר זה שאמר דהוה בהו למיזן 'עשרים וחד שנין', שכבר אמרנו שאין דבר מן הדברים הגדולים כמו זה במקרה. וכן מה שאמר 'צר עלה תלת שנין', למה תלת שנין דוקא. ועוד יש לדקדק על שלשה עשירים אלו, למה לא היה אחד שמפרנס אותם בבשר, כמו בחמרא, ואין ספק שיותר צריך בשר מן חמרא: דע כי ירושלים מקום הקדושה, לא היה ראוי להיות כבוש תחת האומות רק בג' שנים, כי כל ישראל ענינם משולש; משולשים באבות, משולשים בכהנים לוים וישראלים, ולפיכך נקראים 'עם תלתאי' (שבת פח. ). ומפני שהם תלתאי, לא היה יכולים האומות למשול עליהם כי אם אשר כבר צרו עליהם שלש שנים, ואז היו גוברים עליהם. כי משולשים הם ישראל, וזהו חזקם ותוקפם של ישראל, כדכתיב (דברים לב, ט) "יעקב חבל נחלתו", רוצה לומר כי ישראל יש להם חוזק כמו חבל שחזקו בג' חוטין, כדכתיב (ר' קהלת ד, יב) "וחוט המשולש לא במהרה ינתק". ונגד זה היו צריכים לצור ג' שנים, כדי להתגבר על חוזק תוקפם שהוא שלש. והבן זה היטיב, כי זה הוא גם כן מה שהיה מן הבקעת העיר, דהיינו מן י"ז בתמוז (תענית כו ע"ב) עד ט' באב ג' שבועות. דלא היה צריך ג' שנים, כי כבר כבשו את העיר, והיה זה התחלה לכבישה, ולכך לא היו צריכים רק ג' שבועות, אבל לתחלת כבישה היו צריכין ג' שנים: וקאמר דהוה בהו למיזן עשרים וחד שנין. ענין זה כי באותו זמן היו ישראל מוכנין למשול עליהם האומות, והכנה זאת היה עד כ"א שנים, ולא יותר, כנגד כ"א ימים שיש מן י"ז בתמוז עד ט' באב, יום לשנה. וכאשר עברו אלו כ"א שנים, שוב עברה הכנה זאת, ולא היה יראים עוד. ולכך אלו העשירים ברך אותם השם יתברך עד שיוכלו לעמוד נגד כח האומות, ולזון ישראל כ"א שנים, ושוב לא היה הזמן מצליח לאומות לשלוט על ישראל רק כ"א שנה. כי אלו כ"א שנים הוא זמן שמצליח כח האומות, כי הם נגד כ"א ימים שבין י"ז בתמוז וט' באב, יום לשנה. וכאשר עברו אלו כ"א שנה, אין השעה עומדת להם. ולכך אלו העשירים היה להם למיזן כ"א שנה: אבל לפירוש שלפני זה, כי אותם ג' שבועות היו נגד כח ישראל שהוא משולש, ולאחר כך יכולין לכבוש אותם כמו שאמרנו, היו אלו כ"א שנים, שהיה מגיע לכל אחד מן העשירים רק שבעה שנים, כי שבעה שנים הוא רעבון גמור, כמו שמצינו אצל יוסף שבע שנים רעב (בראשית מא, כז). וכן בכל מקום אמרו (סנהדרין כט. ) שבע שנים הוי כפנא, ועל פתחא דאומנא לא חליף. והיה בכל אחד מן העשירים לפרנסם ז' שנים שלימות. דהיינו כי השלשה העשירים ביחד היו מפרנסים אותם כ"א שנים, האחד בחיטי ושערי, והשני בחמרא ובמשחא, השלישי בדציבי. הרי כל אחד מפרנס שליש הפרנסה, ובזה עולה לאחד ז' שנים, כאילו היה כל אחד מפרנס אותם לגמרי ז' שנים. דהיינו שהיה מפרנס אותו העשיר האחד בחיטי ובשערי, ושנים העשירים האחרים נתנו לו משחא וחמרא וציבי מה שצריך לז' שנים, ובעל חיטי יחזור ויתן במקומו בשבע שנים השניים ובשבע שנים השלישים חיטים ובשערא, עד שיגיע לכל אחד מן העשירים שיהיה מפרנס אותם ז' שנים שלימות בכל; בחיטים ובשעורים, ובחמרא, ובדציבי, וזהו עשיר גמור. ודע כי 'שבע' שהוא לשון שביעה, והוא שייך לעשיר, כי העשיר הוא שבע בכל. וכאשר פרנס אותם שבע שנים, הוא עשיר גמור, שהוא שבע בעושר. כלל הדבר, כל אחד מן אלו ג' עשירים היה מפרנס אותם ז' שנים שלימות, כאשר כל אחד היה מחליף את שלו באחר, עד שהגיע לכל אחד ז' שנים. ונתן השם יתברך ברכת השובע, שהוא שבע שנים, לכל אחד ואחד, והיו יכולים להציל את ישראל, אם לא היו הרשעים שמחריבים את הכל. וזה הפירוש הוא ברור: וקאמר שהיה בהם ג' עשירים דוקא. ודע, כי העשירות הוא מצד ג' דברים; האחד הוא מצד "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב), והוא מבורך. ומפני שזכה לברכה מאת ה', זוכה לעושר מצד הברכה בלבד, שהוא מבורך מן השם יתברך. השני, שזוכה לעושר כדי שישפע, ומפני הפרנסה זוכה לעושר. והעושר השלישי, מפני כי הוא זוכה לעושר שיהיה חשוב בשביל העושר, כי החשיבות הוא ברבוי עושר. ולפיכך העושר בא לו לאדם בשביל החשיבות. ואלו העשירים הם ג' דברים מחולקים, ואין ענין רביעי שיזכה לעושר, רק על ידי ג' דברים. כי יש זוכה לעושר מצד שהוא ראוי לברכה, כמו שהיו האבות מבורכים, ובשביל זה זכו לעושר. השני שזוכה לעושר בשביל שיהיה לו פרנסה ומזוני, וזהו שאמרו חז"ל (מו"ק כח. ) חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא. ויש שזוכה לעושר מצד שהוא זוכה לחשיבותו, ולפיכך נותן לו עושר, כי אין כבוד וגדולה בלא עושר. ולפיכך אמר כי כנגד אלו (היו) ג' עשירים מחולקים היו שלשה עשירים אלו; נקדימון בן גוריון, שנקדה לו החמה בעבורו. וזה ראיה שהשם יתברך נותן לו עושר של ברכה, שבשבילו עשה הקב"ה, ונקדה לו החמה בעבורו, ודבר זה בפרט על ידי שהוא מבורך מן השם יתברך. והשני, כלבא שבוע, נגד העושר השני, שהוא זוכה למזונות, ולפיכך נקרא 'כלבא שבוע', שזכה לעושר מפני שזכה אל הפרנסה שיהיה שבע. והעשיר הג' הוא שזכה מפני החשיבות, ולפיכך נקרא 'ציצית הכסת', כמו שמפרש שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי, ובשביל כך היה זוכה לעושר. ואלו הם ג' עשירים, כל אחד ואחד שמו מורה על עושרו: ואמר כי רצה אחד לפרנס אותם בעצים. כבר אמרנו לך כי הראשון "ברכת ה' תעשיר". ולפיכך אמר שיפרנס אותם ברבוי עושר, הם העצים, כמו שמפרש שצריך לזה רבוי גדול, וזהו יורה סימן ברכה יותר, אף על גב שיותר חשובים החיטים והשעורים, מכל מקום מפני שבאלו הם רבוי, לכך הם יותר מתיחסים לברכה מהכל. ולפיכך שבחוהו רבנן לדציבי, שזה מפרנס ברבוי, והחסד והטוב נחשב לפי הרבוי שהוא יתברך נותן לו. אבל מי שיש לו חטים ושעורים, ועם שהם חשובים, אין בהם רבוי נתינה. ואצל השם יתברך שנותן לאחד ברכה, אין חילוק בין שמברך אותו ברבוי עצים, או שמברך אותו בשאר דבר, הכל אחד, זה כמו זה, ולכך סימן ברכה יותר בדבר שיש בו רבוי, והבן דבר זה. והעשיר השני, והוא ציצית הכסת, רצה לפרנס אותם בדמשחא וחמרא, אשר הוא דבר חשוב, כי השמן והיין הוא בא על שלחן מלכים לחשיבות של יין ושמן, ולפיכך ראוי היה לציצית הכסת לפרנס אותם בדבר זה. הג', כלבא שבוע, שישבע בטוב: ועוד מצאתי בפירוש אלו ג' עשירים; דע, כי השם יתברך נתן לבני אדם ג' מיני פרנסה; האחת, כדי לפרנס ולהחיות נפשו, כמו שנתן לאדם הלחם, כי הלחם הוא חיי האדם בודאי, וכדכתיב (דברים ח, ג) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". השני, הוא הפרנסה שנתן לו אף כי אין צריך לו, רק להנאתו ולטובתו, ואין חיות האדם תלוי בו, כמו השמן והיין, ואין צריך אלו דברים רק לתוספות הנאה, ולא לצורך חיותו. והשלישי, הוא שנותן לו השם יתברך אף שאינו נהנה ממנו, רק שעל ידו יתוקן הדבר. כי כל דבר שברא השם יתברך צריך תיקון, כמו החטים לבשל, וכן הבשר צריך עצים לתיקון הבשר מה שחסר לו הבישול. ולכך אמר אחד, שירצה לפרנס במידי שהוא צריך לחיות האדם, והם חטים ושעורים, שבהם תלוי חיות האדם. והאחד אמר, שירצה לפרנס בדבר שהוא רק להנאת האדם, והוא חמרא ומשחא. ואחד אמר, אני אפרנס בדבר שצריך לאדם לתיקון הפרנסה שלו בלבד, והוא ציבי, והוא פירוש נכון. רק שלא יתורץ למה לא נקט בשר, שהוא גם כן לתוספות טובה והנאה בלבד. אמנם אין זה קשיא כל כך, כי אין בשר בכלל ברכה, ואין שייך זה לעשירות, רק דבר שגדל מן הקרקע (ו)שייך בו ברכה, וכדכתיב (בראשית כו, יב) "ויזרע יצחק וגו'": אמנם אם אתה רוצה לעמוד על סוד דברי חכמים, תדע כי באלו ג' עשירים דבר מופלג מאוד בחכמה. וזה כי אלו ג' עשירים כל אחד נתברך בברכה מיוחדת, עד שנתברכו בכל הברכות. הברכה האחת הוא מצד מדת החסד, שהקב"ה עושה חסד עמו, ודבר זה ידוע למביני מדע. והשני היא העושר, שהוא מצד הדין. והעושר השלישי הוא מצד הרחמים, שהקב"ה מפרנס את העולם ברחמים. והעשיר שאמר שהוא יפרנס בציבי, דבר זה מצד החסד, כיון שאין הציבי רק לתקן האוכל, ואין זה רק מצד החסד שהשם יתברך עושה. וזה שאמר שיפרנסם בחטי ושערי, ברכה זאת מצד הדין, שאי אפשר זולת זה. ואותו עשיר שאמר שיפרנסם במשחא וחמרא, עושר זה מצד הרחמים, כי משחא וחמרא אינם מוכרחים שיהיו לאדם, ומכל מקום הם משלימים את האדם, והם מצד הרחמים. וכל אלו דברים ברורים, אין ספק למי שעמד בסוד קדושים: והבן מה שאמר שהיה ציציתו מוטלת על כרים וכסתות. ודבר זה ידוע, כי מצות ציצית שבה תכלת, היא חשיבות ישראל בפרט. ודבר זה בארנו אצל קרטליתא דביתהו דרבי חנינא בן דוסא, במסכת בבא בתרא (עד. ). וכדכתיב קרא (אסתר ח, טז) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וגו'". ועוד יש לך לדעת מה שהיו ציצית שלו מוטלת על גבי כרים וכסתות, וזה בשביל שהציצית עצמם מורים על החשיבות, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לב. ) הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשים לו אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר (ר' זכריה ח, כג) "אז יחזיק וגו'". ולכך היו ציצית שלו, שהם מורים על החשיבות, מוטלות על גבי כרים וכסתות. והחשיבות הזה שהוא ציצית, הוא חשיבות אלקי. ולהך לישני שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי, היה לו מן חשיבות רומי, אשר יש להם חשיבת גדול. ואין ספק כי יש חילוף בין חשיבות ישראל, שהוא מצד הקדושה, ולכך תולה במצות ציצית, שהיא מצוה אלקית. אבל יקרא וחשיבות רומי אינו אלקי, אבל יש להם חשיבות גדול, כמו שיתבאר לקמן: מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הוי, שדרתיה לשלוחה אמרה ליה אייתי לי סמידא. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה סמידא ליכא, חיוורתא איכא. אמרה ליה, זיל אייתי. אדאזל - איזדבן. אתא, אמר לה חיוורתא ליכא, גושקרא איכא. ואמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבין. אתא, ואמר לה גושקרא ליכא, קמחא דשערי איכא. אמרה ליה, זיל אייתי לי. אדאזל - איזדבן. הוה שליפא מסאנא, אמרה איזל ואחזאי אי משכחנא מידי למיכל. איתבה לפרתא בכרעא, ומתה. קרי עלה רבי יוחנן בן זכאי "הרכה בך והענוגה וגו'" (דברים כח, נו). ואיכא דאמרי, גרוגרת דרבי צדוק אכלה, ואיתניסא ומתה. דרבי צדוק איתב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב לירושלים, כי הוי אכל מידי - הוי מתחזאי מאבראי. מייתי ליה גרוגרת, מייץ מייהו ושדי להו. כי הוה קא ניחה נפשה, אפיקתא לכל דהבא וכספא, שדיתיה בשוקא. אמרה, האי למאי מיבעי לי. היינו דכתיב (יחזקאל ז, יט) "כספם בחוצות ישליכו": המאמר הזה מאריך הספור שאמרה 'זיל אייתי לי סמידא', ולא היו הדברים במקרה, שאם היו במקרה מה חדוש היה, אלא הכל בגזירת ה'. ולפיכך בתחלה שרצה השליח סמידא, ולא מצא, היה עדיין נמצא חיורתא, עד שרצה אחר כך ליקח חיורתא. וגרם השם יתברך שיהיה נמכר, כדי שלא ימצא. וכן אצל גושקרא, וקמחא דשערי. שכל זה גזירת עליון, שכל אשר רצה השליח ליקח, היה נמכר לפני זה. ודבר זה ניכר כי דברים אלו הם גזירה מן השם יתברך, וכדי שידעו הכל כי מן השם יתברך דברים אלו, ולכך היה כך: ומה שאמר 'אותיב לה פרתא בכרעא'. דע, כי אלו שני לשונות מחלוקתם הם דברים נפלאים. כי מי שסובר דמותיב לפרתא בכרעה, היתה מיתתה על ידי דבר שיש בו פחיתות חומרי, וזהו פרתא. וקאמר 'ומותב בכרעא', הוא מקום שפלת הגוף, שם פחיתות חומרי. ומאן דאמר דמצאה גרוגרת דרבי צדוק, לפי כי גרוגרת דרבי צדוק יש בו ריח, ומזיק הנפש והנשמה. שידוע שכל ריח הוא לנשמה, אשר דרשו חכמים ז"ל (ברכות מג ע"ב) "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ, ו), זו הריח, שהנשמה נהנת ממנו, ולא הגוף. ומחלוקתם, איזה הוא מוכן יותר לקבל המיתה; ללשון שאמר דאותב לה פרתא, סבר כי הגוף סיבה אל המיתה, לפי שעל ידי הגוף הוא בא החטא, שאם אין הגוף היה האדם כמו מלאך, לכך הגוף ראוי לקבל קודם דבר הגורם המיתה. וללשון השני הנפש ראוי שתקבל המיתה תחילה, שאם אין הנפש - הגוף הוא אבן דומם, ואינו בעל מעשה, לכך הנפש עושה החטא. ולפיכך אמר ללשון ראשון כי העשירה הזאת נדבק בגופה דבר מיאוס, ומזה קבלה המיתה. וללשון השני קבל נפשה ריח המזיק הנפש, והוא מקבל קודם המיתה. וכן אמרינן בפרק חלק (סנהדרין צא. ), שאל אנטינינוס את רבי, גוף ונשמה יכולים לפטור את עצמם מן הדין. הגוף אומר, אני לא חטאתי, כי משעה שהנשמה נפרדת ממני אני מונח כאבן דומם. והנשמה אומרת, אני לא חטאתי, כי משעה שנפרדתי מן הגוף אני פורח באויר כמו מלאך. כנגד אלו אמר בכאן; ללשון ראשון דקאמר אותיב לה פרתא בכרעא, רוצה לומר כי יותר קודם הגוף לקבל הפסד, שעל ידו החטא. ולהך לישנא דאמר גרוגרות דרבי צדוק אכלה, סבר שהנפש יותר ראוי להפסד, מפני שהגוף אבן דומם אם לא היה הנפש: ועוד יש לפרש, כי להך לישנא שאמר דאותיב לה פרתא בכרעא, מפני שהדבר שהוא פחות, מוכן לקבל קלקול קודם. לכך הגוף שהוא פחות ושפל, דהיינו הרגל, הוא מוכן לקבל קלקול יותר מן הנפש. ולכך אותב לה פרתא דוקא בכרעא, שאין דבר פחות מכרעא. ולהך לישנא דאכלה גרוגרת דרבי צדוק ומתה, סבר הנפש בקלות מקבל קלקול, כי החשוב אינו יכול לסבול, ודבר מועט מפסידו. ודבר זה רמזו חכמים במקום אחר כי החשוב הוא קודם לקבל הפסד: אבא סיקרא ריש בריוני דירושלים, בר אחתיה דרבי יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה תא בצינעא לגבאי. אתא, אמר ליה, עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא. אמר ליה, מאי איעבד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי. אמר ליה, חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהצלה פורתא להוי. אמר ליה, נקיט נפשך בקצירא, [וליתו כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך]. ולעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך אינש אחרינא, דלא לירגשו בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחד. כי מטו לפיתחא, בעי למידקריה. אמר להו, יאמרו רבן דקרו. בעו למדחפיה, אמר להו יאמרו רבן דחפו. פתחו ליה בבא. כי מטא להתם, אמר שלמא עליך מלכא, שלמא עליך מלכא. אמר ליה, תרי קטלא מחייבית. חדא, דלאו מלכא אנא, וקא קרית לי מלכא. ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי. אמר ליה, דקאמרת לאו מלכא את, איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את, לא הוה מימסרא ירושלים בידך, דכתיב (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב (ירמיה ל, כא) "והיה אדירו ממנו וגו'". ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב הזה והלבנון". ודקא אמרת - אי מלכא אנא אמאי לא קא אתית לגבאי עד האידנא, בריוני דאית בן לא שבקינו. אמר ליה, אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון. אשתיק. וקרא עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), איבעי ליה למימר, שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקן וקטליה ליה, וחביתא שבקינן לה. אדהכי, אתי פריסתקא עליה מרומי, אמר ליה קום, דמית קיסר, ואימני להו חשובי דרומאי לאותבך ברישא. הוי מסיים חד מסאני, בעי למסיימא לאחרינא, לא עייל. בעא למשלפיה לאידך, לא נפק. אמר ליה לא תצטער, שמועה טובה אתא לך, דכתיב (משלי טו, ל) "ושמועה טובה תדשן עצם". אלא מאי תקנתיה, ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה, ולחליף קמך, דכתיב (משלי יז, כב) "ורוח נכאה תיבש גרם". עבד הכי, עייל. אמר ליה, ומאחר דחכימתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי. אמר ליה, ולא אמרי לך. אמר ליה, אנא נמי אמרי לך. אמר ליה, מיזל אזלינא, אינש אחרינא משדרינא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה, תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דרבי צדוק. קרי עליה רבי יוסף, ואיתימא רבי עקביא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי ליה למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי: "והלבנון באדיר יפול וגו'" (ישעיה י, לד). טעם שנקרא בית המקדש "לבנון", וארץ ישראל נקרא "הר", שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב והלבנון". כי ההר מובדל מן הארץ בהתרוממות, כך ארץ ישראל מובדל מכל הארצות בהתרוממות. ומכל מקום אינו נבדל לגמרי, רק כמו ההר שאינו מובדל לגמרי, שהרי שם 'ארץ' עליו גם כן. אבל בית המקדש נקרא "לבנון", כי לבנון הוא נבדל מן הארץ, שהרי זה לבנון, ואין שם ארץ עליו, רק הוא מחובר לארץ. כך בית המקדש, נבדל משאר חלקי הארץ בקדושתו להתרוממותו על כל הארץ, ואין שם 'ארץ' עליו, והוא נבדל ממנו, רק הוא עומד בארץ כמו הלבנון: ועוד יש בזה דברים גדולים, ונתבארו בחבור גבורות ה' (פרק עא) למה נקרא בית המקדש "לבנון". והמדקדק בזה יבין, כי ב' דברים אחדים הם, וענין אחד, שבשביל שבית המקדש נבדל במעלתו משאר חלקי האדמה, הוא מלבין חטא ישראל. כמו שאמר שם (יומא לט ע"ב) למה נקרא בית המקדש "לבנון", שמלבין עונותיהם של ישראל. כי אין הסרת החטא רק מצד המעלה הנבדלת האלקית, ובשביל זה נקרא "לבנון", כי בית המקדש מעלתו שהוא נבדל מן הגשמי, הוא האדמה, כמו הלבנון שהוא נבדל מן האדמה. ולכך הוא מכפר ומלבין עונותיהם, ואין כאן מקום זה: לכך למעלתו אין ראוי שיפול הלבנון רק ביד מלך, שגם כן המלך הוא נבדל משאר העם. כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם, ואין צריך לזה ביאור. ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה (הוריות יא ע"ב), שהוא קדוש. כלל הדבר, כי השיב לו כי הלבנון, שהוא בית המקדש שנבדל במעלתו, אי אפשר שיפול כי אם ביד מלך נבדל מהכל, כמו שבית המקדש נבדל מהכל, ולפיכך כתיב "והלבנון באדיר יפול": הוה סיים חד מסאנאי וכו'. יש תמהים, שקבל הרגל לפי שעה עובי יותר ממה שהיה קודם. דע, כי מה שאמר ד'הוי סיים מסאני', אין הפירוש שהיה רגלו נעשה בשעה אחת עב יותר גדול ממה שהיה, רק כי השמועה טובה שבאה פתאומית לאדם מדשן עצם האדם, והיינו דכתיב (משלי טו, ל) "שמועה טובה תדשן עצם", רוצה לומר, עצמו של אדם, ודבר זה הוא שנוי אל האדם עצמו. וזה שאמר "שמועה טובה תדשן עצם", אין רוצה לומר עצם של אדם שהוא בבשרו, רק רוצה לומר עצמו של אדם, ומביא לאשר בא עליו השמועה שנוי בסגנון שלו, דהיינו בעצמו. וזה שאמר ש'היה סיים חד מסאני וכו'', ורוצה לומר שבא שנוי משמועה טובה פתאום, והיה מביא לו שינוי בסוגיות הילוך דעתו של אדם. כי כאשר שומע שמועה טובה, מחמת השמחה שנכנסת בו משנה דעתו וסוגיות הלוך שלו, ולא יכול לסלק אותה השמועה ממנו, כי כל כך נכנס השמועה בדעתו, ואין יכול לקבל דבר אחר. וזה שאמר ד'הוי מסיים מסאנה', ולא היה יכול להסיר אותו ממנו השמועה הזאת אשר שמע, ולכך לא היה יכול לקבל דבר אחר, עד שהיה לו שנוי בסוגיות הילוך דעתו, ולא היה מיושב בדעתו. וזה נקרא ד'הוי מסיים מסאני חדא'. 'בעי למסיימא אחריני וכו'', כי זה גם כן לא יוכל לסגי, כאשר חדא מסאני לא מצי למשלפיה, ואידך לא מצי למסיימא, ובזה יש לו שנוי בסוגיות הליכתו. וכן השמועה הטובה לא מצא לסלק אותה ממנו, וענין אחר אינו מקבל, לכך סוגיות ההלוך משונה אליו, ואין דעתו מיושב עליו כראוי. כך יראה לפרש, והוא נכון: תן לי יבנה וכו'. יש לדקדק, למה באלו ג' דוקא. דע, כי כוונת רבי יוחנן היה אשר באלו השלשה יהיו בני חורין, ולא יכלו להם, כי בזכותם יהיה ניצל מן הכל. כי יבנה וחכמיה - יש להם בשביל זה התורה. ורבי צדוק - הוא כח שלהם בשביל תעניתו ותפילתו אל השם יתברך. ושושליתא דרבן גמליאל - הקיום שלהם מצד עצמם, מפני חשיבות מעלתם, שהם נשיאים שיש להם התוקף מצד עצמם. ועל ידי אלו ג' יהיה להם קיום, ולא ישלטו בם שונאיהם; הן מצד התורה, הן מצד תפילתם אל השם יתברך, הן מצד עצמן, כאשר הם גדולים מיוחסים וחשובים: וכאשר תבין ותדע, כי לכך בחר אלו ג' דברים, שאלו שלשה מוכנים שיעשה השם יתברך עמהם החסד, ויעשה דין בשונאיהם, וירחם עליהם שלא ישלטו בם שונאיהם. והם; חסד, דין, ורחמים, שהקב"ה נוהג עם ברואיו להציל אותם מן הרע. וידוע כי החכמים דביקים במדת החסד, וזהו שאמרו חז"ל (חגיגה יב ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, דכתיב (תהלים מב, ט) "יומם יצוה ה' חסדו", ולמה, מפני ד"בלילה שירה עמי" (שם), דהיינו שירה של תורה עמו. שהתורה תקרא "תורת חסד", שנאמר (משלי לא, כו) "ותורת חסד על לשונה". ולפיכך רצה ביבנה וחכמיה, שיהיו דביקים במדת החסד. ואחר כך רבי צדוק משלים המדה השנית, מדת הדין, בתעניתו שהיה מתענה, שבשביל זה ישלם במדת הדין מכח תענית. ושושילתא דרבן גמליאל, שהיה זרע אמת בלי פסול, ודבק בהם הרחמים, בעבור המשפחה המיוחסת הזאת. ודבר זה תבין מאוד ממה שהיה זרע יעקב בלי פסולת כלל, והיה ליעקב מדת הרחמים, ודברים אלו יש להבין מאוד מאוד. וכאשר יש להם אלו שלשה, דהיינו יבנה וחכמיה, ורבי צדוק, ושושילתא דרבן גמליאל, אז היה דביקים בכל מדותיו יתברך שהוא מנהיג בהם עולמו, ויציל השם יתברך אותם. ואין ספק בפירוש הזה למי שמבין עיקרי החכמה, כי אלו ג' דברים הם כל מדות שהוא יתברך מנהיג את עולמו בטוב, והבן הדברים היטב: אזל שדריה לטיטוס הרשע, ואמר "אי אלקימו צור חסיו בו" (דברים לב, לז), זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה הרשע, תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי קדשים, והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגדר את הפרוכת, ונעשה נס והיה הדם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר (תהלים עד, ד) "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות". אבא חנן אומר, "מי כמוך חסין יה" (תהלים פט, ט), שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע, ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא, "מי כמוך באלים ה'" (שמות טו, יא), מי כמוך באלמים. מה עשה, נטל הפרוכת ועשה כמין גרגותני, והביא כל הכלים שבמקדש, והניחן בהם, והוליכו בספינה לילך ולהשתבח בעירו, שנאמר (קהלת ח, י) "ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קודש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו", אל תקרי "קבורים" אלא 'קבוצים', אל תקרי "וישתכחו", אלא 'וישתבחו'. איכא דאמרי, "קבורים" ממש, דאפילו מילי דמיטמרי אגליין ליה. עמד עליו נחשול שבים לטובעו, אמר, כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים; בא פרעה וטבעו במים, בא סיסרא וטבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעי במים. אם גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצאה בת קול ואמרה, רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי, ויתוש שמה. אמאי קרי ליה ליתוש בריה קלה, דמעלנא אית לה, ומפקנא לית לה. עלה ליבשה, ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, וניקר במוחו ז' שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קול ארזפתא, אישתיק. אמר, איתא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה. לגוי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה מסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עביד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש. תניא, אמר רבי פנחס בן ערובא, אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא, כגוזל בן שנה משקל שני לטרין. אמר אביי, נקטינן, פיו של נחושת, ורגליו של ברזל, וציפרניו של ברזל. כי הוי מיית, אמר להו לקלוייה לההוא גברא, ובדרו לקטמיה אשב ימי, דלא לשכחיה אלהא די יהודאי ולוקמא בדינא, עד כאן: זה המאמר יש לדקדק בו הרבה מאוד. וזה, כי אף על גב שהיה טיטוס רשע גמור, אין דרך מי שהוא מלך, כמו שאמר (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", שינהג בדבר פחיתות כמו זה, שיציע ספר תורה, ויהיה נוהג זנות, שהוא גנאי ומאיס. ועוד, ענין הנס שנעשה, שהיה הדם מבצבץ, למה יצא דם, ונס הזה שלא לצורך היה לגמרי, כי למה הוא זה. ועוד קשה, שאמר "מי כמוך חסין יה", שאתה שומע ושותק, כל זה קשה כי למה ישתוק לרשע כמו זה, ולבני אהרן נדב ואביהוא שנכנסו להקטיר קטורת לא שתק (ויקרא י, א-ב), ולזה שתק: דע כי טיטוס הרשע, אי אפשר שלא היה רשע, והרי על ידו חרב הבית הקדוש, הוא בית אלקינו, ולפיכך רשע גמור היה. ומה שמספר עליו ביוסיפון שלא היה רשע, אבל היה מרחם על הבריות, כל זה אינו, כי דבר שאי אפשר הוא, כי מי שהוא טוב לא יבא ממנו רע כלל, ואיך יבוא רע, כמו זה, ממי שיש בו דבר טוב מה. ואם תאמר, למה לא אירעו דברים אלו לנבוכדנצר, שגם הוא הרשיע ושרף בית אלקינו, ולמה לא אירע לו כל אשר אירע לטיטוס, והלא בית המקדש ראשון יותר בקדושה עוד מן בית שני. ויש לך לדעת, כי נבוכדנצר שהחריב את הבית, לא עשה זה רק בשביל שלא היו רוצים להיות כפופים תחתיו, שהרי מרדו בו, כדכתיב בקרא (מ"ב כד, א). ולפיכך לא היה נבוכדנצר מתנגד אל קדושת בית אלקינו כמו זה, שהרי בבית שני היו רוצים להיות כפופים תחתיו, ובו לא מרדו מעולם. כי הקיסר שמרדו בו בדבר הקרבן, אף שאינו כל כך מרידה, כבר מת. רק כי כל כונתו היה רק להשחית ולקלקל בלא טעם כלל, ולפיכך עשה לו הקב"ה כדינו, וכמו שיתבאר בסמוך: ואפילו אם נודה לבעל יוסיפון שדיבר טוב מלשרוף בית המקדש, זה כדרך הרשעים מדברים בפיהם, ולבם אין אתם. או שעשה כל זה כדי לעשות בבית המקדש כרצונו, להשתבח ולהתפאר בו שיהיה הבית הגדול והקדוש תחת ידו. והוא יתברך גרם שלא יהיה בית קדשנו ותפארתנו ביד הערל והטמא הזה, ולכך נשרף. כי אין ראוי למעלת קדושתו של בית המקדש, אשר שמו יתברך נקרא על הבית, שיהיה תחת זרים ורשעים כמו אלו אף זמן מה, שהרי בסוף בודאי יהיה שורפו, ולכך נשרף מיד. אבל בודאי הוא היה ראש המשחיתים שהשחית בית אלקינו, ואיך יבוא דבר כזה אם לא על ידי ראש המשחיתים, שהיה מוכן להשחתה. ולפיכך מתחלה כי שדר עלייהו לנירון קיסר, שהוא לא היה בתכלית הרשעה, והיה מצות הקיסר עליו שיהיה מחריב ירושלים, אי אפשר רק שיתגייר. מאחר שהקיסר רצה להכריחו לדבר רע שאינו מוכן לו, וכל מי שרוצה להכריח אחד לדבר שאינו מוכן ומסוגל אליו, כמו הקיסר שהיה רוצה להכריח את נירון קיסר שילחם עם ישראל וישרוף הבית, ולפיכך היה מתחזק נירון קיסר כנגד זה, והיה מתגייר לגמרי. אבל טיטוס הרשע מוכן היה אל הרשעות: ומה שאמר שתפס זונה בידו ונכנס לבית המקדש. פירוש שהרשע הזה כאשר נכנס למקום הקודש לחבל אותו, אין ספק שהיה יוצא מרשות הקב"ה ודבק באלקי נכר. וזה נקרא ש'תפס זונה', כי עבודה זרה נמשלה כזונה, כי בכל מקום גבי עבודה זרה כתיב "זונה", (ויקרא יז, ז) "ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". וגבי מולך כתיב (שם כ, ה) "והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו". וכן (במדבר טו, לט) "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ובא לומר כי עכשיו שבא להשחית את ביתו הקדוש, נתחבר לזונה לגמרי, הוא העבודה זרה: ועוד בא לומר, כאשר בא למקום קדשי הקדשים, ששם ויעוד שכינה והחבור עם ישראל, כי מקום ויעוד שכינה היה על ידי הארון, ששם לוחות הברית שכרת עם ישראל. וכן שם ספר תורה (ב"ב יד ע"ב), שנקרא "ספר הברית" (שמות כד, ז), שהקב"ה יש לו חבור עם ישראל. הנה התורה והלוחות, שהם בארון, הם עצם החיבור שיש להקב"ה עם ישראל. ולפיכך על הארון היו הכרובים, "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ), "כמער איש ולוית" (מ"א ז, לו). כשעלו לרגל היו מגביהם להם הפרוכת, והיו מראים להם הכרובים (יומא נד. ), כלומר שחבת הקב"ה אל ישראל כמו זכר אל הנקבה דרך משל. ותוך הארון הוא החבור והדיבוק, וזה על ידי התורה והלוחות. וזה שאמר שלמה (שה"ש ג, י) "רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה", שכל המקרא נאמר על המשכן. "תוכו רצוף אהבה" כרובים ולוחות, כך פירשו ז"ל (שהש"ר ג, ח). נמצא כאשר תבין כי החיבור עצמו היה הארון: וכאשר בא הרשע לבית [קדשי] הקדשים, למקום הארון אשר שם התורה והלוחות, והמקום שהוא מסוגל אל חבור האלקים, כאשר נכנס הרשע הזה, שהוא בעל עבודה זרה למקום שיש שם חבור ודבוק אלהות, נחשב דבר זה שנכנס עם הזונה, הוא כח עבודה זרה שלו. וזה שאמרו רז"ל שהציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה. פירוש, הוא החבור לגמרי עם הזונה שיש לטיטוס שם. לכך נחשב לו שהוציא ספר תורה ועבר עליה עבירה, כי הספר תורה הוא עצם החיבור להקב"ה עם ישראל. לכך נחשב לטיטוס, כאשר נכנס לשם, שהציע ספר תורה ועבר עליה עבירה. והבן הדברים האלו. ומכל מקום, לפי גודל הרשעות של הרשע הזה, הוא טיטוס, נוכל לפרש כי הכל כמשמעו. ואף שדבר זה דבר מגונה, הלא רשעתו מוכן לכל זה. רק מפני שבעל יוסיפון כתב איזה דברים טובים על טיטוס, כי לא הראה עצמו רק שהוא איש טוב, יש לפרש המאמר הזה כמו שאמרנו, והוא נכון: ונטל סייף וכו'. דע, כי הדם שיצא הוא ענין נפלא, כי בטול הקדושה שהיה לפרוכת נחשב זה שפיכות דם, כדאיתא במסכת יומא (כג. ) גבי שני כהנים שהיו רצים בכבש המזבח, והרג האחד את השני בסכין של קדשים, ובא אביו ומצאו מפרפר, ואמר הרי בני כפרתכם, הרי עדיין בני מפרפר, ועדיין לא נטמא הסכין. ומסיק, ללמדך שחמור עליהם טהרת כלים משפיכות דמים וכו'. פירוש, כי סילוק קדושה על ידי טומאה יותר נחשב ביטול לקדושה ממה שנחשב שפיכות דמים. כי דבר הקדוש, כמו הפרוכת, מפני קדושתו הוא נחשב אלקי יותר מן הנשמה. ואם הנשמה, בשביל שהיא אלקית נבדלת, אין ראוי לה בטול, כל שכן הכלי שהוא קדוש אלקי לגמרי, אין ראוי לו בטול הקדושה על ידי טומאה, שזה הוא כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה הקדושה. ולגודל מעלת קדושת הפרוכת, נחשב ביטול הקדושה שלו על ידי טומאה כמו שפיכות דם, שהוא ביטול הנשמה שהיא קדושה, לכך היה הדם מבצבץ: ויש כאן דבר עמוק עוד למה נעשה נס זה להיות דם מבצבץ דוקא בפרוכת, עד שהיה כאן שפיכות דמים בפרוכת בפרט. וזה מפני שהפרוכת מבדיל בין הקדש ובין קדשי הקדשים (שמות כו, לא), והוא גדר והבדל. ובבטול הגדר נחשב זה ביטול לגמרי. ולכך נעשה הדבר הזה בפרוכת, והיה יוצא דם להראות קדושת המקדש. שנחשב ביטול קדושת הפרוכת, שהוא הבדל וגדר של קדש הקדשים, שפיכות דם. והיה סבור שהרג את עצמו. כי הרשע היה סבור שהוא יתברך כח בגשם, ובזה הרג את עצמו. ואין להאריך יותר בזה: ואם שהיה מגדף, היה הקב"ה שותק, כי ההתפעלות הוא לאשר הוא כח בגשם, לכך הוא מתפעל. והוא יתברך, קדוש ונבדל מכל עניני הגשם, לכך אין לו התפעלות הגשם. לכך נקרא "חסין יה" (תהלים פט, ט), כלומר שהוא אינו מתפעל למכעיסים לפניו. כי מדת האדם שהוא מתפעל ומתחרה לנקום, אבל השם יתברך אינו כך, שאינו כח בגשם, והוא נבדל לגמרי מזה, לכך אינו מתפעל. ומה שתמצא אצל בני אהרן שמתו מיד (ויקרא י, א-ב), זה מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב), ואותם שהם סביביו לא יסבול הקב"ה שיש בהם חטא. כי לא יגור אצלו דבר חטא, לכך נענשו מיד. אבל אצל הרשע, כיון שאין הקב"ה מתפעל מדברי רשע, שהוא יתברך נבדל מן הגשם לגמרי, שכל אשר יש בו גשמות מה - יש בו התפעלות, וזה גבורתו, לכך אין משלם לו מיד, שאז לא היה מאבד הרשע, רק שהיה נוטל נפשו מן הגוף. כי לגודל כח הדין שבא על הרשע, אין נחלק הדין לבוא על הרשע מקצת בעולם הזה, ומקצת בעולם הבא, כי דבר שהוא נחלק אין לו כח גדול. לפיכך השם יתברך לא בא עליו בדין בעולם הזה, ומשלם לו דינו בגיהנם אחר מותו, להאביד את נפשו: ומי שלמד מן "מי כמוך באלים" (שמות טו, יא) 'באלמים', זה ענין נפלא מאוד. שלא תאמר כי השם יתברך צריך גבורה לכבוש את כעסו, לכך אמר "מי כמוך באלים" 'מי כמוך באלמים', כמו האלם אין צריך לכבוש את הדבור שלא יצא, רק מעצמו הוא כך. וכן השם יתברך, מה שהוא אינו משיב למכעיסיו - מפני שהוא אינו מתפעל. ולא כמו האדם שהוא מתפעל אם שומע חרופים, ואם ירצה לשתוק צריך לכבוש כעסו בחזקה, אבל הקב"ה אינו צריך לכבוש כעסו. ויש לך לדעת כי נקרא 'אלם' מלשון אלמות, והוא לשון חוזק ותוקף. ובא הלשון על מי שהוא קשה כמו אבן להוציא ממנו הדבור, לכך נקרא אלם. והשם יתברך נקרא "אל", מלשון חוזק ותוקף, כמו (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". לשון "אל" ולשון 'אלם' ענין אחד, ששניהם מלשון תוקף. ולכך אמר 'אל תקרי וכו'', ודרש "מי כמוך באלים" מלשון 'באלמים', כי 'אלם' ו'אל' הכל לשון אחד. והאלמות אצל הקב"ה אינו כמו האלם שהוא בבן אדם, כי באדם אינו יכול להוציא ממנו הדבור, ואצל השם יתברך מפני שהוא נבדל מן הגשם, וכל נבדל הוא תקיף וקשה, ומפני שהשם יתברך תקיף ואינו מתפעל, מתיחס תוקף שלו לאלם שאינו מדבר מפני קושי שלו להוציא הדבור, שהוא כמו אבן דומם. והבן זה היטב: ובכן ראיתי רשעים וגו'. וקשה, מה שאמר 'אל תקרי', ומנא ליה למדרש כן. ועוד, דמה ענין "קבורים" אל 'קבוצים'. ויראה מפני שכתוב (קהלת ח, י) "וממקום קדוש יהלכו", והוי ליה לכתוב לשון עבר, רק לשון הוה כתיב, דמשמע עתה, ואיך יתכן לומר "וממקום קדוש יהלכו", והרי כבר נקברים. ולפיכך דרש כי הכתוב רוצה לומר 'קבוצים', לפי שהיו נקבצים לקנות להם שם בשביל זה, ואמר הכתוב כי הם נקברים, ואין להם שם כלל. לכן כתב גם כן "וישתכחו בעיר", בשביל זה שהם עשו הכל כדי להשתבח, והם נשכחו לגמרי מן העולם: אין גבורתו אלא במים. יש לדקדק, ולמה מדתו של הקב"ה לאבד הרשעים במים, שכן הוא האמת שדרך של רשעים להיות נאבדים במים. דע, כי אין דבר ראוי אל רשעים כי אם המים, לפי שהמים מוחים הדבר, כמו שתמצא אצל דור המבול (בראשית ז, כג) "וימח כל היקום". כי האדם יש לו צלם ודמות. ומפני כי הרשע נמחה לגמרי, שלא יהיה לו זכר כלל בעולם, לכך השם יתברך מביא המים על הרשעים למחות את שמם וזכרם מן העולם. ומפני כי המים הם מוחים הצורה, לכך ראוים הם ביותר למחות הרשעים מן העולם: ז' שנים. כי מספר ז' שנים הוא רבוי שנים, כדלקמן (גיטין נז. ) שאמר גם כן ז' שנים בצרו אומות העולם כרמיהן בדם. וכמו(דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", וכן (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן הרבה. הרי כי מספר הרבוי הוא שבע. וטעם דבר זה אין כאן מקומו. ולכך היה מנקר במוחו ז' שנים: וניקר במוחו כו'. כבר אמרנו לך כי הרשע הזה היה מחבל ומשחית יותר מכל הרשעים, וכמו שגדר הפרוכת. ולפיכך הקב"ה נפרע ממנו במדתו, שהיתוש היה מנקר במוחו. ורוצה לומר שהיה פועל בו ומחבל בו, וזהו כח היתוש שהיה פועל בו קציצה והשחתה, במדתו שהיה משחית ומחבל. ולפיכך אמר בסמוך שמצאו במוחו כצפור דרור משקל שני סלעים, או כגוזל בן שנה משקל שני לטרין. הבן מאוד ענין נפלא, כי לעולם היתוש, או שהיתה כצפור דרור משקל שני סלעים, או שהיתה כגוזל בן שנה ומשקלה שני לטרין. וזה הכל מפני שהיה הוא מקצץ ומשחית ומפריד, וכל מקצץ ומשחית, מפריד הדבר השלם לשנים. לכך היתה היתוש כפי מה שראוי; או שהיתה כצפור דרור משקל ב' סלעים, או כגוזל בן שנה משקל ב' ליטרין, והבן זה מאוד. ולפיכך לא נאמר ביום שני "כי טוב", ולמה זה, רק כי היה ההבדלה והפירוד ביום הב', שביום הראשון לא היה הבדלה וחילוק ופירוד (רש"י בראשית א, ה), רק ההבדלה היה ביום הב', כי השני ראוי בפרט להבדלה, שיש בו שנים. ומה שאמר 'כצפור דרור', שהוא בריה שלימה, ורוצה לומר כח שלם, והיה בו חילוק שני סלעים. או היה כגוזל בן שנה, שהוא דבר שלם, והיה בו חלוק משקל ב' ליטרין. וזה מורה על קציצה גמורה של כח שלם שהיה פועל בו. ולמאן דאמר כגוזל בן שנה, דבר זה שלם יותר, כי הוא שלם אף בזמן, שהיה בן שנה. ולפי דעת הכל, מפני שהיה בטיטוס כח השחתה, לכן היה פועל בו גם כן כח שהיה משחית בו ומחבל בו, והכח הזה הוא היתוש שנזכר כאן: ואם לא היה זה יתוש גשמי אין זה קושיא, כי היה זה כח יתוש מופשט מן הגשמי, והיה כח הזה פועל כאילו היה יתוש ממש, והיה הכח הזה כח שלם משחית ומחבל. ואל תשגיח בדברי המהביל עזריה מהאדומי, אשר הגדיל לשונו נגד דברי חכמים בספרו, אשר הוא מלא נאצות. כי כבר השבנו על דבריו בחבור באר הגולה. כי אף לדבריו שאמר שלא מת טיטוס בענין זה, הלא הבל יפצה פיהוא, מכל מקום היה פועל במוחו כח גדול, והיה לו כאב הראש ביותר. והדבר שהיה כח פועל בו נקרא 'יתוש', כי היה פועל בו קציצה והפרדה, וזה ענין היתוש, שהוא קוצץ ומפריד בו. והדברים כדרך דברי חכמים, שכל דבריהם שכליים מופשטים מן הגשמות, ודי בזה במקום הזה: ומה שאמר ששמע קול מרזפתא ואשתיק. רוצה לומר כי השנוי האחד מבטל שינוי הקודם. ולפיכך כאשר שמע קול מרזפתא היה מקבל שנוי, ואשתיק, עד שלא היה שנוי הראשון פועל. וזה היה עד ל' ימים, ושוב לא היה שנוי, וחזר לפעול כבראשונה: נקטינן וכו' פיו של נחשת. ורוצה לומר, שהיה כח הזה כח קשה שהיה פועל בטיטוס. וציפרניו, שהוא מסרט בו, של ברזל. לפי שהברזל יותר קשה לסרט ולהפריד. ופירוש ענין זה, כי כח שהיה פועל היה קשה, ומתיחס אל כח הנחושת, שהוא קשה. ולא היה זה נחושת גשמי, אלא שיש ליחס לכח זה כח נחושת. וכן צפרניו ברזל, אין צריך לפרש כמשמעו, שאין יצירה נמצא כך. אלא כמו שהתבאר, שהיה פועל בו הכח, כח מפריד ומחלק, עד שהיה הכח הזה מתיחס אל הברזל. וכל ענין זה, כי היה ראוי לטיטוס הרשע, המחריב והמשחית, שיפעל בו כח קשה. וזהו שאמר כי כח זה שהיה פועל בו, כח קשה כמו נחושת. ועוד היה פועל בו כח חד, שהיה גם כן מקצץ בו. ושני דברים היו פועלים בו; הקושי, והוא דבר בפני עצמו. ועוד היה פועל בו - קציצה. לכך אמר 'פיו של נחושת' כנגד הקושי, כי הנחושת הוא קשה. 'וצפרניו של ברזל', כלומר שהיה פועל בו כח הקציצה וההפרדה, ולכך אמר 'וצפרניו של ברזל'. כלל הדבר, שני כחות היו פועלים בו; הקושי, והחדוד. ואלו שני דברים ידועים בפסוק (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ולפיכך כנגד זה אמר כי היה פיו של נחושת, הוא כח קשה. וכנגד הקציצה אמר וצפרניו - שהוא מסרט ומפריד - הוא ברזל. ואין להאריך במקום זה: ולפיכך כאשר מת, אמר 'לקלייה ולבדריה לקטמיה'. ודבר זה יש בו תימה, וכי סכל הוא כל כך, שלא ימצא אותו הקב"ה אם ישרפו אותו. אבל פירושו, לפי שמדת טיטוס שהיה משחית ומחבל בפרט לבית אלקינו, ולפיכך הוא היה גוזר על עצמו דבר זה גם כן. שכל אחד גוזר על עצמו דבר שהוא ראוי אל מדתו, כאשר עשה בחייו. ומפני כי מדת טיטוס היה החיבול, לכך אמר שהוא עצמו היה גוזר עליו ההשחתה, וזה נקרא 'דפסק אנפשיה'. אך מפני שיש לכל אחד מציאות של מה מצד עצמו, לכך יש בו בחינה מיוחדת שיהיה לו אסיפה. ונמצא שיש לו שתי בחינות; הבחינה האחת, מצד מדתו ומעשיו, והוא ההשחתה והחבלה, ומצד הזה ראוי לו האפיסה ופיזור אפרו אשב ימי. אך מפני שהיה לו מציאות מה מצד עצמו, ובזה הוא משותף עם שאר נבראים, מצד הזה יש לו חבור, ולא הפרדה. ולפיכך כל יום היו שורפין אותו ומבדרין אותו אשב ימי, כמו שהיה מדתו ומעשיו, שהיה משחית ומחבל, וכך היה נעשה לו. ודבר זה גוזר על עצמו, מאחר שמדתו ומעשיו כך הוא. ומפני כי הדין הוא עליו מן השם יתברך, וכל דבר רוצה לסלק עצמו מן הדין, אמר דלא לשכחיה אלקא דיהודאי. אבל מצד שהוא היה נברא מן השם יתברך, חוזרין ומאספין לקטמיה: כלל הדבר, כי יש לו לטיטוס שתי בחינות; הבחינה האחת מצד מעשיו, שהיה ראש המחבלים, ומזה הצד גוזר על עצמו חבלה ולבדריה לקמטיה אשב ימי, כי זה הוא קציצה ואפיסה מוחלטת, כמו שהוא ראש המחבלים. ומצד שהוא נברא מן השם יתברך, כמו שיש לשאר בריות, יש לקטמיה אסיפה, ואינו נשאר בבהלה זאת. ולכך היה דינו על ידי שניהם; הפיזור, שהוא האפיסה מצד עצם מדתו המיוחדת אליו, שהיה מקצץ ומשחית, ודבר זה גוזר על עצמו. והשני מצד הבריאה הפשוטה שהוא לכל אדם, ומזה הצד ראוי לאסיפה. וכל הדברים האלו אינם גשמיים כלל, כמו שהתבאר פעמים הרבה מאוד, אבל דברים בלתי גשמיים, והבן זה: אונקלוס בר קלונמוס, בר אחתיה דטיטוס, הוה בעי לאיגיורי. אזל אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא. אמר ליה, ישראל. מהו לאידבוקי בהו, אמר ליה, מלייהו נפישין, ולא מצית לקיימינהו. זיל אגרי בהו בההוא עלמא, והוית רישא, דכתיב (איכה א, ה) "היו צריה לראש", כל המיצר אל ישראל נעשה ראש. אמר ליה, דיניה דההוא גברא במאי. אמר ליה, במאי דפסיק אנפשיה. כל יומי מכנשיה ליה לקטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה ומבדריה אשב ימי. אזל אסקיה לבלעם בנגידא. אמר ליה, מאן חשיב בההוא עלמא. אמר ליה, ישראל. מהו לאדבוקי בהו, אמר ליה "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים" (דברים כג, ז). אמר ליה, דינא דההוא גברא במאי, אמר ליה בשכבת זרע רותח. אזל אסקיה לההוא גברא בנגידא, אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא, אמר ליה, ישראל. מהו לאדבוקי בהו, אמר ליה טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. אמר ליה דיניה דהאי גברא במאי, אמר ליה בצואה רותחת. דאמר מר, כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם. תניא, אמר רבי אליעזר, בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו: המאמר הזה יש בו מן התימה, למה אלו שלשה העלה בנגידא מכל רשעי העולם. דע, כי הרשעים הם על דרכים רבים, אך מה שכולל אותם הם שלשה. האחד, הוא רשע על ידי עבודה זרה. הב', הוא על ידי גילוי עריות. הג', על ידי שפיכות דמים. הראשון, והוא עבודה זרה, רע לשמים. השני, והוא גילוי עריות, הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית. כמו שאמרו חכמים ז"ל (סוטה יד. ) אצל מנחת סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, מן השעורים. וכבר התבאר דבר זה במקום אחר. השלישי, והוא שפיכות דמים, הוא רע לבריות, ואין כמותו בכל המעשים. ולפיכך אלו ג' חטאים, שהם עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, כוללים כל החטאים, שכל החטאים נכללו באלו; או שהוא רע לשמים, או רע לבריות, או רע לעצמו. ואלו ג' החטאים הם ראש כל החטאים. כי אין עבירה רע לשמים כמו עבודה זרה, ואין עבירה רע לבריות כמו שפיכות דמים. ואין עבירה רע בגופו כמו ערוה. ולפיכך אמרו חז"ל (סנהדרין עד. ) כי אלו עבירות הם שוים לענין זה שיהרג ואל יעבור, כי אלו ג' הם ראשי העבירות: והנה ידוע, כי החוטאים האלו כל אחד היה דבק באחד מהם; בלעם - לא נמצא באחד גילוי עריות כמו שנמצא בו, כמו שאמרו חכמים בפרק קמא דעבודה זרה (ד ע"ב) שהיה בא על אתונו. ועוד ידוע מן העצה שנתן בלעם להחטיא את ישראל בזנות (סנהדרין קה. ). ואל יהא ספק לך, כי מה שבא על אתונו, מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, שאותו כח הטומאה כח זנות, לכך היה בלעם מוטבע בזנות היותר גדול להיות בא על אתונו. וההוא גברא דבק היה בעבודה זרה, שהסית והדיח את ישראל. ואף על גב שהסית והדיח, היה עיקר דינו במה שהלעיג על דברי חכמים, שהמלעיג על דברי חכמים הוא מינות גמורה (סנהדרין צט ע"ב), אשר הוא עוד יותר מעבודה זרה. וטיטוס מיוחד בשפיכות דמים, כאשר התבאר למעלה (ד"ה ונטל סייף) שהיה דם מבצבץ כאשר גדר הפרוכת. וכאשר אמרנו למעלה שהוא היה ראש המחבלים והמשחיתים, ואחריו לא קם כמוהו. לכך היה דבק כל אחד ואחד בכח טומאה מיוחד לפי חטאם: ולכך אחר שהיה כל אחד מיוחד בגודל החטא, דבר זה מורה על הדבוק של כל אחד בדבר מיוחד. וכאשר שאל [ל]בלעם בנגידא מאן חשיב בהאי עלמא, הוצרך לומר ישראל. ועם כל זה אמר לו 'רעתם דרוש, טובתם אל תדרוש'. כי בלעם בעצמו היה שונא ומתנגד לכח הקדושה אשר ישראל דביקים בו. ואמר כי דינא דהאי גברא במאי, אמר ליה בשכבת זרע רותחת. כי השכבת זרע הוא טמא (כלים פ"א מ"א), וכל טומאה רחוק מן השם יתברך, אשר הוא טהור וקדוש, שהרי כל טמא אסור ליכנס למחנה שכינה (פסחים סז. ). והיה נדון בלעם בדין זה, שהיה דבק בכח טומאה, אשר הוא רחוק ונבדל מן השם יתברך, וזהו דינו. ומה שאמר 'רותחת', רמז כי הטומאה אשר דבק בה בלעם הוא ענין גיהנם, שהוא רותח. ודין זה ראוי לבלעם כפי מדתו אשר היה דבק בה בחייו: אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר מלייהו נפישי ולא מצית לקיימינהו. הנה חילוק יש בין טיטוס ובין בלעם, כי מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, אשר הטומאה מרוחק ומסולק מן השם יתברך, ולפיכך היו דבריו רחוקים לגמרי שאמר 'רעתם דרוש טובתם בל תדרוש', כפי ריחוק שלו מן השם יתברך. אבל טיטוס לא אמר כך, רק 'מילייהו נפישי', כי זה ענין פושעי אומות העולם, שהם רחוקים מן התורה. שצריך שיהיה יחוס בין המקבל ובין התורה, שישראל בפרט מוכנים אל התורה והמצות, והאומות אינם מוכנים לקדושה ולמצות שבתורה. ולפיכך לא היה אומר רק 'מילייהו נפישי', רוצה לומר שאין התורה מתיחסת לאומות העולם. נמצא כי בלעם הרשע, שהיה דבק בכח הטומאה, היה מתנגד לגמרי לקדושה. אבל טיטוס לא היה מתנגד רק אל התורה. וראוי להבין דבר זה, כי הוא עמוק מאוד: ואמר להם זיל אגרי בהו בהאי עלמא והוית רישא וכו'. דבר זה ענין נפלא מאוד למבינים למה המיצר לישראל נעשה ראש. וזה, מפני כי ישראל הם עליון במעלה ובמדריגה, שנאמר (ר' דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל הארץ". וכשהוא מיצר לישראל, אז הוא נעשה ראש לאותם שנקראו 'ראש'. ויש לך לדעת, כי זה נאמר כשישראל בגלות ובצרה, לפי שישראל ראוים לצרה בעונותינו הרבים, ומאחר שראוי היה לישראל גלות, המיצר להם הוא דבר שראוי להיות, ולפיכך נעשה ראש, שיורש את כוחם. והפך זה כאשר אין ישראל בגלות, וזה ידוע: מה דפסק אנפשיה, כי מאחר שהוא היה ראש המחבלים, גזר טבעו הפירוד. אלא שבכל יום מכנסים לקטמיה וכו'. וזה כמו שפרשנו לפני זה (ד"ה ולפיכך כאשר), מפני שהרשע תחלת בריאתו יש לו בריאה כמו שאר אדם, רק שהיה אחר כך מכת המשחיתים. הנה מצד שראוי להיות כמו שאר אדם, כל יום מכנסים לקטמיה להיות כמו שאר בני אדם. ומפני מדתו שגוזר ההשחתה, חוזר להיות נשרף, ומבדרין לקטמיה כאשר היה מדתו, שהיה בעל השחתה והפירוד. וכל יום ויום כך ראוי לו. והנה גם כן משפטו ודינו כפי חטאו לגמרי. ומה שאמר 'לבדרו לקטמיה אשב ימי' כדלעיל (שם), והוא מבואר מאוד למי שיש בו חכמה: אסקוהו בנגידא וכו'. דע כי מה שאמר 'טובתם דרוש רעתם אל תדרוש', הוא כמו שאמר בסמוך 'תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם'. וזה, כי פושעי ישראל נתן השם יתברך בהם נשמה טהורה, רק שאחר כך בעולם הזה נטו אחר הרשעות, ולפיכך חטאם דבר מקרה בעולם הזה. אבל שלא בעולם הזה אין חוטאים, ומודים על האמת, וחוזרים בהם, מצד כי יש להם שורש טוב. כמו שאמרו חז"ל בעירובין (יט. ) "עוברי בעמק הבכה מעיין ישיתוהו" (תהלים פד, ז), שמורידין דמעות כמעיין. אבל פושעי אומות העולם על פתחי גיהנם אינם חוזרים (עירובין יט. ). וזהו מטעם שעצמם רע, לכך נשארים רע אף אחר מותם, כי אין שינוי לדבר שבעצם. ולכך ההוא גברא היה אומר 'טובתם דרוש, רעתם אל תדרוש, כל הנוגע בהם וכו'', כי כבר הוסר ממנו מה שהיה נמשך בחייו אחר החטא, כי ישראל ראוים בעצמם אל האמת והקדושה והטהרה. אבל אומות העולם, חסרונם בעצמם, שהרי בכללותם הם כך, ודבר שהוא בכללות הוא בעצם, ולא ישתנה: כל המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. רוצה לומר, כי דין של אותו האיש שהיה דבק במדרגה הפחותה שנקראת 'צואה'. והפחיתות הזה אין זה דבר גשמי חומרי, רק הוא ענין גיהנם, ולכך נקרא 'צואה רותחת', כמו שאמר אצל בלעם שהיה דינו ב'שכבת זרע רותחת'. כי אין דבר פחות ומרוחק מן האדם רק צואה. כי הפרש יש בין הפחיתות ובין הטומאה, כי הטומאה נבדל ומרוחק, שהרי הטמא אסור ליכנוס למחנה שכינה (פסחים סז. ), אבל הפחיתות הוא פחיתות בלבד, והיה הוא במדריגה הפחותה, והיא מדריגה התחתונה בגיהנם. כי דיני הגיהנם הם כמה מדרגות: ויש לך לדעת, כי אין ראוי למלעיג על דברי חכמים רק הצואה, כי הוא הפך החכמים שיש בהם שכל הנבדל מן האדם, לכך כאשר לועג עליהם נדון בהפך זה, שהוא בצואה רותחת, והוא גם כן דבר נבדל מן האדם, ויוצא ממנו מפני פחיתותה. הרי השכל בודאי נבדל מן האדם בשביל מעלתו, והצואה נבדל מן האדם לפחיתותו. לכך המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת. וסוד זה רמזו חכמים באמונתם במסכת סוכה (מב ע"ב), כל קטן שאין בו דעת אין מרחיקין מצואה שלו, שנאמר (קהלת א, יח) "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". והדבר הזה, כי מציאות ההפכים אחד, וכאשר נמצא אחד - נמצא השני שהוא כנגדו. ולכך במציאות הדעת, שהדעת הוא שכל נבדל מן האדם במעלה, ימצא הפך זה, הוא הצואה שנבדל מן האדם לפחיתות. וכל אלו דברים הם ברורים, עמוקים מאוד: ויש להבין באלו דינים שהיו נדונים אלו שלשה. וזה כי כל דבר שהוא מתנגד אל האדם, הוא פועל בו, והוא דין שלו. לכך הטומאה והפחיתות הוא דין האדם אחר מיתתו. כי הטומאה הוא הפך האדם, כי נשמת האדם טהורה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ס ע"ב) 'נשמה שנתת בי טהורה'. ולפיכך הטומאה, שהוא הפך הנשמה, דבר זה הוא דין הנשמה. והפחיתות גם כן הוא דין לאדם, שהרי הצואה הוא יציאה והבדלה מן האדם, ואין האדם סובל אותו, והוא פחיתות של אדם. ולכך דבר זה שהוא הפחיתות, הוא דין של הנשמה. נמצא כי אלו ב' דברים, הטומאה והפחיתות, היפך לאדם, והם דין שלו. ואין הכוונה רק כי דין הרשעים הוא דין גמור בדבר שהוא הפך הנשמה. כי הנשמה נבראת שהיא טהורה, ואין בה פחיתות. לכך כאשר הנשמה נדונית, היא נדונית בדבר שהוא הפכו לגמרי. לכך אמר כי בלעם נדון בשכבת זרע רותחת, שהיה דבק אחר מותו בטומאה, שהיא מרוחקת מהכל. וההוא גברא היה נדון שהיה דבק בפחיתות, והכל הוא הפך הנשמה. והשלישי הוא הפך ממש, כמו הדין שהיה לטיטוס, הוא ההשחתה הגמורה שהיה לו אחר המיתה. והבן אלו שלשה החוטאים, אשר האחד היה נמשך אחר הטומאה והתיעוב, ולפיכך בא על אתונו. והשני היה נמשך אחר ההשחתה וההפרדה. והג' היה דבק במינות, ויצא מכלל ישראל, והיה דבק במינות ועבודה זרה. ואין להאריך עוד: ==פרק ו== אתרנגולא ואתרנגולתא חרב טור מלכא. דהוי נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר פרו ורבו כתרנגולין. יומא חדא הוי קא חליף גונדא דרומאי, שקלינהו מנייהו, נפלו עלייהו מחונהו. אתו אמרו ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. הוה בהו ההוא בר דרומא, דקפיץ מיל וקטיל בהו. שקליה קיסר לתאגיא ואותביה על ארעא. אמר, רבונו של עולם, אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה, ולמלכותיה בידיה דחד גברא. אכשליה פומא לבר דרומא, ואמר "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" (ר' תהלים ס, יב). דוד נמי אמר הכי, דוד אתמוה קא מתמה. על לבית הכסא, אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה, ונח נפשיה. אמר, הואיל ואתרחש לי ניסא הא זימנא, אשבקינהו. שבקינהו ואזיל. איזדקור ואכלו ושתו ואדליקו שרגי עד דמתחזי בליוני דגושפנקי ברחוק מילא. אמר, מחדי קא חדו בי יהודאי. חזר אתא עלייהו. אמר רבי אסי, תלת מאה אלפין שליפי סייפא עיילו לטור מלכא, וקטלו בה תלתא יומא ותלתא ליליותא, ובהך גיסא הלולי וחנגא, ולא הוי ידעי הני בהני: כבר התבאר לך למעלה, שהתרנגול מרבה להוליד יותר מכל, לכך לקחו תרנגול ותרנגולתא בחופתם. ותבין מזה שכל דברי חכמים באמונה, כי כאן נאמר 'חליף גונדא דרומאי' ולקחו התרנגול ותרנגולתא. ו'גונדא' הוא רבוי של מלכות. מפני כי מלכות רומי שהיה באותו זמן רצו ליקח הברכה מישראל, כאשר חטאו ישראל ובטלה הברכה מהם. אז עשו רוצה לקום ולרשת הברכה של יעקב. ולפיכך גונדא דרומי רצו ליקח התרנגול והתרנגולת, אשר תרנגול התרנגולתא, מורה על רבוי הברכה של ישראל: ואמר הוה בהו ההוא בר דרומא דקפץ מיל וכו'. הבן מה שאמרו שהיה שם בר דרומא, ומאי איכפת ליה אם מדרום אם מצפון, וכי בזה תולה הדבר שהוא מדרום. אמנם כאשר תעמיק באמת תדע דברי חכמה עמוקה, כי היה מיוחד לזה בר דרומא, כאשר תדע כי דרום נקרא 'ימין' כאשר ידוע. והיד הימין מיוחד לקלות, לא השמאל. ולפיכך קפץ מיל. לכך ההוא בר דרומא היה מוכן לזה. ומה שאמר 'קפץ מיל', פירוש בתנועה אחת ובמרוצה אחת היה עושה מלחמה, וזהו ענין הקפיצה שנזכר כאן, והיה כחו למלחמה הזריזות היותר. ובמה שאמר 'הוה בהו' דהיינו בטור מלכא, תדע עוד ענין יותר עמוק מאוד. כי טור מלכא, במה שנקרא 'הר של מלך' הוא מתיחס לצפון לקבל משם כח הגבורה למלחמה, כי המלך צריך לו גבורה לעשות מלחמה. ונתחברו ונכללו ביחד שני הדברים; האחד, הזריזות והמהירות וקלות התנועה בכח ימין, ולכך היה 'בר דרומא'. ובמה שהיה בר דרומא זה בטור מלכא, היה בו שניהם. ואלו שניהם צריך למלחמה. ולפיכך קפץ מיל, וקטיל (מיל), "ותושיע לו ימינו וזרוע כחו" (ר' תהלים צח, א), והבן זה. וזהו שאמר 'הוה בהו ההוא גברא בר דרומא'. ואין הדברים האלה רק רמז חכמה עמוקה, שבאו לומר כי נכלל ימין בשמאל, ואז היה להם כח לעשות חיל למלחמה: ואמר על לבית הכסא וכו'. ראוי לו דבר זה, כי החויא הזאת היא כמו חויא דרבנן, שהנוגע בכבוד חכמים טרקי חויא דרבנן (שבת קי. ). כל שכן זה שדיבר נגד כבוד השם יתברך, דטרקיה חויא, והוא כח נחש. ובית הכסא מוכן ביותר לנחש, והבן זה. ומה שאמר כי דוד דרך תמוהי אמר, אין הפירוש שדוד אמר "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו" דרך תמיה, אלא אתה יוצא בצבאותינו, שאין זה משמעות הכתוב. אבל פירושו, שדוד אמרו דרך תמיה "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תמצא אלקים בצבאותינו", למה תעשה זה, וזהו התמיה של דוד, כמו "למה אלקים זנחתנו" (ר' תהלים עד, א). אבל ההוא בר דרומא אמר כך, "הלא אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו", ואנחנו עושים מלחמה מעצמינו: ומה שהיו נכנסים לשם תלת מאה אלפי שליפי סייפא, דוקא שלש מאות אלפי, וגם שהיו הורגין בה ג' ימים וג' לילות, כי אין ספק שכל הסבות שהיו בטור מלכא לא היו במקרה, כי כל דברים הגדולים אינם במקרה. ויתבאר בסמוך, והוא דבר נפלא: ששים רבוא עיירות וכו'. כבר אמרנו, כי טור מלכא היה בה ברכה, ובפרט בברכת הרבוי, והוא ברכת ארץ ישראל מצד הרבוי, כי ארץ ישראל היו בה ג' ברכות, שהם שורש ברכת הארץ, כמו שמבואר למעלה. ולפיכך כל ברכתה היתה ששים רבוא, כמו שיש ששים אותיות בברכה המיוחדת לישראל בברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו), שהם ששים אותיות. וחשבון זה אמרו חז"ל גם כן על רבוי בכל מקום, כמו שפרשו התוספות בפרק החובל (ב"ק צב ע"ב ד"ה שיתין) אצל 'ששים רהוטי רהוט', כי החשבון הזה הוא על רבוי. וכן (ב"ק צב ע"ב) 'ששים תכלי מטי לככי דחזי אכלי ואינהו לא אכלי', וכן הרבה מאוד. ולפיכך ששים רבוא עיירות, וכל אחת היה בהם כיוצאי מצרים, שהם ששים רבוא (שמות יב, לז). הרי כי זה החשבון היה לטור המלכה תמיד, מחמת שהחשבון הזה ראוי לרבוי, והם היו מבורכים ברבוי: ומה שאמר כי שלשה [עיירות] היו בהם שהיו בהם כפלים כיוצאי מצרים, כי מספר ששים, שהוא מספר הראוי לטור מלכא, יסוד התחלת המספר הזה הוא ששה, בעבור כי העשרה נחשבים כמו אחד, שהרי אתה מונה עשרה עשרים שלשים ארבעים וחמשים, כמו שאתה מונה אחד שנים שלשה ארבעה. לכך מספר ששים נכללים במספר ששה. ומספר ששה נכללים במספר שלשה, שהם כפולים. כי מספר ששה הם כנגד ששה קצוות, אשר הם המעלה והמטה, צפון דרום, מזרח מערב. ואלו הם זוגות, כמו שמבואר. ולכך שלשה מן מספר ששים הם כפולים, כי יסוד מספר ששים הם שלשה, והם כפולים. מזה תבין שיש בברכת כהנים ששים אותיות, ושלשה פסוקים. כי התחלה ויסוד אלו הששים הם שלשה. והדברים האלו הם אמת ברור למי שמבין דברי חכמה: ובזה יתבאר לך מה שאמרו כי תלת מאה אלפי שליפי סייפא נכנסו לטור מלכא. כי כח טור מלכא - כח הרבוי, שהתחלת ויסוד הרבוי הוא שלש. לכך תלת מאה אלפי נכנסו לשם, לפי שמאה הוא כמו אחד, וכן אלף כמו אחד. ולא סגי בתלת מאה, כדי להגדיל הכח מה שאפשר. ונכנסו לשם במספר הזה דוקא, לבטל הרבוי. כי כבר אמרנו כי גונדא דמלכות רביעית, שהוא כח רבוי של מלכות רביעית, רוצה ליקח הרבוי מהם. וכן מה שאמרו ד'קטלי בהו ג' ימים וג' לילות', מפני כי הרבוי הוא שלשה, לכך הוצרכו להרוג בהם ג' ימים וג' לילות לעקור הרבוי. כמו שאמרו (תו"כ ויקרא טו, כה) "ימים" (שם) שנים, "רבים" (שם) שלשה: ויש לפרש בענין אחר. כי תלת מאה אלפי שליפי הוא כח מלכות רביעית, שהם בעצמם משולשים, כדאיתא בויקרא רבה פרשת שמיני (יג, ה), שאמר שם 'משה נתן שלשת המלכיות בפסוק אחד, והרביעית בפסוק אחד', לומר שהיא שקולה נגד שלשתן. ושם מייתי קרא (ר' יחזקאל כא, יט) "בן אדם הנבא והך כף אל הכף ותכפל חרב שלישתא". ומוכח מזה הכתוב שנקרא "חרב שלישתה" ששקולה נגד שלש מלכיות. לכך אמר כאן שנכנסו תלת מאה אלפי שליפי סייפא, כנגד כוחם, שהוא משולש נגד כל המלכיות. ולקמן בחבור הזה (פי"ז ד"ה ודבר זה עוד) יתבאר לך בביאור כי מלכות רביעית הוא שלש מאה, ואין כאן מקום זה להאריך, כי יתבאר עוד באריכות. וזה עיקר הפירוש כי נכנסו לשם תלת מאה אלפי שליפי, לבטל רבוי ישראל. וראוי לזה מספר שלש מאות אלפי, כי זהו כח רבוי שלהם, ודי בזה: ארץ צבי כתיב. יש מקשים, וכי איך יתכן לפי השכל הכנס גשם בגשם. ולפיכך הם תמיהים על זה הדבר, כי דבר זה נמנע לפי טבע הכנס גשם בגשם. והנה אין להאריך במקום הזה, כי כבר הארכנו בזה בהקדמת גבורות ה' (סוף הקדמה שניה), עיין שם. ובודאי לפי טבע הגשמי היה קשה, אבל נס הוא דבר זולת טבע הנהוגה, והנס הוא לפי שעה, ולא בהנהגת העולם שהוא תמידי. וכמו שבדרך הטבע שיעור הארץ כך וכך, כן שלא כדרך הטבע הארץ היא יותר גדולה, ואין כאן הכנס גשם בגשם. שאם היתה נשארת כך תמידית בטבעה, היה קשה. אבל ענין זה לא היה טבעי כלל, כי חוזרת היא לכמות שהיתה, והדבר שהוא לפי שעה שלא בטבע, הוא ענין זולת הטבע, ואין זה הכנס גשם בגשם. והיינו שאמר שנקראת "ארץ צבי", כי "צבי" מלשון 'פאר' הוא, והדבר שהוא פאר אינו גשם כלל. ובא לומר שיש בארץ צד מעלה נבדלת בלתי טבעית כאשר יושביה עליה, והוא הגורם שהיתה מרווחת בעצמה. וכן מה שדרשו במקום אחר (כתובות קיב. ) שנקראת "ארץ צבי", מה צבי ממהר במרוצתו, כך ארץ ישראל ממהרת לבשל פירותיה. כל ענין זה, שבארץ יש צד מעלה בלתי טבעי, ומפני שהיה בה צד מעלה בלתי טבעית, היתה ממהרת בפירותיה: ותדע עוד כי הצבי נקרא 'צבי' גם כן מלשון 'צבי ופאר', והעור שלו, שהוא פאר הבעל חי, לפי שהוא בחוץ לכך הוא פאר הבעל חי, הוא דק החומר, כמו שאמרו שאין מחזיק בשרו. וזה מפני הדקות אשר יש לו כאשר הוא בחיותו, ואז מחזיק העור בשרו. וכאשר ניטלה מן הצבי העור, ונסתלק רוח חיים ממנו, ונשאר החומרי בלבד, אין ספק כי אין בו הדקות כאשר אין בו החיות, ואז אין מחזיק בשרו. וכן הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה, שזה ראוי לארץ, וזהו חיות הארץ, שהארץ נתן השם יתברך לישראל, והיא נקראת "ארץ ישראל" (ש"א יג, יט, ועוד), לכך חיות הארץ הוא דוקא כאשר יושביה ישראל עליה, ואז יש לה המעלה הנבדלת בכל דבר; שהיתה ממהרת פירותיה, שמורה שיש בה מעלה בלתי גשמית. כמו הצבי שהוא ממהר התנועה, כך ארץ ישראל ממהר לבשל פירותיה. וכמו שהצבי, בשעה שעורו על הצבי, מתפשטת העור, שאין לעורו גסות החומרי כאשר הוא על הצבי בחיותו, ובהופשט העור - גמדא, שכבר נסתלק החיים שגורם דבר זה. כך הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה אז יש לה מעלה הנבדלת, והיא מרווחת. כי הגשם הוא בעל גבול ושעור, ואין הדבר שהוא נבדל בעל גבול כמו הגשמי. וכל אשר יש לו קירוב אל הקדושה האלקית הנבדלת, אין לו כל כך גבול. ולכך מצד שיש בארץ צד מעלה נבדלת, היא מרווחת, שאין לה צרות והגבול שהוא לגשם. ודוקא כאשר יושביה עליה, כי כאשר יושביה עליה זהו חיותה, כמו שאמרנו: ועוד, כי ישראל שהם עם קודש, יושביה עליה, ובשביל כך יש לה מעלה הקדושה גם כן, לכך היה לה הרווחה, ואין לה ענין הגשמי שהוא מוגבל. וכשאין יושביה עליה, נסתלקה המעלה הנבדלת, וגמדא. ודברים אלו עמוקים מאוד מאוד, ואין להאריך. ואין זה תמיה אם היתה הארץ מקבלת הרבוי הזה, כי הוא שלא כטבע, וכאילו היה זה ענין אלקי בלתי טבעי, ואין זה מצורף אל הטבע כלל, רק היו יושבים עליה בענין אלקי, ופשוט הוא. והרי הרבה דברים פועלים המכשפים והחרטומים, ואיך לא יהיה דבר שהוא פלא וחידוש בכח אלקי, אשר לו הכח והגבורה על כל, והכל בכח אלקי קדוש: אמנם מה שאמר ששים רבוא עיירות, ודבר זה קשה לצייר שהיה בטור מלכא, שהוא חלק הארץ, כל כך עיירות. ובכל עיר ועיר כך וכך, שיהיו ישראל כל כך הרבה. דע, כי גם זה דבר מופלא וחכמה עמוקה מאוד. כי כאשר אמרנו כי ראוי שיהיה בטור מלכא כך וכך מקומות לפי הברכה העליונה. לכך אמרו שהיה בטור מלכא מספר זה, והיינו שראוי מצד עצמה וענינה המיוחד לה, אשר כבר אמרנו לך למעלה שראוי לה הברכה, ובארנו אמיתת טור המלכה הראויה לרבוי מצד עצמה. ולא השגיחו חכמים אם יבוא מניעה מצד אחר. כי לפעמים חטא ישראל - או מה שהוא - הגורם שלא היה נמצא הרבוי כל כך כמו שראוי. מכל מקום חכמים אמרו מה שראוי מצד ענין המיוחד לטור המלכה. ודבר זה כלל גדול בדברי חכמים, שהם הלכו אחר המהות המיוחד. ובארנו זה במקומות הרבה בחבור באר הגולה, ובחבור גבורות ה': ורמזו חכמים דבר זה במסכת נדרים (לא ע"ב), 'הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם'. ואין זה מפני שאנו הולכים אחר לשון בני אדם (נדרים מט. ), כדמוכח שם בהדיא דמייתי מקרא על זה. אבל כי ישראל, במה שהם ישראל, נחשבים נמולים. ואם לא נעשה דבר זה בשביל סבה מה, לא נתבטל ענינם המיוחד אשר להם. וכן להפך, הגוי מצד ענינו המיוחד, במה שהוא גוי, ראוי לו ערלתו. ואם יחתוך ערלתו, בשביל זה לא נתבטל ענין המיוחד שראוי לו במה שהוא גוי, וראוי לו הערלה. וכן הדבר הזה, הנה טור המלכה, במה שהוא מקום מן הארץ הקדושה, כמו שהתבאר למעלה, וראוי להם רבוי זה בפרט כמו שהתבאר (ד"ה ששים ריבוא), ואם יבוא מניעה מה שהוא מונע, לא יבוא הבטול אל הכל, ונשאר הרבוי במה, כי טור המלכה מיוחד לרבוי, ובודאי היה שם רבוי. וזה ששאל המין כי המקום קטן, ואיך יהיה שם רבוי מה, והשיב לו "ארץ צבי" כתיב. ולא הביטו חכמים רק אל הדבר בעצמו מה שהוא מיוחד בו וראוי מצד עצמו, ולא השגיחו על הבטול שמגיע לו מצד אחר. ודבר זה בארנו פעמים הרבה: ובמקום זה תוכל לדעת ולהבין כי לא דברו חכמים רק מצד הברכה הראויה לטור המלכה, שהרי לא תמצא במספר הזה מספר פרטי, שלא היה המספר רק 'ששים', או 'ששים רבוא', וכל המספרים האלו הם מספר כללי, ולא תמצא מספר פרטי. כי הכל נאמר מצד הענין האלקי שיש בטור המלכה, והפרטי הוא מצד החומרי הגשמי: ואם תאמר, אם כן מנא לן שהיה ברכתם מצד עצמם כמו זה. וזה אינו קשיא, שאם לא כן, לא היה כל כך רבוי נמצא בטור המלכה, אבל מאחר שהיה הרבוי בטור מלכא, והיתה הברכה להם שלא כדרך הטבע, מורה שהיה ברכתה כאשר ראוי לטור מלכא. אשר כבר בארנו לך, כי מצד טור מלכא בעצמה ראוי שיהיה שם הרבוי הזה אשר אמר. ואין להשגיח אם יש מונע מצד אחר, כי אפשר כי חטא מה הוא הגורם מניעה למעט דבר מה, כמו שבארנו זה בכמה מקומות. מכל מקום החכמים מדברים מצד ענין המיוחד שהיה בטור מלכא, מופשט מן החומר אמרו כך. ונתבאר זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ב) אצל "ובני ישראל פרו" (שמות א, ז), עיין שם. והבן הדברים, כי הם דברים אמתיים מאוד: פתח חד מנייהו ואמר, מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין הגוים, והשיאום זה לזו. אמרה לו, בבקשה ממך אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך. ולא נגע בה עד יום מותו. וכשמת, אמרה להם ספדו לזה שפיטפט ביצרו יותר מיוסף; דאילו ביוסף, לא הוי אלא חדא שעתא, והאי כל יומא ויומא. ואילו ביוסף, לאו בחדא מטה הוי, והאי בחדא מטה הוי. ואילו יוסף, לאו אשתו, והאי אשתו. פתח אידך מנייהו ואמר, מעשה ועמדו ארבעים מודיות בדינר, נחסר השער במודיא אחת, בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין וסקלום, וחזר השער למקומו. פתח אידך מינייהו ואמר, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה. מה עשה, הלך וזימן את שושביניו, והאכילן והשקן, שיכרן, והשכיבן על מטה אחת, והביא לובן ביצה והטיל ביניהם, והעמיד להן עדים, ובא לבית דין. היה שם זקן מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, אמר להן, כך מקובלני משמאי הזקן, לובן ביצה סולד מן האור, ושכבת זרע דוחה מן האור. בדקו ומצאו כדבריו, והביאוהו לבית דין והלקוהו, והגבו כתובתה ממנו. אמר ליה אביי לרב יוסף, ומאחר דהוי צדיקים כולי האי, מאי טעמא איענוש. אמר ליה, משום דלא אתאבלי על ירושלים, דכתיב (ישעיה סו, י) "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה": ונראה כי לכך מייתי הך מלתא של כפר סכניא של מצרים, ואף על גב דלא שייך הכא כלל. ואין נראה לומר משום דנקרא 'כפר סכניא' כמו 'כפר ביש' ו'כפר שיחלא' ו'כפר דכירא' שהיו לינאי בהר המלך, שאין לומר כך כלל. ונראה לומר דמייתי הך מלתא ללמוד שיש להתאבל על ירושלים, כמו שאמר. וסמך זה לכאן, ולא סמך זה למעלה, שלכך סמך חורבן טור מלכא אחר חורבן ירושלים, לומר כי חורבן ירושלים וטור מלכא הכל חורבן אחד הם, כמו שאמרנו למעלה ענין שלשה מקומות אלו, שהם ירושלים טור מלכא וביתר. והכל היה נמשך אחר חורבן ירושלים, כי כאשר חרב ירושלים, נמשך אחריו חורבן טור מלכא וביתר. ומאחר שהיה זה בטור מלכא, שהיה נמשך חורבן טור מלכא אחר ירושלים, בודאי גם כן היה נמשך חורבן ביתר אחר חורבן ירושלים, ואין צריך לפרש אצל ביתר: ==פרק ז== אשקא דריספק חרב ביתר (גיטין נז. ). כי הוה נהיגי כי הוה מתילד ינוקא - שתלא ארזא, ינוקתא - שתלא תורניתא. וכי הוה מינסבי, קייצו להו ועבדו להו גננא. יומא חד הוה קא חלפא ברתה דקיסר, איתבר שקא דריספק, קצצו ארזא ועיילו לה. אתו נפיל עלייהו מחונהו. אתו אמרי ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג). אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדו, והכו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול. שמא תאמר קרובה היתה, רחוקה היתה מיל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר, שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים שני חלקי מים, ואחד דם. במתניתא תנא, ז' שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל: הוה קא חלפא ברתה דקיסר וכו'. מאוד יש לך לעיין, כי כל הדברים שהיו באים מאת השם יתברך בחורבן ירושלים היו באים כאשר ראוי לזה. כי גונדא דרומא, שהוא חיל רומי, בא לקחת תרנגולתא שלהם (גיטין נז. ), כמו שהתבאר. והנה חיל רומי לקח הרבוי. וכך בת קיסר לקחה הנטיעה החזקה. כי כל לשון 'בן' ו'בת' הוא מלשון בנין. כי 'בן' מלשון בנה, ו'בת' גם כן מלשון 'בנת', שכן בתרגום יאמר 'בנתא'. ולכך "בתו" (שמות כא, ז) התי"ו דגושה, להורות על הנו"ן החסירה, כי הבן והבת הם בנין אב. ומפני שאנשי ביתר היתה כוונתם שיהיו בנין חזק, ולכך היו נוטעין ארז וארזא כאשר ילדו להם בנים, כדי שיהיו הבנים נטיעה חזקה בארץ כמו הארז. וכאשר נשאו ביחד, עשו חופה ממנו, שיהיה להם בית יתד נאמן אוהל בל יצען. וכן בכלל שלהם זכו אל בנין תקיף וחזק: ולפיכך זכו לכרך תקיף וגדול, שהוא כרך ביתר. שכמו שהבן והבת הוא בנין פרטי, כך המקום והעיר הוא בנין ונטיעת הכלל, והוא חזקם ותקפם שיתישבו בארץ. ושוה בנין הכלל והפרט. וכמו שנקרא בתו של אדם 'בת', כך יקרא המקום "בת ציון" (ישעיה א, ח), וכן הרבה, מפני שכבר אמרנו כי 'בת' היא מלשון בנין. כלל הדבר, שהיה ברכתם של טור מלכא, שהיה בה הרבוי, כמו שהתבאר למעלה (ריש פ"ו), והיה ברכת ביתר החוזק והתוקף בין בכלל בין בפרט. וכאשר הגיע זמן להיות חרב, באה הסבה על ידי בת קיסר. כי הקיסר לקח ברכתם על ידי בתו, שהיא בנינו של קיסר, שהוא החוזק והתוקף שלהם, לקח מאתם. והיה זה דוקא על ידי בת קיסר, אבל לא על ידי בן קיסר, כי יותר נקראת הבת בנין האב, והוא דבר נפלא ואין כאן מקומו. וראיה לזה, כי הבת היא ברשות אביה, ואין הבן ברשות אביו, שנאמר (במדבר ל,יז) "בנעוריה בית אביה". ולפיכך אמר חלפא ברתה דקיסר. והוא מובן ממה שאמרו חז"ל (נדה לא. ) האיש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנאמר (בראשית מו, טו) "ואת דינה בתו", ואין להאריך. והבן זה, כי אלו ב' ברכות, דהיינו הרבוי והחוזק, שאלו ב' דברים אין עוד אחריהם, לקחו גונדא דרומי ובת הקיסר, ושניהם לקחו רומי. ואילו קדושת ירושלים לא לקחו רומי, כי קדושתה לא לקחו, רק שנאבד ונחרב, אבל אין לקיחה בזה אל אדום, כי אין ראויים לקדושתה שיקחו מהם. ואף כי משלו בו זרים, לא לקחו ולא ירשו קדושתה, אשר הוא שייך לישראל, והבן זה היטב: אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה. והבן הדברים אלו מאוד, כי כאשר היה ברכת ביתר בחוזק ובתוקף, ולפיכך דרשו חז"ל עליהם (איכה ב, ג) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", שהקרן הוא לשון חיזוק, שנאמר (דברים לג, יז) "וקרני ראם קרניו". לכך אמר גם כן אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו, שהם חזקים ותקיפים, באו לקחת חזקם של כרך ביתר, כמו שאמרנו למעלה. והקרן הוא על הראש, וזה מורה על הנצוח שהיו גוברים. ולכך כאשר בא לומר שהיו נכנסים לכרך ביתר להתגבר עליהם וליקח חזקם, קראם 'קרני מלחמה': ותדקדק על מספר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה', כי מספר שמונה הוא מסוגל לקרן דוקא, לכך אמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה', כי אין חלוק בין שמונה ושמונים, רק שזה מספר כללי, וזה פרטי. שהקרן מסוגל לשמונה, כי מספר שבעה הוא המספר שהוא שלם, שהרי מספר שבעה חוזר חלילה בימים ובשנים, ומזה נראה שהוא מספר שלם. והשמיני, שהוא על המספר השלם, הוא כמו הקרן שהוא על בעל החי, שהוא שלם, והקרן עליו. לכך אמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה'. ועוד יש במספר הזה שאמר 'שמונים [אלף] קרני מלחמה' דבר יותר עמוק, כי הקרנות מכל דבר הם ח', כאשר ידוע לחכמי מדע, ואין להאריך במקום הזה. ומפני שבאו כאן להתגבר בקרנם ותוקפם העליון, ולקחת תוקף וחוזק ישראל, ולכך נכנסו שמונים קרני מלחמה. ודבר זה ברור למי שידע להבין: ואמר ונפל דמם לים הגדול, ונתערב במים, עד שלא נשאר דבר מהם. וכל זה שנעקרו לגמרי, הפך כוונתם. שזהו שייך לכל דבר שהוא משורש ונטוע בחוזק, כאשר הוא עומד - הוא מקוים מאוד, ואם הוא נעקר - אז הוא נעקר משורשו לגמרי, שלא נשאר עוד דבר, לא שרש ולא ענף. ואנשי ביתר היו רוצים להיות משורשים כמו שאמרנו למעלה, ולכך כאשר נעקרו - נעקרו לגמרי משרשם, והבן זה היטב: ושערו שני חלקים מים וכו'. כלומר כי כל כך נשפך דמן, שאין למים תוספות על הדם רק שליש, ולא נשאר למים רק הרוב, ולא יותר. ויש לדעת, כי מה שאומר שהם שני חלקים מים ואחד דם, וכן מה שאמר בסמוך שבצרו את כרמיהם מדם ישראל בלא זבל, הכל הוא ענין זה. כי כאשר נגזר שיהיה נשפך דם שלהם כמים, נהפך הדם למים, ונתגבר כח המים. כי כל שני דברים שהם הפכים, בביטול אחד גובר השני. כי הדם הוא הפך המים, כי המים הם חמריים, ואילו "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך הדם, שהוא הנפש, נחשב צורה. וכאשר בטל הצורה, אז היה גובר החמרי, הוא המים: אבל בברייתא אמר שהיו בוצרים כרמיהם מדם, וזהו ענין אחר. כי מה שנגזר על הדם להיות נשפך ונפסד, אז נתהוה ממנו בשביל זה דבר הדומה לו, דהיינו היין. שהרי הדם דומה ליין, שנאמר (דברים לב, יד) "ודם ענב תשתה חמר", ובכמה מקומות. והאומות ששפכו דם ישראל, בצרו כרמיהן מדם ישראל בלא זבל, כי בשפיכת הדם על האדמה בזה נתנו כח אל האדמה להצמיח היין: ואמר ששערו הנחלים שיש בבקעת ידים, שהיו שני חלקים מים ואחד דם. הוא מה שאמרנו, כי כאשר נהפך ונשפך הדם, "כי הדם הוא הנפש", שהוא נחשב צורת האדם, בזה היה מתגבר ההפך, הם המים, שהם מתיחסים אל החמרי. ודבר זה ענין עמוק, בארנו אותו בחבור גבורות ה' (פי"ח) אצל "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י), וגם בשאר מקומות הרבה, כי המים הם הפך הצורה, כמו שהתבאר שם. לכך הכתוב אומר (דברים יב, כד) "על הארץ תשפכנו כמים". ורוצה לומר, כי הדם אשר הוא הנפש, ואין ראוי שפיכה כלל לנפש. אבל דם של בהמה, אמר עליו תשפוך אותו כמים, שהוא הפך הנפש, לפי שאין לדם בהמה משפט הנפש. ולפיכך כאשר נגזר בחורבן הזה שיהיה הדם - שהוא הנפש - נשפך, בזה התגבר כח המים, שהוא הפכו. ולברייתא שאמרו כי בצרו אומות העולם כרמיהן מדם ישראל, אמרו כי מצד שפיכות דמים בצרו אומות העולם כרמיהן, כי כאשר שפכו הדם בצרו כרמיהן, כי יש בדם כח יין, והבן הדברים האלו: וכן מה שאמר על הנחלים שהם בבקעת ידים, אחד מושך אילך, ואחד מושך אילך, ושערו ב' חלקים מים ואחד דם. כי בארץ יש מקומות מיוחדים ומסוגלים לדבר מה יותר ממקום אחר. ובבקעת ידים מקום מיוחד למדת הדין להתגבר, ולכך נקרא 'בקעת ידים', וכמו (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה במקנך". ובכל מקום שנאמר "יד ה'" אינו אלא רמז למדת הדין. ולפיכך אמר שהיה שם ב' נחלים, א' מושך אילך, ואחד מושך אילך. כמו שני ידים, האחד מתפשט אילך, ויד השניה מתפשט אילך. ואלו שני הנחלים מה שהם מתיחסים ליד, שהרי האחד מושך אילך, והאחד מושך אילך, לכך התגבר לשם מדת הדין, שהם הידים, אשר אחד מושך אילך ואחד מושך אילך. ושם היה מתגבר כח אדום, שנאמר עליו (בראשית כז, כב) "והידים ידי עשו". ושפכו דמן שם, עד ששערו חכמים שני חלקים מים ואחד דם. נמצא כי נתוסף שליש באלו שני הנחלים אשר היו בבקעת ידים. כי שפיכות דמים הוא שייך לגוף בעצמו, והוא שליש, כאשר תדע להבין. כי אלו שני ידים הם ימין ושמאל, והגוף באמצע. ולכך, כאשר נשפך דם ישראל, שערו הנחלים אשר בבקעת ידים שהיו שני שלישי מים, ונוסף עליהם שליש דם שנהפך למים. ורוצה לומר, שהיה מוסיף כח המים מן שפיכות דמים הגוף עד שליש יותר, כמו שהתבאר. וגם יש לפרש, אם היה יותר משליש, היה שנוי הטבע לגמרי, והיה גובר יותר מן הראוי. לכך היה גובר עד שליש, והיה נשאר הרוב מים כמו שהיה, והמעוט היה דם: אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחד עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבעה רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמיו של זכריהו, לקיים מה שנאמר (הושע ד, ב) "דמים בדמים נגעו". אשכחיה לדמיה של זכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר להו, מאי האי, אמרו ליה דם זבחים דאישתפך. אייתי דם זבחים ולא אדמי. אמר להו אי אמריתו לי - מוטב, ואם לאו - מסרקינהו לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה, מאי נימא לך, נביאה הוה לן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא, קמינן עלויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו, אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטלוה עלויה, ולא נח. בחורים ובתולות קטל עלויה, ולא נח. אייתי תינוקות של בית רבן קטל עלויה, ולא נח. אמר להו, זכריה טובים שבהם אבדתי, ניחא לך לאבדינהו לכולהו. כדאמר ליה הכי, נח. בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה, אמר, ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטיל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה. ערק אזל שדר [שטר] פרטתיה בביתיה, ואגייר. תנא, נעמן - גר תושב היה, נבוזראדן - גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא לימדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. מאן אינון, שמעיה ואבטליון. היינו דכתיב (יחזקאל כד, ח) "ונתתי דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות". "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב), "הקול" זה אנדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ס' רבוא [על ס' רבוא], כפלים כיוצאי מצרים. "קול יעקב" זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבעה מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצנו. דבר אחר, "הקול קול יעקב", אין לך תפלה נשמעת שאין בה מזרעו של יעקב. "והידים ידי עשו", אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. והיינו דאמר רבי אליעזר "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא), בחירחור לשון [תחבא]: אשכחיה לדמי וכו'. פירוש, שהיה הדם מבקש נקמה, כמו כל דם שנשפך מעלה הדם רותח של נקמה, שאינו שקוט מן הנקמה. והיינו שאמר שהיה מרתיח. ו'אשכחיה' דקאמר, רוצה לומר כי כאשר ראה נבוזראדן שהשם יתברך גזר עליהם שפיכות דם ביותר. ודבר זה היה יודע ומשיג שהוא נקמה מאת השם יתברך, שהרי חשב שלא לבוא עליהם, ולהניח אותם, ולא מצא מנוח בלבו, ומזה ידע כי השם יתברך רוצה לשפוך דמם, ומזה ידע כי אין זה רק בשביל נקמה. ושאל אותם מה הוא ענין הדם, והשיבו דם קדשים דאישתפך. כלומר שלא עבדו השם יתברך, ובטלו עבודת הדם. או שטמאו אותו, או נעשה נותר, ולא נזהרו בעבודת השם יתברך, עד שנשפך. ודם זה מבקש נקמה, שכל דם מבקש נקמה. ומה שאמר 'אייתי דם זבחים וכו'', כלומר שנתן לב להתבונן בו אם היה חטא הזה דם קדשים אם היה מבקש נקמה. ולא היה דומה לזה. כלומר שאין ענין דם קדשים דאישתפוך מעלה רותח כל כך. עד שהיו צריכין לומר האמת, כי דבר זה הוא מפני דם הנביא, שהוא מבקש נקמה. ומה שאמר כי אז נח הדם, פירוש, כן היה משער שכבר נח, שכבר עשה נקמה כאשר ראוי, ואינו מבקש עוד נקמה, שאינו מבקש שיאבד העולם כולו: נבוזראדן גר צדק היה וכו'. דע, כי מה שספרו כאן מן הרשעים שזרעם נתגייר בישראל ולימדו תורה ברבים, הוא ענין נפלא. כי יש לך לדעת, שהרשעים כאשר הם מופלגים ברשעות, ויש להם כח גדול מאוד כמו שהיה לאלו שזכר, אי אפשר שלא יהיה מצורף כח שלהם אל כח עליון, כח השם יתברך, רק שהיה זה אצלם בטומאה. אבל אצל הבנים, כאשר נתגיירו, נצרף ונזדכך ונתלבן, ולפיכך היו בניהם גדולים מלמדים תורה ברבים. ואי אפשר שלא יהיה כך. שכל כח כמו אלו, שהיה להם כח גדול, הוא מאת השם יתברך, וכיון שהוא מאת השם יתברך יש בזה צד בחינה מה של קדושה, שהרי הוא מן השם יתברך. ואם אצל האב היה בטל כח הקדושה אצל הטומאה, אבל בבנים נתלבן כח זה, ולכך לימדו תורה ברבים: רק מזרע טיטוס לא היה השם יתברך מכניס תחת כנפי השכינה, שאין לו חלק בו יתברך, והוא נבדל מן הקדושה לגמרי, ואינו מצטרף אל הקדושה. לא כמו כל הכחות האחרים שיש להם חבור ודבוק אל הקדושה, ומצד אותו הדבוק נתגיירו זרעם. ולא כן טיטוס, שהיה כח שלו כח משחית ומקלקל, כמו שהתבאר. ולכך נקצץ ונפרד מן השם יתברך, ואין מכניס מבניו תחת כנפי השכינה. והדבר הזה הוא דבר עמוק, ואין כאן מקום זה: שהרג בכרך ביתר וכו'. כבר אמרנו לך כי תמיד מזכיר אותו בלשון 'כרך ביתר', שהיתה עיר תקיפה מאוד, והוא היה חוזקן ותוקפן של ישראל. לכך דרש למעלה (גיטין נז. ) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) על ביתר, כי הקרן הוא חוזק ותוקף, כמו שנקרא "עשתרות קרנים" (בראשית יד, ה) על שם החוזק והתוקף. ולכך היו נוטעים שם ארז ותורניתא (גיטין נז. ), שזה מורה על נטיעה חזקה. ולכך אמר כי בכרך ביתר הרג ד' מאות רבוא וכו', שכמו שמנין ס' רבוא מורה על רבוי, כמו שהתבאר לעיל, כך מנין ארבע מאה רבוא מורה על מקום המיושב, לפי שמנין ארבע הוא שטח המתפשט לד' צדדין, וכל מקום משוער בד', שכן נתנו לאדם מקום ד' אמות (גיטין עז ע"ב), כי המקום הוא מרובע, שכן מצינו ארץ ישראל ד' מאה פרסה על ד' מאה פרסה. ולפיכך אמר שנהרגו ד' מאות [רבוא], כי הכרך הזה מקום חשוב היה, ולפי חשיבתו ראוי לו מספר ארבע על פי היותר גדול, כי המקום משוער במספר ד', והאנשים היושבים בה משוערים גם כן במספר ד', ולכך אמר כאשר נחרב כרך ביתר שהרגו בו ד' מאה רבוא. ולאמרי לה, ארבעת אלפים רבוא: אין תפלה נשמעת אלא אם כן יש בה מזרעו של יעקב. זה סוד נפלא, כי התפלה היא רחמים, וזהו מדת יעקב שמדתו הרחמים: אין לך מלחמה שנוצחת וכו'. לפי שכחם כח החרב, לפי שברכה שנתן לו השם יתברך היא "על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ), וזהו כח עשו. לפיכך כל מלחמה אינה נוצחת אלא אם יש בה מזרעו של עשו, ובזה אין להאריך: והיינו דאמר וכו'. קבע זה כאן, כלומר שעל ידי לשון הרע נחרבו כל שלשתן, כי ירושלים היה חרב מתחלה על ידי לשון הרע, כי כל זמן שבית המקדש קיים היה בית המקדש מגין על כל ארץ ישראל, וכאשר חרב בית המקדש לא היה להם מה שמגין עליהם, וחרב טור מלכא, וחרב ביתר. והנה תראה כי תחלת הגזירה שנגזר חורבן בית אלקינו היה על ידי חטא לשון הרע, הוא חטא המרגלים שהוציאו דבת הארץ (במדבר יג, לב), ועתה על ידי לשון הרע נפרע מהם. ויש לך לדעת כי בדבר זה שאמר "בשוט לשון תחבא" (איוב ה, כא) גלה לך דבר נפלא מאוד, שלא היה ראוי לצאת לפעל חורבן בית אלקינו כי אם על ידי הלשון, כי אין מחריב ומשחית הכל רק הלשון. והנה אנחנו עתידים לבאר זה ולהאריך בזה בעזרת השם: אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", זו אשה ושבעה בניה. ולא אלו שהפילו עצמם לים, כי "הורגנו" מלשון הופעל, שמקבל הפעולה, ואילו מה שטבעו בים, הם טבעו עצמם, ואין זה בלשון המקרא: כתוב בתורה. כל אלו פסוקים הם לפי סדר שהם כתובים בתורה. וגירסת התוספות (גיטין סוף נז ע"ב) דקמא אמר "לא יהיה לך" (שמות כ, ג), ולא מייתי תלמוד רק ששה קראי, ומשביעי לא מייתי, כיון דלא הביא מקרא חדש, רק חד מהני קראי דלעיל. וגרסא נכונה היא, דקרא ד"אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב) לא משתמע מיניה עבודה זרה, רק שלא יכפור בעיקר. אבל לפי גירסא שלנו, והוא המדרש שהביאו בתוספות, דקמא אמר "אנכי", אף על גב דלא משתמע מיניה איסור עבודה זרה, סבירא ליה שהעובד עבודה זרה כאילו כופר בעיקר: אף היא עלתה לגג. ותימא, למה המיתה עצמה בחנם. ויש לומר, שרצו גם כן לכופה לעבודה זרה. אמנם נראה דמה שאמר 'אף היא עלתה על הגג', רמז על שהפילה עצמה מן הגובה, שהוא החיים, שנבחר לה מות מחיים (עפ"י ירמיה ח, ג), ומסרה עצמה למות, והשם יתברך עשה רצונה ומתה. והחיים הוא מעלה בבני אדם, והמתים ירדו שאול, והיא הפילה עצמה ממעלה זאת אל השאול, ומסרה עצמה למות, וזהו הנפילה: שמראין הלכות שחיטה. דע כי דוקא שחיטה, מפני שהשחיטה היא בכח, והיא מדת הדין, ואין דבר שהוא במדת הדין כמו השחיטה, כאשר ידוע. ולפיכך, כאשר הוא מראה בעצמו השחיטה, לפי גודל כח הפעולה וחוזק שלה במדת הדין, היא בא על האדם. והצרעת הוא ממהר לבא, לפי שהצרעת דבר קל הוא, וממהר להדבק באדם. ועוד ידוע דבר זה בענין עמוק מאוד איך הצרעת ממהר לבא, לפי שכוחות הטומאה רודפים להדבק באדם, וזה ידוע. ואין כח טומאה יותר מן הצרעת, לפי שהתורה אמרה בטומאה זאת (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה", וזה לא תמצא בכל הטמאים. ולפיכך רודפים לבוא להתדבק באדם, לפי גודל הרחוק שהם מרוחקים מן האדם, וענין זה נכון מאוד. כי אלו שני דברים, השחיטה והצרעת; השחיטה הוא בכח, ולפי גודל כח הפעולה, שזה פועל בחוזק במה שהוא שוחט, ולכך סכנה להראות השחיטה בעצמו, שחוזק הפעולה מביא רושם בו. והצרעת הוא קל לבא, ואין צריך פועל חזק. ודבר זה נרמז, שהצרעת נקראת פריחה, "ואם פרח תפרח" (ויקרא יג, יב), ולשון זה משמע מהירות וקלות, כעוף הפורח. והוא ענין נפלא למבין. ולכך בקלות הצרעת בא. ועוד רמזה התורה בענין הצרעת, שאמרה תורה (ויקרא יד, ז) "ושלח הצפור על פני השדה". כמו שהצפור נשלח על פני השדה בקלות [ו]במהירות, כך יפרח הצרעת מן האדם, כמו שבא בפריחה. ואין להקשות אם כן למה אין הצרעת רגיל לבא, כיון שהוא בקלות. אין זה קשיא, כי הצרעת הוא בעצמו מסולק מן העולם, ולכך אין לו שייכות אל האדם, והוא נבדל מן האדם, ולכך אינו רגיל לבא. רק אם מראה הצרעת בעצמו, אז הוא קל לבא כאשר מראה בעצמו, והבן זה מאד: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם. דבר זה ענין מופלא, כי התורה והגוף שהם שני הפכים, ואם כן איך תתקיים התורה, שהיא שכלית, בגוף הגשמי, שהגשמי הפך הנבדל. ולפיכך אין קיום התורה באדם הגשמי, שהם כמו שני דברים שאינם מתדמים ומתיחסים ביחד, שאין להם עמידה ביחד. ולפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו על התורה. ואדם כמו זה גופו אינו נחשב כלל, וכאילו אינו גופני כלל, שהרי הוא ממית ומסלק עצמו על התורה, ובזה התורה מתקיים, שהרי אינו בעל גוף. אבל מי שאינו ממית עצמו על התורה, והוא גופני גשמי, אי אפשר שתהיה מקוים בו התורה השכלית, שהיא אינה גשמית: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר. רבי ינאי בר רבי ישמעאל אומר, ג' קופות של ארבעים ארבעים סאה. במתניתא תנא, מ' קופות של ג' ג' סאין. ולא פליגא, הא דרישא הא דדרעא. אמר רבי אסי, ד' קבין מוח מצאו על אבן אחת. עולא אמר ט' קבין. אמר רב כהנא, ואיתימא רב שילא בר מרי, מאי קרא, "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וגו' אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" (תהלים קלז, ח-ט). "בני ציון היקרים המסולאים בפז" (איכה ד, ב), מאי "מסולאים בפז", אילימא דהוי מחפי בפיזא, והאמר דבי רבי שילא, תרתי מתקלי אסתרי פיזא נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא. אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין. מעיקרא הוי חשיבי דרומאי נקטיה בליוני דגושפנקא ומשמשי ערסייהו, מכאן ואילך מייתו בני ישראל, ואסרו בכרעיה דפורייהו ומשמשי. אמר ליה חד לחבריה, הא היכא כתיבא, אמר ליה "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת יעלם עליך" (ר' דברים כח, סא). אמר, כמה מרחיקנא מדוכתא פלן. אמר ליה [אינגיד] פותיא ופלגא. אמר ליה, אימטא לגביה לא איצטריכנא לך. אמר רבי יהודה אמר רבי שמואל משום רבי שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב (איכה ג, נא) "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, כל חד וחד היה בה ארבע מאות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היה לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותו בחוטריהן. כשגבר האויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש. תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בר חנינא שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורין יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו סדורות תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר (ר' ישעיה מב, כד) "מי נתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים". ענה אותו תינוק ואמר, "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם). אמר, מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו וכו'. אמר רב, מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע, שנשבו לב' אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד. זה אומר, יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם. וזה אומר, יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה. אמרו, בא ונשיאם זה לזה, ונחלק בוולדות. הכניסו אותם לחדר אחד, זה יושב בקרן זוית, וזו ישבה בקרן זוית. זה אומר, אני כהן בן כהן גדול אני, אשא שפחה. וזאת אומרת, אני כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד, ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן. ועליהם קונן ירמיהו (איכה א, טו) "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים": מ' סאה וכו'. תימה, דמאי רבותא לפי החשבון שהרגו בביתר שנמצאו מ' סאה של תפילין. ומכל שכן מה שאמר אחר כך שנמצאו ארבעה קבין מוחין על אבן אחת, דאין זה דבר מופלג כל כך. ועוד, למה נמצא דווקא תפילין ומוחים בכרך ביתר, ולא בטור מלכא. וכבר אמרנו שאין לומר בדברים שאמרו חכמים שהיה דרך מקרה. אמנם דע, כי אין דבר בדברי חכמים שאין בו חכמה עמוקה, ואין דבר ריק בדברי חכמים, רק הוא ריק ממנו. כבר אמרנו כי דרשו ג' פסוקים; הפסוק הראשון "איכה יעיב באפו" (איכה ב, א) על ירושלים, ולכך כתיב (שם) "איכה יעיב באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל", וזה נאמר על בית המקדש וירושלים. הפסוק השני (שם שם ב) "בלע ה' ולא חמל" על טור מלכא (גיטין נז. ). ודרשו (שם) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג) על ביתר. כי אלו שלשה דברים הם מקושרים ביחד, כוללים כל מעלות ארץ ישראל. האחד, מה שהיתה ארץ מבורכת, וזה היה על ידי בית המקדש וירושלים, כי על ידם היתה הברכה בארץ. השני, מה שהיה יושבים בה בני אדם הרבה. הג', שהיו בה כרכים חזקים. ובאלו ג' הוא הכל. וכבר אמרנו כי קרא ביתר "קרן", שהיתה תוקפן של ישראל, כאשר אמרנו למעלה מענין כרך ביתר, ושהיו נוטעים ארז וארזא (גיטין נז. ), כי דבר זה היה ראוי להם: כי באמת האדם נקרא "עץ השדה", דכתיב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים. וכל ענין של ביתר עם הנטיעה הזאת, להראות הדביקות עם השם יתברך, שזהו חוזק ותוקף האדם, כי אין העיר גורם, רק החבור והנטיעה עם השם יתברך גורם החוזק. וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך. וכאשר הגיע העונש - נחרבו. ולכך נמצא בראש הרוגי ביתר דוקא תפילין, כי התפילין ראוי לאנשי ביתר כפי מעלתם ומדריגתם, כי הם על המוח, ועל ידי התפילין נקרא שם ה' עליו, כדכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": ומה שאמר 'ארבעים סאה קצוצי תפילין', הוא דבר עמוק. ידוע כי מ' סאה הוא שיעור מקוה טהרה (עירובין ד ע"ב), אשר כל מקוה הוא מים חיים. והתפילין האלו הם קבלת שפע החיים אשר לאדם, ולכך יש עליהם שם מקוה טהרה, שהוא מים חיים. ומזה תבין את אשר אמרו חכמים (מנחות מד. ) כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעיה לח, טז) "ה' עליהם יחיו". ומן הדברים אשר נתבאר לך תוכל להבין את הדברים, כי על ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך, והוא החיים. ומוקי ליה הא מלתא בדרעא, דקתני שהיו ארבעים סאה. ואף על גב דהברייתא אמרה 'בראש הרוגי ביתר', נראה מפני שהיו במלחמה, והיו נושאים על זרעותיהם כלי מלחמה, ואם יניחו זה על תפילין, דבר זה גנאי שיהיו כלי מלחמה על התפילין, לכך שמו התפילין על הראש. וכן הדין כאשר נושא משא על זרוע, נותן של יד בראשו. אבל תפילין של ראש היו שלש קופות של מ' סאה. כי תפילין של יד הם בבית אחד (מנחות לד ע"ב), ויש להם חבור ביחד. ולכך היו מ' קופות של ג' סאים, כי מספר ג' מורה על החבור והקשור. אבל תפילין של ראש, שהם מחולקים בד' בתים (שם), ולכך אמר ג' קופות של מ' סאה, ולא היו שלשה ביחד, כי מספר ג' ביחד הוא חבור גמור. והיינו דקאמר 'במתניתא תנא מ' קופות של ג' סאה'. ואף על גב שהכל אחד, כי מה לי ג' קופות של מ' סאה, ומה לי מ' קופות של ג' סאה, רק מפני כי בראש הם מחולקים, ולכך אמר מ' קופות של ג' סאים. וביד אינם מחולקים, רק הם ביחד בבית אחד, ולכך אמר מ' קופות של ג' סאה, שהיו ג' סאה ביחד. ושלשה הוא מספר שיש לו חבור על ידי השלישי, שהוא מחבר ומקשר הכל. וזהו כנגד התפילין של יד שיש לבתים חבור ביחד: ומה שאמר שנמצא ד' קבין מוחין על אבן אחת, זה מפני כי מקבל התפילין הוא המוח, ואין ספק שהמקבל יש לו יחוס עם הדבר שהוא מקבל, ולכך אמר שנמצא על אבן אחת ד' קבין מוחין. כי מספר ארבע יש לו התיחסות אל מספר ארבעים, רק כי מספר מ' - כללי, ומספר ארבע מספר פרטי. ואמר כי נמצא מ' סאה קצוצי תפילין בראש הרוגי ביתר, וד' קבין מוחין, שכל זה מורה כי היה אל ביתר הדביקות בו יתברך, לכך היו נמצאים אלו תפילין בראש הרוגי ביתר. ומפני כי המוח הוא לאדם שהוא גשמי, וכל גשמי יש לו גבול יותר מן הדבר שאינו גשמי, ולכך המוח שהוא לאדם הגשמי - היה ד' קבין, לפי שהוא מוגבל ביותר. אבל התפילין שהם קדושים, ויש להם מעלה קדושה, הם עוד יותר רחוקים מן הגשמי. ולכך הם ארבעים סאה, שאין זה כל כך גבול: ולמאן דאמר ט' קבין מוחין, הוא דבר חכמה מאוד. כי המוח, שבו החכמה, שייך לזה מספר ט', כאשר ידוע למבינים. ולכך אמר כי ט' קבין מוחין נמצא על אבן אחת, שמספר זה, שהוא ט', ראוי אל המוח אשר מקבל התפילין. וכאשר חרב ביתר, היה חורבן שלהם בטול מעלתם אשר היו מיוחדים בו: וזה מה שאמר אחר זה שהיו מגנין הפז ביופין. גם זה מביא כאן, משום שהיה דבר זה בפרט בביתר. וזה ענין נפלא, ודבר זה מעיד על כל הדברים אשר אמרנו לך למעלה, כי הכל דברים ברורים. כי היה ראוי ביתר בפרט לתפילין, כי התפילין הם גם כן פאר והדר, כדכתיב בפירוש (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", רק שאי אפשר לפרש יותר, כי צריך שיעמיק בדברים אלו, ואז ידע מדריגת ביתר והיופי אשר היה להם עד שהיו מגנין את הפז ביופין. כל הדברים האלו נמשכים אחר מדריגת ביתר, שהיו מסולקים מן הגוף העכור, והיה להם הבהירות והיופי: ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי - הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם בהירות יותר. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר. וכן תמיד כאשר ידוע. והיה לביתר מדריגה זאת, שהיו מסולקים מן החומר העב. וזהו שזכו ביתר אל מדריגות התפילין, אשר הם פאר על גוף האדם, אשר הוא נקי וטהור ובהיר מן החומרי, כי התפילין מצוה דגופא. ואמרו חכמים (שבת מט. ) תפילין צריכין גוף נקי. וכל זה מפני שהתפילין הם דבר קדוש נבדל, ולכן צריך שיהיה מתייחס אל זה גוף האדם. ומדריגה זאת היה מדריגת ביתר, כאשר תבין הדברים כאשר התבאר למעלה מענין ביתר, כי הם מסולקים מן עכירות הגשמית, ולכך היה להם היופי והפאר. ומזה הטעם עצמו נקראו התפילין "פאר", כי כל אשר הוא קדוש אל השם יתברך הוא מסולק מן הגשמי, כמו שהתבאר למעלה. ואל יקשה לך למה נתיחד בזה ביתר, כי כבר אמרנו לך דבר זה למעלה, אם תבין הדברים אשר נתבארו למעלה: תרי מתקלי וכו'. פירוש ענין זה, כי הפז נראה שהוא אדום מאוד, ולפיכך ראוי הפז לאומה שנקראת "אדום" מלשון אודם. ואמרו במדרש (ב"ר סג, יב), ארצו אדומה, דכתיב (בראשית לב, ד) "ארצה שעיר שדה אדום". מאכלו אדומה, דכתיב (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא מן האדום". ונפרע ממנו אדום, דכתיב (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך". כל ענין זה מורה כי מתייחס לאדום האודם, ולפיכך שייך להם הפז. ומה שאמר 'תרי מתקלי וכו'', טעם הדבר כי אדום ראוי לפז כמו שאמרנו, ואין ספק כי הפז ראוי אל העולם, שנברא הפז לצורך העולם, והפז מיוחד גם כן לאדום מצד האדמומית, לכך שניהם שוים, ונחלקו לתרי מתקלי: אמנם מה שאמר תרי מתקלי דווקא, ולא אמר חד מתקלא, ונחלק להיות חצי לעולם וחצי לאדום, כי כך יהיה לעולם משקל שלם אל עולם שלם. ועוד, כי אין ראוי שיהיה אדום משתתפים עם העולם, שהוא המציאות, ואדום אינו בכלל המציאות, ואם היה המשקל אחד, היה משתתפים לגמרי, שהרי הם חולקים דבר אחד. אמנם יש בזה עוד דבר עמוק מאוד, ואין להאריך: ומה שאמר 'תרי מתקלי פיזא' ולא יותר, כי הדבר שהוא חשוב הוא מעט, והדבר שהוא הרבה אינו חשוב. ומפני כי אדום נוהגים בחשיבות יותר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות נז ע"ב) "שני גויים" (בראשית כה, כג), שני גאים בבטנך, רמז בזה כי אדום נוהג בחשיבות, כמו שאמר (ברכות נז ע"ב) שלא פסקו מעל שולחנם צנון וחזרת, וכמו שהתבאר בחבור גור אריה. וחשיבות אדום הוא מצד הנהגתם, והם מחשיבים עצמם. וחשיבות ישראל מצד עצמם. ולפיכך קראם (גיטין נח. ) 'חשיבי דרומאי', כי החשיבות בהם יותר, ומנהג שלהם שהיו מתיקרים מאוד, וזהו יופי שלהם. וישראל אף על גב שלא היה להם שום הנהגת חשיבות, היו מגנין הפז ביופים מצד עצמם. והיינו דקשה (שם) 'אי דמחפי בפיזי', כלומר כי מה חשיבותם, אם בשביל זה כי הנהגתם בחשיבות עד שהם יפים, זה אינו, דהא יש חשיבות באדום נגד כל העולם, לא בישראל בלבד, ואין צריך לפרש על פז ממש כלל: בליוני כו'. פירוש, שהיו עושין צורות נאות בביתם, כדי שיהיו הצורות תמיד בדעתם ולנגדם, ויולידו כמותם. ואחר כך היו אוסרים בני ישראל. פירוש, שהיו צריכים תמיד להיות עמהם לשמש להם בחדרי משכיותם, והיו לנגד עיניהם תמיד, אף בשעת תשמיש, והיו מתעברים כמותם. וזה מה שאמרו דהווי 'אסרי בכרעי המטה', כלומר שהיו צריכים להיות תמיד עמהם, ולא יפרדו מאתם, עד שהיו נחשבים כאילו נאסרים בכרעי המטה: ארבע מאות וכו'. וכבר התבאר כי מעלת ביתר שהיה להם מעלה זאת, שלא היה להם פחיתות הגוף, כאשר אמרנו (ד"ה ותדע שכל) מענין תפילין שהיה על גופם. ואמרו ז"ל (שבת מט. ) תפילין צריכין גוף נקי וכו', ולכך היה להם היופי. ועתה בא לספר שהיו שלימים במעלה השכלית, שהיו בה מספר ד' מאות בתי כנסיות, ובכל אחד היו ד' מאות מלמדי תינוקות, וכל מלמד ארבע מאות נערים, להשפיע אל הנערים החכמה. וכבר אמרנו לך למעלה (ד"ה שהרג בכרך) כי כל ענין ביתר ראוי אל ד' מאות, במה שהיא נקראת 'כרך ביתר'. ולכך אמר בכאן כי היו ד' מאות בתי כנסיות בביתר, כמו שפרשנו למעלה (שם) אצל ת' רבוא שהרג בכרך ביתר. ועוד יש בזה מה שמספר ארבע מתיחס אל ביתר דבר עמוק, ואין להאריך. ומזה תדע כי כל הדברים בזה הם ברורים מאוד. והיה ביתר ראוי אל השפעות החכמה, ולכך היו בה רבוי מלמדי תינוקות משפיעים החכמה. ודברים אלו גדולים מאוד. כלל הדבר, חכמים באו לבאר ענין ביתר ומדריגתן בדברים אשר נתבארו לך פה. ואי אפשר לפרש יותר. וכבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל מקום שזכרו חכמים מספר גדול, רצונם לומר כי מצד עצמם היו מוכנים לאותה המדריגה כמו שזכר, שהיה שם ד' מאות בתי כנסיות וכו'. ומה בכך אם ימצא מניעה מצד אחר. וכבר הארכנו בזה למעלה אצל ששים רבוא עיירות, עיין שם. ועוד הארכנו מענין זה בחבור גבורות ה' (ס"פ יב), עיין שם. לכך, כיון שמצד עצמם מוכנים אל המעלה הזאת, אף אם ימצא מניעה מן המקבל, אין בכך כלום: מעשה ברבי יהושע וכו'. נראה שגם זה היה בביתר, דהא בסוף הענין קאמר 'ועל אותה שעה נחתם גזר דינם', ובודאי זה בענין ביתר איירי, אף כאן בביתר מדבר, אשר היופי וההדור מדתם, כמו שמבואר למעלה. וכן מה שאמר בבן ובת של רבי ישמעאל כהן גדול, שהיה גם כן להם היופי המורה על מעלתם ומדריגתם החשובה, ומזה נמשך הפרישה מן הערוה, שהרי מי שנוטה אחר הזנות הוא ענין חומרי. שלכך אמרה תורה (במדבר ה, טו) שהסוטה קרבנה שעורין, שהיא עשתה מעשה חמור, לכך קרבנה גם כן מאכל חמור (סוטה יד. ). נמצא כי כל ענין ביתר ומעלתם הפרישה מן החומר המגונה, וזהו מעלתם בעצמם, וכמו שמורה על זה המאמר שאחר כך. ולפיכך לא רצה כל אחד ואחד להנשא לעבד, אשר עליו נאמר (בראשית כב, ה) "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור (יבמות סב. ). ואיך יהיה מזדווג מי שהוא נבדל מן החומר הרע לעבד החומרי. וזהו שאמרו גם כן כהן, שהוא קדוש, ישא שפחה. והיא אומרת, בת כהנים גדולים תשא עבד, והדברים מבוארים: אמר רבי שמעון בן לקיש, מעשה באשה אחת, וצפנת בת פניאל שמה; 'צפנת' - שהכל צופין ביופיה, 'בת פניאל' - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי אחד כל הלילה. למחר הלבישה ז' חלוקים, והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו, הראיני את יופיה. אמר לו, ריקה, אם אתה רוצה ליקח - קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו, אף על פי כן. הפשיט ששה חלוקים, וז' קרעתה, ונתפלשה באפר. אמרה לפניו, רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגדול למה לא תחוס. ועליה קונן ירמיה (ירמיה ו, כו) "בת עמי חגרי שק התפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו". 'עליך' לא נאמר, אלא "עלינו", כביכול עלי ועליך בא השודד. אמר רבי יהודה אמר רב, מאי דכתיב (מיכה ב, ב) "ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו", מעשה באדם שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללות, אמר לו שגר אשתך אצלי. שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששגרתי לך היכן היא, אמר לו אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו, מאי אעשה. אמר לו, אם אתה שומע לעצתי, גרשה. אמר לו, כתובתה מרובה. אמר לו, אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבין ואוכלין ושותין, והוא עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דינם. ואמרי לה, על שתי פתילות בנר אחד: ושמה צפנת בת פניאל וכו'. אלו שתי שמות, 'צפנת' 'בת פניאל', מורות על שהיה היופי שלה שאין כמותה. ותבין זה משם 'צפנת'. וכן מה שאמר 'בת כהן גדול ששימש לפני ולפנים', כי לשון 'צפון' הוא דבר הנסתר. וכן מה ששמש הכהן גדול לפני ולפנים, שלכך היתה נקראת 'בת פניאל'. והכל מורה כי היופי שלה בא ממקום פנימי עליון נסתר, וזה מורה על תכלית ההוד והיופי. ותבין זה מן הדברים אשר אמרנו לך למעלה (ד"ה ותדע שכל), כי כל אשר הוא נוטה אל החומרי יש בו עכירות, והמסולק מן החומרי יש בו הזיו והאור. ומפני שהיתה בתו של כהן גדול המשמש לפני ולפנים, והוא בתכלית הקדושה נבדל מן החומרי, ולכך היתה בתו כל כך ביופי. ומזה תבין הכתוב שאמר (תהלים נ, ב) "מציון מכלל יופי". ועם כל זה, כשגרם החטא נתעלל שבאי בה כל הלילה, ולמחר אדם מכוער מכל כבוד היה מבזה אותה ומפשיטה: ואמר שגזר דינם היה כאשר נטו אל ההיפך, דהיינו שנטו אל הזנות, שחמד אשת חבירו, שזה היפך מדתן, שהיה ראוי להם פרישה מערוה. וכאשר היה כאן ערוה עם חמס, שהחמס פועל גזר דין בכל מקום, כמו שאמר הכתוב (בראשית ו, יא) "ותמלא הארץ חמס", ואמרו (סנהדרין קח. ) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ופליגי בחמס שהיה כאן; ללישנא קמא החמס שנעשה לו, דהיינו כמו שאמר שהיה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות שלו נושרות לתוך הכוס. ודבר זה גרם חתימת הגזירה, כמו שנתבאר. שודאי דבר זה חמס כאשר לקח ממנו אותה שהיתה אשתו. ולא עוד, רק שהוא היה עומד ומשקה, משמש להם. ולאיכא דאמרי החמס שנעשה מה שהיו שתי פתילות בנר אחד, שזהו חמס גמור שיקח את אשתו לשמש עמה, להיות שתי פתילות בנר אחד, וכאילו לקח את גופו, כי אשתו כגופו (ברכות כד. ), ואין לך חמס יותר מזה. ומפני כי ביתר היו פרושים ונבדלים מן הערוה, וזה חטא בערוה שהיה בו חמס, ראוי שיהיה נחתם גזר דינם: ואתה האדם, הבן דברי חכמים וסודותיהם, אשר אם תדע ותבין את אשר לפניך לא יהיה לך ספק בכל אלו הדברים, שכולם בנוים על יסוד אחד, וסדר האמת והחכמה. ואל יעלה על דעתך שיש ספק בדבר אחד מן הדברים האלו, אבל כל הדברים האלו אשר אמרנו הם כמו טפה מן הים. כי איך אפשר לחמורים כמונו לעמוד בסוד קדושים. וגם אל תשער בדעתך כי אפשר לכתוב בפירוש, כי איך אפשר לפרש הכל בכתב. אבל באלו דברים תראה עדות על דברי חכמים, כי כל דבריהם דברי חכמה, וכל דברי זולתם הבל. ואם היינו באים לכתוב על המאמרים האלו מה שרמזו, לא היה מספיק הזמן. ואם תתבונן מאוד מאוד, תמצא שכל הדברים האלו אמת, והם יוצאים מחכמה פנימית: ==פרק ח== במסכת תענית (כו. ), ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, וחמשה בתשעה באב; בי"ז בתמוז - נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב - נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר, עד כאן המשנה. וקאמר שם (כח ע"ב) בי"ז נשתברו הלוחות, דתניא וכו'. ובוטל התמיד - גמרא. והובקעה העיר - בי"ז הוא דהוי, והכתיב (ירמיה נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחדש וכו'". אמר רבא לא קשיא, כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. ושרף אפוסטומוס את התורה - גמרא. והעמיד צלם בהיכל - דכתיב (דניאל יב, יא) "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם". וחד הוי, והכתיב (דניאל ט, כז) "על כנף שקוצים משומם". אמר רבא, תרי הוו, ונפל חד על חבריה וקטעיה ידיה, ואשתכח דכתיב אנת צבית לאחרובי ביתא וידך אשלימת ליה. בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, דכתיב וגו' עד (במדבר יד, א) "ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן, אותו יום ערב תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה, דכתיב (מ"ב כה, ח) "בחדש החמישי וגו'", אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר (ירמיה נב, יב) בעשור. אי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד, בשבעה נכנסו להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (ירמיה ו, ד) "אוי נא לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב". והיינו דאמר רבי יוחנן, אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל נשרף בו. ורבנן אמרי, אתחלתא דפורענות עדיפי. ובשני מנלן, דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב. אמרו, כשחרב בית המקדש ראשון אותו יום ערב ט' באב הוה, ומוצאי שבת היה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלוים עומדים על דוכנם ואומרים שירה. ומה שירה היו אומרים, (תהלים צה, כג) "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם". ולא הספיקו לומר (שם) "יצמיתם ה' אלקינו" עד שבאו גוים וכבשום, וכן בשניה. נלכדה ביתר, ונחרשה העיר וכו': כאשר הנמצאים הם מחולקים בעצמם, עד שתמצא שיש בהם שהם הפכים לגמרי, כמו האש ומים. ובמין האדם גם כן, אף שכולם משתתפים, שהן מין האדם, ימצאו מתחלפים. עד שתמצא אומה מסוגלת לזה, ואומה לענין אחר הפך זה, ודבר זה נראה לחוש. ומכל שכן באומה ישראלית שהיא מתחלפת מכל האומות, ויש באומות שהם הפכים להם לגמרי, כמו שהתבאר. ולפיכך אמרו אין לך דבר שאין לו זמן מיוחד, כמו שאמר שלמה עליו השלום (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". וזה שאמרו חכמים (אבות פ"ד מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. כי במה שהוא מציאות מיוחד בעולם, יש לו זמן שהוא מיוחד לו. וכל המציאות הוא תחת הזמן, וכמו שהוא מציאות מיוחד בפני עצמו, כך יש לו זמן בפני עצמו, כי הזמן בו הויית הנמצאים. וכמו שהזמן בו הויית הנמצאים, כן תמצא זמן מיוחד שבו הוא הפסד הנמצאים. ולפיכך שנינו ה' דברים ארעו לאבותינו וכו', כי הזמן הזה בפרט מיוחד אל אותם שהם מתנגדים אצל ישראל. כי הזמן אשר הוא מיוחד לישראל, ובו מתעלים ישראל, הוא הזמן שבארנו בחבור גבורות השם (פמ"ו) באריכות, כמו ניסן ותשרי, כי זה הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה. כי נקראו קצוות שיש להם קצה וסוף. אבל השוה אינו הולך אל הקצה. לכך בחודש ניסן ותשרי יש בהם לישראל המועדים והחגים, והם זמני ששון ושמחה (דברים טז, יא-טו), ומורה כי לשמחת ישראל ושלימות מעלתם לא יהיה קצה והפסק: אבל הזמן אשר היו גוברים המתנגדים להם, והיו מחריבים אותם, הוא בתמוז ואב, שהם בקצה החמימות, והם בקצה כאשר גבר החמימות. ומורה כי לחורבן ישראל ותגבורת האומות יהיה קצה וסוף, כי כל דבר שהוא קצה יש לו סוף, כמו שמשמע לשון 'קצה'. ואין לך נטיות קצה יותר כמו כאשר הוא בתמוז ובאב, שאז השמש בתכלית תוקפה וגבורתה. וזה הזמן הוא הפך הזמן המיוחד לישראל, שהוא הזמן אשר בו השווי. ושבעה עשר בתמוז הוא התחלת הקצה, וט' באב הוא תכלית הקצה, ולפיכך אלו שני זמנים מיוחדים אל כחות המתנגדים אל ישראל. ומפני כי הזמן הזה מיוחד שהוא מתנגד אל הקדושה, ולפיכך בי"ז בתמוז ובט' באב אירע בו עשרה דברים. כי מספר עשרה מיוחד לדבר שהוא קדושה, כי כן אמרו (ברכות כא ע"ב) אין קדושה בפחות מעשרה. ועוד, מספר עשרה מורה שהזמן מתנגד לישראל לגמרי, עד שאין על זה, ולכן עשרה דברים אירעו, כי המספר מגיע עד מספר עשרה, ואחר עשרה חוזר למנות אחד עשר שנים עשר, והרי אין על מספר עשרה. ומפני כי הזמן הזה מתנגד לישראל עד שאין על זה, לכך היה חמשה בי"ז בתמוז, וחמשה בט' באב, והם עשרה: ומפני שי"ז בתמוז הוא התחלת הקצה, ולפיכך כל ה' דברים שבו נעשו אינם גמר פורעניות. כי מה ששברו לוחות אינו תכלית פורעניות, שהרי אפשר באחרים. כי זה הזמן הוא התחלת הקצה, ואינו גמר, רק בט' באב תכלית הקצה. וכן מה שבטל התמיד אינו תכלית הפורעניות, עד שחרב הבית. וכן מה ששרף אפוסטמוס התורה אינו תכלית פורעניות, שהרי אפשר באחרת. וכן מה שנבקעה העיר אין זה גמר פורעניות, רק כשחרב הבית. וכן מה שהעמיד צלם בהיכל אין גמר של פורעניות, רק כשחרב הבית. ולפיכך אלו חמשה דברים אירעו בי"ז בתמוז: אבל בט' באב הוא גמר פורעניות בתכלית, מה שנגזר גזירה לאבותינו שלא יכנסו לארץ, וכן חורבן הבית בראשונה, ובאחרונה, וכן מה שנלכדה ביתר, וכן מה שנחרשה העיר. ולפיכך אלו חמשה דברים אירעו בט' באב. ואלו חמשה דברים שהיו בי"ז בתמוז, שנהפך להם יד הימין לשמאל, כמו שאמרנו לפני זה, לכך לא היו החמשה הראשונים כמו החמשה האחרונים. כי חמשה הראשונים נגד יד הימין, שהוא התחלה. ולכך היו אלו חמשה שאירעו בי"ז בתמוז התחלת פורעניות. אבל חמשה שאירעו בט' באב גמר פורעניות, מפני שהם כנגד יד שמאל, שהיא השניה, והיא גמר: ואמר לענין שהעמיד צלם בהיכל - תרי הוו. פירוש, כאשר ידעו כי השם יתברך הוא אחד (דברים ו, ד), וביתו - ששם משכן כבודו - הוא אחד, והאחד הוא יכול על הכל, אף על ההפכים, כי דבר שהוא אחד כולל הכל. אבל הצלמים הם כוחות מחולקות, כי זה היה עובד לאש, וזה למים, כל אחד מחולק משני, ואי אפשר שיכלול הכל רק השם יתברך, שהוא אחד, כולל הכל. ואיך יכנסו למקום שהוא הכל כח אחד בלבד. ולכך הכניסו שם שני צלמים, דבר והפכו. משל זה, האחד מזל מים, והשני מזל האש, או מה שהיו הצלמים, על כל פנים היו כאן רבוי כוחות. והיו סבורים להשלים הבית ברבוי הכוחות, שעתה יהיה אלו שני צלמים משלימים הכל, עד שיהיה כאן הכל: ונפל האחד על חבירו. מפני כי בית המקדש הוא אחד לאל אחד, ולא יכול להתקיים שם השניות, והאחד דוחה הב', כי קצר מצע האחדות מלהשתרע שם השניות. ולפיכך קאמר שהאחד נפל על השני ותבר ידיה, מפני שאי אפשר אל הרבוי שיהיה במקום שהוא אחד, והאחד מבטל כח השני, כמו שמבטל כח המים את כח האש כאשר יבוא המים על האש. ולכך תבר ידו, שהיד הוא כחו. ולכך נמצא כתוב על היד 'אנת בעי לאחרובי ביתי וידך אשלימית ליה', כלומר שבכוחך אתה רוצה להחריב את ביתי, והרי כוחך נמסר אלי, שנשבר גאון עוזך. וזה שאמר כי נפל האחד על השני, כי האחד עצמו מבטל השני, כאשר אי אפשר שיהיו שם כוחות שנים. והבן הדברים האלו מאוד: וקאמר בט' באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, [ו]כשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודוקא היציאה היא נצחית, מטעם אשר בארנו בחבור גבורות ה' (פנ"ב) באריכות, שהיתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית. ולא כן ביאתם אל הארץ, ודבר זה יש לו בטול והפסק: ועוד, כי כל הדברים הטבעים משתוקקים אל מקומם הטבעי. ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי, והיו משתוקקים אל הארץ, היה נשאר זה נצחי. אבל היה כאן ההפך, שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לבוא אל הארץ. לכן מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל, ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכיה של חנם, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ודבר זה נקבע להם בכיה לדורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ. כי הבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי, כי חן מקום על יושביה (סוטה מז. ), וכל דבר משתוקק למקומו שהוא טבעי לו. והם בכו, וזה מורה כי אין הארץ שלהם לגמרי, ולכך גלו. ודבר זה מבואר מאד. ודוקא היה תולה בדור שיצאו ממצרים, כי התחלת ועיקר ישראל הוא הדור שיצאו, וכאשר מאסו בארץ חמדה נראה כי אין הארץ מקומם הטבעי לגמרי: ואמר שנכנסו בו גוים בשבעה לחדש וכו'. פירוש, היום המוכן לשריפת בית אלקינו הוא יום עשירי, כדמסיק שרוב ההיכל נשרף בעשירי לחודש, והטעם יתבאר. ובז' לחודש נכנסו גוים בו, ובט' לעת ערב, כאשר פנה היום, הציתו בו האור. כי זמן זה מוכן לבטול הקדושה, והמוכן לביטול הקדושה הוא עת ערב, שהערב גם כן הסתלקות האור, ואז היה חרב אור העולם גם כן, שהוא בית המקדש (ב"ב ד. ). והיינו דכתיב (ירמיה ו, ד) "אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". ופירוש הדבר, "אוי נא לנו כי פנה" מציאות העולם, שנקרא "יום", וזה היה כשחרב הבית, "כי ינטו צללי ערב", דהיינו שחשך העולם כשחרב הבית. ובשביל כך גם כן לעת ערב דוקא הציתו בו האש. ואף על גב שהלילה יותר חשיכה, מכל מקום הלילה אינה מתיחסת להפסד, שכבר נפסד האור. ואדרבה, הלילה הוא סמוך אל התחלת היום, שהוא אחר הלילה. אבל לעת ערב הוא הפסד האור בעצמו, והוא מוכן להפסד. ולא היה התחלת החורבן לעת ערב של עשירי, כי דבר זה אינו, כי יום העשירי מוכן לחורבן, כמו שהתבאר, ואם הציתו לעת ערב של עשירי, היה נשרף בי"א, וזה אינו, כי יום העשירי מוכן אל ההפסד: ועוד יש להבין, כי ג' זמנים היו בחורבן; יום ז' שנכנסו ושלטו בו גוים, ויום ט' שעשו המעשה והציתו בו האש, והוא התחלת הדבר, ושריפת ההיכל בעצמו היה בעשירי. וחילוק יש בין ההתחלה של שריפה, כי ביום הט' התחיל בו השריפה, ועדיין לא היה כאן חורבן, ואם כן החורבן היה בעשירי. וראוי שיהיה התחלת החורבן ביום ט' לעת ערב, כי הט' גורם לעשירי שיבוא, כי אחר הט' מונה עשירי. ולא כן הד' או חמשה, שאינו גורם המספר את המספר שאחריו. כי כל מספר מחולק לעצמו, חוץ מן ט', כי נמשך אחריו העשירי, שהוא סוף חשבון, והעשירי כמו השלמה שמשלים החשבון שלפניו. לכך השלמת החורבן היה ביום עשירי. אבל התחלת החורבן היה בט' בו, והשלמת החורבן היה בעשירי, כפי מה שהוא הזמן, כי העשירי נגרר אחר הט'. ודבר זה ידוע, והוא מבואר בחבור גבורות ה', כי היה נמשך ונגרר אחר הט', והוא השלמה לו, שהוא משלים לעשרה, שהוא סוף חשבון. ולפיכך אמרו חז"ל (ברכות מז ע"ב) קטן משלים לעשרה, מפני שאין בעשירי רק השלמה, לכך אף קטן משלים לעשרה. ולפיכך בט' לעת ערב הציתו בו האור, והתחיל החורבן, והושלם ונגמר בעשירי: ומעתה יש לך להבין ענין ג' זמנים אלו; כי גזר השם יתברך שיהיה חורבן הבית ביום עשירי כמו שהתבאר. וכאשר עבר ז' ימים מן אלו עשרה, עבר רובא דמנכר. שמספר ז' הוא רוב המספר המנכר מן עשרה, כדאמרינן בברכות (מח. ) לענין שבעה שאכלו מין דגן, ושלשה מין ירק, שמצרפין לעשרה. ולפיכך כאשר עבר רוב המנכר של עשרה, כי יום העשירי בעצמו מוכן לחורבן, וכאשר עבר רוב הניכר, דהיינו בז', בו אז נכנסו גוים להיכל ושלטו עליו. וביום ט' לערב הציתו בו האש, ובו היה התחלת הפורעניות. והתחלת הפורעניות הוא עיקר, מפני שהתחלה הוא יציאה אל הפועל, שביום ט' היה התחלת היציאה לפועל. ולא כן במדת הטובה, שאין הולכין אחר התחלה רק במדת הפורעניות, שהרי פורים עושים ביום שנחו (אסתר ט, כב), ולא כשהתחילו לנצח אויביהם, לפי שבהשלמה היה טובה שלימה, שעיקר הדבר כאשר נשלם. אבל דבר שהוא פורעניות הולכין אחר התחלה. והיינו דקאמר (תענית כט. ) 'אתחלתא דפורעניות עדיפא', וקל להבין: ומפני כך מוכן מוצאי שבת לחורבן, שכל הימים נמנים לשבת, שנמשכים ודורכין אל המנוחה ואל ההשלמה - הוא השבת - הולכים הימים. חוץ מיום א', שנקרא יציאה מן השבת, שהוא השלמה, לכך הוא מוכן לחורבן. וכן מוצאי שביעית עצמו, שהשביעית נקרא גם כן "שבת". והיינו דקאמר (שם) שמגלגלין חובה ליום חייב, וזכות ליום זכאי, כי מוצאי שבת היה היציאה מן המנוחה: ומה שהוקבע יום השריפה דוקא בעשירי, כי כל מקום תמצא כי העשירי הוא קדוש גם כן, כמו במעשר דכתיב (ויקרא כז, לב) "העשירי יהיה קדש". וכמו ביום הכיפורים שנקרא "קדוש", וכמו שהתבאר למעלה גם כן, הרי העשירי הוא קדוש לה'. ומפני שהעשירי קדוש לה', לכך העשירי מיוחד שתתבטל בו הקדושה, שהיא שייכת אל העשירי: ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רבי שמעון בן אלעזר, ד' דברים היה רבי עקיבא דורש, ואין אני דורש כמותו, וזה אחד מהם; "צום הרביעי" (זכריה ח, יט) זה ט' בתמוז, שבו הובקעה העיר, שנאמר (ירמיה נב, ו) "בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר". ותניא, בראשונה - בט' לחודש, ובשניה - בי"ז לחדש. אמאי קרי ליה "רביעי", רביעי לחדשים. "צום החמישי" (זכריה שם) זה ט' באב, שבו נשרף בית אלקינו. אמאי קרי ליה "חמישי", חמישי לחדשים. "צום השביעי" (שם) זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם כו'. ואמאי קרי ליה "שביעי", שביעי לחדשים. "צום העשירי" (שם) זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד, א) "ויהי דבר ה' אלי וגו'", ואמאי קרי ליה "עשירי", עשירי לחדשים. והלא היה ראוי לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן, כדי להסדיר החדשים כתקנן. ואני איני אומר כן, אלא "צום עשירי" זה ה' בטבת, שבו באתה שמועה לגולה שהובקעה העיר, שנאמר (יחזקאל לג, כא) "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש וגו'". ונראים דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. והוא אומר על אחרון ראשון, ועל ראשון אחרון. ועוד, שאני מונה לסדר פורעניות ולסדר החדשים, והוא מונה לסדר חדשים בלבד: ולדעת רבי עקיבא, דקיימא לן כוותיה (עירובין מו ע"ב), אלו ד' צומות; הצום האחד הוא שבאה העיר במצור, ולא היו יכולין לצאת מן העיר, וזהו ענין הראשון. הצום השני, שהובקעה העיר, ונתנה בידי הלוחמים עליה. השלישי, שהחריבו את העיר והמקדש אחר שנתנה בידיהם. הרביעי, הריגת אנשים הגדולים והצדיקים. ולפיכך כאשר אמרנו כי הזמן היוצא מן השווי הוא מתנגד לישראל, לכך בי' בטבת בו סמך מלך בבל, כי החודש הזה הוא יוצא מן השווי בקרירות, כמו החודש תמוז יוצא מן השווי בחמימות. והרי יש שני זמנים היוצאים מן השווי שבו היה גובר האויב, והם מתנגדים אל זמן השווי, שבהם מעלת ישראל ושלימותם. לכך סמך מלך בבל על ירושלים להלחם עליה בעשירי של חודש העשירי, שהוא יוצא מן השווי, כמו חודש הרביעי. אך לא היה שולט לגמרי עד חודש הרביעי והחמישי, כי הוא מיוחד להיות שולט המתנגד לגמרי, בעבור שאז החמה בגבורתה ותוקפה. ולא כן י' בטבת, אף על גב שהוא גם כן קצה, אין שם תגבורת אל החמה. ולפיכך בקצה הזה שלט האויב וגבר ביותר, הוא שריפת בית אלקינו. ולמאן דאמר ש"צום העשירי" הוא יום שבאה שמועה לגולה, סבירא ליה כי יום שנודע להם הפורעניות הוא עיקר, כי בו נודע ונגלה. ולפיכך יום שבאה שמועה לגולה הוא התחלת האבילות, והוא דבר בפני עצמו. וראוי שיהיה זה צום העשירי לפי סדר הפורעניות, כמו שיתבאר בסמוך (סוף הפרק): אמנם צום השביעי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. יש לתמוה מאוד, כי כל הפורעניות הראשונים היו בזמנים היוצאים מן השווי לטעם אשר התבאר, אבל סלוק הצדיקים היה בחדש תשרי. ודבר זה יש לך לדעת, כי הוא דבר גדול מאוד, כי הפרש יש בין סלוק המקדש ובין סלוק הצדיקים, כי סלוק המקדש הוא בטול המקדש לזמן, עד שיבנה במהרה בימינו. אבל הצדיק מתעלה מן העולם הזה להיות עם השם יתברך. ולפיכך היה בזמן שהעולם הזה שב אל ה', ובזמן הזה הם עשרת ימי תשובה, אז העולם שב מפחיתות הגוף אל השם יתברך. ובזמן הזה ראוי אל הצדיק שיהיה מסתלק מן הגוף אשר יש לו בעולם הזה, ושב אל ה'. ודוקא הצדיק הזה, ולא שאר הצדיקים, כי כבר אמרנו לך כי מיתת צדיק [זה] נמשך אל שריפת בית אלקינו. כי רצה השם יתברך לבטל את כל דבר שהוא קדוש, וכשנשרף בית קדשנו אז נהרגו ונאבדו כל קדושי עליון, הם אנשי העיר הקדושה, בג' בתשרי. כי כך גזר השם יתברך סילוק הקדושה מן העולם הזה באותו זמן. ומפני כך היה כל סילוק קדושה בזמן הראוי לו; כי סילוק קדושת המקדש מן העולם היה בזמן המוכן לזה, וכן היה נטילת הנשמה הקדושה של הצדיק גדליה בן אחיקם מן עולם הזה בזמן הראוי לזה. והפרש יש בין שריפת בית אלקינו וסילוק הצדיק מן העולם הזה; כי שריפת בית אלקינו הוא ביטול אליו, שלא היה נמצא, לכך היה זה בזמן שהוא מיוחד אל המתנגד אליו, והוא הזמן היוצא מן השווי, כמו שהתבאר למעלה (ד"ה אבל הזמן). אבל הצדיק לא הגיע לו ביטול, רק כי נלקחה הנשמה ממנו ושבה אל השם יתברך: ודבר זה ראוי שיהיה בעשרת ימי תשובה, שהכל שב אל השם יתברך, כי הנשמה חוזרת אל השם יתברך דוקא בעשרת ימי תשובה, כמו שאמרנו, והיא מתקדשת מפחיתות הגוף החומרי. כי עשרת ימי תשובה הם מוכנים שיתקדש האדם מן פחיתות הגוף ולהיות קדוש, ודבר זה אמת אין ספק בו. ולכך דוקא הצדיק הזה, שהיה סלוקו מן עולם הזה כדי לסלק הקדושה מן עולם החמרי הזה, היה בזמן הזה. ואין זמן מיוחד לסלק הקדושה מן הגוף רק עשרת ימי תשובה, שבאותו זמן הכל שבים מפחיתות הגוף החומרי, כמו שהתבאר, והבן הדברים הגדולים האלו: ודוקא היה ביום ג' לתשרי, הלא הוא הדבר אשר בארנו כמה פעמים, כי השלישי מיוחד לקדושה, בפרט לצדיק וישר, כי השלשה יש בהם השוה הוא האמצע. ולא כן השנים, שאין בהם השוה. אבל כאשר הם ג' יש בהם השוה, הוא האמצעי, וזהו מדריגת הצדיק והישר. ולכך נתקדש ביום השלישי מן הגוף החומרי, ודי בזה: ואמר (ר"ה יח ע"ב) שנמנה עם שריפת בית אלקינו, לומר שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו. ודבר זה ידוע, מפני כי מעלת בית אלקינו שהוא קדוש, והצדיק נשמתו קדושה. הרי כי האדם הצדיק, שהוא קדוש נבדל מן הגוף, ובית המקדש שהוא קדוש במעלתו, ענין אחד. ושקולה סילוק [ו]מיתת הצדיקים כשריפת בית אלקינו, כי שניהם הם קדושים נבדלים מן הגוף, וזה מבואר למבין. ובארנו זה למעלה, עיין שם: הרי בין לדעת רבי עקיבא ובין לדעת רבי שמעון בן אלעזר, כל אחד היה בזמן המיוחד לו. כי מה שהיה יום שבאה השמועה בחודש העשירי, כי חודש הזה הוא המוכן להיות מתנגד לדבר שהוא קדוש, בעבור שהוא יוצא מן השווי גם כן. והוא כסדר; אחר שחרב הבית בחודש החמישי, באה השמועה בחודש העשירי למרחוק, כמו שרחוק הוא חודש העשירי מן חודש הרביעי ומן חודש החמישי. והתבאר לך שלא היה החורבן במקרה, ודברים אלו ראוי שתתבונן בהם: ==פרק ט== בפרק חלק (סנהדרין קד. ) אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו ב"איכה" (איכה א, א), מפני שעברו על ל"ו כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו באל"ף בית"א, מפני שעברו על התורה שנתנה באל"ף בי"ת. אמר רבי, אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי "וישכן בטח בדד עין יעקב" (ר' דברים לג, כח), עכשיו יהיה בדד מושבו, עד כאן. דקדקו על המלה הזאת, מפני כי כלם פותחים הם בלשון "איכה", ודבר זה אין לומר שהיה במקרה. ולכך דרש רבי יוחנן מפני שעברו על ל"ו כריתות, ורוצה לומר כי כאשר ישראל היו דביקים בו יתברך, אי אפשר שיהיו גולים מן הארץ עד שתשב העיר בדד, אבל בשביל שנכרתו ישראל מן העיקר, הוא השם יתברך, ולכך הלכו ישראל בגולה. כי קודם זה היו נטועים כעץ שהוא שתול על פלגי מים (תהלים א, ג), וכאשר עברו ל"ו כריתות נכרתו מן השם יתברך. והדבר שהוא גורם הכריתה מן השם יתברך הם הכריתות שבתורה, כדכתיב (במדבר טו, לא) "הכרת" בעולם הזה, "תכרת" לעולם הבא (שבועות יג. ). ומפני זה נכרתו מן העיקר, עד שהלכו בגולה: ולכן דרש שם גם כן (סנהדרין קד. ) אמר רבא אמר רבי יוחנן מפני מה הקדים פ"ה לעי"ן, מפני המרגלים שהקדימו פ"ה לעי"ן. ורוצה לומר כי המרגלים שהוציאו דבה על הארץ בשקר (במדבר יג, לב), וכדכתיב (תהלים יב, ד) "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", ולכך החטא הזה, שהוציאו דבה על הארץ, גרמה להיות נכרתין מן הארץ ללכת לגולה. ובערכין (טו ע"ב) רבי אבא בר חנינא אמר, סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר "יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". הרי כי החטא הזה מיוחד לכריתה ביותר. והטעם בארנו במקום אחר (נתיב הלשון פ"ח), כי זהו ענין הלשון שהוא עושה פירוד והבדל בין איש לחברו, ולכך אמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה", הוא היה עושה פירוד והבדל בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, ולפיכך בדד ישב גם כן, שיהיה נכרת ונבדל משרשו כאשר הוא עושה הבדלה: ודע כי העין היא התחלה, כי מתחלה הוא רואה ואחר כך עושה. וכמו שהעין הוא התחלה, כן הפה גומר, שהוא מוציא הדיבור לפעל. וכאשר מקדים העין לפה, נמשך אחר התחלה, שהוא העין. והעין, שהוא הראיה, הוא דבק אל השכל, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז כח ע"ב) שוריינא דעינא בליבא תליא, עד שבזה הוא דבק בשכלי לגמרי, והשכלי יש לו דביקות בו יתברך. ומפני כך לא היו גולים מן הארץ כאשר היו דביקים בו יתברך. אבל הם הקדימו הפה לעין, ולא היה הגמר נמשך אל ההתחלה שהוא העין, ולא היה לגמר הזה - שהוא הפה - דביקות בהתחלה השכלית, ובזה היו מסולקים מן השם יתברך, ודבר זה היה גורם הגלות, שהוא ההרחקה ממנו: ועוד, כי הדיבור הוא לנפש המדברת, וכאשר נוטה בנפש המדברת אל הרע - לדבר לשון הרע - בזה נכרת נפש המדברת מן העיקר. ומה שהקדים הפה לעין, כי העין שהוא רואה הנמצא לפניו, לכך העין דבק אל המציאות. והדבר שהוא רע כאילו אינו נמצא כלל, ויש לסור עינו מן הרע. ולכך הפה אחר העין, שלא ידבר האדם רק מה שהוא שייך לעין, הוא המציאות, כמו התורה והמצוה. אבל אלו הקדימו הפה לעין, שהיו מדברים מה שאין לו מציאות כלל, ולכך נכרתו מן המציאות. ודברים אלו ברורים מאוד, והם עוד עמוקים. ואף על גב כי באיכה הראשון האלפא ביתא כסדר, היינו שלא יאמר האדם כי כך יש להיות הפה קודם לעין, ולפיכך אחר שסדר האלפא ביתא באיכה הראשון כסדר, העי"ן קודם הפ"ה, סדר אחר זה הפ"ה קודם העין, לרמוז על חטא שלהם: אמנם במלת "איכה" רמז גם כן שנכרתו על ידי ל"ו כריתות, מכל מקום אם לא היה חטא מרגלים היו חייבים כריתה בעצמם, לא מן הארץ. ואם לא היה ל"ו כריתות, לא היו נכרתים מן השם יתברך. ואף כי אבותם חטאו, הרי הם אינם. אך עתה גרמו שניהם ביחד שהיו נכרתים מן השם יתברך, ונכרתו מן הארץ. ונראה כי ל"ו כריתות כנגד מה שאמר בסוכה (מה ע"ב) שיש ל"ו צדיקים שמסתכלים באספקלריא המאירה, שנאמר (ישעיה ל, יח) "אשרי כל חוכי לו". ואלו ל"ו הם הפך זה, כי הצדיקים עם השם יתברך לגמרי, ובעלי כריתות נכרתים מן השם יתברך לגמרי, ודבר והפכו הם שוים: ובמדרש (איכ"ר א, א), שאלו את בן עזאי, אמרו לו רבינו דרוש דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שנתנה לעשרים דורות, ובעשרת הדברות, ובחמשה חומשי תורה, מנין, "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), עד כאן. בעל המדרש הזה באר הדבר יותר, וזה כי ישראל היה להם ברית עם השם יתברך, וכאשר היה להם הברית עם השם יתברך, והוא הקשור והחבור, לא גלו, כי היה להם ברית וקשור עם השם יתברך. וכאשר בטלו הברית על ידי שכפרו במי שהיה להם ברית עמו, והוא יחידו של עולם. וגם כפרו שאין כאן מקבל ברית, כי המילה מורה שישראל מקבלים ברית מן השם יתברך, כי המילה היא ברית דבק בגוף האדם, והוא החבור, ולכך יש ברית בבשרם לומר כי ישראל מקבלים ברית מן השם יתברך. והתורה ועשרת הדברות שנתן השם יתברך לישראל הם הברית והחבור כאשר עושים ישראל התורה והעשרת הדברות, כי הם מונחים ב"ארון הברית" (יהושע ג, ו). כי התורה והמצות שנתן השם יתברך לישראל, הוא הברית עצמו והחבור, כאשר עושים ישראל מצותיו. כי כל ברית וקשור הוא על ידי שלשה; האחד הוא שמאתו הברית, והוא השם ית' אשר כרת עמהם הברית. והמקבל הברית, הוא האדם. והדבר שהוא הברית, הוא השלישי: ולכך התורה עצמה היא הברית, כי התורה הוא חבור לישראל, ועשרת הדברות, כי הדבר אשר הוא בין שני דברים יש לו חבור אל שניהם, ובזה מקשר אותם. ולכך התורה כולה, עם עשרת הדברות, הם החבור בין השם יתברך ובין ישראל. רק כי עשרת הדברות, שהם ראשונים אל התורה, יש להם חבור אל השם יתברך ביותר, ושאר התורה יש לה יותר חבור אל ישראל. ולכך "בני ישראל" כמספר "תורה" חוץ מיו"ד, שהם עשרת הדברות. ועשרת הדברות אינם קרובים כל כך אל ישראל, רק על ידם יש להם חבור אל השם יתברך. והם היו כופרים ביחידו של עולם, שמאתו הברית, והמילה שהיא במקבל הברית, ועשרת הדברות והתורה הם עצם הברית: ובפרק קמא דשבועות (יג. ) רבי אמר, על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול תורה, ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בשר, עד כאן. הרי לך אלו שלשה כסדר. ורוצה לומר, כי יום הכפורים ראוי שיהיה מכפר כאשר יש לאדם חבור וברית עם הקדוש ברוך הוא, כמו שבארנו דבר זה במקומו. וכאשר פורק עול תורה, שהוא כופר בעיקר שעמו הוא הברית, אם כן אין כאן ברית כלל. וכן כאשר מגלה פנים בתורה, שהתורה עצם החבור והברית בין השם יתברך ובין האדם, ואם אין תורה - בטל עצם הברית. ומפר ברית מבשר, שאין כאן מקבל ברית, כמו שהתבאר. וכן נזכרו אלו שלשה (סנהדרין צט. ) "את דבר ה' בזה וגו'" (במדבר טו, לא), זה האומר אין תורה מן השמים. ואמר אחר כך "את דבר ה' בזה" זה אפיקורס. דבר אחר, "דבר ה' בזה ואת מצותיו הפר" זה המפר ברית בשר, "הכרת" (שם) בעולם הזה. הרי זכרו בפירוש כאשר הוא כופר במי שעמו הברית, וזהו אפיקורוס. והכופר בברית עצמו, היא התורה, ואומר אין תורה מן השמים. והמפר ברית בשר, הוא כופר בקבלת הברית, כמו שאמרנו. ולפיכך מלת "איכה" מרמז על הדברים שהם עצם הברית, ובשביל שהיו מבטלים הברית - גלו: ורבי לוי דרש שלא גלו רק בשביל שעברו ל"ו כריתות ובטל עשרת הדברות, כי ל"ו כריתות כאשר עברו אותם נכרת נפשם מן השם יתברך, וכאשר בטלו עשרת הדברות בטלה הדביקות, הוא התורה, ודי בזה: וסדר ירמיה ג' איכה מתחילין ב"איכה", ואילו "אני הגבר" (איכה ג, א) אינו מתחיל ב"איכה". כי נראה ג' "איכה" יסד על חורבן בית ראשון, ו"אני הגבר" יסד על בית שני. ומפני כי בית ראשון חרב בשביל ג' דברים; עבודה זרה, גילוי דמעריות ושפיכת דמים (יומא ט ע"ב), אשר נתבארו למעלה (פרק ד), לכך כנגד זה יסד ג' "איכה". ואילו "אני הגבר" הוא מיוסד על חורבן בית שני, ויש בו ג' אלפא ביתא. כי מפני שנחרב בית שני על שנאת חנם (יומא ט ע"ב), והיא שקולה כנגד ג' חטאים עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, כדאיתא במסכת יומא (ט ע"ב), שאמרו שם, מלמד ששקולה שנאת חנם נגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, לכך יש ב"אני הגבר" ג' אלפ"א בית"א, מפני שהוא מיוסד על חורבן בית שני. ולכך לא פתח ב"איכה", כי בית ראשון היו בעלי עבירה, ועברו ל"ו כריתות, וכמו שמבואר ביחזקאל (כב, ב-יג) שזכר עשרים וארבע עבירות בפרשה של "התשפוט" (שם שם ב), וכדפריך בתענית (ה. ) "שתים רעות עשה עמי" (ירמיה ב, יג), 'שנים ועשרים שבוקי'. לכך אלו ג' פותחין ב"איכה", ולא "אני הגבר", שבו ג' אלפא ביתא, שהוא כנגד חורבן בית שני: אבל ב"זכור ה' מה היה לנו" (איכה ה, א), וזה יסד ירמיה על חורבן הארץ שגלו ממנו מפני שעברו על התורה. לכך יש ב"זכור ה' מה היה לנו" גם כן כ"ב פסוקים, רק שאין "זכור ה'" הולך באלפ"א בי"ת כמו "איכה", כי "איכה" יסד על חורבן בית המקדש, והוא מגיע עד ההתחלה שאין למעלה מזה, לכך הולך באלפא ביתא, כי אלפ"א בי"ת הוא ההתחלה אל הכל. אבל "זכור ה' מה היה לנו" יסד על שגלו מן הארץ, ואין הארץ כמו בית המקדש שהוא מגיע עד ההתחלה. לכך אין הולך "זכור ה' מה היה לנו" באלפ"א בי"ת, רק שיש בו כ"ב פסוקים. נמצא כי ספר קינות יסד ירמיה על חורבן בית המקדש ראשון וחורבן בית המקדש שני, ועל אשר גלו מן הארץ. וכנגד זה ג' דמעות, שאמר ירמיה (ר' ירמיה יג, יז) "ודמוע תדמע עיני ותרד עיני דמעה": ובפרק א' דחגיגה (ה ע"ב), מאי "במסתרים תבכה נפשי" (ירמיה יג, יז), אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב, מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה שם. ומה "מפני גוה", אמר רבי יצחק מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. רבי שמואל בר נחמני אמר, מפני גאותה של מלכות שמים שנטלה. ומי איכא בכיה קמיה קודשא בריך הוא, והא אמר רב פפא אין עציבות לפני המקום, שנאמר (דה"י א, טז, כז) "עוז וחדוה במקומו". לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ובבתי בראי ליכא עצבות, והא כתיב (ישעיה כב, יב) "ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק", שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת גם כן בכו, שנאמר (ישעיה לג, ז) "הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון". "ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיה יג, יז), אמר רבי אליעזר ג' דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי, אחת על ביטול תורה: ויש מתמיהים על דבר דבר זה, איך יאמר בזה שהקדוש ברוך הוא בוכה, ואיך שייך בכיה אצל השם יתברך. אבל הדבר הזה, כי השם יתברך נראה ונגלה בעולם כפי מה שהוא המקבל. וכאשר נגלה הקדוש ברוך הוא על הים - נגלה כגבור עושה מלחמה, וכאשר נגלה על הר סיני - נגלה כזקן מלמד תורה (רש"י שמות כ, ב), וכך כל דבר ודבר נגלה הקדוש ברוך הוא כפי מה שראוי אל המקבל. וכאשר המקבל - שהם ישראל - יש להם חורבן בית המקדש, נגלה ונראה להם אל המקבל בבכייה: ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". ודבר זה, כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י. ) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכיה, כי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש. שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועת הם חסרים. אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה: ומקשה, ובבתי בראי ליכא בכייה, והא כתיב "ויקרא ה' וגו'". ומתרץ, שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי שרת בכו. כלומר, אפילו מלאכי השרת, שהם ממונים על הדברים שהם בארץ, בכו ביום שחרב הבית. שכל העולם היה מקבל חסרון, כי כאשר היה בית המקדש קיים היה ברכה בעולם, עד שהיה להם השובע בכל דבר. ומשחרב בית המקדש ירדה קללה לעולם (סוטה מח. ), עד שודאי כל הנמצאים היו מקבלים קללה. ודבר זה היה ביום שחרב בית המקדש, שניטל מהם הברכה בכל הדברים, והיה הקללה בכל דבר. ודבר זה בכייה באותו יום דוקא, כי נטלה מהם דבר זה שהיה להם הברכה. מכל מקום עולם כמנהגו נוהג אחר כך (ע"ז נד ע"ב), ואין הדברים השייכים לגוף חסרים כלל. ועוד יש בזה דבר עמוק מאוד: ואמר ג' דמעות וכו'. רוצה לומר, מקדש ראשון היה בו הנבואה, מקדש שני היה כפרת ישראל, ועל ישראל שגלו ממקומם. ולמאן דאמר על בטול תורה, כי כאשר היה חורבן בית המקדש היה בטול תלמוד תורה. למר יותר עדיף תלמוד תורה, לגודל מעלת התורה. ולמר, כיון שאפשר לעסוק בתורה, אף שאי אפשר לעסוק בתורה כמו שהיו עוסקין בתורה קודם שגלו, סוף סוף היו יכולים לעסוק בתורה, ולכך דבר זה שגלו מן הארץ הקדושה הוא יותר גדול, כי הדר בארץ ישראל כו'. וכנגד זה יסד "זכור ה' וגו'" (איכה ה, א) עד הסוף כ"ב פסוקים, כנגד התורה שהולכת בכ"ב אותיות אלפ"א בית"א. ומכל מקום לא נתבטלה התורה לגמרי, ויש למוד התורה, אבל לא נעקר תלמוד תורה מן השורש וההתחלה, לכך אין "זכור וגו'" הולך באלפ"א בית"א, שהוא ההתחלה. ולמאן דאמר כ"ב פסוקים אלו כנגד שהיו ישראל גולים מן הארץ, וגם אין זה עקירה מן השורש: ובמדרש (איכ"ר א, א), "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), אמר רבי לוי, משל למטרונא שהיה לה שלשה שושבינין; אחד ראה אותה בכבודה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד רואה אותה בניוולה כו'. ירמיה ראה אותם בניוולה, ואמר "איכה ישבה". וביאור דבר זה, כי לשון "איכה" משמע דבר חדוש יוצא מן המנהג. לכך משה אמר (דברים א, יב) "איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם", כלומר שאתם "ככוכבי השמים לרוב" (שם שם י), ודבר זה יוצא מן הסדר ומן המנהג, ובשביל זה היו יוצאין גם כן מן הסדר, שהיו טרחנים מרוב טובה. ולפיכך אמר "איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם", וזה בעצמו שהיו יוצאים בטוב שלהם מן הסדר הראוי, והוא בעצמו היה גורם חטאם. ולכך אמר ישעיה "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ישעיה א, כא), ודבר זה שהיו יוצאים בחטאם מסדר הראוי. אבל ירמיה ראה אותם בניוולם, שבא עליהם צרות משונות שלא בא על שום אומה, והדבר הזה בעצמו החטא היה גורם שבא עליהם פורעניות יוצא גם כן מסדר העולם, לכך אמר ירמיה "איכה ישבה וגו'": ועוד נראה לפרש, כי אלו ג' "איכה" יסד ירמיה נגד ג' דברים שבא עליהם; הגלות מן ארצם, ועוד בא עליהם החרב, ועוד בא הרעב, שהוא כליון אף אל הקטנים. כי בעלי מלחמה אין שולחין ידם להמית הקטנים, אבל הרעב הוא שייך יותר לקטנים, כי הגדול יכול לפרנס עצמו, ואיך יתפרנסו הקטנים. ועיקר הגלות הוא לנשים, כי הנשים הן יושבות ביותר במקומן ובבתיהן, כי "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). ולכך התחיל "איכה ישבה בדד" (איכה א, א), ודבר זה נגד גלות עצמה. ואמר (שם שם לג) "גלתה יהודה מעוני". וכל איכה זה לשון נקיבה. "היתה כאלמנה" (שם שם א), כי דבר זה נגד הגלות שייך יותר לנשים כמו שאמרנו, מפני שהם יושבות במקומם. ואחר כך התחיל כנגד החרב שבא עליהם, ולכך אמר (איכה ב, א-ד) "איכה יעיב באפו וגו' גדע בחרי אף כל קרן ישראל דרך קשתו כאויב ויהרוג כל מחמדי עין וגו'", וזהו נגד האנשים. אבל "איכה יועם" (איכה ד, א) נאמר נגד הקטנים, שבא עליהם הרעב, וכדכתיב (שם שם א-ט) "איכה יועם הזהב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות וגו' גם תנין חלצו שד וגו' טובים היו חללי חרב וגו'": אבל "אני הגבר" (איכה ג, א) הוא כנגד השבי שנתנו ביד אויביהם, ודבר זה בפני עצמו, והוא שייך לאנשים ולנשים ולטף, שהכל הולך בשבי למכור אותם, אף הקטנים, ולעשות בהם צרכיהם. וכל השלשה יש בשבי; הן הגלות, דודאי הוא גולה ממקומו. ואם ירצה השבאי, הוא הורג אותו בחרב. וכמה פעמים שאינו נותן לו לאכול, ומת ברעב. והרי כך אמרו בפרק קמא דבתרא (ב"ב ח. ) כי שבי נגד חרב דבר ורעב. וזכרם הכתוב (ירמיה טו, ב) "אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי". וקאמר בגמרא בפרק קמא דבתרא (ב"ב ח ע"ב) דשבי איתנהו כולהו בו, כדאיתא התם. וכנגד המיתה הוא הגלות, כי הגלות סבה למיתה, כדאיתא בברכות (ח. ) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, תמה, דכתיב (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם על האדמה וגומר". כי המקום נותן קיום ליושביו, שלכך נקרא "מקום". ובענין זה הארכנו במקומו לקמן (ר"פ כד). ודבר זה מבואר בכתוב במה שאמר (ויקרא כו, לח) "ואכלה אתכם ארץ אויביכם". ואין דבר שהוא סבה למעוט ישראל כמו הגלות. וכנגד זה אלו ג' "איכה". והרביעי, שהוא "אני הגבר" הוא כנגד השבי. ודע כי השבי שנמצא בו שלשה דברים אלו כמו שאמרו ז"ל (ב"ב ח ע"ב), ולכך "אני הגבר" יש בו ג' אלפ"א בית"א. ומכל מקום לא נמצא בו בהפלגה רק בדבר מה, כי אין השבי בא בכח עליו כל כך. לכך באלו ג' זכר לשון "איכה", המורה על הפלגה ביותר. ולא כן "אני הגבר", שאין בו הדבר בהפלגה כל כך. והפסוקים של "אני הגבר" קצרים הם. לא כמו הפסוקים שבאים ב"איכה". והדברים הם עמוקים עוד: ==פרק י== כאשר האדם שומע הדברים אשר הגיעו לעם ה' אשר לא הגיע לשום אומה בעולם, ורוב הצרות אשר באו עליהם, והשפלות היתרה אשר הם ירודים עד עפר, ויותר מזה. ותהרהר במחשבתך באולי הוא יתברך עזב אותם, והם אליו כאומה אחרת חס ושלום, ויותר פחות מהם, כאשר הם ירודים אל הכל. אל יבא בהרהור לבך ובמחשבתך דבר כמו זה, כי מחייב הדעת והשכל שאינו כך, וגם המוחש לא יקבל זה, גם משה עבדו הנאמן וכל עבדיו הנביאים לא העידו עליהם כך. והנה מחייב זה הדעת והשכל בראיות מופתיות מחויבים מוכרחים, עד שכל אדם בן דעת יראה לפניו דבר זה יותר משמש בצהרים: וזה כי מן הדברים אשר נתבארו לך בפרקים הקודמים (פרק ג) מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד, ובארנו לך במופת ברור כי אי אפשר רק שיש בבריאה דבר שהוא ראשית, שהוא קודם וראשית אל הרבוי אשר הוא אחריו, וכמו שהתבאר למעלה. ואם לא כן, היה קשה איך יבוא הרבוי מן השם יתברך אשר הוא אחד, וכמו שנתבאר למעלה. לכך אי אפשר רק שתהיה אומה אחת יחידה, והיא ראשית הרבוי מן האומות בעולם. ואם לא כן, היה הספק הזה עומד במקומו, מאיזה צד יבוא הרבוי מן הסבה הראשונה, שהסבה הראשונה היא אחת. אבל האומה הזאת היחידה הם ישראל, שהם אומה אחת יחידה נקראת "ראשית", וכדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ואמר הכתוב כי האומה הזאת קודש, שהיא אל השם יתברך מפני שהיא ראשית לכל האומות, והדבר שהוא ראשית הוא אל השם יתברך. והראשית הזה הוא אחד, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך הם קודש לה', והם ראשית תבואתו. ושאר האומות הם תוספת, ומזה הצד הוא הרבוי: אבל מה שכתיב (במדבר כד, ב) "ראשית גוים עמלק", אין זה שהוא ראשית תבואתו של השם יתברך, רק ראשית גוים. ורוצה לומר, כי במה שהגוים הם מחולקים מן ישראל, לדבר הזה עמלק הוא ראשית, כי הוא יותר מחולק ומובדל מן ישראל משאר אומות, כמו שידוע: ומפני כי ישראל הם ראשית המציאות, לכך הם עיקר המציאות. והאומות שאינם ראשית אין להם דבר זה. לכך אינם רק תוספת, והדבר שהוא תוספת אינו עצם ועיקר המציאות, ודבר זה מבואר. ואיך יהיה דבר זה בטל, שיהיו האומות עיקר וישראל יהיו טפלים אצלם, והם משועבדים להם. דבר כמו זה אי אפשר, מאחר שכבר בארנו למעלה (פרק ג) מענין השתלשלות הרבוי, והוכחנו בראיות מופתיות שמחייב המופת שיהיה כאן אומה אחת יחידה, והיא ראשית לבריאה, ובשביל זאת הבריאה נברא הכל, כדכתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופירשו במדרש (ב"ר א, ד) בשביל ראשית ברא שמים וארץ, והם ישראל, כדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל ראשית תבואתו". כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה, כך ישראל הם ראשית תבואתו, ובשבילם ברא את הכל. כי שאר אומות הם תוספת על זה: ואיך לא יהיה דבר זה, כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר (ש"ב, ז, כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד", שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה (במדבר טו, לא) "תורה אחת תהיה לכם", ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד. אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד (דברים ו, ד). ואם כן, איך נאמר כי מעלת ישראל בטילה מהם ואינם אל השם יתברך, והרי מוכרח שיהיה נמצא אומה יחידה בעולם שהיא אל השם יתברך: ועוד, אם היה דבר זה נמצא בישראל שהיו נחשבים אומה כמו שאר אומות זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם להיותם אל השם יתברך לעם סגולה, אז היה אפשר לומר, כשם שהיו מתחלה - ולא היו אל השם יתברך, כך אפשר לומר שיסולק מהם אחר כך דבר זה, ולא יהיה נקרא עליהם שם ה', ויהיו כמו שאר האומות. אבל כאשר תראה כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים, כדכתיב (ר' דברים כו, ה) "במתי מעט ירדו אבותינו למצרים ויהי שם לגוי גדול עצום ורב", ואז השם יתברך הוציא אותם משם, והיו אל השם יתברך. ואם כן לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם - נקרא שם ה' עליהם. לכך אין לומר שיהיה זה מסולק מהם כלל לומר שיהיו כשאר האומות, מאחר כי מצד בריאה שלהם הם אל השם יתברך, כאשר נראה בהם דבר זה, כי כאשר היו לעם אז מיד היו אל השם יתברך: ובמדרש "או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), כעובר שהוא נתון בתוך מעי בהמה, והרועה נותן ידו ושומטו. כך "הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי". ופירשו בזה הדברים שאמרנו, כי לא נחשבו ישראל כאשר היו במצרים שהיה להם מציאות כלל, שאם נחשבו ישראל שהיה להם מציאות, אם כן היו ישראל זמן מה ולא היה שם ה' נקרא עליהם, כי עדיין לא לקחם השם יתברך לעם, ואם כן אפשר שהיו ישראל בלא זה. אבל לא היו כך, ואם כן אי אפשר שיהיו ישראל ולא יהיה שם ה' נקרא עליהם, כמו שאמרנו. לכך אמר כי היו ישראל כעובר ששומטו הרועה מקרב אמו, כאשר הוציא אותם משם. ולא היה לישראל שום מציאות קודם זה. ומזה תדע כי אי אפשר לישראל שיהיו בלא זה כלל - שלא יהיה שם ה' נקרא עליהם. ואם כן אי אפשר שיהיה בטל דבר זה בשום אופן: ועוד תבין זה מן עצם בריאתם של ישראל, שמצד עצמן יש להם המעלה האלקית, ואין בטול אל דבר זה. ויש ללמוד דבר זה מדברי חכמים אשר הודיעו לנו דברים אלו בחכמתם, באמרם (יבמות סא. ) "ואתנה צאני מרעיתי אדם אתם" (ר' יחזקאל לד, לא), 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. הנה אין צריך ראיה כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים 'אדם'. וכאשר תתבונן תמצא שהם דברים ברורים מאד, עד שאין ספק בו. וזה כאשר תראה בבריאה שנברא האדם אחרון לכל הנבראים, ודבר זה בודאי אינו במקרה, רק הוא נמשך אחר עצם האדם. וזה כי ראוי דבר, שהוא כמו צורה, והצורה על ידה יושלם הכל, לכך ראוי שיהיה אחרון, כי הכל יושלם באחרונה. ומפני כך נברא האדם אחרון אל הכל, לפי שהאדם צורה אל התחתונים, והוא השלמת כל התחתונים. ולכך נברא האדם באחרונה, כאשר הושלם הכל. ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה, ויש להם בזה סגולת האדם שנברא באחרונה. שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים. אם כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה: וכאשר ראה דניאל ממשלת ד' מלכיות, המשיל כולם בחיות, ואמר (ר' דניאל ז, יג) "ואחד חזית הוית בחזוי לילא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'", וזה נאמר על מלכות המשיח (סנהדרין צח. ), שהוא מלכות ישראל. וכל זה מפני שאין האומות עיקר המציאות, רק הם שפלים אצל ישראל, לכך נקראו חיות, שאינם נבראים בשביל עצמם, רק בשביל ישראל. ואילו ישראל מדמה אותם לבר אנש, כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה. וכל הדברים האלו ברורים: ומזה התבאר לך נצחיות ישראל, שאי אפשר שיהיה השינוי בהם, מאחר שישראל הם עיקר המציאות. או שתאמר שאין לישראל מדריגה האלקית שבשבילה הם עיקר המציאות, והיה בטל דבר זה מהם, אם כן מתחייב מזה שיהיה שינוי בעולם הזה, עד שיהיה עיקר העולם מקבל שינוי, והיה עולם אחר ממה שהיה קודם. והכתוב מעיד על זה גם כן כי עיקר המציאות - ישראל, ואם יתבטל ישראל היה העולם משתנה לגמרי, עד שאין כאן עוד עולם הראשון. ואיך יתכן דבר זה כי ישתנה העולם לגמרי, ולא יהיה קיום ועמידה אל העולם. וזהו ראיה ומופת שכלי: נוסף על כל זה, הרי על זה העידו הנביאים כולם פה אחד, כי לא עזב השם יתברך את ישראל. וירמיה הנביא זכר את המופת המחויב מן השכל, לכך אמר ירמיה (ירמיה לא, לד-לה) "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו אם ימושו החקים האלה מלפני גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". והנה אמר בפירוש כשם שאלו נמצאים, והם עיקר במציאות, והם השמש והירח והכוכבים, ולא יתכן שיהיה שינוי בדבר שהוא עיקר המציאות, כך אין שינוי לישראל במה שהם עיקר ועצם המציאות בעולם הזה, כמו שאמרנו, כי הם ראשית ועיקר בעולם, ואין ראוי לעלות על הדעת דבר כמו זה, ומרוחק מן השכל בתכלית הרחקה, ודי בזה: ובדבר הזה שאמר "נותן השמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה", רמז כי לא יהיה ביטול לישראל בין כאשר לא יהיו תחת ממשלת האומות, והיה להם אורה, ובין שהם יושבים בגלות ובחשיכה. ולכך אמר "נותן שמש לאור יומם", וזהו כאשר אין ישראל תחת ממשלת האומות. ואמר "חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו'", וזה אמר שאל יאמר כי יגיע לישראל בטול בשביל כובד גלותם, ולכך אמר כי כשם שנתן חוק לירח ולכוכבים שיהיה להם המציאות לאור לילה, כך נתן קיום לישראל בגלותם, ולא יקבלו בטול והפסד כלל בגלותם, אף אם ישבו בחושך הגלות. ואמר "רוגע הים ויהמו" כנגד האומות שנמשלו כים. ובמדרש "הוי המון עמים כהמות ים יהמיון" (ישעיה יז, יב), נמשלו ישראל לחול, שנאמר (ר' הושע ב, א) "והיה בני ישראל כחול אשר על שפת הים", ונמשלו האומות לים, שנאמר "כהמות ים יהמיון", והם מתיעצין על ישראל, והקדוש ברוך הוא מתיש גבורתן. וזה שאמר כאן "רוגע הים ויהמו גליו", שהוא יתברך מבטל עצתן כאשר רוצין לבא על ישראל, וזה מבואר: ויותר מזה שמעיד על זה המוחש, כי כאשר נגלה ונראה לפניך שפלות ישראל וירידתם בין האומות, עד שאי אפשר שיהיה שפלות יותר מזה, ואיך יש להם קיום בין האריות והנמרים, אם לא כי גדול הרועה אשר שומרם, ואם לא כי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעיני כל באי עולם (עפ"י תהלים קיח, כג), אי אפשר לאומה שיהא לה קיום כלל. ובפרק קמא דמגילה (יא. ) אמר שמואל "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כו, מד), "לא מאסתים" בימי יונים, "ולא געלתים" בימי אספסיאנוס קיסר, "לכלותם" בימי המן, "להפר בריתי אתם" בימי מלכות רביעית, "כי אני ה' אלקיהם" לימות גוג ומגוג. במתניתא תנא, "לא מאסתים" בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. "ולא געלתים" בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. "לכלותם" בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי. "להפר בריתי אתם" בימי מלכות רביעית, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, "כי אני ה' אלקיהם" לעתיד לבא, שאין כל אומה ולשון שולטת בהם, עד כאן: הנה דעת שמואל בפירוש הפסוק הזה, שכל זמן שתבא צרה על ישראל, הוא יתברך מציל אותם, ואינו מניח לכלותם, ומעמיד להם מצילים שיהיו נושעים על ידם. ובזה נראה בגלותם יותר שלא מאס בהם. ואילו הציל אותם השם יתברך שנתן בלב המושלים עליהם שלא יעשו להם דבר, בזה לא נראה שלא מאס בהם השם יתברך, אבל כאשר העמיד מהם אנשים שהיו קרובים אל המלכות, והיו נצולים על ידיהם, בזה נראה כי לא מאס בהם השם יתברך, כי בזה נודע כי ההצלה היא בעצמם, וזהו מעלתם העליונה. והברייתא מפרש שמעמיד השם יתברך להם בני אדם בכל מלכות ומלכות מצילים מיוחדים, כי כח של מלכות ומלכות מיוחד בפני עצמו, ולכך מעמיד השם יתברך להם בכל מלכות ומלכות בפני עצמו פרנסים כפי מה שראוי לאותו מלכות, וכפי ענין המלכות: ובירושלמי דתענית (פ"ב ה"ו), ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקב"ה שמו בישראל. למה הדבר דומה, למלך שהיה לו מפתח פלטרין קטנה, אמר אם אני אניח המפתח כמו שהיא, הרי היא אבודה, אלא הרי אני קובע בה שלשלת, שאם תהיה אבודה, תהיה השלשלת מונח עלי. כך אמר הקב"ה, אם אני מניח את בני ישראל, הרי הם אבודים בין האומות. אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם, מה טעם, "וישמע הכנעני ויושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (ר' יהושע ז, ט), שהוא משותף בנו, עד כאן. וביאור ענין זה, כי העולם הזה הוא פלטרין של מלך, וישראל הם מפתח של פלטרין, שאם אין ישראל הרי דומה לפלטרין שהוא סגור. וכאשר הפלטרין סגור אין הפלטרין משמש כלום, ולא נקרא 'בית', כי אין לו פתיחה. כך אם אין ישראל, אין הפלטרין - שהוא העולם - משמש כלום, והוא סגור, וכאילו אין שם פלטרין עליו כלל. ולפיכך נקרא ישראל מפתח קטנה, שהם אומה קטנה, והם המפתח של הפלטרין הגדולה. וכבר התבאר כי ישראל נחשבים שהם כמו צורה אל העולם, ולכך מדמה את ישראל למפתח, שהמפתח פותחת הטרקלין עד שהיא פתוחה. וכאשר אין המפתח, הפלטרין היא סגורה, והוא כמו גלמי כלי עץ, אשר הוא סתום ואין לו בית קיבול, ואין לה צורת טרקלין, שהוא פתוח: ואמר שאם יהיה מניח ישראל כמו שהם, יהיו נאבדים בין האומות. כי ישראל הם אומה נבדלת מכל האומות, והיא אומה לעצמה מיוחדת כמו שהתבאר. ואין ספק שהאומה הישראלית כל האומות מתנגדים לה, והיו המתנגדים גוברין עליה ומבטלין אותה כאשר הם בגלות והם תחתיהם. לכך שתף שמו בהם, כלומר, שהם דביקים אל השם יתברך, ובזה אין האומות יכולים להם, כאשר שתף השם בשמם. ודבר זה נקרא 'שלשלת', כי השלשלת משלשל ומחבר המפתח שלא יהיה נאבד ממנו. לכך מה ששתף השם יתברך שמו בהם, הוא השלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, שלא יהיו נאבדים בין האומות, והם דביקים בו, כדכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'". ואינו דומה ל"ישמעאל", שאף כי גם אצלו שם "אל", אינו דומה לשם "ישראל", כי נקרא "ישמעאל" שהשם שמע תפילת הגר (בראשית טז, יא). אבל אצל "ישראל", לשון "אל" מורה שיש בהם ענין אלקי, שהרי בשביל זה נקרא יעקב בשם "ישראל" - "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כט). ואם כן שם "ישראל" רוצה לומר שהיה ביעקב ענין אלקי על שם "שרית עם אלקים ותוכל", ולפיכך נקרא זהו 'שתף שמו בשמם'. ולכך אמר הכתוב (יהושע ז, ט) "והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", כי מאחר ששתף השם בשמם, אם כן אם יכריתו אותם מן הארץ "ומה תעשה לשמך הגדול", שדבר זה מגיע אל שמו: אמנם נראה לי, כי מה שאמרו כאן ששתף שמו בשמם שלא יהיו נאבדים בין האומות, שאין פירושו שלא יהיו נאבדים כאשר הם בגלותם בין האומות, שאף אם אינם בגלות צריכים ישראל לשתוף שמו בשמם, שלא יהיו ישראל בטלים בין האומות, כי האומות מרובים, ויהיו ישראל חס ושלום בטלים בהם, ואז לא יהיה כאן מפתח לפלטרין הגדולה, כמו שהתבאר למעלה. ולכך קבע בישראל שלשלת המחבר אותם אל השם יתברך, ובזה הם נמצאים ונבדלים בפני עצמם, שהם חלק ה' (דברים לב, ט), ואינם בטלים אצל הרוב. אבל לענין ישראל בגלותם הוא ענין אחר, שהשם יתברך בעצמו עמהם בגלותם: ובפרק בני העיר (מגילה כט. ) תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים". גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח) "ושמתי כסאי בעילם". גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) "למענכם שולחתי בבלה". גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה כג, א) "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'". ואף כשהם עתידים ליגאל - שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך וגו'", 'והשיב' לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהשכינה שב עמהם מבין הגלות, עד כאן. והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות שלו הוקשה לו מה שאמר 'ואף כשהם עתידים להגאל', פשיטא, אם הוא בגלות עמהם, מכל שכן שהוא בא עמהם כשנגאלו. ולכך הוצרך לפרש, כי מה שאמר 'וכשנגאלו שב עמהם מן הגלות', היינו שבא לומר שהשם יתברך עמהם בגלותינו זה, שהם נפוצים בכל קצוי הארץ. כך הם דברי הרשב"א: ואני אומר שהדברים הם כמשמען, שיותר יש טעם להיות עם ישראל בגלות ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק יציאות השבת (שבת יב ע"ב), הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר (תהלים מא, ד) "ה' יסעדנו על ערש דוי וגו'". ובחבור גור אריה בפרשת ויחי (בראשית מז, לא, אות לד) פרשנו שני טעמים; האחד, שכל דבר שצריך שמירה - השגחתו עליו יותר, והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך. והטעם השני הוא, שהכתוב אומר (ר' ישעיה נז, טו) "את דכא ושפל רוח אשכן", שזהו ממדת השם יתברך ששכינתו עם אשר הוא דכא, וכבר התבאר למעלה ענין זה באריכות. ולכך החולה שהוא דכא, השם יתברך עמו בפרט: ולשני הטעמים ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות, שכאשר הם בגלות אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת, וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת. וכן לטעם השני אשר אמרנו, כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא, וישראל בגלות מדוכאים הם, ראוים שיהיה שכינתו עמהם. אבל כאשר יצאו מן הגלות, אז יעלה על הדעת שאין השם יתברך אתם. ולפיכך אמר (מגילה כט. ) אף כאשר ישובו מן הגלות הוא נמצא אתם. וכאן מה שהשם יתברך עם ישראל בגלות הוא טעם אחר, כמו שאמרנו למעלה, כי אין ישראל נפרדים מן השכינה מאחר שהוא יתברך שמו שתף שמו בשמם. ולכך בכל גלות וגלות ובשובם הוא אתם, כי לדביקות הזה אין פירוד. ולכך קאמר שאף כאשר הם עולים מן הגלות, שאז אין לומר שהוא אתם בשביל שצריך שיהיה לו השגחה עליהם, רק בשביל כי לא הוסר הדבוק ההוא, כי אין הסרה לו, וכמו שיתבאר עוד: ובפרק קמא דברכות (ח. ), תניא רבי נתן אומר, מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר (איוב לו, ה) "הן אל כביר לא ימאס". וכתיב (תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי מקרב לי". אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, כאילו פודה לי ולבני מבין האומות, עד כאן. ורצו גם בזה כי השכינה עם ישראל בגלותם, כמו שאמרנו. ואף על פי שאצלו אין שייך שעבוד חס ושלום, מאחר שהוא יתברך עם ישראל בגלותם, הרי נאמר עליו יתברך גלות מצד הזה, כי שכינתו יתברך עם ישראל. וכאשר יש קיבוץ עם אל השם יתברך כאשר הצבור מתפללים, דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל אשר הם פזורים בין האומות, והוא נחשב פדיון מבין האומות, כאשר הם מתאספים אל השם יתברך לתפילתו, ובזה הם יוצאים מן הפיזור. כי כאשר ישראל הם בין האומות, ואף אם הם אלף ביחד, נקראו פזורים בין האומות. אמנם כאשר הם מתפללים עם הצבור, והם מתאספים ומתקבצים אל ה', זהו יציאה מן רשות האומות, והתעלות מתוכם אל ה', וזה נקרא שפודה ישראל מן האומות: ועוד יש להם התרוממות וההתעלות מן האומות על ידי גמילות חסדים, כי על ידי גמילות חסדים האדם מתרומם, ועל דבר זה יש ראיות ברורות, דכתיב (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי וגו'". ועוד כתיב (ישעיה לג, טו-טז) "הולך צדקות דובר משרים וגו' הוא מרומים ישכון מצודת סלעים משגבו". וכל הדברים האלו, כי גמילות חסד מדת אברהם, שנקרא אברהם 'אברם', שהיה מתעלה על כל אדם בשביל מדה זאת: ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין מדריגת האומות לצאת חוץ לרשות האומות, וזהו על ידי התורה, שהתורה מתעלה על הכל, כמו שאמרו חכמים בברייתא, דשנו (אבות פ"ו מ"ג) כל העוסק [בתורה] מתעלה, שנאמר (במדבר כא, יט) "ומנחליאל במות". וכל אלו ג' דברים התעלות ממדריגה למדריגה עד היציאה מרשות האומות בהתעלות זה. ולכך אמר כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאילו פדאו לי ולבני מבין האומות, כאשר יש כאן התעלות מן האומות. כי על ידי התורה ועל ידי גמילות חסדים יש לאדם התעלות עד למעלה: ורמזו חכמים דבר זה, שאמרו במדרש (ויק"ר ד, א) שני דברים הם ביד ימינו של הקב"ה, התורה וגמילות חסדים. תורה, דכתיב (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו". גמילות חסדים, דכתיב (תהלים מח, יא) "צדק מלאה ימינך". וכל ענין זה לגלות על אלו ב' דברים, כי על ידם האדם מתעלה למעלה. ולכך הם בימינו, כי היד הימנית יש בה התעלות, כמו שבארנו לפני זה, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה", והאדם מתעלה על ידי שני דברים אלו שהם ביד הימין. וכאשר הוא מתפלל עם הצבור, בזה יש לו קבוץ מן רשות האומות, וזהו גם כן פדיון לשכינה, שהיא עם ישראל בגלותם. ופירוש זה נכבד מאד כאשר תבין אותו על עמקו, כי יש כאן התעלות עד שמתעלים ישראל עד עולם העליון, עד שאין עוד התעלות על זה: מכל מקום התבאר לך, כי השם יתברך עם ישראל בגלות, ואין פירוד כלל בגלות, והוא שעמד לאבותינו ולנו, עד כי יבא גואלנו: ==פרק יא== הראיה השכלית אשר אמרנו, שמחייב מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד. על זה העידה התורה הנאמנה שאמרה (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". ויש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל "בנים" לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו "בנים", ונקראו בשם "בני בכורי" (שמות ד, כב). כי שם "בן" יאמר על שנמצא מאמתת עצמו. ומצד שם הזה אין בזה עדיין הצירוף הגמור שהוא מיוחד, כי אפשר שיהיו ב' בנים לאחד, והצירוף אשר הוא לשנים אינו צירוף גמור מיוחד. ואף כי אין אומה עוד נקראת "בן" אל השם יתברך יותר מישראל, מכל מקום שם "בן" אינו כל כך הצירוף אליו, כיון שאפשר שיהיה לאחד שני בנים. ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו "בנים", כי השם יתברך הוא אחד בעצמו (דברים ו, ד), ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד. אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו: ודבר זה כמו שאמרנו, כי אי אפשר שלא תהיה אומה אחת שהיא ראשית, והיא נבראה בראשונה מן השם יתברך. ולכך נקראת אומה זאת "ראשית" (ירמיה ב, ג), ונקראת "בכור" גם כן, כי הבכור הוא ראשית. ובשביל אותו ראשית נברא הכל, כמו שמחייב השכל. גם בשביל שהבכור הוא אחד, כי אי אפשר שיהיה שני בכורים לאחד, כך אי אפשר שיהיה אל השם יתברך שנים שהם ראשית. מאחר שהוא יתברך אחד, לא יושפע ממנו בראשונה - והוא עיקר המציאות - רק אחד, ובשביל זה הראשית יושפע אחר כך תוספות עליו, כמו שפרשנו. ודבר זה מורה על הקשור והחבור שאין לו פירוד כלל, כי אם לא היה האומה הזאת נקראת "בני בכורי" על שם שהוא אחד, והיו לו שני בנים, לא היה לאחד מן השנים החבור גמור. שהרי יש לו חבור אל השני, ואותו חבור שיש לו אל השני אין לו לזה, ואם כן אין זה חבור גמור. אבל כיון שהם נקראים "בני בכורי", והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו. ולחבור הזה אי אפשר שיהיה לו פירוד כלל, וכי יש שנוי לאמתת עצמו. והכל נרמז בשם הנכבד הזה שנקראו "בנים". והדברים האלו גדולים מאוד מאוד: ובפרק קמא דקידושין (לו. ), "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א), רבי יהודה אמר, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים. רבי מאיר אומר, בין כך וכך קרוים בנים, שנאמר (ירמיה ד, כב) "בנים סכלים". ואומר (דברים לב, כ) "בנים לא אמן בהם". ואומר (ישעיה א, ד) "זרע מרעים בנים משחיתים". ואומר (הושע ב, א) "והיה במקום אשר יאמר לא עמי יאמר להם בני אל חי". מאי ואומר, וכי תימא "בנים סכלים" הוא דמקרי "בנים", "בנים לא אמן בהם" לא נקראו "בנים", תלמוד לומר "בנים לא אמן". וכי תימא "בנים לא אמן בהם" הוא דמקרי, בנים פלחי לעבודה זרה לא מקרי "בנים", תלמוד לומר "זרע מרעים בנים משחיתים". וכי תימא בני מעלי לא מקרי, תלמוד לומר "והיה במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני אל חי", עד כאן: ובארו בזה כי לדעת רבי יהודה כיון שבשם "בנים" הצירוף היותר שיש לישראל אל אביהם שבשמים, אם אין עושים מעשה בנים אין ראויים הם לשם הזה, שכבר בטל השם הנכבד הזה. ולדעת רבי מאיר אינו כך, כי שם "בן" נאמר על שהוא יתברך אב ועלה לישראל, ואם ישראל סרו ופרשו מן אביהם - זהו מצד העלול עצמו, אבל מה שהוא יתברך עלה להם - לדבר זה אין הסרה כלל, כי אין ההסרה שלהם רק מצד העלול עצמו, ולא מצד העלה. לכך בכל ענין נקראו "בנים": וקאמר רבי מאיר, לא זה בלבד שנקראו "בנים" כאשר הם סכלים, ופירוש "סכלים" כאשר הם נעדרים החכמה אשר ראוי שיהיה להם, ובשביל העדר קנין החכמה אין ראוי שיתבטל מהם שם "בנים". כי כאשר הם חוטאים בשגגה, שלא יבינו בשביל העדר החכמה, לא יסולק שם "בנים". אבל אינם פושעים שיהיו מזידים יודעים את רבונם ועם כל זה חוטאים. ועל זה אמר כי עוד יותר מזה, שגם כאשר הם פושעים במזיד נקראים אל השם יתברך "בנים", שנאמר "בנים לא אמן". הרי אף שהאב הוא מוכיח ומלמד ומזהיר את בניו, ויודעים הבנים את אביהם, ועם זה אין אמון בהם, מכל מקום שם "בנים" עליהם. ולא זה בלבד, אלא אף אם דביקים לגמרי בעבודה זרה, ויוצאים במעשיהם מן הקב"ה להיות דביקים באלקי נכר, ובדבר זה היה ראוי לומר שיתבטל שם "בנים" אשר הם מצטרפים אל השם יתברך כמו צירוף הבן אל אביו, ועל זה אמר שגם בענין זה נקראו "בנים" אל השם יתברך. וכל זה מפני כי אין שייך בטול לענין זה אשר נקראו ישראל "בנים", כי שם "בנים" מצד אשר השם יתברך הוא עלה להם, כמו האב שהוא עלה אל הבן, והוא מצד עצמו של האב, ודבר זה אין שינוי לו בכל חטא אשר יעשו, תהיה החטא מה שהוא, שכל חטא שהוא הסרה מן השם יתברך - הכל הוא מצד העלול. אבל מצד כי הוא יתברך עלה להם, דבר זה הוא מצד אמיתת עצמו: ומפני כי עדיין יש לומר, כי אף אם ישראל הם בנים של הסבה הראשונה, הם דבר חסר כאשר הם חוטאים, ועל זה אמר כי נקראו 'בני מעלי', כדכתיב (הושע ב, א) "במקום אשר יאמר לא עמי אתם יאמר בני אל חי אתם". ודבר זה, שרוצה לומר שהם בנים באין חסרון. כי החסרון גם כן הוא מצד ישראל, שהם העלול, מצד הזה הוא החטא. אבל השם יתברך, שהוא העילה, ברא ישראל בלא חטא, כי הדבר שהוא מצד העלול יש הסרה, כי יסיר לב האבן מעל לבם, מאחר שאין זה רק מצד העלול, ולכך נקראו ישראל 'בני מעלי'. כי מצד שנבראו מן העלה הם בתכלית הטוב, ואם הלכו אחר יצרם - אין זה מצד עצמם, רק הוא דבר מקרה, כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. מכל מקום כיון שהם טובים מצד עצמם, שכך נבראו מן השם יתברך בשלמות, בשביל זה נקראו 'בני מעלי'. ותחלת בריאתם היה בטוב ובשלימות, רק כי אחר כך מצד עצמם נעשו רעים. ואל דבר זה יש סלוק והסרה מן החטא, כי ישובו מדרכם. ודבר שהוא על ענין שתחלתו טוב וסופו טוב, אף על גב שבאמצע אינו טוב נחשב כאלו היה טוב מראשיתו עד הסוף. לכך אמרו ז"ל (ב"ב קכח. ) לענין פקח ונתחרש וחזר ונתפקח דהוי כאילו היה פקח מראש ועד סוף: ואמר הכתוב (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם". ומה ענין השם הזה, שנקראו "בנים", אל המצוה הזאת. וכבר בארנו זה בחבור גור אריה, שהכתוב רוצה לומר כי אתם בנים נמצאים מן אמיתת העלה, ובשביל כך יש להם גם כן מציאות אמיתי, שעל זה יבוא שם "בן", כמו שהתבאר למעלה. ולכן אל תתגודדו למת, שהיה דרך שלהם לעשות השחתה בעצמם בשביל ההשחתה שהגיע למת. ואמר כיון שיש לכם מציאות אמיתי מקוים, שהרי אתם נקראים "בנים", בשביל שאתם נמצאים מן אמיתת השם יתברך, ודבר שיש לו מציאות גמור אמיתי אין ראוי שימצא בו השחתה, שהוא הפך המציאות. בפרט כאשר עשה בשביל מת, וכאילו היה הפסד בישראל. וישראל יש להם המציאות הגמור, לכך לא תתגודדו על מת, ולא תעשו בכם השחתה. כי אם תעשו בכם השחתה, הרי זה היה מורה שאין לישראל מציאות אמיתי. כי אין ראוי שיהיה השחתה לדבר שיש לו מציאות אמיתי. והדברים האלה ברורים מאד: אמנם כל מחלוקת של אלו החכמים אם נקראו החוטאים עצמם "בנים", אבל בודאי על ישראל בכלל שם "בנים", כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטיים בלבד, הם החוטאים, אבל שיסור בשביל הפרט שם "בנים" מן כלל ישראל - דבר זה אי אפשר, כאשר תבין כי השם הזה מפני כי השם יתברך עלה לישראל, כמו שאמרנו למעלה, ומצד העלה אין הסרה לזה כלל, רק מה שהוא מצד העלול עצמו: ובמסכת פסחים בפרק האשה (פז. ) אמר הקב"ה להושע, חטאו ישראל. היה לו לומר, בניך בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל עליהם רחמים. לא די שלא אמר כך, אלא אמר, רבונו של עולם, כל העולם שלך, העבירם באומה אחרת כו'. עד "ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וכו'" (הושע א, ב), עד אחד מד' קנינים שקניתי בעולמי; תורה קנין אחד, דכתיב (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו". שמים וארץ קנין אחד, דכתיב (בראשית יד, יט) "קונה שמים וארץ". ישראל קנין אחד, דכתיב (שמות טו, טז) "עם זו קנית וכו'". בית המקדש קנין אחד, דכתיב (ר' תהלים עח, נד) "הר זה קנתה ימינך", עד כאן: ביאור ענין זה, כי הושע, כאשר חטאו ישראל, אף על גב שידע הושע שאי אפשר שיהיה נפרד הדביקות מן ישראל, מכל מקום לפי שהיה שונא החטא, עד שהיה חפץ בפירוד ובסילוק הדביקות הזו, כל כך היה הושע הנביא שונא החטא, והיה משתוקק הושע אל הפירוד בשביל חטאם. ולכך אמר 'העבירם באומה אחרת', כלומר שראוי להעבירם אותם באומה אחרת - אם הוא אפשר. ולפיכך אמר (הושע א, ב) "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים", והראה לו כי מצד שהם בנים למקום אין להעביר אותם, ואי אפשר להעביר ולהחליף ענין זה. כי אין דבר יותר מצטרף ומתקשר כמו צירוף וקישור האב אל הבן. וכאשר אמר הושע שלא ירצה לגרש את האשה בעבור הבן, אף כי אפשר שאינו בנו בודאי, כי זונה היא, ואם כן איך אפשר לסלק ישראל שהם בנים למקום מצד עצמם. ועוד, כי הם בני אברהם יצחק ויעקב שנבחנו למקום, שאילו לא נבחנו יש לו לומר אף על גב שנראה בהם הטוב, לא היה הטוב בהם באמת, ועל ידי נסיון והבחנה נגלה הדבר מה הוא. כי אפשר כי נראה דבר אחד טוב, ואינו טוב באמת. אבל האבות נבחנו, ומפני שנבחנו הם טוב באמת, ודבר שהוא טוב באמת אין בו שינוי כלל. ובשביל זה גלה השם יתברך להושע שאי אפשר להעביר אותם באומה אחרת, מצד שהם בנים אל השם יתברך: ואמר עוד כי ישראל הם אחד מארבעה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו. ורצה בזה, כי כשם שישראל נקראו "בנים" מצד כי הם נמצאו מאתו יתברך, כמו שהתבאר למעלה (ראש הפרק), כך הם קנינו. רוצה לומר שהם שלו לגמרי, ודבר זה גם כן קשור וצירוף גמור. וזה כי יש דבר שהיה נמצא מאחד, ואינו קנינו להיות ברשותו. ויש דבר שהוא קנין של אדם, והוא ברשותו, אבל אינו נמצא מאתו. כי הבן הוא נמצא מן האב, ואינו קנינו. והעבד הוא קנין של האדון, והוא ברשותו לגמרי, ואינו נמצא מאתו. וכבר בארנו דבר זה למעלה (פ"ב ד"ה ולפיכך) שעל זה אמר הכתוב (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קניך וגו'": ומה שאלו ד' דברים דוקא נקראו 'קנינו', נתבאר במקום אחר, כי שאר דברים, אף על גב שהם שלו, כי גם הים שלו, כדכתיב (תהלים צה, ה) "אשר לו הים", ואין זה קנין, מפני שאין הים מצד עצמו לבד שלו, רק עם דבר אחר, כדכתיב (שם) "ויבשת ידיו יצרו", ולא נקרא דבר זה קנין, כיון שאינו שלו מצד עצמו בלבד. וכן היבשה גם כן אינו שלו מצד שהוא יבשה בלבד, רק היבשה והים ביחד הם שלו, ואין זה קנין וצירוף גמור כאשר אינו צירוף מיוחד, כמו שהתבאר למעלה, כי הצירוף שאינו מיוחד אינו צירוף גמור. וכן הכסף הוא של הקב"ה, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף", אבל אין הכסף מצד שהוא כסף הוא שלו, שהרי נאמר גם כן (שם) "ולי הזהב", וכן כל הדברים. אמנם אלו ד' דברים הם אחד, ואין שיתוף להם עם זולתם, ואם כן הם שלו מצד עצמן בלבד, וזה נקרא 'קנין גמור'. כי התורה היא של הקב"ה, ואין דבר משותף עמה, ולפיכך היא קנין להקב"ה, נקנה לו לגמרי. וכן השמים וארץ, לא תמצא דבר עם שמים וארץ. ואל יקשה לך כי גם שמים וארץ מחולקים, אין זה קושיא, כי שמים וארץ הם כמו דבר אחד, כי הם מתחברים יחד, ודבר זה אין כאן מקומו, והוא מבואר. וכן בית המקדש שהוא יחיד, שאין עוד אחד, לכך הוא קנינו של הקב"ה. וכן ישראל הם עם אחד, הם קנינו של הקב"ה. והרי הדבר מבואר, כי 'קנין' נקרא דבר שהוא שלו קנוי לו לגמרי מצד עצמו, במה שהוא מיוחד אליו. ומפני זה אלו ארבעה דברים הם נקנים לו לגמרי, אחר שמצד עצמם הם אל השם יתברך: וכבר הרחבנו הביאור בכמה מקומות, שכאשר יעמוד האדם על הדברים ההם יקנה בהם הבנה שלימה אמיתית בענין הזה, שהדבר הזה מחוייב ומוכרח להיות החבור הקדוש נצחי. ומכל מקום למעלת ענין הנכבד הזה יש להאריך בזה, כי בדבר זה יוודע מעלת ישראל, ויתבאר לך כי לא עזב השם יתברך את ישראל בגלותם. וכאשר מצאנו כי הדברים הטבעים אשר הם בעולם כולם יש להם קיום, לא ישתנו. ולא יצויר שיהיה לדבר שהוא יותר במעלה מן הטבע, ובלתי נכנס תחת הטבע, כמו שהוא דביקות ישראל בו יתברך, אשר הדביקות הזה בלתי טבעי. ואם באולי יאמר שמצאנו שהדביקות הזה היה לו תוספת וחסרון לפי המעשים, וכך אפשר שיוסר הדביקות לגמרי. בודאי דבר זה אפשר לומר אצל נח ואדם, שלפי שלא היה הדביקות רק פרטי לנח בלבד, כאשר ישתנו הפרטים - ישתנה הדביקות גם כן. אבל האבות שלא היה הבטחתם פרטי, רק כללי, "לך ולזרעך אתן את הארץ" (ר' בראשית כו, ג), ודבר זה נקרא דביקות כללי, דהיינו כלל האומה, ואין שנוי בכללי, רק השנוי הוא בפרט. ולפיכך אף על גב שיתוסף ויגרע הדביקות לפי המקבלים, מכל מקום נמצא עצם הדביקות הכללי עומד. לכך דביקות הזה אין לו שנוי אף בגלות, כי לא שייך השתנות על ידי חטא - כי אם שיגיע לפרטים השינוי, אבל לא יגיע שנוי לכללים: ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו: אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו. ואל יקשה לך מה שכתוב (ר' דברים ט ה) "לא בצדקתך אתה בא לרשת וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך", בודאי דבר זה מה שהביא אותו הדור אל הארץ היה תולה בזכות אבות, וגם דבר זה פרטי. אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל - ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו "לך לך מארצך וממולדתך וגו'" (בראשית יב, א), שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לו "לך לך מארצך" בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטל האהבה (אבות פ"ה מט"ז). לפיכך אל בחירה הפרטית יש שנוי, ולא אל הבחירה כללית. וכיון שלא נזכר צדקת אברהם קודם שאמר לו "לך לך מארצך", לא היה זה בשביל צדקת אברהם - עד שתאמר אם בטל דבר בטל האהבה, כי זכות אבות אפשר שיהיה תמה, ואם כן תהיה הבחירה הזאת שבחר באברהם בטל. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, ולכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל: ודברים אלו ביארו חכמים בדבריהם הנאמנים במדרש, "מי זה ערב לבו לגשת אל ה'" (ר' ירמיה ל, כא), אמר רבא בר רב הונא, מעלה זו יש בין ישראל לגוים; דאילו בישראל כתיב (ר' יחזקאל לז, כז) "והייתי לכם לאלקים והמה יהיו לי לעם", ואילו בגוים כתיב (ר' ירמיה ל, כא-כב) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' להיות לי לעם ואני אהיה להם לאלקים", עד כאן. בארו בזה דברינו אשר אמרנו לך, כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות; כי שם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים. שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך אז בחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של השם יתברך, ולפיכך כתיב "והייתי לכם לאלקים" קודם, ואחר כך "והמה יהיו לי לעם", כלומר מה שהשם יתברך בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים אלקותו. לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמם, וזוהי בחירה כללית. אבל באומות כתיב קודם "להיות לי לעם", שכאשר מעשיהם טובים וצדיקים אז השם יתברך מקרב אותם, ואין הקירוב אליהם רק מצד הפרטים, לא בחירה כללית. ולכך אצל נח, שהשם יתברך קרבו, זה היה בשביל מעשיו בלבד, ולכך לא היה הבחירה בזרעו כלל. ואילו יבינו זה בני אדם לא עלה על מחשבתם, מחשבת הבל, לומר כי השם יתברך מאס בישראל חס ושלום: ובשמות רבה (ג, ב) "ראה ראיתי את עני עמי וארד להצילו כי ידעתי את מכאוביו" (ר' שמות ג, ז-ח), יודע אני כמה עתידים להכאיבני, "כמה ימרוהו במדבר וגו'" (תהלים עח, לט), ואף על פי כן איני נמנע מלגאלן. אמר רבי שמואל בר נחמן, הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הבטחת את משה בין עושים רצונך ובין אין עושים רצונך אתה גואלם, שנאמר (ר' שופטים ג, י) "ותהי עליו רוח אלקים וישפוט את ישראל". לכך כתיב "כי ידעתי את מכאוביו", עד כאן. ורוצה לומר, כי בודאי הברית שכרת עם אברהם לא סר, שהרי לא נתן גבול וקץ לברית הזה, רק אמר (בראשית יז, יז) "לברית עולם". ואחר שכן הוא, למה יהיה בטל הברית בשביל דור אחד או שתים שחטאו, ויהיה בטל הברית מזרע אברהם שעדיין לא נולדו. לכן אמר בפרשת אתם נצבים (דברים כט, יג-יד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וגו'". ומעתה איך אפשר שיכרות ברית עם אשר לא נולדו עדיין, ואינם בעולם. אבל הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל, וכן בישראל הוא אומר (דברים כט, ט-י) שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם ישראל. ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית אשר היה חל על האומה הכללית, לא מצד אשר הם אלו בפרט, רק מצד הכלל בלבד: והתבאר לך, כי השם יתברך אשר לקח ישראל אליו, לא היה הסבה בשביל צדקת ישראל ומעשיהם, רק בחירה כללית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ובאו על זה דברי חכמים הנאמנים בכמה מקומות. ולכך לא שייך לומר בסור הסבה - שהוא צדקת ישראל - יסור המסובב, מה שלקח אותם לעם אליו. ואף שהיה גורם מעשיהם לטוב או לרע שיוסיף הדביקות או יגרע, ודבר זה בודאי היה לפי רוב המעשה, כי אז יוסיף או יגרע, אבל מכל מקום עצם הבחירה לא היה בשביל שום מעשה כלל: ואם יאמר האדם, הרי בודאי כל פעולה בעולם - ומכל שכן אל פעולת השם יתברך - צריך סבה ותכלית שיפעל. ואם לא נאמר שהיה הבחירה הזאת בישראל בשביל מעשה, אם כן מה הוא הסבה אשר בחר בישראל. אבל דבר זה נראה מדברי חכמים, כי יש שלש סבות אשר הם היו מחייבות הבחירה הזאת אשר בחר השם יתברך בישראל, והסבות האלו אין להם תמורה כלל, ולא בטול כלל. הסבה הראשונה היא התורה, אשר אי אפשר מבלעדה. כי מאחר שהשם יתברך ברא העולם הזה ברצונו, מוכרח גם כן לנתינת התורה הזאת לישראל. ודבר זה ברור בעדים נאמנים ברורים מדברי חכמים בפרק רבי עקיבא (שבת פח. ), אמר חזקיה, מה דכתיב (ר' תהלים עו, ט) "מן השמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם "יראה" למה "שקטה", ואם "שקטה" למה "יראה", אלא בתחלה יראה, ולבסוף שקטה. ולמה יראה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם; אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתוהו ובהו. וכבר בארנו דבר זה באריכות בחבור התפארת ענין זה שהיתה נתינת התורה לישראל השלמה לבריאת עולם, ואם אין קבלת התורה - הבריאה בטילה, והיא תוהו ובוהו, ואין להאריך כאן, כי הארכנו שם בזה: והדעת והשכל מחייב גם כן זה במופת חותך, כי אי אפשר לך לומר בשום פנים שנתינת התורה בשביל טובת ישראל כדי להביאם אל הטוב בעולם הזה ולחיי העולם הבא, ותאמר בשביל זה אחר שחטאו ישראל הסיר אותם מעל פניו, ונטל מהם התורה אשר נתן לטוב להם, כי דבר זה בארנו בראיות ברורות מאוד בחבור התפארת (פרק ו) כי נתינת התורה הוא לעול על ישראל, וכמאמרם ז"ל (עירובין לא. ) 'מצות לאו להנות נתנו'. ומה שאמר הכתוב (דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלקינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים", לא יסתור יסוד זה, כמו שבארנו לשם באריכות, כי בודאי שכך הוא באמת שהתורה היא לטוב לנו, אבל תחלת נתינתה אל ישראל לא היה זה בשביל טובת ישראל, רק בגזירה כמו מלך שגוזר גזירותיו על עבדיו לעול עליהם: ועתה יש לשאול, אחר שהוא יתברך רב חסד (שמות לד, ו), למה נתן עול תורה עלינו, ואין עול זה לטובת ישראל. אם לא נאמר כי כך גזר השם יתברך, כמו שסידר הבריאה כל אחד ואחד בסדר הראוי לו, שלא ישנה אחד מהם סדרו שנתן לכל אחד, כמו שתקנו (סנהדרין מב. ) 'חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם', ואין ספק שחוק הזה נתן להם בגזירה, שכך גזר השם יתברך, וכך בעצמו נתן תורה לישראל, ונתן להם חוק, הם חקות התורה, כמו שהתברר בחבור התפארת באריכות. ולכך אמרו ז"ל (שבת פח. ) שאם לא היו מקבלים התורה היה הקדוש ברוך הוא מחזיר כל העולם לתוהו ובוהו, וכל מעשי בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב, ואם לא - יחזיר כל העולם לתוהו ובוהו. וזה מפני כי אם אין כאן תורה, בטל חוק וסדר העולם מה שראוי לה להיות נוהג, וסדר שבטל מקצתו בטל כולו, כי לא שייך חצי סדר. ומאחר כי נתינת התורה הכרחי, כמו שהתבאר, ימשך אחר זה שבחר השם יתברך בישראל, מאחר שיש בהם תורתו. ודבר זה אין צריך ביאור כי התורה גורמת החבור עם ישראל, והכל מודים בזה, ונתבאר בחבור התפארת, ויתבאר עוד בסמוך: אמנם אם תאמר אפשר שתהיה התורה לאומה אחרת. דבר זה אל יעלה על דעת האדם, שהנמצאים בכלל יש לכל אחד ואחד סדר מיוחד אשר הוא סדרו מיוחד אליו, ואינו ראוי אותו סדר לאחר. כך סדר התורה והמצות, אי אפשר רק לעם ישראל, עד שהתורה היה סדרם המיוחד להם, ולא אפשר זה לעם אחר. כאשר תראה בחוש, עם שהם מודים בתורה, עד גבולה לא באו לקיים אותה. וכל זה מוכח כי אין התורה חלקם כלל. וכל זה בארו חכמים באמונתם במסכת עבודה זרה (ב ע"ב), ובכמה מקומות, על הכתוב (דברים לג, ב) "ה' מסיני בא וגו'", מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא רצו לקבלה רק ישראל. וכמו שבארנו בחבור גבורות ה', ובחבור התפארת, שאין מוכן לתורה הזאת רק ישראל בלבד. ואין ספק בדבר הזה, כי כל מעשי השם יתברך אשר ברא בעולמל, אי אפשר לומר שיהיה בהם חילוף ותמורה. ומכל שכן כי נתינת התורה שהוא על הכל, איך אפשר לומר שיהיה אפשר בזה חילוף לתת לעם אחר, דבר זה לא יתכן כלל: ומעתה התבאר כי בחירת ישראל הוא הכרחי לפי סדר המציאות בשביל התורה; שאי אפשר לעולם בלא תורה, ואי אפשר שתהיה התורה זולת לישראל. ומכיון שהוא הכרחי, וכי שייך לומר שיהיה הסרה ובטול לדבר שהוא הכרחי, שאם היה זה הכרחי קודם יציאתו לפעל - איך אפשר לומר אחר שיצא לפעל שיהיה בטל. הרי כי הסבה אשר בחר בישראל לא נשתנה כלל: ובפרק רבי עקיבא (שבת פח. ) "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), אמר רב אבדימי בר חמא, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבא לאורייתא. אמר רבא, אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר (אסתר ט, כז) "קיימו וקבלו", קיימו מה שקבלו עליהם כבר, עד כאן. וביאור ענין זה, אף על גב שכבר אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), ואם כן למה הוצרך לכפות עליהם הר כגיגית. אלא הטעם כי קבלת התורה הכרחי, ואילו היו מקבלים עליהם את התורה מרצונם, היו סבורים כי הדבר תולה בדעתם, ואפשר שיהיה פירוד לדבר זה, שאם לא ישמרו התורה יהא בטול לנתינתה. אבל עתה שהיתה קבלת התורה הכרחי, אם כן אי אפשר שיהיה בטול והסרה לדבר זה, כי אם נתינת התורה וקבלתה מחויב, כל שכן שמחויב שלא תהא בטול לתורה: ובמדרש מצאתי, כשבאו ישראל לקבל התורה, כפה עליהם הר כגיגית, שיהיו אנוסים לקבל את התורה, וכתיב אצל אונס (ר' דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה ולא יוכל לשלחה". ופירוש ענין זה, כי לכך אמרה תורה אצל אונס "לא יוכל לשלחה כל ימיו", מפני שהחבור שהוא מצד עצמו, אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, כמו כל איש שנשא אשה, אפשר שישא אותה ואפשר שלא ישא אותה. לכך אפשר שיתן גט גם כן, וישלח אותה מאיתו. אבל כאשר היה החבור הכרחי, כמו זה שאנסה, ודבר שהוא מוכרח להיות אין לו פירוד והסרה. לכך אמרה התורה על המאנס את האשה, ועשה החבור בהכרח, "לא יכול לשלחה כל ימיו". וכן השם יתברך נהג בחבור זה עם ישראל, החבור שעשה [היה] הכרחי, שהרי כפה עליהם הר כגיגית לקבל את התורה, וקבלת התורה היא עצם החבור, כמו שהתבאר, לכך אין הסרה לחבור זה. וכך הוא לפי אמת שהחבור הזה מוכרח, ומכיון שהוא מוכרח אין לו פירוד לדבר זה כלל. והרי הדברים אשר אמרנו רמזו חכמים בדבריהם: והתוספות מפרשים שם (שבת פח. ) כאשר ראו האש הגדולה היו חוזרין ממה שאמרו "נעשה ונשמע". ואין דעתינו נוחה בתירוץ זה, שכל זכות ישראל - שאמרו "נעשה ונשמע", וחס ושלום שהיו חוזרין מדבר זה: וקאמר ד'מכאן מודעא רבא לאורייתא'. פירוש, שראוי היה שתהיה התורה לישראל שלא באונס, שאם באונס ובהכרח, אם כן אין התורה ראויה לישראל מצד עצמם רק על ידי הכרח, ולא היה הזכות כל כך גדול כמו כאשר היה התורה להם מצד עצמם, שאז בזה זכות יותר גדול. אף על גב שאמרו "נעשה ונשמע" קודם, מכל מקום בשעת קבלת התורה בא להם התורה על ידי הכרח, ולא מצד עצמם. ומכל שכן לפי מה שהתבאר למעלה (ד"ה אמנם אם) התורה מתיחסת לישראל, ואם לא כן לא היה ראוי שתהיה לישראל התורה, כמו שנתבאר למעלה (שם): וקאמר (שבת פח. ) דאף על פי כן 'הדור קבלוה בימי אחשורוש'. ופירש רש"י (שם) בשביל אהבת הנס קבלו התורה. וגם בזה לא נחה דעת האדם, שקודם לכן לא היה רוצים בתורה, ודבר זה אין ראוי. אבל הפירוש הוא, שכאשר קבלו עליהם מצוה זאת מעצמם, היא קריאת מגילה, שלא היו מוכרחים למצוה זאת, ובקבלת מצוה זאת קבלו כל התורה. שזאת המצוה היא כמו תוספת למצות, ואם קבלו המצוה הזאת - שהיא כמו תוספת - כל שכן קבלת מצות, שהם אינם כמו תוספת. לפיכך בימי אחשורוש קבלו כל התורה, ולא היה שם אונס והכרח, ופירוש זה נכון. נמצא כי החבור הזה לישראל הכרחי, ואיך יהיה בטול לדבר זה כלל: הסבה השניה אשר בחר השם יתברך בישראל, אשר לא היה תמורה ושנוי לאותה סבה, כי כאשר בארנו למעלה מהשתלשלות הרבוי מן השם יתברך, שצריך שיהיה כאן עלול שהוא ראשון, וכאשר יש כאן עלול ראשון אז יש כאן תוספת עליו, וכמו שבארנו זה למעלה באריכות. והראשון הזה הם ישראל, כמו שבארנו למעלה, דכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ומפני זה בחר השם יתברך באומה הזאת, ולדבר זה אין לו בטול כלל. ועוד, כי מצד שהוא יתברך עלה ופועל, ואין עלה בלא עלול, ואף כי כל הנמצאים הם עלולים מאתו יתברך, הנה הפרש יש כמו שאמרנו, כי ישראל הם עלולים מן אמיתתו יתברך, כי הם עם אחד גם כן, כי ראוי שיהיה העלול עלול מיוחד, כמו שהוא יתברך עלה מיוחד, כמו שנתבאר למעלה. והעלול הזה האומה שבחר בה השם יתברך. ומזה תוכל לדעת ולהבין כי דבר זה שבחר בישראל מחויב מצד העלה. ואם יאמר האומר כי דבר זה היה לו בטול והסרה מצד החטא אשר היה בישראל, דבר זה אינו, כי מאחר שהיה הבחירה מצד השם יתברך, אשר הוא העלה, אין בטול לדבר זה מצד חטא העלול כלל: ודבר זה בארו חכמים באמונתם במסכת ברכות בפרק אין עומדין (לב ע"ב), "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" (ישעיה מט, יד), אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עזבתני שכחתני. "התשכח אשה עולה וכו'" (שם שם יד). בארו בעומק חכמתם כי אין שכחה לדבר זה,, אחר שמתחייב מצד העלה יתברך מציאות של ישראל, והבחירה בהם מצד העלה, לכך אין חטא שהוא בעלול מבטל הבחירה שהוא מצד העלה, כמו שבארנו למעלה. ובארנו מאמר זה בחבור באר הגולה באריכות מאוד, ועיין שם ותמצא מבואר הסוד הזה: ובמדרש ויקרא רבה, אתה מוצא בשעה שבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל, באו אנשים מזקיני יהודה לדרוש את ה' (יחזקאל כ, א), אמרו לו, בן אדם, כהן שקנה עבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם אוכל. חזר הכהן ומכרו לישראל לא יצא העבד מרשותו, אף אנו יצאנו מרשותו של הקדוש ברוך הוא. אמר להם (שם שם לב-לג) "העולה על רוחכם היה לא תהיה חי אני אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם". כי הוא יתברך עלה הכרחית אל ישראל, ואין עלה בלא עלול, ולפיכך בהכרח ימלוך השם יתברך עליהם אף אם לא ירצו, כי דבר זה הוא מצד העלה, ולא מצד העלול. כי דבר שהוא מצד העלול אפשר שישתנה, כי העלול הוא בעל שנוי, לכך הוא אפשרי מצד עצמו ומחוייב מצד עלתו. ולפיכך אמר מאחר שהדבר הזה הוא מצד העלה, הוא מחויב, ולפיכך "בחימה שפוכה אמלוך עליכם". הנה התבאר לך סבה השניה אשר בחר בישראל, והסבה קיימת ולא סרה, ומאחר שהסבה קיימת - גם כן המסובב שבחר בישראל גם כן קיים: הסבה הג', מצד שלימות הבריאה אשר בישראל, אשר מצד הזה ראוי שיהיה ישראל לחלק השם יתברך, כי השלם ראוי אל השלם כמו שיתבאר, כי אומה זאת עצם בריאתם בשלימות הגמור. ואל תשגיח בחטא אשר בהם, מכל מקום עצם הבריאה בהם בשלימות. ודבר זה גורם שהשם יתברך בחר בהם, כי ראוי שיהיה השלם אל השלם, לא יוסר ממנו. ואין ראוי שיחליף וימיר החטא, שהוא דבר מקרה בישראל, את הבחירה שבחר בהם מצד השלימות העצמי בישראל, כי טהורים הם מן החטא בעצמם. וראיה לזה, כי הם משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואמהות שהם קדושים וטהורים. והנה עצם שלהם טוב, ואין בטול החטא, שהוא במקרה, מבטל הבחירה שבחר בהם בשביל השלימות שבהם, שהוא דבר עצמי בישראל, ודבר זה ברור: ובמדרש שיר השירים רבה (א, פסוק ו, אות ג), אמר רבי יצחק, מעשה בקרתנית אחת, שהיתה לה שפחה כושית שירדה היא וחברתה למלאות מן העין. אמרה לחברתה, חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו, ונוטלני לאשה. אמרה לה למה, בשביל שראה שידיה מפוחמות. אמרה לה אי שוטה, ישמע אזנך מה שפיך מדבר, מה אשתו שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת בשביל שראה שידיה מפוחמות הוא מגרש אותה, את שכולך מפוחמת ושחורה ממעי אמך, על אחת כמה וכמה. כך לפי שהאומות מונין את ישראל, לפי שאומה זו המירו כבודם בתבנית שור (תהלים קו, כ), ומה אנו לשעה כך נתחייב[נ]ו, אתם על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב (שיר השירים א, ו) "אל תראוני שאני שחרחורת", עד כאן: הנה התבאר לך כי השפחה הזאת הכושית, שהשחרורית לה בעצמה, שנולדה כך ממעי אמה, והשחרות לה טבעי, אומרת שאדוניה יגרש אשתו מפני שידיה מפוחמות. ואין ספק שאין זה בטבע, שאם היה בטבע - היה כל גופה כך, והוא דבר מקרי בלבד. ולכך אמר וישא את השפחה הכושית, שהשחרחורת אל הכושית כאילו היה דבר עצמי. והבן מה שאמר כי הקרתנית ידיה מפוחמות, ורוצה לומר כי ישראל מעשיהם שעושים בידיהם - מצד היצר הרע, לכך הם מפוחמות, אבל עצמם הם טהורים, רק שהיצר הרע מתגרה בהם. ויפה הוא שאמר שהיא שוטה, שאין שוטה כמו זאת, שירחיק דבר שהוא במקרה, שהמקרה יש שינוי לו, ואילו דביקות ישראל בו יתברך - ענין זה דבר עצם כמו שהתבאר, ואין מה שבמקרה מבטל דבר שבעצם. וכן מה שהרחיק האומות הוא דבר עצמי, וזה מפני שבעצם אינם ראוים לזה הדביקות, ואם כן איך ירחיק מה שבעצם טוב ובמקרה הוא רע, ויבחר מה שבעצם רע, ואם ימצא טוב בהם - הוא במקרה, וראוי לקרות אותה 'אי שוטה'. ואי אפשר לומר שיהיה המקרה מתמיד לעולם, ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי אם היה המקרה מתמיד, נעשה מה שבמקרה דבר שבעצם, אחר שהוא עומד כך בתמידות. הרי לך דברים ברורים מאוד, כי הסבות אשר בחר בישראל, לא נשתנה ולא הומר אחד מהם: ועל אלו ג' דברים שבחר בשבילם בישראל, אמר התנא האלקי (אבות פ"ג מי"ד) חביב האדם שנברא בצלם אלקים, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים, שנאמר (ר' בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים ברא את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו", עד כאן. ביאר התנא הזה אלו ג' סבות שבשביל זה בחר השם יתברך בישראל; ולכך אמר 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים', שזה מורה כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים, שהרי נברא בצלם אלקים, ואין שלימות יותר מזה כאשר נברא בצלם אלקים, ובשביל כך ראוי שתהיה חבה אליו מצד שלימות בריאתו בעצמו. ואף על גב שאמר 'חביב האדם', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו חז"ל (יבמות סא. ) 'אתם קרויים "אדם", ולא האומות קרויים "אדם"'. כאילו אמרו כי שלימות הבריאה - שהיא לאדם בפרט - הוא אל ישראל, לא לאומות, כאשר בארנו פעמים הרבה שישראל בפרט נקראים 'אדם'. ואף כי מעלה זאת אינה רק לישראל בלבד, אמר על זה 'חביב האדם', וזה כי הפרש גדול יש בין מעלה זאת ובין שאר מעלות שזכר אחר כך, שאינם רק לישראל, ואין חלק ונחלה כלל לשאר אומות. ולא כן שם "אדם", אף על גב שמדריגה זאת אינה שייכת רק לישראל ולא לאומות, מכל מקום יש לאומות שם "אדם" במה, כי נקראו "אדם" בשביל הצלם האלקי, כדכתיב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו וגו'". רק שאצל האומות צורת האדם בטילה אצל הגוף, כי מצד הגוף החומרי נתבטל הצלם האלקי הזה שהוא לאדם, וכאילו היה הכל חומרי, ואין כאן צלם האלקי הזה. מכל מקום נמצא הצלם הזה אצל שאר אומות, רק שהוא בטל ואינו נחשב לכלום. ולכך אמר 'חביב האדם', ולא אמר 'חביבין ישראל שנבראו בצלם אלקים', מפני כי יש להם לאומות הצלם הזה - שנברא בו האדם - במה. ועוד, כי כאשר נברא האדם היה מעלה זאת לאדם ולנח, אף כי אינם בשם 'ישראל' נקראים. ואם אחר שבחר השם יתברך בישראל נתמעט הצלם הזה אצל האומות, מכל מקום הצלם האלקי הוא שייך לאדם במה שהוא אדם גם כן, ודבר זה מבואר: ואמר עוד חבה יתירה נודעת. ומאוד יש להפליא על זה, איך דבר התנא האלקי דבריו בחכמה והשכל, שאמר 'חבה יתירה נודעת לו', ומה הוסיף התנא בזה שאמר 'חבה יתירה נודעת לו'. אבל ביאור ענין זה, שבא לומר כי דבר זה מה שנברא האדם בצלם אלקים גרם לו החבור והדביקות אל השם יתברך, עד שיצא אל הפעל מה שהוא חביב אל השם יתברך, עד שהיה מקבל האדם האהבה והחבור מן השם יתברך. ולפיכך אמר 'חבה יתירה נודעת לו כו'', ורוצה לומר שנודע לו החבה הזאת, ויצאה אל הפעל הגמור. ומפני כך מביא הכתיב (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", ואינו מביא מקרא (בראשית א, כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו", כי אין ראיה כי נודע לו החבה. אבל "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), ובזה נודע לאדם החבה, שהרי בשביל זה השופך דם האדם נהרג, והנה נודע לאדם חבתו של הקב"ה. וכן מביא מקרא (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם", ולא הביא "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), כי לא מצאנו שנודע לישראל החבה הזאת. אבל מה שציוה הקב"ה על "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם" (דברים יד, א) בשביל שישראל הם אל השם יתברך, בזה נודע לישראל החבה שהם בנים למקום: ועוד יש לך לדעת כי מה שאמר 'חבה יתירה נודעת לו', כי הפרש יש בין חבה שהיא נודעת לשאינה נודעת, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת', כלומר בשביל שהחבה היא יתירה כל כך עד שהיא נודעת, ואינה אהבה מוסתרת. ודבר זה ברור: והוסיף לומר 'חבה יתירה נודעת להם', כי דבר זה שנתן להם התורה שהיא חמדה, הוא גורם שהשם יתברך הוא אוהב שלהם, ומפני זה החבה בפועל ובשלימות: ואחר כך אמר 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום'. כבר אמרנו לך כי ישראל נקראים "בנים" בשביל שהם עלולים מאמתתו יתברך, ודבר זה גורם החבור והדביקות לגמרי, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת להם וכו''. כי מה שהם עלולים ממנו הוא הסבה שבחר השם יתברך בישראל, ודבר זה נודע להם שבשביל זה הוציא אותם ממצרים: והנה לך שלשה דברים אשר אמרנו אשר הם הסבה מה שבחר השם יתברך בישראל, וקרבם אליו. וזכרם התנא האלקי בדעת ובחכמה; הראשון, כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, ובשביל כך הוא הבריאה השלימה ביותר, וראוי שיהיה דביקות האדם אל השם יתברך מצד שלימות בריאתו, שהרי נברא בדמותו, והדומה אוהב ומצורף לדומה לו. והשני, מצד התורה שהיא סדר העולם, שאי אפשר לעולם זולתה, כמו שהתבאר בחבור התפארת. ואין לתורה מקבל זולת ישראל, כמו שהתבאר למעלה. והשלישי, מצד אשר הם מצורפים אל השם יתברך, מצד שהוא יתברך עלה להם, והם עלולים מאמתתו יתברך. הרי לך ג' דברים אלו שהם הסבות אשר בחר השם יתברך בישראל, ולקחם אליו. ואלו הסבות אין בטול להם בשום צד. וכאשר האדם משכיל ומבין, ימצא כי כל אלו השלשה הם ענין אחד, ואי אפשר לפרש יותר מזה: ==פרק יב== הדביקות שיש לישראל אל השם יתברך, אף כי נפלאה היא בעיני האדם הדביקות הזאת שיהיה האדם דבק בבורא הכל, הנה מעידה התורה הנאמנה, שאמרה התורה (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". וגם השכל מחייב דביקות זו מצד הנבראים, כי מאחר שנמצא העולם הזה מאתו, אי אפשר שלא יהיה להם דביקות וחיבור אל אשר פעל אותם, כי לא יבא דבר מדבר רק אם יש לו צירוף אליו. ואי אפשר לומר שהדביקות הזאת לנמצאים עליונים, וכמו שאמרו הפילוסופים כי הדביקות הזה לשכלים, הנה כבר השבנו במקום אחר כי מצד מדתו יתברך, שהוא יתברך נאמר עליו (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". וכל זה מפני כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך בחר בשפלים שהם פשוטים ואין להם הגבהות, ודבר זה בארנו במקום אחר. ולכך אי אפשר שיהיה החבור הזה רק לאדם, שהוא בשר ודם. ובפרט לישראל שהכתוב קראם "כי קטן יעקב" ודל, ועוד אמרו (חולין פט. ) על הפסוק הזה (דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט", כי בשביל שאתם ממעטים עצמכם לכך חשק ה' בכם, ואין להאריך בזה כאן: ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה, ה) כצמיד פתיל, "ואתם הדבקים בה'" (דברים ד, ד) כשתי תמרות דבוקות זו בזו. במתניתא תנא, "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על יד אשה, "ואתם הדביקים" דבוקים ממש, עד כאן. וכבר בארנו בפרקים הקודמים ענין דביקות שהיה לישראל לעבודה זרה יותר משאר אומות, וזה מצד היצר הרע שבאדם. כי היצר הרע משתוקק אל הדבר הרע, והיצר הרע מסית אותו לזה ומשתוקק לעבודה זרה. וכל אשר לא עבד עבודה זרה היה חסר, שכך היה יצרו לעבודה זרה. וכאשר היה שומע ליצרו ועבד עבודה זרה, לא היה חסר. וכל זה מצד יצרו, אף כי לפי האמת אין לך חסרון כמו זה הזונה אחר העבודה זרה, מכל מקום מצד יצרו היה העבודה זרה השלמתו, והדבר שהוא השלמה לדבר, קודם זה הוא חסר. ולכך נחשב להם הדביקות בעבודה זרה כמו צמיד, שכל זמן שאין הצמיד על הכלי - הוא חסר, וכאשר יש לו צמיד - הוא כלי שלם, ונחשב הצמיד והכלי דבר אחד. וכך היה דביקות שלהם בעבודה זרה, מפני שהיה יצרם לעבודה זרה, וכאילו היה העבודה זרה השלמתם, כמו כל דבר שיצרו של אדם תאב לו, הוא נחשב חסר מחמת יצרו, וכאשר הולך אחר יצרו נחשב זה השלמתו. ומה שכתוב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה'", הדביקות הזה הוא כשתי תמרות, כי הדביקות הזה הוא מצד השלימות שיש באדם, והשלם יש לו חבור אל השלם, כי הם דברים דומים ושוים, והדומה יש לו חבור אל הדומה. ולפיכך אמר שהוא כמו שתי תמרות, שכל אחת ואחת שלימה בפני עצמה, רק מפני שהם דומים מתחברים יחד. וכך ישראל, מצד השלימות שיש בהם יש להם חבור אל השם יתברך, שהוא השלם האמיתי, ובענין זה אין נעשים אחד לגמרי כמו שהיה להם הדביקות לעבודה זרה, שהחבור לעבודה זרה היה כמו צמיד פתיל, שנעשה דבר אחד לגמרי: אבל במתניתא תנא (סנהדרין סד. ) "הנצמדים לבעל פעור" כצמידים על ידי אשה. ביאור זה, כי אין לישראל דביקות עם העבודה זרה כל כך, כי עבודה זרה נקראת "אלקים אחרים" (שמות כ, ג), שהם אחרים לעובדיהם (רש"י שם), ובשביל כי העבודה זרה באמת נבדל מהם, אי אפשר להיות כאן דביקות גמור, שהוא זר לעובד, שכך נקרא עבודה זרה. ומפני זה מדמה דביקות הזה לצמידים שהם על יד אשה, כי אין זה דבוק גמור, רק כל אחד ואחד עומד בפני עצמו. אבל הדביקות עם השם יתברך הוא דביקות גמור, עד שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה לישראל, וכמו שחתם שם 'אל' בשמם, עד שהם דביקים לגמרי בו יתברך, כמו שיש דביקות לאילן בעיקר שלו, כך יש דביקות לישראל בעיקר הכל, הוא השם יתברך, ואי אפשר שיהיה פירוד וסלוק לדביקות כזאת, וכמו שיתבאר (בד"ה הסמוך), ודברים אלו ברורים מאוד: ובמדרש (תנחומא, קדושים סימן ה), "כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אל בית ישראל" (ר' ירמיה יג, יא), אמר הקב"ה, איני כבשר ודם; בשר ודם - אין רשות להדיוט להקראות בשמו של מלך, אבל ישראל נקראו בשמו של הקב"ה. כל שם חביב להקב"ה - בו בשם קרא את ישראל. נקרא "אלקים", וקרא לישראל "אלקים", "אני אמרתי אלקים אתם" (תהלים פב, ו). נקרא "חכם", שנאמר (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח", וקרא לישראל "חכם", שנאמר (דברים ד, ו) "רק עם חכם ונבון". נקרא "דוד", שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום", וקרא ישראל "דודים", שנאמר (שם שם א) "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". נקרא "בחור", שנאמר (שם שם טו) "בחור כארזים", וקרא לישראל "בחורים", שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה' אלקיך". נקרא "חסיד", שנאמר (ירמיה ג, יב) "כי חסיד אני נאם ה'", וקרא לישראל "חסידים", שנאמר (תהלים נ, ה) "אספו לי חסידי". נקרא "קדוש" (ישעיה ו, ג), ונקראו ישראל "קדושים", "[קדושים] תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב). ואף לעתיד לבוא כל אחד ואחד יאמר לו קדוש, שנאמר (ישעיה ד, ג) "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו": בארו ענין הדביקות הזה, שישראל הם דביקים בו לגמרי, עד שמצד דביקות זה מקבלים מן השם יתברך כל מעלה קדושה. כי אין ספק כי שני דברים אשר יש להם דביקות ביחד, מקבל זה מזה מצד הדביקות, מאחר שהם דביקים יחד. ומפני כי תמצא דברים אשר הם מתחברים יש להם חבור של מה, לא חבור ודביקות גמורה, ולכך אמר כי בענין הזה אינו כך, רק כי יש לישראל דביקות מכל צד. לכך זכר כאן ששה שמות, כנגד ששה צדדין, עד שיש כאן דביקות מכל צד, וזהו הדביקות הגמור: ומה שאמר 'מלך בשר ודם אם יקרא אדם אחד בשמו של מלך חייב מיתה', כי המלך נבדל מן הכלל, ואם בא אחד לעשות שיתוף עם המלך, דבר זה הוא בטול אל מלכותו, אשר הראוי שיהיה מיוחד ונבדל מן העם. ולכך הוא מחויב מיתה, כי המלך הוא בשר ודם כמו אדם אחר, ואם עושה שיתוף עמו, כאילו אין כאן הבדל, לכך חייב מיתה, שהוא מבטל מלכותו. אבל השם יתברך אין לו שתוף ודמיון אל ברואיו, ולפיכך אין מבטל מלכותו כלל, אף כאשר יש כאן שיתוף. ואין להאריך יותר בזה, כי כבר נתבאר לך במה שיש בו די מענין הדביקות הזה, שאי אפשר שיהיה בטל החבור הזה: ==פרק יג== המעלה שהיא עוד יותר מעלה מן הקודם, כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך, וכמו שמעיד עליהם השם של "ישראל" שחתם השם בשמם, כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מכל מקום הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל השם יתברך. ודבר זה נראה באומה הזאת, שעל יחוד שמו וקידוש שמו בעולמו ולקיים תורתו היו מבטלים עצמם ונותנים עצמם לכל מיני הפסד. וכבר הארכנו בזה בחבור באר הגולה שזהו ענין קדימת "נעשה" ל"נשמע" שאמרו ישראל (שמות כד, ז), כי אין ישראל נמשכים לרצונם כלל, רק לרצון העלה ברוך הוא, והם ונפשם אל השם יתברך, ולא שייך בזה להקדים "נשמע" ל"נעשה" כאילו היה תלוים בדעתם וברצונם, אבל אינם תולים בדעתם וברצונם כלל. ואיך יהיה הסרה לקשר הזה, ודבר זה מבואר: ובגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב (ישעיה סג, טז) "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' גואלנו מעולם שמך", לעתיד לבא אומר הקב"ה לאברהם בניך חטאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, אימר ליה ליעקב, דהוי ליה צער גידול בנים, ואפשר דבעי עלייהו רחמים. אמר ליה, בניך חטאו. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר ליצחק, בניך חטאו. אמר, בני הם ולא בניך, בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי" (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך. ועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, ע' שנה, שנאמר (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". דל עשרין דלא ענשת, פשו להו חמשים. דל כ"ה דלילותא, פשו להו כ"ה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכלי ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו, פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי, הרי קרבית נפשי קמך. נשאו עיניהם ואמרו, "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק, עד שאתם מקלסים לי, קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק [הקב"ה] בעיניהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "כי אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך", עד כאן: ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק. ועוד, מה שייך לומר 'לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה', וכי לעתיד יהיה אברהם נקרא 'סבי' ויעקב 'דרדקי' בשביל שהיה לאברהם איזה שנים יותר, דבר זה לא יתכן. ויש מפרשים לתרץ קושיא ראשונה, דלכך היה יצחק מלמד זכות על ישראל, כי כאשר היו מלמדים אברהם ויעקב קטרוג, כאשר ראוי לזה מפני חטא ישראל, אז ראוי שיצחק מלמד זכות. כי אין ראוי שיהיה הבית דין כולו מלמדין כולם חובה, רק צריך שיהיו מלמדין זכות גם כן. ואם כולם מחייבים, היו פטורים מן הדין, שכן אמרו ז"ל (סנהדרין יז. ) בית דין שראו כולם לחובה פוטרין אותו מיד, כיון דגמירי דבעי הלנת דין, וכיון שראו כולם לחובה תו לא חזי ליה זכותיה. ורוצה לומר, דהלנת הדין בעי משום "צדק ילין בה" (ישעיה א, כא), כדי לעיין אם ימצא לו זכות (סנהדרין לה. ), וכיון שראו כולם לחובה, אין כאן זכות כלל. ודבר זה אין ראוי לבית דין, שכל בית דין צריך שילמדו זכות, ולא יהיה בית דין שמלמדין הכל חובה. ולכך היה יצחק מלמד זכות מטעם זה, אחר שהיה אברהם ויעקב מלמד חובה. וגם שלא יהיו ישראל חס ושלום נאבדים הוצרך ללמד סנגוריא עליהם. ולכך אומרים ששאל תחלה לאברהם, ואחר כך ליעקב, ואחר כך ליצחק, ולא כסדר. שאם כך, היה יעקב מלמד זכות, כי לעולם האחרון מלמד זכות, הן מצד שצריך לבית דין ללמוד זכות, שיהיו בית דין צדק, הן מצד שלא יהיו נאבדים ישראל לגמרי. ולא היה מועיל אם יעקב מלמד זכות ויצחק מלמד חובה, כי היה מדת הדין, שהוא מדת יצחק, מקטרג על ישראל. ולכך כאשר יצחק מלמד זכות, שמדתו של יצחק מדת הדין, שוב לא יהיה כאן מדת הדין מקטרג, וכאשר הם זוכים במדת הדין - זוכים לגמרי. כך [יש] מפרשים. ולא יתורצו שאר קושיות. גם יש להשיב על כל זה, ואין להאריך: אבל דעת חכמים בזה לגלות הדברים אשר אמרנו, כי מצד יצחק ומדתו אי אפשר שיהיה הסרה והפרדה לישראל מן השם יתברך, רק יש להם דביקות וחבור לגמרי אל השם יתברך, ולא שייך בחטא שיהיה מבדיל ומרחיק את ישראל מן השם יתברך. וגם כן כי מצד מדת יצחק, אשר הוא מדת הדין, כאשר ירד לעומק הדין יש ללמוד זכות. לכך על ידי יצחק, שהוא התחלתם, ומצד מדת המשפט אשר הוא עומק הדין, יש כאן זכות. ואם שאין כאן זכות פשוט לגמרי, מכל מקום יש זכות כאשר יורד לעומק הדין. וזה שאמר כי כאשר אמר לאברהם 'בניך חטאו', אמר 'ימחו על שמך הקדוש'. כי אברהם, אף שהוא התחלת ישראל, מתחייב כך, אחר שחטאו ישראל: ואמר אימא ליעקב, דהוי ליה צער גידול בנים. פירוש, כי יש ליעקב יותר צירוף לישראל ממה שיש לאברהם, וזה שאמר 'דהוי ליה צער גידול בנים'. רוצה לומר, שהוא היה מגדל שבטי ישראל, שהם התחלת ישראל, ובשביל כך יש ליעקב יותר שייכות אל ישראל. ולכך נקראו "בית יעקב" (שמות יט, ג) ו"בית ישראל" (שמות טז, לא), מה שלא נקרא "בית אברהם". ומפני שיעקב יותר שייך אל ישראל מן שאר אבות, יש לו צירוף לישראל יותר. ולכך אמר 'אימא ליעקב', אם ימצא זכות מצד מדת יעקב, שהיא התחלתן, אחר שיש ליעקב יותר שייכות לישראל. וגם מצד יעקב היה מתחייב 'ימחו על קדושת שמו', כי אחר שחטאו אל השם יתברך, נפרדו מן השם יתברך: ואמר 'לית בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה'. וביאור זה, כי מצד אברהם ויעקב אין כדי לזכות אותם, שכבר אמרנו כי לא יזכו ישראל רק על ידי דקדוק עומק הדין, ודבר זה אינו מצד מדת אברהם ומצד מדת יעקב. ולכך אמר 'לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה', כי הדין והמשפט יש בו טעם ועצה, ודבר זה לא נמצא באברהם ויעקב. כי אברהם שהיה ראשון באבות, ויעקב שהיה אחרון באבות, אין מדתם מדת הדין, רק כח מדת הדין הוא באמצע. כי אין ספק כי המשפט והדין יש לו כח יותר, ואין כח וחוזק הדבר רק באמצע, לא בתחלה - שעדיין אינו בכחו, ולא בסוף - שכבר אינו בכחו, רק האמצע יש לו כח. ולכך הלוים אינם כשרים לעבודה רק מבן שלשים עד בן חמשים (במדבר ד, ג), כידוע שמדת הלוים מדת הדין, ולכך ראוי שיהיו בתוקפם ובחזקם, ולא כאשר הם דרדקי, ולא כאשר הם זקנים, רק כאשר הם בעיקר כחם באמצע ימיהם. וכך האבות שהם שלשה (ברכות טז ע"ב), אין מדה זאת לראשון שבהם, ולא לאחרון שבהם, רק ליצחק שהוא באמצע. כי כל דבר הוא בחזקו ובתקפו באמצע, ולכך האמצעי שבאבות נתן לו המדה הזאת: וזה שאמר 'לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה', כי אין באלו מדת הדין והמשפט, שעל ידו אפשר למצא זכות, כי הזכות הוא כאשר יורד לעומק הדין. ולכך אמר ליצחק 'בניך חטאו', ואז מתחייב מצד מדת יצחק - כאשר יעמיק בדין - זכות ישראל. וזה שאמר 'בני ולא בניך', כלומר הרי ישראל הם עלולים בעצם ובראשונה מן השם יתברך, שלכך נקראו "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), ודבר זה בארנו למעלה. ומאחר שנקראו בניו, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא, שכל המחובר והדבק אל הטהור - טהור מן החטא. ולכך מצד החבור שיש לישראל, שהם בניו של השם יתברך, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא. ועוד, מצד עומק הדין יש להם זכות. ועל זה אמר 'כמה ימי שני חיי אדם כו''. ואמר, אם מצד שהשם יתברך, שהוא עלה להם, ראוי שיהיו מסולקים מן החטא - הוא מוטב. ואם לאו, שאין ראוי מצד שהוא יתברך עלה להם סלוק החטא מכל וכל - מכל מקום 'פלגא עליך'. כי מאחר שהם בנים אל השם יתברך ואל יצחק, ראוי שישאו עונם. 'ואם תאמר כולם עלי, הא קריבת נפשי קמך'. כי מצד שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך (בראשית כב, ט), דבר זה מורה על שיצחק הוא אל השם יתברך לגמרי, ומפני כך הוא נושא את עונם לגמרי: ומפני כי יש לחשוב כי על ידי מדת יצחק זכו אל זה, וזה שאמר 'נשאו עיניהם' כלפי יצחק, כי הוא הגואל אותם, וזה אינו, כי הוא יתברך הגואל, רק שעל ידי מדת יצחק הם אל השם יתברך, אבל עצם הכפרה הוא מצד השם יתברך, כי עצם הכפרה הוא אל השם יתברך. ואמר 'כי מחוי יצחק להקב"ה אל ישראל בעינייהו'. ודבר זה תבין ממה שאמרנו, כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, ואינו נפרד מן השם יתברך, לכך יצחק הוא מחוי השם יתברך אל ישראל בעינייהו, כי יש ליצחק דביקות אל השם יתברך, והוא עמו יתברך לגמרי. ודבר זה ידוע לנבונים, רמזו אותו חכמים במקומות הרבה. והבן מלת 'בעינייהו' דקאמר, שהיו רואים אותו מצד מדת הדין, הוא מדת יצחק כאשר ידוע. ואז נשאו עיניהם למרום [ו]אמרו "גואלנו ה' מעולם שמך" (ישעיה סג, טז), כי הוא יתברך בעצמו הגואל אותם, ולא על ידי זולתו: וכל ענין זה רמז הכתוב, דכתיב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור". למה נאמר אצל [אברהם ו]יעקב זכירה, ואצל יצחק לא נאמר זכירה, כי אפרו של יצחק נראה כאילו צבור ומונח על גבי המזבח (רש"י שם עפ"י הספרא שם), עד כאן. ובאור זה, כי הזכירה שייך אל דבר שאינו לפניו, אבל מצד כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, וביטל עצמו אל השם יתברך, הרי אין לו הבדל מאתו יתברך, ולא יתכן בזה זכירה, כי הוא נראה תמיד לפני השם יתברך. וזהו שאמר שראה אפרו, רוצה לומר מה שמסר נפשו אליו, לכך הוא לפניו תמיד. ואלו הדברים הם עוד סודי חכמה עמוקה מאד, ואי אפשר לפרש יותר: הרי התבאר לך כי אין פירוד לישראל מן השם יתברך כלל, כאשר תבין דבר זה גם כן. אבל מצד עצמם של ישראל אין כח להם כלל, ואין עזר להם מצד עצמם. וכן אמרו בפרק קמא דברכות (ד ע"ב), אמר רבי יוחנן, מפני מה לא נאמר נו"ן ב"אשרי", מפני שיש בו מפלתן של שונאיהם של ישראל, שנאמר (עמוס ה, ב) "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל". במערבא אמרי הכי, "נפלה ולא תוסיף" לנפול, "קום בתולת ישראל". אמר רב נחמן בר יצחק, אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) "סומך ה' לכל הנופלים": וגם במאמר הזה באו לומר כי אין לישראל מצד עצמם שום מציאות כלל, רק המציאות שיש להם הוא השם יתברך, שנותן מציאות להם, וכל מציאותם וקיומם הוא השם יתברך. ואף כי כל הנמצאים קיום שלהם [הוא מ]השם יתברך, המקיים את הכל, הפרש יש; כי כל הנמצאים אין להם קיום מן השם יתברך מצד אמיתת עצמם, רק דבר שאין אמיתת עצמם, ולפיכך בסוף מגיעים אל ההפסד. אבל ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם "ישראל", כי השם (ש)הוא בא על עצם הדבר ומהותו, ודבק בשם הזה שם "אל". ודבר זה בארו גם כן במאמר הזה, שהוא יתברך קיום ישראל: ואין הפירוש בשביל שכתוב "נפלה" בנו"ן לא כתיב נו"ן ב"אשרי", שזה אין טעם בשביל שכתוב "נפלה" בנו"ן לא יכתוב נו"ן ב"אשרי". אבל בשביל שמזמור אשרי הוא גדול מאוד, דקאמר שם (ברכות ד ע"ב) אמר רבי אלעזר בר אבינא, כל האומר "תהלה לדוד" (תהלים קמה, א) ג' פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא, אילימא משום דכתיב ביה (שם שם טז) "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", לימא הלל הגדול, דכתיב ביה (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר". אי משום דכתיב ביה אלפא ביתא, לימא "אשרי תמימי דרך" (תהלים קיט, א), דאיתא בתמניא אפי, אלא משום דאית ביה תרתי, עד כאן. ביאור זה, כי הפרנסה נקראת "חיים", שהרי הפרנסה חיים של הבריות, ואין חילוק בין החיים ובין הפרנסה כלל, שהרי נקרא הפרנסה בכל מקום "חיים", כדכתיב (ויקרא כה, לו) "וחי אחיך עמך", והפרנסה היא באה ממקור החיים. ובחבור גבורות השם (פס"ה) פרשנו כי הפרנסה היא עוד יותר גדול על החיים של בעלי חיים, ושם בארנו זה אצל הלל הגדול. ולפיכך, כל אשר משבח הקב"ה בשבח הזה, שהוא "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", הוא דבק בחיים הבאים מן השם יתברך, ובזה הוא דבק בעולם הבא, אשר שם החיים באמת. כי העולם הזה יש לו חבור ודביקות בעולם הבא מצד החיים. כי עולם הבא שם החיים הגמורים, שאין להם מיתה כלל, ולא חיים גשמים, רק חיים נבדלים בלתי גשמי, כי אין החיים בעולם הזה רק להעמיד הגוף הגשמי: ומקשה, אם כן לימא הלל הגדול, דכתיב (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לכל בשר וגו'", אלא משום דאתיא באלפ"א בית"א. פירוש, שהשבח הזה הולך באלפ"א בית"א, שהם כ"ב אותיות. והאותיות הם התחלת התיבות, ולפיכך הם התחלת העולם, ובהם נברא העולם. לכך אלו כ"ב אותיות יש להם הפשיטות הגמורה, כי התיבה אשר הוא מן חבור אותיות אין בהם הפשיטות, רק האותיות יש בהם הפשיטות. ובאלו כ"ב אותיות ברא השם יתברך את עולמו, כי ראוי להם שיהיו הם התחלה, בשביל שיש בהם הפשיטות: וכאשר נותן אל השם יתברך שבח, שהוא יתברך נותן פרנסה - שהוא החיים - אל הכל, דבק בחיים אשר הוא מן השם יתברך, כמו שאמרנו. וכאשר השבח הוא באלפ"א בית"א, מגיע החיים עד החיים הפשוט הבלתי גשמי. כי אלו כ"ב אותיות יש בהם הפשיטות הגמור, ובשביל כך מגיע עד החיות הפשוט הבלתי גשמי, ובזה זוכה אל עולם הבא, שחיי עולם הבא הוא חיות נבדל פשוט בלתי גשמי. ומעתה, מה שנזכר כאן "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" אינו רוצה לומר חיים גשמיים, כי מה שהשבח הזה הולך כסדר אלפ"א בית"א, המורה על הפשיטות, לא יתכן שיהיה פירושו חיים גשמיים, שהם חיי עולם הזה בלבד, רק החיים הפשוטים, כי יש דביקות לחיי עולם הזה ולחיי עולם הבא. וכאשר הוא משבח אל השם יתברך בשבח זה, שהוא משפיע החיים לעולם חיים פשוטים, לא במה שהם חיים גשמיים, הרי הוא דבק בחיים, לא בחיים הגשמיים אשר הם בעולם הזה, ולכך ראוי שיהיה בן עולם הבא, מצד הדביקות שיש לחיים שלו בחיי עולם הבא. והבן כי כאן נאמר "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ובמקום אחר כתיב (תהלים קלה, כו) "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". כי הלחם והבשר גשמיים, ואין הרצון גשמי, והבן זה, כי הוא עמוק מאוד מאוד: וקאמר שצריך לומר ג' פעמים כדי שיזכה לעולם הבא. שצריך התעלות ג' עולמות. וכבר הם רמוזים ב"קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (ישעיה ו, ג), ותרגום יהונתן (שם) 'קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא'. וכבר אמרנו זה למעלה אלו ג' מעלות עד עולם הבא. ולכך אמר האומר ג' פעמים "תהלה לדוד" בכל יום, הוא בן עולם הבא: וקאמר שלכך לא נאמרה נו"ן ב"אשרי", שיש בה מפלתן של ישראל. וביאור ענין זה, כי כל האותיות באלפ"א בית"א אין להם נפילה, חוץ מן הנו"ן. והטעם הוא, שכאשר תשים אותיות מנצפ"ך בסוף האלפ"א בית"א, ויהיו י"ג אותיות לפניהם, וי"ג לאחריהם, תהיה אות הנו"ן אות י"ד עומד באמצע. וידוע כי כל דבר שהוא באמצע עומד בעצמו, ואין לו סמך, כי אין לו חבור לא לימין ולא לשמאל: ועוד מצד אחר אין אל הנו"ן החבור והצירוף. כי כל האותיות הם מתחברות, כמו הי' מן האותיות העשריות, והצ', הם ק' ביחד. והכ' והפ', הם ק' ביחד. והל' והעי"ן, הם ק'. והמ"ם וס', הם ק'. חוץ מן הנו"ן אין לה חבור, והיא עומדת בלבד. ואף כי גם הה"א יש לה סגולה זאת באותיות האחדים, כי א' והט' הם מתחברים לעשרה, וכן כולם, חוץ מן הה"א. ועל זה נאמר (במדבר כג, ט) "הן עם לבדד ישכון", שזה נאמר על ישראל, שהם אומה יחידה, שאין לה חבור אל שום אומה, רק "לבדד ישכון". כמו מלת "הן" שיש בה הה"א והנו"ן, ואלו ב' אותיות אין להן חבור רק אל עצמם. מכל מקום חלוק יש בין הה"א והנו"ן, כי הנו"ן בכל בחינה שאתה בוחן תמצא כי הנו"ן באמצע; אם תחשוב האותיות בכלל, שהם כ"ז, תמצא אות הנו"ן באמצע, ואין לאמצע שום חבור, שאינו נחשב מן אותיות השמאל, ואינו נחשב מן אותיות הימין, רק עומד באמצע, ואין לה"א סגולה זאת. וגם מצד שהנו"ן במספר עשרות - אין לנו"ן שום חבור, רק עומד בעצמו. לכך הנו"ן היא יחידה לגמרי, שאין לה שום חבור אל דבר מה: לכך הנו"ן גם כן מורה על ישראל, שהם עם אחד, ואין להם חבור אל מה. ולכך כתיב (עמוס ה, ב) "נפלה בתולת ישראל", שהכתוב רמז כי ישראל הם כמו הנו"ן, שאין לה חבור. ולפיכך יש בעונותינו נפילה לאומה זאת ביותר, כמו שהכתוב אומר (ר' קהלת ד, ט-י) "טובים השנים מן האחד כי אם יפול האחד השני מקיימו ואילו אחד שיפול מי מקיימו". ולכך כתיב "נפלה בתולת". ומטעם הזה אין נקרא 'אות נופל' בדקדוק הלשון רק הנו"ן הוא אות נופל, כי הנו"ן בפרט אין לה חבור ושיתוף לאחר. ומפני (כי) [זה] המזמור הזה אין בו האות שהוא באמצע, והוא עומד בעצמו, שאין לו חבור עם האותיות הפשוטים אשר הם התחלה לעולם הזה: ומה שאמר 'שיש בו מפלתן של שונאיהם של ישראל', כי כאשר השם יתברך ברא את העולם באלו אותיות הקדושות, ויש באלו אותיות אות אמצעי שהוא עומד בעצמו, וכל אשר הוא עומד בעצמו הוא מוכן אל הנפילה, לכך היה בעולם הזה - אשר נברא באלו כ"ב אותיות - גם כן דבר אחד עומד באמצע מוכן אל הנפילה, כמו שהוא ראוי אל האמצע. והם האומה הקדושה כנסת ישראל, אשר עליהם נאמר (במדבר כג, ט) "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". ובארו במדרש (ילקו"ש ח"א תשסח) כי ישראל ישכון לבדד כמו אות הה"א ואות הנו"ן, אשר הם לבדד, ואין חבור להם, כמו שהתבאר למעלה ענין אלו ב' אותיות. ולפיכך ישראל, אשר יש להם האמצעי, כי כבר התבאר לך פעמים הרבה כי יש אל ישראל מדריגה האמצעי, אשר האמצעי הוא הנבחר, והם מוכנים בעונותנו בשביל זה אל הנפילה. כי לא שייך נפילה בדבר שיש לו חבור, כמו שאמר הכתוב (ר' קהלת ד, ט-י) "טובים השנים מן האחד כי אם יפולו האחד יקים את חבירו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". ולכך הנפילה בדבר שהוא עומד בעצמו, ואין לו חבור אל הכל, ולכך יש לו נפילה. ומפני זה משמש אות הנו"ן אל נפילה, והוא בראש התיבה, כמו "אטע" "יטע", ונקרא האות הזה אות נופל אצל המדקדקים. ולפיכך מזמור זה שמסודר באלפ"א בית"א, אין בו אות הנו"ן, מפני שיש בו הנפילה. ואילו שאר אותיות באות על המציאות ועל הקיום, ולא כן הנו"ן מן המזמור הזה. וכאשר תבין דברים אלו אז תדע כי ישראל מוכנים לנפילה מצד עצמם, אם לא כי השם יתברך אשר הוא מעמיד אותם, וזולתו יתברך אין קיום ישראל. ודברים אלו תבין אותם על אמתתם כאשר תבין הדברים אשר בארנו בחבור באר הגולה אצל הא בבתי בראי הא בבתי גואי (חגיגה ה. ), עיין שם: וקאמר אף על פי כן סמכה דוד ברוח הקודש, דכתיב (תהלים קמה, יד) "סומך ה' לכל הנופלים". ורוצה לומר, כי אף שמצד עצמם כנסת ישראל מוכנים לנפילה, מכל מקום השם יתברך, אשר הוא מקיים הנמצאים כולם, מקיים אותם בפרט. ואם לא כן, היו נופלים כולם, רק השם יתברך, אשר הוא מקיים כל הנמצאים, סומך גם כן את כנסת ישראל שלא תפול נפילה לגמרי. ולכך כתיב מיד "סומך ה' לכל הנופלים". וראוי לך להבין הדברים הגדולים האלו מאוד מאוד, כי הם דברים ברורים, אין ספק באמתתם למי שמבין דברי חכמה: ומעתה פירש 'נפלה ולא תוסיף לנפול, קום בתולת ישראל', היינו מדלא כתיב 'נפלה ולא תוסיף לקום', ומדכתיב "נפלה ולא תוסיף קום", כך פרושו; "נפלה" ולא תוסיף לנפול, "קום בתולת ישראל". וזהו רמז הכתוב, אבל פשטיה דקרא בודאי כמו שאמרנו, כי הגיע נפילה לבתולת ישראל עד שאין תקומה לה כי אם השם יתברך, שהוא מקים אותה. וגם לפירוש מערבא כך הוא, כי השם יתברך אומר לבתולת ישראל "קום", ואין לה הקמה מעצמה, רק מן השם יתברך. והכתוב רמז דבר זה, שלא כתיב 'לקום', והוא פירוש ברור. וזהו החילוק בין הגאולות; כי גאולה ראשונה במצרים, אף שהיה השם יתברך המוציא בלבד, עיקר הסבה הוא שבועת האבות, וכדכתיב בכתוב (שמות ו, ג) "וארא אל אברהם וגו'". אבל גאולה אחרונה אין כאן שבועת האבות, לכך הסבה אל הגאולה הוא השם יתברך, ולא סבה אחרת: ועוד יש לך להבין ולדעת מה שהנו"ן באלפ"א בית"א מורה על הנפילה, כי הוא מורה על העלול, שכל אשר הוא עלול יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה. אבל מצד עצמו יש לו נפילה, ואין הקמתו רק מצד השם יתברך שהוא העלה. והנו"ן שהוא באמצע מורה על העלול, שהוא עלול ראשון אשר יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה. כי זהו ענין העלול, כי העלול הוא נפעל, ולכך יש בו נפילה. ומפני כי אלו כ"ב אותיות הם התחלה, ובפרט במזמור הזה שהוא "אשרי", שבו כתיב (תהלים קמה, טז) "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". ודבר זה מצד שהוא יתברך התחלת הכל, ולכך הוא מפרנס ומחיה הכל. ולכך אין בו הנו"ן כמו שאמרנו, כי הנו"ן מורה על העלול. והעלול מפני שהוא עלול יש בו נפילה, ואין תקומה לעלול רק מצד עלתו. וזה שאמר 'אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש', כי הוא יתברך הקמת העלול בפרט, כי העלול תלוי בעלה יתברך, ומצדו - הקמתו. והבן זה גם כן, והוא פירוש אחד עם מה שפרשנו לפני זה, ואין לפרש יותר: והתבאר לך גם כן מזה כי השם יתברך לא יתן נפילה גמורה לישראל, והוא יתברך מקיים אותם, במה שהוא יתברך עלה להם. ואף אם יש לישראל נפילה מצד עצמם ביותר, מכל מקום השם יתברך הוא עלה להם, והוא מקים אותם. רק מפני כי ישראל בפרט נקראים עלולים אל השם יתברך, ואשר הוא עלול - אם אינו קשור בעלתו יש לו נפילה מצד עצמו, ולכך ישראל בפרט מוכנים אל הנפילה מצד החטא, רק שאין כאן פירוד גמור מן העלה. ולכך השם יתברך, אשר שמו עליהם, מקים אותם, כמו שנתבאר: וזה טעם ברור מאוד על אריכת הגלות, כי איך אפשר לומר שיהיה גאולה תמיד מוכן לצאת אל הפעל, כי השם יתברך סבה אל זה, ואין כאן סבה אחרת אל הגאולה רק השם יתברך, לכך הוא רחוק מן העולם הטבעי, ואינו נמצא כל כך תמיד כמו דבר שהוא קרוב אל הטבע. כי הגאולה האחרונה בפרט, הסבה אל זה הוא השם יתברך בלבד. ולפיכך גם כן מעלת הגאולה יותר עליונה בכל דבר, מפני שהיא רחוקה מן עולם הזה ביותר. ולכך אין דבר זה נמצא תמיד, וכמו שהיתה הגאולה של בבל, שלא היתה הגאולה במעלה כל כך, מפני שהיתה הגאולה של בבל קרובה אל עולם הזה, ולכך היתה הגאולה ההיא נמצאת מיד לשבעים שנה בלבד (ירמיה כט, י). אבל גאולת מצרים, שהיתה מעלת הגאולה יותר, לא יצאת לפעל כל כך מיד לפי מעלתה ומדריגתה מן עולם הטבע, והיה צריך לזה ד' מאות שנה (בראשית טו, יג). אבל הגאולה האחרונה, שמעלתה עוד רחוקה יותר לגמרי מעולם הטבע, לכך אין הגאולה הזאת נמצאת רק באיחור הזמן. כי כל אשר נבדל מן עולם הטבע הזה, אין מציאותו במהירות כל כך, וצריך איחור יותר. ואלו דברים ברורים: ==פרק יד== הנה יש לשאול אחר הדברים שנתבארו, אם כן מאחר כי אין לדבר הזה שום השתנות כלל, כי השם יתברך לא עזב אותם, ושכינתו יתברך עם ישראל אף כשהם בגלות ופזורים בין האומות, אם כן יש לך לשאול למה זה ועל מה זה באו על אותם שהם עם ה' רבוי הצרות המשונות, והרי האומות חוטאים הם, ולא מצאנו שבא עליהם פורעניות כמו שבא על אותם שהם עם ה'. ובשביל זה לא יספיק התשובה שהחטא הוא היה הגורם, באשר אין ספק שנמצא החטא גם כן בשאר אומות יותר ויותר, ולא בא עליהם הפורעניות כל כך. והנה על זה יש תשובה גדולה מאוד, כי לגודל הקושיא הזאת לא יספיק לה תשובה רק בהרבה פנים, עד שיסולק השאלה מכל וכל: והנה יש לך לדעת, כי המכות אשר באו על ישראל, המכות הגדולות - לשלם עונשם, ובא עליהם העונש יותר ממה שבאו על שום אומה שבעולם. אכן דבר זה, כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו. ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם, אין ראוי להם החטא כלל. ולפיכך החטא אצלם יותר נחשב היציאה מן הראוי, ממה שנחשב החטא לאומות, לכך הם נענשים. אבל האומות אינם נענשים על חטאם כמו ישראל: ובאולי יאמר, אם כן הוא מה מעלתם במה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב, והרי יוצא שכרם בהפסדם. והתשובה על זה, כי גם זה לעומת זה; כי אם ישראל קרובים אל העונש מן הטעם אשר אמרנו, כי החטא אין ראוי להם, ולפיכך השם יתברך מדקדק עמהם כחוט השערה, כמו שדרשו ז"ל (יבמות קכא ע"ב) על הפסוק (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאוד", שהשם יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכך השם יתברך, בשביל מצוה אחת קטנה אשר ישראל עושים, נותן להם שכר גדול מאוד, ודבר זה אינו נוהג אצל האומות: ואל יקשה לך הרי בפרשת בחקותי שמזכיר הכתוב הברכות שיהיה להם על המצות (ויקרא כו, ג-יג), והם אינם כל כך הרבה כמו הקללות, שהם הרבה מאוד (שם שם יד-מא), ואם כן אין השכר הרבה כמו העונש. ודבר זה אין קשיא, כי הברכות הם לישראל כסדר, שהם מאל"ף עד תי"ו, כי מתחילין באל"ף "אם בחקותי" (ויקרא כו, ג), ומסיימים "ואולך אתכם קוממיות" (שם שם יג), בתי"ו. ואחר הסדר נמשך הכל, הן העולם הזה והעולם הבא, ובכלל ברכות אלו הם הכל, שהם מאל"ף עד תי"ו, ובזה יש הכל. אבל הקללות הם שלא כסדר, ואין דבר נמשך אחר הקללות כאשר הם שלא כסדר ובהפך הסדר. לכך אין הקללות שבאו על ישראל כמו הברכות. כי הברכות - שהיה בכלל הזה בכלל הכל, ומאל"ף עד תי"ו הוא הכל. ויותר מזה, כי הדבר שהוא כסדר נשאר קיים, ואף אם יש להם בטול לזמן מה, חוזר הכל אל הסדר, וזהו ענין הברכות. אבל הקללות הפוכות, שהם מתחילין בוי"ו "ואם לא תשמעו" (שם שם יד), ומסיימין בה"א "ביד משה" (שם שם יד). וזה לפי שהדבר שהוא הפוך אינו קיים, ואם הוא לזמן מה - אי אפשר שיהיה קיים, וחוזר הכל אל הסדר. לכך הקללות הם הפוכים, ואין בהם הכל, שהרי מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א, ואין בזה הכל: ודבר זה אמר דוד (תהלים קיט, נט) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", (ויקרא רבה לה, א) רבי מנחם חתני דרבי אליעזר בר חנינא, אמר דוד, חשבתי מה שכתוב בתורה (ויקרא כו, יג) "אם בחוקתי תלכו", מה כתיב תמן (שם שם ו) "ונתתי שלום בארץ". "ואם לא תשמעו" (שם שם יד), [מה כתיב תמן] "ויספתי ליסרה אתכם" (שם שם יח). רבי חייא בשם רבי אבא אמר, חשבתי ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וחשבתי קללות מן וי"ו ועד ה"א. ולא עוד, אלא שהן הפוכות, כיצד, אם זכיתם אני הופך להם הקללות לברכה, עד כאן: והנה לדעת רבי מנחם, בא דוד לומר כי כאשר יחשב הברכות נאמר בהן "ונתתי שלום בארץ", ובשלום הוא הכל. וכן שאר ברכות שנתן השם יתברך לישראל, נתן להם ברכות שהם הכל. אבל אצל החטא כתיב (ויקרא כו, יח) "ויספתי ליסרה אתכם", כמו אדם שהוא מייסר את בנו להשיב אותו לדרך הטובה, כך השם יתברך מייסר את ישראל כדי לסלק מאתם החטא. ולפיכך אין המכות שמביא הקב"ה לישראל רק לסלק החטא מהם, ולא לכלותם. ולכך כתיב "ויספתי ליסרה אתכם", כמו האב שמייסר את בנו. ורבי אבא פירש עוד, כאשר תתבונן בברכות תמצא, כי עם שנראים הברכות מעטים, נתברכו ישראל בכל. ולפיכך מתחילין מאל"ף ומסיימין בת"יו, לומר כי בכלל הברכות האלו יש הכל, מאל"ף ועד תי"ו. אבל הקללות, עם רבויים, אין הקללות האלו הם בכל חס ושלום, רק שנראים רבים אצל המקבל, אבל אין הדבר הזה הרבה. ודבר זה מבואר, שהכל הוא בכלל הסדר, ואין נשאר דבר חוץ. ועוד, כי הדבר שהוא שלא כסדר, השם יתברך מהפך אותו אל הסדר. אמנם שיהיה ערך ושווי בין הטובות שראוים לישראל כאשר הם עושים רצונו של מקום, אל ההפך כאשר אין עושים רצונו, לדבר זה אין יחוס ודמיון כלל, ועל זה אמר דוד "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך": ולכך אם תראה הצרות המשונות שהם בישראל, הלא הדבר הזה יוצא מן סדר העולם, וכל דבר שיוצא מסדר העולם אי אפשר שיהיה קיים על ענין זה. כי השם יתברך סידר שיהיה הכל מסודר, לכך אי אפשר שלא יהיה חוזר אל הסדר. והדבר שהוא כסדר - אליו יש קיום, כאשר ראוי אל דבר שהוא כסדר הראוי. וכאשר תראה הקללות והצרות, דבר זה הוא שלא כסדר הראוי לישראל, הם האומה הקדושה, ולכך לא יהיה אל דבר שהוא יוצא מן הסדר אליו קיום. ולכך הקללות הם מהופכים, שהם מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א. ודבר זה עוד יתבאר באריכות לקמן: אך אם התמיה הוא על דבר זה, כי איך תהיה האומה הקדושה העליונה, שבחר השם יתברך בה (דברים ז, ו), יגיע לה השפלות כמו זה, ויגיעו מהפך אל הפך. הלא בארנו מזה קצת בחבור גבורות ה', עיין שם. ובמקום זה נוסיף ביאור, להעמיד אותך על שורש הדברים. וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות סא. ) 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד: וכבר התבאר בראיה ברורה כי הנפש גובר בישראל. וזה נודע מן המדה הפחותה שבישראל, שהעיד עלינו יוצרנו "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט, ו). רוצה לומר שהם בלתי מקבלים תוכחה, ואינם שומעים מוסר, והם עם קשה עורף. ודבר זה בשביל שאינם חומריים, שהחומר בלבד הוא מקבל התפעלות. ולא כן דבר שהוא כמו הצורה בלבד, שהוא עומד קיים ואינו מתפעל. ולפיכך ישראל הם עומדים במדתם, ואינם מתפעלים לקבל תוכחה. ועוד אמרו ז"ל (ביצה כה ע"ב) כי ישראל הם העזים שבאומות. וזה מפני כי כל זה יש לו כח הצורה. ועוד האריכו עליהם במסכת ביצה (שם) שהם עזים כמו אש. וכל זה מפני שהם נבדלים מן החומרי, כי האש - שהוא להב - אין בו גוף, והוא קשה וחזק, וכך הם ישראל שאינם חומריים, לכך הם קשים לקבל התפעלות. ואילו האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר. ובשביל כך אמרו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה) שלא היה יונה רוצה ללכת בשליחותו של מקום לנינוה, שידע כי הגוים קרובי תשובה הם, ובודאי יחזרו בתשובה, ויקבלו תוכחה ומוסר מן הנביא אשר מוכיח אותם, כמו שעשו (יונה ג, ד-י), ויחייבו את ישראל; שהאומות חוזרים בתשובה, ואילו ישראל אין חוזרין בתשובה כלל. וכל זה מפני כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה. כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם: והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש. וזה שאמרו (יבמות סא. ) "אדם אתם" (יחזקאל לד, לא) 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר. וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר. ולכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם באמת מושלים על כל האומות, ואז מקוים "ונתנך ה' על כל גוים" (ר' דברים כח, א). ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם. . וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם - הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה - כאשר אינה בשלימות שלה - יש לה בטול, והכל מושלים עליה: ובפרק מציאת האשה (כתובות סו ע"ב), תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מן ירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו, רבי - פרנסני. אמר לה, בתי, בת מי את. אמרה לו, בת נקדימון בן גוריון אני. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולט בכם. ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אז נמסרים ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, רק ביד בהמתן של אומה שפלה: ויש לתמוה, מאי לשון 'אשרי' דקאמר, 'אשריכם ישראל שמסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה', וכי בזה שייך לשון 'אשרי'. אבל הדבר הזה כמו שבארנו לך, כי בודאי בזה יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה, שיש להם משפט הצורה השלימה, אשר מצד עצמה ראוי לה השלימות לגמרי, ואין ראוי לה חסרון כלל. והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי. ומזה הצד היא יותר פחותה מכל אשר הם במדריגה החומרית, אשר יש להם מציאות מה, וזו נחשבת כאילו אין לה מציאות כלל, רק נעדרת: וזה שאמר (שם) 'אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא', שדבר זה ראוי אל הצורה להיות עליונה על כל, לכך אמר שאם עושים רצונו של מקום, אין אומה ולשון שולטת בהם, כאשר ראוי אל הצורה השלימה שהיא מושלת תמיד על החומר, ולא החומר מושל בה. 'ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, אז נמסרו ביד אומה שפלה'. כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל. 'ולא עוד, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה'. שאין ספק כי הבהמה של אומה שפילה עוד יותר חומרית. וכאשר תדע מענין הערביים האלו, שאין אומה יותר פחותה כמו אלו. והיתה מלקטת שעורים בין גללי בהמתן של ערביים, דהוא היציאה של בהמה. ואין ספק בדבר זה למבין, כי הנמסר ביד זה אין לו מציאות כלל, וכאילו נחשב נעדר. וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה - כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה נחשב נעדר לגמרי. ובודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל וכו'': וכאשר תבין אלו הדברים על אמתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה, כי דברים הרבה תלוים בזה במה שאין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם. וכבר רמזה זה התורה גם כן באדם, אשר כבר אמרנו כי ישראל והאדם שוים הם. שכמו שיש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים, כך לישראל משפט הצורה נגד האומות. ואצל האדם כתיב גם כן (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים וגו'", ודרשו ז"ל (ב"ר ח, יב) 'זכה - רודה בדגת הים וכו', לא זכה - נעשה ירוד בפניהם'. ולא נמצא שיהיה לאדם מדריגה בינונית, שלא יהיו שאר בעל חיים מושלים בו, והוא לא ימשול בהם גם כן. כי דבר זה לא יתכן לפי הדברים אשר אמרנו, שכאשר אין הצורה כמו שראוי להיות, אז נחשבת נעדרת לגמרי, ואז שאר בעלי חיים, שיש להם מציאות מה, מושלין עליו. ודבר זה ענין ברור מאד: ועוד במדרש (ילקו"ש ח"א תשסח) "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב), כך הוא מדתו; חטאו קמעא - מורידן כעוף, שנאמר (הושע ט, יא) "אפרים כעוף יתעופף". זכו - מרומם אותם למעלה כעוף, שנאמר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופנה", עד כאן. ועתה ראה והבן כי המשיל ישראל לעוף, כי העוף אינו כל כך חומרי, שאין לו עבות החומר, שאילו היה בעל חומר לא היה פורח באויר, שהרי מעכב עליו כבידות החומר. אבל אין העוף כל כך חמרי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ובשביל זה בעצמו יש לישראל שתי בחינות; שאם הם עושים רצונו של מקום, מצד שיש לישראל מדריגה נבדלת עליונה - שאינם חומריים - ראוים לרוממות. ואם חטאו קמעא, הרי כבר אמרנו כי הצורה כאשר אין בה השלימות אשר ראוי אל הצורה כאילו היא בטילה, כי לא שייך חסרון מה בצורה. הרי על ידי זה נחשב הצורה כאילו אין לה מציאות כלל, ואז מורידן כעוף, כי העוף שייך בו ירידה, מה שלא שייך בשאר בעלי חיים, והבן הדברים האלו מאוד: ובפרק קמא דמגילה (טז. ) גם שם אמרו לבאר השאלה הזאת. דרש רבי יהודה "כי נפל תפול לפניו" (אסתר ו, יג), שתי נפילות אלו למה, מלמד שאומה זו נמשלת לעפר, ונמשלת לכוכבי השמים; אם יורדים - יורדים עד עפר, ואם עולים - עולים עד לרקיע, עד כאן: ואם יקשה לך, אם כן כאשר חטאו ישראל ראוי להם ההעדר, כי אל הצורה ראוי שיהיה לה השלימות כמו שאמרנו, אם כן חס ושלום באולי יגיע להם ההעדר בגלותם. דבר זה אינו, כי ההעדר שאמרנו היינו העדר רוממתן וגדלותן, אבל שיגיע העדר אל עצמן - זה אינו. לכך מדמה אותם לעוף פורח שיורד מלמעלה למטה עד הארץ, אבל שיגיע העדר אל עצמן - זה אינו: ומדמה אותם אל עפר, שאמר הכתוב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב", ודרשו על זה שאם חוטאים הם יורדים עד עפר. ויש לשאול במדרש זה, הרי פסוק זה נאמר בברכת ישראל (שם שם יא), ואיך ידרוש על זה שמורידן עד עפרא. אבל הפירוש הוא כי הכתוב בא לומר אף שהשם יתברך מורידן, הם יורדין עד עפר, ודומים לגמרי כמו העפר. כי העפר הזה עם ירידתה והיא למטה לגמרי, מכל מקום יש לעפר קיום יותר מהכל, וכמו שאמר הכתוב (קהלת א, ד) "והארץ לעולם עומדת". ודבר זה ענין מופלג מאוד, כי יש קיום לעפר מכל ד' יסודות, והעפר מבלה כל מתכת שניתן בארץ. לכך אין הפורעניות מכלה את ישראל, ואדרבה הפך הוא הדבר, כי המכות והיסורין שבאים על ישראל, לא שאינם כלים מהם, רק שהם קיומם: ובמדרש (תנחומא נצבים א) "אתם נצבים" (דברים כט, ט), למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לפרשת קללות, לפי ששמעו ק' קללות חסר שתים, חוץ מן הקללות שנאמרו בתורת כהנים (ויקרא כו, יד-מג), מיד הוריקו פניהם, אמרו, מי יוכל לעמוד באלו. מיד ויקרא אותם משה, והיה מפייסן. מה כתיב (ר' דברים כט א-ו) "ויקרא משה אל כל ישראל וגו' המסות הגדולות ותבואו אל הארץ וגו'". מפני מה האומות חייבין כלייה, לפי [שבשעה] שבאין עליהן יסורין, מבעטין בהם, ואינם מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים עט, ו) "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך וגו'". אבל ישראל, כשהיסורין באים עליהם נכנעין. שנאמר (תהלים קטז, ג-ד) "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וגומר". אמר הקדוש ברוך הוא, הקללות הם מעמידין אתכם, שנאמר (ר' דברים ח, טז) "למען לנסותך להטיב באחריתך", לכך כתיב "אתם נצבים", עד כאן: בארו בזה, כי האדם יחשוב, כי היסורין שהם באים על ישראל - לכלותן. אדרבה, באים לטהר ולנקות זוהמת החטא. ודומה לזהב שיש בו סיג, אם האדם מצרפו באש נעשה זך, והוא קיומו. ולכך כאשר היסורים באים על ישראל, היסורים מזככין אותם מן החטא, ובזה הם דבוקים בו יתברך, ומזכירין שמו. אבל האומות, שאין להם זכוך כלל בעצמם, אין היסורים מזככים נפשם, ולכך אין קוראים את שמו, וחייבים כליה. ודברים אלו עוד עמוקים: ולכך השם יתברך מביא מכות על ישראל בענין זה, שלא יהיה חס ושלום כלייה בהם. ולכך תמצא בעונשם אשר מביא "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם" (ויקרא כו, יח). ואין הפירוש שהשם יתברך מייסר החוטא שבע פעמים על מה שעשה, חס ושלום לומר, כי הוא יתברך אינו נפרע מן האדם יותר ממה שחטא. אבל הפירוש, כי הוא יתברך אם היה מביא המכה בפעם אחד כפי מה שעשה, אין ספק שלא היה יכול לעמוד מפני המכה של הקדוש ברוך הוא, לכך מביא המכה מחולקת: ומה שהם נחלקים לז' דוקא, דברדוע, כי החילוק הגמור הוא כאשר נחלק לשבעה, כמו שאמר הכתוב (דברים כח, ז) "בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו". רוצה לומר, כי דרך אחד שיצאו יהיה נחלק לז'. וכן "יהיה לשבעה נחלים" (ר' ישעיה יא, טו), וכן הרבה מאד. ודבר זה התבאר בכמה מקומות. והמכות בכלל על כל החטאים נחלקים לשבעה, וכל מכה מתחלקת לשבעה. ובזה כל המכות עולים למספר מ"ט הכתובים בפרשת "אם בחוקותי". אמנם במשנה תורה (דברים כח, טו-סח) הם צ"ח, והוא כפל מ"ט. וזה לא שמקולל החוטא מן השם יתברך אשר הוא חוטא אליו, רק כי הבריות מקללין אותו, עד שהוא מקולל מעליונים ותחתונים. ולפיכך הקללות שנאמרו במשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן, ומפני שאמרן משה מפי עצמו, לכך הוסיף לקלל מ"ט, עד שהוא מקולל מלמעלה ומלמטה, לכך הם צ"ח: ואמר כאשר שמעו המכות הוריקו פניהם, ואמרו, מי יוכל לעמוד בכל אלו המכות. ועל זה אמר משה להם, כי הגויים - המכות שמביא הקב"ה עליהם מכלים אותם, כי אין לגוים מצד עצמם נשמה קדושה, עד שיהיה להם דביקות אל השם יתברך, שהוא קיום הנפש. ולכך אין האומות מזכירין שמו של הקב"ה כאשר באים יסורין עליהם, שהרי אין להם דביקות עם השם יתברך, ולכך היסורין שבאים עליהם - לכלותם באים, כאשר אין להם הדביקות אל השם יתברך המקיים הכל. אבל ישראל יש להם דביקות עם השם יתברך המקיים הכל, ובשביל כך כאשר יסורין באים עליהם מסלק הקב"ה מהם החטא, ועל ידי זה יש להם דביקות אל השם יתברך. ולכך מזכירין שמו של הקדוש ברוך הוא, כי עתה הם טהורים מן החטא, וזהו קיומם בו יתברך. ואינם כלים ביסורין, מפני הדביקות הזה. ואדרבה, היסורין נותנים להם קיום ועמידה, כי היסורין הם באים להסיר את חטאם ואת פשעם, ולכך נאמר (דברים כט, ט) "אתם נצבים": ובמדרש זה בא לתרץ, כי הצרות והפורעניות שבאים על ישראל בגלותם, אל תאמר שהם באים לכלותם. ואף שתראה כי יותר מוכנים לקבל פורעניות על חטאם יותר מן האומות, עד שהם קרובים אל ההעדר, וכמו שנתבאר, מכל מקום שיהיו חס ושלום כלים בשביל העונש שבא עליהם - דבר זה אינו, כי לכך נמשלו ישראל לעפר, כדכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב". כי העפר הוא בתכלית המטה, ויש לה קיום יותר מהכל. ולא שאין העפר כלה, רק היא מכלה ברזל וכל כלי מתכת שבא בתוכה, הם האומות. והתבאר לך כי אף אם ישראל קרובים הם לקבל עונש יותר, מכל מקום הכליון אין בהם, ולא שייך זה בהם כלל. ואדרבה, הפורעניות והצרות שבא עליהם, הוא קיומם: ==פרק טו== והנה אם אין די לך בתשובה הזאת אשר אמרנו. כי מאחר שבארנו בראיות ברורות כי ישראל הם עיקר הנבראים בעולם הזה, ובשבילם נברא העולם, והרי ראינו כי רוב ימי עולם ישראל הם בצרה ובגלות בעולם הזה, ואיך הם עיקר בעולם. והתשובה על זה, כי חכמינו ז"ל בדבריהם הנאמנים הגידו לנו תעלומות חכמה, כי העולם הזה אינו מיוחד לישראל. ואם היו ישראל מוכנים לעולם הזה, והיה חלקם בעולם הזה, היה זה שאלה גדולה, כאשר החטא שלהם היה גורם כל כך אריכות הגלות. אבל ישראל אין ראוי להם עולם הזה, ואין עיקר חלקם בעולם הזה הגשמי, רק ישראל כל מעלתם ומדרגתם שהם נבדלים מן הגשמי, ואיך יעלה על הדעת שיורשים עולם הזה הגשמי: ובפרק החולץ (יבמות מז. ), גר שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אין אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם. ואם אמר יודע אני, אף על פי כן איני כדאי, מקבלים אותו וכו', ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אין מתוקן אלא לצדיקים וישראל, בזמן הזה אינם יכולים לקבל רוב טובה ורוב פורעניות, עד כאן. ומעתה יש לשאול, למה אינם יכולים בזמן הזה לקבל רוב טובה, מה הוא המונע. אבל הפירוש, שאם היו ישראל מקבלים רוב טובה בעולם הזה, היה מדריגת ישראל מדריגת הגשמית. אבל אין הדבר כך, כי ישראל הם דביקים במעלה אלקית הבלתי גשמית, ולפי זה אינם יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה הגשמי. וכן אינם יכולים לקבל רוב פורעניות בשביל המדריגה האלקית, אשר לא יעזוב אותם לגמרי שיהיו נדחים ונעזבים, באשר הם מוכנים אל עולם הבא, ובעולם הזה צריך האדם לתקן עצמו אל עולם הבא (אבות פ"ד מי"ז), ולכך הם צריכים להיות מקוימים בעולם הזה: ואל יקשה לך מן אשר אמרנו למעלה, כי ישראל הם מוכנים יותר מכל לקבל עונש ויסורין. שניהם הם אמת, כי הדברים שאמר בכאן כי אין ישראל יכולים לקבל רוב פורעניות, היינו פורעניות שיהיו חס ושלום נאבדים, או שלא יהיו יכולים לעבוד השם יתברך מרוב הצרות, או שלא יהיו יכולים לעסוק בתורה מרוב הצרות חס ושלום, ודבר זה היה נחשב גם כן אבוד להם, שהרי לא יהיה להם עולם הבא. ודבר זה בודאי אינו. כי כבר אמרנו כי הצרות מקיימים אותם עד שהם מקוימים, ואם היה מגיע להם כך היה בטול להם. וזה התשובה בעצמו על אורך גלותינו, שאין ראויים ישראל להיות להם טובת עולם הזה למעלתם, שאין חלקם טובת והנאת עולם הגשמי: והנה בארו חכמים סיבת אריכות הגלות באופן אמת, והדעת נותנת ומקבל הדברים האלה. ונתבאר זה מדבריהם ז"ל עוד אצל (פסחים נ. ) 'עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, ותחתונים למעלה', שענין עולם הזה ועולם הבא הם מחולקים, כי זה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי, ולכך אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות: ודבר זה רמזו חכמים בפרק החובל (ב"ק צג. ) אמר רבי אבא, לעולם תהא מן הנרדפים, ולא מן הרודפים, שאין לך נרדף בעופות יותר מן תורים ובני יונים, והכשירן הכתוב לגבי מזבח, עד כאן. ובמדרש (קהלת רבה ג, טו) "והאלקים יבקש את הנרדף" (קהלת ג, טו), רבי יודא בר סימון בשם רבי יוסי בר נהוראי, לעולם הקב"ה מבקש הנרדף; הבל נרדף מפני קין וכו', עד ישראל נרדף מכל האומות, ובחר בישראל, שנאמר (דברים ז, ו) "ובך בחר ה'". רבי אליעזר ברבי בן זמרא, שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב. לא הקריבו לפניו לא מן הרודפים, אלא מן הנרדפים: וזה כי כל דבר שהוא בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, אין לו שייכות אל הנבדל מן הגשמי, מפני שחלקו בעולם הגשמי בלבד, ואין דבר אחד שייך לשני דברים שהם מחולקים. כי העולם הזה הגשמי מחולק ונבדל מן עולם הבלתי גשמי. ולפיכך זה שהוא נרדף בעולם הזה, מוכח שאין לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, שאם היה לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, לא היה אחר רודפו לכנוס לתוך גבולו, מאחר שמיוחד אליו העולם הגשמי. ומאחר שאין מיוחד אליו העולם הגשמי, הוא שייך אל השם יתברך ביותר, שהוא יתברך נבדל מן עולם הזה הגשמי. ולכך אף בבהמות ובעופות אשר הוא נרדף בעולם הזה, מורה כי אין לו דבר בעולם הזה, והוא אל חלק השם יתברך, אשר הוא נבדל מן הגשמי. ולכך מאחר שהדבר ברור אצלינו כי לישראל מיוחד הבלתי גשמי, איך נאמר שיהיה עיקר חלקם בעולם הזה, עד שיהיו ישראל ברוב הזמן בעולם הזה בממשלה ובגדולה. ומי שישאל דבר זה, לא ידע בנמצאים ובמדריגתם, וההבדל שלהם מה שהוא שייך לנמצאים: והנה התבאר לך מדברי חכמינו ז"ל שאין ראוי עולם הזה אל ישראל עם קדוש. כי עולם הזה, שאינו קדוש, שהוא גשמי ואין בו הקדושה האלקית, אין ראוי להם. רק עולם הבא, הוא עולם הקדוש הנבדלא, ראוי להם. ולכך אף אם אתה רואה העולם הזה שאינו מיוחד לישראל, אל יהא תמיה בעיניך כלל, שאין מיוחס עולם הזה להם, והוא לטוב להם מכמה וכמה פנים, כמו שיתבאר זה באריכות: ובפרקי רבי אליעזר אומר, "מכרה כיום בכורתך לי" (בראשית כה, לא), אמרו, כשהיו יעקב ועשו במעי אמם, אמר יעקב לעשו, אחי, שני עולמות לפנינו, עולם הזה ועולם הבא. עולם הזה יש בו אכילה ושתיה, ומשא ומתן, לישא אשה, ולהוליד בנים ובנות. עולם הבא אין בו כל המדות הללו. רצונך, טול אתה עולם הזה, ואני עולם הבא, שנאמר "מכרה כיום בכורתך לי", כאותה שעה שהיו בבטן אמם. מיד כפר עשו בתחיית המתים, ואמר "אני הולך למות ולמה לי זה בכורה" (בראשית כה, לב). באותה שעה נטל עשו חלקו בעולם הזה, ויעקב נטל שכרו בעולם הבא. וכשבא יעקב מבית לבן, וראה שהיה ליעקב בנים ובנות, אמר לו, יעקב אחי, לא כך אמרת לי שתטול העולם הבא ואני העולם הזה, מנין כל הממון הזה. הרהר עשו בדעתו, ומה העולם הזה שאינו חלקו, נתן לו הקב"ה שכרו, עולם הבא שהוא חלקו, על אחת כמה וכמה. מיד אמר עשו, רצונך נעשה שותפות, טול אתה חצי עולם הזה וחצי עולם הבא. אמר לו בני רכים, ואינם יכולים לעמוד ביסורים, שנאמר (בראשית לג, יג) "ודפקום יום אחד", עד כאן: הנה בארו בזה דברים גדולים מאד מאד. כי מה שהיה יעקב ועשו מתרוצצים בבטן אמם, היינו מפני שהם הפכים. כי יעקב כל מעלתו שהוא מסולק מן הגשמי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, וזה עצם מעלת יעקב בפרט. ועשו הפך זה, כי כל ענינו אין רק בעולם הגשמי הזה בלבד. ומפני שהם הפכים זה לזה, והיו בבטן אחד, לכך לא היו עומדים ביחד, והיו מתרוצצים, כמשפט שני הפכים כאשר יבואו יחד, אשר אין שלום ביניהם. ואל תתמה הלא לא היה דעת ורצון בהם, כי אין זה קשיא, כי היה התנגדות הזה מצד כח שלהם, שכל אחד היה מתקשר בכח מיוחד שהיה דבק בו. כי היה יעקב דבוק וקשור בכח קדושה, ועשו בכח הטומאה וכח הזוהמה, ומצד הזה בא להם התנגדות בבטן אמם: ואל יקשה לך, אחר שיעקב מוכן אל עולם הנבדל הבלתי גשמי, ועשו מוכן אל עולם הגשמי, מה הוא המחלוקת שהיה להם בזה. אין זה קשיא, דודאי כל אחד היה רוצה בכל, שהרי עולם הזה ועולם הבא שניהם נבראו לאדם. ואם לא היה עשו, היה ליעקב עולם הזה וגם עולם הבא, כי לא היה נמצא ההיפך שהוא ראוי אל עולם הזה. ומפני כי יעקב ועשו הפכים, לכך לפי מדריגת יעקב - אין מציאות לעשו, וכן לפי מדריגת עשו - אין מציאות ליעקב כלל. ולכך היו מריבים בנחלת שני עולמות, כי יעקב היה רוצה בעולם הזה והעולם הבא, כאילו אין כאן עשו. וכל זה מצד התנגדות שלהם בעצמם, אבל אי אפשר שיהיו שני העולמות ליעקב ועשו ביחד, כי אם כן היו שני הפכים בנושא אחד, כי העולם - שהוא הנושא להם - הוא עולם אחד, ויהיו בו ההפכים מושלים בו, דבר זה אי אפשר, ובשביל זה היו מתרוצצים: ואין לשאול מנין שהיו מריבין בשביל שני עולמות, שמא בשביל עולם הזה בלבד, או עולם הבא. ומנין החלוקה שהגיע ליעקב עולם הבא, ולעשו עולם הזה. שאין זה קשיא, כי אי אפשר לומר שהיה מחלוקתם בעולם הזה, דממה נפשך; אם היה עשו מנצח ליעקב, והיה לו עולם הזה, לא שייך לומר "ויתרוצצו", הרי כבר נצח עשו ליעקב. ואין לומר שאין אחד היה מנצח לאחר, והיו עומדים כך במחלוקת, אם כן היה לשניהם עולם הזה וכן עולם הבא, ודבר זה אי אפשר, כי מאחר שהם הפכים, איך אפשר שיעמדו יחד בעולם אחד, שהרי היו מתרוצצים בבטן אמם. אבל הדברים הם כך; כי היו מתרוצצים בעבור שני עולמות, שכל אחד רוצה בהכל, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם, שהוא דמיון העולם שהוא לאדם, היו מתרוצצים בו. ואין אחד מנצח כלל, כי יש ליעקב עולם הבא, ולעשו עולם הזה, וכל אחד רוצה בכל, וזהו הרציצה. וכיון שיש לכל אחד חלק מיוחד, שאין זה כזה, לכך כל אחד היה רוצה בכל. והדברים האלו עמוקים מאד: ויש לך לדעת כי לגמרי היו מריבין בנחלת שני עולמות, ולבסוף השם יתברך, שהוא נותן לכל בריה את אשר ראוי אליו, נתן ליעקב עולם הבא ולעשו עולם הזה. כי דירת הולד במעי אמו הוא כמו דירת האדם בעולמו, וידוע כי הם שלשה עולמות; כי בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. ולכך הוא פונה אל התאות החמריות, והוא עוזב השכל מכל וכל. אבל כאשר מגיע האדם אל ימי העמידה, אז אין השכל בטל אצל החומר, וגם אין החומר בטל אצל השכל, רק שניהם עומדים ביחד, ועושה פעולות מתיחסים אל ענין זה, דהיינו שאין אחד בטל אצל השני, ושניהם משותפים ביחד. ומדריגה זאת מדריגה של עולם אמצעי, שאין הצורה הטבעית מוטבע בחומר, כמו שיש בעולם השפל שהצורה שעומדת בחומר מוטבע בו, ואין זה בעולם האמצעי, כי יש לה צורה בלתי מוטבעת בחומר, ועל כל פנים אין הצורה מוטבעת כמו שהוא בעולם הזה השפל התחתון. לכך בזמן ימי עמידה נחשב כי האדם עומד בעולם האמצעי. אבל בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה'א, ואז השכל מתגבר ביותר. כמו שאמרו ז"ל (שבת קנב. ) זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין דעתן נוספת. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים: ולכן כאשר דר הולד במעי אמו, שנחשב האם עולמו של ולד, לכך ג' חדשים הראשונים דר במדור התחתון (נדה לא. ), ואלו ג' חדשים נגד ימי הבחרות, והם ימי עלייה, כמו שהאדם בעולם הזה בעת ימי עלייה הוא דר במדור התחתון, הוא עולם הטבע הזה. ג' חדשים אמצעיים הולד דר במדור האמצעי (שם), כמו שהאדם בעולם הזה באמצע ימיו נחשב כאילו הוא דר בעולם האמצעי. שכבר אמרנו למעלה, כי אז מדריגתו מדריגת עולם אמצעי, אשר אין הצורה בטילה אצל החומר, ואין החומר בטל אצל הצורה. אבל בג' חדשים אחרונים הולד דר במדור העליון (שם): וכאשר היו יעקב ועשו בבטן אמם, כבר אמרו (ב"ר סג, ח) כי יעקב זרע ראשון ועשו אחרון. ולכך עשו היה קרוב תמיד אל המדור התחתון, ויעקב היה קרוב אל המדור העליון, וכל אחד היה עומד בשלו; זה קרוב למדור התחתון, וזה קרוב למדור העליון. והנה כאשר היו מתרוצצים בבטן אמם, היה יעקב רוצה להתפשט אל המטה גם כן, עד שיהיה לו מקום עשו, שהוא עולם התחתון, מפני שרצה בב' עולמות. ועשו כאשר היה מתרוצץ, ומבקש להתפשט אל המעלה גם כן, כי רצה בעולם הבא גם כן. וכאשר היו מתרוצצים, ואין אחד נדחה לגמרי, ואז כל אחד נשאר במקומו. והנה נשאר עשו במקומו הראוי לו, אצל מדור התחתון, שהוא עולם התחתון. ויעקב נשאר במקומו הראוי לו, אצל מדור העליון: וכאשר יצאו לאויר העולם, אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי" (ר' בראשית כה, לא). כלומר, כשם כאשר היינו בבטן האם היה המחלוקת הזה בינינו, ועתה "מכרה בכורתך לי" לעשות המעשה בפועל. ונקרא עולם הבא 'בכורה', כי הבכורים הם קדושים לה', כמו שידוע. ולכך אמר כי אין ראוי אליך הקדושה של בכור, לפי המחלוקת שהיה בבטן האם. רק כל דבר שהוא גופני בלבד הוא ראוי לך, והבכורה - שיש בה קדושה אלקית - למה לך. וזה שאמר עשו (ר' בראשית כה, לב) "הנה אנכי הולך למות ולמה לי בכורה", מיד כפר בתחיית המתים. שהיה אומר שהעולם הזה הוא עיקר, והוא עולם הגשמי, ואין כאן תחיה כלל. ואם כן "למה זה לי בכורה", דהיינו הקדושה הנבדלת מן הגשמי, כי אין לאדם דבר זולת עולם הגשמי הזה: ועוד יש לך לדעת, כי עולם הבא הוא עולם השני, כי עולם התחתון הוא ראשון לאדם, ונברא העולם בב' של "בראשית ברא" (בראשית א, א), כי יש עולם שני. ותמצא כי אותיות 'בכר' הכל שניים; הב' באחדים, הכ"ף בעשרות, הרי"ש במאות. ולכך אמר יעקב לעשו "מכרה בכורתך לי", הוא עולם הבא, שהוא עולם שני. ולכך נתן יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים (בראשית כה, לד), הכל תאות הגוף שלקח בעד הבכורה, שהיא קדושה בלתי גשמית, והחליף אותו בעולם הבא הבלתי גשמי. ואמר הכתוב (שם שם כט-ל) "ויבא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", כי התאות הגשמיות הם למלאות החסרון: וכל ענין זה מורה כי חלק יעקב הוא עולם הבא. ומאחר שהוא כך, מסולק השאלה מכל וכל, עד שאין קשה כלל, והם דברי חכמים הנאמנים. ובפרק הזה תמצא תשובה ברורה, כי במה שאין חלק ישראל עולם הזה, והם נרדפים בעולם הזה. ולכך אל יקשה לך אם הם נרדפים מן הצרות, כמו דורו של שמד הקדושים והטהורים, אם היה רודף אותם כח סמאל, אין זה תמיה כלל, כי ישראל הם דווים וסחופים ומטורפים בעולם הזה (יבמות מז. ), בשביל שאין כד[א]י להם עולם הזה, ויש להם התנגדות בעולם הזה. והדבר הזה מבואר: ==פרק טז== בפרק קמא דע"ז (יא ע"ב), אמר רבי יהודה אמר שמואל, עיר אחת יש לה למלכות רביעית, אחת לשבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר, ומלבישין אותו בלבוש של אדם הראשון, ומניחין לו קרקפילו של רבי ישמעאל בראשו, ותלו ליה בצוארו מתקלא ד' זוזי פיזא, ומחפין את השווקין באינך, ומכריזין וקורין לפניו סך קירי פלסתר, אחוה דמרנא זייפנא. דחמי חמי, ודלא חמי לא יחמי. מאי אהני ליה לרמאי ברמאותיה, ולזייפנא בזייפתנותיה. ומסיימים בו הכי ווי לדין כד יקום דין, עד כאן: במאמר זה באו לגלות ולבאר ענין כח מלכות רביעית עם ישראל. אמר, כי אחת לשבעים שנה וכו'. דוקא אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר בסמוך ענין זה. ואמר שמביאים אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חגר. דע, כי מה שמרכיבין השלם על החגר הוא כי יתחייב כשזה קם שנופל השני, ולכך נחשב האחד רוכב על השני. כי כאשר האדם רוכב על אחד, הרי אי אפשר לו שיקום אותו שרוכב עליו, וכך אי אפשר שיקום יעקב מפני אשר הוא רוכב עליו, ודבר זה ברור. אמר שכל שבעים שנה מביאים אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר. וכבר התבאר בחבור גבורות ה' (פרק סז) ענין זה מה שהיה צולע יעקב, שהוא מורה על חסרון דבר מה. ואילו היה יעקב שלם - לא היה יכול לו המלאך, ולא היה נוגע בו המלאך בכף ירכו, ואז לא היה אפשר לעשו לשלוט בו לעולם, כי המלאך הזה היה שרו של עשו (ב"ר עז, ג). ובמדרש (שם) "ויגע בכף ירכו" (בראשית לב, כו), נגע בצדיקים שעתידים לצאת ממנו, אלו דורו של שמד, עד כאן. הרי כי מה ששלט המלאך על יעקב - מה שנגע בכף ירכו של יעקב - הוא שגרם לשלוט בו עשו. ועשו הוא אדם שלם, ודבר זה גורם שעשו רוכב על יעקב, שהוא צולע. וזה שאמר שמביאין אדם שלם, ומרכיבין אותו על אדם חגר: ואמר שמלבישין אותו בלבוש אדם הראשון. פירוש דבר זה, כי כל המאמר הזה בא לפרש כי היה לעשו עולם הזה, ולכך כל מה שראוי אל עולם הזה - היה לעשו, ולא היה ליעקב רק עולם הנבדל מן הגשמי. ולכך אמר שמביאין אדם שלם, כי ראוי אל עשו שיהיה האדם שלם, כאשר יש לו לעשו העולם הזה, לכך לא היה ראוי שיהיה לו חסרון כלל בעולם הזה. ולא כן יעקב, שאין ראוי לו עולם הזה, ולכך היה חגר ברגליו. והיה צולע על ירכו, דוקא על ירכו כמו שהתבאר, כי יעקב היה מיוחד אל הדבר שהוא אלקי ולא גשמי, ואין דבר שהוא גשמי כמו הירך, לפי שאין בו צלם אלקים, שהוא מעלת יעקב. ובפרט בירך, לפי שהירך הוא בסתר, ואינו נגלה, והצלם הוא בפנים, שהוא נגלה. ודבר זה ראוי ליעקב, כמו שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד. ) שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון, והוא צלם אלקים. אבל לעשו לא היה רק הדברים החשובים בעולם הזה, לא דבר הנבדל אלקי: והיה לאדם גם כן מעלת הלבוש, כדכתיב (ר' בראשית ג, כא) "ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". וכשם שירש יעקב מעלת הצלם שהוא אלקי, כדכתיב (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים וגו'", כך ירש עשו מעלת הלבוש. כי מעלת הצלם הוא מעלה אלקית, ומעלת הלבוש אינה אלקית, רק כבוד ויקר נראה לעינים, שמראה עצמו בלבוש הדר, אבל אין זה מעלה אלקית, רק כבוד וחשיבות, ודבר זה ירש עשו. ולפיכך כתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותלבש את יעקב בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית", ופירשו ז"ל (ב"ר סג, יג) שירש עשו מן אדם הראשון. ודבר זה הוא הכבוד שנתן לעשו, שנאמר על אדם הראשון (תהלים ח, ו) "וכבוד והדר תעטרהו". ושני דברים היו לאדם הראשון; האחד - הצלם האלקים שנברא בו. השני - היקר והכבוד, וזהו מלבוש אדם הראשון, דהא רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי (שבת קיג. ): וכאשר תתבונן בענין הצלם האלקי ובענין המלבוש, שהצלם הוא ענין אלקי, אבל אין הכבוד ענין אלקי, רק כבוד נגד העולם. לכך יעקב יש לו חלק בעיקר, והוא צלם אלקים. ועשו יש לו חלק בבגדים, דהיינו היקר וההדר, שזהו חלקו של עשו, הוא החשיבות. וראוי לאלו ב' אחים, שהם תואמים (בראשית כה, כד), שירשו אלו ב' דברים שהם מתחברים יחד; יעקב ירש מעלת אלקית של אדם, כמו שאמרנו. ועשו ירש מעלת הבגדים, שהיא החשיבות. וזה שאמר דניאל על החיה הרביעית, שהוא אדום, "ואלו עינין כעיני אנשא" (דניאל ז, ח). אבל על מלכות המשיח אמר (שם שם יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". ופירוש "עינין כעיני אנשא", כלומר דוגמא שלו כבר אנש. והיינו דכתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותקח את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית", שעיקר מעלתו של עשו - הבגדים, שהם הכבוד וההדר. וזה שאמר 'ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון', כי בגדי אדם הראשון יש על אלו בגדים, שהם החשיבות שלו: וקאמר שלובשין אותו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול. כבר התבאר כי מלכות רביעית היא שגזלה את ישראל, ולקחה מהם מה שאפשר להם ליקח. וראיה לזה, שהכתוב אומר (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ", כי מחורבן ירושלים נתמלאה מלכות רביעית. ומאחר שכן, היא נוטלת מהם מה שראוי היה ליעקב. וכבר הארכנו בזה למעלה אצל 'קא חליף גונדא דרומי וכו'' (גיטין נז. ), עיין שם. ולפיכך אמר שלובשים אותו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול, כי הדבר הזה שהוא היופי ראוי דוקא לכהן גדול. ולקחו וגזלו אותו בדורו של שמד, ונטלו אותו מן ישראל המעלה הזאת, ומתלבשת עצמה בהם, כי ההדר והיופי הוא חשיבות גם כן. ולכך כשם שעשו ירש בגדי אדם הראשון, שהם בגדים חמודים, ולכך לקחו קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול. והבן למה אמר דוקא קרקפילו של רבי ישמעאל כהן גדול, שקבל האור האלקי, שהוא זוהר הבא ממקום בית המקדש, כמו שאמרו במדרש פרשת בראשית (ב"ר ג, ד) ממקום בית המקדש נבראת האורה, שנאמר (ר' יחזקאל מג, ב) "והנה כבוד ה' אלקי ישראל בא מדרך הקדים והארץ האירה מכבודו", עד כאן. ועיין אצל מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה (גיטין נח. ), עיין שם ושם נתבאר. ורבי ישמעאל, שהיה כהן גדול שנכנס לפני ולפנים, הוא מיוחד לדבר זה בפרט. ובדורו של שמד גזלו וחמסו מישראל ענין זה, ומתלבשין בו, עד שיש להם דבר מה מן האור הפנים עם הלבוש של אדם הראשון: וקאמר שתולים בצואר אותו אדם השלם ד' זוזי מתקלי פיזא, הוא מורה על החשיבות. כי המלבושים הם מורים כבוד, ומתקלי פיזא מורה חשיבות ויקר יותר שיש להם. וכבר הארכנו בזה אצל תרי מתקלי פיזא ירדו לעולם (גיטין נח. ) עיין שם, ותמצא מבואר. והבן אלו הדברים; האחד, שיש להם לבוש. והשני, אור פנים מן רבי ישמעאל כהן גדול. השלישי, תכשיט של יקר תלוי בצואר שלהם. הרביעי, שהמקום שלהם חשוב, ולכך קאמר שמחפין השווקים באינך. ואמר שעושים זה אחת לשבעים שנה, כמו שיתבאר. כל אלו דברים אינם דבר שבעצם, כי כל אלו אינם מעלה עצמית. כי הלבוש, וכן קרקפילו של רבי ישמעאל, וד' זוזי מתקלי פיזא, ומה שמחפין השווקים באינך, הכל כבוד וחשיבות: ומפני כי הדברים האלו הם כי כלל האומה נמצא בהם דבר זה, ולא שעושה אותם אדם פרטי, רק הוא אל כלל האומה הזאת, לכך אמר שעושים אותו (הוא) אחת לשבעים שנה, כי הכלל הוא דור אחד, ודור שלם הוא ע' [שנה], שהם ימי האדם (תהלים צ, י). ולכך אמר זה שעושים כך אחת לשבעים שנה. ופירוש הזה עיקר: וכאשר תבין אלו הדברים על עומקם, תדע להבין ענין אומה זאת, שיש להם הדרת פנים, ומלבוש, ותכשיט. שאלו שלשה הם מצטרפים אל האדם. ומקום חשוב הוא הרביעי שייך לאדם, כי כל אדם יש לו מקום מיוחד. וכל אלו דברים נמצאים במלכות רביעית, שהם מייפים את עצמם, וכבוד ויופי ויקר יש להם, וחשיבות המקום. וכאשר רואין עצמן בחשיבות אשר יש להם, גוזרת מלכות רביעית סך קירי פלסתר. כי ברכות של יצחק אבינו (בראשית כז, כג-כט) אין בהם ממש. ונותנים טעם לדבריהם; 'אחוה דמרנא זייפנא, מאי אהני לרמאי ברמאותיה'. כלומר, שמאחר שלא באו הברכות ליעקב רק דרך תחבולה, ולא מעצמם, אין בברכות אלו שבאו ליעקב ממש, כי הברכה ראוי שתבא מעצמה. וקצת אמת אמרו, שאילו לא אהב יצחק את עשו, ולא רצה לתת הברכה לעשו מעולם, לא נתבטלו הברכות מן יעקב לעולם. אבל מפני שלא נתן יצחק ליעקב הברכות מדעתו, היה בטול לברכות: ומסיימין ווי לדין כד יקום דין. פירוש, כי גוזרין על עצמם 'ווי לדין כד יקום דין'. ודבר זה גוזרים על עצמם מצד הרכיבה, כי מאחר שרוכבין עליו, מורה זה על ממשלה, כי הרוכב אין לו שתוף עם אשר רוכב עליו. ולכך אמר שמרכיבין אותו על איש חגר. ומה שאין הרוכב גובר לגמרי על החגר, זה מפני שאי אפשר לאבדו. ולכך מסיימין כך 'ווי לדין כד יקום דין', שהרי אין להם שתוף ביחד שתאמר כאשר יקום דין לא יהיה גובר עליו, כי הרכיבה מורה שאינם משותפין, ולכך 'ווי לדין כד יקום דין', שלא יתן לו חיות כלל: והתבאר כי עשו ירש עולם הזה לגמרי, וכל המעלות שהם בעולם ראוים לעשו. ולכך ירש בגדי אדם הראשון, וקרקפילו של רבי ישמעאל, והיופי הזה, אף על גב שהוא קרוב לענין אלקי, אינו לגמרי אלקי. רק צלם אלקים, דבר זה הוא אלקי לגמרי, שהוא צלם אלקים. רק הירך שהוא בסתר, ואין בו צלם אלקים, שהוא דוקא בפנים הנגלה, ולכך המלאך, שהוא שרו של עשו, שם נגע ביעקב, כדכתיב (בראשית לב, כו) "ויגע בכף ירך יעקב": ועוד יש לפרש, כי הירך הוא ברגל, והרגל הוא מיוחד שיש בו פחיתות, ואי אפשר לאדם שלא יהיה בו פחיתות של מה, ולכך בזה היה שולט שרו של עשו. אבל פירוש הראשון הוא עיקר וברור: וכאשר זרחה לו השמש (בראשית לב, לב), אשר השמש סדר העולם, כי השמש מושל בעולם, והשמש סדר העולם, והסדר מרפא את יעקב מצלעתו. וכאשר יעקב צלע על יריכו, אז יש כאן שנוי בסדר העולם, כמו שנתבאר למעלה בפרקים. ולפיכך השמש, שהוא מנהיג סדר העולם, מרפא את יעקב מצלעתו, עד שהעולם חוזר לסדר שלו. ובארנו לך דברים גדולים מאוד: ==פרק יז== ובפרקי רבי אליעזר (פרק לה) "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב), הראה לו הקב"ה ד' מלכיות, משלן ואבדן; והראה לו שר מלכות בבל עולה שבעים עקלים, ויורד. שר מלכות מדי עולה נ"ב עקלים, ויורד. שר מלכות יון [עולה] ק' עקלים, ויורד. הראה לו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד. ואמר (ר' ישעיה יד, יד) "אעלה על במותי אדמה לעליון". אמר לו יעקב "אך אל שאול תורד" (שם שם טו). אמר ליה הקדוש ברוך הוא, "אם תגביה כנשר וגו'" (עובדיה א, ד), עד כאן המדרש: והנה בטרם אשר היה ועדיין לא יצא לפעל הממשלה של המלכות הרביעית, כי רבי אליעזר הגדול היה בעת החורבן ובסמוך לו, ועם כל זה הגידו חכמים כח החיה הזאת, ואריכות אשר נתן לה מן השמים. ואם כן מה לך לשאול עוד על אריכות הגלות, כי אין ראוי שיצמיח קרן יהודה בממשלה החיה הרביעית (דניאל ז, ז). וכמו שהתבאר למעלה כי אין זמן אחד לשני דברים אשר הם מחולקים והם הפכים. ואין צריך ראיה אל מה שהכתוב אומר בפירוש, שכן כתוב בספר דניאל (ז, יא-יג) "עד כי קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא וגו' חזה הוית בחזו ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו'". הרי בפירוש כי מלכות המשיח לא יקום עד שיגמרו ד' מלכיות מלכותם. וכשיהיה תם וכלה מלכותם, אז יתגלה מלכות המשיח. ומאחר שהמלכות של החיה הרביעית נמשכת, וארכא מן שמיא ניתן לה, הוסר השאלה הזאת לגמרי על אריכות הגלות, שהוא נמשך כל ימי שלטון של חיה רביעית: והודיעו לנו חכמים במדרש ענין החיה הרביעית. כי כל שלשה מלכיות הראשונים ראה יעקב עלייתן, וראה גם כן ירידתן. חוץ מן המלכות הרביעית, שראה עלייתה, ולא ראה ירידתה. וזה מפני כי שאר המלכיות נתן להם השם יתברך ירידה מצד עולם הזהא, ולפיכך יעקב שהיה באותו זמן בעולם הזה, ראה הירידה שלהם. אבל מלכות הרביעית ירידתה מן העולם העליון, והשם יתברך בעצמו מוריד אותה, וכדכתיב (עובדיה א, ד) "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך", ואין ירידתה מצד עולם הזה כלל. לכך לא שייך לה הירידה מצד עולם הזה, רק מצד עולם העליון, אשר אין האדם שהוא בעולם הזה שולט בו. ולכך לא ראה יעקב, שהוא בעולם הזה, ירידת המלכות. רק ראה ירידת המלכות הרביעית מצד השם יתברך, אשר אי אפשר בשום צד שלא יהיה בטל מלכות חיה רביעית, כמו שיתבאר. ולכך אמר הקב"ה "אם תגביה כנשר וגו'". ולא יהיה ירידתה רק על ידי מלך המשיח, אשר מעלתו ומדריגתו מן עולם העליון, כמו שיתבאר. כלל הדבר, כי מאחר כי ארכא נתן למלכות רביעית, אין עוד שאלה כלל. ולכך גלו חכמים בחכמתם כח החיה הרביעית ותוקף שלה, שמזה תדע על אריכות ממשלתה: בפרק קמא דמגילה (ו. ) אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים קמ, ט) "אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה", אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו. "זממו אל תפק" זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין, מחריבין כל העולם. ואמר רבי חמא בר חנינא, תלת מאה קטירא תגי איכא בגרמימי של אדום, ושס"ה מרזבנא איכא בכרך של אדום, ובכל יום נפקי הני לאפי הני, ומקטיל חד מינייהו, ומטרדי לאקומי מלכא, עד כאן: בארו בזה כח מלכות רביעית, ותוקף של המלכות. ודע, כי על פי דעת רז"ל בעלי האמת, כח החיה הרביעית מקבל מן כח חמה המאור הגדול (בראשית א, טז), והוא מונה מספר שלו אל החמה. ויעקב נקרא קטן, והוא מונה מספר שלו למאור הקטן (שם). ומפני זה נקרא "אדום". ואמרו במדרש (ב"ר סג, יב) תבשילו אדום, שנאמר (בראשית כה, ל) "הלעיטני נא מן האדום". ארצו אדומה, שנאמר (בראשית לב, ג) "ארצה שעיר שדה אדום". גבוריו אדומים, שנאמר (ר' נחום ב, ד) "גבוריו מאדם". לבושיהן אדום, שנאמר (שם) "אנשי חיל מתולעים". ופורע ממנו אדום, שנאמר (שיה"ש ה, י) "דודי צח ואדום". בלבוש אדום, שנאמר (ישעיה סג, ב) "מדוע אדום ללבושך", עד כאן. ובארו בזה כי שם "אדום" ראוי אל עשו, ולכך כל אשר שייך אליו נקרא בשם "אדום". וכל זה מפני כי מקבל כחו מן החמה, אשר היא אדומה, וכדאיתא בבבא בתרא (פד. ) האי שמשא סומקתא היא. בשביל כך נקראת השמש חרסה, (שופטים יד, יח) "בטרם תבא החרסה", כי החרס הוא אדום. וכמו שנקרא המאור הקטן "לבנה" (ישעיה כד, כג) על שם הלבנות, כך נקראת השמש "חרסה" על שם האדמימות, ואין ספק בדבר זה: ומאחר שכחו כח השמש, וידוע כי המלכים והמושלים כחם מן כח השמש, בעבור שהוא המאור הגדול המושל בעולם הזה, ולכך מושפעים המלכים והמושלים לאדום ביותר. וזה שאמרו 'אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אל תתן לעשו תאות לבו. "זממו אל תפק ירומו סלה", זו גרמימי של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין את כל העולם כולו'. ורוצה לומר שאם נתן הקב"ה להיות יוצא כחם של מלכות רביעית אל הפעל, היו מחריבין את כל העולם מגודל התוקף אשר יש להם. אבל עתה השם יתברך לא הוציא כח אדום אל הפועל, והם דומים אל הבהמה שהיא זמומה וסגורה, מבלי יציאה אל הפעל כחה. וכן כח אדום, אשר יש להם כח מן השמש, הוא כמוס בלתי יוצא אל הפעל, עם שהוא גדול מצד עצמו, רק שאינו בפעל לגמרי. ודבר זה עוד בארו בחכמתם ובסודתם במקום אחר, שאמרו בפרק קמא דיומא (כ ע"ב) אלמלא קול גלגל חמה, היה נשמע קול המונה של אדום. וכבר בארנו זה בחבור באר הגולה. ועוד יתבאר בסמוך (ד"ה ועוד דבר) מה שאין כח שלהם בפעל, שאלמלא היה כחם בפעל לגמרי, היו מחריבין את העולם לגודל כח שלהם: לפיכך אמר אחר זה ג' מאות מלכים קטירי תגי איכא בגרמימי של אדום, ושס"ה מרזבני כו'. ביאור דבר זה ענין מופלג מאד. וזה כי כבר אמרנו כי כח מלכות רביעית יש לו כח מן השמש, אשר בחלקה המלכים והמושלים. וזה שאמר שי"ן מלכים קטירי תגי בגרמימי של אדום. כי המספר הזה שהוא ג' מאות, ראוי אל כח השמש. וזה כי השמש הוא מלך ומושל בעולם הזה, והאחדות הגמור, שהוא יתברך מלך מלכים, אין ראוי כי אם אל השם יתברך, שהוא מלך על הכל, והוא יתברך אחד לגמרי (דברים ו, ד), ואין לחמה המלכות הגמור: אבל מספר שלשה ראוי אל החמה, כי השנים שהוא זוג אין בו אחדות כלל, ואין זה שייך למלכות, שהמלכות הוא אחד. רק מספר ג', שאינו זוג, יש בו אחדות, והוא ראוי אל החמה. לכך בשם 'שמש' שי"ן בתחלה ושי"ן בסוף, לרמוז כי כחה שי"ן. והדבר הזה רמזו גם כן בפרקי ר"א (סוף פרק ו), שאמרו שם כי ג' אותיות משמו של הקב"ה כתובים על החמה, וג' מלאכים מנהיגים אותה וכו'. והרי נתנו לשמש ג' אותיות משמו, וג' מלאכים מנהיגים אותה. ואין להאריך בדברים אלו כאן. ולכך אמר שמושפע מן החמה ג' מאות מלכים קטירי תגי. ולא אמר 'שלש', כי אין החמה מן התחתונים שהם על הארץ, רק נתנה השם יתברך בשמים. ואמרו כי התחתונים הם עד עשרה, וכמו שאמרו (סוכה ה. ) מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, לקיים מה שנאמר (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ומאחר כי רשות התחתונים עד עשרה, והעליונים כח שלהם מגיע עד מאה, והמאה הם כמו אחד. וכבר אמרנו כי אין מספר אחר ראוי לשמש, רק מספר ג', ולכך כח החמה מספר ג' מאות: ויש לך לדעת, כי ב' בחינות יש לשמש; הבחינה האחת מצד עצמה, דהיינו במה שהיא עצם מאיר בלבד. ובחינה השנית הוא כח השמש, אשר יש לה מצד תנועתה בגלגל, אשר יש לה שס"ה חלופי תנועות. וכנגד זה אמר שס"ה מרזבני, והם כמו דוכסים (רש"י מגילה ו. ) בכרך גדול. ולכך אמר שהם מרזבני ולא מלכים, כי המלכים כחם מצד עצם השמש בלבד, ואילו הנך מרזבני אינם מצד עצם השמש, רק מצד חלופי תנועות השמש, והוא הכח שלה. שנמצא בשמש שס"ה חלופי תנועות, והם כחה: ומה שאמר ד'נפקי הני לאפי הני והנהו לאפי הנהו', ופירושו מפני כי מלכות רביעית מלכות מחולק, שהרי המלכים שהם קטירי תגי, יש להם ענין מיוחד, כי יש להם כח החמה. וכן מרזבני יש להם ענין מיוחד. ועם כל זה יש להם שתוף ביחד, בעבור כי שניהם הם כח מלכות רביעית, ויש להם תוקף השמש, והם נבדלים זה מזה. ודבר זה הוא התנגדות כאשר תבין זה, עד שימצא בטול המלכות מצד מה מצד עצמו. וזה שאמר ד'נפקי הני לאפי הנהו ומקטיל חד מהני', הוא ההתנגדות בצד מה שיש במלכות רביעית, שאינה בפעל השלימות מצד חילוק המלכות, לכך יש כאן בטול מצד מה: ועוד דבר זה ענין עמוק מאוד מה שאמר ד'נפקי הני לאפי הנהו ומקטיל חד מנייהו'. כי מלכות זה, לפי כח שלו, אין כח שלו הוא בפעל הגמור בשלימות. שאילו היו בפעל השלימות, לא היה אפשר לעולם להתקיים, וכמו שבארנו לפני זה. ואם היה שלימתם וכחם בפעל, לא היה התנגדות ביניהם. שכל דבר אשר הוא בפעל ובשלימות, כל אחד ואחד עומד בעצמו, ואין נוגע בזולתו. ומצד שאינו בפעל בשלימות, לפי שאי אפשר שיהיה כח עליון זה בעולם הזה בשלימות. שאילו היה בשלימות לא הוי נפקא הני לאפי הנהו, והיה שלום ביניהם. אך עכשיו שאין כח זה העליון בשלימות בעולם הזה, וקצר המצע להשתרע אלו הכחות בעולם הזה, נפקי הנהו לאפי הנהו ומקטל חד מינייהו. וזה הפירוש ברור בלי ספק כאשר תבין, והוא ענין עמוק מאוד יותר, רק כי אי אפשר לפרש יותר: ומפני כי אין ראוי במלכות שיהיה חסר ממשלה, מטרדי לאוקמי מלכא. כלומר, שאין שלימות למלכות זה שיהיה נמצא כח מלכותם בפעל, שאם היה נמצא בפעל היו מחריבין העולם. רק כי תמיד הם יוצאים אל הפעל, ומצד היציאה אל הפעל אינם בפעל הגמור שיפעלו באחר, רק הם בעצמם יוצאים אל הפעל. וזה שאמר 'ומטרדי לאקומי מלכא': הרי גלו לך על כח מלכות רביעית, אשר כח מלכות זה מושפע ויוצא לפעל תמיד, ולפיכך אין לכח מלכות רביעית מציאות בפעל לגמרי כאשר ראוי להיות, וזהו חסרונו. ומפני כך אין מחריב העולם. שכל דבר פועל באחר מצד אשר יש לו מציאות בפעל לגמרי, ולכך הוא פועל באחר. ואל המלכות הזה אין לו מציאות גמור בפעל. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם מגלין סוד מלכות הרביעית וכח שלה. ולא באו לפרש רק ענין כח מלכות הרביעית, מה הוא כח מלכות זה, ומה הוא ענינו. ואין אלה ג' מאות קטירי תגי ושס"ה מרזבני רק כח השררה של חיה רביעית, שמקבלת החיה הרביעית מן כח השמש. והבן הדברים האלו מאוד: וכן המאמר אשר בסמוך אליו (מגילה ו ע"ב), אמר עולא איטליא של יון זה כרך גדול של מלכות רביעית, והויא ש' פרסה על ש' פרסה, ויש בה שס"ה שווקים, כמנין ימות החמה. וקטן שבכולם של מוכרי עופות, והם ט"ז מיל על ט"ז מיל. ומלך סועד בכל יום באחד מהם, והנולד בו אף על פי שאינו דר בו, והדר בו אף שאינו נולד בו, מקבל פרס מאת המלך. ושלשת אלפים בי בני יש בו, וכל אחד יש בו חמש מאות חלונות מעלות עשן חוץ לחומה. צדה אחת - ים, וצדה אחת - הרים וגבעות, וצדה אחת - מחיצה של ברזל, וצדה אחת - חולסית ומצולה, עד כאן: כבר אמרנו (לעיל ד"ה אבל מספר, וד"ה ויש לך) כי השמש מצד עצמה מתיחס לה מספר שלש מאות מצד עצם השמש. גם יש לה חלופי תנועות, כי כל יום ויום יש לה מהלך מיוחד, עד שס"ה ימים. וכנגד זה אמר כי הכרך בעצמו הוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, שכך ראוי אל זה, כמו שהתבאר. אמנם המקום מחולק לשס"ה חלקים, והם שס"ה שווקין, כמו שהם חלקי תנועות השמש, שנחלקת לשס"ה ימים: אמנם מה שאמר הפחות שבכולם מוכרי עופות, יש לך להבין למה מוכרי עופות הוא השוק שהוא יותר קטן. ודבר זה ידוע למבינים, כי העוף הוא נברא מן המים, ואין בו ממשלת החמה, כי החמה כח האש, והלבנה ממשלתה על המים, ולכך השוק הקטן מוכרי עופות, שנבראו מן הרקק (חולין כז ע"ב): ועוד יש לפרש מה שאמר 'קטן שבכולם מוכרי עופות', כי דבר זה רמזו חכמים בחכמתם בפרק קמא דסוכה (ה ע"ב), וקאמר שם "פני האחד פני אדם פני שני פני הכרוב" (ר' יחזקאל י, יד), וקאמר שם אפי רברבי אפי זוטרא, כי הכרוב נחשב יותר קטן. והדברים האלה ידועים מאוד למבינים. אבל פירוש הראשון עיקר, כי העופות הם תחת ממשלת המאור הקטן, ודבר זה ראוי לך להבין: ומה שאמר שהוא ט"ז פרסה על ט"ז פרסה. פירוש, כי השטח זה היה לשוק, כי אין השוק רק שהוא שטח מתפשט לגמרי, ואל דבר זה ראוי מספר ט"ז. וראיה לזה כי נתנו חכמים סרטיא ופלטיא שיש לו דין רשות הרבים (שבת ו. ), שהם רחבים שש עשרה אמות (שבת צט. ), שתראה כי אין שטח גמור רק על ידי רוחב שש עשרה. ודבר זה ענין עמוק ומופלג, ארמוז לך דבר מה, להודיע לך כי כל דברי חכמים בחכמה עמוקה מאוד מאוד. וזה כי המקום שהוא מקום פרטי של אדם הוא ד' על ד', כמו שאמרו בכל מקום דבר זה (גיטין עז ע"ב). וד' אמות על ד' אמות מקיפין אותו ט"ז אמות. ודבר זה ראוי אל מקום רבים, שהרבים עוברים בו. דהיינו שמתפשט זה המקום, שהוא מקום היחיד - שהוא מספר ארבע בלבד - להיות מקום הרבים, דהיינו שמתפשט בכל ארבע צדדין, שהוא שש עשרה, שהוא מקיף מקום היחיד, כן יהיה מתפשט למקום הרבים בצד אחד. ולכך מספר ט"ז על ט"ז הוא שייך אל השוק, שהוא מקום רבים מפולש. ומזה הטעם עצמו מקום היחיד ארבע אמות, כי המקום יש לו שטח, וכל שטח יש לו התפשטות. אבל אמה על אמה אין לו התפשטות, כי היא אמה אחת מרובעת. וכאשר תתן לדבר זה התפשטות, מתפשט היקף אמה על אמה עד שהם ד' אמות לצד אחד. וכאשר הוא מתפשט בצד אחר, הוא ד' אמות על ד' אמות, וזהו מקום היחיד. ומקום הרבים שש עשרה, כי מתפשט היקף ד' צדדין, שהם ליחיד שש עשרה אמות - לצד אחד, כמו שהתבאר למעלה. והבן הדברים האלו מאוד, וכבר בארנו זה גם כן במקום אחר: ומה שאמר כי המלך סועד בכל יום ויום באחד מהם, בא לומר על חשיבות המלכות. וזה כי שאר מלכים נמצא המלך בכלל העיר, ולא בחלקי העיר. אבל יש למלכות רביעית דבר מיוחד, שהמלך סועד בכל יום פעם אחת בשנה באחת השווקים. וזה מורה על חשיבות של מלכות זה ביותר, שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. כי השווקים אשר שם מוכרים פרנסה, לא בלבד שיש בהם סעודות סתם אדם, אבל סעודות מלכים ימצא בהם. וכל זה לומר כי יש למלכות הזה החשיבות בפרנסתם ותענוג שלהם כמו שיש למלך. וזה שאמר כי המלך סועד בכל יום [ב]אחת מהם. ורצה לומר כי חשיבות מלכותו שם הוא נראה, כאשר יש במלכות זה שווקים מוכרי פרנסה, אשר זה ראוי למלכות לעשות סעודות מלכים, ומצד המלכות הוא זה שהמלך סועד בכל יום באחת מהם. ודבר זה תוכל להבין כי אלו שס"ה שווקים, הם כנגד חלופי התנועות שיש בעולם לשמש, כמו שהתבאר. והנה המלך, שהוא השמש, נמצא בכל יום ויום באחד מהם. לכך אמר כי המלך סועד בכל יום באחת מהם, כי סעודת מלכים צריך לו שווקים, והבן זה: ואמר הנולד שם אף על גב שאינו דר שם, או מי שדר שם אף על גב שלא נולד שם, מקבל פרס מן המלך. ורוצה לומר שמקבלים כח מן המלכות, וזהו פרס שמקבלים. וכמו מי שנולד במזל החמה, מקבל כח מן החמה, או שדר במקום שהוא תחת ממשלת החמה, מקבל כח מן החמה. לכך הנולד במלכות הזה, או שדר תחת המלכות, מקבל כח מן המלכות. וזה שאמר הנולד או שדר שם מקבלים פרס מן המלך. וכל זה מורה על גודל כח המלכות, עד שכל אחד מקבל ממנו. והבן הדברים האלו מאוד, כי כל אלו דברים נאמרו כי יש למלכות הזה מקומות חשובים, והכל מצד המלכות, לכך אמר כי המלך נמצא בו. ולכך אמר שיש מקום להם שהוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, ובו שס"ה שווקים כמו שהתבאר. כי דבר זה כח החמה, כי מצד עצמה יש בו שלש מאות, ומצד כחה - והם חלופי התנועה - יש בה שס"ה: ומה שאמר כי יש ג' אלפים בי בני. דע לך כי ענין מלכות רביעית מיוחד בדבר זה, שהם בעלי ישוב בשווקים ובמרחצאות. כי שני דברים אלו הם ישוב העולם ותיקון האדם בפרנסה שלו. כי השווקים שם נמצא הפרנסה, כמו שאמר כי המלך סועד בכל יום באחד מהם. לומר לך כי אין פרנסתם וסעודתם כסתם אדם, אבל סעודת מלכים נמצא בהם. וכן המרחצאות הם עדון האדם, וכל זה מסוגל אל מלכות רביעית. והם הפך אותם שאינם כל כך בעלי ישוב, והם יושבי אהלים בלבד. ודבר זה בארו חכמים בפרק קמא דע"ז (ב ע"ב), אמרו שם לעתיד לבא שתאמר מלכות רביעית הרבה שווקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב עשינו, והכל לא עשינו אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה. והקב"ה אומר אליהם, שווקים עשיתם לצורך עצמיכם, לעדן עצמיכם. כסף וזהב שלי, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב אמר ה'", עד כאן. הרי לך כי ענין האומה הזאת שהיא מיוחדת מה שהיא בעלת ישוב ביותר. ודבר זה ענין מופלג בענין מלכות רביעית, והדברים האלה הם דברים גדולים, אי אפשר לפרש יותר: ומה שאמר ג' אלפי בי בני. כבר אמרנו כי מספר ג' מאות הוא מסוגל למקום מלכות רביעית, מפני כי מספר ג' מאות הוא מתיחס לחמה. וכבר אמרנו למעלה כי השמש כחה החום. ומפני כי המרחץ הוא מתיחס לחמימות המופלג בתוקף גדול, אשר הוא לחמה, ולכך שייך למלכות רביעית דבר זה. וראוי אל מספר ג' אלפים, שהוא יותר משלש מאות. כי מספר ג' מאות הוא לדבר שאינו יוצא מן השעור, אבל בי בני יש לו החמימות היוצא מן השעור, והוא מתיחס לחמה, הוא עוד במדריגה יותר גדול, ולכך אמר שיש שם ג' אלפי בי בני: ומה שאמר שיש לכל אחד ת"ק חלונות. מספר זה מסוגל לחלונות, לפי שהחלונות עשוים להביא האור, והאור נחלק לת"ק חלקים. ודבר זה תמצא בכמה מקומות, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב) הפוסע פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו שבאדם. והטעם הזה ידוע למבינים, והוא שתמצא חמש אורות בפרשת "ויהי אור", שתראה מזה כי אל האור שייך חמש: ומה שאמר צד אחד ים, וצד אחר הרים וגבעות, וצד אחד ברזל, וצד אחד חולסית ומצולה, עד כאן. כי אלו ד' דברים הם תוקף ארבע רוחות. כי ים הוא תוקף מערב, שלכך נקרא המערב בשם "ים" בכל הכתוב, "קדמה וימה" (בראשית יג, יד) מפני שהים במערב. וכן ההרים וגבעות הוא תוקף דרום. וזה תבין מפני שנקרא 'דרום' 'דר רום', שהוא לשון התרוממות וגובה. וזה מפני שהדרום נקרא ימין בכל מקום, כדכתיב (ר' תהלים פט, יג) "צפון וימין אתה בראתה". ויד הימין מסוגל בהתרוממות בכל דבר, דכתיב (תהלים קיח, טז) "ימין ה' רוממה". ובדרום, השמש בתכלית גובהה, וזהו 'וצדו האחר הרים וגבעות', שהם גבוהים ורמים, והוא חוזק דרום. וצדו אחד ברזל, נגד צפון, ששם תוקף וכח הברזל. כי "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד), כי משם ההשחתה, ומשם נולד כח ברזל שהוא משחית. ודבר זה ידוע מן אבן המגניטו, ששואבת הברזל, והוא בצפון, כאשר נראה לחוש העין. וחולסית ומצולה הוא תוקף מזרח. כי כל הכוכבים נראים עולים מן עומק מזרח, ולפיכך תוקף מזרח העומק, ששם השמש עולה מן העומק. כמו דרום, אשר תוקף שלו הרים וגבעות, מפני כי השמש דר בגובה בדרום. וחולסית הם אבנים קטנים, ודרכם לגדל בעומק: והנה לכרך הזה תוקף העולם כלו, כי יש לו כח ד' רוחות העולם. וכבר אמרנו כי כל ענין זה על שיש למלכות כח הישוב ביותר, וכל זה מפני כי הם מקבלים מן החמה, אשר היא מושלת בעולם, שהוא הישוב, ולכך מתיחס להם הישוב ביותר, ומשוער דבר זה כשיעור כאשר ראוי לחמה. ודברים אלו ברורים מאוד למי שמבין את אלו ד' דברים, עד שתמצא אלו ד' דברים במלכות רביעית. ומה שאמר שהם מעלות עשן חוץ לחומה, שלא לבטל האור והזיו. וכל הדברים האלו הם כח החמה. והתבאר לך תוקף המלכות, אשר יש להם אריכות הצלחה בעולם הזה. ומפני שעמדו חכמים על ענין מלכות רביעית וכחה, גלו לנו מהות המלכות הזה מה שאפשר מענין זה, ועוד יתבאר: ==פרק יח== הנה בארנו במה שיש בו די מענין מלכות רביעית, אשר חלק השם יתברך אליו חלק גדול בעולם, עד עידן עדנין. וחכמי אמת והחסידים והקדושים קבלו עול מלכות זה עליהם, כאשר עמדו על סוד מלכות רביעית זאת. וכבר כתבנו במה שיש בו די: ועוד נוסף בפרק ערבי פסחים (קיח ע"ב), שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית, ובכל שוק ושוק שס"ה בירנות, ובכל בירה ובירה יש שס"ה מעלות, וכל מעלה ומעלה יש בה לזון את כל העולם. אמר ליה רבי שמעון בר רבי, ואמרי ליה רבי שמעון בן יוסי לרבי, הנהו למאן, אמר ליה לך ולחברך, ולחברי חברך. שנאמר (ישעיה כג, יח) "והיה סחרה ואתננה קודש לה' לא יאצר ולא יחסן". תנא רב יוסף, "לא יאצר" זה בית אוצרותיהן, "ולא יחסן" זה בית גנזים. "כי ליושבים לפני ה' יהיה לאכלה ולשבעה ולמכסה עתיק" (שם), מאי "ליושבים לפני ה'", זה המכיר חבירו בישיבה. איכא דאמרי, זה המקבל פני חבירו בישיבה. מאי "למכסה עתיק", זה המכסה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו, טעמי התורה, עד כאן: כבר בארנו לך הרבה, כי מלכות רביעית זאת כח מלכותה במספר שס"ה, לטעם אשר התבאר. ודבר זה תמצא נמשך בכל דברי חכמים אשר עמדו על כח מלכות רביעית זאת. כי כח מלכות רביעית יש לו הכח אשר יש לחמה, והם שס"ה ימים, ובכל יום תנועה מיוחדת. . והנה לא במקום אחד בלבד, רק בכמה מקומות מזכיר מספר שס"ה, ומספר שלש מאות, אשר מזה תבין מהות המלכות הזה. ועתה בא להגיד על השפע אשר מקבלים מלכות זאת, וכאשר אמר הכתוב (בראשית כז, לט) "הנה משמני הארץ יהיה מושבך". ולכך אמרו שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית. ובאור ענין זה, כי יש במלכות הזאת שמקבלים שפע עליון, וכנגד זה יש כאן ג' מעלות, ובכל אחד ואחד מספר שס"ה; כי הפרנסה שהיא מעולם העליון, ומתפשט לעולם האמצעי, ומתפשט עוד יותר לעולם התחתון. ובכל אחד שמתפשט יותר הוא שס"ה. וכאשר הוא בהתחלה, הוא שס"ה מעלות, שכך ראוי אל כח מלכות רביעית. וזהו כנגד עולם העליון, אשר משם הפרנסה באה. וכאשר מתפשט לעולם האמצעי, מתפשט הפרנסה הזאת לשס"ה בירנות. כלומר, כי עדיין לא בא לעולם התחתון, לכך נקרא שהוא כבירה, שאינו בנגלה. וכאשר הוא מתפשט לעולם התחתון, מתפשט לשס"ה שווקים, כי השוק שם הוא בפעל הנגלה. כלל הדבר, שבא לומר בזה כי כח המלכות הרביעית מקבל כח הפרנסה מן העולם העליון. ואמר שבכל אחד מן המעלות יש לפרנס את כל העולם, כי שס"ה ימי החמה - כל אחד מן שס"ה הוא כל העולם, ולכך בכל אחד יש לפרנס כל העולם: ואמרו הנהו למאן. כי אי אפשר לומר בשום צד שיהיה דבר זה, שהוא כל כך המעלה, למי שאין לו המעלה האלקית כמו מלכות רביעית. ואם כן למה נברא דבר זה. רק כי כל דבר זה, דהיינו השפע העליון הזה, יהיו יורשים לעתיד אותם אשר ראויים לו. ומה שנמצא זה למלכות רביעית בעולם הזה, אינו רק הכנה שיהיו ישראל יורשים הכל לעתיד. אבל באין ספק הבדל גדול יש; כי אף אם יש למלכות הזה שפע העליון, אין ספק שהוא מתיחס השפע אל העולם הגשמי. אבל ישראל כאשר יהיו מקבלים השפע הזה העליון לעתיד, לא יהיה מתיחס אל ענין גשמי כלל. רק בעולם הזה הגשמי, המלכות הרביעית מקבלת השפע הזה, ואין זה שייך לישראל. רק כי מדריגות ישראל שיהיו יורשים כח המלכות הזה, כאשר יהיו ישראל מקבלים הכל. ולפיכך כל ענין זה שיש למלכות רביעית אינו רק הכנה אל ישראל, שיהיו יורשים לעתיד לעולם הבא הכל: ומה שאמר זה המכיר פני חבירו, ולמאן דאמר זה המקבל פני חבירו בישיבה. רוצה לומר שאינו דוחה דברי חבירו בישיבה; כאשר שמע דבר ממנו הוא מקבל דבריו, ומסכים ומודה על האמת, ושומע דברי חבירו. וכל זה הוא שלימות הישיבה, שיהיה קיום אל הישיבה. ומפני כך ראוי להם כל הדברים האלו, שהם עיקר הישוב שהוא בעולם הזה. ומקבלים זה מלכות רביעית, שיש להם בפרט הכנה לדבר שהוא ישוב העולם. אבל לעולם הבא, הוא מוכן לאותם שלומדים, שיש להם הכנה לישיבת התורה. והבן מה שאין ראוי למדריגה זאת רק מי שלומד בישיבה, לא הלומד מעצמו. כי דבר זה אינו ראוי למעלת המדריגה הזאת, שהוא דבר שהוא עיקר ישוב העולם, רק מי שמיוחד לו בעולם הזה אל הישיבה. ולכך אמר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה": והבן דברים אלו, ואין ספק בהן למי שיש בו חכמה ותבונה, במה שפרשנו בענין השווקים ובענין הבירנות ובענין המעלות, כי כלם דברים ברורים מאוד, רק שהדברים הם יותר עמוקים, ומה שאפשר לפרש - פרשנו, והחכם יוסיף דעת ותבונה. והנה החכמים גלו כח הצלחת המלכות הזה, והכל לבאר ענין אריכות גלותינו, שכאשר יעמוד על כח הצלחת המלכות, שוב לא ישאל ולא יפקפק בזה: ובפרק מקום שנהגו (פסחים נד ע"ב), ז' דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הן; יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות רביעית מתי תכלה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי יום המיתה הוא בודאי חוץ לגבול, שלא יתחבר עמו בגבול דבר, שהוא העדר לו, והעדר בודאי חוץ ממנו, ואינו בגבולו. ולפיכך דבר זה מכוסה מן האדם. וכן יום הנחמה, ודבר זה גם כן אין בו ידיעה, כי הנחמה חוץ מן האדם. שכאשר הגיע לו צרה, אין ידוע לו זמן שיהיה מתנחם אחר הצרה שהגיע לו. כי הנחמה לאדם הוא כאילו היה מגיע לו העדר, ויחזור ויקבל הויה אחר כך, ואין דבר זה ידוע לו מה שחוזר ונותן לו הויה, כי הוייתו חוץ ממנו: ועומק הדין הוא גם כן מכוסה ממנו. כי הדין מושכל מחויב, כי שאר דברים שהם אפשרים, כיון שאינם מחויבים, אינם שכל גמור. ולפיכך מה שאמר כאן 'ועומק הדין', רוצה לומר הדין המחויב, מפני שהוא מחויב ומוכרח הוא מכוסה מן בני אדם, במה שהאדם גשמי, ושכלו אינו שכל גמור, לא יוכל לעמוד על השכל המחוייב, שהוא הדין. ואילו היה יודע עומק הדין, היה האדם שכלי לגמרי, כי זהו אמיתות השכל, ולפיכך השכל המחויב הוא נבדל ממנו, שאי אפשר לדעת עומקו. ואין דבר שהוא מחויב רק הסבה הראשונה, שהיא מחויבת ומוכרחת, ובודאי אין לעמוד עליה כלל: ואין אדם יודע במה משתכר. שזה גם כן חוץ מן האדם, כי פרנסתו הוא חוץ ממדריגות האדם, כי דבר זה בארנו בחבור גבורות ה' (פס"ה) אצל כוס חמישי, שם הארכנו בדבר זה, ובארנו כי הפרנסה של אדם היא למעלה מסדר העולם, עיין שם. לכך אינו יודע במה משתכר. ואף אם האדם חושב כי בדבר הזה בודאי ישתכר, אין זה בודאי, כי אי אפשר לדעת זה: ואין האדם יודע מלכות בית דוד כשתחזור. וגם דבר זה חוץ לגבול וגדר האדם. ותראה כאשר נבנה בית שני, וחזר להם הבית, לא חזר להם מלכות בית דוד. ודבר זה צריך טעם נפלא מאוד, כי למה לא חזר להם מלכות בית דוד גם כן. וזהו למעלת מלכות בית דוד, שלא היה כד[א]י להיות מלכות בית דוד זורח עד לעתיד. ולפיכך אין אדם יודע מתי תחזור מלכות בית דוד. ואם לא היה בית דוד כל כך במעלה, לא היה אפשר במלכות בית דוד לבטל מלכות רביעית. ולפיכך בהכרח צריך אתה לומר שמלכות בית דוד מעלתו במעלה שאין ידיעת האדם תופס שם: וכן מלכות רביעית מתי תפול. שכבר בארנו לך למעלה כי נפילת המלכות הזה אין ידיעה בו מפני גודל ממשלת המלכות. ולפיכך אין אדם יודע מתי תפול. ולפיכך ראה אותה יעקב עולה ואינה יורדת. ומעתה התבאר במה שיש בו די להסיר השאלה הזאת, אשר חרפו עקבות משיחנו כאשר ראו אורך הגלות. אמנם יתבאר לך עוד דברים כבושים תשובת שאלה זאת בפרקים הבאים בעזרת השם. וכאשר תראה שלטון מלכות רביעית, ואשר משמיא נתן לה ארכה, יתורץ לך השאלה על אריכות גלותינו, כאשר יש למלכות הזה שלטון בעולם: והנה חכמי האמת באו לבאר ענין הזה במדרש פרשת שמיני בויקרא רבה (יג, ה); "באתר דנא חזא הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעא דחילה ואימתני ותקיפא יתירה" (דניאל ז, ז), זו מלכות רביעית. דניאל ראה שלשתן בלילה אחד, ולזאת בלילה אחד. ולמה, רבי יוחנן אמר ששקולה כנגד שלשתן, וריש לקיש אמר יתירא. פירוש, כי ג' מלכות ראה דניאל בלילה אחד כנגד ג' משמרות שיש בלילה. וכל משמר מן הלילה נגד מלכות אחד, והם ג' מלכיות, ולכך ראה שלשתן בלילה אחד. אבל מלכות רביעית שקולה נגד שלשתן, לכך ראה מלכות רביעית בלילה מיוחד, שיש בו ג' משמרות שהם בלילה אחד: וזה כי השם יתברך גזר על ישראל עד שהיו משועבדים תחת האומות בכל חלקיהם. כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד - גופו, וחלק השני הוא נפשו, וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו. ואלו החלקים אין זה כזה, אלו הם שלשה חלקים שיש באדם, והאדם כלול משלשה חלקים אלו. הנה יש באדם ד' בחינות; מצד חלקי האדם, שהם שלשה, כמו שאמרנו. ובחינה רביעית - מצד כלל האדם. ולכך השם יתברך שיעבד אותם בד' מלכיות. כי ג' מלכיות - לשעבד אותם בג' חלקי האדם, ומלכות רביעית כנגד כלל האדם, שיש בו אלו ג', וכל אחד בחינה מיוחדת. ולכך דניאל ראה ג' מלכיות בלילה אחד, וראה מלכות רביעית בלילה מיוחד. וזה כי ג' מלכיות הראשונות הם כנגד שלשה חלקי האדם, ומלכות רביעית נגד האדם בכללו, שהוא כולל שלשתן יחד: והלילה נחלק לג' משמרות, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ג. ), תניא רבי אליעזר אומר, ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר (ר' ירמיה כה, ל) "ה' ממרום ישאג שאג ישאג על נוהו". וסימן לדבר, משמרה ראשונה - חמור נוער. שנייה - כלבים צועקים. שלישית - תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה. ויש לשאול, למה בכל משמר ומשמר הקב'ה שואג 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו''. אבל יש לך לדעת, שהלילה הוא חושך, והוא דומה לגלות, שישראל יושבים בחושך ולא אור. ולכך כאשר נגאלו ישראל, כתיב (אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה", ולכך הלילה סימן לגלות. וכמו שהלילה נחלק לג' משמרות, כך הגלות נחלק לג' חלקים, והם דומים לגמרי אל המשמרות שהם בלילה, כי הם סימן אל שלשה חלקי הגלות. לכך השם יתברך יושב ושואג על כל משמר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'': כי בתחלה כאשר באו בגלות, היו נותנים עול על ישראל, ומכבידים עליהם הגלות ביותר. והיו ישראל נושאים עול ומשא גדול תמיד, עד שהיו ישראל כמו החמור, שנושא משא גדול. וזהו תחלת הגלות היו נוהגים כך, והוא מלכות בבל. כך היה חלק הראשון מן הגלות. חלק הב' מן הגלות היה דור של שמד, שהיו גוזרים עליהם מיתה ושמד. והוא כנגד משמרת השנייה, שכלבים צועקים. וכלבים צועקים הוא סימן מיתה, כמו שאמרו (ב"ק ס ע"ב) כלבים צועקים - מלאך המות בא לעיר. כך היה חלק הב' מן הגלות, שהיו הורגין בהן וממיתין אותם. ולכך אמר 'משמרה ב' כלבים צועקים', שהוא סימן יללה ומיתה, ולכך גם על זה הקב"ה יושב ושואג כארי. חלק הג' מן הגלות, אין שמד, השם יתברך ישמור עמו ישראל מזה, ונוהגים האומות עם ישראל כמו שנוהג הבעל עם האשה. כי האומות נחשבים בעל לישראל בגלות, שנאמר (ישעיה כו, יג) "בעלונו אדונים זולתך". והבעל - כאשר לא תמצא האשה חן בעיניו - הוא מגרשה (דברים כד, א). כך האומות, כאשר ישראל אינם מוצאים חן בעיניהם, מגרשים אותם, וזהו עיקר הגלות של חלק הג'. ועל זה אמר 'משמרה ג' אשה מספרת עם בעלה'. ואמר במשמר הג' שהתינוק יונק משדי אמו, כנגד זה - בסוף הגלות יונקים ישראל, שנחשבו תינוקות בתורה, שיונקים מן שדי אמם, הראשונים שנקראים 'אמם'. וזה מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד, והם גולים ממקום למקום, עד שנשכחה בעוונותינו הרבים התורה לגמרי מישראל בסבת הגלות: וריש לקיש שאמר שהיא קשה משלשתן, דעתו כי כאשר מתחברים השלשה יחד, כמו שהיה אצל מלכות רביעית שהיה בו כל השלשה, וכאשר כל השלשה ביחד "איש את רעהו יעזורו" (ישעיה מא, ו), והוא יותר קשה מן השלשה אשר הם מחולקים כל אחד לעצמו: והתבאר לך כי כח מלכות רביעית הזה כחו על כל ג' מלכיות. לכך גם כן ארכה נתן לה כפי כחה, וכח שלה הוא משולש. ודבר זה הוא אריכות גלותנו, כי לפי גודל שלטון המלכות, נתן אריכות לה מן שמיא: ובאולי תאמר כי סוף סוף דבר זה הוא חסרונינו, מה שאין אנו מיוחדים ומוכנים לעולם הזה. דבר זה לחסרוני השכל, אבל שלימי השכל, אשר יש בו חכמה, הוא רואה את הנולד (תמיד לב. ), ורואה את חלקו חבלו ונחלתו אשר נתן לו השם יתברך לטוב לו כל הימים, וכמו שיתבאר (להלן פרקים יט, כ): ==פרק יט== בפרק כל המנחות (מנחות נג ע"ב), אמר רבי יצחק בשעה שהחריב הקב"ה את בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם עומד בבית המקדש. אמר לו, "ומה לידידי בביתי" (ירמיה יא, טו), אמר לו על עסקי בני באתי, אמר לו בניך חטאו וגלו. אמר לו שמא בשוגג חטאו, אמר ליה "עשותה המזימתה" (שם). אמר לו שמא מיעוטם חטאו, אמר לו "הרבים". אמר לו היה לך להזכיר ברית מילה, אמר לו "ובשר קודש יעברו מעליך" (שם). אמר לו שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה, אמר לו "כי רעתיכי אז תעלוזי" (שם). מיד הניח ידו על ראשו, והיה צועק ובוכה, ואמר שמא חס ושלום אין להם תקנה. יצתה בת קול ואמרה לו "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (שם שם טז), מה זית אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופן. "לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (שם), אמר רב חנן בר פפא לקול מלייהו של מרגלים נתרועעו דליותיהן של ישראל. דאמר רב חנן בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אמרו כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. מתקיף לה רבי אחא בר חנינא בר פפא, האי "לקול המולה", 'לקול מילה' מיבעי ליה. אלא אמר ליה הקב"ה לאברהם, קולך שמעתי וחמלתי עליהם; אני אמרתי ישתעבדו בד' מלכיות כל אחד ואחד כשעבוד מלכות מצרים, השתא חדא חדא מאי דפסיק להו. ואיכא דאמרי, אני אמרתי בזה אחר זה, עכשיו בבת אחת. אמר רבי יהושע בן לוי, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אמר רבי יוחנן, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה, כך ישראל אינם חוזרים למוטב רק על ידי יסורין, עד כאן: ובאור ענין זה, כי כן ראוי אל התחלת הויה שילמד זכות שלא יגיע הפסד אל ההויה. והתשובה על זה מן השם יתברך, אשר פעל ומסדר הכל באמת ובמשפט, 'בניך חטאו וגלו', שאף על גב שבניך הם, וראוים להיות מתדמים אל מי שיצאו ממנו, מכל מקום נמצא בהם החטא. ולפיכך אברהם מלמד זכות שמא בשוגג חטאו, והחטא בשוגג אין זה לעצם האדם, כי עצם האדם הוא דעתו, והשוגג עשה בלא דעת, והחטא שאינו בעצם האדם אינו נחשב כל כך. והשיב לו במזיד עשו. ועוד היה מלמד סנגוריא, שמא המעוט חטאו, ואין המעוט - שהוא הפרט - נחשב אצל הכלל. ולפיכך השיב כי רובם חטאו. ואז אמר שהיה לך לזכור ברית המילה. פירוש, אף על גב שחטאו, מכל מקום מצד חשיבות ומעלת עצם הצורה שבהם, אף שיש חטא מצד החומר, מכל מקום יש להם צורה נבדלת אלקית מצד עצמם. ודבר זה יתבאר לקמן כי יש לישראל צורה נבדלת אינה מוטבעת בחומר: וזה יורה המילה, שהמילה מורה על שלימות צורתן הנבדלת מן החמרי, כאשר המילה ביום השמיני (ויקרא יב, ג), והוא לאחר ז', שהם ימי הטבע שבהם נברא העולם הטבעי. והמילה שהיא אחר ז' ימים, שהם ז' ימי בראשית, היא על הטבע. ומעתה, אף כי הם נפתים ליצר הרע מצד החומר שבהם, הרי אין בטול לצורתן העצמית הנבדלת, ואין ראוי להם הפסד מצד הזה. ועל זה אמר כי גם צורתם השחיתו, וראיה לזה כי העבירו בשר קודש מעליהם, עד שנשתנו באמיתת עצמם. כי לפעמים הדבר נשתנה ויצא מן אמיתת עצמו, ונמשל כבהמה. וכיון שקבלו השתנות מצד צורתם, שוב אין כאן סנגוריא. ואז היה צועק ובוכה, כאשר שמע בטול צורתן הקדושה: והשיב לו הקב"ה, אל תהא סבור שדבר זה לעולם, כיון שקבלו ישראל השתנות בזה הדבר שהוא בטול צורתן, כי ישראל נמשלו לזית; מה זית תחלתו מר וסופו מתוק, כך ישראל תחלתן מר וסופן מתוק. ויש לך לדעת, הזית הוא עומד לדבר קדושה אלקית, ולקדש במשיחתו כל דבר שראוי אל קדושה (שמות ל, כד-לג). וכן ממנו האור, שהוא אינו גשמי. ורצה בזה, אף כי המילה מורה על צורתן, אין זה אמתת צורתן של ישראל. כי יש לישראל צורה נבדלת קדושה אלקית, ואמיתת צורתן הוא השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה להם, כמו שחתם בשמם באחרונה שם "אל", ולא נתקלקלה הקדושה שיש בהם: ומפני זה יש לזית סגולה שיש לדברים שאינם גשמיים, כי דברים הגשמיים, לשפלת מדריגתם, ימצאו מיד בשלימותן ובטובתן, כמו שנתבאר, ויתבאר בסמוך דבר זה עוד. אבל דברים שאינם גשמיים לא ימצאו בשלימותם ובטובתם בתחלה, רק באחרונה, למעלת שלימותם, כמו שהתבאר. ולכך ישראל, אף שהגיע צרות להם, דבר זה ראוי לישראל, במה שהם קדושים אלקיים. ולכך לא נמצאו בשלימותם ובטובתם בתחלה, עד לבסוף. וזה שאמר כי תחלתו מר, וסופו מתוק. מורה כי אין טובתם ושלימותם רק בסוף: ואמר כי סוף סוף באולי שעל ידי זה יגיע אבוד להם, כי דבר זה אינו, כי ישראל נמשלו לזית וכו'. אף כי הם קיימים לעולם הבא, מכל מקום אין כליון והפסד להם בעולם הזה. אף שאין העולם [הזה] מיוחד להם, מכל מקום מפני כי עולם הזה נברא בשביל עולם הבא, שיהיה האדם מכין עצמו בעולם הזה לעולם הבא, לכך יש להם קיום בעולם הזה. וכן מה שאמר רבי יוחנן אחר כך, 'נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו רק על ידי כתישה וכו''. כל זה ידוע, שהוא ממעלת הדבר שיש בו מעלה נבדלת, כמו שאמרנו. כי ישראל אשר יש בהם הנפש הנבדלת, אינם חוזרים למוטב כאשר ראוי אל הנפש הנבדלת, רק על ידי יסורין. כי היסורין ממרקין ומטהרין ומסלקין פחיתות הגשמי החמרי, כמו הכתישה שמסלק פסולת הזיתים. ודבר זה בארנו למעלה: ואמר לקול המולה של מרגלים. כבר התבאר ענין זה כי בשביל המרגלים גלו, כאשר המרגלים שהיו דור ראשון שיצאו ממצרים, ומאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד), ולא רצו לכנוס לארץ, שבזה נראה כי אין לישראל חבור לארץ, כאשר ראוי שיהיה חן מקום על יושביו (סוטה מז. ). ואם כך היה אצל ישראל, לא היו מואסים בה. אבל מה שלא היו רוצים לבא לארץ, וירגנו באהליהם (תהלים קו, כה), ונשאו קולם ויבכו בכיה של חנם, נראה בזה שיש לישראל פירוד מן הארץ, ולכך גלו ממנה. וזה נראה בדור ראשון שיצאו ממצרים, והם התחלת ישראל, ובהם נראה פירוד זה: ואמר לו הקב"ה, אמרתי לשעבד את ישראל בכל מלכות ומלכות, בשבילך ישתעבדו בכל ד' מלכיות ביחד. ודבר זה מפני כי אברהם הוא התחלה אל ישראל, והוא אחד. ומצד התחלה, כל ד' מלכיות גם כן הם כמו אחד. ולפיכך, כשם שאברהם הוא אחד, כך ד' מלכיות אלו הם גם כן אחד. ולכך לא ישתעבד בהם כל אחד ואחד, רק ד' מלכיות יחד, כאילו היו כלם ביחד איש אחד. והדברים האלו יש להבינם: ובמדרש (ילקו"ש ח"א תתמז), "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא, כא), אמר הקב"ה לישראל, לא תעשו את התורה על מנת לקבל שכר מיד, כל מי שעושה כך נקרא 'רע', ואינו מתנקה, שלא הניח לבניו כלום. שאילו בקש אברהם שכרן של מצות מיד, האיך היה משה אומר (שמות לב, יג) "זכור לאברהם וגו'". וכן אליהו אמר (מ"א יח, לו) "ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע", ואני נזכר להם. אבל אם עשה גוי מצוה, מיד ליד אני נותן שכרו, שנאמר (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו" בעולם הזה, ואין בידו לעולם הבא. מהו "לא יאחר לשונאו" (שם), אינו נותן שכר לשונאיו ממה שלאחריו: פירוש זה כמו שבארנו במקום אחר, כי התשלומין הם בסוף ובהשלמה. ודבר זה אמרו ז"ל גם כן באמרם (ב"מ סה. ) אין שכירות משתלמת אלא בסוף. וכמו שהוא מורה הלשון שנקרא 'תשלומין' מלשון שלם, כאשר נשלם הדבר אז כאן השכר. ואין השכר רק בשביל שלימות הדבר, והשלימות הוא בסוף הדבר, כי אין השלימות בחצי דבר. ולפיכך אם האדם מבקש שכרו בעולם הזה, כאילו הוא מבקש שיהיה סופו בעולם הזה. ולפיכך אמר "יד ליד לא ינקה רע", כי כאשר מבקש שכרו מיד, מבקש שיהיה לו סוף, ואז יש לו העדר, אשר ההעדר הוא הרע הגמור, והמציאות הוא הטוב: אבל האומות סופם בעולם הזה, ואין ראויים לעולם הבא, ולכך השם יתברך נותן להם שכרם - שהוא בסוף - בעולם הזה, שהוא סופם של אומות. ולא כן ישראל, אשר מזומנים לעולם הבא, וכיון שכך הוא, אין ראוי שיקבלו השכר - שהוא שלימותם - בעולם הזה, אבל שכרם הוא בסוף, לכך שכרם אינו רק לעולם הבא. ומה שאוכלים בעולם הזה אינו רק פירות, כי עיקר השכר, שהוא עצם השכר, ראוי שיהיה בסוף, כי כך הוא ראוי שיהיה השכר בסוף. והדבר שהוא נמשך מן עצם הדבר, וזה נקרא 'פירות', ודבר זה אינו עיקר, והוא בעולם הזה. רק הדבר שהוא עיקר הוא בסוף, כמו שאמרנו. ואמר שאינו מתנקה, בשביל שלא הניח לבניו אחריו. כי כאשר עדיין שכרו אצל השם יתברך, הנה השם יתברך משלם שכר האבות לבנים, כי גם זה בכלל שכרו. אבל כאשר קבל שכרו, לא הניח כלום לבניו, כי שכרו ניתן לו כבר, ואם כן מאיזה צד יקבלו בניו שכר מצד אביהם, הרי כבר קבל שכרו: ועל דבר זה יסד דוד עליו השלום ה"מזמור שיר ליום השבת וכו'" (תהלים צב, א-טז). ולא מצאנו בכל המזמור הזה שנזכר יום השבת, שאמר "מזמור שיר ליום השבת". אבל מפני כי השבת בו השלים השם יתברך העולם, ומפני כי יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, דבר זה יחשב חסרון. ועל זה אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה. ומפני כי השלמה הזאת אינה רק מצד עולם הבא, ועל ידו יושלם הכל, כמו שיתבאר, ולכך אומר "מזמור שיר ליום השבת", ופירשו ז"ל (סוף תמיד) ליום שכולו שבת, והוא מנוחה לחי עולמים. כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל. ולפיכך כל המזמור הזה כפול; "טוב להודות ולזמר לשמך עליון" (תהלים צב, ב). וכן (שם) "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", כל המזמור הזה הוא כפול, מפני שהוא מיוסד על עולם שהוא עולם כפול: ואמר "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" (שם שם ב). כי ההודאה שהכל הוא אל השם יתברך, ועל זה שייך ההודאה, שאנו מודים לו כי הכל אליו. כלומר, כי האדם הוא מודה אל השם יתברך שהכל הוא שלו, שהרי השם יתברך ברא את הכל, ומפני שהוא יתברך ברא אותם, הכל הוא שלו. וזהו ענין ההודאה, כמו שהתבאר בכמה מקומות דבר זה. ובשבת - שהכל ברא בששת ימי בראשית, והשלים הבריאה ביום השבת, לכך אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'". ואמר "לזמר לשמך עליון", כלומר שיש להודות אל השם יתברך כי הכל הוא שלו, שהרי הוא ברא הכל, ובריאת העולם הזה שהוא שלם, והוא במעלה עליונה, ולכך יש לזמר לשמו, שהוא עליון על הכל עוד. ויש לפרש גם כן "טוב להודות לה'", שהוא ברא הכל. ואחר שבראם, יש לו הכח להפסיד אותם. וזה שאמר "ולזמר לשמך עליון", שהוא יתברך עליון ומושל עליהם: ואמר "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (שם שם ג). כי הבוקר הוא עולם הבא, שהוא כולו אור, כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ב ע"ב) שנקרא עולם הבא "בוקר", ועולם הזה נקרא "לילה". וזהו "ואמונתך בלילות", הוא עולם הזה שדומה ללילה. ובודאי בעולם הבא אז נראה החסד והטוב שהשם יתברך עושה עם הצדיקים. ובעולם הזה, שאין הצדיקים שרוים בטובה, "להגיד אמונתך בלילות", כי עולם הזה דומה ללילה, ובו יגיד אמונתו. כי אף על גב שהוא בצרה, הוא מאמין בו יתברך שיהיה לו הטוב בעולם הבא: ואמר "עלי עשור ועלי נבל וגו'". כלומר שיהיה משורר ומזמר שבח שלם ומלא, וזהו "עלי עשור", וכדאיתא (במנחות) (ערכין יג ע"ב) כנור שהיה במקדש היתה של ז' נימין, ולימות המשיח של שמונה נימין, ולעתיד של עשרה נימין. ורוצה לומר, כי השיר מורה על שלימות, כי על שלימות דרך לזמר ולשורר, וכמו שהאבל הוא על ההפסד, כן השיר מורה על השמחה. לכך אמרו כי שלימות של עולם הזה אינו רק עד ז', כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית. ולימות המשיח של שמונה נימין, כי השלימות שיהיה לימות המשיח יהיה על הטבע. ואפילו למאן דאמר (ברכות לד ע"ב) אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, מכל מקום השלימות הוא מגיע אל מעלה עליונה יותר מן עולם הזה, ולכך הכנור של ימות המשיח של שמונה. ולעתיד, שלא יהיה טבע גשמית כלל, אבל השלימות יהיה נבדל לגמרי, אז יהיה הכנור של עשרה נימין. כי העשרה נימין מורה על קדושה אלקית, כי העשירי הוא קודש, ומורה על עולם הבא שהוא עולם קדוש, ועולם הבא נברא ביו"ד (מנחות כט ע"ב), ולכך כנור של עולם הבא הוא של עשרה נימין. ולכך המזמור הזה, שהוא נאמר ליום שכלו שבת, נאמר "עלי עשור ועלי נבל": ואמר "כי שמחתני ה' בפעלך וגו' איש בער לא ידע" (שם שם ה, ז). כלומר, כי מתחלה הייתי מצטער כאשר ראיתי כי יש צדיקים בעולם הזה ברע, ורשעים שהם בטובה ובשלוה. וכאשר ראיתי פעלך - שמחתני, כי אז ידעתי שאין כאן שום חסרון בעולם שבראת. אבל "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (שם שם ז), ולכך חושב כי יש כאן חסרון. שאף אם הרשעים מצליחים בעולם הזה, הצלחתם הוא כמו העשב שהוא ממהר לפרוח, וכיון שהוא ממהר לפרוח, כן ממהר להיות נאבד. כי נראה ששלימותו הוא קטן, ואין לו שלימות גדול. ודבר שהוא קטן, ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפעל, כפי שהוא קטן מאוד, וכמו שנתבאר. אבל דבר ששלימות שלו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפעל, כפי מה שהוא גדול. אבל כשיצא לפעל יש לו קיום גמור. וכמו שתראה בתמר ובארז, שהתמר אינו ממהר לצאת לפעל, ובזמן רב הוא יוצא לפעל, ומשיצא לפעל, והוא בשלימות שלו, יש לו קיום. ולכך הרשעים שהם מצליחים בעולם הזה, מפני ששלימותם הוא קטן, לכך ממהר לצאת שלימותם לפעל בעולם הזה, לפי קטנות שלימות שלהם. לכך ממהר, כי העולם הזה גם כן לפי קטנות שלימתו יצא לפעל קודם. וזה שאמר (שם שם ח) "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", כי העשב ממהר לצאת אל הפועל, וכמו שהעשב ממהר לצאת אל הפועל, כך ממהר להיות נאבד. וכן הרשעים, מה שהם בעולם הזה בטוב ובשלימות, אין זה רק כמו עשב, שהוא ממהר לפרוח, ולכך הוא ממהר להיות נאבד גם כן. אבל הצדיק, לפי גודל שלימותו אינו ממהר לצאת לפעל כל כך, ולכך אינו מקבל שלימותו, רק לעולם הבא שכרו, ואינו ממהר להיות נאבד גם כן. והכל כמו שהתבאר הדבר; מי שיש לו שלימות קטן, לכן מיד בעולם הזה ממהר לצאת לפעל. אבל הצדיק, ששלימותו גדול, מאחר לצאת שלימותו לפעל - לעולם הבא: וזה שאמרו בברכות (ה ע"ב) שאמר לו רבי יוחנן לרבי אלעזר שהיה מצטער, אמר לו למה אתה מצטער, אם בשביל מזוני שלא היה לך כדי סיפוקך, אין אדם זוכה לשתי שלחנות. כלומר, הסעודה שהיא השלימות אל האדם, אין אדם זוכה לשתי השלימות, שאם היה לך השלמה בעולם הזה לא יהיה לך השלמה בעולם הבא. כי דבר זה אי אפשר שיהיה לאדם שתי שלימות. לכך [אין] השלמתך בעולם הזה. ובתוספת (שם ד"ה לא כל) גרסי 'אין כל אדם זוכה לשתי שלחנות', כלומר אין כל אדם כך, אבל בודאי נמצאו הרבה שזכו לשתי שלחנות, כמו רבי שהיה עשיר גדול (ב"מ פה. ). ופירוש זה אי אפשר, כי איך יהיה לאדם שתי השלמות, כי השלימות שיש לאדם - כאשר נמצא בפעל הגמור, ולכך אי אפשר שיהיה האדם בשלימות ובפעל בעולם הזה, וגם יהיה בפעל בעולם הבא. כי אם הוא בשלימות בעולם הבא, אי אפשר שיהיה בשלימות ובפעל בעולם הזה. ומאחר שלא היה בשלימות ובפעל בעולם הזה נראה כי אין ראוי לו עולם הזה. ואם היה בפעל בעולם הזה, אם כן אין לו עולם הבא, מאחר שעצם שלימותו שהיה בפעל, היה בעולם הזה. וזה שאמר 'אין אדם זוכה לשתי שלחנות', כי השלחן - על ידי זה הוא בשלימות ובפעל מה שראוי אל האדם. וגם רבי לא זכה לשתי שלימות, שאם היה לו השלמה בעולם הזה לא היה לו יסורין, שתראה מזה כי לא היה לו השלמה כלל בעולם הזה. והיינו דאמרינן במסכת ערכין (טז ע"ב) כל אשר הוא ארבעים יום בלא יסורין, כבר קבל עולמו בעולם הזה. והיינו משום שכבר היה שלם וקבל השלמה בעולם הזה, ואין אדם זוכה לשתי סעודות, רוצה לומר לשתי השלמות: ולכך אמר דוד כי בודאי "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און" (ר' תהלים צב, ז-ח). אבל הצדיקים הם כתמר וכארז. ואמר שהם "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו" (שם שם יד). כלומר כי הצדיק נטיעתו ומקומו בבית ה', בחצרות אלקינו יפריחו. כי נשמת הצדיק נטוע ועומד במדריגה העליונה הקדושה, ולכן אין שלימתו בעולם הגשמי, שאין ראוי לזה, מאחר כי נשמתם שתולים בבית ה', לכך אין יוצא שלימותם לפועל רק בעולם שהוא גם כן קדוש נבדל. לא כן הרשעים, שנשמתם במקום שאינו קדוש, לכך שלימתם יוצא לפעל בעולם שאינו קדוש. וכל זה "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו" (תהלים צב, טז), מה שנמצא רשעים מצליחים בעולם הזה, והצדיקים ביסורין בעולם הזה. וכאשר תעמוד על דברים אלו, אז תדע באמת ובאמונה מה שאין לישראל עולם הזה, ורוב עולם הזה הם בצרה, שאין דבר זה מורה על מיעוט שלימותם הגדול אשר יש להם בעולם, אשר להם מיוחד הוא עולם הבא, ואין להאריך יותר: ==פרק כ== כל דבר שהוא בעל גשם, או מתיחס אל גשם, הוא בעל תכלית, כי אי אפשר שיהיה גשם בלתי בעל תכלית, ודבר זה מבואר ליודעים. ומעלת ושלימות הגשם בתכלית שלו, כי בתכלית הדבר שם נשלם הדבר, ולכך שם שלימותו. כי אין ראוי שיהיה בשלימות דבר כאשר לא הגיע אל שלימותו. ודבר זה מה שאמר (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון". שרוצה לומר כי לפני השבר, שהוא הסלוק וההעדר, היה התכלית שלו. ותכלית הדבר שם הוא שלימתו. כי אין ספק כי בתכלית הדבר שם הוא נשלם. ומפני ששם הוא נשלם, ראוי שיהיה שם שלימתו. ולפיכך לפני שבר, שהוא תכליתו שלו, שם הוא גאון שלו, שהוא שלימותו. ומזה תדע כי הדבר שהוא בשלימותו ובמעלתו בעולם הזה, תדע כי זהו תכלית, ואינו מוכן לשלימות אחר יותר גדול מזה. ואינו כך הדבר שאינו בשלימותו, מורה על שאינו בתכליתו וסופו, שאם היה בתכליתו וסופו היה גם כן בשלימותו, אחר כי תכלית וסוף הדבר - שם שלימותו. וכאשר אינו בשלימותו, יוודע שהוא מקוה ועומד לשלימת עוד: ומזה תדע ותבין, כי כאשר אתה רואה שלימות האומות בעולם הזה, תדע שזהו תכליתם וסופם, אין עומדים לשלימות אחר יותר גדול מזה. אבל ישראל אינם כך, אחר שתראה שהם אינם בשלימותם בעולם הזה, תראה מזה כי לא הגיעו לתכלית וסוף שלהם. ואל יקשה לך, כי היו ישראל במעלתם בימי דוד ושלמה, שאין להביא ראיה מן המעט, כאשר תראה הצרות שעברו על ישראל, שלא היו בהם שקט ושלוה, ומזה נראה כי הם עומדים לקבל שלימות יותר. וכאשר תבין דברים אלו בענין האומות, אז אין לך לקנאות על גדולת[ם] [ב]עולם הזה: ואלו דברים בארו חכמים וגלו לנו דברי חכמה במדרש תנחומא (ויצא סימן ב), ומדרש רבה פרשת אמור (כט, ב); רבי ברכיה בשם רבי מאיר, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, של יון עולה ויורד. אמר ליה הקב"ה ליעקב, יעקב אף אתה עלה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, תאמר כשם שיש לו ירידה לאלו, כך יש לי ירידה. אמר ליה הקב"ה לישראל, אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. "בכל זאת חטאו עוד ולא האמין בכל נפלאותיו" (ר' תהלים עח, לב) זה יעקב אבינו, שלא האמין ולא עלה. אמר ליה הקב"ה, אילו האמנת ועלית, לא היה לך ירידה עולמית. עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהיה בניך משועבדים בד' מלכיות בעולם הזה, במסים ובארנוניות ובגלגולת וכו'. יכול לעולם, תלמוד לומר (ירמיה ל, י) "אל תחת ישראל כי אני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה. "ושב יעקב" (שם) מבבל, "ושקט" (שם) ממדי, "ושאנן" (שם) מיון, "ואין מחריד" (שם) מאדום. "כי כל הגוים אעשה כלה אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" (שם שם יא), אומות העולם שהם מכלין שדותיהם, אעשה כלה. אבל ישראל שאין מכלין שדותיהן, כי כתוב (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", "ויסרתיך במשפט" (ירמיה ל, יא) ביסורין בעולם הזה, כדי לנקותך לעולם הבא: ופירוש סוד מאמר הזה, הכל הוא להודיע לנו, כי אף אם אין לישראל עולם הזה, אין נחשב זה חסרון. כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות, כמו שהתבאר גם כן לפני זה, וכבר התבאר טעם דבר זה במקומות הרבה למה האומות מתיחסים אל ד' צדדין, וישראל מתיחסים אל הנקודה האמצעית. מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'. אבל ישראל, שיש להם מדריגה בלתי גשמית, הוא נגד האמצעי, שהרי האמצעי אין לו רוחק כלל, שאינו נוטה לשום צד, ולפיכך האמצעי מתיחס אל בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולכך ישראל הם אחד, שהרי האמצע הוא אחד, והצדדין הם ד': וכאשר ראה יעקב עליות המלכיות, ידע שממשלתם יש להם סוף, כי כל התעלות הגשמי יש לו סוף ותכלית, מפני שכל התעלות - שיהיה נמצא בשלימות מדריגתו לגמרי בפעל, ולכך הוא עולה במדריגתו עד שהוא בפעל. וכאשר הוא בפעל אז הוא סופו ותכליתו, כמו שהתבאר. כי כל דבר הגשמי תכלית שלימותו הוא סוף שלו. וכבר אמרנו כי בשלימות מדריגתו של הדבר הגשמי הוא הקץ והסוף: ואמר הקב"ה ליעקב 'אף אתה עלה'. כי מעלת יעקב כמו שאמרנו, מחולק מן המלכיות, כי יש ליעקב מעלה נבדלת. ולכך אומר לו הקב"ה 'עלה'. כי אין ספק כי העלייה היא התעלות, שזהו ענין העליה, שהיה עולה בסולם השמימה. ולכך אמר 'עלה', שלא יהיו האומות משתעבדים בישראל כאשר יהיה להם המעלה העליונה. ואמר לו שאם אתה עולה, אין אתה יורד לעולם. ודבר זה, כי דוקא בד' מלכיות, שהם מתיחסים אל הגשמי, וכל גשם הוא בעל גבול, לכך יש סוף ותכלית לאלו. וזה שייך בגשם, אשר נמצא בו קץ ותכלית, וזהו בדבר שהוא גשמי. אבל דבר שהוא נבדל, כל אשר הוא עולה הוא מתקרב אל השם יתברך כאשר הוא מתעלה, ולכך אמר לו הקב"ה 'אף אתה עלה'. ומפני שאין מעלתו של יעקב כל כך גדול, כי סוף סוף הוא אדם, ולכך לא עלה. כי עליות הגשמי הוא אל הקצה ואל הסוף. רק עליות יעקב, אם היה עולה, היה עליתו להיות דבק בו יתברך. ובשביל כך, אילו עלה היה לו דביקות בו יתברך, ולא ירד לעולם. כי על ידי העליה הזאת יהיה בפעל הגמור, וכאשר היה בפעל הגמור, יהיה דבק בו יתברך לגמרי: וזה שאמר בזה הלשון 'אילו האמנת ועלית'. כלומר, המאמין באחד דבק בו לגמרי כאשר מאמין בו. ולכך עליה זאת הוא דביקות לגמרי בו, ולא תרד כלל. ובשביל שלא האמנת, אם כן אין כאן הדביקות בו יתברך לומר כי השם יתברך בעצמו הוא השלמת יעקב, והיה השלמתו מצד כי היה יעקב דבק בו. אבל כאשר לא עלית, ולכך לא דבק היה בו יעקב מה שראוי להיות דבק בו יתברך, ואם כן הוא נפרד מן העלה, ובשביל כך היו האומות משעבדין בהם. ולא כן אילו עלה יעקב, עד שהיה בפעל הגמור, וזהו תכלית עלייתו, ובזה היה לו דביקות גמור בו יתברך. וזה שאמר 'אילו האמנת ועלית', כי האמונה בו יתברך הוא דביקות גמור. ולכך כאשר לא האמנת, יש לבניך פירוד מן השם יתברך, ואינם בפעל הגמור, והדבר שאינו בפעל הוא בשעבוד. ובשביל כך יהיו משועבדים בד' מלכיות במסים ובארנוניות ובגלגולת ובזימיות, כאשר חסר התעלות אל תכלית המדריגה מה שראוי שיהיו בשלימות ובפעל. והם חסרים הדביקות בו יתברך, וזה שלימות מעלתם, אשר מרמז עליו העליה במדריגת הסולם, שיהיה בשלימות ובפועל, ולכך הם משועבדים לאחרים. ואם היו עולים אל שלימות מדריגתם להיות דביקים בו יתברך לגמרי, לא היו משועבדים לאחרים. והבן את ד' דברים 'במסים וכו'' שזכר, נגד ד' מלכיות שהם משועבדים להם: והבן עוד מה שאמר 'האומות שהם מכלין שדותיהם, אותם אעשה כלה, ישראל שאינם מכלין שדותיהן, לא אעשה כלה'. והדברים האלו גדולים מאוד כאשר תבין הדברים אשר בארנו לך למעלה. כי ישראל אינם בעלי השלמה מצד עצמם, כמו שהם האומות. ולפיכך צוה השם יתברך לישראל מצוה זאת (ויקרא כג, כב) "לא תכלה פאת שדך", שמאחר שישראל אינם בעלי תכלית מצד עצמם, יהיו נוהגים במדה זאת "לא תכלה פאת שדך". וצוה לתת הפאה לעניים, וזה נחשב כאילו הפאה שלהם - שהוא תכלית שלהם - הוא אל השם יתברך. וכך אמרו במדרש (תו"כ שם) כל הנותן מתנות עניים כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ודבר זה בארנו בפרשת אמור בחבור גור אריה (ויקרא פכ"ג אות כד), כי הנותן מתנות עניים דוקא כאילו נתנו אל השם יתברך. וזה יורה לך כי ישראל נותנים תכלית שלהם אל השם יתברך, כי הוא יתברך תכלית להם. ומפני זה אין לישראל קץ ותכלית, שהרי לא הגיעו אל התכלית בצד עצמן, רק תכלית שלהן אל השם יתברך, ומצד הזה אין הפסק להם. וזה שאמר כי באומות שמכלין שדותיהן, וזה מורה לך כי התכלית שלהן הוא אצל עצמן, ולכך יש להם קץ וסוף. אבל ישראל שאין מכלים שדותיהן, הם נותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, דהיינו לעניים, שנחשב מתנת עניים כאילו נתנו אותו אל השם יתברך, ובשביל כך תכלית ישראל אצל השם יתברך: ופסוק זה של "לא תכלה פאת שדך" כתיב קודם ראש השנה, שהוא יום הדין ויום המשפט. ואמר לך כי אל תהיו יראים מיום הדין שיהיה חס ושלום כליון בישראל, כי זה אינו, כאשר ישראל אינם מכלים שדותיהן, ונותנים הפאה - שהוא התכלית - אל השם יתברך, להורות כי תכליתן של ישראל הוא אל השם יתברך, ודבר זה אין לו הפסק וכליון. וכך מורה עצם השם שנקראו "ישראל", כתיב בסוף השם שם "אל", להורות כי סוף ותכלית שלהם הוא אל השם יתברך, ויתבאר עוד בפרק שאחר זה. וזה שאמר הכתוב (ירמיה ל, יא) "בכל הגוים אעשה כלה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט". כלומר, אף שהוא יתברך במשפט מייסר אותם, אבל אין עושה אותם כלה. והתבאר כי ישראל הם עומדים קיימים לנצח. ואל תאמר כי אלו דברים נאמר בהרחבת הלשון בלבד, רק נאמרו בחכמה מופלגה מאוד. ואין להאריך עוד בזה, אך יש לך להבין הדברים האלו: ==פרק כא== אחר שבארנו לך בפרקים הקודמים, שאי אפשר לעולם בלא מושלן של מלכות של האומות, והם ד' מלכיות. וישראל האומה היחידה, היא מלכות שיש בה הקדושה האלקית, והיא מובדלת מן המלכות האומות. וזה כי המלכיות האלו הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה, שאין הדבר הזה כך כלל, כמו שבארנו למעלה, כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש (ויקרא יט, ב), ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה, כמו שהתבאר למעלה גם כן. ודבר זה מבואר, ואין מכחיש אותו מי שיש בו חכמה. ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי. ובחינה זאת היא מצד הפועל, שהוא נבדל מן הגשמי. ויש בעולם הזה גם כן בחינה גשמית, וזה מצד הנברא עצמו, שהוא גשמי. וכנגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות; האומות שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת. והאומה הישראלית, האומה הקדושה, כנגד הבחינה השנית, שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית. לכך יש לישראל התורה והמצות, וכל זה דברים אלקיים בלתי גשמיים. ומפני כי העולם הזה הוא גשמי, והגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', שהם רחוקים מחולקים, והם ד' רוחות העולם. ואלו ד' רחקים הם מחולקים כל אחד לעצמו, ואין זה כמו זה. כנגדם יש בעולם ד' מלכיות מחולקים, שאין זה כמו זה. ומפני שיש בכל שטח אמצעי, והוא מסולק מכל ד' צדדין, לכך כנגד זה הוא המלכות הקדושה, הוא מלכות ישראל: וזה ענין ד' מלכיות שעמדו בעולם, שהם נגד ד' צדדין אשר הם אל הגשם, והאמצעי מן השטח מתיחס אל הנבדל, כאשר התבאר פעמים הרבה, שכשם שהצדדין מן השטח הם מתיחסים אל הגשם, בעבור שהצדדין הם בעלי רוחק, שהרוחק הוא מתיחס לגשם. אבל האמצעי מתיחס אל הנבדל, שאין לאמצעי שום רוחק, ומפני זה הוא מתיחס אל הנבדל מן הגשם, שלא שייך רחקים בדבר אשר הוא נבדל. ולכך היה המלכות הקדושה האלקית אחת, והיא כנגד הבחינה הנבדלת הבלתי גשמית בעולם הזה. אבל המלכיות שהם מצד הגשמי של עולם הזה, הם ד', כמו שהתבאר. ואלו דברים הם ברורים מאוד. ולפיכך תמצא שאמר (דניאל ז, ב) "חזה הוית בחזוי לילא וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא". ומן הים היו עולים אלו ד' חיות, שהם ד' מלכיות שראה דניאל. וזה מפני שאמרנו, כי אלו ד' מלכיות הם מכח העולם הזה הגשמי כמו שהתבאר, ולכן ד' רוחי שמיא היו מביאין אלו ד' חיות, שהם ד' מלכיות: ובפרק קמא דע"ז (ב ע"ב) קאמר מאי שנא דחשיב טפי הני תרי מלכותא, דהיינו מלכות פרס ומלכות רביעית, משום דמשכי מלכותייהו עד ביאת המשיח. ויש לשאול על שתי מלכיות אלו, למה מלכות שלהם נמשך עד מלך המשיח, ולא מלכות בבל ולא מדי. וכל אלו הדברים תבין מן הדברים אשר אמרנו למעלה, כי אלו ד' מלכיות הם מתחייבין מן ד' צדדין כמו שאמרנו, ואלו ד' צדדין יש בהן שני צדדין שהם צד הימין צד השמאל, שהם שקולים ושוים: ובפרק קמא דיומא (י ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי, עתידה שתפול אדום ביד פרס, שנאמר (ר' ירמיה מט, כ) "לכן שמעו דבר ה' אשר יעץ על אדום אם לא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נוה וכו'". עוד שם, אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אלעאי, עתיד אדום שתפול ביד פרס קל וחומר, ומה מקדש ראשון שבנאו בני ישראל, והחריבו כשדיים, נפלו כשדיים ביד פרסיים. מקדש שני, שבנאוהו פרסיים, והחריבו אדום (גיטין נו. ), אינו דין שיפול אדום ביד פרסיים. אמר רב, עתידה פרסיים שיפלו ביד אדום. אמר ליה רב כהנא בנויי ביד סתורי, אמר ליה אין, גזירת מלך היא. איכא דאמרי, אמר ליה אינהו נמי דסתרי בי כנשתא. תני נמי הכי, עתידה פרס שתפול ביד אדום; חדא - דסתרי בי כנשתא. ועוד, גזירת מלך היא שיפלו בונין ביד סותרין. אמר רב יהודא אמר רב, אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשעה בכל העולם כולו ט' חדשים, שנאמר (מיכה ה, ב) "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובו על בני ישראל", עד כאן. ומחלוקת החכמים האלו הם דברים נפלאים מאוד. יש לך להבין אותם מן הדברים אשר בארנו לך, כי אלו שני מלכיות הם נמשכים עד המשיח, ומחלוקתם איזה יהיה בסוף. כי אף שאמרנו כי אלו שני מלכיות הם מתדמים במשיכת המלכות, אבל שיהיו שניהם נמשכים לגמרי עד זמן המשיח - דבר זה אי אפשר, כי יש לאלו ב' מלכיות בחינות מחולקות שאין זה כמו זה. ולפיכך אי אפשר שלא יהיה האחד גובר על השני אותו שהוא מוכן ביותר לזה: ואמר אחריו שאין בן דוד בא עד שנתפשט מלכות הרשעה בכל עולם ט' חדשים. והטעם כי יהיו ישראל נחשבים כאילו נולדו, וכדכתיב (תהלים כב, לב) "ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". ועוד כתיב (ישעיה סו, ח) "היוחל ארץ ביום אחד היולד גוי פעם אחד". ועוד כתיב (תהלים קב, יט) "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו'", ואלו הם דור של משיח, שיהיו נחשבים שנולדו מחדש, ומפני שיוצא לפעל הכח הנסתר העליון הפנימי הוא עולם המשיח. וקודם זה יהיה מתפשט מלכות הרשעה ט' חדשים בכל העולם, ובזה הזמן יולד בו ישראל, שנקראים ישראל 'אדם' (יבמות סא. ). ובאלו ט' חדשים אשר יוצא לפעל ישראל, יהיה מלכות הרביעית מושל בעולם, ומן מלכות זה יקבל המלך המשיח המלכות. ולא יהיה מלך המשיח מקבל המלכות מן שנים, רק מן אחד, ראוי לענין זה נקרא מלכות ד'. ולכך תחלה תפול מלכות פרס, שהוא שלישי, ביד מלכות רביעית, ומן מלכות רביעית יקבל מלך המשיח המלכות: ובמדרש "כי פי שנים יכרתו והשלישית יותר בה" (ר' זכריה יג, ח), אלו ישראל שהם בני שלשה אבות, הוא יעקב שהוא שלישי לאבות, עד כאן. הרי ביארו ז"ל כל דברינו על הכתוב שנאמר "כי פי שנים יכרתו". ורוצה לומר, המלכות המחולקת אי אפשר שיהיה קיום להם מצד השניות שבהם, ואין לזה קיום. והשלישית, האומה היחידה, שהיא שלישי ביניהם, יצרף אותם השם יתברך, והיא קיימת לנצח בעבור שהיא יחידה בעולם. והבן מה שאמר שהם בני שלושת אבות, כי דבר זה גם כן ענין מופלא מאד. ויש להבין עוד, כי מה שישראל הם זרע האבות, וכתיב "והיה פי שנים יכרתון וגו'", האבות אשר הם אבות העולם, אין ראוי שיהא הפסק לאומה הזאת הבנויה על יסודי עולם, אשר הם האבות, ויסוד שלהם משתלשל מן האבות. "והבאתי את השלישית באש וצרפתי אותו בצרות כצרוף כסף" (ר' שם שם ט): ותבין ממה שבארנו לך אצל 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה ע"ב) בחבור גור אריה בפרשת ויחי, ובחבור באר הגולה, שם הארכנו. כי ב' הקצוות יש להם קץ וסוף, שלכך הם קצוות, שהוא לשון קצה וסוף. ולכך יש למלכות פרס ומלכות רביעית, שהם ימין ושמאל, קץ וסוף. והאמצעי, שהוא הישר, אין לו קצה, ואינו בעל תכלית. וזהו מדת יעקב שנקרא "ישורון" (ישעיה מד, ב), ולפיכך אינו בעל קצה. ומטעם זה אמרו (תענית ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, כמו שהתבאר שם. ויש לישראל מדת יעקב, כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד", הרי כי נקראו "ישורון", וכבר בארנו זה במקומו באריכות. ומפני זה אמר הכתוב (ר' זכריה יג, ח) "והיה בכל הארץ פי שנים יכרתו", הם המלכיות המחולקות, שהם הקצוות. כי אלו שני מלכיות מחולקים, והם כמו שני קצוות. ולכך ראה דניאל האחת שהיא של כסף, והשנית של ברזל: ובענין ד' מלכיות אלו, הם מפקפקים במלכות ישמעאל. כי יש היו אומרים כי מלכות רביעית הוא מלכות ישמעאל, כי הוקשה להם כי היא חיה גדולה מאוד, וראוי לתת למלכות זה כח חיה רביעית, ואם לא כן, מאי מלכות זה. אבל מדברי חכמים, אשר הם יודעים מצפוני התורה וסוד המלכיות כלם, והם בארו כי אינה מלכות רביעית. ודבר זה ידעו בבירור הגמור מחמת כמה דברי חכמה. אמנם מה שאמרו כי מלכות ישמעאל מלכות גדולה, אין זה קשיא כלל, כי הכתוב לא אמר רק כי ד' מלכיות מקבלים מלכות קדישין עליונים, וכדכתיב (דניאל ז, יז-יח) "ארבעה מלכאן יקומון ויקבלון מלכות דקדישין עליונים ויחסנון מלכות עד עלמא ועד עלם עלמיא". הרי לך שהכתוב מעיד כי אלו ד' מלכיות יקבלון מלכות קדישין עליונים: וביאור זה כאשר קדישין עליונים היה להם המלכות, אותו מלכות עצמו מסר השם יתברך לד' מלכיות, כי מכח אותו מלכות עמדו אלו ד' מלכיות. כי נטל מלכות קדישין עליונים, ואתיהב לד' מלכיות, כי עמדו מכח מלכות קדישין עליונים. שהרי מלכות בבל בודאי עמדה מכח מלכות קדישין עליונים, שהרי מלכות בבל נטלה מלכות ישראל. ואחר כך נטלה מלכות פרס המלכות מן מלכות בבל, וירשה מלכות קדישין עליונים. ואחר כך מלכות יון נטלה המלכות מן מלכות פרס. ומלכות אדום נטלה המלכות מן מלכות יון, כאשר ידוע. אבל מלכות ישמעאל, אף על גב שישמעאל היה תקיפא לחדא, לא עמדה מכח מלכות קדישין עליונים. רק אלו ד' מלכיות עמדו מן מלכות קדישין עליונים. ולכך אלו ד' מלכיות, מפני שעמדו וקבלו מלכות קדישין עליונים, הם מעכבים הגאולה, וארכה נתן להם. וכל זמן שהם מולכים, לא יחזרו ישראל - אשר נטל השם יתברך המלכות מהם ונתנו לאלו ד' מלכיות - אין חוזרין למקום מעלתם ולמלכותם. ואם מלכות ישמעאל מלכות תקיפא, מכל מקום אינו בכלל ד' מלכיות אשר קבלו מלכות קדישין עליונין. ואין ראיה מן הממשלה והשלטון: אבל עיקר הפירוש כי מלכות ישמעאל ומלכות פרס הכל מלכות אחד. כי אלו ד' מלכיות הם מחולקים בהנהגתם, ואין זה כמו זה. וכמו שאמרו במסכת ע"ז בפרק קמא (ב ע"ב), נכנס מלכות רביעית ואומרים להם במה עסקתם בעולם, אומרת הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו. נכנס מלכות פרס, אומרים לה במה עסקתם, אומרים הרבה גשרים עשינו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו. ומזה תראה כי הד' מלכיות הם מחולקים במעשיהם, שאין זה כזה. והדברים האלו ידועים למה מלכות זה מיוחד בדבר זה, ומלכות אחר מיוחד בדבר אחר. וכמו שהד' רוחות הם מחולקים, כך מחולקים אלו ד' מלכיות, שהם נגד אלו ד' רוחות, והם מחולקים. ופרס ומלכות ישמעאל הם מלכות אחד, כאשר הנהגותיהם ומעשיהם שווים. ודבר ידוע הוא כי מלכות פרס ומלכות ישמעאל הם דומים ושוים בעניניהם ובהנהגותיהם, ואין כאן קשיא כלל: וכאשר תתבונן באלו ארבע, תמצא בהם דבר שאמרו חכמים; כי ג' מלכיות, דהיינו מלכות בבל מלכות פרס מלכות יון, שלשתן יש להם חבור אל ישראל, ומפני כך היו נמשכין אחר ישראל. כי כבר אמרנו כי ד' מלכיות נגד ד' צדדין, שיש לכל דבר שיש לו התפשטות הגשם. וישראל נגד האמצעי, שאין לו רוחק כלל, כמו שאמרנו. ושלשה מן הרוחות הם פונים אל האמצעי, כי כל פינות שאתה פונה אינו אלא לימין (יומא טו ע"ב), ולכך הצד הימין פונה אל האמצעי. וכן המעלה והמטה גם כן הוא פונה אל האמצעי. אבל הצד השמאל, כאשר הוא פונה אל הימין, אדרבה, יש לו פרישה והבדל מן האמצעי. ולא כן שלש רוחות כשהם פונים אל הימין, הם מתחברים אל האמצעי, אבל צד הרביעי פורש מן האמצעי. וזה אמרם במדרש (ויק"ר יג, ה) "את הגמל ואת הארנבת וגו' ואת החזיר" (ויקרא יא, ד-ז), זה אדום שאינה מגדלת את הצדיקים. ולא די שאינה מגדלת הצדיקים, אלא שהורגתם. וכן במדרש "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול וכו'" (ר' במדבר יט, ב), כמו שהוא מפורש במדרש. ומפני כך יש לך לדעת, כי מלכות רביעית מחולקת מן ג' מלכיות; כי שלשה מלכיות יש להם חבור יחד, כי כל שלשה יש להם חבור עד שנעשו כמו דבר אחד, ועל ידי ג' מלכיות, כאשר הם ביחד, יש כאן הממשלה לגמרי. אבל מלכות רביעית אינה מתקשרת עמהם, ולה הממשלה בלבד. לכן אמרו (שם) כי שקולה מלכות רביעית נגד כל אלו שלשה. ולכך דניאל ראה אלו ג' בלילה אחד, ומלכות רביעית בלילה אחד בפני עצמו. ודי בזה להבין קצת מן ענין ד' מלכיות: ==פרק כב== אחר שהתבאר לך כי האומה הזאת, אשר בחר בה השם יתברך, היא עיקר המציאות בעולם, ובשביל כך כאשר באו בגלות נחשב דבר גדול מאוד, שיהיה השתנות בדבר שהוא עיקר העולם: ובפרק קמא דברכות (ג. ) תניא אמר רבי יוסי, פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח. ואמר לי בני, מה בת קול שמעת בחורבה, אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי בני לבין האומות. אמר ליה בני, חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ג' פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך, הקב"ה מנענע בראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו כך, ומה לו לאב שהגלה את בניו לבין האומות, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, עד כאן: אין ספק כי החסידים, כמו רבי יוסי, היו משמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים. וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת, והיא מחורבת ירושלים, שהחורבה מצד עצמה במה שהיא נבדלת מן בני אדם, נגלים לשם דברים עליונים, ומוכן המקום להיות נשמע לשם בת קול. ואליהו זכור לטוב נגלה שם, כמו שמוכן להיות נגלה שם בת קול: ונראה מה שאמר שהיה בת קול מנהמת כיונה, מפני שהיונה הזכר והנקבה מכירין זה את זה ביותר, אין לזכר כי אם נקבה אחת מיוחדת לו, ומפני כך הזכר מצטער אחר זוגתו, שהיא מיוחדת לו. ולפיכך אמר ששמעתי בת קול שמנהמת כיונה, שהוא מנהם אחר זוגתו עבור שהיא מיוחדת לו. כך השם יתברך נוהם אחר ישראל, שהם מיוחדים לו יתברך: ואמר לו אליהו, לא כמו שאתה סובר כי שעה זו בלבד שמעת, ואין זה עיקר כוונתו בעולם הזה, אבל ג' פעמים בכל יום. כי דבר כמו זה, שהוא בית המקדש וישראל, הם עיקר כוונתו של השם יתברך בעולם הזה. לכך בכל יום אומרת כך ג' פעמים, ערב ובקר וצהרים, כי משך הזמן הוא ערב ובקר וצהרים: 'ולא עוד אלא כשנכנסים לבית הכנסת'. פירוש, כי השבח הזה שהוא 'אמן יהא שמיה רבה' מורה על מעלת ישראל, כי בו נזכר מה שלא נזכר בשום שבח, שאומר שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, רוצה לומר בכל העולמות, אף לעולם הבא. לפיכך אמרו ז"ל כל העונה אמן יהא שמיה וכו' קורעין לו גזר דין של שבעים שנה. כי גזר דין של שבעים שנה הוא כל זמנו של אדם בעולם הזה. ובעולם הזה אין השתנות לו, מפני שנגזר על כל עולמו, שהוא שבעים שנה. לכך בעולם הזה אין בטול לו, כי אם מן העולם הבא העליון, שיש השתנות אל גזירת עולם הזה, כי עולם הבא יותר במעלה מן העולם הזה. וכאשר אמר 'אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא', וממנו יכול לבטל הגזירה של ע' שנה. ולפיכך לא מצינו בכל השבחים שמתחיל ביו"ד העתיד לומר 'אמן יהא שמיה רבה מברך', רק שבח זה, כי יו"ד העתיד מורה על עולם הבא. וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צא. ) "אז ישיר משה" (שמות טו, א), 'שר' לא נאמר, אלא "ישיר", מכאן לתחיית המתים מן התורה: ויפה אמרו (תוספות ברכות ג. ) שלכך השבח הזה בלשון ארמי, שלא יבינו אותו מלאכי השרת, שאינם מבינים בלשון ארמי, שלא יקטרגו עלינו כשאנו משבחים שבח כזה. ואין ספק שנמצא דבר זה במדרש חכמים. והפירוש הוא, כי אי אפשר למלאכי שרת לשבח שבח זה, שלא יוכל לשבח ולקלס בריאה את בוראה במעלה מה שלא נמצא איתו. ומה שהשם יתברך עושה לבריאה, יש לבריאה לקלס את שמו. ולכך ישראל שהם מזומנים ומוכנים לעולם הבא, יכולין לברך כך 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא', עד עולם העליון, הוא עולם הבא. אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל, ואין קונין מדריגה יותר גדולה שכבר התבאר בראיות שכליות מופתיות, שאם אין הפסד - אין הויה, כי השלם לא יתהוה. לכך אצל המלאכים, שאין הפסד, לא שייך בם הויה אחרת. ודבר זה רמזו חכמים במדרש (במד"ר כ, כ) גם כן; "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר כג, כג), לעתיד לבא יהיה מחיצתן של ישראל לפנים ממחיצות המלאכים, ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב"ה, זהו "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". ולכך כאשר מזכירין 'לעלם ולעלמי עלמיא', ובזה מדריגת ישראל יותר קרוב אל השם יתברך מן המלאכים, ולפיכך יש כאן קנאה. כי השבח הזה אינו ראוי למדריגות המלאכים, ומסולק מהם. ולכך יש לומר בלשון אשר הוא נבדל מן המלאכים. ודבר זה ענין עמוק: ולפיכך אמר (ברכות ג. ) 'אשרי המלך שמקלסין אותו כך'. ואמר 'ומה לו לאב שהגלה את בניו משלחן אביהם'. כי אין שבח למעלה מן השבח הזה, שמגיע עד עולם העליון. ואין ראוי לתת שבח זה רק אל ישראל בלבד, מה שהם עומדים ומוכנים לעולם הבא. ומצד הזה לא היה ראוי להם שיהיו נפרדים משלחן אביהם: והתבאר לך השנוי אשר יש בעולם מצד גלות ישראל. ואין זה נחשב חסרון במה, רק כי נחשב חסרון בדבר שהוא עיקר כונת השם יתברך, עד שדבר זה כאילו כל העולם בטל. וזה מפני שהוא יתברך העלה אל ישראל, ומצד הזה היה ראוי שיהיה כאן הקשר העלול עם העלה לגמרי. וכאשר נפרד העלול מן העלה, על זה יאמר 'ומה לו לאב', שהוא העלה, 'שהגלה את בניו משלחן אביהם', ונעשה פירוד זה, שהוא שנוי אשר אין ראוי שיהיה כלל. ויותר, שנחשב חורבן בית המקדש חסרון אל כל המציאות, וכמו שהתבאר למעלה בפרק ט', במה שאמר (חגיגה ה ע"ב) 'שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו', שתראה מזה הגודל ההשתנות שהוא בעולם, עד שהדבר זה גורם השתנות לעליונים ולתחתונים: ובפרק אין דורשין (חגיגה יג ע"ב), כתוב אחד אומר (ר' ישעיה ו, ב) "שש כנפים לאחד שש כנפים לאחד", וכתוב אחד אומר (ר' יחזקאל א, ו) "ארבע כנפים לאחד ארבע כנפים לאחד". לא קשיא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעט כנפי החיות. הי מנייהו אתמעט, אמר רבי חנינא אמר רב, אותן שאומרות בהן שירה, כתיב הכא (ישעיה ו, ב-ג) "בשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר", וכתיב (משלי כג, ה) "התעיף עינך בו ואיננו". ורבנן אומרים, אותם שמכסות בהם רגליהם, שנאמר (יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל ישרה", אי לאו דאמעט - מנא הוה ידענא. ודלמא דגלאי ואחוי. דאי לא תימא הכי, "ודמות פניהם דמות אדם" (יחזקאל א, י), הכי נמי דאמעט, אלא דגלאי ואחוי ליה. הכי השתא, התם בשלמא אפי, אורחא לגלוי קמי רביה, אלא כרעיה, לאו אורח ארעא לגלוי קמי רביה. כתוב אחד אומר (ר' דניאל ז, י) "אלף אלפים ישמשוניה ורבוא רבבון קדמוהי יקומון", וכתוב אחד אומר (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", לא קשיא, כאן בזמן שבית המקדש קיים, וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול נתמעטו פמליא, עד כאן: כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד שאל תטעה בדברי חכמים שיש מעוט לעליונים בעצמם, או שיהיה בהם ההשתנות, רק כי כן הם נמצאים אל העולם בהשתנות, כי הוא העולם אשר בו השתנות. וקאמר רבי חנינא דאמעט - אותן כנפיים שאומרים בהם שירה - אמעטו, שהרי הכתוב אומר "ובשתים יעופף". וביאור ענין זה, כי יש לעליונים בחינה מה שבו יש התדמות במה אל הסבה הראשונה. כמו שנאמר על האדם (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכן הוא אצל המלאכים, כי יש להם התדמות במה לבוראם. ודבר זה עיקר מעלתם, שיש להם התדמות מה אל העלה. ויש להם גם כן ענין מה שבו הם נבדלים מן העלה יתברך. ולפיכך אמר (ר' ישעיה ו, ב) "בשתים יכסה פנים", כי פנים הוא הדבר שיש לו התדמות מה אל העלה יתברך. וזה שהשם יתברך הוא נגלה לנמצאים כדמות אדם, אף שאין דמות ודמיון לו יתברך, מכל מקום כך הוא נראה לנמצאים כדמות זה, כמו שאמר (ר' יחזקאל א, כו) "ועל הכסא דמות כמראה אדם", וכמו שהתבאר בחבור דרך חיים. ונאמר עליהם (ר' יחזקאל א, ה) "דמות אדם להם", ודבר זה עיקר אצלם. ולכך אמר "בשתים יכסה פניו", כי אצל השם יתברך אין המציאות שלהם הפעל הגמור, ולפיכך מכסה את פניו. בעבור כי בפנים שם יש לו התדמות אל העלה, אך אינו נמצא בפעל הגמור, שאם כן היה לו שתוף עם העלה, ולכך כתיב "בשתים יכסה פניו": והכנפים הוא עצם מה שהוא מלאך. וזה כי המלאך פועל פעולתו במהירות, בעבור שאין בו כבידות החמרי, רק כאילו יש להם כנפי רוח. ולפיכך מתיחס למלאך כנפים. וזה עצם המלאך, שהוא נשלח מן השם יתברך לעשות שליחות. ודבר זה מכסה הפנים, שאין נמצא הפנים - שיש לו דמיון אל העלה - בפעל הנגלה, רק מהות המלאך. והמורה על המהות הזה, הם הכנפים, הוא מכסה הפנים, שבו ההתדמות אל העלה. שאין נמצא ההתדמות הזה בפעל הגמור. ולכך אמר "ובשתים יכסה פניו": וכן "בשתים יכסה רגליו" (ישעיה ו, ב). הרגל הוא הפך זה, דהיינו הדבר שבו הם נבדלים מן העלה. ונקרא זה 'רגל', בעבור שהרגל הוא הדבר הפחות והשפל, ובו הוא נבדל לגמרי מן העלה. וגם זה יש לו כסוי כנפים, שאין נמצא זה בפעל הגמור הנגלה. כי מפני שיש לעלול דבר מה התיחסות אל העלה, לכך החסרון יש לו כסוי מצד מהות המלאך. וזהו "ובשתים יכסה רגליו". ואמר (שם) "ובשתים יעופף". ורוצה לומר, כי זה אמתת עצמו, הם כנפים. כי הכנפים מיוחסים למלאך, לפי שהכנפים מורים על הזריזות היותר אל מה שהוא נשלח, ובכנפיים עושה השליחות, שנקרא בשביל זה 'מלאך'. וכאילו אמר כי ג' בחינות יש בהם; הבחינה האחת - מצד העלה, כמו שאמרנו. והבחינה השנית - מצד שהוא עלול בעצמו. הבחינה הג' - מצד מהות עצמו, ועל זה אמר "ובשתים יעופף": ואמר כי אלו שתים דאמעטו הם אותם שאומרת בהם שירה. ופירוש זה, כי השירה היא השבח להקב"ה, והמלאכים מורים על שבח היוצר, ואלו כנפים אמעטו משחרב בית המקדש. כי לא בא מהם הפעולה שראוי לבא מהם - פעולתם בשלימות. ומפני כך אלו כנפים שנאמר עליהם "ובשתים יעופף" - הוא השליחות אל פעולתם, וזהו השירה, כי פעולתם הוא שבח השם יתברך. ומכי חרב בית המקדש אמעטו, כי אז אין פעולתם בשלימות הגמור, וכאשר אין פעולתם בעולם כפי מה שראוי, אין מורים על שבח יוצרם כפי מה שראוי, ולכך אמר דאמעט כנפי החיות מיום שחרב הבית: ובמדרש אמר שלכך מכסין רגליהם, כדי שלא יהא נזכר עון העגל, שנאמר (ר' יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל עגל". ופירוש זה, כי כאשר עשו ישראל את העגל, ובחרו בדמות שור, [משום] שכל רצונם היה להיות להם אלקים אחרים, ולכך בחרו בדמות שור, שהשור מפני שהוא מן השמאל מן המרכבה, שנאמר (ר' יחזקאל א, י) "ופני השור מהשמאל", ובשמאל השניות, שהרי הימין היא אחת. ואמרו כי השור, שהוא בשמאל, אינו דבק באחדות השם יתברך כמו שאר החיות שבמרכבה, מפני שהשור הוא בשמאל. ולכך היו אומרים כי צורה זאת יכולים להשמט מן המרכבה, ולעבוד אותו. ולפיכך החיות - ארבעת רגליהם רגל עגל. כי הרגל נבדלים בו מן העלה, כמו שבארנו לפני זה, וכל אשר נבדל מן העלה נוטה לשניות. לכך רגליהם בפרט רגל עגל, כי העגל הוא השור מן המרכבה, שהיא בשמאל, אשר השמאל נבדל במה מן העלה. ומפני כי נמצא בהם בשביל זה דבר שאינם דביקים באחדותו יתברך, (ו)דבר זה הם מכסים, שלא נמצא בפעל הנגלה. והיינו כמו שאמר בגמרא (חגיגה יג ע"ב) כי כסוי הרגל הוא מה שיש בהם מן החסרון מה שהם נבדלים מן העלה. ולפיכך אמר גם כן כי מכסים רגליהם שלא יהא נזכר עון העגל, פירוש, כי אילו היה נמצא דבר זה בפעל הנגלה, היה נגלה החטא בפעל הנגלה. אבל אחר שמכסים רגליהם, היינו מה שהם נבדלים מן העלה, לכך לא נמצא גם כן בפעל החטא של ישראל. והבן הדברים האלו, כי דברים ברורים הם: ולדעת רבנן (חגיגה יג ע"ב) אמעט שתי כנפים שמכסים רגליהם. וזה כי הכנפים שהם מכסים רגליהם - שלא ימצא חסרון עם השם יתברך. וכאשר יש חסרון בעולם הזה כאשר חרב בית המקדש, ודבר זה נחשב חסרון, והרי החסרון נגלה בפעל. ולכך נגלה יתברך אל הנמצאים כאשר הנמצאים בעצמם בחסרון, כי גלוי הרגלים דבר זה הוא חסרון כבוד אליהם, כי כן ענין הרגל: כלל הדבר; לדעת רבי חנינא, בשביל חורבן בית המקדש אמעט הכבוד. ולכך דוקא אמעט כנפי החיות שאומרים בהם שירה. אבל לומר דאמעט כנפי החיות שמכסים פניהם - אין זה מעוט הכבוד, שמכסים פניהם שאין לעלול שתוף עם העלה, ולא שייך בה מעוט הכבוד. גם לא שייך לומר דאמעט הכנפים שמכסים בהם רגליהם - שלא יהיה נגלה במה שיש בהם מן החסרון, זה אינו, כי דבר זה לא אמעט. ולדעת רבנן יותר ראוי לומר דאמעט הכבוד, כי הרגל הוא חסרון הכבוד, וכאשר חרב בית המקדש, שאמעט הכבוד, אמר כי רגל שלהם - שהוא חסרון הכבוד - נגלה. ולכך אמר דאמעט כנפי החיות דמכסות בהם רגליהם. ואלו הדברים ברורים מאוד: וכן מה שאמר (חגיגה יג ע"ב) 'קודם שחרב הבית כתיב (איוב כה, ג) "היש מספר לגדודיו", ולאחר שחרב אמעט פמליא של מעלה'. אף על גב שלא נמצא דבר זה בעצמו, רק כי כך הוא נמצא אל הנמצאים, שלא נגלה להם בשלימות כבוד מלכותו. ולפיכך אמר כאילו אמעט חס ושלום פמליא שלו, וכך נגלה אל העולם. וזה כי כאשר אין בית המקדש, שהוא היה היכל המלך כמו שהתבאר, אמעט גם כן שאין השם יתברך נגלה בכבוד מלכותו. אף כי בוודאי אצל השם יתברך אין שנוי וחסרון כלל, ולא שייך בו לומר כך, מכל מקום קודם שחרב בית המקדש היו הנבראים מקבלים כבוד מלכותו כפי שלימות מעלתם, וכאשר חרב בית המקדש אין השם יתברך נגלה להם בכבוד מלכותו, כאשר חסר העולם הזה מן בית המקדש. וכל זה ברור, והבן הדברים, כי הם דברי אמת ברורים: והתבאר לך, כי חסרון בית קדשינו ותפארתינו נחשב חסרון אצל העליונים. ואין זה רק מצד המקבל, כי בודאי אין שנוי לעליונים, רק שכך נמצא השם יתברך אל עולם הזה שלא בשלימות כבודו. ויאמר כך כאשר לא נמצאו בשלימותן ובמעלתן מצד המקבל, כי סוף סוף יש בהם בחינה זאת, שנראה כך אל המקבל, הוא האדם. ואין זה נחשב דבר קטן, אבל הוא חשוב דבר גדול. כי דבר זה עיקר כאשר הוא נמצא כך אל המקבל. כמו שתמצא שהאדם קרא שמות לכל הנמצאים (ב"ר יז, ד), מזה נראה כי הכל נחשב כפי מה שהוא אל המקבל, הוא האדם. ואף אל השם יתברך קרא שם, וכמו שאמר במדרש (שם) כאשר קרא האדם שמות לכל, מפני שהכל נחשב כפי מה שהוא אל האדם, שהוא המקבל. אמר לו הקב"ה, ומה שמי, אמר לו א"ד, אמר הקב"ה זה שמי שקרא לי אדם. אשר מזה תבין ותדע כי הכל הוא כפי מה שהוא המקבל, הוא האדם. לכך כאשר השם יתברך נמצא אל המקבל, הוא האדם, בענין אחד, נאמר אותו ענין עליו. ודבר זה ביארנו במקומות הרבה מאוד בחבור באר הגולה, ושאר מקומות. ומזה תוכל ללמוד החסרון שנמצא בעולם הזה מצד חסרון בית המקדש, כי אף על הקב"ה אמרו דאמעט פמליא שלו, כאשר אין השם יתברך נמצא בשלימות כבודו אל הנמצאים נאמר כך, שכך הוא נמצא לעולם: ובפרק בתרא דסוטה (מח. ) תנן, מיום שחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל, שנאמר (תהלים יב, ב) "הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'". רשב"ג אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ובטל טעם הפירות. רבי יוסי אמר אף בטל שומן הפירות. רבי שמעון בן אלעזר אומר הטהרה בטלה את הטעם ואת הריח. המעשרות בטלו שומן הדגן. וחכמים אומרים הזנות וכשפים כילו את הכל, עד כאן: המשנה הזאת בא לבאר לך, כאשר נחרב הבית, שנמשך אחר זה חסרון בעולם הזה, במה שבית המקדש שלימות לכל העולם, וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה. וזה שאמר 'משחרב הבית בטל השמיר, ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה'. באלו שלשה דברים נזכרו כל הברכות; וזה כי השמיר היה בו כח ועז, כמו שמפרש בגמרא, והוא נגר טורא, כשמניחין אותו על סלע מתבקע ממנו הסלע (גיטין סח ע"ב). ואין ספק שזה מפני הכח הגדול שיש לו. והפך זה נופת צופים, שהוא מתוק בתכלית המתיקות. עד שאלו ב' דברים, אשר הם שתי כוחות הפכים, שזה עז בתכלית, וזה מתוק בתכלית, ובטלו לגמרי מן העולם. וכל הדברים אשר בעולם, יש בהם איכות זה שהוא החוזק, או איכות המתיקות. ועל כל פנים יש לו דבר מה מהם. ואם אלו שניהם בטלו לגמרי (כמו) כאשר חרב בית המקדש, נחסרו כמה דברים שיש בהם מן העזות והתוקף, והפך זה המתיקות והרכות. ואחר כך אמר 'ופסקו אנשי אמנה'. דבר זה ענין שלישי, שפסקו אנשי אמנה, וזה שנוי באדם עצמו. ובזה היה כל העולם מקבל חסרון; אם כוחות טבעי הדברים, אשר נכללו באלו שני דברים אשר אמרנו. ואם האדם עצמו. והבן זה מאוד: ואמר אין יום שאין בו קללה. כי בבטול בית המקדש בטלה הברכה מן העולם. וכל יום קללתו מרובה משל חברו. וביאור זה, כי השנוי גורר אחריו שנוי. ולפיכך כאשר חרב בית המקדש, היה זה גורם קללה במה שקבל העולם השתנות ויציאה חוץ מן הסדר, כמו שאמרנו. וזה גורר אחריו עוד שנוי יותר. ולכך כל יום קללתו מרובה משל ראשון. ודברים אלו ברורים, שנמשך אחר שנוי - שנוי יותר. ולא ירד הטל לברכה. אחר שאמר שלא היה יום שאין בו קללה, ואחר כך אמר שלא היה ברכה בעולם. ונכלל זה בשני דברים; שלא ירד הטל לברכה, ונטל טעם הפירות. ואלו שני דברים הם מחולקים, כי הטל הוא בלילה, וטעם הפירות מכח השמש, שנותנת טעם בפירות, שנאמר (דברים לג, יד) "וממגד תבואות שמש". וכאילו אמר שלא היה ברכה לא בלילה, ולא ברכה ביום. ומה שאמר רבי יוסי אף בטל שומן הפירות. פירוש, כי השומן הוא גוף הדבר, ורוצה לומר לא שהיה חסרון בטעם וכיוצא בזה, שהם איכות בלבד, אבל היה חסרון בגוף הדבר. וזה שאמר שנטל שומן הפירות, כי השומן הוא גוף הדבר. כי הדבר שהוא כחש בטל מגופו, אבל דבר שהוא שמן יש לו גוף עב. ודבר זה קללה בפני עצמו: וקאמר רבי שמעון בן אלעזר הטהרה נטלה טעם הפירות והריח. ורוצה לומר כאשר היו נוהגים בטהרה היה הטעם הפירות וריח הפירות קיים. כי הטומאה והזוהמא הפך הריח, וכן הטעם, כי הריח הוא שמריח ריח הטוב, וכן הטעם שנותן טעם טוב לאדם. וכמו שהתעוב והזוהמא משוקץ וסרוח, כך צריך אל הריח והטעם הטהרה. וכאשר בטלה הטהרה, והיו הבריות מתועבין ומשוקצין, דבר זה נטל הריח והטעם. 'והמעשרות בטלה השומן'. וזהו כמו שאמרו ז"ל (תענית ט. ) עשר בשביל שתתעשר, נמצא כי המעשר גורם הרבוי. ולפיכך כאשר אין מעשר, בטל השומן, שהוא הרבוי, רק יש כאן כחישות, כמו (ש"ב יג, ד) "מדוע ככה אתה דל". וחכמים אומרים כי הזנות והכשפים בטלו הכל. פירוש דבר זה, כי הזנות הוא יציאה מן הסדר, ומפני זה בכל מקום כאשר ירצה הכתוב לומר שסרו מן השם יתברך אחר אלקי נכר, אמר (ר' דברים לא, טז) "וזנו אחר אלקי נכר הארץ", ודבר זה בטל את הכל. וכן הכשפים הוא יציאה מן הסדר, כי כל ענין הכשוף שמבטל סדר הטבע. ולכך הזנות והכשפים בטלו הכל, עד שהכל יוצא מסדר וממנהגו של עולם. והמשנה הזאת נזכרו בהם דברים גדולים מאוד, אי אפשר לפרש יותר, רק תעמוד על הדברים אשר אמרנו, איך חורבן בית המקדש היה מחסר העולם, עד שנמצא חסר בכל. ואי אפשר לפרש יותר: ובגמרא קאמר (סוטה מט. ), אמר רבא, וכל יום קללתו מרובה משל חבירו, שנאמר (דברים כח, סז) "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר". אילימא "בוקר" דלמחר, מי ידע מאי הוי, אלא דחליף ואזיל. אלא עלמא אמאי קאי, אסדרא דקדושא, ועל אמן יהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר (איוב י, כב) "ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל", הא איכא סדרים תופע מאופל, עד כאן: וביאור זה, כי העולם הזה הוא מקבל מן העולם העליון, ודבר זה אין בטול לו, ולא יפול תחת הבטול כלל, ועל דבר זה קאי עלמא. כי כאשר בטל בית המקדש, שעל ידו היתה הברכה באה לעולם, אבל עדיין לא בטל דבר זה - שהעולם הזה מקבל מן העולם העליון. ולפיכך קאמר דקאי על סדרא דקדושא ו'אמן יהא שמיה רבא' דאגדתא, כי על ידי זה מביא הברכה מעולם העליון לעולם הזה, כי זאת הברכה לא שייך בה הפסק כלל. ובשניהם אנו אומרים 'קדיש לעלם ולעלמי עלמיא', וכן ב'יהא שמיה רבה' אנו אומרים 'מברך לעלם ולעלמי עלמיא'. ולא תמצא זה בשום שבח בעולם, רק בשני שבחים אלו, בעבור כי אלו ב' שבחים בפרט משבחים הקב"ה מצד עולם העליון, ועל דבר זה העולם עומד, מצד שהשם יתברך מברך העולם הזה מן עולם העליון: ועל זה תקנו אלו ב' שבחים בפרט בלשון ארמי, כי לשון ארמי אינו מכלל שבעים לשונות המיוחדים לכל אומה ואומה, וכבר בארנו דבר זה למעלה כי השבח הזה הוא מגיע עד עולם העליון, והוא כולל הכל, ואינו מיוחד, לכן ראוי שיהיה השבח הזה בלשון שאינו מיוחד. ואינו ראוי שיהיה בלשון הקודש, מפני כי לשון הקודש לשון מיוחד. וכל שאר הלשונות כלם הם לשונות מיוחדים, חוץ מלשון ארמי: ויראה מה שאמר 'אמן יהא שמיה רבה' דאגדתא, הוא מפני כי ראוי זה להגדה, שהיא תורה, כי על ידי הקדיש שהוא אחר התורה בפרט, יש לאדם דביקות יותר על ידי קדיש שאחר התורה, עד שמביא הברכה והקיום מעולם העליון. וכן יש במדרש (ילקו"ש משלי רמז תתקנא) "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם וגו' מאוד נעלה" (תהלים מז, י), אימתי שמו של הקב"ה מתעלה, בשעה שישראל נאספים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ונותנין שבח וגדולה להקב"ה. אמר רבי ישמעאל, באותה שעה כששומעין הגדה מפי חכם, ואחר כך עונין 'אמן יהא שמיה רבה', באותה שעה הקב"ה שמח, ואמר למלאכי שרת, באו וראו עם זו שיצרתי בעולם במה הן משבחין אותי, באותה שעה מלבישין הקב"ה הוד והדר, לכך נאמר (משלי יד, כח) "ברוב עם הדרת מלך", עד כאן. הרי לך מבואר כי השבח הזה, שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, מיוחד למעלת התורה, אשר היא גם כן מעולם העליון, כאשר בארנו. ולכך ביארנו שצריך לומר שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח. ), כמו שמבואר בחבור התפארת, עיין שם: והבן עוד, כי אלו ב' דברים, האחד בו ברכה, והשני קדושה, כנגד 'קדוש' ו'ברוך', ולכך מזכיר תחלה סדרא דקדושא, ואמן יהא שמיה רבה מברך דאגדתא. ואלו שני דברים ביחד הם סדרים לעולם הזה. כי על ידי קדושה יש לעולם הזה דביקות בעולם העליון, שהוא קדוש. ומפני כך הוא מקבל הברכה מן עולם העליון, שהוא יתברך מבורך לעלם עלמי עלמיא. וכאשר בית המקדש היה בעולם, היה מקבל ברכה על ידי בית המקדש, שהוא קדוש, והיה דביקות לעולם הזה בעולם הקדוש. אבל כאשר אין בית המקדש, צריך האדם אל סדר קדושה, שעל ידי הקדושה הזאת יש לעולם דביקות בעולם הקדוש, ועל ידי 'אמן יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא' באה הברכה מעולם העליון לעולם הזה, ועל זה קאי עלמא: ==פרק כג== התבאר לך כי חורבן בית המקדש הוא חסרון העולם לתחתונים ולעליונים, ולכך צריך שיהיה הנהגת האדם על ענין זה כפי שהוא ענין העולם, ויהיה נוהג באבילות על דבר זה. וכאשר יש אבילות על ירושלים, ובזה נראה כי יש הפסד וחסרון בעולם, ולכך הוא חוזר אל הסדר. וזה שכתוב (ישעיה סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", רוצה לומר כי המתאבלים עליה בשביל החסרון שהגיע לעולם הזה, ועל זה הוא מתאבל. וכבר התבאר שכל דבר שיש בו שנוי, כמו זה, הוא חוזר אל הסדר, לכך "שישו אתה משוש כל המתאבלים". אבל אם אינם מתאבלים, וכאילו לא היה כאן חסרון, וכאשר אין כאן חסרון אין כאן חזרה: ובברכות פרק אין עומדין (ברכות ל ע"ב), [אין עומדין] להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובגמרא מנא הני מילי, וקאמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב (תהלים ב, יא) "עבדו את ה' ביראה וגו'". מאי "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה, עד כאן. וביאר ענין זה, כי המתפלל אל השם יתברך מורה על שהאדם עלול מן העלה, שהרי צריך האדם אל השם יתברך. ומפני כך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, להראות שהוא עלול מן העלה, ושהוא צריך אל העלה בתפילתו. ובברייתא קאמר (ברכות לא. ) אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה. ופליגי ברייתא אמתניתין, דסבירא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש: וביאור מחלוקת זה, כי כאשר האדם הוא עלול מן העלה יש לו ב' בחינות; הבחינה האחת, כי במה שהוא עלול, הנה הוא נבדל מן העלה, וראוי שיקבל יראתו ופחדו עליו. והבחינה השניה, כי אין ספק כי העבד יש לו צירוף אל אדון שלו. ולפי דעת שניהם התפילה מורה על שהאדם עלול אל השם יתברך, ונתלה בו. ולכך לתנא דמתניתין יש לעמוד מתוך יראה לתפילה, שהעלה נבדל מן העלול, ולכך יש לעמוד מתוך יראה וכובד ראש. ולברייתא צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה, מצד הבחינה השניה, שהעבד יש לו צירוף אל האדון, והוא עבד לאדון הכל, וזהו צירוף וחבור אל העלה יתברך. לכך יש לעמוד מתוך שמחה של מצוה, ששמח בשביל שהוא עבד מקבל גזירותיו ומצותיו עליו, וזהו הבחינה השניה שיש לעלול עם העלה. למתניתין עדיפא היראה, משום שזה עבודה הוא אל השם יתברך לגמרי, כאשר ירא לפניו. ולברייתא שמחה עדיפה כמו שהתבאר: ויש לפרש בפשוטו, כי התפילה הוא שנכנס לעמוד לפני השם יתברך, והנכנס לפני המלך ראוי שיכנס באימה וביראה, ולכך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובברייתא קאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, כי על ידי השמחה שהיא שלימות הנפש, ועל ידי זה השכינה שורה עליו, והוא עם השם יתברך, ודבר זה ברור: ושם אמרו עוד (ברכות ל ע"ב) אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזי דהוי בדח טובא, אמר ליה "וגילו ברעדה" כתיב (תהלים ב, יא). רב ירמיה הוי יתיב קמיה דרבי זירא, חזי דהוה בדח טובא, אמר ליה לא סביר מר "בכל עצב יהא מותר" (משלי יד, כג), אמר ליה תפילין קא מנחנא, עד כאן. כך הוא גרסת רב אלפס, והיא נכונה. וביאור זה מה שאמר תפילין מנחנא, מפני שכבר אמרנו למעלה כי אין ראוי שיהיה האדם, אשר הוא עלול, בשמחה כלל, רק יהיה עליו יראת העלה, לכך אמר ליה תפילין מנחנא. פירוש, כי התפילין - שם ה' נקרא על האדם, כדכתיב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו (ברכות ו. ) אלו תפילין של ראש, והם כתר על האדם ופאר עליו. ואמר, הנה אף שראוי מחמת שהאדם עלול לכך צריך שיהיה עליו יראת העלה, מכל מקום אני שמח בעלה עצמה, מה שהוא יתברך אדון לי, ושמו יתברך נקרא עלי, והוא תהלתי ותפארתי, ומזה הצד ראוי אל האדם השמחה. שאין לומר שאין ראוי אל האדם השמחה במה שהוא עלול, כי השמחה הזאת היא מצד העלה, בשביל כי השם יתברך - שהוא העלה - הוא תפארתו, והוא כתר על ראשו, והם התפילין, וראוי שישמח בכתר ובפאר הזה. ולכך אמרו 'תפילין מנחנא'. וכבר אמרנו גם כן לפני זה, כי מצד שיש לאדם צירוף אל העלה, ראוי אליו השמחה. והצירוף האמתי הם התפילין, אשר שם ה' נקרא עליו, ומפני כך ראוי אל האדם השמחה בתפילין, בפרט מה שהמצוה הזאת היא עצם הצירוף שיש לו אל השם יתברך: ואביי כאשר יתיב קמיה דרבה, מפני שהיה תלמידו, והוא בדח, קאמר ליה רבה "וגילו ברעדה". ולא קאמר ליה "בכל עצב יהא מותר", מפני שהיה תלמיד, ואינו רב, אין עליו להחמיר כל כך, רק כי לכל הפחות לא ישמח כל כך, רק יהיה רעדה עם הגילה. ולכך אמר ליה '"וגילו ברעדה" כתיב', שיהיה עם הגילה רעדה. אבל רבי ירמיה לאו תלמידו דרבי זירא היה, שהרי קראו 'מר', שאמר ליה 'לא סביר מר "בכל עצב יהיה מותר"'. ורוצה לומר שבכל עצב יהא מותר, ולא ישמח כלל, כי היה חכם, ויש לו לדקדק במצות מאוד. ולכך קאמר "בכל עצב יהיה מותר", ולא ישמח כלל, שכל אשר בדעתו, כי האדם אין נחשב לכלום, והוא בעל רימה ותולעה (אבות פ"ג מ"א), בשביל זה יהיה לו מותר, שיש לו שכר על זה. וזה בשביל שהוא יודע בחסרונו, ולכך מתעצב בחסרונו, וראוי הוא להשלמה. אבל השמח, הרי בדעתו שהוא שלם, ואינו מבקש בהשלמתו, לכך אין מקבל השלמה. ודבר זה יתבאר בסמוך, ודבר זה ענין נפלא מאוד מאוד. והשיב לו תפילין מנחנא, כמו שהתבאר: ויש לפרש עוד, כי מה שאמר 'לא סבר מר "בכל עצב יהיה מותר"', רצה בזה כי האדם הזה אשר הוא חמרי גשמי, אין ראוי אליו השמחה. כי השמחה שייכת אל הנפש הנבדלת, ואין האדם נבדל במעלתו, רק הוא חמרי גשמי. ומפני שהוא חמרי גשמי, אין ראוי לו השמחה, ובעצבות שלו יש לו מותר. והיינו כי כאשר בדעתו שהוא בעל חומר חסר, אז השם יתברך ממלא חסרונו, כמו שהתבאר: ועל זה השיב תפילין מנחנא, כי התפילין הם מורים על שיש באדם גם כן מדריגת השכל שהוא נבדל, ולכך ראוי אל האדם התפילין, דבר שיש בו קדושה אלקית, שהרי התפילין הם קדושים, ואם לא כן שיש באדם מדריגת השכל הנבדל, לא היה ראוי אל התפילין. ולכך התפילין הם על הראש, ששם הנשמה הנבדלת והשכל, וכן התפילין של יד הם נגד הלב, ששם הנפש. ולפיכך אמר 'תפילין מנחנא', והמצוה הזאת לאדם לפי שיש באדם הנשמה והשכל הנבדל, ומצד הזה ראוי לו השמחה מצד שלימות הנפש. ודבר זה גם כן ברור מאוד, ואמת בלי ספק, כי התפילין אשר הם לאדם הם מצד שיש לאדם הנשמה והשכל, ומצד הזה ראוי לו השמחה, ודי בזה: ועוד אמר שם (ברכות לא. ) רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, א) "אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה", אימתי ימלא שחוק פינו, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (שם). אמרו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו כי שמעה מן רבי יוחנן רבו. ביאור זה, כי האדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות, שהוא בפעל הגמור. ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, דכתיב (תהלים ד, ח) "נתת שמחה בלבי". אבל השחוק - הוא בפעל, כאשר יש לו שחוק. ולכך אמר אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השחוק, שהוא בפעל לגמרי, ודבר זה אינו ראוי לעולם הזה כלל. כי המדריגה הזאת אינו בעולם הזה, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפעל. רק לעתיד, ואז נאמר "אז ימלא שחוק פינו", כי יאמרו "הגדיל ה' לעשות עם אלה". כי כאשר יהיה לעתיד, והגדיל עם אלה מה שלא היה קודם, שלא היה האדם בפעל השלימות. לכך אין לו השחוק, שהוא שמחה בפעל, רק השמחה היה לו, שעיקר השמחה בלב, ואינו בפעל, רק לעתיד אז יהיה בעולם השחוק. ומה שאמרו שאסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, אינו מצד החורבן, שהרי אמרו 'אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה', ודבר זה משמע אף בשעת בנין הבית אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, עד שיהיה העולם בשלימות בלא חסרון: אבל מה שראוי לאדם מצד חורבן בית קדשנו ותפארתינו, אם באנו לעשות כמו שראוי להיות נוהג האדם כמו שאמרנו, הרי לא היה נשאר לו חיים לגמרי. כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב ס ע"ב) כשחרב הבית באחרונה, רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להן, בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין שותים יין. אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על המזבח, ועכשיו בטל. ונשתה יין שממנו מנסכין על גבי מזבח, ועכשיו בטל. אמר להם אם כן לא נאכל לחם, שכבר בטלו מנחות וכו', עד שתקו. אמר להם בני, בואו ואומר לכם; שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. להתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אלא אמרו חכמים, אם אדם סד ביתו בסיד - משייר בו דבר מועט. וכמה, אמה על אמה. אמר רב חסדא, כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר בה דבר מועט. מאי היא, כסא דהרסנא, שנאמר (תהלים קלז ה-ו) "אם אשכחך ירושלים וגו' תדבק לשוני לחכי". מאי "על ראש שמחתי" (שם ו), זה אפר מקלה שבראש חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי, היכי מנח לה, אמר ליה במקום תפילין, שנאמר (ר' ישעיה סא, ג) "לשום לאבלי ציון לשום פאר תחת אפר". וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ציון, שנאמר (ישעיה סו, י) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", עד כאן: הרי לך כי הפרושים היו אומרים כי ראוי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, מפני שהיו קרבין על גבי המזבח. וזה בשביל להודיע כי הכל הוא בשביל השם יתברך, ולא בשביל האדם. כי הבשר נברא שיהיה קרב על המזבח, והיין לנסך אותו על המזבח. ולכך עתה שאין מנסכין היין, ואין מקריבין הבשר על המזבח, ראוי הוא שיתבטל האדם מאכילת בשר ומשתיית יין, אחר שבטל הקרבתו על המזבח. רק שאין גוזרין גזירה על הצבור רק אם רוב הצבור יכולים לעמוד בו, שאם אין רוב הצבור יכולים להתקיים, אין כלל כאן קבלת הגזירה. שצריך שיהיו מקבלים הגזירה הרוב, וכאשר אין רוב הצבור יכולים לעמוד, אף על גב שרוצה איזה אדם לקבל דבר שהוא קשה, אין כאן קבלה. כי כן כל דרכי התורה ראויים לקבלה, ואין דבר בתורה שהוא כנגד האדם, ולפיכך אי אפשר לגזור דבר שאין לו קבלה אל הרוב: אלא שכך צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". כי ירושלים הוא עצם ועיקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר - אין שכחה בדבר שהוא עיקר. ולכך אמר "תשכח ימיני", שאי אפשר לשכוח באדם דבר שהוא עיקר, כמו הימין. כי דבר שאינו עיקר, אין האדם משגיח עליו, ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים הוא עיקר העולם. ולפיכך אין ראוי לשכוח ולעשות כל צרכיו בשלימות כאילו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר, כמו שהתבאר: ולפיכך אדם סד ביתו בסיד, ומניח אמה על אמה שאינו סד, וכנגד הפתח. והטעם שהוא כנגד הפתח, כי אם לא כן, ויהיה במקום אחר, הרי בטל אותו מקצת אצל השאר, ואין כאן חסרון. אבל כנגד הפתח, שראוי ששם יהיה יפה ביותר, וגם כאשר נכנס אין רואה רק זה המקום בלבד, אין לומר בזה שהוא בטל אצל השאר. ועוד, כי הנוי שהוא כנגד הפתח, הוא נוי ביותר. ואם יהיה נשאר הנוי אשר הוא נגד הפתח, יהיה כאן נוי ביותר, והנוי היותר - אין ספק שבטל, ולכך משייר אמה על אמה נגד הפתח. וכן כולם, דמשייר דבר מועט, והוא כסא דהרסנא, והוא מאכל חשוב ביותר. וראוי שלא יהיה כאן חשיבות ביותר. וכן צדעא ובת צדעא, הוא נוי ביותר, ראוי שלא יהיה, כך יראה. ומה שאמר דמשייר דבר מועט, היינו דהוא מועט בכמות, אבל הוא חשוב יותר. ובזה לא נשכח ירושלים, שהוא מקום אחד חשוב. וקאמר 'מאי "על ראש שמחתי", זהו אפר מקלה וכו''. ופירוש, שהכתוב אומר כאשר יש לחתן שמחה, יש להזכיר השמחה שהיה לו ונתבטל. ולכך נותנין אפר מקלה בראש חתנים, כי האפר מקלה שבראש חתנים מורה על בטול הפאר שהיה ראוי, ונעשה מזה אפר. כי 'אפר' אותיות 'פאר', שנתבטל הפאר, ונעשה לאפר: וקאמר (ב"ב ס ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. כבר אמרנו לך שהחסר הוא שמתהוה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם אין עומד לקבל הויה, כאשר הוא שלם קודם זה, ואיך יתהוה. ודבר זה ענין ברור מאוד, ונתבאר גם כן בחבור הזה. והמתאבל על ירושלים, והרי הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה. כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההויה, כי ההעדר הוא סבת ההויה, ודבר זה ידוע. אבל מי שאינו מתאבל על ירושלים, והנה הוא כאילו הוא שלם, וכבר אמרנו כי השלם לא יתהוה, ולכך אין רואה בנחמות ציון. ודבר זה ברור מאד למי שמבין דבר זה. והרי התבאר לך כי לפי מדת האמת והיושר ראוי היה שנחסר עצמינו בשביל חורבן קדשינו ותפארתנו, רק כי אין הגזירה חלה על דבר שאין הצבור יכול לעמוד (שם): ובפרק קמא דגיטין (ז. ), שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסור, שירטט וכתב ליה (הושע ט, א) "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". ולשלח ליה מהכא (ישעיה כד, ט) "בשיר לא ישתו יין", אי מההיא הוה אמינא זמרא דמנא, אבל בפומא שרי, קא משמע לן, עד כאן. פירוש, מאחר שאין שמחה בישראל, אין ראוי לישראל לשמוח. וקאמר 'ולשלח ליה מהכא, דכתיב "בשיר לא ישתו יין"', שמזה הכתוב מסיק בפרק בתרא דסוטה (מח. ), דתנן התם משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר "בשיר לא ישתו יין". ולכך פריך ולשלח מהכא. אבל ליכא למימר דמשום כך פריך 'ולשלח ליה מהכא' משום שאין אסור רק על היין, ובהאי קרא כתיב "בשיר לא ישתו יין". דזה אינו, דהתם מוכח דלאו בשיר שהוא ביין דוקא משתעי, אלא אפילו בלא יין נמי אסור. דקאמר שם (סוטה מח. ) אמר רב הונא דנגדי ודבקרי שרי, פירש רש"י ז"ל (שם) ספינות שמושכין בחבל, שאינם אלא לכוון אותם למלאכה. ודבקרי - שמזמרין בשעת שחורשין, ואינו אלא לכוון השוורים לתלמיהם, שהולכים לקול השיר, שערב להם. ודגרדי אסור - שאינו אלא לשחוק, עד כאן. הרי מוכח דבין על היין ובין שלא על היין - אסור. והא דקאמר 'בטל השיר מבית המשתאות', נראה דלרבותא קאמר, אפילו בשעת שתיית האדם, שדרך האדם לזמר, וכאילו היה דבר זה מנהג לאדם, אפילו הכי אסור: ושם אמר (סוטה מח. ) אודנא דשמע זמרא - תעקר. אמר רבא, זומרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) "קול ישורר בחלון חורב בסף כי ארזה ערה". אמר רבי יצחק, [אפילו] בית המסוכך בארזים מתרועע. אמר רב אשי, שמע מינה כי מתחיל חורבא - בסיפא מתחיל, שנאמר "חורב בסף", עד כאן. והדברים האלו ידועים למשכילים למה אמר 'אודנא דשמעא זימרא - תעקר', וזה מפני כי השיר הוא מיוחס למדת הדין, שהרי הלוים היו משוררים דוקא, ודבר זה ידוע למשכילים. וכאשר משורר, ואין ראוי לו השירה, פוגע בו מדת הדין. וכן הבית אשר שם השיר, חרב מכח מדת הדין, שמחריב הכל. וקאמר שהתחלת החורבן הוא בסף, מפני שהוא מקום ששם הכניסה והיציאה לבית, והוא עיקר ישוב הבית, ששם נכנסין ויוצאין, ולפיכך שם מתחיל החורבן, כי מדת הדין המחריב פוגע דוקא בדבר שהוא מיושב יותר. ולכך אמר שם במשנה (סוטה מח. ) משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות. שכאשר היו הסנהדרין יושבין ודנין, היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי גם כן שיהיה השיר בעולם, המיוחס למדת הדין. אבל כאשר בטלה סנהדרין, ואין מדת הדין עם בני אדם, ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם, כי כל שירה הוא מצד מדת הדין: וזה שאמר שם (סוטה מח. ) אמר רבי יוחנן, כל השותה יין בארבע מיני זמר, מביא חמש פורענות לעולם, שנאמר (ישעיה ה, יא-יב) "הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו". מה כתיב אחריו (ר' שם שם יג) "לכן גלו עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב צמא וישח אדם וישפל איש". ומה כתיב אחריו (שם שם יד) "לכן הרחיבה שאול נפשה", עד כאן. וביאור ענין זה, כאשר שותה יין בד' מיני זמר, הרי דבר זה חמשה מיני שמחה, כי היין עצמו הוא החמישי, ולכך מביא חמשה פורענות לעולם. כי כאשר חוטא במדת הדין לגמרי, ושותה יין בד' מיני זמר, וכבר ידוע כי חמשה מתיחס למדת הדין, כנגד (שמות ט, ג) "יד ה' הויה במקנך", וכתיב שם "בסוסים ובחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד". ולכך מביא חמשה פורענות לעולם, מפני כי מדת הדין הקשה שולט כאשר יחטא במדת הדין, כמו שהתבאר. ואין דבר חטא במדת הדין יותר כמו זה לשורר כאשר אין ראוי השירה והזמרה: אף על גב שהגאונים פסקו דלתת שיר ושבח להקב"ה מותר, מפני שאין שיר של בשר ודם שיר שלם, ולכך הוא מותר. אבל שיר המלאכים הוא שיר שלם, ולכך אמעטו כנפי חיות שלא לתת שיר שלם. אבל שיר של שמחה שאינו להקב"ה, אסור בודאי, והוא חוטא במדת הדין, ולכך עונשו כמו שהתבאר. וראוי לשמוע דברי חכמים, המלמדים את האדם לטוב. אמנם לא ידעתי מנין דבר זה כלל, כי אם אנו באים לתת שיר ושבח להקב"ה, דבר זה יש להיות בלא שתיית יין, כי איך יהיה שבח ושיר להקב"ה ככלי זמר על השתיה, והרי אמרו (סנהדרין קא. ) כי התורה חוגרת שק ואומרת 'עשוני בניך ככלי זמר שמנגנין בהם', וכי השיר והשבח להקב"ה גרע מזה, שלא יהיה שם כלי זמר. ואילו לדידי צייתי, לא היה זה כלל ולדעתי אף בשעה שבית המקדש קיים אסור להזכיר שמו כך בשכרות, כי אף בשעת התפילה אסור לעמוד לפני הקב"ה כאשר הוא שכור (ברכות לא. ), והמונע עצמו מזה תבא עליו ברכה. ואף כי מותר לברך ברכת המזון אף אם הוא שכור (שו"ע אור"ח סי' צט ס"א), ואין זה ראיה, כי ברכת המזון מחויב לברך, וכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת", ומאחר שברכת המזון בשביל אכילה, יש לו לברך אף אם הוא שכור. אבל לתת שבח להקב"ה מתוך שכרות, נראה שהוא אסור גמור: עוד שם בפרק קמא דגיטין (ז. ), אמר ליה ריש גלותא לרב הונא, כלילא מנא לן דאסור, אמר ליה מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנוי, אמר ליה רב חסדא קרא כתיב (ר' יחזקאל כא, לא) "כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפל הגבה והגבוה השפל", וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה, אלא בזמן שיש מצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם. נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתי רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי, אמר להו האלקים מדרבנן, אלא חסדא שמך, וחסדאין מילך. רבינא אשכחיה למר בריה דרב אשי דהוי גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר מר "הסר המצנפת והרם העטרה", אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי. מאי "זאת לא זאת", דרש רב עוירא, זמנין אמר ליה משמיה דרב אמי, בשעה שאמר הקב"ה לישראל "הסר המצנפת והרם העטרה", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, זאת להם לישראל שהקדימו בסיני נעשה לנשמע. אמר להם, לא זאת לישראל שהשפילו הגבוה, והגביהו את השפל, והעמידו צלם בהיכל, עד כאן: הא דקאמר רב חסדא קרא כתיב, אף על גב דבהדיא אמרינן (סוטה מט. ) 'בפולמוס של אספסיונוס גזרו', היינו שגזרו אף בזמן שבית המקדש קיים, אבל בשעת חורבן קרא כתיב. ורש"י ז"ל (גיטין ז. ) פירש עטרות ממש. וכתבו התוספות (שם ד"ה עטרות) שאין נראה, דאמרינן עלה בסוטה בפרק בתרא (מט ע"ב) לא שנו אלא של ורד ושל הדס, אבל של קנים ושל חילת מותר, עד כאן. ואין דרך לעשות עטרה משל קנים, עד כאן. ויראה דאין זה קשיא כלל, דודאי אין דרכו לעשות של קנים ושל חילת כך בפני עצמן, אבל בודאי היו מציירין הקנים ומיפים אותם, עד שהיו נאים מאוד. וכדפירש רש"י משמע, דקאמר 'כל זמן שהמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם'. ואם כפירוש התוספות שפרשו שהיו עושים מקום לחתן לישב תחתיו, מה ענין זה לזה, דתלה במצנפת של כהן גדול. ועוד, דקאמר 'מר בריה דרב אשי גדיל כלילא לברתיה', עד 'דומיא דכהן גדול', ואם לא היה דומה כלל עטרת חתנים למצנפת, מה שייך דומיא בזה, דקאמר 'דומיא דכהן גדול': וכך פירושו, בזמן שהעטרה בראש כהן גדול, וזה מורה על המדריגה האלקית שיש לישראל, ומצד הזה יש לאדם מעלה גם כן מה שהאדם הוא מלך בתחתונים, וראוי לאדם העטרה הזאת. אבל כאשר אין המעלה הקדושה האלקית הזאת לישראל, אין עטרה הזאת לאדם מה שהאדם מלך בתחתונים, והיא בטילה. משל זה, כאשר יש מלך במדינה, אז יש כאן שרים ומושלים עמו גם כן. אבל אם אין מלך במדינה, אז אין גם כן מושלים למטה ממנו במדינה. וזה שאמר אם יש מצנפת - שהיא המעלה האלקית הקדושה - נמצאת, ראוי שיהיו עמו המעלה למטה מזה, דהיינו עטרת בראש כל אדם, כאשר יש מצנפת בראש כהן גדול: וקאמר בשעה שאמר הקב"ה הסר המצנפת והרם העטרה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, וזאת להם לישראל שהקדימו נעשה לנשמע (ר' שמות כד, ז). ומפני הקדמה הזאת ראוים לכתר ועטרה, שהרי ירדו ק"ך רבוא מלאכי שרת באותה שעה שהקדימו נעשה לנשמע, וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע" (שבת פח. ), ועתה אמר הסר המצנפת והרם העטרה. וכבר פרשנו בחבור התפארת כי ראויים ישראל לכתרים בשביל "נעשה ונשמע", ושם פרשנו הטעם כי למה היה להם הכתרים על ידי "נעשה ונשמע", עיין שם, ותמצא מבואר. ועל זה השיב הקב"ה לא זאת לישראל, שהגביהו השפל והשפילו הגבוה, לכך ראוי שיהיה בטל גבהותם גם כן מהם: לכך על האדם להתאבל על חורבן בית המקדש, ויהיה מתאונן ומקונן על חורבנו, ויתפלל שיחזור ויבנה בית המקדש. וכאשר אין האדם עושה דבר זה, כאילו הוא היה סבה לחורבנו. ובירושלמי (יומא פ"א ה"א) הראשונים העבירו את התקרה, והאחרונים פעפעו אותו, וכל כך למה, שלא עשו תשובה. וביאור זה, כי הראשונים, אשר בשביל חטאם נחרב הבית, אין זה רק העברת התקרה. אבל האחרונים שלא עשו תשובה, אין זה רק עקירת השורש. והטעם, כי האחרונים אשר ראו לפניהם חורבן הבית, ואין עושים תשובה להחזיר את הבית, אין זה כי אם שאינם חפצים בבית, מאחר שיש לפניהם במוחש חסרון הבית, ואינם עושים תשובה להחזירו. ולא כך הראשונים, שלא היה לפניהם במוחש חורבן הבית - שתאמר שלא היו חפצים בבית, לכך לא היה זה כל כך. וזה שאמרו כי הראשונים העבירו את התקרה, כי חטאם שהיה גורם להחריב הבית - דבר זה נקרא העברת התקרה בלבד. ולא שייך בזה שלא היו חפצים בבית כלל, ודבר זה [לא] נקרא עקירת שורש, שאינם חפצים בבית המקדש כלל. רק אותם שרואים במוחש לפניהם חסרון בית המקדש, ואינם עושים תשובה, הרי כאילו אינם חפצים בו, ודבר זה נקרא פעפוע משרשו: ועוד יש לך לדעת כי בית המקדש מצד עצמו ראוי שיהיה תמיד ולא יוסר כלל, וכך ראוי לפי סדר המושכל. ומאחר שכך הוא, וראוי שיהיה נמצא עתה בית המקדש לפי סדר המושכל, אם אין אנו עושים תשובה, הרי אנו מחריבין בית המקדש מעיקרא. כי כאשר אנו מחריבין ומבטלין סדר המושכל, דבר זה נקרא פעפוע משרשו. כי סדר זה המושכל הוא שורשו, וכאשר אין מתפללין עליו, זה נקרא פעפוע משרשו. אבל הראשונים, מפני שעל ידם לא חרב רק עצים ואבנים שלפנינו, לא נקרא זה שעקרו אותו משרשו. וחילוק יש בין המחריב דבר שהוא לפנינו בלבד, או כאשר מגיע הבטול לעצם הדבר מה שמחייב הסדר השכלי, שראוי שיהיה נמצא בית המקדש בעולם, ואינו נמצא, ודבר זה הוא בטול לעצם בית המקדש. ולפיכך האחרונים שלא עשו תשובה שיהיה נמצא בית המקדש בעולם, דבר זה בטול לעצם בית המקדש. וזה שאמר כי אחרונים פעפעו אותו. ומה נחשב מי שאינו נותן לבו כלל על זה, ואינו מתאונן על כבוד שמים, כאשר יראה ארמון זרים על מרום הרים, והדום רגלי בית אלקינו חרב בעונינו: אך בדור הזה אשר אנחנו בו, על מה יתאונן האדם; אם על חורבן בית קדשינו, או על בטול מחמד עינינו, הוא תורתינו, שהיתה לנו למשיבת נפש בגלתינו. ואלו שנים, תורת אלקינו ובית קדשינו, הוא תכלית הכל, כמו שאנו אומרים (אבות פ"ה מ"כ) 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך'. וענין אלו שני דברים שחיבר אותם ביחד הוא דבר מופלג ועמוק. ועתה אנו ערומים מכבוד התורה, שלא נמצא בנו לא תורה ולא חכמה, והוצגנו ככלי ריק. או אם נתאונן על אנשי מעשה שאבדו מן הארץ, ונשארנו באין מחסה ומסתור. עד כי לגודל חסרונינו זכינו לנחמה, כדכתיב (ר' ישעיה נט, טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו ימינו וזרוע צדקתו סמכתהו וגו'". וזו עיקר הבטחתינו ונחמתנו בגלותינו, אשר אין דבר טוב בעולם, וקרובים הם ימי התשועה. כי דבר ברור הוא ואי אפשר, שיהיה העולם אשר נברא מן השם יתברך עומד כך, וכן יהי רצון אמן: ==פרק כד== מן המבואר כי גלות ישראל וחורבן בית קדשנו ותפארתנו הוא שנוי בסדר העולם. וידוע כי הדבר שהוא יוצא מסדר העולם, והוא בשינוי, אין קיום לו רק לפי שעה, כי אי אפשר שהוא יוצא מן הסדר ויש לו קיום, שאם כן יהיה דבר היוצא מן הסדר מסודר, מאחר שהוא קיים כמו הדבר שהוא מסודר. ומפני כי לפי סדר המציאות ראוי שיהיה כל דבר עומד במקומו אשר סדר לו השם יתברך, ומכל שכן האומה הישראלית שהיא אומה יחידה, שאין לה דבוק וחבור כלל אל האומות מצד עצמה, שאין ראויה שתהא עומדת בתוכם, לכך נחשב עמידת ישראל בין האומות שלא כטבע. וכל הדברים בעולם שאינם עומדים במקום הטבעי להם, והם יוצאים מן המקום המיוחד לכל אחד, הוא שינוי, ודבר זה הוא הפסד נחשב. כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעיד עליו מלת 'מקום', שהוא לשון קיום. והיציאה מן המקום, שהוא קיומו, הוא אבוד אל אשר הוא מקום אליו. וכבר בארנו זה בהקדמה: וזה שרמזו בחכמתם בגיטין בפרק המגרש (פח. ), "וישקוד ה'העל הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה'" (דניאל ט, יד), אמר רבי חסדא דריש מרימר, משום ד"צדיק ה'" - "וישקוד על הרעה", אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיה, ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב (ר' מ"ב כד, טז) "החרש והמסגר אלף חרש", בשעה שפותחין - נעשו הכל כחרשים. והמסגר - בשעה שסוגרין, אין פותחין, וכמה, אלף. עולא אמר, שהקדים שני שנים אל (דברים ד, כה) "ונושנתם". אמר רבי אחא בר יעקב, שמע מינה "מהרה" דהקב"ה תתנ"ב הויין. וביאור ענין זה כמו שפרשנו בחבור גור אריה בפרשת ואתחנן, שאם עמדו ישראל בארץ ישראל כמנין "ונושנתם", שוב לא היה מקום מיוחד להן. וכאשר גלו מן הארץ, היו חס ושלום נאבדים, כי היו כמו דבר שאין לו מקום מיוחד, והוא נאבד מיד. אבל עתה שהקדים שתי שנים קודם "ונושנתם", אף אם היו גולים ממנו, והם בארץ אחרת, לא סר מקום זה מאתם, שהרי לא נגמר ישיבתם מה שראוי להיות בארץ, שהוא מקומם. ואם כן הם כמו אדם שיצא ממקומו, והוא בארץ אחרת, שעדיין שם מקום הראשון עליו, ואף כאשר גלו מן הארץ, עדיין ארצם מקום להם: ומה שאמר הכתוב "ונושנתם בארץ", ואין ראוי שיהיה בטול אל דברי השם יתברך. ועוד, למה הקדים דוקא שתי שנים, ולא יותר ולא פחות. כי דבר זה מפני כי שתי שנים הם כמו גבול וסוף של זמן של "ונושנתם", והגבול בכל דבר נבדל מן הדבר עצמו, ואינו בחזקו ובתוקפו בגבול כאשר הוא בעיקר. ולפיכך כאשר הגיע אל הגבול, ואין הישיבה בכוחה, אז גלו. וכתב "ונושנתם בארץ", דמשמע שיהיו שם כמנין "ונושנתם", מאחר ששתי שנים אלו נחשבים גבול של "ונושנתם", [ו]דבר שהוא גבול בטל אצל הדבר עצמו. ולפיכך בטלים אלו ב' שנים אצל עיקר הישיבה, כאילו ישבו שם "ונושנתם", כי הגבול נמשך אחר גוף הדבר. וטעם כי ב' שנים הם גבול, מפני כי מספר שלש שנים הם חשובים ביותר, כמו שתמצא כי חזקת הבתים ג' שנים (ב"ב כח. ), לכך מספר ג' אינם גבול, רק מספר שתי שנים - שאינם נחשבים בעצמם ענין חזקה - הם נחשבים גבול. וכיון שגלו שתי שנים קודם "ונושנתם", ולא היו שם כל מה שראוי שיהיו שם, עדיין שם הארץ עליהם אף בגלותם ממנו, ולכך אין מקויים בהם "ואבדתם מהרה" (דברים יא, יז). אבל אם חס ושלום ישבו שם כל זמן שלהם, שוב לא נקרא ארץ ישראל מקום שלהם, והיה חס ושלום מקויים בהם "ואבדתם מהרה": ומעתה תוכל לדעת כי בלתי טבעי הוא הגלות לעמוד האומה היחידה שלא במקומה המסודר לו. ואם יש שנוי בסדר המציאות - הוא לפי שעה בלבד, ולבסוף יחזור אל סדר שלו. וזה כמו כל אדם שיוצא ממקומו שהוא מסודר לו, ולבסוף יחזור אל מקומו המסודר, ואין זה נחשב שנוי גמור, כיון שבסוף יחזור אל סדר שלו. ולכך גלו שני שנים קודם "ונושנתם", כדי שישאר עליהם שם מקומם שגלו ממנו. ואף אם אינם במקומם, נחשב זה מקום שלהם, כיון שלא ישבו שם כל אשר היה ראוי להם שישבו שם. אבל שיהיו בארץ אחרת - ולא יחזרו כלל למקומם - דבר זה אי אפשר כלל, שאם כן מסולקים הם לגמרי ממקומם, והם בארץ אחרת, ואין לך שנוי הסדר יותר [מזה]: ואף כי לקמן נבאר כי מה שישראל הם פזורים ונפרדים בין האומות מסוף העולם עד סופו, והאדם יחשוב כי דבר זה הוא הפחיתות הגדול שיש לאומה זאת. וכמו שאמר המן כאשר היה רוצה לאבד את ישראל (ר' אסתר ג, ח) "ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים ואין המלך שוה להניחם". וכונתו היה כי זהו אבוד ישראל בעצמו, כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים, ונחשבים בטלים אצל האומות, אם כן יש לאבד אותם לגמרי. ואדרבה, כי אילו היו לישראל ארץ מיוחדת, אם כן מאחר שיצאו מארצם ומקומם אשר מיוחד להם, דבר זה היה הפסד להם. אבל הם פזורים בכל העולם, ולא נתן להם ארץ מיוחדת, רק כי מקומם כל העולם. ודבר זה ראוי לישראל, כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו, ומפני כי אם לא היו ישראל לא נברא העולם, לכך כל העולם הוא מקומם, וראוי להם. לכך כאשר הוגלו מן הארץ - הוגלו בכל העולם. ואם כן אף אם ישבו בארץ מיוחדת, הרי לא שייך אצלם שאינם במקומם. אין זה קשיא, כי שני דברים הם; כי דבר זה מועיל שאינם בארץ אחרת, כאשר העולם כולו מקומם. מכל מקום כיון שאינם יושבים בארצם המיוחד להם, דבר זה היה אבוד להם. כי ראוי להם ארץ הקדושה, כמו שהם קדושים. ובזה שגלו מן הארץ שתי שנים קודם, לא בטל מהם הארץ. ולקמן (פרק נו) יתבאר זה עוד: ודבר זה ראיה ברורה מחייבת שיהיה קץ לגליותינו. כי אם היו ישראל נשארים בגלותם, היה אפשר לומר כי נסתלק השם יתברך מאתם, והם כמו שאר גויי הארץ. אבל עתה שאינם בארצם, והם תחת רשות אחרים, ועל דבר זה לא נבראת שום אומה ולשון, והוא שלא כסדר העולם, דבר זה אי אפשר שיהיה כך תמיד, ולא יהיה קץ לדבר זה. ועם שאין הדבר הזה רק לזמן, מכל מקום אם לא שהשם יתברך גזר דבר זה על ישראל שיהיו בגלות תחת רשות האומות, לא היה לדבר זה קיום אף זמן מה, לגודל ענין זה שתהיה האומה הזאת בארץ אחרת תחת ממשלת זרים. ואם לא כן, היה ראוי שיהיה מחויב אחד משני דברים; או שיהיה חוזר אל הסדר, ויהיה הגלות בטל. או חס ושלום שיהיו גוברים על עצמם לגמרי. אבל שיהיה קיים הגלות מצד עצמו - אינו ראוי לפי הסדר, לכך גזירת השם יתברך הוא אשר מעמיד דבר זה: וכן בפרק בתרא דכתובות (קיא. ) "השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'" (שיה"ש ב, ז), אמר רבי יוסי בר חנינא, ג' שבועות הללו למה, אחת - שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת - שהשביע הקב"ה לישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת - שהשביע אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ורבי לוי אמר שש שבועות הללו למה, ג' הא דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לאומות העולם. "בצבאות או באיילות השדה" (שם), אמר רבי אליעזר, אם אתם מקיימים את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי הגלות כמו שאמרנו הוא שנוי מסדר העולם, ודבר כמו זה קשה שיעמוד בשנוי הסדר שלו, ותמיד הוא חפץ לבטל השנוי, דהיינו שיתקבצו מן הפיזור, ויעלו בחומה לשוב מן האומות, וזהו פירוד זה מזה. השני - שלא ימרדו ישראל באומות, וזהו מצד ישראל. הג' - שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי, וזה מצד האומות, ובזה יהיה נשאר הגלות: וכבר בארנו למעלה אצל (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלם. ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן (ב"ר מד, יח), כמו שהתבאר למעלה. והם הם אלו דברים שנזכרים כאן, כי כנגד 'שאני ממשכנן', והמשכון הוא תחת מי שממושכן בידו, לכך גזר שלא ימרדו באומות לצאת מתחת רשותם. וכנגד 'שאני משעבדם', גזר שלא יהיו האומות משעבדים בהם יותר מדאי. ואם לא כן, לא היה קיום אל הגלות שגזר השם יתברך עליהם, כי די בעצם הגלות אף שאינו יוצא מסדר העולם, ולכך לא יוסיפו עליהם בשעבוד. וכנגד 'שאני מפזרן' גזר עליהן שלא יעלו בחומה, שזהו קבוץ גליות, והוא בטול הפיזור. וכנגד אלו ג' יש כאן ג' שבועות; כי שלא יתגברו ישראל ויצאו מרשותם - השביעם שלא ימרדו באומות. נגד השני - שלא יתגברו האומות לגמרי עליהם, השביעם שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי. נגד הג' - שלא יפרדו זה מזה, השביעם שלא יעלו בחומה: ורבי לוי דרש עוד, "אם תעירו ואם תעוררו" כל אחד ואחד בפני עצמו, והרי הם שש שבועות. כי בכתוב נאמר ג' פעמים "השבעתי אתכם". ודרש רבי לוי "אם תעירו ואם תעוררו" הם שתי שבועות כל אחד, כפל לשנים, הרי שש. ולפיכך הוסיף עוד שלש שבועות; האחת - שלא יגלו הקץ, כי כאשר יגלו הקץ, הרי יש כאן גאולה. כי מי שידע זמנו לצאת, כאילו הוא נגאל. והשם יתברך שם הגלות, ולא יהיה נמצא הקץ קודם זמנו, ולפיכך אל יגלו הקץ. ופירש רש"י (כתובות קיא. ) 'אל יגלו הקץ' היינו הנביאים שבתוכם אל יגלו הקץ. ולי נראה ש'אל יגלו הקץ' שלא יעסקו בענין הקץ לעמוד עליו, עד שיהיו יודעים הקץ. גם 'לא יגלו' לומר בפרהסיא כי בזמן הזה תהיה הגאולה, ופירוש זה ברור. וכן שלא ידחקו את הקץ, פירוש להביא את הקץ שלא בזמנו על ידי תפלה ורחמים: ושלא יגלו הסוד. ובמדרש שבסמוך משמע שלא יגלו סודותיהן. פירוש, שלא יגלו ישראל שום דבר שהוא סוד אצלם, לא יגלו לאומות. וטעם דבר זה, כי כל אחד אשר מגלה סודו לאחר, הרי יש לו חבור אל האומות אף בדבר הנסתר, שהרי גלה סתר שלו - והוא סוד שלו - אליו. ודי שיהיו ישראל תחת האומות בדבר שהוא נגלה, אבל אין ראוי שיהיו ישראל תחת האומות בדבר סתר. וכאשר יגלו סודותיהן, הרי בדברים הנסתרים יש להם חבור אל האומות, ודבר זה אין ראוי. ודבר זה יתבאר עוד בסמוך, וכן הוא הפירוש הזה: ודע כי ג' שבועות הראשונות [הם] שלא יבטלו השעבוד והגלות, וג' אחרונות הם שלא ישנו בעניין הקץ. וזה כי שלא יגלו הקץ, וכן שלא ידחקו הקץ, כל זה שייך אל הקץ. ושלא יגלו סודותיהן לאומות הוא דבר מופלג מאוד, כי כאשר יגלו סודותיהן לאומות, דבר זה הרחקה לקץ, בשביל שהם לגמרי תחת האומות, ומתחברים לאומות אפילו בנסתר שלהן. ולכך דבר זה מרחיק הקץ חס ושלום שלא יצאו מן האומות. כי הקץ הוא ממדריגה עליונה נסתרת, שאין שולטים בהם האומות. ואם מגלים הסוד, הרי הם תחת האומות לגמרי אף בנסתר שלהם. והנה דבר זה שהם מגלין מסתורין שלהם הוא הרחקה לקץ, כי בזה מרחיקין הקץ יותר מדאי. ו'שלא ידחקו הקץ' דבר זה להיפך, שהם מקרבין הקץ יותר מן הראוי. ו'שלא יגלו את הקץ', כי הקץ צריך שיהיה נבדל מן האדם, וזה אשר מגלה הקץ כאילו היה הקץ עם האדם, ובזה מבטל הקץ. כי אין הקץ כך שהוא עם האדם. וכל אלו הם בטול אל הקץ: ובמדרש אמר ד' שבועות השביעם; השביעם שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו מסתורין שלהם, ושלא יעלו בחומה מן הגולה. אם כן למה משיח בא, לקבץ גליותיהן של ישראל, עד כאן. ופירוש 'מסתורין' הוא כמו שאמרנו, שלא יגלו שום סוד וסתר לאומות. ועוד שם (שיה"ש ב, ז) "השבעתי אתכם בנות ירושלים", במה השביעם, רבי אליעזר אומר השביעם בשמים ובארץ, "בצבאות" (שם) בצבא מעלה ובצבא מטה, "בצבאות" בשתי צבאות. רבי חנינא בר פפא ורבי יהודה בר סימון; רבי חנינא אומר השביעם באבות ובאמהות, "בצבאות" אלו אבות שעשו צביוני ועשיתי בהם צביוני. "באילות השדה" אלו השבטים. רבי יהודא בר סימון אומר, השביעם במילה, "בצבאות" בצבא שיש בהם אות. "או באילות השדה", ששופכים דמם כדם צבי ודם איל. ורבנן אמרי השביעם בדורו של שמד, "בצבאות" - שעשו צביוני ועשיתי צביוני בהם. "או באיילות השדה", ששופכים דמם על קדושת שמי, הדא הוא דכתיב (תהלים מד, כג) "כי עליך הורגנו כל היום", עד כאן: ובמדרש זה שאמר שהשביעם בד' שבועות, ונראה שדרש גם כן (שיה"ש ה, ח) "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי וגו'", אף על גב שאינו דומה אל השאר. שלא יתכן שידרוש "אם תעירו ואם תעוררו" לשתי שבועות, שאם כן היו כאן שש שבועות, לא ד' שבועות. ויראה שלכך אמר שהשביעם בד' שבועות, מפני כי המשביע את אחר הוא משביע שלא יצא מדבר שמשביעו עליו, רק יהא נשאר עליו לגמרי מבלי נטייה ימין ושמאל לפנים ולאחור. ומפני זה היו ד' שבועות, כי ההסרה מן הענין אשר הוא עליו הוא בד' צדדין, כמו שהתבאר: ויראה לומר דגם בגמרא (כתובות קיא. ) לדעת רבי חנינא שאומר כי ג' שבועות השביעם, הוא ענין זה כאשר תבין דברי אמת, שאמר ג' שבועות השביעם. מפני שהוא סובר כי ההסרה הוא בג' פנים; האחד - הוא בטולו לגמרי. השני - שלא יוסיף. הג' - שלא יגרע ממנו. ולכך היה צריך ג' שבועות. וגם רבי לוי שאומר שהם שש שבועות (שם) דעתו כך, כי השבועה שישאר עומד על ענין אשר עליו, ולא יהיה לו הסרה לשום צד. והצדדין הם ששה כאשר יצטרף אל זה המעלה והמטה, ולכך קאמר שהשביעם בשש שבועות. ולמדרש שאמר שהם ארבע, כי הצדדין שהם בשטח הם ד', ולכל אחד יש טעם מופלג. וכלל אלו דברים, כי גזר השם יתברך את הגלות שלא יצאו מן הגלות והשעבוד, כי הגלות צריך לזה כמו שהתבאר, ולכך גזר שלא יסור לשום צד. ודברים אלו הם ברורים: ומה שאמר רבי אלעזר שהשביעם בשמים ובארץ, כלומר שהשביעם בשמים ובארץ, שהם שומרים הסדר אשר השם יתברך סדר אותם, ולא ישנו ולא ימירו את אשר גזר השם יתברך, ואין אחד שיעבור. וכך ישמרו ישראל מה שגזר השם יתברך בגלותם על ישראל. וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השם יתברך להם, דבר זה היה הפסד לעולם, וכך אם יהיו יוצאים ישראל ממה שגזר השם יתברך הגלות, הוא איבוד לישראל, לכך לא ישנו הגזירה. ומה שאמר רבי יהודא בר סימון שהשביעם באבות ובאמהות, פירוש כי אין לומר שהשביעם בשמים וארץ, כי השמים והארץ אינם פועלים רק בטבע כמו שבראם השם יתברך, ולכך הם שומרים הסדר. אבל הגלות הוא נגד טבע האדם, וקשה על האדם. ואם לא היה משביעם רק בשמים ובארץ, לא היה שבועה זאת קיימת לסבול קושי הגלות. ולכך אמר שהשביעם באבות ואמהות, שעשו רצונו של מקום אף שהיה קשה עליהם, ונבחנו ונצרפו, ולכך באבות השביעם. ומה שאמר רבי חנינא שהשביעם במילה, דעתו כי אין ראוי שישביעם באבות בלבד, כי בגלות היו שופכים דם שלהם כמים. ולפיכך אמר שהשביעם במילה, שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביעם: ומה שאמרו רבנן השביע[ם] בדורו של שמד, כי לא די שהשביעם במילה, כי המילה אינו רק שפיכת דמים בלבד, אבל הגלות היו מייסרין אותו ביסורים משונים וקשים מאוד. ולכך אמר שהשביעם בדורו של שמד, שהיו מסרקין את בשרם במסריקות ברזל, ולכך השביעם בדורו של שמד. ואם תאמר, דורו של שמד עצמן במה השביעם שלא ישנו. ואין זה קשיא, כי פירוש 'בדורו של שמד' היינו במדה שהיה לדורו של שמד, שהיו דביקים בה דורו של שמד, ובאותה מדה השביע אותם שלא ישנו בענין הגלות. כי דורו של שמד, אף על גב שהגיע להם המיתה בגלות, לא היו משנים. ועוד פירוש 'בדורו של שמד', רוצה לומר אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה, לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה. וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד, ויש להבין זה: ==פרק כה== התבאר לך בפרק שלפני זה, שהשם יתברך, אשר נתן ישראל בגלות, גזר קיום הגלות גם כן. שהדבר אשר הוא שנוי, יוצא מסדר המציאות, צריך שמירה וחיזוק ביותר שיעמוד. לכך גזר השם יתברך אופן קיומו. ולכן צריכים ישראל, בגלותם שנתנם השם יתברך תחת האומות. ודבר זה הוא בטול לישראל, שאינם נחשבים אומה לעצמה כאשר הם פזורים ונפרדים בין האומות. וידוע כי הדבר שהוא שלם, אינו ממהר להיות נשבר, כמו הדבר שאינו שלם רק הוא חלק. ולכן אף שישראל הם נחלקים ופזורים הם בין האומות, ואינם שלימים להיות אומה שלימה ביחד, מכל מקום אותם שהם ביחד צריכין שיהיו נשמרים מן החלוק והפירוד. כי הדבר שהוא חלק בלבד אינו חזק, והוא מוכן לקבל התפעלות יותר. ודבר זה התבאר פעמים הרבה, כי החלק הוא חסר בעצמו ואינו חזק, שהרי הוא חלק בלבד, ואינו שלם. ודבר כמו זה מוכן לקבל התפעלות מן אשר פועל בו. ואינו כן הדבר שהוא שלם בעצמו, מאחר שהוא שלם בעצמו הוא חזק יותר, ואינו מוכן לקבל התפעלות. וכך הם ישראל בעצמם; אם הם אומה שלימה, ואינם נחלקים כלל, אז אינם מוכנים לקבל התפעלות בגלותם. וכאשר הם נחלקים, אז חס ושלום הם מוכנים לקבל ההתפעלות, והם מקבלים התפעלות מן אשר יפעל בה חס ושלום: והחכמים הנאמנים גלו דברים אלו בחכמתם הרמה והנשאה. אמרו בספרי (במדבר ו, כה) רבי אלעזר הקפר אומר, גדול השלום שאפילו עובדין עבודה זרה אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם, שנאמר (ר' הושע ד, יז) "חבור אפרים עצבים הנח לו". אבל משנחלקו מה נאמר (הושע י, ב) "חלק לבם עתה יאשמו הוא יערוף מזבחותם ישדד מצבותם". הא לך גדול השלום ושנאוי המחלוקת, עד כאן בספרי. ואתה בן אדם, פקח עיניך והבן הדברים האלו מאוד, על הלשון הזה אשר אמרו 'אין השטן נוגע בהם'. כי השטן, אשר יש לו כח על ההעדר וההפסד, אין נוגע בהם. וזה מפני כי השלום הוא מסולק מן ההעדר, מצד השלימות אשר בו. לכך כאשר יש כאן אומה שלימה בלתי מחולקת, אין השטן נוגע בהם ושולט עליהם, לסבת השלימות אשר בהם. אבל כאשר חלק לבם, ונחשבו חלק בלבד, וכל חלק הוא חסר, "עתה יאשמו" על ידי השטן. ודבר זה בפרט בישראל, כי הם בעצמם עם אחד אומה שלימה, שאין זה בשאר אומות. ומאחר שהם אומה יחידה שלימה, כמו שבארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, אין ספק כאשר יש שלום ביניהם, ראוי שאין השטן - שהוא הכח על ההעדר - שולט בהם. ועתה עם ממושך וממורט (ישעיה יח, ז), אשר הכל מושלים עליו, איך לא יעלה על דעתם דברים אלו. ודבר זה תמצא תמיד, שכל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד. וישראל אשר הם בגלות, ראוי להם שיהיו מכינים עצמם, שלא יהיו מקבלים התפעלות מן אשר גובר עליו: ויותר מזה, כי כאשר יתבונן האדם, כי אין ענין זה רק להוסיף עצם הגלות. כי כאשר תדע, כי עצם הגלות הוא הפיזור שנתפזרו ונתחלקו ישראל. והנה כאשר הם מחולקים גם כן בעצמם, הנה עוד מוסיפים חלוק ופיזור יותר על מה שנתן השם יתברך אותם. והפך זה כאשר הם עם אחד, הנה נחשב דבר זה יציאה מן הפיזור והגלות. גם דברים אלו גילו חכמים בדבריהם הנחמדים, וביארנו אותם למעלה, כמו שאמרו (ברכות ח. ) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. ומה שאמר 'ומתפלל עם הצבור' פרשנו למעלה, עיין שם. ואין ספק, כי כאשר יש כאן בחינה מה של יציאה מן הגלות, כמו שהוא כאשר ישראל הם מתאחדים ואינם מחולקים, (ו)זה נחשב שהם יוצאים מן הגלות. כי בגלותם הם פזורים בין האומות, וכאשר ישראל מתאחדים - דבר זה נחשב שהם יוצאים מן הגלות. ודבר זה הוא גורם שיהיה להם יציאה לגמרי מן הגלות: וכשם שקיום ישראל היא השמירה מן חלוק עצמם, שבזה יהיו אומה שלימה, וזהו קיום ישראל בגלותם. וכן ההבדל מן האומות - עד שהם אומה שלימה בעצמם - הוא קיום ישראל. שאם אין ישראל נבדלים מן האומות, הרי אינם אומה שלימה בעצמם. כי הדבר אשר הוא שלם בעצמו, הוא עומד בעצמו. ולכך הבדל ישראל מן האומות - עד שהם עומדים בעצמם ואין להם שום חבור אל האומות - הוא קיומם בגלותם: ודבר זה יש לך ללמוד מגלות הראשון, הוא גלות מצרים. שנאמר עליהם (דברים כו, ה) "ויהי שם לגוי גדול", מלמד שהיו ישראל מצוינים (ספרי שם). וזה כי ישראל מעטים היו, שלא היו רק שבעים נפש (שמות א, ה), והמעט בטל וטפל אצל העיקר, ונמשך אחריו. מכל מקום היו מצוינים מסומנים, ולא היה להם חבור אצל מצרים. ואם לא היה דבר זה, לפי רוב העבודה הקשה אשר היה עליהם (דברים כו, ו), והיו המצרים פועלים בהם, היו נאבדים ביניהם. אבל מפני שהיו מצוינים ביניהם, והיה אומה שלימה. והדבר שהוא שלם לא ישלט בו ההעדר, כמו שהתבאר לך למעלה. והוא שעמדה להם בגלותם גם כן, כמו שאמרו ז"ל במדרש בשביל ד' דברים נגאלו ישראל; שלא היו פרוצים בעריות, ושלא היה בהם לשון הרע, שלא שנו את שמם, ושלא שנו את לשונם. ובחבור גבורות השם בארנו כי כל ד' דברים אלו היו פרישה מן מצרים, עד שהיו לעם מיוחד בפני עצמם, ולא היה להם עירוב עמהם, שמצד הזה זכו לגאולה להיות יוצאים מתוכם לגמרי. שאם היה להם עירוב וחבור אל האומות עד שיהיה להם חבור עמהם, לא היה אפשר שיהיו נפרדים ונבדלים מתוכם, כיון שכבר יש להם חבור עמהם, אין ראוים להפרד מתוכם. ועיין בחבור גבורות השם, שם תמצא פירש אלו ד' דברים: וכך מוכח במדרש במקום אחר, הלכה בשביל כמה דברים נגאלו אבותינו במצרים; שלא שנו את שמותן, ולא שנו מלבושין, ושלא גלו מסתורין שלהם. שמשה אמר (שמות ג, כב) "ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב", והיה הדבר מופקד בידם שנים עשר חדש, ולא גלה אחד מהם. ולא נתפרצו בעריות וכו'. מה שאמר 'שלא גלו מסתורין שלהם', דבר זה מוכח גם כן כי הפירוש שאמרנו למעלה בפרק שלפני זה 'שלא יגלו הסוד' (כתובות קיא. ) הוא נכון וברור באין ספק. ומוכח הדברים אשר בארנו שם, כי הזכות הזה שלא היה להם חבור למצרים, ולכך אמר שלא גלו מסתורין שלהם. ו'שלא שנו את מלבושיהן', ודבר זה גם כן הבדל מן האומות. אמנם מה שלא אמר במדרש הראשון גם כן שלא גלו מסתורין שלהן ושלא שנו את מלבושיהן, אין זה קשיא, כי גלוי הסוד - שהוא הפנימית שבאדם - אל האומות, דבר זה הוא חבור לגמרי אל האומות, ועל זה אמר שאם תעברו זה "בצבאות או באיילות" (שיה"ש ב, ז), שתהיו הפקר לגמרי: כלל הדבר, כאשר ישראל הם אומה שלימה בעצמם, נבדלים מן האומות, אין האומות פועלים ושולטים בהם, כמו כאשר חלק לבבם בעצמם, או שיש להם חבור אל האומות אף במלבושיהם. ובני אדם גורעין מדבר זה מה שראוי לישראל האחדות, ולא יהיה להם חלוק ופירוד כלל, ומדבר זה גרעו. והוסיפו על החבור, שיש להם חבור מה שאין ראוי להיות להם חבור אל האומות. ודבר זה בעצמו הוא סבת הגלות: וכבר נשאלנו על זה מן האומות, באמרם כי אתם אומרים כי ישראל הם האומה הטובה, ואם כן איך משתוקקין אל הרע תמיד. ולא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו, והתורה אמרה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". ואולי אתם מפרשים, אשר הוא כמוך במעלה ובמדריגה - תאהב אותו. וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר, עד כאן שאלה שלו. ושאלה זאת היא שאלה קדומה מן האומות על ישראל. ובאמת דבר זה הוא גנאי נגד האומות, כאשר תראה בכל האומות שאין מדה זאת נמצא ביניהם: וזאת תשובתנו על דבר זה; מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות, שהפריד השם יתברך את חבור שלהם, וחלקם והפיצם. ומאחר שחלקם והפיצם, דבר זה גורם גם כן שיהיו מחולקים בדעתם. שאם לא היו מחולקים, לא היה מקויים בהם הפיזור והפירוד - אותם שהם אחד, ולב אחד להם. ואם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות. כי מה שיש להם לב אחד, הוא מחבר אותם יחד, וגזירת השם יתברך שיהיו מחולקים. ודבר זה הוא מתחייב פיזור ופירוד לבביהם. שאם היה האחד שמח בגדולתו וחפץ בשלוות של אחר, וכי היה זה פירוד, לא היה זה פירוד, רק חבור לגמרי: השיב על זה, הדברים האלו בודאי ראויים והגונים לקבלם, אם לא היה נראה דבר זה בשורש מחצב שלכם. כי כאשר היו בני יעקב שנים עשר, היו מקנאים בצעיר אחיהם, כדכתיב (בראשית לז, יא) "ויקנאו בו אחיו". וגם אחר כך היה קורח ועדתו מקנאים על כהונת אהרן (במדבר טז, יא). ולכך ראוי לומר שדבר זה הוא סגולה בכם, אבל היא סגולה לרעה: השבתי, כן הוא שהוא סגולה בישראל, והשטן הוא מגרה ביותר להרוס בית בנוי ממה שיהרוס בית מהורס. וכמו שתמצא שהיה השטן מגרה בישראל עד שהיו רודפים אחר העבודה זרה. וכל זה מפני שהשם יתברך אחד, הוא אלקים להם, והם אומה יחידה. ולכך השטן היה מגרה בישראל שילכו אחר העבודה זרה, ולא כן לכל העמים אשר הם לאלוקים אחרים. וכבר התבאר זה למעלה באריכות (פ"ב ופ"ג), כי זהו היה גורם מה שישראל היו עובדים לאלוקי נכר. וכן זה בעצמו ישראל הם עם אחד מה שלא תמצא בשום אומה, והשטן הוא מגרה בהם להפרידם ולחלק אותם. השיב כי תשובה זאת היא מערכה על הדרוש, כי כל זה אני אומר מה שהיו ישראל עובדים עבודה זרה הוא עוד יותר רע, ואיך אתה בא לתקן הרע ביותר רע. אמרתי, אם לא תתן תוקף לכל הדברים, הנה בודאי אף כי מדה זאת מגונה היא מאוד, וראוי לגנות בעל מדה זאת, כי משלים נפשו בחסרון חבירו: אמנם מדה זאת אינו בישראל מצד כי נפשם רעה, לומר כי "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י), כי עם הקדוש הזה מצד עצמם ראוים אל החשיבות והמעלה יותר מכל האומות, וכדכתיב (דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ". רק שהחטא גורם, מכל מקום עצם בריאתם על תכונה זאת שנפשם חשובה. והחשוב מצד טבע עצמו יבקש המעלה. ולא תמצא כי הכפרי הוא מקנא בחשוב, רק גבור מתקנא בגבור כמותו, וחכם מתקנא בחכם כמותו, ודבר זה טבע הטובים וההגונים. רק איש רע מרבה המדה משלו, לא מצד התכונה שנתן השם יתברך בו, כי השם יתברך נתן בישראל תכונת המעלה בלבד, ותכונה זאת תכונה טובה וראויה היא לישראל. וכך יורה שמם, שנקראו "ישראל" על שם (בראשית לב, כט) "כי שרית עם אלקים ועם אנשים", שראוים לתכונתם המעלה. רק הבלתי הגונים הגדילו והוסיפו על המדה משלהם, לקנאות על כל דבר מעלה וכבוד או עושר או קנין אשר יראו בחבריהם, כאשר הם מדמים בעצמם כי הם ירשו ארץ בלבד, ואין עוד אחר, לכך אינם חפצים במעלת אדם, הן גדולה או קטנה. ואין ספק כי מדה זאת גרוע למאוד, אך הדבר הזה יוצא מתכונה טובה, הוא תכונת החשיבות. וראיה לזה, כי נראה לחוש כי כאשר יגיע לאחד צרה, הנה הכל הם אליו כאח נגש לצרה. זה מפני כי ישראל עם אחד בארץ, ולכך הם מרחמים זה על זה בצרתם מאוד מאוד, רק כי מקנאים בגדולה אשר יש לאחר: וכן שאר מדות אשר הם בישראל אשר הם גנאי לישראל, מכל מקום יוצאין מצד תכונה טובה. ואינו כמו מדת הזנות, כי המדה המגונה הזאת אין לה שורש טוב רק רע בלבד, ודבר זה מורה בודאי על פחיתת גדול. אבל אצל ישראל אינו כך, כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה. וכמו מדת קשה עורף, שהכתוב מגנה בה ישראל, שאמר (דברים ט, ו) "כי עם קשה עורף אתה". אל תאמר כי מדה זאת אינה יוצאת מתכונה טובה, רק במה שיש לישראל נפש נבדלת בלתי חמרית, כי החומר הוא שמקבל התפעלות ואינו דבר מקוים, אבל הדבר שהוא נבדל אינו מתפעל לקבל שנוי, רק עומד. ולפיכך ישראל ממאנים לקבל תוכחה, ויש בהם קושי עורף לחזור בתשובה, הכל בשביל שאינם חמריים, אשר בעל החומר בלבד מתפעל, אבל ישראל, שהם רחוקים מן החמרי, אינם מתפעלים, רק עומדים בתכונתם. וכן כל המדות אשר הם בישראל, והם אינם טובים, הם באים מצד תכונת טובה, רק כי הם משתמשים בתכונה ההיא בדבר שאינו טוב: ענה ואמר, ומי יתן שלא יצא שכר שלכם בהפסד. אמרתי לו כי שאלה זאת הוא שאלה מן רבוי המצות לישראל, שאתם אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות. ולכך הוא יתברך נתן אל ישראל תכונות הטובות, והרשות נתונה אל המקבל לעשות כמו שירצה, וצדיק מה פעל, אשר הוא משפיע הטוב. ומעתה יסולק הקושיא מכל וכל מה שאנו רואים אשר גובר מדה זאת בישראל, ודי בזה: והתבאר לך כי קיום ישראל בגלותם התאחדם והתחברם ביחד, והפרדם מן האומות. ואמרו במדרש "הן עם לבדד ישכון וגו'" (במדבר כג, ט), מובדלים הם מן האומות במאכלן ובמלבושיהן ובגופיהן ובפתחיהן. אינם דנין עם האומות; ישראל - דן אותם ביום, והאומות - בלילה, שנאמר (ר' תהלים צח, ט) "והוא ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים". זכר כל הדברים אשר הם שייכים לאדם; האכילה, שהוא קיום האדם, ובו מובדלים מן האומות. כי אין ספק שהאכילה מקיים את הנפש. ועוד הם מובדלים בגופיהם על ידי המילה. ועוד הם נבדלים מן האומות בבית דירה שלהם על ידי מזוזות הפתח, עד שיש כאן הבדל בכל הדברים אשר הם שייכים אל האדם, ולא יהיה כאן שתוף כלל: ואמר שישראל דן ביום, והאומות בלילה. גם זה מורה על הבדלם, כי דן ישראל ביום לפי שהם אמיתת המציאות, אשר המציאות הוא נחשב כמו יום, אשר בו נמצא הכל. והאומות אשר אין להם אמיתות המציאות, דין שלהם בלילה, לפי מדריגתם אשר אינם אמיתת המציאות, ולכך דין שלהם בלילה, אשר לא נמצא בו דבר: וכבר בארנו במקומות הרבה, כי האומות נקראו "מים" בכל מקום, כדכתיב (תהלים יח, יז) "ימשני ממים רבים". ועוד (שם קמד, ז) "והצילני ממים רבים מיד בני נכר". וכדכתיב (שיה"ש ח, ז) "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה". ועוד (ר' ישעיה יז, יב) "הוי המון עמים רבים כהמות ים". ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה (כה ע"ב) "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), אמרו דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ולכך הכתוב מייחס האומות למים, ואת ישראל לאש. ואלו שני דברים, האש והמים, אם נתערבו ביחד - המים מכבין האש. ואם האש עומד רחוק מן המים, ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כחו. ואלו דברים ברורים, והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים - שהם האומות - גוברים עליהם לגמרי, כמו שגוברים המים על האש כאשר מתערב האש לגמרי עם המים. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאין נמצאים. וכך אם ישראל נבדלים מן האומות, ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות, שהם נקראים "מים רבים", עד שהם מבטלים אותם, עד שאינם נמצאים: והתבאר לך הפך מחשבותם אשר נבערו מדעת החכמה. כי הבוערים יחשבו כי קירוב אש ומים יהיה שלום ביניהם. וזה אינו, כי ההתחברות להם - אז האומות גוברים ומבטלים חס ושלום אותם. ואם נפרדים ונבדלים, ישראל גוברים עליהם, כל שכן שאינם יכולים להם. וזהו מסגולת אש ומים, אשר אל זה דומים ישראל והאומות. אף כי בודאי כי ראוי לישראל בעצמם קבלת עול מלכות שלהם עליהם, וכמו שאמרו (כתובות קיא. ) שלא ימרדו באומות. ואמר (שם) אם אתם משמרים השבועה - מוטב, ואם לאו - הריני מפקיר עצמכם בצבאות ואיילות השדה. אבל דברינו אלה על ההבדל בלבד, אשר צריך להסכים על זה כל אשר נתן השם יתברך בו חכמה: ולכך כאשר באו ישראל בגלות בין האומות, אז היה צריך לעשות הבדל יותר נגד הקירוב אשר באו בין האומות, "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" (דניאל א, ח), והוא עיקר השמירה מן בטול ההבדל, כמו שאמרנו שהשביע השם יתברך את ישראל שלא יגלו הסוד (כתובות קיא. ), כמו שהתבאר. וראוי לישראל כאשר אנחנו בסוף גלותינו, אשר הוא קשה עלינו יותר מידי יום יום, להיות שומרים ההבדל הזה ביותר: ונראה כי רמזו דבר זה במה שאמרו (כתובות קיא. ) 'שלא יגלו הסוד', והיו [צריכים] לומר 'שלא יגלו דבר סתר'. אף כי יש לפרש דלכך אמר 'הסוד', כלומר שהוא סוד גדול, כי דבר שאינו כל כך סוד, לא נחשב - אף אם מגלה אותו אליו - שיש לו חבור אל האומות, רק אם מגלה דבר שהוא סוד לגמרי, שאין לגלות אותו, והוא מגלה אותו אליו, בזה נראה שיש לו חבור לו לגמרי. לכך אמר 'שלא יגלו את הסוד', דהיינו סוד מיוחד, שהוא סוד לגמרי: אבל נראה ברור 'שלא יגלו הסוד', רצו בזה שלא יהיה החבור להם בדבר שהוא מספר 'סוד', וזהו היין שהוא במספר סוד. וזה מפני כי היין הוא סוד, לפי שהוא נסתר ונטמן תוך הענב, וממנו יצא, לכך הוא סוד. ולא נמצא שום משקה שיוצא מן הפנימית כמו היין, שהוא יוצא מתוך הענב, לכך הוא כמספר 'סוד'. ועל זה אמרו 'שלא יגלו הסוד', כלומר כל דבר שהוא סוד פנימי, לא יהיה לישראל שום שתוף עם האומות, ולא יהיה שום חבור להם. כי אם ישתתפו האומות עם ישראל בדבר שהוא פנימי נסתר, דבר זה הוא שתוף וחבור להם לגמרי, וישראל צריכים שיהיו נבדלים מן האומות, וזהו קיום שלהם בין האומות. ולפיכך כאשר בא דניאל בגלות תחת האומות, היה גוזר על יין נסך, שלא יהיה חבור לישראל לאומות בדבר שהוא פנימי נסתר, כמו היין שהוא נסתר בפרט. כי כאשר ישראל בגלות, ודבר זה נחשב חבור להם כאשר הם ביניהם, צריכין ישראל להיות נבדלים מהם, כנגד החבור שיש להם בגלותם. לכן גזר דניאל על יין נסך, שיהיו ישראל פרושים מהם. וגדר הגדר וההבדל הזה בפרט, כי כאשר יש לישראל חבור להם בדבר שהוא פנימי, דבר זה הוא חבור גמור, ויהיה להם חס ושלום חבור בעיקר. ולכך אמר 'שלא יגלו את הסוד', ונאמר זה שלא יהיה לישראל חבור להם בדבר שהוא פנימי, דהיינו - הן שלא יגלו הדבר שהוא סוד ופנימי אצלם. וכן לא יהיה מתחבר להם ביין שלהם, כי גם זה חבור להם בדבר שהוא פנימי נסתר, וכאשר מתחבר בדבר כמו זה הוא חבור לגמרי, לכך גזרו על יין נסך: ועתה בעוונותינו הרבים, באו שועלים קטנים, נכנסו בגדר הזה, ופרצו פרצות בגדר שגדרו צדיקים יסודי עולם, מנוחתם כבוד. והכל בסבה זאת כי עמדו ראשים, ועליהם שמן משחת קודש, ויאמרו לאשר הוא מחויב לגדור גדר ולעמוד בפרץ, מה לך פה, כי אין לך כח ויכולת על זה. וכיוצא בזה עושים, עד שהותרה הרצועה לעוברים בכמה דברים. ועל זה אני אומר כי נקרא באמת 'ראש', ובאמת הוא ראש ועליון כאשר מדריך אשר תחתיו ביראת שמים, והוא הולך לפני הצבור בכל צרכיהם בראש, ומשתדל לטוב להם, ועל זה ראוי לומר אשרי לו ואשרי חלקו. אבל אם אין מדריך אותם ביראת השם, אז הוא בהפך זה, כי הפך מן 'ראש' הוא 'שאור', שיש בו אותיות 'ראש' למפרע. כי מחמיץ את אחרים, כמו שאור המחמיץ את העיסה. והמה מעדת ירבעם, ואי אפשר לספר קלקול זה. ויושבים אנחנו באפילה, כי אין מאיר לפנינו. והוא יתברך, ברחמיו וברוב חסדיו, יוציאנו מאפילה הזאת, ויאיר נרו לפני להביאני אל ארץ החיים, ולא אביט עוד אל עמל ושוא אשר הוא בקצת מדינות אלו, אמן כן יהי רצון. ובחבור באר הגולה שם הארכנו בענין זה מאוד, עיין שם: וכן המלבושים אשר ישראל נבדלים מהם, ותמצא שהיו מוסרים נפשם על זה. בפרק מי שמתו (ברכות כ. ) אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא איתרחיש לן ניסא. אמר ליה, קמאי מסרי נפשייהו על קדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההוא גויה דהוי לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מיניה. אגלאי מלתא דגויה היא, שיימוה בד' מאה זוזי. אמר לה מה שמך, אמרה לו מתון. אמר מתון מתון, ד' מאה זוזי שויה, עד כאן. ואם לא היה נחשב גדול מאוד ההבדל הזה מה שישראל נבדלים מן האומות אף במלבושים, לא היו מוסרים נפשם על זה. וגם בהבדל זה פרצו מאוד, עד שרוצים לדמות להם בכל מה שאפשר. ואין זה רק להכביד על גלותינו, עד כי ישפוך עלינו רוחו ממרום לטהר לבבינו מן השאור שבעיסה, לעבדו שכם אחד, אמן: ==פרק כו== בפרק בתרא דמכות (כד. ), וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכים בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטום ברחוק מאה ועשרים מיל, התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, למה אתה משחק. אמר להם, למה אתם בוכים. אמרו לו, גוים הללו יושבים בטח ושלוה והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלקינו נשרף באש. [אמר להם], לכך אני משחק, אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר צופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, עקיבא למה אתה משחק. אמר להם, מפני מה אתם בוכים. אמרו לו, מפני שכתוב בו "הזר הקרב יומת", עכשיו נתקיים "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה, יח), ולא נבכה. אמר להם, לכך אני משחק, דכתיב (ישעיה ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, כתיב באוריה (מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער", בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקינות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שתתקיים נבואתו של זכריה. ובלשון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו, עד כאן: ומה מאוד השיב רבי עקיבא לדבר הזה, כשיבין אדם דבר זה. כי ישראל ומעלתם עד היכן מגיע לא יוכל האדם לדעת, אך כאשר יראו האומות, אשר אי אפשר שלא יהיה להם זכות מה, שבשביל אותו דבר מועט יזכו לדבר גדול כזה. ואם כן איך יסופק בו יתברך, שהוא מסדר הכל במשפט וביושר, שבשביל זכות הגדול שיש לאומה ישראלית, עד היכן יגיע שכרה. ולפיכך אמר כאשר שמע קול צווחה של רומי ברחוק ק"ך מיל, והוא מהלך ג' ימים, עשרה פרסאות ליום. וכמו זה הדרך מצאנו בכמה מקומות; (במדבר י, לג) "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים", (שמות ח, כג) "דרך שלשת ימים נלך במדבר", (בראשית ל, לו) "וישם דרך שלשת ימים בינו לבין יעקב וגו'". כי שעור זה לדרך שיש לו רחוק, כי פחות מזה לא נקרא רחוק. ולפיכך אמר ששמעו קול צווחה של רומי כך. ואף על גב שאי אפשר בטבע לשמוע האוזן כל כך מרחוק, מכל מקום הם שמעו ברוח הקודש שעליהם קול צווחה זאת. ועוד, כי האדם מקבל מן הקול התפעלות. וכאשר היו בקרוב מהלך שלשת ימים, היו מקבלים מן צווחה של רומי התפעלות בעצמם. ודבר זה היו יודעים בחכמתם שהגורם הזה הוא קול צווחה של רומי, שעל ידה היו מקבלים בהלה ורעד, כמו מי שראוי שיהיה מקבל התפעלות על ידי הקול: ועוד אמר שפעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן. כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקינות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור: ובמדרש (ב"ר ב, ה) רבי חייא רבה אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה המקדש בנוי וחרב [ו]בנוי. "בראשית ברא אלקים וגו'" (בראשית א, א), הרי הוא בנוי, כדכתיב (ישעיה נא, טז) "לנטוע שמים ליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה". (בראשית א, ב) "והארץ היתה תוהו ובהו", הרי זה חרב, כדכתיב (ירמיה ד, כד) "ראיתי הארץ והנה תוהו וגו'". (בראשית א, ג) "ויאמר אלקים יהי אור", זה בנוי ומשוכלל, שנאמר (ישעיה ס, א) "קומי אורי כי בא אורך", עד כאן. פירוש דבר זה, מה שנרמז ענין בית המקדש בתחילת בריאת עולם, כי ראוי דבר שהוא עיקר בבריאה, והוא שלימות הבריאה, שהוא קודם. ואף כי אינו יוצא אל פעל השלימות לגמרי, ואדרבה, הוא מאחר לצאת אל פעל השלימות, כמו שהתבאר למעלה, מכל מקום התחלתו קודם הכל, רק כי ההשלמה אינו בתחלה, ודבר זה מבואר בבירור. ולכך נרמז ענין בית המקדש בתחלת בריאת העולם: וכתיב "בראשית ברא אלקים שמים וארץ וגו'", כי כבר אמרנו כי לפי ההעדר - יתחדש, ולכן ההוויה - קודם הוית האור, שהוא המציאות הגמור, כתיב לפני זה "והארץ היתה תוהו וגו'", ואחר כך "יהי אור". וכן לפני הויות בית המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הויית האור שהיה החושך הגמור. וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור - שהוא המציאות היותר שלם - כתיב "והארץ היתה תוהו", שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר, שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. משל לזה הביצה, קודם שיתהוה האפרוח היא נפסדת, שאם הביצה היתה נשארת בהויה שלה, אין כאן מקבל הויה, שהרי המקבל אינו חסר. לפיכך גם כן אם לא היה חורבן בית המקדש, לא היה כאן חסרון במקבל - שיהיה מקבל הטוב והשלימות שבא אחר כך. כי הדבר שיש בו הויה לא יתהוה, כמו הביצה והיא שלמה. ולכך הפסד וחורבן הבית הוא סבת הויה האחרונה. ולא שיהיה כאן העדר מה, רק העדר גמור, כמו שאמר "תוהו ובוהו וחושך", ואז "ויהי אור", הוא האור העליון שהוא נבדל לגמרי: ובזה יתורץ שאלה גדולה מאוד, מאחר כי הוא יתברך ויתעלה "אלקי עולם" נקרא, ואיך אפשר לומר כן, מאחר כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם, אם כן לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר "אלקי עולם", כאשר בית המקדש חרב בעונינו. אבל מפני כי כל הויה יוקדם לה העדר, ואם כן העדר בית המקדש הוא סיבת הווייתו, וכאילו כבר התחיל הוויית בית המקדש. ולפיכך כמו שהלילה והיום הוא אחד, בעבור שהלילה הוא שייך ליום, מפני כי העדר הוא סבת הוייתו, וכן חורבן בית המקדש סבת הויתו. ולכך רמז הכתוב חורבן בית המקדש בהתחלת בריאתו של עולם, כי מזה יש ללמוד כי אף חורבן בית המקדש - כיון שהוא סבת הוייתו - נכנס בגדר הויה, ולכך נקרא "אלקי עולם". רק כי אין בית המקדש נמצא בדורותינו על זה יש להתאונן, ואל הדור אשר אין בית המקדש נמצא אליהם הוא החסרון, ולהם נגלה השם יתברך כמו שראוי להיות נגלה להם, כמו שהתבאר למעלה: ובמדרש איכה רבתי (א, נא), רבי שמעון אמר עובדה הוה בחד בר נש, דהוי רדי, געת תורתא. עבר עליו חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא. אמר ליה שרי תורך ושרי פרנך. אמר ליה למה, אמר ליה מקדשאי דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה מגעת דתורך. עד דעסק עמיה, געת זימני אחריתי. אמר ליה אסור תורך אסור פרנך, דאתיליד פרקאי דיהודאי. אמר ליה ומה שמיה, אמר ליה מנחם שמיה. ואביו מה שמיה, אמר ליה יחזקיה. אמר ליה והיכן שרייה, אמר ליה בבירת ערבא בדבית לחם יהודא. זבין ההוא גברא תורא, זבין פרני, והוה מזבין ליבדין דינוקין. עלול לקרתא ועלל למדינה, ונפק למדינה, עד דמטא לתמן. אתיא כל כפריא למזבין מינה, וההוא איתתיה - אימה דההוא ינקא - לא זבנית מיניה. אמר לה לית אנת זבנית ליבדין דינוקא. אמרה ליה דנחשיה קשי לינוקא. אמר לה למה, אמרה ליה דעל רגליה בית המקדש חרב. אמר לה רחיצין במריה דשמיא דעל רגליה חרב, ועל רגליה מתבני. אמר לה נסיב ליך מן אילין לבידין דינוקא, ולבתר יומי אנא אתי לביתך ונסיב פרוטך, נסבא ואזלא. לבתר יומין אמר איזיל ואחמי ההוא ינוקא מאי עביד. אתא לגבה, אמר לה ההוא ינוקא מאי עביד, אמרה ליה לא אמרית לך דנחשיה קשי, דמן ההוא שעתא אחיין רוחין ועלעולין טעוניה ואזלי להון. אמר לה, ולא כך אמרית, דעל רגליה חרב, ועל רגליה מתבני. אמר רבי אבין, ולמה לי ללמוד מן ערבא, הלא מקרא מלא, דכתיב (ישעיה י, לד) "והלבנון באדיר יפול", וכתיב (ישעיה יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", עד כאן: פירוש המאמר, כי כבר בארנו בחבור באר הגולה אצל 'כלבים בוכים' ענין בעלי החיים שאינם מדברים, כי הם מקבלים הרגש מלמעלה יותר מן האדם. כי האדם, לחשיבת צורתו, אינו מיוחד לקבל הרגשה, כמו שהוא הבהמה, לפי פשיטותה ביותר, שהיא בהמה, לכך מרגשת יותר מן העליונים, יותר מן האדם שאינו פשוט כל כך. כי התחתונים הם קשורים עם העליונים, ולכך הם מקבלים קודם. ודמיון לזה אמרו (ב"ב יב ע"ב) מיום שחרב הבית נטלה הנבואה, וניתנה לתנוקות ולשוטים. וכל זה כי כל אשר הוא פשוט ואין בו דבר, הוא מיוחד לקבל מן העליונים. אבל האדם שהוא בר דעת, והוא לעצמו, אינו מוכן לקבלה. ולפיכך נתנה רשות לבהמה לראות יותר ממה שרואה האדם (רש"י במדבר כב, כג), כמו שתמצא אצל אתון בלעם. וכן תמצא שדברים הרבה שמקבלים הבעלי חיים שאינם מדברים, יותר ממה שמקבל האדם, כדאיתא בגמרא בפרק השולח (גטין מה. ) גבי מעשה דרב עולש, הוי יתיב גבי חד דהוה ידע בלישנא דציפורא, אתא עורבא וקא קרי וכו'. הרי יש ידיעה לבעל חי, ולא תמצא זה באדם, לטעם שבארנו, וכן יתבאר עוד בסמוך. ולכך אל תתמה מה שאמר ההוא ערבא, שידע חכמה זאת להבין מבעלי חיים שאינם מדברים שחרב בית המקדש. ודבר זה אין ספק שהיו יודעים להבין בבעלי חיים מן הקול שלהם: ולפיכך כאשר ג ת פעם ראשונה, אמר שחרב. ובפעם שניה אמר שנולד המשיח. כי כבר אמרנו למעלה כי חורבן הבית הוא סבה להויתו, מפני שהדבר השלם לא יתהוה. וכאשר חרב הבית, אז ראוי שיבוא המשיח. ומפני זה אמר ד'על רגליה מתבני', פירוש כי נולד המשיח. והלידה זאת אינה לידה ממש גשמית כמו שהיה ענין כל לידה, כי אין החכמים מדברים מענין הגשמי כלל, רק מופשט מן הגשמי. ורצונם לומר 'שנולד המשיח', דהיינו מצד עצם כח המשיח שהוא נמצא בעולם. וזה כי קודם שחרב הבית לא שייך משיח בעולם כלל, כי השלם לא יתהוה, כמו שאמרנו. וכאשר חרב הבית, אז יש בעולם כח מה שלא היה קודם, ויש כאן ההעדר שהוא סבה אל ההויה. ובודאי יש מונע ומעכב מצד אחר, כי עדיין כחות הטומאה גוברים בעולם, עד שראוים שיעברם השם יתברך מן העולם. סוף סוף נולד שם משיח, שלא היה דבר זה קודם, כי קודם אין ראוי שיהיה המשיח כלל בעולם: ואמר 'מנחם בן חזקיה שמו'. פירוש, שכל מי שהוא בכח על דבר אחד, ומצפה לטוב ותשועה, נקרא שיש לו נחמה. לכך המשיח, שהוא נחמות ישראל בגלותם, נקרא 'מנחם', כי הוא תנחומין של ישראל בגלותם. ומפני כי כל תנחומין נותן חזוק וכח לאשר מקבל התנחומין, כי האבל חלש מצד עצמו, והתנחומין שיש לו מקום אחר מחזיקים אותו, ולכך קאמר שהוא 'בן חזקיה'. וכן אמרו בפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר (איכה א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ואין ספק כי המשיב הנפש הוא המחזיק אחד מחולשתו, ולפיכך נקרא המשיח 'מנחם בן חזקיה'. ודבר זה מורה כי המשיח הוא נבדל מן ישראל, כי הנחמה הוא מצד זולתו, אשר הוא נבדל ממנו. וכך המשיח אינו מכלל ישראל, רק הוא במעלה היותר עליונה ונבדל מן ישראל, ולכך נקרא משיח 'מנחם'. וזה שאמר הכתוב "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי", כי בודאי המשיח הוא רחוק ביותר מן ישראל מצד עצם מעלת המשיח, ודבר זה יתבאר עוד: ואמר 'והיכן שרי בבירת ערבא'. כך הגרסא בספרים שלנו. וכבר בארנו למעלה כי כל הדברים האלו בלתי גשמיים, רק כי הכל מחייב הסדר השכלי, שהמשיח הוא בבירת ערב, ורוצה לומר שיש לו צירוף וקישור לשם. ודבר זה ענין מופלא, כי אין ראוי שיהיה אצל ישראל. שקודם הגאולה אין ראוי להם מדריגת המשיח, ודבר זה מדבר קודם הגאולה. ודבר זה עצמו שגדל משה בבית פרעה, ולא בבית אביו. וזה כי בוודאי חטא מצרים מתועבתם היה גורם שיפקד השם יתברך על חטאם, וכמו שהוא מפורש בכתוב. ולכך המצרים בעצמם הם ה שמגדלים הגואל, אשר על ידי הגואל יהיה השם יתברך נפרע מהם, ולכך היה גדל משה בבית פרעה. וכך הערביים, אצלם גדל מלך המשיח, כי האומה הזאת מגיע לה הקצה, ומצד הקצה שיש לאותה אומה נמשך מלכות המשיח, אשר ביאתו נמשך אחר הקצה והסוף של אותה אומה. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות השם (פי"ח), עיין שם ותמצא מבואר ביותר. ולכך אמר כאן כי דירתו הוא בבירת ערבא, כמו שהיה משה רבינו עליו השלום גדל בפלטין של פרעה. כי המשיח הוא דבק בהעדר אותה אומה, כמו שפרשנו לפני זה, לכך המשיח הוא בבירת ערבא. ואמר 'בבית לחם', כי המלכות ראוי בבית לחם בפרט: ויש להבין מה שאמר דוקא בבירת ערבא. כי המשיח הוא רוכב ומתעלה על מדריגת הערביים, שהם בני ישמעאל. והוא דבר מופלג ועמוק בחכמה, כי כח ישמעאל נאמר עליו (בראשית יז, כ) "שנים עשר נשיאים יוליד", ודרשו ז"ל כי "נשיאם" חסר כתיב, ורוצה לומר יכלו כענן. ודבר זה רמז מופלג בענין כח ישמעאל, אשר ישמעאל מתעלה בכוחו למעלה למעלה, אבל הוא כמו ענן זה שיכלה בסוף. אבל מלך המשיח מתעלה עליהם, שהרי נאמר (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש", ודרשו חכמים (סנהדרין צח. ) זכו - "וארו עם ע ני שמיא", לא זכו - "עני רוכב על החמור" (זכריה ט, ט). הרי כי מדריגת המשיח לעתיד שיהיה מתעלה על כל העולם החמרי הזה מעלה מעלה, ולכך הוא רוכב על הענן, שהוא למעלה, לפי שיהיה מתעלה על עליונים. ולכך המשיח גדל בבירת ערבא, לפי שהמשיח מתעלה על כח ישמעאל. ולפיכך הוא נמצא בבירת ערבא בבית לחם, כי הוא מתעלה על כח הערביים, שעליהם נאמר "שנים עשר נשיאים יוליד", אשר כח שלהם הוא הענן, והמשיח הוא מתעלה על הענן, כדכתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אנש", שזה נאמר על המשיח, ולכך אמר שהוא בבירת בית ערבא: ובמדרש הזה מוכח כי המשיח בבירת בית ערבא, הם ישמעאלים. ובגמרא (סנהדרין צח. ) אמרו שהוא על פתח של מלכות רביעית. ומחלוקת זה כמו שהתבאר למעלה מי יהיה בסוף מושל, או מלכות פרס, שפרשנו למעלה שהם מלכות ישמעאל, או מלכות רביעית, הוא מלכות אדום, כמו שהתבאר למעלה, והבן זה. וכבר אמרנו לך, שלא תטעה לפרש דברים אלו גשמיים, רק שבאו לומר לך ענין המשיח, מופשט מן הגשמי: וכן מה שאמר 'דזבין לבידין, ועלל למדינה ונפק למדינה', כל הדברים האלו הם שכליים, שכך מתחייב מצד השכל המופשט. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, ואין צריך להאריך בדברים אלו. ומה שאמר כי רוחין ושדין נטלו אותו, כי בוודאי כוחות הטומאה שעדיין בעולם הם מתנגדים לענין משיח, ומהם מגיע בטול אליו, וזהו שטענו אותו. ולפיכך השיב 'דרחיצין אנן במארי שמיא דעל רגליה חרב ועל רגליה מתבני', כמו שהתבאר למעלה, שהחורבן המגיע לבית המקדש הוא סבת הוייתו שיהיה לו בסוף. וכאשר תדע ותבין דברים אלו, אז תבין דברים גדולים, כי חורבן הבית, אף שהוא חורבן אליו בעצמו, הוא סבה להויה יותר עליונה מאוד, כמו שנתבאר למעלה: ועוד, כי לא היה ראוי שיהיה מן השם יתברך, אשר הוא הטוב האמיתי, חורבן הבית הקדוש, ויהיה הוא יתברך סבה להפסד, שהוא חורבן הבית הקדוש, כי אין דבר זה מתייחס אל השם יתברך, אם לא היה דבר זה שיעלה הכל אל הויה יותר עליונה. ואף בית המקדש ראשון שחרב בעונינו, אמרו (ר' חגי ב, ט) "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אמר ה'", ופרשו ז"ל (ב"ב ג. ) שהיה בית שני יותר גדול בשעורו מן הבית הראשון. וגם בזמנו היה יותר גדול, שזה היה עומד ת"י שנה, וזה ת"ך, כדאיתא ביומא (ט. ). מזה תראה כי מן השם יתברך, אשר מאתו המציאות, אי אפשר שיבא חורבן והפסד המציאות, אם לא אאשר יעלה אל הויה ואל מציאות יותר במעלה, ולכך יקבל המציאות שלפניו הפסד: ואין לך לשאול, סוף סוף היה אפשר בית שלישי, שיהיה במהרה בימינו, ולא יהיה כלל חורבן. כי דבר זה אינו כלל, כמו שלא היה האור נמצא בתחלת הבריאה, רק היה צריך להיות נמצא בריאה שאינו כל כך במעלה קודם, ואז מעלין בקודש (ברכות כח. ) אל המדריגה יותר עליונה. וכמו שהיה בריאת האור, שהיה נמצא העדר בבריאה, שהיתה הארץ תוהו ובוהו עד שהיה כאן העדר המציאות לגמרי, ואז נברא האור להשלים הבריאה. וכן בעצמו אינו ראוי שיהיה המדריגה העליונה, הוא הבית האחרון, נמצא ראשון, רק שמעלין בקודש, ולכך היה נמצאו שני הבתים הקודמים. כי אף אם חרב הבית, אל תאמר שזה הוא כאילו לא היה כלל הבית בעולם. כי דבר זה אינו, שסוף סוף כבר היה נמצא הבית בעולם, וקדושה זאת לא נתבטלה. וחורבן של בית ראשון הוא לקבל הויה אחרונה עליונה, כמו שיוקדם העדר לכל הויה. הרי לך כי כל אדם, אשר נתן בו השם יתברך דעת וחכמה, מבין דברים אלו. כי מן השם יתברך, אשר מאתו מציאת העולם והוייתו, אין ראוי שיהיה חורבן והפסד, שהוא חורבן הבית, כי אם שיהיה מתעלה אל הויה יותר עליונה. וכל אלו דברים בארו חכמים, כמו שאמרנו. וזה באמת קשור המציאות להעלותו אל תכליתו, הוא שלימתו האחרון. והבן הדברים האלו: ==פרק כז== בחבור הזה התבאר כי הזמן הוא מוציא לפועל מה שראוי לצאת אל הפועל בכל הדברים אשר הם בעולם, כי הכל תלוי בזמן. ומפני שהם תלוים בזמן, יוצא כל אחד לפועל בזמן הראוי לו. וכמו שאמר שלמה (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ". ובמדרש רבה (שם קה"ר ג, א) זמן היה לאדם הראשון לכנוס לגן עדן, שנאמר (ר' בראשית ב, טו) "[ויקח] (ויקרא) אלקים את האדם וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר (בראשית ז, א) "בא אתה וגו'". זמן היה לו שיצא ממנו. זמן היה לו לאברהם שנתנה לו המילה, שנאמר (בראשית יז, כו) "בעצם היום וגו'". "ועת לכל חפץ", זמן היה לו לאותו חפץ שהיה בשמים שינתן לארץ, אימתי (שמות יט, א) "בחודש השלישי וגו'", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הדברים (ש)הם תחת הזמן, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם תחת הזמן. ואף נתינת המצות, לפי שהמצות - דהיינו עשייתם - נמשכים אחר האדם אשר הוא גשמי, ולפיכך היה זמן מוגבל שתנתן המילה אל אברהם. אבל התורה, מפני שהיא שכלית בלבד, לא תפול תחת הזמן. אבל שייך בזה "עת", כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למי שמבין את זה. לכך אמר "ועת לכל חפץ", כי העתה אינה זמן, ובעתה אשר מוכן לזה היה ראוי שתנתן התורה, וכבר כתבנו זה בחבור תפארת. ומכל מקום למדנו שכל הדברים הם מתחדשים בזמן המיוחד להם, והנה הדברים מבוארים: ובפרק חלק (סנהדרין צז. ) תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא; ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, עד כאן. ואין ספק שצריך טעם וסברא שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים, ובאיזה צד מתיחס כל אחד ואחד מאלו דברים לחלק ממנו. וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה ומתחלק אל אמצע ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים. וכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו. שאין ספק כי ההתחלה הוא מחולק מן האמצעי, והאמצעי מחולק מן הסוף, כי כל אחד ואחד יש לו גדר בפני עצמו. ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לשלשה חלקים אלו. כי זמן כל ימי עולם הוא ו' אלפים, כדאיתא התם (סנהדרין צז. ) אמר רב קטיני, שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרב, שנאמר (ישעיה ב, יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ונאמר (תהלים צב, א) "שיר ליום השבת", ליום שכולו שבת. ונאמר (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", עד כאן: וביאור ענין זה מה שאמר כי 'שית אלפא שני הוי עלמא וחד חריב', וזה כי הדעת מחייב שיהיה השם יתברך לבדו בעולמו, וזהו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". כי אם העולם נוהג בהנהגתו לעולם, היה הוא יתברך מצטרף אל הנמצאים תמיד, והוא יתברך נבדל מכל נמצאים. ואף שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים במה שהוא סבה ועלת הנמצאים, מכל מקום הוא נבדל מהם גם כן. ולפיכך במה שהוא סבה להם - מנהיג אותם, ונותן להם הויה. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם - הוא נשגב לבדו, ולא נמצאו הנבראים. ולפיכך 'וחד חרב', שנאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", שיהיה הוא יתברך בלבד, ואין נמצא אתו שום מציאות. ועוד, כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים, אם היה העלול נמצא תמיד - היה משתוה אליו העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה, ואין כאן מקום זה כלל לבאר. לכך, במה שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים, נמצאו הנמצאים בהויותן. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם, יש כאן שביתה מהם. לכך שית אלפי שני הוי עלמא, במה שהוא מצטרף אל הנמצאים. וחד חרוב, הוא אלף השביעי, וזהו מצד שהוא נבדל מן הנמצאים: ומאחר שאי אפשר לומר רק שיהיה כאן שביתה והפסק, ובו יהיה נשגב לבדו, נבדל מן הנמצאים, ראוי אל זה השביעי. כי בכל מקום הוא מיוחד לקדושה, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולכך השם יתברך, שהוא קדוש בכל הקדושות, לכך נבדל מן הנמצאים. והוא יתברך מתקדש מן העולם באלף הז', ונשגב באלף הז'. וכל דבר שהוא חמרי או נוטה אל החמרי הוא חרב, כי אין העולם הגשמי יש לו כח באלף השביעי, מפני כי אלף השביעי מיוחד לנבדל מן הגשמי. ולפיכך אמרו שם (סנהדרין צז. ) כשם שהשביעית משמט אחד לז' שנה, כך העולם משמט אחת לז'. כי העולם נשמט ממנו, והוא נשגב לבדו. ומאחר שימי עולם שית אלפי שנה, חילק אותם לג' חלקים שהזמן נחלק בראשון אליהם, כמו שהתבאר למעלה, ההתחלה והאמצע והסוף: וקאמר 'שני אלפים תוהו' נגד התחלה, שכן ההתחלה עדיין אין בו דבר, וזה מסגולת ההתחלה, שאין בו דבר ממש. ואמר 'שני אלפים תורה', כי הזמן האמצעי מיוחד לתורה, ודבר זה בארנו בסוף חבור גבורות ה' ובכמה מקומות, מפני שהאמצעי אינו גשם, כי כל גשם יש לו רחקים, והאמצעי אין לו רוחק, לכך מתייחס הזמן האמצעי - שאין לו רוחק - אל בלתי גשמי, כמו התורה, שאין שייך בה גשמות כלל. ו'שני אלפים ימות המשיח', פירוש הזמן האחרון הוא מיוחד לימות המשיח, כי הזמן האחרון הוא ההשלמה, שכל אשר הוא באחרונה הוא השלמה. ולכך הזמן האחרון מתייחס אל המלך המשיח, כי המלך המשיח יהיה משלים את כל העולם, כאשר יהיה כל העולם אחד, עד שיהיה העולם בשלימות. ולכך ראוי שיהיה מלך המשיח - שהוא המשלים - בסוף הזמן, שאז מסוגל אל השלמות ביותר. ודבר זה מבואר, ועוד יתבאר דבר זה: ומה שאמר 'ב' אלפים תורה', אינו רוצה לומר חס ושלום שאחר ב' אלפים לא יהיה עוד תורה, אלא רוצה לומר כל אלו ב' אלפים הם ראוים לתורה. ואילו לא נתנה תורה על ידי משה רבנו עליו השלום, אפשר שתנתן באלו ב' אלפים שנה על ידי אחר. אבל קודם זה או אחר זה, לא היה אפשר בקבלת התורה אפילו על ידי משה רבנו עליו השלום, כי אלו ב' אלפים מיוחדים לתורה. וכן אמרו (סנהדרין כא ע"ב) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, אלא שהקדימו משה. מכל מקום אלו ב' אלפים הם ימי תורה. וכן 'ב' אלפים ימי המשיח', רוצה לומר שהם מיוחדים למשיח, אבל קודם לכן אי אפשר שיבוא המשיח בשום אופן, בכל תשובה ומעשים טובים בעולם. רק באלו ב' אלפים אחרונים הם ימי המשיח. שהזמן האחרון הוא מיוחד אל ביאת המשיח, ובתוך אלו ב' אלפים שנה זמן הכשר לזה שיבוא המשיח: הנה התבאר לך שהזמן אשר הוא מיוחד למשיח, שיהיה מאחד את הכל, הוא באחרית הימים, שהוא השלמת ימי עולם. ואם כן לא יקשה אם כל כך מעכבין עקבת המשיח, מפני שהזמן אשר ראוי לו הוא באחרון מן הזמן, והוא מיוחד אליו, ו"דבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג). ולא אמרו 'ב' אלפים ימות המשיח' רק לענין זה שאפשר לבוא מלך המשיח באלו ב' אלפים. והיינו דקאמר 'שני אלפים ימות המשיח', ולא אמר 'שני אלפים מלכות המשיח', ולמה תלה זה בימים, אבל מפני כי רוצה לומר כי שני אלפים הם הימים שאפשר לבוא בהם המשיח, כי כבר הוא חלק האחרון מן שלשה חלקים, שראוי שיבוא המשיח בחלק האחרון מימי העולם. ואם ישראל זוכים זכות גדול מאוד אפשר שיבוא המשיח בתחלת חלק האחרון מימי העולם, אבל אם אינם זוכים זכות גדול, אינו בא רק בזמן שלו, שהוא זמנו המיוחד לו, ומוכן לו ביותר, כמו שאמרנו למעלה. וכאשר תדקדק ותבין דברים אלו, יוסר מעליך חרפת המחרפים עקבות המשיח, וישמח לבך בדברים אלו, בדברים אשר אמרנו, וכלם הם ברורים ואמתיים לכל איש משכיל. ועוד יתבאר בפרקים שלפנינו בענין אריכות הגלות, והם גם כן דברים של אמת: ==פרק כח== יש לך לשאול, אחר אשר אמרנו כי הזמן אשר הוא מסוגל שיגלה בו המשיח [הוא] באחרון ימי עולם, אם כן לא ימשך מלכות המשיח זמן רב. ואם כן מהו הטובה שיקבלו ישראל בזמן המשיח, אשר המשיח הוא תקות ישראל ותוחלתם. ואומר, דודאי למי שאומר בפרק חלק (סנהדרין צט. ) כי זמן המשיח יהיה זמן ארוך, וכמו שיתבאר עוד, ואין זה סותר למה שאמרנו שימי המשיח באחרית הימים, כי ימי המשיח זמן אחד, לא כמו שהוא הזמן הזה, בשביל רוב הצרות שהם בזמן הזה, נחשב הזמן ארוך מאוד. אבל ימי המשיח, ימים שיהיו בסוף הזמן, הוא אחד. ולפי אותם שאומרים שאין מלכות המשיח נמשך כל כך, אין זה קשיא, שאם היינו אומרים כי טובת המשיח לאכול ולשתות בלבד, היה לך להקשות קושיא זאת. אבל אנו אומרים כי המשיח יבוא כדי להשלים ולהיישיר העולם, לקנות תחיית המתים ועולם הבא, אם כן מה בכך שלא יהיה נמשך מלכות המשיח, כל כי האי ריתחא לירתח, שיתן להם מדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת תחיית המתים לעולם הבא, וימי המשיח אינו רק שעל ידה יזכו למדריגה יותר עליונה. כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא, כמו שאמרנו למעלה. ולכך תחלה יקנו המעלה הזאת, שהוא ימי המשיח, ואחר כך יקנו המדריגה היותר עליונה. וזהו ענין המשיח, להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה למעלה, לא זולת זה: ובפרק חלק (סנהדרין צח. ) רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו, דהוי קאי אפתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי. אמר ליה אתינא לעלמא דאתי, אמר ליה אם ירצה האדון הזה. אמר ריב"ל, שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. אמר ליה אימת אתא משיח, אמר ליה זיל שיילי לדידיה. היכי יתיב, אפתחא דמלכות רביעית. ומאי סימניה, יתיב בין עניים סובלים חלאים, וכולם אסרי ושרי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסר חד. אמר, דלמא מבעינא ולא מעכב. אזל לגביה, אמר ליה שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה שלום עליך בר לוואי. אמר ליה אימת אתי מר. אמר ליה היום. אתא לגבי אליהו, אמר ליה, מאי אמר לך. אמר ליה שלום עליך בר לוואי. אמר ליה אבטח לך ולאביך לעלמא דאתי. אמר ליה שקורי משקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא. אמר ליה כי אמר לך "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז), עד כאן: דברים אלו צריכים ביאור. דע שאין ספק, כי יש מקומות בעולם מיוחדים לדבר קדושה אלקית ביותר, ובפרט המערה שהיה רבי שמעון בן יוחאי הקדוש נטמן ראוי לזה. ואין ספק שהיה נגלה אליהו להקדוש רשב"י כמה פעמים במערה, והיה גלוי של אליהו נמצא שם בשכבר, גם עתה נגלה שם אליהו. ואין חלוק בין אם היה נגלה לו במראה, או כך נגלה לו בלא מראה. כי פעמים הרבה היה אליהו מגיד דברים לאחד, ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאילו הדברים היה לו מעצמו, ואינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים. וכן מוכח קצת במסכת ערובין (מג. ) גבי הני שמעתתא שנאמרו בבי מדרשא, וקאמר מאי לאו דאמרינהו אליהו. והרי לא ידעו אותם אשר הם בבית המדרש מי אמרם, כי באו בדעתם הדברים ההם, ולא ידעו מי אמרם. וחכם גדול כמו רבי יהושע בן לוי, יודע היה שהשגה הזאת מן אליהו זכור לטוב, והיה אליהו זכור לטוב מגיד לו סתרי חכמה: ושאל את אליהו ז"ל אם יזכה לעולם הבא. והשיב 'כשירצה האדון הזה'. כי עניין עוה"ב מצד עצמו נסתר, ולכך אמר 'כשירצה האדון הזה', הוא השם יתברך, בו בלבד תלוי עוה"ב. ומכל מקום לא אמר 'כשירצה הקב"ה', כי בא לומר כי יש לאליהו ז"ל חבור עם השם יתברך, לכך אמר 'האדון הזה' שהוא עמו. והיינו דקאמר 'שנים ראיתי, וקול שלשה שמעתי', שרוצה לומר שאף על גב שלא היה לו לרבי יהושע בן לוי דבוק לגמרי עם השם יתברך, שמע קולו של השם יתברך. ורוצה לומר קצת דבוק, ואינו דבוק לגמרי, כי הקול נשמע אף על גב שאינו עמו לגמרי. אבל הראיה הוא פנים בפנים. לכך אמר 'שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי', כי על ידי אליהו ז"ל שהיה עם ריב"ל, היה לו דביקות בו יתברך גם כן, עד ששמע קולו של הקב"ה. ושאל אחר כך אימת אתי משיח, ואמר שייליה לדידיה. פירוש, כי כאשר יתבונן בענין משיח בעצמו ובמדריגתו, ידע כי היום אתי: והיכא יתיב, אפתחא דמלכות רביעית בין עניים וסובלי חלאים. אל תטעה לומר כי דבר זה שאמר כאן 'והיכא יתיב' הוא דבר מוחש כלל, אבל אין כאן דבר מוחש לעין. רק כמו שבארנו לך פעמים הרבה, כי דברי חכמים מצד ענין המופשט מן הגשמי. ואין ספק כי אף קודם שיצא המשיח לפעל לגמרי, הנה סדר המושכל שלו נמצא מופשט מן הגשמי. ועל זה אמר 'שייליה לדידיה', כלומר שיתחבר בעיון אל המושכל המופשט בענין של משיח, ואז יעמוד על ביאתו. ומה שאמר 'דיתיב על פתחא של מלכות רביעית', דבר זה גם כן כי בציור המושכל של משיח נמצא המשיח על פתח מלכות רביעית, כי כן אמר במדרש רבות בפרשת שמות (א, כו) משה נתגדל בפלטין של פרעה, ואף מלך המשיח, שעתיד להגלות במהרה בימינו, ישב ביניהם, שנאמר (ר' ישעיה כז, י) "שם ירעה עגל ושם ירבץ כפיר". וכבר בארנו כי ראוי שיהיה כך, כי בשביל שההעדר הדבק במלכות רביעית, שהיא מלכות שמגיע לה הפסד, מחייב בעצמו דבר זה שיגלה מלך המשיח. כי אין העולם חסר מלכות, לכך בהכרח מתחייב שיגלה מלך המשיח. והכל נרמז במה שיעקב היה אוחז בעקב עשו (בראשית כה, כו), שהעקב הוא סוף האדם, והוא כנוי להעדר האדם וסופו, ושם דבק יעקב. כי כאשר מגיע העדר למלכות רביעית, מחייב התגלות המשיח. ולפיכך אמר שיושב על פתח מלכות רביעית, שהפתח הוא סוף העיר, ושם דבק המשיח בהעדר שלהם. ולפיכך בסוף העיר של מלכות רביעית, שם דבק משיח. ובחבור גבורות השם שם תמצא עוד מבואר: ועוד תדע, כי מלכות ישראל הוא מלכות נבדלת מן מלכות האומות, ולכך המשיח מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות, כמו שיוצא הפרי מתוך הקליפה. וכך מלכות ישראל הוא נבדל מן מלכות האומות, ומלכות האומות נחשב כמו קליפה אל מלכות ישראל. וכמו הפרי שהוא גדל בתוך הקליפה, כאשר הפרי על שלימותו אז הקליפה נופלת ונבדלת ממנו, אבל מכל מקום תחלת גידול הפרי הוא תוך הקליפה, כך ישראל מלכות שלהם היא מתעלה ומתגדל מתוך מלכות האומות. והיינו שמכח מציאות מלכות האומות וממדרגתם, מתעלה אל מדריגה יותר עליונה. וכאשר מלכות ישראל בשלימות, אז יסולק מלכות האומות, כמו שמסולק הקליפה ונופל, כאשר הפרי על שלימותו. ודבר זה עצמו פירוש הראשון כאשר תבין: ולפי שעולם הזה הוא טבעי גשמי, אבל מעלת המשיח נבדל מן העולם הזה הטבעי הגשמי, וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי, ודבר זה בארנו למעלה והארכנו בזה איך הטבעי הגשמי הוא מתנגד לדבר הבלתי טבעי ובלתי גשמי. ולכך אמר שהמשיח יושב בין עניים, כי אין למשיח חלק מן עולם הזה כלל, והוא כמו העני שאין לו עולם הזה, ובין סובלי חלאים שיש להם התנגדות מן עולם הזה, שהרי הם מדוכאים בחולי. וראוי שיהיה יושב המשיח ביניהם, רוצה לומר מצטרף להם, כי גם המשיח אין לו חלק בעולם הזה כלל, לפי שאין מעלת המשיח מן עולם הטבע, ולכך הוא מתיחס לעני, שאין לו חלק בעולם הזה. ויושב גם כן בין סובלים חלאים, שמתנגד לו עולם הטבע. ושני דברים אמר; בין עניים, וסובלי חלאים. כי עניים הם חסרים מן עולם הזה, וסובלי חלאים מתנגד להם עולם הזה: וקאמר 'ומה סימניה'. ורוצה לומר כי מה הבדל יש בין המשיח שמנגד לו הטבע, ובין שאר סובלי חלאים שמנגד להם עולם הטבעי. ועל זה אמר כי סימן של משיח דאסר חד ושרי חד, עד שהוא מוכן ומזומן לגאול ישראל, וכל שעה אפשר שיבוא המשיח, לכך אסר חד ושרי חד, משום דלמא מבעינא ליה. וזה מורה שאין המשיח (יש לו) חבור אל עולם הזה, כי אם היה ראוי לעולם, וכל אשר הוא בעולם יש לו זמן מיוחד, אם כן לא היה אומר כל שעה דלמא מבעינא ליה, שזה מורה שאין לו זמן מיוחד בעולם. וכאשר הנה מתבונן בענין המשיח שיצא לפעל, מצא כי המשיח אומר שהיום יבוא, כלומר בזה היום [שהוא] כל יום שהיה שואל אותו. כי מעלתו בלתי טבעי ובלתי גשמי כלל, והדבר שאינו גשמי אינו תחת הזמן, ולכך המשיח אומר 'היום אתינא'. ויש לך להבין אמיתת דברים אלו, כי הם דברים ברורים כאשר תבין: ומפני כי דבר זה אינו לפי החוש הגשמי הנגלה, ולכך היה אומר זה לאליהו זכור לטוב, אשר מברר ענין המשיח, ואמר 'שקורי משקר'. רוצה לומר כנגד החוש הנגלה הוא משקר, שהרי לא אתא היום. והשיב שכך הוא, כי בודאי מצד המשיח בעצמו - אינו נופל תחת הזמן, וביאתו כל יום. רק שצריך מקבל מוכן, שאם היה המקבל ראוי לזה, אז מצד המשיח אין כאן זמן. ומפני כי מדריגת משיח למעלה ממדריגת אליהו, ואליהו הוא שמברר ענין המשיח, ולכך לא שאל את המשיח בעצמו, כי בירור ענין המשיח הוא שייך לאליהו. ומה שאמר לו 'זיל שייליה לדידיה', מפני כי תשובתו 'היום אתינא', ודבר זה הוא מצד המשיח עצמו ומעלתו, שאינו תחת הזמן: ומה שאמר שבשביל שאמר 'שלום עליך בר לוואי' אבטח לך ולאביך לעלמא דאתי. היינו כמו שאמרנו למעלה כי אין המשיח רק שיקנו מעלה ומדריגה יותר עליונה, הוא מדריגת עולם הבא. ומכיון שרבי יהושע בן לוי היה לו מצד מעלתו חבור אל המשיח, שאמר 'שלום עליך בר לוואי', מורה כי יש לו שלום וחבור עם מדריגת המשיח, לכך בזה הבטיח אותו לעולם הבא, כי עולם המשיח על ידו קונה עולם הבא. ומצד ריב"ל לא היה מניעת ביאת המשיח, ואדרבה, היה לו שלום וחבור עמו, כאשר אמר לו 'שלום עליך בר לוואי', כי המשיח הוא הכנה לעולם הבא, כמו שאמרנו. וכן אביו גם כן הוא בן עולם הבא אחר שהזכיר את שמו, לכך היה למשיח חבור אל אביו גם כן. ולפיכך שניהם, גם הוא גם אביו, יש לו צירוף וחבור אל עולם המשיח לגמרי, במה שאמר אליו 'שלום עליך בר לוואי'. ולכך הוא מוכן לעולם הבא, כי עולם המשיח הוא מדריגה לעלות למדריגת עולם הבא. והתבאר לך ענין המאמר הזה, והם דברים ברורים, אין ספק בהם כלל. ואל תטעה לפרש, כי דברים אשר נאמרו במאמר הזה הם הכל שכלים, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה, ודי בזה: ==פרק כט== בני אל חי, זרע אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, אל יהא קטן בעיניכם התוחלת והתקוה הזאת שהיא לזכות ולצדקה עולמית, מורה על זרע אמת, לא ישקרו באמונתם, העם אשר יושבים בחושך, נותנים שכמם לסבול עול הגלות, ולהתבזות מן האומות זה עידן עדנין, דבר זה בודאי מורה על אמונתם. ובמדרש "אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ה'" (תהלים לא, כד), אלו שהם אומרים אמן באמונה; אומרים 'מחיה מתים' ועדיין לא ראו אלא לפי שעה, מאמינים שאני מחיה מתים. אומרים 'גאל ישראל', ועד עכשיו לא נגאלו אלא לפי שעה, וחזרו ונשתעבדו, והם מאמינים שאני עתיד לגאול אותם, הוי אומר "אמונים נוצר ה'", עד כאן. בארו בזה כי האמונה הוא דבר גדול מאוד, שהוא מאמין בגאולה, ואף כי עדיין לא ראה. ודבר זה מורה כי הוא דבק בו יתברך לגמרי, שכל תקותו ותוחלתו בו יתברך. לכך כתיב "אמונים נוצר", שהשם יתברך נוצר ושומר אותו, כי ראוי הוא לשמירה, אשר הוא עם השם יתברך ולא נבדל מאתו יתברך, כמו שהוא האמונה: ובמכלתא, אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות רק בשביל האמונה, ואמר (ר' שיה"ש ד, ח) "אתי מלבנון כלה תבואי מראש אמנה". וגדולה האמונה לפני מי שאמר והיה העולם, שבשכר האמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" "אז ישיר וגו'" (שמות טו, א). וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים רק בזכות האמונה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וכן הוא אומר (תהלים לא, כד) "אמונים נצר". וכן הוא אומר (ר' שמות יז, יב) "ואהרן וחור תמכו בידיו והיו ידיו אמונה", מזכירין זכות אבות. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, כ). בבעלי האמונה מה הוא אומר (ר' ישעיה כו, ב) "פתחו שערי צדק ויבא בו גוי צדיק שומר אמונים". השער הזה כל בעלי אמונה נכנסים בו. וכן הוא אומר (תהלים צב, ב) "טוב להודות לה' להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", מי גרם לנו לבוא לידי שמחה, בשכר אמונה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות וכו': בא לבאר ולפרש מעלת האמונה. ובארנו דבר זה גם כן בחבור גבורות השם, ובמקום הזה נבאר עוד. כבר אמרנו כי האמונה הוא הדביקות בו יתברך מכל וכל, כאשר הוא מאמין בו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו, כי זהו ענין האמונה. ולכך אמר שהגליות מתכנסות בזכות האמונה, כי זהו ענין האמונה שהוא יוצא מרשות עצמו, ולהיות אל השם יתברך להתדבק בו. ולכך הגליות - אשר הם נפרדים מן השם יתברך - מתכנסות אל השם יתברך בזכות האמונה, להיות דבקים בו מצד האמונה. וזה עצמו ששורה עליו רוח הקודש בשמחה, [ד]כאשר הוא דבק בו יתברך שורה עליו רוח הקודש. ולכך כאשר ישראל מאמינים בו יתברך בבטחון גמור, אז הגליות מתכנסות אל השם יתברך. לכך מה נעים תקותינו בו יתברך, ומה יפה אחריתנו של התקוה והתוחלת הזאת, שאם חשבה השם יתברך לאברהם לזכות ולצדקה עד עולם, ומכל שכן לישראל המיחלים לחסד ה' תמיד, ועיניהם מצפים וחוזרים ומצפים אל השם יתברך: ועל מעלת האמונה ומדריגתו אמרו בפרק במה מדליקין (שבת לא. ) "והיה אמונת עתך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג, ו), אמר רבא, בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו; נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה. כי לשון "חוסן" מלשון יורש, והיינו שיהיה לו בן יורש. צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואפילו הכי אי "יראת ה' היא אוצרו" - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטין לעליה, והעלה לו. ערבת קב חומטין, אמר לו לאו. אמר לו מוטב לא העלית, עד כאן: ופירוש זה, כי כאשר בא האדם אל עולם הנבדל הבלתי גשמי לדין, אז הדין על דבר זה אם היה נמשך אחר השכלי גם בעולם הזה הגשמי. כי העליונים הם פשוטים, ואין בהם גשמות. ולכך כאשר האדם נפרד מן העולם הגשמי להיות נכנס במחיצת הנבדלים, נותן הדין אם האדם בעולם שהיה בו נמשך אחר השכלי, ואז ראוי שיזכה לעולם הנבדל שבא לשם. וידוע כי השכל הוא פשוט, ואין שייך בו קבלה, כי אם החומר הוא שמקבל. לכך לא תמצא בעליונים - שהם נבדלים שכליים - שהם מקבלים זה מזה. והאדם אי אפשר שלא יהיה בעל משא ומתן, לכך אי אפשר שלא יהיה מקבל זה מזה. אבל כאשר משא ומתן שלו באמונה, ואינו נוטל מה שאינו ראוי לו, הרי אינו מקבל מן אחר רק מה שראוי. ואין זה נחשב שהוא מקבל דבר כאשר משא ומתן שלו באמונה, ומחזיר לחבירו מה שקבל ממנו. ואם לקח וקנה דבר מאחד, נותן דמיו, ובזה הצד הוא נבדל מן הגשמי, אשר הוא מקבל: ועל זה אמר הכתוב (תהלים כד, ג-ד) "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב", רוצה לומר שזה הוא שראוי להיות נכנס במחיצת השם יתברך, אשר הוא נקי כפים, אשר לא לקח דבר שאינו ראוי לו, ובשביל זה הוא פשוט ואינו חמרי, כי החומר הוא שמקבל. ולפיכך אמר אחריו "ובר לבב", כלומר אדם שהוא בר לבב, והוא שכלי: וזהו שאמר כאן גם כן אחר שאמר 'נשאת ונתת באמונה' - 'קבעת עתים לתורה'. כלל הדבר, הדין בתחלה כאשר בא לעליונים אשר אינם בעלי גשם, אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת השכלית, או היה נמשך אחר גופו הגשמי. ואמר 'קבעת עתים לתורה', כי מצד הנשמה שהיא נבדלת, ראוי שיהיה נמשך אחר השכלי. ולפיכך תחלת דין האדם 'קבעת עתים לתורה', שפנה מעניני החמרים אל התורה, עד שהיה קובע עתים לתורה. כי קביעת העת מורה על שהשכל הוא עיקר באדם, ולא היה השכל אצלו דבר מקרה: וכן 'עסקת בפריה ורביה'. כמו שאמרנו, שראוי שיהיה נוטה אחר הנבדל מן החמרי, ולכך יש לו לעסוק בפריה ורביה. לפי שהנבדל אינו נחשב פרטי רק כללי, והוא אין צריך לו לעסוק בפריה ורביה, כי הוא בעצמו אינו נחשב פרטי, כי הפרטי הוא מצד הגשמי בלבד, אבל הנבדל הוא כללי, כמו שמבואר זה מעצמו. ומי שעוסק בפריה ורביה, הרי הוא כמו כללי, ואינו נחשב עוד פרטי, ולפיכך הוא מתדמה לנבדל, שאין נחשב הנבדל פרטי: ואמר עוד 'צפית לישועה'. וביאור ענין זה, כי הנבדל הוא בפעל, והאדם הגשמי אינו בפעל, רק הוא בכח, כי זהו ענין החומר שהוא בכח. וכאשר אינו מצפה לישועה, הרי האדם הוא בכח ולא בפעל. אבל המצפה לישועה, שיהיה האדם בפעל כמו שהם הנבדלים שהם בפעל, לא נחשב אדם זה בכח, רק כאילו הוא בפעל כאשר הוא מצפה לישועה אל הפעל. כי התבאר לך כי הישועה שתהיה לעתיד שיהיה אז האדם בפועל לגמרי, מה שלא היה עד ביאת המשיח. לכך הדין אם היה מצפה לישועה, שיהיה בפעל, ולא יהיה נשאר בכח. ודברים אלו מבוארים: וכן מה שאמר 'פלפלת בחכמה', 'הבנת דבר מתוך דבר'. כל זה מעלה נבדלת, שכך ראוי מי שנתן בו השם יתברך נשמה משכלת, שיהיה משכיל בחכמה ובבינה. ולפיכך צריך שיהיה נמצא על שלימתו הראוי,, ואם לא כן יתן הדין על זה, כאשר היה נוטה אל החמרי. הרי לך ו' דברים, בקטון החל ובגדול כלה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד: ואמר שאף שיש בו כל הדברים, צריך ליראת ה'. זהו אף כי יש בו המעלות שיש לעליונים, צריך ליראת שמים. כי האדם הוא עלול, ואין לעלול קיום מצד עצמו, כי אם מצד העלה. וכאשר אין בו יראת שמים, הרי נשאר העלול בעצמו, ואין קיום לעלול בלא עלה. אבל כאשר יש בו יראת ה' יתברך, אז הוא מקוים על ידי העלה, שיש לעלול קיום בעלתו. ולפיכך כתיב (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", כי האוצר הוא מקיים. ואמר כי יראת ה' הוא המקיים את הכל, והוא דומה לקב חומטין המקיים את התבואה, שאם אין כאן קב חומטין, אף על גב שהתבואה יפה וטובה, אין קיום אל התבואה רק מצד קב חומטין, אשר הוא מקיים הכל. וכך אף על גב שיש באדם כל המעלות, סוף סוף אין לעלול קיום כלל בלא העלה, וצריך אל העלה המקיים אותו, וזהו על ידי יראת ה', שנראה כי יש לאדם עלה, שהוא מתירא ממנו יתברך. ולא קאמר 'אהבת ה' אוצרו', כי אין דבר זה מקיים את הכל, רק ביראת ה', שידע שהוא עלול ויש לו עלה: והרי נתבאר לך ענין זה 'המצפה לישועה', שהוא מחוייב על האדם שיצפה לישועת השם יתברך תמיד, שיהיה האדם בפעל השלימות כמו שהם העליונים. ולפיכך הדין על זה תחלה, כמו שהתבאר: ==פרק ל== כבר התבאר לך כי גלות ישראל, עם שהוא חסרון מצד עצמו לישראל, הוא סבה אל הטוב המקווה לנו לבסוף. ועם כי אין הגלות סבה לטוב המקווה בעצם, הוא סבה מכל מקום לטוב, כי כל הויה יוקדם לה העדר, כמו שבארנו כמה פעמים. כמו שיוקדם הלילה לפני היום, וכך יוקדם עולם הזה לפני עולם הבא, ולכך ראוי שיוקדם לפני זה העדר וחסרון הוא הגלות. אבל יותר מזה, כי מצד בחינה אחרת, כי כאשר הוציא אותם מן הגלות, ובזה לקח השם יתברך אותם לו לעם, וקודם זה היו תחת האומות, וכאילו לא היה להם מציאות כלל, כי אין לאחד מציאות כאשר הוא תחת יד אחר. אם כן במה שהם אל השם יתברך כאשר הוציאם מן האומות, בזה נמצאו בפעל, אחר שלא היה להם קודם זה מציאות בפעל כלל, ובזה השם יתברך אמיתת צורתם, ובו יתברך מציאותם של ישראל, ולא היה זה להם אם לא הוציא אותם. וזה עיקר הפירוש מה שאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". שאין ספק אחר שהוציא אותם מארץ מצרים ולקחם לו לעם, וקודם זה לא היה להם מציאות כלל, הנה השם יתברך נחשב צורתם. לכך אמר "ה' אלקיך", כי אף שהוא יתברך אלקי הכל, מכל מקום אינו דומה, כי עצם מציאותן של ישראל כאשר השם יתברך אלקיהם, מאחר שהיו ישראל משועבדים למצרים, ולא היה להם מציאות קודם, והשם יתברך הוציאם לעבודתו, ובזה בעצם שלהם הוא יתברך אלקים: לכך האבות שהם נבחרים אל השם יתברך, לא היו בלא הוצאה מן האומות. ובפרקי רבי אליעזר (פרק מח) אמר שם חמש אותיות נכפלו, כולם לשון גאולה; כ"ך שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) "לך לך מארצך". מ"ם שנגאל בו יצחק מפלשתים, שנאמר (בראשית כו, טז) "לך מעמנו כי עצמת ממנו". נ"ן שנגאל בו יעקב אבינו מיד עשו, שנאמר (ר' בראשית לב, יא) "הצילני נא מיד עשו". פ"ף שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר (שמות ג, טז) "פקוד פקדתי". צ"ץ עתיד הקב"ה לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית, שנאמר (זכריה ו, יב) "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח וכו'". הרי כי האבות שנבחרו אל השם יתברך, כולם הוצרכו לגאולה. כי הגאולה היא למעלת הנגאל, מה שלא היה אם לא היו בגלות כלל, ולא היו צריכים לגאולה, רק היו ברשות עצמם, היה להם מציאות עצמם, ולא היה נחשב כי השם יתברך צורתם האחרונה. אבל כאשר לא היה לישראל שום מציאות קודם זה כלל, ובמה שהוציאם לו לעבודתו נעשו לאומה, בשביל זה השם יתברך צורה האחרונה להם. והמעלה הזאת הוא על כל המעלות, כמו שאמר גם כן (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שבשביל שהוציא אותם מרשות מצרים, הרי הם אל השם יתברך לגמרי, ולכך הוא אלקיהם בפרט. והנה הגלות הזה, שעתיד השם יתברך להוציא אותנו מן הגלות אל השם יתברך. ואף כי בחר השם יתברך בישראל כשיצאו ממצרים, דבר זה ענין אחר, שהוא ההוצאה מכל המלכיות ומכל האומות, וצריך גאולה חדשה לזה, עד שבשביל זה יהיו אל השם יתברך לגמרי. כלל הדבר הזה, כי ההוצאה מן האומות מורה שישראל הם לגמרי אל השם יתברך, עד שאין להם מציאת עצמם, רק מצד השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. כמו שמורה שם 'ישראל', שחתם שם 'אל' בשמם לומר כי עצם מציאות ישראל מה שהוא אלקיהם, וזולת זה לא היה להם מציאות, רק היו ברשות האומות: ובפרק קמא דברכות (י ע"ב) "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים ואת הטוב בעיניך עשיתי" (ישעיה לח, ג), מאי "הטוב בעיניך עשיתי", זה שסמך גאולה לתפלה. רבי לוי אמר שגנז ספר רפואות, עד כאן. ומה מאוד יש לתמוה באיזה ענין נזכר כאן שסמך גאולה לתפלה, או שגנז ספר רפואות. אבל בודאי מחלקותם, כי כאשר חלה חזקיהו והתפלל אל השם יתברך שירפא אותו מחליו, אמר "הטוב בעיניך עשיתי", כלומר כי ראוי שתרפאני בשביל כי הטוב בעיניך עשיתיא. למר סבר כי סתם חולי מחמת רוחות ופגעי הזמן הוא, ולכך אמר "והטוב בעיניך עשיתי" שהיה סומך גאולה לתפלה, ואמרו ז"ל (ברכות ט ע"ב) כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו יום. כלומר שאין פגעים חצונים שולטים בו, ולכך אין ראוי שיהיה ניזוק מן הפגעים רעים. ולמר שגנז ספר רפואות, סבר כי סתם חולי הוא שהחולה מפני טבעו - מה שהוא שנוי בטבעו שהגיע לו, ולכך התפלל מאחר שגנז ספר רפואות שלא יהיו בטוחים על הטבע, רק יתפללו אל השם יתברך להציל אותם, ולכך מאחר שהוא גנז ספר רפואות, ובטח בו יתברך, ראוי שיציל אותו מן הטבע, ולא יהיה נמסר אל הטבע הרע. והנה למר שסמך גאולה לתפלה, היה ירא כי הפגעים הרוחנים היו שולטים, ומחמתם הוא חולי. ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות, היה ירא שהוא חולי מפני טבעו, כך יראה: מכל מקום יש לדקדק, מנין לנו שדבר זה נרמז במה שאמר "והטוב בעיניך עשיתי", שמא מרמז זה במה שאמר "אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים". אבל מפני שאמר "והטוב בעיניך עשיתי", לכך אמר כי הדבר שהוא טוב לגמרי, ואין (על) זה [אלא] כאשר סמך גאולה לתפלה. כי דבר זה הוא הטוב הגמור על הכל, כי מה שהוציא השם יתברך את ישראל מן הגלות, והוצאה הזאת הוא לעבודת השם יתברך שיהיה אלקיהם, וזהו התפלה, שהיא עבודה אל השם יתברך. כי אם היתה הגאולה, ולא היה הגאולה שלקחם השם יתברך לעבודה, רק שיהיו כמו עם אחר, אם כן לא היה הגאולה בשביל העבודה, ובזה לא היה השם יתברך צורה אחרונה להם, כי אין כאן הלקיחה לו יתברך. אבל מה שסמך גאולה לתפלה, והתפלה היא עבודה אל השם יתברך, ומורה זה כי עצם הגאולה היא לעבודת השם יתברך. וכן אם היה התפלה, ולא סמך גאולה לה, אין זה מורה כי השם יתברך צורה אחרונה לישראל, כאשר לא היו מתחלה בשעבוד. רק כאשר היו קודם בשעבוד, והשם יתברך לקחם לעבודתו, בזה נראה כי מה שהיו ישראל לעם, דהיינו שיצאו מן האומות השם יתברך לקח אותם לעבודתו, ודבר זה הוא המדריגה האחרונה העליונה. ולכך דבר זה נקרא "טוב", והוא הטוב על הכל, כאשר ישראל דבקים בו יתברך לגמרי: אבל מי שאמר שגנז ספר רפואות, במה שספר רפואות הוא טבעי, ויש בזה הרע, כאשר מסלק ענין הטבע, כמו זה שגנז ספר רפואות, שהוא הטבע, שדבק בטבע החמרית הרע, וסילוק דבר זה מן העולם הוא "הטוב". ולדעת רבי לוי, כי מה שגנז ספר רפואות, שלא יהיה האדם נמשך אחר הטבע לגמרי, וספר הרפואות [הוא] הטוב שעשה. ולתנא קמא נקרא הטוב שעשה דבר הטוב, וזה שסמך גאולה לתפלה, שהוא המדריגה האחרונה מן הטוב, כמו שאמרנו. אף על גב שאמרו חכמים (ב"ק פה. ) שניתן רשות לרופא לרפאות, מכל מקום ישים עיקר בטחונו בו יתברך, לדרוש בו יתברך, שיהיה הוא הרופא שלו בטבע. אבל בימיו היו דורשים הכל אחר הטבע, ולא היו מביטים כלל אחר הרפואה שהיה מן השם יתברך שלא בטבע. ולפיכך מה שגנז ספר רפואות, שהוא בעצמו רע, והיה מסלק דבר זה מן כלל העולם, הוא טוב: ועוד יש לפרש, דבזה פליגי; כי למאן דאמר שגנז ספר רפואות, סבר כי בזה היה מזכה כל העולם. אבל מה שסמך גאולה לתפלה, אף על גב שדבר זה הוא יותר טוב מה שהיה דבק בו יתברך לגמרי, אין זה זכות הרבים, לכך אין זה נחשב כל כך. אבל אידך סבר, אדרבה, ואף על גב שאין זה זכות הרבים, מכל מקום מה שסמך גאולה לתפלה נקרא טוב גמור. ועוד יש לומר, כי מחלוקת כמו שפרשנו למעלה, כי למאן דאמר שסמך גאולה לתפלה, שהיה ירא חזקיה מן הרוחות רעות ששולטים בעולם. ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות, היה ירא מן הטבע, והיה מתירא כי חולי שלו שהטבע שלו נשתנה. וכל אחד מפרש "הטוב בעיניך עשיתי" למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה: וכך פירושו מה שאמרו (קידושין פב. ) 'טוב שברופאים לגיהנם'. פירוש, מי שהוא רופא ואינו בעל תורת אלקים עם זה, הרי כל ענינו שהוא מעיין בחמרי בלבד, לכך הוא בעל גיהנם. שאין ענין הגיהנם רק ההעדר והרע, ומפני שהחומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד, ודבק בו ההעדר, כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפעל. לפיכך בעל הטבע, המעיין בענין החמרי שאין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם. שגיהנם אין לו מציאות בפועל גם כן, אבל הוא חושך וצלמות, וזה אינו מציאות נחשב כלל. ודבר ברור הוא כי בעל הטבע החמרית, אשר אין לו רק שמתעסק בחמרי, אשר החומר אין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם. וזה שאמרו 'טוב שברופאים לגיהנם', ופירוש זה ברור גם כן מאוד: ומעתה התבאר המעלה הגדולה אשר יקנו כאשר יצאו מרשות האומות להיות דבקים בו יתברך, כי דבר זה יותר מעלה משאם לא היו תחת רשותם. ודבר זה ענין גדול ומעלה יתירה כאשר תפקח עיניך על הדברים אשר אמרנו. שאם יסמוך גאולה לתפלה יקנה הדביקות בו יתברך, קל וחומר וקל וחומר הגאולה בעצמה, ודי בזה: ==פרק לא== התבאר לך מן הדברים אשר אמרנו, כי הגלות הוא יציאה מן סדר העולם, ומכל שכן חורבן הבית הקדוש שדבר זה יציאה מן הסדר הראוי לגמרי, שהרי סדר המציאות חייב שיהיה הבית קדוש לעולם. ולכך אמרם כי מי שאינו עושה תשובה, עד שיהיה חוזר הבית כבראשונה, כאילו החריב אותו, כמו שהתבאר למעלה. ולכך מצאנו בדברי חכמים, כי הוא יתברך, אשר סדר את העולם, וחפץ בסדר הנמצאים, מקוה ומצפה אל הגאולה: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) תניא רבי נתן אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר" (חבקוק ב, ג). לא כרבותינו שהיו דורשים (דניאל ז, כה) "עד עידין עידנין ופלג עידן". ולא כרבי שמלאי שהיה דורש (תהלים פ, ו) "האכלתם לחם דמעה ותשקו בדמעות שליש". ולא כרבי עקיבא שהיה דורש (חגי ב, ו) "עוד אחת מעט ואני מרעיש את השמים ואת הארץ". אלא מלכות ראשונה ע' שנה, שנייה נ"ב, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. מאי (חבקוק ב, ג) "ויפח לקץ ולא יכזב", אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר (שם) "אם יתמהמה חכה לו". שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר (ישעיה ל, יח) "לכן יחכה ה' לחננכם ולכן יחוס לרחמכם". וכי מאחר שאנו מחכים, והוא מחכה, מי מעכב, מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת, אנו למה מחכים, כדי לקבל שכר, שנאמר (שם) "אשרי כל חוכי לו". באו לבאר כל ענין הקץ האחרון, שהוא נעלם ואין עוד לעמוד על הקץ, מה שלא היה בגאולה הראשונה, שהיה נודע הקץ. כי כבר התבאר לך ענין הגאולה האחרונה ועיכוב שלה יותר מן הגאולה הראשונה, והם דברים ברורים, עד שאין בכל הדברים אשר אמרנו ספק בזה: עוד יש הפרש גדול בין הגאולה הראשונה ובין הגאולה האחרונה, עד שמזה מתחייב העלם והסתר הגאולה האחרונה, והוא גם כן דבר ברור שאין לספק בו. וזה כי גאולה ראשונה במצרים היה בזכות האבות, שנשבע לאבות שיגאלו הבנים. לכך היה אפשר לדעת הקץ, כי הקץ היה מצד האבות. אבל גאולה אחרונה הוא מן השם יתברך בעצמו, לכך הקץ מופלא, דבר שהוא מן השם יתברך בעצמו. וזה שאמר 'מקרא זה יורד ונוקב עד התהום'. פירוש שהוא מדקדק על ענין הקץ עד התהום. כי הכתוב הזה שאמר (תהלים פ, ו) "כי עוד חזון למועד", שרוצה לומר כי המועד אשר כתוב עוד יש חזון עליו, שאין החזון מבורר. אף כי נרמז הקץ כאן, מכל מקום אין הקץ מבורר גמור, ולפיכך אין לחשבו מתוך הכתוב. ולא כרבותינו שהיו חושבים הקץ ממה שכתוב "עדן עדנין" על מלכות ראשונה, ורבי שמלאי שהיה דורש "ותשקמו בדמעות שליש" על מלכות שניה, ורבי עקיבא שהיה דורש "עוד אחת מעט" על מלכות כוזיבא. כי כולם לא חשבו האמת, שהרי מלכות ראשונה ע' שנה, מלכות שניה נ"ב שנה, מלכות כוזיבא שתי שנים ומחצה: ומה שאמר 'תפח נפשם של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ שוב לא בא', אין הפירוש חס ושלום שהיו מתייאשים מן הגאולה, רק פירושו שגורמים שיאמרו הבריות שאינם מבינים, שכאשר לא יבוא אל תחכה לו עוד. כי אין קץ מוגבל, רק תחכה לו עוד שיגאל את ישראל. וכן הוא יתברך מחכה שיגאל את ישראל, שאז יהיה נמצא העולם בשלימות, והוא יתברך חפץ בשלימות העולם, ולפיכך הוא יתברך מחכה לגאולה. ומי מעכב - מדת הדין מעכב, שאין ראוים במדת הדין. ומכל מקום במדת הטוב והחסד שנוהג הוא יתברך עם עולמו, מצפה לחונן את ישראל. ואמר אחר שמדת הדין מעכבת, אם כן למה אנו מצפין ומקוין. ואמר כדי לקבל שכר. כבר התבאר לך למעלה ענין השכר אשר הוא מצפה לגאולה. מכל מקום התבאר לך מדברי חכמים, כי הוא יתברך אשר סדר המציאות על סדר שלו, הוא מצפה ומקוה אל הגאולה, להסיר הגלות אשר הוא יוצא מן סדר העולם. ומכל שכן האדם שהוא בגלות, בכל נפשו יצפה אל הגאולה: ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב עד. ), אמר רבה בר בר חנא, אמר לי ההוא טייעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי ואחוי דהדרן ליה עקרבא וקיימין כי חמרתא חיורתא. שמעתי בת קול שאומרת, אוי לי שנשבעתי, מי מפר לי. כי אתאי לקבלייהו דרבנן, אמרו לי כל אבא חמרא, וכל בר בר חנא סיכסא, הוה לך למימר מופר לך. ורבה בר בר חנא, דלמא משבועתא דמבול קאמר. ורבנן, אם כן 'אוי לי' למה, עד כאן: המאמר הזה מופלא, כי למה היו עקרבים סביב להר סיני, ומה הוא ענין הטייעא שידע זה. אבל יש לך לדעת, כי החכמות הם שתים בעולם; החכמה האחת היא חכמת התורה, והם דרכי השם, אשר חכמה זאת לא הוריש לשום אדם, כי היא שכל האלקי, כמו שהוא ידוע כי התורה בפרט היא שכל אלקי. ולא [נתן] זה כי אם לישראל, אשר צוה להם חקים ומשפטים. והחכמה הזאת היא מן השם יתברך, אשר נתן תורה לישראל. החכמה השניה היא חכמה האנושית, וזאת החכמה היא גם כן באומות. אמרו במדרש (איכ"ר ב, יג) אם יאמר לך אדם יש תורה באומות - אל תאמין, שנאמר (ר' איכה ב, ט) "אין תורה בגוים". אם יאמר לך יש חכמה באומות - תאמין, שנאמר (ר' עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמה מאדום וגו'", אם כן אית בהו: והאדם קונה החכמה שלו ממה שהוא רואה ומשיג, לא כמו התורה אשר ניתנה לאדם מן השם יתברך, אבל האדם צריך למושכלות שלו להשיג בנמצאים. ולפיכך קרא שכל האדם 'טייעא', אשר הוא סוחר ישמעאל, אשר כל סוחר סובב כל הארץ, וכך שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה. וקאמר שאמר ליה 'ההוא טייעא', הוא השכל האנושי אשר תשיג כל הדברים. 'לרבה בר בר חנא', שהוא בעל התורה, שהוא השכל האלקי, והוא מקבל מן שכל האנושי גם כן כאשר צריך לו, ועיקר האדם כאשר יש לו דעת התורה. ולכך מה שאמר כי הטייעא אמר לרבה בר בר חנא, כאילו אמר כי שכל האנושי היה מורה ומלמד את אשר יש לו שכל התורה. כי רבה בר בר חנא היה נודע שמו שהוא בעל תורה. ואמר כי הטייעא, שהוא רמז על שכל האנושי, אמר לרבה בר בר חנא, הוא הדעת אשר לאדם בתורה. שמפני שבא לומר בסוף המאמר ששמע בת קול שאמר 'מי מפר', ואין הפרת נדרים שייך רק בתורה, ולכך אמר שאמר הטייעא לרבה בר בר חנא, ורוצה לומר כי בעל התורה היה מקבל מן שכל האנושי. ואמר 'תא אחוי לך הר סיני'. ורוצה לומר שידע להבין הר סיני ומעלתו, והיה מקבל רבה בר בר חנא מן שכל האנושי מעלת הר סיני: וחזאי דהדרן ליה עקרבי, וקיימין כי חמרא חיוורתא. וכל ענין זה שרוצה לומר כי מעלת הר סיני נבדל מן האדם לגמרי, ולכך אמר 'דהדרן ליה עקרבי', כי העקרב הוא הממית, כמו שאמרו (אבות פ"ב, מ"י) עקיצתן עקיצת עקרב. ודבר זה כי ההעדר הוא שמפסיק בין האדם ובין הר סיני, כי מעלת הר סיני כאשר יבחן מעלתו הוא כל כך גדול, והוא נבדל מן האדם, עד שאין שם מגיע מעלת האדם, ושם יקבל האדם העדר, לפי רוממות ומעלת הר סיני. ולפיכך קאמר 'דהדרן עקרבי להר סיני', והוא ההעדר הגמור, כי ההעדר מפסיק בין האדם ובין הר סיני, עד שלא יכול לבוא שם האדם: וקאמר שהיו גדולות כמו חמרי. פירוש, מצאנו שני דברים הנושכים; האחד - הוא עקרב, כמו שאמרו 'עקיצתן עקיצת עקרב', והעקרב הוא נושך וממית בודאי. ומכל מקום אינו רק עוקץ אחד, ואינו מכלה הגוף וממית. והחמור הוא נושך ומשבר הגוף, כמו שאמר רבי עקיבא (פסחים מט ע"ב) כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. וקאמר ולימא ככלב, זה נושך ואינו משבר עצמות, וזה נושך ומשבר עצמות. והיינו דקאמר שהיה סביב הר סיני עקרבא כמו חמרתא, לומר שההעדר בין סיני ובין האדם העדר מוחלט, עד שלא יגיע שם האדם, ומגיע לאדם העדר גמור כאשר רוצה להגיע שם. לכך נתן לו שני תארים; עקרבים - שממיתין האדם, וגם הם מסלקים גוף האדם, ודבר זה העדר גמור, גוף ונפש. כי כאשר יבחן מדריגת הר סיני, יש לאדם במדריגה עליונה זאת של הר סיני העדר גמור, גוף ונפש, עד שאין לאדם שם מציאות כלל, רק העדר מוחלט. ואילו אמר 'עקרבים', אין העקרב פועל בגוף, רק עקיצתו בלתי נראה בגוף. אבל העקרב הזה היה כמו חמור, שהוא נושך וממית ומכלה את הגוף גם כן: ואמר שהיו לבנים, לומר כי ההעדר הזה מצד הפשיטות שיש להר סיני. והצבע הלבן יש בה הפשיטות הגמור, כי לא נקרא הצבע הלבן גוון, כי הצבע הזה יש בו הפשיטות הגמור. והאדם המורכב, יש לו העדר אצל הפשיטות הזה. ובשביל כך אמר גם כן כי היו כמו חמרא, כי החמור - מפני מעוט הדעת שיש בו - מתייחס אליו הפשיטות ביותר משאר בעל חי. כמו כל תמים בדעתו מתייחס אליו הפשיטות ביותר. והוא הפך הנחש שהוא ערום (בראשית ג, א), וזה יוצא מגדר הפשיטות. ומפני כי בא לומר כי יש להר סיני הפשיטות הגמור, וזהו מעלתו העליונה. ודבר זה הוא העדר האדם המורכב, ולכך אמר 'דהדרן ליה עקרבא כמו חמרי חיורתא'. ואף כי החמור הוא יותר חמרי מן שאר בעלי חיים, מכל מקום הוא חומר פשוט, שכך אמרו (סנהדרין צח. ) גם כן על המשיח, דכתיב אצלו (זכריה ט, ט) "עני רוכב על החמור", שהוא חמרא דהוא בר חיור גוונא, כמו שנתבאר במקומו: וקאמר 'ושמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי וכו''. פירוש, שאין ראוי שיהיה שבועה נמצא בעולם, כי אין השבועה דבר מצד עצמו, רק שהוא נשבע על זה ואוסר עצמו. אבל מעצמו אינו כך, ואין ראוי שיהיה נמצא כי אם דבר שהוא כך מעצמו. אבל השבועה הוא לפי הגזירה, אבל אין הדבר ראוי מצד עצמו. ולפיכך בת קול אומרת 'אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר'. ודוקא בת קול יוצא מהר סיני, כי על ידי הר סיני ראוי להפר הנדר, כי אין הפרת הנדר רק מזולתו. וכמו שלמדו רז"ל (חגיגה י. ) ממדרש הכתוב (במדבר ל, ג) "לא יחל דברו", 'הוא אינו מחיל, אבל אחרים מחילים את נדרו'. והר סיני הוא שמוכן לדבר זה, דהיינו שמצורף השם יתברך לישראל, וישראל אל השם יתברך, שהרי ירד השם יתברך על הר סיני (שמות יט, כ) להיות עם ישראל, ושייך בזה שנזקק השם יתברך לישראל, וישראל אליו, ושייך בזה שיפר נדרו. שאם אין כאן צירוף השם יתברך אל האדם, אין כאן הפרה שהפרת הנדר על ידי שנזקקין ומצורפים אל הנשבע. ואפילו על ידי שליח אין להתיר הנדר, שצריך שיהיו נזקקין אל הנשבע: ובמדרש רבות פרשת האזינו (דב"ר י, ב), ברא הקב"ה את העליונים לעליונים, ואת התחתונים לתחתונים. שכן כתיב (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". בא משה ועשה את התחתונים לעליונים, ואת העליונים לתחתונים, שכן כתיב (שמות יט, ג, כ) "ומשה עלה אל האלקים וירד ה' על הר סיני". ולפיכך משם יצא בת קול ואמר 'מי מפר הנדר', וזה הבת קול היה על הר סיני, שהוא מיוחד שמצטרפים עליונים והתחתונים ביחד: וקאמר כי רבנן הם אומרים כל אבא חמרא וכו'. פירוש, כי כאשר היה מצטרף השגה זאת אל השגה יותר פשוט, אשר השגה ההיא נקרא 'רבנן', כי שכל רבים כמו שהם רבנן הוא שכל פשוט. ומן השכל הפשוט יש סתירה על זה, שהיה לו לומר מופר לך. אבל ההשגה אשר אמרנו הוא בהשגה שאינו כל כך השגה פשוטה, והיא מתיחסת אל השגת היחיד שהוא פרטי, שאין זה השגה פשוטה כמו השגת רבים, שהיא השגה פשוטה. ולכך הלכה כרבים בכל מקום. וקאמר כי בהשגה הזאת שהוא אינו כל כך השגה פשוטה, היה סבר דלמא ממבול קאמר, ולפיכך לא היה רוצה לומר 'מופר לך'. ורבנן אמרי, אם כן לא הוה ליה לומר 'אוי לי'. כי שבועת המבול, כיון שהוא לקיום העולם, והוא יתברך סדר העולם כסדרו, ולא היה אומר 'אוי לי', כי השם יתברך חפץ בקיום. אבל על גלות ישראל אמר השם יתברך 'אוי לי כי נשבעתי', וזה כי הוא יתברך סידר המציאות, ועל דבר היוצא מן הסדר השם יתברך אומר 'אוי לי'. ועל דבר זה בא לשון 'אוי לי', על החרטה הגמורה שיש בדבר זה, כי דבר זה כאילו היה חסרון במעשיו יתברך, אבל אי אפשר שיהיה רק כך: וכאשר תבין דברים אלו, אז תמצא שאי אפשר בעולם רק שיהיה קץ ואחרית לגלותנו. ואם אתה אומר שהדבר שהוא במקרה כמו הגלות לא יתקיים, היינו כאשר המקרה אינו נמשך אל דבר עצמי, אבל כאשר המקרה נמשך אל דבר עצמי - המקרה קיים, כמו שקיים המקריים שבגלגל, כמו ההארה והזכות שבגלגל, מצד שהם נמשכים אל עצם הגלגל אין להם הסרה, אף על גב שהוא דבר מקרי. וכן הגלות הוא נמשך אחר חטא ישראל, ואם הם עומדים בחטאם הנה הגלות נצחי להם. הלא גם דבר זה אינו, כי בודאי החטא לישראל גם כן מקרה, כאשר התבאר, ואם כן גם דבר זה אי אפשר שיהיה קיים נצחי, כי עצם ישראל מצד עצמם ראויים שיהיו בלא חטא, וכבר בארנו זה למעלה, עיין שם תמצא מבואר וברור ענין זה, ואין לכפול הדברים. ועוד, כי איך אפשר שיהיה החטא נצחי, כי עיקר החטא הוא היציאה מן הסדר, ואם כן החטא הוא מקרי גם כן, והתבאר כבר שאין מקרה מתמיד: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) אמר רב, כל הקיצין כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ובמעשים טובים. ושמואל אמר, דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר לו רבי יהושע, אם ישראל אין עושין תשובה - אין נגאלין, אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשין, ומחזירן למוטב. תניא אידך, אמר רבי אליעזר, אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, שנאמר (ירמיה ג, כב) "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם". אמר לו רבי יהושע, והלא כתיב (ישעיה נב, ג) "חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע, והלא כבר נאמר (מלאכי ג, ז) "שובו אלי ואשובה אליכם". אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (ר' ירמיה ג, יד) "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון". אמר לו רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ישעיה ל, טו) "בשובה ונחת תושיעון וגו'". אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ר' ישעיה מט, ז) "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי גו'". אמר ליה רבי אליעזר, והלא כבר נאמר (ירמיה ד, א) "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב". אמר לו רבי יהושע, והלא כבר נאמר (דניאל יב, ז) "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו וגו'", ושתק רבי אליעזר: וביאור ענין זה, כי יש זמנים מהן מוכנים לגאולה, שכאשר לא הגיעו אותם זמנים הם מעכבין הקץ. וכבר עברו כולם, ואין עוד קץ מעכב לגאולה. וזהו כי כל הקיצין כלו, ואין מעכב אלא תשובה ומעשים טובים. ולא שיהיה דעת רבי אליעזר שלא יהיה גאולה אלא אם עשו תשובה, ואם לא יעשו תשובה יהיה הדבר בספק, שזה אינו, שאין ספק בגאולתן של ישראל. אלא הפירוש הוא כמו שאמרנו, כי הגלות הוא דבר מקרה, הן הגלות מצד עצמו, שהוא דבר יוצא מסדר העולם. כי לפי סדר העולם ראוי שיהיה האומה הישראלית תחת רשות השם יתברך, ולא תחת רשות אחרים. ואם הגלות תולה בחטא, גם כן אין החטא דבר בעצם, רק הוא ענין מקרה, ודבר שבמקרה אין קיום לו. ולפיכך אי אפשר שלא יעשו תשובה, אלא בודאי יעשו תשובה: ולשמואל, אף אם לא יעשו תשובה מצד עצמם כמו שראוי, 'דיו לאבל שיעמוד באבלו', כי האבילות אינו לפי סדר המציאות, והוא שגור בפי חכמים על האבילות ענין זה. כאמרם 'אתרע ביה מלתא', או 'אירע בו אבילות'. וכל לשון 'אירע' הוא קרי והזדמן, ואין דבר זה הוא תמידי. ולכך אמר לשון זה 'דיו לאבל שיעמוד באבלו', כלומר שאין ראוי שיהיה דבר זה תמידי, דבר שהוא המקרי, ואין זה דבר שבעצם, ודי לו במה שעומד באבלו במקרה. ואין הגלות דבר עצמי, ולפיכך אף על גב שאין עושין תשובה, עם כל זה מצד האבילות שהוא מקרי, אי אפשר שיהיה לעולם: אמנם רבי יהושע לא סבר שיהיה תולה דוקא בתשובת ישראל, רק הגאולה תלויה בו יתברך, כשירצה לגאול את ישראל הוא גואל אותם. ודבר זה ראוי לומר, לא שתהיה הגאולה ביד ישראל. ולכך סבר שודאי צריכין ישראל לעשות תשובה, ואז יהיו נגאלין, ובלא תשובה אין השם יתברך גואל אותם. ואם השם יתברך רוצה לגאול את ישראל, ואין עושים תשובה, השם יתברך מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כמו המן, ומחזירן למוטב. סוף סוף לדברי הכל אי אפשר שיהיה הגלות מתמיד כלל. ומכל מקום קיימא לן כרבי יהושע, דקאמר אף אם אין עושין תשובה נגאלין, דהא שתיק רבי אליעזר במסקנא: ופירוש הראיות כך הם; שרבי אליעזר הביא ראיה ממה שכתוב "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". והשיב רבי יהושע, הלא נאמר "חנם נמכרתם וגו'", ומוכח שלא יגאלו בתשובה, ואם כן מה שכתוב "שובו בנים שובבים" לא לענין גאולה נאמר הכתוב, רק לענין כפרת החטא והעון, וזהו "ארפא משובתכם". והביא רבי אליעזר ראיה כי על ענין הגאולה קאמר, דכתיב "שובה אלי ואשובה אליכם". ואם כן מה שכתוב "חנם נמכרתם ולא בכסף", היינו לענין מעשים טובים שנקראו "כסף", אבל תשובה - להיות חוזרים מחטא - בודאי צריך שיעשו תשובה. לכך קאמר רבי יהושע על פסוק "לא בכסף תגאלו", כי לא בתשובה ומעשים טובים תגאלו. ו"חנם נמכרתם" היינו כי מה שבאו ישראל בגלות, לא שהיה ראוי הגלות לישראל, רק "חנם נמכרתם", כי בשביל החטא היה זה, והחטא אינו לישראל דבר עצמי, לכך נקרא זה "חנם", כמו שהתבאר כמה פעמים. והתשובה ומעשים טובים שמצטרפין ומזככין הנפש נקרא "כסף", שהוא צרוף ומזוכך. אבל רבי אליעזר סבירא ליה כי "לא בכסף תגאלו" לענין מעשים טובים בלבד קאמר, אבל תשובה צריך. ואמר הכתוב שאין צריכין לתת מעשה הטוב עבור הגאולה, כמו שנותנים הכסף בעד החפץ, רק תהיו נגאלים שלא בשביל שום מעשה, אבל תשובה צריך: ומייתי רבי יהושע ראיה, והא כתיב "כי אנכי בעלתי בכם וגו'", ומשמע שעל כרחם יהיה לאדון להם. והיינו שיעמוד להם מלך שגזרותיו קשות, ומחזירים למוטב על כרחם, וזהו "כי אנכי בעלתי בכם" על כרחם. ואם כן בודאי הא דכתיב "שובו אלי ואשובה אליכם" היינו שמזהיר הכתוב אותם שיחזרו בתשובה, אבל אם לא יחזרו בתשובה - מחזירים למוטב בעל כרחם שלא בטובתם, על ידי מלך שגזרותיו קשין. ורבי אליעזר מייתי ראיה דכתיב "בשובה ונחת תושעון", לשון זה משמע שלא יחזור אותם בתשובה על כרחם, שכן משמע "בשובה ונחת תושעון". ואם כן צריך לומר הא דכתיב "כי אנכי בעלתי בכם" לא לענין זה שעל כרחם יגאל אותם, רק שלא יוכלו ישראל לפרוק עלו מן השם יתברך. ולכך אמר "כי אנכי בעלתי בכם" שלא תוכלו לפרוק עלו מאתכם. והביא רבי יהושע ראיה, דכתיב "לבזה נפש וגו'", דמשמע שהן בזויים בעבירות, אפילו הכי יגאל אותם. ואם כן בודאי הא דכתיב "בשובה ונחת תושעון" אינו משמע רק שכאשר יעשו תשובה יושעו בלא יסורים, אבל אם אין עושין תשובה יעמוד להם מלך שגזרותיו קשה, כדלעיל. והביא רבי אליעזר ראיה, והלא כתיב "אם תשוב ישראל אלי תשוב", דמשמע מלת "אם" שהוא תנאי, ש"אם תשוב" אז "אלי תשוב" גם כן מן האומות. ואם לא תשוב, לא תשוב אלי מן האומות כלל, ומשמע שלא ישובו כי אם בתשובה. ואם כן הא דכתיב "לבזה נפש למתעב גוי", היינו שיהיו שפלים ונבזים, אבל לא בעבירות. והביא רבי יהושע ראיה, והא כתיב "ואשמע את האיש וגו'", ואם כן נשבע שיגאל אותם, אף על גב דאף לרבי אליעזר אי אפשר שלא יגאל את ישראל, כמו שאמרנו למעלה, מכל מקום כיון שהתשובה תולה בישראל, לא שייך בזה שבועה, כי אם דבר שהוא תולה בו יתברך בלבד, ולא בישראל כלל. ואז שתיק רבי אליעזר, והודה שהגאולה היא הכרחית, כמו שבארנו גם כן בראיה ברורה מן השכל, ודי בזה: ==פרק לב== כל הויה שהוא בעולם היא מתהוה מקצת אחר מקצת, כמו שתראה בכל הויות צמחים ובעלי חיים, שמתהוים מקצת אחר מקצת. ומעתה יש לך לשאול הסבה שתראה בענין הגלות הפך זה. שקודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה כבר, הן מצד שפלותם בעצמם, שכמעט נשתכחה תורה, ואין גדולה בישראל. והן מרודים ושפלים ובזוים בין האומות מאוד מאוד, כל שעה יותר ממה שהיה. ודבר זה שאלה גדולה. וכאשר עייננו בדברי חכמים, יש לעמוד על דבר זה. בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב) אמר ליה רב נחמן לרב, מי שמע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי. אמר ליה, משיח. משיח בר נפלי, אין, דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה השניה ממהרת לבא. תנו רבנן, שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד, ז) "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". שניה - חיצי רעב משתלחין. שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית - שובע ואינו שובע. בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בשישית - קולות. בשביעית - מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא. אמר רבי יוסף, הא כמה שביעית היה כן, ולא אתא. אמר אביי, בששית קולות ובשביעית מלחמות לא היה. ועוד, כסדרן מי הוה, עד כאן: הרי אמרו, כי ביאת המשיח, שבו התחדשות הויה, יגרום הפסד הויה הראשונה. ולפיכך בשבוע שבן דוד בא, מפני שהוא קרוב אל ההויה החדשה, לכך הוא גורם הפסד הויה הראשונה, עד שנה שלישית, הוא תכלית הפסד. וברביעי, שהוא באמצע השבוע, אמר שיהיה שובע ואינו שובע. רוצה לומר, שאין כאן הויה שלימה עד השנה החמישית, שאז יהיה הויה שלימה מכח ההויה החדשה שתהיה בעולם. לכך בחמישית שובע גדול. והשובע הוא שלימת עולם הזה בלבד. ובששית - קולות, כאשר הוא קרוב אל הויה החדשה שתהיה בעולם, אז תצא לפעל מה בקולות אשר יהיו. וכל זה מכח התקרבות אל הויה החדשה. ובשביעית - מלחמות, כי אז יתחיל כח ישראל מכח ההויה החדשה שתחול בעולם. וכבר ידוע כי כח ישראל הוא מתנגד לכח האומות, ולכך מלחמות בשביעית: ובמוצאי שביעית בן דוד בא. יש לך להתבונן, כי אין ראוי למשיח רק המספר שהוא אחר השבעה, וזהו מדריגת המשיח למי שידע מדריגתו של משיח ומעלתו העליונה. כי מדריגת עולם הזה מדריגתו מספר שבעה בלבד, מפני כי מדריגת המשיח על עולם הזה, ועולם הזה הוא מיוסד על ז'. ובמסכת ערכין (יג ע"ב) כינור של מקדש של ז' נימין, שנאמר (תהלים טז, יא) "שובע שמחות", אל תקרי "שובע", אלא 'שבע'. ולימות המשיח של שמונה נימין, דכתיב (תהלים יב, א) "למנצח על השמינית". ולעולם הבא עשרה נימין, שנאמר (תהלים צב, ד) "עלי עשור ועלי נבל", ואומר (תהלים לג, ב) "הודו לה' בכינור בנבל עשור וגו'". ולעולם הבא, איידי דנפיש נימין דידיה נפיש קליה דנבל, וקרי ליה "נבל", עד כאן. ופרשנו זה למעלה, כי עולם הזה שלימתו ומעלתו שיש בו רבוי שלם בלא חסרון. ולכך ראוי שיהיה הכינור, שהוא השמחה והשבח אל השם יתברך, כפי השלימות אשר הוא בעולם. כי השלימות בעולם הוא רבוי שהוא בעולם. ומספר שבעה תמצא בכל מקום על הרבוי, כמו (ר' דברים כח, ז) "בדרך אחת יצאו ובשבעה דרכים ינוסו", (משלי כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן הרבה. ולכך היה הכינור במקדש של שבעה נימין, שהשמחה של עולם הזה, דהיינו מפני השלימות שיש בו הרבוי, וזהו שלימתו. ולפיכך הכינור, שהוא השמחה המורה על השלימות, יהיה מן שבעה נימין: אבל לימות המשיח הוא מדריגה יותר על זה. כי לימות המשיח יתאחד הרבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח, ולכך הכינור הוא של שמונה. כי השמיני הוא נגד האחדות אשר הוא לאלו השבעה אשר יש בהם הרבוי, ולכך הכינור הוא של שמונה נימין. ולעולם הבא, שיהיה הסתלקות הגשמי, ויהיה העולם קדוש ונבדל מן הגשמי, ולכך יהיה לכינור עשרה נימין. כי העשירי הוא קדוש, מורה על מדריגה נבדלת לגמרי, לכך יהיה לכינור לעולם הבא עשרה נימין: ומפני זה אמר כי בשביעית מלחמות. כי השביעי הוא קרוב אל השמיני, שבו יהיה התחלת הויה של ישראל. כי התחלת השמיני מיוחד דוקא לישראל, כמו שהתבאר. ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות (סוכה נה ע"ב), כי אין באומות אחדות רק רבוי. לכך בהם הקרבת ע' פרים בז' ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה שנברא בז' ימי בראשית. ואחר השבעה מקריבין פר אחד (במדבר כט, לו), נגד האומה הישראלית היחידה (סוכה נה ע"ב). ואמר 'במוצאי שביעית בן דוד בא', ודבר זה מבואר, כי כל ענין המשיח במעלה אלקית יתירה על הטבע. ומזה יתרבה השכל והדעת והחכמה, כל הדברים הבלתי טבעיים, והם מה שאחר הטבע: ובפרק הבא על יבמתו (יבמות סב. ), אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיה נז, טז) "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הנשמות שהם קודם ימות המשיח, נקרא המקום שבאו משם 'גוף', כי קודם ימי המשיח יש לנשמות הצירוף אל הגוף. אבל לימות המשיח, לא יהיו הנשמות מוטבעות בגוף, אבל יהיו נבדלים מן הגוף. ולפיכך אמרו 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות מן הגוף', שאז יהיו הנשמות באות לעולם נבדלים. ועוד, שהנשמות אשר באים לעולם הזה, המדריגה הזאת נקראת 'גוף', מפני שהמדריגה הזאת היא 'גוף' - המקום אשר ראוי לנשמות אשר הם בעולם הזה, בלא תוספות ובלא חסרון. אבל לימות המשיח, יבואו הנשמות ממדריגה יותר עליונה, ואין זה 'גוף' - המדריגה אשר היא ראויה לעולם הזה: ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית. שכאשר השם יתברך רוצה להוציא הויה חדשה, אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה. שאם היה זה הנטיעה הראשונה, אין כאן דבר חדש. ולפיכך כאשר השם יתברך רצה להביא זרע המשיח לעולם, היה צריך לעשות הרכבה ונטיעה חדשה. והיינו דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג. ) "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), אמר הקב"ה לאברהם, שתי בריכות טובות יש לי להבריך ממך, רות המואביה ונעמה העמונית, עד כאן. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי אלו דוקא נקראו 'שתי בריכות טובות', אף על גב דכמה וכמה גרים טובים נתגיירו בישראל, לא חשיב רק אלו 'שתי בריכות טובות'. שאלו ב' בריכות נברכו להוציא פרי חדש בישראל, אשר לא היה קודם. ותבין מאוד איך היו אלו ב' בריכות סבה להוציא פרי חדש, וזה כי לא היה ראוי שיבוא ענין חדש והויה חדשה לעולם כי אם על ידי האומות. וכל אשר יותר רחוק מישראל, ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה. ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב. שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם (ר' דברים כג, ד) "לא יבואו בקהל לעולם", שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל. ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח, שהיא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה: ואל יקשה לך, שאם כן בכל גרים יהיה שייך דבר זה, וזה אינו, דאמרינן בפרק החולץ (יבמות מז ע"ב) אמר רבי חלבו, קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיה יד, א) "ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב", עד כאן. וביאור ענין זה, כי הספחת שהוא גדל באדם, הוא הוספה לאדם השלם, וכל יתור כנטול (חולין נח ע"ב), והוא חסרון אל מי שיש בו תוספות. וכן הגר הוא תוספות על ישראל, כי ישראל הם בעצמם עם אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, כמו אדם אחד. כאשר נתחבר הגר עליהם, הרי יש כאן תוספות. וכל תוספות מבטל השלימות, כמו שמבטל הספחת - שהוא נוסף - שלימות האדם, שמבטל שלימות צורתו, והוא חסרון באדם. ומפני כך הספחת הוא קשה לאדם. וכן הגרים, שאינם רק תוספת בלבד, הם קשים לישראל. אבל אלו שנים אינם תוספות, אבל הם משלימים את ישראל, ואינם נחשבים תוספות, רק הם מתחברים להם, כמו בריכה שאינה תוספות. וכך אלו שנים אינם תוספות, רק לקנות הויה חדשה אשר לא היה מקודם, ודבר זה אינו שייך בגרים אחרים: ואין לך להקשות, כי למה היה זה בעמון ומואב דוקא. כי יש לך לדעת, כי דבר זה מפני כי לוט - שממנו יצא עמון ומואב (בראשית יט, לז-לח) - היה אצלו טפה של קדושה שהגיע ללוט, בשביל שהיה לוט בן אחיו של אברהם. רק שאצל לוט היה הטפה הזאת מעורבת בזוהמא ובסיג, עד שהיתה הטפה הקדושה הזאת בטילה, ולא היה אפשר שיהיה מקבל אברהם הטפה הזאת, כי היה עם הטפה הזוהמא והפסולת, שהיה מצורף לטפה זאת. עד אחר כך שנזדכך ונטהר הטפה הזאת, והבריכה השם יתברך בישראל אחר שנטהרה. ומפני כי אברהם היה טהור ונקי, לא היה ראוי לאברהם לקבל אותה טפה, כי אם לוט. כי לפי אותו זוהמא שהיה אצל אותה טפה, היה בטילה אותה טפה. ודומה לזה הכסף שהוא זך ונקי ביותר, אין לו מציאות רק בסיג. וכן לא היה נמצאת אותה טפה רק אצל לוט. ולבסוף נזדכך אותה טפה, ונתחבר אל ישראל על ידי רות ונעמה, וזהו ההברכה. ולבסוף אותה טפה מזדכך יותר, עד שמזה יהיה נולד המשיח. וזהו ההברכה כאשר תבין, כי אי אפשר לכתוב זה בפירוש: ובפרק חלק (סנהדרין קג. ), אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי, מאי דכתיב (רות ג, יז) "ותאמר שש השעורים האלה נתן לי", מאי "שש השעורים", אלימא שש השעורים ממש, וכי דרכו של בועז ליתן מתנה שש השעורים. אלא שש סאין. וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין, אלא רמז לה שעתידין שש צדיקים לצאת ממנה, שמתברכים בשש ברכות. ואלו הן; דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה. דוד, דכתיב (ר' ש"א טז, יח) "ויען אחד מן הנערים ויאמר הנה ראיתי בן ישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו". אמר רב יודא אמר רב, כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע. "יודע נגן" שיודע לשאול. "גבור חיל" שיודע להשיב. "איש מלחמה" שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "נבון דבר" שמבין דבר מתוך דבר. "איש תואר" שמראה פנים בהלכה. "וה' עמו" שהלכה [כמותו] בכל מקום וכו'. משיח, דכתיב (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'", וכתיב (שם שם ג) "והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורים כריחיים. רבא אמר, דמורח ודאין, דכתיב (שם שם ג, ד) "לא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ". בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן, אנא משיח. אמרו ליה במשיח כתיב 'דמורח ודאין', כיון דחזיא דלא מורח ודאין קטלוהו. דניאל חנניא מישאל ועזריה, דכתיב בהו (דניאל א, ד) "ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה וכו'": וביאור ענין זה, שראוי לצאת מרות ששה בנים, וזה מורה על הבנים שנמשכו מן הברכה העליונה. ולכך רמז לה שיצאו ממנה ששה בנים, וכל אחד מתברך בשש ברכות. ודבר זה יש לך להבין ממה שילדה כל אחת במצרים ששה בכרס אחד (רש"י שמות א, ז), וזה גם כן בשביל שנתברכו במצרים בברכה עליונה בבנים, עד שכל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד. ויש לך לדעת עוד, כי אות הוי"ו, שמספרו ששה, מורה על זה. שהוא כמו קו נמשך, ומורה הקו השוה. כי הזרע הזה נמשך ובא ממקום עליון מאוד. והוא מורה גם כן על זרע אמת, כי האמת אינו נוטה ימין ושמאל, וזהו ענין הוי"ו שהולך ביושר, ואינו נוטה ימין ושמאל. וכל זה כמו שאמרנו, כי הבריכה החדשה שהיה הקב"ה מבריך בישראל היה מוסיף בישראל זרע אמת כלו. ועוד אלו דברים מופלגים מאוד בחכמה: וכאשר תבין זה תדע, כי ענין עמון ומואב ראוי לזה. מצד שהיה ענין בעמון ומואב שלא היה בשאר האומות, שהם נולדו מאב שבא על בנותיו (בראשית יט, לז-לח), לא כמו שאר בני אדם, שיש לכל אחד אשה - שהיא חומרית - גם כן חלק בבן, ומתוך כך אינו הכל מן האיש. וכאשר בא לוט על בנותיו, אשר בנותיו נחשבים טפלים אצל האב, והם גם כן יצאו ממנו, לכך נחשב הכל מן האב. ותולדות אלו הם נוטים אחר הצורה, כי יש אל האיש משפט הצורה. ולפיכך נאסרו הזכרים ולא נאסרו הנקיבות (יבמות עו ע"ב), כי הזכרים יש להם משפט הצורה, והצורה באומה זאת יוצא מסדר המציאות, כאשר כל האומה הזאת יצא מן האב שבא על בתו. כי הבת בטילה אצל האב, וכאילו הכל היה מן האב שהוא זכר. לכך כל האומה הזאת, עמון ומואב, נמשכים אחר הצורה, והצורה הזאת יוצאת מסדר המציאות. כי תולדות אלו אינם כמו אשר סדר השם יתברך, כאשר בא הכל מן האב אשר נחשב צורה, והוא צורה זרה. ולכך נאסרו הזכרים דוקא, ולא הנקיבות. כי הזכרים, אשר יש להם משפט הצורה, ראוי שיהיו אסורים, שהם צורה זרה, שהדבר הזה זר ביותר, ולא הנקיבות: ומכל מקום מוטבע באומה זאת כח הצורה ביותר. אבל כאשר נטע בריכה זאת בישראל, היה עושה פרי חדש, והיה עושה שלטון, כאשר ראוי אל הצורה שהיא שולטת. והיה עושה צורה שלימה על כל, הוא המשיח, שהוא צורה נחשב לישראל. ומזה תבין איסור עמון ומואב [ש]איסור שלהם איסור עולם (דברים כג, ד), בעבור נטותם אל הצורה היוצאת מן סדר העולם, ואי אפשר לחבר צורה הרעה אל ישראל, אשר צורתם אלקית נבדלת. ולפיכך מעולם היה עמון ומואב צוררי ישראל יותר מכל האומות, ועליהם אמר הכתוב (איכה א, י) "ידו פרש צר על כל מחמדיה", זה עמון ומואב, כדאיתא בפרק קמא דיבמות (טז ע"ב). והבן מה שאמר "ידו פרש צר", ולא אמר 'אויב', כי אין להם חבור ביחד בשביל הצורה הזרה. אבל הנקבות מותרות, מפני שהנקיבה אינה צורה, ולפיכך אפשר לה הדביקות בישראל. ואדרבה, ראוים הם שעל ידם יהיו נולדים השלטונים האלקיים: וזה שאמרו במדרש (ב"ר נא, ח), "ונחיה מאבינו זרע" (בראשית יט, לב), 'בן' לא נאמר, אלא "זרע" הבא ממקום אחר, וזהו מלך המשיח, עד כאן. וביאור ענין זה, כי לא היה ראוי לצאת המשיח רק בהרכבה הזאת מלוט שבא על בנותיו, שהיה נמשך הזרע מן הצורה, ויבריך אותם בישראל, ואז יצא הצורה האלקית הקדושה, הוא המשיח, שיהיה לעתיד השלטון הזה. והיינו דאמר 'זרע הבא ממקום אחר', רוצה לומר שצריך פרי חדש אחר כמו שהתבאר, וצריך נטיעה חדשה. ודברים אלו עמוקים מאוד מענין זה שאמר 'זרע הבא ממקום אחר', כאשר תעמיק ותבין זה. ועל זרע האלקי הזה אמרו בגמרא (סנהדרין צג ע"ב) שהיה רומז לה בועז לרות שיצא ממנה ששה בנים, וכל אחד משש מדות. כי כל זה מורה שהקב"ה היה מבריך בישראל זרע אמת אלקי, ומצד עצמם הם זרע פסול, רק מפני כי שתי בריכות שהוברכו בישראל, והם אינם זרים. כי הפסול שלהם מצד הצורה, והם נקיבות, ואינם נחשבים צורה. לכך אינם פסולים, והם מוכנים אל הזרע הזה, הוא המשיח. ולפיכך כל אחד ואחד יש בו שש מדות: ומה שאמר "יודע נגן" - 'יודע לשאול', פירוש, מי ש"יודע נגן" והשואל מדה אחת להם. לפי שהתורה משמח לב האדם, וכאשר ישאל אדם הוא משמח לב השומע, ופותח את לבו עד ששמח, כמו שעושה מי שיודע נגן. והתשובה שמשיב לו דומה ל"גבור חיל", מנצח את השואל, וזה "גבור חיל". אבל הנושא ונותן בתורה, בעל משא ומתן מקשה ומתרץ, זהו נקרא "איש מלחמה". וכן "איש תואר", שמראה ומתאר את דבריו, הכל מדה אחת היא. וכן "וה' עמו", שהלכה כמותו בכל מקום. כי הוא יתברך אמת, וכאשר דבריו אמת לפי ההלכה, אז הקב"ה עמו, וזה מבואר: אבל שש מדות האלקיות שהם במשיח הם יותר ויותר. ולפיכך מדות שלו הוא "רוח חכמה ובינה עצה וגבורה והריחו ביראת ה'". אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורים כרחיים. ובהרבה נוסחאות לא מצאתי 'שהטעינו מצות', רק 'שהטעינו יסורים כרחיים'. ואם גרסינן 'מצות', פירוש שהטעינו מצות התורה, והמשיח יהיה מקיים התורה, וזה נקרא 'שהטעינו מצות כרחיים'. וכן היסורין גם כן הם זכוך הנפש. ומפני זה כתב "והריחו" לשון נופל על לשון, שמפני שיהיה לו יסורין ומצות שקשים עליו כרחיים, כתב גם כן "והריחו". כי מי שיש לו מעלה הנבדלת מן החומר, לכך העולם החמרי מתנגד לו ביותר, ולפיכך יש עליו יסורים כרחיים. ודרש זו (ש)הוא לשון נופל על לשון, לא שיהיה פירוש "והריחו" לשון רחים, כי המ"ם הוא שורש. רק הוא לשון נופל על לשון, כמו שהתבאר בחבור באר הגולה: ובמדרש, רבי אחא בשם רבי הונא, לשלושה חלקים נתחלקו היסורים; אחד לדוד, ואחד לדורו של שמד, ואחד למשיח. וביאור ענין זה, כי ענין היסורים הם מצד התנגדות אשר יש לדבר אחד, לכך באים יסורים עליו. וידוע כי האומות וישראל הם מתנגדים. ודוד היה ההתחלה לענין זה, שהיה לוחם באומות המתנגדים. ומפני כך האומות, שהם רוצים לבטל אשר מתנגד להם, לכך האומות גם כן היו מתנגדים ביותר אל דוד, שהוא כמו התחלה לדבר זה. והרוגי מלכות הם עצם ישראל שהאומות מתנגדים להם. כי הרוגי מלכות היו מוסרים נפשם על התורה והמצות, ולכך היו הם עצם ישראל שהאומות היו מתנגדים להם, והיו שולטין בהם. ומלך המשיח הוא יהיה סוף ההתנגדות, לפי שהמלך המשיח בא לבטל את האומות. ולכך בכל כחם יהיו האומות מתנגדים למשיח. ואלו דברים הם עמוקים מאוד. וזהו 'דמורח ודאין'. וכל הדברים האלו מעידים ומורים על מעלת המשיח: ==פרק לג== כבר התבאר לך כי העולם הזה אין ראוי שיהיה העולם אחד, עד זמן המלך המשיח, ואז "לא ישא גוי אל גוי חרב" (ישעיה ב, ד), ויהיה העולם אחד, בלא שום חלוק ופירוד. ומפני כך ישראל שהם אומה יחידה, קודם ביאת המשיח היתה מחולקת לשתים; שבט יהודה, ועשרת השבטים לבד, ומלך לכל אחד ואחד. ועם שראוי לאומה היחידה האחדות ולא החלוק, עם כל זה מפני שאין עולם הזה מסוגל לאחדות גמור, היה לישראל חלוק המלכות. ולא היה מלך אחד רק בימי דוד, מפני שדומה היה מלכותו לזמן מלך המשיח: ובמדרש תנחומא "בשרתי צדק בקהל רב" (תהלים מ, י), מה בשורה היו צריכין בימי דוד, והלא בימי דוד לא היה רק מעין דוגמא של משיח, אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעה אדם מעולם, עד כאן. וביאור זה, כי אחר שלמה מיד התחיל החלוקה מן ירבעם ואילך, וכדכתיב (ר' מ"א א, כט) "ויצא ירבעם מירושלים", ואז נתן לו אחיה השילוני לירבעם מלכות (שם שם לא). שלא היה ראוי העולם הזה לאחדות, כי אם בימי דוד שהיה מעין דוגמא של מלך המשיח. ואחר דוד היה ראוי שיהיה נחלק, רק מפני כי שלמה בנה בית המקדש, שהוא אחד ואין כיוצא בו, לכך היה מלכותו גם כן אחד. כי המלכות נקרא "בית", כמו שדרשו (סוטה יא ע"ב) על הפסוק (שמות א, כא) "ויעש להם בתים". ומלכות שלמה לא היה מלכות אחד רק זמן מעט, ולא נקרא זה מלכות, כי תיכף שמלך נקרע מלכותו מיד: ובפרק בתרא דפסחים (קיט ע"ב), דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרבי אמי, זימנין אמר ליה משמיה דרבי אסי, מאי דכתיב (ר' בראשית כא, ח) "ויגמל הילד ויעש משתה גדול ביום הגמל את יצחק" מאי "ביום הגמל את יצחק", עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסד עם זרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים, נותנים כוס של ברכה לאברהם לברך. אמר להם אני לא אברך, לפי שכבר יצא ממני ישמעאל. נותנין ליצחק, אומר להם אני לא אברך, לפי שכבר יצא ממני עשו. נותנין לו ליעקב, אומר להם אני לא אברך, לפי שכבר נשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה (ויקרא יח, יח) לאוסרן עלי. אומרים לו למשה, טול אתה וברך, אומר להם לא אברך, שלא זכיתי לכנוס לארץ, לא בחיי ולא במותי. אומרים לו ליהושע טול אתה וברך, אומר איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב (דה"א ז, כז) "נון בנו יהושע בנו". אומרים לו לדוד טול אתה וברך, אומר אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא". ודקדוקים הרבה יש בדברים אלו. שהרי אם אלו הרחיקו עצמן מן הברכה מה שלא זכה משה לארץ ויהושע לבן, כל שכן דוד שנמצא בו חטא גם כן. וגם אבשלום יצא ממנו. ושאר דברים שנראים קשים לאדם במאמר הזה: אבל הענין הזה, שהקב"ה עתיד לעשות סעודה לצדיקים לזרעו של יצחק, ביום שיגמול חסד לזרעו של יצחק, שקבלו מדת הדין, והיו בניו של יצחק, שמדתו מדת הדין. ועתה יעשה להם חסד כנגד הדין שהיה להם. וסעודה זאת - רוצה לומר השכר על מה שהגיע להם מן הצרה בגלותם, וקבלת שכר על זה, שאוכלים את שכרם [מחמת] שהיו בצרה - נקרא זה 'סעודה'. והסעודה הזאת אינה גשמית, רק קבול השכר נקרא שעושה להם סעודה. כי לשון סעודה אינו רק לשון 'סעד', שהוא החיזוק והקיום שיהיה להם. ולא יקשה לך מה שאמר שנותנין לאברהם כוס לברך, וכן לכולם, שאין כל דבר זה גשמי. וזה שאמר אחרי שאכלו ושתו נותנים כוס לאברהם לברך. כלומר כל סעודה יש ברכה, וכדכתיב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת". כי מפני הברכה שנתן השם יתברך לאדם, יש לו לברך השם יתברך אשר מאתו הברכה, ובשביל זה נראה כי הוא יתברך מבורך. ומפני כך, כפי מה שהיה לאדם בעולם הזה, כך לעתיד יעשה הקב"ה גם כן סעודה לצדיקים, שיתן קיום לצדיקים, ויהיה מדריגתם כפי מעלתם שהיה להם בעולם הזה. ומפני כי דוד היה שלם בלי חסרון, והוא היה מתברך בשלימות, לכך הוא מברך השם יתברך. כי הוא יתברך מבורך בשלימות הגמור בלי חסרון, והיה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך מבורך. וזה שאמר שהוא מברך את השם יתברך, שהוא יתברך מבורך בשלימות הגמור. כלל הדבר, כי דוד בפרט בו היה נראה כי השם יתברך הוא מבורך לגמרי, כאשר לא היה חסרון בברכת דוד, והיה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך מבורך: ואמר אברהם אני איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. וביאור ענין זה, כי ישמעאל הוא אומה שאין ראוי לה המציאות, ויש בה חסרון. ונמשך מן אברהם, מן מעלתו הגדולה, החסרון שהגיע לישראל מן ישמעאל. ולא היה דבר זה במקרה, רק כי ראוי אברהם מצד עצמו לצאת ממנו ישמעאל. אף על גב שאברהם יש לו מעלה גדולה, מצטרף חסרון אל מעלתו כאשר ישמעאל בא ממנו. כי הצדיקים מחולקים במעלתם, לפעמים יש לצדיק מעלה גדולה מאוד, ומצטרף אליה חסרון. ומפני כך אין ראוי להיות מברך אל הממציא הטוב שהוא מבורך, אשר ממנו הטוב הזה, כי אין לו השלימות בפעל. וכיון שאין לו השלימות בפעל, אין מברך אל השם יתברך שהוא יתברך מבורך. כי אין זה מורה על הממציא הברכה שהוא מבורך. ויותר מזה, לא שהיה לו חסרון שאינו שייך לסעודה, רק החסרון הזה [ש]נמשך ממנו - הפך הסעודה. כי הסעודה הוא טובת ישראל, ומן החסרון נמשך גלות וצרות ישראל כמו שיתבאר: ואין בכל הצדיקים כמו דוד. שכל הצדיקים היה להם חסרון בדבר מה. ואין זה נחשב חסרון במעלתם, שכל כך היה להם מעלה עליונה, עד שאותה מעלה אי אפשר שתהיה בלא חסרון, וכמו שיתבאר. אבל לדוד לא היה חסרון, ולכך ראוי לברך אל הממציא מאתו הברכה. וזה שאמר שנותנין כוס לברך לדוד, מפני שלא היה לו חסרון, רק הכל היה בשלימות. ואמר אברהם שאין ראוי לו לברך, מפני שבצד מה היה אברהם היפך לסעודת ישראל וברכתם, לפי שיצא ממנו ישמעאל שהוא מתנגד לישראל, והוא מבטל טובתם וברכתם. ולכך אין נאה לו לברך אל השם יתברך. שאין הברכה באה רק ממי שאין לו בחינה כלל בדבר מה שיהיה הוא הפך הסעודה הזאת. והרי אברהם יצא ממנו ישמעאל, שהוא הפך סעודת ישראל. וכן יצחק, שיצא ממנו עשו, שהיה מתנגד לישראל, ומבטל טובתם וברכתם: וכן יעקב שנשא שתי אחיות, הרי מורה דבר זה על שישראל יהיו מחולקים; שבט אפרים מלכות אחד, שיצא מן רחל. ושבט יהודה מלכות אחד, שיצא מן לאה. ולפיכך מה שנשא יעקב שתי אחיות היא בטול אל טובתם של ישראל בצד מה. ולפיכך אין הסעודה של ישראל, שהוא קבלת טובתם, מיוחד לגמרי אל יעקב, כי הוא סיבה בצד מה אל הפך זה. ואיך יהיה מברך אחד מן אלו שהוא יתברך מבורך, והרי הם היו סבה בצד מה אל הגלות עצמו: וכן משה שלא זכה לכנוס לארץ, הוא הוראה שלא ירשו הארץ בשלימות. כי לא היה כח יהושע כמו משה לגרש את כל הגוים, ונשארו מהם. והיו האומות אשר נשארו בו לשכים לצנינים להם, והיו צוררים אותם, וכדכתיב בכתוב (שופטים א, כז, כט) "ולא הוריש מנשה וגו' ואפרים לא הוריש". וכל זה מפני שהיה המכניס את ישראל לארץ יהושע, ולא היה לו כח להוריש את הגוים. אבל משה הוא המחריב את האומות. וכבר בארנו בחבור גבורות ה' אצל "ומשה היה רועה צאן יתרו וינהג הצאן אחר המדבר" (ר' שמות ג, א) דבר זה. כי אם משה היה מכניס את ישראל לארץ, היה מגרש את כל האומות, ולא היו הנשארים בארץ מחטיאים את ישראל, והיו נשארים בארץ לעולם. הרי כי היה משה מצד מה נגד טובת ישראל וסעודתן, שלא זכה לארץ, ואז היה מוריש את ישראל הארץ בכללה: וכן מה שלא זכה יהושע לבן, היה מורה זה על שלא יהיה נחלת ארץ ישראל מה שהנחיל חלקו נמשכת. אפילו מה שהנחיל את ישראל לא יהיו נמשך. שהרי יהושע, שהוא היה המנחיל את ארץ ישראל (דברים ג, כח), לא היה לו בן שירש ממנו נחלתו, והיה באה נחלתו לאחרים, וזרים אוכלים אותה. ואיך מה שהנחיל את ישראל יהיה נחלה מקוימת נמשכת, דבר זה אינו. ולכך אין בכל אלו אשר הוא ראוי לברך אל השם, כי היו מצד מה סבה אל הפך הסעודה, ואם כן איך יברכו אל השם יתברך שהוא מבורך בשביל הטוב שגומל עם ישראל, מאחר כי בא מהם מצד מה סבה לגלות ישראל, כמו שאמרנו: אבל דוד אמר שאליו נאה לברך, כי הוא מיוחד בסעודה זאת לגמרי. כי כל ענין דוד היה מעין דוגמא של מלך המשיח לעתיד, והיה מבטל מלכות אדום, וכדכתיב (ר' דהי"א יח, יג) "וישם באדום נציבים ויהיה כל אדום עבדים לפני דוד". ומה שיצא ממנו אבשלום, הוא עצמו דוגמא למלך המשיח. ובפרק קמא דברכות (י. ), למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, אם יאמר אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, תאמר לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוי, הא נמי הוי, וכמו שבארנו זה במקומו. ולכך בסעודה שהשם יתברך יעשה לזרעו של יצחק שקבלו מדת הדין, דוד הוא המברך אל השם יתברך, כי דוד הוא המתייחס אל הסעודה הזאת לגמרי. ולכך אמר דוד (תהלים קטז, יג) "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", כי אף על גב כי היו האבות ושאר צדיקים גדולים הרבה יותר, מכל מקום היה מצורף אל המעלה העליונה שלהם חסרון, כמו שהתבאר. ומפני כך מצד הזה אין הברכה נמצא בשלימות, ואין מורים על שהוא יתברך מבורך. אבל דוד, שהיה ברכתו בשלימות הגמור, מבלי שיצורף לזה שום חסרון, לכן ברכתו בפעל, ומורה על שהשם יתברך שהוא מבורך. וכל זה בא להגיד כי היה לו לדוד מעלתו בשלימות, ולכן יצא ממנו המלך המשיח, שיהיה משלים העולם שיהיה בלא חסרון. וזהו עיקר מעלתו של עולם שיהיה לעתיד: ==פרק לד== התבאר לך כי בזמן המשיח אז יהיו ישראל אחד, ומלך אחד לכולם. אבל קודם שיבוא המשיח, אין ראוי שיהיה בעולם האחדות, שיהיה העולם אחד לגמרי. ובמדרש אמרה רחל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב בעלי אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי שבע שנים. ובהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי [ל]בעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאוד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי, ומסר לי סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. וגמלתי חסד עם אחותי, ומסרתי הסימנים לאחותי, ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה ולבושה. ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה. ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לע"ז שאין בה ממש, והגלית בני, ונהרגו בחרב, ועשו אויביהם בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואומר בשבילך רחל אני אחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד) "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה הנחם על בניה כי איננו". וכתיב (שם שם טו) "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו'". וכתיב (שם שם טז) "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם": ומדרש הזה נראה קשה, כי בשביל שרחל קבלה עליה אהבה, ולא ביישה אחותה, לכך ימחל הקב"ה לישראל שעבדו ע"ז. אבל ביאור ענין זה, כי בשביל שידעה רחל שיעקב ראוי בפרט לזה שלא יהיה לו אשה אחת, שאם היה ליעקב אשה אחת, היה זרעו - שהם שתים עשרה שבטים - בלתי מחולקים, ודבר זה אין ראוי שיהיה בעולם הזה, שיהיו ישראל אחד. ולכך קבלה רחל דבר זה באהבה, אף שידעה רחל כי היא עיקר אשת יעקב, והיא ראויה לו בפרט, ידעה גם כן שאין יעקב ראוי שיהיה לו אשה אחת בלבד, לכך קבלה דבר זה באהבה, מאחר שאין העולם ראוי לכך. ומכל שכן השם יתברך שהוא חי וקיים, אף אם עבדו ע"ז, דבר זה מפני שאין עולם הזה ראוי שיהיה בו השם אחד עד לעתיד. ולפיכך מה שהוא טבע עולם הזה, ראוי שימחל השם יתברך, כי מפני שאין האחדות בעולם הזה הוא שגורם לישראל לחטוא, שזהו החסרון שהוא בעולם וממנהגו. ולכך רחל היא מבקשת רחמים, שהרי בה נראה שעולם הזה מסוגל שיהיה בו שניות וצרה בעולם הפירוד, שאינו מסוגל לאחדות. שאם לא היה מסדר העולם להיות בו צרה, לא היה דבר זה לאבות, שהאבות הם עיקר העולם וסדר שלו. וכיון שמצאנו שהיה ענין שלהם להיות להם צרה ושניות, כמו שהיה לרחל, אם כן ענין זה ראוי לעולם הזה. ולפיכך רחל בפרט מבקשת רחמים בלבד, והבן זה היטיב: ובפרק חלק (סנהדרין קי ע"ב) תנן, עשרת השבטים אין עתידין לחזור, שנאמר (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה". מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שאפלה עליהם, עתידה להאיר להם. ואין מחלוקת אם יהיו לעתיד כל עשרת השבטים, או רק יהודה ובנימין. שאין לומר שיהיה חסר שבט אחד מישראל חס ושלום, שדבר זה אי אפשר לומר, שאין חילוק יותר מזה שיהיו חס ושלום מקצת ישראל בלבד, ולא הכל. וצריך לומר הא דסבירא ליה למאן דאמר עשרת השבטים אין עתידין לחזור, דלא איירי בכל עשרת השבטים, שהרבה מהן כבר שבו, והרי אמרינן בגמרא (מגילה יד ע"ב) דירמיה החזיר אותם, רק הדברים נאמרו על עשרת השבטים שהגלה אותם סנחריב, ועל בניהן אמר כך: ובגמרא בפרק חלק (סנהדרין צד. ) אמר להיכן אגלא להו, מר זוטרא אמר לאפריקי, ורבי חנינא אמר להרי סלוג. ומעתה למאן דאמר אפריקי, הרי אפריקי אין שם ישראל ידועים. ואין לומר שהיו מתערבים עם הגוים, ופליגי אם אותן שנטמעו בין הגוים יחזרו לעתיד, דבפרק קמא דיבמות (יז. ) מוכח דלא חיישינן להכי, דקאמר שם גוי שקדש בזמן הזה, אין חוששין לקדושין, ולא חיישינן שמא הוא מעשרת השבטים, דגמירא דבנתיה דההוא דרא אצטרויי אצטרי. פירוש, נבקע רחמה, ולא קלטו הזרע, ושוב ליכא למיחש שנשארו מן עשרת השבטים. ולפיכך צריך לומר דהא דקאמר 'עשרת השבטים עתידין לחזור', הכי קאמר, דלעתיד יחזרו עם שאר גליות. כי עתה גם כן הם בתוך שאר הגליות, כי מתחלה הגלה אותם שלבסוף יוכלו לחזור עם שאר הגליות, שהגלה אותם מתחלה לאפריקי או להרי סלוג, ואחר כך העתיקו ממקומם להיות בין שאר גליות. כי כמה פעמים האדם מעתיק מקומו והולך למקום אחר. ולמאן דאמר אינם חוזרים, אותם עשרת השבטים הלכו להם, ונאבדו מן הארץ. וזה שאמר 'אין עתידין לחזור', כלומר מתחלה לא הגלה אותם שיחזרו לעתיד, אלא יאבדו מן ישראל. ומכל מקום חס ושלום אין לומר שיהיה חסר שבט מישראל, רק כמו שאמרנו, כי חזרו בימי ירמיה, וישימו מלך עליהן (מגילה יד ע"ב). ולא דיבר רק על אותם שלא חזרו בימי ירמיה אם עתידים לחזור, שעל אותם אמר "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", שלא יחזרו: ועוד יראה דהכי פירושו, דמתחלה הגלה אותם לאפריקי. ואינו אפריקי שהוא ידוע לנו, אבל הוא מקום דפסקי הרי חושך, וזה נקרא גם כן 'אפריקי'. וכך מוכח במסכת תמיד (לב. ), דקאמר אלכסנדר מוקדן לזקנים דבעינא למיזל למדינת אפריקי, אמרו ליה לא מצית, דפסקי הרי חושך. שמע מינה דאי אפשר לעבור שם, ואפריקי הידוע אין נראה דפסקי הרי חושך. ועל כל פנים לא היה השם יתברך מפריש אותם מן ישראל, רק השליך אותם מעל פניו; לימין שהוא צד דרום, או לצד צפון שהוא צד שמאל. ולכל אחד ואחד יש טעם מופלג בחכמה; כי למר שהשליך אותם לימין, רוצה לומר כי בכח ימין משליך למרחקים. ולמר השליך אותם לשמאל, כי השמאל הוא נבדל מעל פניו לגמרי, ודבר זה מבואר. ופליגי אם עתידין לחזור אחר שהובדלו והופרשו מן ישראל. ומוכח התם דהלכה כמאן דאמר עשרת השבטים עתידים לחזור: ובמדרש "לאמר לאסורים צאו" (ישעיה מט, ט) עומד ומסיח במלך המשיח. "כה אמר ה' בעת רצון עניתך ואצרך" (ר' שם שם ח), ומהו "ואצרך", אמרו רבותינו אין סוף ליסורים שהוא מתייסר בכל דור ודור, לפי עונות הדור. אמר הקב"ה, באותה שעה בורא אני אותו בריה חדשה, ואינו מתייסר עוד, "ואצרך ואתנך" (שם). מהו "לאמור לאסורים צאו", ג' גליות נעשו בעשרת השבטים; אחת גלתה לסמבטיון, ואחת גלתה לפנים מנהר סמבטיון, וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון, כך יש מסמבטיון לשם. ואחת גלתה לדופנה של רבלתא, ונבלעה שם. "לאמור לאסורים צאו" - לאלו שנתונים בסמבטיון. "ולאשר בחושך הגלו" (שם שם ט) - לאלו שנתונים בפנים לסמבטיון. ולאלו שנבלעו ברבלתא, הקב"ה עושה להם מחילות מחילות מלמטה, והם הולכים בהם עד שהם באים תחת הר הזתים שבירושלים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע, והם עולים מתוכו. כמו שאמר זכריה (זכריה יד, ד) "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים אשר על פני ירושלים מקדם ונבקע הר הזתים מחציו מזרחה וימה". הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, כא) "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם". ואלו גליות אינם לבד, אלא כל מקום שיש שם ישראל, מתכנסין ובאין. "הנה אלה מרחוק יבואו הנה אלה מצפון ומים" (שם שם יב), אלו שנתונין במקומות רחוקים באספמיא. "ואלו מארץ סינים" (שם), אלו בני יונדב בן רכב. ומי שהוא מהלך בדרך הוא רעב וצמא, והם אינם כן, אלא "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש" (שם שם י). ולא עוד אלא מרחוק יבואו הנה, שהקב"ה משפיל לפניהם את ההרים, ועושה אותם דרכים לפניהם. וכן כל מקום שהוא עמוק, מגביה לפניהם ועושה אותם מישור, דכתיב (שם שם יא) "ושמתי כל הרי לדרך ומסילתי ירומון". וכיון שהם מתכנסים ובאים, הקב"ה אמר לשמים ולארץ מה אתם עומדים, כשהיתה כנסת ישראל אבלה - נתאבלתם עמה, דכתיב (ר' ישעיה נ, ג) "אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם", ועכשיו שבאת השמחה שישו ושמחו עמה, שנאמר (ישעיה מט, יג) "רנו שמים וגילו ארץ פצחו הרים [רנה]", עד כאן במדרש: וביאור ענין זה, כבר אמרנו שיש למעלת המשיח התנגדות עולם הטבעי, ואין סוף ליסורין של המשיח, כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים (פסחים מט ע"ב) שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי. והן הן היסורים שאמר שהוא מתיסר בכל יום לפרענות הדור. שאלמלא עונות הדור, היה המשיח יוצא אל הפעל, והיה גובר עליהם. אבל מפני עונות הדור, מעלת המשיח אינו כל כך, לפיכך אינו גובר על הטבע, ומתנגד לו עולם הטבעי. והם היסורים שסובל המשיח עד עת קץ, ויהיה מציאתו בפעל. כי עד לעתיד אין מציאתו רק בכח ולא בפעל, ולכח הזה יש התנגדות מעולם הטבעי, עד לעתיד שיהיה עולם חדש, שיהיה עולם נבדל, ושוב לא יהיה לו התנגדות כלל, ולא יתייסר עוד: ובמה שאמר שהגלה אותם לפנים מנהר סמבטיון, המדרש הזה משמע שעשרת השבטים הוגלו למקום רחוק מאוד, וכדכתיב (דברים כט, כז) "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה", עד שאי אפשר לבוא להם. וכן מוכח הא דקאמר בגמרא דידן (סנהדרין צד. ) דהגלה אותם למדינת אפריקי, שאי אפשר לבא שם, כדלעיל (ד"ה ועוד יראה). ומכל שכן להרי סלוג (שם בסנהדרין), דמשמע שיותר רחוק מזה עוד, דודאי לאסופי אתי, ולא למעט הריחוק. ויש בני אדם אומרים, שחכמי האומות הם שכתבו מקום ומקום בכל ישוב הארץ, ואין עוד שום מקום שלא נרשם בספריהם, והכל נודע להם, ואין מקום שידוע עשרה שבטים. ואין ראיה משם בשביל דבר זה, הבל יפצה פיהם, כי אפשר ואפשר הוא שיהיה מקום אחד בארץ שלא נודע להם, לפי שמפסיק אותו מן הישוב ההרים וכיוצא בזה. והרי אמרו שמקרוב נמצא מקום אחד, קוראים אותם בלשונם 'עולם חדש', שלא נודע מקודם. וכך אפשר שימצאו מקום עוד שיש שם בני אדם ואי אפשר לבא אליהם. ומכל שכן כי הגלות הזה של עשרת השבטים מה שהגלה אותם למדינה אחרת, הוא בשביל גזירת השם שגזר עליהם "וישליכם לארץ אחרת כיום הזה", והדבר הזה גזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים ולא יתחברו ביחד, עד עת קץ, ולא קודם. לכך, כמו שגזר הפירוד והפיזור על ישראל בכל קצוי ארץ, כך גזר ההבדל והפרישה אלו מאלו, ולא יתחברו ביחד עד עת קץ, שאז יתאחדו לגמרי, ולא קודם לכך. שאם היו נודעים, היה זה קצת חבור ואחדות ישראל ביחד, כאשר היו יודעים מקומם. והשם יתברך גזר על ישראל הפירוד וההבדל, עד שיהיה הרצון ממנו יתברך שיקוים (ישעיה כז, יג) "ובאו האובדים בארץ אשור וגו'". והגזירה הוא המעכב שלא נמצא מקומם: ויראה שבשביל כך היה נבדל יוסף, שממנו שבט אפרים (בראשית מח, ה), שהוא עיקר עשרת השבטים וכל מקומם. והיה נבדל מאחיו, ולא היו יודעים מקומו כלל. והיה זה גזירה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם. וכל ענין זה סימן לעתיד, שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת נבדלים מישראל אחיהם, עד עלות הרצון לחבר אותם ביחד. וכך יש במדרש (ב"ר צג, יב) "ויתן את קולו בבכי" (בראשית מה, ב), כשם שלא פייס יוסף את אחיו רק בבכי, כך אין הקב"ה גואל את ישראל אלא בבכי, שנאמר (ירמיה לא, ח) "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ופסוק זה נאמר על עשרת השבטים. והיה מה שנודע יוסף לאחיו דרך בכי ותחנונים, רמז לעתיד שכך יתוועדו עשרת השבטים לישראל. כי לעולם אותו שנאבד הוא בוכה, כמו שהיה יוסף נאבד מן אחיו, וכשהיה חוזר לאחיו היה בוכה. לכך עשרת שבטים, שהם נאבדים מישראל, כשיחזרו נאמר עליהם "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". ולא היה יוסף רחוק כל כך מאביו ומאחיו עד שלא יהיו יודעין השבטים היכן הוא, רק שהיה גזירת השם יתברך על זה שיהיה נבדל מאחיו. וזה בעצמו גם כן שהגזירה מן השם יתברך שלא יהיו נודעים עשרת השבטים: אמנם קצת מוכח ממדרש דלעיל שיש למדרש דבר פנימי. שאמר שאותן שגלו עושה הקב"ה להם מחילות תחת הקרקע, ודבר זה אי אפשר לפרש כמשמעו. ואין ספק שדבר זה פירושו, שעשרת השבטים הכח שיש להם נסתר ונעלם ולא נגלה, כאילו אינם כלל, והם בכח לא בפעל, עד לעתיד יתגלה כח שלהם. ואינו דומה לשבט יהודה, אף על גב שאינו בממשלתו, מכל מקום אין כח שלהם נסתר וכאילו אינו נמצא לגמרי, רק שהם משועבדים תחת המלכיות. ומכל מקום כתיב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות (סנהדרין ה. ). ולפיכך, אינו מדבר בעשרת השבטים הפרטים, אלא בכח שלהם, שהוא נסתר ונעלם ובלתי נמצא עד לעתיד. ואז יתגלה כח עשרת השבטים, ויהיה נמצא מה שלא היה נמצא קודם, ויהיו ישראל הכל אחד, ומלך אחד יהיה לכלם. כי עתה כח שלהם נסתר ונעלם, כאילו אין עשרת השבטים במציאות, עד שלעתיד יתגלה כחם. ולכך יעשה להם מחילות תחת הקרקע, כי הדבר שהוא נסתר - הוא נסתר בארץ. ועוד יתבאר בסמוך למה אמר דוקא עשרת השבטים. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים. לכך אמר שבאים מתחת הקרקע עד הר הזתים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע. ודבר זה, כי הקב"ה מוציא הכל אל הפועל. ודבר זה מוכן לו הארץ, שהיא מוכן לזה בפרט להוציא אל הפעל, הן פירות הן שאר דבר. והר הזתים מיוחד גם כן לדבר זה. ולכך אמר שהם באים עד הר הזתים, ושם נבקע הר הזתים, והם יוצאים אל הפעל לגמרי: ואמר כי שלש גליות נעשו בהם. כלומר כי באלו שלש נעשו הפירוד; האחד - הריחוק, כאשר הם גולים למרחוק. וכנגד זה אמר כי אחד גלתה לסמבטיון, שהיא רחוק. השני - לא הריחוק בלבד, רק שיש דברים המפסיקים בינם ולמקום שגלו משם. השלישי - שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם, כי הבליעה היא בתוך אחד. כנגד הריחוק אמר שגלו עד סמבטיון, שהוא רחוק ביותר. וכנגד שיש דבר המפסיק בין ישראל וביניהם, אמר שגלו לפנים מנהר סמביטון. וכנגד אותם שנבלעו בין האומות, אמר שנבלעו בריבלתא: ומפני כי יהודה ובנימין היו יושבים קרוב לירושלים, שהיא עיקר ארץ ישראל, לכך נחשבו יהודה ובנימין עיקר, ועשרת השבטים הם תוספות. ולכך כאשר גלו, אותם שהם עיקר נשארים היו כך, אבל אותם שהם תוספות, כאשר גלו, נתרחקו לגמרי ונבדלו מהם. ופליגי, למאן דאמר אין עתידים לחזור, שלא יחזרו לחשיבותן הראשונה. ולמאן דאמר שעתידין לחזור, שיהיו חוזרין למעלתן ולחשיבותן כראשונה, כאשר היו בתחלה - יחזרו. אף שהגיעו למקום רחוק, או שיש דבר המפסיק כמו שהתבאר, או שנבלעו: ==פרק לה== במה שקודם התבאר, כי כל הויה חדשה הוא הפסד הויה הראשונה, ולפיכך הוא הגורם שיהיה העדר הויה בעולם קודם שיתגלה המשיח, עד שיהיה כאן הפסד הויה הראשונה, ואז יתחיל ההויה מחדש. ולכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב), אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי, אמר ליה משיח. משיח בר נפלי קרית ליה, אמר ליה [אין], דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא, תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה ושניה ממהרת לבוא. עוד שם (סנהדרין צז. ) תני רבי יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישתומם, ואנשי גליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת, שנאמר (ישעיה נט, טו) "ותהי האמת נעדרת". מאי "ותהי האמת נעדרת", אמרי דבי רב, מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. מאי "וסר מרע משתולל" (שם), אמרי דבי רבי שילא, כל מי שסר מרע משתולל על הבריות. תניא רבי נהוראי אומר, דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני הכלב. תניא רבי נחמיה אומר, דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה. מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כולו הפך לבן טהור הוא": וביאור דברים אלו, דע שנקרא מלכות בית דוד 'סוכה'. כי כל מלכות נקרא 'בית', וכמו שפירשו רז"ל (סוטה יא ע"ב) "ויעש להם בתים" (שמות א, כא), בתי כהונה ומלכות. לפי שהדבר שהוא מציאות חזק בעולם נקרא 'בית', שהוא בנין קבוע. וכן המלכות נקרא 'בית', מפני החוזק והקביעות שיש למלכות. וכמו הכהונה נקרא 'בית' מפני חוזק הכהונה, שאין לו הסרה לעולם. ולפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים האלקים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן סוכה דירת ארעי בעינן, מפני שהסוכה מצוה אלקית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע. ואמר (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת": ועוד, הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. ולא נקרא שהקים בית נופל, שכבר נתבטל, רק כאילו בנה בית חדש מתחלה. אבל הסוכה, שאינו בית שהוא בנין גמור וקבוע, ובקלות הוא חוזר ומעמידו, לכך אם נפל שייך בו הקמה, והוא חוזר לענין הראשון בקלות. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". ואף בשעת נפילתה יש עליה שם "סוכה", כיון שהסוכה עומדת להקים אותה, וקרוב מאוד הוא להקימו בקלות: ומה שקרא רב נחמן משיח בשם 'בר נפלי', בא לגלות על מה שאמר הכתוב (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה". כי משיח נקרא 'בר נפלי', שהמלכות נפלה ועומד להקימה. כמו האדם שנופל, שודאי יעמוד, ולא יהיה נופל לעולם. וכך מלכות בית דוד נקרא 'נופל', שהוא עומד להקמה. ומאחר שהוא כך, אם כן לא סר שבט מיהודה, שכאשר יבוא מלך המשיח, אין זה רק שיקים סוכת דוד הנופלת, שהוא ראוי להקמה. ולא יהיה מלכות חדש, כמו מי שבונה בית שהוא בנין חדש - כאילו לא היה כאן בית. אבל מלכות בית דוד היא כמו סוכה הנופלת, שעומד להקים אותה מנפילתה, ולא נקרא הקמת בנין מחדש, רק שמקים אותה, ושם ראשון עדיין עליה, והרי לא סר שבט מיהודה. אף כי בעוונותינו הרבים כבר סר הממשלה מן יהודה, כיון שתחזור השבט ליהודה כמו בראשונה, נקרא זה "לא יסור שבט". ואילו כתיב 'יהיה שבט מיהודה', אז יש להקשות הרי עתה אין כאן שבט מיהודה. אבל "לא יסור" כתיב, שלשון זה משמש שלא יוסר מכל וכל עד שלא תחזור הממשלה אליו, זה הוא הסרה בודאי. אבל כאשר היא לזמן, ותחזור הממשלה ליהודה, הרי לא סר, שאילו סר - לא חזרה אליו הממשלה. ולכך אמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת": ומדברי רז"ל נראה לפרש, כמו הסוכה כשהיא נופלת נראה רושם הסוכה, והיינו הסכך שנשאר. וכך מלכות בית דוד, בזמן נפילתה נראה רושם מה אל סוכה. וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין ה. ) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות שבבבל. ודבר זה רושם סוכה הנופלת. וכבר פירשנו, כי לאו דוקא ראשי גליות שבבבל, הוא הדין נמי כאשר אין ראשי גליות, זוכה שבט יהודה להעמיד בני אדם חשובים. סוף סוף לא סר השבט מכל וכל, כי 'לא יסור' פירושו לא יסור לגמרי מכל וכל. וזה שאמר 'אימת אתי בר נפלי': ואמר לו הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא וכו'. וביאור ענין זה, שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה, ויהיה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם עד שמי שמים, וכי אין דבר זה הויה חדשה. ולכך כאשר תחול הויה חדשה, אז יהיה בטילה הויה הראשונה, ותתבטל צורת העולם הראשון. ולכך יהיו תלמידי חכמים מתמעטין, פירוש אותם שיש בהם השכל, יתמעטו. וכאשר השכל יתמעט, אז יבוא פורעניות על השאר, כי כאשר תלמידי חכמים בעולם, אין פורענות בא לעולם. ואמר 'והשאר', שאינם תלמידי חכמים, 'עיניהם כלים ביגון ואנחה, וצרות רבות מתחדשות, וגזירות קשות מתחדשות בעולם'. וזכר ג' גזירות; כי לפעמים הצרה הוא מצד אריכות הזמן, שעומד בפורעניות זמן רב. וכנגד זה אמר 'עיניהם כלים ביגון', שזה נאמר שתמיד יום ויום מצפים להרוחה, ולא תבא להם הרוחה, שמאריך בצרתם. ולפעמים הפורעניות הוא מצד הרבוי, וכנגד זה אמר 'וצרות רבות מתחדשות'. ולפעמים הגזירה בעצמה קשה, וכנגד זה אמר 'וגזירות קשות מתחדשות'. הרי לך כל החלקים, עד שיהיה הפסד בכל: ומפני שזכר כאן הפסד שיהיה בעולם לבני אדם, זכר אחריו בברייתא ההפסד שיהיה במילי דשמיא, וזה שאמר 'בית הועד יהיה לזנות וכו''. כל הדברים אשר נזכרו כאן הם מילי דשמיא. ויותר מזה, כי כולם הולכים מהיפך להיפך. כי 'בית הוועד יהיו לזנות', דהיינו שהדבר הטוב יהיה לרע, וכן כולם. אבל "ותהי האמת נעדרת", משמע שיהיה האמת בטל בלבד. לכך דרש "ותהי האמת נעדרת" שנעשים עדרים עדרים והולכת לה. שלא תאמר כי הפחותים יהיו משקרים בשביל פחיתות שלהם, ולא נקרא זה שהאמת הלכה לה, רק שהם אינם חפצים באמת. כי זה אינו, כי לא ימצא כלל אף אצל אשר נקראו 'טובים', ועל זה נאמר שהאמת הלכה לה, ולא ימצא האמת. ודבר זה יותר פחיתות, שאם בני אדם מצד שהם אינם טובים משקרים, אין כאן בטול האמת מן העולם, רק שהבריות הם אינם טובים, ובאים לידי שקר. ולפעמים ימצא אדם כשר, ואין הכל משקרים. אבל לעתיד יסולק האמת מצד עצמו, ולא נמצא אצל אחד האמת, רק כל אדם כוזב. וזה פחיתות גדול שאין האמת מצד עצמו נמצא: וקאמר עוד תניא רבי נהוראי וכו'. ובא לומר כי עוד יהיה בדור שבן דוד בא שלא יהיה סדר בעולם. ודבר זה ענין בפני עצמו, כי ראוי לפי הסדר שהקטנים מכבדים לגדולים, ודבר זה הוא סדר הדור. ואילו בדור של משיח, לא יהיה סדר הדור כלל. ולכך קאמר 'נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים'. וכן שאר הדברים, כלם יהיה בהם שנוי הסדר, ודבר זה הפסד גמור: ורבי נחמיה אמר כי בדורו של משיח יהיה העולם יוצא מן הסדר לגמרי. וידוע כי העזות יוצא מן הסדר השוה בעזות. וכן כאשר זה שהוא יקר ונכבד יעות, דבר זה שנוי, יוצא מן הסדר לגמרי. 'והגפן יתן פריו והיין ביוקר', דבר זה שנוי גמור, שהגפן יתן פריו והיין ביוקר. 'והמלכות תהפך למינות', דבר זה ברור, כי המין הוא בפני עצמו, יוצא מן האמונה. 'ואין תוכחה', שיוצא מן הסדר, וכאשר יוכיח אותו אין מקבל תוכחה. הרי ה' דברים שהעולם יוצא מן הסדר הראוי: ומפני שהעולם נברא בה' משמו יתברך (מנחות כט ע"ב), שמספרו חמשה, כנגד זה אמר כי בחמשה דברים יהיה יוצא מן הסדר העולם. כי הסדר הוא על ידי הה"א משמו יתברך, ולכך על ידי חמשה יוצא העולם מן הסדר לגמרי, אחר כי בה' נברא העולם וסדר שלו, ועל ידי חמשה יוצא מן הסדר. והם חמשה דברים אשר נזכרו בדברי רבי נחמיה, שיהיו קודם לזמן המשיח. וכן בדברי רבי נהוראי גם כן זכר חמשה דברים, 'נערים ילבינו וכו'', והכל טעם אחד כמו שאמרנו, כי אלו גם כן שינוי העולם שנברא בה"א. אבל רבי (נהוראי) [יהודה] זכר שמונה דברים, וכולם הם הדברים שהם אלקיים, כמו התורה והחכמה, יהיה בטול להם. ולא שיהיה בטול להם, רק שיהיו מגונים ושפלים בעיני בני אדם: ואמר רבא, מאי קרא, (ויקרא יג, יג) "כלו הפך לבן טהור הוא". והנה נראה לפי הדעת רחוק מאוד שיביא ראיה ממקרא זה שמדבר בצרעת. ודע, כי הכתוב שאומר "כלו הפך לבן טהור הוא", מפני כי כאשר הצרעת במקצת טמא אותו התורה (ויקרא יג, ג), כי הצרעת הוא הפסד לאדם, כדכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". והפסד זה אינו ראוי לפי סדר המציאות. אמנם כאשר פרחה בו צרעת בכולו הוא טהור, כי בצד הזה אין הצרעת חוץ לסדר העולם, כאשר ההפסד הוא בשביל הויה. כי כל הויה יוקדם לה העדר, ומפני כי יוקדם אל ההויה ההעדר, לכך העדר זה הוא בשביל ההויה. ואם הצרעת הוא במקצת, והנה יש מקצת הויה, והצרעת שהוא בו הפסד ההויה, לכך הוא טמא. כי אין ההפסד זה בשביל ההויה, רק הוא הפסד ההויה. כלל הדבר, כאשר יש כאן הפסד להויה, יש כאן טומאה. רק אם ההפסד הוא בשביל הויה אחרת, שכל הויה יוקדם לה ההעדר, אין זה נקרא הפסד, רק הוא הויה. וכך גם כן כאשר הדור כולו מקולקל ונפסד, אז אין הפסד זה יוצא מסדר המציאות. שכבר התבאר לך כי התחדשות הויה צריך שיהיה קודם העדר הויה הראשונה, והפסד זה הוא הויה, והוא הסדר. שראוי והכרחי להיות ההפסד שהוא צריך אל ההויה. ומעתה מביא ראיה מן הכתוב כראוי מאוד, כאשר תבין: תנו רבנן (סנהדרין צז. ), "כי יראה כי אזלת יד" (דברים לב, לו), אין בן דוד בא עד שירבו המסורות. דבר אחר, עד שיתמעטו התלמידים. דבר אחר, עד שתכלה פרוטה מן הכיס. דבר אחר, עד שיתיאשו מן הגאולה. ואלו ד' דברים בודאי כולם הם "אזלת יד". כי כאשר האדם נמסר ביד האחר אשר לא יוכל קום, בשביל זה מטה ידו וכחו, אשר נמסר ביד אחר. וכן עד שיתמעטו התלמידים, וזהו מטת יד מצד היסוד של עולם. כי התלמידים הם יסוד ישראל, שעליהם קיים ישראל, בשביל התורה. וזה שאמר 'עד שתכלה הפרוטה מן הכיס', כלומר שהדבר המקיים את האדם הוא הפרנסה, והממון קיום של אדם, כדכתיב (דברים יא, ו) "ואת כל היקום [אשר ברגליהם]", זה הממון. ולפיכך אמר 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. ויהיה להם עוד מטת יד מצד עצמם, וזה שאמר 'עד שיתיאשו מן הגאולה': וכאשר תבין תדע, שאין עוד דבר יותר מן אלו ד' דברים הללו. למה זה דומה, לאילן אחד, שאם רוח סערה בא עליו - עוקר אותו. וכן אם אין שרשיו מרובין - נעקר מעצמו, שאין לו יסוד קיים. וכן אם הוא נטוע בארץ מליחה לא תשב, ואין לו כח יניקה מן הארץ, גם הוא נפסד, ולבסוף הוא נעקר. וכן אם יזקין האילן, עד שאין לו כח מצד עצמו, הרי נחשב נאבד. ואלו דברים מפסידים האילן. וכנגד הרוח סערה שעוקר אותו, הן הן המוסרין, שהן באים על האדם ברוח חזק, לכך מפילין את האילן בחוזק. וכנגד זה שאין לו ליחות ויניקה מן הארץ, על זה אמר 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. וכנגד אותו שאין לו שרשים מרובים, אמר שיתמעטו התלמידי חכמים, שהם לעולם כמו יסוד ושרשים. וכנגד האילן הזקן, אמר שיתיאשו בגלות מן הגאולה. סוף סוף אלו ד' דברים הם מטת יד. וכבר התבאר לך שצריך קודם שתחול ההויה האחרת - הפסד הויה הראשונה בכל. ולפיכך כאשר יש מטת יד באלו ד' דברים, הוא הפסד הויה הראשונה לגמרי, ואז ראוי שיבא הגואל. וגם באלו ד' דברים אשר התבאר יש עוד דברים עמוקים: ==פרק לו== התבאר למעלה שיהיה בעולם הפסד הויה הראשונה, והוא שגורם השתנות בכמה דברים. וכמו שמצד הפסד הויה ראשונה יהיה השתנות, (ו)כן יהיה גם כן שנוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא אל העולם. שכמו שכל הפסד הוא שנוי, כך כל הויה שנוי בעולם, והוא נקרא 'חבלי משיח'. ונקרא 'חבלי', שכמו שהאשה יגיע לה חבלים, מפני השנוי של הויות הולד הבא לעולם. שכל הויה הוא שנוי, ומצד ההויה החדשה הוא השינוי. וכך כאשר יצא לפעל ענין חדש, הוא עולם המשיח, והוא יציאה לפעל ההויה החדשה, ודבר זה הוא שינוי בודאי. ולפיכך יהיה חבלי המשיח, כי כמו אשה כאשר יצא הולד לאויר עולם, יש לה חבלים, מצד ההויה והבריאה שבא לעולם: ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), אמר עולא ייתי ולא אחמניה. וכן אמר רבה, ייתי ולא אחמניה. רבי יוסף אמר, ייתי, ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. אמר ליה אביי לרבה, מאי טעמא, אילימא משום חבלו של משיח, והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר, הא תורה והא גמילות חסדים. אמר, שמא יגרום החטא. כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב (בראשית כח, טו) "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", וכתיב (בראשית לב, ח) "ויירא יעקב מאוד וייצר לו", שהיה מתירא שמא יגרום החטא. כדתניא, "עד יעבור עמך ה'" (שמות טו, טז) זו ביאה ראשונה, "עד יעבור עם זו קנית" (שם) זו ביאה שניה. אמור מעתה, ראויין היו לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא. וכן אמר רבי יוחנן, ייתי ולא אחמניה. אמר ליה ריש לקיש, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב (ר' עמוס ה, יט) "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש", בא ואראך דוגמתו בעולם הזה; בזמן שאדם יוצא לשדה, ופגע בו סנטר, דומה כמי שפגעו ארי. נכנס (לביתו) [לעיר] פגע בו גבאי, דומה כמי שפגעו דוב. נכנס לביתו, ומצא בניו ובני ביתו מוטלין ברעב, דומה כמי שנשכו נחש. אלא משום דכתיב (ירמיה ל, ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו וכו'". מאי "ראיתי כל גבר", אמר רבא בר יצחק אמר רב, מי שכל גבורה שלו. ומאי "נהפכו כל פנים לירקון" (שם), אמר רבי יוחנן, פמליא של מעלה ופמליא של מטה. באותה שעה אמר הקב"ה, הללו מעשה ידי והללו מעשי ידי, האיך אעבור אלו מפני אלו. היינו דאמרי אינשי, רהיט ונפל תורא, ואזיל ושדי ליה סוסיא באוריה: פירוש דעת רבי יוסף שאמר ייתי ואחמניה ואשב בצל יציאת החמור שלו, כי העולם הזה גשמי ביותר, ועולם המשיח הוא יהיה נבדל יותר. ואמר, שאם לא אפשר לי להיות עם המשיח ולהיות עמו במעלה הגדולה שלו, שאז בודאי יקנה האדם מעלה אלקית. אלא אף אם לא אזכה לזה, רק שאהיה בתכלית הרחוק - עד שלא אשתתף עם עיקר המעלה האלקית שלו, רק אשתתף ואשב במדריגה הפחותה. ונקרא זה יציאת החמור שלו, כלומר בעניין החמרי שלו אשתתף, ולא עם עיקר החמור, רק עם היוצא מן החמור שלו, רוצה לומר הנדחה מן החומר, והוא המדריגה השפילה ביותר, אם אשתתף בזה - די לי. שגם בזה יקנה האדם מעלה עליונה, במה שהוא בדור עם המשיח, ויקנה מעלה האלקית. שהרי העולם הזה, המעלה הגדולה שלו, אינו שוה למעלה הפחותה שהיא בתכלית הפחיתות של המשיח. ולפיכך אמר 'אזכה ואשב בכופיתא דחמרא': וקאמר ליה אביי לרבה, למה אמר 'ייתי ולא אחמניה', 'אילימא משום חבלי משיח'. וכמו שאמרנו למעלה (ד"ה התבאר למעלה), כי הויה הזאת אי אפשר שלא תהיה בלא צער, שהרי הוית המשיח בריאה חדשה שלא היה בעולם, וזה גורם שנוי, כי כל הויה - שנוי, וכל שנוי - רע. והתניא וכו'. פירוש, כי מציאות עולם הזה הם שני דברים; דברים גופנים, ובלתי גופנים, ודבר זה ידוע. וכאשר האדם הוא בעל גמילות חסד ובעל תורה, ועוסק באלו שניהם, הוא מתחבר בטוב בכל שני חלקים. כי התורה היא טוב בלתי גופני, וכמו שאמר הכתוב (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". וגמילות חסדים היא טוב גופני, שהוא עושה טוב לבריות. כי בני אדם בעלי גוף צריכין זה לזה, וזהו עניין גמילות חסדים. ואיש כזה הוא טוב לגמרי, שהוא טוב לשמים ולבריות. וכאשר הוא טוב, יוצא מחבלי המשיח. כי חבלי משיח הוא מצד השנוי, וזהו ענין חבלי המשיח. וכל שנוי אינו טוב, אבל הוא רע. לפיכך המתדבק לגמרי בטוב; בתורה - שהיא טוב אלקי, וטוב הבריות - שהוא טוב גופני, ינצל מחבלי המשיח, שאינו טוב רק רע. וראיה לזה, שביום שני, שהוא התחלת השנוי, שלכך נקרא "שני" על שם שנוי, לא נאמר בו "טוב". כי בריאת יום השני הוא שנוי, שהוא חלוק המים אלו מאלו, לכך אין ראוי שיהיה טוב בו כלל. ולפיכך אלו שני דברים, כמו שחבלי המשיח הוא שנוי, וכל שנוי הוא רע, כך אלו שני דברים הם הטוב, ולא ימשול בו רע כאשר הוא דבק בטוב. ולפיכך הרוצה שיהיה ניצול מחבלי המשיח, יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים: והדבר הזה הוא עוד ענין עמוק מאוד, שהרוצה להנצל מחבלי המשיח יהיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים, באלו שתי מדות, שהם התורה והחסד, מדות שבהם מדריגות הפשיטות, התורה והחסד. והוא נרמז במה שאמר הכתוב (ר' משלי טז, ו) "כי בחסד ואמת יכופר עון". ומצד הפשיטות שיש באלו שתי מדות נצול מן חבלי המשיח, שהוא שנוי בעולם. כי הפשיטות אין בו שנוי, כאשר ידוע למבין. ומתרץ 'שמא יגרום החטא'. וכבר בארנו דבר זה בחבור גבורות ה', עיין שם ותמצא מבואר: וקאמר ריש לקיש לרבי יוחנן, מאי טעמא אמרת 'ייתי ולא אחמניה'. אילימא משום דכתיב וכו'. פירוש, בודאי מה שכתוב (עמוס ה, יט) "כאשר ינוס האיש מפני הארי וגו'", הכתוב בא לומר שלא יהיה באותו זמן השקט ומנוחה, וזהו חבלי המשיח. כי כל שנוי אין שם מנוחה כלל. ולפיכך אמר "כאשר ינוס האיש מפני הארי וכו'". והדוב הוא יותר רע מן הארי, דכתיב (ר' ש"א יז, לו) "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך", לשון "גם" יש בו תוספות. והנחש עוד יותר רע ומזיק. וקאמר, שאין הכתוב מדבר מן כמה גדול יהיה השנוי, רק הכתוב מדבר מן רבוי הצרות, שלא יהיה השקט ושלוה, שכן הוא עניין השנוי שאין שם הנחה. ולפיכך המשל הוא אל אשר הוא ממונה על מצרי השדות, וגובה מס מבני העיר. וכאשר יבוא אל השדה, והסנטר בא עליו, דומה כאילו בא עליו ארי. ובורח אל העיר, ושם רגיל יותר להיות מנוח לו, שאין הסנטר רודף אחר אדם, רק כאשר ימצא אותו על השדה שממנו המס. וכאשר בא לשם יבוא עליו גבאי גובה מס המלך, שחוזר בעיר, ודומה לו שבא עליו דוב. והוא בא לביתו, ושם סובר שימצא מנוח, שאין גבאי חוזר רק בעיר, ומצא שם בניו ובני ביתו מוטלים ברעב, וזהו כאילו נשכו נחש. ואין הענין רק שיש רבוי צרות בכל מקום, שאין מקום בלא צער, ואין מדבר בצער גדול שיהיה: כלל הדבר, שאמר כי חבלי משיח אין זה רק כמו שבא הארי והדוב וכן הנחש שבאים על האדם, שאפשר שהאדם יציל עצמו מהם. כך ישראל נקראים 'אדם' (יבמות סא. ), באים עליהם האומות, שהם ארי ודוב ונחש. ויש לישראל כח להציל עצמם מהם, רק שלא יהיה כאן השקט ומנוח כלל. אבל הצער הגדול שיהיה - אין ראיה מזה, ואם כן למה אמר 'ייתי ולא אחמניה'. ומתרץ, משום דכתיב (ירמיה ל, ו) "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו וכו'". וביאור זה, כי ההתהוות המשיח הוא אבדון האומות, וזהו השנוי הגדול. ודבר זה נחשב הפסד העולם, כאשר מגיע שנוי אל העולם בכללו. והבן מה שאמר "מדוע כל גבר", ודרשו אותו 'מי שכל גבורה שלו'. שפעל הזה הוא גבורה, לאבד ולשנות אלו מפני אלו. ואף מי שהוא גבור, נהפך כחו מכח גבורה זאת ושנוי זה. מפני כי אחר שנוי כמו דבר זה, שהוא שנוי גדול בכלל העולם, ימשכו עוד שנוים אחרים גם כן, ולכך קאמר 'ייתי ולא אחמניה': ובפרק כל כתבי (שבת קיח. ), אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים ג' סעודות בשבת, ניצול מג' פורעניות; מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנום, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתיב הכא (שמות טז, כב) "יום", וכתיב התם (מלאכי ג, כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול וגו'". מדינה של גיהנום, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (צפניה א, טו) "יום עברה היום ההוא". ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא "יום", וכתיב התם (יחזקאל לח, יח) "ביום בא גוג". וביאור ענין זה, כי השבת מורה שהשם יתברך ברא את העולם בשלימות, ואין חסרון בו. וראוי על זה להיות עונג כראוי, כי העונג מורה על שלימות העולם בלא צער, רק בעונג. והעולם היה בבלתי שלימות בג' פנים; האחד, אם היה בבריאה תוספות דבר, זה נחשב לחסרון, שהרי כל תוספות כנטול דמיא. והשני, אם היה חסרון ממש בבריאה. השלישי, אם לא נשלמה הבריאה, והיה תמיד הויה חדשה. כי כל הויה - שנוי וצער, ואין כאן הנחה. והן הן ג' דברים; הרבוי, והמיעוט, והשינוי, כמו שהתבאר. וכאשר השם יתברך השלים העולם ביום השבת, השלימו בג' שלימות; שאין כאן בבריאה תוספות. ואין חסרון בבריאה כלל, כמו שאמר הכתוב (ר' קהלת ג, יד) "כי ידעתי כי על כל מעשה ה' אין להוסיף ואין לגרוע". וביום השבת נשלמה הבריאה, ואין כאן עוד הויה יוצאת לפעל, שעצם הויה הוא שנוי, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך יש לענג שבת בג' סעודות, שהם ג' עונגים על השלימות הזה. ולפיכך נאמר ג' פעמים "היום", כי שם "יום" נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל, וכבר כתבנו זה פעמים הרבה, שהרי נקרא "חושך" מלשון העדר ומניעה, כמו (בראשית כ, ו) "ואחשוך אותך מחטא לי", (שם כב, יב) "ולא חשכת את בנך וגו'": וכמו שנמצא המנוחה והעונג כאשר אין כאן תוספות, ואין כאן חסרון, וכבר נשלמה ההויה בשלימות. והפך זה הפורענות הוא בג'; או מצד תוספות והרבוי, או מצד חסרון ומיעוט, או מצד השנוי, שאין כאן הנחה. וג' פורעניות אלו, שהן מלחמות גוג ומגוג ודיני גיהנם וחבלי המשיח, הם ג' פורעניות אלו. כי גוג ומגוג הוא פורענות מצד התוספות, [כי] בימי גוג ומגוג יתרבו הגוים והמון שלהם בתוספות גדול ונורא מאוד, וכדכתיב (תהלים ב, א) "למה רגשו גוים וגו'", וזהו התרגשות רבוי הגדול והנורא מאוד. נמצא כי פורענות וצער זה מתחדש מן הרבוי והתוספות שיש בעולם, כי מאחר שבסוף יתבטלו מן העולם, א"כ נחשבים הם תוספות בעולם: אמנם דין הגיהנום הוא החסרון בעצמו, כי אין הגיהנום רק חסרון המציאות, וכמו שמבואר למעלה. וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא (ירמיה ב, ו) "ציה וצלמות", שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון. והשלישי הוא חבלי המשיח, והוא יציאת הויה לפעל. וכל הויה בעצמו שנוי, והוא רע. ולפיכך המקיים ג' סעודות, שאלו ג' סעודות מורים על כי העולם מסולק מג' דברים, ולכך ראוי שיהיה ניצול מג' פורעניות אלו, אחר שהוא מאמין שהעולם מסולק מזה. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, ואין ספק בפירוש זה: וכאשר תבין דברי חכמה מאוד, הנה אלו ג' דברים יש לכל אחד עולם ומציאות בפני עצמו; כי מציאות גיהנום הוא אחר המות, בהסתלקו מן עולם הזה. וחבלי המשיח יהיה בסוף ימי עולם הזה, כאשר יתחדש הויה אחרת, כמו שאמרנו למעלה. וגוג ומגוג יהיה בזמן עולם המשיח, כאשר יהיה נמצא משיח, ויבוא גוג ומגוג עליו למלחמה, כדכתיב (תהלים ב, א-ב) "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק יתיצבו על ה' ועל משיחו". ולכך נכתב שכל אחד "יום" בפני עצמו כמו שאמרו חכמים (שבת קיח. ), שכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו כמו שאמרנו, כי שם "יום" נאמר על המציאות. ועיין בחבור באר הגולה, ושם עוד יותר נתבאר, והכל הוא ענין אחד, ואין להאריך. והתבאר לך ענין חבלי המשיח, הוא התחדשות עולם הויה חדשה, ודבר זה מביא שנוי לפי החדוש הגדול. ועוד יתבאר בפרקים: ==פרק לז== בזמן המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, קודם מלכותו יהיה מלחמות גוג ומגוג, שכל האומות יעלו עליו למלחמה, עד שינצח המשיח את הכל, ואז יהיה מלך אחד בעולם, הוא המלך המשיח. וענין מלחמה זאת שיהיה מן גוג ומגוג, כי כאשר אין המשיח במדריגתו [ה]אחרונה, שכל דבר בעולם בתחלת מציאותו אינו במעלתו העליונה. ומפני כך אינו נמצא בלבד בעולם, רק ימצא כח האומות גם כן. שכל דבר שאינו הכל, רק חלק בלבד, ימצא אחד עמו. ולכך בתחלה מלכות משיח, ועדיין אינו שלם לגמרי במלכותו, עדיין ימצאו גם כן האומות. ולפיכך כאשר יהיה בתחלת מדריגת המשיח, יהיו האומות נמצאים עם המלך המשיח, ויהיה להם כח גדול מאוד, כמו שיש למלך המשיח. והאומות, מפני שהם מסוגלים אל הרבוי, כאשר הרבוי תמיד אצלם, לכך הם רוצים להתגבר על מלך המשיח. ויהיה התנגדות גדול מאוד, ויהיה נהרג משיח בן יוסף: ובפרק בתרא דסוכה (נב. ), "וספדה לו כל הארץ משפחות לבד" (ר' זכריה יב, יב), האי הספידה מאי עבידתיה, פליגא בה רבי דוסא ורבנן; חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג. וחד אמר על יצר הרע שנהרג. בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג, שנאמר (ר' שם שם י) "והביטו אליו את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על בנו הבכור". אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג, הספידה בעי למעבד, שמחה בעי למעבד. כדדריש רבי יהודא בר אילעי, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע, ושחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים; צדיקים נראה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין; צדיקים בוכים, האיך יכולנו לכבוש את ההר הזה. רשעים בוכים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר (ר' זכריה ח, ו) "כי יפלא בעיני שארית העם הזה אף בעיני יפלא". אמר רבי אסי, יצר הרע בתחלה דומה כחוט של עכביש, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר (ישעיה ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה", עד כאן: ופירוש זה, כי אומה ישראלית הם דומים לאדם אחד, שיש בו שנים עשר אברים, והם מנויים וידועים, והם כנגד י"ב מזלות, וכנגד י"ב חדשי השנה. ויש באדם שני אברים, והם מלכים על כל האברים, והם הראש והלב. כי מלכות יהודה נגד הראש, וכדכתיב (ר' שופטים א, ב) "יהודה יעלה בראש". ויוסף תמיד הוא באמצע, כנגד הלב. [שכן] תמצא בנשיאים, נשיא אפרים באמצע, דומה ללב שהוא באמצע האדם. וידוע כי הנשמה הנבדלת היא במוח, והנשמה היא אלקית יותר מן הלב. וכן הוא מלכות יהודה, כאשר המלכות הוא כראוי, אז מקבלים כבוד ה', ואין כאן רק מלכות בית דוד. ולפיכך ראוי כי יהיה מלך אחד לכל י"ב שבטים, שהם י"ב אברי האדם. אבל כאשר אינם זוכים, אינם מקבלים לגמרי כבוד השם, ואין להם מעלה זאת כאשר ראוי, ואז נחלק המלכות. ורוב האברים נמשכים אל הלב, שהוא עיקר, ומעוט אל הראש, כאשר הוא בחסרון. לכך לא היה ליהודא רק שבט יהודא ובנימין, שהם האברים הקרובים ביותר לקבל כבוד השם, כאשר המקדש בחלקם. אבל שאר האברים, שהם השבטים, לא היו נמשכים אחריהם, כאשר לא היו ישראל במדריגה הזאת העליונה לקבל זה: מזה תבין למה לא נמשחו בשמן המשחה רק מלכי דוד (הוריות יא ע"ב). וזה מפני כי שמן המשחה ראוי למשוח הראש (ש"א י, א), והם מלכות בית דוד אשר מתיחס להם הראש, ולכך הם בלבד נמשחים. ומזה הטעם ראוי לישראל שיהיה להם משיח בן יוסף גם כן. שכיון שראוי שבט אפרים למלוכה, מצד שהשבט הזה דומה ללב, לכך יהיה להם בסוף המושל הזה, שהוא משיח בן יוסף. ומכל מקום גוברים עליו האומות, כי ממשלה ומעלה זאת יש לו הפסק ובטול. ולפיכך גוג ומגוג, שהוא מתנגד לישראל כמו שהתבאר, יהיה גובר על משיח בן יוסף, ויהיה נהרג ומסתלק מעלה זאת מן ישראל: ובפרק החליל (סוכה נב. ), תנו רבנן, משיח [בן דוד] שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה שאל ממני מה אתה מבקש ואני נותן לך, שנאמר (תהלים ב, ז) "אספרה אל חוק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". כיון שרואה למשיח בן יוסף שנהרג, אמר לפניו, רבונו של עולם, איני מבקש אלא חיים. אמר לו הקב"ה, עד שלא עמדת כבר התנבא עליך דוד אביך, שנאמר (ר' תהלים כא, ה) "חיים שאל נתתי לו וכו'", עד כאן. וביאור עניין זה כמו שאמרנו למעלה, כי מעלת משיח בן יוסף יש לו הפסק, שיהיו גוברים עליו האומות, ויש הפסק למעלתו. אבל משיח שאל שלא יהיה הפסק למדריגתו, ולא יהיו גוברים עליו האומות. וזהו החיים אשר שאל, דהיינו כי אל כח מציאתו לא יהיה לו הפסק. לא כמו שהיה משיח בן יוסף, שהיה לכח שלו הפסק, אבל לכח מעלת משיח בן דוד לא יהיה לו הפסק. ואז יהיו גוים נחלתו ואחזתו אפסי ארץ, כי יתגבר משיח בן דוד על האומות, ויסלק כח האומות, ועמהם מסתלק היצר הרע: והנה הצדיק אשר הוא טוב הגמור, נדמה לו היצר הרע כמו הר שהוא גדול. כי הצדיק הוא הטוב הגמור, והיצר הרע הוא הרע הגמור, ולפי גודל הריחוק אשר ביניהם נדמה לצדיק היצר הרע כמו הר גדול. ואילו הרשע הוא רע, והוא דומה ליצר הרע. ולכך אין הרשע נדמה לו היצר הרע רק כמו חוט השערה. ואלו הדברים עוד עמוקים יותר. ולפיכך אלו בוכים ואלו בוכים; [אלו בוכים] על הצרה שהגיע להם מן היצר הרע. כי כן דרך שהאדם בוכה על הצרה שהגיעה אליו כבר. ואלו בוכים על הצרה שיגיע להם עדיין. והתבאר לך מזה כי מלחמה זאת של גוג ומגוג להסיר חסרון עולם הזה, ולכך יוסר אז היצר הרע. ואין כאן מקום להאריך: ==פרק לח== כל שני דברים אשר הם מחולקים, אין להם עמידה יחד, והאחד מבטל השני. לכך אי אפשר רק שיהיה כל אחד עומד בעצמו, עד שלא יהיה להם חבור ושתוף כלל. אבל כאשר יגיעו ימי המשיח, אשר הזמן ההוא ראוי שלא יהיה עוד חלוק והבדל, ואי אפשר שיהיה כל אחד עומד בעצמו, שאז לא יהיה העולם אחד, רק מחולק. ואז כל אחד הוא בטול השני, שאי אפשר שיתקיים השניות והחלוק בעולם: וההבדל אשר ישראל הם מחולקים מן האומות, במה שישראל הם אומה יחידה לגמרי, והאומות הם רבים, לכך רבוי האומות הם מתנגדים, ובטול לישראל האומה היחידה. וכן ישראל האומה היחידה, הם בטול האומות הרבים. וזהו ענין מלחמות גוג ומגוג שתהיה לעתיד עם המלך המשיח, שכל האומות אשר הם הרבוי, יתחברו יחד על המלך המשיח, שהוא מלך ישראל לאומה יחידה: ודע כי אשר הוא מאחד ישראל הוא השם יתברך, אשר הוא אחד (דברים ו, ד), והוא אלקיהם, ולכך השם יתברך מאחד ישראל עד שהם עם אחד. וכמו שאנו אומרים בתפלה (מנחת שבת) 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. הרי כי השם יתברך אשר הוא אחד, והוא אלקי ישראל, על ידי זה ישראל הם עם אחד. ומפני כך מלחמות גוג ומגוג, אשר מלחמה זאת על ישראל במה שהאומות הם רבים וישראל אומה יחידה, ויחידיות ישראל הוא מצד השם יתברך, אם כן מלחמות גוג ומגוג הוא על השם יתברך נחשב בפרט, כי הוא יתברך אחדות ישראל: ובמדרש (ילקו"ש יהושע רמז יט) "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע" (יהושע ט, ב), אמר רבי איבו בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, בשלשה מקומות היו חולקים באי עולם על הקב"ה; אחד בדור הפלגה, שנאמר (בראשית יא, א) "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", דברי חרופין היו משיחין אחר הקב"ה. ואחד בימי גוג ומגוג, שנאמר (תהלים ב, ב) "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". ואחד בימי יהושע, שנאמר "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". מהו "פה אחד", שחלקו על הקב"ה, שנאמר בו (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי לכך היו חולקים על השם יתברך שהוא אחד, כי עתה נעשו האומות הרבה כאשר נפלגו בדור הפלגה, ולקח השם יתברך את אברהם, אשר בחר בו לפי שהוא אחד. ואז האומות, שהם רבים, כי אז נפלגו והיו רבים, ומכח רבוים - אשר הרבוי מתנגד לדבר שהוא אחד, היו חולקים על יחידו של עולם. וכאשר נכנסו לארץ, נפסלו כל הארצות מן הדבור, והיתה השכינה בארץ. והיה אז האחדות יותר בעולם, כאשר היה בעולם ארץ יחידה, שבה היה הדבור מן השם יתברך שהוא אחד. ולפיכך האומות שיש בהם הרבוי, מתנגדים לאחדות שמו יתברך גם כן. ולימות המשיח, שאז יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד לגמרי, אז יתנגדו האומות שהם רבים על אחדותו יתברך. כלל הדבר, כאשר היה בעולם אחדותו יתברך, אז האומות - שיש בהם הרבוי - היו מתנגדים אליו: ואם אתה מתמיה על דבר זה, שאיך יצויר שיהיה העלול חולק על עלתו, שאם כן יהיה הדבר מתנגד לעצמו, כי במה שהוא יתברך עלה וסבה לו, אם מתנגד אל עלתו כאילו מתנגד לעצמו. על זה אמרו בפרק קמא דברכות (י. ) אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו, כתיב (תהלים ג, א) "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", וכתיב (ר' תהלים נז, א) "מזמור לדוד בברחו מפני שאול במערה", הי מעשה הוי ברישא, מכדי מעשה דשאול הוה ברישא, הוה ליה לכתוב ברישא. אמר ליה, אתון לא דרשיתו סמוכין - קשיא לכו, אנן דרשינן סמוכין - לא קשיא לן, דאמר רבי [יוחנן] סמוכין מן התורה מנין, שנאמר (תהלים קיא, ח) "סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר". למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכא נמי הוה. והנה הכתוב בא לבאר הספק הזה, איך יבא מן השם יתברך דבר כמו זה, שיהיו כל האומות מתנגדים אל השם יתברך. ולפיכך קבע אחר כן "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו", לומר כי כמו שאבשלום היה רוצה להרוג את אביו, מפני כי היה רוצה למלוך במקומו, ולכך היה רוצה להרוג את אביו. וכן בימי גוג ומגוג, אינם רוצים במלכות השם יתברך, כי הוא יתברך אחד, ואילו האומות הם הרבים, כאשר יהיו בימי גוג ומגוג. ולכך יהיו חולקים על יחידו של עולם באותו זמן, שלא יהיה הוא יתברך מולך עליהם. ולכך סמך אחרי מלחמות גוג ומגוג "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". והתבאר לך ענין מלחמות גוג ומגוג: ==פרק לט== נתבאר לך תשובת שאלה, במה שקודם ביאת הגואל ימצא בעולם הפסד ושנוי המציאות, והסבה מבוארת גלויה לכל. ודבר זה שמו חכמים סימן ברור ואות על ביאת הגואל וזמנו המיוחד לו, כשנראה הפסד ואפיסת המציאות. ובפרק חלק (סנהדרין צח. ) אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל". רבי אלעזר אומר, אף מזה, שנאמר (זכריה ח, י) "כי לפני הימים האלה שכר האדם לא נהיה". מאי "ליוצא ולבא אין שלום מן הצר" (שם), רב אמר אף תלמידי חכמים שיש בהם "שלום רב לאוהבי תורתך" (תהלים קיט, קסה), אין להם שלום מן הצר. ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים כולן שקולים: כל הדברים האלו באו להעיד על העדר הויה שיהיה קודם התחדשות הוית דור המשיח, ולפיכך אמר אין קץ מגולה, כמו זה מדכתיב "ואתם הרי ישראל ענפיכם תשאו וכו'". מזה תלמוד שקודם זה לא היה דבר זה, שלא היו הרי ישראל נותנים פריים, וזהו קץ מגולה כאשר הדברים הטבעיים יהיו נעדרים. ואין זה מדרך הטבע, שהעולם כמנהגו נוהג (ע"ז נד ע"ב). ורבי (יוחנן) [אלעזר] הוסיף, שקודם התחדשות הויה האחרונה יהיה העדר אף לדבר מלאכתי, שהוא שכר האדם, שיהיה קלקול והעדר בו. וזה מורה גם כן על שנוי גדול, כי דבר כזה אין ראוי שיהיה העדר לו, שהוא דבר מלאכתי, ואין צריך לברכה כמו ענין שבא בטבע, וגם בדבר זה יהיה העדר. ורב הוסיף שאף לתלמידי חכמים לא יהיה שלום. אף כי תלמידי חכמים מרבים שלום, כל שכן שראוי שיהיו הם בשלום, ועם כל זה לא יהיה שלום להם. וכל זה מפני המעלה העליונה וההויה החדשה שתהיה באה לעולם, עד שגם תלמידי חכמים יקבלו העדר קודם, שלא יהיה שלום להם. ושמואל הוסיף שכל השערים שקולים. כלומר שיהיה העדר בכל הדברים. כי לפעמים יש חסרון בדבר זה, ולפעמים באחר, אבל אין הקללה בכל הדברים. שכמו שיהיה הויה חדשה לגמרי, כך יהיה העדר בכל הדברים. ולפיכך אמר עד שיהיה כל השערים שקולין: והבן מה שאמר שיהיה העדר והפסד בדברים הטבעים. והוסיף רבי (יוחנן) [אלעזר] דבר בלתי טבעי, והם המלאכתיים, והוא דבר יותר רחוק מן השנוי. והוסיף רב אף לתלמידי חכמים, כי התלמיד חכם הוא שכלי, והוא בודאי יותר רחוק מן השנוי. כי הדבר המלאכתי, אף על גב שאינו טבעי, והוא מתחדש מן הרצון של אדם, מכל מקום אינו שכלי. אבל התלמיד חכם הוא שכלי, והוא יותר רחוק מן השנוי, ואף בו יהיה העדר. והנה בזה נכללו כל המעלות. והוסיף שמואל הכללי, שיהיה העדר בכלל הדברים הנמצאים. ולפיכך אמר עד שיהיו כל השערים כולם שקולים, כלומר ההפסד יהיה בכל הדברים, עד שיהיו כל הדברים שוים. וראוי לך להבין דברים אלו מאוד מאוד, כי הם דברי חכמה, כאשר תבין ענין אלו ד' דברים שזכרו אלו החכמים, כי אי אפשר לפרש עוד יותר. וכאשר תתבונן בדברים אלו אשר אמרנו לך, יודע לך מעלת ההויה החדשה שיהיה בעולם, שמן השנוי אשר יהיה בעולם נוכל לדעת ההויה החדשה העליונה שתהיה: ובפרק חלק (סנהדרין צח. ), אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר (ישעיה נט, יט) "כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו", וכתיב (שם שם כ) "ובא לציון גואל". ואמר רבי יוחנן, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או בדור שכולו חייב. בדור שכולו זכאי, דכתיב (ישעיה ס, כא) "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ". בדור שכולו חייב, דכתיב (ישעיה נט, טז) "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע". אם ראית דור שפוחת והולך, חכה לו, שנאמר (ר' ש"ב כב, כח) "ואתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל", עד כאן. וביאור ענין זה, שהדור שיבוא בו משיח יהיה לדור ההוא התנגדות, לפי שיש בהם התחלה מה למדריגה האלקית. ודבר זה נרמז במה שנאמר "כי יבא כנהר צר". כבר התבאר בכמה מקומות מאוד כי הנהר תמיד הוא בא על ענין חמרי, והארכנו בזה. ולכך אמר "כי יבא כנהר צר", "כי יבא כנהר צר" בכח גשמי, מפני כי "רוח ה' נוססה בו" במלך המשיח, ולכך יבוא הצר כמו נהר, ודבר זה מבואר: ועוד אמר שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. כי מעלת מדריגת המשיח אינו שייך רק אם כל הדור זכאי, או כל הדור חייב. כי יש לך לדעת כי המשיח יהיה משלים כל העולם, ואם הדור זכאי, כולם ראוי להשלמה. ואם הדור כולו חייב, והם בעלי העדר והפסד, וההעדר הוא קודם הויה, ולפיכך בשביל הדור שכולו חייב יבוא המשיח. ועוד אמר 'אם ראית דור שנתמעט וכו''. פירוש, כי הדור אשר יבוא בו משיח הוא דור שפל יותר מכל הדורות. ואלו יזכו אל המשיח, כאשר אין כאן הויה בעולם כלל, ויש כאן העדר, ואז יתחדש הויית המשיח, ויש בו הויה אל כל העולם. וכאשר שהוא כאן חסרון הויה לגמרי בעולם, כפי חסרון הויה יתחדש הויה שלימה, ודבר זה מבואר: עוד שם (סנהדרין צח. ) אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה ולא ימצא, שנאמר (יחזקאל לב, יד) "אז אשקיע מימיהם ונהרותם כשמן אוליך", וכתיב בתריה (יחזקאל כט, כא) "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל". וביאור ענין זה, מפני שהדגים אינם שלימות הבריאה, ולכך הם רחוקים יותר מן ההפסד הבא על הבעלי חיים. שכל אשר שלם הבריאה, יותר קרוב אל ההפסד שבא עליו מבחוץ. כמו שתראה באדם, אשר הוא שלם הבריאה מכל הנמצאים, רגיל בו השנוי וההפסד מן החלאים המשונים הבאים עליו בחוץ, יותר מכל בעלי חיים. ואשר אין כל כך שלם הבריאה, כמו בעלי חיים, יותר רחוקים מן ההפסד. ולכך הדגים אשר אינם שלימי הבריאה, יותר עוד רחוקים הם מן ההפסד מבחוץ משאר בעלי חיים: ואשר תדע כי הדגים אין בהם שלימות הבריאה, תדע מן התורה, שכל בעלי חיים צריכין שחיטה, ודגים באסיפתם בלבד (חולין כז. ). וגם תראה בעצם בריאתן, וזה כי האדם יש בו הדבור, ושאר בעלי חיים יש בהם קול הדבור, והדגים אין בהם אף קול הדבור. ולפיכך בעת המבול הגיע הפסד לאדם מתחלה, ואחר כן לשאר בעלי חיים, כדכתיב (ר' בראשית ז, כג) "מאדם ועד בהמה", ודגים בים לא נמחו לגמרי. ועם כל זה, אין בן דוד בא עד שיגיע הפסד ושנוי אף לדגים, אשר הם רחוקים מן השנוי וההפסד, ואף אלו יקבלו שנוי: וכל זה למעלת ההויה החדשה, עד שיהיה הויה חדשה לגמרי. ולכך אמר אין בן דוד בא עד שיבקש דג לחולה, ולא יהיה נמצא. שיהיה שנוי בדבר אשר הוא רחוק מן המציאות. וזה מעיד על שיבוא הויה חדשה בכל העולם בכלל, כי לפי ההעדר יש כאן הויה. וכאשר יש כאן העדר גמור, בא גם כן הויה גמורה. ופירוש זה ברור מאוד כאשר תבין על אמתתו, שכל ענין זה להודיע על מעלת ההויה החדשה אשר יבוא לעולם בביאת הגואל, כאילו היה עולם חדש. והבן זה, כי הוא עוד דבר מופלא מאוד: עוד שם (סנהדרין צח. ), אמר רבי חמא בר חנינא, אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, שנאמר (ישעיה יח, ה) "וכרת הזלזלים במזמרות". וכתיב (שם שם ז) "בעת ההיא יובל שי לשם ה' צבאות". וכן עוד שם, אמר רבי זעירא אמר רבי חנינא, אין בן דוד בא עד שיכלו גסי רוח מישראל, שנאמר (צפניה ג, יא) "כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך", וכתיב (ר' שם שם יב) "ושארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'". עוד שם אמר רבי שמלאי משום רבי אליעזר בר שמעון, אין בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים מן ישראל, שנאמר (ישעיה א, כה-כו) "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וכו' ואשיבה שופטיך": כל אלו שלשה דברים, מפני כי יהיה הויה חדשה בעולם המשיח, אשר מעלתו הפשיטות. לכן אמר שהשם יתברך יסלק מן העולם המלכות הזלה, כי כל מלכות יוצא מן הפשיטות. וכן דיינים [ו]שופטים, אשר יש להם שם חשיבות, כי כל אלו יוצאים מן הפשיטות. וכן גסי רוח, שבדעתם הם גבוהים וחשובים, כל אלו הם יוצאים מן הפשיטות. ולא יהיה נשאר רק עם עני ודל, ויש להם הפשיטות הגמור, לא כמו הגדולים שאין להם הפשיטות. ומה תראה כי לזמן המשיח יהיה עולם פשוט, וזה מעלת עולם המשיח, וזה מבואר: ==פרק מ== בפרק חלק (סנהדרין צז. ), "ואפס עצור ועזוב" (דברים לב, לו), כביכול אין סומך ואין עוזר לישראל. כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו במטותא מנייכו, לא תרחקוה. דתני, ג' באין בהיסח הדעת, אלו הן; משיח, מציאה, ועקרב. וביאור ענין זה, כי כאשר לא יהיה עצור ועזוב, אז יתייאשו מן הגאולה, ולא יחשבו כלל שיהיו נגאלים, ואז יבא הגואל, כי ג' באים בהסח הדעת וכו'. וביאור זה, כי הדברים אשר הם מסדר הנהגת העולם, באים בסדר ובמחשבה עליהם, לפי שהם קרובים אל העולם. אבל הדברים אשר הם רחוקים מן העולם, יש בהם היסח הדעת, שהרי הם רחוקים מן סדר העולם, ולכך אינם באים רק בהיסח הדעת. והדברים אשר הם יוצאים מסדר העולם הם שלשה, כי הדברים שאינם בעצם, רק שהם מקריים, יוצאים מסדר העולם, שהמקרה אינו מסדר המציאות. והמקריים הם שנים; האחד - הוא מקרה הטוב, והשני - הפך זה, והוא המקרה הרע. השלישי - יוצא מסדר, לא שהוא מקרה, רק הוא מצד עלוי המעלה, שהוא על סדר עולם הזה. ולפיכך הדברים אשר הם רחוקים מסדר העולם הם אלו; האחד - הוא המציאה, שלא בא לידו רק במקרה, ולא כן שאר פרנסתו ומחייתו של אדם, שהוא כסדר העולם. אבל המציאה אינה כסדר העולם, רק במקרה קרה, והוא לטוב. וכן העקרב שנושך את האדם אינו מסדר העולם, רק במקרה, והוא לרע. לא כן הכלב, שאין הכלב ממית. וגם הנחש אינו ממית כל כך כמו העקרב. והוא יתברך ברא סדר העולם, לא הטוב המקרה הפתאומי, וגם לא ינהג ברע הגמור, שהוא עקיצת עקרב, המקרה הרע. אמנם המשיח הוא מדה שלישית, מצד המעלה היותר גדולה והעליונה, ואין זה מסדר העולם והנהגתו: ולפיכך אלו ג' דברים מיוחדים לבא בהיסח הדעת. כי הדבר כאשר מסיח דעתו מן הדבר, הוא נבדל ממנו, שהרי הסיח דעתו ממנו. ואם בא - הרי בא מן המדריגה שיש לו, דהיינו שהוא רחוק מן מדריגת האדם. זה הוא דרך פתאומית, דהיינו ענין פתאומי, שכל ענין פתאומי אינו מסדר העולם. ולפיכך אי אפשר לבוא כאשר מתעסקין בו, כי אז לא היו מסיחין דעת ממנו, ואין זה שייך למשיח. כי במה שאלו ג' דברים הם נבדלים מן סדר הנהגת העולם, הוא בא בהסח הדעת דוקא, כי דבר שהוא בהסח הדעת ופתאומי הוא נבדל מן סדר העולם. ופירוש זה ברור בלי ספק. ומזה תבין המעלה העליונה שיהיה למשיח, שיהיה נבדל מכל סדר העולם. וזה מעלתו העליונה של משיח, כאשר תבין את הדברים האלו מאוד: ובמדרש, "ויבא מלך הכבוד" (תהלים כד, ז), למה נקרא שמו של הקב"ה "מלך הכבוד", שהוא חולק כבוד לבריות. כיצד, מלך בשר ודם, אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין יושבין על כסאו, ואין לובשין עטרה שלו. אבל הקב"ה הרכיב את אליהו על סוסו, דכתיב (נחום א, ג) "אשר בסופה וסערה דרכו", ונאמר (מ"ב ב, יא) "ויעל אליהו בסערה השמים". ומסר שבטו למשה, שנאמר (שמות ד, כ) "ויקח משה את מטה אלקים בידו". והושיב לשלמה על כסאו, שנאמר (דהי"א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך". ומלך המשיח עתיד ללבוש עטרה שלו, שנאמר (תהלים כא, ד) "תשית לראשו עטרת וכו'", ונאמר (שיה"ש ה, יא) "ראשו כתם פז", עד כאן. ובפרק כהן גדול (סנהדרין כב. ) לא זכרו רק ג' הראשונים, ולא זכרו העטרה: וביאור זה, כי אלו שלשה דברים, כי המלך הוא מיוחד בהתרוממות, שהוא מתנשא ומתעלה על העם אשר הוא מלך עליהם. השני, שהוא מושל עליהם, ופועל בהם כרצונו בענין הממשלה. הג', שהוא מנהיג את העם, ועושה להם משפט, ובזולת זה אי אפשר שיהיה קיום לעם. ואלו ג' דברים הם מיוחדים למלך. כי במה שהוא מלך הוא מתרומם על כל העם, ואם היו רוכבין על סוסו היה בהתרוממות זה שתוף למלך בענין התרוממות הזה, אשר אין בזה השתתפות אליו, בשביל שהוא מלך, והוא מתרומם על הכל, ולכך אין רוכבין על סוסו. כמו שאמרו (שבת קנב. ) דעל סוס - מלך. [ו]כנגד הממשלה שיש לו על העם, אשר המלך מיוחד בלבד בממשלה על העם, ולכך אמר אין משתמשין בשרביטו. כי השרביט הוא המטה, בו מושל על הכל, והוא שבט מושלים. ולכך אין משתמשין בשרביטו של מלך, שאם היה אחד משתמש בשרביטו של מלך, היה משתתף עם המלך בענין הממשלה. וכנגד השלישי, שהמלך מנהיג את העם במשפט ישר, וכנגד זה אמר 'ואין יושבין על כסאו'. כי הישיבה על הכסא מורה שהוא יושב לדון לפניו, ולכך אין יושבין על כסאו, [ש]היה זה השתתפות עם המלך במה שהוא מיוחד בו. אלו הם ג' דברים אשר המלך נבדל מהם. אמנם העטרה הוא ענין המלכות בעצמו, וזה אין צריך לומר שלא ילבש דבר שהוא מורה על המלכות בעצמו: ואמר כי המלך בשר ודם אין לו השתתפות עם העם. ואם היה נותן סוס שלו לרכוב עליו אחר, היה זה השתתפות. אבל השם יתברך, מאתו יתברך הכל. ומאחר שמאתו הכל, לא שייך בזה השתתפות. כי מה שהיה נותן ממשלה למשה על פרעה, ממשלה זאת היא עצמה ממשלת השם יתברך, ולא שייך בה השתפות עמו יתברך. וכבר התבאר זה גם כן למעלה (סוף פרק יב) ענין זה באריכות אצל מה שקרא ישראל בשמו יתברך. ולפיכך מה שהושיב שלמה על כסאו של השם יתברך, דבר זה עצמו הוא אל השם יתברך. ומאחר שכן הוא, אין כאן שתוף כלל. ואל המשיח, שיגלה במהרה בימינו, יתן עטרה שלו. דבר זה מורה על עצם מעלת המשיח, שיהיה לו מדריגה אלקית נבדלת, וזהו העטרה של השם יתברך. שהוא יתברך נבדל מהכל, ויתן אל המשיח גם כן המלכות מן השמים, וזאת היא העטרה של משיח: ועוד מדברי חכמים אשר העמיקו בחכמתם, גלו ענין מעלתו של המשיח. (סנהדרין צח. ) אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אינש", וכתיב (זכריה ט, ט) "עני רוכב על החמור". זכו - "עם עננא שמיא", לא זכו - "עני רוכב על החמור". אמר ליה שבור מלכא (לישראל) [לשמואל], אמריתו משיח על חמרא אתי, אשדר ליה אנא סוסיא ברקא. אמר ליה, אית לך בר חיוור גוונא. ופירשו מאה גוני, כי 'חיור' בלשון פרס לשון מאה, כמו שפירוש רש"י ז"ל. ורוצה לומר, כי מה שאנו אומרים שהמשיח אתי על חמרא, דבר זה מורה על מעלת המשיח. מפני שהחמור הוא פשוט יותר מכל בעלי חיים, שהוא בריה פשוטה, שאין לו דעת וחכמה. וכאשר רוכב הוא על דבר פשוט, מורה שהוא נבדל במעלתו לגמרי. ואל תשגיח במה שהוא שהחמור חמרי, אין זה קשיא, דסוף סוף הוא חומר פשוט יותר, והוא הפך הנחש שיש בו ערמומית, ואין לה הפשיטות. והרוכב על הפשוט הוא נבדל לגמרי. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות ה' אצל "וירכב משה את אשתו ובניו על החמור" (ר' שמות ד, כ), ושם בארנו לך הטעם למה הובחר לו חמור, עיין שם, מפני כי שלמעלת המשיח שהוא נבדל לגמרי, לכך ראוי שירכב על החמור, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות. לכך מוכן לקבל כל הגוונים, כי דבר שאינו פשוט אינו מוכן לקבל, שהרי יש בו התיחדות במה שהוא מיוחד, לפיכך אינו מקבל כל הצורות כאשר הוא מיוחד. אבל הפשוט מקבל כל הגוונים, מפני שהוא פשוט: והרמב"ם בספר מורה נבוכים פירש כי מה שכתוב בתורה (שמות כד, י) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", רוצה לומר ותחת סבתו שמסובב ממנו החומר הראשון. ונקרא "לבנת הספיר", שמפני שהספיר הוא פשוט אין בו גוון כלל, לכך מקבל כל הגוונים. וכך החומר הראשון לפשיטותו, מקבל כל הצורה בזה אחר זה. ועם שבעיקר הפירוש אין דעתי נחה בפירושו, מכל מקום מדבריו ראיה לדברינו, שהחמור הפשוט, שהוא החומר הראשון, נקרא "ספיר", שמקבל כל הגוונים: ולכך אמר 'אית לך אחד שיש לו מאה גוונין'. ורוצה לומר, כי החמור שהוא למשיח, שהוא רוכב עליו, מפני שהמשיח מתרומם, והוא נבדל מן החומר שהוא פשוט, עד כי מפני הפשיטות מתייחס אליו הרבה גוונים. וכך פירושו, 'אית לך אחד בר מאה גוונין', כלומר אין הפירוש מה שכתוב (זכריה ט, ט) "עני ורוכב על החמור" שהמשיח רוכב על החמור בלבד, רק שהוא רוכב על החומר הפשוט לגמרי, לכך יש לו מאה גוונין. ולפיכך יש לו לרכוב על חמור, כמשמעו גם כן, ולא סוס, שהוא נקרא 'חמור' על שם החומר, ויש בו מאה גונין, כלומר שהוא מקבל כל הגונים. לכך ראוי שיהיה משיח דוקא רוכב על החמור. והענינים האלקיים אינם כמו שאר דברים שהם בעולם, שהמלך בוחר סוס חשוב לרכוב עליו. אבל הדברים העליונים האלקיים אינם תולים בחשיבות, רק מה שראוי לפי ענינו, ויותר ראוי למשיח חמור מטעם אשר אמרנו למעלה: ולפיכך רבי יהושע בן לוי הקשה, דכתיב (דניאל ז, יג) "וארו עם ענני שמיא כבר אינש", לא זכו רוכב על החמור. וכאשר תבין, כי הענן והחמור שניהם ענין אחד, כי תמיד אלו שניהם מתיחסים אל החמרי, ודבר זה בארנו פעמים הרבה מאוד. והענן, שבו המים, נקרא 'ענן שמים'. הנה הענן הוא ענין חמרי למעלה, ועליו רוכב משיח. אם זכו יהיה רוכב ומתעלה על חומר העליונים, ומתעלה על השמים. ואם לא זכו, יהיה "עני ורוכב על החמור", פירוש שהוא מתרומם על חומר הראשון, הוא חומר העולם התחתון בלבד: ובבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה (עה ע"ב), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, ג' דברים נקראו על שם הקב"ה; צדיקים, משיח, וירושלים. צדיקים - דכתיב (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". משיח - דכתיב (ר' ירמיה כג, ו) "וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקינו". ירושלים - דכתיב (יחזקאל מח, לה) "ושם העיר מיום ה' שמה", אל תקרא "ה' שמה", אלא "ה' שמה", עד כאן. וביאור ענין זה, כי השם הוא מורה על עצם הדבר ואמיתתו, ומפני כי כל שם מורה על אמתת הדבר מה שהוא, ואלו שלשה מורים על אמתת השם יתברך, ולפיכך נקראו על שמו. והם שלשה, כנגד שלשה עולמות הם; התחתונים, ומה שהוא בין העליונים והתחתונים, והעליונים לגמרי. והנה ירושלים הוא בתחתונים. והצדיקים הם מן עליונים ומן התחתונים, כי גוף האדם הוא מן התחתונים, והנשמה מן העליונים. אבל המשיח, שנאמר עליו (ישעיה נב, יג) "ונשא" מן המלאכים, נחשב מן העליונים. והנה ירושלים בתחתונים, מורה על השם יתברך, שהוא שוכן בה. והצדיקים שהם עובדים השם יתברך, מורים על השם יתברך, אשר הם עובדים אליו. והמלך המשיח, אשר בימיו יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד, לכך כל אלו נקראו על שמו יתברך. ויש לך להבין את דברים אלו, כי אי אפשר לפרש יותר: ובמדרש תנחומא, "הנה ישכיל עבדי וירום וגבה ונשא מאוד" (ר' ישעיה נב, יג), "וירום" מאברהם, דכתיב אצלו (ר' בראשית יד, כב) "הרימותי ידי לאל עליון". ונישא ממשה, שכתוב אצלו (במדבר יא, יב) "שאהו בחיקך". "וגבה" ממלאכי שרת, דכתיב אצלם (יחזקאל א, יח) "וגביהם וגבה להם". וכן הוא אומר (זכריה ד, ז) "מי אתה הר הגדול", שהוא גדול מאבות. ופירוש זה, המשיח יהיה גדול מכל העולם. ומפני כי אברהם היה התחלת העולם, כי היה הכל עד שבא אברהם תוהו, כמו שאמרו (ע"ז ט. ) ב' אלפים תוהו. ומשה היה כאשר היה עיקר העולם בפעל, וזה כאשר יצאו ישראל ממצרים, כי אז נחשב כי העולם הוא בפעל. והמלאכים הם בפני עצמם שהם בעליונים. והמשיח, שהוא השלמת העולם, "ירום וגבה ונישא", והוא כמו התכלית כאשר הוא השלמה, והתכלית הוא על הכל, כי הכל נמשך אל התכלית. ולכך אמר "וירום וגבה ונישא", זה המשיח: ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) אמר רב יודא אמר רב, עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר, שנאמר (ר' ירמיה ל, ט) "ועבדו את אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם", 'הקים' לא נאמר, אלא "אקים". אמר ליה רב פפא לאביי, והא כתיב (יחזקאל לז, כה) "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", כגון קיסר ופלגא קיסר כו'. ונראה שמקשה, והרי כתיב "דוד עבדי נשיא להם", אם כן לא יהיה המשיח מלך, רק נשיא בלבד, וכיון דיליף מן "ואת דוד מלכם", אם כן יהיה מלך. ומתרץ כגון קיסר ופלגא דקיסר, כי המשיח יהיה מלך, והנשיא הוא פלגא דקיסר. כי נקרא 'משיח' כי קדושתו ביותר, ועל כן נקרא 'משיח'. כי פלגא דקיסר יהיה קדוש, והקיסר שיהיה עליו הוא קודש קדשים, כי כל דבר שנמשח הוא קדוש לגמרי. ומפני מעלתו וקדושתו יהיה תחתיו אחר, והוא כמו פלגא דקיסר, כי אין ראוי שיהיה הוא עצמו למנהיג, למעלת קדושתו שנקרא 'משיח'. רק שיהיה תחתיו נשיא, והוא יהיה מנהיג, רק כי המשיח יהיה מנהיג בדברים האלקיים לגמרי. גם יש לפרש כן "דוד עבדי נשיא", משמע דוד הראשון. והדברים עמוקים מאוד: ==פרק מא== התבאר לך המעלה העליונה הרמה שירש המלך המשיח. וכמו כן יהיה מעלתו כוללת כל המעלות. שיש צדיק שיש לו מעלה אחת מיוחדת, כמו שתראה שאברהם ירש מדה מיוחדת בהתרוממות ובמעלה, כמו שהתבאר למעלה. ויצחק ירש מדה אלקית, הוא הדביקות בו יתברך. ויעקב ירש מדת הקדושה האלקית, כמו שהתבאר למעלה. והמלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, יהיה לו הכל. ועל דבר זה רמזו חכמים בסודותם בפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב), מה שמו, דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר (בראשית מט, י) "עד כי יבא שילה". דברי רבי ינאי אמרי ינון שמו, שנאמר (תהלים עב, יז) "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו". דבי רבי חנינא אמרי חנינא שמו, שנאמר (ירמיה טז, יג) "אשר לא אתן להם חנינה". ויש אומרים מנחם בן חזקיהו שמו, שנאמר (איכה א, טז) "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו, שנאמר (ישעיה נג, ד) "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע ומוכה אלקים ומעונה": הנה יש לך לתמוה מאד, איך רבי שילא אמר כי שמו שילה כשמו, רבי חנינא גם כן קורא אותו כשמו. אבל דבר זה מורה על מעלת המשיח אשר כולל הכל, ולפיכך הוא אל המעיין בו ומשיג בו, כאשר הוא אותו המעיין. ודבר זה אמרו על המלך המשיח, לפי שהוא כלול מכל מעלות כמו שיתבאר, ולכך נדמה למשיג בו כפי מה שהוא. ואינו דומה לשאר צדיקים, אשר יש להם שמות פרטיים. ומפני שהוא כולל הכל, לכך יקרא לו הקורא שם כפי מה שהוא הקורא, כי שם הקורא עצמו הוא יותר ראשון אליו. לכך תנא דבי רבי שילא אמר כי שמו שילה כשמו. וכן דבי רבי חנינא אמרי חנינא כשמו. וכן דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, וזה גם כן כשמו. ולא פליגי אלו החכמים כלל, רק כי כל אחד אמר שהמשיח שיהיה במהרה בימינו יהיה כולל כל המעלות, ולכך אמר כל אחד שנקרא בשמו. ואמר רבי שילא שילה שמו, כי בודאי שם שילה מורה על דבר מיוחד, ומפני כי המשיח כולל הכל, לכך אמר שילה שמו. ורבי חנינא אמר חנינא שמו. ורבי ינאי אמר ינון שמו, כי בודאי שם ינון בא על דבר מה, לכך אמר ינון שמו, כי המשיח כולל הכל: גם נראה לומר כי שם שילה בא על שהשם יתברך יתן הכל תחתיו, והכל יובילו שי לו, ולכך אמר שילה שמו. ורבי ינאי אמר ינון שמו. ולשון זה הוא לשון גדולה, כלומר שיהיה הכל. ואלו שתי שמות; השם הראשון מורה שיהיה הכל ברשותו, ושם ינון מורה על הגדולה והמעלה העליונה. ולמאן דאמר חנינא שמו, שהשם יתברך יהיה מחונן אותו במה שישאל מאתו, וכדכתיב (תהלים ב, ח) "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך": ויש אומרים מנחם בן חזקיהו שמו. וביאור ענין זה, כי ראוי משיח לשם הזה, וראוי להיות שמו מנחם בן חזקיהו. כי הוא כאשר הגיע לאחד אבל ומיתה, ומקבל נחמה, כאילו חוזר לחיותו. וכך המשיח יהיה מנחם אותם ומשיב נפשם, וכאילו חוזר להם חיותם. וקאמר שהוא בן חזקיהו, כי אין ספק כי הנחמה הוא מחזיק הנפש. ולפיכך המשיח שהוא מחזיק את ישראל, הוא מנחם בן חזקיהו. ומביא הכתוב לראיה "כי רחק ממנה מנחם משיב נפשי". ואלו הדברים ברורים לחכמי האמת, ואין ספק בהם כלל: ורבנן אמרי חיורא דבי רבי שמו. עוד כולל המשיח מעלה השכלית, ולפיכך רבנן, בעלי השכל, קראו לו חיורא דבי רבי. ודבר זה ענין עמוק, כי הצרעת הוא דבר שנבדל מן העולם הזה, וזה מורה מה שהמצורע הוא נדחה מן מחנה ישראל, ואין לו שייכות אל העולם, ולכך כתיב (ויקרא יג, מו) "בדד ישב". ומפני כי המשיח גם כן הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, לכך קודם שיבוא המשיח הוא דומה כמו מצורע, שאין לו שתוף וחבור אל העולם, רק הוא מחולק הימנו. ומפני כי מה שהמשיח הוא מחולק מן העולם בשביל כי המשיח יהיה שכלי לגמרי, ואילו העולם הזה הוא גשמי, ולכך יש לו המשפט המצורע. לכך נקרא שמו חיורא דבי רבי, כי בבית רבי היו מנוגעים, מפני כי בבית רבי היו נבדלים מן עולם הזה, והיו נמשכים אחר השכלי, אשר הוא נבדל מעולם הזה, לכך בא עליהם הצרעת, שהוא נבדל גם כן מן הבריות. ולכך אמר כי המשיח, אשר הוא שכלי לגמרי, הוא נבדל לגמרי מן העולם הזה, ולכך חיורא דבי רבי שמו. והוא עצמו מה שאמרו (סנהדרין צח. ) דיתיב בין סובלי חלאים, והבן זה מאוד: ==פרק מב== כבר התבאר לך פעמים [הרבה] כי התכלית והסוף מסוגל לשלימות יותר מהכל. וזה כי ההתחלה במה שהיא ההתחלה, אין בה שלימות, שהרי לא נשלם עדיין. רק הסוף יש בו השלמה, ולכך הסוף ראוי אל השלימות. והנה המתחייב מזה שיהיה תכלית הזמן מן ימי עולם מסוגל לשלימות, וזהו ימי המשיח, שהוא באחרית הזמן. ודבר זה מבואר למעיין בדבר זה. ואף כי בארנו למעלה כי עולם הזה אין מוכן לישראל, ואיך יהיה המשיח בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, שכל ענין המשיח הוא אלקי לא גשמי. ואין דבר זה קשיא, כי ימות המשיח הם אחד, ולכך כל ימי המשיח נקרא 'סוף העולם', וסוף העולם הוא מוכן שיהיה אלקי. וכמו האדם הזה, כאשר הוא בעיקר ימיו אינו אלקי. אבל כאשר הוא בסוף ימיו, נסתלק ממנו כוחות הגשמי עד שהוא אלקי. ודבר זה גם כן אצל העולם, כי בסוף ימי עולם, שאז יהיה ימות המשיח, יהיה העולם הזה אלקי, ולא יהיה האדם רודף אחר הדברים הגשמיים, רק דברים אלקיים. וכן בסוף ימי העולם יהיה העולם אחד לגמרי. כי עיקר סגולת השלימות הוא האחדות, כי על דבר שהוא שלם נאמר שהוא אחד, כמו שכתוב (שמות לו, יג) "ויהי המשכן אחד", רוצה לומר ויהי המשכן שלם. שתראה מזה שכל שלם הוא אחד, והאחד הוא שלם. כי הדבר שאינו אחד, רק מחולק, לא יפול עליו שלימות. והפך זה גם כן, הדבר שאינו שלם אינו אחד, שהרי הוא חלק בלבד. ואם דבר זה הוא חלק, יש עוד חלק, ואין כאן אחדות. והתבאר לך כי בימי המשיח, שאז יהיה העולם בשלימות, כאשר כל סוף הוא מסוגל אל השלימות, מתחייב שיהיה העולם אחד, שאם לא היה העולם אחד, לא היה בו שלימות: ודבר מבואר הוא בפרק אלו עוברין (פסחים נ. ), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט), וכי עד האידנא לאו אחד. אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אמי, לא כעולם הזה עולם הבא; עולם הזה - על שמועות טובות אומר 'ברוך הטוב והמטיב', ועל שמועות רעות אומר 'ברוך דיין האמת'. אבל לעולם הבא כלו הטוב והמטיב. "ושמו אחד", וכי עד האידנא לאו אחד, אמר רב נחמן בר יצחק, לא כעולם הזה עולם הבא; עולם הזה נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. עולם הבא נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא ביו"ד ה"א, עד כאן: וביאור זה, כי מה שכתב "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו'", אין זה חס ושלום מצד עצמו, כי הוא יתברך מצד עצמו הוא אחד לעולם. אבל הענין הוא מצד המקבלים, כי הנמצאים בעולם הזה מקבלים מהשם יתברך פעולה לטובה ופעולה לרעה, ואם שהוא יתברך אחד, הפעולות הבאות מאתו מחולקות. וכן מה שמקבלים הנמצאים אינו מאמתת שמו יתברך, שאין העולם נוהג באמתת שמו יתברך, כמו שהתבאר. כי השם המיוחד הוא נבדל מכל הנמצאים בעולם הזה, שהם גשמיים. ואף כי הוא נכתב בשם הויה, לא נקרא כך, כי הכתיבה הוא מורה על אמיתת עצמו, אבל הקריאה הוא אל האדם, והכתיבה נבדל מן האדם. ובעולם הזה אשר האדם הוא גשמי חמרי, ויש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם, לכך בעולם הזה הקריאה בפני עצמו בשם אד', כי העבד הוא נבדל מן האדון, ואין לו שתוף עמו, לכך בעולם הזה נקרא בשם אד'. אבל לעולם הבא, שלא יהיה האדם חמרי וגשמי כמו שהוא בעולם הזה, רק יהיה האדם במדריגת המלאכים המסולקים מן הגשמיות, יהיה נקרא גם כן בשם בן ד': כי כבר התבאר כי יש שתי בחינות שיש לעלול עם העלה; הבחינה האחת, כי במה שהעלול הוא מן העלה, יש כאן צירוף העלה אל העלול, כמו צירוף בן אל האב, ובבחינה זאת יש כאן צירוף גמור. הבחינה השניה, כי במה שזה עלה וזה עלול, העלול הוא נבדל מן העלה, כמו העבד שהוא נבדל מן האדון. ולפיכך בעולם הזה השם יתברך נמצא אל עולמו כמו האדון אל העבד, ולכך אף כי הוא יתברך נכתב בשם המיוחד, נקרא אל האדם בשם אד' - בשם אדון, כי הוא יתברך נבדל מן עולמו במה. אבל לעתיד יהיה כאן הבחינה השניה, שהוא יתברך יש לו צירוף וחבור אל העולם, והוא הבחינה שיש בה צירוף וחבור אל העולם. ולכך נכתב בשם המיוחד, ונקרא בשם המיוחד, וזה יהיה לעולם הבא: ובספרי (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו" על כל באי עולם הזה, "ה' אחד" (שם) בעולם הבא, עד כאן. וביאור ענין, דהוי לכתוב 'שמע ישראל ה' אלקינו אחד'. אלא שיש ב' בחינות בו יתברך; במה שהוא אלקי כל הנמצאים, והבחינה הזאת הוא מצד העלול, והרי העלול אינו אחד. אבל לעתיד יהיה החבור הזה מצד העלה יתברך, לכך לא היה מצורף השם יתברך אל עולמו רק מצד שהוא אחד, לא מצד העלול, כי העלול אינו אחד. וזה מה שאמר "ה' אלקינו" בעולם הזה, "ה' אחד" לעולם הבא. והנה עצם המשיח שהוא יהיה המאחד הכל ומשלים הכל, עד שיהיה העולם אחד, ולכך אמרו "ה' אחד" לעולם הבא. ומזה עצמו התחייב בטול מלכות רביעית מן העולם, שכל דבר שהוא יוצא מן האחדות יהיה מסולק, עד שהעולם יהיה אחד בלתי מחולק כלל. ואשר הוא מתנגד אל זה הוא כח אדום, שזאת המלכות הוא התנגדות אל האחדות: ובערבי פסחים (פסחים קיח ע"ב), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, "גער חית קנה" (תהלים סח, לא) שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד. "עדת אבירים בעגלי עמים" (שם) ששחטו אבירים כעגלים שאין להם בעלים. "מתרפס ברצי כסף" (שם) שפושטים ידיהם לקבל ממון, ואינם עושים רצון בעלים. "פזר עמים קרבות יחפצו" (שם), מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין האומות, קרבות שהיו חפצים בהם. כבר התבאר למעלה (פכ"א ד"ה וכאשר תתבונן) כי ג' מלכיות מן האומות הם נמשכים במה אל ישראל אף בעולם הזה, וכמו שנתבאר במדרש. אבל מלכות רביעית היא מתנגד להם. ולכך לימות המשיח יהיו שלש מלכיות לגמרי נמשכים אחר מלכות ישראל, אבל במלכות רביעית אין התאחדות עם ישראל. ועל זה אמר "גער חית קנה", פירוש גער חיה, וממילא תקנה עדה. כי אי אפשר שיהיה למלכות זה התאחדות עם זרע יעקב, ותבין זה. ולכך אם תגער חית קנה, ותהיה מרחיק אותה, ממילא תהיה מקרב עדה, הם ישראל. כי אי אפשר שיהיה הצטרפות למלכות הרביעית עם ישראל. וקרא אותה 'חיה' סתם, כי כל ג' מלכיות הראשונות יש להם שם מיוחד; שהרי קרא האחת ארי (דניאל ז, ד), שניה דוב (שם שם ה), שלישית (נשר) [נמר] (שם שם ו). ואילו חיה רביעית אמר (ר' שם שם ז) "וארו חויא עזה אחרי" בלבד. ולכך אמר "גער חיה", שדבר זה תולה בזה, שכאשר תגער חיה זאת, שהיא הפך ישראל, ממילא תקנה עדה. והוא לשון נופל על לשון כדרך הנבואות. לכך אמר גער חיה שהיא בין הקנים, ותקנה עדת ישראל. ומה שקרא הכתוב מלכות רביעית סתם חיה, כי הארי והדוב נקראו חיה, ומפני כי בכח מלכות רביעית כח ארי וכח דוב, לכך נקרא בשם חיה סתם: ואמר שכל מעשיה נכתבים בקולמס אחד. פירוש שכל המלכיות יש בהם קצת דבר טוב. והטעם הוא כמו שהתבאר למעלה, והדברים ברורים. ואמר 'קרבות שהיו חפצים בהם' גורם זה. כי כל הדברים שהם הפכים זה לזה, כמו אש ומים, לא יתחברו ביחד. ואם היו מרחיקים אותם, לא היו מתפזרים בין האומות, ולא היו באים בהם, כי לא יתחברו שני הפכים. אבל בשביל הקירוב שהיה לישראל אליהם, התפזרו ביניהם, ודבר זה נתבאר למעלה. והוא המעיד על דברינו שהתבארו למעלה, והארכנו בהם מאוד מענין גליותינו. ואמר ש'פושטים ידיהם לקבל וכו''. כי מלכות רביעית, אף כי יש לה כח גדול מאוד, הוא חסר ואינו שלם. וכל חסר מקבל, ואינו שבע. ואילו היה שבע היה עושה רצון בעלים, כי היה שבע רצון. אבל מפני שאין לו שביעה, אין לו רצון. ולפיכך אינו עושה רצון בעלים: והבן הדברים אשר אמרנו לך פה. ונתבאר לך במופת אמיתי שאין ספק ביאת גואלנו בסוף ותכלית, עד שיהיה הכל כמו שמחויב מצד העלה, שהוא אחד: ובפרק אלו טרפות (חולין סג. ), "רחם" (ויקרא יא, יח) זה שרקרק, ולמה נקרא שמו "רחם", אמר רבי יוחנן כיון שבאה רחם - בא רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי, והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק. וגמירי, דאי יתיב על ארעא ושריק, אתי משיח, שנאמר (זכריה י, ח) "אשרקה להם ואקבצם". אמר ליה רבי יודא בר שימי למר בר איהי, והא ההוא דיתיב בי כרבא ושריק, ואתי גלגלא פסיקיה למוחיה, אמר ליה ההוא ביידא הוה, עד כאן. ויש בני אדם נותנים פירושים שונים למאמר הזה, והמה אינם בכתובים, ואין להאריך בדברים שאין בהם ממש. אבל המאמר הזה הוא כפשוטו. ובאו לפרש במאמר הזה כי לעתיד לימות המשיח יהיה העולם אחד לגמרי. ויש מיני נמצאים שמסוגלים לדבר אחד. ויותר מכל זה הם מיוחדים העופות, בעבור שהם נקראים "עוף השמים" (בראשית א, ל). והם מסוגלים לאיזה דברים, כמו שידוע מצפצופי העופות. וגבי רב עילש (גטין מה. ) דקאמר היונה עילש ברח. ודבר זה מבואר בכמה מקומות: ויש מין עופות שהם באכזריות, כמו העורב. ויש בחסידות, כמו החסידה שעושה חסידות עם חברותיה. ויש ברחמים, כמו עוף שנקרא "רחם", ולפיכך נקרא "רחם" על שם הרחמים. ולא פירשו חכמים שמרחם על חבירו, שלא נקרא רק רחום בשורק, והוא פעול. ולא נקרא רחם החי"ת בצירי, שמשמע על אחרים, אבל רחום, החי"ת בשורק, אינו משמע רק הרחמנות בעצמו, והוא מורה על הרחמנות שבא לעולם. ולפיכך אמרו כיון שבא הרחם - בא רחמים לעולם. והיינו כמו שמפרש, 'דיתיב אמידי ועבד שרקרק'. דוקא 'שרק' 'שרק', מפני כי אותיות 'שרק' מחוברים וקשורים יחדיו - ק. ר. ש. , וכן הם כתיבת 'קשר'. וזה מורה על רחמנות, כי כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב (תהלים קג, יג) "כרחם אב על בנים", מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב (בראשית מד, ל) "ונפשו קשורה בנפשו". ודוקא אלו ג' אותיות אחרונות, ולא ראשונות, כי אין זה קשר (כי) אם בתחלה הם קשורים, ואחר כן מתפרדים, רק כאשר נשאר הקשר. ולא היה בהם התי"ו, כי לעולם אותו שהוא אחרון הוא לעצמו, בעבור שהוא בסוף, והסוף הוא נבדל מהכל, באשר הוא סוף, ואינו מקובץ עם האחרים. ודבר זה ידוע: והאותיות הם למפרע, כי זה ענין הליכתם לאחדות ולקבוץ. כי אם היה 'קרש', הנה בענין זה הקו"ף פונה אל השי"ן, אבל אין השי"ן פונה אל הקו"ף, וזה אינו קשור וחבור יחד. רק אם הקו"ף מתחבר אל השי"ן, והשי"ן מתחבר אל הקו"ף. והנה באותיות 'שרק', השי"ן הולך אחר הקו"ף, ובאלפא ביתא הקו"ף הולך אחר השי"ן, ובשביל זה יש כאן חבור שי"ן בקו"ף, וחבור קו"ף בשי"ן, וזהו חבור וקשור גמור. ועוד יתבאר בסמוך ענין זה כי 'שרק' הוא חבור דוקא: ומפני כי כאשר דבר אחד מסוגל לדבר מה, כאשר יבא לעולם דבר שהוא מסוגל אליו, הוא מתעורר אל זה בקול. והפך זה כאשר דבר בא לעולם שהוא הפך להם, הם עצבים ודוממים. ומפני כי העוף הזה הוא מתייחס לרחמים, שנקרא "רחם", לכך כאשר רחמים באים לעולם, אז מתעורר בקול, שהוא קול שמחה, ועביד 'שרק' 'שרק', מטעם אשר התבאר למעלה, כי 'שרק' דוקא הוא חבור גמור, כי יש כאן חבור שי"ן בקו"ף, וקו"ף בשי"ן: ועוד, כי 'שרק' מלשון שורק, שהוא שורק את פיו. וכאשר שורק פיו, מקבץ השפתים יחד. ולכך נקרא השורק 'קבוץ שפתיים'. והקבוץ הזה מורה על רחמים. והרי האוהב, שהוא קשור בחבירו, נקרא 'רחמוהי', כל חבור הוא רחום. וכאשר באים רחמים מלמעלה לעולם, מפני כי השם יתברך מתחבר לתחתונים ומרחם עליהם, ולכך העוף הזה שנקרא "רחם", עביד שרקרק, המורה על חבור: וזהו דוקא כאשר יתיב על מידי, לא כאשר הוא פורח מלמעלה באויר. שאין כאן חבור רק כאשר הרחמים למטה, לא כאשר החבור הוא למעלה באויר, שאין כאן חבור למטה. וכאשר יתיב על ארעא ועביד שרקרק, נעשו עליונים חבור לתחתונים חבור אחד לגמרי, והרחמים הם בארץ, כאשר יש כאן חבור מן העליונים בתחתונים, ולפיכך אתי משיח. אבל כאשר לא יתיב אארעא, רק דיתיב על מידי, אף על גב שהרחמים באים לעולם, אינם בארץ לגמרי. ולכך לא יתיב אארעא ועביד שרק. אבל כאשר יתיב אארעא, אז הרחמים בארץ, והדיבוק והחיבור נמצא בארץ לגמרי, והבן זה: וקאמר דהוה יתיב בי(ני) כרבא, ועביד שרקרק, ואתי גללא ופסקיה לרישא. וביאור זה, אף על גב שיש דברים סגולים בבעלי חיים, אין להביא ראיה מזה. שאין הסגולה בעצם - עד שלא תמצא רק כך, כי לפעמים לא תמצא הסגולה, וכאשר היה משנה בסגולה הזאת שראויה לו - היה נדחה. ולפיכך קאמר דאתא גללא ואפסקיה לרישא, הוא הביטול אשר הגיע לו. והמקשה היה סובר כי מה שישב על הארץ ועביד שרקרק, לכך נפל גללא ופסקא למוחיה. כי ישיבתו על הארץ הוא שינוי אליו, לכך אתא גללא ואפסקיה לרישא בשביל השנוי, שלא היה נמשך אחר מה שהוא מסוגל אליו. ומכל מקום קשה, שהרי לא אתא משיח - כדאמרת דהיכי דיתיב אארעיה אתי משיח. ומתרץ, ההוא שקרא הוה. פירוש, שלפעמים יש בשום בריאה תבונה משונה, ובשביל אותה תבונה משנה ומשקר: כלל הדבר הזה, העוף הזה מסוגל לרחמים, ולפיכך עביד שרקרק, כמו שהתבאר למעלה. אבל יתיב על מידי, מפני שאין הרחמים לגמרי בארץ, לא אתי משיח. רק כאשר יושב על הארץ ועביד שרקרק, הנה הרחמים שבאים מלמעלה הם בארץ לגמרי, ואז יבא משיח במהרה בימינו אמן: ==פרק מג== התבאר לך כי בזמן מלך המשיח יהיה העולם בשלימות, כמו שבארנו לך הרבה מאוד. וכל דבר שהוא בשלימות הוא בפעל, ואינו בכח עוד. כי כאשר הדבר הוא עדיין בכח הוא חסר השלימות. ולפיכך כאשר יהיה העולם בשלימות, כמו שהוא לימות המשיח שיהיה העולם בשלימות, וזה נקרא שהעולם הוא בפעל השלימות, וזהו ענין מדריגת העולם, שיהיה לעתיד לימות המשיח: ובפרק חלק (סנהדרין צד. ) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'" (ישעיה ט, ו), אמר רבי תנחום, דרש רבי שמעון בר קפרא בציפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע התיבה פתוחה, וזה סתומה. בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשית אותו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו, ולא אמר לפניך שירה, תעשה אותו משיח. מיד פתחה הארץ ואמרה, רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו, שנאמר (ישעיה כד, טז) "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'". אמר שר העולם לפני הקב"ה, עשה צביונו לצדיק זה. יצאת בת קול ואמרה (שם) "רזי לי רזי לי". אמר נביא (שם) "אוי לי", עד מתי, יצאת בת קול ואמרה עד "בוגדים בגדו וכבגד בוגדים בגדו" (שם). ואמר רבא ואיתימא אמר רבי יצחק, עד דאתי בזוזי, ובזוזי דבזוזי, עד כאן: דברים אלו קשים להבין, דבשביל שלא אמר שירה יחזקיה, לא יעשה אותו משיח, דמה ענין שירה למשיח. ועוד, דמה ענין שאמרה הארץ שירה בשבילו. דע, שהיה לחזקיה ענין שראוי להיות משיח, מפני שבא עליו סנחריב (מ"ב יח, יז), שהיה מבלבל כל האומות, והביאם על יחזקיה למלחמה, כמו שלעתיד שיהיה גוג ומגוג מבלבל כל האומות, ויביאם על המלך המשיח. ואין ענין משיח רק שיהיה מבטל כח האומות, אחרי שהם יבואו עליו לבטל אותו. ולפיכך ראוי שיהיה נעשה יחזקיה משיח. וכאשר נעשה לו הנס, היה ראוי שיאמר יחזקיה שירה. כי הנס הוא מורה כי הנהגת העולם שלא בטבע, וזהו שלימת העולם כאשר הוא יוצא מן הטבע, ונוהג בהנהגה בלתי טבעי. והאדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות. והפך זה הוא האבל, שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב ודומם, ולא יפתח את פיו. אבל כאשר הוא בשלימות, והוא בפעל הגמור, אז מוציא גם כן הדבר אל הפעל, ונותן שירה ושבח אל השם יתברך, שממנו ההשלמה: ויחזקיה אף על גב שהיה צדיק, לא היה שלימותו בפעל, ולכך לא אמר שירה. כי השירה, שהוא מוציא אל הפעל השיר הזה, מצד כי האדם שנותן השירה הוא בפעל גם כן, ולכך מוציא השירה אל הפעל. ולכך אין ראוי שיהיה משיח, כי אין המשיח רק שהכל יהיה בפעל השלימות, ומפני שלא אמר יחזקיה שירה מורה שאינו בפעל השלימות. כי כבר אמרנו שאין הצדיקים כלם הם במעלה אחת, כי יש לפעמים לאחד מעלה עליונה, כמו שהיה ליחזקיה, מכל מקום אפשר שיהיה חסרון במעלתו במה. ומצד אשר מעלתו אינו בשלימות, הוא בכח בלבד, ואינו בפעל מצד החסרון. וחזקיה לא היה לו המעלה זאת שיהיה בפעל, ולכך לא אמר שירה. ומפני כך המ"ם של "למרבה המשרה" (ישעיה ט, ו) סתומה, להעיד על מעלת חזקיה, כי כח שלו סתום, ואינו נמצא בפעל השלימות, ובשביל זה לא היה מוכן לשירה. ומפני כך אינו גם כן מוכן להיות משיח, שעל ידו הכל בשלימות בפעל: ולכך השירות אשר הם אצל דוד, כולם לשון נקיבה. ואף שירות משה כתיב (שמות טו, א) "השירה הזאת", בלשון נקיבה. אבל לעתיד נאמר (תהלים צח, א) "שירו לה' שיר חדש". כי הזכר הוא יותר במעלת השלימות מן הנקיבה, והוא יותר בפעל מן הנקיבה. ומכל שכן שלא אמר יחזקיהו כלל שירה, שאין ראוי שיהיה על ידו העולם בפעל השלימות כמו שיהיה לימות המשיח. ואין הפירוש שלא רצה לומר שירה, שאין הדבר כך, רק היו באותו דור יודעים שאין ראוים לומר שירה מטעם אשר התבאר, כי אין ראוי שיהיה העולם בשלימות ובפעל על ידי יחזקיהו. ואם לא כן, דבר קטן הוא שיאמר שירה: וכן הא דאמר שם (סנהדרין צד. ) כיוצא בדבר אתה אומר "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'" (שמות יח, י), תנא משום רבי פפייס, גנאי למשה רבינו שלא אמר "ברוך" עד שבא יתרו ואמר "ברוך", עד כאן. ואין הפירוש שלא היו רוצים לומר "ברוך". כי הפירוש הוא שידעו שאין ראוי לומר "ברוך", כי לשון 'ברכה' הוא על הברכה שהעולם מקבל. ולא היו הם דבקים במדת הברכה, שהרי אין כאן ברכה להם, רק היציאה מסבלותם, ואין זה תוספות ברכה להם כלל. ולפיכך לא אמרו "ברוך". אבל יתרו שלא היה בצרה, והיה אוהב את ישראל, ובא אליהם להיות אתם, ונתוסף יתרו על ישראל, היה זה נחשב ברכה. ולפיכך אמר יתרו "ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו'". אבל למשה וישראל שהיו במצרים בסבלות קשה, ולא היה כאן תוספות ברכה, לא היה אפשר לומר "ברוך". וכן מה שלא אמרו שירה יחזקיהו וסייעתו, שלא היה מעלה זאת ליחזקיהו. ואין להקשות, אם כן מה גנאי היה למשה, כיון שלא היה ראוי להם לומר ברוך. מכל מקום נחשב זה קצת גנאי, שלא נמצא מדה זאת אצלם, ודבר זה ענין נפלא כאשר תבין: ואז אמרה הארץ, מה מעכב שלא יהיה יחזקיהו משיח - מפני שלא אמר שירה, שזה מורה שאין שלימתו בפעל, הנה אני אומר שירה בשביל הצדיק. וזה כי האדם מצד שיש לו נשמה מן העליונים, אין שלימתו בפעל מה שראוי לה. אבל הארץ היא מן התחתונים, ושלימות הארץ כאשר יש צדיק בארץ, כמו יחזקיהו שעשה הקב"ה לו נס. לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל הצדיק. כי בודאי כאשר אין צדיק בארץ, אין הארץ גם כן בשלימות, כי "הארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז). וכאשר בני אדם שעליה הם חסרים, אין הארץ בפעל השלימות. אבל יחזקיהו שהוא צדיק, ועשה לו הקב"ה נס, ועל כל פנים מצד מה היה הוא בשלימות, ולכך הארץ שהוא מן התחתונים, ושלימות התחתונים אין צריך כל כך, לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל יחזקיהו. אף על גב כי יחזקיהו עצמו - מצד שהאדם נשמתו מן העליונים - לא היה בשלימות, ומצד הזה אין כאן שירה, מכל מקום השירה היא מן הארץ שהוא מן התחתונים, והאדם נברא גם כן מן התחתונים (בראשית ב, ז), והוא על הארץ, ומצד זה יש כאן שירה: ואמר שר העולם, שלפי סדר העולם ראוי שיהיה נעשה יחזקיהו משיח. ויצאת בת קול ואמרה 'רזי לי רזי לי', שאין הדבר כך, רק שמדריגת המשיח הוא נסתר ונעלם מן עולם הזה, ולכך 'רזי לי רזי לי וכו''. וקאמר עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי. ופירושו, יבוזו מלכות בבל את ישראל, ומלכות פרס יבזו את בבל, ומלכות יון יבוזו את מלכות פרס, ומלכות אדום יבוזו את מלכות יון, ואז במלכות אדום יבוא המשיח: והתבאר לך כי ענין המשיח שיהיה העולם בפעל בשלימות. ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) אמר רב, לא אברא עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר, למשה. ורבי יוחנן אמר, למשיח, עד כאן. וביאור מחלוקתם, כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר ההתחלה נמשך הכל. ויש בחינה שאמצע הדבר הוא עיקר הדבר, במה שעיקר הדבר הוא גוף הדבר, והוא האמצע, לא ההתחלה והסוף. והבחינה השלישית סוף הדבר, ששם השלמת הדבר, ראוי שיהיה עיקר כאשר נשלם. ולדעת רב לא נברא העולם רק למשה, מפני שאז היה התחלת ישראל, שהם עיקר העולם, ולא היה לישראל מציאות עד משה, ומשה הוא צורת ישראל, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולפיכך סבירא ליה שלא נברא העולם אלא למשה, שהוא עיקר, מפני שהוא ההתחלה, ואחר התחלה ימשך הכל. ולשמואל לא אברא עלמא אלא לדוד, מפני שהעיקר הוא גוף הדבר. וכאשר היה דוד מלך על ישראל, היו ישראל במעלתם היותר עליונה. וזה ראוי שיהיה עיקר, כאשר היו ישראל במעלתם העליונה. ולדעת רבי יוחנן לא נברא העולם אלא למשיח, מפני שאז יהיה העולם בשלימותו האחרון, שלא נמצא בעולם חסרון, רק הכל בשלימות. וראוי לדבר זה דבר שהוא עיקר, שכל דבר נמצא בשביל שלימותו, כי זהו צורתו, כמו שהתבאר למעלה: ==פרק מד== הבנין אשר שוא עמלו בוניו בו הוא חשבון הקץ, כמו שהתבאר למעלה שדבר זה לא יבוא בו הידיעה לשום אדם ושום רעיון, וכמו שיתבאר עוד טעם דבר זה. ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו. ), אמר רבי שמעון בן פזי, "ויקרא יעקב אל בניו" (בראשית מט, א), בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, חס ושלום יש פסול במטתי, כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו. אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). אמרו, כשם אין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. מיד פתח הזקן ואמר, 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמרו רבנן, היכי נעבד; נימריה - לא אמריה משה. לא נימריה - אמריה יעקב. התקינו שיהא אומרים בחשאי. אמר רבי יצחק בשם רבי אמי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר - יש לה גנאי, ולא תאמר - יש לה צער, התחילו והביאו לה בחשאי, עד כאן: וביאור ענין זה, כי יעקב הוא שמוכן לגלות קץ הימין יותר מכל האבות, וזה מפני שהקץ האחרון הוא גאולה מן אדום המתנגד ליעקב, וכמו שהתבאר למעלה (פרק טז) דאמר 'ווי לדין כד יקום דין'. ומפני כך יעקב הוא סבת הגאולה העתידה, ולפיכך יעקב הוא מגלה קץ הימין. ומזה הטעם נזכרו האבות אחורנית, כי הכתוב הזה נאמר על הגאולה שתהיה לעתיד, ויעקב הוא סבה ראשונה לגאולה העתידה. כמו שהיה אברהם סבה (ל)ראשונה בגאולת מצרים, שהרי אליו הבטיח (ר' בראשית טו, יד) "וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי". ולכך יעקב הוא מגלה הקץ שלעתיד: ועוד מטעם אחר יעקב ראוי לגלות הקץ שלעתיד. כי הקץ לעתיד הוא סתום ונעלם מאוד, ויעקב מעלתו ומדריגתו עד המדריגה שהוא נעלם ונסתר, כמו שידוע ממדריגת יעקב. ולכך אפשר לו לגלות הקץ, אף שהוא נסתר ונעלם. ודבר זה זכה אליו יעקב, מפני שלא היה פסול בזרעו, ולא היה זרעו דבק בכחות חיצונות, רק כולם היו דבקים בכח פנימי קדוש. ולכך היה מעלתו ומדריגתו מגיע עד המדריגה שהיא פנימי נסתר, והיה אפשר לו לגלות הקץ הפנימי הנסתר. ומפני שאין ראוי לגלות דבר זה, שהרי עולם המשיח כאילו הוא עולם חדש, ואין ליעקב לגלות מצפוניו, ולכך נסתלקה ממנו שכינה. ואמר יעקב שמא יש פסול בזרעו, כי אם יש פסול בזרעו, והיה זרעו יוצאים מן המדריגה העליונה הנסתרת הפנימית, מצד הזה אין יכול לגלות הקץ: לכך אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה, שלכך תלו עצמם ביעקב, כי בודאי יעקב הוא דבק באחדות השם יתברך לגמרי, כי מדריגת יעקב בין אברהם ובין יצחק, והוא פנימי נסתר, לכך יעקב דבק באחדותו לגמרי. ולפיכך אמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", 'כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. שאין ספק שיעקב הוא דבק לגמרי בו יתברך במה שהוא אחד, כמו שאמרנו, ולפיכך אין בלבו אלא אחד. וכך 'אין בלבנו אלא אחד', שגם השבטים דבקים באחדות השם יתברך על ידי יעקב: כי האחדות הוא בשני פנים; האחד, הוא הדבר שהוא בעצמו אחד. והשני, אם כי אינו אחד מצד עצמו, ויש לו חלקים, והחלקים נעשים אחד על ידי דבר המאחד אותו. כמו שהוא הענין באדם, שיש לאדם איברים מחולקים, וכולם הם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת, כמו שהתבאר למעלה. ויש באדם י"ב איברים, והם מנויים בספר יצירה (פ"ה מ"ב), שהם עיקר איברי האדם, וכולם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת. וכנגד זה הם י"ב שבטים גם כן, והם מתאחדים על ידי יעקב אביהם, שהוא אביהם, ועל ידו הם אחד. ולכך על ידי יעקב השבטים דביקים באחדות השם יתברך. ואם לא כן, מאחר שהם י"ב, לא היה להם דביקות בו יתברך, במה שהוא יתברך אחד. ולפיכך הם אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד": ועוד, כי בני יעקב שהיה בהם שבט לוי, שהוא קדוש לה', והוא נבדל מכל שאר שבטים, והוא כנגד האל"ף שבשם "אחד", כי האחד הוא נבדל מהכל. ואחר כן ח' בני גבירות, כנגד החי"ת במלת "אחד", כי יוסף נעשה ממנו שני שבטים, אפרים ומנשה (בראשית מח, ה). ואחר כן ד' בני שפחות, כנגד הדל"ת במלת "אחד". ולכך אמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד', כי הוא כנגד מלת "אחד", שהוא התיבה, כך אנו כנגד האותיות שבשם "אחד", ואנחנו נעשים לאחד על ידי יעקב, שהוא כנגד מלת "אחד": ואז ענה הזקן 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וביאור זה, כי יעקב הוא שומע מה שבניו מקבלים האחדות, כי הוא היותר קרוב להם, ושומע מהם שאמרו 'כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. לכך עליו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי הברכה הזאת שהוא מברך שם כבודו הוא יותר עוד. כי כאשר יאמר 'ברוך שם כבודו' בזה הוא מברך את שמו במה שמורה שמו הגדול על אמתת מהותו: ולא היה ראוי לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק ליעקב, מפני שיעקב היה קדוש ה', כדכתיב (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב". ואין אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק בקדושה. ולכך לא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק במקדש, שהוא קדוש אל השם. ולכך המלאכים, אשר הם נבדלים והם קדושים מן החומר, ראוי להם שבח זה 'ברוך שם כבוד מלכותו'. כי אין לברך השם, המורה על המהות, כי אם המסולק והנבדל מן החמרי. ולפיכך ראוי ברכה זאת למלאכים, שהם קדושים מן החמרי הגשמי. וביום אשר מסולק האדם מן החומר, כמו יום הכפורים, שאסור באכילה ובשתיה (יומא עג ע"ב), ומסולק מאתו שאר ענינים הגשמיים, עד שהאדם קדוש והוא במדריגת המלאכים בפרט, ביום זה אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בקול רם, כמו המלאכים, אשר ראוי להם שבח זה בפרט. וכן במקדש גם כן היו עונים 'ברוך שם כבוד מלכותו', וכל זה מפני קדושת המקדש: וכמו ששבטי יעקב היו מקבלים אחדותו על ידי יעקב אביהם כמו שהתבאר, וכן אנו מקבלים מלכותו על ידי כלל ישראל. שהכלל הוא אחד, והפרטי הוא היחיד, והיחיד מקבל מלכותו על ידי הכלל, אשר אלקותו יתברך הוא על הכלל, שהוא אחד. ועל ידי זה מקבל אחדותו האדם הפרטי, לפי שהפרטי הוא תוך הכלל, ולכך אומרים "שמע ישראל וגו'": וקאמר 'נמרינהו, לא אמר משה'. כי משה אמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל" אל כל ישראל, לכך לא אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו וגו''. כי 'ברוך שם כבוד' אין שייך שבח זה רק למי שהוא קדוש, כמו שהתבאר. ומשה שאמר "שמע ישראל" דיבר כנגד כל אדם, והרי כל אדם לא שייך לשבח הזה, כמו שהתבאר. 'לא נמרינהו הרי אמרו יעקב'. כי יעקב מצד קדושתו ראוי לשבח השם יתברך בשבח הזה, כמו שאמרנו. ועל כל פנים יש בכל אדם דבר מה של קדושה, לכך ראוי אדם בצד מה לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו': ולכך אמר משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה וכו'. מדמה הנשמה הנבדלת לבת מלך, כי הנשמה היא נאצלת מן השם יתברך בלבד, והגוף הוא מן האדמה. ומפני כי הנשמה היא קדושה וטהורה, הוא משתוקקת אל השבח הזה, כי מצד קדושתה ראוי לה השבח הזה, וכל דבר משתוקק אל הראוי לו. ולכך אמר 'שהריחה ציקי קדירה', שהריח שייך לנשמה ביותר, כמו שאמרו (ברכות מג ע"ב) איזה דבר שהנשמה נהנה ממנה, הוי אומר זה הריח. ואמר 'תאמר יש לה גנאי', כי הנשמה היא בגוף, והוא תלוי בגוף, אשר מצד הגוף אין ראוי לה השבח הזה. ואם כן הנשמה רוצה בדבר שאין שייך לה, וזה בודאי גנאי הוא לה. 'לא תאמר יש לה צער', דסוף סוף מצד הנשמה עצמה ראוי לה השבח הזה, ולכך אמר 'לא תאמר יש לה צער': ולכך תקנו לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי, לא בנגלה. שאין ראוי לאדם הנגלה השבח הזה, רק מצד הנשמה, שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים. כמו שאמרו חכמים (ברכות י. ) 'תבוא הנשמה שהיא יושבת בסתר בחדרי חדרים'. ולכך אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בחשאי הנסתר, כמו שיושבת הנשמה בחדרי חדרים. רק ביום הכפורים, מצד סלוק הדברים הגופנים, יש לאדם קדושה. ולכך אמרו (שבת קיט. ) "ולקדוש ה'" (ישעיה נח, ג) זה יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, והאדם אינו נמשך אחר הגופני, ראוי לישראל השבח הזה אף שלא בנסתר. ובשאר ימות השנה בנסתר, מפני כי מצד הנשמה, שהיא נסתרת, ראוים ישראל לזה השבח. ואין להאריך עוד, כי אלו דברים עמוקים מאוד מאוד: ולא באנו לבאר רק כי גלוי הקץ אין ראוי לשום אדם, וכל זה מפני מעלת הקץ. לכך לא היה ראוי לגלות הקץ כי אם ליעקב, שהקץ נעלם, אין ידיעה בו. ולכך תפח רוחן של מחשבי הקץ (סנהדרין צז ע"ב). ומזה תדע כי כל מה שאמרו חכמים בענין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך יהיה בודאי באותו זמן ובאותו שעה, רק שגלה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ, ועד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל, עד אותו זמן שהוא מוכן. אבל לא באו לומר שהזמן והקץ הוא בודאי באותו זמן, שדבר זה אי אפשר, כמו שהתבאר שהקץ הוא מן הדברים הנעלמים, אשר אי אפשר שיהיה נגלה בבירור. ועוד יתבאר: ==פרק מה== בפרק חלק (סנהדרין צט. ) "כי יום נקם בלבי" (ישעיה סג, ד), מאי "יום נקם בלבי", אמר רבי יוחנן, ללבי גליתי, ולאברי לא גליתי. רבי שמעון [בן לקיש] אומר ללבי גליתי, למלאכי שרת לא גליתי. הבן הדברים האלו, איך בא להפליג הקץ, שאינו תלוי רק באמתת השם יתברך, לפי גודל המעלה של הקץ. וזה שאמרו 'ללבי גליתי', רצונו לומר שאין הגאולה תלוי בתארים שלו יתברך, שהוא יתברך מתואר במדותיו. ואין עצם הגאולה תלוי במדות השם יתברך, שהם תארים לו, רק הקץ הוא מאמתת עצמו, כי לפי מעלת ואמתת הגאולה אינו תלוי בתארים של השם יתברך. וריש לקיש סבר דאם אנו אומרים כך, יהיה הקץ נעלם יותר מדאי, ואם כן יהיה זמן ארוך יותר לגאולה עד בלי שיעור. ולפיכך אין לומר רק 'למלאכי השרת לא גליתי'. כלומר שאין הקץ תלוי בם, כי לא יגאל אותם על ידי מלאך, ולפיכך למלאכים לא גליתי. אבל לומר 'לאברי לא גליתי' זה אין לומר, כי היה הקץ נסתר לגמרי, ולא היה יוצא אל הפעל. ולפיכך ראוי לומר 'למלאכים לא גליתי' למעלת הגאולה: ובפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודא אחוה דרב סלא חסידא, אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא. אמר ליה, בתחלתו או בסופו. אמר ליה, איני יודע. אמר ליה, כלה או אינו כלה. אמר לו, איני יודע. רב אשי אמר, הכי אמר ליה, עד הכא לא תסתכי ליה, מכאן ואילך תסתכי ליה. שלח רב חנן בר תחליפא לרבי יוסף, מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ובלשון הקודש. אמרתי לו, זו מנין לך. אמר לי, לחילות נשכרתי, ובין גנזי רומי מצאתיה, וכתיב בה לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לאחר בריאתו של עולם, עולם יתום, מהם מלחמות תנינים, מהם מלחמות גוג ומגוג, והשאר ימות המשיח. ואין הקב"ה מחדש עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבי אבא אמר, לאחר חמשת אלפים שנה אתמר: ופירוש מאמר זה דבר עמוק מאוד. דע כי השם יתברך כאשר ברא העולם, ברא אותו בבי"ת, שהוא אות שניה. והטעם מבואר במדרש אותיות דרבי עקיבא, והכי איתמר שם; אמר רבי עקיבא, אלו עשרים ושנים אותיות, אמרה בי"ת לפניו, רבונו של עולם, רצונך שתברא העולם בי, שכן אומרים בכל יום "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" (תהלים פט, נג). משיב הקב"ה הן, "ברוך הבא בשם ה'" (תהלים קיח, כו). מיד קבלו הקב"ה וברא את העולם בבי"ת, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא". ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבלו ממנו לברוא את העולם, עמד לצד אחד ושתק. עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף, מפני מה אתה שותק, ואין אתה אומר לי כלום. השיב לו אל"ף ואמר לו, רבונו של עולם, מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבין במנין מרובים, ואני במנין מועט; ב' בשתים, גימל בשלשה, וכן כלם, ואני באחד. משיב לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף אל תירא, שאתה ראש לכולן כמו המלך, אתה אחת, ואני אחד, והתורה אחת, שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך": וביאור ענין זה, שאין ראוי שיהיה נברא העולם רק בב', שהרי הב' מורה על הברכה. אבל באחדות אין כאן ברכה, שהרי הברכה על כל פנים יותר מאחד. ואף על גב שג' וד' הוא יותר, אין זה קשיא, כי הג' הוא חוזר לאחדות, כי השנים הם כנגד שני הפכים, שהם שנים, והם מחולקים ואין להם אחדות כלל. ולכך שנים יש בו רבוי, ואין בו אחדות, אחר שהם נגד שני הפכים אשר לא יתאחדו. אבל מן שנים ואילך אי אפשר שיהיו שלשה הפכים, ולפיכך בג' יש התאחדות, ולא בשנים שיש בו רבוי. ולכך אמר שהתחיל בב', מפני שכתוב בו "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", רוצה לומר שהב' מורה ברכה. ויש לך לדעת, כי 'ברוך' כל האותיות שלו מענין זה, שהרי הב' - שנים באחדים. והכ' - שנים בעשריות. והר' - שנים במאות. ולכך לא היה אות ראוי לברוא בו את העולם רק הב', מפני שבו הברכה. כי בבריאת העולם - רבוי מינים הם בעולם, וזהו הברכה. ולכך התחיל הבריאה בב', שבו רבוי וברכה. ואילו התורה היא אחת, כל דבריה ומצותיה מקושרים, והתורה היא חכמה אחת לגמרי: ומכל מקום התבאר לך כי התחלת העולם בב'. והיו"ד היא סוף, שהרי היא סוף האחדים. ומן הב' עד היו"ד הם ט' אותיות. רק אין היו"ד נחשב לגמרי אל האחדים, שהרי היו"ד מצטרפת גם כן לעשרות. ולפיכך לא נחשב רק חצי. וכל אחד מן האותיות כולל י' עולמות. כי כל אות ואות למעלתו כולל עשרה עולמות. וכל יובל נחשב עולם בפני עצמו. ולפיכך אין בן דוד בא עד פ"ה יובלות, שזהו תשלום מן האותיות, ואז אפשר שיבוא המשיח. וכל הדברים האלו אשר אמרנו, היינו שלא יהיה פחות, אבל אפשר שיהיה יותר, וכדמוקי ליה רב אשי בתר הכי: ולמאן דאמר לאחד ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד [שנה] עולם יתום, דסבירא ליה דבעינן פ"ה יובלות לכל הפחות לביאת המשיח, וצריך עוד ארבעים שנה עד שיצמח המלך המשיח בשלימות, כמו שהיה תחלה כאשר יצאו ממצרים, ואחר ארבעים [שנה] (במדבר יד, לג) היו גוברים על שונאיהם לכלות אותם. ולפיכך אחר ד' אלפים ורצ"ה שנים עולם יתום. כי פ"ה יובלת הם ד' אלפים ומאתים וחמשים, וארבעים שנה לצמיחת המשיח, ואחר כך עולם יתום בשנת מ"א. ומה שאמר שיהיה 'מהם מלחמות תנינים', רוצה לומר גוי אכזר, כמו דכתיב (איכה ד, ג) "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן". כן מה שאמר 'מהם מלחמות גוג ומגוג', היינו אומה שכוחה מחמת הרבוי, וכמו שמבואר בכתוב כי יהיה הרבוי לגוג ומגוג. ומלחמות תנינים ומלחמות גוג ומגוג שני דברים מחולקים; האחד מחמת הכח שיהיה אל האומות, שנקראו תנינים. והשנית מחמת הרבוי. וכל זה הענין בא לבאר לך, שבסוף ימי העולם יתגברו הכחות האלו המתנגדים למשיח. ואלו שני כחות מתנגדים אליו; הרבוי מן האומות יהיו מתנגדים לישראל, והם מלחמות גוג ומגוג. והשני, אשר מיוחס להם גודל הכח, והם מלחמות תנינים. ודברים אלו יש להבין אותם: ומתבאר לך כי יש זמן מיוחד לקץ הגאולה. ואולי יקשה לך מה שאמרנו למעלה, שאמר המשיח 'עתה אתינא וכו''. כי הכל אמת נכון. כי מצד המשיח בעצמו אין מניעה כלל, ואין לו זמן מוגבל. רק כי יש מניעה מצד שהמקבל אינו מוכן, אבל אין מניעה מצד המשפיע. והיינו דאמר ליה "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז), כלומר אם המקבל מוכן אין מניעה מצד המשפיע. אמנם המקבל אינו מוכן, והקץ הוא הכנת המקבל כמו שאמרנו. וגם בזה יתבאר לך תשובת השואלים אריכות הגלות, כיון שצריך קץ מוכן ומסודר מן השם יתברך. ואין לשאול על הסדר של השם יתברך למה כך, כמו שאין לך לשאול על כל הדברים המסודרים בבריאת השם יתברך: ובמדרש (דב"ר ב, כג), בשביל ה' דברים נגאלו ישראל ממצרים; מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ. מתוך צרה, דכתיב (שמות ב, כג) "ויאנחו בני ישראל". מתוך תשובה, דכתיב (שם) "ותעל שועתם". מתוך זכות אבות, דכתיב (שמות ב, כד) "ויזכור אלקים את בריתו". ומתוך רחמים, דכתיב (שמות ב, כה) "וירא אלקים את בני ישראל". מתוך הקץ, "וידע אלקים" (שם). ואף לעתיד לבא אין נגאלין אלא מתוך חמשה דברים הללו; מתוך צרה, דכתיב (דברים ד, ל) "בצר לך", הרי מתוך צרה. "ושבת עד ה' אלקיך" (שם), הרי מתוך תשובה. "כי אל רחום ה' אלקיך" (דברים ד, לא), הרי לך מתוך רחמים. "ולא ישכח את ברית אבותיך" (שם), הרי מתוך זכות אבות. "ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים" (דברים ד, ל), הרי מתוך הקץ: וביאור ענין, כי כל גאולה היא כמו עולם חדש לגמרי. ומפני שהגאולה היא כמו עולם חדש, הם נגאלים בשביל חמשה דברים, נגד הה"א שבה ברא השם יתברך עולם הזה. והמבין יבין איך אלו חמשה דברים נגד הה"א הראשונה שבשם המיוחד. וכאשר יש בגאולה ה' דברים אלו, אז החמשה דברים ביחד גורמים הגאולה, שהוא כמו הויה חדשה. אבל דבר אחד או שתים אינו גורם הויה החדשה שמתחדש על ידי הגאולה, רק כאשר יש חמשה דברים נגד הה"א שבשם המיוחד, ואז יזכו אל הגאולה, שהוא הויה חדשה. ודי בזה: ==פרק מו== ממה שהתבאר יש לך לדעת, כי ענין המשיח וההנהגה שתהיה בעולם, שיהיה העולם בשלימות, לא כמו שהיה העולם הזה, רק הויה אחרת. ובפרק השואל (שבת קנא ע"ב) "זכור בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" (ר' קהלת יב, א), אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם" (שם) אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, עד כאן. ופירוש ענין זה, שהדבר אשר הוא בפעל אינו יוצא עוד לפעל, אחר שכבר הוא בפעל. ולכך העולם הזה אשר אנחנו בו, אשר אינו בשלימות, וכיון שאינו בשלימות, אפשר בו החטא, שישנה האדם דרכו לחטא. אבל ימי המשיח, כבר העולם בפעל השלימות, לכך לא יהיה קנין זכות, הוא היציאה אל הפעל, ולא חטא לשנות האדם את מעשיו ממה שנברא עליו האדם, כיון שכבר הוא בשלימות הגמור, אין כאן שנוי, רק יהיה הכל כאשר הוא, כי הכל יהיה בפעל: ויראה שאין לומר שלא יהיו ישראל קונים עוד שלימות ומעלה לימות המשיח, רק שלא יוכל הרשע לשנות מעשיו שיהיה צדיק. ודבר זה נקרא 'יציאה לפעל', אחר שהיה רשע כבר, שיהיה מעתה צדיק. ולכך הכתוב מזהיר האדם שיהיה צדיק קודם שיתגלה המשיח, שאז בודאי אפשר שהחוטא יחזור בתשובה. אבל לימות המשיח לא יוכל לעשות תשובה, כי אין שם שנוי שישנה עצמו מרע לטוב שיהיה הרשע צדיק, או מטוב לרע. אבל אם כבר הוא צדיק, אז בודאי אפשר שיקנה שלימות ומעלה יותר. והדעת נותן כך, כי אין ימי המשיח שיהיה העולם שכלי לגמרי, ויהיו כמו מלאכים נבדלים, שהרי יהיו אוכלים ושותים, ואינו עולם המשיח כמו עולם הבא. ולפיכך בודאי שייך בו קנין מעלה, רק שלא יהיה דבר זה שיהיה האדם משנה מעשיו מן הרע אל הטוב, או מן הטוב אל הרע: כי בודאי אם הוא רשע כל ימיו, אם יראה בימות המשיח הטוב שיעשה השם יתברך לישראל, בודאי יחזור בתשובה כדי לקבל הטוב, ודבר זה אין נקרא תשובה כלל. ולכך אמר הכתוב שיעשה תשובה קודם זמן המשיח, שזה נקרא בודאי תשובה שלימה. אבל התשובה שהיא כאשר יתגלה המשיח, אין זה תשובה. אבל מי שהיה כבר צדיק כל ימיו, לא התחיל בתשובה בשביל הטוב שהשם יתברך עושה לצדיקים, רק כבר היה לפני ביאת המשיח צדיק, בודאי יקנה יותר מעלה אף בזמן המשיח: ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין. שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת (ביצה טו ע"ב). כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), שיהיה מתקן בו - בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם - לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (ר' איוב א, ט-יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקניהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת, רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב - הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת - עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת - שהרי התחיל כבר לפני יום טוב: ועל ענין זה נראה לפרש מה שאמרו בפרק אמר להם הממונה (יומא כח ע"ב), אמר רב ואיתימא רב אסי, קיים אברהם אפילו עירוב תבשילין, שנאמר (בראשית כו, ה) "ותורותי", אחד דברי תורה, ואחד דברי סופרים. ולמה אמרו דוקא מצוה זאת, אבל מפני שבא לומר כי אברהם קיים כל התורה כולה, ויש לחשוב מה בכך שקיים כל התורה כולה, הרי כל ימיו של אברהם היה בטובה, וכמו שאמר הכתוב (בראשית כד, א) "וה' ברך את אברהם בכל", ולא היה לו צער כמו שהיה ליעקב וליצחק; שיצחק היה בעל יסורין כל ימיו, ויעקב אמר (בראשית מג, יד) "אל שדי", [מי] שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די, שמעולם לא נח ולא שלו (ב"ר צב, א). ולא כן היה באברהם, שמת בשיבה טובה (בראשית טו, טו), וכמו שהארכנו בחבור גבורות ה'. ולפיכך אמר שקיים עירובי תבשילין, דכל קיום המצות היה על דרך זה, שקודם זה כבר נתנסה שהושלך לכבשן האש (פסחים קיח. ), וכמה נסיונות נתנסה, ואם כן התחיל קודם יום טוב לתקן לשבת. ואז היה קונה שלימות ומעלה אף בימים טובים, שהיה לו הטוב בעולם הזה: וכהאי גוונא אמרו בפרק ב' דיבמות (כד ע"ב), תנו רבנן, אין מקבלים גרים לימות המשיח. כיוצא בו, לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר רבי אלעזר, מאי קרא, (ישעיה נד, טו) "הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול", מי גר אתך בעניותך - הוא דעלך יפול, אבל אידך לא. הרי לך שאין מקבלים גרים כאשר יהיו ימי הטוב, לפי שאין לעשות התחלה מימים טובים, כי בודאי אדם בזה הוא עובד השם יתברך כאשר יראה הטוב. ולפיכך צריך שיהיה תחלתו קודם, ואז יקנה עולם הבא אף בימים טובים: אמנם מה שאמר (שבת קנא ע"ב) שאין בהם לא זכות ולא חובה, אין לפרש כך. כי תינח זכות ליכא, אבל חובה אמאי אינו לימות המשיח. ולפיכך נראה כמו שאמרנו, כי לדעת הברייתא יהיה לימות המשיח העולם בשלימות ובפעל לגמרי, וכאשר העולם בשלימות ובפעל אין בו שנוי כלל, ולמה יחטא, והכל הוא עומד כפי מה שהוא, ואין בו קנין שלימות. ובשביל השלימות שיהיה בעולם יסולק יצר הרע, כי יצר הרע הוא החסרון שהוא בעולם. וכאשר בימי המשיח יסולק יצר הרע, וכדכתיב (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'", לכך אין בו חובה. וכן ממילא כאשר אין יצר הרע אין כאן זכות, כמו שאמרו במסכת יומא (סט ע"ב) כלום בראת יצר הרע רק כדי לקבל אגרא וכו', לכך לא יהיה זכות ולא יהיה חובה: אמנם מכל מקום נראה כי סבירא ליה לברייתא שאין קנין מעלה לימות המשיח, היינו שיקנה מה שירצה כמו שהוא הענין קודם ימות המשיח, שאם ירצה להיות צדיק גדול ולקנות מעלה יתירה, יקנה כל אשר ירצה. אבל לימות המשיח לא יכול לקנות כאשר ירצה, רק כפי אשר סדר השם יתברך, שיקנה כל אחד ואחד לפי מעלתו ומדריגתו, וזה בקיום המצות ועשיית רצונו יתברך. אך שיהיו הכל עובדים את ה' במצותיו, ולא יהיה לאחד מהם כח להוסיף על מה שנברא עליו לקנות מעלה יותר, ולא יהיה תולה בבחירתו לעשות כך, [זה אינו]. כי אין נראה כלל שלא יקנו מדריגה יותר לימות המשיח ממה שהיה להם קודם, כך הוא דעת הברייתא. ופירוש זה נכון וברור: ורש"י פירש שם (שבת קנא ע"ב) דאיירי במצות הצדקה, שלא יהיה זכות במצות הצדקה, לפי שהכל יהיו עשירים, ולכך אין בו זכות וחובה. ואינו נראה כלל, דעל זה לא אמר "ימים שאין חפץ בם" בשביל שאין כאן מצות הצדקה שכולם יהיו עשירים. ועוד, קרא לא איירי במצות הצדקה בלבד, אלא בכל המצות איירי. והא דקאמר (שם) ופליגי אדשמואל, דאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (דברים טו, יא) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", לא מייתי זה רק דמזה לומדין שיהיה חסרון בעולם, שהרי כתיב "לא יחדל אביון מקרב הארץ", והוא הדין שאר דברים יהיו נוהגים גם כן כמנהגו של עולם. וכן הא דאמר (שבת קנא ע"ב) 'עשה עד שאתה מוצא, ומצוי בידך לעשות', לא איירי לענין הצדקה, רק בכל המצות. והכי פירושו; 'עשה עד שאתה מוצא' המצות, שמא לא יהיה לך פנאי לעשות. ולכך כאשר מוצא ומצוי לך לעשות, עשה המצות. 'ועודך בידך' לעשות קודם ימי הזקנה, כי אז לא תוכל לעשות, כך נראה: ואפילו לשמואל דסבירא ליה דיהיה יצר הרע בעולם, אין ספק דגם שמואל סבירא ליה כי יהיה העולם בשלימות, והכתוב אומר (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'". רק דסבירא ליה דמכל מקום עדיין נמצא היצר הרע, רק שאינו אלא בפרטים, אבל הכלל לימות המשיח יהיו צדיקים ולא רשעים. ויקוים (ר' דברים טו, ד) "אפס לא יהיה בך אביון", כי ימצא פרטים שלא יהיו צדיקים. וזה החילוק שיש בין הברייתא ובין שמואל; כי הברייתא סוברת דבין יחיד בין רבים לא יהיה בהם זכות וחובה. אבל לשמואל בודאי יהיה החטא נמצא ביחידים. ומכל מקום אי אפשר שיהיו חוטאים הרוב, שכבר אמרנו לך כי ימי המשיח הוא שלימות כלל העולם. הרי כי לפי דעת הכל יהיה לימות המשיח הויה חדשה שלא מענין עולם הזה. ולכך נמצא לחכמים (סנהדרין צט. ) שהיו אומרים כי ימי המשיח הוא כמו עולם הזה, לפי שהוא עולם בפני עצמו: ובפרק חלק (סנהדרין צט. ), תניא, רבי אלעזר אומר, ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר (תהלים צה, י) "ארבעים שנה אקוט בדור". רבי אלעזר בן עזריה אומר שבעים שנה, שנאמר (ר' ישעיה כג, טו) "והיה ביום ההוא ונשכחת צור מעיר שבעים שנה כימי מלך אחד", איזהו מלך מיוחד, הוי אומר זה משיח. רבי אומר ג' דורות, שנאמר (תהלים עב, ה) "יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". רבי הילל אומר, אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי יחזקיהו. אמר רב יוסף, שרי ליה מרי לרבי הילל, חזקיה אימת הוה - בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני, ואמר (ר' זכריה ט, ט) "גילי מאוד בת ציון הריעי מאוד בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע". תניא אידך, רבי אלעזר אומר ימות המשיח ארבע מאות שנה, שנאמר (תהלים צ, טו) "שמחינו כימות עיניתנו וגו'", וכתיב (בראשית טו, יג) "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". רבי אומר שס"ה שנים, כמנין ימות החמה, שנאמר (ישעיה סג, ד) "כי יום נקם בלבי". תניא אבימי בריה דרבי אבהו, ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה, שנאמר (ר' ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". אמר רב יודא אמר שמואל, ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר (דברים יא, כא) "כימי השמים על הארץ". רב נחמן אמר כימי נח עד עכשיו, שנאמר (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי": וביאור מחלוקתם, כי סבירא לרבי אלעזר כי המשיח אינו רק שיוציא אותם מן הגליות, ואחר שהוציא אותם מן הגליות יהיה הקב"ה בעצמו ובכבודו מנהיג את ישראל. ודבר זה יהיה עוד מעלה יותר, רק כי עיקר ההוצאה מן הגלות הוא על ידי משיח. ולכך ימי משיח ארבעים שנה, כי תהיה ההוצאה מן הגלות עד שיבואו לכלל מנוחה והשקט ארבעים שנה, כמו שהיה כשיצאו ממצרים, שהיו ארבעים שנה במדבר עד שבאו לכלל מנוחה: ומי שאמר שבעים שנה "כימי מלך אחד וכו'" (ישעיה כג, טו), אין הכתוב תולה צור במלך המשיח, דמאי ענין צור למלך המשיח. רק שהכתוב אומר כי תהיה נשכחת צור "כימי מלך אחד", רוצה לומר המלך שהוא מיוחד, ויש לו המשך מלכות כראוי. ואין מי שראוי למלכות כמו מלך המשיח. ולכך אמר "כימי מלך אחד" זהו מלך המשיח. וסוף סוף המשך המלכות שראוי למלך המשיח הוא שבעים שנה. ולפיכך אי אפשר שתהיה מלכות של משיח פחות מן שבעים שנה, שאם לא כן יהיה חסר מלכותו של משיח. וכן למאן דאמר שלשה דורות, שכך ראוי, שעד שלשה דורות נחשב כמו דור אחד, כדכתיב (בראשית כא, כג) "לי ולניני ולנכדי", והם שלשה דורות, דהיינו הוא ובנו ובן בנו יהיה מלכותו. ואם לא כן, היה חסר מלכותו. אבל יותר מן שלשה דורות הוא מלכות אחר: ומה שאמר הילל 'אין משיח לישראל', חס ושלום לא היה כופר במשיח, אבל היה סובר שהשם יתברך יגאל אותם בעצמו. ואם תאמר, אם כן אמאי קאמר 'שרי ליה מריה'. דאין זה קשיא, דכל מי שאומר דבר ונראה סתירה מבוארת בכתוב, נאמר עליו 'שרי ליה מריה'. דבר זה מצאנו גם כן בשאר מקומות. תדע לך, דהא למאן דאמר ימי המשיח ארבעים שנה, או שלשה דורות, מה יהיה אחר כך. אלא אחר שכלו ימי המשיח, יהיה השם יתברך מנהיג אותם, או שישפוך רוחו על כל בשר, ויהיו כולם חכמים כולם יודעים את התורה אחר כך. וכך הוא דעת הילל שאמר ש'אין משיח לישראל', רוצה לומר כי יהיו נגאלים על ידי השם יתברך, ולא על ידי המשיח. ואל תאמר כלל כי לדעת הילל היו כל הבטחות הטובות נאמר על יחזקיה חס ושלום, שלא היו הטובות בימי יחזקיהו כל כך. אך רוצה לומר כי לא יהיה משיח לישראל, כי מעלת המשיח מעלת מיוחדת, שהשם יתברך מפיל שונאיו לפניו. וקאמר שדבר זה לא יהיה לישראל, שכבר אכלוהו בימי יחזקיהו. וכמו דסבירי להו להנך תנאי שיהיה אחר דורו של המשיח, כך סבירא להילל שיהיה בתחלת הגאולה גם כן כך. ולכך קבע דברי הילל אחר דבריהם, והפסיק בדברי הנך תנאי דאמרי כי ימות המשיח גדול מאוד כדלקמן: "שמחינו כימות עניתנו". פירוש עינוי הקצוב, לאפוקי גלות אדום שאין קצבה ידוע. ועוד, כי גלות שאר מלכיות נקרא 'גלות' ולא 'עינוי'. אבל עינוי לא היה רק במצרים, כדכתיב (בראשית טו, יג) "וענו אותם ארבע וכו'". וכנגד זה ימי השמחה, שאלמלא לא היה שמחה כנגד העינוי, היה חס ושלום הרע יותר בעולם מן הטוב, דלא מצאנו ארבע מאות שנה טוב כמו שהיו במצרים ארבע מאות שנה עינוי, כדכתיב מפורש. ואי אפשר שלא יהיה הטוב בעולם כמו הרע. ולפיכך אמר ימי המשיח ארבע מאות שנה: ולמאן דאמר שס"ה שנה, הוא ענין גדול מאוד. כי הגאולה האחרונה בערך הגאולה הראשונה, היא כמו ערך החמה אל הירח. וזה כי הלבנה היא מאירה וחוזרת ומאפלת, וכך היתה גאולה ראשונה, שאחר הגאולה היה חושך של גלות, כמו הלבנה שמאירה וחוזרת ומאפלת. אבל הגאולה האחרונה שהוא תמיד, ואין לה הפסק, לכך גאולה אחרונה נגד החמה, שהיא נשארת כך תמיד בלא שנוי. ולכך אמרו כי ימי המשיח שלש מאות ששים וחמש שנים, נגד ימי החמה. וכן תמצא במדרש (שמו"ר טו, כג), "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור, שנאמר "החודש הזה לכם". הלבנה שלשים יום, ומלכות ישראל שלשים דור. הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חודש, וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום שלה - מתמלא, ומט"ו ואילך מתחסר, ובשלשים אינה נראת. כך ישראל, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר כו'. ומפני כי הלבנה יש לה כל יום אור בפני עצמו, ולכך היה הגאולה ל' דורות כנגד הלבנה, לא שלשים שנה. כי כן כל דור ודור הוא בפני עצמו. אבל הגאולה האחרונה שס"ה שנה: ולמאן דאמר שבעת אלפים שנה, שנאמר (ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה". פירוש שמחה שלימה, שהרי החתן ראוי שיהיה לו שמחה שלימה עם אשתו, לכך שמחתו שבעת ימים. ויומו של הקב"ה אלף שנה (ב"ר ח, ב), וזה הזמן ישמח השם יתברך עם ישראל שמחה שלימה, שבעת אלפים שנה. שכל שבעה הוא מספר שלם, וזה ידוע. ולמאן דאמר מיום שנברא העולם וכו'. פירוש, כי ימות המשיח עולם בפני עצמו, ולכך הוא שקול כמו מן בריאת עולם עד המשיח. אף על גב כי שמואל אמר (שבת קנא ע"ב) אין בין עולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות, מכל מקום מדאמר שמואל 'אין בין עולם הזה לימות המשיח', משמע דכל אחד נחשב עולם בפני עצמו. ולמאן דאמר מן המבול, לפי שנחשב עולם חדש מן המבול ועד עתה. וכאשר נאמר כי עולם המשיח עולם בפני עצמו, שוה עולם המשיח לעולם שלפניו. וזה העולם הוא מן המבול עד עכשיו, שזה נחשב עולם חדש בפני עצמו, וכזה יהיה ימות המשיח. ודבר זה מבואר: ==פרק מז== החבור שיהיה לעתיד לישראל בהקדוש ברוך הוא יהיה לנצח, ולא יוסר הקשר הזה, ולא ינתק. ודבר זה מבואר בנחמות ישראל על ידי נביאיו, כמו שאמר הנביא הושע (ב, כא) "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". הרי אמר כי החבור הזה, שהוא הארוסין, יהיה חבור עולמית, לא כמו שהיה בראשונה. ובכתוב הזה כתיב "וארשתיך" שלש פעמים; "וארשתיך לעולם", "וארשתיך בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", "וארשתיך באמונה" (שם שם כב). וביאור ענין זה, שהחבור הזה שיהיה לעתיד הוא בשלשה פנים; האחד, שיהיה החבור הזה נצחי. השני, שיהיו ישראל דבקים בכל מדותיו יתברך. הג', שיהיה חבור גמור. שאף אם החבור הזה כולל בכל מדות, באולי אינם דבקים בחבור גמור, שאינם דבקים ברחמים גדולים, וכן בחסד, וכן שאר המדות. ולפיכך אמר "וארשתיך לי לעולם", שיהיה חבור זה נצחי. ואמר עוד "וארשתיך בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", כי אלו דברים שהם הצדק והמשפט והחסד והרחמים כוללים מדות השם, כאשר תדע דברים אלו מאוד. שאין ספק כי החסד והמשפט כל אחד דבר בפני עצמו. וכן הרחמים והצדק, כמו שיתבאר ענין אלו דברים בסמוך (ד"ה וביאור ענין). ואחר כך אמר "וארשתיך לי באמונה", שהענין הזה רוצה לומר חבור גמור. וזה מעלה בפני עצמו, כי מה שאמר "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", אין זה רק שישראל יהיו דבקים בו יתברך בכל המדות. אבל לא זכר עדיין שהחבור הזה חבור גמור, כי אף אם החבור בכל המדות, אפשר כי אין זה ברחמים גמורים. ולכך אמר "וארשתיך לי באמונה", שלשון זה רוצה לומר חבור גמור. ואם כן הוא חבור ברחמים גמורים, וכן בחסד, שעל זה יפול לשון אמונה, כאשר הוא חבור גמור, ודבר זה מבואר: ובמדרש (דב"ר ג, ז), אמר רבי שמעון בן חלפתא, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא למטרונה, והכניסה לו שני אריסין, אף המלך זקף לה שני אריסין כנגדן. אבדה מטרוניתה את שלה, אף המלך נטל את שלו. לימים עמדה וכשרה את עצמה, והביאה אותם שני אריסין. אף המלך הביא את שלו. אמר המלך אלו ואלו יעשה עטרה, ויתנו בראשה. כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין, "כי ידעתיו למען אשר יצוה ביתו לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). אף הקדוש ברוך הוא זקף לו חסד ורחמים, "ושמר לך ה' אלקיך את החסד ואת הרחמים". אבדו ישראל את שלהם, "ההופכים משפט לרשע וצדקה ללענה", אף הקדוש ברוך הוא נטל את שלו, "כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים" (ר' ירמיה טז, ה). עמדו ישראל וכשרו את עצמם, דכתיב (ישעיה א, כז) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". אף הקדוש ברוך הוא מביא את שלו, שכן כתיב (ישעיה נד, י) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא, אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשיהם של ישראל, שנאמר (הושע ב, כא) "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים", עד כאן: וביאור ענין זה, כי השם יתברך הוא משפיע החסד, ומרחם על עולמו. והחילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם. ואלו שני דברים הם מן השם יתברך אל התחתונים. ודבר זה כאשר ישראל עושים המשפט והצדק, אשר דבר זה ראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם, כי אם לא יעשה משפט הרי יוצא מן הדבר שהוא מחויב לעשות. וכן הצדק, הוא ראוי שיעשה הדבר שהוא צדק. וכאשר למטה עושים מה שראוי להם לעשות למטה, גם השם יתברך עושה להם מה שראוי לעשות, והוא החסד והרחמים. ולכך אמר 'אלו ואלו יעשו עטרה בראשה'. כי העטרה בראשה מורה שיש בה מלכות, ולכך ראויה אל המלך. וכאשר יש להם המשפט והצדק והחסד והרחמים, ראוים להיות דבקים בו יתברך, כמו שאמר "וארשתיך וגו'". והרי הוא מבואר ענין החבור לעתיד שיהיה לישראל עם השם יתברך; שיהיה החבור נצחי, ויהיה בכל מדותיו, ויהיה חבור גמור, שאלו מעלות כוללות הכל: כאשר תבין דברי חכמה עמוקה מאוד, תדע כי אי אפשר להיות לעתיד פירוד בין השם יתברך, שהוא העלה, ובין ישראל, שהם עלולים, מן השם יתברך. ודבר זה התבאר לך ממה שאמר הנביא ירמיה (ירמיה לא, ל-לא) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם נאם ה' וגו'". וביאור ענין זה, כי בעולם הזה הגשמי אין כאן החבור הגמור, כי העולם הזה הגשמי נפרד ונבדל מן השם יתברך, שהוא העלה. לכך ישראל לא היו חוזרין אחר השם יתברך להיות דבקים בו, מצד כי ישראל הם בעולם הגשמי הזה שהוא נבדל. עד כי לעתיד, שיהיה העולם הזה בלתי גשמי חמרי, ואז ישראל אי אפשר להם בלא זה. ובעולם הזה השם יתברך היה מחזיר אחר ישראל. וכשיגיע הסוף, שיהיה סלוק הגשמי, יהיה החבור לגמרי. רק ישראל, מפני שהם בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד מן השם יתברך, אינם מחזירים אחר השם יתברך. עד לבסוף, שאז יסולק ההבדל הזה: וזה שאמר הנביא הושע (ר' הושע ב, יח) "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי". פירוש, כי שם 'איש' ו'אשה' נקראו כאשר יש לאיש ואשה חבור ביחד, ושם י"ה הוא מחבר אותם בחבור גמור. אבל שם 'בעל' נקרא על שם שהוא בועל אותה ופועל בה. והרי תמצא "ובעלה" (דברים כד, א) שהוא לשון פועל, ולכך הדבר הזה הוא מצד האיש הפועל בנקבה. וכיון שהוא מצד הדבר הפועל החבור, אפשר שיהיה פירוד לדבר זה מצד ישראל. אבל שם 'איש' לא נקרא מצד שהוא פועל בה, רק מצד חבורם יחד. וחבור שלהם מצד עצמם, לכך אין בטול לזה. ולכך אמר "ביום ההוא תקראי אותי אישי ולא בעלי". ומעתה תבין הכתוב אשר אמר (ירמיה לא, לא) "אשר המה הפירו בריתי ואנכי בעלתי בהם". שבשביל כי הקדוש ברוך הוא היה פועל בהם החבור, וזהו חבור עלה אל העלול, ואין כאן קישור וחבור גמור, "הפירו הברית". אבל לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם חבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך: ובפסחים בפרק האשה (פז. ), "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי בעלי" (הושע ב, יח), 'אמר רבי יוחנן ככלה בבית חמיה', שהיא כבר אצלו, ואין כאן פירוד והבדל כלל. 'ולא ככלה בבית אביה', שיש כאן הבדל והפרש. וכאשר ישראל בעולם הזה הגשמי, שהוא נפרד ונבדל במה מן השם יתברך, נקראים שהיא בבית אביה, ולא בית חמיה. אבל לעתיד, כאשר לא יהיה העולם גשמי כמו שהוא עולם הזה, ואז יהיו נקראים 'ככלה בית חמיה'. לכך אמרו במדרש "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא), בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו רצונו ויעשו תשובה. אבל לעתיד לבא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא לעשות רצונו, שנאמר "נקבה תסובב גבר". וביאור ענין זה כמו שפרשנו, כי כאשר יסולק ולא יהיה כאן הבדל, אז ישראל יחזרו אחר הקדוש ברוך הוא כאשר אין כאן הבדל, ואי אפשר שיהיו זולתו יתברך כלל, והבן הדברים האלו מאוד. וזה שאמר הושע הנביא (ר' הושע ג, ה) "ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים". והרי ביאר כל מה שאמרנו למעלה, כי באחרית הימים (ו)ישובו אל ה' ויבקשו אותו, כי אז יתדבקו ישראל העלול בעלה, לא העלה בעלול. והבן הדברים הנכבדים האלו מאוד, ואז תמצא שאי אפשר שיהיה בטול אל החבור הזה: ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחפזון כי בחפזון יצאת ממצרים". ובגאולה אחרונה כתיב (ר' ישעיה נב, ב) "כי לא בחפזון תצאו משם וגו'", ולמה החלוף הזה. ובמכלתא (שמות יב, יא) "כי לא בחפזון תצאו", לפי שנאמר בגאולת מצרים "ואכלתם אותו בחפזון", זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר, זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיה"ש ב, ח) "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים". יכול אף לעתיד [לבוא] כן יהיה בחפזון, תלמוד לומר "כי לא בחפזון תצאו", עד כאן. וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שנוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן: ==פרק מח== בזה הפרק נוסיף ביאור שלא יהיה השתנות לגאולה העתידה, והיא נשארת קיימת לעולם ולעולמי עולמים. כבר התבאר לך כי הגאולה האחרונה היא שלימות העולם, ולפיכך היא באחרית הימים. שכל דבר מתהוה בזמן הראוי לו, ואין זמן יותר ראוי אל השלימות רק זמן האחרון, מפני ששלימות הדבר הוא בא בסוף. ודבר זה ידוע, כי הדבר אשר מתהוה ויוצא אל הפעל, שלימות אותה ההויה באה בסוף הויה. ולפיכך ראוי שתהיה הגאולה האחרונה - שהיא שלימות העולם - בסוף, וכמו שהתבאר פעמים הרבה. והדבר שהוא ידוע, שהדבר שהוא שלם לגמרי אין לו הפסד כלל, שהדבר יפסד מפני החסרון, שהחסרון הוא העדר שבו, ומביא אותו אל ההפסד לגמרי. אבל הדבר השלם, ואין חסרון בו, לא יבא לכלל העדר, והוא מקוים לעולם. ולכך הגאולה האחרונה, שאז יהיה העולם שלם לגמרי, לא יהיה לה הפסד: ובמדרש "שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ" (ישעיה מב, י), "כי גאל ה' עבדו יעקב" (ישעיה מח, כ), כל השירות כולן קרואות בלשון נקיבה; כשם שהנקיבה יולדת וחוזרת ויולדת, כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד. אבל התשועה העתידה להיות, אין אחריה שעבוד. לכך נקראת בלשון זכר, שנאמר (ירמיה ל, ו) "שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו". שכשם שהזכר אינו יולד, כך התשועה העתידה לא יהא אחריה שעבוד, שנאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד", עד כאן: וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי השירה מורה על שהדבר הוא שלם, ומצד השלימות שבו הוא אומר שירה. הפך האבל שיש לו העדר וחסרון, ומפני כך הוא יושב ודומם. ומכל מקום אפשר כי שלימות שלו אינו שלם לגמרי מכל וכל, והוא דומה לנקיבה, עם שהוא אדם אשר בריאתו שלימה, ומכל מקום אינה שלימה לגמרי בערך הזכר. ודומה לזה הגאולות הראשונות, נמצא בהם החסרון, כמו שנמצא החסרון בנקיבה בערך הדבר שהוא שלם. והיינו דאמר שהשירות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, שהנקיבה יולדת. וביאור ענין זה, שהנקיבה שהיא יולדת הוא מפני חולשתה, שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקיבה. וראיה לזה, כי אותה שאינה יולדת נקראת 'איילונית', מלשון איל. ו'איל' לשון קושי, מלשון (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". וכל דבר שהוא חלש, יש לו השתנות. ולכך הנקיבה יולדת, מפני שהלידה היא השתנות אל האשה. והאיילונית אין השתנות לה, נקראת 'איילנות' שהיא קשה כמו דוכרנית. ואין לה לידה, שהקשה לא יקבל השתנות. ומפני כך הגאולות הראשונות נקראות בלשון נקיבה, אשר לחולשתם יש השתנות אל הגאולות הראשונות. אבל גאולה אחרונה אין השתנות לה, ולכך נקראת בלשון זכר, שאין השתנות לזכר: ועוד תבין גם כן, כי הגאולות הראשונות לא היה לה[ן] מעלה הנבדלת לגמרי. ולפיכך השירה בלשון נקיבה, שהיא חומרית. אבל לעתיד השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה הבלתי גשמית. ומפני זה גם כן הגאולות הראשונות כלם היה להם שנוי, שהדבר אשר הוא חמרי, או מתיחס אל החומר, יש לו שנוי, כאשר ידוע מענין החומר. אבל הגאולה האחרונה יהיו העולם נבדל לגמרי, ולכך הגאולה האחרונה השירה בלשון זכר, שהזכר הוא מתייחס אל הצורה שאינה גשמית, ולא אל החומר כלל. ודבר שהוא בלתי חמרי הוא אין לו שנוי, רק עומד קיים מבלי שנוי: ובמדרש "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא, יב), אמר רבי אבא בשם רבי שמעון בן לוי, משל למלך שכעס על מטרונה, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים בקש להחזירה. אמרה, יכפיל כתובתי, ואחר כך הוא מחזרני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסיני אמרתי לכם פעם אחת (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". דבר אחר, בסיני קבלו שני "אנכי", "ה' אלקיך", "אל קנא" (שמות כ, ה), ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנחם בשני "אנכי". דבר אחר, ב"אנכי" בראתי את העליונים ואת התחתונים, "אנכי עושה כל" (ר' ישעיה מד, כד). ב"אנכי" בראתי אדם, "אנכי עשיתי הארץ ואדם עליה" (ר' ישעיה מה, יב). ב"אנכי" דברתי עם אברהם, "אנכי מגן לך" (בראשית טו, א). ב"אנכי" דברתי עם יצחק, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' בראשית כו, כד). ב"אנכי" דברתי עם יעקב, "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). ב"אנכי" העליתיו, "ואנכי אעלך גם עלה" (שם). ב"אנכי" נגליתי על משה, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' שמות ג, ו). ב"אנכי" שמתי הדבור עם פיו, "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד, יב). ב"אנכי" נתתי הדברות, "אנכי ה' אלקיך". ב"אנכי" הולכתיה במדבר, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז). ב"אנכי" אני בונה ציון, "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך" (ישעיה נד, יא). ב"אנכי" אני מביא גואל, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג, כג). ב"אנכי" אני מנחם אתכם, "אנכי אנכי הוא מנחמכם". זהו שאמר הכתוב (הושע ו, א) "כי הוא טרף וירפאנו", לפי שנאמר (איכה א, ב) "אין לה מנחם מכל אוהביה", וכל מקום שנאמר "אין לה" הוה לה, לכך נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", עד כאן: במדרש זה רמזו כל אשר אמרנו. ורצו בזה כי מלת "אנכי" מורה על עצם הדבר. והפרש בין מלת "אני" ובין מלת "אנכי", כי מלת "אנכי" הוא מורה על עצמו של המדבר, כאילו אמר 'אני עצמי עשיתי זה'. אבל "אני" מורה על המדבר בעדו בלבד, ואין בלשון הזה שיהיה משמע על עצמו. והוא הפך מלת 'אתה', כי מלת 'אני' למדבר בעדו, ו'אתה' לנוכח. והתי"ו דגושה, היא הבלעת הנו"ן של "אני", ובתרגום 'אנת'. אבל מלת "אנכי" אין לו נוכח. מזה תראה שאין המלה מורה על המדבר בעדו בלבד, שאם היה מורה על המדבר בעדו בלבד, היה נמצא גם כן לשון נוכח בלשון זה. אבל המלה הזאת מורה על עצמו של המדבר, כלומר אני עצמי עשיתי זה. ולכך לא בא לשון נוכח בלשון זה, כי דוקא המדבר בעדו מרמז בלשון "אנכי" על עצמו, לא כאשר מדבר אל הנכח. וכאשר אמר "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב), כאילו אמר אני עצמי אלקיך. ובמקום הזה נאמר על העלה הראשונה, שהוא בעצמו אלקיך, ולא שמסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם. ובשביל כי עצמו הוא אלקיך הנה זה בעצמו הוא הכתובה שכתב לישראל, שהוא יתברך אלקיהם, ואם כן יהיה להם שכר גדול: ולא נאמר רק "אנכי" פעם אחד. וזה מפני שאף שהשם יתברך עצמו אלקיהם, ולא נתן להם לשום שר ולשום מלאך, לא היה זה - מה שהוא בעצמו אלקיהם - מחויב מוכרח. ולפיכך היה שנוי לדבר הזה, ונפרד השם מהם. אבל לעתיד כתיב "אנכי אנכי" שתי פעמים, ודבר זה מורה כי השם יתברך יהיה אלקיהם הוא מחויב ומוכרח. כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום (פסחים סא. , וש"נ) 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה. אבל בסיני לא אמר רק פעם אחד "אנכי", ולא היה זה מוכרח, ולדבר זה היה פירוד. ולכך אמר שהוציא אותה מתוך פלטין שלו, כלומר שהיה פירוד לדבר זה. ולעתיד יהיו חפצים ישראל שלא יהיה פירוד אל חבור הזה, ולכך אומרים ישראל יכפול לי כתובתי. כלומר שיהיה לישראל יותר מעלה ממה שהיה קודם, עד כי לא יהיה לישראל עוד פירוד כלל. והכפל הוא החוזק אל החבור הזה, כי שנה עליו הכתוב לעכב שלא יהיו פירוד לעולם. והדברים האלו מבוארים למי שיבין דברי חכמה: ומפני כי התורה לא תוסר ולא תשתכח מישראל, לכך בסיני ששם היה קבלת התורה, נאמר שני פעמים "אנכי". כי הכפל מה שכתוב (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", "אנכי אל קנא" (שמות כ, ה). אבל הלשון הראשון שאמר כי בסיני לא אמר רק "אנכי" פעם אחד, לא חשיב "אנכי אל קנא", שהוא נאמר לרעה. וסבר כי סוף סוף היה פירוד אחר כך, ולכך לא כתב שם הכפל. אבל לעתיד שיהיה קיים תמיד לא יוסר, כתב שני פעמים "אנכי". ואמר דבר אחר 'באנכי בראתי וכו''. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי בלשון "אנכי" הכל, לפי שהוא מורה על עצם של המדבר. ולפיכך ב"אנכי" ברא הכל, כי מאמתת עצמו נברא הכל. לכך מנחם את ישראל בלשון "אנכי", לומר שהנחמה שלעתיד בה הכל, ויהיו ישראל מנוחמים בכל. ודברים אלו באמת עמוקים מאוד, אי אפשר לפרש דבר זה יותר, רק אם יבין הדברים מעצמו: ==פרק מט== אמר יהודה בן לאדוני אבי בצלאל זכרונו [לברכה] לחיי העולם הבא, הנחמות העתידים לבא על ישראל ועל ירושלים, אל יעלה על דעתך ואל יבא במחשבתך דבר שהוא מחשבת און שאפשר הספור, ויבא בהם הדבור על שפתי בן אדם, ואף שישלוט בהם המחשבה ויתפוס בו הרעיון ענין הנחמה, כי דבר זה אי אפשר והוא מן הנמנעות. ואם יבא בדעתך ויעלה דבר זה על מחשבתך, תשים לנגדך ואל יסור מעיניך הצרות אשר היו בעם ה'. וכי אפשר שיבא בהם המספר וישלוט בהם המחשבה, עד כאשר ישים האדם המחשבה על זה - הלא ישתומם, ורעיוניו יבהלו, ולבו ידום ויחרוש בקרבו. כי אם יהיו נאמרים בספור, לא יפול בהם אמונה בלב, ויאמר האומר הלא זה דברי חידה, ולא היה, אך ממשיל משלים הוא. ואם היינו חס ושלום מזרע זרים, לא זרח כבוד ה' אלקי ישראל עלינו, ולא ראינו אור תורת אלקינו, היו הדברים קשים להאמין את אשר עבר על נפשנו בגלותינו ועד עתה. אך אנחנו בני אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, זרע קדושים שורש אמת: כי לפי הדעת והשכל, אם יבואו עליו כל האומות בעולם, מבלי יכולת לזוז האילן הזה הבנוי על שרשי האמת, תקוע בארץ, ועל יובל ישלח שרשיו, מתפשטין בכל רוחות העולם, שתול על פלגי מים היוצאים מן העדן. המשפט נותן והדעת מחייב שלא יעקר אותו, ולא ישלוט בו יד האדם לזוז אותו ממקומו, ולא יבאו עליו בצורת. אף אהבת עולם אהב עמו לתת להם חקים ומשפטים, לא עשה כן לכל גוי. עם עוללים ויונקים דיבר, ולעיני אמהותיו נגלה כבודו, והיו בשלום סכו ומעונתו בציון (תהלים עו, ג). זנח מרכבת כבודו, ומחשמלי זוהר ירד, גם שמים לא זכו בעיניו (איוב טו, טו), ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד, יח), ובין מצוקי ארץ ישב. נפלאת הוא בעיני כל באי עולם: ועתה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו (ירמיה ז, יב), בו שלטו ערלים, בו נכנסו טמאים, נתנו אותו שממה בחמודותיו, לאל זר, הבלי הגוים כבדוהו. ולקדישין עליונים חלקו בהם דינין; אלו נהרגין, ואלו נשרפין, גם אלו הלוקין והגולין, זה ימים ועידן עדנין. גם שם לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, לא נתנו להם אדמה טמאה לשבת ולנחלה, ויתהלכו מגוי אל גוי. לא היה אומה ולשון אשר לא עלה עולם עליהם, עד כי השביעו נפשו מהם, והיה להם לזרא, ותקיא נפשם גם אותם, ובזה הלכו מדחי אל דחי, ונדחו עד קצה השמים. ועתה אם בריאה יברא ה', שמים וארץ חדשה, אין לנו לשבת ומקום לנוח, עד אל אשר בשם "בני אל חי" (הושע ב, א) נקראו, אומרים (ר' ישעיה נב, יא) "סורו סורו טמא אל תגעו". בשבתם אתם נתנו עליהם חוקים חדשים, מקרוב באו. הלא בתורת משה עבד ה' [כתיב] לשום לבניו פאר על ראשם לכבוד ולתפארת, ונגד לבם חותם הקודש, ובבגדיהם צבע כסא הכבוד, והכל לפאר ולהדר ולרומם הוד מיחדיו ומעידיו. ועתה אם תורה חדשה ניתן על ידי זרים, לשום תחת פאר התפילין כובע כרום זולת, ותחת חותם קודש נגד לב - חותם זר מגונה, ותחת יקר כבוד, בעטיפות אבל על שפם יעטה. הלא אם כל האגמים דיו, וכל קני הים קולמסין, וכל שמים יריעות, וכל בני אדם סופרים, לא יספיקו לכתוב התלאות והצרות המשונות יוצאים חוץ לטבע ומנהגו של עולם אשר עברו על עם ה': ועתה ה' אלקינו, אבינו אתה, ושמך הגדול נקרא על בניך, למה יתחלל שמך הקדוש והנורא על ידי בניך לאמר, אם "בני אל חי" אתם, למה מעלים עיניו ממכם כל הימים, וכצאן לטבח יובל, ניתנו בידי זרים. אם אבותינו ואנחנו חטאנו לך, הלא בידך אנחנו להעבירנו, ומה לנו בעולמך להתחלל שם קדשיך על ידי בניך. לכן בקשתינו מלפני כסא כבודך, שאל תתן אותנו בידי זרים, ולהיות למשל ולשנינה בין כל העמים, וחוס עלינו והוציאנו מידי זרים: ובמדרש (ילקו"ש ישעיה רמז תמג), "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" (ישעיה מ, א), כתיב (תהלים מה, ח) "אהבת צדק ותשנא רשע", רבי עזריה בשם רבי יודא בשם רבי סימון פתר קרא בישעיה; אמר ישעיה, מטייל הייתי בבית תלמודי "ואשמע את קול ה' אומר וגו'" (ישעיה ו, ח). אמר, שלחתי את עמוס, והיו קורין אותו פסילוס. אמר רבי פנחס, למה נקרא שמו 'עמוס', שהיה עמוס בלשונו. אמרו, הניח הקדוש ברוך הוא את עולמו, ולא השרה שכינתו אלא על הדין פסילותא, על הדין קטוע לישנא. שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי, כמו דאמר (ר' מיכה ד, יד) "בשבט יכה על הלחי". מעתה את מי אשלח, ומי ילך לנו. "ואומר הנני שלחני" (ישעיה ו, ח). אמר ליה הקב"ה, ישעיהו, בני טרחנים הם, סרבנים הם, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם. אמר על מנת כן, "גווי נתתי למכים" (ישעיה נ, ו), ואיני כדאי שאלך בשליחותך אצל בניך. אמר ליה הקב"ה (היא) ישעיהו "אהבת צדק", אהבת לצדק את בני, "ותשנא רשע" שנאת מלחייבם, "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך" (תהלים מה, ח). מהו "מחבריך", אמר ליה הקב"ה, חייך שכל הנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, שנאמר (מ"ב ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע", ורוח משה על שבעים זקנים. אבל אתה מתנבא מפי הגבורה, הדא הוא דכתיב (ר' ישעיה סא, א) "רוח ה' עלי". ולא עוד, אלא שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות, אבל אתה מתנבא נבואות כפולות; "עורי עורי" (ישעיה נא, ט), "התעוררי התעוררי" (ישעיה נא, יז), "שוש אשיש" (ישעיה סא, י), "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), עד כאן: כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד המקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן. ולפיכך היה מצדיק ישעיהו את ישראל, ואמר, אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום מצד עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלקית, ולכך אין חטא בהם מצד עצמן, רק מצד המקרה, דהיינו מצד היצר הרע, כמו שהתבאר למעלה בפרקים הקודמים. וזה היה מורה על מעלת ישעיה הנביא, שהיה לו צורה אלקית גם כן, לכך היה משבח את ישראל מה שצורתן נבדלת. . ואמר שאיני כדאי להיות הולך בשליחותך אצל בניך, מפני מעלת הצורה של ישראל שהיא אלקית. ולפיכך אמר, כל הנביאים קבלו נבואתם נביא מפי נביא, וזה כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא. לפיכך כל הנביאים שלא היה צורתן כל כך נבדלת מן החומר, היה מבדיל החמרי בין השם יתברך ובין האדם, לכך היה צריך לקבל נבואה שלהם מנביא אחר. אבל ישעיה שהיה נפשו שהיא צורתו נבדלת, ולא היה החומר שלו מסיך ומבדיל בין השם יתברך ובין האדם, אין לו אמצעי, ומקבל הנבואה מן השם יתברך בעצמו. וכן מה שהיה (מקבל נבואתו על ידי אמצעי) [מתנבא בנבואות כפולות], הכל ענין אחד, וטעם אחד להם, כמו שהתבאר: ובמדרש, חטאה בכפלים "חטא חטאה ירושלים" (איכה א, ח), ולקו בכפלים "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה" (ישעיה מ, ב), ומתנחמים בכפלים "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א). וביאור זה - כפל חטא של ישראל, כי לפי מעלת צורתן האלקית, אין ראוי שיהיה בישראל חטא. כי האומות שחוטאים מפני שעצמן הם בעלי חומר, לכך לא נחשב החטא שלהם בכפל, כמו החטא של ישראל שנחשב חטאם בכפל, כי הכפל מורה על הצורה. כי אצל האומות הצורה בטילה אצל החומר, ולכך אין להם מדריגה שניה, רק מדריגה חמרית בלבד. אבל ישראל בעצמם יש להם מעלת הצורה, ולכך חטאם בכפל מצד הצורה, שהיא שנית על מדריגת החומר. ולקו בכפלים, פירוש, כשם שחטא שלהם אינו לפי מעלת צורתם הנבדלת, שאין ראוי שיהיה בהם חטא לפי מעלתם הנבדלת, ולכך לקו בכפלים, שכל מכות היה שלא בטבע, כי היו מכות מופלאות ומבדלות גם כן, כפי מדריגת הצורה. וכן מתנחמים בנחמות כפולים. והם נחמות שהם שלא בטבע, וכולם הם נחמות אלקיים שראויים אל מעלת הצורה, והם נקראים 'נחמות כפלים'. כי הדבר שהוא לפי הטבע החמרי הוא ענין אחד, ושלא כטבע הוא כפל, לכך היו דוקא הנחמות כפולות: ובמדרש, חטאו בראש "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד), ולקו בראש "כל ראש לחלי" (ישעיה א, ה), ומתנחמים בראש "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג). חטאו בעין "ומסקרות עיניהם" (ר' ישעיה ג, טז), ולקו בעין "עיני עיני ירדו מים" (איכה א, טז), ומתנחמים בעין "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח). חטאו באוזן "ואזניהם הכבידו" (זכריה ז, יא), ולקו באוזן "ואזניהם תחרשנה" (מיכה ז, טז), ומתנחמים באוזן "ואזניך תשמענה כו'" (ישעיה ל, כא). וביאור ענין זה, כי כל ענין ישראל הוא בדקדוק גמור. שאם חטאו ישראל באבר אחד, אותו דבר נלקה, ואותו דבר חוזר להרפא, ובזה נתרפאו לגמרי. ואם חטאו באבר זה, ובאה המכה על ענין אחר, לא נתרפא החטא לגמרי, מאחר שלא הוכה באותו אבר שהיה בו החטא. לכך באותו דבר שחטאו בו נלקו, ובו נתרפאו: ==פרק נ== כבר בארנו, כי אף למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, שאין דעתו לומר שלא יהיה דבר יותר רק שלא נהיה אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים ולא יותר, כי דבר זה אין לומר כלל. אבל לא יהיה העולם מוטבע בחומרים כאשר הוא עתה, ויסתלק היצר הרע מן האדם, ויטו הבריות לב אחד לעבוד את יוצר הכל. כי למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות, יהיה העולם נוהג על פי טבעו ומנהגו בדברים הטבעיים, ולא יהיה נוהג שלא על פי הטבע, רק יהיה נוהג בדברים אשר הם אפשר בטבע, רק שיהיו הכל צדיקים: וכך לענין הברכה, אין ספק שיהיה ברכת הארץ הקדושה בכל, שהיא מוכנת לברכה בכל, אם לא שהחטא גורם. ובספרי (ספרא ויקרא כו, ד) "ונתתי גשמיכם בעתם", בלילי שבתות. אמרו בימי שמעון בן שטח, היו גשמים יורדין מלילי שבתות עד לילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני זתים, ועדשים כדנרי זהב. צררו מהם חכמים והניחו דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם. וכן אומר (ר' ירמיה ה, כה) "כי אם עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם", עד כאן. הרי הברכה מוכנת לה הארץ, אם לא היה החטא. ואם כן בזמן המשיח תהיה הברכה בארץ, כאשר הארץ מוכנת בעצמה. וכתיב (ויקרא כו, ד) "ונתנה הארץ יבולה", לא כדרך שעושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם. מנין אתה אומר שתהא השדה נזרעה ועושה פירות בת יומא, תלמוד לומר (תהלים קיא, יד) "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר (בראשית א, יא) "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע", ביום שנזרעה בו עשתה פירות. "ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כו, ד), לא כדרך שעשתה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. מנין אתה אומר כי יהא אילן נוטע ועושה פירות בת יומא, תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר (בראשית א, יא) "עץ פרי עושה פרי למינו", בו ביום היה עושה פירות. מנין שאף העץ עתיד להיות מאכל, תלמוד לומר "עץ פרי". אם לומר שעושה פירות, הרי כבר נאמר "עושה פרי". אם כן למה נאמר "עץ פרי", אלא מה פרי מאכל, אף העץ מאכל. מנין שאף אילני סרק עתידין להוציא פירות, תלמוד לומר "ועץ השדה יתן פריו", עד כאן. הרי כי לעתיד, כאשר יסתלק החטא מבני אדם, האדמה אשר אררה השם בשביל חטא אדם (בראשית ג, יז), תחזור לקדמותה ולברכתה, כאשר היה קודם שחטא האדם. ולמאן דאמר אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, לא יקשה מה שאמר כאן כי תוציא הארץ פירות כל יום ויום, כי דבר זה לא נקרא נס, שהרי היה בתחלת בריאת העולם אם לא היה החטא. והרי לפעמים גם כן היה חדוש שהיו החטים ככליות. ואין דבר כמו זה נקרא שנוהג העולם שלא בטבע: ובמסכת שבת בפרק במה מדליקין (ל ע"ב), יתיב רבן גמליאל ודרש, עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר (ירמיה לא, ז) "הרה ויולדת יחדיו". לגלג עליו אותו תלמיד, אמר "אין חדש תחת השמש" (קהלת א, ט). אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה תרנגולת. ותו יתיב רבן גמליאל ודריש, עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר (יחזקאל יז, כג) "ונשא ענף ועשה פרי", מה ענף בכל יום, אף פרי בכל יום. לגלג עליו אותו תלמיד ואמר, והכתיב "אין חדש תחת השמש". אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה צלף. ותו יתיב רבן גמליאל ודריש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר (תהלים עב, טז) "יהי פיסת בר בארץ". לגלג עליו אותו תלמיד ואמר, "אין חדש תחת השמש". אמר ליה, בא ואראך דוגמתו בעולם הזה, נפק אחזי ליה כמהין ופטריות, וכלי מלת - נברא קורא, עד כאן: הנה רבן גמליאל באר לנו כי כל שלשה חלקים המוציאים תולדות על ידי ברכת השם יתברך, כי האדם מוציא תולדות, [והעץ מוציא פירות], והארץ מוציאה פירות. כולם לעתיד בהסתלק החטא יסולק מהם גם כן החסרון, ויתברכו להוציא בכל יום ויום, והעץ יוצא פירות כל יום, והארץ תוציא דברים אשר הם שלימי בריאה. ויש לך להתבונן מאוד, כי אצל האדם ואצל פירות העץ אמר שיהיו מוציאים תולדות כל יום, ואצל הארץ אמר שתוציא דברים שלמים. כי זכר אצל כל אחד ואחד מה שראוי לו; כי האדם והעץ השדה יותר שלם, והדבר השלם מעכב ומשהה תולדתו ביותר. והארץ היא ממהרת להוציא תולדות, ומוציאה פרחים וצמחים כל שעה, רק שאינם שלמים, כי הארץ בעצמה היא אדמה ועפר. ועל זה אמר כי הארץ תוציא דברים שלמים, ולא תוציא הארץ דבר חסר: וגם זה אינו קשיא למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח רק שעבוד מלכיות כאשר ימצא כך, שהרי היה נמצא דבר זה גם כן בבריאת עולם, שחוה ילדה ליומא (רש"י בראשית ה, א), וכן עץ פרי ליומא. ולעתיד לפי מדריגת העולם ומעלתו, שיהיה מתברך מן השם יתברך, אין זה שלא בטבע כאשר יחזור העולם כמו שהיה בראשונה. ומפני שלעג התלמיד ש"אין כל חדש תחת השמש", במה שהעולם הזה הוא עולם אחד עם עולם המשיח, ומאחר שהוא עולם אחד, אין ראוי שיהיה נמצא בו חדוש כמו [זה], שאם כן היה זה העולם מחולק. ואף כי לפי ענין הנס ימצא כך לפעמים, מכל מקום אינו דומה אל הנס, במה שהנס הוא לצורך שעה. אבל דבר שאינו לצורך שעה, אינו כך. ולכך אמר אותו התלמיד ש"אין חדש תחת השמש". ולכך הראה לו לאותו תלמיד תרנגולת שמולידה ביצה בכל יום. וכן דברים שצומחים כל יום, ודברים שהארץ מוציאה, והם שלמים ואין צריכין תקון. ומעתה אין לומר "אין חדש תחת השמש", כי דבר זה היה קשיא אם לא היה נמצא כלל בעולם, שאז יאמר "אין חדש תחת השמש". אבל כיון שמצאנו גם עתה דבר זה בעולם, אף אם לא היה נמצא במין זה עצמו, רק במין אחר, אין זה נקרא 'עולם חדש': ועוד אפשר לומר ולפרש, כי מה שאמר כי האשה תלד בכל יום, פירוש ענין זה כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מאד בחבור באר הגולה, כי הדברים אשר הם בעולם מורכבים מחומר וצורה. ומתחייב מן החומר מה שראוי לו, ומתחייב מן הצורה מה שראוי לו. ואין ספק כי מצד הצורה יותר מוכן לברכה, מאשר הוא מצד החומר. ולפעמים הוא מוכן מצד הצורה אל דבר מה, ומונע אליו החומר, עד שלא נמצא בו מה שראוי אליו מצד הצורה. מכל מקום, כאשר הוא מוכן מצד הצורה אל ברכה, ואף אם יש מעכב ובטול מצד החומר, מכל מקום אי אפשר שלא יהיה מועיל הכנתו מצד הצורה מה שאפשר להועיל, עד שיוציא לפעל מה שראוי. ומכל מקום נאמר על הנמצא כאשר הוא ראוי מצד הצורה, כי זה עצם שלו. ולא יבחן הדבר רק מצד עצמו, שהוא צורתו, אשר הוא אמתת עצמו. ואין להשגיח על הבטול אשר ימצא אליו מונע מצד החומר. כי דבר זה דומה אל גבור גדול, אשר לו הכח על פעל גדול מאד, והוא נסגר בבית. וכי בשביל זה שהוא נסגר בבית לא יאמר שהוא גבור גדול, אף כי אי אפשר להוציא גבורתו אל הפעל. וכך הדבר הזה בעצמו, כאשר דבר אחד ראוי מצד הצורה העצמית, שהיא עצמו לו, אף כי מצד שהצורה מוטבעת בחומר יש מונע אל דבר זה, מכל מקום יאמר על זה כאשר ראוי אל הצורה כאשר הוא מופשט מן החומר. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' במקומות הרבה מאד. ולכך הדברים אשר אמרו בכאן כלם נאמרו מצד הצורה המופשטת. וזה אמרם לעתיד אשה שתלד בכל יום, כי יהיה העולם לפני השם יתברך. ומפני זה מצד הצורה כך הוא ראוי שתלד אשה בכל יום, ועץ עושה פרי כל יום, ותוציא גלוסקאות וכלי מלת. ואם יש מונע מצד החומר אשר הוא המונע, מכל מקום יאמר עליו כך מצד אמתת עצמו, היינו מצד צורתן, ואין להשגיח אשר הוא מצד החומר. ומעתה, אין אתה צריך לומר שהדבר הזה נמצא לפעמים, אבל כך הוא לפי מעלת הצורה בעולם הזה, שאף אם יש מונע מצד החומר, ולכל הפחות מועיל כי אינו מונע מכל וכל, אבל יוצא לפעל מה שראוי. ויש לך להבין דברים אלו, והם ברורים, ודי בזה: ==פרק נא== אחר שבארנו לך בפרק הקודם ענין הארץ הקדושה ומעלתה, יש לדעת גם כן ממעלת עיר קדשינו ותפארתינו, ירושלים עיר הקדושה, תבנה ותכונן במהרה בימינו. כי יש לך ללמוד דכל שכן וכל שכן הדבר שהיה במעלה אלקית כבר, שיוסיף בקדושה ובמעלה אלקית ממה שהיה לו. ובבבא בתרא (עה. ) "ושמתי כדכד שמשותיך" (ישעיה נד, יב), אמר רבי שמואל בר נחמני, פליגי ביה תרי אמוראי דארץ ישראל; יהודה, ויחזקיה בניו של רבי חייא. ותרי מלאכי ברקיע; מיכאל, וגבריאל. חד אמר דשוהם, וחד אמר דישפה. אמר להם הקב"ה להוי כדין וכדין. "ושעריך לאבני אקדח" (שם), כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש, עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות, שהן שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר ברום עשרים, ומעמידם בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד, השתא כביעתא דציצלתא לא משכחן, כולי האי אשכחן. לימים הפליגה ספינתו בים, חזא מלאכי שרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, שהן שלשים על שלשים, וחוקק בהן עשר ברום עשרים. אמר להו, הני למאן. אמרו ליה, שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה דרוש רבי, ולך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר ליה, ריקא,אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי אתה. נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות. מתיבי, "ואוליך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג), רבי מאיר אומר מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון. ורבי יודא אומר, מאה אמה, כנגד היכל וכותליו, שנאמר (תהלים קמד, יב) "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל". כי קאמר רבי יוחנן לכוי דבי זיקי: וביאור ענין זה, כי ירושלים אינה עיר טבעית כמו שאר עיר, רק היא עיר אלקית במעלתה האלקית. ולפיכך אמר הכתוב "ושמתי כדכד שמשותיך", כי "כדכד" היא אבן יקרה. ולפיכך אמר, כי לעתיד למעלת ירושלים, שתהיה מעלתה יותר אלקית עוד ממה שהיה קודם, וראוי שיהיה בניינה לפי מעלתה, מאבנים טובות ויקרות. ולכך חושן המשפט, שהיה בו אורים ותומים שמות הקדושים, היה חושן המשפט מאבנים טובות. ופליגי מיכאל וגבריאל בענין החומה הזאת, כי החומה בה יוגדר העיר, עד שנקרא המקום על שם החומה, "בית מושב עיר חומה" (ויקרא כה, כט). וכן השער במה שהוא כניסת העיר, שגם המקום נקרא על שם השער, כדכתיב (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ולפיכך החומה והשער, שהם צורת המקום, ראוי שיהיו כפי מדריגתה: ופליגי בה תרי מלאכים. ורז"ל אמרו מיכאל של מים, וגבריאל של אש. ואין הפירוש שמיכאל הוא מים, וגבריאל הוא אש. דאין הדבר כך כלל. רק כי הם צורות נפרדות זה מזה, והם מחולקים כמו אש ומים. כי מיכאל שהוא של מים, רוצה לומר כי מושפע ממנו מה שהוא דומה למים. וגבריאל של אש, כי מושפע ממנו מה שהוא שוה ודומה לאש. כי מן מיכאל מושפע ממנו הטוב והחסד, וזה דומה למים. וגבריאל מושפע ממנו הדין, והוא שוה לאש. ולפיכך צורת מיכאל חסד, וצורת גבריאל אש. ולפיכך מיכאל, שהוא ממונה על המים, אמר שצורת העיר הקדושה יהיה הטוב, שתהיה דביקה בחסד ובטוב. ולפיכך החומה יהיה של שוהם, כי השוהם גוון שלו מורה חסד וטוב, וראוי למקום הקדוש להיות צורה האלקית שלה דבר זה. וגבריאל, שהוא דין, אומר שצורת המקום יהיה ישפה, שהוא גוון מורה דין. ואין ספק שכל אחד ואחד מן שתי המדות האלו הוא מעלה בפני עצמה. וכמו שיש למעלה כוחות מחולקות, יש ממונה על החסד ויש ממונה על הדין. וכן יש צדיקים בארץ, יש שנפשו מוכן לעשות הטוב והחסד, ויש שהוא מוכן לדין, וכל אחד ואחד מעלה בפני עצמו. לכך תרי מלאכי ברקיע ותרי אמוראי בארץ דומים ושוים. והדברים ידועים למשכילים, ואין כאן מקום זה: ואמר שהקב"ה אמר כדין וכדין תהוי. ומפני שהשם יתברך כולל הכל, דין וחסד. ולא כמו המלאכים, שהממונה על חסד אינו ממונה על דין, והממונה על דין אינו ממונה על חסד, והוא יתברך כולל הכל. והוא יתברך נותן לה מעלה כוללת, שתהיה כרכא דכולא בה. ומצד הפתח תהיה מעלתה נבדלת לגמרי, ולכך כתיב "ושעריך לאבני אקדח". והוא דומה אל האדם, שהפנים שלו מאירות, וכך השער, שהוא פני העיר, יהיו אבני אקדח המאירים. ומורה זה על מעלת אלקית, כמו האדם כאשר יש לו פנים מאירים, שנאמר (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו". וביאר לך כי שני מעלות יהיו לירושלים; אם המעלה שתהיה כוללת הכל, כמו שאמר הקב"ה 'תהוי כדין וכדין'. ואם שתהיה לה המעלה העליונה הצורה הנבדלת, עד שתהיה דביקה בעולם הנבדל לגמרי: ומה שאמר לעתיד מביא הקב"ה אבנים שלשים על שלשים. כי עשרים לא יתכן, שהרי הפתח גבוה עשרים, וצריך יותר, ומדאפקתיה מן עשרים, אוקמיה אשלשים. והם מרובעים, כי המרובע הוא שלם בלא חסרון, והוא לפתח העיר. ומה שאמר 'לגלג עליו אותו תלמיד', מפני שהיה התלמיד מדמה העולם שלעתיד לעולם הזה: ואמר פעם אחד הפליגה ספינתו בים הגדול. רוצה לומר שהשיג בענין הזה לעיין בעומק דבר זה, ועתה ראה בחכמה שהמלאכים מנסרים וכו'. פירוש, שהחכמה היא רחבה מני ים. ופעם הפליגה ספינתו, שהיה נכנס בחכמה שהיא רחבה מני ים, ועמד על הניסור הזה, רוצה לומר גזירה זאת. שהרי לשון גזירה הוא כריתה וניסור גם כן. וראה שהעליונים גוזרין דבר זה. שכל דבר הוא בגזירת עליונים, והם גוזרין, ולכך נקרא זה ניסור. ואז היה מודה לדבר. ומפני שלא היה מאמין, עשאו גל עצמות, שנענש על ידו ומת, ונעשה גל עצמות: ומקשה מיתיבי וכו'. ונראה מחלוקת החכמים בענין זה; דמאן דאמר מאה, כי מאה הוא מספר שלם, מורה על שלימת מבלי חסרון. וענין מאה שהוא מספר שלם התבאר בחבור גור אריה בפרשת ואתחנן, עיין שם. ולפיכך אמר שקומת האדם מאה אמה. ומאן דאמר מאתים, כשתי קומות של אדם הראשון, דעתו כי אדם היה מאה אמה, כי זה המספר הוא שלם. לכך אדם הראשון שנברא בשלימות, היה לו המספר הזה, עד אחר שחטא שמעט אותו. ומכל מקום, אדם הראשון לא היה לו השלימות רק מצד גופו החמרי. אבל לעתיד יהיה השלימות הן מצד גופו החמרי, הן מצד הצורה. והצורה יש לו מדריגה השניה, ולכך קומת האדם יהיה מאתים. וכבר התבאר למעלה אצל כפל "אנכי" (ישעיה נא, יב) ענין זה. ורבי יהודא סבר מאה אמה, כי האדם דומה להיכל שהוא קדוש, והוא היה מאה אמה. וזה יהיה לעתיד, שיהיה האדם בית קדוש, ובו יושב הנשמה, שהיא נצוץ מן השם יתברך, וכמו שהיה במקדש נצוץ כבודו יתברך. ולפיכך אמר כי יהיה מאה אמה, כמו בית המקדש: ודע עוד, כי מאן דאמר מאתים אמה כפל קומת האדם הראשון, סבר כי אדם הוא גשמי, והצורה בטלה אצלו, וכאילו היה כולו גשמי חמרי. אבל לעתיד יהיה קומת אדם מאתים, נגד חומר וצורה, ואין אחד בטל אצל השני. ומאן דאמר מאה אמה, כי לעתיד יהיה החומר בטל אצל הצורה, וכאילו האדם אינו גשמי, ולכך לא יהיה רק מאה אמה: ומתרץ הנהו לכוי דבי זיקי. פירוש, חלונות המביאים האויר לשם. שאף על גב שאינו פתח לכנוס, מכל מקום שם פתח עליו, שהוא מביא האויר, ויש עליו שם פתח. אף שאינו פתח גמור לכנוס לשם, מכל מקום הוא פתח שהוא מביא אויר. וכל פתח הוא צורת העיר. ולכך אמר 'הני לכוי דבי זיקי', כלומר שהשעור שאמר רבי יוחנן, אין זה רק שיש שם פתח עליו להביא האויר לשם, לא שיבא האדם שם. ולא דברנו רק מצד מעלת המקום מצד עצמו, לא מצד האדם. אבל מצד האדם, בודאי יהיה יותר גדול: ועוד שם (ב"ב עה ע"ב) אמר רבה אמר רבי יוחנן, עתידה ירושלים שתגבה שלשה פרסאות למעלה, שנאמר (זכריה יד, י) "וראמה וישבה תחתיה", מאי "תחתיה" - כתחתיה. ו[מ]מאי תחתיה שלשה פרסאות הוי, אמר רבא, אמר לי ההוא סבא, ירושלים קמייתא תלתא פרסאי הות. ושמא תאמר יש לה צער לעלות, תלמוד לומר (ישעיה ס, ח) "מי אלה כעב תעופינה". אמר רב פפא, שמע מינה האי עיבה תלתא פרסא מודלי. וביאור ענין זה כי ירושלים היא ג' פרסאות, כי ירושלים עיר קדושה, ולכך מדריגתה ג' פרסאות, כי הקדושה השלימה הוא על ידי ג', כנגד ג' "קדוש" (ישעיה ו, ג). וכל "קדוש" שיאמר הוא מדלי מן הארץ. ומפני כי ירושלים תהיה קדושה לגמרי, תהיה מדלי מן הארץ ג' פרסאות, כנגד כמו שהיא תחתיה, ואז יהיה קדושה בשלימות, לא התחלת קדושה: ואמר שמא יש צער לעלות. רוצה לומר, שמא לישראל הדרים בה, מפני כבידות החמרי, שהוא מבדיל בינם ובין הקדושה, יהיה להם צער לעלות. רוצה לומר לקנות אותה מדריגה הקדושה, ומפני כך יהיה קשה לעלות. ועל זה אמר "וכיונים אל ארובותם" (ישעיה ס, ח). ידוע לכל שהעוף פורח באויר מפני קלות החומר שיש לו, ואינו מונע לעוף לעלות למעלה. וכן ישראל יהיו דומים לעוף, שיהיה להם חומר זך, עד שלא יהיה להם מעכב ומונע מן כבידות החומר לעלות ולקנות המדריגה הקדושה. והבן הדברים הגדולים האלו. ומפני זה מדמה אותו לעב, שהעב הוא ענן שמים. ואמר הכתוב אף אם יהיה האדם לעתיד גם כן חמרי, לא יהיה חומר שלהם גס וכבד כמו שהוא עתה, רק כמו חומר הענן, שהוא חומר שאינו נחשב מן התחתונים, שהרי נקרא 'ענן שמים'. ולפיכך הענן נבדל מן הארץ ג' פרסאות. והתבאר לך הקדושה העליונה של ירושלים: ==פרק נב== התבאר לך דבר מקדושת ירושלים וממעלתה. אך הדבר שהוא קודש קדשים הוא בית קדשינו ותפארתינו, שיהיה לעתיד ובמהרה בימינו. אמרינן בפרק האשה (פסחים פח. ) אמר רבי אליעזר, מה דכתיב (מיכה ד, ב) "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב", 'אלקי אברהם' 'אלקי יצחק' לא נאמר, אלא "אלקי יעקב". לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה". ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה". אלא כיעקב שקראו "בית", שנאמר (בראשית לה, ז) "ויקרא יעקב למקום אל בית אל", עד כאן. וביאור ענין זה, דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול. כי מי שהוא מדקדק עם אחר, משוה המדה ביושר, ואינו נכנס לפנים משורת הדין. אבל בעל החסד אינו מדקדק, ועושה חסד גדול, וכדכתיב (תהלים לו, ו) "צדקתך כהררי אל". כי הצדקה והחסד של השם יתברך הוא גדול, ואינו משוה המדה ביושר, כמו שהוא עושה בעל מדת הדין. ומפני כי על ידי מדה זאת יש אל השם יתברך חבור לתחתונים, קרא אברהם בית המקדש - שבו חבור השם יתברך לתחתונים - "הר", לפי שעל ידי מדת אברהם - שהיא מדת החסד - החבור הזה: וכן יצחק שהיה מדתו מדת הדין, שעושה מעשיו ביושר ובדין. וגם מדה זאת מדה אלקית, ועל ידי מדה זאת גם כן יש אל השם יתברך חבור ודביקות אל התחתונים להיות ביניהם. ולכך קרא יצחק את בית המקדש 'שדה', כי השדה הוא שוה וישר, ודבר זה מתייחס אל מדת הדין, שהוא ישר: אמנם יעקב קראו 'בית', שדבר זה מיוחד למדתו, שמדת יעקב מדת רחמים, וזהו עצם החבור. שאינו דומה מדת אברהם, אף על גב שעל ידו יבוא לכלל הדבוק האלקי, אין מדה זאת - שהוא מדת אברהם - עצם החבור. וכן אף על גב שמדת יצחק - שהוא מדת הדין - סבה שעל ידו הדיבוק האלקי לגמרי, אין זה עצם הדיבוק. אבל מדת יעקב - שהוא מדת רחמים - הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור. שכבר בארנו זה כי "אוהב" תרגומו 'מרחמוהו' (בראשית כה, כח). וכן בלשון חכמים (כתובות קה ע"ב) 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע. והאהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו האב לבן והאם לבנה, מרחם עליו, כמו שהתבאר למעלה דבר זה, עיין שם. ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים, ודבר זה ידוע למבינים: ולפיכך לא היה מי שקראו 'בית' רק יעקב, כי הבית ששם הדירה, הוא החבור בעצם. ולפיכך אברהם, וכן יצחק, אין מדתם מביא החבור הזה - שהוא בבית המקדש - בעצם, רק שלא בעצם. ודבר זה יש לו הסרה, וכמו שהתבאר לך פעמים הרבה, כי הדבר שאינו בעצם, רק בשביל סבה מה, יש לו הסרה. אבל דבר שהוא כך בעצמו, אין לו הסרה, שכך הוא בעצמו. ולפיכך מצד מידת יעקב החבור בעצם, ולדבר זה אין לו הסרה, ולפיכך קרא אותו יעקב 'בית'. ולפיכך נאמר (מיכה ד, ב) "ואל בית אלקי יעקב", שהכוונה בזה שהבית הזה, שהוא החבור של השם יתברך עם הנמצאים בעצם, הוא בשביל "אלקי יעקב", אשר מדת יעקב גורם דבר זה שהשם יתברך דר עם התחתונים על ידי החבור בעצם. ואמר "אל בית אלקי יעקב", רוצה לומר כי הבית עשוי לדירה, לכך הוא חבור בעצם, ודבר כזה אין לו הסרה. אבל ההר והשדה אינו כך, ואם יש לאחד שם דירה, הוא לזמן, בשביל שהיה חפץ לדור שם, ויוסר דבר זה, מאחר שאינו עשוי לדירה. ואינו כמו הבית, כיון שהוא עשוי לדירה, לא יסולק דבר זה: ובפרק חלק (סנהדרין ק. ), יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר, עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קדשי קדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר (ר' יחזקאל מז, יב) "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מן המקדש המה יוצאים והיו פריו למאכל ועלהו לתרופה". אמר לו ההוא סבא, יישר. וכן אמר רבי יוחנן, יישר. אמר ליה רבי ירמיה, כהאי גוונא מחזי כאפקרותא. אמר ליה, האי סיועי קא מסייעי ליה, עד כאן. וביאור ענין זה, לפי מעלתו העליונה, שיהיה בית המקדש דבק בעולם העליון הנסתר, שממנו הושפע ומשתלשל המציאות, ונטיעת העולם משתלשל ממנו. ולפיכך יוצא מן הקדוש הפנימי השפע, הוא הנחל, שיוצא מן המקום העליון. ומורה זה על הברכה העליונה בלי קץ, והבן זה: ובמדרש עוד, "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים". אמר רבי פנחס בשם רבי ראובן, עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל וחרמון, ולבנות בית המקדש עליהם. מה טעם, "והיה באחרית הימים". אמר רב הונא, דייך, אלא בית המקדש אומר שירה, וההרים עונים אחריו. ומאי טעם, "ונשא הוא מגבעות" (ישעיה ב, ב), אין לשון "ונשא" אלא לשון שירה, שנאמר (ר' דה"א טו, כז) "וכונניה ישור במשא", עד כאן. וביאור ענין זה, שבא לומר כי בית המקדש לעתיד יהיה מתרומם על הכל, וכל העולם יבואו לבית המקדש לעבוד את השם יתברך, וכדכתיב (ישעיה ב, ב) "ונהרו אליו". ולכך אמר שיביא הקב"ה אלו ד' הרים, נגד ד' צדדין, ויבנה בית המקדש עליהם. כלומר שיהיה בית המקדש מתעלה על כל. וזה שאמר הכתוב (ר' מיכה ד, א-ב) "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים והלכו גוים אליו". רוצה לומר בזה, כי לא כמו שהיה בראשונה, שלא היה בית המקדש שלימות כל העולם, שלא הלכו גוים אליו מכל העולם, וזה מפני שלא היה בית המקדש מתעלה על כל העולם. אבל לעתיד, שיהיה בית המקדש מתעלה על כל העולם, ולכך ילכו אליו גוים רבים מכל צד. והבן שנקרא בית המקדש "הר ה'", כי ההר הוא מתעלה למעלה: ואמר רב הונא דייך, עד כאן. כלומר, כי אין זה די מה שיהיה בית המקדש מתעלה על התחתונים, שאין זה כך. רק כי בית המקדש יאמר שירה, ויענו ההרים אחריו שירה. וזה כי השירה אמרנו למעלה בענין שירת יחזקיהו, כי כאשר דבר אחד בשלימות הגמור, והדבר שהוא בשלימות הוא בפעל. וזהו השירה, מחמת שהוא בשלימות, ואין עמו חסרון, והוא נמצא בפעל, ואז פותח פיו ומשורר. כי על ידי השירה הוא בפעל לגמרי, והפך זה האבל, שהוא בחסרון, והוא יושב ודומם. ולעתיד יהיה מעלת בית המקדש בשלימות לגמרי, ויהיה בשלימות שאין למעלה מזה. ולכך אמר שבית המקדש לעתיד יאמר שירה. שכאשר יהיה בית המקדש בשלימות, ויהיה בפועל, וזהו השירה. ואמר כי ההרים יענו אחריו השירה. וזה כי על ידי בית המקדש, שהוא שלימות כל העולם, יושלם גם כן הכל. כי כמו שעל ידי המלך יושלם כל העם אשר הוא תחתיו, וכך על ידי בית המקדש, שהוא מקום קדוש בארץ, יושלם הכל. ולפיכך אמר כי בית המקדש יאמר שירה, וההרים שהם נגד ארבעה צדדין יענו אחריו שירה. ודברים אלו עמוקים מאד במעלת בית המקדש איך ישלים כל העולם. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותחזנה עינינו בשוב שכינתו לתוכו במהרה בימינו אמן: ==פרק נג== כבר בארנו בחבור גבורות ה' כי לא היה דבר אחד בגאולה ראשונה במקרה, רק הכל בעצם ובכוונה. ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה. וכאשר יצאו ישראל ממצרים, אז היו ישראל לעם, כמו שבארנו והארכנו בזה בחבור גבורות ה'. וכל עם מצד שהם עם, יש להם חבור אחד. וראוים שיהיו מתאחדים ומתקשרים חלקי העם זה בזה, עד שלא יהיו נפרדים. וכאשר הם מתאחדים ומתקשרים החלקים, עדיין בשביל זה אינם נקראים עם אחד, רק שדבר זה גורם שאינם מחולקים, שאם היו מחולקים אינם ראוים כלל להיותם עם אחד. וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחבירו (אבות פ"א מי"ב), עד שהיו ישראל מקושרים מחוברים, בלתי מחולקים זה מזה. ובפרק קמא דסנהדרין (ו ע"ב), "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב, ו), במשה כתיב (דברים לג, כא) "ומשפטיו עם ישראל", משה אמר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין איש לחבירו, שנאמר (מלאכי ב, ו) "בשלום ובמישור הלך אתי", עד כאן. הרי לך כי אהרן היה הקשור בין החלקים, עד שהיו מתחברים ומתקשרים יחד: ובאבות דרבי נתן (פי"ב מ"ג), רבי מאיר אומר, מה תלמוד לומר (מלאכי ב, ו) "ורבים השיב מעון", מלמד שהיה אהרן מהלך, אם פגע בו אדם רע או רשע, נתן לו שאלת שלום. למחר ביקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה, וכן אמר, אוי לי איך אשא עיני ואראה את אהרן, בושתי ממנו שנתן לי שלום. נמצא אותו האיש נמנע מלילך לעבור עבירה. שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הולך אהרן וישב לו אצל אחד מהם, ואומר לו; ראה בני, חבירך מהו עושה, מטרף לבו, מחנק עצמו, תולש בשערו, ואמר אוי לי איך אשא עיני בחבירי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו. והיה יושב אצלו, עד שהיה מוציא כל קנאה שיש בלבו. שוב הולך אצלו חבירו ועושה לו כך. וכשפגעו זה בזה נשקו וחבקו זה לזה, שנאמר (במדבר כ, כט) "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", עד כאן: ועל ידי משה היו עם אחד לגמרי. כמו שאדם, אף שאבריו וחלקיו הם רבים, והם מתחברים כמו שהוא הגוף, לא נקרא שם אדם אחד עליו רק על ידי הנפש, שהוא צורה לאדם, כי הצורה היא אחת. ודברים אלו הם דברים ברורים מאוד למי שיבין דברי חכמה. ולכך היו ישראל על ידי משה לעם אחד. כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם (זבחים קב. ), והוא נחשב צורה לישראל, כמו מלך שנחשב צורה לעם. ולפיכך היה כל דבריו של משה במשפט, כמו המלך אשר נאמר עליו (משלי כט, ד) "מלך במשפט יעמיד ארץ". והבן הדברים האלו מאוד: ולעתיד תהיה הגאולה גם כן על ידי שנים; האחד הוא המלך המשיח, שהוא יהיה מאחד ישראל, והוא כמו צורה שעל ידו נעשה אחד, כמו שהיה משה, וכך יהיה מדריגת המלך המשיח. והשני אליהו, שלא יהיה ענינו רק לחבר ולקשר ולסדר את ישראל הכל בחבור אחד: ובסוף מסכתא עדיות (פ"ח מ"ז), אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבים בזרוע, ולקרב המרוחקים בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן, וריחקוה בני ציון בזרוע. ועוד אחרת היתה שם, וקרבו בני ציון בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולרחק ולקרב. רבי יודא אומר לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר (מלאכי ג, כג-כד) "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם": וביאור ענין זה, שיהיה מלך המשיח מלך כמו שאמרנו. ועוד יהיה להם אליהו זכור לטוב, שיהיה מסדר אותם עד שיהיו מקושרים. ולפיכך אליהו זכור לטוב בא לקרב ולרחק אותם שהם מרוחקים בזרוע, ואותם שהם מקורבים בזרוע, וסדר המשפחות והשתלשלות שלהם, הוא סדר וחבור אל ישראל. ולפיכך בא לקרב אשר מרוחקים בזרוע, ולרחק המקורבים בזרוע. ולפי זה פירוש "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות", שידעו סדר יחוסם והשתלשלות שלהם, מי הוא אב של זה, ומי הוא בנו. וזהו "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות". כל ענין זה קשור וחבור ישראל. ולפיכך מקרב את מי שראוי לקרב, ולרחק את מי שראוי לרחק, עד שיהיה ענין ישראל מסודר כראוי, ויהיו אחד על ידי זה לגמרי, ולא יעבור זר בתוכם. ולדעת רבי יודא, מפני שאליהו זכור לטוב לא יבא רק לטוב, ולא לרעה. ולפיכך לא יבוא רק לקרב, ולא לרחק, שזהו אינו ראוי למדת אליהו, שהוא הטוב: ולדעת רבי שמעון יבא להשוות המחלוקת. שזה הדבר ראוי לאליהו, כמו שהיה מדת אהרן כמו שהתבאר, שהיה משוה הכל. ולפיכך אליהו יהיה משוה המחלוקת, שלא יהיה מחלוקת עוד בישראל, ובשביל זה נשלח אליהו. ולפי זה פירוש הכתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות", רצה לומר שיסיר מהם המחלוקת, ובזה שייך לומר "והשיב לב אבות על בנים". ורצה לומר, שמתחלה אף בין אבות ובנים היה מחלוקת, ועתה "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות": וחכמים אומרים שיבוא להרבות שלום בעולם. כלומר מעלה שלו יותר עליונה, ולא לבד להסיר המחלוקת, כי לפעמים אין מחלוקת, מכל מקום אין שלום, שיהיה להם לב אחד לגמרי. וראוי שיהיה העולם בלב אחד, כמו אבות ובנים שהם אחד לגמרי, וזהו תכלית האחדות. ולפיכך אמר שיעשה אליהו שלום בעולם, לקרב את ישראל בחבור גמור. ולדברי הכל ענין אליהו זכור לטוב הוא הסדר והקישור שיהיה על ידו לישראל: ובמדרש, בחמשה מקומות אליהו זכור לטוב חסר וי"ו; חד "מלאך ה' דבר באליה" (ר' מ"ב א, ג). וחד "וילך אליה ויאמר איש בעל שער (ר' מ"ב א, ד). וחד "ויאמר אליה אם איש אלקים אנכי" (ר' מ"ב א, יב). וחד "ויאמר אליהם אליה התשבי הוא" (ר' מ"ב א, ח). וחד "הנה שולח לכם את אליה" (ר' מלאכי ג, כג). ובחמשה מקומות יעקב מלא בוי"ו; חד הך דהכא. וחד "את זרע יעקוב אם אמאס" (ר' ירמיה לג, כו). וחד "ושב יעקוב ושקט" (ירמיה מו, כז). וחד "הנני שב את שבות יעקוב" (ר' ירמיה ל, יח). וחד "לא כאלה חלק יעקוב" (ירמיה נא, יט). וזה רומז על שנתן אליהו ליעקב ערבון. וכתיב (משלי ו, א) "אם ערבת לרעיך תקעת לזר כפך וגו'". והנה היד יש בו חמשה אצבעות היד. ולכך נמצא חמשה ואוי"ן אצל יעקב, כי האצבע דומה לוי"ו, ונתן לו כף על זה, והוא הערבות שנתן ליעקב. ועוד דכתיב "תקעת לזר כפך", ובמסכת אהלות (פ"א, מ"ח) מונה שלשים אברים בפיסת היד. וחמשה וואוי"ן הם שלשים: וכונת המדרש הזה, כי אליהו לא נברא רק לגאול את ישראל. וכל זמן שאין גומר דבר זה אליהו, הנה נחשב חסר, ולכך חסר בחמשה מקומות. ונמצאים אלו ואוי"ן אצל יעקב, שהשלמת אליהו נמצא אצל יעקב. וזה כאשר יגאל את בניו, ובניו של יעקב נגאלין בזכות יעקב, כמו שרמז במה שכתוב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי בריתי יעקב", מקדים את יעקב בגאולה אחרונה. לכך יעקב הוא מלא בחמשה מקומות, מפני שהוא משלים את אליהו, שהוא חסר בחמשה מקומות. ונראה כי עיקר הרמז בזה, כי אם לא היה אליהו שעל ידו תהיה הגאולה, לא היתה הגאולה האחרונה. וכן אם לא היה יעקב, לא היתה הגאולה האחרונה. לכן נטל יעקב אות משם אליהו, לחבר את יעקב ואליהו ביחד, לומר כי יעקב נטל אות אחת משמו של אליהו לערבון, שיבוא ויגאל בניו: ==פרק נד== בארנו לך בפרק הקודם ענין השווי וההתדמות אשר יש בין הגאולה הראשונה ובין גאולה אחרונה בגואלים. אמנם יש לך להבין מה שהיה מצטרף מרים אל משה ואהרן. מפני כי כבר התבאר מענין אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות ביחד (אבות פ"א מי"ב), לכך היה אהרן מקשר את ישראל ומאחדם יחד. וכן בעבודה במשכן ובמזבח, שהוא אחד, אל השם יתברך שהוא אחד, ובזה היה עושה שלום וקשור בין ישראל ובין אביהם שבשמים. וזהו תכלית הקשור והאחדות שהיה על ידי אהרן. ועל ידי משה רבינו עליו השלום, שהיה מלך ישראל (זבחים קב. ), והמלך הוא אחד. כי על ידי סדורם והתקשרם יחד, בשביל זה עדיין אין ראוי לומר עליהם שהם אומה שלימה אחת. כי לא היה על ידי אהרן רק שלא היו מחולקים. ועל ידי משה רבינו עליו השלום היו אומה שלימה יחידה, שהרי המלך הוא אחד. ודבר זה הוא ענין זולת הקשור והחבור שני דברים יחד, כאשר תבין זה: אמנם אהרן שהיה עושה שלום וחבור בין ישראל לאביהם שבשמים, דבר זה הוא מצד השם יתברך, אשר הוא חפץ בחבור ובדביקות זה להיות עם ישראל. אמנם כמו שהשם יתברך הוא חפץ בדביקות ישראל, כמו כן ישראל הם חפצים ומשתוקקים אל השם יתברך, כי "דודי לי ואני לו" (שיה"ש ב, טז). ולפיכך היה עוד גואל שלישי, הוא מרים, נגד ישראל שהם משתוקקים אל השם יתברך. לכך היה גואל זה נקבה, כי חבור זה מצד כי ישראל שהם נחשבים כמו אשה להקב"ה בכל מקום, הם משתוקקים אל השם יתברך: ובפרק קמא דתענית (ט. ), רבי יוסי בן רבי יהודה אומר, ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן; משה, ואהרן, ומרים. וג' מתנות נתנו על ידיהן; הבאר, והענן, והמן. באר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, המן בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר, דכתיב (במדבר כ, א) "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה (שם שם ב) "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהם. מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד, שנאמר (במדבר כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד", מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", אל תקרי "ויראו", אלא 'וייראו'. חזרו שניהם בזכות משה, שנאמר (ר' זכריה יא, ח) "ואכחיד שלשה הרועים בירח אחד", וכי בירח אחד מתו, והלא מרים מתה בניסן, ואהרן באב, ומשה באדר, אלא שנתבטלו שלשה מתנות טובות שניתנו על ידם, ונסתלקו כולם בירח אחד, עד כאן: ויש לשאול, למה היו ענני כבוד על ידי אהרן, והמן על ידי משה, והבאר על ידי מרים. אבל כאשר תבין הדברים אשר התבאר לך למעלה, תבין אלו דברים. כבר בארנו, כי ראוי היה משה שעל ידו היה המן, שהוא פרנסת ישראל, בשביל שהיה פרנס הדור ומנהיג הדור. כי נקרא המנהיג והמלך בפרט 'פרנס', לפי שהוא משלים את חסרון הדור, כמו שהפרנסה משלמת חסרון האדם. ולכך משה שהיה פרנס ומלך ישראל בפרט, כמו שהתבאר למעלה, ראוי שיהיה מפרנס וזן את ישראל, עד שיהיה פרנסת ישראל על ידו. ולכך המן, שהוא פרנסת ישראל, היה על ידי משה: וענני כבוד היו על ידי אהרן. כבר אמרנו לך כי על ידי אהרן היה החבור של הקב"ה עם ישראל, כמו שתמצא בכל מקום כאשר היה נגלה השכינה בתחתונים - היה על ידי ענני כבוד; "וירא ה' בעמוד ענן" (ר' דברים לא, טו), וזה תמיד. "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד" (שמות יט, יז). וגם כן בכל מקום שהיה גלוי שכינתו בתחתונים היה זה על ידי עמוד הענן. ולכך ראוי שיהיה זה על ידי אהרן, שעל ידי אהרן חבור השם יתברך אל ישראל, כמו שהתבאר: אמנם על ידי מרים היה הבאר. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב (במדבר כא, ז) "עלי באר ענו לה". כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה. וכמו שהיה הענן יורד מלמעלה, כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא 'ענן שמים', וזה היה מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים, כמו שהתבאר. כן הבאר הוא מורה על השתוקקות התחתונים למעלה, ולכך הבאר היה עולה מן התחתונים. ומפני זה נקראת האשה בכתוב "באר", כדכתיב (משלי ה, טו) "שתה מים מבורך". וכל זה כי האשה והבאר הם מתדמים ומתיחסים, וכבר בארנו זה גם כן בחבור גבורות ה' (פי"ט) אצל "וישב משה על הבאר" (ר' שמות ב, טו). ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה. והבן הדברים האלו, כי הם נאמנים מאוד מאוד, אין ספק בהם: ואמר כאשר מתה מרים, חזר הבאר בזכות שניהם. מת אהרן, חזרו בזכות משה. וזה כי אין ספק כי בכח מדריגות משה העליונה, בכח שלו כל המעלות האלו. כי משה שהיה נחשב צורת ישראל, כמו שהתבאר, ולפי מדריגתו ומעלתו ראוי שיהיה חבור מן השם יתברך אל ישראל, ויהיה גם כן כאן חבור ודביקות לישראל בו יתברך, ולכך בכחו הכל. וכן אין ספק כי אהרן, שהיה על ידו הדביקות והחבור מן השם יתברך אל ישראל, שראוי שיהיה גם כן דביקות ישראל אל אביהם שבשמים. ולכך כאשר מתה מרים, חזר הבאר בזכות משה ואהרן, כי בכחם המעלה הזאת. וכאשר מת אהרן, חזר הבאר בזכות משה, כי בכחו כל הדברים האלו. כי מי שידע להבין דברים אלו, ידע כי כל השלשה דברים האלו יש להם קשור ביחד. כמו שהיו אלו שלשה דברים לשלשה - לשני אחים ואחותם עמהם - אשר יש להם חבור ביחד. ולכך בכח המדריגה העליונה יש המדריגה אשר הוא מחובר אל זה, ולמטה הימנה. ויש במדריגות משה ואהרן - מדריגת מרים, אשר היא מחובר אליהם, ולמטה מהם. ובמדריגת משה כל שלשתן, שהם מחוברים ומצטרפים אל מדריגת משה כל אלו הדברים. והבן הדברים האלו מאוד: וכאשר תבין דבר זה אז תדע, כי לא יהיה בגאולה אחרונה רק גואלים שנים, כי השלישי - שעל ידו חבור העלולואל העלה - דבר זה לא יהיה צריך לעתיד. כי כבר אמרנו למעלה כי לעתיד יהיה דביקות ישראל בו יתברך מצד עצמם, וכמו שאמר הכתוב (ירמיה לא, כא) "נקבה תסובב גבר", כמו שבארנו לך למעלה. ולכך אין צריך אל אמצעי שעל ידו יהיה דביקות זה, הוא התחברות העלול בעלה, כי יהיה לישראל דבר זה בעצמם, מבלי שום אמצעי כלל, כמו שהארכנו בזה למעלה. גם כי למדריגת הגאולה האחרונה, שיש חלוף ביניהם; כי הגאולה האחרונה כולו זכר ולא נקבה, כמו שהתבאר בפרקים שלפני זה, שהשירות הראשונות כולם בלשון נקיבה, ולעתיד לבא כתיב לשון זכר, והבדל הזה בארנו לך למעלה. ולכך אין במעלת ובמדריגות הגאולה האחרונה מדריגת נקבה, רק הכל זכר. ולכך לא יהיה רק אליהו זכור לטוב ומשיח, שהם ראוים להנהגת ישראל לעתיד, כמו שבארנו: ==פרק נה== מן הדברים אשר בארנו לך בחבור הזה, כי היה בעולם הזה התנגדות לישראל, מצד אשר העולם הוא חלק האומות, ובזמנים אשר מיוחדים אל האומות ומתיחסים אליהם היה נמצא ההתנגדות אל ישראל, כמו שהתבאר. כי דבר זה ברור, כי יש לכל דבר ודבר זמן מיוחד אליו, כמו שקיימו וקבלו החכמים דבר זה (אבות פ"ד, מ"ג) אין לך אדם שאין לו שעה. ואם הדבר הזה בבני אדם פרטיים, איך לא יהיה דבר זה באומות הכללים. ולכך היה נמצא בעולם הזה זמנים מיוחדים שהיו מיוחדים אל האומות. ולעתיד גם אויביהם ישלים עמהם, הוא העולם המשיח, ולא יהיה עוד התנגדות לישראל בשום בחינה, עד שהכל יושלם עמהם. ובשביל זה יהיה להם הנצחית, כאשר יש שלום להם מכל אויביהם, ואין כאן סבת ההפסד. כי סבת ההפסד הוא ההפך אשר יש לדבר, אשר הוא הפסד אליו. וכאשר אין הפך - אין כאן הפסד: ומזה יצא דעת האומרים שאין העולם נפסד, שאין לו הפך נפסד אליו. ודבר זה אינו, כי אף שאם אין הפך אליו, מכל מקום העולם מצד עצמו יש לו העדר. כי דבר זה אי אפשר, כי כל עלול הוא חסר מן העלה, שאין העלול במדריגות העלה. ואם כן יש בו חסרון והעדר מצד עצמו. ואם יאמר שיש לו הקיום והנצחי מצד העלה שהיתה מחויבת, גם דבר זה אינו, כי ההעדר אשר אפשר לו מצד עצמו אי אפשר שלא יצא אל הפעל. שלא ישוו יחד העלה - שהיא מחויבת מצד עצמה, והעלול אשר יש לו העדר מצד עצמו, אף שהוא מחויב מצד עלתו. ולכך המציאות שלו כאשר הוא ימצא מצד העלה, [ו]יגיע אליו העדר אשר ראוי מצד עצמו. ואין כאן מקום זה, ויתבאר בעזרת השם יתברך בספר הגדולה: ומה שלא יהיה לישראל הפך ומתנגד לעתיד, אמר הנביא (ר' זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה". וביאור זה, כי כבר התבאר בחבור הזה כי אלו הזמנים היו מיוחדים אל החורבן שהגיע לישראל למשול בם מתנגדים שלהם, כאשר התבאר באריכות. ואמר כי הזמנים האלו יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה. כי הזמנים אשר היו מתנגדים להם, עד שהגיע להם בם חורבן - ישלימו עמהם, ויהיו לששון ולשמחה: ובמדרש, אמר רב, עלה אריה, במזל אריה, והחריב את אריאל. 'עלה אריה' זה נבוכדנצר, דכתיב (ירמיה ד, ז) "עלה אריה מסבכו". 'במזל אריה' "עד גלות ירושלים בחדש החמישי" (ירמיה א, ג). 'והחריב את אריאל' "הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד" (ישעיה כט, א). על מנת שיבוא אריה, במזל אריה, ויבנה אריאל. 'יבוא אריה' זה הקב"ה, דכתיב ביה (עמוס ג, ח) "אריה שאג מי לא ירא". 'במזל אריה' "והפכתי אבלם לששון" (ירמיה לא, יב). 'ויבנה אריאל' "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז, ב): וביאור זה, כי היה לנבוכדנצר כח גדול, שלכך נקרא 'אריה', שהוא מלך. וישראל נקראו 'אדם'. וכאשר האדם בשלימותו כתיב (ר' בראשית ט, ב) "ומוראכם וחתכם על כל חית הארץ". וכאשר אין האדם צדיק, ואינו מקבל כח מן השם יתברך, אז הארי גובר. כי כח האדם ממוצע, ואינו יוצא מן המצוע. שכל היוצא מן הממוצע הוא טמא, הוא רע. ובשביל זה היה כח ישראל גובר בחודש ניסן, שהוא ממוצע וממוזג בשווי, שאינו לא קר ולא חם, רק כמו שראוי אל האדם שהוא ממוזג. אבל נבוכדנצר היה לו כח ארי, שאין אומות העולם נמשלים לאדם, והיה כחו יוצא מן הממוצע אל הטומאה. ולפיכך היה מצד הזה גובר על ישראל: והחריב בית המקדש בחודש החמישי, שמזלו אריה. כי זה החודש כחו גדול בחמימותו, ואינו ממוזג. ולכך חודש הזה מזלו אריה, שכחו גדול, ותוקף גדול יש לו, והוא כוחו של נבוכדנצר: ובית המקדש נקרא 'אריאל', בשביל הכח הגדול אשר היה לו. וכבר בארנו בחבור גור אריה כי בית המקדש ראשון כחו הימין, ולכך אמרו (יומא כא ע"ב) אש של מזבח רבוצה כארי. ונקרא 'אריאל', חתם שם 'אל' בסופו, משום כי נבוכדנצר נקרא אריה מפני שכחו כח טומאה, והיה יוצא מן הממוצע. לכך נקרא 'ארי', שהוא בהמה טמאה. אבל בית המקדש כחו מן השם יתברך כח קדוש, כי לשון 'אל' כח קדוש. וכאשר חטאו ישראל, וניטל כח הקדוש מן בית המקדש שנקרא 'אריאל', לא היה כאן רק 'ארי'. ונבוכדנצר נקרא 'אריה', שם 'אריה' מלא ושלם. אבל כאשר היו ישראל בקדושתן ובמעלתן, היה גובר השם שהוא 'אל' בסוף שם 'ארי', על האריה. כי השם הקדוש הזה הוא כח קדוש נבדל, כאשר שם 'אל' בלשון 'אריאל', והוא בפני עצמו. אבל בשם 'אריה', שם 'יה' הוא מן השם. כי מקבל כח מן הנרמז בשם 'יה' דרך טומאה, כמו נביאי אומות העולם אשר נגלה השם יתברך עליהם בטומאה. כדכתיב (ר' במדבר כג, ד) "ויקר אלקים לבלעם". ולפיכך גובר שם 'אריאל' על שם 'אריה'. אבל כאשר השם יתברך מסתלק מן 'אריאל', ונשאר 'ארי', [ו]חסר כח קדוש שהיה בבית המקדש, היה גובר כח אריה על ארי, והחריב אריאל: אמנם לעתיד כמו שאמרנו, כי יהיה לישראל הכח העליון, כי יתוסף על ישראל כח על כח מן השם יתברך. וכמו שהיה חורבן הבית במזל אריה, לפי שהיו חסרים ישראל הכח הזה, ולא היה להם תוקף הזה, ולכך נחרב הבית במזל ארי. כי מזל זה כח האומות היה קודם החורבן, כי לא יקראו ישראל 'אריה', כי אין ראוי שיהיו מקבלים כח השם דרך קדושה וטהרה לגודל הכח הזה, עד לבסוף יהיה להם הכח הגדול הזה בקדושה. אבל השם יתברך שנקרא 'אריה' בשביל הכח הגדול, ולעתיד יהיה השם יתברך עמהם בכח שנקרא 'אריה', כי אז ישראל יזכו לכח אריה שיקבלו אותו בקדושה, ואז יהפך להם החודש הזה לששון ולשמחה. כי קודם זה לא היה החודש הזה אשר הוא מיוחס לאריה שייך לישראל, כי לא היה מדריגתם כל כך שיקבלו כח זה בקדושה, רק לעתיד יהיה להם דבר זה, שיקבלו כח עליון בקדושה. אבל כח זה היה לאומות, כי האומות מקבלים כח זה בטומאה: וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ספרי דברים לד, י), "ולא קם נביא כמשה עוד בישראל" (ר' דברים לד, י), [בישראל] לא קם, אבל באומות קם. ואיך אפשר לומר כך כי לא קם בישראל, וקם באומות. אבל נביאי האומות מקבלים היו כח נבואה עליונה במקרה ובטומאה, ולכך היו מקבלים הנבואה הזאת שלא בקדושה. אבל בישראל, שהם מקבלים הנבואה בקדושה, "לא קם כמשה". ולכך ישראל אשר מקבלים כח עליון בקדושה ובטהרה, לא היה להם כח זה, הוא כח אריה. רק האומות (ש)מקבלים הכח הזה, כי אריה הוא בהמה טמאה, ויש לו כחו הגדול בטומאה. ולכך נבוכדנצר נקרא 'אריה', והיה גובר על ישראל בחודש אריה, שהוא מיוחד לאומות, ולא אל ישראל: אבל לעתיד יזכו ישראל אל המעלה העליונה לקבל כח זה בקדושה. כי לעתיד יוסר הטומאה מן העולם, ויהיו הכל בטהרה, ויהיה לישראל כח האריה בקדושה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי וגו'", כי אלו זמנים היו מתנגדים לישראל מצד זה שהם יוצאים חוץ מן הממוצע בתוקף, ולכך הם נותנים כח לטומאה. כי אין ראוי שיהיה לעולם הזה התוקף והכח הגדול כי אם בטומאה. רק לעתיד, שיהיה העולם בשלימתו, ראוי לעולם לכח והתוקף הגדול, ואז יהיה הכח הזה לישראל מצד הקדושה והטהרה. וזה שאמר (זכריה ח, יט) "האמת והשלום אהבו". כלומר האמת הוא היושר השכלי, כי האמת אינו יוצא מן היושר ומן המצוע, כאשר התבאר במקום אחר. והשלום הוא כאשר אינו יוצא מן השווי, כי כל ריב ומחלוקת הוא יוצא מן השווי. ואלו שניהם, דהיינו השכל כאשר יהיה רודף האמת שהוא המצוע, [וכן] כאשר יהיו מבקשים ואוהבים המצוע, הוא השלום. ואז יהיה צום הרביעי וצום החמישי, שהם יוצאים מן היושר והשווי, יהיו לששון ולשמחה, כאשר יהיו אוהבים האמת והשלום: ובפרק קמא דר"ה (יח ע"ב), אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידה, מאי דכתיב (זכריה ח, יט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו'", קרי ליה "צום" וקרי ליה "ששון". בזמן שיש שלום - יהיו לששון, אין שלום - צום. רב פפא אמר, בזמן שיש שלום - יהיו לששון, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין, עד כאן. ומתמיהין על זה, דמה קשה ליה 'קרי ליה צום וקרי ליה ששון', הרי פשוט הוא שהכתוב אומר שיהיה הצום אשר הוא עתה, יהיה לששון ולשמחה לעתיד. ודבר זה אין קשיא, כי הנביא היה מתנבא זה כאשר נבנה בית שני, ואמר להם השם, כאשר שלחו בני גולה בחודש החמישי אם אעשה כמו שעשיתי זה כמה שנים מיום החורבן, והשיבו השם כי צמתם וספוד בחמישי זה שבעים שנה, ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה אחר שנבנה הבית. וכך פירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה (שם). ואם כן כבר אינה צום, ולמה קרא אותם 'צום'. אלא לא בטל שם הצום, שאם יחזור ויהיה חרב יהיה צום: ובלא זה לא קשיא, כי היה לו לכתוב 'יום צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה', וכך יש לומר כי היום שיש בו צום יהיה יום של ששון ושמחה. אבל מה שכתוב 'צום הזה יהיה לששון ולשמחה', איך שייך לומר שהצום עצמו יהיה לששון ולשמחה. ולפיכך פרשו כי לא יהיה לגמרי הצום בטל, ואם אין שלום עדיין הצום במקומו: ומכל מקום יש לשאול, מה טעם יהיו לששון ולשמחה, די היה שכאשר יש שלום לא יהיה בו צום, אבל למה יהיו לששון ולשמחה. ואין לומר דכך פירושו; יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה אם רוצים, ואין מצוה שיהיו לימים טובים. דבפרק קמא דר"ה (יח ע"ב) בפירוש אמרו; רב ורבי חנינא אמרו בטלה מגילת תענית, הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום. 'והני' - דהיינו שאר מגילת תענית שהיו גם כן ימים טובים לישראל - 'כי הני'. שכאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים, ועכשיו אינם ימים טובים. ואם כן מוכח כי אלו ארבעה הצומות כאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים ומועדים: ויש לפרש כמו אשר בארנו למעלה, כי ההפסד אשר הגיע לבית המקדש היה סבת הוייתו, כי לא היה חורבן בית המקדש ראשון - גם לא היה חורבן בית המקדש שני - לעצמו, רק שהיה נמשך אחריו בנינו, שביום שחרב הבית נולד המשיח, כמו שהתבאר למעלה. ולכך בזמן דאיכא שלום יהיו אלו הימים לששון ולשמחה, כי ההפסד שהגיע אל הבית הוא היה סבה אל הוייתו. וכאשר נבנה הבית, ראוי שיהיה מועד - הזמן אשר הוא סבה לחורבן שלו. ועדיין לא יספיק זה מה שהכתוב קרא אותם מועדים טובים, אשר שם זה נופל על זמן טוב, ודבר זה שאמרנו שהחורבן וההפסד הוא סבה להויה אחרת - אינו כדאי לשם הזה: אבל יש לך לדעת, כי הזמנים האלו מתנגדים אל ישראל מפני שהם שני הקצות מן הזמן, אשר כל קצה הוא יוצא מן השווי. ומפני שהוא יוצא מן השווי הוא מתנגד אל ישראל, אשר להם השווי בלבד. ואל יקשה לך מן שלשה בתשרי, שאין זה קשיא, כאשר תעיין בדברים אשר התבארו לך למעלה, כי מצד מה היה מיוחד ג' בתשרי להריגת הצדיק הזה וליטול נשמתו, כמו שהתבאר זה למעלה. ויש לך לדעת כי אלו הזמנים אשר אמרנו, אף כי הם יוצאים מן השווי, מכל מקום הם מורים על כח ותוקף גדול מאוד. ולפיכך גם כן הזמן הזה ראוי לששון ולשמחה. אף כי אין הזמן הזה מיוחד לקדושה, בעבור שאין קדושה רק לזמן השוה, אבל מסוגל הזמן לכח גדול. וכאשר בית המקדש קיים, גם כן הזמן הזה מסוגל להם, כאשר יש להם הכח והתוקף הגדול. רק כאשר אין בית המקדש קיים, ואין ישראל בכח ובתוקף שלהם, והכח והתוקף הוא לאומות, אז הזמן הזה מיוחד לצום: ואל תאמר דסוף סוף הזמן הזה יוצא מן השווי, ואין ראוי זמן זה לישראל. דבר זה היה קשיא אם הזמן הזה הוא מתחבר אל זמן שהוא שוה ואינו יוצא מן השווי. אבל השוה הוא אחד, לא שייך בזה יוצא מן השווי. ומורה זמן הזה על התוקף והכח הגדול בלבד. וזה כאשר ישראל הם הכל, כמו שיהיה לעתיד, והם מתדמים אל השנה שהוא הכל, וכל זמן מן השנה מורה על בחינה מיוחדת. ולכך אמר הכתוב (ר' זכריה ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי שיהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'", ועוד יתבאר: ==פרק נו== הנחמה שיש לישראל בגלותם, כבר הארכנו בזה כי השכל מחייב הענין הזה. כי הדבר שהוא עיקר בבריאת עולם, כמו שהיה נראה בישראל שהם עיקר המציאות; שהוציא השם יתברך אותם הוא יתברך בעצמו פנים בפנים. ובנה להם משכן, ונגלה כבודו פנים בפנים. ובנה להם עוד בית הבחירה, ונגלה כבודו שם פנים בפנים. עד שחרב בעונינו ובעון אבותינו אתנו, והחזיר בניינו, עד שחרב שנית. דבר שלא עשה לכל גוי עד היום הזה. שנראה כי ישראל הם עיקר ויסוד העולם, עד כי נחשבים ישראל צורת העולם בכלל. ואם היו בטלים חס ושלום ישראל, היה בטל כל העולם. ואף בהיותם בארץ אויביהם והן בהסתר פנים, דבר זה אינו מבטל מעלת ישראל כלל. ואף כי נתן אותנו ירודים ושפלים, הנה בעצם שפלותם נראה ונגלה מעלתם העליונה. כי עיקר שפלת ישראל שהם פזורים בין העמים, הנה הם פזורים מן קצה העולם אל קצה העולם. והאדם יחשוב כי דבר זה מורה על חסרון גדול מאוד. וכן הוא נראה בתחלת הדעת, שאי אפשר שיהיה חסרון באומה יותר מזה שהוא פזורה בכל העולם מקצה אל קצה. עד שיאמרו האומות כי אי אפשר לומר עם זה שיהיה נשאר אצל ישראל שום דביקות אלקי: והנה נבאר לך בראיות ברורות, כי מורה פיזור ישראל בכל העולם על מעלה אלקית שלהם. וזה כי כאשר היו ישראל בארצם, היה מקומם כאשר ראוי. שכאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא, יש לו מקום מיוחד. ואין דבר בעולם שלא יהיה לו מקום מתיחס לו, ודבר זה כבר התבאר למעלה. עד שאם הדבר יצא ממקומו המיוחד לו, הוא נחשב אליו אבוד. וראוי לאומה הזאת, שהיא עיקר בעולם, שיהיה מקום ישיבתם בארץ שהוא עיקר העולם. כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי. אבל כאשר גלו מן הארץ, אם היו גולים למקום אחד פרטי, אין זה מתיחס אל ישראל, כי ישראל הם עיקר העולם. וכבר אמרנו כי ראוי שיהיה המקום מתיחס לבעל המקום. ולכך נתפזרו בכל העולם, שכך הוא ראוי לאומה שהיא כל העולם, שיהיה מקומם בכל העולם: ובפרק קמא דעבודה זרה (י ע"ב), קטיעה בר שלום, ההוא קיסר דהוי סנאי ליהודאי אמר לחשיבי מלכותיה, מי שעלתה נימא ברגלים, יקטענה ויחיה, או יניחנה ויצטער. אמרו ליה, יקטענה. אמר ליה איהו; חדא - דלא מצית מכלית להו, דכתיב (זכריה ב, י) "כי כארבע רוחת השמים פרשתי אתכם". מאי קאמר, אלימא דבדרינהו בארבע רוחות, לימא 'בארבע רוחות'. אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אין לעולם בלא ישראל. ועוד, קרי לך מלכות קטיעה. אמר מימר שפיר אמרת, מיהו מאן דזכי למלכא שדי ליה לקומינא הלילא, פירוש בית מלא עפר (רש"י שם). כד נקטוה ליה ואזל, אמרה ליה ההיא מטרוניתא, ווי ליה לאלפא דאזלא בלא מכס. גחון ונפל על ערלתיה, וקטעיה בשניה. אמר, יהבת מכסאי, יהבת שדי, חלפא ועברה. יצאת בת קול ואמרה, קטיעה בר שלום מזומן לחיי עולם הבא. בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים, עד כאן: הנה באר קטיעה בר שלום כל הדברים אשר אמרנו, והוכיח אותם מן המקרא. כי מה שאמר "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", ולא כתיב 'בארבע רוחות', כי זה לא היה משמע רק שישראל הם פזורים בארבע רוחות. אבל הכתוב אמר "כארבע רוחות", לומר כי מפני שישראל דומים לארבע רוחות השמים, אשר הם כל העולם. וראוי לדבר שהוא כל העולם, להיות מקומו בארבע רוחות. ומזה עצמו נראה כי אי אפשר לכלות ישראל, כי הם כל העולם, ואי אפשר לכלות העולם, ולכך פיזר אותם בארבע רוחות. ואל יקשה לך מה שהיו ישראל במצרים, והוא במקום מיוחד. כי עדיין לא היה לישראל מעלה העליונה הזאת, עד שיצאו מצרים ולקחם השם יתברך לו לעם, ולכך היו במצרים מקום פרטי. והתבאר לך כי עצם גלותם מה שפיזר אותם בד' רוחות העולם, מורה זה מעלתם. ודבר זה יש להבין, כי הוא הוראה גמורה על מעלת ישראל העליונה, שהם כל העולם: ובמדרש, נחמות עליונים, נחמות תחתונים, נחמות חיים, נחמות מתים, נחמות בעולם הזה, נחמות בעולם הבא, נחמות נחמות על עשרת השבטים, נחמות נחמות על שבט יהודה ובנימין. לפי שכתוב שתי בכיות (איכה א, ב) "בכה תבכה בלילה", לכך נאמרו (ישעיה מ, א) "נחמו". רוצה לומר כי לכך נאמר לשון רבים "נחמו", כי מתחייב הנחמה לישראל מכל המציאות, מטעם אשר אמרנו למעלה, כי ישראל הם עיקר העולם, ואם לא היה נחמה להם, נחשב בטול אל כל המציאות בכלל. ולכך נחמות עליונים נחמות התחתונים, נחמות בעולם הזה, נחמות בעולם הבא, נחמות חיים, נחמות מתים. כי אלו הם כל המציאות, ומצד כל המציאות מתחייב להם הנחמה, כמו שהתבאר, כי ישראל הם שלימת הכל, ואם ישראל בטל, הכל בטל חס ושלום, ולכך מקבלים הנחמה מהכל: ואמר (שם) "נחמו נחמו" כפל, כמו שסיים הכתוב (שם שם ב) "כי לקתה כפלים בכל חטאתיה". ודבר זה בארנו למעלה באריכות, כי מכת ישראל היו שלא בדרך הטבע, ודבר זה היא כפל המכות, כאשר המכה שלא בדרך הטבע, וכמו שהארכנו למעלה. ועל זה אמר גם כן כי הנחמה תהיה שלא כדרך הטבע, ושלא כמנהגו של עולם. ואמר (שם שם ג) "קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו". רוצה לומר, כי אז יתחייב מן השם יתברך בגזירה מחויבת בכח מדת הדין דבר זה. ולכך אמר "קול קורא במדבר", שהוא מקום מדת הדין. ומה יהיה מתחייב, "פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלקינו", הוא הדביקות שיהיה לישראל בו יתברך לגמרי, עד שלא יהיה לישראל מונע מן הדביקות הזה. רק יהיה ההתדבקות אליו יתברך, כמו מי שהלך במסילה מבלי שום מונע כלל אל ה' אלקינו. ולכך (שם שם ד) "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו", שלא יהיה מונע: אמנם כאשר היה הגלות בשביל החטא, אם כן במה נתכפר חטאם. ובגמרא בפרק רבי עקיבא (שבת פט ע"ב) אמרו בענין זה מה שהוא סילוק החטא מישראל. דרש רבא, מאי דכתיב (ישעיה א, יח) "לכו נא ונוכחה יאמר ה'", "לכו נא" - 'בא נא' מבעי ליה. "יאמר ה'" - 'אמר ה'' מיבעי ליה. לעתיד לבא יאמר הקב"ה לישראל, לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו, רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת אליו (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ולא בקש רחמים עלינו. אצל יצחק שברך את עשו (בראשית כז, מ) "והיה כאשר תריד", ולא בקש רחמים. אצל יעקב שאמרת לו (בראשית מו, ד) "אנכי ארד עמך", ולא בקש רחמים, אצל מי נלך עכשיו יאמר [ה'. אמר] להם הקב"ה, הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיה א, יח), עד כאן: בדבר זו בארו לך כי ישראל תלוים בו יתברך בעצמו, ולא יהיה להם סלוק חטא בשביל האבות. כי האבות, אף שהם התחלה לישראל, הם התחלה במה. אבל שיהיו האבות התחלה מצד אמתת ישראל, דבר זה אינו כלל. רק כי ישראל הם דביקים בו יתברך בלי אמצעי כלל, כי הם דביקים בעצמו יתברך. ואם באמת האבות הם התחלת ישראל, דבר זה לא מצד אמתת ישראל, אבל מצד אמתת ישראל הם דביקים בו יתברך, ודבר זה הוא סלוק החטא מישראל. וזה שאמר כי לעתיד יאמר השם 'לכו נא אצל האבות ויוכיחו אתכם'. ורוצה לומר כי גם אצל האבות לא ימצא לכם זכות, שאם יש לכם זכות מצד האבות, היה נמצא זכות שלכם אצלם. ועל זה אף כי הם אבות לנו, והם התחלה לישראל, אין זה מצד אמתת ישראל. שאילו היו האבות לישראל התחלה לאמתת ישראל, כאשר נגזר על אברהם "כי גר יהיה זרעך", ועל יצחק "כאשר תריד", ועל יעקב "אנכי ארד עמך מצרימה", היה [להם] לבקש רחמים עלינו. אלא אף כי האבות הם התחלה לישראל, מכל מקום מצד אמתת עצמן אין תלויים אלא בו יתברך: וזה כמו שהתבאר למעלה, כי השם יתברך בעצמו הוא צורת ישראל, כמו שחתם בשמם שם 'אל', לומר כי הוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר הקב"ה 'הואיל ותליתם עצמכם בי "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"'. ודבר זה רוצה לומר, כי מאחר שישראל אין להם אמצעי כלל, והם דביקים בו יתברך בלי אמצעי ובלי שום פירוד ובלי שום חציצה כלל, והוא יתברך בעצמו צורה אחרונה להם, לכך השם יתברך מסלק ומטהר חטאם. אף אם חטאו כבר, הרי יש לישראל השבה אל השם יתברך בעצמו, מבלי הפרד מאתו כלל, ואין כאן עוד חטא להם במדריגה זאת. ואף כי חטאו, דבר זה היה מצד כי יש בחינה בישראל שהם נבדלים מן השם יתברך, ובמה שהם נבדלים מן השם יתברך ימצא בהם החטא: אבל מצד בחינת אמתתם הם אל השם יתברך, ובצד הזה יש להם סלוק חטא לגמרי. כי הוא יתברך מקוה טהרה, ואין כאן הבדל מאתו, ובזה הוא מטהר ישראל אשר הם דביקים בו. וכדכתיב (ירמיה יז, יג) "מקוה ישראל ה'", ואמרו זכרונם לברכה במסכת יומא (פה ע"ב) מה מקוה מטהר טמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל. וזה כי המקוה נקרא בשם הזה, מפני שנקוים ונאספים המים לתוכו. והוא יתברך נקוים אליו כל המציאות, ולכך הוא מטהר את כל אשר נקוה ונאסף אליו. וישראל נקוים בפרט אל השם יתברך כמו שאמרנו, לכך מטהר אותם. ולפיכך אמר 'הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'"'. ומאחר כי הוא יתברך מטהר ישראל מחטאם, ולפיכך לעתיד כאשר יהיו ישראל דבוקים בו יתברך, יהיו מסולקים מן החטא, וכאילו לא חטאו, וכדכתיב (ר' ירמיה נ, כ) "ביום ההוא יבקש עון יהודה וגו'": ובספרי (דברים לב, א), עתידה כנסת ישראל שתאמר, רבונו של עולם, הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם, ובושני מהם. אמר להם הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר (ישעיה מ, ד) "כל גיא ינשא". אמרו לפניו, רבונו של עולם, הרי עידי קיימים, שנאמר (דברים ל, יט) "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ". אמר הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר (ר' ישעיה סה, יז) "כי הנה בורא שמים חדשים וארץ חדשה". אמרו להקב"ה הרי שמי קיים. אמר להם, הריני מעבירו, שנאמר (ישעיה סב, ב) "וקרא לך שם חדש". אמרו לו, הרי שמות עבודה זרה קיים. אמר להם, הריני מעבירם, שנאמר (הושע ב, יט) "והסרותי שמות הבעלים מפיה". אמרו לו, אף על פי כן בני ביתי יהיו מזכירין. אמר להם, "ולא יזכרו עוד" (שם), עד כאן: המדרש הזה בא לבאר, שלא תאמר איך אפשר שיהיה הדיבוק אל הקב"ה בשלימות מבלי שום מונע כלל, והרי חטאו ישראל, ודבר זה מעכב הדביקות בו יתברך. וזה שאמר לעתיד יאמרו 'הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובושני'. והמקום הזה הוא המדריגה הפחותה שהגיע לה כאשר חטאו. ועל זה אמר 'הריני מעבירו'. כלומר שיהיה כאן הויה חדשה, ומה שנחשב חטא בעולם הזה, לא יהיה נחשב חטא. ויאמרו 'הרי עידי קיימים', (העדים) כי השם יתברך העיד על ישראל השמים והארץ, ורוצה לומר כי השמים והארץ הם המציאות שהשם יתברך סדר אותם, והם שומרים הסדרים אשר סדר להם השם יתברך, ואינם יוצאים מן הסדר. ולכך הם מעידים על מי שעבר הסדר אשר סדר לו השם יתברך, עד שהחטא אשר הוא יוצא מן הסדר נמצא בפעל הנגלה. ועל זה אמר 'הריני מעבירם'. כי יהיה הנהגה חדשה בעולם, אשר לא היה בראשונה, וכאילו יהיו שמים וארץ חדשה, והרי אין כאן עדות. כי העדות היה מצד הויה הראשונה, ואז נמצא חטא ישראל בפעל. וכאשר יסולק הנהגה והויה הראשונה, לא נמצא חטא ישראל בפעל, ותבין זה: ועוד אמר[ו], 'הרי שמי קיים'. ורוצה לומר כי סוף סוף השם קיים, ואף שיהיו צדיקים יותר, ולא יהיה בהם חטא, דבר זה מתחלף בפחות ויותר, שיהיו יותר טובים ממה שהיו קודם, ולא יסולק מהם בזה ענין הראשון שהיה להם כבר. כמו אדם שהיה רע, ונעשה טוב ממה שהיה קודם. ועל זה אמר כי יהיה לישראל מדריגה אחרת, עד שיהיה להם שם אחר, ולא יהיה להם שם הראשון כלל. וזהו דכתיב "וקרא להם שם חדש", שלא יהיה החלוף בפחות ויותר, רק יהיה להם שם חדש. ואמרו עוד כי שמות העבודה זרה קיים. ואם היה בנמצא שמות העבודה זרה בעולם הזה, היה חטא ישראל נמצא גם כן. שהרי יש לישראל יחוס וצירוף אל העבודה זרה, שהיו עובדים אותה, והנה נמצא חטא ישראל בדבר מה. ואמר השם יתברך שלא יהיה נמצא בעולם החטא כלל, ולא יהיה להם שום צירוף ויחוס אל חטא, אף בענין רחוק: ==פרק נז== הדבר אשר יבחן מזולתו, הוא הבחינה האמיתית, אשר לא יפול בו ספק. והדבר הזה הודיע הודע לנו תורת אמת, אשר פסלה עדות קרובים. ואין הטעם מפני שיעיד שקר, כי לא נחשד משה להעיד דבר שאינו, ואהרן שיעלים האמת. רק מפני שאין עדות רק מזולתו, ודבר זה כבר בארנו בחבור התפארת. והנה יתבאר לך עוד, וזה כי העדות שיש לדון עליו, צריך שיהיה העדות נמצא בפעל הגמור מן המעיד. ודבר זה דברי חכמה עמוקה מאוד. מפני כי הדין והמשפט אשר יבוא על העדות, הוא דבר מחויב ומוכרח, כמו שהוא כל דין מחויב ומוכרח. ולדבר זה צריך שיהיה העדות בפועל, שהמחויב ומוכרח אין שייך אליו הכח, שהכח אין לו מציאות גמור. והמחויב - לפי חיוב שלו - יש לו מציאות גמור שהרי הוא מחויב ומוכרח. ולכך כל דין פסול בלילה, וכל קבלת עדות פסול בלילה, והסומא פסול לעדות, כל זה ענין אחד. שכל אלו אין מציאותם בפועל, כי היום הוא נמצא בפועל. והדין, וכל אשר שייך לו, צריך שיהיה נמצא בפועל: ולכך כאשר הקרוב הוא מעיד, שהוא חלק מעצמו, והוא כמו חצי בשרו, כמו שאמר הכתוב אצל מרים (ר' במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו". ומאחר שהעד המעיד על הנדון הוא חלק מן אשר מעידין עליו, אין כאן עדות בפועל. כי כל דבר נמצא בפועל לאחר, ולא נמצא בפעל לעצמו, רק לאחר צריך שיהיה נמצא בפועל. ודבר זה ידוע לנבונים. ולכך הקרוב שהוא חלק מעצמו, אין עדות שלו עדות, כי כל עדות שהוא מעיד שכך נמצא בפועל, ואין נמצא בפעל לעצמו: ומטעם זה פסלה תורה נשים לעדות, כי האשה היא חמרית, ואין החומר יש לו מציאות בפעל. והתורה אמרה שיהיה העדות נמצא בפעל, שזה נקרא עדות שבא עליו הדין. וכן פסלה התורה גוים, שכל זה עדות אינו בפעל. ומכל שכן שכל אלו פסולים לדין, דאם לעדות פסול משום שהדין בא על העדות, כל שכן שפסולים לדין. וכל אלו הדברים ברורים בחכמה עמוקה מאוד: ומפני זה היה בלעם, שהוא זולת ישראל. וזה שכבר אמרנו לך פעמים הרבה, אף כי ישראל יש בהם החסרון מצד החומר, אבל מצד אמתת צורתן אין חסרון, והם שלמים בתכלית השלימות, כמו שבארנו לך פעמים הרבה בזה החבור. ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמתת צורתן, אשר בו נמצאו ישראל בפעל. ולכן היה מעיד על אמתת ישראל יותר מכל. וזה מפני שלא היה לו קירבה וחבור לישראל, לכך היה בלעם מעיד עליהם מצד אמתת ישראל אשר נמצאו ישראל בפעל. וזהו שגורם שהיה נבואת בלעם על ישראל הכל לטובה, כאשר הפך הקב"ה את הקללה לברכה (דברים כג, ו), שהיה רוצה לקלל אותם, ונהפך לברכה, ברכות שאין כמותם: ובמדרש, כשבירך בלעם את ישראל, היה קולו הולך ס' מיל, כמחנה ישראל. וגדולה ברכה שבירך בלעם את ישראל, מברכות שבירך יעקב את השבטים, ומברכות שבירך משה את השבטים. כשבירך יעקב את השבטים, (ו)הוכיח את ראובן (בראשית מט, ד), ואת שמעון ואת לוי (בראשית מט, ה-ז). אבל ברכת בלעם אין בהם תוכחה, ואין בהם פגם. ולפיכך גבה דעת של ישראל, ובאו לידי תקלה בעצת בלעם, עד כאן. הן הדברים שלמעלה, כי מה שאמרו שהיה קולו ששים מיל נגד מחנה ישראל, מה שלא היה כשברך אותן משה, וזה מפני כי ברכת בלעם - הברכה הזאת בפעל יותר, כמו שהתבאר לך למעלה. כי נבואתו היה על ישראל מצד אמתת צורתן, שעל ידה ישראל הם בפועל הגמור. ולכך היה נבואתו גם כן בפועל הגמור על ישראל. ולכך היה קול הולך (כו') ששים מיל נגד מחנה ישראל: והיו ברכותיו שוות בלא תוכחה, מה שלא היה כך ברכת יעקב ומשה. וזה כי יעקב ומשה שהיו מכלל ישראל, והדבר שהוא חלק מהכל, אינו נמצא בפועל אליו הכל. ולכך לא היה ברכתם על ישראל מצד אמתת עצמן, דהיינו מצד אמתת צורתן שבו נמצא בפועל. לכך דוקא בלעם, שהוא זולת ישראל, ונחשבו ישראל אליו בפועל הגמור, לכך היה מתנבא על ישראל מצד צורתן של ישראל, שבו הם נמצאים בפועל. וכבר אמרנו שישראל נמצאים שלמים לגמרי מצד אמתת צורתן, אבל שלא מצד אמתת צורתן נמצא בהם החסרון. ולכך יעקב ומשה, שלא היו מתנבאים על ישראל מצד אמתת צורתן בצד אשר נמצאו בפועל, כי יעקב ומשה היו חלק מישראל, ואין הדבר נמצא בפועל לעצמו. לכך לא היו מברכין שניהם ישראל מצד אמתת צורתן לגמרי, והיה תוכחה עם זה גם כן, שהרי נמצא חסרון בזה. אבל בלעם היה ברכתו לישראל מצד אמתת צורתן, אשר הם שלמים בלא חסרון כלל. ולכך הברכות בלא תוכחה, כי מזה הצד לא נמצא שום תוכחה, רק הכל ברכה לגמרי. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם דברים ברורים: ומפני שאין בלעם אוהב את ישראל עד שיבוא ממנו הברכה לישראל, הגיע דבר זה על ידי שבא לקלל אותם, והפך השם יתברך לברכה. ולכך לא היה מיוחד לפועל זה רק מואב ובלעם. וזה כי אומת מואב הם מרוחקים מן ישראל, שלא מצאנו על שום אומה שצוה (ר' דברים כג, ד) "לא יבאו בקהל ה'" רק מואב. ובזה נדע כי מואב מרוחק מן ישראל. ובלעם גם כן, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קה. ) "בלעם" (במדבר כב, ה) בלא עם. דבר אחר, בלע עם. "בן בעור" שבא על בעיר. תנא, הוא בעור, הוא כושן רשעתים, דעביד שתי רשעות; אחד בימי יעקב, ואחד בימי שפוט השופטים, ומה שמו - לבן שמו. ויראה פירוש 'בלא עם', שאין לו עם מיוחד, שהיה נבדל מכל האומות, והיה לו מדריגת הנבואה, ולפיכך נקרא 'בלא עם', ואין להאריך במקום הזה. וכן 'בלע עם', שעל ידי עצתו נפלו מן ישראל, כי ענין בלעם היה מוכן לרע ולהפסד: וכאשר תשים עיניך על ברכת בלעם, היו ברכותיו נחלקים לשלשה חלקים. מפני שבלעם היה מכוין לקלל, וידע כח עם ישראל ומעלתם, ובוודאי לא תשלוט בהם הקללה מצד כלל ישראל. והיה רוצה למצוא צד בחינה מיוחדת, אשר מצד אותה בחינה תחול חס ושלום הקללה. ולכך אמר (במדבר כג, יג) "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה", וכמו שיתבאר בסמוך. כי היה חושב כי יותר תבא הקללה מצד המקצת, יותר מאשר היתה באה מצד הכל. וידוע כי כל דבר בעולם מתחלק אל שלשה חלקים, שאין זה כזה; כי נחלק להתחלה, ואמצע, וסוף. ולכל אחד יש בחינה בפני עצמו. ואין ספק כי הבחינה מצד התחלתו הוא זולת הבחינה שהוא מצד השלמתו, ושניהם זולת הבחינה בחלק שאינו נחשב התחלה ולא נחשב השלמה, והוא כמו אמצעי. ובודאי כי יש בישראל בחינה שיאמר עליו דבר זה הוא התחלת ישראל. ואין ספק שיש בחינה בישראל שהוא מצד השלמת ישראל. וכן יש בהם בחינה מצד דבר שאינו נחשב התחלה ואינו נחשב השלמה, כמו שיתבאר. ולפיכך הבחינה הראשונה מן בלעם שהיה מתבונן אם ימצא חסרון וקללה - מצד התחלתם: ובמדרש, "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו. למה הוא דומה, לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הענפים, כל ענף וענף, ומתיגע. והפקח מגלה את השרשים, וקוצץ. כך אותו רשע אמר, מה אני מקלל לכל שבט ושבט, הריני הולך לשרשים, וקוצץ. בא ליגע, ומצאן קשים. לכך נאמר "כי מראש צורים אראנו", אלו האבות, "ומגבעות אשורנו" (שם) אלו האמהות. "הן עם לבדד ישכון" (שם), כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן. וכשהאומות שמחין בעולם, הן אוכלים עם כל מלכיות, ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר (שם) "ובגוים לא יתחשב". דבר אחר, "מראש צורים אראנו", אני רואה אותם שקדמו לברייתו של עולם. משל למלך שהיה מבקש לבנות, היה חופר ויורד ומבקש למצא יסודות לבנין, והיה מוצא מים. וכן במקומות הרבה. היה חופר במקום אחר, ומצא סלע, ונתן היסוד ובנה. כך הקב"ה היה מבקש וברא את העולם, והיה יושב ומתבונן בדור אנוש ובדור המבול. ואמר, האיך אני בורא את העולם, ורשעים אלו עומדים ומכעיסים אותי. כיון שצפה הקב"ה באברהם, אמר הרי מצאתי סלע לבנות עליה וליסד עליה. לכך קורא לאברהם 'צור', שנאמר (ר' ישעיה נא, א-ב) "הביטו לאברהם צור חצבתם וגו'", עד כאן: והנה בארו בזה מה שאמרנו, כי בלעם היה רוצה לקלל את ישראל מצד התחלתן. ולכך כאשר היה מהפך השם יתברך הקללה לברכה (דברים כג, ו), היה מברך אותם מצד התחלתן, לומר כי מצד התחלתן ויסוד שלהם קשים הם. ויותר מזה, שהתחלתם מקודם בראשית, ודבר זה מורה על התחלה העליונה שיש לישראל. וזה שאמר "הן עם לבדד ישכון", כלומר כי לפי עלוי התחלתן עם זה לבדד ישכון, כי יש להם התחלה עליונה על כל. ולכך אמר "ובגוים לא יתחשב". ופירשו, כי הטוב אשר מגיע לאומות, אין הטוב הזה נבדל מן ישראל. כי אין לאומות קיום ועמידה בעולם רק על ידי ישראל, והאומות תלוים בישראל, ואין ישראל תלוים באומות. ולכך הטוב שמגיע אל האומות אינו נבדל מן ישראל, כיון שכל האומות קיום שלהם מכח ישראל. אבל האומות אין שמחים עם ישראל, מפני כי יש לישראל התחלה מיוחדת, שאין מגיעים לשם, ודבר זה מבואר: ובמדרש, "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), כשבא בלעם ראה כל המדבר מלא ערלות. אמר, מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר, שנאמר "מי מנה עפר יעקב". מכאן תקנו חכמים שיהיו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר, עד כאן. פירוש המדרש הזה, כי הכתוב שאמר "מי מנה עפר יעקב", רצה לומר כי יש לישראל יחוס גדול אל העפר. וזה כי ישראל הם האומה הקטנה שבכל האומות, ומצד הזה ראוי לה שם העפר, שהוא קטון: ובמדרש עוד, "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד), מה העפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכים אלא בתורה שנמשלה למים. מה העפר מכלה כל כלי מתכת, כך בניך מכלים כל האומות העולם, והן קיימין לעולם. מה העפר הוא דיש לעולם, אף בניך דיש למלכות, עד כאן. הנה בארו בזה שלשה דברים שישראל דומים אל העפר; ענין הראשון, כי העפר מיוחד לקבל דבר מלמעלה, כמו המים שיורד לה מן השמים. כך ישראל מיוחדים לקבל דברים עליונים. ומיוחד לזה הדבר הקטן ביותר, כי [הדבר הגדול] משום גדלתו אינו בעל קבלה: הענין השני מה שאמר שהעפר מכלה המתכת והיא קיימת, וכך ישראל מכלים האומות. ודבר זה ענין נפלא, כי האומות נמשלו למתכת, שהרי דניאל ראה מלכות בבל של זהב (דניאל ב, לח), מלכות מדי של כסף (שם שם לב), מלכות יון של נחושת (שם), וראה מלכות רביעית פרזלא (שם שם מ). ודבר זה, כי כל מתכות משמיע קול, וממנו נעשה הפעמון, שמשמעת קול. ודבר הנשמע - נגלה, ואין לו ענין פנימי, שכל דבר שהוא פנימי אינו נשמע. ומפני כי כח המלכיות אין כח שלהם פנימי נסתר, רק כח נגלה, ולכך הם דומים למתכות שמשמיע קול. אבל ישראל הם הפך זה, שהם דומים לחול ועפר, כמו שאמרו במדרש (שמו"ר א, כט) נמשלו ישראל לחול, מה חול אדם נוטלו ממקום זה ונותנו למקום אחר ואין נשמע קולו, כך ישראל אין ראוי שיהיה בהם דלטוריא, כמו שפירש רש"י בפרשת שמות. וכבר בארנו דבר זה בחבור גור אריה בפרשת שמות, ובחבור גבורות ה', שדבר זה נאמר על שישראל יש להם מדריגה פנימית נסתרת בלתי נגלית, ולכך הם כמו החול שאין נשמע קולו, עיין שם, [ו]שם הארכנו בענין זה. ודבר זה גם כן מצד הדקות והקטנות שיש לעפר, ובשביל כך לא נשמע קולו, כי יש לו ענין פנימי נסתר. ועוד יתבאר איך העפר מיוחדת בזה יותר מכל. ולכך אמר כי יש לישראל סגולת העפר, אשר אינו נשמע קולו, ולכך מכלין את כח האומות, שכח שלהם כח נגלה, כמו המתכות הזה שהוא משמיע קול, והוא נגלה: ועוד אמרו שיש לישראל התייחסות אל העפר, מצד כי העפר היא קטנה מכל היסודות, בשביל כך יש לעפר בחינה זאת שנעשית דיש לכל. ויש לישראל שתי בחינות מחולקות. כי מצד הקטנות שלהם יש להם מעלה אלקית עליונה, כי ראוי אל המעלה האלקית הקטנות, יותר מן הגדלות, שהיא סגולת הגשם. ולכך הקטון, שאין לו רוחק גדול, הוא קרוב אל הבלתי גשמי. ולכך הקטנות שיש להם, כדכתיב (ר' דברים ז, ז) "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט". ודבר זה ראוי להם, כי ישראל קרובים אל הבלתי גשמי. ובשביל זה מקבלים ישראל הדישה, מצד הקטנות שלהם. והתבאר לך ענין העפר, שיש לה ענין פנימי דק נסתר, ודבר זה ידוע מאוד למבינים. והנה תמצא בעפר מה שלא תמצא בכל היסודות, שהעפר היא בפרט תוך ופנימי לכל היסודות, והיא בתוך שלהם, שזה מורה כי יש לעפר ענין פנימי. ומפני שבא בלעם לברך את ישראל, ולומר כי נמשך התחלת זרע האבות ממקום עליון פנימי נסתר בלתי מתייחס לגשמי, קרא זרע האבות "עפר". ואמר "מי מנה עפר יעקב", כי הדק אשר יש לו הרבוי גם כן בפרט, מורה על מדריגה עליונה מאוד, שממנו הרבוי: והנה גם כן תמצא בארץ, שהיא פנימי ותוך היסודות כולם, ומורה זה על הפנימית. ומפני זה העפר מסוגל למצות אלקיות, מצד שיש לעפר ענין ראוי למצות. כי הדקות אשר יש לעפר הוא מדריגה פנימית קרוב אל הדבר הנבדל. ובמדרש (במ"ר כ, יט) "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י), מי יוכל למנות המצות שהם עושים בעפר; "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), "לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב, ט), "ואסף איש טהור" (במדבר יט, ט), "שלש שנים יהיה לך ערלים" (ר' ויקרא יט, כג), "ומן העפר אשר בקרקע המשכן" (ר' במדבר ה, יז), עד כאן. בארו בזה גם כן, כי מה שאמר "מי מנה עפר יעקב" היה משבח מה שישראל הם נמשלים לעפר, שזה מורה על מדריגה אלקית שיש לישראל, אשר מצד הזה יש להם מצות יותר בעפר. וזה שאמרו גם כן כי ראה בלעם עפר המדבר מכוסה בערלות ישראל, ועל זה אמר "מי מנה עפר יעקב". וזה כמו שהתבאר, כי העפר מסוגל למצות ביותר: ולכך דבר זה מה שמשימין הערלה ודם ברית בעפר, וענין מצוה זאת כמו שאמרה תורה כאשר שפך דם חיה ועוף אשר שחט אותם. ואלו שני מינים, כי החיה כאשר היא דבר קל בתנועה, וזה מורה על כי הנפש שבו מסולק מן האדמה, כי כל בעל אדמה יש לו כבידות הטבע, ואילו החיה והעוף אין לו כבידות הטבע, כמו שיש לבהמה שיש לה כבדות הטבע. וזה מורה שיש בהם יסוד העפר, ואינו צריך כסוי בעפר. שכל דם שחיטה ראוי שיהיה מכוסה בעפר, כי דם שחיטה היה לו גלוי יותר מדאי כאשר שפך דם בשחיטה. כי אין ראוי לדם, שהוא הנפש, הגלוי כל כך. ולכך צוה בתורה לכסות הדם של חיה ועוף, שאין להם כבידות הטבע, לכסות אותם בעפר. כי העפר יש לה ענין ההסתר והכסוי, כאשר אמרנו לך למעלה, שהרי העפר היא פנימי ותוך היסודות, שהרי כולם מבחוץ, והיא מבפנים. ולפיכך ראוי שיהיו מכסים דם הערלה בעפר גם כן, כי גם זה דם שפיכה. הוא ועל זה אמר בלעם "מי מנה עפר יעקב", רצה לומר כי כמה גדולה מעלת ישראל במה שהם נמשלים לעפר, ובשביל זה יש להם הרבה מצות בעפר: ובסוטה (יז. ), דרש רבא, בשכר שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), זכו בניו לשתי מצות; עפר סוטה, ואפר פרה. והא איכא נמי עפר כסוי הדם, התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא. ומנין לרבא זה לומר, כי בשכר שאמר "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות אלו. אבל הפירוש הוא, כי העפר יותר ראוי למצות מטעם אשר אמרנו, כי העפר והאפר מיוחדים למצות יותר משאר דברים. ומפני שהיה לאברהם יחוס אל העפר, שנאמר "ואנכי עפר ואפר", אי אפשר שלא יהיה לו על ידי זה מצוה שהיא בעפר ואפר, כמו עפר סוטה ואפר פרה. ובפרט אלו שתי מצות, שיש בהם הטוב והזכות, שהרי יש בהם טהרת ישראל, כמו שהוא אפר פרה, וטהרת אשה לבעלה. ואין כאן מקום לבאר יותר: ובגמרא בפרק המפלת (נדה לא. ), דרש רבי אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", מלמד שהקב"ה ישב וספר את רביעתם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנו. ועל דבר זה נסמת עיניו של בלעם הרשע, אמר, מי שהוא טהור, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה. מיד נסמת עינו, דכתיב (במדבר כד, ג) "נאם הגבר שתום העין". והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) "וישכב עמה בלילה הוא", מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, עד כאן. רבותינו זכרונם לברכה פרשו כי בלעם קרא זרע ישראל "רובע", מלשון "לא תרביע בהמתך" (ר' ויקרא יט, יט), "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגו'" (ויקרא יח, כג). וכמו שהיה משבח "מי מנה עפר יעקב", שהוא נאמר על התחלת ישראל. כי העפר והדקות מורה כי זרע האבות נמשך התחלתן ממדריגה עליונה, שיורה עליו ענין העפר, שבו הקטנות גם הרבוי שיש בעפר, כמו שהתבאר. ולכך אחר שאמר (במדבר כג, ט) "כי מראש צורים אראנו", שהוא נאמר על שהם נמשכים מן האבות החזקים (רש"י שם), אמר "מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל". כי שם "ישראל" יותר במעלה מן שם "יעקב". ולכך אמר "ומספר את רובע ישראל", הוא התחלתן עוד יותר, שהתחלה זאת לגמרי עם השם יתברך. וזה שכתוב "ומספר את רובע ישראל", מצד שהתחלה זאת עצמה היא עם השם יתברך. ודבר זה מה שאמר "ומספר את רובע ישראל", מורה כי הזרע של ישראל יש לו ספירה לפני השם יתברך, כי הזרע יש לו כח פנימי מאוד, ובפרט זרע הקודש, אשר הוא קדוש וטהור. ולפיכך אמר שהקב"ה יושב וסופר מתי תבא הטיפה שנולד ממנו הצדיק: ואמר שבלעם אמר 'מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים כו''. ביאור ענין זה, כי דבר מה שהקב"ה סופר את רביעותיהן של ישראל, מורה כי זרע ישראל נמשך מכח פנימי, כמו שאמרנו. ואין זה גנאי, כי אין דבר כזה נקרא ערוה. רק כאשר יש כאן גלוי, שלכך נקרא ערוה, כמו (בראשית מב, יב) "ערות הארץ באתם לראות", מקום תורפה אשר יש לו גלוי. ולא כאשר הוא פנימי, אין כאן ערוה כלל, ודבר זה ידוע למבינים. רק מפני שהיה בלעם דבק בזנות וערוה, ולא היה לו כח קדוש פנימי, נחשב אליו ערוה דבר (ב)זה. אבל מי שהוא קדוש וטהור אין נחשב דבר זה אליו ערוה. וכמו שלא היה נחשב גלוי ערוה גנאי לאדם קודם שחטא האדם, ולא נחשב לו לגנאי וחרפה, מפני שהיה דבק לגמרי בכח קדוש פנימי. עד שחטא, ולא היה עוד דבק לגמרי בכח קדוש פנימי, ואז נחשב לו גלוי ערוה גנאי. והבן הדברים האלו מאוד מאוד, כי הם אמת ברור, והם עמקי החכמה: ואמר בשביל כך נסמת עינו של בלעם. רוצה לומר מפני כי אין ראוי לבלעם לראות אותה המעלה הפנימית העליונה, ולכך נסמת עינו כאשר היה רואה המעלה העליונה הפנימית, אשר אין ראוי לבלעם, כי אצלו הוא דבר גנות וערוה. ועוד אמרו (סנהדרין קה. ) כי בלעם קוסם באמתו היה. וכן אמרו עוד שם (שם) כי בא על בהמתו. הכל שהיה בלעם דבק בערוה ובזנות ובטומאה. ומחלקותם, למר היה משמש בגנות זה לדברים הרוחנים, וזה ענין ערוה וגנאי גדול מה שהיה משמש בזה לדברים הרוחנים. ולמר היה בא על אתונו, שזהו גנאי גדול להתחבר אל בהמה. ואין כאן מקום זה להאריך: ==פרק נח== כבר בארנו לך, שהברכה הראשונה מן בלעם היה לישראל בצד התחלה, כי התחלה במה שהוא התחלה בלבד, הוא בחינה בפני עצמו. וכך יש לדבר בחינה מצד שלימתו, והוא בחינה בפני עצמו, ובכל אחד קללה וברכה. וכל הברכות אשר ברך את ישראל בתחלה, היו מצד התחלת ישראל העליונה. ורמז הכתוב דבר זה, במה שאמר (במדבר כב, מא) "ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם". כי ההתחלה הוא קצה, ושייך בזה "ויעלהו". ובשניה לא נאמר רק (במדבר כג, יד) "ויקחהו שדה צופים". שאף שהיה בגובה בפסגה, מכל מקום היה נקרא "שדה צופים". וכל אלו דברים ידועים למי שיש בו חכמה, כי ברכה זאת נאמר לישראל מצד שלימות הווייתם. ודבר זה גם כן קצה, ולכך אמר גם כן "וירא משם קצה העם": ויש לך לדעת, כי אלו שני הקצוות הם זה כנגד זה. דמיון זה, מתחילה ראה דגל ראובן, שהוא הבכור (בראשית לה, כג), והוא התחלת ישראל, ושייך בזה קצה. ועתה ראה דגל דן, שהוא קצה, שהוא בסוף ושלימות ישראל. ויש לישראל בחינה מיוחדת מצד התחלתם, ובחינה מיוחדת מצד השלימות, וכל אחד שייך בו קללה, ושייך בו גם כן ברכה. והברכה אשר נאמרה כאן כולה הוא על ענין זה. ולכך התחיל לומר (במדבר כג, יט) "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה". כי בלק היה חושב כי אפשר שיגיע שנוי לברכה מצד אחר כמו שאמרנו, ולכך אמר "לא איש אל ויכזב וגו'". כלומר, כי אין שנוי אצל השם יתברך מצד עצמו, כי "לא איש אל ויכזב וגו'". "וברך ולא אשיבנה" (במדבר כג, כ), כלומר באולי תאמר כי השנוי הוא מצד המקבלים, ואפשר שיהיה בהם שנוי, אף כי אין כאן השנוי מצד השם יתברך. דבר זה אינו, כי אין שנוי בהם, ולכך אמר "וברך ולא אשיבנה". ולמה זה, ועל זה אמר (שם שם כא) "כי לא ראה און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". ולכך אף מצד המקבל אין כאן שנוי: ולכך אמר (שם) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". פירוש, כי השם יתברך עמו מבלי פירוד, כי תיכף שהוא מריע, הוא נושע. וכדכתיב (במדבר י, ט) "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם". וענין זה שנושעים תיכף ומיד, ומורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד, שהרי תיכף שקוראים - נענים, וכדכתיב (ר' דברים ד, ז) "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו". וכך פירוש "ותרועת מלך בו", כי דרך להריע לפני המלך כאשר אחד רוצה שיהיה נזכר לפני המלך, שיושיע אותו המלך. ודבר זה נמצא בישראל כאשר מריעין לפניו, שומע השם יתברך ועונה אותם: ובמדרש, פרדס שאין לו שומר, הגנב יכול להזיקו. או אם ישן לו השומר, הגנב נכנס. ואלו "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד), והאיך אני יכול להזיקן. "ה' אלקיו עמו", אמר לו בלק, [אם] אי אתה יכול להזיקן מפני משה רבן, ראה זה מה אחריו יהיה. אמר לו, אף הוא קשה כמותו, "ותרועת מלך בו", תוקע ומריע ומפיל החומה (יהושע ו, כ), עד כאן. הרי לך כי מצד שהוא תוקע ומריע ומפיל החומה, מורה כי השם יתברך עמו בלי פרוד. והבן הדברים האלו, כי הם דברים ברורים: והבן עוד דברי חכמה, כי מצד אשר השם יתברך נלחם להם בכח דין ומשפט, שהוא על ידי תרועה זאת, שיוצא נגד אויביהם כאיש גבור מלחמות, יריע אף יצריח, ועושה הדין באויביהם. מורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד. והדברים האלו ברורים מאוד באין ספק, ואין פירוש זולת זה. וכך פירוש זה אצל חכמי התנאים, שהרי "ותרועת מלך בו" נאמר עם פסוקי שופרות בראש השנה (ר"ה לב ע"ב). וכן הוא דעת אונקלוס, שתרגם (במדבר כג, כא) 'ושכינת מלכהון בניהון', שהשם יתברך עמהם בחבור גמור. הנה כל הדברים הם על סגנון אחד: ואמר אחר כך (במדבר כג, כב) "אל מוציאם ממצרים". רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב (במדבר טו, מא) "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים": ואמר "כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב). כי השם יתברך יש בו שני דברים; כי הוא יתברך שומר ומנהיג העולם, עד שהוא עומד על תיקונו. והוא מחריב ומאבד את העולם מפני עונש הבריות, כשיגזור זה מצד חכמתו, כמו שעשה בימי דור הפלגה ודור המבול. וזה שאמר "כתועפות ראם לו", "כתועפות" אלו המלאכים (גיטין סח ע"ב), אשר הם ממונים על הנהגת העולם שיהיה מקוים. "וראם" אלו המזיקים, שהם אינם ממונים להנהגת שמירת העולם, רק הם מפסידים את העולם. והשם יתברך יש בו שניהם. וכך פעל עמהם כאשר הוציא אותם מארץ מצרים; היה שומר ישראל שיהיו מקוימים, והיה מזיק ומאבד את המצרים. וזה שאמר הכתוב (שמות טו, ו) "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". ופירשו במכילתא ביד אחד הוא עוזר ישראל, ובאותו יד עצמו הוא מאבד ומשבר האויבים. וזהו "כתועפות ראם לו". וההוצאה הזאת הכל מורה שישראל הם עם השם יתברך, וכמו שאמר (במדבר כג, כא-כב) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם מצרים כתועפות ראם לו": ואמר אחריו (במדבר כג, כג) "כי לא נחש ביעקב וגו'". והכתוב הזה בא לבאר כי אין ישראל כמו שהם האומות, אשר הם קוסמים ומעוננים. וכל אלו הם כחות הטומאה נבדלים מן השם יתברך, כי הם כחות חיצונות. אבל ישראל אין בהם קסם, אבל מקבלים נבואתם מן השם יתברך בעצמו. ובמדרש, ראתה עינו של בלעם שישראל יושבים לפני הקב"ה, ומבררים כל פרשה ופרשה למה נכתבה. וכן הוא אומר (ר' ישעיה כג, יח) "כי ליושבים לפני ה' תהיה סחרה", "לא יכנף עוד מוריך ויהיו עיניך רואת מוריך" (ר' ישעיה ל, כ). ומלאכי השרת שואלים, מה הורה לכם [הקב"ה], לפי שאינם יכולים לכנוס למחיצתן, שנאמר (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", עד כאן. וכל זה מפני כי ישראל הם עם השם יתברך בלא חציצה ופירוד כלל, שבשביל זה הם יושבים לפני ה', כמו שהתבאר. ומצד הזה עצמו גם כן אינן ראוים שיהיה בהם נחוש, כי בענין הנחוש הם נבדלים ונפרדים מן השם יתברך, כי הנחוש מכחות חצונית כחות הטומאה, ולכך אין ראוי אל ישראל הנחוש: ובפרק ארבעה (ד)נדרים (לב. ), תניא רבי אהבה בריה דרבי חייא, כל אדם שאינו מנחש, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם, שנאמר "כי לא נחש ביעקב וגו'". ופירוש זה כמו שאמרנו, כי הניחוש הוא נבדל מן השם יתברך, והוא חבור לכוח חיצוני. ומי שאין לו ניחוש, ופורש מן כוחת חצונית, מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שאף מלאכי השרת אין יכולים לכנוס לשם. כי גם המלאכים יש בהם צד מה מענין זה, כמו שידוע. ולכך אמר במדרש שלפני זה, כי ישראל יושבים לפני הקב"ה, ומלאכי השרת - שהם יושבים חוצה - שואלים את ישראל מה הורה לכם הקב"ה. ולכך אמר שמכניסין אותו במחיצתו שאף מלאכי שרת אין נכנסין שם, והבן זה. והנה התבארו לך הדברים על אמתתם: ואמר אחריו (במדבר כג, כד) "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". ובמדרש "הן עם כלביא יקום", אין אומה כיוצא באומה זאת; הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות. עומדים משנתן כאריות, חוטפין קריאת שמע, [ו]ממליכים להקב"ה, ונעשים כאריות. מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם, או מחבלים באים ליגע באחד מהם, ממליך להקב"ה. "לא ישכב עד יאכל טרף", כשהוא אומר "ה' אחד" (דברים ו, ד), נאכלים כל המחבלים מפניו, עד כאן. ורצו לפרש במדרש הזה כמו שהתבאר, כי ישראל הם עם השם יתברך מבלי חציצה. ולכך אין ראוי לשבח את ישראל בכח ובגבורה אנושית. אבל השבח הזה על גבורת אלקית, לא גבורה אנושית. ומה שהכתוב אומר "הן עם כלביא יקום", רוצה לומר שכל ענין שלהם אינו דברים פחותים, רק עושים מעשים גדולים ונוראים, ודבר זה הם מצות אלקיים, וזה נקרא שהם "עם כלביא יקום", כלומר שמעשיהם גדולים. ואין לך מעשה גדול יותר ממי שעושה מצות אלקית, כי לפי חשיבות המעשה - שהוא מעשה אלקי - נחשב המעשה גדול מאוד. ולפיכך מה שישראל עושים מצוה אלקית, דבר זה נחשב שהם "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ומה שהוא גובר על הדברים הרוחנים, הוא נקרא שיאכל טרף. כלל הדבר, הכתוב רצה לומר כי ישראל מעשיהם אלקיים כמו שראוי לאומה אלקית, וזהו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ודי בזה: ==פרק נט== הנה אמרנו לך כי בלק, גם בלעם, היה חושב באולי ימצא מקום אשר אפשר שתחול הקללה. והיה בוחן את ישראל בכל שלש בחינות; אם מצד התחלה שלהם, ואם מצד השלימות והסוף, ואם מצד האמצע. והוא החלק הנכבד, כמו שיתבאר, שכל נמצא יש לו ענין גדול, והוא מתייחס אל האמצעי. וכבר בארנו לך, כי כל ברכה ראשונה (במדבר כג, ט-יא) נאמרה על ההתחלה של אומה זאת. וכל ברכה שניה (במדבר כג, יט-כד) נאמרה על שלימות האומה הזאת. והברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) נאמרה מצד האמצעי, החלק הנכבד יותר. ומזה תבין, כי בברכה שלישית לא נאמר כמו שנאמר בשני ברכות הראשונות, שלא נאמר כאן שראה בלעם קצה העם, רק נאמר (במדבר כג, כח) "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימן". וזה מפני כי התחלה והסוף שניהם מצד מה, ולכך הראה לו קצה העם. ואילו כאן לא נאמר קצה העם, לטעם אשר אמרנו לך למעלה, והוא דבר ברור מאוד: וכאן נאמר (במדבר כד, ב) " וירא את ישראל שוכן לשבטיו". ורוצה לומר כי היו ישראל שוכן לשבטיו מסודרים בסדר, בלתי מבולבלים יחד, רק מסודרים. ודבר זה סגולת האמצעי, שהוא מסודר יותר מכל החלקים, הן התחלה הן השלימות. וזה תבין, כי הקצה במה שהוא קצה, הוא יוצא מן השווי, לכך נקרא 'קצה'. אבל האמצעי אין לו יציאה, רק הוא בשווי. לכך כאשר היה בוחן את ישראל מצד הזה, יש כאן עליהם רוח הקודש נבדל. ודבר זה בארנו במקומות הרבה, כי האמצעי ראוי שהוא נבדל מן הגשם. שהגשם הוא שיש לו רחקים, ומפני כך הקצה שיש לו רוחק, מסוגל לגשם אשר הוא בעל רוחק. אבל האמצעי שאין לו רוחק, שהרי הוא עומד באמצע, ולפיכך האמצעי מיוחד שהוא נבדל ביותר. כמו שתמצא פעמים הרבה בזה החבור. שלכך בית המקדש, שהוא אוהל קדושה, הוא באמצע העולם. וכמו שהחליטו רבותינו זכרונם לברכה המאמר בספרי בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ב) מכאן שהאמצעי משובח, כמו שהארכנו בזה למעלה מאוד: ולפיכך הבחינה שיש לישראל מצד ההתחלה, והבחינה שהיא מצד שלימות, מפני שהם קצוות, אין מצד זה הקדושה הנבדלת כמו שהוא הבחינה מצד האמצעי. לפיכך כאן כתיב (במדבר כד, א) "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל". כי בבחינה הזאת טוב בעיני ה' לברך את ישראל, "כי שם צוה את הברכה חיים על העולם" (ר' תהלים קלג, ג). ושם ברכת יעקב, שהוא השלישי שבאבות, ברכה שהיא בלי מצרים. ופירוש "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במדבר כד, א), פירוש באולי יכול למצוא מקום לקללה. וכאשר ראה כי לא היה יכול לפעול דבר זה מצד כח הניחוש, התחיל לומר (שם שם ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". כל הדברים האלה כמו שאמרנו למעלה, על קדושתן של ישראל ועל פרישותם: ובפרק חזקת הבתים (ב"ב ס. ), שנו רבותינו, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח נגד פתח. מנא הני מילי, דאמר קרא (במדבר כד, ב) "וישא בלעם את עיניו וירא", מה ראה, שאין פתחיהן מכוונין זה נגד זה. אמר, ראויין אלו שתשרה שכינה עליהן, עד כאן. הנה בארו הכתוב הזה שאמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" על קדושת ישראל וצניעותם. כי האהל שם הצניעות, ולכך אמר שראוי שתשרה שכינה עליהן: ועוד בפרק חלק (סנהדרין קה ע"ב), אמר רבי אלעזר, מברכתו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו; בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסת ובתי מדרשות, אמר "מה טובו אוהליך יעקב". בקש לומר לא תשרה שכינה עליהם, "משכנותיך ישראל". לא תהא מלכותם מושכת, "כנחלים נטיו" (במדבר כד, ו). לא יהיה להם זתים וכרמים, "כגנות עלי נהר" (שם). לא יהיה ריחן נודף, "כאהלים אשר נטע ה'" (שם). לא יהיה להם מלכים בעלי קומה, "כארזים עלי מים" (שם). לא יהיה להם מלך בן מלך, "יזל מים מדליו" (שם שם ז). לא תהא מלכותן שולטת באומות, "וזרעו במים רבים" (שם). לא תהא מלכותן עזה, "וירום מאגג מלכו" (שם שם ח). לא תהא אימה למלכותו, "ותנשא מלכותו" (שם). אמר רבי אבא, וכולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסת ובתי מדרשות, שנאמר (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה", ולא קללות לברכה, עד כאן: הנה תמצא בכאן עשרה ברכות זו אחר זו, כנגד ברכת יעקב, שהם גם כן עשרה. וכל אלו עשרה ברכות הם כולם מצד קדושת ישראל. ומדריגה הנבדלת שיש בישראל, והקדושה, ראוי לה מספר י', ולכך יש כאן עשר קדושות. ואמר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", על שיש בישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר הם מקדש מעט. וכאילו אמר 'מה טובו קדושתך יעקב', כי האוהל והמשכנות הוא מיוחד לקדושה. וכן מה שאמרו 'לא תהא מלכותן נמשכת', המלכות אשר הוא נמשך הוא מלכות קדושה, כמו מלכות דוד שהיה מלכותו נמשכת. וכן מה שאמר ש'לא יהיה להם זתים וכרמים'. אין בכל האילנות שהם צריכין לקדושת ישראל כמו זתים למנחות, וכרמים לנסכים. ומפני זה ישראל, שצריכים להם אלו דברים לקדושתם, אמר שאל יהיה להם זתים וכרמים, אף אלו דברים שהם שייכים אל הקדושה, כל כך יהיו רחוקים מן הקדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה ריחו נודף'. רצה לומר שלא יהיה בעלי שם טוב, כי זהו גם כן מעלה קדושה. וכן מה שאמר 'לא יהיה להם בעלי קומה', רצה לומר מלך, שאין לו יראה מאחר. כי זה ענין שהולך בקומה, שאין לו יראה. וזה מורה על חשיבותם, שאין להם יראה מאחר, וכדכתיב (ויקרא כו, יג) "ואוליך אתכם קוממיות", שלא יהיה להם יראה מאחר. וכן אמר ש'לא יהיה להם בן מלך', הוא מלכות יותר במדריגה כאשר הוא מלך בן מלך. כי בודאי מלך בן מלך מלכותו יותר. וכן המלכות שהיא שולטת בשאר אומות, הוא מלכות עוד יותר במדריגה. וכן התוקף אשר יש למלכות, והאימה שיש למלכות, כל הדברים האלו הוא מעלת המלכות ותוקפו. וכל עוד שהמלכות יותר בתוקף, היא מלכות יותר מאוד, כמו שהתבאר. וגם לפי זה "מה טובו אהליך יעקב" נאמר על מעלת ישראל, שיש להם מדריגה עליונה. לכך דרשו כתוב זה על בתי כנסיות ובתי מדרשות, שדבר זה קדושת ישראל, שהם "מקדש מעט": ובמדרש, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב" (ירמיה ל, יח), לפי שנאמר (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים", אמר לו הקב"ה, התחלת באהלים, חייך כשאשוב לירושלים, בזכותך אני חוזר. אמר רב שמואל בר נחמני, "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב", 'אהלי אברהם ויצחק' אין כתיב כאן, אלא "אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם". וכן הוא אומר "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", עד כאן. ומה ענין זה בשביל שהתחיל יעקב באהלים, כשישוב לירושלים ישוב בזכות יעקב. אבל פירוש זה, כי יעקב היה לו מדריגה העליונה הפנימית הנסתרת, לכך כתיב "ויעקב יושב אהלים", אשר האהל עשוי להיות שם בפנים. ולכך אמר כי בזכותך אשוב לירושלים, ולהיות שכינת כבודי במקדש בפנים, והבן זה. והתבאר לך הכתוב שאמר "מה טובו אוהליך יעקב וגומר": ואמר "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז). כי ההזלה הוא יוצא מדבר אחר. ורצה לומר כי יקבלו שפע מתוך שפע, וזהו שפע עליון. ולפיכך במדרש דרשו אותו על שיהיה להם מלך בן מלך, ודבר זה הוא שפע מתוך שפע: ובגמרא במסכת נדרים (פא. ), אמרינן שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר "יזל מים מדליו". מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו תורה ירושה לנו. רב שישא אמר, [כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אמר, מפני שהן מגדרין על הצבור. רב אשי אמר], משום דקרי לאנשי 'חמרי', עד כאן. הנה בארו מה שאמר "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר "מדליו", רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי: ויש לך להבין גם כן מה שאמר שלכך אין תלמידי חכמים מצוי שיצא מהם תלמידי חכמים, שלא יאמרו התורה ירושה לנו. פירוש, שהחכמה נבדלת מן האדם הגשמי, לכך לא שייך בו ירושה. כי אין מוריש למי שאחריו (אחריו) רק דבר שהוא גשמי. כמו האדם עצמו שהוא גשמי, לכך יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית. כי האב מוליד הבן מצד הגשמית, לא מצד השכלי. שאין האב נותן השכל לבן, רק השם יתברך נותן השכל, ומן זרע האב אין נולד רק הגשמי. ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה השכלית. ולכך אין מצוי שיצא תלמידי חכמים מתלמידי חכמים, כי התורה ראוי מצד עצמה שתהיה נבדלת מן הגשמי, ובזה שאינו מוריש התורה לבניו, בזה נראה כי התורה שכלית, בלתי גשמית. אבל אם התורה היתה יוצאת לעולם על ידי החכם, אין התורה שכלית, כי האב אין מוריש לבנו רק הגשמי. ולפיכך האדם מוריש לבנו כמו הקומה והנוי, ושאר הדברים אשר הם דברים גשמיים, או מתייחסים אל הגשמי. שכן אמרו במסכת עדיות (פ"ב מ"ט) חמשה דברים האדם זוכה לבנו וכו'. אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי, כמו התורה, אין בזה ירושה, אחר שקורבת האדם לבנו הוא מצד הגשמי בלבד: ומה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור'. פירוש, המעלה הזאת - הוא תלמיד חכם בן תלמיד חכם - היא עליונה מאוד מאוד, שאין ראוי לעולם הזה. וזה שאמר 'שלא יתגדרו על הצבור', פירוש שאין ראוי שיהיה נבדל מן הצבור במעלות כלל, אבל יהיה תוך הצבור. ואם יהיה תלמיד חכם יוצא מן תלמיד חכם, יהיה נבדל מן הצבור לגודל המעלה הזאת. ודבר זה אין ראוי כלל, כי האדם אינו שכלי לגמרי, ואם היה יוצא [תלמיד חכם] מן תלמיד חכם, היתה אדם שכלי לגמרי: ומה שאמר מר זוטרא 'מפני שהם מתגדרים על הצבור'. פירוש, כי אי אפשר שלא יהיה התלמיד חכם מתגדר במה על הצבור, ובזה נבדל מן הכלל שהם הצבור. ולכך אין ראוים שיצא מהם זרע תלמיד חכם, שיש בו השכל. כי הזרע הזה הוא בא במדריגה הכללית העליונה, וכאשר הם מתגדרים על הצבור, אין לו מדריגה הכללית, לכך אין זרעם בא ממדריגה הזאת, והבן זה: ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'. ולכך אין להם מדריגה העליונה כאשר הוא נבדל מן הכלל, רק יהיה תוך הכלל לגמרי, ודבר זה הוא מדריגה הכוללת, ואין ראוי שיצא ממנו תלמיד חכם. ולפיכך מה שקוראים לאנשי חמרי, רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו. ואף אם לא יחשוב כך, כיון ששאר בני אדם הם כך במדריגתו, אין לו צירוף גמור אל הכלל. ואין לו המדריגה הזאת להיות יוצא ממנו תלמיד חכם, שהוא המעלה העליונה הכוללת, והבן זאת מאד. ומכל מקום התבאר לך מה שאמר "יזל מים מדליו", שנאמר על השפעת תלמיד חכם, שהוא השכל הנבדל האלקי: ואמר "וזרעו במים רבים" (שם), דבר זה נאמר על התפשטות הרבוי. וכן תרגם אונקלוס, שתרגם (שם) 'יסגא מלכא דיתרבא מבנוהי ישלוט בעממין סגיאין'. ואלו שני דברים; "יזל מים מדליו" נאמר על השפע העליון שיהיה לו. ואחר כך אמר שיתפשט השפע הזה. והנה יהיה לו הברכה מצד שני דברים; שיהיה לו השפע, וגם יתפשט השפע הזה. וזה שאמר "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים": ואמר עוד (במדבר כד, ז) "וירום מאגג מלכו". דבר זה ענין נפלא מאוד. כי אגג הוא מתנגד לישראל תמיד, שהוא מזרע עמלק (ש"א טו, ח), אשר התבאר ענין עמלק בכמה מקומות למעלה. "וירום מאגג" היא מעלה עליונה לישראל. ומפני שלא אמר רק "וירום מאגג מלכו", ודבר זה נאמר על שאול המלך, שיהיה מתרומם על אגג בלבד. אבל "ותנשא מלכותו" (במדבר כד, ז) הוא התנשאות בתכלית: ואמר אחריו (במדבר כד, ח) "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה "אל מוציאו ממצרים", ולכך "יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ". מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". ולא מצינו לשון זה למעלה, רק אמר (במדבר כג, כד) "לא ישכב עד כי יאכל טרף". תלה בטרף בלבד, וזה מורה על הגבורה והכח למלחמה, וכמו שהתבאר למעלה. אבל כאן מדבר על ענין אחר, שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים. ודבר זה בארנו בחבור באר הגולה אצל 'עם הארץ אסור לאכול בשר' (פסחים מט ע"ב), והוא ברור: ואמר "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימינו" (במדבר כד, ט). דבר זה מורה על חוזק שלהם במציאות. והם נמשלים כמו ארי וכלביא, אשר ישכב בחוזק, ואין אחד מתחבר אליו להקים אותם משם. וכך ישראל לא יהיה להם שיתוף וחיבור כלל, מפני שהם נבדלים מכל האומות: ואחר כך אמר (שם) "מברכיך ברוך ואוררך ארור". ברכה זאת לומר כי ישראל הם היו עיקר ועצם העולם, וכאשר הקללה הוא לעצם המציאות, אז בודאי תהפך עליו. שכאשר אחד מתנגד למציאות, הרי הוא בלתי נמצא, שאין מתנגד למציאות רק העדר. ולכך המקלל ישראל, שהם עצם המציאות, הוא מקבל הקללה וההעדר בעצמו. וכן היפך, המברך את ישראל, שהם עצם המציאות, והוא מוסיף מציאות וקיום עליהם בברכתו, הרי זה נמשך ונכנס תחת המציאות, ובזה מקבל ברכה ותוספת מציאות. כי אין הקללה רק העדר המציאות, ואין ברכה רק תוספות מציאת. לכך כאשר מקלל ישראל, מתנגד אל עצם המציאות, לכך הוא בעצמו בעל ההעדר. ואשר מברך ישראל, ומוסיף מציאות, הרי זה נכנס תחת המציאות, הפך אשר מתנגד לו, לכך ראוי לו הברכה, והוא תוספות מציאות: ותדע כי לא נאמר כך רק אצל אברהם, שנאמר (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך ומקלליך אאור". וכן ביעקב כתיב (בראשית כז, כט) "אורריך ארור ומברכיך ברוך". וכל זה מפני כי אברהם היה עיקר מציאות העולם, שכן אמרו זכרונם לברכה (ע"ז ט. ) שני אלפים תוהו, עד שבא אברהם. והוא ראשית הבריאה נחשב, וכמו שהתבאר למעלה כי אברהם היה יסוד העולם. ובשביל כך הבטיחו השם יתברך "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", לומר כי הוא יסוד ועצם עולם, שהכל תלוי בו, ולכך זכה אל ברכה זאת: וכן יעקב היה עצם העולם. שכן אמרו זכרונם לברכה במדרש בפרשת בחקתי (ויק"ר לו, ד), רבי פנחס בשם רבי ראובן, אמר [הקב"ה לעולמו], עולמי עולמי, מי בוראך ומי יצרך. אומר לך מי בוראך, אומר לך מי יוצרך; יעקב בוראך, ישראל יוצרך, דכתיב (ישעיה מג, י) "בוראך יעקב ויוצרך ישראל". רבי יהושע דסכניה בשם רבי לוי אומר, אף בהמות לא נבראו אלא בשביל יעקב, דכתיב (ר' איוב מ, טו) "הנה נא בהמות אשר עשיתי אתך". רבי יהושע בשם רבי חנן בר יצחק אמר, שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל יעקב, שנאמר (תהלים עח, ה) "ויקם עדות ביעקב", ואין עדות אלא שמים וארץ, שנאמר (ר' דברים ל, יט) "העדותי בכם את השמים וארץ". רבי ברכיה אמר, שלא נברא שמים וארץ אלא בשביל יעקב ששמו ישראל, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אמר רבי אבהו, לא נברא הכל אלא בשביל יעקב, שנאמר (ר' ירמיה י, טז) "כי לא כאלה חלק יעקב יוצר הכל", עד כאן: וכל אלו הדברים ידועים למשכילים, כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא עיקר, והכל הוא טפל אליו. משל זה, האילן יש לו התחלה, הוא השורש, אשר ממנו התפשט כלל האילן. וכך אברהם הוא התחלה אל העולם. אבל יעקב הוא דומה אל גוף האילן, אשר ממנו מתפשטים הענפים, שהם חלקי האילן לכל צד. הרי כי אברהם הוא התחלה, ויעקב הוא גוף האילן. מכל מקום אלו הם המציאות. ולכך היה מתברך בברכה זאת "אורריך ארור ומברכך ברוך", כמו שהתבאר למעלה. וכן ישראל נתברכו בברכה זאת, במה שהם עיקר ועצם העולם. ודבר זה נרמז בברכה זאת, ולכך היא אחרונה לכל הברכות: ומה שהקדים בלעם הברכה לקללה (במדבר כד, ט), הפך יצחק שאמר (בראשית כז, כט) "אורריך אאור ומברכיך ברוך". אמרו זכרונם לברכה (ב"ר סו, ד), מפני שהרשעים - מברכיהן קודמין למצעריהן. אבל הצדיקים - אורריהן קודמין. פירוש זה, כי הצדיק שלימות מעלתו הוא באחרונה, כאשר יושלם. והפך זה הרשע, כי חסרון שלו ימצא כאשר הוא באמתת עצמו. ובסוף שלו הוא אמתת עצמו, כמו שהתבאר למעלה בכמה מקומות. ואף על גב כי ברכה זאת נאמרה לישראל, מכל מקום כיון שאצל בלעם - ברכת הרשע בתחלה וסופו קללה, זכר בלעם סדר שלהן איזה קודם רק. ואמר "מברכך ברוך וגו'". אבל יצחק שהוא צדיק, ואצלו המקללין קודמין, זכר סדר שלהן, והבן זה: והנה כל הברכה השלישית (במדבר כד, ה-ט) היא על ישראל, שיש להם מעלה אלקית עליונה. וכאשר תבין תדע, כי אלו שלש ברכות; "כי מראש צורים אראנו" (במדבר כג, ט), וכן "לא הביט און ביעקב" (במדבר כג, כא), "מה טובו אהליך יעקב" (במדבר כד, ה), הם נגד שלשה אבות. "כי מראש צורים אראנו" הוא כנגד אברהם, כמו שהתבאר, כי אברהם היה התחלת ישראל, והוא היה נקרא "צור מחצבתם בו". וברכה שניה נגד יצחק. כבר אמרנו כי כל ברכה שניה על שאין ישראל נפרדים מן השם יתברך כלל, ודבר זה בזכות יצחק. ודבר זה רמזו זכרונם לברכה במדרש (ספרא ויקרא כו, מב) שכל האבות נאמר בהם זכירה, חוץ מיצחק. שנאמר (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי את אברהם אזכור". הרי בכל האבות נאמר בהן זכירה, חוץ מיצחק. ואמרו, מפני שאפרו צבור על המזבח לפני ה', ואינו נפרד מן השם יתברך כלל. ו"מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" הוא בשביל זכות יעקב, כמו שהתבאר, דכתיב (בראשית כה, כז) "ויעקב איש תם יושב אהלים וגו'": וקאמר בגמרא (סנהדרין קה ע"ב), שכלם נהפכו לקללה, חוץ מן בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי כל הברכות שברך בלעם, אין ברכה יותר מיוחדת ושייכת לישראל כמו ברכה זאת מה שאמר "מה טובו אהליך יעקב", כמו שהתבאר. ולכך הקדים אותה בברכה שלישית, לומר "מה טובו אהליך יעקב", כי ברכה זאת היא קרובה לישראל לגמרי. וכאשר הפך השם יתברך את הקללה לברכה, לא נהפכה הברכה שהיא שייכת לישראל לגמרי, ולא חזרה לקללה. ושאר הברכות שאינם כל כך קרובים אל ישראל, חזרו לקללה, עד לעתיד, אז יחזרו כלם לברכה: ==פרק ס== אחר שבירך את ישראל בשלש ברכות אשר הם שייכים לישראל בעולם הזה, התחיל בלעם במעלה שאינה בעולם הזה כלל. כי "מן אראנו ולא עתה" (במדבר כד, יז) הכל נאמר לימות המשיח, שאז יהיה לישראל מעלה מיוחדת, מה שלא היה להם קודם זה. ולכך לא כלל ברכה זאת עם שלש ברכות ראשונות. וכן פירוש זה "אראנו ולא עתה", שאין הנבואה הזאת בעולם שהוא עתה. "אשורנו ולא קרוב" (שם), שאין הנבואה הזאת קרובה לעולם הזה: ובמדרש, "אראנו ולא עתה", אמר רבי יצחק, משה אמר (דברים לב, לה) "כי קרוב יום אידם", "כי קרוב אליך הדבר" (דברים ל, יד), ובלעם אמר "אראנו ולא עתה". משל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק, והיה אוהבו ואויבו הלכו עמו. כשהיו מהלכין בדרך, אמר אויבו, לפי ששונא אותך אביך, נתן לך מדינה במקום רחוק. קצרה דעתו של בן המלך. אוהבו אמר לו, עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה, ומתקנין לנו כל מעדנים. מיד נתקררה דעתו של בן המלך. וכן ישעיה אמר (ר' ישעיה יג, ו) "כי קרוב יום ה' ונורא הוא", עד כאן: ויש לך להבין מדברי חכמים, כי לפי האמת המדינה שנתן מלך מלכי מלכים לישראל - הוא עולם המשיח - הוא מדינה רחוקה. אבל אוהבו אמר כי קרוב הוא, וכמו שאמר ישעיה "כי קרוב יום ה' כי גדול ונורא הוא". אף כי רחוק הוא, הרי הוא קרוב מצד התשובה, כמו שהתבאר למעלה (פכ"ח) שאמר משיח היום אתינא (סנהדרין צח. ), עיין שם. ולפיכך הנביאים, שהם אוהבי ישראל, היו אומרים "כי קרוב יום ה'". כלומר, אל תאמרו כי השם יתברך אשר נתן חלקכם לימות המשיח, הוא דבר מופלג מן עולם הזה. אבל אין הדבר כך, רק כי קרוב הוא מאוד אל עולם הזה אשר אתם רוצים, והוא יותר קרוב מאשר הוא ענין אחר. שהרי דבר זה, שהוא ביאת המשיח, זמנו הוא כל יום ויום, כמו שאמרנו, כי זמן ביאת הגואל זמנו כל יום ויום. ולכך קראו ימות המשיח 'קרוב', כי מסוגל הגאולה לזה, שאין לה זמן מיוחד, כמו שהתבאר. אבל בלעם אמר על הזמן שהוא רחוק, כאשר אין כאן תשובה. ודברים אלו גדולים מאוד מאוד: ואמר "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז). קרא מלך המשיח "כוכב", מן הטעם אשר אמרנו למעלה, כי כמו שהכוכב נבדל מן האדם, שהכוכב ברקיע והאדם על הארץ, וכך הזמן של משיח נבדל מן עולם הזה לגמרי. ועוד, כי מעלתו ומדריגתו של משיח למעלה, כמו שפרשנו למעלה, שעליו נאמר (ר' ישעיה נב, יג) "וירום וגבה ונשא", ולכך קראו אותו "כוכב", שהוא מתנשא על כל. ועוד יש לך לדעת, כי הכוכב הוא מושל בכל העולם כלו, כאשר הוא מסבב את כל העולם. ולכך מדמה מלכות המשיח שתשלוט בכל העולם, כמו שאמר אחריו (במדבר כד, יז) "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת", לכך מדמה אותו לכוכב. ואמר לשון "דרך כוכב מיעקב", כי נראה כאילו היה דורך בשמים. והוא נקרא כוכב דשביט, שהוא דורך במרוצה. וזה שאמר אחריו "וקם שבט מישראל", שניהם ענין אחד, שהרי נקרא 'כוכבא דשביט' (ברכות נח ע"ב), ושניהם באים בחוזק ובתוקף גדול מאוד. וכן יהיה מלכות המשיח, שיבוא בכח: ואמר "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגו'" (במדבר כד, יז-יח). לא הזכיר רק "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה", וזה מפני שבא הכתוב לומר כי ישלוט בכל אדם. ולא אמר 'כל בני אדם', ובזה היה כולל הכל, כי זה לא שייך מפני שני דברים; האחד, שבא לחלק אותם מן שאר האומות, כי אין כלם ענין אחד, רק הם מחולקים. ואשר הם מחולקים הם מואב ואדום, כי אלו שתי אומות אינם בכלל שאר אומות, והם מיוחדים מן שאר אומות. שהרי אל מואב נתן השם יתברך ארץ לנחלה, ואמר (ר' דברים ב, ט) "לא תתגר בם מלחמה". וכן לאדום גם כן, שכן אמר (דברים ב, ד) "אתם עוברים בגבול אחיכם וגו'". וכן בכל מקום אלו שתי אומות, מואב ואדום, מזכיר אותם בפני עצמם, וכדכתיב (ישעיה יא, יד) "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". והטעם הוא שאלו שתי אומות יש להם כח עליון מלוט ועשו, שהיו קרובים אל הקדושה: ולא אמר גם כן 'וקרקר כל בני אדם', דאין לומר 'וקרקר כל בני אדם', שהרי ישראל ישארו, וישראל יקראו בני אדם יותר מן האומות, כמו שאמרו (יבמות סא. ) אתם קרוים 'אדם', ואין האומות קרוים 'אדם'. ולכך אמר "וקרקר כל בני שת", כי אותם שהם נקראים "בני שת" לא יהיו נשארים. ואמר (במדבר כד, יח) "וישראל עושה חיל". רוצה לומר כמו שהתבאר למעלה בישראל, כי ישראל יקבלו כח האומות האלו, כאשר יאביד השם יתברך האומות. ואמר (שם שם יט) "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר", רוצה לומר כי אחד בלבד ירד מיעקב. "והאביד שעיר מעיר", שלא יהיה הכל נשאר שם ושארית להם, רק יהיה תחת ידם: ואחר שהזכיר זה, מזכיר מה שיגיע לאומות בסוף הכל, והוא יהיה השלמה ותכלית. ולכך אמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". ובמדרש, כל זמן שזרע עמלק קיים, כביכול כנף מכסה הפנים. אבד זרעו של עמלק, נטלה הכנף, שנאמר (ישעיה ל, כ) "לא יכנף עוד מוריך". רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר, כל זמן שזרעו של עמלק קיים, לא השם שלם ולא הכסא שלם. בזה רמזו דברים נפלאים. כי עמלק הוא החוצץ בפני השכינה, שאין השכינה נגלית בעולם הזה. וזה ידוע כי אומה זאת אינה מתחברת עם ישראל כלל. ולכך נחשב אומה זאת תוספת בפני עצמה, וכל תוספת מכסה גוף הדבר, כמו הקליפה אשר הוא מכסה הפרי. ולכך כאשר עמלק בעולם, הרי בעולם הכנף המכסה. ודבר זה יסולק כאשר אין זרע עמלק: וכן מה שאמר ש'אין השם שלם, ואין הכסא שלם'. דבר זה בארנו בכמה מקומות, כי דבר זה נאמר כי כל זמן שעמלק בעולם נמצא השניות בעולם, שהוא מתנגד לישראל, ולפיכך 'אין הכסא שלם ואין השם שלם'. כי השם הזה הוא השם המיוחד. והכסא כסא מלכותו, שבו הוא מלך מיוחד על הכל, כמו שנתבאר הכל במקומו: וזה שאמר "ראשית גוים עמלק", כי עמלק ראשית והתחלת כל הגוים. ומפני זה עצמו עמלק מתנגד ואויב לישראל כאשר הוא "ראשית גוים". כי אין ספק, כי הגוים כולם מתנגדים לישראל, ועמלק הוא ראשית והתחלת גוים, לפיכך עמלק יותר מתנגד אל ישראל מכל האומות, מפני שהוא ראשית הגוים אשר יש להם התנגדות לישראל. לכך אין לו שום צירוף עם ישראל. ולפיכך אמר "ראשית גוים עמלק וגו'", ובשביל זה "עדי אובד". ואין להאריך במקום זה: ובמכלתא, "ויבא עמלק" (שמות יז, ח), אמר הקב"ה, אני יצרתיך אחר שבעים לשון, ועכשיו תהא לי ראש לפורענות לכל יורדי גיהנם, שנאמר (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד". גם כן רצו בזה, כי היצירה שנברא אחרון לכל האומות, מורה כי הוא ראשית. כי הדבר שהוא ראשית בעצמו, הוא יוצא לפעל בעולם הנגלה באחרונה. כמו ישראל, כי ישראל קדמו אל הכל, כדכתיב (בראשית א, א) "בראשית ברא", בשביל ישראל - שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג) - ברא שמים וארץ (ויק"ר לו, ד). ולענין יציאה אל הפעל הנגלה יצאו באחרונה, כי כל האומות יצאו אל הפעל קודם ישראל. כי ישראל יצאו אל הפעל כאשר יצאו ממצרים, וכל האומות היו לעם גדול קודם זה. וכן עמלק "ראשית גוים", ולענין יציאה אל הפעל עמלק הוא האחרון. ואמנם הראשית הזאת של עמלק הוא עצמו גורם לו ההעדר וההפסד, כי מה שהוא "ראשית גוים" והתחלתם, והגוים הם יורדי גיהנם, ולכך הוא "עדי אובד" בודאי, ואין להאריך יותר: ואחר כך אמר (במדבר כד, כא) "וירא את הקיני". אחר שזכר את עמלק שהוא נבדל ונפרד מן ישראל, ובשביל כך "אחריתו עדי אובד", זכר את הקיני שהוא הפך זה, שהוא בא לחבר אל ישראל. ודברים אלו זה כנגד זה; שכשם שיש באומות - והוא עמלק - אשר הוא מתנגד לישראל לגמרי, והוא אויב לה'. כן יש באומות הפך זה גם כן, כי יש מי שבא להתחבר ולתקוע עצמו בישראל, ודבר זה ידוע. ולפיכך אמר "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קינך". שיש לו מדריגה זאת, שנתיישב בחוזקן של ישראל. כי "עד מה אשור תשבך" (שם שם כב), כלומר כי אשור תשבך בלבד, ואין זה כלום. כי בלעם רצה להזכיר אחדות העולם שיהיה בזמן המשיח, ולכך אחר שזכר את עמלק שהוא נבדל מן ישראל, והוא יהיה "עדי אובד", והכל כדי שיהיה העולם אחד. זכר אחר כך כי הקיני אשר מתחבר אל ישראל לגמרי, עד שיהיה אחד עמהם, ואין כאן דבר יוצא מן האחדות: ואמר "או מי יחיה משמו אל" (במדבר כד, כג). ובפרק חלק (סנהדרין קו. ), אוי לו מי שמחיה עצמו בשם אל. רבי יוחנן אמר, אוי לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה, עד כאן. פירוש, אוי לאותה אומה שמחיה עצמה בשם "אל". היא האומה שממעט אלקותו יתברך, ומחיה עצמו בשם "אל", כאילו הוא אל. וזהו "משמו אל", כי מי שממעט אלקותו ומגדיל עצמו, זה עושה עצמו "אל". ודבר זה נאמר על מלכות רביעית, האומרת (תהלים עג, כה) "מי לי בשמים", וכמו שהתבאר למעלה שעושה עצמו כזה. ולרבי יוחנן אוי לאומה שתמצא בשעה שהשם יתברך עושה פדיון לבניו. גם זה על מלכות רביעית נאמר, שהיא החוצצת ומפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. שכל זמן שהמלכות הזאת נמצאת, ישראל מרוחקים ונבדלים מן השם יתברך, כמו שהתבאר פעמים הרבה בחבור הזה. וכאשר השם יתברך יתחבר ישראל אליו, אז אוי לאומה שתהיה מבדלת בין השם יתברך ובין ישראל, וכמו שאמר מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה. כי לגודל רצון השם יתברך בחבור הזה אשר יהיה באותו זמן, אוי לאומה המפסקת. וזה שאמר "אוי מי יחיה משמו אל". שישוב השם יתברך לפדות את בניו, ומי שהוא מתנגד לזה, אוי לאומה המפסקת ומבטלת פדיון אומתו. הרי כל הדברים אשר נאמרו כאן, כלם נאמרו על אחדות העולם, שיהיה הכל אחד. ואמר אחר זה (במדבר כד, כד) "וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אובד". ותרגומו ידוע שהוא על מלכות רביעית: ובפרק חלק (סנהדרין קו. ), "וענו אשור וענו עבר" (במדבר כד, כד), עד כאן מקטל קטלי, מכאן ואילך שעבודי משעבדי, עד כאן. ורצה לומר, כי מפני שהאומה הזאת כל כחה להרוג ולשבר, וכמו שאמר דניאל על החיה הזאת, שאמר עליה (ר' דניאל ב, מ) "ומלכי רביעאה תהוי תקיפאה כפרזלא וכפרזל דתשל ומהדק כולה כן תדיק ותריע". מפני זה גם כן הוא "עדי אובד" כמו עמלק. כי כח המלכות הזאת אינו רק להשחית ולהפריד העולם, שיש לו כח ברזל המקצץ. ומפני זה גם כן הוא "עדי אובד", כי יהיה העולם בשלום ובאחדות: והרי לך שלשה "וישא משלו" זה אחר זה; האחד (במדבר כד, כ) על עמלק, והשני (שם שם כא) על הקיני, והשלישי (שם שם כג) על הכתים. וכן הם נבואות בלעם תמיד, כמו שהתבאר, כי היה בוחן את ישראל בכל ג' חלקים. וכך היה בוחן האומות מכל שלשה חלקים, כמו שהתבאר למעלה, ואמר עליהם (ר' במדבר כד, יז-יח) "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה ירושה שעיר וגו'". וכן היה בוחן אותם אשר הם מיוחדים מן שאר אומות, והם עמלק, קיני, כתים. ונתן לכל אחד ואחד ענינו כמו שהוא. אמר על עמלק שהוא "עדי אובד" (במדבר כד, כ). ואמר על הקיני ששם בסלע קינו (במדבר כד, כא). ואמר על מלכות רביעית (במדבר כד, כה) "וצים מיד כתים" וגם הם "עדי אובד" (שם). ואין לפרש יותר, כי הם דברים עמוקים, רק יבין האדם מעצמו. ולכל אשר השם יתברך נתן בו חכמה ודעת, יראה כמו שמש בצהרים, איך נבואה זאת של בלעם מעידה על גאולת ישראל העתידה שתהיה במהרה בימינו, אמן: ==פרק סא== בפרק הכונס (ב"ק ס ע"ב), רב אמי ורב אסי הוי יתבי קמיה דרבי יצחק. חד אמר, לימא מר שמעתתא, וחד אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר שמעתתא, ולא שביק מר. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר. אמר להם, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לאדם שיש לו שתי נשים, אחת זקנה ואחת ילדה. ילדה מלקטת לבינים, הזקינה מלקטת לו שחורים, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להו, אי הכי אימא לכו מלתא דשוו לכו לתרווייכו. "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה), "כי תצא אש" מעצמה משמע, "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שם). אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה". ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (ר' זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". "שלם ישלם המבעיר הבעירה", אמר הקב"ה עלי לשלם הבעירה שהבערתי. שמעתתא, פתח הכתוב בנזקי (גופו) [ממונו], וסיים בנזקי (ממוניה) [גופו], לומר לך אשו משום חציו, עד כאן: והדרש הזה נראה רחוק מפשוטו של כתוב. אבל בדרש הזה חכמה נפלאה, כי בא לומר כי חורבן בית המקדש הוא מתייחס אל השם יתברך, לגודל כח תוקף פעל זה. שהיה ראוי אל בית המקדש הקיום הגמור לפי מעלתו, לכך מתייחס פעל זה אל השם יתברך, שהוא יתברך היה פועל כגודל כוחו. וגם מתייחס פעל זה אל האש, כי אין לך דבר שיש לו תוקף יותר מן אש, וזה תמצא בכל מקום. ולכן כאשר בא הכתוב לומר כי השם יתברך פועל חזק לאבד הרשעים, אמר (ר' דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה אל קנא". ואף כי באמת חורבן בית המקדש היה על ידי גוים, והם האומות, עם כל זה פעל זה מתייחס אל השם יתברך, כמו שמתייחס פעל חזק האש אל האדם, אף כי יצא האש מעצמו, וכמו שיתבאר (ד"ה ודרש זה). וכל זה לחוזק פעולת האש, מתייחס פעל זה אל האדם. ואם אחד נטל גחלת, והצית אש בגדיש, מתייחס פעל זה אל האדם אשר האש ברשותו (ר' ב"ק סא ע"ב). כך מתייחס פעל זה, שהוא חורבן בית המקדש, אף כי נעשה דבר זה על ידי האומות, מתייחס פעל זה לגודל הכח שהיה בחורבנו, שהיה פעל במדת הדין, ומתיחס פעל זה אל השם יתברך: ומפני כי מתיחס פעל זה אל השם יתברך, אשר הוא השלם בתכלית השלימות, והנה בא מאתו חסרון אל העולם, הוא חורבן הבית הקדוש, שהוא שלימת כלל העולם. לכך מצד השם יתברך בעצמו ראוי שיושלם דבר זה, כי הוא השלם, וראוי שישלים הכל. ואין ראוי שיבוא מאתו יתברך חסרון. ובפרט פעל הזה, שהיה פעל בכח מדת הדין הגדול, אשר הוא מתיחס אל השם יתברך בפרט, כמו שידוע כי הדין הוא ביד השם יתברך. ועל זה אמר 'אני הוא שהצתי אש בציון, ואני עתיד לבנותה באש'. שרצה לומר אני הוא בעצמי שעשיתי פעל זה, לגודל כח וחוזק הפעולה במדת הדין, שהוא חורבן הבית, ובא חסרון מן אשר הוא השלם בתכלית השלימות. ולכך ראוי שיושלם חסרון זה על ידו. ולכך כתיב (זכריה ב, ט) "ואני אהיה לה חומת אש", כי החומה הוא בנינה וקיומה בחוזק מן השם יתברך בעצמו: ודרש זה מן הכתוב שאמר (שמות כב, ה) "כי תצא אש" מעצמו, "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שם). ודקדק בכתוב, שאמר תחלה "כי תצא אש", ומשמע מעצמו, ואחר כך אמר "המבעיר את הבערה", תלה זה בפעל. אבל הכתוב רוצה לומר, שאף שהאש יצאת מעצמה, כדכתיב "כי תצא אש", עם כל זה מתייחס פעל זה אל המבעיר לגמרי. ודבר זה לפי חוזק הפעל של אש, שהוא פועל בכח ובתוקף, תלה הכתוב במי שהאש תחת רשותו, כאילו היה הוא הפועל. ולפיכך כתיב "שלם ישלם המבעיר", כאילו הוא בעצמו פעל זה, ולכך ראוי הוא להשלים החסרון. וכן אשר בא ממנו ענין זה. כי לפי הכח שפעל ההזק, ראוי שישלים החסרון אשר בא ממנו לגמרי תשלומין גמורים, כדכתיב "שלם ישלם": והנה יש לדרוש מן הכתוב שמעתתא, מה שפתח הכתוב בנזקי ממונא, ומסיים בנזקי גופו, לומר לך כי אשו משום חציו. ודבר זה הוא עצמו כמו שאמרנו, שהכתוב בא לומר אף שיצא האש מעצמו, מתייחס פעל זה אל האדם, שהוא עשה זה לכח פעל האש, ונחשב זה כאילו ירה חץ שלו. והנה השמעתא והאגדה יש להם שורש אחד; שמעתא ללמוד ממנו כי פעל של אש, לפי גודל כח פעולתו, הוא כאילו ירה חץ, ולכך ישלם הפעולה כאילו עשה בידים. וכך יש לדרוש גם כן, כי מתיחס פעל זה - שהוא החורבן - אל השם יתברך לגמרי, שהוא היה הפועל, והיה מתחייב מן השם יתברך חסרון. ומאחר שבא ממנו חסרון, ראוי לו שישלים, עד שאין חסרון נמצא מאתו, רק תשלומין גמורים: ובמדרש, "כי הוא טרף וירפאני" (הושע ו, א). למי שעלתה לו מכה, וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפא מכתו, הוא מחזיר אחר רופאים, ולא היה מרפא לו. אמר לו, לך אצל הרופא שקרע לך המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים הם, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם. הוא שהכה הוא שמרפא, שנאמר (דברים לב, לט) "מחצתי ואני ארפא". אני הוא שהכתי, שנאמר (איכה א, יג) "ממרום שלח אש", ואני המרפא, שנאמר (ישעיה נא, יב) "אנכי הוא מנחמכם", עד כאן. בארו בזה גם כן את הדברים אשר אמרנו. כי המכה שבאה על ישראל היה מן השם יתברך, ולפיכך אי אפשר רק שהוא יתברך המרפא. משל לרופא שקרע המכה, כשבא המכה ליד הרופא אחר, לא יוכל לרפאות רופא אחר, את אשר אין יודע דעתו של רופא הראשון. ולכך אמר במדרש הזה כי הקב"ה, שהוא יתברך המכה, כדכתיב "ממרום שלח אש", שיורה זה על שבאה המכה מאתו יתברך בעצמו בגודל כחו, לכך הוא צריך לרפאות את המכה הזאת בעצמו, לפי גודל כחו: והבן מה שהמשיל מכת השם יתברך לרופא שקרע המכה. לומר לך, כי מכת השם יתברך, כל מכותיו אינם רק לרפאות את החולה. ואף כי הכה השם יתברך את ישראל, אין זה הכאה נחשב, רק שהשם יתברך מכה אותם להסיר החטא על ידי יסורין: וכנגד שני דברים אשר היו בחורבן בית קדשינו ותפארתינו; האחד - החורבן בעצמו, והשני - סלוק השכינה משם. וכנגד הראשון אמר שהוא יתברך יבנה אותו בחוזק, ויהיה לה חומה סביב. וכנגד שנסתלק שכינה משם אמר "ולכבוד אהיה בתוכה", אמן, וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן: ==פרק סב== "גילי מאוד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע" (ר' זכריה ט, ט). הכתוב הזה נאמר על הגאולה העתידה, כמו שפרשו זכרונם לברכה. ובמדרש, "צדיק ונושע", שלך ושלי היא הגאולה, דכתיב (ר' תהלים פ, ג) "לפני אפרים ומנשה עוררה גבורתיך ולכה לישועתך לנו", אמר רבי מאיר, "ויושע ה' ביום ההוא" כתיב (שמות יד, ל), כביכול כשישראל בצרה, אף הוא עמהם בצרה, שנאמר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לו צר". וכתיב (תהלים צא, טו) "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה". וכתיב (תהלים נ, כג) "ושם דרך אראנו בישע אלקים", 'בישע ישראל' אינו אומר, אלא "בישע אלקים". אמר רבי ברכיה הכהן, ראה מה שכתוב "גילי מאוד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע", 'צדיק ומושיע' אין כתיב כאן, אלא "ונושע". וכן הוא אומר (ישעיה סב, יא) "אמרו לבת ציון הנה ישעך בא", 'הנה מושיעך' לא נאמר, אלא "ישעך". אמר רבי אבהו, משה מקלס לישראל "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט), 'לה'' אין כתיב, אלא "בה'". משל לאדם שיש לו סאה של מעשר שני, מה הוא עושה, נותן מעות ופודה אותה. כך ישראל, במה נפדים, בהקב"ה, "עם נושע בה'". אמר הקב"ה, בעולם הזה על ידי שהיתם נושעים על ידי בני אדם; על ידי משה ואהרן, בימי סיסרא על ידי דבורה וברק, ועל ידי שהיו בשר ודם, הייתם חוזרים ומשתעבדים. אבל לעתיד, אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים, שנאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" עד כאן: כבר בארנו לך בפרקים הקודמים, כי השם יתברך הוא כמו צורת ישראל האחרונה, ולפיכך שתף השם יתברך שמו בהם, כי הוא יתברך צורת ישראל בפרט. וכמו שאמר הכתוב (יהושע ז, ט) "והכריתו שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול". ומצד בחינה הזאת, שהוא יתברך צורת ישראל האחרונה, נאמר "צדיק ונושע", כי הוא יתברך נושע עם ישראל מאחר שהוא צורה אחרונה לישראל, וגאולת ישראל נחשב להקב"ה גאולה גם כן: ורבי אבהו אמר, משה משבח את ישראל (דברים לג, כט) "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרך". וזה הכתוב הוא הכתוב האחרון שדבר משה לישראל. כי ראוי שיהיה הכתוב הזה האחרון, כי הוא המעלה והמדריגה היותר עליונה ואחרונה לישראל, כי בו נזכר שהשם יתברך הוא צורה אחרונה לישראל, כדכתיב "מי כמוך עם נושע בה'", 'עם נושע לה'' אין כתיב, אלא "בה'", רצה לומר בו יתברך עצמו נושעים, מפני כי הוא יתברך צורה אחרונה לישראל, ולכך הם נושעים בה'. ולא כתיב 'מה'', שהיה משמע פירוד והבדל. ודבר זה דומה לאדם שיש לו סאה של מעשר שני, שפודה את מעשר שני במעות. כך שישראל נפדים בהקב"ה עצמו, והוא עצמו גאולתן של ישראל, כמו שהכסף של מעשר שני הוא גאולת ופדיון הפירות. וכל זה כמו שאמרנו, מפני שהשם יתברך הוא צורה אחרונה לישראל, לכך ישראל נפדים בו בעצמו. ולא תאמר כי מן השם יתברך מתחייב ובאה הגאולה של ישראל, כי דבר זה אינו, רק כי הוא יתברך הוא עצם גאולתן של ישראל: ולכך אמר משה באחרון דבריו "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזריך ואשר חרב גאותיך". ובפסוק הזה נזכרים שלשה דברים אשר יש לישראל מן השם יתברך; האחד - החוזק שיש לישראל מן השם יתברך. כי אף אם כל האומות יבואו על ישראל לעקור אותם, אין יכולים להם, מפני שהקב"ה צורה אחרונה לישראל, ואיך אפשר שיהיו עוקרים אותם, אחר שהוא יתברך צורה אחרונה להם. ולכך אמר "מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך", שהוא יתברך מגן וצינה של ישראל בעצמו, כמו שהתבאר: ולכך אמרו בפרק קמא דפסחים (ה. ), תניא דבי רבי ישמעאל אומר, בזכות ג' ראשון זכו לג' ראשון; להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו - שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ולבנין בית המקדש - דכתיב (ירמיה יז, יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו". ולשמו של משיח - דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם" עד כאן. דברים אלו צריכין פירוש, כי מנין לנו דברים אלו לומר כי 'בזכות ג' ראשון זכו לג' ראשון'. כי אף שהם משותפין בשם "ראשון", בשביל כך אין מחויב לומר ש'בשכר ראשון זכו לג' ראשון': אבל ביאור ענין זה, כי השאור ראוי לבטל ביום ראשון של פסח, כי השאור אינו ראוי לאכילה, והוא כלו פסולת, כמו שהוא השאור באמת. וראשון של פסח, שהוא התחלת הויות העולם, כי הוא חודש האביב (שמות כג, טו), ובזמן הזה ראוי לבטל הפסולת מן העולם ולבער אותו, כמו השאור והחמץ. ולכך בזכות "ביום הראשון" שהוא השבתת השאור, שהוא פסולת, ומבערים אותו מן העולם, זכו להכרית זרעו של עשו, שהוא כלו פסולת, כדכתיב (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש", והקש הוא פסולת, והסרת הפסולת הזה הוא השלמה ראשונה: ויום ט"ו תשרי נקרא גם כן "ראשון" (ויקרא כג, לט), לפי שהוא ראשון אל השלמה. כי בט"ו ניסן חודש האביב, והוא התחלה, לפי שבו מתחיל הויות העולם, וכך ט"ו בתשרי כבר הכל הוא בהשלמה - כל הדברים שהם בעולם. לכך נקרא "ראשון" מצד שהוא עיקר גם כן, והוא ראשון השלמת הויה. ולכך בשביל זה יזכו לבית המקדש, כי בנין בית המקדש השלמת העולם: ובזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ). דבר זה ענין בפני עצמו, כי מצד השלמת הויה, העולם הזה מגיע לקנות השלמה יותר עליונה, והוא הדביקות בו יתברך. ולכך כתיב אצל מצות לולב (שם) "ולקחתם וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם", כי השלמת העולם מביא עוד השלמה אחרת עליונה, עד שיהיה להם הדביקות בו יתברך, ולכך נוטלין לולב ושמחים. וידוע כי השמחה היא בשביל השלמה העליונה, כשם שהבכי והאבל בשביל הפסד, כך השמחה בשביל ההשלמה. וכאשר ישראל מקבלים הדביקות בו יתברך, והוא השלמה האחרונה, ולכך כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם". ולפיכך בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" יזכו לשמו של משיח, כי המשיח הוא יהיה משלים את העולם, ויהיה העולם בהשלמה, עד שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, וזהו ההשלמה האחרונה והדביקות הגמור. ובשביל כך כתיב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", כי כל השלמה יש בה שמחה. ולכך אמרו 'בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" יזכו לשמו של משיח', כי המשיח הוא השלימות האחרונה, שיקנו הדביקות בו יתברך: ובבראשית רבה (סג, ח) אמרו שם, ורבי ברכיה בשם רבי לוי, בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ) הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". ובונה לכם ראשון, זה בית המקדש, דכתיב (ירמיה יז, יב) "מרום מראשון מקום מקדשינו". ומביא לכם ראשון, מלך המשיח, דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן", עד כאן. הנה רבי ברכיה תלה הכל בזכות "ולקחתם לכם ראשון". וזה כי "הראשון" אשר נאמר אצל מצוה זאת, הוא יותר עליון מכל ראשון, כמו שהתבאר לפני זה. ולכך דעתו כי בזכות ראשון אשר נאמר אצל מצות לולב, שהוא השלמה האחרונה, ודבר "ראשון" לגמרי, ובו יזכו אל כל דבר שיש לו מעלת "הראשון". ולפיכך בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" שהוא השלמה האחרונה, בזכות זה יזכו לכל השלימות, שהיא לפני ההשלמה אחרונה: והוסיף לומר, כי לא זה בלבד אשר הוא מגן עזרם, שלא יוכלו האומות להם, אלא כי הוא יתברך גאות לנצח של ישראל את האומות לכלותם. ולא זה בלבד, רק יותר מזה, "יכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרוך". רצה לומר כי האומות מתנגדים לישראל, וישראל הם מתעלים עליהם, וזה שאמר "ואתה על במתימו תדרוך". וכל אלו שלשה דברים אשר זכר; אשר ישראל נושע בו יתברך והוא מגן עזרם, ואשר הוא חרב גאותם, ואשר ישראל מתעלים על האומות, כל אלו השלשה - זה אחר זה - מורה כי הם בפרט המעלה האחרונה שיש לישראל, כאשר תבין אלו שלשה דברים, שאין עליהם מעלה. ודבר "מגן עזרך" נגד מדת אברהם, דכתיב (בראשית טו, א) "אנכי מגן לך". ואמרו בתפלות "מגן אברהם". וזכר "ואשר חרב גאותיך" נגד זכות יצחק, דכתיב (בראשית לא, מב) "ופחד יצחק היה לי", ומשם יבא הפחד על אויבי ישראל כאשר יוצאים למלחמה, עד שפורחים מן החרב. "ואתה על במתימו תדרוך", בזכות יעקב, דכתיב (ישעיה נח, יד) "והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך", וכל זה ההתעלות שהיה ליעקב. וכל אלו דברים הם דברי חכמה מאד מאד. ואלו שלשה מעלות הם העליונות, ובהם נכלל הכל. וזהו לשון "אשריך" (דברים לג, כט), כי לשון זה נאמר על כלל המעלות כולם, ולכך נאמר בלשון רבוי "אשריך ישראל": ובספרי (דברים לג, כט), נתקבצו כל ישראל אל משה, אמרו לו משה רבינו (ע"ה), מה טובה עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לנו לעולם הבא. אמר להם איני יודע, מה אומר לכם, אשריכם מה מתוקן לכם. משל לאדם שמסר את בנו לפדגוג, והיה מחמדו ומראה לו, ואמר לו כל האילנות הללו, כל הגפנים הללו, שלך. כל הזתים, שלך. כשהגיע להראות, אמר ליה איני יודע מה אומר לך, אשריך מה מתוקן לך. כך אמר משה לישראל, איני יודע מה אומר לכם, אשריכם ישראל, מה מתוקן לכם, "מה רב טובך אשר צפנת ליראך" (תהלים לא, כ), עד כאן. רצה לומר, כי בסוף דבריו היה אומר להם כי אי אפשר לפרש ולהגביל את מעלת ישראל, והצלחתם האחרונה: וזה שאמר במדרש, כי הגאולות הראשונות היו על ידי בני אדם, ולא היתה הגאולה במה שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. ולכך היה הפסק לגאולות אלו. אבל הגאולה האחרונה תהיה במה שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל, לכך לא תהיה הפסק לדבר זה. וזה שאמר (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים". וכמו שאמר "מי כמוך עם נושע בה'" (דברים לג, כט), אמר גם כן כאן "ישראל נושע בה'": ואף כי גאולה אחרונה גם כן יהיה על ידי המשיח, חילוק והפרש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה; כי גאולה ראשונה היתה מתחייבת מצד ישראל ומצד זכות אבות, וגאולה זאת [יש לה] הפסק, כי כל דבר שהוא מצד האדם, (ש)יש לו הפסק. אבל גאולה אחרונה, אף כי תהיה על ידי המלך המשיח, תהיה מצד השם יתברך, אשר הוא מעמיד המשיח, ודבר זה נקרא כי השם יתברך הוא הגואל. וכבר התבאר למעלה על פסוק (ר' ישעיה נב, יג) "ירום וגבה ונישא", כי מלך המשיח מעלתו על המלאכים, וזה מפני שהשם יתברך מעמיד אותו. אבל גאולה ראשונה היתה מצד ישראל, וזכות ומדריגות האבות גרם, ודבר זה מחייבים הכתובים. עד שבשביל זה אמרנו כי האבות נזכרו בגאולה ראשונה כסדר. וזה כי הגאולה הראשונה בזכות אבות, וראשון לזה אברהם, שאליו הבטיחו תחלה על גאולת בניו, ולכך ראוי שיזכיר אותו ראשון: אבל גאולה אחרונה אינה מצד האבות, רק מצד השם יתברך, אשר ממנו הגאולה. ויעקב קרוב אל השם יתברך, כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד (חולין צא ע"ב), וכמו שהתבאר למעלה שיעקב קרוב אל השם יתברך מצד הסדר שהוא אל האבות. ומה שאמרו כי גאולה אחרונה נצחית, במה שהגאולה מצד שהשם יתברך צורה אחרונה לישראל, וכך היא נצחית. וכמו שאמר הכתוב (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים": ==פרק סג== "רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר" (ר' ישעיה מד, כג). הכתוב בא להגיד כי גאולתינו העתידה, שאין מעלה יותר עליונה, עד שעל הגאולה העתידה ראוי שירונו שמים ויריעו תחתיות ארץ, כי היא שלימות כל העולם בכלל. עד שבשביל זה אמר "רנו שמים כי עשה הריעו תחתיות ארץ וגו'", כי אלו הם כל המציאות. וראוי להם הרינה מפני הגאולה, כמו שאמר "כי גאל ה' יעקב וגו'". כי השירה והרינה מורה כאשר האחד הוא בשלימות, ואז הוא משורר בשמחה. ומפני כי הגאולה היא שלימות הנמצאים, לכך ראוי להם השירה והרינה. וכבר בארנו לך כי ראוי הסוף דוקא אל ההשלמה, כי שלימות כל דבר הוא בסופו, ששם הוא נשלם, כאשר בארנו זה פעמים הרבה. וגאולה האחרונה, שהיא בסוף הזמן (ע"ז ט. ), ראוי אל השלמה, שאז יהיה שלימת העולם: ובספרי (דברים לב, מג), "רנו שמים כי עשה הריעו תחתיות ארץ", מנין שעתידין שמים וארץ לקלס לפני ישראל, שנאמר "רנו שמים כי עשה וגו'". מנין שאומות העולם עתידין לקלס לבני ישראל, שנאמר (דברים לב, מג) "הרנינו גוים עמו". מנין אף ההרים והגבעות, שנאמר (ישעיה נה, יב) "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה". ומנין אף המלכיות, שנאמר (שם) "וכל עצי השדה ימחאו כף". ומנין שאף אבות ואמהות, שנאמר (ישעיה מב, יא) "ירונו יושבי סלע מראש ההרים יצוחו", עד כאן: בא לבאר כי הכל היה בהשלמה על ידי ישראל. וזה כמו שאמרנו, כי כאשר אחד בהשלמה, הוא נותן קילוס ושירה אל דבר שהוא השלמתו. ומפני כי בסוף יהיה העולם בשלימות בגאולה אחרונה, ולכך כאשר ישראל יהיה בשלימות, אז הכל בשלימות. כי שלימות ישראל במה שהוא יתברך נחשב צורה אחרונה להם, ובזה נחשב כי הוא יתברך צורה אחרונה לעולם. ולכך אמר הכתוב "רנו שמים הריעו תחתיות ארץ", כי שלימות ישראל הוא שלימות שמים וארץ: ואחר כך אמר 'מנין שהאומות עולם עתידים לקלס לפני ישראל'. כי גם מצד הזה יהיה שלימות ישראל שלימות האומות, לכך אמר 'מנין אף האומות'. ואחר כך אמר 'מנין שאף המלכיות', על זה אמר הכתוב (ישעיה נה, יב) "וכל עצי השדה ימחאו כף". מדכתיב "כף", נאמר זה על בני אדם, וגם להם שלימות ישראל שלימות שלהם, מטעם שהתבאר. ולכך אף הם יקלסו לפניהם, שכל אחד מקלס בפני מי שהוא שלימתו. לכך יהיו מקלסין לפני ישראל, מפני כי השם יתברך הוא שלימות העולם, והמלכיות הם גם כן בכלל העולם. ואחר כך אמר עוד כי אף האבות והאמהות יהיו מקלסים לישראל. כי מעלת ושלימת האבות הם ישראל, מטעם אשר התבאר. וכל הדברים על מעלת ושלמות הגאולה האחרונה: יהי רצון שנזכה לישועתו. ונחזה בשוב שכינתו. ואף נשורר על חסדו ועל אמונתו. וימלא פינו תהלתו. על רוב טובתו. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: תם ונשלם בפרשה כי ש"ם י"י אקרא לפ"ק: ejra91btbnpw2wpopzku5ubxpl7e8d9 116 359858 1417326 1353995 2022-08-08T11:18:48Z Fuzzy 29 ת"ט wikitext text/x-wiki <שם> חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 <מאגר 2000614 תיקון 2168170> <מקור> ((ס"ח תשס"ג, 386|חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו-2004)|16:299931)), ((573|ת"ט|1904)); ((תשס"ד, 46|חוק גיל פרישה|16:300990)), ((99, 147|חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה)|16:299603)), ((287|תיקון מס' 137 והוראת שעה לפקודת מס הכנסה|16:299764)), ((392|תיקון מס' 23 לחוק הבטחת הכנסה|16:299823)); ((תשס"ה, 2|ת"ט)), ((30|תיקון מס' 2 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה)|16:301002)), ((31|חוק מס הכנסה (תיקוני חקיקה)|16:299654)), ((359, 367|חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה)|16:301004)); ((תשס"ו, 172|תיקון מס' 10|16:299885)), ((261|ת"ט)); ((תשס"ז, 58, 65|חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007)|17:300638)); ((תשס"ח, 140|חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה)|17:300835)); ((תשס"ט, 177, 190|חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010)|18:301061)); ((תשע"א, 638|תיקון מס' 15|18:301327)); ((תשע"ב, 746|חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה|18:301466)); ((תשע"ד, 605|חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה)|19:306572)); ((תשע"ו, 545|תיקון מס' 18 והוראת שעה|20:321440)); ((תשפ"א, 294|תיקון מס' 19 - הוראת שעה|23:594612)); ((תשפ"ב, 738|תיקון מס' 20|24:618609)). ''שינוי התוספת:'' ((ק"ת תשע"א, 1061|שינוי התוספת לחוק|7006)); ((תשע"ו, 201|שינוי התוספת לחוק|7575)), ((1086|שינוי התוספת לחוק (מס' 2)|7652)); ((תשע"ז, 693|שינוי התוספת לחוק|7776)). __TOC__ == פרק א': מטרת החוק == @ 1. מטרה : חוק זה בא לתקן חוקים שונים, לדחות את תחילתם של חוקים, לבטל חוקים וכן לקבוע הוראות נוספות, במטרה לאפשר התייעלות מבנית ארוכת טווח של המגזר הציבורי, לבצע רפורמות בענפי המשק, להשיג את יעדי התקציב ולצמצם את הגירעון הממשלתי, ההוצאה הממשלתית והציבורית והחוב הלאומי, והכל במסגרת תכנית להבראת כלכלת ישראל. == פרק ב': רשויות מקומיות == @ 2. <!-- תיקון מס' 6 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992]].)) @ 3. הוראת שעה לשנת הכספים 2003 : (א) בשנת הכספים 2003 יחולו, על אף האמור בכל דין, תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 ([[בפרק זה]] - תקנות הסדרים 2000), בשינויים המחויבים, ואולם - :: (1) בתקנה 1, בהגדרה "הסכום החדש", במקום "בתוספת שיעור של 4.8 אחוזים" יבוא "בתוספת שיעור של 3.2 אחוזים"; :: (2) בתקנה 5, לכל סכום הנקוב בפסקאות (1) עד (12), ייווסף 5.78% ממנו, ובפסקה (13), במקום "4.8%" יבוא "3.2%"; :: (3) בתקנה 6, לכל סכום הנקוב בפסקאות (1) עד (11), ייווסף 7.1% ממנו, ובפסקה (12), במקום "4.8%" יבוא "3.2%"; :: (4) בתקנה 9(ג), במקום "כ"ד באדר ב' התש"ס (31 במרס 2000)" יבוא "י' בתמוז התשס"ג (10 ביולי 2003)"; :: (5) בתקנה 12, במקום "כ"ד בשבט התש"ס (31 בינואר 2000)" יבוא "א' בתמוז התשס"ג (1 ביולי 2003)"; :: (6) בכל מקום בתקנות הסדרים 2000, במקום "הכספים 1999" יבוא "הכספים 2002" ובכל מקום, במקום "הכספים 2000" יבוא "הכספים 2003". : (ב) על אף האמור בכל דין - :: (1) החלטת מועצת רשות מקומית לענין ארנונה כללית לשנת 2003, שהתקבלה לפני תחילתו של חוק זה בהתאם לתקנות הסדרים 2000 בשינויים המפורטים בסעיף קטן (א), תעמוד בתוקפה בשנת הכספים 2003; תחילת תוקפה של החלטה כאמור יהיה ביום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003); :: (2) לא קיבלה מועצת רשות מקומית החלטה כאמור בפסקה (1), תקבל או תתקן, ותפרסם החלטה בדבר הטלת ארנונה כללית לשנת 2003, ככל שיידרש להתאמתה לתקנות הסדרים 2000 בשינויים המפורטים בסעיף קטן (א), עד יום ל' בסיון התשס"ג (30 ביוני 2003); תחילת תוקפה של החלטה כאמור יהיה ביום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003); :: (3) לא פעלה מועצת רשות מקומית כאמור בפסקאות (1) או (2), יהיו סכומי הארנונה הכללית לשנת הכספים 2003 באותה רשות מקומית, הסכומים שקבעה הרשות לשנת הכספים 2002 בתוספת של 3.2% מהם. : (ג) תחילתו של סעיף זה ביום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003). @ 4. <!-- תיקון מס' 83 --> : ((הנוסח שולב [[בפקודת העיריות]].)) @ 5. <!-- תיקון מס' 28 --> : ((הנוסח שולב [[בפקודת המועצות המקומיות]].)) @ 6. <!-- תיקון מס' 4 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962]].)) == פרק ג': משק החשמל == @ 7. <!-- תיקון מס' 2 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק משק החשמל, התשנ"ו-1996]].)) == פרק ד': תעריפי מים והיטלי הפקה == @ 8. : ((התעריפים עבור מים לחקלאות עודכנו [[=תקנות המים|בתקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז-1987]].)) @ 9. : ((התעריפים עבור מים לתעשיה ולצריכה ביתית עודכנו [[בתקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז-1987]].)) @ 10. : ((התעריפים למים ברשויות מקומיות עודכנו [[בתקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשנ"ד-1994]].)) @ 11. : ((היטלי הפקה על מים שפירים המופקים מאקוויפר עודכנו [[בתקנות המים (היטלי הפקה), התש"ס-2000]].)) @ 11. היטלי הפקה על מים שפירים המופקים מאקוויפר : על אף האמור [[חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003)=|בסעיף 23 לחוק תכנית החירום]] [[ובתקנה 2 לתקנות המים (היטלי הפקה), התש"ס-2000]], החל ביום א' בסיון התשס"ג (1 ביוני 2003) - : (1) מפיקי מים שפירים מכל האקוויפרים, לתעשיה ולצריכה ביתית, ישלמו היטל הפקה של 74.83 אגורות למ"ק; : (2) מפיקי מים שפירים לחקלאות מאקוויפר החוף, ישלמו היטל הפקה של 66.92 אגורות למ"ק; : (3) מפיקי מים שפירים לחקלאות מאקוויפר שאינו אקוויפר החוף, ישלמו היטל הפקה של 63.69 אגורות למ"ק. @ 12. היטלי הפקה על מים עיליים : החל ביום א' בסיון התשס"ג (1 ביוני 2003) - : (1) על אף האמור [[בסעיף 24 לחוק תכנית החירום]], מפיקי מים שפירים ממקורות מים עיליים לתעשיה ולצריכה ביתית, ישלמו היטל הפקה של 61.34 אגורות למ"ק; : (2) מפיקי מיק שפירים ממקורות מים עיליים לחקלאות, ישלמו היטל הפקה של 10 אגורות למ"ק. @ 13. שמירת דינים (תיקון: תשס"ג) : החל ביום אי בסיון התשס"ג (1 ביוני 2003), עדכון תעריפי המים לפי [[סעיף 112א לחוק המים, התשי"ט-1959]] (בסעיף זה - חוק המים), ועדכון היטלי הפקה לפי הוראות [[סעיף 116(ג) לחוק המים]], ייעשו לפי התעריפים הנקובים [[בסעיפים 8 עד 12]], לפי הענין, וזאת כל עוד התעריפים האמורים לא שונו לפי [[+|סעיפים 112(א)]] [[או 116(א), (ב) ו-(ד) לחוק המים]]. == פרק ה': חקיקה תקציבית - דחיה וביטול == @ 14. <!-- תיקון מס' 2 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק השאלת ספרי לימוד, התשס"א-2000]].)) @ 15. <!-- תיקון מס' 2 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק הלוואות לשכר לימוד, התשס"ב-2002]].)) @ 16. <!-- תיקון מס' 1 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק הספריות הציבוריות, התשל"ה-1975]].)) @ 17. <!-- תיקון מס' 10 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק הלוואות לדיור, התשנ"ב-1992]].)) @ 18. תיקון [[חוק הלוואות לדיור]] - תחולה והוראת מעבר : הוראות [[סעיף 6ד לחוק הלוואות לדיור, התשנ"ב-1992]], כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, יחולו על זכאי שחתם על חתה לרכישת דירה לפני תחילתו של חוק זה, ובלבד שהגיש בקשה לקבלת הלוואה בתוך 30 ימים מיום תחילתו של חוק זה, ובן על זכאי שהגיש בקשה להלוואה למטרה של בניית דירה לפני תחילתו של חוק זה. @ 19. ביטול [[חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה]] : [[חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה, התשס"א-2000]] - בטל. @ 20. <!-- תיקון מס' 9 (תיקון) --> : ((הנוסח שולב [[בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955]].)) @ 21. תוקף : חקירות ילדים בעבירות המנויות [[15:300518|בסעיף (1) בתוספת בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס' 9), התשס"ב-2002]], כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, שנעשו החל ביום כ"ט בניסן התשס"ג (1 במאי 2003) ועד ליום פרסומו של חוק זה, לא ייפסלו בשל בך שנעשו בידי שוטר לפי הדין שחל ערב כניסתו לתוקף של [[15:300518|הסעיף האמור]]. @ 22. <!-- תיקון מס' 1 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001]].)) @ 23. תיקון [[חוק זכויות נפגעי עבירה]] - תחילה ואי תחולה : תחילתו של [[סעיף 29(ג) לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001]], כנוסחו [[בסעיף 22 לחוק זה]], ביום ט"ז בטבת התשס"ג (21 בדצמבר 2002); בתקופה שמיום ט"ז בטבת התשס"ג (21 בדצמבר 2002) עד יום תחילתו של חוק זה, לא תוטל חובה ולא תינתן זכות מכוח הסעיפים המנויים [[-#29|בסעיף האמור]]. @ 24. <!-- תיקון מס' 28 (תיקון: מס' 4) --> : ((הנוסח שולב [[בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982]].)) == פרק ו': חברות ממשלתיות == @ 25. <!-- תיקון מס' 14 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975]].)) @ 26. [[חוק החברות הממשלתיות]] - הוראת מעבר : על אף האמור [[בסעיף 17(ג1) לחוק החברות הממשלתיות]], כנוסחו [[בסעיף 25(4)(א) לחוק זה]], חבר דירקטוריון שכיהן בחבר דירקטוריון ערב תחילתו של חוק זה בחברה ממשלתית, בחברת בת ממשלתית או בחברת חוץ, יוכל להמשיך לכהן בתפקידו באותה חברה עד תום תקופת הכהונה בהתאם לכתב המינוי: בהעדר כתב מינוי - עד תום שלוש שנים מתחילת הכהונה. == פרק ז': תקשורת == @ 27. <!-- תיקון מס' 28 --> : ((הנוסח שולב [[=חוק התקשורת|בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982]].)) @ 28. [[חוק התקשורת (בזק ושידורים)]] - תחולה : האיסור להפעיל זכות לקבל דיבידנד בהתאם להוראת [[סעיף 4ד(ד)(1) לחוק התקשורת]] כנוסחה [[בסעיף 27(ד)(ה)(2)(ב) לחוק זה]] יחול לגבי העברה או רכישה של שליטה, השפעה ניכרת, או אמצעי שליטה בנותן השירות החיוני, שנעשתה לאחר תחילתו של חוק זה. @ 29. <!-- תיקון מס' 6 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק התקנים, התשי"ג-1953]].)) @ 30. <!-- תיקון מס' 14 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965]].)) @ 31. <!-- תיקון מס' 55 --> : ((הנוסח שולב [[בפקודת התעבורה]].)) == פרק ח': מס הכנסה == @ 32. <!-- תיקון מס' 134 --> (תיקון: תשס"ד-4, תשס"ה) : ((הנוסח שולב [[=הפקודה|בפקודת מס הכנסה]].)) @ 33. : ((הנוסח שולב [[בפקודת מס הכנסה]] כהוראת שעה לשנת המס 2003.)) @ 34. (תיקון: תשס"ד-4) : (((בוטל).)) @ 35. (תיקון: תשס"ד-4) : (((בוטל).)) @ 36. <!-- תיקון מס' 52 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963]].)) @ 37. <!-- תיקון מס' 4 --> : ((הנוסח שולב [[=חוק אזור סחר חופשי באילת|בחוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ"ה-1985]].)) @ 38. ביטול [[חוק הסדרים במשק המדינה (הנחות ממס הכנסה) (הוראת שעה)]] : [[=חוק הנחות ממס הכנסה|חוק הסדרים במשק המדינה (הנחות ממס הכנסה) (הוראת שעה), התשס"א-2001]] ([[בפרק זה]] - חוק הנחות ממס הכנסה) - בטל. @ 39. <!-- תיקון מס' 132 (תיקון: מס' 2) --> : ((הנוסח שולב [[בפקודת מס הכנסה]].)) @ 40. מס הכנסה - תחילה, תחולה והוראות מעבר : (א) תחילתו של [[פרק זה]] ביום א' בתמוז התשס"ג (1 ביולי 2003) (בסעיף זה - יום התחילה). : (ב) [[+|סעיפים 2א]], [[+|4א(א)]], [[+#סעיף 9.28|9(28)]], [[+|124ב]] [[ו-164 לפקודה]] כנוסחם [[בסעיף 32(1), (2), (3), (11) ו-(20) לחוק זה]], יחולו על השתכרות או רווח כאמור [[בסעיף 2א לפקודה]] שהופקו או שנצמחו ביום התחילה או לאחריו. : (ג) ההוראות המפורטות להלן יחולו לענין [[סעיף 11 לפקודה]], כנוסחו [[בסעיף 32(4) לחוק זה]], ביטול [[+|סעיפים 11א]] [[ו-11ב לפקודה]], כאמור [[בסעיף 32(5) לחוק זה]], ביטול [[סעיף 11 לחוק אזור סחר חופשי באילת]], כאמור [[בסעיף 37(1) לחוק זה]], [[סעיף 12 לחוק אזור סחר חופשי באילת]], כנוסחו [[בסעיף 37(2) לחוק זה]] וביטול [[חוק הנחות ממס הכנסה]] כאמור [[בסעיף 38 לחוק זה]]: :: (1) בשנת המס 2003 יראו לענין חישוב הזיכוי ממס לפי [[+|סעיפים 11]], [[+|11א]] [[ו-11ב לפקודה]], לפי [[חוק אזור סחר חופשי באילת]], לפי [[חוק הנחות ממס הכנסה]] ולפי [[סעיף 5 לחוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002]], כנוסחם ערב יום התחילה לגבי תושבי יישובים שבעקבות חוק זה התבטלה זכאותם לזיכוי ממס כאמור, כאילו מחצית הכנסתם בשנת המס הופקה בתקופה שמיום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003) עד יום ל' בסיון התשס"ג (30 ביוני 2003), ומחציתה הופקה בתקופה שמיום א' בתמוז התשס"ג (1 ביולי 2003) עד יום ו' בטבת התשס"ד (31 בדצמבר 2003), ויראו באותה שנת מס כאילו במקום הסכומים הנקובים באותם סעיפים, נקובה מחצית מסכומים אלה, ולענין [[חוק אזור סחר חופשי באילת]] - כאילו זכאי התושב לזיכוי ממס בשל מחצית מהכנסתו החייבת בשנת המס; :: (2) לענין מעסיק הזכאי להטבת מס לפי [[חוק אזור סחר חופשי באילת]], יחולו הוראות פסקה (1), בשינויים המחויבים; :: (3) לענין תושבי נתיבות, הזכאים להטבות מס לפי [[סעיף 11(ב)(3)(ד) לפקודה]] כנוסחו [[בסעיף 32(4) לחוק זה]], יראו על אף הוראות כל דין, כאילו זכאותם בכל שנת המס 2003 היא לזיכוי כאמור [[-#11|באותו סעיף]] בשיעור של 11%, ולענין תושבי שדרות הזכאים להטבות מס כאמור, יראו על אף הוראות כל דין - כאילו זכאותם בכל שנת המס 2003 היא לזיכוי כאמור [[-#11|באותו סעיף]] בשיעור של 13%. : (ד) תקנות שקבע שר האוצר לפי הוראות [[סעיף 93א לפקודה]], כנוסחו [[בסעיף 32(8) לחוק זה]], יחולו גם לגבי פירוק חברה באמור [[-#סעיף 93א|באותו סעיף]] שנעשה לפני פרסומן. : (ה) תחולתם של [[סעיפים 145 לפקודה]], כנוסחו [[בסעיף 32(15) לחוק זה]], [[152 לפקודה]] כנוסחו [[בסעיף 32(18) לחוק זה]], [[167 לפקודה]] כנוסחו [[בסעיף 32(21) לחוק זה]], על דוחות שהוגשו לשנת המס 2002 ואילך. : (ו) תחולתו של [[סעיף 150(ב) לפקודה]], כנוסחו [[בסעיף 32(17) לחוק זה]], על השגה שהוגשה ביום תחילתו של [[פרק זה]] ואילך. : (ז) תחילתו של [[סעיף 235(ב) לפקודה]], כנוסחו [[בסעיף 32(31) לחוק זה]], ביום שיקבע שר הרווחה לאחר התקנת תקנות לפי הוראות [[סעיף 384א(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995]], כנוסחו [[בסעיף 58(25) לחוק זה]]. : (ח) תחילתו של [[סעיף 33 לחוק זה]], ביום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003). : (ט) לענין [[סעיף 120ב לפקודה]], יראו את הסכומים הנקובים [[בסעיף 121 לפקודה]], כנוסחו [[בסעיף 32(10) לחוק זה]], [[ובסעיפים 34]] [[ו-35 לחוק זה]], כאילו תואמו לאחרונה ביום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003). == פרק ט': מסים עקיפים == @ 41. (תיקון: תשס"ה) <!-- תיקון מס' 26 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975]].)) @ 42. <!-- תיקון מס' 20 --> : ((הנוסח שולב [[בפקודת המכס]].)) @ 43. <!-- תיקון מס' 4 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק מס הבולים על מסמכים, התשכ"א-1961]].)) == פרק י': היטל על העסקת עובדים זרים (((בוטל))) (תיקון: תשפ"ב) == @ 44. (תיקון: תשס"ה-2, תשס"ה-3, תשס"ו, תשע"א, תשע"ו, תשפ"ב) : (((בוטל).)) @ 45. (תיקון: תשס"ו, תשס"ז-2, תשס"ט, תשע"ו, תשפ"א, תשפ"ב) : (((בוטל).)) @ 46. (תיקון: תשפ"ב) : (((בוטל).)) @ 47. (תיקון: תשפ"ב) : (((בוטל).)) @ 48. (תיקון: תשע"א, תשפ"ב) : (((בוטל).)) == פרק י"א: חקלאות == @ 49. <!-- תיקון מס' 6 --> (תיקון: תשס"ו-2) : ((הנוסח שולב [[בחוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק), התשל"ג-1973]].)) @ 50. <!-- תיקון מס' 1 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג-2002]].)) @ 51. <!-- תיקון מס' 2 --> (תיקון: תשס"ו-2) : ((הנוסח שולב [[בחוק הרשות לפיקוח חקלאי, התשמ"ח-1988]].)) @ 52. <!-- תיקון מס' 4 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק לפיקוח על ייצוא הצמח ומוצריו, התשי"ד-1954]].)) @ 53. <!-- תיקון מס' 3 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק המועצות למוצרי פירות וירקות (ייצור וייצוא), התשל"ג-1973]].)) @ 54. <!-- תיקון מס' 5 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985]].)) @ 55. <!-- תיקון מס' 2 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969]].)) @ 56. <!-- תיקון מס' 2 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ"ד-1963]].)) @ 57. תיקון [[לחוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק)]] [[וחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)]] - תחילה (תיקון: תשס"ו-2) : (א) תחילתו של [[סעיף 49 לחוק זה]], למעט [[סעיף 74(א)(1) ו-(3) ו-(ב) לחוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק), התשל"ג-1973]], כנוסחו [[סעיף 49(50)|בפסקה (50) לסעיף האמור]], ותחילתם של [[סעיפים 51 עד 55 לחוק זה]], ביום ז' בטבת התשס"ד (1 בינואר 2004). : (ב) תחילתו של [[סעיף 50 לחוק זה]], ותחילתו של [[סעיף 56 לחוק זה]] למעט [[+|סעיפים 76]], [[+|77]], [[חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)|78(ב) לחוק המועצה לענף הלול, התשכ"ד-1964 (([צ"ל: חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ"ד-1963]))]], כנוסחם [[סעיף 56(27)|בפסקה (27) לסעיף האמור]], ביום א' בתמוז התשס"ג (1 ביולי 2003). == פרק י"ב: ביטוח לאומי == === סימן א': תיקונים שונים === @ 58. <!-- תיקון מס' 61 --> (תיקון: תשס"ו) : ((הנוסח שולב [[בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995]].)) @ 59. [[חוק הביטוח הלאומי]] - תחילה, תחולה והוראות מעבר (תיקון: תשס"ו-2) : (א) תחילתם של [[+|סעיפים 1]], [[+|6ב]] [[ו-335 בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחם [[בפסקאות (1), (2) ו-(20) של סעיף 58 לחוק זה]] ביום ז' בטבת התשס"ד (1 בינואר 2004) (בסעיף קטן זה - מועד התחילה), והם יחולו על גמלאות ודמי ביטוח המשתלמים בער יום התחילה ואילך, ואולם הוראות [[-|סעיף 6ב האמור]] לא יחולו - :: (1) לענין גמלה לפי [[פרק ד' לחוק הביטוח הלאומי]] - על מי שהתאריך הקובע [[בפרק האמור]] חל לגביו לפני מועד התחילה; :: (2) לענין גמלה לפי [[פרק ח' בחוק הביטוח הלאומי]] - על מי שניתן לגבי מעבידו צו באמור [[בסעיף 182 בחוק האמור]] לפני מועד התחילה. : (ב)(1) תחילתם של [[+|סעיפים 36]], [[+|74א]], [[+|149]], [[+|220]] [[ו-237 בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחם [[בפסקאות (3), (7), (10), (17) ו-(19) של סעיף 58 בחוק זה]], בשנת הכספים 2003. :: (2) על אף האמור בפסקה (1), תחילתם של [[+|סעיפים 36(ג)]], [[+|74א(ג)]], [[+|149(ג)]], [[+|220(ג)]] [[ו-237(ב)(3) בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחם [[בפסקאות (3), (7), (10), (17) ו-(19) של סעיף 58 בחוק זה]], ביום א' בטבת התשס"ו (1 בינואר 2006). :: (3) [[+|סעיפים 36]], [[+|149]], [[+|220]] [[ו-237 בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחם [[בפסקאות (3), (10), (17) ו-(19) של סעיף 58 בחוק זה]], לא יחולו על התחייבויות המינהלה או המוסד שבהן התחייבו לפי המלצת המועצה שניתנה עד יום כ"ו בטבת התשס"ג (31 בדצמבר 2002) לפי אותם סעיפים, אף אם התחייבו בהן כאמור לאחר תחילתם של הסעיפים האמורים; לענין זה, "המועצה", "המוסד", ו"המינהלה" - כהגדרתם [[בסעיף 1 בחוק הביטוח הלאומי]]. :: (4) בשנת הכספים 2004 ייקראו [[+|סעיפים 36(ג)(2)]], [[+|74א(ב)(2)]], [[+|149(ב)(2)]], [[+|220(ב)(2)]] [[ו-237(ב)(2)(ב) בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחם [[בפסקאות (3), (7), (10), (17) ו-(19) של סעיף 58 בחוק זה]], כך שלענין הגדלת ההרשאה להתחייב באותה שנת כספים, כאמור באותם סעיפים, במקום "20%" יבוא "30%". : (ג) הוראות [[סעיף 44 בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחו [[בסעיף 58(4) בחוק זה]], יחולו לגבי לידה שאירעה ביום א' בתמוז התשס"ג (1 ביולי 2003) (בסעיף זה - יום התחילה) או לאחריו. : (ד) תחילתו של [[סעיף 53(ד) בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחו [[בסעיף 58(5) בחוק זה]], ביום כ"א בתמוז התשס"ב (1 ביולי 2002), והוא יחול על גמלאות ודמי ביטוח המשתלמים בעד היום האמור ואילך. : (ה) [[+|סעיפים 224]], [[+|337]] [[ו-349 בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחם [[בסעיף 58 בפסקאות (18), (21) ו-(22) בחוק זה]], יחולו על גמלאות ודמי ביטוח המשתלמים בעד יום התחילה ואילך. : (ו) [[+|סעיף 68]] [[ולוח ד' בחוק הביטוח הלאומי]] כנוסחם [[בסעיף 58 בפסקאות (6) ו-(26)]] יחולו על גמלאות המשתלמות בעד התקופה שתחילתה ביום ג' באב התשס"ג (1 באוגוסט 2003) ואילך. : (ז) [[+|סעיפים 165]], [[+|166]], [[+|173]], [[ו-176א בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחם [[בסעיף 58 בפסקאות (12) עד (14) ו-(16) בחוק זה]], וביטול [[+|סעיפים 164]] [[+|ו-173א]] [[+|ולוח י"ג]], למעט [[+#לוח יג|סעיף 4 שבו]], [[בחוק האמור]], כאמור [[בפסקאות (11), (15) ו-(28) של סעיף 58 בחוק זה]], יחולו על גמלאות המשתלמות בעד יום תחילתו של חוק זה ואילך. : (ח) הוראות [[+|סעיפים 97]], [[+|350]] [[ו-351 בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחם [[בפסקאות (8), (23) ו-(24) של סעיף 58 בחוק זה]], יחולו לגבי דמי פגיעה, המשתלמים בעד פגיעה בעבורה, שאירעה ביום ד' באלול התשס"ג (1 באוגוסט 2003) או לאחריו. : (ט) הוראות [[סעיף 107 בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחו [[בסעיף 58(9) בחוק זה]], יחולו על פגיעה בעבודה שאירעה ביום התחילה או לאחריו; היתה הפגיעה בעבודה מחלת מקצוע - יחולו הוראות [[-#107|הסעיף האמור]] על מי שהזכאות למענק נוצרה לגביו ביום התחילה או לאחריו. : (י) [[לוח ז' בחוק הביטוח הלאומי]], כנוסחו [[בסעיף 58(27) בחוק זה]], וביטול [[#לוח יג|סעיף 4 בלוח י"ג בחוק הביטוח הלאומי]], כאמור [[בסעיף 58(28) בחוק זה]], יחולו על מי שהתאריך הקובע לגביו חל ביום התחילה או לאחריו. @ 60. : ((הנוסח שולב [[בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995]] כהוראת שעה.)) @ 61. <!-- תיקון מס' 59 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995]].)) @ 62. הסכם בדבר גמלת ניידות - הוראת שעה : (א) על אף האמור בהסכם בדבר גמלת ניידות שנערך לפי [[סעיף 9 בחוק הביטוח הלאומי]] (בסעיף זה - ההסכם), ובכפוף להוראות סעיף קטן (ב), סכומי ההטבות הניתנות לפי ההסכם לא יעודכנו בתקופה שמיום א' בסיון התשס"ג (1 ביוני 2003) עד יום א' בטבת התשס"ו (31 בדצמבר 2005), ויראו אותם בתום התקופה האמורה כאילו עודכנו לפי ההסכם. : (ב) עלה המדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של שנת 2004 או של שנת 2005 בשיעור של יותר מ-5% ביחס למדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של השנה הקודמת, יעודכנו ההטבות לפי ההסכם בשיעור עליית המדד כאמור, בניכוי חמש נקודות האחוז. : (ג) בסעיף זה - ::- "הטבות" - כל מענק, קצבה, פיצוי וכל תשלום אחר, בין בכסף ובין בשווה כסף; ::- "המדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. @ 63. (תיקון: תשס"ד-2) : (((בוטל).)) @ 64. <!-- תיקון מס' 6 --> : ((הנוסח שולב [[=חוק המזונות|בחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972]].)) @ 65. [[חוק המזונות (הבטחת תשלום)]] - תחילה ותחולה : תחילתו של [[סעיף 9א בחוק המזונות]], כנוסחו [[בסעיף 64 בחוק זה]], ביום ז' בטבת התשס"ג (1 בינואר 2004) (בסעיף זה - יום התחילה); הוראות [[-#סעיף 9א|סעיפים קטנים (א) עד (ג) ו-(ה) של הסעיף האמור]] יחולו על תשלומים המשתלמים בעד יום התחילה ואילך והוראות [[סעיף קטן (ד) של הסעיף האמור]] יחולו - : (1) לגבי מי שיצא את ישראל ביום התחילה או לאחריו - על תשלומים המשתלמים בעד יום התחילה ואילך; : (2) לגבי מי שיצא את ישראל לפני יום התחילה - על תשלומים המשתלמים בעד יום כ' בטבת התשס"ה (1 בינואר 2005) ואילך. === סימן ב': הצמדת גמלאות החל בשנת 2006 === @ 66. (תיקון: תשס"ד-3, תשס"ה) : ((הנוסח שולב [[בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995]].)) @ 67. (תיקון: תשס"ד, תשס"ד-5, תשס"ה-4) : ((הנוסח שולב [[בחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980]].)) @ 68. תחילה ותחולה (תיקון: תשס"ד-3) : תחילתן של הוראות [[חוק הביטוח הלאומי]] [[וחוק הבטחת הכנסה]], כנוסחן [[בסימן זה]], ביום א' בטבת התשס"ו (1 בינואר 2006), והן יחולו על גמלאות ודמי ביטוח המשתלמים בעד היום האמור ואילך. == פרק י"ג: בריאות == @ 69. <!-- תיקון מס' 22 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994]].)) @ 70. <!-- תיקון מס' 17 --> : ((הנוסח שולב [[בפקודת בריאות העם, 1940]].)) @ 71. <!-- תיקון מס' 12 (ביטול) --> : ((הנוסח שולב [[בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994]].)) @ 72. [[חוק ביטוח בריאות ממלכתי]] [[ופקודת בריאות העם]] - תחילה והוראות מעבר (תיקון: תשס"ו-2) : (א) הנחות ופטורים שהיו קבועים ערב תחילתו של חוק זה לפי [[סעיף 8(א1)(2)(ג) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי]], כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ושאין הוראה לקבעם לפי [[הסעיף האמור]] כנוסחו [[בסעיף 69 לחוק זה]], בטלים מיום תחילתו של חוק זה ואילך. : (ב)(1) תחילתו של [[סעיף 14(ז) בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994]], כנוסחו אחרי התיקון [[שבסעיף 69]], ביום א' בתמוז התשס"ג (1 ביולי 2003) (בסעיף זה - יום התחילה), והוא יחול על דמי ביטוח בריאות המשתלמים בעד יום התחילה ואילך. :: (2) כללים כאמור [[בסעיף 14(ז)(3) בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994]], כנוסחו [[בסעיף 69]], ייקבעו לראשונה בתוך 90 ימים מיום התחילה. : (ג) המשך הפעלת יחידה מקצועית, שפעלה בבית חולים ערב תחילתו של חוק זה (בסעיף זה - יחידה מקצועית קיימת), טעון רישום לפי הוראות [[פקודת בריאות העם|סעיף 25(א) לפקודה]] כנוסחו [[בסעיף 70 לחוק זה]], ולענין זה יראו את בית החולים כמי שמבקש לראשונה רישום כאמור, יחידה מקצועית קיימת אשר לא נרשמה כאמור ער יום ה' בטבת התשס"ד (31 בדצמבר 2003), תחדל לפעול ביום ז' בטבת התשס"ד (1 בינואר 2004); לענין זה, "יחידה מקצועית" - למעט מחלקה, אלא אם כן היא יחידה מקצועית ייחודית כהגדרתה [[בסעיף 24(א) לפקודת בריאות העם, 1940]], כנוסחו [[בסעיף 70 לחוק זה]]. == פרק י"ד: הסדר קרנות הפנסיה הוותיקות == @ 73. <!-- תיקון מס' 10 --> : ((הנוסח שולב [[=חוק הפיקוח|בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981]].)) @ 74. הוראות מעבר : (א) קרן ותיקה, למעט קרן ותיקה שמתקיימים בה התנאים [[שבסעיף 78טז לחוק הפיקוח]], כנוסחו [[בסעיף 73 לחוק זה]], שאין לה ביום תחילתו של חוק זה (בסעיף זה - יום התחילה) מנהל מורשה לפי [[סעיף 68 לחוק הפיקוח]], ימנה לה המפקח מנהל מיוחד לפי הוראות [[סעיף 78ד לחוק הפיקוח]], כנוסחו [[בסעיף 73 לחוק זה]], עד יום ג' באב התשס"ג (1 באוגוסט 2003). : (ב) היה לקרן ותיקה ערב תחילתו של חוק זה מנהל מורשה לפי [[סעיף 68 לחוק הפיקוח]], יראו אותו במי שמונה למנהל מיוחד לאותה קרן לפי [[סעיף 78ד לחוק הפיקוח]] כנוסחו [[בסעיף 73 לחוק זה]], לתקופה שעד תום שנה מיום התחילה, ורשאי המפקח להאריך את תקופת כהונתו מפעם לפעם, בהתאם להוראות [[פרק ז'1 לחוק הפיקוח]], בנוסחו [[בסעיף 73 לחוק זה]]. : (ג) מונתה לפני יום התחילה ועדת הנהלה לקרן ותיקה שמונה לה מנהל מורשה כאמור בסעיף קטן (א), יראו את חבריה כמי שמונו לחבר מינהלה לפי [[סעיף 78ד לחוק הפיקוח]] כנוסחו [[בסעיף 73 לחוק זה]], לתקופה שעד תום שנה מיום התחילה, והמפקח רשאי להאריך את תקופת כהונתם מפעם לפעם, בהתאם להוראות [[פרק ז'1 לחוק הפיקוח]] כנוסחו [[בסעיף 73 לחוק זה]]. == פרק ט"ו: הפחתת משכורתם של העובדים ונושאי המשרה בשירות הציבורי (הוראת שעה) == @ 75. הגדרות : [[בפרק זה]] - :- "התקופה הקובעת" - התקופה שמיום א' בתמוז התשס"ג (1 ביולי 2003) עד יום כ"ג בסיון התשס"ה (30 ביוני 2005); :- "הסכם" - הסכם קיבוצי כללי או מיוחד כמשמעותם [[בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957]] ([[בפרק זה]] - חוק הסכמים קיבוציים), צו הרחבה כמשמעותו [[בחוק האמור]], הסדר קיבוצי, הוראת מינהל, או חוזה עבודה אישי לרבות חוזה מיוחד לפי [[סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959]], שלפיהם המעביד משלם שכר או תשלומים נלווים לעובד, או המסדירים תנאי עבודה אחרים של העובד; :- "ההסכם לעידוד הצמיחה במשק" - הסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו [[בחוק הסכמים קיבוציים]], שנחתם ביום כ' באייר התשס"ג (22 במאי 2003), בין מדינת ישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה; :- "הענקות ותשלומים" - תשלומים חד-פעמיים המשולמים עקב סיום עבודה, שירות או כהונה לפי דין או הסכם; :- "מוסד חינוך" - כהגדרתו [[חוק לימוד חובה|בסעיף 1 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1950 (([צ"ל: חוק לימוד חובה, התש"ט-1949]))]]; :- "מעביד" - כל אחד מאלה: :: (1) המדינה; :: (2) גוף מתוקצב כהגדרתו [[בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985]] ([[בפרק זה]] - חוק יסודות התקציב); :: (3) תאגיד בריאות כהגדרתו [[בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב]]; :: (4) גוף נתמך כהגדרתו [[בסעיף 32 לחוק יסודות התקציב]]; :: (5) מוסד חינוך שהממשלה משתתפת בתקציבו, במישרין או בעקיפין; :: (6) גוף אחר שהממשלה משתתפת בתקציבו, במישרין או בעקיפין, וששר האוצר קבע לגביו בהודעה ברשומות כי הוא מעביד לענין [[פרק זה]]; :- "משכורת" - הכנסת עבודה כהגדרתה [[#סעיף 2.2|בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה]], שניתנה בכסף; :- "נושא משרה" - כל אחד מאלה: :: (1) ראש הממשלה; :: (2) שר; :: (3) סגן שר; :: (4) יושב ראש הכנסת; :: (5) ראש האופוזיציה; :: (6) סגן יושב ראש הכנסת; :: (7) יושב ראש ועדה בכנסת; :: (8) חבר הכנסת; :: (9) מבקר המדינה; :: (10) שופט; :: (11) שופט בית דין לעבודה; :: (12) שופט תעבורה; :: (13) דיין; :: (14) קאדי; :: (15) קאדי מד'הב; :- "עובד" - מי שמלאו לו 18 שנים המועסק אצל מעביד על פי הסכם; :- "קבלן כוח אדם" - כהגדרתו [[בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996]]; :- "קופת גמל" - כהגדרתה [[סעיף 1 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)|בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה]]; :- "קצבה" - סכום המשתלם מדי חודש לעובד שפרש משירותו או מעבודתו, או לשאיריו של עובד כאמור; :- "שכר מינימום" - כהגדרתו [[בחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987]] ([[בפרק זה]] - חוק שכר מינימום). @ 76. הפחתת המשכורת ודחיית תשלומים : (א) בתקופה הקובעת או בעדה תפחת משכורתו של עובד או יידחו תשלומים שלהם הוא זכאי לפי הסכם, בהתאם להוראות שנקבעו בהסכם הקיבוצי החל עליו המסדיר, בין השאר, ענינים אלה ואשר אושר בידי שר האוצר. : (ב) לא חל על עובד הסכם קיבוצי כאמור בסעיף קטן (א), יחולו לגביו הוראות ההסכם לעידוד הצמיחה במשק. @ 77. סייג לתחולה : הוראות [[סעיף 76]] לא יחולו על עובד בשירות המדינה, המועסק בחוזה מיוחד לפי [[תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960]], החל ביום י"ג באדר א' התשס"ג (15 בפברואר 2003) או לאחריו, ברמת שכר הנמוכה מזו שהיתה קיימת לפני המועד האמור לגבי עובדים מסוגו. @ 78. החלת ההסכם לעידוד הצמיחה במשק : שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לקבוע כי הוראות ההסכם לעידוד הצמיחה במשק, כפי שיקבע, יחולו על מעבידיהם של עובדים מאורגנים שחל עליהם [[סעיף 76(ב)]] ועל ארגוני העובדים המייצגים עובדים כאמור. @ 79. עובד שמשכורתו צמודה למשכורת נושא משרה : לגבי עובד שמשכורתו צמודה למשכורת נושא משרה, לא תובא בחשבון, בחישוב המשכורת אשר תופחת בהתאם להוראות [[סעיף 76]], הפחתת המשכורת של נושא המשרה לפי [[פרק זה]]. @ 80. סייג לענין תשלומים שונים (תיקון: תשס"ה-3) : הפחתת המשכורת לפי [[סעיף 76]] לא תובא בחשבון בחישוב אלה: : (1) תשלומי המעביד והעובד לקופת גמל המשולמים בעד התקופה הקובעת; : (1א) ההכנסה, החיוב במס או הפטור ממנו, לפי הענין, בשל תשלומים לקופת גמל בעד התקופה הקובעת, לפי הוראות [[+#סעיף 3.ה|סעיפים 3(ה)]], [[+#סעיף 3.ה1|(ה1)]], [[+#סעיף 3.ה3|(ה3)]], [[+#סעיף 9.7א|9(7א)]] [[ו-45א לפקודת מס הכנסה]]; : (2) ההענקות והתשלומים המשולמים לעובד או לשאירו, בתקופה הקובעת או בעדה; : (3) גמלה המשתלמת למבוטח או לתלוי בו, לפי [[+#פרק ה סימן ה|סימנים ה']] [[פרק ה סימן ח|ו-ח' בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995]]; : (4) תגמול המשולם לפי חוזה ביטוח נכות כאמור [[בפרק ג' לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981]], וכן דמי ביטוח המשולמים לפי חוזה כאמור בעד התקופה הקובעת. @ 80א. הרחבת תחולת [[סעיף 80]] (תיקון: תשס"ה-3) : במהלך כל התקופה שבה הופחתה משכורתו של עובד שהוא עובד אצל מעביד שאינו מנוי [[בפסקאות (1) עד (6) להגדרה "מעביד" שבסעיף 75]], יחולו לגביו הוראות [[סעיף 80(1)]] [[ו-80(1א)]], ובלבד שמתקיימים בו כל אלה: : (1) משכורתו הופחתה בתוך 90 ימים מיום כ' באייר התשס"ג (22 במאי 2003); : (2) העובד אינו "בעל שליטה" כהגדרתו [[בסעיף 32(9) לפקודת מס הכנסה]]. @ 81. דין הפחתת המשכורת לענין גמלאות : על אף הוראות [[חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970]], [[חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985]], [[חוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, התשכ"ט-1969]], וההחלטות שהתקבלו לפיו, והסכם שלפיו משולמת קצבה מאוצר המדינה או מקופת המעביד, הפחתת המשכורת לפי [[סעיף 76]] לא תובא בחשבון בחישוב המשכורת הקובעת לתשלום קצבה. @ 82. דין חייל : (א) לענין [[פרק זה]], יראו חייל המשרת בצבא הגנה לישראל על פי התחייבות לשירות קבע כעובד, אף שאין מתקיימים לגביו יחסי עובד ומעביד. : (ב) שר האוצר, בהתייעצות עם שר הביטחון רשאי לקבוע הסדרים השונים מההסדרים הקבועים [[בפרק זה]] לגבי חייל שמשולמת לו משכורת מיוחדת; בסעיף זה, "חייל" ו"משכורת מיוחדת" - כהגדרתם [[בסעיף 11 לפקודת מס הכנסה]]. @ 83. דין נושא משרה : לענין [[פרק זה]], יראו נושא משרה כעובד, אף שאין מתקיימים לגביו יחסי עובד ומעביד. @ 84. דין עובד קבלן כוח אדם : הוראות [[פרק זה]] יחולו גם על מי שמועסק על ידי קבלן כוח אדם אצל מעביד על פי הסכם. @ 85. החלת [[חוק יסודות התקציב]] : הוראות [[+|סעיפים 29א]], [[+|29ב]], [[+|33א(ב1)]], [[+|33א(ד) עד (ו)]], [[+|34(א)(1)]], [[+|34(ב)]], [[+|35]], [[+|35א]], [[+|36]], [[+|37(ד) עד (ו)]] [[ו-39 לחוק יסודות התקציב]], לענין שינויים בשכר או מתן הטבות כספיות אחרות הקשורות בעבודה, לרבות הסמכויות הנתונות בהן, יחולו, בשינויים המחויבים, לגבי תשלום משכורת שנעשה בניגוד להוראות [[פרק זה]]. @ 86. עדיפות ואי פגיעה בשכר מינימום : (א) הוראות [[פרק זה]] יחולו על אף האמור בכל דין או הסכם, לרבות: :: (1) [[חוק הסכמים קיבוציים]], צו הרחבה שניתן לפיו ביום ב' בשבט התשס"ג (5 בינואר 2003) בענין תשלום תוספת יוקר וצווי הרחבה שניתנו לפי [[החוק האמור]] בענין תשלום קצובת הבראה; :: (2) [[חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951]]; :: (3) החלטה שהתקבלה לפי אחד מאלה: ::: (א) [[חוק-יסוד: הממשלה]]; ::: (ב) [[חוק-יסוד: השפיטה]]; ::: (ג) [[חוק-יסוד: מבקר המדינה]]; ::: (ד) [[חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969]]; ::: (ה) [[חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ"ג-1962]]; ::: (ו) [[חוק הדיינים, התשט"ו-1955]]; ::: (ז) [[חוק הקאדים, התשכ"א-1961]]; ::: (ח) [[חוק שכר חברי הכנסת, התש"ט-1949]]; : (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א) משכורתו של עובד לא תפחת בשל הוראות [[פרק זה]] מהשכר שלו הוא זכאי לפי הוראות [[חוק שכר מינימום]]. @ 87. ביצוע ותקנות : שר האוצר ממונה על ביצוע הוראות [[פרק זה]] והוא רשאי, באישור ועדת הכספים של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו. == פרק ט"ז: תשלומי עובדים בפנסיה תקציבית == @ 88. הגדרות (תיקון: תשס"ז, תשע"ד) : [[בפרק זה]] - :- "המועד הקובע" - יום ז' בטבת התשס"ד (1 בינואר 2004); :- "הסכם" - הסכם קיבוצי כללי או מיוחד כמשמעותם [[בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957]], הסדר קיבוצי, הוראת מינהל או חוזה עבודה אישי לרבות חוזה מיוחד לפי [[סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959]]; :- "חוק קופות גמל" - [[=חוק קופות גמל|חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005]]; :- "עובד" - מי שמועסק אצל מעסיק, לרבות שוטר וסוהר, שהסדר הפנסיה החל לגביו הוא תשלום קצבה, לפי דין או הסכם, מאוצר המדינה או מקופת המעסיק; :- "מעסיק" - כל אחד מהמפורטים להלן, שהסדר הפנסיה החל לגבי עובדיו, או חלק מהם, הוא תשלום קצבה מאוצר המדינה או מקופתו; :: (1) המדינה; :: (2) גוף מתוקצב וגוף נתמך כהגדרתם [[+|בסעיפים 21]] [[ו-32 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985]]; :: (3) גוף אחר שהממשלה משתתפת בתקציבו, במישרין או בעקיפין, וששר האוצר קבע לגביו בהודעה ברשומות כי הוא מעסיק לענין [[פרק זה]]; :- "משכורת" - הכנסת עבודה כמשמעותה [[#סעיף 2.2|בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה]]; :- "משכורת קובעת", לענין עובד או נושא משרה מסוים, בזמן מסוים - רכיבי המשכורת המשולמים לעובד או לנושא המשרה, שהיו מובאים בחשבון לצורך חישוב הקצבה, אילו אותו עובד או נושא משרה היה פורש לגמלאות באותו זמן; :- "נושא משרה" - כל אחד מהמפורטים להלן, שהסדר הפנסיה החל לגביו הוא תשלום קצבה מאוצר המדינה או מקופת הגוף שבו הוא מכהן; :: (1) נושאי המשרה המפורטים [[=חוק גמלאות לנושאי משרה|בתוספת לחוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, התשכ"ט-1969]] ([[בפרק זה]] - חוק גמלאות לנושאי משרה); :: (2) ראש רשות כהגדרתו [[=חוק הרשויות המקומיות|בחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977]] ([[בפרק זה]] - חוק הרשויות המקומיות); :: (3) ראש מועצה דתית וסגניו אשר עליהם חל [[חוק הרשויות המקומיות]], לפי הוראות [[סעיף 14 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971]] ([[בפרק זה]] - חוק שירותי הדת היהודיים); :: (4) רב עיר כהגדרתו [[בסעיף 15 לחוק שירותי הדת היהודיים]]; :- "קופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית", "קופת גמל מרכזית לקצבה" - כהגדרתן [[בחוק קופות גמל]]; :- "קצבה" - סכום המשתלם מדי חודש לעובד או לנושא משרה שפרש לגמלאות, או לשאיריו; :- "שאיר", של עובד או של נושא משרה - כמשמעותו בהסדר הפנסיה החל לגבי העובד או נושא המשרה. @ 89. ניכוי תשלומים מעובד (תיקון: תשע"ד) : (א) מהמשכורת המשולמת לעובד בעד המועד הקובע ואילך ינכה המעסיק תשלומים בשיעורים כמפורט להלן: :: (1) בעד התקופה החל במועד הקובע עד יום י"ט בטבת התשס"ה (31 בדצמבר 2004) - 1% ממשכורתו הקובעת של העובד; :: (2) בעד התקופה החל ביום כ' בטבת התשס"ה (1 בינואר 2005) ואילך - 2% ממשכורתו הקובעת של העובד. : (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), נקבעו בהסכם, שאושר על ידי שר האוצר, שיעורים אחרים מהשיעורים הקבועים באותו סעיף קטן, שהם אחידים לגבי כלל העובדים אצל אותו מעסיק, ינכה המעסיק, לפי הוראות סעיף קטן (א), תשלומים בשיעורים שנקבעו בהסכם כאמור. @ 90. ניכוי תשלומים מנושא משרה : מהמשכורת המשולמת לנושא משרה בעד המועד הקובע ואילך ינוכו תשלומים בשיעורים כמפורט להלן: : (1) בעד התקופה החל במועד הקובע עד יום י"ט בטבת התשס"ה (31 בדצמבר 2004) - 1% ממשכורתו הקובעת של נושא המשרה; : (2) בעד התקופה החל ביום כ' בטבת התשס"ה (1 בינואר 2005) ואילך - 2% ממשכורתו הקובעת של נושא המשרה. @ 91. ייעוד התשלומים (תיקון: תשס"ז, תשס"ט, תשע"ד) : (א) התשלומים שינוכו מהמשכורת המשולמת לעובד או לנושא משרה לפי [[סעיפים 89]] [[או 90]], על ידי המדינה או על ידי גוף מהגופים המפורטים [[בסעיף 92(א)]], ישמשו אך ורק למטרת תשלום קצבה או להחזר תשלומים לפי [[סעיף 94]], לאותו עובד או לעובדים אחרים של המעסיק או לאותו נושא משרה או לנושאי משרה אחרים, שפרשו לגמלאות, או לשאיריהם, הכל לפי העניין. : (ב) התשלומים שינוכו מהמשכורת המשולמת לעובד או לנושא משרה לפי [[סעיף 89]] [[או 90]], על ידי מי שאינו המדינה או גוף מהגופים המפורטים [[בסעיף 92(א)]], ישמשו אך ורק למטרת תשלום קצבה או להחזר תשלומים לפי [[סעיף 94]], לאותו עובד או לאותו נושא משרה, שפרש לגמלאות, או לשאיריו, לפי הענין, ואם נפטר העובד או נושא המשרה ואין לו שאירים - לעובדים אחרים של המעסיק או לנושאי משרה אחרים, שפרשו לגמלאות, או לשאיריהם, לפי הענין. @ 92. ניהול התשלומים (תיקון: תשס"ז, תשע"ד) : (א) התשלומים שינוכו לפי [[סעיף 89]] [[או 90]], למעט התשלומים שינוכו על ידי המדינה, או על ידי גוף מהגופים המפורטים להלן, ינוהלו בחשבון נפרד של המעסיק בקופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית או בחשבון של המעסיק בקופת גמל מרכזית לקצבה; ואלה הגופים: :: (1) בנק ישראל; :: (2) המוסד לביטוח לאומי; :: (3) הרשות לשיקום האסיר, כמשמעותה [[בחוק הרשות לשיקום האסיר, התשמ"ג-1983]]; :: (4) יד יצחק בן-צבי, כמשמעותה [[בחוק יד יצחק בן-צבי, התשכ"ט-1969]]; :: (5) מע"צ - חברה לאומית לדרכים בישראל בע"מ; :: (6) רשות העתיקות, כמשמעותה [[בחוק רשות העתיקות, התשמ"ט-1989]]; :: (7) רשות השידור, כמשמעותה [[בחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965]]; :: (8) רשות ניירות ערך, כמשמעותה [[בחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968]]; :: (9) שירות התעסוקה, כמשמעותו [[בחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959]]; :: (10) גוף אחר שתשלומי הקצבה בעד עובדיו משולמים באמצעות המדינה, ושקבע שר האוצר, בהודעה שתפורסם ברשומות. : (ב) כל סכום המנוהל בקופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית או בקופת גמל מרכזית לקצבה, כאמור בסעיף קטן (א), ושנמשך בידי המעסיק, שלא באמצעות הוראה לתשלום של אותו סכום לעובדו, לנושא משרה או לשאיריו, יופקד בחשבון בנק נפרד שהמעסיק יפתח למטרה זו בלבד ואשר לא יופקדו בו כספים אחרים זולת הסכומים האמורים ([[בפרק זה]] - החשבון הנפרד). @ 93. פטור מעיקול (תיקון: תשס"ז) : כל סכום המנוהל בקופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית או בקופת גמל מרכזית לקצבה, כאמור [[בסעיף 92(א)]], או בחשבון הנפרד, לא יהיה ניתן לשעבוד או לעיקול על פי כל דין, ואולם ניתן יהיה להטיל עיקול על כספים שנוכו לפי הוראות [[פרק זה]] ממשכורתו של עובד שסיים את שירותו או עבודתו או של נושא משרה שסיים את כהונתו, לפי הענין ושנמצאים בחשבון הנפרד, בשל תביעה של העובד או של נושא המשרה, לתשלום קצבה או להחזר תשלומים לפי [[סעיף 94]]. @ 94. החזר התשלומים (תיקון: תשע"ד) : (א) עובד שסיים את שירותו או עבודתו או נושא משרה שסיים את כהונתו, ואשר אינו זכאי לתשלום קצבה מאוצר המדינה, מקופת המעסיק או מקופת הגוף שבו כיהן, יהיה זכאי להחזר התשלומים שנוכו לפי הוראות [[פרק זה]] ממשכורתו. : (ב) שר האוצר יקבע כללים להחזר התשלומים לפי סעיף קטן (א). :: ((פורסמו [[תקנות התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) (כללים להחזר תשלומים), התשס"ט-2009]].)) @ 95. דין חייל (תיקון: תשע"ד) : לענין [[פרק זה]] יראו חייל המשרת בצבא הגנה לישראל על פי התחייבות לשירות קבע ושהסדר הפנסיה החל לגביו הוא תשלום פנסיה מקופת המדינה, כעובד, אף שאין מתקיימים לגביו יחסי עבודה. @ 95א. דין עובד כבאות (תיקון: תשע"ב) : בסעיף זה - :- "חברה מנהלת", "עמית–מעביד" ו"קופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית" - כהגדרתם [[בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005]]; :- "יום עסקים" - כהגדרתו [[בחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד-1994]]; :- "יתרה צבורה" - כהגדרתה לפי [[+|סעיפים 23]] [[ו-60 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005]]; :- "יום כינון הרשות" ו"רשות מקומית שיש לה מחלקה לשירותי כבאות" - כהגדרתם [[+|בסעיפים 2]] [[ו-97 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012]] בהתאמה; :-"עובד כבאות בפנסיה תקציבית" - כהגדרתו [[בסעיף 107ג לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970]]. : (ב) החל ביום כינון הרשות יראו את המדינה - :: (1) כמעביד של עובד כבאות בפנסיה תקציבית גם לגבי תשלומים שנוכו ממשכורתו של העובד לפי [[פרק זה]] לפני המועד האמור; :: (2) כעמית–מעביד לעניין קופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית שהעמית–מעביד בה הוא איגוד ערים לכבאות, או לעניין היתרה בקופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית שהעמית–מעביד בה הוא רשות מקומית שיש לה מחלקה לשירותי כבאות, הצבורה בשל עובדי כבאות בפנסיה תקציבית. : (ג) על אף האמור [[בסעיף 87 לפקודת מס הכנסה]], חברה מנהלת של קופה מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית שהעמית–מעביד בה הוא איגוד ערים או רשות מקומית שיש לה מחלקה לשירותי כבאות תעביר למדינה, לא יאוחר מ-14 ימי עסקים מיום כינון הרשות, את היתרה הצבורה לזכותו של העמית–מעביד בעד עובדי כבאות בפנסיה תקציבית. @ 96. עדיפות : הוראות [[פרק זה]] יחולו על אף האמור בכל דין או הסכם. @ 97. ביצוע ותקנות : שר האוצר ממונה על ביצוע [[פרק זה]] והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו. == פרק י"ז: שונות == @ 98. <!-- תיקון מס' 2 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס"ב-2002]].)) @ 99. <!-- תיקון מס' 2 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002]].)) @ 100. <!-- תיקון מס' 1 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב-2002]].)) @ 101. (תיקון: תשס"ה-5, תשס"ח) : ((הנוסח שולב [[בחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), התשנ"ג-1993]] כהוראת שעה.)) @ 102. <!-- תיקון מס' 29 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985]].)) @ 103. תמלוגים מאת רשות הנמלים והרכבות - הוראת שעה : עד יום ו' בחשון התשס"ד (1 בנובמבר 2003), תעביר רשות הנמלים והרכבות כמשמעותה [[בחוק רשות הנמלים והרכבות, התשכ"א-1961]], למדינה, נוסף על התמלוגים לפי [[סעיף 35א(ב) לחוק האמור]] ועל התמלוגים לפי [[חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002 ו-2003)|סעיף 30(א) לחוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ג-2002 (([צ"ל: חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002]))]], תמלוגים בסך של 34 מיליון שקלים חדשים, והכל כנגד ההפחתה בשכר כאמור [[בפרק ט"ו לחוק זה]]. @ 104. תשלום מאת רשות שדות התעופה - הוראת שעה : עד יום ו' בחשון התשס"ד (1 בנובמבר 2003), תעביר רשות שדות התעופה כמשמעותה [[בחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977]], למדינה, נוסף על התשלום השנתי לפי [[סעיף 40א לחוק האמור]], תשלום בסך של 20 מיליון שקלים חדשים, והכל כנגד ההפחתה בשכר כאמור [[בפרק ט"ו לחוק זה]]. @ 105. תשלום מאת רשות הדואר - הוראת שעה : עד יום ו' בחשון התשס"ד (1 בנובמבר 2003), תעביר רשות הדואר כמשמעותה [[בחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986]], למדינה, נוסף על התשלום השנתי לפי [[סעיף 44א לחוק האמור]], תשלום בסך של 20 מיליון שקלים חדשים, והכל כנגד ההפחתה בשכר כאמור [[בפרק ט"ו לחוק זה]]. @ 106. תשלום מאת רשות השידור - הוראת שעה : עד יום ו' בחשון התשס"ד (1 בנובמבר 2003), תעביר רשות השידור, כמשמעותה [[בחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965]], למדינה, תשלום בסך של 10 מיליון שקלים חדשים, והכל כנגד ההפחתה בשכר כאמור [[בפרק ט"ו לחוק זה]]. @ 107. <!-- תיקון מס' 2 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון, ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות), התשס"א-2001]].)) @ 108. <!-- תיקון מס' 57 --> : ((הנוסח שולב [[בחוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959]].)) @ 109. תחילה : תחילתו של חוק זה ביום א' בסיון התשס"ג (1 ביוני 2003), אלא אם כן נקבע אחרת. == תוספת (((בוטלה))) (תיקון: תשע"א, תשפ"ב) == <פרסום> התקבל בכנסת ביום כ"ז באייר התשס"ג (29 במאי 2003). <חתימות> * אריאל שרון ראש הממשלה * בנימין נתניהו שר האוצר * משה קצב נשיא המדינה * ראובן ריבלין יושב ראש הכנסת 547cc3wec0s70mmbqsy6p2n961qoqf9 0 359865 1417329 1353996 2022-08-08T11:30:23Z OpenLawBot 8112 [1417326] ת"ט wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו־2004), התשס״ג–2003}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:מאגר|2000614}} {{ח:תיבה|ס״ח תשס״ג, 386|חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו־2004)|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_299931.pdf}}, {{ח:תיבה|573|ת״ט}}; {{ח:תיבה|תשס״ד, 46|חוק גיל פרישה|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_300990.pdf}}, {{ח:תיבה|99, 147|חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה)|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_299603.pdf}}, {{ח:תיבה|287|תיקון מס׳ 137 והוראת שעה לפקודת מס הכנסה|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_299764.pdf}}, {{ח:תיבה|392|תיקון מס׳ 23 לחוק הבטחת הכנסה|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_299823.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ה, 2|ת״ט}}, {{ח:תיבה|30|תיקון מס׳ 2 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה)|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_301002.pdf}}, {{ח:תיבה|31|חוק מס הכנסה (תיקוני חקיקה)|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_299654.pdf}}, {{ח:תיבה|359, 367|חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה)|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_301004.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ו, 172|תיקון מס׳ 10|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_299885.pdf}}, {{ח:תיבה|261|ת״ט}}; {{ח:תיבה|תשס״ז, 58, 65|חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007)|https://fs.knesset.gov.il/17/law/17_lsr_300638.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ח, 140|חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה)|https://fs.knesset.gov.il/17/law/17_lsr_300835.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ט, 177, 190|חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו־2010)|https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301061.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״א, 638|תיקון מס׳ 15|https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301327.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ב, 746|חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה|https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301466.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ד, 605|חוק להחלפת המונח מעביד (תיקוני חקיקה)|https://fs.knesset.gov.il/19/law/19_lsr_306572.pdf}}; {{ח:תיבה|תשע״ו, 545|תיקון מס׳ 18 והוראת שעה|https://fs.knesset.gov.il/20/law/20_lsr_321440.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״א, 294|תיקון מס׳ 19 – הוראת שעה|https://fs.knesset.gov.il/23/law/23_lsr_594612.pdf}}; {{ח:תיבה|תשפ״ב, 738|תיקון מס׳ 20|https://fs.knesset.gov.il/24/law/24_lsr_618609.pdf}}. ''שינוי התוספת:'' {{ח:תיבה|ק״ת תשע״א, 1061|שינוי התוספת לחוק}}; {{ח:תיבה|תשע״ו, 201|שינוי התוספת לחוק}}, {{ח:תיבה|1086|שינוי התוספת לחוק (מס׳ 2)}}; {{ח:תיבה|תשע״ז, 693|שינוי התוספת לחוק}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:קטע2||תוכן עניינים}} {{ח:סעיף*}} <div class="law-toc"> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק א|פרק א׳: מטרת החוק}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ב|פרק ב׳: רשויות מקומיות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ג|פרק ג׳: משק החשמל}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ד|פרק ד׳: תעריפי מים והיטלי הפקה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ה|פרק ה׳: חקיקה תקציבית – דחיה וביטול}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ו|פרק ו׳: חברות ממשלתיות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ז|פרק ז׳: תקשורת}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ח|פרק ח׳: מס הכנסה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ט|פרק ט׳: מסים עקיפים}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק י|פרק י׳: היטל על העסקת עובדים זרים {{ח:הערה|(בוטל)}}}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק יא|פרק י״א: חקלאות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק יב|פרק י״ב: ביטוח לאומי}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק יב סימן א|סימן א׳: תיקונים שונים}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|פרק יב סימן ב|סימן ב׳: הצמדת גמלאות החל בשנת 2006}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק יג|פרק י״ג: בריאות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק יד|פרק י״ד: הסדר קרנות הפנסיה הוותיקות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק טו|פרק ט״ו: הפחתת משכורתם של העובדים ונושאי המשרה בשירות הציבורי (הוראת שעה)}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק טז|פרק ט״ז: תשלומי עובדים בפנסיה תקציבית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק יז|פרק י״ז: שונות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת|תוספת {{ח:הערה|(בוטלה)}}}}</div> </div> {{ח:קטע2|פרק א|פרק א׳: מטרת החוק}} {{ח:סעיף|1|מטרה}} {{ח:ת}} חוק זה בא לתקן חוקים שונים, לדחות את תחילתם של חוקים, לבטל חוקים וכן לקבוע הוראות נוספות, במטרה לאפשר התייעלות מבנית ארוכת טווח של המגזר הציבורי, לבצע רפורמות בענפי המשק, להשיג את יעדי התקציב ולצמצם את הגירעון הממשלתי, ההוצאה הממשלתית והציבורית והחוב הלאומי, והכל במסגרת תכנית להבראת כלכלת ישראל. {{ח:קטע2|פרק ב|פרק ב׳: רשויות מקומיות}} {{ח:סעיף|2|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב)|בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ״ג–1992}}.}} {{ח:סעיף|3|הוראת שעה לשנת הכספים 2003}} {{ח:תת|(א)}} בשנת הכספים 2003 יחולו, על אף האמור בכל דין, תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש״ס–2000 ({{ח:פנימי|פרק ב|בפרק זה}} – תקנות הסדרים 2000), בשינויים המחויבים, ואולם – {{ח:תתת|(1)}} בתקנה 1, בהגדרה ”הסכום החדש“, במקום ”בתוספת שיעור של 4.8 אחוזים“ יבוא ”בתוספת שיעור של 3.2 אחוזים“; {{ח:תתת|(2)}} בתקנה 5, לכל סכום הנקוב בפסקאות (1) עד (12), ייווסף 5.78% ממנו, ובפסקה (13), במקום ”4.8%“ יבוא ”3.2%“; {{ח:תתת|(3)}} בתקנה 6, לכל סכום הנקוב בפסקאות (1) עד (11), ייווסף 7.1% ממנו, ובפסקה (12), במקום ”4.8%“ יבוא ”3.2%“; {{ח:תתת|(4)}} בתקנה 9(ג), במקום ”כ״ד באדר ב׳ התש״ס (31 במרס 2000)“ יבוא ”י׳ בתמוז התשס״ג (10 ביולי 2003)“; {{ח:תתת|(5)}} בתקנה 12, במקום ”כ״ד בשבט התש״ס (31 בינואר 2000)“ יבוא ”א׳ בתמוז התשס״ג (1 ביולי 2003)“; {{ח:תתת|(6)}} בכל מקום בתקנות הסדרים 2000, במקום ”הכספים 1999“ יבוא ”הכספים 2002“ ובכל מקום, במקום ”הכספים 2000“ יבוא ”הכספים 2003“. {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור בכל דין – {{ח:תתת|(1)}} החלטת מועצת רשות מקומית לענין ארנונה כללית לשנת 2003, שהתקבלה לפני תחילתו של חוק זה בהתאם לתקנות הסדרים 2000 בשינויים המפורטים בסעיף קטן (א), תעמוד בתוקפה בשנת הכספים 2003; תחילת תוקפה של החלטה כאמור יהיה ביום כ״ז בטבת התשס״ג (1 בינואר 2003); {{ח:תתת|(2)}} לא קיבלה מועצת רשות מקומית החלטה כאמור בפסקה (1), תקבל או תתקן, ותפרסם החלטה בדבר הטלת ארנונה כללית לשנת 2003, ככל שיידרש להתאמתה לתקנות הסדרים 2000 בשינויים המפורטים בסעיף קטן (א), עד יום ל׳ בסיון התשס״ג (30 ביוני 2003); תחילת תוקפה של החלטה כאמור יהיה ביום כ״ז בטבת התשס״ג (1 בינואר 2003); {{ח:תתת|(3)}} לא פעלה מועצת רשות מקומית כאמור בפסקאות (1) או (2), יהיו סכומי הארנונה הכללית לשנת הכספים 2003 באותה רשות מקומית, הסכומים שקבעה הרשות לשנת הכספים 2002 בתוספת של 3.2% מהם. {{ח:תת|(ג)}} תחילתו של סעיף זה ביום כ״ז בטבת התשס״ג (1 בינואר 2003). {{ח:סעיף|4|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|פקודת העיריות|בפקודת העיריות}}.}} {{ח:סעיף|5|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|פקודת המועצות המקומיות|בפקודת המועצות המקומיות}}.}} {{ח:סעיף|6|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (ביוב)|בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ״ב–1962}}.}} {{ח:קטע2|פרק ג|פרק ג׳: משק החשמל}} {{ח:סעיף|7|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק משק החשמל|בחוק משק החשמל, התשנ״ו–1996}}.}} {{ח:קטע2|פרק ד|פרק ד׳: תעריפי מים והיטלי הפקה}} {{ח:סעיף|8|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|התעריפים עבור מים לחקלאות עודכנו {{ח:חיצוני|תקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות)|בתקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ״ז–1987}}.}} {{ח:סעיף|9|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|התעריפים עבור מים לתעשיה ולצריכה ביתית עודכנו {{ח:חיצוני|תקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות)|בתקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ״ז–1987}}.}} {{ח:סעיף|10|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|התעריפים למים ברשויות מקומיות עודכנו {{ח:חיצוני|תקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות)|בתקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשנ״ד–1994}}.}} {{ח:סעיף|11|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|היטלי הפקה על מים שפירים המופקים מאקוויפר עודכנו {{ח:חיצוני|תקנות המים (היטלי הפקה)|בתקנות המים (היטלי הפקה), התש״ס–2000}}.}} {{ח:סעיף|11|היטלי הפקה על מים שפירים המופקים מאקוויפר}} {{ח:ת}} על אף האמור {{ח:חיצוני|חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003)#סעיף 23|בסעיף 23 לחוק תכנית החירום}} {{ח:חיצוני|תקנות המים (היטלי הפקה)#סעיף 2|ובתקנה 2 לתקנות המים (היטלי הפקה), התש״ס–2000}}, החל ביום א׳ בסיון התשס״ג (1 ביוני 2003) – {{ח:תת|(1)}} מפיקי מים שפירים מכל האקוויפרים, לתעשיה ולצריכה ביתית, ישלמו היטל הפקה של 74.83 אגורות למ״ק; {{ח:תת|(2)}} מפיקי מים שפירים לחקלאות מאקוויפר החוף, ישלמו היטל הפקה של 66.92 אגורות למ״ק; {{ח:תת|(3)}} מפיקי מים שפירים לחקלאות מאקוויפר שאינו אקוויפר החוף, ישלמו היטל הפקה של 63.69 אגורות למ״ק. {{ח:סעיף|12|היטלי הפקה על מים עיליים}} {{ח:ת}} החל ביום א׳ בסיון התשס״ג (1 ביוני 2003) – {{ח:תת|(1)}} על אף האמור {{ח:חיצוני|חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003)#סעיף 24|בסעיף 24 לחוק תכנית החירום}}, מפיקי מים שפירים ממקורות מים עיליים לתעשיה ולצריכה ביתית, ישלמו היטל הפקה של 61.34 אגורות למ״ק; {{ח:תת|(2)}} מפיקי מיק שפירים ממקורות מים עיליים לחקלאות, ישלמו היטל הפקה של 10 אגורות למ״ק. {{ח:סעיף|13|שמירת דינים|תיקון: תשס״ג}} {{ח:ת}} החל ביום אי בסיון התשס״ג (1 ביוני 2003), עדכון תעריפי המים לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 112א|סעיף 112א לחוק המים, התשי״ט–1959}} (בסעיף זה – חוק המים), ועדכון היטלי הפקה לפי הוראות {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 116|סעיף 116(ג) לחוק המים}}, ייעשו לפי התעריפים הנקובים {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיפים 8 עד 12}}, לפי הענין, וזאת כל עוד התעריפים האמורים לא שונו לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 112|סעיפים 112(א)}} {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 116|או 116(א), (ב) ו־(ד) לחוק המים}}. {{ח:קטע2|פרק ה|פרק ה׳: חקיקה תקציבית – דחיה וביטול}} {{ח:סעיף|14|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק השאלת ספרי לימוד|בחוק השאלת ספרי לימוד, התשס״א–2000}}.}} {{ח:סעיף|15|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הלוואות לשכר לימוד|בחוק הלוואות לשכר לימוד, התשס״ב–2002}}.}} {{ח:סעיף|16|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הספריות הציבוריות|בחוק הספריות הציבוריות, התשל״ה–1975}}.}} {{ח:סעיף|17|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הלוואות לדיור|בחוק הלוואות לדיור, התשנ״ב–1992}}.}} {{ח:סעיף|18|תיקון {{ח:חיצוני|חוק הלוואות לדיור|חוק הלוואות לדיור}} – תחולה והוראת מעבר}} {{ח:ת}} הוראות {{ח:חיצוני|חוק הלוואות לדיור#סעיף 6ד|סעיף 6ד לחוק הלוואות לדיור, התשנ״ב–1992}}, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, יחולו על זכאי שחתם על חתה לרכישת דירה לפני תחילתו של חוק זה, ובלבד שהגיש בקשה לקבלת הלוואה בתוך 30 ימים מיום תחילתו של חוק זה, ובן על זכאי שהגיש בקשה להלוואה למטרה של בניית דירה לפני תחילתו של חוק זה. {{ח:סעיף|19|ביטול {{ח:חיצוני|חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה|חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה}}}} {{ח:ת}} {{ח:חיצוני|חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה|חוק השוואת זכויות פנסיה לאלמן ולאלמנה, התשס״א–2000}} – בטל. {{ח:סעיף|20|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)|בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט״ו–1955}}.}} {{ח:סעיף|21|תוקף}} {{ח:ת}} חקירות ילדים בעבירות המנויות {{ח:חיצוני|https://fs.knesset.gov.il/15/law/15_lsr_300518.pdf|בסעיף (1) בתוספת בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון מס׳ 9), התשס״ב–2002}}, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, שנעשו החל ביום כ״ט בניסן התשס״ג (1 במאי 2003) ועד ליום פרסומו של חוק זה, לא ייפסלו בשל בך שנעשו בידי שוטר לפי הדין שחל ערב כניסתו לתוקף של {{ח:חיצוני|https://fs.knesset.gov.il/15/law/15_lsr_300518.pdf|הסעיף האמור}}. {{ח:סעיף|22|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק זכויות נפגעי עבירה|בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס״א–2001}}.}} {{ח:סעיף|23|תיקון {{ח:חיצוני|חוק זכויות נפגעי עבירה|חוק זכויות נפגעי עבירה}} – תחילה ואי תחולה}} {{ח:ת}} תחילתו של {{ח:חיצוני|חוק זכויות נפגעי עבירה#סעיף 29|סעיף 29(ג) לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס״א–2001}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 22|בסעיף 22 לחוק זה}}, ביום ט״ז בטבת התשס״ג (21 בדצמבר 2002); בתקופה שמיום ט״ז בטבת התשס״ג (21 בדצמבר 2002) עד יום תחילתו של חוק זה, לא תוטל חובה ולא תינתן זכות מכוח הסעיפים המנויים {{ח:חיצוני|חוק זכויות נפגעי עבירה#סעיף 29|בסעיף האמור}}. {{ח:סעיף|24|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק סדר הדין הפלילי|בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב–1982}}.}} {{ח:קטע2|פרק ו|פרק ו׳: חברות ממשלתיות}} {{ח:סעיף|25|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק החברות הממשלתיות|בחוק החברות הממשלתיות, התשל״ה–1975}}.}} {{ח:סעיף|26|{{ח:חיצוני|חוק החברות הממשלתיות|חוק החברות הממשלתיות}} – הוראת מעבר}} {{ח:ת}} על אף האמור {{ח:חיצוני|חוק החברות הממשלתיות#סעיף 17|בסעיף 17(ג1) לחוק החברות הממשלתיות}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 25|בסעיף 25(4)(א) לחוק זה}}, חבר דירקטוריון שכיהן בחבר דירקטוריון ערב תחילתו של חוק זה בחברה ממשלתית, בחברת בת ממשלתית או בחברת חוץ, יוכל להמשיך לכהן בתפקידו באותה חברה עד תום תקופת הכהונה בהתאם לכתב המינוי: בהעדר כתב מינוי – עד תום שלוש שנים מתחילת הכהונה. {{ח:קטע2|פרק ז|פרק ז׳: תקשורת}} {{ח:סעיף|27|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)|בחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ״ב–1982}}.}} {{ח:סעיף|28|{{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)|חוק התקשורת (בזק ושידורים)}} – תחולה}} {{ח:ת}} האיסור להפעיל זכות לקבל דיבידנד בהתאם להוראת {{ח:חיצוני|חוק התקשורת (בזק ושידורים)#סעיף 4ד|סעיף 4ד(ד)(1) לחוק התקשורת}} כנוסחה {{ח:פנימי|סעיף 27|בסעיף 27(ד)(ה)(2)(ב) לחוק זה}} יחול לגבי העברה או רכישה של שליטה, השפעה ניכרת, או אמצעי שליטה בנותן השירות החיוני, שנעשתה לאחר תחילתו של חוק זה. {{ח:סעיף|29|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק התקנים|בחוק התקנים, התשי״ג–1953}}.}} {{ח:סעיף|30|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק רשות השידור|בחוק רשות השידור, התשכ״ה–1965}}.}} {{ח:סעיף|31|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|פקודת התעבורה|בפקודת התעבורה}}.}} {{ח:קטע2|פרק ח|פרק ח׳: מס הכנסה}} {{ח:סעיף|32||תיקון: תשס״ד־4, תשס״ה}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה|בפקודת מס הכנסה}}.}} {{ח:סעיף|33|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה|בפקודת מס הכנסה}} כהוראת שעה לשנת המס 2003.}} {{ח:סעיף|34||תיקון: תשס״ד־4}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|35||תיקון: תשס״ד־4}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|36|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה)|בחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ״ג–1963}}.}} {{ח:סעיף|37|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים)|בחוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ״ה–1985}}.}} {{ח:סעיף|38|ביטול {{ח:חיצוני|חוק הסדרים במשק המדינה (הנחות ממס הכנסה) (הוראת שעה)|חוק הסדרים במשק המדינה (הנחות ממס הכנסה) (הוראת שעה)}}}} {{ח:ת}} {{ח:חיצוני|חוק הסדרים במשק המדינה (הנחות ממס הכנסה) (הוראת שעה)|חוק הסדרים במשק המדינה (הנחות ממס הכנסה) (הוראת שעה), התשס״א–2001}} ({{ח:פנימי|פרק ח|בפרק זה}} – חוק הנחות ממס הכנסה) – בטל. {{ח:סעיף|39|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה|בפקודת מס הכנסה}}.}} {{ח:סעיף|40|מס הכנסה – תחילה, תחולה והוראות מעבר}} {{ח:תת|(א)}} תחילתו של {{ח:פנימי|פרק ח|פרק זה}} ביום א׳ בתמוז התשס״ג (1 ביולי 2003) (בסעיף זה – יום התחילה). {{ח:תת|(ב)}} {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 2א|סעיפים 2א}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 4א|4א(א)}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 9.28|9(28)}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 124ב|124ב}} {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 164|ו־164 לפקודה}} כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(1), (2), (3), (11) ו־(20) לחוק זה}}, יחולו על השתכרות או רווח כאמור {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 2א|בסעיף 2א לפקודה}} שהופקו או שנצמחו ביום התחילה או לאחריו. {{ח:תת|(ג)}} ההוראות המפורטות להלן יחולו לענין {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11|סעיף 11 לפקודה}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(4) לחוק זה}}, ביטול {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11א|סעיפים 11א}} {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11ב|ו־11ב לפקודה}}, כאמור {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(5) לחוק זה}}, ביטול {{ח:חיצוני|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים)#סעיף 11|סעיף 11 לחוק אזור סחר חופשי באילת}}, כאמור {{ח:פנימי|סעיף 37|בסעיף 37(1) לחוק זה}}, {{ח:חיצוני|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים)#סעיף 12|סעיף 12 לחוק אזור סחר חופשי באילת}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 37|בסעיף 37(2) לחוק זה}} וביטול {{ח:חיצוני|חוק הסדרים במשק המדינה (הנחות ממס הכנסה) (הוראת שעה)|חוק הנחות ממס הכנסה}} כאמור {{ח:פנימי|סעיף 38|בסעיף 38 לחוק זה}}: {{ח:תתת|(1)}} בשנת המס 2003 יראו לענין חישוב הזיכוי ממס לפי {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11|סעיפים 11}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11א|11א}} {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11ב|ו־11ב לפקודה}}, לפי {{ח:חיצוני|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים)|חוק אזור סחר חופשי באילת}}, לפי {{ח:חיצוני|חוק הסדרים במשק המדינה (הנחות ממס הכנסה) (הוראת שעה)|חוק הנחות ממס הכנסה}} ולפי {{ח:חיצוני|חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003)#סעיף 5|סעיף 5 לחוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו־2003), התשס״ב–2002}}, כנוסחם ערב יום התחילה לגבי תושבי יישובים שבעקבות חוק זה התבטלה זכאותם לזיכוי ממס כאמור, כאילו מחצית הכנסתם בשנת המס הופקה בתקופה שמיום כ״ז בטבת התשס״ג (1 בינואר 2003) עד יום ל׳ בסיון התשס״ג (30 ביוני 2003), ומחציתה הופקה בתקופה שמיום א׳ בתמוז התשס״ג (1 ביולי 2003) עד יום ו׳ בטבת התשס״ד (31 בדצמבר 2003), ויראו באותה שנת מס כאילו במקום הסכומים הנקובים באותם סעיפים, נקובה מחצית מסכומים אלה, ולענין {{ח:חיצוני|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים)|חוק אזור סחר חופשי באילת}} – כאילו זכאי התושב לזיכוי ממס בשל מחצית מהכנסתו החייבת בשנת המס; {{ח:תתת|(2)}} לענין מעסיק הזכאי להטבת מס לפי {{ח:חיצוני|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים)|חוק אזור סחר חופשי באילת}}, יחולו הוראות פסקה (1), בשינויים המחויבים; {{ח:תתת|(3)}} לענין תושבי נתיבות, הזכאים להטבות מס לפי {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11|סעיף 11(ב)(3)(ד) לפקודה}} כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(4) לחוק זה}}, יראו על אף הוראות כל דין, כאילו זכאותם בכל שנת המס 2003 היא לזיכוי כאמור {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11|באותו סעיף}} בשיעור של 11%, ולענין תושבי שדרות הזכאים להטבות מס כאמור, יראו על אף הוראות כל דין – כאילו זכאותם בכל שנת המס 2003 היא לזיכוי כאמור {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11|באותו סעיף}} בשיעור של 13%. {{ח:תת|(ד)}} תקנות שקבע שר האוצר לפי הוראות {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 93א|סעיף 93א לפקודה}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(8) לחוק זה}}, יחולו גם לגבי פירוק חברה באמור {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 93א|באותו סעיף}} שנעשה לפני פרסומן. {{ח:תת|(ה)}} תחולתם של {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 145|סעיפים 145 לפקודה}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(15) לחוק זה}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 152|152 לפקודה}} כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(18) לחוק זה}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 167|167 לפקודה}} כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(21) לחוק זה}}, על דוחות שהוגשו לשנת המס 2002 ואילך. {{ח:תת|(ו)}} תחולתו של {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 150|סעיף 150(ב) לפקודה}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(17) לחוק זה}}, על השגה שהוגשה ביום תחילתו של {{ח:פנימי|פרק ח|פרק זה}} ואילך. {{ח:תת|(ז)}} תחילתו של {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 235|סעיף 235(ב) לפקודה}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(31) לחוק זה}}, ביום שיקבע שר הרווחה לאחר התקנת תקנות לפי הוראות {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 384א|סעיף 384א(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ״ה–1995}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58(25) לחוק זה}}. {{ח:תת|(ח)}} תחילתו של {{ח:פנימי|סעיף 33|סעיף 33 לחוק זה}}, ביום כ״ז בטבת התשס״ג (1 בינואר 2003). {{ח:תת|(ט)}} לענין {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 120ב|סעיף 120ב לפקודה}}, יראו את הסכומים הנקובים {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 121|בסעיף 121 לפקודה}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 32|בסעיף 32(10) לחוק זה}}, {{ח:פנימי|סעיף 34|ובסעיפים 34}} {{ח:פנימי|סעיף 35|ו־35 לחוק זה}}, כאילו תואמו לאחרונה ביום כ״ז בטבת התשס״ג (1 בינואר 2003). {{ח:קטע2|פרק ט|פרק ט׳: מסים עקיפים}} {{ח:סעיף|41||תיקון: תשס״ה}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|בחוק מס ערך מוסף, התשל״ו–1975}}.}} {{ח:סעיף|42|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|פקודת המכס|בפקודת המכס}}.}} {{ח:סעיף|43|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק מס הבולים על מסמכים|בחוק מס הבולים על מסמכים, התשכ״א–1961}}.}} {{ח:קטע2|פרק י|פרק י׳: היטל על העסקת עובדים זרים {{ח:הערה|(בוטל)}}|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:סעיף|44||תיקון: תשס״ה־2, תשס״ה־3, תשס״ו, תשע״א, תשע״ו, תשפ״ב}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|45||תיקון: תשס״ו, תשס״ז־2, תשס״ט, תשע״ו, תשפ״א, תשפ״ב}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|46||תיקון: תשפ״ב}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|47||תיקון: תשפ״ב}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|48||תיקון: תשע״א, תשפ״ב}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:קטע2|פרק יא|פרק י״א: חקלאות}} {{ח:סעיף|49||תיקון: תשס״ו־2}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק)|בחוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק), התשל״ג–1973}}.}} {{ח:סעיף|50|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003)|בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס״ג–2002}}.}} {{ח:סעיף|51||תיקון: תשס״ו־2}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הרשות לפיקוח חקלאי|בחוק הרשות לפיקוח חקלאי, התשמ״ח–1988}}.}} {{ח:סעיף|52|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק לפיקוח על ייצוא הצמח ומוצריו|בחוק לפיקוח על ייצוא הצמח ומוצריו, התשי״ד–1954}}.}} {{ח:סעיף|53|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק המועצות למוצרי פירות וירקות (ייצור וייצוא)|בחוק המועצות למוצרי פירות וירקות (ייצור וייצוא), התשל״ג–1973}}.}} {{ח:סעיף|54|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק העבירות המינהליות|בחוק העבירות המינהליות, התשמ״ו–1985}}.}} {{ח:סעיף|55|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה)|בחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ״ט–1969}}.}} {{ח:סעיף|56|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)|בחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ״ד–1963}}.}} {{ח:סעיף|57|תיקון {{ח:חיצוני|חוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק)|לחוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק)}} {{ח:חיצוני|חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)|וחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)}} – תחילה|תיקון: תשס״ו־2}} {{ח:תת|(א)}} תחילתו של {{ח:פנימי|סעיף 49|סעיף 49 לחוק זה}}, למעט {{ח:חיצוני|חוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק)#סעיף 74|סעיף 74(א)(1) ו־(3) ו־(ב) לחוק מועצת הפירות (ייצור ושיווק), התשל״ג–1973}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 49|בפסקה (50) לסעיף האמור}}, ותחילתם של {{ח:פנימי|סעיף 51|סעיפים 51 עד 55 לחוק זה}}, ביום ז׳ בטבת התשס״ד (1 בינואר 2004). {{ח:תת|(ב)}} תחילתו של {{ח:פנימי|סעיף 50|סעיף 50 לחוק זה}}, ותחילתו של {{ח:פנימי|סעיף 56|סעיף 56 לחוק זה}} למעט {{ח:חיצוני|חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)#סעיף 76|סעיפים 76}}, {{ח:חיצוני|חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)#סעיף 77|77}}, {{ח:חיצוני|חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק)#סעיף 78|78(ב) לחוק המועצה לענף הלול, התשכ״ד–1964 {{ח:הערה|[צ״ל: חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ״ד–1963]}}}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 56|בפסקה (27) לסעיף האמור}}, ביום א׳ בתמוז התשס״ג (1 ביולי 2003). {{ח:קטע2|פרק יב|פרק י״ב: ביטוח לאומי}} {{ח:קטע3|פרק יב סימן א|סימן א׳: תיקונים שונים}} {{ח:סעיף|58||תיקון: תשס״ו}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי|בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ״ה–1995}}.}} {{ח:סעיף|59|{{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי|חוק הביטוח הלאומי}} – תחילה, תחולה והוראות מעבר|תיקון: תשס״ו־2}} {{ח:תת|(א)}} תחילתם של {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 1|סעיפים 1}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 6ב|6ב}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 335|ו־335 בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בפסקאות (1), (2) ו־(20) של סעיף 58 לחוק זה}} ביום ז׳ בטבת התשס״ד (1 בינואר 2004) (בסעיף קטן זה – מועד התחילה), והם יחולו על גמלאות ודמי ביטוח המשתלמים בער יום התחילה ואילך, ואולם הוראות {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 6ב|סעיף 6ב האמור}} לא יחולו – {{ח:תתת|(1)}} לענין גמלה לפי {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#פרק ד|פרק ד׳ לחוק הביטוח הלאומי}} – על מי שהתאריך הקובע {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#פרק ד|בפרק האמור}} חל לגביו לפני מועד התחילה; {{ח:תתת|(2)}} לענין גמלה לפי {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#פרק ח|פרק ח׳ בחוק הביטוח הלאומי}} – על מי שניתן לגבי מעבידו צו באמור {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 182|בסעיף 182 בחוק האמור}} לפני מועד התחילה. {{ח:תת|(ב)|(1)}} תחילתם של {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 36|סעיפים 36}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 74א|74א}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 149|149}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 220|220}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 237|ו־237 בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בפסקאות (3), (7), (10), (17) ו־(19) של סעיף 58 בחוק זה}}, בשנת הכספים 2003. {{ח:תתת|(2)}} על אף האמור בפסקה (1), תחילתם של {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 36|סעיפים 36(ג)}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 74א|74א(ג)}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 149|149(ג)}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 220|220(ג)}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 237|ו־237(ב)(3) בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בפסקאות (3), (7), (10), (17) ו־(19) של סעיף 58 בחוק זה}}, ביום א׳ בטבת התשס״ו (1 בינואר 2006). {{ח:תתת|(3)}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 36|סעיפים 36}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 149|149}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 220|220}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 237|ו־237 בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בפסקאות (3), (10), (17) ו־(19) של סעיף 58 בחוק זה}}, לא יחולו על התחייבויות המינהלה או המוסד שבהן התחייבו לפי המלצת המועצה שניתנה עד יום כ״ו בטבת התשס״ג (31 בדצמבר 2002) לפי אותם סעיפים, אף אם התחייבו בהן כאמור לאחר תחילתם של הסעיפים האמורים; לענין זה, ”המועצה“, ”המוסד“, ו”המינהלה“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 1|בסעיף 1 בחוק הביטוח הלאומי}}. {{ח:תתת|(4)}} בשנת הכספים 2004 ייקראו {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 36|סעיפים 36(ג)(2)}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 74א|74א(ב)(2)}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 149|149(ב)(2)}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 220|220(ב)(2)}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 237|ו־237(ב)(2)(ב) בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בפסקאות (3), (7), (10), (17) ו־(19) של סעיף 58 בחוק זה}}, כך שלענין הגדלת ההרשאה להתחייב באותה שנת כספים, כאמור באותם סעיפים, במקום ”20%“ יבוא ”30%“. {{ח:תת|(ג)}} הוראות {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 44|סעיף 44 בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58(4) בחוק זה}}, יחולו לגבי לידה שאירעה ביום א׳ בתמוז התשס״ג (1 ביולי 2003) (בסעיף זה – יום התחילה) או לאחריו. {{ח:תת|(ד)}} תחילתו של {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 53|סעיף 53(ד) בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58(5) בחוק זה}}, ביום כ״א בתמוז התשס״ב (1 ביולי 2002), והוא יחול על גמלאות ודמי ביטוח המשתלמים בעד היום האמור ואילך. {{ח:תת|(ה)}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 224|סעיפים 224}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 337|337}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 349|ו־349 בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58 בפסקאות (18), (21) ו־(22) בחוק זה}}, יחולו על גמלאות ודמי ביטוח המשתלמים בעד יום התחילה ואילך. {{ח:תת|(ו)}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 68|סעיף 68}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#לוח ד|ולוח ד׳ בחוק הביטוח הלאומי}} כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58 בפסקאות (6) ו־(26)}} יחולו על גמלאות המשתלמות בעד התקופה שתחילתה ביום ג׳ באב התשס״ג (1 באוגוסט 2003) ואילך. {{ח:תת|(ז)}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 165|סעיפים 165}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 166|166}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 173|173}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 176א|ו־176א בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58 בפסקאות (12) עד (14) ו־(16) בחוק זה}}, וביטול {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 164|סעיפים 164}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 173א|ו־173א}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#לוח יג|ולוח י״ג}}, למעט {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#לוח יג|סעיף 4 שבו}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי|בחוק האמור}}, כאמור {{ח:פנימי|סעיף 58|בפסקאות (11), (15) ו־(28) של סעיף 58 בחוק זה}}, יחולו על גמלאות המשתלמות בעד יום תחילתו של חוק זה ואילך. {{ח:תת|(ח)}} הוראות {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 97|סעיפים 97}}, {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 350|350}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 351|ו־351 בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחם {{ח:פנימי|סעיף 58|בפסקאות (8), (23) ו־(24) של סעיף 58 בחוק זה}}, יחולו לגבי דמי פגיעה, המשתלמים בעד פגיעה בעבורה, שאירעה ביום ד׳ באלול התשס״ג (1 באוגוסט 2003) או לאחריו. {{ח:תת|(ט)}} הוראות {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 107|סעיף 107 בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58(9) בחוק זה}}, יחולו על פגיעה בעבודה שאירעה ביום התחילה או לאחריו; היתה הפגיעה בעבודה מחלת מקצוע – יחולו הוראות {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 107|הסעיף האמור}} על מי שהזכאות למענק נוצרה לגביו ביום התחילה או לאחריו. {{ח:תת|(י)}} {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#לוח ז|לוח ז׳ בחוק הביטוח הלאומי}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58(27) בחוק זה}}, וביטול {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#לוח יג|סעיף 4 בלוח י״ג בחוק הביטוח הלאומי}}, כאמור {{ח:פנימי|סעיף 58|בסעיף 58(28) בחוק זה}}, יחולו על מי שהתאריך הקובע לגביו חל ביום התחילה או לאחריו. {{ח:סעיף|60|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי|בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ״ה–1995}} כהוראת שעה.}} {{ח:סעיף|61|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי|בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ״ה–1995}}.}} {{ח:סעיף|62|הסכם בדבר גמלת ניידות – הוראת שעה}} {{ח:תת|(א)}} על אף האמור בהסכם בדבר גמלת ניידות שנערך לפי {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 9|סעיף 9 בחוק הביטוח הלאומי}} (בסעיף זה – ההסכם), ובכפוף להוראות סעיף קטן (ב), סכומי ההטבות הניתנות לפי ההסכם לא יעודכנו בתקופה שמיום א׳ בסיון התשס״ג (1 ביוני 2003) עד יום א׳ בטבת התשס״ו (31 בדצמבר 2005), ויראו אותם בתום התקופה האמורה כאילו עודכנו לפי ההסכם. {{ח:תת|(ב)}} עלה המדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של שנת 2004 או של שנת 2005 בשיעור של יותר מ־5% ביחס למדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של השנה הקודמת, יעודכנו ההטבות לפי ההסכם בשיעור עליית המדד כאמור, בניכוי חמש נקודות האחוז. {{ח:תת|(ג)}} בסעיף זה – {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”הטבות“ – כל מענק, קצבה, פיצוי וכל תשלום אחר, בין בכסף ובין בשווה כסף; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”המדד“ – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. {{ח:סעיף|63||תיקון: תשס״ד־2}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|64|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק המזונות (הבטחת תשלום)|בחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל״ב–1972}}.}} {{ח:סעיף|65|{{ח:חיצוני|חוק המזונות (הבטחת תשלום)|חוק המזונות (הבטחת תשלום)}} – תחילה ותחולה}} {{ח:ת}} תחילתו של {{ח:חיצוני|חוק המזונות (הבטחת תשלום)#סעיף 9א|סעיף 9א בחוק המזונות}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 64|בסעיף 64 בחוק זה}}, ביום ז׳ בטבת התשס״ג (1 בינואר 2004) (בסעיף זה – יום התחילה); הוראות {{ח:חיצוני|חוק המזונות (הבטחת תשלום)#סעיף 9א|סעיפים קטנים (א) עד (ג) ו־(ה) של הסעיף האמור}} יחולו על תשלומים המשתלמים בעד יום התחילה ואילך והוראות {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי#סעיף 9א|סעיף קטן (ד) של הסעיף האמור}} יחולו – {{ח:תת|(1)}} לגבי מי שיצא את ישראל ביום התחילה או לאחריו – על תשלומים המשתלמים בעד יום התחילה ואילך; {{ח:תת|(2)}} לגבי מי שיצא את ישראל לפני יום התחילה – על תשלומים המשתלמים בעד יום כ׳ בטבת התשס״ה (1 בינואר 2005) ואילך. {{ח:קטע3|פרק יב סימן ב|סימן ב׳: הצמדת גמלאות החל בשנת 2006}} {{ח:סעיף|66||תיקון: תשס״ד־3, תשס״ה}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי|בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ״ה–1995}}.}} {{ח:סעיף|67||תיקון: תשס״ד, תשס״ד־5, תשס״ה־4}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הבטחת הכנסה|בחוק הבטחת הכנסה, התשמ״א–1980}}.}} {{ח:סעיף|68|תחילה ותחולה|תיקון: תשס״ד־3}} {{ח:ת}} תחילתן של הוראות {{ח:חיצוני|חוק הביטוח הלאומי|חוק הביטוח הלאומי}} {{ח:חיצוני|חוק הבטחת הכנסה|וחוק הבטחת הכנסה}}, כנוסחן {{ח:פנימי|פרק יב סימן ב|בסימן זה}}, ביום א׳ בטבת התשס״ו (1 בינואר 2006), והן יחולו על גמלאות ודמי ביטוח המשתלמים בעד היום האמור ואילך. {{ח:קטע2|פרק יג|פרק י״ג: בריאות}} {{ח:סעיף|69|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק ביטוח בריאות ממלכתי|בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ״ד–1994}}.}} {{ח:סעיף|70|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|פקודת בריאות העם|בפקודת בריאות העם, 1940}}.}} {{ח:סעיף|71|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק ביטוח בריאות ממלכתי|בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ״ד–1994}}.}} {{ח:סעיף|72|{{ח:חיצוני|חוק ביטוח בריאות ממלכתי|חוק ביטוח בריאות ממלכתי}} {{ח:חיצוני|פקודת בריאות העם|ופקודת בריאות העם}} – תחילה והוראות מעבר|תיקון: תשס״ו־2}} {{ח:תת|(א)}} הנחות ופטורים שהיו קבועים ערב תחילתו של חוק זה לפי {{ח:חיצוני|חוק ביטוח בריאות ממלכתי#סעיף 8|סעיף 8(א1)(2)(ג) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי}}, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ושאין הוראה לקבעם לפי {{ח:חיצוני|חוק ביטוח בריאות ממלכתי#סעיף 8|הסעיף האמור}} כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 69|בסעיף 69 לחוק זה}}, בטלים מיום תחילתו של חוק זה ואילך. {{ח:תת|(ב)|(1)}} תחילתו של {{ח:חיצוני|חוק ביטוח בריאות ממלכתי#סעיף 14|סעיף 14(ז) בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ״ד–1994}}, כנוסחו אחרי התיקון {{ח:פנימי|סעיף 69|שבסעיף 69}}, ביום א׳ בתמוז התשס״ג (1 ביולי 2003) (בסעיף זה – יום התחילה), והוא יחול על דמי ביטוח בריאות המשתלמים בעד יום התחילה ואילך. {{ח:תתת|(2)}} כללים כאמור {{ח:חיצוני|חוק ביטוח בריאות ממלכתי#סעיף 14|בסעיף 14(ז)(3) בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ״ד–1994}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 69|בסעיף 69}}, ייקבעו לראשונה בתוך 90 ימים מיום התחילה. {{ח:תת|(ג)}} המשך הפעלת יחידה מקצועית, שפעלה בבית חולים ערב תחילתו של חוק זה (בסעיף זה – יחידה מקצועית קיימת), טעון רישום לפי הוראות {{ח:חיצוני|פקודת בריאות העם#סעיף 25|סעיף 25(א) לפקודה}} כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 70|בסעיף 70 לחוק זה}}, ולענין זה יראו את בית החולים כמי שמבקש לראשונה רישום כאמור, יחידה מקצועית קיימת אשר לא נרשמה כאמור ער יום ה׳ בטבת התשס״ד (31 בדצמבר 2003), תחדל לפעול ביום ז׳ בטבת התשס״ד (1 בינואר 2004); לענין זה, ”יחידה מקצועית“ – למעט מחלקה, אלא אם כן היא יחידה מקצועית ייחודית כהגדרתה {{ח:חיצוני|פקודת בריאות העם#סעיף 24|בסעיף 24(א) לפקודת בריאות העם, 1940}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 70|בסעיף 70 לחוק זה}}. {{ח:קטע2|פרק יד|פרק י״ד: הסדר קרנות הפנסיה הוותיקות}} {{ח:סעיף|73|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח|בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ״א–1981}}.}} {{ח:סעיף|74|הוראות מעבר}} {{ח:תת|(א)}} קרן ותיקה, למעט קרן ותיקה שמתקיימים בה התנאים {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח#סעיף 78טז|שבסעיף 78טז לחוק הפיקוח}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 73|בסעיף 73 לחוק זה}}, שאין לה ביום תחילתו של חוק זה (בסעיף זה – יום התחילה) מנהל מורשה לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח#סעיף 68|סעיף 68 לחוק הפיקוח}}, ימנה לה המפקח מנהל מיוחד לפי הוראות {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח#סעיף 78ד|סעיף 78ד לחוק הפיקוח}}, כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 73|בסעיף 73 לחוק זה}}, עד יום ג׳ באב התשס״ג (1 באוגוסט 2003). {{ח:תת|(ב)}} היה לקרן ותיקה ערב תחילתו של חוק זה מנהל מורשה לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח#סעיף 68|סעיף 68 לחוק הפיקוח}}, יראו אותו במי שמונה למנהל מיוחד לאותה קרן לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח#סעיף 78ד|סעיף 78ד לחוק הפיקוח}} כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 73|בסעיף 73 לחוק זה}}, לתקופה שעד תום שנה מיום התחילה, ורשאי המפקח להאריך את תקופת כהונתו מפעם לפעם, בהתאם להוראות {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח#פרק ז1|פרק ז׳1 לחוק הפיקוח}}, בנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 73|בסעיף 73 לחוק זה}}. {{ח:תת|(ג)}} מונתה לפני יום התחילה ועדת הנהלה לקרן ותיקה שמונה לה מנהל מורשה כאמור בסעיף קטן (א), יראו את חבריה כמי שמונו לחבר מינהלה לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח#סעיף 78ד|סעיף 78ד לחוק הפיקוח}} כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 73|בסעיף 73 לחוק זה}}, לתקופה שעד תום שנה מיום התחילה, והמפקח רשאי להאריך את תקופת כהונתם מפעם לפעם, בהתאם להוראות {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על עסקי ביטוח#פרק ז1|פרק ז׳1 לחוק הפיקוח}} כנוסחו {{ח:פנימי|סעיף 73|בסעיף 73 לחוק זה}}. {{ח:קטע2|פרק טו|פרק ט״ו: הפחתת משכורתם של העובדים ונושאי המשרה בשירות הציבורי (הוראת שעה)}} {{ח:סעיף|75|הגדרות}} {{ח:ת}} {{ח:פנימי|פרק טו|בפרק זה}} – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”התקופה הקובעת“ – התקופה שמיום א׳ בתמוז התשס״ג (1 ביולי 2003) עד יום כ״ג בסיון התשס״ה (30 ביוני 2005); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הסכם“ – הסכם קיבוצי כללי או מיוחד כמשמעותם {{ח:חיצוני|חוק הסכמים קיבוציים|בחוק הסכמים קיבוציים, התשי״ז–1957}} ({{ח:פנימי|פרק טו|בפרק זה}} – חוק הסכמים קיבוציים), צו הרחבה כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק הסכמים קיבוציים|בחוק האמור}}, הסדר קיבוצי, הוראת מינהל, או חוזה עבודה אישי לרבות חוזה מיוחד לפי {{ח:חיצוני|חוק שירות המדינה (מינויים)#סעיף 40|סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי״ט–1959}}, שלפיהם המעביד משלם שכר או תשלומים נלווים לעובד, או המסדירים תנאי עבודה אחרים של העובד; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ההסכם לעידוד הצמיחה במשק“ – הסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק הסכמים קיבוציים|בחוק הסכמים קיבוציים}}, שנחתם ביום כ׳ באייר התשס״ג (22 במאי 2003), בין מדינת ישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הענקות ותשלומים“ – תשלומים חד־פעמיים המשולמים עקב סיום עבודה, שירות או כהונה לפי דין או הסכם; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מוסד חינוך“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק לימוד חובה#סעיף 1|בסעיף 1 לחוק לימוד חובה, התש״ט–1950 {{ח:הערה|[צ״ל: חוק לימוד חובה, התש״ט–1949]}}}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מעביד“ – כל אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} המדינה; {{ח:תתת|(2)}} גוף מתוקצב כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 21|בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ״ה–1985}} ({{ח:פנימי|פרק טו|בפרק זה}} – חוק יסודות התקציב); {{ח:תתת|(3)}} תאגיד בריאות כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 21|בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב}}; {{ח:תתת|(4)}} גוף נתמך כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 32|בסעיף 32 לחוק יסודות התקציב}}; {{ח:תתת|(5)}} מוסד חינוך שהממשלה משתתפת בתקציבו, במישרין או בעקיפין; {{ח:תתת|(6)}} גוף אחר שהממשלה משתתפת בתקציבו, במישרין או בעקיפין, וששר האוצר קבע לגביו בהודעה ברשומות כי הוא מעביד לענין {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”משכורת“ – הכנסת עבודה כהגדרתה {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 2.2|בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה}}, שניתנה בכסף; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”נושא משרה“ – כל אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} ראש הממשלה; {{ח:תתת|(2)}} שר; {{ח:תתת|(3)}} סגן שר; {{ח:תתת|(4)}} יושב ראש הכנסת; {{ח:תתת|(5)}} ראש האופוזיציה; {{ח:תתת|(6)}} סגן יושב ראש הכנסת; {{ח:תתת|(7)}} יושב ראש ועדה בכנסת; {{ח:תתת|(8)}} חבר הכנסת; {{ח:תתת|(9)}} מבקר המדינה; {{ח:תתת|(10)}} שופט; {{ח:תתת|(11)}} שופט בית דין לעבודה; {{ח:תתת|(12)}} שופט תעבורה; {{ח:תתת|(13)}} דיין; {{ח:תתת|(14)}} קאדי; {{ח:תתת|(15)}} קאדי מד׳הב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”עובד“ – מי שמלאו לו 18 שנים המועסק אצל מעביד על פי הסכם; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קבלן כוח אדם“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם|בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ״ו–1996}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קופת גמל“ – כהגדרתה {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)#סעיף 1|בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קצבה“ – סכום המשתלם מדי חודש לעובד שפרש משירותו או מעבודתו, או לשאיריו של עובד כאמור; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שכר מינימום“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק שכר מינימום|בחוק שכר מינימום, התשמ״ז–1987}} ({{ח:פנימי|פרק טו|בפרק זה}} – חוק שכר מינימום). {{ח:סעיף|76|הפחתת המשכורת ודחיית תשלומים}} {{ח:תת|(א)}} בתקופה הקובעת או בעדה תפחת משכורתו של עובד או יידחו תשלומים שלהם הוא זכאי לפי הסכם, בהתאם להוראות שנקבעו בהסכם הקיבוצי החל עליו המסדיר, בין השאר, ענינים אלה ואשר אושר בידי שר האוצר. {{ח:תת|(ב)}} לא חל על עובד הסכם קיבוצי כאמור בסעיף קטן (א), יחולו לגביו הוראות ההסכם לעידוד הצמיחה במשק. {{ח:סעיף|77|סייג לתחולה}} {{ח:ת}} הוראות {{ח:פנימי|סעיף 76|סעיף 76}} לא יחולו על עובד בשירות המדינה, המועסק בחוזה מיוחד לפי {{ח:חיצוני|תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד)#סעיף 1|תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש״ך–1960}}, החל ביום י״ג באדר א׳ התשס״ג (15 בפברואר 2003) או לאחריו, ברמת שכר הנמוכה מזו שהיתה קיימת לפני המועד האמור לגבי עובדים מסוגו. {{ח:סעיף|78|החלת ההסכם לעידוד הצמיחה במשק}} {{ח:ת}} שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לקבוע כי הוראות ההסכם לעידוד הצמיחה במשק, כפי שיקבע, יחולו על מעבידיהם של עובדים מאורגנים שחל עליהם {{ח:פנימי|סעיף 76|סעיף 76(ב)}} ועל ארגוני העובדים המייצגים עובדים כאמור. {{ח:סעיף|79|עובד שמשכורתו צמודה למשכורת נושא משרה}} {{ח:ת}} לגבי עובד שמשכורתו צמודה למשכורת נושא משרה, לא תובא בחשבון, בחישוב המשכורת אשר תופחת בהתאם להוראות {{ח:פנימי|סעיף 76|סעיף 76}}, הפחתת המשכורת של נושא המשרה לפי {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}}. {{ח:סעיף|80|סייג לענין תשלומים שונים|תיקון: תשס״ה־3}} {{ח:ת}} הפחתת המשכורת לפי {{ח:פנימי|סעיף 76|סעיף 76}} לא תובא בחשבון בחישוב אלה: {{ח:תת|(1)}} תשלומי המעביד והעובד לקופת גמל המשולמים בעד התקופה הקובעת; {{ח:תת|(1א)}} ההכנסה, החיוב במס או הפטור ממנו, לפי הענין, בשל תשלומים לקופת גמל בעד התקופה הקובעת, לפי הוראות {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 3.ה|סעיפים 3(ה)}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 3.ה1|(ה1)}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 3.ה3|(ה3)}}, {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 9.7א|9(7א)}} {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 45א|ו־45א לפקודת מס הכנסה}}; {{ח:תת|(2)}} ההענקות והתשלומים המשולמים לעובד או לשאירו, בתקופה הקובעת או בעדה; {{ח:תת|(3)}} גמלה המשתלמת למבוטח או לתלוי בו, לפי {{ח:חיצוני|חוק חוזה הביטוח#פרק ה סימן ה|סימנים ה׳}} {{ח:פנימי|פרק ה סימן ח|ו־ח׳ בפרק ה׳ לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ״ה–1995}}; {{ח:תת|(4)}} תגמול המשולם לפי חוזה ביטוח נכות כאמור {{ח:חיצוני|חוק חוזה הביטוח#פרק ג|בפרק ג׳ לחוק חוזה הביטוח, התשמ״א–1981}}, וכן דמי ביטוח המשולמים לפי חוזה כאמור בעד התקופה הקובעת. {{ח:סעיף|80א|הרחבת תחולת {{ח:פנימי|סעיף 80|סעיף 80}}|תיקון: תשס״ה־3}} {{ח:ת}} במהלך כל התקופה שבה הופחתה משכורתו של עובד שהוא עובד אצל מעביד שאינו מנוי {{ח:פנימי|סעיף 75|בפסקאות (1) עד (6) להגדרה ”מעביד“ שבסעיף 75}}, יחולו לגביו הוראות {{ח:פנימי|סעיף 80|סעיף 80(1)}} {{ח:פנימי|סעיף 80|ו־80(1א)}}, ובלבד שמתקיימים בו כל אלה: {{ח:תת|(1)}} משכורתו הופחתה בתוך 90 ימים מיום כ׳ באייר התשס״ג (22 במאי 2003); {{ח:תת|(2)}} העובד אינו ”בעל שליטה“ כהגדרתו {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 32|בסעיף 32(9) לפקודת מס הכנסה}}. {{ח:סעיף|81|דין הפחתת המשכורת לענין גמלאות}} {{ח:ת}} על אף הוראות {{ח:חיצוני|חוק שירות המדינה (גמלאות)|חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש״ל–1970}}, {{ח:חיצוני|חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות)|חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ״ה–1985}}, {{ח:חיצוני|חוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון|חוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, התשכ״ט–1969}}, וההחלטות שהתקבלו לפיו, והסכם שלפיו משולמת קצבה מאוצר המדינה או מקופת המעביד, הפחתת המשכורת לפי {{ח:פנימי|סעיף 76|סעיף 76}} לא תובא בחשבון בחישוב המשכורת הקובעת לתשלום קצבה. {{ח:סעיף|82|דין חייל}} {{ח:תת|(א)}} לענין {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}}, יראו חייל המשרת בצבא הגנה לישראל על פי התחייבות לשירות קבע כעובד, אף שאין מתקיימים לגביו יחסי עובד ומעביד. {{ח:תת|(ב)}} שר האוצר, בהתייעצות עם שר הביטחון רשאי לקבוע הסדרים השונים מההסדרים הקבועים {{ח:פנימי|פרק טו|בפרק זה}} לגבי חייל שמשולמת לו משכורת מיוחדת; בסעיף זה, ”חייל“ ו”משכורת מיוחדת“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 11|בסעיף 11 לפקודת מס הכנסה}}. {{ח:סעיף|83|דין נושא משרה}} {{ח:ת}} לענין {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}}, יראו נושא משרה כעובד, אף שאין מתקיימים לגביו יחסי עובד ומעביד. {{ח:סעיף|84|דין עובד קבלן כוח אדם}} {{ח:ת}} הוראות {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}} יחולו גם על מי שמועסק על ידי קבלן כוח אדם אצל מעביד על פי הסכם. {{ח:סעיף|85|החלת {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב|חוק יסודות התקציב}}}} {{ח:ת}} הוראות {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 29א|סעיפים 29א}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 29ב|29ב}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 33א|33א(ב1)}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 33א|33א(ד) עד (ו)}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 34|34(א)(1)}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 34|34(ב)}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 35|35}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 35א|35א}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 36|36}}, {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 37|37(ד) עד (ו)}} {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 39|ו־39 לחוק יסודות התקציב}}, לענין שינויים בשכר או מתן הטבות כספיות אחרות הקשורות בעבודה, לרבות הסמכויות הנתונות בהן, יחולו, בשינויים המחויבים, לגבי תשלום משכורת שנעשה בניגוד להוראות {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}}. {{ח:סעיף|86|עדיפות ואי פגיעה בשכר מינימום}} {{ח:תת|(א)}} הוראות {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}} יחולו על אף האמור בכל דין או הסכם, לרבות: {{ח:תתת|(1)}} {{ח:חיצוני|חוק הסכמים קיבוציים|חוק הסכמים קיבוציים}}, צו הרחבה שניתן לפיו ביום ב׳ בשבט התשס״ג (5 בינואר 2003) בענין תשלום תוספת יוקר וצווי הרחבה שניתנו לפי {{ח:חיצוני|חוק הסכמים קיבוציים|החוק האמור}} בענין תשלום קצובת הבראה; {{ח:תתת|(2)}} {{ח:חיצוני|חוק שעות עבודה ומנוחה|חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי״א–1951}}; {{ח:תתת|(3)}} החלטה שהתקבלה לפי אחד מאלה: {{ח:תתתת|(א)}} {{ח:חיצוני|חוק-יסוד: הממשלה|חוק־יסוד: הממשלה}}; {{ח:תתתת|(ב)}} {{ח:חיצוני|חוק-יסוד: השפיטה|חוק־יסוד: השפיטה}}; {{ח:תתתת|(ג)}} {{ח:חיצוני|חוק-יסוד: מבקר המדינה|חוק־יסוד: מבקר המדינה}}; {{ח:תתתת|(ד)}} {{ח:חיצוני|חוק בית הדין לעבודה|חוק בית הדין לעבודה, התשכ״ט–1969}}; {{ח:תתתת|(ה)}} {{ח:חיצוני|חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים|חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, התשכ״ג–1962}}; {{ח:תתתת|(ו)}} {{ח:חיצוני|חוק הדיינים|חוק הדיינים, התשט״ו–1955}}; {{ח:תתתת|(ז)}} {{ח:חיצוני|חוק הקאדים|חוק הקאדים, התשכ״א–1961}}; {{ח:תתתת|(ח)}} {{ח:חיצוני|חוק שכר חברי הכנסת|חוק שכר חברי הכנסת, התש״ט–1949}}; {{ח:תת|(ב)}} על אף הוראות סעיף קטן (א) משכורתו של עובד לא תפחת בשל הוראות {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}} מהשכר שלו הוא זכאי לפי הוראות {{ח:חיצוני|חוק שכר מינימום|חוק שכר מינימום}}. {{ח:סעיף|87|ביצוע ותקנות}} {{ח:ת}} שר האוצר ממונה על ביצוע הוראות {{ח:פנימי|פרק טו|פרק זה}} והוא רשאי, באישור ועדת הכספים של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו. {{ח:קטע2|פרק טז|פרק ט״ז: תשלומי עובדים בפנסיה תקציבית}} {{ח:סעיף|88|הגדרות|תיקון: תשס״ז, תשע״ד}} {{ח:ת}} {{ח:פנימי|פרק טז|בפרק זה}} – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”המועד הקובע“ – יום ז׳ בטבת התשס״ד (1 בינואר 2004); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הסכם“ – הסכם קיבוצי כללי או מיוחד כמשמעותם {{ח:חיצוני|חוק הסכמים קיבוציים|בחוק הסכמים קיבוציים, התשי״ז–1957}}, הסדר קיבוצי, הוראת מינהל או חוזה עבודה אישי לרבות חוזה מיוחד לפי {{ח:חיצוני|חוק שירות המדינה (מינויים)#סעיף 40|סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי״ט–1959}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק קופות גמל“ – {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)|חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס״ה–2005}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”עובד“ – מי שמועסק אצל מעסיק, לרבות שוטר וסוהר, שהסדר הפנסיה החל לגביו הוא תשלום קצבה, לפי דין או הסכם, מאוצר המדינה או מקופת המעסיק; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מעסיק“ – כל אחד מהמפורטים להלן, שהסדר הפנסיה החל לגבי עובדיו, או חלק מהם, הוא תשלום קצבה מאוצר המדינה או מקופתו; {{ח:תתת|(1)}} המדינה; {{ח:תתת|(2)}} גוף מתוקצב וגוף נתמך כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 21|בסעיפים 21}} {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב#סעיף 32|ו־32 לחוק יסודות התקציב, התשמ״ה–1985}}; {{ח:תתת|(3)}} גוף אחר שהממשלה משתתפת בתקציבו, במישרין או בעקיפין, וששר האוצר קבע לגביו בהודעה ברשומות כי הוא מעסיק לענין {{ח:פנימי|פרק טז|פרק זה}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”משכורת“ – הכנסת עבודה כמשמעותה {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 2.2|בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”משכורת קובעת“, לענין עובד או נושא משרה מסוים, בזמן מסוים – רכיבי המשכורת המשולמים לעובד או לנושא המשרה, שהיו מובאים בחשבון לצורך חישוב הקצבה, אילו אותו עובד או נושא משרה היה פורש לגמלאות באותו זמן; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”נושא משרה“ – כל אחד מהמפורטים להלן, שהסדר הפנסיה החל לגביו הוא תשלום קצבה מאוצר המדינה או מקופת הגוף שבו הוא מכהן; {{ח:תתת|(1)}} נושאי המשרה המפורטים {{ח:חיצוני|חוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון#תוספת|בתוספת לחוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, התשכ״ט–1969}} ({{ח:פנימי|פרק טז|בפרק זה}} – חוק גמלאות לנושאי משרה); {{ח:תתת|(2)}} ראש רשות כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו)|בחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל״ז–1977}} ({{ח:פנימי|פרק טז|בפרק זה}} – חוק הרשויות המקומיות); {{ח:תתת|(3)}} ראש מועצה דתית וסגניו אשר עליהם חל {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו)|חוק הרשויות המקומיות}}, לפי הוראות {{ח:חיצוני|חוק שירותי הדת היהודיים#סעיף 14|סעיף 14 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל״א–1971}} ({{ח:פנימי|פרק טז|בפרק זה}} – חוק שירותי הדת היהודיים); {{ח:תתת|(4)}} רב עיר כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק שירותי הדת היהודיים#סעיף 15|בסעיף 15 לחוק שירותי הדת היהודיים}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית“, ”קופת גמל מרכזית לקצבה“ – כהגדרתן {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)|בחוק קופות גמל}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קצבה“ – סכום המשתלם מדי חודש לעובד או לנושא משרה שפרש לגמלאות, או לשאיריו; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שאיר“, של עובד או של נושא משרה – כמשמעותו בהסדר הפנסיה החל לגבי העובד או נושא המשרה. {{ח:סעיף|89|ניכוי תשלומים מעובד|תיקון: תשע״ד}} {{ח:תת|(א)}} מהמשכורת המשולמת לעובד בעד המועד הקובע ואילך ינכה המעסיק תשלומים בשיעורים כמפורט להלן: {{ח:תתת|(1)}} בעד התקופה החל במועד הקובע עד יום י״ט בטבת התשס״ה (31 בדצמבר 2004) – 1% ממשכורתו הקובעת של העובד; {{ח:תתת|(2)}} בעד התקופה החל ביום כ׳ בטבת התשס״ה (1 בינואר 2005) ואילך – 2% ממשכורתו הקובעת של העובד. {{ח:תת|(ב)}} על אף הוראות סעיף קטן (א), נקבעו בהסכם, שאושר על ידי שר האוצר, שיעורים אחרים מהשיעורים הקבועים באותו סעיף קטן, שהם אחידים לגבי כלל העובדים אצל אותו מעסיק, ינכה המעסיק, לפי הוראות סעיף קטן (א), תשלומים בשיעורים שנקבעו בהסכם כאמור. {{ח:סעיף|90|ניכוי תשלומים מנושא משרה}} {{ח:ת}} מהמשכורת המשולמת לנושא משרה בעד המועד הקובע ואילך ינוכו תשלומים בשיעורים כמפורט להלן: {{ח:תת|(1)}} בעד התקופה החל במועד הקובע עד יום י״ט בטבת התשס״ה (31 בדצמבר 2004) – 1% ממשכורתו הקובעת של נושא המשרה; {{ח:תת|(2)}} בעד התקופה החל ביום כ׳ בטבת התשס״ה (1 בינואר 2005) ואילך – 2% ממשכורתו הקובעת של נושא המשרה. {{ח:סעיף|91|ייעוד התשלומים|תיקון: תשס״ז, תשס״ט, תשע״ד}} {{ח:תת|(א)}} התשלומים שינוכו מהמשכורת המשולמת לעובד או לנושא משרה לפי {{ח:פנימי|סעיף 89|סעיפים 89}} {{ח:פנימי|סעיף 90|או 90}}, על ידי המדינה או על ידי גוף מהגופים המפורטים {{ח:פנימי|סעיף 92|בסעיף 92(א)}}, ישמשו אך ורק למטרת תשלום קצבה או להחזר תשלומים לפי {{ח:פנימי|סעיף 94|סעיף 94}}, לאותו עובד או לעובדים אחרים של המעסיק או לאותו נושא משרה או לנושאי משרה אחרים, שפרשו לגמלאות, או לשאיריהם, הכל לפי העניין. {{ח:תת|(ב)}} התשלומים שינוכו מהמשכורת המשולמת לעובד או לנושא משרה לפי {{ח:פנימי|סעיף 89|סעיף 89}} {{ח:פנימי|סעיף 90|או 90}}, על ידי מי שאינו המדינה או גוף מהגופים המפורטים {{ח:פנימי|סעיף 92|בסעיף 92(א)}}, ישמשו אך ורק למטרת תשלום קצבה או להחזר תשלומים לפי {{ח:פנימי|סעיף 94|סעיף 94}}, לאותו עובד או לאותו נושא משרה, שפרש לגמלאות, או לשאיריו, לפי הענין, ואם נפטר העובד או נושא המשרה ואין לו שאירים – לעובדים אחרים של המעסיק או לנושאי משרה אחרים, שפרשו לגמלאות, או לשאיריהם, לפי הענין. {{ח:סעיף|92|ניהול התשלומים|תיקון: תשס״ז, תשע״ד}} {{ח:תת|(א)}} התשלומים שינוכו לפי {{ח:פנימי|סעיף 89|סעיף 89}} {{ח:פנימי|סעיף 90|או 90}}, למעט התשלומים שינוכו על ידי המדינה, או על ידי גוף מהגופים המפורטים להלן, ינוהלו בחשבון נפרד של המעסיק בקופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית או בחשבון של המעסיק בקופת גמל מרכזית לקצבה; ואלה הגופים: {{ח:תתת|(1)}} בנק ישראל; {{ח:תתת|(2)}} המוסד לביטוח לאומי; {{ח:תתת|(3)}} הרשות לשיקום האסיר, כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק הרשות לשיקום האסיר|בחוק הרשות לשיקום האסיר, התשמ״ג–1983}}; {{ח:תתת|(4)}} יד יצחק בן־צבי, כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק יד יצחק בן-צבי|בחוק יד יצחק בן־צבי, התשכ״ט–1969}}; {{ח:תתת|(5)}} מע״צ – חברה לאומית לדרכים בישראל בע״מ; {{ח:תתת|(6)}} רשות העתיקות, כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק רשות העתיקות|בחוק רשות העתיקות, התשמ״ט–1989}}; {{ח:תתת|(7)}} רשות השידור, כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק רשות השידור|בחוק רשות השידור, התשכ״ה–1965}}; {{ח:תתת|(8)}} רשות ניירות ערך, כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק ניירות ערך|בחוק ניירות ערך, התשכ״ח–1968}}; {{ח:תתת|(9)}} שירות התעסוקה, כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק שירות התעסוקה|בחוק שירות התעסוקה, התשי״ט–1959}}; {{ח:תתת|(10)}} גוף אחר שתשלומי הקצבה בעד עובדיו משולמים באמצעות המדינה, ושקבע שר האוצר, בהודעה שתפורסם ברשומות. {{ח:תת|(ב)}} כל סכום המנוהל בקופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית או בקופת גמל מרכזית לקצבה, כאמור בסעיף קטן (א), ושנמשך בידי המעסיק, שלא באמצעות הוראה לתשלום של אותו סכום לעובדו, לנושא משרה או לשאיריו, יופקד בחשבון בנק נפרד שהמעסיק יפתח למטרה זו בלבד ואשר לא יופקדו בו כספים אחרים זולת הסכומים האמורים ({{ח:פנימי|פרק טז|בפרק זה}} – החשבון הנפרד). {{ח:סעיף|93|פטור מעיקול|תיקון: תשס״ז}} {{ח:ת}} כל סכום המנוהל בקופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית או בקופת גמל מרכזית לקצבה, כאמור {{ח:פנימי|סעיף 92|בסעיף 92(א)}}, או בחשבון הנפרד, לא יהיה ניתן לשעבוד או לעיקול על פי כל דין, ואולם ניתן יהיה להטיל עיקול על כספים שנוכו לפי הוראות {{ח:פנימי|פרק טז|פרק זה}} ממשכורתו של עובד שסיים את שירותו או עבודתו או של נושא משרה שסיים את כהונתו, לפי הענין ושנמצאים בחשבון הנפרד, בשל תביעה של העובד או של נושא המשרה, לתשלום קצבה או להחזר תשלומים לפי {{ח:פנימי|סעיף 94|סעיף 94}}. {{ח:סעיף|94|החזר התשלומים|תיקון: תשע״ד}} {{ח:תת|(א)}} עובד שסיים את שירותו או עבודתו או נושא משרה שסיים את כהונתו, ואשר אינו זכאי לתשלום קצבה מאוצר המדינה, מקופת המעסיק או מקופת הגוף שבו כיהן, יהיה זכאי להחזר התשלומים שנוכו לפי הוראות {{ח:פנימי|פרק טז|פרק זה}} ממשכורתו. {{ח:תת|(ב)}} שר האוצר יקבע כללים להחזר התשלומים לפי סעיף קטן (א). {{ח:תת}} {{ח:הערה|פורסמו {{ח:חיצוני|תקנות התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) (כללים להחזר תשלומים)|תקנות התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו־2004) (כללים להחזר תשלומים), התשס״ט–2009}}.}} {{ח:סעיף|95|דין חייל|תיקון: תשע״ד}} {{ח:ת}} לענין {{ח:פנימי|פרק טז|פרק זה}} יראו חייל המשרת בצבא הגנה לישראל על פי התחייבות לשירות קבע ושהסדר הפנסיה החל לגביו הוא תשלום פנסיה מקופת המדינה, כעובד, אף שאין מתקיימים לגביו יחסי עבודה. {{ח:סעיף|95א|דין עובד כבאות|תיקון: תשע״ב}} {{ח:ת}} בסעיף זה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חברה מנהלת“, ”עמית–מעביד“ ו”קופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)|בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס״ה–2005}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”יום עסקים“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק השקעות משותפות בנאמנות|בחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ״ד–1994}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”יתרה צבורה“ – כהגדרתה לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)#סעיף 23|סעיפים 23}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל)#סעיף 60|ו־60 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס״ה–2005}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”יום כינון הרשות“ ו”רשות מקומית שיש לה מחלקה לשירותי כבאות“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה#סעיף 2|בסעיפים 2}} {{ח:חיצוני|חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה#סעיף 97|ו־97 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע״ב–2012}} בהתאמה; :-”עובד כבאות בפנסיה תקציבית“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק שירות המדינה (גמלאות)#סעיף 107ג|בסעיף 107ג לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש״ל–1970}}. {{ח:תת|(ב)}} החל ביום כינון הרשות יראו את המדינה – {{ח:תתת|(1)}} כמעביד של עובד כבאות בפנסיה תקציבית גם לגבי תשלומים שנוכו ממשכורתו של העובד לפי {{ח:פנימי|פרק טז|פרק זה}} לפני המועד האמור; {{ח:תתת|(2)}} כעמית–מעביד לעניין קופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית שהעמית–מעביד בה הוא איגוד ערים לכבאות, או לעניין היתרה בקופת גמל מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית שהעמית–מעביד בה הוא רשות מקומית שיש לה מחלקה לשירותי כבאות, הצבורה בשל עובדי כבאות בפנסיה תקציבית. {{ח:תת|(ג)}} על אף האמור {{ח:חיצוני|פקודת מס הכנסה#סעיף 87|בסעיף 87 לפקודת מס הכנסה}}, חברה מנהלת של קופה מרכזית להשתתפות בפנסיה תקציבית שהעמית–מעביד בה הוא איגוד ערים או רשות מקומית שיש לה מחלקה לשירותי כבאות תעביר למדינה, לא יאוחר מ־14 ימי עסקים מיום כינון הרשות, את היתרה הצבורה לזכותו של העמית–מעביד בעד עובדי כבאות בפנסיה תקציבית. {{ח:סעיף|96|עדיפות}} {{ח:ת}} הוראות {{ח:פנימי|פרק טז|פרק זה}} יחולו על אף האמור בכל דין או הסכם. {{ח:סעיף|97|ביצוע ותקנות}} {{ח:ת}} שר האוצר ממונה על ביצוע {{ח:פנימי|פרק טז|פרק זה}} והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו. {{ח:קטע2|פרק יז|פרק י״ז: שונות}} {{ח:סעיף|98|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002)|בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס״ב–2002}}.}} {{ח:סעיף|99|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002 ו-2003)|בחוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002 ו־2003), התשס״ב–2002}}.}} {{ח:סעיף|100|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם|בחוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס״ב–2002}}.}} {{ח:סעיף|101||תיקון: תשס״ה־5, תשס״ח}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות)|בחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), התשנ״ג–1993}} כהוראת שעה.}} {{ח:סעיף|102|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק יסודות התקציב|בחוק יסודות התקציב, התשמ״ה–1985}}.}} {{ח:סעיף|103|תמלוגים מאת רשות הנמלים והרכבות – הוראת שעה}} {{ח:ת}} עד יום ו׳ בחשון התשס״ד (1 בנובמבר 2003), תעביר רשות הנמלים והרכבות כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק רשות הנמלים והרכבות|בחוק רשות הנמלים והרכבות, התשכ״א–1961}}, למדינה, נוסף על התמלוגים לפי {{ח:חיצוני|חוק רשות הנמלים והרכבות#סעיף 35א|סעיף 35א(ב) לחוק האמור}} ועל התמלוגים לפי {{ח:חיצוני|חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002 ו-2003)#סעיף 30|סעיף 30(א) לחוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות הכספים 2002 ו־2003), התשס״ג–2002 {{ח:הערה|[צ״ל: חוק תכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002 ו־2003), התשס״ב–2002]}}}}, תמלוגים בסך של 34 מיליון שקלים חדשים, והכל כנגד ההפחתה בשכר כאמור {{ח:פנימי|פרק טו|בפרק ט״ו לחוק זה}}. {{ח:סעיף|104|תשלום מאת רשות שדות התעופה – הוראת שעה}} {{ח:ת}} עד יום ו׳ בחשון התשס״ד (1 בנובמבר 2003), תעביר רשות שדות התעופה כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק רשות שדות התעופה|בחוק רשות שדות התעופה, התשל״ז–1977}}, למדינה, נוסף על התשלום השנתי לפי {{ח:חיצוני|חוק רשות שדות התעופה#סעיף 40א|סעיף 40א לחוק האמור}}, תשלום בסך של 20 מיליון שקלים חדשים, והכל כנגד ההפחתה בשכר כאמור {{ח:פנימי|פרק טו|בפרק ט״ו לחוק זה}}. {{ח:סעיף|105|תשלום מאת רשות הדואר – הוראת שעה}} {{ח:ת}} עד יום ו׳ בחשון התשס״ד (1 בנובמבר 2003), תעביר רשות הדואר כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק רשות הדואר|בחוק רשות הדואר, התשמ״ו–1986}}, למדינה, נוסף על התשלום השנתי לפי {{ח:חיצוני|חוק רשות הדואר#סעיף 44א|סעיף 44א לחוק האמור}}, תשלום בסך של 20 מיליון שקלים חדשים, והכל כנגד ההפחתה בשכר כאמור {{ח:פנימי|פרק טו|בפרק ט״ו לחוק זה}}. {{ח:סעיף|106|תשלום מאת רשות השידור – הוראת שעה}} {{ח:ת}} עד יום ו׳ בחשון התשס״ד (1 בנובמבר 2003), תעביר רשות השידור, כמשמעותה {{ח:חיצוני|חוק רשות השידור|בחוק רשות השידור, התשכ״ה–1965}}, למדינה, תשלום בסך של 10 מיליון שקלים חדשים, והכל כנגד ההפחתה בשכר כאמור {{ח:פנימי|פרק טו|בפרק ט״ו לחוק זה}}. {{ח:סעיף|107|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון, ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות)|בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון, ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות), התשס״א–2001}}.}} {{ח:סעיף|108|}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|הנוסח שולב {{ח:חיצוני|חוק לעידוד השקעות הון|בחוק לעידוד השקעות הון, התשי״ט–1959}}.}} {{ח:סעיף|109|תחילה}} {{ח:ת}} תחילתו של חוק זה ביום א׳ בסיון התשס״ג (1 ביוני 2003), אלא אם כן נקבע אחרת. {{ח:קטע2|תוספת|תוספת {{ח:הערה|(בוטלה)}}|תיקון: תשע״א, תשפ״ב}} {{ח:חתימות|התקבל בכנסת ביום כ״ז באייר התשס״ג (29 במאי 2003).}} * '''אריאל שרון'''<br>ראש הממשלה * '''בנימין נתניהו'''<br>שר האוצר * '''משה קצב'''<br>נשיא המדינה * '''ראובן ריבלין'''<br>יושב ראש הכנסת {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] 4tzsas22yflxw9ho6yzjaastu5ct28l 0 378374 1417203 1417199 2022-08-07T12:59:37Z Nahum 68 /* קינות ליום תשעה באב */ wikitext text/x-wiki {{בעבודה}} הערה:צוות ויקיטקסט עובד על העמוד הזה בתקווה ובציפייה שישמש רק כהיסטוריה וכתיעוד לכיסופי היהודים בגלות לבניין ביהמ"ק בב"א. {{טעמים סידור}} {{מ:שוליים|4}} {{טקסט מנוקד}} ==ליל תשעה באב== בקהילות צפון אפריקה ומרוקו, נוהגים להתחיל את תפילת ערבית ב[[#קינות לפני ערבית|מספר קינות]], ולאחריהן אומרים מזמור על נהרות בבל ותפילת ערבית. מקורן של קינות אלו שלפני ערבית בעיקרו ממשוררי ספרד, אבן גבירול, ריה"ל וכו', והיו נוהגים לקונן אותן בשבתות של תקופת בין המצרים כרשויות לקטעי התפילה, (רשויות ל"נשמת", ל"קדיש", ל"יוצר", להפטרה ועוד). לרוב הקינה מרמזת לחלק התפילה אליו הוא שייך,לדוג׳: "ואילו פינו מלא שירה כים" - "ואילו יללה מלא פינו". בד"כ הבית האחרון של כל קינה מסיים בדברי נחמה ולכן כיום כשמקוננים אותן בתשעה באב עצמו אין אומרים את בתי הנחמה. עם השנים בוטל מנהג זה משום אבלות בפרהסיה, אמנם את הבית האחרון של קינת "אשחר עדתי" - (מחדש חדשים וכו') נוהגים גם היום בקהילות מרוקו לומר בהכרזת ר"ח אב. מנהג המזרחים בירושלים להתחיל בקריאת [[#שירת האזינו]] במקאם חיג'אז המעורר לבכי, ואז להמשיך על נהרות בבל ותפילת ערבית. ===קינות לפני ערבית=== ====דברי נביאים העתידות ידעו==== {{רן|דִּבְרֵי נְבִיאִים הָעֲתִידוֹת יָדְעוּ, מֵאָז בְּכָל עַם הָאֱלֹהִים נִשְׁמְעוּ: לֵאמוֹר לְצוּרְכֶם הַלְּבָבוֹת קָרְעוּ, אַךְ עֲמְלוּ לָרִיק וְלַשָּׁוְא יָגְעוּ: לֹא הֶאֱזִנוּ תּוֹכְחוֹתֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ, וּמוֹסַר הָאֱלֹהִים פָּרְעוּ: הֶגְלוּם חֲטָאֶיהֵם עֲדֵי מִזְרָח וְיָם, וּלְבֵית שְׁבִי מִנַּחֲלָתָם נָסְעוּ: הוּעַם מְאוֹד אוֹרָם וְגָלוּ מִזְּבוּל קֹדֶשׁ, וְעַד תַּחְתִּית אֲדָמָה נִשְׁקְעוּ: אֶבְכֶּה בְּכִי יַעְזֵר לְהַוָּתָם, וְעַל זֶה צָלְלוּ אָזְנַי וְעֵינַי דָּמְעוּ: רַחֵם עֲלֵיהֶם צוּר בְּאַרְצוֹת הַזָּרִים, כִּי מִפְּנֵי יָדְךָ וְזַעַמְךָ יִכְרְעוּ: גּוֹאֵל שְׁלַח לָהֶם, וְתַזְרִיחַ מְאוֹר עֻזָּךְ וְאוֹרֶךָ אֲזַי יִבָּקְעוּ:}} ==== '''לו ישקלו רעי''' מהומתי / כבדה כחול ים או כאשמתי (ר' לוי בן יעקב אלתבאן)==== {{רן|לוּ יִשְקְלוּ רֵעַי מְהוּמָתִי, כָּבְדָה כְּחוֹל יָם אוֹ כְּאַשְׁמָתִי: עַל כֵּן נְפוּגוֹתִי וּמַאֲמָרַי לָעוּ, וְאָבְדָה כָּל מְזִּמָּתִי: עַל מִי אַקוֹנֵן בַּתְּחִלָּה, אִם הֶרֶג עֲדָתִי אוֹ חֲרוֹב בֵּיתִי: עַל טוֹב וְעַל רַע חַיָּב, לְהוֹדוֹת לָךְ כָּל חַי, וְכֵן תּוֹדְךָ יְחִידָתִי:}} ==== '''נשמת שדודים''' נדודים / בארצות מונים==== {{רן|({{הוראה למתפללים|יש מדלגים:}} נשמת שדודים נדודים בארצות מונים, תשבחך בכל שנה יהגו בקינים, דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים: נשמת מורה פי ענתות ומקשה רוחו, תהללך מדי שנה בשנה, בזכרו דבר מוכיחו, דבר יהוה אשר שלחו: נשמת אמלים כמלים לבם יפחד, תאדרך אזנם אטמו ולא שמעו יחד, דברי הנביאים פה אחד: נשמת לכודים בפח חטאם ובמכמור, תלהנך להם תבשר דברי ניחומים החל וגמור, דברי שלום לאמר: נשמת שפלים מרודים במרים, תשוררך אומרים לפניך בעת נִהְיָם, ואילו פינו מלא שירה כים:)}} ==== '''לפדות עם דל''' בגלות מוני / עתה יגדל נא כח ה'==== {{רן|לִפְדּוֹת עַם דַּל בַּגָּלוּת מוֹנַי, עַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי: יוֹנָה תַּמָּה, בְּיַד זָר עַד מָה, וְעוֹבֵד חַמָּה יָדוֹ רָמָה. גַּפְנִי לְשַׁמָּה, שָׁם בֶּן אַמָּה, עוּרָה לָמָּה, תִישַׁן אֲדֹנָי: כּוֹבֵשׁ וּמַכְבִּיד, עוֹל עַל עֲמֵלִים, הַחֲרֵם וְהַשְׁמֵד, עוֹבְדֵי אֱלִילִים, נְדוּדִים בְּבֵיתְךָ שְׁתוּלִים, וְיֹאמְרוּ תָּמִיד יִגְדַּל אֲדוֹנָי:}} ==== '''שנה בשנה''' אהגה כיונה / כי עיר עדינה הייתה לזונה==== {{רן| שנה בשנה אהגה כיונה, כי עיר עדינה היתה לזונה: ירדו פלאים, מלכה ועמה, נשאו משנאים: חליה ונזמה, לִמְעון פראים, הָהְפַּךְ מקומה, תנים ויענה, במקום שכינה, ונהי וקינה, תחת רננה: במה ינוחם, יודעה ורואהּ, קדר ובן חם, יושבים בכסאה, איכה תנוחם, ועודה בחטאה, ולכל מדינה היתה שנינה, חרפה ובושנה, לקחה למנה: פנה להגיון, נבזה וערער, עם דל ואביון, שוכבים בצער, קבץ לציון, נידח בשִׁנער, בואו ברינה, גבעת לבונה, מראש אמנה, אל ברכו נא:}} ==== '''יונה נכאבה''' נפשה דאבה / היכל דר ערבות יום יום סובבה ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])==== {{רן|יונה נכאבה, נפשה דאבה, היכל דר ערבות, יום יום סובבה: הומיה בקולה, תתחנן לדוד, נודע כי בכסלה, הִרְבָּה הנדוד, לוּ הִתְעַגְּבָה, על דת דהבא, כאישון ובנות, צורת השבה: הבת היקרה, קומי נא שבי, יפעת לך נהורא, לך בת הצבי, עָבְרָה הָעֶבְרָה, לא תהיה שבי, כי כל מֵי שְׁבָא, גם מימי סְבָא, לא יוכלו לכבות את האהבה:}} ==== '''שמעו והאזינו''' ואדברה אני / אומרה לאל סלעי למה שכחתני==== {{רן|שמעו והאזינו, ואדברה אני, אומרה לאל סלעי, למה שכחתני: מה זה אֲיַחֵל עוד, אחר אשר מוֹנַי, גברו עלי, ונאספו והכוני: ובני מואב וערב, שוחה ללכדני, כרו, וכאלה, רבות מצאוני: אם בשמאל אתמול, דחה דחיתני, אנה ימין עוזך היום תקרבני: לִדְבַר שפתי אֵל תקשיב, ותאמר על בני, ועל פועל ידי, תצווני: נפשם לעיר קדשי, אקריב להודות לי, יום הנפשות, יעמדו לשרתני:}} ==== '''נשמת''' ילדים שוממים על חורבן אריאל (ר' יעקב מלמד תינוקות מקשטיליה)==== {{רן|({{הוראה למתפללים|יש מדלגים:}} נשמת ילדים שוממים, על חרבן אריאל בושים ונכלמים על לא שמעו דבר האל, שמעו דבר יהוה בית יעקב וכל משפחות בית ישראל: נשמת עניים משתוממים, מיום אשר נסו צלָלַי, תוועדך דובר צדק, נאם להם שמעו בנים מִלַּי, מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי: נשמת קדושים שוכבים, בין תנור וכיריים, קדורנית הולכים על כי מאסו דת שוכן שמים, ולא אמרו איה יהוה המעלה אותנו מארץ מצרים: נשמת חרדים בעָנְיים, חשוכים במקום שִׁבְיָם, תגדלך, הרימו קול בתחינות בקול ימים ודכים, אומרים ואילו פינו מלא שירה כים:)}} ==== '''את אויביך אל''' תשמיד ותחריב / בעגלא ובזמן קריב==== {{רן|(מנגינת "לפדות עם דל") את אויביך אל, תשמיד ותחריב,בעגלא ובזמן קריב: לו לבדו, בשיחי אקרא, כי בצרותי נקרא לי עזרה, ולכל שוטני, חרון אף ועברה, יבוא עליהם ושמשם יעריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}} קדוש ונורא, עושה פלא, הוצא עדתך מבית כלא, אשר ברפש וטיט מלא, ולגוזלי עמי תשמיד ותחריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}} יתגדל שמך אל עליון, ותרחם עם עני ואביון, והעלהו אל הר ציון, מעם לועז ופניו הצריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}}}} ==== '''יום כמו נד''' עמדו דמעי בפני / על קדושים זרע ברוכי ה'==== {{רן|יום כמו נד עמדו, דמעי בפני, על קדושים, זרע ברוכי יהוה: כל כבודם גלה, ושׁח עוז פארם, כי בחמה ניצב, לריבם יהוה: הנביאים, עטו כלימות וחפו ראש, וחזון לא מצאו מיהוה: הם בשִׁבְים, מחזיקים ידיהם באמונה, רחום וחנון יהוה: מעריצים, גם קוראים איש לאחיו, הללו אל וברכו את יהוה:}} ==== '''עד אן צבי מדח''' ואין מקבץ לו / נגש וגם נאנח גבר מאד חילו ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])==== {{רן|(מנגינת "יהודה וישראל"/"חסרה") עד אָן צבי מודח, ואין מקבץ לו, נגשׂ וגם נאנח, גבר מאוד חילו: יצעק ומר יצרח, מאוד על שוד חבלו. ומחרפו, ומגדפו, וירדפו, על צווארו שם עול, ישמיד ולא יחמול והוא יסבול: ואצעק חמס, לאל ואין עונה, והוא על כן מאוד נמס לבי וגם נענה, גבִּי אֲשַׁו מרמס, אל זר ואל מונה. ואדאגה, מדאגה, ואשאגה, מבור עמוק כשאול: {{הוראה למתפללים|ישמיד}} ירשו בני זרים, כל מחמד עיני, וילכו בגולה שבָטַי וגם בָּנַי, ויעשו כלה קדשי ומשכני. הרגו באף, נשים וטף, כרתו ענף, צוררי ונתנו קול: {{הוראה למתפללים|ישמיד}} פועל ישועות אל, עורה והִנָשֵׂא, ופדה ברחמים אל, עם דל בך חוסה, מהר וחיש גואל, לנו יהי מחסה. אל יוצרי, שלח צֳרי, כי אין צורי, בלעדיך לגאול: {{הוראה למתפללים|כי אין}}}} ==== '''אשחר עדתי''' / ולמאד עניה / ואפקוד נותי / ורבה שאיה==== {{רן|אֲשַחֵר עֲדָתִי, ולִמְאוד עניה, ואפקוד נוותי, ורבה שאיה. גדרות דחויות, וקירות נטויות, ועֵיפה ואופל ועייף וציה: וקיפוד תקונן, ועורב יקנן, ויענות ותנות, מתנות אֲנִיָה. לטאה וחיה, ואיה ודיה, ומספד ואבל, וקול תַאֲנִיָּה: שאלתים ואיֵּה, עֳפָרִים וּצְבִיֵּי, חמודות ויונֵי, אפיקי עלִיה. ואיה עליות, באקדח בנויות, וגבהי ארזים, ואבן שתיה: ואיה דבירים, וסודי יקרים, וחצְרות עֳפָרִים, והֵיכְלֵי צְבִיָּה. ואיה עלמות, לבושות רקומות, כבוּדוֹת פנימות, בחדרי שׂכִיָּה: ואיה עֲדָנִים, ואיה שמנים, ויֵיני רננים, וסולת נקייה. ואיה עבודה, ואיה תעודה, ואיה כהונה ואיה לוִיָּה: ואיה מלוכה, במשפט ערוכה, בשפה ברורה, באפס רמִיָּה. ואיה אֱמוּנָה, עֲלֵי חֵיק אֲמֻנָה, יחידה לבנה, וחמה שניה: ועָנוּ חוזיהם, שְׁאוֹל משכניהם, בְּחוֹרֵי עֳפרים, ועמקי נשיה. ועלו בגבם, דשאים ועִשְׂבָּם, למרמס יעלים, ומרעה גְּדִיָּה: ובוקר וערב, לקרח וחורב, למפנה זרמים, וזרמי רְוָיָה. והלכו במו ים, לאין קץ בשִׁבְיָּם, לענּות נפשות, וכַלּוֹת גְּוִיָּה: וים הלכו בו, אבדון נתיבו, ומוות לחובל, וקבר לציה. חרדה וְשַׁמָּה, ופחד ואימה, ואין קול ועונה, בכל האֳניה: ועדה הדורה, צמיתות מכורה, כתושה נטושה, לחרב נטויה. וזרעם נפוצים, לחוצים רמוסים, לתולדות נגעים, ומכה טריה: וּבָחַל אביהם, באמם ובהם, וּבָעֲלוּ עליהם, בנות נכריה. אמורית וחיתית, והַגְרית וכִתית, והמדינית, והמואביה: [{{הוראה למתפללים|יש המדלגים על הנחמה:}} אביהם ברחמיו, ירחם יתומיו, ויקבוץ זרויו, לארץ נקייה. אשר רם ונעלה, והוריד והעלה, ומחץ וריפא, והמית והחיה: ותשוב לעירך, ותבנה דבירך, ותשכון בביתך, ותאסוף דחויה. מחדש חדשים, יקבץ קדושים, אנשים ונשים, לעיר הבנויה: וזה החודש, לטובה יחדש, ורצון יצו אל, רב העליליה:]}} {{להשלים|פסקה=כן}} ==== '''אפתח פי להודות''' וגם אצרח בקול מר / אברך לאלהים ב[[ברוך שאמר]]==== {{להשלים|פרק=כן}} ==== '''אריה שאג''' ועלה באפו / ועשה רצונו באף העור קצפו==== {{להשלים|פרק=כן}} ==== '''איך משכני עליון''' לשמה נתנו / בנים בגלות מגבולם רחקו (ר' יוסף בנסולי)==== {{להשלים|פרק=כן}} ==== '''הלנופלים תקומה''' מבור עני הטבעו בו ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])==== הֲלַנֹּפְלִים תְּקוּמָה מִבּוֹר עֳנִי הָטְבָּעו בּוֹ וְאִם יֵשׁ תְּרוּמָה לַיֹּרְדֵי בוֹר וְדוּמָה יוֹם חָרַב דְּבִירִי אַל תָּבוֹא בוֹ רְנָנָה כִּי נֶהְפַּךְ הֲדָרִי קָלוֹן וְשִׁירִי לְקִינָה וַיֶחֱשַׁךְ מְאוֹרִי וְתִשְׁכֹּן עָלָיו עֲנָנָה גַּם סַהַר וְחַמָּה בִּקְצֵה זְבוּל נִשְׁקָעוּ וְכוֹכבֵי עָשׁ וְכִימָה יָרְדוּ לְתַחְתִּית אֲדָמָה הֲיֵשׁ אַחֲרִית וְתִכְלָה לָשׁוּב שְׁבוּת גָּלוּתִי וְאִם תִּהְיֶה תְעָלָה לִי מִכְּאֵב מַחֲלָתִי בְּנֵי סְבָא וַחֲוִילָה יָרְשׁוּ גְּבוּל נַחֲלָתִי וּמָנַחַת וְתֵימָא תּוֹךְ אָהֳלִי יִרְגָּעוּ וָאֱהִי לְשַׁמָּה בִּידֵי נְבָיוֹת וְשַׁמָּה וְעַד אָנָה אֱלֹהִים לִי תֶחֱרַשׁ וְתֶחֱשֶׁה וּבָנֶיךָ תְּמֵהִים נָפְלוּ כְצִפּוֹר בְּמוֹקְשֵׁי צָר תֹּהִים וְרֹהִים בִּידֵי אֲדֹנִים קָשֶׁה קוּם וַעֲשֵׂה נְקָמָה בָּהֶם וְהֵם יִכְנָעוּ וּלְמִגְדָּל וְחוֹמָה תִּהְיֶה לְלֹא רֻחָמָה דְּלֵה מִבּוֹר יְגוֹנָם עַם קֶצְפְּךָ נָשָׂאוּ כִּי לִבָּם וְעֵינָם מוּל כִּסְאֲךָ נָשָׂאוּ וְהוֹצֵא אֶת הֲמוֹנָם מִבֵּית כֶּלֶא הָחְבָּאוּ כְּמֵאָז וּבְיָד רָמָה אֶל בֵּיתְךָ יִסָּעוּ מִתֵּימָן וְקֵדְמָה מִבֵּין חֲדַד וְתֵימָא הוֹסֵף יָד יְדוּעָה לִקְנוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף וְצוֹלֵעָה וְתוֹעָה לִצְבִי אֲרָצוֹת תְּאַסֵּף וְכָל נֶפֶשׁ בְּדֵעָה לְעָבְדֶךָ תִּכָּסֵף וּבְפַחַד וְאֵימָה יוֹם יוֹם לְךָ יִכְרָעוּ כָּל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה וּתְהַלֵּל כָּל נְשָׁמָה. ==== '''נשמת אמונים''' רגזו וחלו ביום זעם (ר' [[אברהם אבן עזרא]])==== {{להשלים|פרק=כן}} ==== '''נלאה להיליל''' על שברינו / ואלו יללה מלא פינו ([[מחבר:רבי משה אבן עזרא|ר' משה אבן עזרא]])==== נִלְאָה לְהֵילִיל / עַל שִׁבְרֵנוּ וְאִלּוּ יְלָלָה / מָלֵא פִינוּ: אִלּוּ לִדְיוֹ / יִהְיוּ יַמִּים וְנִמְתְּחוּ גְוִילִים / כִּשְׁמֵי מְרוֹמִים וּקְנֵי סוֹפֵר / כָּל עֲצֵי רְתָמִים אֵין דַּי לִכְתֹּב קְצָת צָרוֹתֵינוּ: נֶחֱרַב דְּבִירִי / וְסָף מִקְדָּשִׁי וְאָבְדוּ חֲכָמַי / וּבֵית מִדְרָשִׁי וְאָנָה רִכְבִּי / וְעֹז פָּרָשִׁי עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ : יוֹקֵד לְבָבִי / עַל יְקֹד בֵּית אֵל וְאֵין מִזְבֵּחַ / וְאֵין הַהַרְאֵל וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל / בַּעֲבוֹדַת אֵל לְכַפֵּר-עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ: מְנוֹרָה וְשֻלְחָן / וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּרוּבִים וְאָרוֹן / לְוִיִּם וְכֹהֲנִים וְשִׁירָה אָזְלָה / וּבָאוּ יְגוֹנִים וְנֶהְפַּךְ לְאֵבֶל שִׁיר מְחוֹלֵנוּ: שָׁבַת קְטֹרֶת / וְקוֹל מַגְרֵפָה וּפָרָה אֲדֻמָּה / וְעֶגְלָה עֲרוּפָה וְנִסְכֵּי מְנָחוֹת / לֹג הִין וְאֵיפָה וְשָׂעִיר מַלְבִּין אַשְׁמוֹתֵינוּ: הָשֵׁב עֲבוֹדַת / מִקְדָּשֵׁנוּ וְקַבֵּץ נְפוּצוֹת / גָּלוּתֵנוּ וְהָקֵם נְפִילַת / חָרְבוֹתֵינוּ וַהֲשִׁיבֵנוּ / לְקַדְמוּתֵנוּ יָהּ, וְאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ : ==== '''היכל ה׳''' היכל ה׳ היכל ה׳ העל שאונו רבו זדוני ([[מחבר:רבי יצחק אבן גיאת|ר' יצחק אבן גיאת]])==== היכל ה' היכל ה' היכל ה', העל שאונו רבו זדוניי. יום מ דבירי עלה כרובי אזעק אהה על זמן מדאיבי יימס לבבי מ עוז כאבי יענה בפניי על רוב עווניי כחשי ובא קול פחדים באוזניי. (היכל ה'...). צורי בחטאי השחית הדרי מ רום לארץ השליך פארי מחיל תסמר שערת בשרי מי ראש ולעניי נחל עדניי נהפך לחושך שמשי לעיניי. (היכל ה'...). חשב בגורל צר מחשבות עליי והפיל כמה רבבות מתו בפחד אבחת חרבות הכין לטבח לוייי וכוהניי עם אל הורם מאז בסיני. (היכל ה'...). מתי תנחם בנים אבלים תשיב לציון שארית אצילים משם תבער את הפסילים אומר בהכרית אויביך מה גדלו מעשיך ה'. (אומר...). ==== '''יום נלחמו בי''' יחד שכני / חסדי ה' היו אֲזֵנָי (ר' אברהם אבן עזרא)==== {{להשלים|פרק=כן}} ===='''קול אהלה תתיפח''' / קול משבי מר צורח /קול אהליבה משביה / קרע לבבי קול בכיה (ר' חביב בר יצחק)==== קוֹל אָהֳלָה תִּתְיַפֵּחַ קוֹל מִשְּׁבִי מַר צוֹרֵחַ קוֹל אָהֳלִיבָה מִשִּׁבְיָהּ קָרַע לְבָבִי קוֹל בִּכְיָהּ חֶלְקַת יְקָר אֵין לִרְאוּבֵן שִׁמְעוֹן בְּמַרְגֵּמַת אֶבֶן אָמְרוּ לְיִשָּׂשׂכָר הַבֵּן אֵין פֶּה זְבוּלוּן פּוֹתֵחַ מֵהַר לְגִבְעָה בּוֹרֵחַ בַּטִּיט יְהוּדָה אֵיךְ נִטְמָן לֵוִי וּבִנְיָמִין אַלְמָן וּבְבֵית דְּבִיר הוּשַׂם חַמָּן חַטֹּאת נְעוּרַי זֶה פִּרְיָהּ עַד שַׁלְּמָהּ נַפְשִׁי נִשְׁיָהּ יוֹסֵף וְגָד אֵיךְ גֹּרָשׁוּ אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי מָשׁוּ אֵיךְ מַחֲנוֹת דָּן נוֹקָשׁוּ אֵין אָהֳלֵיהֶם מוֹתֵחַ וּזְמַן לְאֵידָם שָׂמֵחַ בַּת נָעֲמָה מִכֹּל בָּנוֹת תֶּאֱסֹף וְתִשְׁלַח לָהּ מָנוֹת אָמְרוּ נְבוּאוֹת נֶאֱמָנוֹת הַרְאֵה לְכָל עַמִּים יָפְיָהּ כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ ====[[בורא עד אנה]]==== בּוֹרֵא עַד אָנָּה / יוֹנָתְךָ בִּמְצוּדָה תּוֹךְ פַּח הַמּוֹקֵשׁ / עֲנִיָּה וּמְרוּדָה וּבְלִי בָנֶיהָ / יוֹשֶׁבֶת גַּלְמוּדָה צוֹעֶקֶת אָבִי נָעָה גַּם נָדָה / מִקִּנָּהּ הַיּוֹנָה וּלְקֶרַח וְחֹרֶב / יוֹם וָלַיְלָה חוֹנָה הִיא מִתְחַרֶדֶת / מֵחֶרֶב הַיּוֹנָה מִשִּׁנֵּי לָבִיא יָהּ עֵת עָזַבְתָּ / אוֹתָהּ בְיַד טוֹרֵף אָכַל הַצַּוָּאר / וּמָלַק הָעֹרֶף עָבְרוּ הַשָּׁנִים / גַּם קַיִץ גַּם חֹרֶף אֶשָּׂא עֹל אוֹיְבִי מִי יִתֵּן אֵלֶיהָ / אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים לָעוּף בִּגְבָעוֹת / וּלְדַלֵּג בֶּהָרִים לָבוֹא עִם דּוֹדָהּ / אֶל תּוֹךְ הַחֲדָרִים אָז אֶשְׁכַּח עָצְבִּי יוֹעֲצִים עָלֶיהָ / עֵצוֹת הִיא אֲנוּשָׁה זָרִים אַכְזָרִים / שָׂמוּהָ חֲלוּשָׁה בְּעֹל כָּבֵד / בְּחֶרְפָּה וּבוּשָׁה גָדוֹל מַכְאוֹבִי נַחֵם עַל לִבָּהּ / אֵל שׁוֹכֵן בִּמְרוֹמִים דַּבֵּר נֶחָמָה / עַל לֵב הָעֲגוּמִים קַבֵּץ נִדָּחִים / פְּזוּרִים בָּעַמִּים וְגוֹאֵל תָּבִיא ===שירת האזינו=== {{#קטע:דברים לב/טעמים|א|מג}} <references /> ===תפילת ערבית=== מתחילים במזמור קל"ז, על נהרות בבל, ואז מתפללים ערבית כבכל יום עד לאחר עמידה. {{צת|תהלים|קלז}} ומתפללים [[סידור/נוסח עדות המזרח/חול/ערבית|תפילת ערבית]] עד לאחר עמידה. בעמידה מוסיפים [[עננו]], יש הנוהגים לומר את [[תפילת נחם]] ואילו מנהג צפון אפריקה לאמרו אך ורק במנחה, משום שאין הנחמות שייכות עד אז. ===קינות לאחר ערבית=== {{להשלים|פרק=כן}} ==== '''למי אבכה''' וכף אכה ובבכי אמרר והמון מעי אשנן==== {{רן|לְמִי אֶבְכֶּה וְכַף אַכֶּה וּבִבְכִי אֲמָרֵר וַהֲמוֹן מֵעַי אֲשַׁנֵּן הֲלְמִקְדָּשׁ וְאָרוֹן אוֹ כְרוּבִים אֲשֶׁר עוֹרְבִים וְקִפּוֹד שָׁם יְקַנֵּן וְעַל דּוּכָן אֲשֶׁר הוּכַן לְלֵוִי לְנַצֵּחַ בְּשִׁיר לָאֵל וְרַנֵּן אֱהִי מַשְׁמִים עֲלֵי אוּרִים וְתֻמִּים אֲשֶׁר שָׁם כֹּהֲנֵי מִשְׁמָר יְכוֹנֵן וְעַל הֶרֶג חֲכָמִים בֵּית אֱלֹהִים וּבָא קוֹסֵם קְסָמִים גַּם מְעוֹנֵן וְאֵיכָה חָשְׁכָה אוֹר הַהֲלָכָה וְהַתַּלְמוּד כְּמוֹ גַלְמוּד מִי יְבוֹנֵן וְסוֹד תּוֹרָה הֲיֵשׁ מוֹצִיא לְאוֹרָה וּמִי הוּא זֶה עֲלֵי הַדּוֹר יְגוֹנֵן חֲלָלִים נָפְלוּ עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים וְאֵין מֵקִים וְאֵין חוֹמֵל וְחוֹנֵן לְזֹאת כָּל יוֹם וְכָל לַיִל אֲיֵלִיל בְּרָב חֶבֶל כְּמוֹ אָבֵל וְאוֹנֵן וּמַר אֶסְפֹּד וְאָח אֶקְרָא לְקִפּוֹד וּמִדְּמָעַי עֲפַר צִיּוֹן אֲחוֹנֵן וְאֶחְדַּל מִשְּׁמֹעַ קוֹל מְרַנֵּן וְאֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד אֲקוֹנֵן}} ==== '''אקרא בבכיה''' רבה איכה ישבה==== ==== '''הלילה אלכה''' שולל ויחף אצא בקריאת איכה==== ==== '''[[מגילת איכה]]'''==== ==== '''זכר ה׳ מה היה לנו''' / אוי / הביטה וראה את חרפתנו / אוי מה היה לנו==== ==== '''[[קינות/בליל זה|בליל זה יבכיון]]''' וילילו בני==== ==== '''מדי שנה קינה''' בליל זה מזומנה==== ==== '''על זה היה דוה לבנו''' ועל אלה חשכו עינינו==== ==== '''על ליל חרבן היכל מקדש''' / מדי ליל זה ספד יחדש / על עיר קדש ועל המקדש==== ==== '''אוי כי ירד אש''' מן השמים לירושלים '''עיני עיני יורדה מים'''==== ==== '''זכור ה' ליהודה ולאפרים''' / אשר שֻפך דמם כמים / סביבות ירושלים==== ==== '''אליכם עדה קדושה''' אשאל מכם שאלות / '''מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'''{{הערה|1=[http://old.piyut.org.il/tradition/2377.html?currPerformance=3090 מילים ולחנים]}}==== {{רן| אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹכְלִים מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, עַתָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה שָׂבַעְנוּ בּוּז וּמְרוֹרִים? עַל הֶרֶג הַכְּשֵׁרִים וְעַל זֶרַע יְשָׁרִים, עַל כֵּן בִּבְכִי תַּמְרוּרִים אֶשָּׂא קוֹלִי כְחוֹלוֹת. מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שֻׁלְחָן עָרוּךְ בְּשִּׂמְחָה, עַתָּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ בְּלֵיל זֶה קוֹל אֲנָחָה? אֲהָהּ כִּי לֹא מָצָאנוּ לְכַף רַגְלֵנוּ מְנוּחָה, אוֹי כִּי בָאָה צָרָה עַל כֵּן אֶשְׁכַּח מְחוֹלוֹת. מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שׁוֹתִים כּוֹסוֹת בִּבְרָכָה, עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נִקְרָא מְגִלַּת אֵיכָה? אֵיכָה בְּגָלוּת יָשַׁבְתִּי וּבָאתִי אֶרֶץ מְבוּכָה, לָכֵן אֲנִי עַל כָּכָה אֲעוֹרֵר קוֹל יְלָלוֹת. מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח קוֹרִין תָּמִיד הַגָּדָה, עַתָּה נֹאמַר בְּלֵיל זֶה בְּכִי תַּמְרוּר וּקְפָדָה? אוֹיָה כִּי גַּרְתִּי מֶשֶׁךְ וּבָא עֵת פְּקֻדָּה, אוֹי עַל קִרְיָה חֲמוּדָה וְעַל בָּתֵּי תְפִלּוֹת. מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח נִגְמֹר תָּמִיד הַהַלֵּל, עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נְהִי מִסְפֵּד וִילֵיל? כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ עַתָּה לֹא נוּכַל לְהִתְפַּלֵּל, כִּי בֵּית מִקְדָּשׁ מִתְחַלֵּל וְגַם חָרְבוּ הֵיכָלוֹת. מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹמְרִים שְׁפֹךְ בְּזִמְרָה, עַתָּה בְּלֵיל זֶה שָׁתִינוּ לַעַן רֹאשׁ וּמָרָה? אוֹי כִּי שִׂמְחָה נֶעְדָּרָה דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת. הִתְנַחֲמוּ בְגָלוּת בָּנִים יוֹשְׁבִים בְּצָיוֹן, אֲרוֹמִמְכֶם מִשִּׁפְלוּת אָכִין עֲבוֹדַת צִיּוֹן, אֶבְנֶה נְוֵה אַפִּרְיוֹן אָז תִּשְׂמְחוּ בְּגִילוֹת.}} ==== '''אוי כי קינה רבת''' מפי בן ומפי בת / ויהי נעם נשבת במוצאי השבת (קינה למוצ"ש)==== ==== '''אני הגבר אקונן''' / בליל זה במר ואתאונן / ותחת ויהי נעם / איכה זהב יועם (קינה למוצ"ש)==== ==== '''אז בחטאינו''' חרב מקדש ובעונות נשרף היכל ([[מחבר:אלעזר הקליר]]){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://old.piyut.org.il/tradition/1584.html?currPerformance=4093|כותרת=אז בחטאינו|תאריך_וידוא=2020-03-11|אתר=old.piyut.org.il}}}}==== ==== '''עורה נא ימינך רמה''' / ולזעומה קרא נחמה==== ומונין שנות החורבן וממשיכים "ואתה קדוש", [[קדושה דסידרא]] של בית האבל, ואחר כך קדיש מיוחד לבניין בית המקדש השלישי (יש שמונין אחרי הקדיש). יש נוהגים לומר גם קינות אלו: ==== '''על היכלי חבלי כנחש נושך''' ולשממות ציון אשב בחושך ([[מחבר:רבי ישראל נג'ארה]])==== {{להשלים}} ==== '''על היכלי''' אבכה יומם ולילה / ולתפארת ציון עיר ההֻלָלָה ([[מחבר:רבי יהודה בן-שמואל אבן-עבאס]])==== {{רן|עַל הֵיכָלִי אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה וּלְתִפְאֶרֶת צִיּוֹן עִיר הַמְּהֻלָּלָה בְּכִי נַפְשִׁי עַל חָרְבַּן פַּעֲמַיִם אֶרֶץ צְבִי צְבִי יְרוּשָׁלַיִם וְעַל עַמָּהּ אֲשֶׁר הָלַךְ בַּגּוֹלָה בֵּית תִּפְאַרְתִּי שָׂם אוֹיֵב לְשַׁמָּה הוֹשִׁיבַנִי בִּידֵי נְבָיוֹת וְשַׁמָּה עַל זֹאת אֶבְכֶּה תָמִיד בְּקוֹל יְלָלָה סִפְדִי תוֹרָה כִּי חֻלְּלָה תִפְאַרְתֵּךְ נָפַל נִזְרֵךְ מִיּוֹם שֶׁנֶחְרַב בֵּיתֵךְ וּשְׂאִי קִינָה עַל אֲהֳלִיבָה וְאָהֳלָה סִפְדִי תוֹרָה עַל אֲהֳלִיבָה וְאָהֳלָה חִזְקוּ עַמִּי מַהֵר אֶבְנֶה דְבִירְכֶם נָקָם אֶלְבַּשׁ וְאָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם תּוֹךְ הֵיכָלִי אֶשְׁכּוֹן כְּבַתְּחִלָּה כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה וּתְהִלָּה.}} <references /> {{מגירה|[[מגילת איכה]]| אֵיכָ֣ה׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֨תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס ׃ ס ב בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֨יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים ׃ ס ג גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֨נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִיא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים ׃ ס ד דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כָּל־שְׁעָרֶ֨יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּהֲנֶ֖יהָ נֶאֱנָחִ֑ים בְּתוּלֹתֶ֥יהָ נוּג֖וֹת וְהִ֥יא מַר־לָֽהּ ׃ ס ה הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי־יְהוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב־פְּשָׁעֶ֑יהָ עוֹלָלֶ֛יהָ הָלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי־צָֽר ׃ ס ו וַיֵּצֵ֥א מן-בת [מִבַּת]־צִיּ֖וֹן כָּל־הֲדָרָ֑הּ הָי֣וּ שָׂרֶ֗יהָ כְּאַיָּלִים֙ לֹא־מָצְא֣וּ מִרְעֶ֔ה וַיֵּלְכ֥וּ בְלֹא־כֹ֖חַ לִפְנֵ֥י רוֹדֵֽף ׃ ס ז זָֽכְרָ֣ה יְרוּשָׁלִַ֗ם יְמֵ֤י עָנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּל מַחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ ׃ ס ח חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֨וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר ׃ ס ט טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב ׃ ס י יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ ׃ ס יא כָּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ מְבַקְּשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָתְנ֧וּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם] בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זוֹלֵלָֽה ׃ ס יב ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶרֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֗וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ ׃ ס יג מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֨נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כָּל־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה ׃ ס יד נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּ֥רְג֛וּ עָל֥וּ עַל־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹא־אוּכַ֥ל קֽוּם ׃ ס טו סִלָּ֨ה כָל־אַבִּירַ֤י׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י גַּת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת־יְהוּדָֽה ׃ ס טז עַל־אֵ֣לֶּה׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב ׃ ס יז פֵּֽרְשָׂ֨ה צִיּ֜וֹן בְּיָדֶ֗יהָ אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לָ֔הּ צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לְיַעֲקֹ֖ב סְבִיבָ֣יו צָרָ֑יו הָיְתָ֧ה יְרוּשָׁלִַ֛ם לְנִדָּ֖ה בֵּינֵיהֶֽם ׃ ס יח צַדִּ֥יק ה֛וּא יְהוָ֖ה כִּ֣י פִ֣יהוּ מָרִ֑יתִי שִׁמְעוּ־נָ֣א כָל־עמים [הָֽעַמִּ֗ים] וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י הָלְכ֥וּ בַשֶּֽׁבִי ׃ ס יט קָרָ֤אתִי לַֽמְאַהֲבַי֙ הֵ֣מָּה רִמּ֔וּנִי כֹּהֲנַ֥י וּזְקֵנַ֖י בָּעִ֣יר גָּוָ֑עוּ כִּֽי־בִקְשׁ֥וּ אֹ֨כֶל֙ לָ֔מוֹ וְיָשִׁ֖יבוּ אֶת־נַפְשָֽׁם ׃ ס כ רְאֵ֨ה יְהוָ֤ה כִּֽי־צַר־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י כִּ֥י מָר֖וֹ מָרִ֑יתִי מִח֥וּץ שִׁכְּלָה־חֶ֖רֶב בַּבַּ֥יִת כַּמָּֽוֶת ׃ ס כא שָׁמְע֞וּ כִּ֧י נֶאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לִ֔י כָּל־אֹ֨יְבַ֜י שָׁמְע֤וּ רָֽעָתִי֙ שָׂ֔שׂוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֑יתָ הֵבֵ֥אתָ יוֹם־קָרָ֖אתָ וְיִֽהְי֥וּ כָמֽוֹנִי ׃ ס כב תָּבֹ֨א כָל־רָעָתָ֤ם לְפָנֶ֨יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י כִּֽי־רַבּ֥וֹת אַנְחֹתַ֖י וְלִבִּ֥י דַוָּֽי: פ איכה פרק ב א אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֨יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ ׃ ס ב בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י לא [וְלֹ֣א] חָמַ֗ל אֵת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ ׃ ס ג גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי־אַ֗ף כֹּל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב ׃ ס ד דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֨הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ ׃ ס ה הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֨רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה ׃ ס ו וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְהוָ֤ה׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן ׃ ס ז זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד ׃ ס ח חָשַׁ֨ב יְהוָ֤ה׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ ׃ ס ט טָבְע֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵיְהוָֽה ׃ ס י יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֨רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם ׃ ס יא כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֨רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה ׃ ס יב לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם ׃ ס יג מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ ׃ ס יד נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֹנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך [שְׁבוּתֵ֑ךְ] וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים ׃ ס טו סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֨יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ ׃ ס טז פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־א֣וֹיְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ ׃ ס יז עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֨יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ ׃ ס יח צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ ׃ ס יט ק֣וּמִי׀ רֹ֣נִּי בליל [בַלַּ֗יְלָה] לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֨יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֨פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת ׃ ס כ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא ׃ ס כא שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֨גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ ׃ ס כב תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם ׃ פ איכה פרק ג א אֲנִ֤י הַגֶּ֨בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ ׃ ב אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר ׃ ג אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם ׃ ס ד בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי ׃ ה בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה ׃ ו בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם ׃ ס ז גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי ׃ ח גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי ׃ ט גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה ׃ י ס דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אריה [אֲרִ֖י] בְּמִסְתָּרִֽים ׃ יא דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם ׃ יב דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ ׃ ס יג הֵבִיא֙ בְּכִלְיוֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ ׃ יד הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם ׃ טו הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה ׃ טז ס וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר ׃ יז וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה ׃ יח וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵיְהוָֽה ׃ ס יט זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ ׃ כ זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח [וְתָשׁ֥וֹחַ] עָלַ֖י נַפְשִֽׁי ׃ כא זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל ׃ ס כב חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו ׃ כג חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ ׃ כד חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ ׃ ס כה ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקוָֹ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ ׃ כו ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה ׃ כז ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו ׃ כח ס יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו ׃ כט יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה ׃ ל יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה ׃ לא ס כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽי ׃ לב כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חסדו [חֲסָדָֽיו] ׃ לג כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ ׃ ס לד לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ ׃ לה לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן ׃ לו לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה ׃ ס לז מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה ׃ לח מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב ׃ לט מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חטאו [חֲטָאָֽיו] ׃ ס מ נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֨ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְהוָֽה ׃ מא נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֨נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם ׃ מב נַ֤חְנוּ פָשַׁ֨עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ ׃ ס מג סַכֹּ֤תָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ ׃ מד סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה ׃ מה סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָעַמִּֽים ׃ ס מו פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ ׃ מז פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר ׃ מח פַּלְגֵי־מַ֨יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי ׃ ס מט עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת ׃ נ עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם ׃ נא עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי ׃ ס נב צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם ׃ נג צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי ׃ נד צָֽפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי ׃ נה ס קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ יְהוָ֔ה מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת ׃ נו קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי ׃ נז קָרַ֨בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא ׃ ס נח רַ֧בְתָּ אֲדֹנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי ׃ נט רָאִ֤יתָה יְהוָה֙ עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי ׃ ס רָאִ֨יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי ׃ סא ס שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ יְהוָ֔ה כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי ׃ סב שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם ׃ סג שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּינָתָֽם ׃ ס סד תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל יְהוָ֖ה כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם ׃ סה תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם ׃ סו תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י יְהוָֽה ׃ פ איכה פרק ד א אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֨כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת ׃ ס ב בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר ׃ ס ג גַּם־תנין [תַּנִּים֙] חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר ‎כי ענים [כַּיְעֵנִ֖ים] בַּמִּדְבָּֽר ׃ ס ד דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם ׃ ה ס הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת ׃ ס ו וַיִּגְדַּל֙ עֲוֹ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם ׃ ס ז זַכּ֤וּ נְזִירֶ֨יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֨צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם ׃ ס ח חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ ׃ ס ט טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֨וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי ׃ ס י יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי ׃ ס יא כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ ׃ ס יב לֹ֤א הֶאֱמִ֨ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל [כֹּ֖ל] יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם ׃ ס יג מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֹנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים ׃ ס יד נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם ׃ ס טו ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֨וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר ׃ ס טז פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים [וּזְקֵנִ֖ים] לֹ֥א חָנָֽנוּ ׃ ס יז עודינה [עוֹדֵ֙ינוּ֙] תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ ׃ ס יח צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ ׃ ס יט קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ ׃ ס כ ר֤וּחַ אַפֵּ֨ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם ׃ ס כא שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי [יוֹשֶׁ֖בֶת] בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֨יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי ׃ ס כב תַּם־עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ : פ איכה פרק ה א זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הביט [הַבִּ֖יטָה] וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ ׃ ב נַחֲלָתֵ֨נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים ׃ ג יְתוֹמִ֤ים הָיִ֨ינוּ֙ אין [וְאֵ֣ין] אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת ׃ ד מֵימֵ֨ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ ׃ ה עַ֤ל צַוָּארֵ֨נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ לא [וְלֹ֥א] הֽוּנַֽח־לָֽנוּ ׃ ו מִצְרַ֨יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם ׃ ז אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ אינם אנחנו [וְאֵינָ֔ם וַאֲנַ֖חְנוּ] עֲוֹנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ ׃ ח עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם ׃ ט בְּנַפְשֵׁ֨נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר ׃ י עוֹרֵ֨נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב ׃ יא נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה ׃ יב שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ ׃ יג בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ ׃ יד זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם ׃ טו שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ ׃ טז נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ ׃ יז עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ ׃ יח עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ ׃ פ יט אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר ׃ כ לָ֤מָּה לָנֶ֨צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים ׃ כא הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה׀ אֵלֶ֨יךָ֙ ונשוב [וְֽנָשׁ֔וּבָה] חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם ׃ כב כִּי אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד: פ [הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה׀ אֵלֶ֨יךָ֙ ונשוב [וְֽנָשׁ֔וּבָה] חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם}} ==קינות ליום תשעה באב== * הועבר לדף [[סידור/נוסח עדות המזרח/שחרית לתשעה באב]]. [[קטגוריה:קינות לתשעה באב]] 2j2al7vr99zf8swxr14xwrc1k3g349j 116 461616 1417221 1345340 2022-08-07T15:17:56Z Fuzzy 29 הגהה wikitext text/x-wiki <שם> צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני), התשס"ד-2004 <מקור> ((ק"ת תשס"ד, 387|צו היבוא והיצוא (פיקוח על ייצוא בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני)|6306)); ((תשס"ח, 602|תיקון|6653)); ((תשפ"א, 1541|תיקון|9093)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיף 2]] [[=הפקודה|לפקודת היבוא והיצוא [נוסח משולב], התשל"ט-1979]] (להלן - הפקודה), ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת לפי [[סעיף 21א לחוק-יסוד: הכנסת]], [[וסעיף 2(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977]], אני מצווה לאמור: @ 1. הגדרות (תיקון: תשס"ח, תשפ"א) : בצו זה - :- "המשרד" - משרד הכלכלה והתעשייה; :- "הרשות" - מנהל מינהל סחר חוץ במשרד, מנהל אגף הפיקוח על היצוא הדו-שימושי במשרד או עובד אחר במינהל סחר חוץ שהמנהל הכללי של המשרד הסמיכו לעניין צו זה; הודעה על הסמכה כאמור תפורסם באתר האינטרנט של המשרד; :- "הרשימות" - רשימות בתחום הכימי, הביולוגי והגרעיני, שראשי פרקים שלהן מפורטים [[בתוספת הראשונה]] - חומרי מקור, [[ובתוספת השניה]] - חומרים דו-שימושיים, המבוססות על הרשימות הקבועות במשטרים ואמנות בין-לאומיים בתחום האמור שישראל החליטה לפעול לפיהם, ואשר עותק שלהן מופקד לעיון הציבור בלשכות המחוזיות של המשרד ובאתר האינטרנט שלו; :- "ועדת המנכ"לים" - המנהל הכללי של המשרד, יחד עם המנהל הכללי של משרד הביטחון והמנהל הכללי של משרד החוץ; :- "טובין" - חומרים, גורמים ביולוגיים, ציוד ומערכות ציוד לרבות רכיבים וחלקים שלהם; :- "טכנולוגיה" - מידע מסוים הדרוש לפיתוח או לייצור של כל פריט הנכלל [[בתוספת הראשונה]] [[ובתוספת השניה]] או השימוש בו, למעט מידע שהוא נחלת הכלל ומחקר מדעי בסיסי; המידע האמור יכול שיהיה נתונים טכניים או סיוע טכני; :- "ייצוא" - לרבות העברה לשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית כהגדרתם [[בחוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007]]; :- "ייצור" - לרבות הנדסת ייצור, שילוב (אינטגרציה), הרכבה, ביקורת, ניסויים ואבטחת איכות; :- "מוסד רפואי" - כהגדרתו [[בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940]]; :- "מוסד להשכלה גבוהה" - מוסד מוכר כמשמעותו [[בסעיף 9 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958]]; :- "מחקר מדעי בסיסי" - עבודה ניסיונית או תאורטית שמטרתה העיקרית רכישת ידע חדש בנוגע לעקרונות היסוד של תופעות ועובדות הניתנות לצפיה, ואשר אינה מכוונת בעיקרה אל עבר מטרה או יעד מעשיים מסוימים; :- "מידע שהוא נחלת הכלל" - טכנולוגיה זמינה, בלא מגבלות על המשך הפצתה; מגבלות על זכויות יוצרים אינן מוציאות טכנולוגיה מכלל היותה נחלת הכלל; :- "נתונים טכניים" - לרבות תכניות-אב, תכניות, שרטוטים, דגמים, נוסחאות, שרטוטים הנדסיים ומפרטים, ספרי הוראות הפעלה כתובים או מתועדים על גבי מדיה מגנטית, אופטית או כל מדיה אחרת; :- "סיוע טכני" - לרבות הוראה, הכשרה, הדרכה, העברת בקיאות, ייעוץ, ולרבות העברת נתונים טכניים; :- "פיתוח" - לרבות השלבים טרם ייצור, הכוללים תכנון, חקר תכנון, וניתוחו, תפיסת תכנון, הרכבה וניסוי של אבות-טיפוס, סדרות ייצור ניסיוניות ונתוני תכנון, תהליך הפיכת נתוני התכנון למוצר, תכנון תצורה, שילוב (אינטגרציה) ושרטוטי פריסה; :- "שימוש" - לרבות הפעלה, התקנה, תחזוקה, תיקון ושיפוץ. @ 2. מטרות : מטרות צו זה, כחלק ממאמצי ישראל לסייע בשמירת השלום בעולם ויציבותו ובמניעת תפוצת נשק בלתי קונבנציונלי וטרור בלתי קונבנציונלי, הן: : (1) איסור על ייצוא מישראל של טובין, טכנולוגיה ושירותים המיועדים לשמש בפיתוח וייצור של נשק כימי, ביולוגי או גרעיני; : (2) פיקוח על ייצוא מישראל של טובין, טכנולוגיה ושירותים שניתן לעשות בהם שימוש בפיתוח וייצור של נשק כימי, ביולוגי או גרעיני. @ 3. איסור ייצוא : לא ייצא אדם טובין, טכנולוגיה או שירותים ביודעו כי הם נועדו לשמש בפיתוח או בייצור של נשק כימי, ביולוגי או גרעיני. @ 4. רישיון ייצוא : (א) לא ייצא אדם טובין המפורטים ברשימות, או טכנולוגיה ושירותים הקשורים לטובין כאמור, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא על פי רישיון שנתנה הרשות על פי צו זה (להלן - רישיון). : (ב) גוף שהוא מוסד רפואי או מוסד להשכלה גבוהה, המייצא מישראל גורם ביולוגי, לרבות טכנולוגיה הקשורה לאותו גורם ביולוגי מיוצא או חומר כימי, כדי שישמש למטרות אבחון, טיפול רפואי או וטרינרי או מחקר רפואי או וטרינרי למדינה מהמדינות המנויות [[בתוספת השלישית]], פטור מחובת רישיון כאמור בסעיף קטן (א). @ 5. בקשה למתן רישיון (תיקון: תשפ"א) : (א) המבקש רישיון יגיש בקשה לרשות בטופס שהרשות הורתה עליו, והמצוי באתר האינטרנט של המשרד. : (ב) הרשות רשאית לדרוש כל ידיעה, מסמך או חפץ הדרושים לה לצורך בדיקת הבקשה, לרבות אלה המעידים על השימוש הסופי ועל המשתמש הסופי בטובין, בטכנולוגיה או בשירותים. : (ג) הרשות תשיב למבקש הרישיון בתוך 20 ימי עבודה מיום קבלת הבקשה כאמור בסעיף קטן (א) או מיום שמולאו כל הדרישות הנוספות לפי סעיף קטן (ב), לפי המאוחר. : (ד) בלי לגרוע משאר סמכויותיה על פי כל דין, רשאית הרשות לסרב לתת רישיון, להתנות את נתינתו בהצגת תעודות ומסמכים להנחת דעתה, וכן להתלותו ולבטלו לאחר שניתן. @ 6. מתן רישיון : (א) רישיון יכול שיינתן למבקש מסוים לגבי טובין, טכנולוגיה ושירותים מסוימים, לסוג של טובין, טכנולוגיה ושירותים או למשגור מסוים של טובין. : (ב) הרשות רשאית לדרוש ממבקש הרישיון כתב התחייבות או ערובה, להבטחת ביצוע הייצוא על פי הרישיון; דרשה הרשות כתב התחייבות או ערובה כאמור, יחולו הוראות [[סעיף 2ב לצו ייצוא (מתן ערובות מאת יצואנים), התשי"ט-1959]], כאילו היו שטר התחייבות או ערובה שדרשה רשות מוסמכת כאמור שם. @ 7. העברת הבקשה לעיון : (א) הרשות תעביר את בקשת הרישיון למשרד הביטחון ולמשרד החוץ עם קבלתה. : (ב) משרד הביטחון יודיע לרשות על עמדתו בתוך 10 ימי עבודה מקבלת הבקשה לרישיון. : (ג) ראה משרד החוץ, לאחר שבחן את בקשת הרישיון כי לבקשה יש השלכות מדיניות על יחסי החוץ של מדינת ישראל, יודיע לרשות על עמדתו זו, בתוך 10 ימי עבודה מקבלת הבקשה לרישיון. @ 8. החלטה בבקשה (תיקון: תשפ"א) : (א) הרשות תחליט בבקשה לאחר ששקלה את עמדת משרד הביטחון, ולפי הענין - את עמדת משרד החוץ, וזאת אלא אם כן קבעה עמם הרשות קריטריונים. : (ב) הסכימו משרד הביטחון ומשרד החוץ למתן רישיון או לא הודיעו את עמדתם כאמור [[בסעיף 7]] בתוך פרק הזמן הקבוע בו, תחליט הרשות על דעת עצמה בענין מתן הרישיון. : (ג) החלטת הרשות בענין פריטים הנכללים בראשי פרקים המפורטים [[בתוספת הראשונה]], תינתן לפי עמדת משרד הביטחון ותובא לידיעת משרד החוץ. : (ד) החליטה הרשות על מתן רישיון לענין פריטים הנכללים בראשי הפרקים המפורטים [[בתוספת השניה]], לאחר ששקלה, כאמור בסעיף קטן (א), את עמדות משרד הביטחון ומשרד החוץ, אם ניתנו, תודיע להם על כוונתה לתת רישיון למעט במקרים כאמור בסעיף קטן (ב). : (ה) חלקה הרשות על התנגדות משרד הביטחון לגבי פריטים הנכללים בראשי הפרקים המפורטים [[בתוספת הראשונה]], או התנגד משרד החוץ לכוונת הרשות לתת רישיון לגבי פריטים כאמור, או התנגד משרד הביטחון או משרד החוץ לכוונת הרשות שעליה הודיעה, לתת רישיון לגבי פריטים הנכללים בראשי הפרקים [[שבתוספת השניה]], יביאו הרשות, משרד הביטחון או משרד החוץ, לפי הענין, את המחלוקת להכרעת ועדת המנכ"לים, בתוך 7 ימי עבודה מקבלת עמדת משרד הביטחון או משרד החוץ או מקבלת הודעת הרשות, לפי המקרה; לא הכריעה ועדת המנכ"לים - תובא המחלוקת להכרעת ראש הממשלה. : (ו) ההכרעה בועדת המנכ"לים תהיה של מנכ"ל המשרד ומנכ"ל משרד הביטחון, בהסכמה, לאחר התייעצות עם מנכ"ל משרד החוץ, ואם נוגעת הבקשה לחומרים ברשימות המשמשים ברפואה או בחקלאות - בהתייעצות עם מנכ"ל משרד הבריאות או מנכ"ל משרד החקלאות ופיתוח הכפר, בהתאמה; הובאה מחלוקת כאמור, לפני ועדת המנכ"לים, תוארך התקופה הנקובה [[בסעיף 5(ג)]] ב-15 ימי עבודה נוספים. @ 9. ערר : מבקש הרישיון רשאי לערור על החלטת הרשות לפני ועדת המנכ"לים בתוך 14 ימים מיום שנמסרה לו החלטת הרשות. @ 10. חובת דיווח : בעל רישיון ידווח לרשות בתום כל שנה, וגוף מהגופים האמורים [[בסעיף 4(ב)]] ידווח לרשות אחת לשישה חודשים, על ביצוע הייצוא בפרק הזמן האמור לגבי טכנולוגיה, טובין ושירותים שצו זה חל עליהם. @ 11. סמכויות הרשות : (א) לביצועו של צו זה תיזום הרשות פעולות הדרכה, פיקוח ואכיפה לרבות ביקורות. : (ב) הרשות רשאית לדרוש מכל אדם שקיים לגביו חשד סביר לעבירה על צו זה, למסור לה כל ידיעה, מסמך או חפץ הנוגעים לאותה עבירה. @ 12. הפרות : כל אחת מאלה ייראו כפעולה בניגוד לצו פיקוח זה, כאמור [[בסעיף 7(א) לפקודה]]: : (1) הפרת [[סעיף 3]]; : (2) ייצוא בלא רישיון; : (3) ייצוא בניגוד לתנאי רישיון; : (4) אי קיום חובת דיווח לפי [[סעיף 10]]. @ 13. שמירת דינים : צו זה בא להוסיף על כל דין אחר ולא לגרוע מכוחו. @ 14. תחילה : תחילתו של צו זה ב-1 בחודש השלישי שלאחר פרסומו. == תוספת ראשונה == ==== ((([[סעיפים 1]] [[ו-8(ג), (ה)]]))) ==== === סוגים של חומרי מקור === @ א. : פתוגנים של צמחים. @ ב. : גורמים ביולוגיים, רשימת מקור. @ ג. : פתוגנים של בעלי חיים. @ ד. : ציוד וחומרים בתחום הגרעיני - רשימת מקור. @ ה. : רשימה מס' 1 של כימיקלים לפי האמנה לפירוק נשק כימי. == תוספת שניה == ==== ((([[סעיפים 1]] [[ו-8(ד), (ה)]]))) ==== === סוגים של חומרים דו-שימושיים === @ א. : מיתקני הייצור וציוד הייצור הכימיים הדו-שימושיים. @ ב. : חומרי מקור כימיים דו-שימושיים. @ ג. : ציוד ביולוגי דו-שימושי. @ ד. : ציוד, חומרים וטכנולוגיה נלווית, דו-שימושיים בעלי זיקה גרעינית. == תוספת שלישית == ==== ((([[סעיף 4(ב)]]))) ==== === מדינות ייצוא לאבחון או מחקר רפואי או וטרינרי === @ : אוסטריה, אוסטרליה, איטליה, איסלנד, אירלנד, ארגנטינה, ארצות הברית של אמריקה, בולגריה, בלגיה, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, הונגריה, יוון, יפן, לוקסמבורג, נורווגיה, ניו-זילנד, סלובקיה, ספרד, פולין, פורטוגל, פינלנד, צ'כיה, צרפת, דרום קוריאה, קנדה, קפריסין, רומניה, שבדיה, שוויץ, תורכיה. <פרסום> י"ג בניסן התשס"ד (4 באפריל 2004) <חתימה> אהוד אולמרט שר התעשיה המסחר והתעסוקה oy0ehy8z3ylxx5w89zc08wnjd15tuar 1 465866 1417202 1416884 2022-08-07T12:53:12Z מושך בשבט 25023 /* שם הספר */ תגובה wikitext text/x-wiki == שם הספר == אם אין ספר נוסף בשם [[משיבת נפש]], אפשר להעביר את הדף לשם. אחרת, צריך ליצור דף פירושונים ולא הפניה. [[משתמש:I&#39;m the cookie monster|I&#39;m the cookie monster]] ([[שיחת משתמש:I&#39;m the cookie monster|שיחה]]) 19:25, 31 במרץ 2022 (IDT) :[[w:יוחנן לוריא#יצירתו]], וזה מחיפוש אקראי. לא נכון להשאיר את השם כאילו זה הספר היחיד בשם זה. :כל עוד אין '''בוויקיטקסט''' ספרים אחרים בשם זה, אין מניעה שהדף [[משיבת נפש]] ישמש כהפנייה. כשמישהו יעלה ספר נוסף באותו שם, ניתן יהיה להפוך אותו לדף פירושונים. בברכה, [[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 20:12, 31 במרץ 2022 (IDT) ::לדעתי ספר זה הוא באופן חד משמעי המשמעות הכי ידועה של "משיבת נפש" (לראיה, בהמכלול [https://www.hamichlol.org.il/%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA_%D7%A0%D7%A4%D7%A9 זה הפירוש הראשי של הדף]), אפשר להפנות ל[[משיבת נפש (פירושונים)]] על ידי התבנית {{תב|פירוש נוסף}}. בכל אופן, גם אם אין עדיין ספרים נוספים בשם זה בוויקיטקסט צריך ליצור דף פירושונים עם קישורים אדומים... -- [[משתמש:I&#39;m the cookie monster|I&#39;m the cookie monster]] ([[שיחת משתמש:I&#39;m the cookie monster|שיחה]]) 20:09, 3 באפריל 2022 (IDT) :::העברתי. -- [[משתמש:I'm the cookie monster|כנלע"ד]] • [[שיחת משתמש:I'm the cookie monster|אי אפשר לבר בלא תבן]] • כ"ה בניסן ה'תשפ"ב • 00:18, 26 באפריל 2022 (IDT) ::::{{א|מושך בשבט}}, למה לשנות את כל הדפים מצורה של הכללה לטקסט מועתק? [[משתמש:shalomori123|שלום אורי]] • [[שיחת משתמש:shalomori123|שיחה]] • ח' באב ה'תשפ"ב • 17:19, 5 באוגוסט 2022 (IDT) :::::כדי שיהיה אפשר לערוך את הטקסט [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 15:53, 7 באוגוסט 2022 (IDT) rez00rg6458nc9yet567u3ph3e8p5ly 1417215 1417202 2022-08-07T13:53:25Z I'm the cookie monster 27885 /* שם הספר */ תגובה wikitext text/x-wiki == שם הספר == אם אין ספר נוסף בשם [[משיבת נפש]], אפשר להעביר את הדף לשם. אחרת, צריך ליצור דף פירושונים ולא הפניה. [[משתמש:I&#39;m the cookie monster|I&#39;m the cookie monster]] ([[שיחת משתמש:I&#39;m the cookie monster|שיחה]]) 19:25, 31 במרץ 2022 (IDT) :[[w:יוחנן לוריא#יצירתו]], וזה מחיפוש אקראי. לא נכון להשאיר את השם כאילו זה הספר היחיד בשם זה. :כל עוד אין '''בוויקיטקסט''' ספרים אחרים בשם זה, אין מניעה שהדף [[משיבת נפש]] ישמש כהפנייה. כשמישהו יעלה ספר נוסף באותו שם, ניתן יהיה להפוך אותו לדף פירושונים. בברכה, [[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 20:12, 31 במרץ 2022 (IDT) ::לדעתי ספר זה הוא באופן חד משמעי המשמעות הכי ידועה של "משיבת נפש" (לראיה, בהמכלול [https://www.hamichlol.org.il/%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA_%D7%A0%D7%A4%D7%A9 זה הפירוש הראשי של הדף]), אפשר להפנות ל[[משיבת נפש (פירושונים)]] על ידי התבנית {{תב|פירוש נוסף}}. בכל אופן, גם אם אין עדיין ספרים נוספים בשם זה בוויקיטקסט צריך ליצור דף פירושונים עם קישורים אדומים... -- [[משתמש:I&#39;m the cookie monster|I&#39;m the cookie monster]] ([[שיחת משתמש:I&#39;m the cookie monster|שיחה]]) 20:09, 3 באפריל 2022 (IDT) :::העברתי. -- [[משתמש:I'm the cookie monster|כנלע"ד]] • [[שיחת משתמש:I'm the cookie monster|אי אפשר לבר בלא תבן]] • כ"ה בניסן ה'תשפ"ב • 00:18, 26 באפריל 2022 (IDT) ::::{{א|מושך בשבט}}, למה לשנות את כל הדפים מצורה של הכללה לטקסט מועתק? [[משתמש:shalomori123|שלום אורי]] • [[שיחת משתמש:shalomori123|שיחה]] • ח' באב ה'תשפ"ב • 17:19, 5 באוגוסט 2022 (IDT) :::::כדי שיהיה אפשר לערוך את הטקסט [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 15:53, 7 באוגוסט 2022 (IDT) ::::::ניתן תמיד לערוך את הטקסט בדף [[משיבת נפש/הכל]]. אדרבה, קיומם של 2 דפים הכוללים את אותו תוכן הוא המקשה על עריכה, שכן זה דורש להגיה כל טעות פעמיים. צריך להוסיף קישורי עריכה לדפים באמצעות תבנית {{תב|עריכה}}. [[משתמש:I'm the cookie monster|כנלע"ד]] • [[שיחת משתמש:I'm the cookie monster|אי אפשר לבר בלא תבן]] • י' באב ה'תשפ"ב • 16:53, 7 באוגוסט 2022 (IDT) 1mfvtqymbtpx7pxlmpon1v2srlfso9j 1417216 1417215 2022-08-07T13:55:52Z I'm the cookie monster 27885 שינוי נושא wikitext text/x-wiki == שם הספר == אם אין ספר נוסף בשם [[משיבת נפש]], אפשר להעביר את הדף לשם. אחרת, צריך ליצור דף פירושונים ולא הפניה. [[משתמש:I&#39;m the cookie monster|I&#39;m the cookie monster]] ([[שיחת משתמש:I&#39;m the cookie monster|שיחה]]) 19:25, 31 במרץ 2022 (IDT) :[[w:יוחנן לוריא#יצירתו]], וזה מחיפוש אקראי. לא נכון להשאיר את השם כאילו זה הספר היחיד בשם זה. :כל עוד אין '''בוויקיטקסט''' ספרים אחרים בשם זה, אין מניעה שהדף [[משיבת נפש]] ישמש כהפנייה. כשמישהו יעלה ספר נוסף באותו שם, ניתן יהיה להפוך אותו לדף פירושונים. בברכה, [[משתמש:Nahum|נחום]] - [[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]] 20:12, 31 במרץ 2022 (IDT) ::לדעתי ספר זה הוא באופן חד משמעי המשמעות הכי ידועה של "משיבת נפש" (לראיה, בהמכלול [https://www.hamichlol.org.il/%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA_%D7%A0%D7%A4%D7%A9 זה הפירוש הראשי של הדף]), אפשר להפנות ל[[משיבת נפש (פירושונים)]] על ידי התבנית {{תב|פירוש נוסף}}. בכל אופן, גם אם אין עדיין ספרים נוספים בשם זה בוויקיטקסט צריך ליצור דף פירושונים עם קישורים אדומים... -- [[משתמש:I&#39;m the cookie monster|I&#39;m the cookie monster]] ([[שיחת משתמש:I&#39;m the cookie monster|שיחה]]) 20:09, 3 באפריל 2022 (IDT) :::העברתי. -- [[משתמש:I'm the cookie monster|כנלע"ד]] • [[שיחת משתמש:I'm the cookie monster|אי אפשר לבר בלא תבן]] • כ"ה בניסן ה'תשפ"ב • 00:18, 26 באפריל 2022 (IDT) == דפי משנה == {{א|מושך בשבט}}, למה לשנות את כל הדפים מצורה של הכללה לטקסט מועתק? [[משתמש:shalomori123|שלום אורי]] • [[שיחת משתמש:shalomori123|שיחה]] • ח' באב ה'תשפ"ב • 17:19, 5 באוגוסט 2022 (IDT) :כדי שיהיה אפשר לערוך את הטקסט [[משתמש:מושך בשבט|מושך בשבט]] ([[שיחת משתמש:מושך בשבט|שיחה]]) 15:53, 7 באוגוסט 2022 (IDT) ::ניתן תמיד לערוך את הטקסט בדף [[משיבת נפש/הכל]]. אדרבה, קיומם של 2 דפים הכוללים את אותו תוכן הוא המקשה על עריכה, שכן זה דורש להגיה כל טעות פעמיים. צריך להוסיף קישורי עריכה לדפים באמצעות תבנית {{תב|עריכה}}. [[משתמש:I'm the cookie monster|כנלע"ד]] • [[שיחת משתמש:I'm the cookie monster|אי אפשר לבר בלא תבן]] • י' באב ה'תשפ"ב • 16:53, 7 באוגוסט 2022 (IDT) fp4574vy7l4jjn008rvlwv4w6ov4mrv 116 466895 1417315 1415957 2022-08-08T09:46:16Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki <שם> כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות), התשע"ח-2017 <מקור> ((ק"ת תשע"ח, 664|כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות)|7914)); ((תשע"ט, 1637|תיקון|8135)), ((1947|תיקון (תיקון)|8159)), ((3446|תיקון מס' 2|8240)); ((תש"ף, 251|תיקון|8308)), ((950|תיקון [תשע"ט] (תיקון)|8433)), ((1633|תיקון מס' 2|8625)); ((תשפ"א, 1093|תיקון|9025)), ((2220|ת"ט|9206)), ((3494|תיקון מס' 2|9463)); ((תשפ"ב, 1289|תיקון|9830)), ((3278|תיקון מס' 2|10224)). <מבוא> בתוקף סמכותה לפי [[+|סעיף 112(א)]] [[=החוק|לחוק המים, התשי"ט-1959]] (להלן - החוק), ולפי [[+|סעיף 15א(ב)]] [[=חוק הביוב|לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962]] (להלן - חוק הביוב), קובעת מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב כללים אלה: __TOC__ == פרק א': מטרה ופרשנות == @ 1. מטרות : כללים אלה נועדו ליצור למועצות אזוריות, כמפורט בכללים אלה, מקור מימון למתן שירותי ביוב שוטפים ולהקמה, פיתוח ושדרוג של מערכות מים ומערכות ביוב, כך שיהיו ברמה, בטיב, באיכות ובתקנים הדרושים, ולהסדיר היבטים שונים הנוגעים לניהול משק הביוב בידי המועצות האזוריות, ולשם כך כוללים הוראות בעניינים המפורטים להלן: : (1) התעריפים של התשלומים החד-פעמיים שישלמו בעלי נכסים למועצה האזורית לכיסוי עלות ההקמה, הפיתוח והשדרוג של מערכות המים ומערכות הביוב כאמור, ובכלל זה הכנת תכניות, טיפול באישורן לפי כל דין, רכישת ציוד ושירותים, ביצוען של התכניות, מדידה, פיקוח, בקרה, גבייה, מימון והוצאות קשורות לכל אלה; : (2) העילות לחיוב בתשלומי הקמה והשטחים שלפיהם יחושבו תשלומי ההקמה; : (3) התעריפים לשירותי המים והביוב שישלמו מחזיקי הנכסים למועצה האזורית; : (4) הוראות שונות הנוגעות להסדרת משק המים והביוב במועצות האזוריות; : (5) דרישות תשלום ופירעונן, והוראות נלוות אחרות. @ 2. הגדרות (תיקון: תשע"ט, תשפ"א, תשפ"ב-2) : בכללים אלה - :- "אדמה חקלאית" - קרקע שייעודה לפי תכנית הוא לחקלאות, שלא ניתן לגביה היתר לשימוש למטרה אחרת, ואין משתמשים בה בפועל למטרה אחרת, לרבות מבנה חקלאי על אותה קרקע שאינו מחובר ואינו מיועד להתחבר למערכת ביוב; :- "אחזקה" - לרבות כל פעולה הדרושה לשמירתו התקינה של ביוב; :- "בנייה" - בנייה חדשה, בנייה קיימת או בנייה חורגת, לפי העניין; :- "בנייה חדשה" - בנייה של בניין חדש בנכס או של תוספת לבניין הבנוי בנכס; :- "בנייה חורגת" - שטח בנייה שמתקיימים בו כל אלה: :: (1) הוא נבנה בלא היתר או חורג מן השטח שהותר בהיתר; לא יראו שטח כחורג מן השטח שהותר בהיתר, רק בשל העובדה שלא הובא במניין השטח המותר לבנייה בעת מתן ההיתר; :: (2) הוצג לגביו תשריט המזהה את אותו שטח בנייה ומפרט את גודלו; :: (3) בנייה מסוגו הנעשית לפי היתר באה במניין השטח המותר לבנייה לפי [[תקנות חישוב שטחים]]; :: (4) מתקיים לגביו אחד מאלה לפחות: ::: (א) ניתן לגביו אישור המהנדס כאמור [[בסעיף 8(ו)]]; ::: (ב) הוצא לגביו צו הריסה מינהלי או שיפוטי או תלוי ועומד הליך מינהלי או שיפוטי בקשר להריסתו או לעבירה הכרוכה בהקמתו או שגורם המוסמך לנקוט הליך כאמור מסר הודעה על כוונתו לנקוט הליך כאמור; ::: (ג) הוצגה בקשה להיתר מטעם בעל הנכס, המציגה את אותו שטח בנייה כשטח קיים שאין עליו היתר ומפרטת את גודלו כבא במניין השטח המותר לבנייה לפי [[תקנות חישוב שטחים]]; :- "בנייה קיימת" - בנייה בהיתר בנכס, שביצועה החל לפני הוצאת דרישה לתשלומי הקמה לגבי אותו נכס; :- "בעל נכס" - :: (1) בנכסים שהם מקרקעי ציבור - החוכר לדורות, בין שבדין ובין שביושר, ובהעדר חוכר לדורות כאמור - מי שניתנה לו הרשאה להשתמש בנכס, שניתן לראותה מבחינת תוכנה כבעלות או כחכירה לדורות; ובהעדר חוכר לדורות או מי שניתנה לו הרשאה כאמור - בעליו של הנכס; :: (2) בנכסים שאינם מקרקעי ציבור - מי שרשום בפנקסי המקרקעין כבעל או כחוכר לדורות, ובהעדר רישום כאמור - בעליו או החוכר לדורות של הנכס מכוח הסכם או מסמך מחייב אחר, ובהעדר הסכם או מסמך כאמור - מי שזכאי להירשם כבעל הנכס, ובהעדר זכאי כאמור - מי שזכאי להפיק הכנסה מהנכס; :- "בקשה לבירור" - בקשה לפי [[סעיף 17]]; :- "גוף עתיר שטח" - בעל נכס המחזיק נכס או נכסים ששטחם הכולל 70 דונם לפחות המרוכזים במתחם אחד, ובנה או שבכוונתו לבנות בהם בנייה ששטחה הוא 20,000 מטרים רבועים לפחות, והקים או שבכוונתו להקים בעצמו את מערכות המים ומערכות הביוב בנכסים שבמתחם בלי להעבירן למועצה האזורית; :- "גורם מפתח" - משרד ממשלתי או רשות מקרקעי ישראל שהתקשרו בהסכם עם המועצה האזורית לגבי פיתוח מתחם; :- "דמי פיתוח" - תשלומים ששולמו בשל נכס למינהל מקרקעי ישראל או לרשות מקרקעי ישראל או למי מטעמם למימון עלות ההקמה של מערכת מים או מערכת ביוב, ובלבד שמינהל מקרקעי ישראל או רשות מקרקעי ישראל אישרו את סכומם; :- "דרישה לתשלומי ביוב" - דרישת תשלום לפי [[סעיף 16(א)]]; :- "דרישה לתשלומי הקמה" - דרישת תשלום לפי [[סעיף 15]]; :- "דרישת תשלום" - דרישה לתשלומי הקמה, דרישה לתשלומי ביוב, דרישה לתשלום בעד שירותים מסוימים לפי [[סעיף 16(ב)]] או דרישת תשלום אחרת לפי כללים אלה, לפי העניין; :- "היטל ביוב" - היטל שהוטל מכוח חוק עזר לפי [[הפרק השלישי לחוק הביוב]], כפי שהיה בתוקפו עד יום כ"ב בתמוז התשס"ט (14 ביולי 2009) או לפי פרק ב' בכללי הוראת השעה; :- "היטל הנחת צינורות" - לרבות אגרת הנחת צינורות, היטל צנרת מים, היטל פיתוח מפעל מים ותשלום חובה, אף שכינויו שונה, שהוטלו מכוח חוק עזר, ובלבד שתכליתם היא מימון ההשקעות בהתקנת מערכת המים הציבורית, רכישתה או שידרוגה, ולהוציא אגרת חיבור רשת פרטית למפעל מים, אגרת חידוש, אגרת הרחבת חיבור, אגרת התקנת מד מים או כל תשלום חובה אחר לפי חוקי העזר אף שכינויו שונה ושאינו לתכלית האמורה; :- "היתר" - היתר לפי [[+|פרקים ה']] [[ו-ו' לחוק התכנון והבנייה]] או הרשאה לבנייה לפי כל דין, לפי העניין; :- "המהנדס" - מהנדס המועצה האזורית או מי שסמכויות מהנדס המועצה האזורית נאצלו לו לפי [[חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית)|סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (מהנדס מועצה אזורית), התשנ"ב-1991 (([צ"ל: חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), התשנ"ב-1991]))]]; :- "המדד המשוקלל" - מדד המורכב מ-50 אחוזים מדד המחירים לצרכן ו-50 אחוזים מדד מחירי תשומה בבנייה למגורים; :- "הקמה" - התקנה או שדרוג של מערכת מים או של מערכת ביוב; :- "חוכר לדורות" - כמשמעותו [[בחוק המקרקעין]]; :- "חוק המקרקעין" - [[חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969]]; :- "חוק התכנון והבנייה" - [[חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965]]; :- "חוק עזר" - חוק עזר של מועצה אזורית, לרבות דין שמועצה אזורית פעלה לפיו מכוח הוראת מעבר בחיקוק שהחיל תעריפים מחוק עזר כאמור, במלואם או בשינויים; :- "חלקו היחסי של הביוב" - בכל מועצה אזורית, היחס שבין התעריף לתשלומי ביוב לפי מטר מעוקב מים שסופקו לבין התעריף לתשלומי ביוב לפי מטר מעוקב שפכים, כפי שנקבעו [[בסעיף 11]] לגבי אותה מועצה אזורית; :- "יום התחילה" - כמשמעותו [[בסעיף 27(א)]]; :- "יחידת דיור" - בניין או חלק מבניין שהוא לפי טיבו ומהותו יחידה נפרדת ועצמאית בנכס למגורים, המשמש בפועל או המיועד לשמש כיחידה נפרדת למגורים, לרבות מבנים יבילים; :- "יישוב" - כהגדרתו [[בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958]]; :- "כללי אמות המידה" - [[=כללי אמות המידה|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011]]; :- "כללי הוראת השעה" - כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה), התשע"א-2010; :- "כללי התעריפים לתאגידים" - [[=כללי התעריפים לתאגידים|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש"ע-2009]]; :- "כללי חישוב עלות" - [[=כללי חישוב עלות|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש"ע-2009]]; :- "כללי ספקים מקומיים" - [[=כללי ספקים מקומיים|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), התשנ"ד-1994]]; :- "כללי קיצוב המים" - [[=כללי קיצוב המים|כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב), התשל"ו-1976]]; :- "כללי שפכי תעשייה" - [[=כללי שפכי תעשייה|כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב), התשע"ד-2014]]; :- "מבנה משק" - קרקע שייעודה לפי תכנית הוא למבנה משק, לרבות מבנה על אותה קרקע שאינו מחובר ואינו מיועד להתחבר למערכת מים או למערכת ביוב, לפי העניין; :- "מד-מים" - כהגדרתו [[בתקנות מדידת מים (מדי-מים), התשמ"ח-1988]]; :- "מדד המחירים לצרכן" ו"מדד מחירי תשומה בבנייה למגורים" - שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; :- "מועצה אזורית" - רשות מקומית שהיא מועצה אזורית, כהגדרתה [[לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958]], המנויה [[בתוספת הראשונה]], ובכלל זה חברה המצויה בבעלות מלאה של מועצה אזורית כאמור, וכן מועצה מקומית תעשייתית; :- "מועצה מקומית תעשייתית" - מועצה שהוקמה לפי [[סעיף 2א לפקודת המועצות המקומיות]]; :- "מחזיק ביחידת דיור" - אדם המחזיק ביחידת דיור או בחלק ממנה כבעל, כשוכר, כבר-רשות או בדרך אחרת, למעט אדם המתגורר באורח ארעי בבית מלון, בית הארחה או במיתקני קיט ונופש אחרים; :- "מיתקן לטיהור מי שפכים" - מיתקן ביוב המשמש לטיהור שפכים; :- "מיתקן קדם לטיפול בשפכים" - מיתקן המשמש להקטנת ריכוז המזהמים בשפכים; :- "מנהל הרשות הממשלתית" - מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב שמונה לפי [[סעיף 124יט לחוק]]; :- "מערכת ביוב" - ביוב כהגדרתו [[בחוק הביוב]]; :- "מערכת מים" - צנרת ומיתקנים אחרים להולכה, לאיגום ולאספקה של מים, לרבות מיתקני אחסון, אגירה, מדידה וויסות לחץ, ומיתקנים לטיוב המים ולטיפול בהם, למעט מיתקנים כאמור הנמצאים בחצרי הצרכן אחרי מד-המים, ובהעדר מד-מים - אחרי המקום שבו מועברים המים לרשות הצרכן; :- "מקרקעי ציבור" - כהגדרתם [[בסעיף 107 לחוק המקרקעין]]; :- "מתחם פיתוח" - שטח המיועד לפי תכנית למגורים, לתעשייה או לתעסוקה, לרבות שימושים אחרים המותרים באותה תכנית; :- "נכס" - לרבות מגרש כהגדרתו [[בחוק התכנון והבנייה]]; :- "נכס עתיר קרקע" - נכס או נכסים ששטחם הכולל 50 דונם לפחות המרוכזים במתחם אחד שאינו מתחם פיתוח, וששטח הבנייה הקיים בו, יחד עם שטח הבנייה שניתן להקים בו לפי התכנית החלה עליו, אינו עולה על עשרה אחוזים משטח הקרקע בו, למעט אדמה חקלאית; :- "ספק" - כהגדרתו [[בכללי קיצוב המים]]; :- "ספק אחר" - ספק שאינו המועצה האזורית; :- "צרכן" - מחזיק בנכס המחובר למערכת מים או למערכת ביוב, לפי העניין; :- "צרכן גדול" - כהגדרתו [[בכללי התעריפים לתאגידים]], ויקראו את ההגדרה כאילו במקום "החברה" נאמר "מועצה אזורית"; :- "קרן שיקום" - כמשמעותה [[בסעיף 22]]; :- "רפת" - מקום שבו מוחזקים ראשי צאן או בקר, לרבות מכון חליבה, מפטמה, סככות, מרבצים וחצרות המתנה; :- "הרשות הממשלתית" - הרשות הממשלתית למים ולביוב, שהוקמה לפי [[סעיף 124יא לחוק]]; :- "שטח בנייה" - שטח בנייה בנכס המחושב לפי [[תקנות חישוב שטחים]], למעט שטחו של מבנה הפטור מהיתר לפי [[תקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014]]; [[סימן י' לתקנות האמורות]], לא יילקח בחשבון לצורך החישוב; :- "שטח הקרקע" - שטחה הכולל של הקרקע שבנכס, לרבות הקרקע שעליה ניצבת או מתוכננת בנייה, ואולם במועצה אזורית שנקבע לגביה שטח קרקע מרבי ליחידת דיור או לגוף עתיר שטח [[בתוספת השנייה]] או [[בתוספת השלישית]], לפי העניין - לא יותר משטח הקרקע המרבי שנקבע כאמור לגבי אותו סוג נכס; :- "שיקום" - שמירה על מצבו של רכיב במערכת מים או במערכת ביוב בתקופת הקיים והחלפתו בתום תקופת הקיים, למעט שדרוגו; :- "שלב" - לעניין מערכת ביוב - ביב ציבורי, ביב מאסף, מיתקן לטיהור מי שפכים או מיתקנים אחרים; :- "תכנית" - תכנית מהתכניות שלפי [[פרק ג' לחוק התכנון והבנייה]], לרבות שינוי תכנית כאמור; :- "תפעול" - רכיבי אנרגיה, שכר ואחזקה הדרושים לצורך תפעול מערכת הביוב; :- "תקנות חישוב שטחים" - [[=תקנות חישוב שטחים|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992]]; :- "תשלומי ביוב" - התשלומים השוטפים שעל מחזיקי נכסים לשלם למועצה האזורית לפי כללים אלה בעד אחזקה, תפעול ושיקום של מערכת ביוב ובעד הקמה של מערכת ביוב שאינה ממומנת באמצעות תשלומי הקמה לביוב; :- "תשלומי הקמה" - תשלומי הקמה לביוב או תשלומי הקמה למים, לפי העניין; :- "תשלומי הקמה לביוב" - התשלומים החד-פעמיים שעל בעלי נכסים לשלם למועצה האזורית לפי כללים אלה, בעד הקמה של מערכת ביוב או בעד הקמה של שלב של מערכת ביוב, לפי העניין; :- "תשלומי הקמה למים" - התשלומים החד פעמיים שעל בעלי נכסים לשלם למועצה האזורית לפי כללים אלה, בעד הקמה של מערכת מים; :- "תשלום קודם" - תשלומי הקמה לביוב, תשלומי הקמה למים, היטל ביוב, היטל הנחת צינורות, דמי השתתפות בהתקנת מערכת ביוב או מערכת מים או דמי פיתוח ששולמו בשל נכס בטרם הטילה המועצה האזורית על בעל הנכס חובה לשלם תשלומי הקמה לפי כללים אלה; ניתן פטור מתשלום סוג של תשלום קודם כאמור עקב ביצוע עבודות הקמה של מערכת מים או מערכת ביוב בידי בעל הנכס או במימונו, יראו לעניין הגדרה זו כאילו שולם אותו סוג של תשלום קודם. == פרק ב': תשלומי הקמה - תעריפים == @ 3. העקרונות לקביעת תעריפי תשלומי ההקמה : (א) תעריפי תשלומי ההקמה נועדו לשקף, בקירוב ככל האפשר, את אומדן העלות למועצה האזורית של הקמת מערכת מים ומערכת ביוב ברמה, בטיב, באיכות ובתקנים הנדרשים לפי כל דין. : (ב) תשלומי ההקמה יוטלו לגבי בנייה לפי שטח הבנייה ולגבי קרקע לפי שטח הקרקע, ובלבד שלא שולם בשלהם תשלום קודם. @ 4. תעריפי תשלומי ההקמה לרשויות המקומיות השונות : תעריפי תשלומי ההקמה למטר רבוע שטח בנייה ולמטר רבוע שטח קרקע בכל מועצה אזורית הם אלה: : (1) לגבי תשלומי הקמה לביוב - כמפורט לצד שם המועצה האזורית [[בתוספת השנייה]] לגבי מערכת הביוב בכללותה או לגבי כל שלב של מערכת הביוב; : (2) לגבי תשלומי הקמה למים - כמפורט לצד שם המועצה האזורית [[בתוספת השלישית]]. @ 5. גוף עתיר שטח (תיקון: תשע"ט-3) : (א) גוף עתיר שטח יחויב בתשלומי הקמה למים רק בידי מועצה אזורית שלגביה נקבעו תעריפי הקמה לגוף עתיר שטח [[בתוספת השלישית]]. : (ב) במתחם של גוף עתיר שטח שהוא קיבוץ או מושב, גודל שטח הקרקע שניתן לחייבו בתשלומי הקמה לביוב בעד שלב של מערכת הביוב שישמש את הנכסים במתחם לא יעלה על פעמיים גודל שטח הבנייה שיש לחייבו בשל אותה עילת חיוב. : (ג) גוף עתיר שטח שלא חל עליו סעיף קטן (ב) יחויב בתשלומי הקמה לביוב רק בידי מועצה אזורית שלגביה נקבעו תעריפי הקמה לביוב לגוף עתיר שטח [[בתוספת השנייה]], או בידי מועצה אזורית שלא נקבעו לגביה תעריפים כאמור אך מתקיימים לגביה ולגבי החיוב כל אלה: :: (1) נקבע לגביה [[בתוספת השנייה]] תעריף כללי או שיורי לשלב במערכת הביוב, המיועד לחול גם על אזור המתחם; :: (2) החיוב בשל שלב מערכת הביוב שישמש את המתחם, בהנחה שהמועצה האזורית הקימה במלואו, יוגבל ל-50% מהתעריף האמור בפסקה (1), ולגבי שלב ביב ציבורי לא יחול חיוב כלל; :: (3) גודל שטח הקרקע שייכלל בחיוב לא יעלה על פעמיים גודל שטח הבנייה שיש לחייבו לפי אותה עילת חיוב. : (ד) לעניין סעיפים קטנים (א) או (ג) קביעת תעריפי הקמה לגוף עתיר שטח יכול שתיעשה לגבי גופים עתירי שטח באופן כללי, לגבי סוג של גופים עתירי שטח או לגבי גופים עתירי שטח מסוימים, ולעניין מתחם של גוף עתיר שטח שהוא קיבוץ או מושב יראו גם תעריף החל בתחום אותו יישוב כתעריף לגוף עתיר שטח. @ 5א. נכס עתיר קרקע (תיקון: תשפ"א) : (א) תנאי לחיובו של נכס עתיר קרקע בתשלומי הקמה הוא שגודל שטח הקרקע שייכלל בחיוב לא יעלה על פי עשרה מגודל שטח הבנייה שיש לחייבו לפי אותה עילת חיוב. : (ב) נדרשה מועצה אזורית להקים מערכת מים או מערכת ביוב שתשמש נכס עתיר קרקע, ועלות ההקמה עולה על 150,000 שקלים חדשים ואינה מכוסה באמצעות חיובו של הנכס עתיר הקרקע בתשלומי הקמה לפי סעיף קטן (א), רשאית המועצה האזורית לפנות לרשות הממשלתית בבקשה לאשר לה גביית תשלומי הקמה לפי העלות הסבירה של ההקמה, במקום התעריפים הקבועים בכללים אלה. : (ג) קודם להגשת בקשה לרשות הממשלתית לפי סעיף קטן (ב) תודיע המועצה האזורית לבעל הנכס עתיר הקרקע על כוונתה להגיש את הבקשה ותיתן לו הזדמנות להגיב על כך; בהודעתה תציין המועצה האזורית פרטים בדבר הנכס עתיר הקרקע ובדבר מערכת המים או מערכת הביוב שהקימה או שבכוונתה להקים לצורך השימוש בנכס ובדבר העלויות הכרוכות בכך, וכי הוא רשאי להגיב בתוך 30 ימים. : (ד) בחלוף 30 הימים האמורים בסעיף קטן (ג), רשאית המועצה האזורית להגיש את בקשתה לרשות הממשלתית; בבקשתה תציין המועצה האזורית את הפרטים האמורים בסעיף קטן (ג), ותצרף העתק מהודעתה לבעל הנכס עתיר הקרקע וכן מתגובתו, אם ניתנה; הרשות הממשלתית רשאית לדרוש מהמועצה האזורית פרטים נוספים. : (ה) התנגד בעל הנכס עתיר הקרקע לבקשה האמורה, לא תאשר הרשות הממשלתית את הבקשה, במלואה או בחלקה, אלא לאחר ששקלה את עמדת בעל הנכס עתיר הקרקע בתגובתו לפי סעיף קטן (ג). : (ו) הרשות הממשלתית רשאית לדחות את הבקשה לפי סעיף זה או לאשרה, במלואה או בחלקה; הרשות הממשלתית תמסור למועצה האזורית ולבעל הנכס עתיר הקרקע את החלטתה המנומקת בתוך 60 ימים מיום שקיבלה את הבקשה, ואם ביקשה פרטים נוספים - מיום קבלתם. @ 6. אדמה חקלאית ומבנה משק (תיקון: תשע"ט-3) : (א) בעד נכס מסוג אדמה חקלאית לא יוטל חיוב בתשלומי הקמה לביוב. : (ב) בעד מבנה חקלאי על אדמה חקלאית, המחובר או מיועד להיות מחובר למערכת ביוב, יוטל חיוב בתשלומי הקמה לביוב רק בידי מועצה אזורית שלגביה נקבע תעריף למבנה חקלאי או לאותו סוג של מבנה חקלאי [[בתוספת השנייה]]. : (ג) בעד נכס מסוג אדמה חקלאית יוטל חיוב בתשלומי הקמה למים, רק בידי מועצה אזורית שלגביה נקבע תעריף לאדמה חקלאית [[בתוספת השלישית]] ורק אם הנכס מחובר למערכת מים של המועצה האזורית או מיועד להיות מחובר כאמור. : (ד) בנכס מסוג מבנה משק לא יוטל חיוב בתשלומי הקמה אלא לפי הוראות אלה: :: (1) לא יוטלו תשלומי הקמה על שטח הקרקע; :: (2) לא יוטלו תשלומי הקמה למים או תשלומי הקמה לביוב על מבנה שאינו מחובר ואינו מיועד להתחבר למערכת המים או למערכת הביוב, לפי העניין; :: (3) (((נמחקה).)) @ 7. שטח המיועד להפקעה : (א) לא יוטל חיוב בתשלומי הקמה בשל שטח המיועד להפקעה. : (ב) שילם בעל נכס תשלומי הקמה או תשלום קודם בשל נכס ובמהלך חמש השנים שממועד התשלום הוחל בהליך הפקעה וניתנה הודעה לפי [[+|סעיפים 5]] [[ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943]], תשיב המועצה האזורית לבעל הנכס במועד ההפקעה את הסכום ששולם כאמור, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום התשלום עד יום ההשבה; הוחל בהליך הפקעה וניתנה הודעה כאמור לאחר שחלפו חמש שנים ממועד התשלום אך בטרם חלפו חמש עשרה שנים ממועד התשלום, תשיב המועצה האזורית לבעל הנכס במועד ההפקעה את הסכום ששולם כאמור בניכוי 10% ממנו בעד כל שנה או חלק ממנה מחלוף חמש שנים ממועד התשלום עד מתן ההודעה כאמור, בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום התשלום עד יום ההשבה. == פרק ג': החיוב בתשלומי הקמה ותשלומם == @ 8. הטלת תשלומי הקמה : (א) מועצה אזורית תטיל על בעל נכס חובה לשלם תשלומי הקמה לביוב או תשלומי הקמה למים, לפי העניין, בהתקיים האמור באחת מן הפסקאות (1), עד (4) ובכפוף לתנאים בסעיף קטן (ב), והיא רשאית להטיל על בעל נכס חובה לשלם תשלומי הקמה לביוב או תשלומי הקמה למים, לפי העניין, בהתקיים האמור בפסקה (5): :: (1) אושרה בקשה להיתר לבנייה בנכס; :: (2) המועצה האזורית חיברה את הנכס לראשונה לאספקת מים או להזרמת ביוב; :: (3) נודע למועצה האזורית שקיימת בנייה חורגת בנכס; :: (4) הנכס חדל להיות אדמה חקלאית; :: (5) המקרים שבהם רשאית מועצה אזורית להטיל על בעל נכס תשלומי הקמה: ::: (א) המועצה האזורית הקימה את מערכת המים או את מערכת הביוב המאפשרת את חיבורו של הנכס לראשונה לאספקת מים או להזרמת ביוב או החלה בפעולות להקמה כאמור; ::: (ב) המועצה האזורית הקימה או החלה בהקמה של שלב של מערכת הביוב שישמש את הנכס. : (ב) תנאי לחיוב בתשלומי הקמה בהתקיים האמור בסעיפים קטנים (א)(1), (3) ו-(4) הוא - :: (1) בתשלומי הקמה לביוב - שהוקמה מערכת ביוב או שהוקם השלב הנוגע לעניין במערכת ביוב שמשמשת או תשמש את הנכס, או שהמועצה האזורית החלה בפעולות להקמתם של מערכת ביוב או של שלב כאמור במערכת הביוב, שיאפשרו את חיבורו של הנכס להזרמת ביוב באמצעות מערכת הביוב של המועצה האזורית; ואם המועצה האזורית טרם החלה בפעולות כאמור, שהיא עומדת להתחיל בביצוען וניתן על כך אישור המהנדס לפי [[טופס 1 שבתוספת הרביעית]]; :: (2) בתשלומי הקמה למים - שקיימת מערכת מים של המועצה האזורית שמשמשת או תשמש את הנכס, או שהמועצה האזורית החלה בפעולות להקמתה של מערכת מים כאמור, המאפשרת את חיבורו של הנכס לאספקת מים; ואם המועצה האזורית טרם החלה בפעולות כאמור, שהיא עומדת להתחיל בביצוען וניתן על כך אישור המהנדס לפי [[טופס 1 שבתוספת הרביעית]]. : (ג) הוטל חיוב בתשלומי הקמה לביוב בשל שלב של מערכת ביוב בנכס שאינו מחובר למערכת ביוב, תשיב המועצה האזורית את תשלום ההקמה שגבתה בעד שלב של מערכת הביוב כאמור בתוספת הפרשי הצמדה למדד ממועד התשלום עד מועד ההשבה, לידי מי שהוא בעל הנכס במועד הזכאות להשבה, בהתקיים אחד מאלה: :: (1) הקמת שלב מערכת הביוב שבשלה הוטל החיוב לא הסתיימה בתוך שלוש שנים מהטלת החיוב; :: (2) הנכס לא חובר למערכת ביוב בתוך חמש שנים מהטלת החיוב; :: מנהל הרשות הממשלתית רשאי, לבקשת המועצה האזורית, להאריך את המועדים האמורים לתקופה שיורה, מנימוקים מיוחדים בהחלטה בכתב, ובכלל זה אם מצא שהעבודות הנוגעות לעניין בעיצומן וכי השבת הכספים עלולה לסכל את השלמתן; לעניין סעיף קטן זה, "מועד הזכאות להשבה" - שלוש שנים או חמש שנים ממועד הטלת החיוב, לפי העניין. : (ד) לעניין תשלומי הקמה בהתקיים האמור בסעיף קטן (א)(2) - :: (1) יראו חיבור כדין של נכס לאספקת מים או להזרמת ביוב, המחליף חיבור שנעשה שלא כדין, כחיבור לראשונה; :: (2) יראו חיבור של נכס לאספקת מים, המחליף חיבור קודם של אותו נכס לאספקת מים באמצעות ספק אחר, כחיבור לראשונה, זולת אם בעל הנכס המחה למועצה האזורית את זכויותיו כלפי הספק האחר לגבי התשתיות ששימשו לאספקת מים לנכס והתשלומים ששולמו בעדן, אם יש לו זכויות כאמור, או אישר כי אין לו זכויות כאמור, בדרך של חתימה על טופס בנוסח [[שבתוספת החמישית]] או בדרך אחרת שאישרה לו המועצה האזורית, ובלבד שהמועצה האזורית הודיעה לבעל הנכס כי הואיל והחיבור שהיא ביצעה או עומדת לבצע מחליף חיבור של ספק אחר, הוא לא יחויב בתשלומי הקמה אם יתמלאו תנאי פסקה זו ועל האופן שבו עליו לפעול לשם כך; :: (3) יראו חיבור של נכס לאספקת מים או להזרמת ביוב בנסיבות האמורות [[בסעיף 9(ו)]] כחיבור לראשונה. : (ה) על אף האמור בסעיף קטן (א), מועצה אזורית שהתקשרה עם גורם מפתח של מתחם פיתוח בהסכם שלפיו ההקמה של מערכת המים ומערכת הביוב בתוך מתחם הפיתוח, או אחת מהן, כולן או חלקים מהן, תתבצע באמצעות הגורם המפתח או מי מטעמו, תפחית מכלל תשלומי ההקמה שבהם יחויבו בעלי הנכסים במתחם הפיתוח לפי פסקאות (1) עד (4) שבסעיף קטן (א), לפי העניין, את ערך עבודות ההקמה שיבוצעו באמצעות הגורם המפתח או מי מטעמו, שעליו הסכימו המועצה האזורית והגורם המפתח, ובלבד שלא יעלה על תשלומי ההקמה המחושבים לפי [[התוספת השנייה]] או השלישית, לפי העניין. : (ו) לחיוב בתשלומי הקמה לפי [[סעיף 8(א)(3)]] יצורף אישור של המהנדס בדבר בנייה חורגת לפי [[טופס 2 שבתוספת הרביעית]]. @ 9. חישוב סכום תשלומי ההקמה : (א) תשלומי ההקמה יחושבו לפי שטח הבנייה ושטח הקרקע שבנכס, וסכומם יהיה הסכום המתקבל ממכפלת שטח הבנייה ושטח הקרקע בנכס בתעריפים שנקבעו למועצה האזורית לשטח בנייה ולשטח קרקע [[בתוספת השנייה]] או [[בתוספת השלישית]], לפי העניין. : (ב) השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה לעניין חיוב המוטל בעקבות אישור בנייה חדשה בנכס הוא - :: (1) בנכס שבעת אישור הבנייה החדשה אין בו בנייה קיימת - שטח הקרקע בנכס ושטח הבנייה החדשה; :: (2) בנכס שבעת אישור הבנייה החדשה יש בו בנייה קיימת - שטח הבנייה החדשה; :: לעניין זה, "שטח הבנייה החדשה" - שטח הבנייה החדשה כפי שהוא מפורט בבקשה להיתר שאושרה כאמור, ואם לא נמצאה הבקשה להיתר - שטח הבנייה החדשה כפי שהיה מחושב לצורך הגשת בקשה להיתר במועד המצאת הדרישה לתשלום. : (ג) השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה לעניין חיוב המוטל בעקבות בנייה חורגת יהיה שטח הבנייה החורגת כפי שהיה מחושב לצורך הגשת בקשה להיתר במועד המצאת הדרישה לתשלום. : (ד) השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה לעניין חיוב המוטל בעקבות ביצוע עבודות הקמת מערכת מים או ביוב או חיבור נכס לראשונה למערכת מים או למערכת ביוב כאמור [[בסעיף 8(א)(2) או (5)]] יהיה שטח הקרקע ושטח הבנייה הקיימת כפי שהיה מחושב לצורך הגשת בקשה להיתר במועד המצאת הדרישה לתשלום. : (ה) שולמו תשלומי הקמה לפי [[סעיף 8(א)(5)]], אך ביצוע העבודות להקמת מערכת המים או מערכת הביוב, לפי העניין, לא החל בתוך שלוש שנים מיום התשלום, תחזיר המועצה האזורית לבעל הנכס את הסכום ששולם בשל תשלומי הקמה למערכת מים או תשלומי הקמה למערכת ביוב, לפי העניין, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מהמדד הידוע בעת התשלום עד המדד הידוע בעת ביצוע ההחזר, אך לא פחות מהסכום ששולם. : (ו) על אף האמור בסעיף קטן (א) [[ובסעיף 10(א)]], החליטה המועצה האזורית כי כתוצאה מתוספת בנייה בנכס בהיקף ניכר או בשל שינוי מהותי בשימוש הנעשה בנכס, נוצר צורך להקים ולחבר לנכס מערכת מים או ביוב נוספת או להחליף את מערכת המים או הביוב הקיימת המחוברת לנכס, ומועצת הרשות הממשלתית אישרה את החלטתה, יחושבו תשלומי ההקמה בעד כל שטח הבנייה וכל שטח הקרקע בנכס; ואולם לגבי שטחים שאינם מובאים בחשבון לפי [[סעיף 10(א)]] יחושבו תשלומי ההקמה לפי התעריפים שנקבעו למועצה האזורית [[בתוספת השנייה]] או [[בתוספת השלישית]], לפי העניין, בהפחתה של 90% מהם או בהפחתה של שיעור גבוה יותר שעליו תחליט מליאת מועצת המועצה האזורית. @ 10. תשלום קודם : (א) על אף האמור [[בסעיף 9(א) עד (ג)]] - :: (1) שולם לגבי בנייה בנכס תשלום קודם, לא ייכלל שטח אותה בנייה בחישוב השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה למים או תשלומי ההקמה לביוב, לפי העניין; :: (2) שולם לגבי קרקע בנכס תשלום קודם, לא ייכלל שטח אותה קרקע בחישוב השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה למים או תשלומי ההקמה לביוב, לפי העניין; :: (3) בנכס שהיה בו בניין או חלק מבניין שנהרס או שיש בו בניין או חלק מבניין המיועד להריסה אגב הבנייה החדשה (להלן בסעיף זה - הבניין שנהרס) ושולם לגבי הבניין שנהרס תשלום קודם, יחושב סכום תשלומי ההקמה למים או תשלומי ההקמה לביוב, לפי העניין, רק לפי שטח הבנייה שאושרה או שטח הבנייה החורגת, לפי העניין, העולה על שטח הבניין שנהרס. : (ב) שטח הבנייה או הבניין שנהרס, לפי העניין, שלגביו שולם תשלום קודם כאמור בסעיף קטן (א), יחושב כפי שהיה מחושב לצורך הגשת בקשה להיתר במועד המצאת הדרישה לתשלום, אף אם בעת התשלום הקודם נהגה שיטת חישוב אחרת של שטחים. : (ג) רואים את כל אלה כבנייה ששולם בעדה תשלום קודם בשל מערכת מים או בשל מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין: :: (1) בנייה שהקמתה החלה לפני יום התחילה, לרבות בניין שנהרס שהקמתו נעשתה בהיתר, בנכס שחובר לפני יום התחילה בידי המועצה האזורית או בדרך אחרת כדין לאספקת מים באמצעות מערכת מים או להזרמת ביוב באמצעות מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין, ובלבד שאם היתה הבנייה בנייה חורגת, הוכח כי חלפו שבע שנים לפחות מאז הקמת אותה בנייה, לא הוצא לגבי אותה בנייה צו הריסה מינהלי או שיפוטי שהפך חלוט ולא תלוי ועומד הליך מינהלי או שיפוטי בקשר להריסתה או לעבירה הכרוכה בהקמתה; :: (2) כל בנייה אחרת שהוכח כי שולם לגביה תשלום קודם. : (ד) רואים את כל אלה כבנייה ששולם בעדה תשלום קודם בשל מערכת מים או בשל מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין, זולת אם מדובר בבנייה חורגת או אם הוכח אחרת: :: (1) בנייה בנכס שחובר בידי המועצה האזורית או בדרך אחרת כדין ביום התחילה או אחריו לאספקת מים באמצעות מערכת מים או להזרמת ביוב באמצעות מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין; :: (2) בנייה שהקמתה החלה ביום התחילה או אחריו, בנכס שחובר בידי המועצה האזורית או בדרך אחרת כדין לאספקת מים באמצעות מערכת מים או להזרמת ביוב באמצעות מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין. : (ה) רואים את כל אלה כקרקע ששולם בעדה תשלום קודם בשל מערכת מים או בשל מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין: :: (1) כל קרקע, זולת אדמה חקלאית, בנכס שיש בו בנייה שפסקה (1) בסעיף קטן (ג) חלה עליה; :: (2) כל קרקע שהוכח כי שולם בשלה תשלום קודם. == פרק ד': תשלומי ביוב ותשלומים בעד שירותים מסוימים == @ 11. תשלומי ביוב (תיקון: תש"ף-3) : צרכן בנכס המחובר למערכת ביוב ישלם למועצה האזורית תשלומי ביוב לפי המפורט להלן: : (1) תשלומי הביוב יחושבו לפי כמות המים שסופקה לנכס במטרים מעוקבים, המוכפלת בתעריף לכל מטר מעוקב מים הנקוב [[בתוספת השישית]], לגבי כל שלב במערכת הביוב המשמש את הנכס; המועצה האזורית תודיע לצרכן מהם שלבי מערכת הביוב המשמשים את הנכס והמתוחזקים בידי המועצה האזורית; : (2) על אף האמור בפסקה (1) ובלי לגרוע מהאמור בפסקה (3), במקרים האלה יחושבו תשלומי הביוב לפי כמות שפכים המחושבת כאמור בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן, מוכפלת בתעריף לכל מטר מעוקב שפכים הנקוב [[בתוספת השישית]], לגבי כל שלב במערכת הביוב המשמש את הנכס: :: (א) כמויות המים המרביות לצורך חיוב יחידת דיור בתשלומי הביוב, בעד תקופה המתחילה ב-1 באפריל בכל שנה ומסתיימת ב-30 בנובמבר באותה שנה (בפסקה זו - תקופת החיוב), יחושבו לפי כמויות מים ממוצעות יומיות שנמדדו בתקופה המתחילה ב-1 בדצמבר בשנה הקודמת לתקופת החיוב ומסתיימת ב-31 במרס בשנה שבה תקופת החיוב (בפסקה זו - תקופת החורף), במכפלה של סך כל הימים בתקופת החיוב (להלן - כמות מים לחיוב בתקופת הקיץ) או כמות המים שנקראה במד-המים של המחזיק ביחידת דיור בתקופת החיוב, לפי הנמוך מביניהם; :: (ב) כמות השפכים לצורך חיוב יחידת דיור בתשלומי הביוב בעד תקופת החורף, תחושב לפי כמות המים שנקראה במד-המים של המחזיק ביחידת דיור בתקופת החורף במכפלה של 0.9; :: (ג) מחזיק ביחידת דיור במועצות האזוריות המנויות [[תוספת שישית|בפרטים (17), (19) ו-(48) בתוספת השישית]] או מחזיק ביחידת דיור ברשויות מקומיות שייכללו בתחום קו מיעוט משקעים כמשמעותו [[בסעיף 8ד(3) לכללי קיצוב המים]], רשאי להגיש למועצה האזורית בקשה להפחתת כמויות המים לצורך חיובו בתשלומי ביוב בעקבות השקיית גינון, באמצעות בקשה הערוכה לפי נוסח [[תוספת 7 טופס 1|טופס 1 הקבוע בתוספת השביעית]]; ניתן למלא טופס כאמור גם בטופס אלקטרוני דרך קישור באתר האינטרנט של המועצה האזורית; :: (ד) מצאה מועצה אזורית כי כמות המים לחיוב מחזיק ביחידת דיור לפי פסקאות משנה (א) ו-(ב) אינה משקפת את שימושיו ביחידת הדיור, רשאית היא לדרוש ממנו להגיש בקשה לצורך חיובו בתשלומי הביוב באמצעות בקשה הערוכה לפי נוסח [[תוספת 7 טופס 1|טופס 1 הקבוע בתוספת השביעית]]; בדרישה כאמור יצוין כי ניתן למלא טופס כאמור גם בטופס אלקטרוני דרך קישור באתר האינטרנט של המועצה האזורית; לדרישה כאמור יצורפו נימוקי המועצה האזורית. נדרש מחזיק ביחידת דיור להגיש בקשה כאמור ולא הגיש, תחייבו המועצה האזורית בתשלומי ביוב לפי פסקה (1) או בפסקאות משנה (א) ו-(ב), לפי שיקול דעתה. : (3) על אף האמור בפסקה (1), בהתקיים התנאים המפורטים [[בסעיף 3(ה1)(1)(א) לכללי חישוב עלות]] יחושבו תשלומי הביוב לפי כמות שפכים המוזרמת למערכת הביוב של המועצה האזורית לפי אישור מכון התקנים הישראלי או לפי קריאת מד-המים המיועד למדידת שפכים כאמור [[בסעיף 3(ה1)(1)(א) לכללי חישוב עלות]], לפי העניין, [[ופסקאות (1), (4) ו-(5) בסעיף 3(ה1) לכללי חישוב עלות]] יחולו, לעניין זה, וייקראו כאילו בכל מקום, במקום "חברה" נאמר "מועצה אזורית" ובמקום "70%" נאמר "חלקו היחסי של הביוב"; על כמויות שפכים כאמור יחולו התעריפים לכל מטר מעוקב שפכים הנקובים [[בתוספת השישית]], לגבי כל שלב במערכת הביוב המשמש את הנכס; : (4) על אף האמור בפסקאות (1) ו-(3), ברפת שבה פועל מיתקן קדם לטיפול בשפכים יחושבו תשלומי הביוב לפי כמות שפכים שתהיה לפי [[פרט 4 בתוספת השמינית]]; על כמויות שפכים כאמור יחולו התעריפים לכל מטר מעוקב שפכים הנקובים [[בתוספת השישית]], לגבי כל שלב במערכת הביוב המשמש את הנכס; : (5) על אף האמור בפסקאות (1), (3) ו-(4), בצרכן גדול יופחתו מתעריפי תשלומי הביוב המצטברים לשלבי מערכת הביוב הנקובים [[בתוספת השישית]] 0.3 שקלים חדשים למטר מעוקב מים, או 0.3 שקלים חדשים למטר מעוקב שפכים, לפי העניין, ולא יותר מהתעריפים המצטברים כאמור, וזאת בעד כמות מים או שפכים, לפי העניין, העולה על 15,000 מטרים מעוקבים בשנה. @ 12. חובת מסירת מידע וחיוב לפי הערכה : (א) ספק אחר ימסור למועצה האזורית, לפי דרישתה, כל נתון ופרט מידע לצורך קביעת כמות המים שנצרכה בנכס המצוי בתחומו, ובכלל זה מידע כמפורט ובאופן האמור [[בסעיפים 6(ב) ו-(ד) לכללי קיצוב המים]]. : (ב) לא קיבלה המועצה האזורית מידע כאמור בסעיף קטן (א) בחלוף 30 ימים ממועד הדרישה לפי סעיף קטן (א), בכלל או בהיקף המאפשר את חיובו של הצרכן בתשלומי ביוב, והספק האחר סירב להשלים את המידע הדרוש למועצה האזורית לצורך החיוב, תודיע על כך המועצה האזורית לרשות הממשלתית בכתב, ותצרף לפנייתה את כל המסמכים המצויים בידה בעניין ובכלל זה העתקים מפניותיה לספק האחר והתייחסות הספק האחר; הרשות הממשלתית רשאית לתת הוראות כאמור [[בפרט 1 בתוספת התשיעית]], והספק האחר או המועצה האזורית, לפי העניין, יפעלו לפי הוראותיה. : (ג) חלפו 90 ימים מהודעת המועצה האזורית לרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב) ולא ניתנה הוראה אחרת של הרשות הממשלתית כאמור [[בפרט 1 בתוספת התשיעית]], המועצה האזורית רשאית לחייב את הצרכן בתשלומי ביוב לפי כמויות שפכים כאמור [[בפרט 2 בתוספת התשיעית]], ובלבד שמסרה לרשות הממשלתית הודעה על כוונתה לעשות כן שבעה ימים מראש לפחות; חיוב הצרכן במתכונת האמורה ייעשה כל עוד לא קיבלה המועצה האזורית את המידע הנוגע לכמות המים מספק המים, ואולם חיוב כאמור לתקופה העולה על 12 חודשים מותנה בהצגת דרישה נוספת לספק והודעה נוספת לרשות המים באופן ובמועדים באמורים בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), וכך מדי 12 חודשים. : (ד) צרכן רשאי לפנות אל המועצה האזורית בבקשה לעדכון כמויות המים לחישוב תשלומי הביוב חלף החיוב כאמור בסעיף קטן (ג), ובלבד שעמד בכל אלה: :: (1) צירף לבקשתו את חשבונות המים הנוגעים לעניין שלפיהם חייב אותו הספק; :: (2) צירף כל מסמך אחר בעניין זה לפי דרישת המועצה האזורית; :: (3) לא חלפו 12 חודשים מיום שהמועצה האזורית הוציאה את דרישת החיוב. : (ה) יראו בקשה של צרכן לעדכון כמויות המים לפי סעיף קטן (ד) כבקשה להחזר תשלום יתר ששולם במועד הגשת הבקשה, ויחול לעניין זה [[סעיף 19]]. @ 13. חיוב בשל שפכי מפעלים (תיקון: תשע"ט) : (א) לעניין שפכי מפעלים יחולו על המועצה האזורית [[כללי שפכי תעשייה]], ויראו לעניין זה, כאילו בכל מקום, במקום "חברה" או "תאגיד" נאמר "המועצה האזורית", במקום "מהנדס החברה" נאמר "מהנדס הביוב של המועצה, ובהעדרו - מהנדס המועצה או מי שמהנדס המועצה הסמיכו לעניין זה". : (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), לעניין שפכים חריגים ואסורים, אופן חיובם, מספר הדיגומים, המרכיבים שיידגמו, מיקום נקודת הדיגום, סוג הדיגום, חישוב כמויות המים או השפכים לחיוב והתעריפים לחיוב, יחולו על רפת שבה פועל מיתקן קדם לטיפול בשפכים, הוראותיה של [[התוספת השמינית]]. : (ג) לכל תשלום שרשאית מועצה אזורית לגבות לפי [[כללי שפכי תעשייה]] כהחלתם בסעיף זה, ייווסף רכיב בגובה מס הערך המוסף או מס ערך מוסף, לפי העניין. @ 14. חיוב בעד שירותים מסוימים (תיקון: תשע"ט) : מועצה אזורית תגבה בעד השירותים המנויים [[#תוספת שנייה|בפרטים (1) עד (9) ו-(12) עד (16) בתוספת השנייה לכללי התעריפים לתאגידים]] את התעריפים הנקובים [[-|בתוספת השנייה האמורה]], בתוספת רכיב בגובה מס הערך המוסף או מס ערך מוסף, לפי העניין, ויראו לעניין זה, כאילו בכל מקום, במקום "חברה" נאמר "מועצה אזורית". == פרק ה': דרישת תשלום, פירעונה ודרכים לבירורה == @ 15. דרישה לתשלומי הקמה ופירעונה : (א) המועצה האזורית תמציא לבעל נכס החייב בתשלומי הקמה דרישה לתשלומי הקמה; דרישה לתשלומי הקמה תימסר בכתב ויצוינו בה הפסקה לפי [[סעיף 8(א)]] שמכוחה מוטל החיוב, השטחים והתעריפים שלפיהם חושב הסכום לתשלום והמועד לתשלום. : (ב) דרישה לתשלומי הקמה תומצא סמוך לאחר המועד שבו התקיים אחד התנאים [[שבסעיף 8(א)(1), (3), (4) או (5)]], וסמוך לפני המועד שבו צפוי להתקיים התנאי האמור [[בסעיף 8(א)(2)]]. : (ג) דרישה לתשלומי הקמה שהומצאה בשל קיום התנאי [[שבסעיף 8(א)(1)]] תיפרע לפני מתן היתר לבנייה החדשה; לא נפרעה הדרישה בתוך 45 ימים מהמצאתה, יפקע תוקפה אלא אם כן ניתן היתר; פקע תוקפה של הדרישה, תמציא המועצה האזורית לבעל הנכס דרישת תשלום חדשה לפי תעריפי תשלומי ההקמה במועד המצאתה. : (ד) דרישה לתשלומי הקמה שהומצאה בשל קיום התנאי [[שבסעיף 8(א)(5)]] או התנאי [[שבסעיף 8(א)(4)]] תיפרע בתוך שלושה חודשים ממועד מסירתה. : (ה) דרישה לתשלומי הקמה שהומצאה בשל קיום התנאי [[שבסעיף 8(א)(2)]] תיפרע בתוך 45 ימים ממועד המצאתה, ופירעונה יהיה תנאי לחיבור הנכס לאספקת מים או להזרמת ביוב; לא נפרעה הדרישה בתוך התקופה האמורה, יפקע תוקפה אלא אם כן בוצע החיבור; פקע תוקפה של הדרישה, תמציא המועצה האזורית לבעל הנכס דרישת תשלום חדשה לפי תעריפי תשלומי ההקמה במועד המצאתה. : (ו) דרישה לתשלומי הקמה שהומצאה בשל קיום התנאי [[שבסעיף 8(א)(3)]] תיפרע בתוך שלושה חודשים ממועד מסירתה, ואולם המועצה האזורית תבטל אותה אם בעל הנכס הרס את הבנייה החורגת בתוך התקופה האמורה. : (ז) אין בפגם שנפל בדרישה לתשלומי הקמה, או באי-המצאתה של דרישה לתשלומי הקמה, כשלעצמם, כדי לגרוע מחובת בעל הנכס לשלם למועצה האזורית תשלומי הקמה לפי כללים אלה. @ 16. דרישה לתשלומי ביוב ודרישת תשלום בעד שירותים מסוימים : על דרישת תשלום, זולת דרישה לתשלומי הקמה, יחולו הוראות אלה: : (א) דרישה לתשלומי ביוב תימסר לצרכן בכתב ויצוינו בה בין השאר, כמות המים או השפכים, לפי העניין, התעריפים שלפיהם חושב הסכום לתשלום והמועד לתשלום, שלא יהיה קצר מ-15 ימים ממועד מסירת הדרישה; : (ב) דרישת תשלום בעד שירותים מסוימים כאמור [[בסעיף 14]] או כל דרישת תשלום אחרת לפי כללים אלה זולת דרישה לתשלומי הקמה תימסר בכתב ויצוינו בה בין השאר, פריטי החיוב, התעריפים לאותם פריטי חיוב והמועד לתשלום, שלא יהיה קצר מ-15 ימים ממועד מסירת הדרישה; : (ג) יכול שדרישת תשלום תימסר לצרכן שהסכים לכך באמצעות דואר אלקטרוני. @ 17. בירור בדבר דרישה לתשלומי הקמה : (א) בעל נכס הטוען כי בדרישה לתשלומי הקמה נפלה טעות באחד מן העניינים המנויים בסעיף קטן (ג), רשאי, בתוך 30 ימים מיום שהומצאה לו הדרישה, לפנות למועצה האזורית בבקשה לקיים בירור בעניין דרישת התשלום; בקשה לבירור תהיה ערוכה לפי נוסח הטופס [[שבתוספת העשירית]]. : (ב) אין בהגשת בקשה לבירור כדי לדחות את מועד הפירעון של דרישת התשלום כאמור [[בסעיף 15]], ואולם המועצה האזורית רשאית, לבקשת בעל הנכס, לדחות את מועד הפירעון עד בירור הבקשה. : (ג) העניינים שלגביהם ניתן להגיש בקשה לבירור, הם אלה: :: (1) השטח המחויב בתשלומי הקמה; :: (2) זהות החייב בתשלום תשלומי הקמה; :: (3) קיומו של תשלום קודם שלפי [[סעיף 10]] מחייב את ביטול החיוב או את הקטנת סכום דרישת התשלום; :: (4) טעות סופר, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר או בחישוב, או טעות טכנית אחרת בדרישת התשלום. : (ד) המועצה האזורית תמציא למבקש הודעה בכתב על תוצאות הבירור שערכה בתוך 60 ימים מיום קבלת הבקשה לבירור. : (ה) יראו בקשה לבירור כבקשה להחזר תשלום יתר ויחול לעניין זה [[סעיף 19]]. @ 18. בירור תלונות : (א) הרשות הממשלתית תברר תלונות של צרכן או בעל נכס בין השאר, לעניין תשלומים שחויבו בהם לפי כללים אלה, לפי [[סעיף 101(ב) לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001]], כפי שהוחל לעניין כללים אלה [[בסעיף 15א(ב) לחוק הביוב]], ובלבד שהמתלונן פנה תחילה בכתב למועצה האזורית וצירף לתלונתו את הפנייה האמורה; תלונה שעניינה חיוב בתשלומי הקמה שהוגשה לגביו בקשה לבירור לפי [[סעיף 17]] לא תוגש אלא בחלוף המועד למתן הודעה על תוצאות הבירור לפי [[סעיף 17(ד)]], ויצורפו אליה הבקשה לבירור והודעת המועצה האזורית על תוצאות הבירור. : (ב) מועצה אזורית תפעל לפי הוראות הרשות הממשלתית בבירור תלונה לפי סעיף קטן (א), לרבות לעניין הקפאת הליכים או עיכוב ביצוע. : (ג) הוראה להקפאת הליכים או לעיכוב ביצוע כאמור בסעיף קטן (ב) תינתן רק במקרים שבהם סברה הרשות הממשלתית, לאחר בחינה ראשונית של התלונה, כי הנסיבות מצדיקות הוראה כאמור, ויכול שהוראה כאמור תוגבל בזמן. @ 19. הצמדה וריבית : על חיוב צרכנים לפי כללים אלה ועל החזר תשלום יתר יחולו, לפי העניין, [[+|סעיפים 31]] [[ו-35 לכללי אמות המידה]], ויקראו את אותם סעיפים כאילו במקום "לחברה" נאמר "למועצה האזורית". @ 20. החזר תשלום בשל אי-ביצוע בנייה (תיקון: תשע"ט) : (א) ביקש בעל נכס מהמועצה האזורית להשיב לו את מלוא תשלומי ההקמה שהוטלו עליו או על בעלו הקודם של הנכס לפי [[סעיף 8(א)(1)]], מהטעם שהתקופה להוצאת ההיתר לפי הבקשה להיתר הסתיימה והארכתה לא התבקשה או התבקשה וסורבה, או שההיתר שניתן לפיה פקע וחידושו לא התבקש או התבקש וסורב, תשיב לו המועצה האזורית את הסכום ששילם. : (ב) ביקש בעל נכס מהמועצה האזורית להשיב לו חלק מתשלומי ההקמה שהוטלו עליו או על בעלו הקודם של הנכס לפי [[סעיף 8(א)(1)]], בשל כך שהבנייה בנכס היתה בשטח הקטן מן השטח שלפיו חושב הסכום ששילם, תשיב לו המועצה האזורית סכום השווה להפרש שבין הסכום ששילם לבין הסכום שהיה עליו או על בעלו הקודם של הנכס לשלם אילו הבקשה להיתר היתה לפי השטח שנבנה בפועל. : (ג) הסכום שיש להשיבו לפי סעיף קטן (א) או (ב) יוחזר למי שהוא בעל הנכס במועד היווצרות הזכות להשבה בתוספת הפרשי הצמדה לפי שיעור שינוי מדד המחירים לצרכן שפורסם לאחרונה לפני יום ההחזר לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום התשלום; לא בוצע ההחזר בתוך 60 ימים מן היום שבו התקבלה בקשת בעל הנכס כאמור בסעיף קטן (א) או (ב), יראו את הסכום שיש להשיבו כתשלום יתר, ויחול [[סעיף 19]], ולעניין [[סעיף 35 לכללי אמות המידה]] יראו את המועד שבו הפך הסכום לתשלום יתר כמועד ההחזר. @ 21. המצאה של דרישה לתשלומי הקמה : המצאה של דרישה לתשלומי הקמה לפי [[פרק זה]] תיעשה באחת הדרכים האלה: : (1) במסירה אישית לידי האדם שאליו היא מכוונת; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו; : (2) במשלוח מכתב רשום למענו של האדם שאליו היא מכוונת, עם אישור מסירה, ויראו את תאריך המסירה שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה; : (3) אם לא ניתן לבצע מסירה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), תהיה המסירה כדין, אם הוצגה ההודעה או הדרישה או הודבקה במקום בולט על הנכס שבו היא דנה, או הוכנסה לתיבת דואר הנושאת את שמו של האדם שאליו היא מכוונת, או פורסמה באחד העיתונים הנפוצים בתחום המועצה האזורית. == פרק ו': הוראות שונות == @ 22. ייחוד הכספים וחובת פרסום ודיווח (תיקון: תשפ"א) : (א) מועצה אזורית תעביר, מתוך תשלומי הביוב שגבתה, סכום בשיעור כמפורט [[בתוספת האחת עשרה]], לקרן שיקום, ולא תעשה כל שימוש בכספים שבקרן השיקום אלא למטרת שיקום, חידוש ופיתוח של מערכת הביוב. : (ב) מועצה אזורית תנהל את כל הסכומים שגבתה בשל תשלומי הקמה לביוב, קרן שיקום, תשלומי הקמה למים, תשלומי ביוב ותשלומים אחרים הנוגעים לתפעול משק הביוב, ותשלומים שוטפים למים יחד עם תשלומים בעד שירותים מסוימים לפי [[סעיף 14]], בחשבונות נפרדים, לא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבונות כאמור, אלא לכיסוי הוצאות שבעדן נגבה כל אחד מאותם תשלומים, ולא תשעבד כספים אלה, תמחה אותם או תיתן זכות קיזוז לגביהם, אלא אם כן השעבוד, ההמחאה או זכות הקיזוז משמשים למטרה שלה נועדו הכספים. : (ג) חשבון בנק של מועצה אזורית שבו מופקדים תשלומי הקמה למים, תשלומי הקמה לביוב, כספי קרן שיקום, כספים המיועדים לשיקום, חידוש ופיתוח מערכת מים לפי [[סעיף 5 לכללי ספקים מקומיים]], תשלומים אחרים הנוגעים לתפעול משק הביוב, תשלומים שוטפים למים ולביוב או תשלומים בעד שירותים מסוימים לפי [[סעיף 14]], לא ישמש אלא להפקדתם ולניהולם של אחד או יותר מסוגי התשלומים האמורים; לעניין זה, "חשבון בנק" - חשבון בנק נפרד לכל סוג תשלום בעד השירותים כאמור או חשבון בנק לכל התשלומים יחדיו; ובלבד שכל סוג תשלום ינוהל בחשבון נפרד בחשבון הבנק. : (ד) יתרות כספים שעובר ליום התחילה נוהלו או שהיה צריך לנהלם בחשבונות נפרדים, יועברו כיתרות פתיחה לחשבונות הנפרדים שעל המועצה האזורית לנהל לפי סעיף זה, לפי מטרות השימוש בכספים. : (ה) מועצה אזורית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווח בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבונות הנפרדים כאמור בסעיפים קטנים (א) עד (ג) מדי שנה, עד 31 במאי, לגבי התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. : (ו) מועצה אזורית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 31 במאי בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ה). @ 23. שותפים בנכס : אם לנכס יותר מבעל אחד, תהיה חובת התשלום בתשלומי הקמה על כל אחד מבעלי הנכס בשיעור יחסי לפי חלקו בנכס; אם הצרכן בנכס כולל שני יחידים או יותר, תהיה חובת התשלום בתשלומי ביוב על כל יחידי הצרכן יחד ולחוד. @ 24. מתן הנחה מתשלומי הקמה לביוב עקב קבלת מענק : (א) מועצה אזורית שהמינהל לפיתוח תשתיות ביוב ברשות הממשלתית (בסעיף זה - המילת"ב) אישר לה מענק השתתפות בהקמת מערכת ביוב המיועד לפי טיבו להעניק הטבה לבעלי נכסים באזורים מסוימים שבתחום המועצה האזורית, בין נכסים למגורים ובין שאינם למגורים (בסעיף זה - מענק), תיתן לבעלי נכסים כאמור הנחה מתשלומי ההקמה לביוב בשל כל שלבי מערכת הביוב או חלקם, לפי האמור בסעיף זה, אלא אם כן אותו מענק כבר הובא בחשבון לצורך קביעת תעריפי תשלומי ההקמה לביוב של אותה מועצה אזורית הנקובים [[בתוספת השנייה]]. : (ב) התנאים למתן ההנחה, התקופה שבמהלכה תוענק ההנחה, סוגי הנכסים ועילות החיוב שלגביהם תינתן ההנחה, שלבי מערכת הביוב שבשלהם תינתן ההנחה ושיעור ההנחה יהיו לפי [[התוספת השתיים עשרה]]. : (ג) מועצה אזורית שקיבלה מענק ולא תיתן לפיו הנחה לבעלי הנכסים מהטעם שהובא בחשבון בעת קביעת תעריפי ההקמה לביוב כאמור בסעיף קטן (א) תמסור הודעה על כך לרשות הממשלתית בתוך 30 ימים מהודעת המילת"ב על אישור המענק. : (ד) זולת אם נמסרה הודעה לפי סעיף קטן (ג), המועצה האזורית תעביר לרשות הממשלתית, בתוך 30 ימים מהודעת המילת"ב על אישור מענק כאמור בסעיף קטן (א), הודעה שבה יפורטו האזורים המסוימים שבתחומם תחול ההנחה, התקופה שבמהלכה תינתן ההנחה, סוגי הנכסים ועילות החיוב שבשלהם תינתן ההנחה ושיעור ההנחה שחושב כאמור בסעיף קטן (ב), וכן תפרסם הודעה זו באתר האינטרנט של המועצה האזורית. : (ה) "אזורים מסוימים" לעניין סעיף זה יכול שיהיו יישובים מסוימים בתחום המועצה, או שכונה או שכונות מסוימות בתחום המועצה, או אזור מסוים בתחום המועצה המצוי מחוץ לתחום יישוב, או כל שטח מסוים שהמענק מיועד לתת הטבה לבעלי הנכסים שבו לפי החלטת המילת"ב. @ 24א. מתן הנחה מתשלומי הקמה בשל קבלת מערכת מים או מערכת ביוב קיימות (תיקון: תשע"ט, תשע"ט-3) : (א) בסעיף זה - ::- "היישוב הנקלט" - יישוב או מתחם פיתוח בתחום המועצה האזורית; ::- "התשתיות הקיימות" - מערכת המים הקיימת ומערכת הביוב הקיימת של היישוב הנקלט; ::- "אומדן ההכנסות" - ההכנסות מתשלומי ההקמה למים או לביב ציבורי שהיו מתקבלות מבעלי הנכסים בתחום היישוב הנקלט אילו חויבו בתשלומי הקמה מלאים במועד חיבורם למערכת מים או למערכת ביוב של המועצה האזורית; ::- "אומדן השקעות" - ההשקעות שיידרשו לצורך תשלום תמורה לתשתיות הקיימות שיעברו לבעלות המועצה האזורית, אם ישולמו, ולצורך החלפת תשתיות מים וביוב ושדרוגן בתחום היישוב הנקלט לקראת החיבור האמור וכן לתקופה של חמש שנים אחריו. : (ב) על אף האמור [[בסעיף 8(ד)(2)]], מועצה אזורית שמתחילה לספק מים או שירותי ביוב לצרכנים בתוך תחום היישוב הנקלט שקודם לכן קיבלו מים מגורם אחר או קיבלו שירותי ביוב מגורם אחר או שסיפקו לעצמם שירותי ביוב כאמור, לפי העניין, ושמקבלת לבעלותה את התשתיות הקיימות כדי שייכללו במערכת מים או במערכת ביוב של המועצה האזורית וישמשו אותה בפועל לצורך אספקת מים או שירותי ביוב לצרכנים כאמור, תיתן לבעלי נכסים בתחום היישוב הנקלט שיחוברו למערכת מים או למערכת ביוב של המועצה האזורית הנחה מתשלומי ההקמה למים או מתשלומי ההקמה לביוב, לפי העניין, לפי סעיף זה. : (ג) המועצה האזורית תבחן את אומדן ההכנסות, לעומת אומדן ההשקעות; עלה אומדן ההכנסות על אומדן ההשקעות, תעניק המועצה האזורית הנחה ששיעורה באחוזים יחושב כהפרש שבין אומדן ההכנסות לאומדן ההשקעות, מחולק באומדן ההכנסות ומוכפל במאה. : (ד) ההנחה תינתן רק לגבי שטח הקרקע בנכס, בנייה קיימת בנכס ובנייה חדשה בנכס שבנייתה תחל בתוך התקופה שנכללה באומדן ההשקעות לפי סעיף קטן (ג); לעניין תשלומי הקמה לביוב תינתן ההנחה לגבי שלב הביב הציבורי בלבד. : (ה) המועצה האזורית תעביר לרשות הממשלתית, מיד לאחר עריכת אומדן ההכנסות ואומדן ההשקעות, ולא יאוחר משנה ממועד החיבור הראשון של נכס בתחום היישוב הנקלט למערכת מים או למערכת ביוב של המועצה האזורית, הודעה שבה יפורטו היישוב הנקלט שבתחומו תחול ההנחה ושיעור ההנחה שחושב כאמור בסעיף קטן (ג), תצרף להודעתה את אומדן ההכנסות ואת אומדן ההשקעות, ותפרסמה באתר האינטרנט של המועצה האזורית. : (ו) החלה המועצה האזורית לספק מים או שירותי ביוב לצרכנים בתוך היישוב הנקלט לפני שמסרה הודעה כאמור בסעיף קטן (ה), רשאית המועצה האזורית לפעול באחת מהדרכים שלהלן, ובלבד שתודיע לבעלי הנכסים בתחום היישוב הנקלט על אופן הפעולה שבחרה בסמוך לאחר חיבורם למערכת המים או למערכת הביוב של המועצה: :: (1) לגבות תשלומי הקמה מלאים מבעלי הנכסים בתחום היישוב הנקלט שנכסיהם חוברו למערכת המים או למערכת הביוב של המועצה האזורית, ולהשיב למי ששילמו כאמור, לא יאוחר מ-30 ימים ממועד מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ה), את הסכום שהיו זכאים לקבלו כהנחה; :: (2) לגבות על חשבון תשלומי ההקמה כאמור תשלום חלקי, ולהשיב למי ששילמו כאמור, לא יאוחר מ-30 ימים ממועד מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ה), את הסכום שהיו זכאים לקבלו כהנחה ולא קיבלו במסגרת החיוב החלקי, או לחייב בתוך אותו מועד את מי ששילמו כאמור בסכום שנותרו חייבים בו, לפי העניין; :: (3) לדחות את מועד החיוב בתשלומי ההקמה ל-30 ימים ממועד מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ה), ובלבד שלא תחלוף יותר משנה ממועד החיבור למערכת המים או למערכת הביוב של המועצה האזורית עד למועד החיוב כאמור; חיוב במועד נדחה כאמור יימסר למי שהוא בעל הנכס במועד החיוב; :: (4) סכומים שיש להשיבם או לחייבם כהפרש לפי פסקאות (1) או (2) ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה למדד ממועד התשלום עד מועד ההשבה או התשלום; סכומים שיש להשיבם כאמור ולא הושבו בתום 13 חודשים ממועד חיבורו של נכס למערכת מים או למערכת ביוב של המועצה האזורית, לפי העניין, יראום החל מתום 13 חודשים כאמור כתשלום יתר ויחול [[סעיף 19]], ולעניין [[סעיף 35 לכללי אמות המידה]] יראו את המועד שבו הפך הסכום לתשלום יתר כמועד ההחזר. @ 25. הצמדה, עדכון ועיגול סכומים : (א) הסכומים הנקובים [[בתוספת השנייה]] [[ובתוספת השלישית]] יעודכנו ב-1 בינואר בכל שנה, החל בשנת 2019, בדרך של הצמדתם למדד המשוקלל, לפי שיעור שינוי רכיבי המדד המשוקלל שפורסמו לחודש נובמבר האחרון שלפני יום העדכון לעומת רכיבי המדד המשוקלל שפורסמו לחודש נובמבר שלפניו. : (ב) הסכומים הנקובים [[בתוספת השישית]] יעודכנו ב-1 בינואר בכל שנה, החל בשנת 2019, בדרך של הצמדתם למדד המחירים לצרכן, לפי שיעור שינוי מדד המחירים לצרכן שפורסם לחודש נובמבר האחרון שלפני יום העדכון לעומת מדד המחירים לצרכן שפורסם לחודש נובמבר שלפניו. : (ג) הסתיים סכום תעריף שעודכן כאמור בסעיף זה בשבר של אגורה, ייראה השבר שהוא חצי אגורה או יותר כאגורה שלמה ושבר שהוא פחות מחצי אגורה - בטל. @ 26. ביטול : כללי הוראת השעה - בטלים. @ 27. תחילה ותחולה : (א) תחילתם של כללים אלה ביום י"ד בטבת התשע"ח (1 בינואר 2018). : (ב) כללים אלה יחולו על מועצות אזוריות המנויות [[בתוספת הראשונה]], ואולם לעניין תשלומי הקמה לביוב יחולו כללים אלה על מועצות אזוריות המנויות [[בתוספת השנייה]] בלבד; ולעניין תשלומי הקמה למים יחולו כללים אלה על מועצות אזוריות המנויות [[בתוספת השלישית]] בלבד, בכפוף [[לסעיף 28]]. @ 28. הוראות מעבר : (א) בסעיף זה, "דרישה קודמת" - דרישה לתשלום היטל ביוב או היטל הנחת צינורות שערכה המועצה האזורית כדין, והומצאה לבעל הנכס לפני יום התחילה, בין שהיתה לגבי שטח קרקע ובין שהיתה לגבי שטח בנייה. : (ב) לא הומצאה לבעל נכס דרישה קודמת, לא תטיל עליו המועצה האזורית לשלם היטל ביוב או היטל הנחת צינורות אף אם היתה מוסמכת לעשות כן לפני יום התחילה. : (ג) בכפוף [[לסעיף 10]], מועצה אזורית רשאית להטיל על בעל נכס לשלם תשלומי הקמה לפי כללים אלה בהתקיים אחד מאלה, ובלבד שלא הומצאה לבעל הנכס דרישה קודמת: :: (1) אושרה בקשה להיתר לבנייה בנכס לפני יום התחילה וההיתר לא ניתן עד יום התחילה; :: (2) נודע למועצה האזורית שקיימת בנייה חורגת בנכס לפני יום התחילה, והבנייה החורגת לא נהרסה עד יום התחילה. : (ד) הומצאה לבעל נכס דרישה קודמת ביום ח' בתשרי התשע"ח (28 בספטמבר 2017) או אחריו, תבטלה המועצה האזורית ותחליפה בדרישה לתשלומי הקמה לפי כללים אלה על אף שהעילה לחיוב לפי [[סעיף 8]] התקיימה לפני יום התחילה, אלא אם כן שילם בעל הנכס את החיוב לפי הדרישה הקודמת לפני יום התחילה; על אף האמור [[בסעיף 15]], דרישה לתשלומי הקמה לפי סעיף קטן זה תיפרע בתוך 7 ימים מיום המצאתה לבעל הנכס או במועד שנקבע לתשלום לפי הדרישה הקודמת שבוטלה, לפי המאוחר. @ 29. הוראת שעה (תיקון: תשע"ט, תשע"ט-3, תשפ"א, תשפ"ב) : (א) על אף האמור [[בסעיפים 4(2)]], [[9(א)]] [[ו-27(ב)]], מועצה אזורית המנויה [[בתוספת השלוש עשרה]], שלא נקבעו לה תעריפים לתשלומי הקמה למים [[בתוספת השלישית]], רשאית, עד יום ז' בטבת התשפ"ג (31 בדצמבר 2022) או עד לקביעת תעריפים לתשלומי הקמה למים [[בתוספת השלישית]] לגבי אותה מועצה אזורית, לפי המוקדם, לגבות תשלומי הקמה למים לפי כללים אלה, בשינויים המחויבים, כאילו ננקבו [[בתוספת השלישית]] לגבי אותה מועצה אזורית תעריפי הקמה למים בשיעורים הקבועים לאותה מועצה אזורית [[בתוספת השלוש עשרה]]; [[סעיף 25(א) ו-(ג)]] יחול לגבי התעריפים [[שבתוספת השלוש עשרה]]. : (ב) מועצה אזורית שחל עליה סעיף קטן (א), תגבה, מיום כ"ח בטבת התשפ"ב (1 בינואר 2022) עד קביעת תעריפים לתשלומי הקמה למים לגבי אותה מועצה אזורית [[בתוספת השלישית]], תעריפי הקמה למים כדלקמן, ויחול [[סעיף 25(א) ו-(ג)]]: :: (1) לכל מטר מרובע משטח הקרקע בנכס - 4 שקלים חדשים; :: (2) לכל מטר מרובע משטח הבנייה בנכס - 20 שקלים חדשים. : (ג) על אף האמור [[בסעיפים 5(א)]] [[ו-5(ג)]], מועצה אזורית שלגביה הובאו בחשבון שטחי קרקע או שטחי מבנים של גוף עתיר שטח לצורך קביעת תעריף הקמה לביוב הקבוע [[בתוספת השנייה]] או לצורך קביעת תעריף הקמה למים החל לפי סעיף קטן (א), תוכל, עד יום ג' בטבת התש"ף (31 בדצמבר 2019), לחייב גוף עתיר שטח בתשלומי הקמה לגבי שטחים שהובאו בחשבון כאמור ולפי תעריף שנקבע כאמור, גם אם לא נקבע לגבי אותה מועצה אזורית תעריף הקמה לגוף עתיר שטח [[בתוספת השנייה]] או השלישית, לפי העניין, גם אם לא התקיימו במועצה האזורית ובחיוב התנאים [[שבפסקאות (1) עד (3) בסעיף 5(ג)]]. : (ד) (((בוטל).)) : (ה) (((נמחק).)) == תוספת ראשונה == ==== ((([[2|הגדרת "מועצה אזורית{{מוקטן|"}} בסעיף 2]] [[וסעיף 27(ב)]]))) ==== : כללים אלה יחולו על כל אחת מהמועצות האזוריות האלה: @ (תיקון: תשע"ט, תשפ"א) : {{עמודות|2| : 1. המועצה האזורית אל בטוף; : 2. המועצה האזורית אל קסום; : 3. המועצה האזורית אלונה; : 4. המועצה האזורית אשכול; : 5. המועצה האזורית באר טוביה; : 6. המועצה האזורית בוסתן אל מרג'; : 7. המועצה האזורית בני שמעון; : 8. המועצה האזורית ברנר; : 9. המועצה האזורית גדרות; : 10. המועצה האזורית גולן; : 11. המועצה האזורית גזר; : 12. המועצה האזורית גן רווה; : 13. המועצה האזורית דרום השרון; : 14. המועצה האזורית הגלבוע; : 15. המועצה האזורית הגליל העליון; : 16. המועצה האזורית הגליל התחתון; : 17. המועצה האזורית הערבה התיכונה; : 18. המועצה האזורית זבולון; : 19. המועצה האזורית חבל אילות; : 20. המועצה האזורית חבל יבנה; : 21. המועצה האזורית חבל מודיעין; : 22. המועצה האזורית חוף אשקלון; : 23. המועצה האזורית חוף הכרמל; : 24. המועצה האזורית חוף השרון; : 25. המועצה האזורית יואב; : 26. המועצה האזורית לב השרון; : 27. המועצה האזורית לכיש; : 28. המועצה האזורית מבואות החרמון; : 29. המועצה האזורית מגידו; : 30. המועצה האזורית מטה אשר; : 31. המועצה האזורית מטה יהודה; : 32. המועצה האזורית מנשה; : 33. המועצה האזורית מעלה יוסף; : 34. המועצה האזורית מרום גליל; : 35. המועצה האזורית מרחבים; : 36. המועצה האזורית משגב; : 37. המועצה האזורית נוה מדבר; : 38. המועצה האזורית נחל שורק; : 39. המועצה האזורית עמק הירדן; : 40. המועצה האזורית עמק המעיינות; : 41. המועצה האזורית עמק חפר; : 42. המועצה האזורית עמק יזרעאל; : 43. המועצה האזורית שדות דן; : 44. המועצה האזורית רמת נגב; : 45. המועצה האזורית שדות נגב; : 46. המועצה האזורית שער הנגב; : 47. המועצה האזורית שפיר; : 48. המועצה האזורית תמר; : 49. המועצה המקומית התעשייתית מגדל תפן. }} == תוספת שנייה (תיקון: תשע"ט, תש"ף, תשפ"א, תשפ"ב) == ==== ((([[ההגדרה "שטח הקרקע" בסעיף 2]], [[וסעיפים 4(1)]], [[5]], [[6(ב)]], [[6(ד)(3)]], [[8(ה)]], [[9(א) ו-(ו)]], [[24(א)]], [[25(א)]], [[27(ב)]], [[29(ג) ו-(ד)]] [[והתוספת השתיים עשרה]]))) ==== @ : תשלומי הקמה לביוב לנכס במועצות האזוריות המפורטות בטבלה שלהלן יחושבו כמכפלה של שטח הקרקע והבניין שבנכס במטרים רבועים בסכומים בשקלים חדשים, לפי היישוב והרכיבים לחיוב, הקבועים בטבלה זו, ובנכס למגורים בתחום המועצות האזוריות שבפרטים (4), (7), (11), (17), (18), (21), (23), (25), (28), (29), (31), (40) ו-(42) בטבלה יהיה שטח הקרקע המרבי לכל יחידת דיור 500 מטרים רבועים: @ (תיקון: תשפ"ב-2) : {| ! פרט !! שם המועצה האזורית !! שמות היישובים/סוג הנכס !! רכיבים לחיוב !! תעריף בשקלים חדשים למטר רבוע בנייה !! תעריף בשקלים חדשים למטר רבוע קרקע |- | rowspan="4" | (1) || rowspan="4" | אל-בטוף || rowspan="4" | || ביוב ציבורי || 48.18 || 0 |- | ביב מאסף || 11.16 || 0 |- | מיתקני שאיבה || 26.60 || 0 |- | מכון לטיפול בשפכים || 24.62 || 0 |- | (2) || אל-קסום || || || 0 || 0 |- | rowspan="2" | (3) || rowspan="2" | אלונה || rowspan="2" | || ביב ציבורי || 17.16 || 34.31 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 14.38 || 28.76 |- | rowspan="3" | (4) || rowspan="3" | אשכול || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 29.41 || 29.41 |- | ביב מאסף || 15.70 || 15.70 |- | מכון לטיפול בשפכים || 21.19 || 21.19 |- | rowspan="3" | (5) || rowspan="3" | באר טוביה || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 14.33 || 7.16 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 33.70 || 16.85 |- | מכון לטיפול בשפכים || 52.74 || 26.37 |- | (6) || בוסתן אל-מרג' || || || 14.50 || 23.82 |- | rowspan="16" | (7) || rowspan="16" | בני שמעון || rowspan="3" | (א) בית קמה, שובל ואבשלום || ביוב ציבורי || 13.38 || 31.22 |- | ביב מאסף || 6.32 || 12.65 |- | מכון לטיפול בשפכים || 6.38 || 12.75 |- | rowspan="3" | (ב) גבעות בר || ביב ציבורי || 7.79 || 18.19 |- | ביב מאסף || 21.80 || 50.88 |- | מכון לטיפול בשפכים || 4.80 || 11.21 |- | rowspan="2" | (ג) יחדיו || ביב ציבורי || 22.80 || 47.86 |- | ביב מאסף || 20.52 || 53.21 |- | rowspan="3" | (ד) משמר הנגב || ביב ציבורי || 12.96 || 25.93 |- | ביב מאסף || 10.47 || 20.95 |- | מכון לטיפול בשפכים || 7.85 || 15.72 |- | rowspan="2" | (ה) נבטים || ביב ציבורי || 23.22 || 42.07 |- | ביב מאסף || 18.03 || 54.17 |- | rowspan="2" | (ו) קיבוץ דביר || ביב מאסף || 15.72 || 31.45 |- | מכון לטיפול בשפכים || 10.99 || 21.97 |- | (ז) קיבוץ דביר - הרחבה || ביב ציבורי || 12.94 || 25.87 |- | rowspan="3" | (8) || rowspan="3" | ברנר || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 20.83 || 41.66 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 4.65 || 9.29 |- | מכון לטיפול בשפכים || 2.59 || 5.18 |- | rowspan="3" | (9) || rowspan="3" | גדרות || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 17.79 || 5.93 |- | ביב מאסף || 108.37 || 36.12 |- | מכון לטיפול בשפכים || 19.39 || 6.46 |- | rowspan="2" | (10) || rowspan="2" | גולן || rowspan="2" | || ביב מאסף || 20.97 || 4.79 |- | מכון לטיפול בשפכים || 38.39 || 8.77 |- | rowspan="3" | (11) || rowspan="3" | גזר || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 19.98 || 13.32 |- | ביב מאסף || 21.37 || 14.26 |- | מכון לטיפול בשפכים || 8.46 || 5.63 |- | rowspan="6" | (12) || rowspan="6" | גן רווה || rowspan="3" | (א) נכס למגורים || ביב ציבורי || 9.99 || 14.36 |- | ביב מאסף || 23.42 || 33.69 |- | תחנת שאיבה || 13.63 || 19.61 |- | rowspan="3" | (ב) נכס אחר || ביב ציבורי || 10.16 || 14.11 |- | ביב מאסף || 23.84 || 33.11 |- | תחנת שאיבה || 13.87 || 19.28 |- | rowspan="3" | (13) || rowspan="3" | דרום השרון || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 114.10 || 16.30 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 20.56 || 2.93 |- | מכון לטיפול בשפכים || 19.18 || 2.74 |- | rowspan="2" | (14) || rowspan="2" | הגלבוע || rowspan="2" | || ביב ציבורי || 45.64 || 22.82 |- | ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 33.37 || 16.65 |- | rowspan="3" | (15) || rowspan="3" | הגליל העליון || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 48.45 || 26.09 |- | ביב מאסף || 12.13 || 6.53 |- | מכון לטיפול בשפכים || 30.52 || 16.44 |- | rowspan="3" | (16) || rowspan="3" | הגליל התחתון || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 87.68 || 12.53 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 55.55 || 7.93 |- | מכון לטיפול בשפכים || 56.46 || 8.07 |- | rowspan="3" | (17) || rowspan="3" | הערבה התיכונה || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 39.64 || 19.88 |- | ביב מאסף || 11.43 || 5.72 |- | מכון לטיפול בשפכים || 25.27 || 12.64 |- | rowspan="8" | (18) || rowspan="8" | זבולון || (א) לכל נכס || ביב ציבורי || 41.39 || 20.69 |- | (ב) כפר חסידים, איבטין, חוואלד, ראס עלי, נופית, כפר הנוער תל רגב ואזור התעשייה חסידים || ביב מאסף רכסים–זבולון || 4.38 || 2.19 |- | (ג) חוואלד, ראס עלי, נופית ותל רגב || תחנת מאסף נחל ציפורי || 21.16 || 10.58 |- | (ד) כפר חסידים, איבטין, חוואלד, ראס עלי, כפר הנוער, נופית ותל רגב || תחנת חסידים גדולה || 3.50 || 1.75 |- | (ה) כפר חסידים || תחנת חסידים קטנה || 6.94 || 3.47 |- | (ו) כפר ביאליק || תחנת א–ב–כ || 40.49 || 20.25 |- | (ז) רמת יוחנן, כפר מכבי, חוואלד, ראס עלי, נופית, תל רגב וחוות צופים || מכון לטיפול בשפכים זבולון || 16.33 || 8.16 |- | (ח) בית המעצר קישון, בית ספר כרמל זבולון, קיבוץ יגור, מתחם קניות יגור וקאנטרי קלאב || מכון לטיפול בשפכים יגור || 10.62 || 5.31 |- | rowspan="3" | (19) || rowspan="3" | חבל אילות || (א) באר אורה || ביב ציבורי || 13.37 || 53.52 |- | rowspan="2" | (ב) יהל || ביב מאסף || 4.04 || 14.94 | מכון לטיפול בשפכים || 19.51 || 78.04 |- | (20) || חבל יבנה || || || 14.50 || 23.82 |- | rowspan="2" | (21) || rowspan="2" | חבל מודיעין || rowspan="2" | || ביב ציבורי || 11.41 || 22.83 |- | ביב מאסף || 6.72 || 13.35 |- | rowspan="3" | (22) || rowspan="3" | חוף אשקלון || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 8.70 || 17.42 |- | ביב מאסף || 6.67 || 13.33 |- | מכון לטיפול בשפכים || 8.01 || 16.02 |- | rowspan="5" | (23) || rowspan="5" | חוף הכרמל || rowspan="2" | (א) בית אורן, הבונים, החותרים, ימין אורד, כפר הנוער גלים, כפר הנוער סיתרין, כלא דמון, מאיר שפיה, מלון יערות הכרמל, מעגן מיכאל, מעיין צבי, ניר עציון, עין כרמל ושדות ים || ביב מאסף || 24.61 || 6.16 |- | מכון לטיפול בשפכים || 56.87 || 14.21 |- | rowspan="3" | (ב) לכל יישוב אחר || ביב ציבורי || 76.12 || 19.03 |- | ביב מאסף || 24.61 || 6.16 |- | מכון לטיפול בשפכים || 56.87 || 14.21 |- | rowspan="3" | (24) || rowspan="3" | חוף השרון || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 80.49 || 11.50 |- | ביב מאסף || 11.14 || 1.59 |- | מיתקנים || 22.07 || 3.16 |- | rowspan="3" | (25) || rowspan="3" | יואב || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 10.09 || 5.44 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 36.97 || 19.87 |- | מכון לטיפול בשפכים || 9.23 || 4.97 |- | rowspan="4" | (26) || rowspan="4" | לב השרון || rowspan="4" | || ביב ציבורי || 52.33 || 26.17 |- | ביב מאסף || 12.77 || 6.39 |- | הולכה ומיתקנים || 17.03 || 8.51 |- | מכון לטיפול בשפכים || 24.26 || 12.13 |- | rowspan="2" | (27) || rowspan="2" | לכיש || rowspan="2" | || ביב ציבורי || 120.64 || 2.10 |- | ביב מאסף || 76.24 || 2.10 |- | rowspan="2" | (28) || rowspan="2" | מבואות החרמון || rowspan="2" | || ביב ציבורי || 20.18 || 20.18 |- | ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 46.69 || 46.69 |- | rowspan="12" | (29) || rowspan="12" | מגידו || rowspan="4" | (א) גלעד, דליה, רמות מנשה, אלייקים, עין השופט, הזורע, יוקנעם המושבה || ביב ציבורי || 9.10 || 36.42 |- | ביב מאסף || 2.09 || 8.34 |- | מיתקנים || 1.92 || 7.67 |- | מכון לטיפול בשפכים || 4.69 || 18.77 |- | rowspan="3" | (ב) רמות השופט, עין העמק, גבעת עוז, מגידו, משמר העמק, מדרך עוז, מבוא כרמל || ביב ציבורי || 9.10 || 36.42 |- | ביב מאסף || 2.09 || 8.34 |- | מכון לטיפול בשפכים || 4.69 || 18.77 |- | rowspan="3" | (ג) אורחן הכרמל ומחנה ג'וערה || ביב מאסף || 2.09 || 8.34 |- | מיתקנים || 1.92 || 7.67 |- | מכון לטיפול בשפכים || 4.69 || 18.77 |- | rowspan="2" | (ד) גן לאומי מגידו || ביב מאסף || 2.09 || 8.34 |- | מכון לטיפול בשפכים || 4.69 || 18.77 |- | rowspan="3" | (30) || rowspan="3" | מטה אשר || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 35.28 || 35.28 |- | ביב מאסף || 7.26 || 7.26 |- | מכון לטיפול בשפכים || 7.90 || 7.90 |- | rowspan="4" | (31) || rowspan="4" | מטה יהודה || rowspan="4" | || ביב ציבורי || 8.71 || 34.81 |- | חיבור לביב מאסף ראשי || 6.42 || 25.66 |- | ביב מאסף || 4.10 || 16.41 |- | מכון לטיפול בשפכים || 2.65 || 10.59 |- | rowspan="3" | (32) || rowspan="3" | מנשה || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 33.35 || 33.35 |- | ביב מאסף || 9.71 || 9.71 |- | מכון לטיפול בשפכים || 11.18 || 11.18 |- | rowspan="4" | (33) || rowspan="4" | מעלה יוסף || rowspan="2" | (א) מגורים || ביב מאסף ומיתקנים || 67.89 || 13.66 |- | מכון לטיפול בשפכים || 2.84 || 0.53 |- | rowspan="2" | (ב) עסקים, מוסדות ותעשייה || ביב מאסף ומיתקנים || 74.61 || 14.71 |- | מכון לטיפול בשפכים || 3.12 || 0.53 |- | rowspan="3" | (34) || rowspan="3" | מרום הגליל || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 38.15 || 19.07 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 28.30 || 14.15 |- | מכון לטיפול בשפכים || 32.88 || 16.44 |- | (35) || מרחבים || || || 14.50 || 23.82 |- | rowspan="3" | (36) || rowspan="3" | משגב || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 66.02 || 13.20 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 53.37 || 10.68 |- | מכון לטיפול בשפכים || 12.37 || 2.47 |- | (37) || נווה מדבר || || || 0 || 0 |- | (38) || נחל שורק || || || 14.50 || 23.82 |- | rowspan="3" | (39) || rowspan="3" | עמק הירדן || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 13.13 || 13.13 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 35.32 || 14.58 |- | מכון לטיפול בשפכים || 13.85 || 13.85 |- | rowspan="2" | (40) || rowspan="2" | עמק המעיינות || (א) לכל נכס || ביב ציבורי || 11.62 || 34.86 |- | (ב) מנחמיה || ביב מאסף בעד תוספת בנייה בנכס ששולם בעדו היטל ביב מאסף || 22.59 || 0 |- | rowspan="6" | (41) || rowspan="6" | עמק חפר || rowspan="2" | (א) מגורים || ביב ציבורי || 119.41 || 29.31 |- | ביב מאסף || 87.60 || 21.50 |- | rowspan="2" | (ב) עסקים ומוסדות || ביב ציבורי || 131.34 || 32.24 |- | ביב מאסף || 96.35 || 23.64 |- | rowspan="2" | (ג) תעשייה || ביב ציבורי || 131.34 || 32.24 |- | ביב מאסף || 96.35 || 23.64 |- | rowspan="3" | (42) || rowspan="3" | עמק יזרעאל || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 41.12 || 12.34 |- | ביב מאסף || 53.15 || 15.95 |- | מכון לטיפול בשפכים || 50.67 || 15.21 |- | rowspan="2" | (43) || rowspan="2" | שדות דן || rowspan="2" | || ביב ציבורי || 10.89 || 43.53 |- | ביב מאסף || 1.47 || 5.88 |- | (44) || רמת נגב || || || 0 || 0 |- | rowspan="9" | (45) || rowspan="9" | שדות נגב || rowspan="3" | (א) מגורים || ביב ציבורי || 25.04 || 17.42 |- | ביב מאסף || 13.90 || 9.73 |- | מכון לטיפול בשפכים || 18.89 || 13.21 |- | rowspan="3" | (ב) עסקים ומוסדות || ביב ציבורי || 25.04 || 17.42 |- | ביב מאסף || 16.68 || 11.68 |- | מכון לטיפול בשפכים || 22.65 || 15.86 |- | rowspan="3" | (ג) תעשייה || ביב ציבורי || 25.04 || 17.42 |- | ביב מאסף || 16.68 || 11.68 |- | מכון לטיפול בשפכים || 22.65 || 15.86 |- | rowspan="4" | (46) || rowspan="4" | שער הנגב || rowspan="2" | (א) אזור תעשייה || ביב ציבורי || 12.08 || 6.04 |- | ביב מאסף || 2.23 || 1.11 |- | (ב) יכיני, ניר עם וגבים || ביב מאסף || 0.50 || 0.25 |- | (ג) קריית חינוך || ביב מאסף || 0.42 || 0.22 |- | rowspan="3" | (47) || rowspan="3" | שפיר || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 45.30 || 27.73 |- | ביב מאסף || 29.93 || 14.83 |- | מכון לטיפול בשפכים || 9.81 || 4.85 |- | rowspan="3" | (48) || rowspan="3" | תמר || rowspan="2" | (א) לכל נכס || ביב ציבורי || 24.56 || 1.87 |- | ביב מאסף || 6.13 || 0.47 |- | (ב) לכל נכס למעט נווה זוהר ועין בוקק || מכון לטיפול בשפכים || 37.90 || 2.87 |- | rowspan="3" | (49) || rowspan="3" | מגדל תפן || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 3.69 || 3.84 |- | ביב מיתקנים || 4.03 || 4.20 |- | ביב מאסף || 11.67 || 12.16 |} == תוספת שלישית (תיקון: תשע"ט, תש"ף, תשפ"א, תשפ"ב) == ==== ((([[ההגדרה "שטח הקרקע" בסעיף 2]], [[וסעיפים 4(2)]], [[5]], [[6(ג) ו-(ד)(3)]], [[8(ה)]], [[9(א) ו-(ו)]], [[25(א)]], [[27(ב)]], [[29(א) עד (ד)]]))) ==== @ : תשלומי הקמה למים לנכס במועצות האזוריות המפורטות להלן יחושבו כמכפלה של שטח הקרקע והבניין שבנכס במטרים רבועים בסכומים בשקלים חדשים, לפי היישוב והרכיבים לחיוב, הקבועים להלן: @ : {| ! פרט !! שם המועצה האזורית !! שמות היישובים/סוג הנכס !! רכיבים לחיוב !! תעריף בשקלים חדשים למטר רבוע בנייה !! תעריף בשקלים חדשים למטר רבוע קרקע |- | (1) || עמק חפר || || שטח קרקע ושטח בנוי || 61.87 || 15.11 |- | (2) || הערבה התיכונה || || שטח קרקע ושטח בנוי || 18.14 || 36.28 |- | (3) || משגב || || שטח קרקע ושטח בנוי || 58.89 || 11.77 |- | (4) || מגדל תפן || || שטח קרקע ושטח בנוי || 3.29 || 3.44 |- | (5) || זבולון || || שטח קרקע ושטח בנוי || 50.52 || 7.87 |- | (6) || חוף הכרמל || || שטח קרקע ושטח בנוי || 26.05 || 13.02 |} == תוספת רביעית == ==== ((([[סעיפים 8(ב) ו-(ו)]]))) ==== @ <עוגן טופס 1> : {{מוגדל|טופס 1}} {{ש}} ((([[סעיף 8(ב)]]))) @ : לכל המעוניין, : הח"מ מהנדס/ת המועצה האזורית ....................., מאשר/ת בזה כי המועצה האזורית מצויה בעיצומה של עריכת תכניות/אישרה תכניות {{מוקטן|[מחק את המיותר]}} ל-{{מוקטן|[סמן במקומות הנוגעים לעניין]}} : □ הקמה של מערכת מים המאפשרת את חיבור הנכס/ים ב............ לראשונה לאספקת מים; : □ הקמה של מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב המאפשרת את חיבור הנכס/ים ב................... לראשונה לאספקת ביוב; : □ הקמה של שלב ...................... של מערכת הביוב שישמש את הנכס/ים ב....................; : וכי המועצה האזורית החליטה לפרסם מכרז לביצוע ההקמה או להתקשר בדרך אחרת כדין עם גורם שיבצע את ההקמה, בתוך 12 חודשים. @ : {{טורים שווים | {{טקסט תחתי|..................|תאריך}} | {{טקסט תחתי|......................................................|מהנדס/ת המועצה האזורית ....................}} }} @ <עוגן טופס 2> : {{מוגדל|טופס 2}} {{ש}} ((([[סעיף 8(ו)]]))) @ : לכל המעוניין, : הח"מ מהנדס/ת המועצה האזורית ....................., מאשר/ת בזה כי שטח הבנייה המסומן ............... בתשריט המצ"ב, בגודל של ............ מטרים רבועים, נבנה בלא היתר בנייה/חורג מהשטח שהותר לבנייה בהיתר הבנייה {{מוקטן|[מחק את המיותר]}}; כי בנייה מסוג שטח הבנייה האמור באה במניין השטחים לפי [[תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992]], וגודלו הנקוב לעיל חושב לפי [[((ה))תקנות האמורות]]. @ : {{טורים שווים | {{טקסט תחתי|..................|תאריך}} | {{טקסט תחתי|......................................................|מהנדס/ת המועצה האזורית ....................}} }} == תוספת חמישית == ==== ((([[סעיף 8(ד)(2)]]))) ==== @ : {{ממורכז|טופס המחאה וויתור על זכויות לגבי תשתית אספקת מים של ספק אחר}} @ : {{טורים שווים | שם בעל הנכס ........................... | מספר נכס ........................ }} : {{טורים שווים | מספר זהות ............................... | טלפון לבירורים ..................... }} : {{טורים שווים | כתובת ..................................... פקסימילה ..............................}} : דואר אלקטרוני................................................................................. @ : לכבוד {ש}} {{מוקטן|[שם המועצה האזורית]}} : אני החתום מטה ......................., מספר זהות .............................. : {{מודטן|[סמן במקום הנכון; בהעדר סימון תחול האפשרות המתאימה בפועל לנסיבות.]}} : □ ממחה (מעביר) אליכם בזה כל זכות שעומדת לי כלפי ספק המים .................. (להלן - הספק האחר) לגבי התשתיות ששימשו לאספקת מים לנכס המתואר לעיל באמצעות הספק האחר ולגבי התשלומים ששולמו בעדן, אם יש לי זכויות כאמור, ובכפוף להמחאה (העברה) כאמור, אני מוותר על כל טענה ותביעה כלפי הספק האחר וכלפי המועצה האזורית לגבי הזכויות האמורות. : □ מאשר בזה כי לא עומדת לי כל זכות כלפי ספק המים ........................ (להלן - הספק האחר) לגבי התשתיות ששימשו לאספקת מים לנכס המתואר לעיל באמצעות הספק האחר ולגבי התשלומים ששולמו בעדן, ומוותר על כל טענה ותביעה כלפי הספק האחר וכלפי המועצה האזורית לגבי זכויות כאמור. @ : {{טורים שווים | תאריך ............................. חתימת בעל הנכס .................................... }} == תוספת שישית (תיקון: תשע"ט, תש"ף, תשפ"א) == ==== ((([[סעיפים 11(1), (2)(ג), (3) עד (5)]], [[25(ב)]] [[ו-29(ה)]]))) ==== @ : תשלומי הביוב לכל נכס במועצות האזוריות המפורטות בטבלה שלהלן יחושבו כמכפלה של מטרים מעוקבים מים שסופקו לנכס או לפי מטרים מעוקבים שפכים שסולקו מהנכס בסכומים הקבועים להלן: @ (תיקון: תשפב-2) : {| ! פרט !! שם המועצה האזורית !! שמות היישובים/סוג הנכס !! רכיבים לחיוב !! תעריף בשקלים חדשים - חיוב לפי מטר מעוקב מים !! תעריף בשקלים חדשים - חיוב לפי מטר מעוקב שפכים |- | rowspan="3" | (1) || rowspan="3" | אל-בטוף || rowspan="3" | || תפעול ביב ציבורי וביב מאסף || 1.27 || 1.40 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.26 || 1.39 |- | שיקום || 0.28 || 0.30 |- | (2) || אל-קסום || || || 0 || 0 |- | rowspan="5" | (3) || rowspan="5" | אלונה || rowspan="5" | || ביב ציבורי || 0.69 || 0.99 |- | ביב מאסף || 0.08 || 0.12 |- | מיתקנים ותחנות שאיבה || 1.12 || 1.61 |- | שיקום || 0.47 || 0.67 |- | מכון לטיפול בשפכים || 2.15 || 3.07 |- | rowspan="5" | (4) || rowspan="5" | אשכול || rowspan="5" | || תפעול ביב ציבורי || 0.35 || 0.50 |- | תפעול ביב מאסף || 0.29 || 0.41 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.48 || 0.69 |- | שיקום || 1.13 || 1.62 |- | החזר הון || 0.82 || 1.17 |- | rowspan="3" | (5) || rowspan="3" | באר טוביה || rowspan="3" | || תפעול || 1.19 || 1.70 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.84 || 2.63 |- | שיקום || 0.51 || 0.73 |- | (6) || בוסתן אל-מרג' || || || 2.39 || 3.28 |- | rowspan="7" | (7) || rowspan="7" | בני שמעון || rowspan="4" | (א) לכל נכס למעט פארק עידן || תפעול ביב ציבורי || 0.80 || 1.14 |- | תפעול ביב מאסף || 0.86 || 1.23 |- | שיקום || 0.59 || 0.84 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.26 || 1.80 |- | rowspan="3" | (ב) פארק עידן || תפעול || 1.16 || 1.65 |- | מכון לטיפול בשפכים || 2.01 || 2.87 |- | שיקום || 0.36 || 0.52 |- | rowspan="4" | (8) || rowspan="4" | ברנר || rowspan="4" | || תפעול ביב ציבורי || 1.16 || 1.66 |- | תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 1.59 || 2.26 |- | שיקום ביב ציבורי || 0.35 || 0.49 |- | שיקום ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 0.57 || 0.82 |- | rowspan="3" | (9) || rowspan="3" | גדרות || rowspan="3" | || תפעול || 1.69 || 2.41 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.41 || 2.02 |- | שיקום || 0.90 || 1.29 |- | rowspan="3" | (10) || rowspan="3" | גולן || rowspan="3" | || תפעול || 1.66 || 2.37 |- | שיקום || 0.48 || 0.69 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.56 || 2.23 |- | rowspan="5" | (11) || rowspan="5" | גזר || rowspan="5" | || ביב ציבורי || 0.49 || 0.70 |- | ביב מאסף || 1.00 || 1.42 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.15 || 1.64 |- | שיקום ביב ציבורי || 0.31 || 0.44 |- | שיקום ביב מאסף || 0.63 || 0.89 |- | rowspan="2" | (12) || rowspan="2" | גן רווה || rowspan="2" | || תפעול || 3.63 || 5.19 |- | שיקום || 0.76 || 1.08 |- | rowspan="3" | (13) || rowspan="3" | דרום השרון || rowspan="3" | || תפעול || 1.26 || 1.80 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.34 || 1.92 |- | שיקום || 0.67 || 0.95 |- | rowspan="3" | (14) || rowspan="3" | הגלבוע || rowspan="3" | || תפעול ביב ציבורי || 0.75 || 1.07 |- | תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 2.45 || 3.50 |- | שיקום || 0.34 || 0.49 |- | rowspan="3" | (15) || rowspan="3" | הגליל העליון || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 1.22 || 1.74 |- | ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 1.89 || 2.71 |- | שיקום ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 0.62 || 0.89 |- | rowspan="3" | (16) || rowspan="3" | הגליל התחתון || rowspan="3" | || תפעול ביב ציבורי || 1.07 || 1.53 |- | תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 1.79 || 2.55 |- | שיקום || 0.96 || 1.37 |- | rowspan="4" | (17) || rowspan="4" | הערבה התיכונה || rowspan="4" | || ביב ציבורי || 0.98 || 1.40 |- | ביב מאסף || 0.41 || 0.58 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.83 || 1.18 |- | שיקום || 0.95 || 1.36 |- | rowspan="3" | (18) || rowspan="3" | זבולון || rowspan="3" | || תפעול ביב ציבורי || 1.50 || 2.14 |- | ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 2.36 || 3.37 |- | שיקום || 0.48 || 0.68 |- | rowspan="4" | (19) || rowspan="4" | חבל אילות || rowspan="3" | || תפעול ומכון לטיפול בשפכים || 1.82 || 2.60 |- | תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 2.31 || 3.30 |- | שיקום || 0.60 || 0.85 |- | לכל יישובי המועצה למעט יהל || החזר הון/תעריף חלף דמי הקמה (ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים) || 0.85 || 1.22 |- | rowspan="4" | (20) || rowspan="4" | חבל יבנה || rowspan="4" | בית גמליאל || תפעול ביב ציבורי || 1.40 || 1.99 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.08 || 1.54 |- | שיקום || 1.62 || 2.31 |- | החזר הון || 2.39 || 3.41 |- | rowspan="4" | (21) || rowspan="4" | חבל מודיעין || rowspan="4" | || ביב ציבורי || 1.13 || 1.61 |- | ביב מאסף || 0.70 || 1.00 |- | שיקום || 0.56 || 0.81 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.08 || 1.54 |- | rowspan="3" | (22) || rowspan="3" | חוף אשקלון || rowspan="3" | || תפעול ביב ציבורי || 2.47 || 3.53 |- | תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 1.38 || 1.97 |- | שיקום || 0.16 || 0.22 |- | rowspan="2" | (23) || rowspan="2" | חוף הכרמל || (א) בית אורן, הבונים, ימין אורד, כפר הנוער גלים, כפר הנוער סיתרין, כלא דמון, מאיר שפיה, מלון יערות הכרמל, מעגן מיכאל, מעיין צבי, ניר עציון, עין כרמל ושדות ים || || 3.18 || 4.54 |- | (ב) כל יישוב אחר במועצה || || 3.99 || 5.70 |- | rowspan="5" | (24) || rowspan="5" | חוף השרון || rowspan="5" | || תפעול ביב ציבורי || 1.25 || 1.78 |- | תפעול ביב מאסף || 0.54 || 0.77 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.12 || 1.61 |- | שיקום || 0.39 || 0.55 |- | החזר הון || 0.72 || 1.02 |- | rowspan="4" | (25) || rowspan="4" | יואב || rowspan="4" | || ביב ציבורי || 0.82 || 1.17 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 0.78 || 1.11 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.92 || 1.32 |- | שיקום || 0.50 || 0.72 |- | rowspan="3" | (26) || rowspan="3" | לב השרון || rowspan="3" | || תפעול || 1.51 || 2.16 |- | מכון לטיפול בשפכים || 2.36 || 3.37 |- | שיקום || 0.45 || 0.64 |- | rowspan="3" | (27) || rowspan="3" | לכיש || rowspan="3" | || תפעול ביב ציבורי ומאסף || 1.53 || 2.18 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.82 || 1.18 |- | שיקום || 0.70 || 1.00 |- | rowspan="4" | (28) || rowspan="4" | מבואות החרמון || rowspan="4" | || ביב ציבורי || 0.98 || 1.40 |- | ביב מאסף || 1.41 || 2.01 |- | שיקום || 0.92 || 1.31 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.66 || 0.95 |- | rowspan="3" | (29) || rowspan="3" | מגידו || rowspan="3" | || תפעול ביב ציבורי || 1.25 || 1.79 |- | תפעול ביב מאסף ומיתקן לטיהור שפכים || 2.55 || 3.65 |- | שיקום || 0.69 || 0.99 |- | rowspan="4" | (30) || rowspan="4" | מטה אשר || rowspan="4" | || תפעול || 1.41 || 2.01 |- | שיקום ביב ציבורי || 0.40 || 0.57 |- | שיקום ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 0.31 || 0.44 |- | ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 1.59 || 2.27 |- | rowspan="3" | (31) || rowspan="3" | מטה יהודה || rowspan="3" | || תפעול || 2.02 || 2.89 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.25 || 1.79 |- | שיקום || 1.32 || 1.88 |- | rowspan="4" | (32) || rowspan="4" | מנשה || rowspan="4" | || תפעול ביב ציבורי || 1.02 || 1.46 |- | ביב מאסף || 0.68 || 0.98 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.14 || 1.63 |- | שיקום || 0.19 || 0.27 |- | rowspan="3" | (33) || rowspan="3" | מעלה יוסף || rowspan="3" | || תפעול || 2.14 || 3.06 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.40 || 0.58 |- | שיקום || 0.66 || 0.94 |- | rowspan="3" | (34) || rowspan="3" | מרום הגליל || rowspan="3" | || תפעול || 1.86 || 2.66 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.52 || 0.74 |- | שיקום || 1.25 || 1.78 |- | rowspan="3" | (35) || rowspan="3" | מרחבים || rowspan="3" | || אחזקה ותפעול || 1.53 || 2.02 |- | שיקום || 0.48 || 0.64 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.59 || 0.77 |- | rowspan="3" | (36) || rowspan="3" | משגב || rowspan="3" | || תפעול || 2.36 || 3.14 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.12 || 1.50 |- | שיקום || 0.93 || 1.24 |- | (37) || נווה מדבר || || || 0 || 0 |- | rowspan="2" | (38) || rowspan="2" | נחל שורק || rowspan="2" | || תפעול || 1.84 || 2.53 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.29 || 1.76 |- | rowspan="5" | (39) || rowspan="5" | עמק הירדן || rowspan="5" | || ביב ציבורי || 0.71 || 1.01 |- | שיקום ביב ציבורי || 0.26 || 0.37 |- | שיקום ביב מאסף || 1.08 || 1.54 |- | ביב מאסף || 1.42 || 2.04 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.91 || 1.30 |- | rowspan="7" | (40) || rowspan="7" | עמק המעיינות || rowspan="6" | (א) לכל נכס || תפעול ביב ציבורי || 0.74 || 0.92 |- | ביב מאסף || 0.50 || 0.62 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.17 || 1.46 |- | טיפול שלישוני || 0.18 || 0.22 |- | שיקום || 1.12 || 1.40 |- | החזר הון מכון לטיפול בשפכים || 0.33 || 0.41 |- | (ב) לכל נכס, למעט נכסים ששילמו היטל ביוב במושב מנחמיה || החזר הון ביב מאסף || 2.38 || 2.97 |- | rowspan="5" | (41) || rowspan="5" | עמק חפר || rowspan="5" | || ביב ציבורי || 0.83 || 1.18 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 0.65 || 0.93 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.73 || 2.47 |- | שיקום ביב ציבורי || 0.29 || 0.41 |- | שיקום ביב מאסף ומיתקנים || 0.23 || 0.33 |- | rowspan="3" | (42) || rowspan="3" | עמק יזרעאל || rowspan="3" | || ביב ציבורי || 1.09 || 1.36 |- | ביב מאסף || 0.98 || 1.22 |- | מכון לטיפול בשפכים || 0.84 || 1.05 |- | rowspan="4" | (43) || rowspan="4" | שדות דן || rowspan="4" | || תפעול || 1.17 || 1.68 |- | ביב מאסף || 0.32 || 0.46 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.60 || 2.28 |- | שיקום || 0.57 || 0.81 |- | rowspan="5" | (44) || rowspan="5" | רמת נגב || rowspan="5" | || ביב ציבורי || 0.52 || 0.75 |- | ביב מאסף, מיתקנים ומכון לטיפול בשפכים || 3.52 || 5.02 |- | החזר הון || 1.62 || 2.31 |- | שיקום ביב ציבורי || 0.08 || 0.11 |- | שיקום ביב מאסף, מיתקנים ומכון לטיפול בשפכים || 0.53 || 0.76 |- | rowspan="4" | (45) || rowspan="4" | שדות נגב || rowspan="4" | || ביב ציבורי || 0.52 || 0.74 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 1.22 || 1.74 |- | שיקום || 0.45 || 0.65 |- | מכון לטיפול בשפכים || 2.03 || 2.90 |- | rowspan="5" | (46) || rowspan="5" | שער הנגב || rowspan="5" | || ביב ציבורי || 0.32 || 0.45 |- | ביב מאסף || 0.64 || 0.92 |- | שיקום ביב ציבורי || 0.07 || 0.10 |- | שיקום ביב מאסף || 0.14 || 0.20 |- | מכון לטיפול בשפכים || 2.48 || 3.55 |- | rowspan="4" | (47) || rowspan="4" | שפיר || rowspan="4" | || ביב ציבורי || 0.53 || 0.76 |- | ביב מאסף ומיתקנים || 0.69 || 0.99 |- | מכון לטיפול בשפכים || 1.40 || 2.00 |- | שיקום || 0.48 || 0.69 |- | rowspan="5" | (48) || rowspan="5" | תמר || rowspan="2" | (א) עין גדי, נאות הכיכר, עין תמר והר עמשא || ביב ציבורי וביב מאסף || 4.17 || 5.96 |- | שיקום || 0.62 || 0.88 |- | rowspan="3" | (ב) נווה זוהר ועין בוקק || ביב ציבורי וביב מאסף || 3.06 || 5.96 |- | שיקום || 0.46 || 0.89 |- | החזר הון מכון לטיפול בשפכים || 0.96 || 1.88 |- | rowspan="3" | (49) || rowspan="3" | מגדל תפן || rowspan="3" | || אחזקה והפעלה || 2.06 || 4.02 |- | שיקום || 0.48 || 0.94 |- | הון ומכון לטיפול בשפכים || 1.18 || 2.31 |} == תוספת שביעית == ==== ((([[סעיפים 11(2)(ג) ו-(ד)]]))) ==== @ <עוגן טופס 1> : {{מוגדל|טופס 1}} @ : {{ממורכז|טופס בקשה להפחתת כמות המים המחושבת לצורך חיוב בתשלומי ביוב בעקבות השקיית גינון}} @ : {{טורים שווים | מועצה אזורית: ........................... | שם היישוב: ......................... }} : {{טורים שווים | שם הצרכן: ................................ | כתובת הצרכן: .................................}} : {{טורים שווים | שטח קרקע: ........................... | שטח מבנה (קומת הקרקע): ............................ }} @ 1. : '''נתוני הגינון בנכס:''' : שטח מדשאה ................ מטר מרובע (להלן - מ"ר) : שטח שיחים ועצים................... מ"ר : שטח פרחים וורדים .................. מ"ר : סך הכול כמות שנתית מחושבת להשקיית גינון (סכום הכמויות) = ................. מ"ק או שנה {{מוקטן|(נציג המועצה ימלא נתון זה)}} @ 2. : '''נתוני הצריכה בנכס:''' : על הצרכן לצרף לבקשתו את חשבונות המים לתקופה של 12 חודשים לפני מועד הגשת הבקשה. : סך הכול כמות המים לבית שנמדדה במד-המים בכניסה לנכס: ............ מ"ק או שנה {{מוקטן|(נציג המועצה ימלא נתון זה)}} @ 3. : '''שיטת החיוב:''' : הכמות לחיוב תחושב לפי הנמוך מהשניים: הפחתה של 60% מכמות המים ב-12 החודשים האחרונים או לפי צורכי הגינה; : ההפחתה בכמויות שמוזרמות לביוב תחושב לגבי כמות המים היומית המאושרת להפחתה במכפלת ימי החיוב בכל תקופת חיוב. @ 4. : '''הצהרת הצרכן:''' : אני מצהיר כי אני משקה את שטחי הגינון בנכס שעליהם הצהרתי לפי הפירוט לעיל. : אני מתחייב כי אם יהיה שינוי בשטחי השקיית הגינון העולה על 10% מהשטח שהוצהר [[בסעיף 1 לטופס]], אדווח על כך בהקדם למועצה האזורית, ולא יאוחר מ-30 ימים לאחר השינוי; : אני מתחייב כי אאפשר לגורמים מטעם המועצה האזורית לבצע בדיקה בנכס כדי לבדוק את אמינות הנתונים; בדיקה זו תיעשה בתיאום מראש ובכפוף להימצאותי בנכס; : ידוע לי כי אם יימצאו אי-התאמות בדיווח, רשאית המועצה האזורית לתקן את כמויות המים לחיוב בתשלומי ביוב ממועד אישור ההפחתה ולא יותר מ-12 חודשים אחורה. @ : '''על החתום:''' : שם ........................ תאריך .......................... חתימה .............................. @ : '''החלטת המועצה האזורית''' : לנכס אושרה/לא אושרה הפחתה של ................ מטרים מעוקבים מיום .............. עד יום ......................... : נימוקים: .................................................................................................................. @ : '''על החתום:''' : שם: ...................... תפקיד: .................. חתימה+חותמת: ................... תאריך: ............... == תוספת שמינית == ==== ((([[סעיפים 11(4)]], [[13(ב)]]))) ==== @ 1. : על שפכים אסורים לפי פסקה (1) להלן, ברפתות המצויות בתחום המועצות האזוריות המנויות [[בתוספת הראשונה]], יחולו הוראות אלה: : (1) שפכים המכילים אחד או יותר מהמרכיבים המפורטים בטור א' בטבלה שבפסקה (2) הם שפכים אסורים, ובלבד שהריכוז של המרכיב הנמדד עולה על הריכוז המפורט לצדו בטור ב', מעבר לריכוזו הנמדד במים המסופקים לרפת בצירוף ערך אי-ודאות הבדיקה כפי שדיווחה המעבדה; : (2) סכום לחיוב בעד שפכים כאמור בפסקה (1) יחושב לפי הנוסחה שלהלן: :: {{ממורכז|1=<math> P_s = \frac{C_x - C_p}{C_p - C_w} \times W_p </math>}} :: בנוסחה זו - ::- <math>P_s</math> - התעריף בשקלים חדשים למטר מעוקב שפכים; ::: {{מוקטן|ובלבד שערך <math>P_s</math> לא יעלה על 20 שקלים חדשים למטר מעוקב שפכים.}} ::- <math>C_x</math> - ריכוז המרכיב, במיליגרם לליטר, בשפכי הרפת; ::- <math>C_p</math> - ריכוז המותר של המרכיב בשפכי הרפת, במיליגרם לליטר נוסף על ריכוזו שנמדד במי הרקע; ::- <math>C_w</math> - הריכוז הממוצע של המרכיב במים מותפלים, במיליגרם לליטר; ::- <math>W_p</math> - התעריף הקבוע [[בסעיף 7(ב)3.1.1.2א בכללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז-1987]]; :: {| ! width="100px" | {{מוקטן|טור א'}} {{ש}} מרכיב !! width="100px" | {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} <math>C_p</math> !! width="100px" | {{מוקטן|טור ג'}} {{ש}} <math>C_w</math> |- | 1. כלוריד || 800 || 20 |- | 2. נתרן || 600 || 15 |} @ 2. (תיקון: תשע"ט) : רפת המצויה בתחום המועצות האזוריות המנויות [[בתוספת הראשונה]] המזרימה שפכים חריגים, תחויב כקבוע [[+#תוספת שלישית פרט 2|בפרטים 2]] [[ו-3 בתוספת השלישית לכללי התעריפים לתאגידים]], לפי העניין, בלא הכפלה במקדמים [[שבפרט 2(א) בתוספת האמורה]]. @ 2א. (תיקון: תשע"ט, תשע"ט-2) : (((פקע).)) @ 3. : על דיגום רפת יחולו ההוראות האלה: : (1) רפת תידגם 4 פעמים בשנה ויידגמו בה המרכיבים האלה: COD, כלוריד, נתרן, חנקן קיילדל (TKN)‏, TSS, זרחן כ-P; : (2) מיקום הדיגום ברפת יהיה בנקודה שלאחר מיתקני הקדם לטיפול בשפכים; : (3) דיגום לפי פסקה (1) יהיה דיגום חטף כהגדרתו [[בכללי שפכי תעשייה]]. @ 4. : כמות המים לחיוב השפכים לפי [[תוספת זו]] תהיה: : (1) לפי מטר מעוקב מים שנמדד בכניסה לחצר ההמתנה ולמכון החליבה במכפלה של 0.7; : (2) בהעדר מד-מים בכניסה לחצר ההמתנה ולמכון החליבה, כמויות המים לחיוב יהיו 35% מכמויות המים שנמדדו בכניסה לרפת; : (3) על אף האמור בפסקאות (1) ו-(2), ברפת שמותקן בה מד-שפכים בהסכמה, תחויב הרפת לפי כמויות השפכים שנמדדו במד-השפכים. == תוספת תשיעית == ==== ((([[סעיף 12(ב) ו-(ג)]]))) ==== @ 1. : נמסרה לרשות הממשלתית הודעה כי ספק אחר לא העביר מידע הדרוש למועצה האזורית לצורך חיוב צרכן בתשלומי ביוב כאמור [[בסעיף 12(ב) לכללים]], רשאית הרשות הממשלתית להורות למועצה האזורית למסור מידע נוסף לרשות הממשלתית לעניין זה, וכן רשאית הרשות הממשלתית, לאחר ששמעה את עמדת המועצה האזורית, להורות לרשות המקומית לחייב את הצרכן לפי כמויות מים או שפכים, לפי העניין, שיחושבו באופן שתורה הרשות הממשלתית. @ 2. : חלפו 90 ימים לפחות מיום מסירת הודעה לרשות הממשלתית כאמור [[בסעיף 12(ב) לכללים]] ולא ניתנה הוראה אחרת של הרשות הממשלתית כאמור [[בפרט 1 לתוספת זו]], רשאית המועצה האזורית לחייב את הצרכן בתשלומי ביוב לפי כמויות השפכים שלהלן, מוכפלות בתעריף למטר מעוקב שפכים [[שבתוספת השישית]]: : {| ! פרט משנה !! סוג החיוב !! כמות שפכים לחודש {{ש}} במטרים מעוקבים |- | rowspan="3" | (1) ביחידת דיור - || המועצה האזורית תחייב לפי פרטי משנה (א) או (ב) לפי שיקול דעתה ולפי נתונים שבידה - || |- | (א) כמות שפכים ליחידת דיור || 13.48 |- | (ב) כמות שפכים לנפש ביחידת דיור || 5.17 |- | (2) בבית מלון, צימר, בתי ספר || כמות שפכים לחדר || 18.75 |- | (3) ברפתות || כמות שפכים לפרה חולבת || 2.13 |- | (4) בעסקים אחרים || || לפי הוראות הרשות הממשלתית |} == תוספת עשירית == ==== ((([[סעיף 17]]))) ==== : {{ממורכז|'''טופס בקשה לבירור דרישה לתשלומי הקמה'''}} @ : {{טורים שווים | שם בעל הנכס: .............................. | מספר הנכס: ........................ }} : {{טורים שווים | מספר זהות: ................................. | טלפון לבירורים: .................... }} : {{טורים שווים | כתובת: ....................................... | מספר פקסימילה: ........................ }} : דואר אלקטרוני:................................................................................... @ : לכבוד : {{מוקטן|[שם המועצה האזורית]}} : אני החתום מטה ..........................., מספר זהות ....................., מבקש בירור בעניין דרישת התשלום מספר ........................ {{מוקטן|(יש לציין את מספר דרישת התשלום שלגביה מבוקש הבירור)}}, בשל טעות שחלה בדרישת התשלום, לפי כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות), התשע"ח-2017 (להלן - הכללים). : להלן פרטים עדכניים בדבר דרישת התשלום: : {{טורים שווים | מספר זהות החייב: ........................ | שם בעל הנכס: ....................................... }} : {{טורים שווים | שטח המגרש המחויב: ............................. | מועד הבקשה המקורי: ....................... }} : {{טורים שווים | שימוש עיקרי בנכס: ................................ | כתובת הנכס: .................................... }} : העניינים שלגביהם אני מגיש בקשה לבירור זו הם: : □ השטח המחויב בתשלומי הקמה; : □ זהות החייב בתשלומי הקמה; : □ קיומו של תשלום קודם שלפי [[סעיף 10 לכללים]] מחייב את ביטול החיוב או את הקטנת סכום דרישת התשלום; : □ טעות סופר, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר או בחישוב, או טעות טכנית אחרת בדרישת התשלום. @ : להלן פירוט הבקשה ונימוקיה: .................................................................................. : .............................................................................................................................. : מצורפים בזה מסמכים לתמיכת בקשתי זו. @ : {{טורים שווים | תאריך ........................... | חתימת המבקש/ת ........................... }} == תוספת אחת עשרה == ==== ((([[סעיף 22(א)]]))) ==== @ : שיעור הכספים מתוך תשלומי הביוב שתעביר מועצה אזורית לקרן שיקום הוא כמפורט להלן: @ (תיקון: תשע"ט, תשע"ט-3, תשפ"א, תשפ"א-2, תשפ"א-3) : {| ! פרט !! מועצה אזורית !! שמות היישובים !! שיעור הכספים המיועד לקרן השיקום |- | (1) || אל בטוף || || 9.85% |- | (2) || אל קסום || || 15.00% |- | (3) || אלונה || || 10.41% |- | (4) || אשכול || || 37.00% |- | (5) || באר טוביה || || 14.49% |- | (6) || בוסתן אל מרג' || || 15.00% |- | rowspan="2" | (7) || rowspan="2" | בני שמעון || (א) לכל נכס למעט פארק עידן || 16.81% |- | (ב) פארק עידן || 10.26% |- | rowspan="2" | (8) || rowspan="2" | ברנר || שיקום ביב ציבורי || 9.50% |- | שיקום ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים || 15.64% |- | (9) || גדרות || || 22.51% |- | (10) || גולן || || 13.02% |- | (11) || גזר || || 38.38% |- | (12) || גן רווה || || 17.29% |- | (13) || דרום השרון || || 20.38% |- | (14) || הגלבוע || || 9.59% |- | (15) || הגליל העליון || || 16.71% |- | (16) || הגליל התחתון || || 25.13% |- | (17) || הערבה התיכונה || || 30.00% |- | (18) || זבולון || || 11.03% |- | (19) || חבל אילות || || 21.24% |- | (20) || חבל יבנה || בית גמליאל || 24.96% |- | (21) || חבל מודיעין || || 16.27% |- | (22) || חוף אשקלון || || 3.88% |- | (23) || חוף הכרמל || || 15.00% |- | (24) || חוף השרון || || 9.67% |- | (25) || יואב || || 16.61% |- | (26) || לב השרון || || 10.39% |- | (27) || לכיש || || 23% |- | (28) || מבואות החרמון || || 23.14% |- | (29) || מגידו || || 15.40% |- | (30) || מטה אשר || || 19.14% |- | (31) || מטה יהודה || || 28.71% |- | (32) || מנשה || || 6.14% |- | (33) || מעלה יוסף || || 20.53% |- | (34) || מרום הגליל || || 34.40% |- | (35) || מרחבים || || 18.58% |- | (36) || משגב || || 21.08% |- | (37) || נווה מדבר || || 15.00% |- | (38) || נחל שורק || || 15.00% |- | rowspan="2" | (39) || rowspan="2" | עמק הירדן || ביב ציבורי || 5.85% |- | ביב מאסף || 24.59% |- | (40) || עמק המעיינות || || 17.06% |- | rowspan="2" | (41) || rowspan="2" | עמק חפר || ביב ציבורי || 7.78% |- | ביב מאסף ומיתקנים || 6.11% |- | (42) || עמק יזרעאל || || 42.60% |- | (43) || שדות דן || || 15.49% |- | rowspan="2" | (44) || rowspan="2" | רמת נגב || ביב ציבורי || 1.3% |- | ביב מאסף, מיתקנים ומכון לטיפול בשפכים || 8.4% |- | (45) || שדות נגב || || 10.78% |- | rowspan="2" | (46) || rowspan="2" | שער הנגב || שיקום ביב ציבורי || 1.95% |- | שיקום ביב מאסף || 3.89% |- | (47) || שפיר || || 15.46% |- | rowspan="2" | (48) || rowspan="2" | תמר || (א) עין גדי, נאות הכיכר ועין תמר || 12.88% |- | (ב) נווה זוהר ועין בוקק || 10.17% |- | (49) || מגדל תפן || שיקום || 12.88 |} == תוספת שתים עשרה == ==== ((([[סעיף 24(ב)]]))) ==== @ 1. : ההנחה בתעריפי ההקמה לביוב עקב אישור מענק השתתפות בהקמת מערכת ביוב תינתן לפי המפורט להלן: : (1) ההנחה תינתן רק לאחר אישור ועדת ההשקעות של המילת"ב ופתיחת ההתחייבויות למועצה לגבי המענק שאושר; : (2) ההנחה תינתן בשל תשלומי ההקמה הנוגעים לשלבים במערכת הביוב, שלגביהם אושר המענק; : (3) ההנחה תינתן בעת חיוב לפי העילות הקבועות [[בסעיפים 8(א)(1) או (5) לכללים]]; : (4) בעת הטלת חיוב לפי [[סעיף 8(א)(1)]] תינתן ההנחה רק לנכסים שבמועד שבו ועדת ההשקעות של המילת"ב אישרה את המענק אין בהם עדיין בנייה (נכסים חדשים), לרבות לתוספות בנייה מאוחרות יותר באותם נכסים, אך לא לתוספות בנייה בנכסים שבהם קיימת בנייה בעת אישור המענק; : (5) בעת הטלת חיוב לפי [[סעיף 8(א)(5)]] תינתן ההנחה לגבי שטח הקרקע ושטח הבנייה כפי שהם בעת אישור המענק; : (6) ההנחה תינתן לגבי נכסים באזורים מסוימים שהמענק מיועד לטובתם, לפי החלטת ועדת ההשקעות של המילת"ב; : (7) ההנחה לפי פסקה (4) תינתן לתקופה של עד 15 שנים מיום שוועדת ההשקעות של המילת"ב, אישרה את המענק; : (8) חוסר או עודף בתשלומי ההקמה, שנוצרו עקב מתן ההנחה, יילקחו בחשבון בעת החישוב הבא של תעריפי תשלומי ההקמה לביוב של המועצה האזורית; : (9) ההנחה תחול רק על התעריפים המפורטים [[בתוספת השנייה]]. @ 2. : שיעור ההנחה מתשלומי ההקמה לביוב (<math>R</math>) יחושב לפי הנוסחה הזו: : {{ממורכז|1=<math> R = 1 - \frac{ A - X }{ (K+\mathit{TK}) * \mathit{PK} + (B+\mathit{TB})*\mathit{PB} } </math> }} : ולעניין זה - :- <math>K</math> - סך כל שטח קרקע לחיוב בתשלומי הקמה לביוב - מגורים¹; :- <math>B</math> - סך כל שטח בנייה לחיוב בתשלומי הקמה לביוב - מגורים¹; :- <math>\mathit{TK}</math> - סך כל שטח קרקע לחיוב בתשלומי הקמה - נכסים שאינם למגורים¹; :- <math>\mathit{TB}</math> - סך כל שטח בנייה לחיוב בתשלומי הקמה לביוב - נכסים שאינם למגורים¹; :- <math>\mathit{PK}</math> - סך כל תעריפי תשלומי ההקמה לביוב לשלבים שבעדם התקבלו מענקים - קרקע; :- <math>\mathit{PB}</math> - סך כל תעריפי תשלומי ההקמה לביוב לשלבים שבעדם התקבלו מענקים - בנייה; :- <math>A</math> - עלות הפרויקט בשקלים חדשים, כפי שאישרה ועדת השקעות של מילת"ב; :- <math>X</math> - סכום המענק בשקלים חדשים²; :- <math>R</math> - שיעור ההנחה מתשלומי ההקמה לביוב. : {{מוקטן|1 כפי שמופיע בטופס הבקשה לאישור המענק שאישרה הרשות הממשלתית.}} : {{מוקטן|2 כפי שאישרה ועדת ההשקעות של המילת"ב.}} == תוספת שלוש עשרה == ==== ((([[סעיף 29(א)]]))) ==== @ : תשלומי הקמה למים לנכס במועצות האזוריות המפורטות בטבלה שלהלן ושלא נקבע להן תעריף [[בתוספת השלישית]], יחושבו לפי סוג החיוב או הנכס, הרכיבים לחיוב והתעריפים שלהלן: @ (תיקון: תשע"ט, תשפ"א, תשפ"א-3) : {| ! פרט !! שם המועצה האזורית !! סוג / החלק בנכס !! רכיבים לחיוב !! תעריף בשקלים חדשים !! יחידה לחיוב |- | rowspan="3" | (1) || rowspan="3" | באר טוביה || קרקע || שטח הקרקע || 10.97 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 54.87 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 65.84 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (2) || rowspan="3" | בני שמעון || קרקע || שטח הקרקע || 9.14 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 45.68 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 54.81 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (3) || rowspan="3" | גן רווה || קרקע || שטח הקרקע || 8.90 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 45.86 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 55.30 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (4) || rowspan="3" | דרום השרון || קרקע || שטח הקרקע || 10.87 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 54.34 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 65.21 || מטר רבוע |- | rowspan="2" | (5) || rowspan="2" | הגליל העליון || קרקע || שטח הקרקע || 2.39 || מטר רבוע |- | בניין || שטח בנייה || 28.65 || מטר רבוע |- | (6) || (((נמחק))) || || || || |- | rowspan="3" | (7) || rowspan="3" | חוף אשקלון || קרקע || שטח הקרקע || 9.23 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 46.15 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 55.38 || מטר רבוע |- | (8) || (((נמחק))) || || || || |- | rowspan="3" | (9) || rowspan="3" | חוף השרון || קרקע || שטח הקרקע || 10.06 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 46.58 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 55.90 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (10) || rowspan="3" | יואב || קרקע || שטח הקרקע || 9.16 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 45.80 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 54.93 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (11) || rowspan="3" | לב השרון || קרקע || שטח הקרקע || 9.07 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 45.33 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 54.39 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (12) || rowspan="3" | מגידו || קרקע || שטח הקרקע || 9.19 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 45.84 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 54.92 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (13) || rowspan="3" | מטה אשר || קרקע || שטח הקרקע || 3.82 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 19.11 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 22.93 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (14) || rowspan="3" | מטה יהודה || קרקע || שטח הקרקע || 7.59 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 38.01 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 45.60 || מטר רבוע |- | rowspan="7" | (15) || rowspan="7" | מרום הגליל || מגורים, עסק או משרד, למעט בית מלון - || || || |- | א. קרקע, עד 150 מ"ר || שטח הקרקע, עד 150 מ"ר || 10.77 || מטר רבוע |- | ב. בניין || שטח בנייה || 50.52 || מטר רבוע |- | בית מלון - || || || |- | א. קרקע || שטח הקרקע || 11.99 || מטר רבוע |- | ב. בניין || שטח בנייה || 60.49 || מטר רבוע |- | בריכת שחיה - || נפח הבריכה || 24.67 || מטר מעוקב |- | (16) || (((נמחק))) || || || || |- | rowspan="2" | (17) || rowspan="2" | נחל שורק || קרקע || שטח הקרקע || 3.60 || מטר רבוע |- | בניין || שטח בנייה || 28.79 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (18) || rowspan="3" | עמק הירדן || קרקע || שטח הקרקע || 9.56 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 47.99 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 57.73 || מטר רבוע |- | (19) || (((נמחק))) || || || || |- | rowspan="3" | (20) || rowspan="3" | עמק יזרעאל || קרקע || שטח הקרקע || 9.22 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 46.11 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 54.76 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (21) || rowspan="3" | שדות דן || קרקע || שטח הקרקע || 1.69 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 8.52 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 10.22 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (22) || rowspan="3" | שער הנגב || קרקע || שטח הקרקע || 9.16 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 45.77 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 54.93 || מטר רבוע |- | rowspan="3" | (23) || rowspan="3" | שפיר || קרקע || שטח הקרקע || 9.23 || מטר רבוע |- | בניין למגורים || שטח בנייה || 43.42 || מטר רבוע |- | בניין שאינו למגורים || שטח בנייה || 52.14 || מטר רבוע |} <פרסום> ט' בטבת התשע"ח (27 בדצמבר 2017) <חתימה> גיורא שחם, יושב ראש מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב iyytd257o1z4wqeus8pu2wrx16j9oxo 0 467046 1417320 1415962 2022-08-08T10:00:25Z OpenLawBot 8112 [1417315] wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות), התשע״ח–2017}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|ק״ת תשע״ח, 664|כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות)}}; {{ח:תיבה|תשע״ט, 1637|תיקון}}, {{ח:תיבה|1947|תיקון (תיקון)}}, {{ח:תיבה|3446|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תש״ף, 251|תיקון}}, {{ח:תיבה|950|תיקון [תשע״ט] (תיקון)}}, {{ח:תיבה|1633|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשפ״א, 1093|תיקון}}, {{ח:תיבה|2220|ת״ט}}, {{ח:תיבה|3494|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשפ״ב, 1289|תיקון}}, {{ח:תיבה|3278|תיקון מס׳ 2}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותה לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 112|סעיף 112(א)}} {{ח:חיצוני|חוק המים|לחוק המים, התשי״ט–1959}} (להלן – החוק), ולפי {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (ביוב)#סעיף 15א|סעיף 15א(ב)}} {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (ביוב)|לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ״ב–1962}} (להלן – חוק הביוב), קובעת מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב כללים אלה: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:קטע2||תוכן עניינים}} {{ח:סעיף*}} <div class="law-toc"> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק א|פרק א׳: מטרה ופרשנות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ב|פרק ב׳: תשלומי הקמה – תעריפים}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ג|פרק ג׳: החיוב בתשלומי הקמה ותשלומם}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ד|פרק ד׳: תשלומי ביוב ותשלומים בעד שירותים מסוימים}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ה|פרק ה׳: דרישת תשלום, פירעונה ודרכים לבירורה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ו|פרק ו׳: הוראות שונות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 1|תוספת ראשונה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 2|תוספת שנייה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 3|תוספת שלישית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 4|תוספת רביעית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 5|תוספת חמישית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 6|תוספת שישית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 7|תוספת שביעית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 8|תוספת שמינית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 9|תוספת תשיעית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 10|תוספת עשירית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 11|תוספת אחת עשרה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 12|תוספת שתים עשרה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 13|תוספת שלוש עשרה}}</div> </div> {{ח:קטע2|פרק א|פרק א׳: מטרה ופרשנות}} {{ח:סעיף|1|מטרות}} {{ח:ת}} כללים אלה נועדו ליצור למועצות אזוריות, כמפורט בכללים אלה, מקור מימון למתן שירותי ביוב שוטפים ולהקמה, פיתוח ושדרוג של מערכות מים ומערכות ביוב, כך שיהיו ברמה, בטיב, באיכות ובתקנים הדרושים, ולהסדיר היבטים שונים הנוגעים לניהול משק הביוב בידי המועצות האזוריות, ולשם כך כוללים הוראות בעניינים המפורטים להלן: {{ח:תת|(1)}} התעריפים של התשלומים החד־פעמיים שישלמו בעלי נכסים למועצה האזורית לכיסוי עלות ההקמה, הפיתוח והשדרוג של מערכות המים ומערכות הביוב כאמור, ובכלל זה הכנת תכניות, טיפול באישורן לפי כל דין, רכישת ציוד ושירותים, ביצוען של התכניות, מדידה, פיקוח, בקרה, גבייה, מימון והוצאות קשורות לכל אלה; {{ח:תת|(2)}} העילות לחיוב בתשלומי הקמה והשטחים שלפיהם יחושבו תשלומי ההקמה; {{ח:תת|(3)}} התעריפים לשירותי המים והביוב שישלמו מחזיקי הנכסים למועצה האזורית; {{ח:תת|(4)}} הוראות שונות הנוגעות להסדרת משק המים והביוב במועצות האזוריות; {{ח:תת|(5)}} דרישות תשלום ופירעונן, והוראות נלוות אחרות. {{ח:סעיף|2|הגדרות|תיקון: תשע״ט, תשפ״א, תשפ״ב־2}} {{ח:ת}} בכללים אלה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אדמה חקלאית“ – קרקע שייעודה לפי תכנית הוא לחקלאות, שלא ניתן לגביה היתר לשימוש למטרה אחרת, ואין משתמשים בה בפועל למטרה אחרת, לרבות מבנה חקלאי על אותה קרקע שאינו מחובר ואינו מיועד להתחבר למערכת ביוב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אחזקה“ – לרבות כל פעולה הדרושה לשמירתו התקינה של ביוב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”בנייה“ – בנייה חדשה, בנייה קיימת או בנייה חורגת, לפי העניין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”בנייה חדשה“ – בנייה של בניין חדש בנכס או של תוספת לבניין הבנוי בנכס; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”בנייה חורגת“ – שטח בנייה שמתקיימים בו כל אלה: {{ח:תתת|(1)}} הוא נבנה בלא היתר או חורג מן השטח שהותר בהיתר; לא יראו שטח כחורג מן השטח שהותר בהיתר, רק בשל העובדה שלא הובא במניין השטח המותר לבנייה בעת מתן ההיתר; {{ח:תתת|(2)}} הוצג לגביו תשריט המזהה את אותו שטח בנייה ומפרט את גודלו; {{ח:תתת|(3)}} בנייה מסוגו הנעשית לפי היתר באה במניין השטח המותר לבנייה לפי {{ח:חיצוני|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים)|תקנות חישוב שטחים}}; {{ח:תתת|(4)}} מתקיים לגביו אחד מאלה לפחות: {{ח:תתתת|(א)}} ניתן לגביו אישור המהנדס כאמור {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיף 8(ו)}}; {{ח:תתתת|(ב)}} הוצא לגביו צו הריסה מינהלי או שיפוטי או תלוי ועומד הליך מינהלי או שיפוטי בקשר להריסתו או לעבירה הכרוכה בהקמתו או שגורם המוסמך לנקוט הליך כאמור מסר הודעה על כוונתו לנקוט הליך כאמור; {{ח:תתתת|(ג)}} הוצגה בקשה להיתר מטעם בעל הנכס, המציגה את אותו שטח בנייה כשטח קיים שאין עליו היתר ומפרטת את גודלו כבא במניין השטח המותר לבנייה לפי {{ח:חיצוני|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים)|תקנות חישוב שטחים}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”בנייה קיימת“ – בנייה בהיתר בנכס, שביצועה החל לפני הוצאת דרישה לתשלומי הקמה לגבי אותו נכס; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”בעל נכס“ – {{ח:תתת|(1)}} בנכסים שהם מקרקעי ציבור – החוכר לדורות, בין שבדין ובין שביושר, ובהעדר חוכר לדורות כאמור – מי שניתנה לו הרשאה להשתמש בנכס, שניתן לראותה מבחינת תוכנה כבעלות או כחכירה לדורות; ובהעדר חוכר לדורות או מי שניתנה לו הרשאה כאמור – בעליו של הנכס; {{ח:תתת|(2)}} בנכסים שאינם מקרקעי ציבור – מי שרשום בפנקסי המקרקעין כבעל או כחוכר לדורות, ובהעדר רישום כאמור – בעליו או החוכר לדורות של הנכס מכוח הסכם או מסמך מחייב אחר, ובהעדר הסכם או מסמך כאמור – מי שזכאי להירשם כבעל הנכס, ובהעדר זכאי כאמור – מי שזכאי להפיק הכנסה מהנכס; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”בקשה לבירור“ – בקשה לפי {{ח:פנימי|סעיף 17|סעיף 17}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”גוף עתיר שטח“ – בעל נכס המחזיק נכס או נכסים ששטחם הכולל 70 דונם לפחות המרוכזים במתחם אחד, ובנה או שבכוונתו לבנות בהם בנייה ששטחה הוא 20,000 מטרים רבועים לפחות, והקים או שבכוונתו להקים בעצמו את מערכות המים ומערכות הביוב בנכסים שבמתחם בלי להעבירן למועצה האזורית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”גורם מפתח“ – משרד ממשלתי או רשות מקרקעי ישראל שהתקשרו בהסכם עם המועצה האזורית לגבי פיתוח מתחם; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”דמי פיתוח“ – תשלומים ששולמו בשל נכס למינהל מקרקעי ישראל או לרשות מקרקעי ישראל או למי מטעמם למימון עלות ההקמה של מערכת מים או מערכת ביוב, ובלבד שמינהל מקרקעי ישראל או רשות מקרקעי ישראל אישרו את סכומם; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”דרישה לתשלומי ביוב“ – דרישת תשלום לפי {{ח:פנימי|סעיף 16|סעיף 16(א)}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”דרישה לתשלומי הקמה“ – דרישת תשלום לפי {{ח:פנימי|סעיף 15|סעיף 15}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”דרישת תשלום“ – דרישה לתשלומי הקמה, דרישה לתשלומי ביוב, דרישה לתשלום בעד שירותים מסוימים לפי {{ח:פנימי|סעיף 16|סעיף 16(ב)}} או דרישת תשלום אחרת לפי כללים אלה, לפי העניין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”היטל ביוב“ – היטל שהוטל מכוח חוק עזר לפי {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (ביוב)#פרק 3|הפרק השלישי לחוק הביוב}}, כפי שהיה בתוקפו עד יום כ״ב בתמוז התשס״ט (14 ביולי 2009) או לפי פרק ב׳ בכללי הוראת השעה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”היטל הנחת צינורות“ – לרבות אגרת הנחת צינורות, היטל צנרת מים, היטל פיתוח מפעל מים ותשלום חובה, אף שכינויו שונה, שהוטלו מכוח חוק עזר, ובלבד שתכליתם היא מימון ההשקעות בהתקנת מערכת המים הציבורית, רכישתה או שידרוגה, ולהוציא אגרת חיבור רשת פרטית למפעל מים, אגרת חידוש, אגרת הרחבת חיבור, אגרת התקנת מד מים או כל תשלום חובה אחר לפי חוקי העזר אף שכינויו שונה ושאינו לתכלית האמורה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”היתר“ – היתר לפי {{ח:חיצוני|חוק התכנון והבנייה#פרק ה|פרקים ה׳}} {{ח:חיצוני|חוק התכנון והבנייה#פרק ו|ו־ו׳ לחוק התכנון והבנייה}} או הרשאה לבנייה לפי כל דין, לפי העניין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”המהנדס“ – מהנדס המועצה האזורית או מי שסמכויות מהנדס המועצה האזורית נאצלו לו לפי {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית)#סעיף 6|סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (מהנדס מועצה אזורית), התשנ״ב–1991 {{ח:הערה|[צ״ל: חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), התשנ״ב–1991]}}}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”המדד המשוקלל“ – מדד המורכב מ־50 אחוזים מדד המחירים לצרכן ו־50 אחוזים מדד מחירי תשומה בבנייה למגורים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הקמה“ – התקנה או שדרוג של מערכת מים או של מערכת ביוב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוכר לדורות“ – כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק המקרקעין|בחוק המקרקעין}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק המקרקעין“ – {{ח:חיצוני|חוק המקרקעין|חוק המקרקעין, התשכ״ט–1969}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק התכנון והבנייה“ – {{ח:חיצוני|חוק התכנון והבנייה|חוק התכנון והבנייה, התשכ״ה–1965}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק עזר“ – חוק עזר של מועצה אזורית, לרבות דין שמועצה אזורית פעלה לפיו מכוח הוראת מעבר בחיקוק שהחיל תעריפים מחוק עזר כאמור, במלואם או בשינויים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חלקו היחסי של הביוב“ – בכל מועצה אזורית, היחס שבין התעריף לתשלומי ביוב לפי מטר מעוקב מים שסופקו לבין התעריף לתשלומי ביוב לפי מטר מעוקב שפכים, כפי שנקבעו {{ח:פנימי|סעיף 11|בסעיף 11}} לגבי אותה מועצה אזורית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”יום התחילה“ – כמשמעותו {{ח:פנימי|סעיף 27|בסעיף 27(א)}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”יחידת דיור“ – בניין או חלק מבניין שהוא לפי טיבו ומהותו יחידה נפרדת ועצמאית בנכס למגורים, המשמש בפועל או המיועד לשמש כיחידה נפרדת למגורים, לרבות מבנים יבילים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”יישוב“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)|בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי״ח–1958}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי אמות המידה“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה)|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע״א–2011}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי הוראת השעה“ – כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה), התשע״א–2010; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי התעריפים לתאגידים“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש״ע–2009}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי חישוב עלות“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש״ע–2009}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי ספקים מקומיים“ – {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), התשנ״ד–1994}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי קיצוב המים“ – {{ח:חיצוני|כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)|כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב), התשל״ו–1976}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי שפכי תעשייה“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב)|כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב), התשע״ד–2014}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מבנה משק“ – קרקע שייעודה לפי תכנית הוא למבנה משק, לרבות מבנה על אותה קרקע שאינו מחובר ואינו מיועד להתחבר למערכת מים או למערכת ביוב, לפי העניין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מד־מים“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|תקנות מדידת מים (מדי-מים)|בתקנות מדידת מים (מדי־מים), התשמ״ח–1988}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מדד המחירים לצרכן“ ו”מדד מחירי תשומה בבנייה למגורים“ – שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מועצה אזורית“ – רשות מקומית שהיא מועצה אזורית, כהגדרתה {{ח:חיצוני|צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)|לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי״ח–1958}}, המנויה {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת הראשונה}}, ובכלל זה חברה המצויה בבעלות מלאה של מועצה אזורית כאמור, וכן מועצה מקומית תעשייתית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מועצה מקומית תעשייתית“ – מועצה שהוקמה לפי {{ח:חיצוני|פקודת המועצות המקומיות#סעיף 2א|סעיף 2א לפקודת המועצות המקומיות}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מחזיק ביחידת דיור“ – אדם המחזיק ביחידת דיור או בחלק ממנה כבעל, כשוכר, כבר־רשות או בדרך אחרת, למעט אדם המתגורר באורח ארעי בבית מלון, בית הארחה או במיתקני קיט ונופש אחרים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מיתקן לטיהור מי שפכים“ – מיתקן ביוב המשמש לטיהור שפכים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מיתקן קדם לטיפול בשפכים“ – מיתקן המשמש להקטנת ריכוז המזהמים בשפכים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מנהל הרשות הממשלתית“ – מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב שמונה לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 124יט|סעיף 124יט לחוק}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מערכת ביוב“ – ביוב כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (ביוב)|בחוק הביוב}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מערכת מים“ – צנרת ומיתקנים אחרים להולכה, לאיגום ולאספקה של מים, לרבות מיתקני אחסון, אגירה, מדידה וויסות לחץ, ומיתקנים לטיוב המים ולטיפול בהם, למעט מיתקנים כאמור הנמצאים בחצרי הצרכן אחרי מד־המים, ובהעדר מד־מים – אחרי המקום שבו מועברים המים לרשות הצרכן; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מקרקעי ציבור“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק המקרקעין#סעיף 107|בסעיף 107 לחוק המקרקעין}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מתחם פיתוח“ – שטח המיועד לפי תכנית למגורים, לתעשייה או לתעסוקה, לרבות שימושים אחרים המותרים באותה תכנית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”נכס“ – לרבות מגרש כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק התכנון והבנייה|בחוק התכנון והבנייה}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”נכס עתיר קרקע“ – נכס או נכסים ששטחם הכולל 50 דונם לפחות המרוכזים במתחם אחד שאינו מתחם פיתוח, וששטח הבנייה הקיים בו, יחד עם שטח הבנייה שניתן להקים בו לפי התכנית החלה עליו, אינו עולה על עשרה אחוזים משטח הקרקע בו, למעט אדמה חקלאית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)|בכללי קיצוב המים}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק אחר“ – ספק שאינו המועצה האזורית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”צרכן“ – מחזיק בנכס המחובר למערכת מים או למערכת ביוב, לפי העניין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”צרכן גדול“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)|בכללי התעריפים לתאגידים}}, ויקראו את ההגדרה כאילו במקום ”החברה“ נאמר ”מועצה אזורית“; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”קרן שיקום“ – כמשמעותה {{ח:פנימי|סעיף 22|בסעיף 22}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”רפת“ – מקום שבו מוחזקים ראשי צאן או בקר, לרבות מכון חליבה, מפטמה, סככות, מרבצים וחצרות המתנה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הרשות הממשלתית“ – הרשות הממשלתית למים ולביוב, שהוקמה לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 124יא|סעיף 124יא לחוק}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שטח בנייה“ – שטח בנייה בנכס המחושב לפי {{ח:חיצוני|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים)|תקנות חישוב שטחים}}, למעט שטחו של מבנה הפטור מהיתר לפי {{ח:חיצוני|תקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר)|תקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע״ד–2014}}; {{ח:חיצוני|תקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר)#סימן י|סימן י׳ לתקנות האמורות}}, לא יילקח בחשבון לצורך החישוב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שטח הקרקע“ – שטחה הכולל של הקרקע שבנכס, לרבות הקרקע שעליה ניצבת או מתוכננת בנייה, ואולם במועצה אזורית שנקבע לגביה שטח קרקע מרבי ליחידת דיור או לגוף עתיר שטח {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} או {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}}, לפי העניין – לא יותר משטח הקרקע המרבי שנקבע כאמור לגבי אותו סוג נכס; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שיקום“ – שמירה על מצבו של רכיב במערכת מים או במערכת ביוב בתקופת הקיים והחלפתו בתום תקופת הקיים, למעט שדרוגו; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שלב“ – לעניין מערכת ביוב – ביב ציבורי, ביב מאסף, מיתקן לטיהור מי שפכים או מיתקנים אחרים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תכנית“ – תכנית מהתכניות שלפי {{ח:חיצוני|חוק התכנון והבנייה#פרק ג|פרק ג׳ לחוק התכנון והבנייה}}, לרבות שינוי תכנית כאמור; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תפעול“ – רכיבי אנרגיה, שכר ואחזקה הדרושים לצורך תפעול מערכת הביוב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תקנות חישוב שטחים“ – {{ח:חיצוני|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים)|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים), התשנ״ב–1992}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תשלומי ביוב“ – התשלומים השוטפים שעל מחזיקי נכסים לשלם למועצה האזורית לפי כללים אלה בעד אחזקה, תפעול ושיקום של מערכת ביוב ובעד הקמה של מערכת ביוב שאינה ממומנת באמצעות תשלומי הקמה לביוב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תשלומי הקמה“ – תשלומי הקמה לביוב או תשלומי הקמה למים, לפי העניין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תשלומי הקמה לביוב“ – התשלומים החד־פעמיים שעל בעלי נכסים לשלם למועצה האזורית לפי כללים אלה, בעד הקמה של מערכת ביוב או בעד הקמה של שלב של מערכת ביוב, לפי העניין; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תשלומי הקמה למים“ – התשלומים החד פעמיים שעל בעלי נכסים לשלם למועצה האזורית לפי כללים אלה, בעד הקמה של מערכת מים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תשלום קודם“ – תשלומי הקמה לביוב, תשלומי הקמה למים, היטל ביוב, היטל הנחת צינורות, דמי השתתפות בהתקנת מערכת ביוב או מערכת מים או דמי פיתוח ששולמו בשל נכס בטרם הטילה המועצה האזורית על בעל הנכס חובה לשלם תשלומי הקמה לפי כללים אלה; ניתן פטור מתשלום סוג של תשלום קודם כאמור עקב ביצוע עבודות הקמה של מערכת מים או מערכת ביוב בידי בעל הנכס או במימונו, יראו לעניין הגדרה זו כאילו שולם אותו סוג של תשלום קודם. {{ח:קטע2|פרק ב|פרק ב׳: תשלומי הקמה – תעריפים}} {{ח:סעיף|3|העקרונות לקביעת תעריפי תשלומי ההקמה}} {{ח:תת|(א)}} תעריפי תשלומי ההקמה נועדו לשקף, בקירוב ככל האפשר, את אומדן העלות למועצה האזורית של הקמת מערכת מים ומערכת ביוב ברמה, בטיב, באיכות ובתקנים הנדרשים לפי כל דין. {{ח:תת|(ב)}} תשלומי ההקמה יוטלו לגבי בנייה לפי שטח הבנייה ולגבי קרקע לפי שטח הקרקע, ובלבד שלא שולם בשלהם תשלום קודם. {{ח:סעיף|4|תעריפי תשלומי ההקמה לרשויות המקומיות השונות}} {{ח:ת}} תעריפי תשלומי ההקמה למטר רבוע שטח בנייה ולמטר רבוע שטח קרקע בכל מועצה אזורית הם אלה: {{ח:תת|(1)}} לגבי תשלומי הקמה לביוב – כמפורט לצד שם המועצה האזורית {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} לגבי מערכת הביוב בכללותה או לגבי כל שלב של מערכת הביוב; {{ח:תת|(2)}} לגבי תשלומי הקמה למים – כמפורט לצד שם המועצה האזורית {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}}. {{ח:סעיף|5|גוף עתיר שטח|תיקון: תשע״ט־3}} {{ח:תת|(א)}} גוף עתיר שטח יחויב בתשלומי הקמה למים רק בידי מועצה אזורית שלגביה נקבעו תעריפי הקמה לגוף עתיר שטח {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}}. {{ח:תת|(ב)}} במתחם של גוף עתיר שטח שהוא קיבוץ או מושב, גודל שטח הקרקע שניתן לחייבו בתשלומי הקמה לביוב בעד שלב של מערכת הביוב שישמש את הנכסים במתחם לא יעלה על פעמיים גודל שטח הבנייה שיש לחייבו בשל אותה עילת חיוב. {{ח:תת|(ג)}} גוף עתיר שטח שלא חל עליו סעיף קטן (ב) יחויב בתשלומי הקמה לביוב רק בידי מועצה אזורית שלגביה נקבעו תעריפי הקמה לביוב לגוף עתיר שטח {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}}, או בידי מועצה אזורית שלא נקבעו לגביה תעריפים כאמור אך מתקיימים לגביה ולגבי החיוב כל אלה: {{ח:תתת|(1)}} נקבע לגביה {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} תעריף כללי או שיורי לשלב במערכת הביוב, המיועד לחול גם על אזור המתחם; {{ח:תתת|(2)}} החיוב בשל שלב מערכת הביוב שישמש את המתחם, בהנחה שהמועצה האזורית הקימה במלואו, יוגבל ל־50% מהתעריף האמור בפסקה (1), ולגבי שלב ביב ציבורי לא יחול חיוב כלל; {{ח:תתת|(3)}} גודל שטח הקרקע שייכלל בחיוב לא יעלה על פעמיים גודל שטח הבנייה שיש לחייבו לפי אותה עילת חיוב. {{ח:תת|(ד)}} לעניין סעיפים קטנים (א) או (ג) קביעת תעריפי הקמה לגוף עתיר שטח יכול שתיעשה לגבי גופים עתירי שטח באופן כללי, לגבי סוג של גופים עתירי שטח או לגבי גופים עתירי שטח מסוימים, ולעניין מתחם של גוף עתיר שטח שהוא קיבוץ או מושב יראו גם תעריף החל בתחום אותו יישוב כתעריף לגוף עתיר שטח. {{ח:סעיף|5א|נכס עתיר קרקע|תיקון: תשפ״א}} {{ח:תת|(א)}} תנאי לחיובו של נכס עתיר קרקע בתשלומי הקמה הוא שגודל שטח הקרקע שייכלל בחיוב לא יעלה על פי עשרה מגודל שטח הבנייה שיש לחייבו לפי אותה עילת חיוב. {{ח:תת|(ב)}} נדרשה מועצה אזורית להקים מערכת מים או מערכת ביוב שתשמש נכס עתיר קרקע, ועלות ההקמה עולה על 150,000 שקלים חדשים ואינה מכוסה באמצעות חיובו של הנכס עתיר הקרקע בתשלומי הקמה לפי סעיף קטן (א), רשאית המועצה האזורית לפנות לרשות הממשלתית בבקשה לאשר לה גביית תשלומי הקמה לפי העלות הסבירה של ההקמה, במקום התעריפים הקבועים בכללים אלה. {{ח:תת|(ג)}} קודם להגשת בקשה לרשות הממשלתית לפי סעיף קטן (ב) תודיע המועצה האזורית לבעל הנכס עתיר הקרקע על כוונתה להגיש את הבקשה ותיתן לו הזדמנות להגיב על כך; בהודעתה תציין המועצה האזורית פרטים בדבר הנכס עתיר הקרקע ובדבר מערכת המים או מערכת הביוב שהקימה או שבכוונתה להקים לצורך השימוש בנכס ובדבר העלויות הכרוכות בכך, וכי הוא רשאי להגיב בתוך 30 ימים. {{ח:תת|(ד)}} בחלוף 30 הימים האמורים בסעיף קטן (ג), רשאית המועצה האזורית להגיש את בקשתה לרשות הממשלתית; בבקשתה תציין המועצה האזורית את הפרטים האמורים בסעיף קטן (ג), ותצרף העתק מהודעתה לבעל הנכס עתיר הקרקע וכן מתגובתו, אם ניתנה; הרשות הממשלתית רשאית לדרוש מהמועצה האזורית פרטים נוספים. {{ח:תת|(ה)}} התנגד בעל הנכס עתיר הקרקע לבקשה האמורה, לא תאשר הרשות הממשלתית את הבקשה, במלואה או בחלקה, אלא לאחר ששקלה את עמדת בעל הנכס עתיר הקרקע בתגובתו לפי סעיף קטן (ג). {{ח:תת|(ו)}} הרשות הממשלתית רשאית לדחות את הבקשה לפי סעיף זה או לאשרה, במלואה או בחלקה; הרשות הממשלתית תמסור למועצה האזורית ולבעל הנכס עתיר הקרקע את החלטתה המנומקת בתוך 60 ימים מיום שקיבלה את הבקשה, ואם ביקשה פרטים נוספים – מיום קבלתם. {{ח:סעיף|6|אדמה חקלאית ומבנה משק|תיקון: תשע״ט־3}} {{ח:תת|(א)}} בעד נכס מסוג אדמה חקלאית לא יוטל חיוב בתשלומי הקמה לביוב. {{ח:תת|(ב)}} בעד מבנה חקלאי על אדמה חקלאית, המחובר או מיועד להיות מחובר למערכת ביוב, יוטל חיוב בתשלומי הקמה לביוב רק בידי מועצה אזורית שלגביה נקבע תעריף למבנה חקלאי או לאותו סוג של מבנה חקלאי {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}}. {{ח:תת|(ג)}} בעד נכס מסוג אדמה חקלאית יוטל חיוב בתשלומי הקמה למים, רק בידי מועצה אזורית שלגביה נקבע תעריף לאדמה חקלאית {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}} ורק אם הנכס מחובר למערכת מים של המועצה האזורית או מיועד להיות מחובר כאמור. {{ח:תת|(ד)}} בנכס מסוג מבנה משק לא יוטל חיוב בתשלומי הקמה אלא לפי הוראות אלה: {{ח:תתת|(1)}} לא יוטלו תשלומי הקמה על שטח הקרקע; {{ח:תתת|(2)}} לא יוטלו תשלומי הקמה למים או תשלומי הקמה לביוב על מבנה שאינו מחובר ואינו מיועד להתחבר למערכת המים או למערכת הביוב, לפי העניין; {{ח:תתת|(3)}} {{ח:הערה|(נמחקה).}} {{ח:סעיף|7|שטח המיועד להפקעה}} {{ח:תת|(א)}} לא יוטל חיוב בתשלומי הקמה בשל שטח המיועד להפקעה. {{ח:תת|(ב)}} שילם בעל נכס תשלומי הקמה או תשלום קודם בשל נכס ובמהלך חמש השנים שממועד התשלום הוחל בהליך הפקעה וניתנה הודעה לפי {{ח:חיצוני|פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)#סעיף 5|סעיפים 5}} {{ח:חיצוני|פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)#סעיף 7|ו־7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943}}, תשיב המועצה האזורית לבעל הנכס במועד ההפקעה את הסכום ששולם כאמור, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום התשלום עד יום ההשבה; הוחל בהליך הפקעה וניתנה הודעה כאמור לאחר שחלפו חמש שנים ממועד התשלום אך בטרם חלפו חמש עשרה שנים ממועד התשלום, תשיב המועצה האזורית לבעל הנכס במועד ההפקעה את הסכום ששולם כאמור בניכוי 10% ממנו בעד כל שנה או חלק ממנה מחלוף חמש שנים ממועד התשלום עד מתן ההודעה כאמור, בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום התשלום עד יום ההשבה. {{ח:קטע2|פרק ג|פרק ג׳: החיוב בתשלומי הקמה ותשלומם}} {{ח:סעיף|8|הטלת תשלומי הקמה}} {{ח:תת|(א)}} מועצה אזורית תטיל על בעל נכס חובה לשלם תשלומי הקמה לביוב או תשלומי הקמה למים, לפי העניין, בהתקיים האמור באחת מן הפסקאות (1), עד (4) ובכפוף לתנאים בסעיף קטן (ב), והיא רשאית להטיל על בעל נכס חובה לשלם תשלומי הקמה לביוב או תשלומי הקמה למים, לפי העניין, בהתקיים האמור בפסקה (5): {{ח:תתת|(1)}} אושרה בקשה להיתר לבנייה בנכס; {{ח:תתת|(2)}} המועצה האזורית חיברה את הנכס לראשונה לאספקת מים או להזרמת ביוב; {{ח:תתת|(3)}} נודע למועצה האזורית שקיימת בנייה חורגת בנכס; {{ח:תתת|(4)}} הנכס חדל להיות אדמה חקלאית; {{ח:תתת|(5)}} המקרים שבהם רשאית מועצה אזורית להטיל על בעל נכס תשלומי הקמה: {{ח:תתתת|(א)}} המועצה האזורית הקימה את מערכת המים או את מערכת הביוב המאפשרת את חיבורו של הנכס לראשונה לאספקת מים או להזרמת ביוב או החלה בפעולות להקמה כאמור; {{ח:תתתת|(ב)}} המועצה האזורית הקימה או החלה בהקמה של שלב של מערכת הביוב שישמש את הנכס. {{ח:תת|(ב)}} תנאי לחיוב בתשלומי הקמה בהתקיים האמור בסעיפים קטנים (א)(1), (3) ו־(4) הוא – {{ח:תתת|(1)}} בתשלומי הקמה לביוב – שהוקמה מערכת ביוב או שהוקם השלב הנוגע לעניין במערכת ביוב שמשמשת או תשמש את הנכס, או שהמועצה האזורית החלה בפעולות להקמתם של מערכת ביוב או של שלב כאמור במערכת הביוב, שיאפשרו את חיבורו של הנכס להזרמת ביוב באמצעות מערכת הביוב של המועצה האזורית; ואם המועצה האזורית טרם החלה בפעולות כאמור, שהיא עומדת להתחיל בביצוען וניתן על כך אישור המהנדס לפי {{ח:פנימי|תוספת 4 טופס 1|טופס 1 שבתוספת הרביעית}}; {{ח:תתת|(2)}} בתשלומי הקמה למים – שקיימת מערכת מים של המועצה האזורית שמשמשת או תשמש את הנכס, או שהמועצה האזורית החלה בפעולות להקמתה של מערכת מים כאמור, המאפשרת את חיבורו של הנכס לאספקת מים; ואם המועצה האזורית טרם החלה בפעולות כאמור, שהיא עומדת להתחיל בביצוען וניתן על כך אישור המהנדס לפי {{ח:פנימי|תוספת 4 טופס 1|טופס 1 שבתוספת הרביעית}}. {{ח:תת|(ג)}} הוטל חיוב בתשלומי הקמה לביוב בשל שלב של מערכת ביוב בנכס שאינו מחובר למערכת ביוב, תשיב המועצה האזורית את תשלום ההקמה שגבתה בעד שלב של מערכת הביוב כאמור בתוספת הפרשי הצמדה למדד ממועד התשלום עד מועד ההשבה, לידי מי שהוא בעל הנכס במועד הזכאות להשבה, בהתקיים אחד מאלה: {{ח:תתת|(1)}} הקמת שלב מערכת הביוב שבשלה הוטל החיוב לא הסתיימה בתוך שלוש שנים מהטלת החיוב; {{ח:תתת|(2)}} הנכס לא חובר למערכת ביוב בתוך חמש שנים מהטלת החיוב; {{ח:תת}} מנהל הרשות הממשלתית רשאי, לבקשת המועצה האזורית, להאריך את המועדים האמורים לתקופה שיורה, מנימוקים מיוחדים בהחלטה בכתב, ובכלל זה אם מצא שהעבודות הנוגעות לעניין בעיצומן וכי השבת הכספים עלולה לסכל את השלמתן; לעניין סעיף קטן זה, ”מועד הזכאות להשבה“ – שלוש שנים או חמש שנים ממועד הטלת החיוב, לפי העניין. {{ח:תת|(ד)}} לעניין תשלומי הקמה בהתקיים האמור בסעיף קטן (א)(2) – {{ח:תתת|(1)}} יראו חיבור כדין של נכס לאספקת מים או להזרמת ביוב, המחליף חיבור שנעשה שלא כדין, כחיבור לראשונה; {{ח:תתת|(2)}} יראו חיבור של נכס לאספקת מים, המחליף חיבור קודם של אותו נכס לאספקת מים באמצעות ספק אחר, כחיבור לראשונה, זולת אם בעל הנכס המחה למועצה האזורית את זכויותיו כלפי הספק האחר לגבי התשתיות ששימשו לאספקת מים לנכס והתשלומים ששולמו בעדן, אם יש לו זכויות כאמור, או אישר כי אין לו זכויות כאמור, בדרך של חתימה על טופס בנוסח {{ח:פנימי|תוספת 5|שבתוספת החמישית}} או בדרך אחרת שאישרה לו המועצה האזורית, ובלבד שהמועצה האזורית הודיעה לבעל הנכס כי הואיל והחיבור שהיא ביצעה או עומדת לבצע מחליף חיבור של ספק אחר, הוא לא יחויב בתשלומי הקמה אם יתמלאו תנאי פסקה זו ועל האופן שבו עליו לפעול לשם כך; {{ח:תתת|(3)}} יראו חיבור של נכס לאספקת מים או להזרמת ביוב בנסיבות האמורות {{ח:פנימי|סעיף 9|בסעיף 9(ו)}} כחיבור לראשונה. {{ח:תת|(ה)}} על אף האמור בסעיף קטן (א), מועצה אזורית שהתקשרה עם גורם מפתח של מתחם פיתוח בהסכם שלפיו ההקמה של מערכת המים ומערכת הביוב בתוך מתחם הפיתוח, או אחת מהן, כולן או חלקים מהן, תתבצע באמצעות הגורם המפתח או מי מטעמו, תפחית מכלל תשלומי ההקמה שבהם יחויבו בעלי הנכסים במתחם הפיתוח לפי פסקאות (1) עד (4) שבסעיף קטן (א), לפי העניין, את ערך עבודות ההקמה שיבוצעו באמצעות הגורם המפתח או מי מטעמו, שעליו הסכימו המועצה האזורית והגורם המפתח, ובלבד שלא יעלה על תשלומי ההקמה המחושבים לפי {{ח:פנימי|תוספת 2|התוספת השנייה}} או השלישית, לפי העניין. {{ח:תת|(ו)}} לחיוב בתשלומי הקמה לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(א)(3)}} יצורף אישור של המהנדס בדבר בנייה חורגת לפי {{ח:פנימי|תוספת 4 טופס 2|טופס 2 שבתוספת הרביעית}}. {{ח:סעיף|9|חישוב סכום תשלומי ההקמה}} {{ח:תת|(א)}} תשלומי ההקמה יחושבו לפי שטח הבנייה ושטח הקרקע שבנכס, וסכומם יהיה הסכום המתקבל ממכפלת שטח הבנייה ושטח הקרקע בנכס בתעריפים שנקבעו למועצה האזורית לשטח בנייה ולשטח קרקע {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} או {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}}, לפי העניין. {{ח:תת|(ב)}} השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה לעניין חיוב המוטל בעקבות אישור בנייה חדשה בנכס הוא – {{ח:תתת|(1)}} בנכס שבעת אישור הבנייה החדשה אין בו בנייה קיימת – שטח הקרקע בנכס ושטח הבנייה החדשה; {{ח:תתת|(2)}} בנכס שבעת אישור הבנייה החדשה יש בו בנייה קיימת – שטח הבנייה החדשה; {{ח:תת}} לעניין זה, ”שטח הבנייה החדשה“ – שטח הבנייה החדשה כפי שהוא מפורט בבקשה להיתר שאושרה כאמור, ואם לא נמצאה הבקשה להיתר – שטח הבנייה החדשה כפי שהיה מחושב לצורך הגשת בקשה להיתר במועד המצאת הדרישה לתשלום. {{ח:תת|(ג)}} השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה לעניין חיוב המוטל בעקבות בנייה חורגת יהיה שטח הבנייה החורגת כפי שהיה מחושב לצורך הגשת בקשה להיתר במועד המצאת הדרישה לתשלום. {{ח:תת|(ד)}} השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה לעניין חיוב המוטל בעקבות ביצוע עבודות הקמת מערכת מים או ביוב או חיבור נכס לראשונה למערכת מים או למערכת ביוב כאמור {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיף 8(א)(2) או (5)}} יהיה שטח הקרקע ושטח הבנייה הקיימת כפי שהיה מחושב לצורך הגשת בקשה להיתר במועד המצאת הדרישה לתשלום. {{ח:תת|(ה)}} שולמו תשלומי הקמה לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(א)(5)}}, אך ביצוע העבודות להקמת מערכת המים או מערכת הביוב, לפי העניין, לא החל בתוך שלוש שנים מיום התשלום, תחזיר המועצה האזורית לבעל הנכס את הסכום ששולם בשל תשלומי הקמה למערכת מים או תשלומי הקמה למערכת ביוב, לפי העניין, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מהמדד הידוע בעת התשלום עד המדד הידוע בעת ביצוע ההחזר, אך לא פחות מהסכום ששולם. {{ח:תת|(ו)}} על אף האמור בסעיף קטן (א) {{ח:פנימי|סעיף 10|ובסעיף 10(א)}}, החליטה המועצה האזורית כי כתוצאה מתוספת בנייה בנכס בהיקף ניכר או בשל שינוי מהותי בשימוש הנעשה בנכס, נוצר צורך להקים ולחבר לנכס מערכת מים או ביוב נוספת או להחליף את מערכת המים או הביוב הקיימת המחוברת לנכס, ומועצת הרשות הממשלתית אישרה את החלטתה, יחושבו תשלומי ההקמה בעד כל שטח הבנייה וכל שטח הקרקע בנכס; ואולם לגבי שטחים שאינם מובאים בחשבון לפי {{ח:פנימי|סעיף 10|סעיף 10(א)}} יחושבו תשלומי ההקמה לפי התעריפים שנקבעו למועצה האזורית {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} או {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}}, לפי העניין, בהפחתה של 90% מהם או בהפחתה של שיעור גבוה יותר שעליו תחליט מליאת מועצת המועצה האזורית. {{ח:סעיף|10|תשלום קודם}} {{ח:תת|(א)}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 9|בסעיף 9(א) עד (ג)}} – {{ח:תתת|(1)}} שולם לגבי בנייה בנכס תשלום קודם, לא ייכלל שטח אותה בנייה בחישוב השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה למים או תשלומי ההקמה לביוב, לפי העניין; {{ח:תתת|(2)}} שולם לגבי קרקע בנכס תשלום קודם, לא ייכלל שטח אותה קרקע בחישוב השטח שלפיו יחושב סכום תשלומי ההקמה למים או תשלומי ההקמה לביוב, לפי העניין; {{ח:תתת|(3)}} בנכס שהיה בו בניין או חלק מבניין שנהרס או שיש בו בניין או חלק מבניין המיועד להריסה אגב הבנייה החדשה (להלן בסעיף זה – הבניין שנהרס) ושולם לגבי הבניין שנהרס תשלום קודם, יחושב סכום תשלומי ההקמה למים או תשלומי ההקמה לביוב, לפי העניין, רק לפי שטח הבנייה שאושרה או שטח הבנייה החורגת, לפי העניין, העולה על שטח הבניין שנהרס. {{ח:תת|(ב)}} שטח הבנייה או הבניין שנהרס, לפי העניין, שלגביו שולם תשלום קודם כאמור בסעיף קטן (א), יחושב כפי שהיה מחושב לצורך הגשת בקשה להיתר במועד המצאת הדרישה לתשלום, אף אם בעת התשלום הקודם נהגה שיטת חישוב אחרת של שטחים. {{ח:תת|(ג)}} רואים את כל אלה כבנייה ששולם בעדה תשלום קודם בשל מערכת מים או בשל מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין: {{ח:תתת|(1)}} בנייה שהקמתה החלה לפני יום התחילה, לרבות בניין שנהרס שהקמתו נעשתה בהיתר, בנכס שחובר לפני יום התחילה בידי המועצה האזורית או בדרך אחרת כדין לאספקת מים באמצעות מערכת מים או להזרמת ביוב באמצעות מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין, ובלבד שאם היתה הבנייה בנייה חורגת, הוכח כי חלפו שבע שנים לפחות מאז הקמת אותה בנייה, לא הוצא לגבי אותה בנייה צו הריסה מינהלי או שיפוטי שהפך חלוט ולא תלוי ועומד הליך מינהלי או שיפוטי בקשר להריסתה או לעבירה הכרוכה בהקמתה; {{ח:תתת|(2)}} כל בנייה אחרת שהוכח כי שולם לגביה תשלום קודם. {{ח:תת|(ד)}} רואים את כל אלה כבנייה ששולם בעדה תשלום קודם בשל מערכת מים או בשל מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין, זולת אם מדובר בבנייה חורגת או אם הוכח אחרת: {{ח:תתת|(1)}} בנייה בנכס שחובר בידי המועצה האזורית או בדרך אחרת כדין ביום התחילה או אחריו לאספקת מים באמצעות מערכת מים או להזרמת ביוב באמצעות מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין; {{ח:תתת|(2)}} בנייה שהקמתה החלה ביום התחילה או אחריו, בנכס שחובר בידי המועצה האזורית או בדרך אחרת כדין לאספקת מים באמצעות מערכת מים או להזרמת ביוב באמצעות מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין. {{ח:תת|(ה)}} רואים את כל אלה כקרקע ששולם בעדה תשלום קודם בשל מערכת מים או בשל מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב, לפי העניין: {{ח:תתת|(1)}} כל קרקע, זולת אדמה חקלאית, בנכס שיש בו בנייה שפסקה (1) בסעיף קטן (ג) חלה עליה; {{ח:תתת|(2)}} כל קרקע שהוכח כי שולם בשלה תשלום קודם. {{ח:קטע2|פרק ד|פרק ד׳: תשלומי ביוב ותשלומים בעד שירותים מסוימים}} {{ח:סעיף|11|תשלומי ביוב|תיקון: תש״ף־3}} {{ח:ת}} צרכן בנכס המחובר למערכת ביוב ישלם למועצה האזורית תשלומי ביוב לפי המפורט להלן: {{ח:תת|(1)}} תשלומי הביוב יחושבו לפי כמות המים שסופקה לנכס במטרים מעוקבים, המוכפלת בתעריף לכל מטר מעוקב מים הנקוב {{ח:פנימי|תוספת 6|בתוספת השישית}}, לגבי כל שלב במערכת הביוב המשמש את הנכס; המועצה האזורית תודיע לצרכן מהם שלבי מערכת הביוב המשמשים את הנכס והמתוחזקים בידי המועצה האזורית; {{ח:תת|(2)}} על אף האמור בפסקה (1) ובלי לגרוע מהאמור בפסקה (3), במקרים האלה יחושבו תשלומי הביוב לפי כמות שפכים המחושבת כאמור בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן, מוכפלת בתעריף לכל מטר מעוקב שפכים הנקוב {{ח:פנימי|תוספת 6|בתוספת השישית}}, לגבי כל שלב במערכת הביוב המשמש את הנכס: {{ח:תתת|(א)}} כמויות המים המרביות לצורך חיוב יחידת דיור בתשלומי הביוב, בעד תקופה המתחילה ב־1 באפריל בכל שנה ומסתיימת ב־30 בנובמבר באותה שנה (בפסקה זו – תקופת החיוב), יחושבו לפי כמויות מים ממוצעות יומיות שנמדדו בתקופה המתחילה ב־1 בדצמבר בשנה הקודמת לתקופת החיוב ומסתיימת ב־31 במרס בשנה שבה תקופת החיוב (בפסקה זו – תקופת החורף), במכפלה של סך כל הימים בתקופת החיוב (להלן – כמות מים לחיוב בתקופת הקיץ) או כמות המים שנקראה במד־המים של המחזיק ביחידת דיור בתקופת החיוב, לפי הנמוך מביניהם; {{ח:תתת|(ב)}} כמות השפכים לצורך חיוב יחידת דיור בתשלומי הביוב בעד תקופת החורף, תחושב לפי כמות המים שנקראה במד־המים של המחזיק ביחידת דיור בתקופת החורף במכפלה של 0.9; {{ח:תתת|(ג)}} מחזיק ביחידת דיור במועצות האזוריות המנויות {{ח:פנימי|תוספת 6|בפרטים (17), (19) ו־(48) בתוספת השישית}} או מחזיק ביחידת דיור ברשויות מקומיות שייכללו בתחום קו מיעוט משקעים כמשמעותו {{ח:חיצוני|כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)#סעיף 8ד|בסעיף 8ד(3) לכללי קיצוב המים}}, רשאי להגיש למועצה האזורית בקשה להפחתת כמויות המים לצורך חיובו בתשלומי ביוב בעקבות השקיית גינון, באמצעות בקשה הערוכה לפי נוסח {{ח:פנימי|תוספת 7 טופס 1|טופס 1 הקבוע בתוספת השביעית}}; ניתן למלא טופס כאמור גם בטופס אלקטרוני דרך קישור באתר האינטרנט של המועצה האזורית; {{ח:תתת|(ד)}} מצאה מועצה אזורית כי כמות המים לחיוב מחזיק ביחידת דיור לפי פסקאות משנה (א) ו־(ב) אינה משקפת את שימושיו ביחידת הדיור, רשאית היא לדרוש ממנו להגיש בקשה לצורך חיובו בתשלומי הביוב באמצעות בקשה הערוכה לפי נוסח {{ח:פנימי|תוספת 7 טופס 1|טופס 1 הקבוע בתוספת השביעית}}; בדרישה כאמור יצוין כי ניתן למלא טופס כאמור גם בטופס אלקטרוני דרך קישור באתר האינטרנט של המועצה האזורית; לדרישה כאמור יצורפו נימוקי המועצה האזורית. נדרש מחזיק ביחידת דיור להגיש בקשה כאמור ולא הגיש, תחייבו המועצה האזורית בתשלומי ביוב לפי פסקה (1) או בפסקאות משנה (א) ו־(ב), לפי שיקול דעתה. {{ח:תת|(3)}} על אף האמור בפסקה (1), בהתקיים התנאים המפורטים {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)#סעיף 3|בסעיף 3(ה1)(1)(א) לכללי חישוב עלות}} יחושבו תשלומי הביוב לפי כמות שפכים המוזרמת למערכת הביוב של המועצה האזורית לפי אישור מכון התקנים הישראלי או לפי קריאת מד־המים המיועד למדידת שפכים כאמור {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)#סעיף 3|בסעיף 3(ה1)(1)(א) לכללי חישוב עלות}}, לפי העניין, {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)#סעיף 3|ופסקאות (1), (4) ו־(5) בסעיף 3(ה1) לכללי חישוב עלות}} יחולו, לעניין זה, וייקראו כאילו בכל מקום, במקום ”חברה“ נאמר ”מועצה אזורית“ ובמקום ”70%“ נאמר ”חלקו היחסי של הביוב“; על כמויות שפכים כאמור יחולו התעריפים לכל מטר מעוקב שפכים הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 6|בתוספת השישית}}, לגבי כל שלב במערכת הביוב המשמש את הנכס; {{ח:תת|(4)}} על אף האמור בפסקאות (1) ו־(3), ברפת שבה פועל מיתקן קדם לטיפול בשפכים יחושבו תשלומי הביוב לפי כמות שפכים שתהיה לפי {{ח:פנימי|תוספת 8 פרט 4|פרט 4 בתוספת השמינית}}; על כמויות שפכים כאמור יחולו התעריפים לכל מטר מעוקב שפכים הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 6|בתוספת השישית}}, לגבי כל שלב במערכת הביוב המשמש את הנכס; {{ח:תת|(5)}} על אף האמור בפסקאות (1), (3) ו־(4), בצרכן גדול יופחתו מתעריפי תשלומי הביוב המצטברים לשלבי מערכת הביוב הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 6|בתוספת השישית}} 0.3 שקלים חדשים למטר מעוקב מים, או 0.3 שקלים חדשים למטר מעוקב שפכים, לפי העניין, ולא יותר מהתעריפים המצטברים כאמור, וזאת בעד כמות מים או שפכים, לפי העניין, העולה על 15,000 מטרים מעוקבים בשנה. {{ח:סעיף|12|חובת מסירת מידע וחיוב לפי הערכה}} {{ח:תת|(א)}} ספק אחר ימסור למועצה האזורית, לפי דרישתה, כל נתון ופרט מידע לצורך קביעת כמות המים שנצרכה בנכס המצוי בתחומו, ובכלל זה מידע כמפורט ובאופן האמור {{ח:חיצוני|כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)#סעיף 6|בסעיפים 6(ב) ו־(ד) לכללי קיצוב המים}}. {{ח:תת|(ב)}} לא קיבלה המועצה האזורית מידע כאמור בסעיף קטן (א) בחלוף 30 ימים ממועד הדרישה לפי סעיף קטן (א), בכלל או בהיקף המאפשר את חיובו של הצרכן בתשלומי ביוב, והספק האחר סירב להשלים את המידע הדרוש למועצה האזורית לצורך החיוב, תודיע על כך המועצה האזורית לרשות הממשלתית בכתב, ותצרף לפנייתה את כל המסמכים המצויים בידה בעניין ובכלל זה העתקים מפניותיה לספק האחר והתייחסות הספק האחר; הרשות הממשלתית רשאית לתת הוראות כאמור {{ח:פנימי|תוספת 9 פרט 1|בפרט 1 בתוספת התשיעית}}, והספק האחר או המועצה האזורית, לפי העניין, יפעלו לפי הוראותיה. {{ח:תת|(ג)}} חלפו 90 ימים מהודעת המועצה האזורית לרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב) ולא ניתנה הוראה אחרת של הרשות הממשלתית כאמור {{ח:פנימי|תוספת 9 פרט 1|בפרט 1 בתוספת התשיעית}}, המועצה האזורית רשאית לחייב את הצרכן בתשלומי ביוב לפי כמויות שפכים כאמור {{ח:פנימי|תוספת 9 פרט 2|בפרט 2 בתוספת התשיעית}}, ובלבד שמסרה לרשות הממשלתית הודעה על כוונתה לעשות כן שבעה ימים מראש לפחות; חיוב הצרכן במתכונת האמורה ייעשה כל עוד לא קיבלה המועצה האזורית את המידע הנוגע לכמות המים מספק המים, ואולם חיוב כאמור לתקופה העולה על 12 חודשים מותנה בהצגת דרישה נוספת לספק והודעה נוספת לרשות המים באופן ובמועדים באמורים בסעיפים קטנים (א) ו־(ב), וכך מדי 12 חודשים. {{ח:תת|(ד)}} צרכן רשאי לפנות אל המועצה האזורית בבקשה לעדכון כמויות המים לחישוב תשלומי הביוב חלף החיוב כאמור בסעיף קטן (ג), ובלבד שעמד בכל אלה: {{ח:תתת|(1)}} צירף לבקשתו את חשבונות המים הנוגעים לעניין שלפיהם חייב אותו הספק; {{ח:תתת|(2)}} צירף כל מסמך אחר בעניין זה לפי דרישת המועצה האזורית; {{ח:תתת|(3)}} לא חלפו 12 חודשים מיום שהמועצה האזורית הוציאה את דרישת החיוב. {{ח:תת|(ה)}} יראו בקשה של צרכן לעדכון כמויות המים לפי סעיף קטן (ד) כבקשה להחזר תשלום יתר ששולם במועד הגשת הבקשה, ויחול לעניין זה {{ח:פנימי|סעיף 19|סעיף 19}}. {{ח:סעיף|13|חיוב בשל שפכי מפעלים|תיקון: תשע״ט}} {{ח:תת|(א)}} לעניין שפכי מפעלים יחולו על המועצה האזורית {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב)|כללי שפכי תעשייה}}, ויראו לעניין זה, כאילו בכל מקום, במקום ”חברה“ או ”תאגיד“ נאמר ”המועצה האזורית“, במקום ”מהנדס החברה“ נאמר ”מהנדס הביוב של המועצה, ובהעדרו – מהנדס המועצה או מי שמהנדס המועצה הסמיכו לעניין זה“. {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור בסעיף קטן (א), לעניין שפכים חריגים ואסורים, אופן חיובם, מספר הדיגומים, המרכיבים שיידגמו, מיקום נקודת הדיגום, סוג הדיגום, חישוב כמויות המים או השפכים לחיוב והתעריפים לחיוב, יחולו על רפת שבה פועל מיתקן קדם לטיפול בשפכים, הוראותיה של {{ח:פנימי|תוספת 8|התוספת השמינית}}. {{ח:תת|(ג)}} לכל תשלום שרשאית מועצה אזורית לגבות לפי {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב)|כללי שפכי תעשייה}} כהחלתם בסעיף זה, ייווסף רכיב בגובה מס הערך המוסף או מס ערך מוסף, לפי העניין. {{ח:סעיף|14|חיוב בעד שירותים מסוימים|תיקון: תשע״ט}} {{ח:ת}} מועצה אזורית תגבה בעד השירותים המנויים {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#תוספת 2|בפרטים (1) עד (9) ו־(12) עד (16) בתוספת השנייה לכללי התעריפים לתאגידים}} את התעריפים הנקובים {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#תוספת 2|בתוספת השנייה האמורה}}, בתוספת רכיב בגובה מס הערך המוסף או מס ערך מוסף, לפי העניין, ויראו לעניין זה, כאילו בכל מקום, במקום ”חברה“ נאמר ”מועצה אזורית“. {{ח:קטע2|פרק ה|פרק ה׳: דרישת תשלום, פירעונה ודרכים לבירורה}} {{ח:סעיף|15|דרישה לתשלומי הקמה ופירעונה}} {{ח:תת|(א)}} המועצה האזורית תמציא לבעל נכס החייב בתשלומי הקמה דרישה לתשלומי הקמה; דרישה לתשלומי הקמה תימסר בכתב ויצוינו בה הפסקה לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(א)}} שמכוחה מוטל החיוב, השטחים והתעריפים שלפיהם חושב הסכום לתשלום והמועד לתשלום. {{ח:תת|(ב)}} דרישה לתשלומי הקמה תומצא סמוך לאחר המועד שבו התקיים אחד התנאים {{ח:פנימי|סעיף 8|שבסעיף 8(א)(1), (3), (4) או (5)}}, וסמוך לפני המועד שבו צפוי להתקיים התנאי האמור {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיף 8(א)(2)}}. {{ח:תת|(ג)}} דרישה לתשלומי הקמה שהומצאה בשל קיום התנאי {{ח:פנימי|סעיף 8|שבסעיף 8(א)(1)}} תיפרע לפני מתן היתר לבנייה החדשה; לא נפרעה הדרישה בתוך 45 ימים מהמצאתה, יפקע תוקפה אלא אם כן ניתן היתר; פקע תוקפה של הדרישה, תמציא המועצה האזורית לבעל הנכס דרישת תשלום חדשה לפי תעריפי תשלומי ההקמה במועד המצאתה. {{ח:תת|(ד)}} דרישה לתשלומי הקמה שהומצאה בשל קיום התנאי {{ח:פנימי|סעיף 8|שבסעיף 8(א)(5)}} או התנאי {{ח:פנימי|סעיף 8|שבסעיף 8(א)(4)}} תיפרע בתוך שלושה חודשים ממועד מסירתה. {{ח:תת|(ה)}} דרישה לתשלומי הקמה שהומצאה בשל קיום התנאי {{ח:פנימי|סעיף 8|שבסעיף 8(א)(2)}} תיפרע בתוך 45 ימים ממועד המצאתה, ופירעונה יהיה תנאי לחיבור הנכס לאספקת מים או להזרמת ביוב; לא נפרעה הדרישה בתוך התקופה האמורה, יפקע תוקפה אלא אם כן בוצע החיבור; פקע תוקפה של הדרישה, תמציא המועצה האזורית לבעל הנכס דרישת תשלום חדשה לפי תעריפי תשלומי ההקמה במועד המצאתה. {{ח:תת|(ו)}} דרישה לתשלומי הקמה שהומצאה בשל קיום התנאי {{ח:פנימי|סעיף 8|שבסעיף 8(א)(3)}} תיפרע בתוך שלושה חודשים ממועד מסירתה, ואולם המועצה האזורית תבטל אותה אם בעל הנכס הרס את הבנייה החורגת בתוך התקופה האמורה. {{ח:תת|(ז)}} אין בפגם שנפל בדרישה לתשלומי הקמה, או באי־המצאתה של דרישה לתשלומי הקמה, כשלעצמם, כדי לגרוע מחובת בעל הנכס לשלם למועצה האזורית תשלומי הקמה לפי כללים אלה. {{ח:סעיף|16|דרישה לתשלומי ביוב ודרישת תשלום בעד שירותים מסוימים}} {{ח:ת}} על דרישת תשלום, זולת דרישה לתשלומי הקמה, יחולו הוראות אלה: {{ח:תת|(א)}} דרישה לתשלומי ביוב תימסר לצרכן בכתב ויצוינו בה בין השאר, כמות המים או השפכים, לפי העניין, התעריפים שלפיהם חושב הסכום לתשלום והמועד לתשלום, שלא יהיה קצר מ־15 ימים ממועד מסירת הדרישה; {{ח:תת|(ב)}} דרישת תשלום בעד שירותים מסוימים כאמור {{ח:פנימי|סעיף 14|בסעיף 14}} או כל דרישת תשלום אחרת לפי כללים אלה זולת דרישה לתשלומי הקמה תימסר בכתב ויצוינו בה בין השאר, פריטי החיוב, התעריפים לאותם פריטי חיוב והמועד לתשלום, שלא יהיה קצר מ־15 ימים ממועד מסירת הדרישה; {{ח:תת|(ג)}} יכול שדרישת תשלום תימסר לצרכן שהסכים לכך באמצעות דואר אלקטרוני. {{ח:סעיף|17|בירור בדבר דרישה לתשלומי הקמה}} {{ח:תת|(א)}} בעל נכס הטוען כי בדרישה לתשלומי הקמה נפלה טעות באחד מן העניינים המנויים בסעיף קטן (ג), רשאי, בתוך 30 ימים מיום שהומצאה לו הדרישה, לפנות למועצה האזורית בבקשה לקיים בירור בעניין דרישת התשלום; בקשה לבירור תהיה ערוכה לפי נוסח הטופס {{ח:פנימי|תוספת 10|שבתוספת העשירית}}. {{ח:תת|(ב)}} אין בהגשת בקשה לבירור כדי לדחות את מועד הפירעון של דרישת התשלום כאמור {{ח:פנימי|סעיף 15|בסעיף 15}}, ואולם המועצה האזורית רשאית, לבקשת בעל הנכס, לדחות את מועד הפירעון עד בירור הבקשה. {{ח:תת|(ג)}} העניינים שלגביהם ניתן להגיש בקשה לבירור, הם אלה: {{ח:תתת|(1)}} השטח המחויב בתשלומי הקמה; {{ח:תתת|(2)}} זהות החייב בתשלום תשלומי הקמה; {{ח:תתת|(3)}} קיומו של תשלום קודם שלפי {{ח:פנימי|סעיף 10|סעיף 10}} מחייב את ביטול החיוב או את הקטנת סכום דרישת התשלום; {{ח:תתת|(4)}} טעות סופר, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר או בחישוב, או טעות טכנית אחרת בדרישת התשלום. {{ח:תת|(ד)}} המועצה האזורית תמציא למבקש הודעה בכתב על תוצאות הבירור שערכה בתוך 60 ימים מיום קבלת הבקשה לבירור. {{ח:תת|(ה)}} יראו בקשה לבירור כבקשה להחזר תשלום יתר ויחול לעניין זה {{ח:פנימי|סעיף 19|סעיף 19}}. {{ח:סעיף|18|בירור תלונות}} {{ח:תת|(א)}} הרשות הממשלתית תברר תלונות של צרכן או בעל נכס בין השאר, לעניין תשלומים שחויבו בהם לפי כללים אלה, לפי {{ח:חיצוני|חוק תאגידי מים וביוב#סעיף 101|סעיף 101(ב) לחוק תאגידי מים וביוב, התשס״א–2001}}, כפי שהוחל לעניין כללים אלה {{ח:חיצוני|חוק הרשויות המקומיות (ביוב)#סעיף 15א|בסעיף 15א(ב) לחוק הביוב}}, ובלבד שהמתלונן פנה תחילה בכתב למועצה האזורית וצירף לתלונתו את הפנייה האמורה; תלונה שעניינה חיוב בתשלומי הקמה שהוגשה לגביו בקשה לבירור לפי {{ח:פנימי|סעיף 17|סעיף 17}} לא תוגש אלא בחלוף המועד למתן הודעה על תוצאות הבירור לפי {{ח:פנימי|סעיף 17|סעיף 17(ד)}}, ויצורפו אליה הבקשה לבירור והודעת המועצה האזורית על תוצאות הבירור. {{ח:תת|(ב)}} מועצה אזורית תפעל לפי הוראות הרשות הממשלתית בבירור תלונה לפי סעיף קטן (א), לרבות לעניין הקפאת הליכים או עיכוב ביצוע. {{ח:תת|(ג)}} הוראה להקפאת הליכים או לעיכוב ביצוע כאמור בסעיף קטן (ב) תינתן רק במקרים שבהם סברה הרשות הממשלתית, לאחר בחינה ראשונית של התלונה, כי הנסיבות מצדיקות הוראה כאמור, ויכול שהוראה כאמור תוגבל בזמן. {{ח:סעיף|19|הצמדה וריבית}} {{ח:ת}} על חיוב צרכנים לפי כללים אלה ועל החזר תשלום יתר יחולו, לפי העניין, {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה)#סעיף 31|סעיפים 31}} {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה)#סעיף 35|ו־35 לכללי אמות המידה}}, ויקראו את אותם סעיפים כאילו במקום ”לחברה“ נאמר ”למועצה האזורית“. {{ח:סעיף|20|החזר תשלום בשל אי־<wbr>ביצוע בנייה|תיקון: תשע״ט}} {{ח:תת|(א)}} ביקש בעל נכס מהמועצה האזורית להשיב לו את מלוא תשלומי ההקמה שהוטלו עליו או על בעלו הקודם של הנכס לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(א)(1)}}, מהטעם שהתקופה להוצאת ההיתר לפי הבקשה להיתר הסתיימה והארכתה לא התבקשה או התבקשה וסורבה, או שההיתר שניתן לפיה פקע וחידושו לא התבקש או התבקש וסורב, תשיב לו המועצה האזורית את הסכום ששילם. {{ח:תת|(ב)}} ביקש בעל נכס מהמועצה האזורית להשיב לו חלק מתשלומי ההקמה שהוטלו עליו או על בעלו הקודם של הנכס לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(א)(1)}}, בשל כך שהבנייה בנכס היתה בשטח הקטן מן השטח שלפיו חושב הסכום ששילם, תשיב לו המועצה האזורית סכום השווה להפרש שבין הסכום ששילם לבין הסכום שהיה עליו או על בעלו הקודם של הנכס לשלם אילו הבקשה להיתר היתה לפי השטח שנבנה בפועל. {{ח:תת|(ג)}} הסכום שיש להשיבו לפי סעיף קטן (א) או (ב) יוחזר למי שהוא בעל הנכס במועד היווצרות הזכות להשבה בתוספת הפרשי הצמדה לפי שיעור שינוי מדד המחירים לצרכן שפורסם לאחרונה לפני יום ההחזר לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום התשלום; לא בוצע ההחזר בתוך 60 ימים מן היום שבו התקבלה בקשת בעל הנכס כאמור בסעיף קטן (א) או (ב), יראו את הסכום שיש להשיבו כתשלום יתר, ויחול {{ח:פנימי|סעיף 19|סעיף 19}}, ולעניין {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה)#סעיף 35|סעיף 35 לכללי אמות המידה}} יראו את המועד שבו הפך הסכום לתשלום יתר כמועד ההחזר. {{ח:סעיף|21|המצאה של דרישה לתשלומי הקמה}} {{ח:ת}} המצאה של דרישה לתשלומי הקמה לפי {{ח:פנימי|פרק ה|פרק זה}} תיעשה באחת הדרכים האלה: {{ח:תת|(1)}} במסירה אישית לידי האדם שאליו היא מכוונת; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו – לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני אדם – במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו; {{ח:תת|(2)}} במשלוח מכתב רשום למענו של האדם שאליו היא מכוונת, עם אישור מסירה, ויראו את תאריך המסירה שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה; {{ח:תת|(3)}} אם לא ניתן לבצע מסירה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו־(ב), תהיה המסירה כדין, אם הוצגה ההודעה או הדרישה או הודבקה במקום בולט על הנכס שבו היא דנה, או הוכנסה לתיבת דואר הנושאת את שמו של האדם שאליו היא מכוונת, או פורסמה באחד העיתונים הנפוצים בתחום המועצה האזורית. {{ח:קטע2|פרק ו|פרק ו׳: הוראות שונות}} {{ח:סעיף|22|ייחוד הכספים וחובת פרסום ודיווח|תיקון: תשפ״א}} {{ח:תת|(א)}} מועצה אזורית תעביר, מתוך תשלומי הביוב שגבתה, סכום בשיעור כמפורט {{ח:פנימי|תוספת 11|בתוספת האחת עשרה}}, לקרן שיקום, ולא תעשה כל שימוש בכספים שבקרן השיקום אלא למטרת שיקום, חידוש ופיתוח של מערכת הביוב. {{ח:תת|(ב)}} מועצה אזורית תנהל את כל הסכומים שגבתה בשל תשלומי הקמה לביוב, קרן שיקום, תשלומי הקמה למים, תשלומי ביוב ותשלומים אחרים הנוגעים לתפעול משק הביוב, ותשלומים שוטפים למים יחד עם תשלומים בעד שירותים מסוימים לפי {{ח:פנימי|סעיף 14|סעיף 14}}, בחשבונות נפרדים, לא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבונות כאמור, אלא לכיסוי הוצאות שבעדן נגבה כל אחד מאותם תשלומים, ולא תשעבד כספים אלה, תמחה אותם או תיתן זכות קיזוז לגביהם, אלא אם כן השעבוד, ההמחאה או זכות הקיזוז משמשים למטרה שלה נועדו הכספים. {{ח:תת|(ג)}} חשבון בנק של מועצה אזורית שבו מופקדים תשלומי הקמה למים, תשלומי הקמה לביוב, כספי קרן שיקום, כספים המיועדים לשיקום, חידוש ופיתוח מערכת מים לפי {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)#סעיף 5|סעיף 5 לכללי ספקים מקומיים}}, תשלומים אחרים הנוגעים לתפעול משק הביוב, תשלומים שוטפים למים ולביוב או תשלומים בעד שירותים מסוימים לפי {{ח:פנימי|סעיף 14|סעיף 14}}, לא ישמש אלא להפקדתם ולניהולם של אחד או יותר מסוגי התשלומים האמורים; לעניין זה, ”חשבון בנק“ – חשבון בנק נפרד לכל סוג תשלום בעד השירותים כאמור או חשבון בנק לכל התשלומים יחדיו; ובלבד שכל סוג תשלום ינוהל בחשבון נפרד בחשבון הבנק. {{ח:תת|(ד)}} יתרות כספים שעובר ליום התחילה נוהלו או שהיה צריך לנהלם בחשבונות נפרדים, יועברו כיתרות פתיחה לחשבונות הנפרדים שעל המועצה האזורית לנהל לפי סעיף זה, לפי מטרות השימוש בכספים. {{ח:תת|(ה)}} מועצה אזורית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווח בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבונות הנפרדים כאמור בסעיפים קטנים (א) עד (ג) מדי שנה, עד 31 במאי, לגבי התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. {{ח:תת|(ו)}} מועצה אזורית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 31 במאי בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ה). {{ח:סעיף|23|שותפים בנכס}} {{ח:ת}} אם לנכס יותר מבעל אחד, תהיה חובת התשלום בתשלומי הקמה על כל אחד מבעלי הנכס בשיעור יחסי לפי חלקו בנכס; אם הצרכן בנכס כולל שני יחידים או יותר, תהיה חובת התשלום בתשלומי ביוב על כל יחידי הצרכן יחד ולחוד. {{ח:סעיף|24|מתן הנחה מתשלומי הקמה לביוב עקב קבלת מענק}} {{ח:תת|(א)}} מועצה אזורית שהמינהל לפיתוח תשתיות ביוב ברשות הממשלתית (בסעיף זה – המילת״ב) אישר לה מענק השתתפות בהקמת מערכת ביוב המיועד לפי טיבו להעניק הטבה לבעלי נכסים באזורים מסוימים שבתחום המועצה האזורית, בין נכסים למגורים ובין שאינם למגורים (בסעיף זה – מענק), תיתן לבעלי נכסים כאמור הנחה מתשלומי ההקמה לביוב בשל כל שלבי מערכת הביוב או חלקם, לפי האמור בסעיף זה, אלא אם כן אותו מענק כבר הובא בחשבון לצורך קביעת תעריפי תשלומי ההקמה לביוב של אותה מועצה אזורית הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}}. {{ח:תת|(ב)}} התנאים למתן ההנחה, התקופה שבמהלכה תוענק ההנחה, סוגי הנכסים ועילות החיוב שלגביהם תינתן ההנחה, שלבי מערכת הביוב שבשלהם תינתן ההנחה ושיעור ההנחה יהיו לפי {{ח:פנימי|תוספת 12|התוספת השתיים עשרה}}. {{ח:תת|(ג)}} מועצה אזורית שקיבלה מענק ולא תיתן לפיו הנחה לבעלי הנכסים מהטעם שהובא בחשבון בעת קביעת תעריפי ההקמה לביוב כאמור בסעיף קטן (א) תמסור הודעה על כך לרשות הממשלתית בתוך 30 ימים מהודעת המילת״ב על אישור המענק. {{ח:תת|(ד)}} זולת אם נמסרה הודעה לפי סעיף קטן (ג), המועצה האזורית תעביר לרשות הממשלתית, בתוך 30 ימים מהודעת המילת״ב על אישור מענק כאמור בסעיף קטן (א), הודעה שבה יפורטו האזורים המסוימים שבתחומם תחול ההנחה, התקופה שבמהלכה תינתן ההנחה, סוגי הנכסים ועילות החיוב שבשלהם תינתן ההנחה ושיעור ההנחה שחושב כאמור בסעיף קטן (ב), וכן תפרסם הודעה זו באתר האינטרנט של המועצה האזורית. {{ח:תת|(ה)}} ”אזורים מסוימים“ לעניין סעיף זה יכול שיהיו יישובים מסוימים בתחום המועצה, או שכונה או שכונות מסוימות בתחום המועצה, או אזור מסוים בתחום המועצה המצוי מחוץ לתחום יישוב, או כל שטח מסוים שהמענק מיועד לתת הטבה לבעלי הנכסים שבו לפי החלטת המילת״ב. {{ח:סעיף|24א|מתן הנחה מתשלומי הקמה בשל קבלת מערכת מים או מערכת ביוב קיימות|תיקון: תשע״ט, תשע״ט־3}} {{ח:תת|(א)}} בסעיף זה – {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”היישוב הנקלט“ – יישוב או מתחם פיתוח בתחום המועצה האזורית; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”התשתיות הקיימות“ – מערכת המים הקיימת ומערכת הביוב הקיימת של היישוב הנקלט; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”אומדן ההכנסות“ – ההכנסות מתשלומי ההקמה למים או לביב ציבורי שהיו מתקבלות מבעלי הנכסים בתחום היישוב הנקלט אילו חויבו בתשלומי הקמה מלאים במועד חיבורם למערכת מים או למערכת ביוב של המועצה האזורית; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”אומדן השקעות“ – ההשקעות שיידרשו לצורך תשלום תמורה לתשתיות הקיימות שיעברו לבעלות המועצה האזורית, אם ישולמו, ולצורך החלפת תשתיות מים וביוב ושדרוגן בתחום היישוב הנקלט לקראת החיבור האמור וכן לתקופה של חמש שנים אחריו. {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיף 8(ד)(2)}}, מועצה אזורית שמתחילה לספק מים או שירותי ביוב לצרכנים בתוך תחום היישוב הנקלט שקודם לכן קיבלו מים מגורם אחר או קיבלו שירותי ביוב מגורם אחר או שסיפקו לעצמם שירותי ביוב כאמור, לפי העניין, ושמקבלת לבעלותה את התשתיות הקיימות כדי שייכללו במערכת מים או במערכת ביוב של המועצה האזורית וישמשו אותה בפועל לצורך אספקת מים או שירותי ביוב לצרכנים כאמור, תיתן לבעלי נכסים בתחום היישוב הנקלט שיחוברו למערכת מים או למערכת ביוב של המועצה האזורית הנחה מתשלומי ההקמה למים או מתשלומי ההקמה לביוב, לפי העניין, לפי סעיף זה. {{ח:תת|(ג)}} המועצה האזורית תבחן את אומדן ההכנסות, לעומת אומדן ההשקעות; עלה אומדן ההכנסות על אומדן ההשקעות, תעניק המועצה האזורית הנחה ששיעורה באחוזים יחושב כהפרש שבין אומדן ההכנסות לאומדן ההשקעות, מחולק באומדן ההכנסות ומוכפל במאה. {{ח:תת|(ד)}} ההנחה תינתן רק לגבי שטח הקרקע בנכס, בנייה קיימת בנכס ובנייה חדשה בנכס שבנייתה תחל בתוך התקופה שנכללה באומדן ההשקעות לפי סעיף קטן (ג); לעניין תשלומי הקמה לביוב תינתן ההנחה לגבי שלב הביב הציבורי בלבד. {{ח:תת|(ה)}} המועצה האזורית תעביר לרשות הממשלתית, מיד לאחר עריכת אומדן ההכנסות ואומדן ההשקעות, ולא יאוחר משנה ממועד החיבור הראשון של נכס בתחום היישוב הנקלט למערכת מים או למערכת ביוב של המועצה האזורית, הודעה שבה יפורטו היישוב הנקלט שבתחומו תחול ההנחה ושיעור ההנחה שחושב כאמור בסעיף קטן (ג), תצרף להודעתה את אומדן ההכנסות ואת אומדן ההשקעות, ותפרסמה באתר האינטרנט של המועצה האזורית. {{ח:תת|(ו)}} החלה המועצה האזורית לספק מים או שירותי ביוב לצרכנים בתוך היישוב הנקלט לפני שמסרה הודעה כאמור בסעיף קטן (ה), רשאית המועצה האזורית לפעול באחת מהדרכים שלהלן, ובלבד שתודיע לבעלי הנכסים בתחום היישוב הנקלט על אופן הפעולה שבחרה בסמוך לאחר חיבורם למערכת המים או למערכת הביוב של המועצה: {{ח:תתת|(1)}} לגבות תשלומי הקמה מלאים מבעלי הנכסים בתחום היישוב הנקלט שנכסיהם חוברו למערכת המים או למערכת הביוב של המועצה האזורית, ולהשיב למי ששילמו כאמור, לא יאוחר מ־30 ימים ממועד מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ה), את הסכום שהיו זכאים לקבלו כהנחה; {{ח:תתת|(2)}} לגבות על חשבון תשלומי ההקמה כאמור תשלום חלקי, ולהשיב למי ששילמו כאמור, לא יאוחר מ־30 ימים ממועד מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ה), את הסכום שהיו זכאים לקבלו כהנחה ולא קיבלו במסגרת החיוב החלקי, או לחייב בתוך אותו מועד את מי ששילמו כאמור בסכום שנותרו חייבים בו, לפי העניין; {{ח:תתת|(3)}} לדחות את מועד החיוב בתשלומי ההקמה ל־30 ימים ממועד מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ה), ובלבד שלא תחלוף יותר משנה ממועד החיבור למערכת המים או למערכת הביוב של המועצה האזורית עד למועד החיוב כאמור; חיוב במועד נדחה כאמור יימסר למי שהוא בעל הנכס במועד החיוב; {{ח:תתת|(4)}} סכומים שיש להשיבם או לחייבם כהפרש לפי פסקאות (1) או (2) ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה למדד ממועד התשלום עד מועד ההשבה או התשלום; סכומים שיש להשיבם כאמור ולא הושבו בתום 13 חודשים ממועד חיבורו של נכס למערכת מים או למערכת ביוב של המועצה האזורית, לפי העניין, יראום החל מתום 13 חודשים כאמור כתשלום יתר ויחול {{ח:פנימי|סעיף 19|סעיף 19}}, ולעניין {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה)#סעיף 35|סעיף 35 לכללי אמות המידה}} יראו את המועד שבו הפך הסכום לתשלום יתר כמועד ההחזר. {{ח:סעיף|25|הצמדה, עדכון ועיגול סכומים}} {{ח:תת|(א)}} הסכומים הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} {{ח:פנימי|תוספת 3|ובתוספת השלישית}} יעודכנו ב־1 בינואר בכל שנה, החל בשנת 2019, בדרך של הצמדתם למדד המשוקלל, לפי שיעור שינוי רכיבי המדד המשוקלל שפורסמו לחודש נובמבר האחרון שלפני יום העדכון לעומת רכיבי המדד המשוקלל שפורסמו לחודש נובמבר שלפניו. {{ח:תת|(ב)}} הסכומים הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 6|בתוספת השישית}} יעודכנו ב־1 בינואר בכל שנה, החל בשנת 2019, בדרך של הצמדתם למדד המחירים לצרכן, לפי שיעור שינוי מדד המחירים לצרכן שפורסם לחודש נובמבר האחרון שלפני יום העדכון לעומת מדד המחירים לצרכן שפורסם לחודש נובמבר שלפניו. {{ח:תת|(ג)}} הסתיים סכום תעריף שעודכן כאמור בסעיף זה בשבר של אגורה, ייראה השבר שהוא חצי אגורה או יותר כאגורה שלמה ושבר שהוא פחות מחצי אגורה – בטל. {{ח:סעיף|26|ביטול}} {{ח:ת}} כללי הוראת השעה – בטלים. {{ח:סעיף|27|תחילה ותחולה}} {{ח:תת|(א)}} תחילתם של כללים אלה ביום י״ד בטבת התשע״ח (1 בינואר 2018). {{ח:תת|(ב)}} כללים אלה יחולו על מועצות אזוריות המנויות {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת הראשונה}}, ואולם לעניין תשלומי הקמה לביוב יחולו כללים אלה על מועצות אזוריות המנויות {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} בלבד; ולעניין תשלומי הקמה למים יחולו כללים אלה על מועצות אזוריות המנויות {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}} בלבד, בכפוף {{ח:פנימי|סעיף 28|לסעיף 28}}. {{ח:סעיף|28|הוראות מעבר}} {{ח:תת|(א)}} בסעיף זה, ”דרישה קודמת“ – דרישה לתשלום היטל ביוב או היטל הנחת צינורות שערכה המועצה האזורית כדין, והומצאה לבעל הנכס לפני יום התחילה, בין שהיתה לגבי שטח קרקע ובין שהיתה לגבי שטח בנייה. {{ח:תת|(ב)}} לא הומצאה לבעל נכס דרישה קודמת, לא תטיל עליו המועצה האזורית לשלם היטל ביוב או היטל הנחת צינורות אף אם היתה מוסמכת לעשות כן לפני יום התחילה. {{ח:תת|(ג)}} בכפוף {{ח:פנימי|סעיף 10|לסעיף 10}}, מועצה אזורית רשאית להטיל על בעל נכס לשלם תשלומי הקמה לפי כללים אלה בהתקיים אחד מאלה, ובלבד שלא הומצאה לבעל הנכס דרישה קודמת: {{ח:תתת|(1)}} אושרה בקשה להיתר לבנייה בנכס לפני יום התחילה וההיתר לא ניתן עד יום התחילה; {{ח:תתת|(2)}} נודע למועצה האזורית שקיימת בנייה חורגת בנכס לפני יום התחילה, והבנייה החורגת לא נהרסה עד יום התחילה. {{ח:תת|(ד)}} הומצאה לבעל נכס דרישה קודמת ביום ח׳ בתשרי התשע״ח (28 בספטמבר 2017) או אחריו, תבטלה המועצה האזורית ותחליפה בדרישה לתשלומי הקמה לפי כללים אלה על אף שהעילה לחיוב לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8}} התקיימה לפני יום התחילה, אלא אם כן שילם בעל הנכס את החיוב לפי הדרישה הקודמת לפני יום התחילה; על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 15|בסעיף 15}}, דרישה לתשלומי הקמה לפי סעיף קטן זה תיפרע בתוך 7 ימים מיום המצאתה לבעל הנכס או במועד שנקבע לתשלום לפי הדרישה הקודמת שבוטלה, לפי המאוחר. {{ח:סעיף|29|הוראת שעה|תיקון: תשע״ט, תשע״ט־3, תשפ״א, תשפ״ב}} {{ח:תת|(א)}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיפים 4(2)}}, {{ח:פנימי|סעיף 9|9(א)}} {{ח:פנימי|סעיף 27|ו־27(ב)}}, מועצה אזורית המנויה {{ח:פנימי|תוספת 13|בתוספת השלוש עשרה}}, שלא נקבעו לה תעריפים לתשלומי הקמה למים {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}}, רשאית, עד יום ז׳ בטבת התשפ״ג (31 בדצמבר 2022) או עד לקביעת תעריפים לתשלומי הקמה למים {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}} לגבי אותה מועצה אזורית, לפי המוקדם, לגבות תשלומי הקמה למים לפי כללים אלה, בשינויים המחויבים, כאילו ננקבו {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}} לגבי אותה מועצה אזורית תעריפי הקמה למים בשיעורים הקבועים לאותה מועצה אזורית {{ח:פנימי|תוספת 13|בתוספת השלוש עשרה}}; {{ח:פנימי|סעיף 25|סעיף 25(א) ו־(ג)}} יחול לגבי התעריפים {{ח:פנימי|תוספת 13|שבתוספת השלוש עשרה}}. {{ח:תת|(ב)}} מועצה אזורית שחל עליה סעיף קטן (א), תגבה, מיום כ״ח בטבת התשפ״ב (1 בינואר 2022) עד קביעת תעריפים לתשלומי הקמה למים לגבי אותה מועצה אזורית {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}}, תעריפי הקמה למים כדלקמן, ויחול {{ח:פנימי|סעיף 25|סעיף 25(א) ו־(ג)}}: {{ח:תתת|(1)}} לכל מטר מרובע משטח הקרקע בנכס – 4 שקלים חדשים; {{ח:תתת|(2)}} לכל מטר מרובע משטח הבנייה בנכס – 20 שקלים חדשים. {{ח:תת|(ג)}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 5|בסעיפים 5(א)}} {{ח:פנימי|סעיף 5|ו־5(ג)}}, מועצה אזורית שלגביה הובאו בחשבון שטחי קרקע או שטחי מבנים של גוף עתיר שטח לצורך קביעת תעריף הקמה לביוב הקבוע {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} או לצורך קביעת תעריף הקמה למים החל לפי סעיף קטן (א), תוכל, עד יום ג׳ בטבת התש״ף (31 בדצמבר 2019), לחייב גוף עתיר שטח בתשלומי הקמה לגבי שטחים שהובאו בחשבון כאמור ולפי תעריף שנקבע כאמור, גם אם לא נקבע לגבי אותה מועצה אזורית תעריף הקמה לגוף עתיר שטח {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}} או השלישית, לפי העניין, גם אם לא התקיימו במועצה האזורית ובחיוב התנאים {{ח:פנימי|סעיף 5|שבפסקאות (1) עד (3) בסעיף 5(ג)}}. {{ח:תת|(ד)}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:תת|(ה)}} {{ח:הערה|(נמחק).}} {{ח:קטע2|תוספת 1|תוספת ראשונה}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 2|הגדרת ”מועצה אזורית{{מוקטן|“}} בסעיף 2}} {{ח:פנימי|סעיף 27|וסעיף 27(ב)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} כללים אלה יחולו על כל אחת מהמועצות האזוריות האלה: {{ח:סעיף*|||תיקון: תשע״ט, תשפ״א}} {{ח:ת}} {{עמודות|2| {{ח:תת|1.}} המועצה האזורית אל בטוף; {{ח:תת|2.}} המועצה האזורית אל קסום; {{ח:תת|3.}} המועצה האזורית אלונה; {{ח:תת|4.}} המועצה האזורית אשכול; {{ח:תת|5.}} המועצה האזורית באר טוביה; {{ח:תת|6.}} המועצה האזורית בוסתן אל מרג׳; {{ח:תת|7.}} המועצה האזורית בני שמעון; {{ח:תת|8.}} המועצה האזורית ברנר; {{ח:תת|9.}} המועצה האזורית גדרות; {{ח:תת|10.}} המועצה האזורית גולן; {{ח:תת|11.}} המועצה האזורית גזר; {{ח:תת|12.}} המועצה האזורית גן רווה; {{ח:תת|13.}} המועצה האזורית דרום השרון; {{ח:תת|14.}} המועצה האזורית הגלבוע; {{ח:תת|15.}} המועצה האזורית הגליל העליון; {{ח:תת|16.}} המועצה האזורית הגליל התחתון; {{ח:תת|17.}} המועצה האזורית הערבה התיכונה; {{ח:תת|18.}} המועצה האזורית זבולון; {{ח:תת|19.}} המועצה האזורית חבל אילות; {{ח:תת|20.}} המועצה האזורית חבל יבנה; {{ח:תת|21.}} המועצה האזורית חבל מודיעין; {{ח:תת|22.}} המועצה האזורית חוף אשקלון; {{ח:תת|23.}} המועצה האזורית חוף הכרמל; {{ח:תת|24.}} המועצה האזורית חוף השרון; {{ח:תת|25.}} המועצה האזורית יואב; {{ח:תת|26.}} המועצה האזורית לב השרון; {{ח:תת|27.}} המועצה האזורית לכיש; {{ח:תת|28.}} המועצה האזורית מבואות החרמון; {{ח:תת|29.}} המועצה האזורית מגידו; {{ח:תת|30.}} המועצה האזורית מטה אשר; {{ח:תת|31.}} המועצה האזורית מטה יהודה; {{ח:תת|32.}} המועצה האזורית מנשה; {{ח:תת|33.}} המועצה האזורית מעלה יוסף; {{ח:תת|34.}} המועצה האזורית מרום גליל; {{ח:תת|35.}} המועצה האזורית מרחבים; {{ח:תת|36.}} המועצה האזורית משגב; {{ח:תת|37.}} המועצה האזורית נוה מדבר; {{ח:תת|38.}} המועצה האזורית נחל שורק; {{ח:תת|39.}} המועצה האזורית עמק הירדן; {{ח:תת|40.}} המועצה האזורית עמק המעיינות; {{ח:תת|41.}} המועצה האזורית עמק חפר; {{ח:תת|42.}} המועצה האזורית עמק יזרעאל; {{ח:תת|43.}} המועצה האזורית שדות דן; {{ח:תת|44.}} המועצה האזורית רמת נגב; {{ח:תת|45.}} המועצה האזורית שדות נגב; {{ח:תת|46.}} המועצה האזורית שער הנגב; {{ח:תת|47.}} המועצה האזורית שפיר; {{ח:תת|48.}} המועצה האזורית תמר; {{ח:תת|49.}} המועצה המקומית התעשייתית מגדל תפן. }} {{ח:קטע2|תוספת 2|תוספת שנייה|תיקון: תשע״ט, תש״ף, תשפ״א, תשפ״ב}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 2|ההגדרה ”שטח הקרקע“ בסעיף 2}}, {{ח:פנימי|סעיף 4|וסעיפים 4(1)}}, {{ח:פנימי|סעיף 5|5}}, {{ח:פנימי|סעיף 6|6(ב)}}, {{ח:פנימי|סעיף 6|6(ד)(3)}}, {{ח:פנימי|סעיף 8|8(ה)}}, {{ח:פנימי|סעיף 9|9(א) ו־(ו)}}, {{ח:פנימי|סעיף 24|24(א)}}, {{ח:פנימי|סעיף 25|25(א)}}, {{ח:פנימי|סעיף 27|27(ב)}}, {{ח:פנימי|סעיף 29|29(ג) ו־(ד)}} {{ח:פנימי|תוספת 12|והתוספת השתיים עשרה}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} תשלומי הקמה לביוב לנכס במועצות האזוריות המפורטות בטבלה שלהלן יחושבו כמכפלה של שטח הקרקע והבניין שבנכס במטרים רבועים בסכומים בשקלים חדשים, לפי היישוב והרכיבים לחיוב, הקבועים בטבלה זו, ובנכס למגורים בתחום המועצות האזוריות שבפרטים (4), (7), (11), (17), (18), (21), (23), (25), (28), (29), (31), (40) ו־(42) בטבלה יהיה שטח הקרקע המרבי לכל יחידת דיור 500 מטרים רבועים: {{ח:סעיף*|||תיקון: תשפ״ב־2}} {{ח:ת}} <table> <tr><th>פרט</th><th>שם המועצה האזורית</th><th>שמות היישובים/סוג הנכס</th><th>רכיבים לחיוב</th><th>תעריף בשקלים חדשים למטר רבוע בנייה</th><th>תעריף בשקלים חדשים למטר רבוע קרקע</th></tr> <tr><td rowspan="4">(1)</td><td rowspan="4">אל־בטוף</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביוב ציבורי</td><td>48.18</td><td>0</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>11.16</td><td>0</td></tr> <tr><td>מיתקני שאיבה</td><td>26.60</td><td>0</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>24.62</td><td>0</td></tr> <tr><td>(2)</td><td>אל־קסום</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>0</td><td>0</td></tr> <tr><td rowspan="2">(3)</td><td rowspan="2">אלונה</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>17.16</td><td>34.31</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>14.38</td><td>28.76</td></tr> <tr><td rowspan="3">(4)</td><td rowspan="3">אשכול</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>29.41</td><td>29.41</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>15.70</td><td>15.70</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>21.19</td><td>21.19</td></tr> <tr><td rowspan="3">(5)</td><td rowspan="3">באר טוביה</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>14.33</td><td>7.16</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>33.70</td><td>16.85</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>52.74</td><td>26.37</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>בוסתן אל־מרג׳</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>14.50</td><td>23.82</td></tr> <tr><td rowspan="16">(7)</td><td rowspan="16">בני שמעון</td><td rowspan="3">(א) בית קמה, שובל ואבשלום</td><td>ביוב ציבורי</td><td>13.38</td><td>31.22</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>6.32</td><td>12.65</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>6.38</td><td>12.75</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ב) גבעות בר</td><td>ביב ציבורי</td><td>7.79</td><td>18.19</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>21.80</td><td>50.88</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>4.80</td><td>11.21</td></tr> <tr><td rowspan="2">(ג) יחדיו</td><td>ביב ציבורי</td><td>22.80</td><td>47.86</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>20.52</td><td>53.21</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ד) משמר הנגב</td><td>ביב ציבורי</td><td>12.96</td><td>25.93</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>10.47</td><td>20.95</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>7.85</td><td>15.72</td></tr> <tr><td rowspan="2">(ה) נבטים</td><td>ביב ציבורי</td><td>23.22</td><td>42.07</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>18.03</td><td>54.17</td></tr> <tr><td rowspan="2">(ו) קיבוץ דביר</td><td>ביב מאסף</td><td>15.72</td><td>31.45</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>10.99</td><td>21.97</td></tr> <tr><td>(ז) קיבוץ דביר – הרחבה</td><td>ביב ציבורי</td><td>12.94</td><td>25.87</td></tr> <tr><td rowspan="3">(8)</td><td rowspan="3">ברנר</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>20.83</td><td>41.66</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>4.65</td><td>9.29</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>2.59</td><td>5.18</td></tr> <tr><td rowspan="3">(9)</td><td rowspan="3">גדרות</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>17.79</td><td>5.93</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>108.37</td><td>36.12</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>19.39</td><td>6.46</td></tr> <tr><td rowspan="2">(10)</td><td rowspan="2">גולן</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>ביב מאסף</td><td>20.97</td><td>4.79</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>38.39</td><td>8.77</td></tr> <tr><td rowspan="3">(11)</td><td rowspan="3">גזר</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>19.98</td><td>13.32</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>21.37</td><td>14.26</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>8.46</td><td>5.63</td></tr> <tr><td rowspan="6">(12)</td><td rowspan="6">גן רווה</td><td rowspan="3">(א) נכס למגורים</td><td>ביב ציבורי</td><td>9.99</td><td>14.36</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>23.42</td><td>33.69</td></tr> <tr><td>תחנת שאיבה</td><td>13.63</td><td>19.61</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ב) נכס אחר</td><td>ביב ציבורי</td><td>10.16</td><td>14.11</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>23.84</td><td>33.11</td></tr> <tr><td>תחנת שאיבה</td><td>13.87</td><td>19.28</td></tr> <tr><td rowspan="3">(13)</td><td rowspan="3">דרום השרון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>114.10</td><td>16.30</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>20.56</td><td>2.93</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>19.18</td><td>2.74</td></tr> <tr><td rowspan="2">(14)</td><td rowspan="2">הגלבוע</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>45.64</td><td>22.82</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>33.37</td><td>16.65</td></tr> <tr><td rowspan="3">(15)</td><td rowspan="3">הגליל העליון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>48.45</td><td>26.09</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>12.13</td><td>6.53</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>30.52</td><td>16.44</td></tr> <tr><td rowspan="3">(16)</td><td rowspan="3">הגליל התחתון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>87.68</td><td>12.53</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>55.55</td><td>7.93</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>56.46</td><td>8.07</td></tr> <tr><td rowspan="3">(17)</td><td rowspan="3">הערבה התיכונה</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>39.64</td><td>19.88</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>11.43</td><td>5.72</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>25.27</td><td>12.64</td></tr> <tr><td rowspan="8">(18)</td><td rowspan="8">זבולון</td><td>(א) לכל נכס</td><td>ביב ציבורי</td><td>41.39</td><td>20.69</td></tr> <tr><td>(ב) כפר חסידים, איבטין, חוואלד, ראס עלי, נופית, כפר הנוער תל רגב ואזור התעשייה חסידים</td><td>ביב מאסף רכסים–זבולון</td><td>4.38</td><td>2.19</td></tr> <tr><td>(ג) חוואלד, ראס עלי, נופית ותל רגב</td><td>תחנת מאסף נחל ציפורי</td><td>21.16</td><td>10.58</td></tr> <tr><td>(ד) כפר חסידים, איבטין, חוואלד, ראס עלי, כפר הנוער, נופית ותל רגב</td><td>תחנת חסידים גדולה</td><td>3.50</td><td>1.75</td></tr> <tr><td>(ה) כפר חסידים</td><td>תחנת חסידים קטנה</td><td>6.94</td><td>3.47</td></tr> <tr><td>(ו) כפר ביאליק</td><td>תחנת א–ב־כ</td><td>40.49</td><td>20.25</td></tr> <tr><td>(ז) רמת יוחנן, כפר מכבי, חוואלד, ראס עלי, נופית, תל רגב וחוות צופים</td><td>מכון לטיפול בשפכים זבולון</td><td>16.33</td><td>8.16</td></tr> <tr><td>(ח) בית המעצר קישון, בית ספר כרמל זבולון, קיבוץ יגור, מתחם קניות יגור וקאנטרי קלאב</td><td>מכון לטיפול בשפכים יגור</td><td>10.62</td><td>5.31</td></tr> <tr><td rowspan="3">(19)</td><td rowspan="3">חבל אילות</td><td>(א) באר אורה</td><td>ביב ציבורי</td><td>13.37</td><td>53.52</td></tr> <tr><td rowspan="2">(ב) יהל</td><td>ביב מאסף</td><td>4.04</td><td>14.94</td><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>19.51</td><td>78.04</td></tr> <tr><td>(20)</td><td>חבל יבנה</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>14.50</td><td>23.82</td></tr> <tr><td rowspan="2">(21)</td><td rowspan="2">חבל מודיעין</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>11.41</td><td>22.83</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>6.72</td><td>13.35</td></tr> <tr><td rowspan="3">(22)</td><td rowspan="3">חוף אשקלון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>8.70</td><td>17.42</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>6.67</td><td>13.33</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>8.01</td><td>16.02</td></tr> <tr><td rowspan="5">(23)</td><td rowspan="5">חוף הכרמל</td><td rowspan="2">(א) בית אורן, הבונים, החותרים, ימין אורד, כפר הנוער גלים, כפר הנוער סיתרין, כלא דמון, מאיר שפיה, מלון יערות הכרמל, מעגן מיכאל, מעיין צבי, ניר עציון, עין כרמל ושדות ים</td><td>ביב מאסף</td><td>24.61</td><td>6.16</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>56.87</td><td>14.21</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ב) לכל יישוב אחר</td><td>ביב ציבורי</td><td>76.12</td><td>19.03</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>24.61</td><td>6.16</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>56.87</td><td>14.21</td></tr> <tr><td rowspan="3">(24)</td><td rowspan="3">חוף השרון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>80.49</td><td>11.50</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>11.14</td><td>1.59</td></tr> <tr><td>מיתקנים</td><td>22.07</td><td>3.16</td></tr> <tr><td rowspan="3">(25)</td><td rowspan="3">יואב</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>10.09</td><td>5.44</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>36.97</td><td>19.87</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>9.23</td><td>4.97</td></tr> <tr><td rowspan="4">(26)</td><td rowspan="4">לב השרון</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>52.33</td><td>26.17</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>12.77</td><td>6.39</td></tr> <tr><td>הולכה ומיתקנים</td><td>17.03</td><td>8.51</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>24.26</td><td>12.13</td></tr> <tr><td rowspan="2">(27)</td><td rowspan="2">לכיש</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>120.64</td><td>2.10</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>76.24</td><td>2.10</td></tr> <tr><td rowspan="2">(28)</td><td rowspan="2">מבואות החרמון</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>20.18</td><td>20.18</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>46.69</td><td>46.69</td></tr> <tr><td rowspan="12">(29)</td><td rowspan="12">מגידו</td><td rowspan="4">(א) גלעד, דליה, רמות מנשה, אלייקים, עין השופט, הזורע, יוקנעם המושבה</td><td>ביב ציבורי</td><td>9.10</td><td>36.42</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>2.09</td><td>8.34</td></tr> <tr><td>מיתקנים</td><td>1.92</td><td>7.67</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>4.69</td><td>18.77</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ב) רמות השופט, עין העמק, גבעת עוז, מגידו, משמר העמק, מדרך עוז, מבוא כרמל</td><td>ביב ציבורי</td><td>9.10</td><td>36.42</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>2.09</td><td>8.34</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>4.69</td><td>18.77</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ג) אורחן הכרמל ומחנה ג׳וערה</td><td>ביב מאסף</td><td>2.09</td><td>8.34</td></tr> <tr><td>מיתקנים</td><td>1.92</td><td>7.67</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>4.69</td><td>18.77</td></tr> <tr><td rowspan="2">(ד) גן לאומי מגידו</td><td>ביב מאסף</td><td>2.09</td><td>8.34</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>4.69</td><td>18.77</td></tr> <tr><td rowspan="3">(30)</td><td rowspan="3">מטה אשר</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>35.28</td><td>35.28</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>7.26</td><td>7.26</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>7.90</td><td>7.90</td></tr> <tr><td rowspan="4">(31)</td><td rowspan="4">מטה יהודה</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>8.71</td><td>34.81</td></tr> <tr><td>חיבור לביב מאסף ראשי</td><td>6.42</td><td>25.66</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>4.10</td><td>16.41</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>2.65</td><td>10.59</td></tr> <tr><td rowspan="3">(32)</td><td rowspan="3">מנשה</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>33.35</td><td>33.35</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>9.71</td><td>9.71</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>11.18</td><td>11.18</td></tr> <tr><td rowspan="4">(33)</td><td rowspan="4">מעלה יוסף</td><td rowspan="2">(א) מגורים</td><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>67.89</td><td>13.66</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>2.84</td><td>0.53</td></tr> <tr><td rowspan="2">(ב) עסקים, מוסדות ותעשייה</td><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>74.61</td><td>14.71</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>3.12</td><td>0.53</td></tr> <tr><td rowspan="3">(34)</td><td rowspan="3">מרום הגליל</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>38.15</td><td>19.07</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>28.30</td><td>14.15</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>32.88</td><td>16.44</td></tr> <tr><td>(35)</td><td>מרחבים</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>14.50</td><td>23.82</td></tr> <tr><td rowspan="3">(36)</td><td rowspan="3">משגב</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>66.02</td><td>13.20</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>53.37</td><td>10.68</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>12.37</td><td>2.47</td></tr> <tr><td>(37)</td><td>נווה מדבר</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>0</td><td>0</td></tr> <tr><td>(38)</td><td>נחל שורק</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>14.50</td><td>23.82</td></tr> <tr><td rowspan="3">(39)</td><td rowspan="3">עמק הירדן</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>13.13</td><td>13.13</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>35.32</td><td>14.58</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>13.85</td><td>13.85</td></tr> <tr><td rowspan="2">(40)</td><td rowspan="2">עמק המעיינות</td><td>(א) לכל נכס</td><td>ביב ציבורי</td><td>11.62</td><td>34.86</td></tr> <tr><td>(ב) מנחמיה</td><td>ביב מאסף בעד תוספת בנייה בנכס ששולם בעדו היטל ביב מאסף</td><td>22.59</td><td>0</td></tr> <tr><td rowspan="6">(41)</td><td rowspan="6">עמק חפר</td><td rowspan="2">(א) מגורים</td><td>ביב ציבורי</td><td>119.41</td><td>29.31</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>87.60</td><td>21.50</td></tr> <tr><td rowspan="2">(ב) עסקים ומוסדות</td><td>ביב ציבורי</td><td>131.34</td><td>32.24</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>96.35</td><td>23.64</td></tr> <tr><td rowspan="2">(ג) תעשייה</td><td>ביב ציבורי</td><td>131.34</td><td>32.24</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>96.35</td><td>23.64</td></tr> <tr><td rowspan="3">(42)</td><td rowspan="3">עמק יזרעאל</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>41.12</td><td>12.34</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>53.15</td><td>15.95</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>50.67</td><td>15.21</td></tr> <tr><td rowspan="2">(43)</td><td rowspan="2">שדות דן</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>10.89</td><td>43.53</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>1.47</td><td>5.88</td></tr> <tr><td>(44)</td><td>רמת נגב</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>0</td><td>0</td></tr> <tr><td rowspan="9">(45)</td><td rowspan="9">שדות נגב</td><td rowspan="3">(א) מגורים</td><td>ביב ציבורי</td><td>25.04</td><td>17.42</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>13.90</td><td>9.73</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>18.89</td><td>13.21</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ב) עסקים ומוסדות</td><td>ביב ציבורי</td><td>25.04</td><td>17.42</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>16.68</td><td>11.68</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>22.65</td><td>15.86</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ג) תעשייה</td><td>ביב ציבורי</td><td>25.04</td><td>17.42</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>16.68</td><td>11.68</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>22.65</td><td>15.86</td></tr> <tr><td rowspan="4">(46)</td><td rowspan="4">שער הנגב</td><td rowspan="2">(א) אזור תעשייה</td><td>ביב ציבורי</td><td>12.08</td><td>6.04</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>2.23</td><td>1.11</td></tr> <tr><td>(ב) יכיני, ניר עם וגבים</td><td>ביב מאסף</td><td>0.50</td><td>0.25</td></tr> <tr><td>(ג) קריית חינוך</td><td>ביב מאסף</td><td>0.42</td><td>0.22</td></tr> <tr><td rowspan="3">(47)</td><td rowspan="3">שפיר</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>45.30</td><td>27.73</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>29.93</td><td>14.83</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>9.81</td><td>4.85</td></tr> <tr><td rowspan="3">(48)</td><td rowspan="3">תמר</td><td rowspan="2">(א) לכל נכס</td><td>ביב ציבורי</td><td>24.56</td><td>1.87</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>6.13</td><td>0.47</td></tr> <tr><td>(ב) לכל נכס למעט נווה זוהר ועין בוקק</td><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>37.90</td><td>2.87</td></tr> <tr><td rowspan="3">(49)</td><td rowspan="3">מגדל תפן</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>3.69</td><td>3.84</td></tr> <tr><td>ביב מיתקנים</td><td>4.03</td><td>4.20</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>11.67</td><td>12.16</td></tr> </table> {{ח:קטע2|תוספת 3|תוספת שלישית|תיקון: תשע״ט, תש״ף, תשפ״א, תשפ״ב}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 2|ההגדרה ”שטח הקרקע“ בסעיף 2}}, {{ח:פנימי|סעיף 4|וסעיפים 4(2)}}, {{ח:פנימי|סעיף 5|5}}, {{ח:פנימי|סעיף 6|6(ג) ו־(ד)(3)}}, {{ח:פנימי|סעיף 8|8(ה)}}, {{ח:פנימי|סעיף 9|9(א) ו־(ו)}}, {{ח:פנימי|סעיף 25|25(א)}}, {{ח:פנימי|סעיף 27|27(ב)}}, {{ח:פנימי|סעיף 29|29(א) עד (ד)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} תשלומי הקמה למים לנכס במועצות האזוריות המפורטות להלן יחושבו כמכפלה של שטח הקרקע והבניין שבנכס במטרים רבועים בסכומים בשקלים חדשים, לפי היישוב והרכיבים לחיוב, הקבועים להלן: {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} <table> <tr><th>פרט</th><th>שם המועצה האזורית</th><th>שמות היישובים/סוג הנכס</th><th>רכיבים לחיוב</th><th>תעריף בשקלים חדשים למטר רבוע בנייה</th><th>תעריף בשקלים חדשים למטר רבוע קרקע</th></tr> <tr><td>(1)</td><td>עמק חפר</td><td>&nbsp;</td><td>שטח קרקע ושטח בנוי</td><td>61.87</td><td>15.11</td></tr> <tr><td>(2)</td><td>הערבה התיכונה</td><td>&nbsp;</td><td>שטח קרקע ושטח בנוי</td><td>18.14</td><td>36.28</td></tr> <tr><td>(3)</td><td>משגב</td><td>&nbsp;</td><td>שטח קרקע ושטח בנוי</td><td>58.89</td><td>11.77</td></tr> <tr><td>(4)</td><td>מגדל תפן</td><td>&nbsp;</td><td>שטח קרקע ושטח בנוי</td><td>3.29</td><td>3.44</td></tr> <tr><td>(5)</td><td>זבולון</td><td>&nbsp;</td><td>שטח קרקע ושטח בנוי</td><td>50.52</td><td>7.87</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>חוף הכרמל</td><td>&nbsp;</td><td>שטח קרקע ושטח בנוי</td><td>26.05</td><td>13.02</td></tr> </table> {{ח:קטע2|תוספת 4|תוספת רביעית}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 8|סעיפים 8(ב) ו־(ו)}})}}}} {{ח:סעיף*|עוגן=תוספת 4 טופס 1}} {{ח:ת}} {{מוגדל|טופס 1}} {{ש}} {{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(ב)}})}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} לכל המעוניין, {{ח:ת}} הח״מ מהנדס/ת המועצה האזורית . . . . . . . . . . <wbr>. <wbr>. . . . . . . . . ., מאשר/ת בזה כי המועצה האזורית מצויה בעיצומה של עריכת תכניות/אישרה תכניות {{מוקטן|[מחק את המיותר]}} ל־{{מוקטן|[סמן במקומות הנוגעים לעניין]}} {{ח:תת|□}} הקמה של מערכת מים המאפשרת את חיבור הנכס/ים ב. . . . . . . . . . . . לראשונה לאספקת מים; {{ח:תת|□}} הקמה של מערכת ביוב או שלב של מערכת ביוב המאפשרת את חיבור הנכס/ים ב. . . . . . . . . . . . . . . . . . . לראשונה לאספקת ביוב; {{ח:תת|□}} הקמה של שלב . . . . . . . . . . <wbr>. . <wbr>. . . . . . . . . . של מערכת הביוב שישמש את הנכס/ים ב. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .; {{ח:ת}} וכי המועצה האזורית החליטה לפרסם מכרז לביצוע ההקמה או להתקשר בדרך אחרת כדין עם גורם שיבצע את ההקמה, בתוך 12 חודשים. {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{טורים שווים | {{טקסט תחתי|. . . . . . . . . . . . . . . . . .|תאריך}} | {{טקסט תחתי|. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . .|מהנדס/ת המועצה האזורית . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .}} }} {{ח:סעיף*|עוגן=תוספת 4 טופס 2}} {{ח:ת}} {{מוגדל|טופס 2}} {{ש}} {{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(ו)}})}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} לכל המעוניין, {{ח:ת}} הח״מ מהנדס/ת המועצה האזורית . . . . . . . . . . <wbr>. <wbr>. . . . . . . . . ., מאשר/ת בזה כי שטח הבנייה המסומן . . . . . . . . . . . . . . . בתשריט המצ״ב, בגודל של . . . . . . . . . . . . מטרים רבועים, נבנה בלא היתר בנייה/חורג מהשטח שהותר לבנייה בהיתר הבנייה {{מוקטן|[מחק את המיותר]}}; כי בנייה מסוג שטח הבנייה האמור באה במניין השטחים לפי {{ח:חיצוני|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים)|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים), התשנ״ב–1992}}, וגודלו הנקוב לעיל חושב לפי {{ח:חיצוני|תקנות התכנון והבנייה (חישוב שטחים ואחוזי בנייה בתכניות ובהיתרים)|{{ח:הערה|ה}}תקנות האמורות}}. {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{טורים שווים | {{טקסט תחתי|. . . . . . . . . . . . . . . . . .|תאריך}} | {{טקסט תחתי|. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . .|מהנדס/ת המועצה האזורית . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .}} }} {{ח:קטע2|תוספת 5|תוספת חמישית}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(ד)(2)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{ממורכז|טופס המחאה וויתור על זכויות לגבי תשתית אספקת מים של ספק אחר}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{טורים שווים | שם בעל הנכס . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . | מספר נכס . . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} {{טורים שווים | מספר זהות . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. <wbr>. . . . . . . . . . | טלפון לבירורים . . . . . . . . . . <wbr>. <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} {{טורים שווים | כתובת . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . פקסימילה . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . .}} {{ח:ת}} דואר אלקטרוני. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} לכבוד {ש}} {{מוקטן|[שם המועצה האזורית]}} {{ח:ת}} אני החתום מטה . . . . . . . . . . <wbr>. . . <wbr>. . . . . . . . . ., מספר זהות . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:ת}} {{מודטן|[סמן במקום הנכון; בהעדר סימון תחול האפשרות המתאימה בפועל לנסיבות.]}} {{ח:תת|□}} ממחה (מעביר) אליכם בזה כל זכות שעומדת לי כלפי ספק המים . . . . . . . . . . . . . . . . . . (להלן – הספק האחר) לגבי התשתיות ששימשו לאספקת מים לנכס המתואר לעיל באמצעות הספק האחר ולגבי התשלומים ששולמו בעדן, אם יש לי זכויות כאמור, ובכפוף להמחאה (העברה) כאמור, אני מוותר על כל טענה ותביעה כלפי הספק האחר וכלפי המועצה האזורית לגבי הזכויות האמורות. {{ח:תת|□}} מאשר בזה כי לא עומדת לי כל זכות כלפי ספק המים . . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . . (להלן – הספק האחר) לגבי התשתיות ששימשו לאספקת מים לנכס המתואר לעיל באמצעות הספק האחר ולגבי התשלומים ששולמו בעדן, ומוותר על כל טענה ותביעה כלפי הספק האחר וכלפי המועצה האזורית לגבי זכויות כאמור. {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{טורים שווים | תאריך . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . חתימת בעל הנכס . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:קטע2|תוספת 6|תוספת שישית|תיקון: תשע״ט, תש״ף, תשפ״א}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 11|סעיפים 11(1), (2)(ג), (3) עד (5)}}, {{ח:פנימי|סעיף 25|25(ב)}} {{ח:פנימי|סעיף 29|ו־29(ה)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} תשלומי הביוב לכל נכס במועצות האזוריות המפורטות בטבלה שלהלן יחושבו כמכפלה של מטרים מעוקבים מים שסופקו לנכס או לפי מטרים מעוקבים שפכים שסולקו מהנכס בסכומים הקבועים להלן: {{ח:סעיף*|||תיקון: תשפב־2}} {{ח:ת}} <table> <tr><th>פרט</th><th>שם המועצה האזורית</th><th>שמות היישובים/סוג הנכס</th><th>רכיבים לחיוב</th><th>תעריף בשקלים חדשים – חיוב לפי מטר מעוקב מים</th><th>תעריף בשקלים חדשים – חיוב לפי מטר מעוקב שפכים</th></tr> <tr><td rowspan="3">(1)</td><td rowspan="3">אל־בטוף</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי וביב מאסף</td><td>1.27</td><td>1.40</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.26</td><td>1.39</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.28</td><td>0.30</td></tr> <tr><td>(2)</td><td>אל־קסום</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>0</td><td>0</td></tr> <tr><td rowspan="5">(3)</td><td rowspan="5">אלונה</td><td rowspan="5">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.69</td><td>0.99</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>0.08</td><td>0.12</td></tr> <tr><td>מיתקנים ותחנות שאיבה</td><td>1.12</td><td>1.61</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.47</td><td>0.67</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>2.15</td><td>3.07</td></tr> <tr><td rowspan="5">(4)</td><td rowspan="5">אשכול</td><td rowspan="5">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>0.35</td><td>0.50</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף</td><td>0.29</td><td>0.41</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.48</td><td>0.69</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>1.13</td><td>1.62</td></tr> <tr><td>החזר הון</td><td>0.82</td><td>1.17</td></tr> <tr><td rowspan="3">(5)</td><td rowspan="3">באר טוביה</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.19</td><td>1.70</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.84</td><td>2.63</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.51</td><td>0.73</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>בוסתן אל־מרג׳</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>2.39</td><td>3.28</td></tr> <tr><td rowspan="7">(7)</td><td rowspan="7">בני שמעון</td><td rowspan="4">(א) לכל נכס למעט פארק עידן</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>0.80</td><td>1.14</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף</td><td>0.86</td><td>1.23</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.59</td><td>0.84</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.26</td><td>1.80</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ב) פארק עידן</td><td>תפעול</td><td>1.16</td><td>1.65</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>2.01</td><td>2.87</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.36</td><td>0.52</td></tr> <tr><td rowspan="4">(8)</td><td rowspan="4">ברנר</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>1.16</td><td>1.66</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>1.59</td><td>2.26</td></tr> <tr><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>0.35</td><td>0.49</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>0.57</td><td>0.82</td></tr> <tr><td rowspan="3">(9)</td><td rowspan="3">גדרות</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.69</td><td>2.41</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.41</td><td>2.02</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.90</td><td>1.29</td></tr> <tr><td rowspan="3">(10)</td><td rowspan="3">גולן</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.66</td><td>2.37</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.48</td><td>0.69</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.56</td><td>2.23</td></tr> <tr><td rowspan="5">(11)</td><td rowspan="5">גזר</td><td rowspan="5">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.49</td><td>0.70</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>1.00</td><td>1.42</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.15</td><td>1.64</td></tr> <tr><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>0.31</td><td>0.44</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף</td><td>0.63</td><td>0.89</td></tr> <tr><td rowspan="2">(12)</td><td rowspan="2">גן רווה</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>3.63</td><td>5.19</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.76</td><td>1.08</td></tr> <tr><td rowspan="3">(13)</td><td rowspan="3">דרום השרון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.26</td><td>1.80</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.34</td><td>1.92</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.67</td><td>0.95</td></tr> <tr><td rowspan="3">(14)</td><td rowspan="3">הגלבוע</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>0.75</td><td>1.07</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>2.45</td><td>3.50</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.34</td><td>0.49</td></tr> <tr><td rowspan="3">(15)</td><td rowspan="3">הגליל העליון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>1.22</td><td>1.74</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>1.89</td><td>2.71</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>0.62</td><td>0.89</td></tr> <tr><td rowspan="3">(16)</td><td rowspan="3">הגליל התחתון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>1.07</td><td>1.53</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>1.79</td><td>2.55</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.96</td><td>1.37</td></tr> <tr><td rowspan="4">(17)</td><td rowspan="4">הערבה התיכונה</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.98</td><td>1.40</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>0.41</td><td>0.58</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.83</td><td>1.18</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.95</td><td>1.36</td></tr> <tr><td rowspan="3">(18)</td><td rowspan="3">זבולון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>1.50</td><td>2.14</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>2.36</td><td>3.37</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.48</td><td>0.68</td></tr> <tr><td rowspan="4">(19)</td><td rowspan="4">חבל אילות</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול ומכון לטיפול בשפכים</td><td>1.82</td><td>2.60</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>2.31</td><td>3.30</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.60</td><td>0.85</td></tr> <tr><td>לכל יישובי המועצה למעט יהל</td><td>החזר הון/תעריף חלף דמי הקמה (ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים)</td><td>0.85</td><td>1.22</td></tr> <tr><td rowspan="4">(20)</td><td rowspan="4">חבל יבנה</td><td rowspan="4">בית גמליאל</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>1.40</td><td>1.99</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.08</td><td>1.54</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>1.62</td><td>2.31</td></tr> <tr><td>החזר הון</td><td>2.39</td><td>3.41</td></tr> <tr><td rowspan="4">(21)</td><td rowspan="4">חבל מודיעין</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>1.13</td><td>1.61</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>0.70</td><td>1.00</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.56</td><td>0.81</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.08</td><td>1.54</td></tr> <tr><td rowspan="3">(22)</td><td rowspan="3">חוף אשקלון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>2.47</td><td>3.53</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>1.38</td><td>1.97</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.16</td><td>0.22</td></tr> <tr><td rowspan="2">(23)</td><td rowspan="2">חוף הכרמל</td><td>(א) בית אורן, הבונים, ימין אורד, כפר הנוער גלים, כפר הנוער סיתרין, כלא דמון, מאיר שפיה, מלון יערות הכרמל, מעגן מיכאל, מעיין צבי, ניר עציון, עין כרמל ושדות ים</td><td>&nbsp;</td><td>3.18</td><td>4.54</td></tr> <tr><td>(ב) כל יישוב אחר במועצה</td><td>&nbsp;</td><td>3.99</td><td>5.70</td></tr> <tr><td rowspan="5">(24)</td><td rowspan="5">חוף השרון</td><td rowspan="5">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>1.25</td><td>1.78</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף</td><td>0.54</td><td>0.77</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.12</td><td>1.61</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.39</td><td>0.55</td></tr> <tr><td>החזר הון</td><td>0.72</td><td>1.02</td></tr> <tr><td rowspan="4">(25)</td><td rowspan="4">יואב</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.82</td><td>1.17</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>0.78</td><td>1.11</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.92</td><td>1.32</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.50</td><td>0.72</td></tr> <tr><td rowspan="3">(26)</td><td rowspan="3">לב השרון</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.51</td><td>2.16</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>2.36</td><td>3.37</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.45</td><td>0.64</td></tr> <tr><td rowspan="3">(27)</td><td rowspan="3">לכיש</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי ומאסף</td><td>1.53</td><td>2.18</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.82</td><td>1.18</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.70</td><td>1.00</td></tr> <tr><td rowspan="4">(28)</td><td rowspan="4">מבואות החרמון</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.98</td><td>1.40</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>1.41</td><td>2.01</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.92</td><td>1.31</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.66</td><td>0.95</td></tr> <tr><td rowspan="3">(29)</td><td rowspan="3">מגידו</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>1.25</td><td>1.79</td></tr> <tr><td>תפעול ביב מאסף ומיתקן לטיהור שפכים</td><td>2.55</td><td>3.65</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.69</td><td>0.99</td></tr> <tr><td rowspan="4">(30)</td><td rowspan="4">מטה אשר</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.41</td><td>2.01</td></tr> <tr><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>0.40</td><td>0.57</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>0.31</td><td>0.44</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>1.59</td><td>2.27</td></tr> <tr><td rowspan="3">(31)</td><td rowspan="3">מטה יהודה</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>2.02</td><td>2.89</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.25</td><td>1.79</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>1.32</td><td>1.88</td></tr> <tr><td rowspan="4">(32)</td><td rowspan="4">מנשה</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>1.02</td><td>1.46</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>0.68</td><td>0.98</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.14</td><td>1.63</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.19</td><td>0.27</td></tr> <tr><td rowspan="3">(33)</td><td rowspan="3">מעלה יוסף</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>2.14</td><td>3.06</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.40</td><td>0.58</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.66</td><td>0.94</td></tr> <tr><td rowspan="3">(34)</td><td rowspan="3">מרום הגליל</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.86</td><td>2.66</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.52</td><td>0.74</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>1.25</td><td>1.78</td></tr> <tr><td rowspan="3">(35)</td><td rowspan="3">מרחבים</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>אחזקה ותפעול</td><td>1.53</td><td>2.02</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.48</td><td>0.64</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.59</td><td>0.77</td></tr> <tr><td rowspan="3">(36)</td><td rowspan="3">משגב</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>2.36</td><td>3.14</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.12</td><td>1.50</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.93</td><td>1.24</td></tr> <tr><td>(37)</td><td>נווה מדבר</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>0</td><td>0</td></tr> <tr><td rowspan="2">(38)</td><td rowspan="2">נחל שורק</td><td rowspan="2">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.84</td><td>2.53</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.29</td><td>1.76</td></tr> <tr><td rowspan="5">(39)</td><td rowspan="5">עמק הירדן</td><td rowspan="5">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.71</td><td>1.01</td></tr> <tr><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>0.26</td><td>0.37</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף</td><td>1.08</td><td>1.54</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>1.42</td><td>2.04</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.91</td><td>1.30</td></tr> <tr><td rowspan="7">(40)</td><td rowspan="7">עמק המעיינות</td><td rowspan="6">(א) לכל נכס</td><td>תפעול ביב ציבורי</td><td>0.74</td><td>0.92</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>0.50</td><td>0.62</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.17</td><td>1.46</td></tr> <tr><td>טיפול שלישוני</td><td>0.18</td><td>0.22</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>1.12</td><td>1.40</td></tr> <tr><td>החזר הון מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.33</td><td>0.41</td></tr> <tr><td>(ב) לכל נכס, למעט נכסים ששילמו היטל ביוב במושב מנחמיה</td><td>החזר הון ביב מאסף</td><td>2.38</td><td>2.97</td></tr> <tr><td rowspan="5">(41)</td><td rowspan="5">עמק חפר</td><td rowspan="5">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.83</td><td>1.18</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>0.65</td><td>0.93</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.73</td><td>2.47</td></tr> <tr><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>0.29</td><td>0.41</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף ומיתקנים</td><td>0.23</td><td>0.33</td></tr> <tr><td rowspan="3">(42)</td><td rowspan="3">עמק יזרעאל</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>1.09</td><td>1.36</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>0.98</td><td>1.22</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.84</td><td>1.05</td></tr> <tr><td rowspan="4">(43)</td><td rowspan="4">שדות דן</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>תפעול</td><td>1.17</td><td>1.68</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>0.32</td><td>0.46</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.60</td><td>2.28</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.57</td><td>0.81</td></tr> <tr><td rowspan="5">(44)</td><td rowspan="5">רמת נגב</td><td rowspan="5">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.52</td><td>0.75</td></tr> <tr><td>ביב מאסף, מיתקנים ומכון לטיפול בשפכים</td><td>3.52</td><td>5.02</td></tr> <tr><td>החזר הון</td><td>1.62</td><td>2.31</td></tr> <tr><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>0.08</td><td>0.11</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף, מיתקנים ומכון לטיפול בשפכים</td><td>0.53</td><td>0.76</td></tr> <tr><td rowspan="4">(45)</td><td rowspan="4">שדות נגב</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.52</td><td>0.74</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>1.22</td><td>1.74</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.45</td><td>0.65</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>2.03</td><td>2.90</td></tr> <tr><td rowspan="5">(46)</td><td rowspan="5">שער הנגב</td><td rowspan="5">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.32</td><td>0.45</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>0.64</td><td>0.92</td></tr> <tr><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>0.07</td><td>0.10</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף</td><td>0.14</td><td>0.20</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>2.48</td><td>3.55</td></tr> <tr><td rowspan="4">(47)</td><td rowspan="4">שפיר</td><td rowspan="4">&nbsp;</td><td>ביב ציבורי</td><td>0.53</td><td>0.76</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>0.69</td><td>0.99</td></tr> <tr><td>מכון לטיפול בשפכים</td><td>1.40</td><td>2.00</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.48</td><td>0.69</td></tr> <tr><td rowspan="5">(48)</td><td rowspan="5">תמר</td><td rowspan="2">(א) עין גדי, נאות הכיכר, עין תמר והר עמשא</td><td>ביב ציבורי וביב מאסף</td><td>4.17</td><td>5.96</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.62</td><td>0.88</td></tr> <tr><td rowspan="3">(ב) נווה זוהר ועין בוקק</td><td>ביב ציבורי וביב מאסף</td><td>3.06</td><td>5.96</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.46</td><td>0.89</td></tr> <tr><td>החזר הון מכון לטיפול בשפכים</td><td>0.96</td><td>1.88</td></tr> <tr><td rowspan="3">(49)</td><td rowspan="3">מגדל תפן</td><td rowspan="3">&nbsp;</td><td>אחזקה והפעלה</td><td>2.06</td><td>4.02</td></tr> <tr><td>שיקום</td><td>0.48</td><td>0.94</td></tr> <tr><td>הון ומכון לטיפול בשפכים</td><td>1.18</td><td>2.31</td></tr> </table> {{ח:קטע2|תוספת 7|תוספת שביעית}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 11|סעיפים 11(2)(ג) ו־(ד)}})}}}} {{ח:סעיף*|עוגן=תוספת 7 טופס 1}} {{ח:ת}} {{מוגדל|טופס 1}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{ממורכז|טופס בקשה להפחתת כמות המים המחושבת לצורך חיוב בתשלומי ביוב בעקבות השקיית גינון}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{טורים שווים | מועצה אזורית: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . | שם היישוב: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} {{טורים שווים | שם הצרכן: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . <wbr>. . . . . . . . . . | כתובת הצרכן: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . <wbr>. . . . . . . . . .}} {{ח:ת}} {{טורים שווים | שטח קרקע: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . | שטח מבנה (קומת הקרקע): . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:סעיף*|1||עוגן=תוספת 7 פרט 1}} {{ח:ת}} '''נתוני הגינון בנכס:''' {{ח:ת}} שטח מדשאה . . . . . . . . . . . . . . . . מטר מרובע (להלן – מ״ר) {{ח:ת}} שטח שיחים ועצים. . . . . . . . . . . . . . . . . . . מ״ר {{ח:ת}} שטח פרחים וורדים . . . . . . . . . . . . . . . . . . מ״ר {{ח:ת}} סך הכול כמות שנתית מחושבת להשקיית גינון (סכום הכמויות) = . . . . . . . . . . . . . . . . . מ״ק או שנה {{מוקטן|(נציג המועצה ימלא נתון זה)}} {{ח:סעיף*|2||עוגן=תוספת 7 פרט 2}} {{ח:ת}} '''נתוני הצריכה בנכס:''' {{ח:ת}} על הצרכן לצרף לבקשתו את חשבונות המים לתקופה של 12 חודשים לפני מועד הגשת הבקשה. {{ח:ת}} סך הכול כמות המים לבית שנמדדה במד־המים בכניסה לנכס: . . . . . . . . . . . . מ״ק או שנה {{מוקטן|(נציג המועצה ימלא נתון זה)}} {{ח:סעיף*|3||עוגן=תוספת 7 פרט 3}} {{ח:ת}} '''שיטת החיוב:''' {{ח:ת}} הכמות לחיוב תחושב לפי הנמוך מהשניים: הפחתה של 60% מכמות המים ב־12 החודשים האחרונים או לפי צורכי הגינה; {{ח:ת}} ההפחתה בכמויות שמוזרמות לביוב תחושב לגבי כמות המים היומית המאושרת להפחתה במכפלת ימי החיוב בכל תקופת חיוב. {{ח:סעיף*|4||עוגן=תוספת 7 פרט 4}} {{ח:ת}} '''הצהרת הצרכן:''' {{ח:ת}} אני מצהיר כי אני משקה את שטחי הגינון בנכס שעליהם הצהרתי לפי הפירוט לעיל. {{ח:ת}} אני מתחייב כי אם יהיה שינוי בשטחי השקיית הגינון העולה על 10% מהשטח שהוצהר {{ח:פנימי|תוספת 7 טופס פרט 1|בסעיף 1 לטופס}}, אדווח על כך בהקדם למועצה האזורית, ולא יאוחר מ־30 ימים לאחר השינוי; {{ח:ת}} אני מתחייב כי אאפשר לגורמים מטעם המועצה האזורית לבצע בדיקה בנכס כדי לבדוק את אמינות הנתונים; בדיקה זו תיעשה בתיאום מראש ובכפוף להימצאותי בנכס; {{ח:ת}} ידוע לי כי אם יימצאו אי־התאמות בדיווח, רשאית המועצה האזורית לתקן את כמויות המים לחיוב בתשלומי ביוב ממועד אישור ההפחתה ולא יותר מ־12 חודשים אחורה. {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} '''על החתום:''' {{ח:ת}} שם . . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . . תאריך . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . חתימה . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} '''החלטת המועצה האזורית''' {{ח:ת}} לנכס אושרה/לא אושרה הפחתה של . . . . . . . . . . . . . . . . מטרים מעוקבים מיום . . . . . . . . . . . . . . עד יום . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:ת}} נימוקים: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} '''על החתום:''' {{ח:ת}} שם: . . . . . . . . . . <wbr>. . <wbr>. . . . . . . . . . תפקיד: . . . . . . . . . . . . . . . . . . חתימה+חותמת: . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תאריך: . . . . . . . . . . . . . . . {{ח:קטע2|תוספת 8|תוספת שמינית}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 11|סעיפים 11(4)}}, {{ח:פנימי|סעיף 13|13(ב)}})}}}} {{ח:סעיף*|1||עוגן=תוספת 8 פרט 1}} {{ח:ת}} על שפכים אסורים לפי פסקה (1) להלן, ברפתות המצויות בתחום המועצות האזוריות המנויות {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת הראשונה}}, יחולו הוראות אלה: {{ח:תת|(1)}} שפכים המכילים אחד או יותר מהמרכיבים המפורטים בטור א׳ בטבלה שבפסקה (2) הם שפכים אסורים, ובלבד שהריכוז של המרכיב הנמדד עולה על הריכוז המפורט לצדו בטור ב׳, מעבר לריכוזו הנמדד במים המסופקים לרפת בצירוף ערך אי־ודאות הבדיקה כפי שדיווחה המעבדה; {{ח:תת|(2)}} סכום לחיוב בעד שפכים כאמור בפסקה (1) יחושב לפי הנוסחה שלהלן: {{ח:תת}} {{ממורכז|1=<math> P_s = \frac{C_x - C_p}{C_p - C_w} \times W_p </math>}} {{ח:תת}} בנוסחה זו – {{ח:תת|סוג=הגדרה}} <math>P_s</math> – התעריף בשקלים חדשים למטר מעוקב שפכים; {{ח:תתת}} {{מוקטן|ובלבד שערך <math>P_s</math> לא יעלה על 20 שקלים חדשים למטר מעוקב שפכים.}} {{ח:תת|סוג=הגדרה}} <math>C_x</math> – ריכוז המרכיב, במיליגרם לליטר, בשפכי הרפת; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} <math>C_p</math> – ריכוז המותר של המרכיב בשפכי הרפת, במיליגרם לליטר נוסף על ריכוזו שנמדד במי הרקע; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} <math>C_w</math> – הריכוז הממוצע של המרכיב במים מותפלים, במיליגרם לליטר; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} <math>W_p</math> – התעריף הקבוע {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)#סעיף 7|בסעיף 7(ב)3.1.1.2א בכללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות), התשמ״ז–1987}}; {{ח:תת}} <table> <tr><th width="100px">{{מוקטן|טור א׳}} {{ש}} מרכיב</th><th width="100px">{{מוקטן|טור ב׳}} {{ש}} <math>C_p</math></th><th width="100px">{{מוקטן|טור ג׳}} {{ש}} <math>C_w</math></th></tr> <tr><td>1. כלוריד</td><td>800</td><td>20</td></tr> <tr><td>2. נתרן</td><td>600</td><td>15</td></tr> </table> {{ח:סעיף*|2||תיקון: תשע״ט|עוגן=תוספת 8 פרט 2}} {{ח:ת}} רפת המצויה בתחום המועצות האזוריות המנויות {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת הראשונה}} המזרימה שפכים חריגים, תחויב כקבוע {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#תוספת 3 פרט 2|בפרטים 2}} {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#תוספת 3 פרט 3|ו־3 בתוספת השלישית לכללי התעריפים לתאגידים}}, לפי העניין, בלא הכפלה במקדמים {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#תוספת 3 פרט 2|שבפרט 2(א) בתוספת האמורה}}. {{ח:סעיף*|2א||תיקון: תשע״ט, תשע״ט־2|עוגן=תוספת 8 פרט 2א}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(פקע).}} {{ח:סעיף*|3||עוגן=תוספת 8 פרט 3}} {{ח:ת}} על דיגום רפת יחולו ההוראות האלה: {{ח:תת|(1)}} רפת תידגם 4 פעמים בשנה ויידגמו בה המרכיבים האלה: COD, כלוריד, נתרן, חנקן קיילדל (TKN)‏, TSS, זרחן כ־P; {{ח:תת|(2)}} מיקום הדיגום ברפת יהיה בנקודה שלאחר מיתקני הקדם לטיפול בשפכים; {{ח:תת|(3)}} דיגום לפי פסקה (1) יהיה דיגום חטף כהגדרתו {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב)|בכללי שפכי תעשייה}}. {{ח:סעיף*|4||עוגן=תוספת 8 פרט 4}} {{ח:ת}} כמות המים לחיוב השפכים לפי {{ח:פנימי|תוספת 8|תוספת זו}} תהיה: {{ח:תת|(1)}} לפי מטר מעוקב מים שנמדד בכניסה לחצר ההמתנה ולמכון החליבה במכפלה של 0.7; {{ח:תת|(2)}} בהעדר מד־מים בכניסה לחצר ההמתנה ולמכון החליבה, כמויות המים לחיוב יהיו 35% מכמויות המים שנמדדו בכניסה לרפת; {{ח:תת|(3)}} על אף האמור בפסקאות (1) ו־(2), ברפת שמותקן בה מד־שפכים בהסכמה, תחויב הרפת לפי כמויות השפכים שנמדדו במד־השפכים. {{ח:קטע2|תוספת 9|תוספת תשיעית}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 12|סעיף 12(ב) ו־(ג)}})}}}} {{ח:סעיף*|1||עוגן=תוספת 9 פרט 1}} {{ח:ת}} נמסרה לרשות הממשלתית הודעה כי ספק אחר לא העביר מידע הדרוש למועצה האזורית לצורך חיוב צרכן בתשלומי ביוב כאמור {{ח:פנימי|סעיף 12|בסעיף 12(ב) לכללים}}, רשאית הרשות הממשלתית להורות למועצה האזורית למסור מידע נוסף לרשות הממשלתית לעניין זה, וכן רשאית הרשות הממשלתית, לאחר ששמעה את עמדת המועצה האזורית, להורות לרשות המקומית לחייב את הצרכן לפי כמויות מים או שפכים, לפי העניין, שיחושבו באופן שתורה הרשות הממשלתית. {{ח:סעיף*|2||עוגן=תוספת 9 פרט 2}} {{ח:ת}} חלפו 90 ימים לפחות מיום מסירת הודעה לרשות הממשלתית כאמור {{ח:פנימי|סעיף 12|בסעיף 12(ב) לכללים}} ולא ניתנה הוראה אחרת של הרשות הממשלתית כאמור {{ח:פנימי|תוספת 9 פרט 1|בפרט 1 לתוספת זו}}, רשאית המועצה האזורית לחייב את הצרכן בתשלומי ביוב לפי כמויות השפכים שלהלן, מוכפלות בתעריף למטר מעוקב שפכים {{ח:פנימי|תוספת 6|שבתוספת השישית}}: {{ח:ת}} <table> <tr><th>פרט משנה</th><th>סוג החיוב</th><th>כמות שפכים לחודש {{ש}} במטרים מעוקבים</th></tr> <tr><td rowspan="3">(1) ביחידת דיור –</td><td>המועצה האזורית תחייב לפי פרטי משנה (א) או (ב) לפי שיקול דעתה ולפי נתונים שבידה –</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>(א) כמות שפכים ליחידת דיור</td><td>13.48</td></tr> <tr><td>(ב) כמות שפכים לנפש ביחידת דיור</td><td>5.17</td></tr> <tr><td>(2) בבית מלון, צימר, בתי ספר</td><td>כמות שפכים לחדר</td><td>18.75</td></tr> <tr><td>(3) ברפתות</td><td>כמות שפכים לפרה חולבת</td><td>2.13</td></tr> <tr><td>(4) בעסקים אחרים</td><td>&nbsp;</td><td>לפי הוראות הרשות הממשלתית</td></tr> </table> {{ח:קטע2|תוספת 10|תוספת עשירית}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 17|סעיף 17}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{ממורכז|'''טופס בקשה לבירור דרישה לתשלומי הקמה'''}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{טורים שווים | שם בעל הנכס: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . | מספר הנכס: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} {{טורים שווים | מספר זהות: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . <wbr>. . . . . . . . . . | טלפון לבירורים: . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} {{טורים שווים | כתובת: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . | מספר פקסימילה: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} דואר אלקטרוני:. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} לכבוד {{ח:ת}} {{מוקטן|[שם המועצה האזורית]}} {{ח:ת}} אני החתום מטה . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . ., מספר זהות . . . . . . . . . . <wbr>. <wbr>. . . . . . . . . ., מבקש בירור בעניין דרישת התשלום מספר . . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . . {{מוקטן|(יש לציין את מספר דרישת התשלום שלגביה מבוקש הבירור)}}, בשל טעות שחלה בדרישת התשלום, לפי כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות), התשע״ח–2017 (להלן – הכללים). {{ח:ת}} להלן פרטים עדכניים בדבר דרישת התשלום: {{ח:ת}} {{טורים שווים | מספר זהות החייב: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . <wbr>. . . . . . . . . . | שם בעל הנכס: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} {{טורים שווים | שטח המגרש המחויב: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . | מועד הבקשה המקורי: . . . . . . . . . . <wbr>. . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} {{טורים שווים | שימוש עיקרי בנכס: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . <wbr>. . . . . . . . . . | כתובת הנכס: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:ת}} העניינים שלגביהם אני מגיש בקשה לבירור זו הם: {{ח:תת|□}} השטח המחויב בתשלומי הקמה; {{ח:תת|□}} זהות החייב בתשלומי הקמה; {{ח:תת|□}} קיומו של תשלום קודם שלפי {{ח:פנימי|סעיף 10|סעיף 10 לכללים}} מחייב את ביטול החיוב או את הקטנת סכום דרישת התשלום; {{ח:תת|□}} טעות סופר, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר או בחישוב, או טעות טכנית אחרת בדרישת התשלום. {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} להלן פירוט הבקשה ונימוקיה: . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:ת}} . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:ת}} מצורפים בזה מסמכים לתמיכת בקשתי זו. {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{טורים שווים | תאריך . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . | חתימת המבקש/ת . . . . . . . . . . <wbr>. . . . . . . <wbr>. . . . . . . . . . }} {{ח:קטע2|תוספת 11|תוספת אחת עשרה}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 22|סעיף 22(א)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} שיעור הכספים מתוך תשלומי הביוב שתעביר מועצה אזורית לקרן שיקום הוא כמפורט להלן: {{ח:סעיף*|||תיקון: תשע״ט, תשע״ט־3, תשפ״א, תשפ״א־2, תשפ״א־3}} {{ח:ת}} <table> <tr><th>פרט</th><th>מועצה אזורית</th><th>שמות היישובים</th><th>שיעור הכספים המיועד לקרן השיקום</th></tr> <tr><td>(1)</td><td>אל בטוף</td><td>&nbsp;</td><td>9.85%</td></tr> <tr><td>(2)</td><td>אל קסום</td><td>&nbsp;</td><td>15.00%</td></tr> <tr><td>(3)</td><td>אלונה</td><td>&nbsp;</td><td>10.41%</td></tr> <tr><td>(4)</td><td>אשכול</td><td>&nbsp;</td><td>37.00%</td></tr> <tr><td>(5)</td><td>באר טוביה</td><td>&nbsp;</td><td>14.49%</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>בוסתן אל מרג׳</td><td>&nbsp;</td><td>15.00%</td></tr> <tr><td rowspan="2">(7)</td><td rowspan="2">בני שמעון</td><td>(א) לכל נכס למעט פארק עידן</td><td>16.81%</td></tr> <tr><td>(ב) פארק עידן</td><td>10.26%</td></tr> <tr><td rowspan="2">(8)</td><td rowspan="2">ברנר</td><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>9.50%</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף ומכון לטיפול בשפכים</td><td>15.64%</td></tr> <tr><td>(9)</td><td>גדרות</td><td>&nbsp;</td><td>22.51%</td></tr> <tr><td>(10)</td><td>גולן</td><td>&nbsp;</td><td>13.02%</td></tr> <tr><td>(11)</td><td>גזר</td><td>&nbsp;</td><td>38.38%</td></tr> <tr><td>(12)</td><td>גן רווה</td><td>&nbsp;</td><td>17.29%</td></tr> <tr><td>(13)</td><td>דרום השרון</td><td>&nbsp;</td><td>20.38%</td></tr> <tr><td>(14)</td><td>הגלבוע</td><td>&nbsp;</td><td>9.59%</td></tr> <tr><td>(15)</td><td>הגליל העליון</td><td>&nbsp;</td><td>16.71%</td></tr> <tr><td>(16)</td><td>הגליל התחתון</td><td>&nbsp;</td><td>25.13%</td></tr> <tr><td>(17)</td><td>הערבה התיכונה</td><td>&nbsp;</td><td>30.00%</td></tr> <tr><td>(18)</td><td>זבולון</td><td>&nbsp;</td><td>11.03%</td></tr> <tr><td>(19)</td><td>חבל אילות</td><td>&nbsp;</td><td>21.24%</td></tr> <tr><td>(20)</td><td>חבל יבנה</td><td>בית גמליאל</td><td>24.96%</td></tr> <tr><td>(21)</td><td>חבל מודיעין</td><td>&nbsp;</td><td>16.27%</td></tr> <tr><td>(22)</td><td>חוף אשקלון</td><td>&nbsp;</td><td>3.88%</td></tr> <tr><td>(23)</td><td>חוף הכרמל</td><td>&nbsp;</td><td>15.00%</td></tr> <tr><td>(24)</td><td>חוף השרון</td><td>&nbsp;</td><td>9.67%</td></tr> <tr><td>(25)</td><td>יואב</td><td>&nbsp;</td><td>16.61%</td></tr> <tr><td>(26)</td><td>לב השרון</td><td>&nbsp;</td><td>10.39%</td></tr> <tr><td>(27)</td><td>לכיש</td><td>&nbsp;</td><td>23%</td></tr> <tr><td>(28)</td><td>מבואות החרמון</td><td>&nbsp;</td><td>23.14%</td></tr> <tr><td>(29)</td><td>מגידו</td><td>&nbsp;</td><td>15.40%</td></tr> <tr><td>(30)</td><td>מטה אשר</td><td>&nbsp;</td><td>19.14%</td></tr> <tr><td>(31)</td><td>מטה יהודה</td><td>&nbsp;</td><td>28.71%</td></tr> <tr><td>(32)</td><td>מנשה</td><td>&nbsp;</td><td>6.14%</td></tr> <tr><td>(33)</td><td>מעלה יוסף</td><td>&nbsp;</td><td>20.53%</td></tr> <tr><td>(34)</td><td>מרום הגליל</td><td>&nbsp;</td><td>34.40%</td></tr> <tr><td>(35)</td><td>מרחבים</td><td>&nbsp;</td><td>18.58%</td></tr> <tr><td>(36)</td><td>משגב</td><td>&nbsp;</td><td>21.08%</td></tr> <tr><td>(37)</td><td>נווה מדבר</td><td>&nbsp;</td><td>15.00%</td></tr> <tr><td>(38)</td><td>נחל שורק</td><td>&nbsp;</td><td>15.00%</td></tr> <tr><td rowspan="2">(39)</td><td rowspan="2">עמק הירדן</td><td>ביב ציבורי</td><td>5.85%</td></tr> <tr><td>ביב מאסף</td><td>24.59%</td></tr> <tr><td>(40)</td><td>עמק המעיינות</td><td>&nbsp;</td><td>17.06%</td></tr> <tr><td rowspan="2">(41)</td><td rowspan="2">עמק חפר</td><td>ביב ציבורי</td><td>7.78%</td></tr> <tr><td>ביב מאסף ומיתקנים</td><td>6.11%</td></tr> <tr><td>(42)</td><td>עמק יזרעאל</td><td>&nbsp;</td><td>42.60%</td></tr> <tr><td>(43)</td><td>שדות דן</td><td>&nbsp;</td><td>15.49%</td></tr> <tr><td rowspan="2">(44)</td><td rowspan="2">רמת נגב</td><td>ביב ציבורי</td><td>1.3%</td></tr> <tr><td>ביב מאסף, מיתקנים ומכון לטיפול בשפכים</td><td>8.4%</td></tr> <tr><td>(45)</td><td>שדות נגב</td><td>&nbsp;</td><td>10.78%</td></tr> <tr><td rowspan="2">(46)</td><td rowspan="2">שער הנגב</td><td>שיקום ביב ציבורי</td><td>1.95%</td></tr> <tr><td>שיקום ביב מאסף</td><td>3.89%</td></tr> <tr><td>(47)</td><td>שפיר</td><td>&nbsp;</td><td>15.46%</td></tr> <tr><td rowspan="2">(48)</td><td rowspan="2">תמר</td><td>(א) עין גדי, נאות הכיכר ועין תמר</td><td>12.88%</td></tr> <tr><td>(ב) נווה זוהר ועין בוקק</td><td>10.17%</td></tr> <tr><td>(49)</td><td>מגדל תפן</td><td>שיקום</td><td>12.88</td></tr> </table> {{ח:קטע2|תוספת 12|תוספת שתים עשרה}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 24|סעיף 24(ב)}})}}}} {{ח:סעיף*|1||עוגן=תוספת 12 פרט 1}} {{ח:ת}} ההנחה בתעריפי ההקמה לביוב עקב אישור מענק השתתפות בהקמת מערכת ביוב תינתן לפי המפורט להלן: {{ח:תת|(1)}} ההנחה תינתן רק לאחר אישור ועדת ההשקעות של המילת״ב ופתיחת ההתחייבויות למועצה לגבי המענק שאושר; {{ח:תת|(2)}} ההנחה תינתן בשל תשלומי ההקמה הנוגעים לשלבים במערכת הביוב, שלגביהם אושר המענק; {{ח:תת|(3)}} ההנחה תינתן בעת חיוב לפי העילות הקבועות {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיפים 8(א)(1) או (5) לכללים}}; {{ח:תת|(4)}} בעת הטלת חיוב לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(א)(1)}} תינתן ההנחה רק לנכסים שבמועד שבו ועדת ההשקעות של המילת״ב אישרה את המענק אין בהם עדיין בנייה (נכסים חדשים), לרבות לתוספות בנייה מאוחרות יותר באותם נכסים, אך לא לתוספות בנייה בנכסים שבהם קיימת בנייה בעת אישור המענק; {{ח:תת|(5)}} בעת הטלת חיוב לפי {{ח:פנימי|סעיף 8|סעיף 8(א)(5)}} תינתן ההנחה לגבי שטח הקרקע ושטח הבנייה כפי שהם בעת אישור המענק; {{ח:תת|(6)}} ההנחה תינתן לגבי נכסים באזורים מסוימים שהמענק מיועד לטובתם, לפי החלטת ועדת ההשקעות של המילת״ב; {{ח:תת|(7)}} ההנחה לפי פסקה (4) תינתן לתקופה של עד 15 שנים מיום שוועדת ההשקעות של המילת״ב, אישרה את המענק; {{ח:תת|(8)}} חוסר או עודף בתשלומי ההקמה, שנוצרו עקב מתן ההנחה, יילקחו בחשבון בעת החישוב הבא של תעריפי תשלומי ההקמה לביוב של המועצה האזורית; {{ח:תת|(9)}} ההנחה תחול רק על התעריפים המפורטים {{ח:פנימי|תוספת 2|בתוספת השנייה}}. {{ח:סעיף*|2||עוגן=תוספת 12 פרט 2}} {{ח:ת}} שיעור ההנחה מתשלומי ההקמה לביוב (<math>R</math>) יחושב לפי הנוסחה הזו: {{ח:ת}} {{ממורכז|1=<math> R = 1 - \frac{ A - X }{ (K+\mathit{TK}) * \mathit{PK} + (B+\mathit{TB})*\mathit{PB} } </math> }} {{ח:ת}} ולעניין זה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>K</math> – סך כל שטח קרקע לחיוב בתשלומי הקמה לביוב – מגורים¹; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>B</math> – סך כל שטח בנייה לחיוב בתשלומי הקמה לביוב – מגורים¹; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>\mathit{TK}</math> – סך כל שטח קרקע לחיוב בתשלומי הקמה – נכסים שאינם למגורים¹; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>\mathit{TB}</math> – סך כל שטח בנייה לחיוב בתשלומי הקמה לביוב – נכסים שאינם למגורים¹; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>\mathit{PK}</math> – סך כל תעריפי תשלומי ההקמה לביוב לשלבים שבעדם התקבלו מענקים – קרקע; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>\mathit{PB}</math> – סך כל תעריפי תשלומי ההקמה לביוב לשלבים שבעדם התקבלו מענקים – בנייה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>A</math> – עלות הפרויקט בשקלים חדשים, כפי שאישרה ועדת השקעות של מילת״ב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>X</math> – סכום המענק בשקלים חדשים²; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} <math>R</math> – שיעור ההנחה מתשלומי ההקמה לביוב. {{ח:ת}} {{מוקטן|1 כפי שמופיע בטופס הבקשה לאישור המענק שאישרה הרשות הממשלתית.}} {{ח:ת}} {{מוקטן|2 כפי שאישרה ועדת ההשקעות של המילת״ב.}} {{ח:קטע2|תוספת 13|תוספת שלוש עשרה}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 29|סעיף 29(א)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} תשלומי הקמה למים לנכס במועצות האזוריות המפורטות בטבלה שלהלן ושלא נקבע להן תעריף {{ח:פנימי|תוספת 3|בתוספת השלישית}}, יחושבו לפי סוג החיוב או הנכס, הרכיבים לחיוב והתעריפים שלהלן: {{ח:סעיף*|||תיקון: תשע״ט, תשפ״א, תשפ״א־3}} {{ח:ת}} <table> <tr><th>פרט</th><th>שם המועצה האזורית</th><th>סוג / החלק בנכס</th><th>רכיבים לחיוב</th><th>תעריף בשקלים חדשים</th><th>יחידה לחיוב</th></tr> <tr><td rowspan="3">(1)</td><td rowspan="3">באר טוביה</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>10.97</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>54.87</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>65.84</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(2)</td><td rowspan="3">בני שמעון</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.14</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>45.68</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>54.81</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(3)</td><td rowspan="3">גן רווה</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>8.90</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>45.86</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>55.30</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(4)</td><td rowspan="3">דרום השרון</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>10.87</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>54.34</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>65.21</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="2">(5)</td><td rowspan="2">הגליל העליון</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>2.39</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין</td><td>שטח בנייה</td><td>28.65</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>{{ח:הערה|(נמחק)}}</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td rowspan="3">(7)</td><td rowspan="3">חוף אשקלון</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.23</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>46.15</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>55.38</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>(8)</td><td>{{ח:הערה|(נמחק)}}</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td rowspan="3">(9)</td><td rowspan="3">חוף השרון</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>10.06</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>46.58</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>55.90</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(10)</td><td rowspan="3">יואב</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.16</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>45.80</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>54.93</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(11)</td><td rowspan="3">לב השרון</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.07</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>45.33</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>54.39</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(12)</td><td rowspan="3">מגידו</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.19</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>45.84</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>54.92</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(13)</td><td rowspan="3">מטה אשר</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>3.82</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>19.11</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>22.93</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(14)</td><td rowspan="3">מטה יהודה</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>7.59</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>38.01</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>45.60</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="7">(15)</td><td rowspan="7">מרום הגליל</td><td>מגורים, עסק או משרד, למעט בית מלון –</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>א. קרקע, עד 150 מ״ר</td><td>שטח הקרקע, עד 150 מ״ר</td><td>10.77</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>ב. בניין</td><td>שטח בנייה</td><td>50.52</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בית מלון –</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>א. קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>11.99</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>ב. בניין</td><td>שטח בנייה</td><td>60.49</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בריכת שחיה –</td><td>נפח הבריכה</td><td>24.67</td><td>מטר מעוקב</td></tr> <tr><td>(16)</td><td>{{ח:הערה|(נמחק)}}</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td rowspan="2">(17)</td><td rowspan="2">נחל שורק</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>3.60</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין</td><td>שטח בנייה</td><td>28.79</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(18)</td><td rowspan="3">עמק הירדן</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.56</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>47.99</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>57.73</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>(19)</td><td>{{ח:הערה|(נמחק)}}</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td rowspan="3">(20)</td><td rowspan="3">עמק יזרעאל</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.22</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>46.11</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>54.76</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(21)</td><td rowspan="3">שדות דן</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>1.69</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>8.52</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>10.22</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(22)</td><td rowspan="3">שער הנגב</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.16</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>45.77</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>54.93</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td rowspan="3">(23)</td><td rowspan="3">שפיר</td><td>קרקע</td><td>שטח הקרקע</td><td>9.23</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>43.42</td><td>מטר רבוע</td></tr> <tr><td>בניין שאינו למגורים</td><td>שטח בנייה</td><td>52.14</td><td>מטר רבוע</td></tr> </table> {{ח:חתימות|ט׳ בטבת התשע״ח (27 בדצמבר 2017)}} * '''גיורא שחם'''<br>יושב ראש מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] nwdfg98n04mixa6gibsch30fmscypz0 106 469425 1417291 1416448 2022-08-08T06:56:23Z Ahituvrs 4152 /* פרק א */ wikitext text/x-wiki ==דיבורא דנגעים== ===פרק א=== '''על ויקרא יג ב''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ז|נגעים ז א-ב:]] נגעים שאינם מטמאים מייד עם היווצרותם – אינם מטמאים גם לאחר זמן, כאשר הנגוע נכנס לגדר מחוייב במצוות הצרעת.}} [א] {{צ|וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו}}, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר {{צ|ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בֶהָרות בֶהָרות לבנות}} {{ממ|ויקרא|יג|לח}} אין צריך לומר בהרות שאין בהם מראות נגעים, ושלא באו לכלל אלא בהרות שבהם מראות נגעים, שהיו בעכו״ם - ונתגייר, בקטן - ונולד, בקמט - ונגלה, בראש ובזקן, בשחין ובמכוה ובקדח {{ב|המורדין|שעדיין לא נרפאו}} חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת. {{הע-שמאל|אם מראה הבהרת נעשה לבן פחות או לבן יותר לאחר שהנגוע נכנס לגדר החיוב – שנויה המחלוקת שלפנינו.}} נשתנו מראיהן - בין להקל בין להחמיר, ר' אלעזר בן עזריה מטהר. ר' אליעזר בן חסמא אומר: להקל - טהור, להחמיר - תראה כתחילה. רבי עקיבא אומר: בין להקל בין להחמיר - תראה כתחלה, לכך נאמר "אדם כי יהיה". {{הע-שמאל|הדרשה מרחיבה את הדין מהדרשה הקודמת, ומחילה אותו גם על מי שהיו מצורעים בזמן ההוראה של דיני הצרעת, שהרי מתן תורה היה גיור של העם כולו. הקל וחומר מזבים נדחה, כי זב שנאנס בידי אדם להפריש זוב אינו מטמא, ואילו מצורע לאונסו – כן. והשוו [[ביאור:תוספתא/פרה/ד#ג|תוספתא פרה ד ג,]] שלדעת ר' יוסי הגלילי גם הפשטת העור וניתוח העולות לא היה נהוג לפני מתן תורה.}} [ב] "כי יהיה" - מן הדיבור ואילך. והלא דין הוא! טימא בזבים וטימא בנגעים מה זבים, פטר בהן לפני הדיבור - אף נגעים, פטר בהם לפני הדיבור. [ג] קל וחומר! ומה אם זבים, שטומאתם וטהרתם בכל אדם - פטר בהן לפני הדיבור, נגעים, שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן - אינו דין שיפטר בהם לפני הדיבור? לא! אם אמרת בזבים, שלא טימא בהם אנוסים - תאמר בנגעים, שטימא בהם אנוסים? הואיל וטימא בהם אנוסים - יטמא בהם לפני הדיבור? ת״ל כי "יהיה" - מן הדיבור ואילך. {{הע-שמאל|מרבה בהרות שפרחו בכף היד וכדומה, שאין בהם שיער.}} [ד] "בעור בשרו" מה ת״ל? לפי שנאמר "ושער בנגע הפך לבן" {{ממ|ויקרא|יג|ג}} שיכול אין לי אלא מקום שהוא ראוי לגדל שער לבן; מקום שאינו ראוי לגדל שער לבן מנין? ת״ל "בעור בשרו" - ריבה {{הע-שמאל|דרשה אטימולוגית: אם הנגע נראה עמוק או בולט משאר העור – מדובר בנגע.}} "שאת" - זו שאת. "בהרת" - זו בהרת. "ספחת" - זו שני לשאת. "ומראה הנגע עמוק" - שני לבהרת. מה לשון "שאת"? מוגבהת, כמראה הצל שהם גבוהים ממראה החמה. מה לשון "עמוק"? עמוקה, כמראה חמה שהם עמוקים מן הצל. מה לשון "ספחת"? טפילה, שנאמר "ספחיני נא אל אחת הכהונות". {{הע-שמאל|ארבעה מראות הנגעים מצטרפים יחדיו לשיעור גריס לטמא את הנגוע, וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק א#משנה ג|נגעים א ג.]] הנגע הוא צבע שונה יחסית לשאר העור, ולכן לדעת ת"ק צבע מסוים יכול לטמא אדם אחד ולא אחר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ב|נגעים ב א.]] ר' ישמעאל טוען שלכל עם ישראל צבע עור ניטראלי, ולכן הגרמני והכושי אינם מישראל; ר' עקיבא וחכמים מציעים לצבוע מסביב לנגע בצבע ניטראלי כדי שהבדיקה תהיה אחידה; ר' יוסי מסכים איתם רק להקל, כלומר רק בכושי.}} "והיה" - מלמד שהם מצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר. "בעור בשרו" - בעור בשר של נראה. מכאן אמרו: בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. [ה] ר׳ ישמעאל אומר: בית ישראל, הריני כפרתן - הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים. רבי עקיבא אומר: יש לציירים סממנים, שהם צרים צורות שחורות לבנות ובינונות. מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ, ותראה כבינוני. ר׳ יוסי אומר: כתוב אחד אומר "בעור בשרו" וכתוב אחד אומר "בעור הבשר", {{ממ|ויקרא|יג|ג}} מצאנו שמראות נגעים להקל אבל לא להחמיר: רואה הגרמני בבשרו להקל - נמצא מקיים "בעור בשרו". והכושי כבינוני להקל - נמצא מקיים "בעור הבשר". וחכמים אומרים זה וזה בכבינוני. {{הע-שמאל|נגע שאינו מכאיב לבעליו עד שהוא מראה את כאבו לאחרים – אינו נגע. הלכה שאינה מופיעה במשנה או בתוספתא.}} [ו] "והיה בעור בשרו... נגע" - מלמד שהוא מצטער ממנו. ומנין שאף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו? ת"ל "לנגע". {{הע-שמאל|נגע מטמא גם כשאינו פושה אם יש בו שיער לבן או מחיה. הטומאה במחיה היא כשהנגע בגודל כגריס, אבל שיעור הנגע בשיער לבן לא פורש, אלא כאן, שנאמר "לנגע צרעת".}} "צרעת" - כגריס. הלא דין הוא! טימא כאן וטימא במחיה, מה מחיה כגריס אף כאן בגריס. [ז] לא! אם אמרת במחיה, שהיא צריכה כעדשה - תאמר בשיער לבן, שאין מקום שיער לבן צריך כלום? ת"ל "צרעת" - כגריס. {{הע-שמאל|כל כהן יכול לראות נגעים, ואפילו אם הכהן הוא בעל מום או שוטה, אבל לא אם הוא חלל. למעשה כל אדם יכול לראות את הנגע, אבל חייב להיות עימו כהן כנ"ל שיבצע את טקסי ההסגר, החילוט או הטיהור; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|נגעים ג א.]] התפיסה המנמיכה את מעמדו של הכהן משתלבת במגמה הפרושית המכונה "דמוקרטיזציה של הידע", וראו גם [[ביאור:משנה הוריות פרק ג#משנה ח|הוריות ג ח]] וכן [[ביאור:משנה אבות פרק א|אבות א, א,]] סימנים נוספים למאבק של חז"ל מול סמכות הכהנים.}} [ח] "והובא אל אהרן הכהן" - אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר? ת"ל "הכהן". מנין לרבות בעל מום? ת"ל "מבניו". או יכול שאני מרבה חללים? ת"ל "הכהנים" - יצאו חללים. ומנין לרבות כל ישראל? ת"ל "או אל אחד". [ט] אם סופינו לרבות כל ישראל, מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אעפ"י שוטה: "אמור טמא", והוא אומר 'טמא'. "אמור טהור", והוא אומר 'טהור'. {{הע-שמאל|כאן מרבה הדרשה כהנים בעלי מום אבל ממעטת קרובי משפחה, הפסולים לדון; וראו גם [[ביאור:משנה נגעים פרק ב#משנה ה|נגעים ב ה,]] כר' מאיר. ההבדל בין בית דין הדן בענייני הריב לבין ראיית הנגעים הוא בכך שלבית דין צריך שלושה ולראיית הנגע מספיק כהן אחד.}} דבר אחר: מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"? לפי שנאמר "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" - הקיש ריבים לנגעים: מה נגעים במום אף ריבים במום, מה ריבים, שלא בקרובים - אף נגעים, שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה? ק"ו: אם ממונו בשלשה אינו דין שיהיה גופו בשלשה? ת"ל "או אל אחד מבניו הכהנים" - מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים. }} ===פרק ב=== '''על ויקרא יג ג''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|הכהן צריך להתבונן בנגע היטב לפני שהוא פוסק את הדין. כאן דנים את כל הנגעים כנגעים בעור בצבע בינוני – ראו לעיל פרק א ד, דעת ר' עקיבא.}} [א] "וראה הכהן את הנגע" - שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו. "בעור הבשר" - הבינוני. {{הע-שמאל|יש לראות את גבולות הנגע ואת נקודת הגבול שבינו לבין העור; ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/א#י|תוספתא נגעים א י.]] ר' יוסי מסיק מכאן שבהרת הסמוכה למקום שאינה יכולה לפשות אליו – טהורה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ו#משנה ח|נגעים ו ח,]] שאין פיסיון לראש, לזקן, וכן גם לא לכוויות שלא נרפאו.}} "בעור הבשר" שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד. ר' יוסי ברבי יהודה אומר מה ת״ל "בעור הבשר"? שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון, שאם היה סמוך לראש ולזקן, ולשחין ולמכוה ולקדח {{ב|המורדים|שעדיין לא נרפאו}} - אינו טמא. {{הע-שמאל|אם צמחו בבהרת שתי שערות לבנות לפחות – הנגע טמא; אבל בתנאי שיצמחו מתול הבהרת ולא על ידה.}} [ב] "ושער": מיעוט שער - שתי שערות. "בנגע" - להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה ושוכב בתוכו. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה י|נגעים ד י-יא.]]}} "בנגע הפך לבן" - לא הקודם. מכאן אמרו: אם בהרת קדמה לשער לבן - טמא. ואם שער לבן קודם לבהרת - טהור. ואם ספק - טמא. ר' יהושוע אומר {{ב|כהה.|טימא גם אם היה שיער לבן לפני הבהרת, מתוך ספק.}} {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ב|תוספתא נגעים ב א.]] ר' מאיר חולק על הדין שהולכים אחרי עיקר השערה, ומטמא אם הלובן הוא בקצה השערה ולא בבסיסה, מחשש מראית עין. לעניין "כשיעור" ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ד|נגעים ד ד.]]}} [ג] "ושער בנגע הפך לבן" - מכאן אמרו: שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין - טהור. עיקרם מלבין וראשם משחיר - טמא. וכמה יהא בלבנונית? רבי מאיר אומר: כל שהוא; וחכמים אומרים: כשיעור. רבי מאיר אומר: שלא יהיו בני אדם מדמין שבכולם הם נדונים! אלא חוד שער לבן – מטמא, ושאינו לבן - טהור. {{הע-שמאל|השיער המטמא בבהרת הוא דווקא לבן, למרות שבנתק (צרעת הראש והזקן) - מטמא דווקא שיער צהוב.}} [ד] "לבן" - לא אדום ולא ירוק ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער צהוב? ודין הוא: מה אם שער לבן, שאינו סימן טומאה בנתק - הרי הוא סימן טומאה בנגע, שער צהוב, שהיא סימן טומאה בנתק - אינו דין שיהא סימן טומאה בנגע? ת״ל "שיער לבן" ולא צהוב. {{הע-שמאל|אם יש שיער לבן – הבהרת טמאה, אפילו אם היא אינה נראית עמוקה מהעור, אבל הטומאה בפיסיון היא דווקא באחד מארבעה מראות הנגעים הנראים עמוקים מהעור, ואין מראה כהה יותר מטמא בפישיון.}} [ה] "ומראה הנגע עמוק" - אין ממשו עמוק. "מראה הנגע עמוק" - אין מראה שער לבן עמוק. "מראה הנגע" - לרבות לו מראה רביעי. "הוא" - אין לו מראה חמישי. {{הע-שמאל|אדם שטמא בצרעת או מוסגר בגללה – אין בודקים לו בהרת במקום אחר בגופו, אלא ממתינים עד שיתרפא ואז בודקים אותו; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|נגעים ג א;]] אבל אם עדיין לא נבדק (בלשון המשנה "כתחילה") - יכול הכהן לראות שני נגעים באותו אדם.}} [ו] {{צ|ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא}} מה ת"ל? לפי שנאמר (פס' יא) "וטמאו הכהן לא יסגירנו", למדנו שאין מסגירין את המוחלט. [ז] מנין שאין מחליטין את המוסגר, ואין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט? ת"ל "לא יסגירנו כי טמא" כל שנקרא עליו "טמא" - אין זקוק עליו. [ח] יכול לא יאמר 'הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ומוסגר בזה, מוחלט בזה ובזה'? ת"ל: {{צ|נגע... וראהו}}, {{צ|צרעת... וראהו}}! {{הע-שמאל|הכהן צריך לראות את כל הבהרת בבת אחת, ולכן אין הבהרת מטמאת בראשי איברים; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ו#משנה ז|נגעים ו ז]] וכן [[ביאור:תוספתא/נגעים/ב#ה|תוספתא נגעים ב ה.]]}} "וראהו" - כולו כאחת. שאם היה בראש חוטמו שופע הילך והילך, בראש אצבעו שופע הילך והילך - אינו טמא. [ט] מיכן אמרו: עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם שאינם מיטמאים משום מחיה: ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה. ר׳ יהודה אומר: אף של איש. ר״א אומר: היבולות והדלדולים והמסמרות - אינן מטמאים משום מחיה {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ז#משנה ד|נגעים ז ד,]] וכן [[ביאור:תוספתא/נגעים/ג#ד|תוספתא נגעים ג ד.]] ר' עקיבא מסיק מהדין המוכר, שאם תלש את הסימנים לפני שראה אותו הכהן, הכהן אינו מטמא אותו – שגם אם עבר ועשה כך בימי ההסגר שלו אין הכהן מטמא אותו; אבל מצורע מוחלט שתלש את סימני הצרעת אינו נטהר.}} [י] "וטמא אותו" - אותו הוא מטמא, ואינו מטמא את התולש סימני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל הכהן. אמר ר"ע: שאלתי את ר' ישמעאל ואת ר' יהושיע בהולכים לנדבת: תוך הסגירו מהו? אמרו לי: לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן - טהור, לאחר חלוטו - טמא. התחלתי להביא להם ראיות: מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור? לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה? אף בתוך הסגרו, טהור עד שיטמאנו הכהן. לישנא אחרינא: א׳ עומד לפני הכהן וא' עומד בתוך הסגרו - טהור, עד שיטמאנו הכהן. אמרו לו: יפה אתה אומר! {{הע-שמאל|אם תלש סימנים לאחר שהוחלט – הוא טמא, ואינו נטהר בדרך הרגילה, שהרי תלש את הסימנים. ר' אליעזר ממתין עד שיוולד בו נגע אחר ויטהר ממנו, וחכמים ממתינים עד שהבהרת שממנה תלש את הסימנים תהיה קטנה מכגריס. אם פרחה הצרעת בכולו - טהור לכל הדעות.}} מאימתי הוא טהרתו? ר' אליעזר אומר: כשיולד לו נגע א׳ ויטהר ממנו. וחכמים אומרים: עד שתפרח בכולו, או תתמעט בהרתו מכגריס }} ===פרשה ב=== '''על ויקרא יג ד''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|הדרשה מרבה את השאת וכן את שני מראות הנגעים הבאים מהמילה "ואם".}} [א] "בהרת לבנה" - אין לי אלא בהרת לבנה, מנין לרבות את השאת? ת״ל למטן "שאת לבנה" {{ממ|ויקרא יג י}}. ומנין לרבות שאר המראות? ת״ל "'''ואם בהרת'''". {{הע-שמאל|השאת הלבנה היא הלבנה ביותר מבין הארבע, למרות שבפס' ב מנויות גם הספחת והבהרת. השאת היא לבנה כשלג.}} [ב] יכול כשם שהוא שלישי לכתוב כך תהא שלישי למראות? ת״ל "לבנה היא" היא לבנה ואין למעלה הימנה. וכמה תהיה לבנוניתה? כשלג, שנאמר "והנה מרים מצורעת כשלג". {{הע-שמאל|כל מראה בהיר יותר מהבוהק, המתואר "בהרות '''כהות''' לבנות" הוא טמא, כלומר אפילו לבן כקרום ביצה או כצמר לבן טמא; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק א|נגעים א א-ב.]] הדרשה עוסקת גם בבהרת האדמדמה (ורודה) ומתארת את כל מראות הנגעים הלבנים והורודים.}} [ג] יכול לכל מראה השלג יהיו טמאים, ושאר כל המראות יהיו טהורים? ת"ל "בהק הוא טהור הוא" {{ממ|ויקרא|יג|לט}}, ממנו ולמעלה טמא. [ד] מכאן אמרו: מראות נגעים שנים שהם ד׳ - בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל. השאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן - דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: השאת כצמר לבן ושניה לה כקרום ביצה. [ה] הפתוך שבשלג - כיין המזוג בשלג. הפתוך שבסיד - כדם המזוג בחלב, דברי ר׳ ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים, אלא של שלג עזה, ושל סיד דיהא הימינה! {{הע-שמאל|תנאים שונים מגדילים את מספר מראות הנגעים.}} [ו] ר׳ חנינא סגן הכהנים אומר: מראות נגעים ששה עשר. ר׳ דוסא בן הרכינס אומר: שלשים וששה. עקביא בן מהללאל אומר: שבעים ושנים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/א|תוספתא נגעים א א.]] לדעת ר' עקיבא אין משמעות הלכתית למספר המראות, אלא הגדרותיהם מפגינות את חכמת וכושר ההבחנה של החכם הבודק אותם.}} א"ר יוסי, שאל ר׳ יהושיע בנו של ר״ע את ר"ע, א״ל: מפני מה אמרו "מראות נגעים ב׳ שהם ד׳"? אמר לו: אם לא, מה יאמרו? א״ל: יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה – טמא, ומצטרפים זה עם זה' אמר לו: מלמד שאם אינו בקי בהם ובשמותיהם - לא יראה את הנגעים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ו|נגעים ד ו,]] בדעת ר' שמעון: אם נעלמה המחיה והבהרת גדלה פנימה - הוא אינו מפרש זאת כפישיון, ולכן מטהר; ואילו אם צמח שיער שחור במחיה במקום הלבן עוד לפני שהכהן ראה את הנגע – הוא מטהר כי השיער הלבן לא צמח בבהרת; חכמים מטמאים בשני המקרים, כי אינם דורשים את הפסוק כדרישה שהבהרת תקדום לשיער אלא שיהיה שיער לבן בבהרת. בפיסקה ח הבהרת עצמה היא פחות מכגריס, ולכן גם כאן מטהר ר' שמעון, למרות שהשיער צמח בבהרת. אם המחיה הופכת לבהרת – יש להסגיר את הבהרת כגריס שנוצרה, אבל אין לטמא אותה ללא פישיון.}} [ז] "ושערה לא הפך לבן" - לא שיער מחיתה. כיצד? בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן בתוך המחיה. הלכה מחיה - טמאה משום שיער לבן. הלכה שיער לבן - טמאה משום המחיה. ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת. אמרו לו: והלא כבר נאמר "ושיער בנגע הפך לבן" - נגע זה בכל מקום. [ח] "ושערה לא הפך לבן" - ולא שער מקצתה. כיצד? בהרת, היא ומחיתה כגריס, ושער לבן בתוך הבהרת. הלכה המחיה - טמאה משום שיער לבן. הלך שער לבן - טמא משום המחיה . ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס. ומודים שאם יש במקום שער לבן כגריס - שהוא טמא. {{הע-שמאל|בהרת כגריס דורשת הסגר, ולמרות שצמח בה שיער שחור – השיער אינו נחשב כמקטין את הבהרת; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ד|נגעים ד ד.]] כאן מסופר על הדרך שבה הוכיח זאת ר' יוסי לתלמידיו.}} [ט] "ושערה לא הפך לבן והסגיר" - הא אם יש בה שער שחור - אינו ממעטה. שאלו התלמידים את ר' יוסי: בהרת ובה שער שחור, חוששים אנו שמא מיעט מקומו את הבהרת מכגריס? אמר להם: בהרת ובה שיער לבן, חיישינן שמא מיעט מקומה בהרת כגריס? אמרו לו: לא! אם אמרת בשיער לבן, שהיא סימן טומאה - תאמר בשיער שחור, שאינו סימן טומאה? אמר להם: הרי שיש בה עשר שערות לבנות, כלום הם סימני טומאה, אלא שתים? חוששים אנו על {{ב|המותר,|שאר שמונה השערות}} שמא מיעט מקומו את בהרת מכגריס? אמרו לו: לא! אם אמרת בשיער לבן, שהוא מין טומאה - תאמר בשיער שחור, שאינו מין טומאה? אמר להם: {{ב|אף שיער שחור הופך|אם השיער השחור הופך ללבן}} - והוא מין טומאה! ואומר "ושערה לא הפך לבן והסגיר"; הא יש בה שיער שחור - אינו ממעטה {{הע-שמאל|שני הסגרים; כאן מתואר הראשון ובפס' ה – השני.}} "והסגיר הכהן את הנגע ז׳ ימים" - תחלה }} ===פרק ב*=== '''על ויקרא יג ה-ח''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|זמן ראיית הנגעים אינו בשעות האפלה ולא בצהרים, ואין רואים נגעים בבית אלא מחוץ לו; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ב#משנה ב|נגעים ב ב-ג.]]}} [א] 'בשביעי' - יכול בין ביום בין בלילה? ת״ל "ביום" ולא בלילה. [ב] יכול כל מראה היום יהיו כשרים? ת״ל "לכל מראה עיני הכהן" {{ממ|ויקרא|יג|יב}}, ומה כהן, פרט לשחשך מאור עיניו - אף היום, פרט לשחשך מאור היום. [ג] מיכן אמרו: אין רואין את הנגעים בשחרית ובין הערבים ולא בתוך הבית ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה. אימתי רואין? בשלש בארבע בחמש בשבע בשמונה ותשע, דברי ר״מ. ר' יהודה אומר: בארבע בחמש בשמונה ובתשע. ר׳ יוסי אומר: בארבע וחמש בתשע ובעשר, אבל אמר: רואה אני את דברי ר' יהודה {{הע-שמאל|טהרת וטומאת המצורע אינן מושפעות משינויים שארעו בין בדיקה לבדיקה והתבטלו, אלא רק מאלו שהתרחשו בבדיקות עצמן; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ז|נגעים ד ז.]]}} [ד] "והנה הנגע עמד בעיניו" - שאם העז וכהה, כהה והעז - כאילו לא כהה. ו"לא פשה" - שאם כנס ופשה, או פשה וכנס - כאילו לא פשה {{הע-שמאל|היום השביעי השני הוא יום 13 לראיית הנגע הראשונה, כי היום השביעי נחשב פעמיים. עדיף שאותו כהן יראה בשלוש הפעמים, אבל אם הכהן מת (או חלה) בזמן ההסגרים – יראה אותו כהן אחר; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/א#יב|תוספתא נגעים א יב.]]}} "והסגירו הכהן שבעת ימים שנית" - מלמד שיום השביעי עולה לו מן המנין, בין מלפניו בין מלאחריו. "וראה הכהן אתו ביום השביעי שנית" - כהן שרואהו בראשונה רואהו בשניה. ואם מת - רואהו כהן אחר. {{הע-שמאל|בראיה לאחר ההסגר הראשון, אם הנגע שינה את צבעו והוא פחות לבן, אבל עדיין במסגרת ארבעה מראות נגעים – מסגירים אותו שוב; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ז|נגעים ד ז.]]}} [ה] "והנה כהה" - יכול למטה מארבע מראות? ת״ל "הנגע". אי "הנגע" יכול במראיו? ת״ל "והנה כהה". הא כיצד? כהה ממראיו, לא למטה מארבע מראות . {{הע-שמאל|בשבוע ראשון - ראו לעיל פיסקה ד. אותו הדין חל גם בשבוע שני, אבל המסקנה מהראיה היא שונה, כי אם הנגע באותו מקום ולא פשה מבדיקה לבדיקה בשבוע הראשון – האדם מוסגר שנית, ואילו לאחר ההסגר השני הוא טהור. גם בצרעת הבגד יש הבדל בין הבדיקה אחרי השבוע הראשון לזו שאחרי השבוע השני.}} [ו] "והנה כהה" שאם העז וכהה - כאילו לא העז. ״הנגע" שאם כהה והעז - כאילו לא כהה. [ז] "לא פשה" שאם כנס ופשה - כאילו לא כנס. "הנגע" שאם פשה וכנס - כאילו לא פשה . [ח] אם נאמרו בשבוע ראשון, למה נאמרו בשבוע שני? אלא שבבגד, העומד בראשון – מסגיר, ובשני – שורף; ובאדם, העומד בראשון – מסגיר, ובשני - פוטר צריך לומר בשבוע ראשון וצריך לומר בשבוע שני. {{הע-שמאל|אם השתנה מראה הנגע לאחר שבועיים, אבל הוא עדיין במסגרת ארבע המראות, והוא לא פשה – האדם טהור; אבל, בהסתייגות מהאמור לעיל בפיסקאות ד וז, אם בין בדיקה לבדיקה נעלם הנגע לגמרי וחזר – לדעת ר' יהודה מתחילים את כל התהליך מחדש; וחכמים מטהרים.}} [ט] "וטהרו הכהן מספחת" אף על פי שנשתנו מראיה. או יכול אעפ״י שהלכה וחזרה? תלמוד לומר "היא". מה יעשה לה? ר׳ יהודה אומר: תראה כתחלה, וחכמים מטהרים {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כלים פרק א#משנה ה|כלים א ה,]] שמצורע מוסגר מטמא יותר מהזב, ומכאן שהוא מטמא משכב ומושב; כשהוא נכנס לבית – הבית ותכולתו טמאים; אבל הטהור מהסגר פטור מפריעת ראשו, מפרימת הבגדים, ומטקסי הטהרה של תגלחת וציפורים.}} [י] "וכבס בגדיו" - מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה. "וטהר" מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים {{הע-שמאל|אפילו לאחר שנטהר, כי לא היה פישיון במהלך ההסגרים, אם מאוחר יותר פשתה הבהרת – עליו להבדק שוב והכהן מחליט אותו לטומאה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ג|נגעים ג ג,]] "לאחר הפטור". לאחר שהוחלט באחת הבדיקות, אם נעלמו סימני הטומאה ולפני בדיקת הכהן הם חזרו – הוא נשאר מוחלט.}} "וכבס בגדיו" - יכול הרי הוא מסולק? ת״ל "תפשה... טמא." [יא] אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין? תלמוד לומר "ואם פשה תפשה המספחת". [יב] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שיער לבן, וכן המחיה והפשיון בתחילה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור - הרי הוא כמות שהיתה? תלמוד לומר "תפשה... ואם פשה תפשה" {{הע-שמאל|הסתייגות מהאמור בפיסקה יב, שמנתה את הפישיון בתחילה כגורם להחלט: פישיון אינו נמדד אלא משעה שראה הכהן את הנגוע באופן רשמי, אפילו אם הכהן יודע שהיתה בהרת כגריס ובבדיקה הראשונה (בתחילה) היא גדולה יותר – אין להחליט אלא רק להסגיר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ג|נגעים ג ג.]]}} [יג] יכול יהיה הפשיון מטמא בתחלה? ת״ל "אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו". יכול אם ראהו כהן שהוא פושה והולך, יזקק לו? ת״ל "לטהרתו" - אינו נזקק לו, אלא משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה. {{הע-שמאל|ראו לעיל פיסקה ד. גם לאחר הפטור ממשיך הכהן (אם הוא יכול) ללוות את הנגוע.}} "ונראה שנית אל הכהן" - כהן שהוא רואה בראשונה - רואהו בשנייה, ואם מת - רואהו כהן אחר {{הע-שמאל|המספחת היא אם (אום) הבהרת, כלומר הבהרת הישנה. אם היא פושה, והפישיון הוא אחד מארבעה מראות הנגעים – יש להחליט את הנגוע לצרעת, אפילו אם המראה של הפישיון אינו מראה האום; אבל אם הפישיון אינו אחד מארבעת המראות – אין להחליט את הנגוע, למרות שבשיער לבן אין ארבע מראות, אלא כל לובן נחשב.}} [יד] "וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור" - הרי זה בא ללמד על הפשיון, שלא יטמא אלא בד׳ מראות {{ב|ובהם|באותם}} המראות שהאום מטמא - הפשיון מטמא. [טו] הלא דין הוא: האום מטמא והפשיון מטמא. מה האום, אינו מטמא אלא בד׳ מראות - אף פשיון, אינו מטמא אלא בד׳ מראות. [טז] או כלך לדרך זו: שער לבן סימן טומאה ופשיון סימן טומאה. מה שער לבן, מטמא בכל מראה לובן - אף פשיון, יטמא בכל מראה לובן! [יז] נראה למי דומה: דנים דבר שמטמא בכל נגעים מדבר שמטמא בכל נגעים ואל יוכיח שער לבן, {{ב|שאינו מטמא בכל נגעים.|שהרי שיער לבן מטמא רק אם הוא בבהרת}} או כלך לדרך זו: דנים דבר שהוא סימן טומאה מדבר שהוא סימן טומאה ואל תוכיח האום, {{ב|שאינו סימן טומאה!|שהרי הבהרת שלא פשתה בשני הסגרים אינה מטמאת}} תלמוד לומר "וטמאו הכהן צרעת היא" הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בד׳ מראות. {{הע-שמאל|הבוהק (ראו פס' לט) אינו באחד מארבעה מראות נגעים, ולכן, כמובן, גם אם הוא פושה אינו מטמא.}} "היא" פרט לספחת הבהק }} ===פרשה ג=== '''על ויקרא יג ט-י''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו לעיל פרשה ב א.}} [א] "נגע צרעת כי תהיה באדם... וראה הכהן" - למדנו לשאת, שהיא מטמא במחיה. {{הע-שמאל|טומאת המחיה בשאת מפורשת בפסוק י. מהשאת לומדים לשאר מראות הנגעים, שנאמר "נגע צרעת". נסיון ללמוד את טומאת שאר המראות במחיה בקל וחומר מטומאתם בשיער לבן נדחה, כי שיער לבן אינו מטמא בקרחת וגבחת, אבל מטמא בשחין ובמכווה, בניגוד למחיה – ולכן אין ביניהם סדר היררכי; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ג|נגעים ד ג.]] השאת, כמו הבהרת, נחשבת "אום" לעניין הפישיון, וכן כל ארבעת מראות הנגעים.}} ומנין לרבות שאר המראות? ודין הוא: אם מצאנו ששוו כל המראות לשאת, ליטמא בשער לבן - ישוו כל המראות לשאת, ליטמא במחיה ק"ו: אם שוו כל המראות לשאת, ליטמא בשער לבן - שאין שער לבן מטמא בקרחת ובגבחת, לא ישוו כל המראות לשאת, ליטמא במחיה - שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת? לא! אם שוו כל המראות לשאת, ליטמא בשער לבן - ששער לבן מטמא בשחין ובמכוה ישוו כל המראות לשאת, ליטמא במחיה - שאין המחיה מטמא בשחין ובמכוה? ת״ל "נגע צרעת"! ומה השאת אום - אף הבהרת אום. ומנין לרבות שאר המראות? הוא הדין והוא התשובה: תלמוד לומר "נגע צרעת" {{הע-שמאל|ראו לעיל פרק א ב. דורש את לשון העתיד.}} [ב] "כי תהיה" - מן הדיבור ואילך {{הע-שמאל|מחיה מטמאת גם את מי שכולו לבן, למרות שהבהרת שלו אינה מטמאת אותו.}} "באדם" - להביא את הבא בכולו לבן, שתהיה המחיה מטמאתו. והלא דין הוא! בהרת קטנה - מחיה מטמאתה, בהרת גדולה לא כל שכן? לא! אם אמרת בבהרת קטנה, שהיא סימן טומאה - תאמר בבהרת גדולה, שאינה סימן טומאה? הואיל ואינה סימן טומאה - לא תהיה מחיה מטמאתה? ת״ל "באדם" - להביא את הבא בכולו לבן, שתהא מחיה מטמאתו {{הע-שמאל|הקריאה לכהן אינה חלק מהטקס של ראיית הנגעים, והכהן רואה את כל הנגעים של הנגוע יחדיו; וראו לעיל פרק ב ח.}} [ג] קראו לו לראות נגע אחד וצמח בו נגע אחר, מנין שהוא זקוק לו? תלמוד לומר "וראה הכהן והנה שאת" {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ה#משנה ג|נגעים ה ג.]] עקביא טימא בהרת שהשיער הלבן שבה נוצר ונשמר מבהרת שנרפאה; ר' עקיבא טימא שיער שנוצר מבהרת שחציה נרפא והיתה קטנה מגריס – וחזרה ופשתה לכגריס; חכמים חולקים על שניהם, וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ז|נגעים ד ז.]]}} "והיא הפכה" - שהפכתו היא, לא שהפכתו חברתה. [ד] זה שער פקידה, שעקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים. אמר ר' עקיבא: מודה אני בזה שהוא טהור, {{ב|ואיזהו שער פקידה|הטמא}}? מי שהיתה בה בהרת ובה שתי שערות, הלך ממנו כחצי גריס, והניח לשיער לבן במקום הבהרת - וחזר. אמרו לו: כשם שבטלו דברי עקביא - אף כך דבריך אינם מקוימים. {{הע-שמאל|החלט הוא רק כאשר יש בהרת בגודל גריס ובה שתי שערות שהלבינו אחרי קיום הבהרת או באותו הזמן; כלומר סדר הופעת הסימנים הוא קריטי.}} [ה] "והיא הפכה" - שהפכתו כולה ולא שהפכתו מקצתה. כיצד? בהרת כחצי גריס, {{ב|ובה ב' שערות|לבנות}}; ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת – הרי זאת להסגיר. [ו] "והיא הפכה" - שהפך כולה את כולו ולא שהפך כולה את מקצתו. כיצד? בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת; נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת – הרי זאת להסגיר. בהרת כחצי גריס ואין בה כלום; ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות - הרי זו להחליט מפני שהפכתו הבהרת {{הע-שמאל|גודל המחיה המטמאת הוא מקום של שתי שערות – כעדשה.}} [ז] "ומחית בשר חי" - יכול כל שהוא? ת״ל "שער לבן ומחית" מה שער לבן, מקום ב' שערות - אף מחיה, מקום ב' שערות. {{הע-שמאל|המחיה או שיער לבן מטמאים, ואין צורך בשני הסימנים גם יחד. מכאן לומדים את גודל הבהרת המטמא – שיהיה בתוכה מקום למחיה או לשתי שערות – כגריס.}} [ח] יכול לא תהא בה עד שיהא בה שיער לבן ומחית? ת״ל "צרעת נושנת היא": היא טמאה, ואין צריכה דבר אחר לסעדה. [ט] ואם כן למה נאמר "שיער לבן ומחית בשר חי"? מלמד, שלא תהיה טמאה עד שיהא בה כדי לקבל שער לבן ומחיה. {{הע-שמאל|הבהרת מטמאת במחיה אם המחיה מוקפת מכל צדדיה בבהרת, וכך גם בטומאה בשערות לבנות. וזה שיעור כגריס מרובע - או [[ביאור:משנה נגעים פרק ו|נגעים ו א.]]}} [י] יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה? תלמוד לומר "בשאת", שתהא מבוצרת בשאת. [יא] הא כיצד? מקום ב' שערות משמאלה ומימינה, וכן למעלה הימנה וכן למטה הימנה, מרובעות ונמצאו {{ב|ל״ו שערות|6X6 שערות, שבמרכזן מקום למחיה בגודל 2X2 שערות}}; נמצא גופה של בהרת - כגריס הקילקי מרובע {{הע-שמאל|השחין והבוהק אינם בהרת ואינם מחיה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק א#משנה ה|נגעים א ה.]]}} "בשר חי" - ולא השחין. "בשר חי" - לא בוהק. "בשאת" - לא השחין. "בשאת" - לא בהק }} ===פרק ג=== '''על ויקרא יג יא-יב''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|את הגודל המינימלי של הבהרת חישבנו לעיל פרשה ג יא, וכאן מרחיבים את ההגדרה לכל סוגי הבהרת, עם המחיה או עם השיער ועם הפישיון.}} [א] "צרעת" - בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס {{הע-שמאל|הכינוי "נושנת" מלמד שבין אם המחיה קדמה לבהרת, וזו הופיעה מתחילה עם המחיה במרכזה ("שלא הפוכה"), ובין אם הבהרת קדמה ואחר כך נוצרה באמצעה מחיה ("הפוכה") – הצרעת מטמאת; בניגוד לדין השיער הלבן, שמטמא דווקא אם הוא הפוך ע"י הבהרת – שנאמר "נושנת היא": "נושנת" היא ההפוכה, ו"היא" מלמד על שלא הפוכה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ג|נגעים ד ג.]]}} "נושנת" - מלמד שהיא מטמאה שלא הפוכה. הלא דין הוא: שער לבן סימן טומאה, ומחיה סימן טומאה. מה שער לבן, אינו מטמא אלא הפוך - אף מחיה, לא תטמא אלא הפוכה! ת"ל "נושנת" - מלמד שהיא מטמא שלא הפוכה. [ב] "היא" - מלמד שהיא מטמא הפוכה. והלא דין הוא: מה אם שער לבן, שאינו מטמא שלא הפוך - מטמא הפוך מחיה, שמטמאה שלא הפוכה - אינו דין שתטמא הפוכה? ת"ל "היא" - מלמד מטמאה שהיא הפוכה {{הע-שמאל|אם הנגוע נמצא בזמן ההסגר או ההחלט של בהרת אחת, ונוצרו בו סימני טומאה אחרים – אין מתחילים לראות ולטפל בנגעים האחרים עד שמסתיים הטיפול בנגעים הישנים; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|נגעים ג א,]] וכן לעיל פרק ב ו-ז. מועלית הצעה לקרוא "כי" במשמעות "אם", כלומר אם הנגוע טמא מוחלט אין להסגיר אותו, אבל אם הוא מוסגר בלבד – ניתן להחליט אותו על נגע אחר; אבל ההצעה נדחית שנאמר "טמא הוא", ולכן יש לקרוא "כי" במשמעות "שהרי".}} [ג] "וטמאו הכהן לא יסגירנו" - מלמד שאין מסגירין את המוחלט. מנין שאין מחליטין את המוסגר ולא מסגירין את המוסגר? תלמוד לומר "לא יסגירנו כי טמא הוא" - כל שנקרא עליו שם טמא - אין זקוק לו. [ד] או אינו אלא "ולא יסגירנו אם טמא" שלא יסגירנו כהן, אבל מוחלט – יסגירנו? ת"ל "כי טמא הוא" - בנראה דברתי, ולא ברואה {{הע-שמאל|כאן עוסקים במקרה שהבהרת מכסה את כל עורו של הנגוע. הכיסוי אינו פתאומי, ומצורע שהפך ללבן בכמה שלבים – טהור; כך גם סדר ההתפתחות של הבהרת אינו משנה, בין אם תחילה מראשו לרגליו (ראו בלשון פס' יב) בין ההפך. ר' נחמיה מטהר את הכולו לבן דווקא אם היה לפני כן מוסגר או מוחלט לטומאה, ואילו אם פרחה הצרעת בכולו בבת אחת הוא מטמא אותו; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח|נגעים ח א,]] וכן שם משנה ג, ז-ח - כדעתו.}} [ה] "ואם פרוח תפרח" - אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו אחת. פורחות וחוזרת, פורחת וחוזרת מנין? תלמוד לומר "פרוח תפרח". [ו] אין לי אלא מלמטה למעלה. מלמעלה למטה מנין? ת"ל "תפרח ואם פרוח תפרח" [ז] אין לי אלא מטמאה לטהורה, מטהורה לטמאה מנין? ת"ל "תפרח ואם פרוח תפרח". ר' נחמיה אומר: אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה - טהור. מטהורה לטמאה – טמא. }} ===פרק ד=== '''על ויקרא יג יב-יג''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|הדין של "כולו הפך לבן" תקף לא רק בשאת (כקרום ביצה או כצמר) אלא בכל ארבעת מראות הנגעים; וראו לעיל פרק א ד, פרשה ב א ופרשה ג א.}} [א] "צרעת" - מה תלמוד לומר? שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא בשאת בלבד, מנין לרבות שאר המראות? תלמוד לומר הצרעת. {{הע-שמאל|הבהק אינו ממראות הנגעים, ואם חלק מהנגע המכסה את כל עורו של הנגוע הוא בהק – הנגוע חייב בהסגר.}} "וכסתה הצרעת" - לא הבהק, שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף - תהא סימן טהרה תחלה, תלמוד לומר "וכסתה הצרעת" - לא הבהק {{הע-שמאל|עור שיש בו שחין או מכווה שעדיין לא החלימו – אינו מעכב את ההופך לבן למרות שאין בו צרעת; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ה|נגעים ח ה;]] אבל בשר חי, אפילו אם שטחו קטן מכגריס – מעכב.}} [ב] "את כל עור הנגע" - עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת. או אינו אומר "את כל עור הנגע" - עור הראוי לקבל נגע כגריס יעכב, ושאינו ראוי לקבל נגע כגריס לא יעכב? תלמוד לומר "כולו הפך לבן" {{הע-שמאל|"כולו" אינו כולל את הראש והזקן (אם הם שעירים) ואת כפות רגליו של הנגוע, שהרי במקומות אלו אין הצרעת מטמאת; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ה|נגעים ח ה;]]}} אי "כולו הפך לבן" יכול תוך ראשו, תוך רגליו? תלמוד לומר "מראשו" - להוציא תוך ראשו, "עד רגליו" - להוציא תוך רגליו {{הע-שמאל|צרעת במקומות שאינם נראים בתנוחות המפורטות כאן אינה מטמאת, ומחיה בהם אינה מטמאת את ההופך לבן; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ב#משנה ד|נגעים ב ד.]]}} [ג] "לכל מראה עיני הכהן" - פרט לבית הסתרים. מכאן אמרו: האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים - כעודר - בבית הסתרים, וכמוסק - בבית השחי. האשה - כעורכת וכמניקה את בנה - כעורכת - בבית הסתרים, וכמניקה את בנה - תחת הדד. כאורגות בעומדים - לשחי ליד הימנית. ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית. כשם שהוא נראה לנגעו - כך נראה לתגלחתו {{הע-שמאל|ראו גם לעיל פרק ב ב; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ב#משנה ג|נגעים ב ג.]]}} [ד] דבר אחר "לכל מראה עיני הכהן" - פרט לכהן שחשך מאור עיניו והסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו - לא יראה את הנגעים {{הע-שמאל|ראו לעיל פיסקה א.}} [ה] "וראה הכהן והנה כסתה הצרעת" - מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי פריחה מטהרתו אלא מן השאת בלבד מנין לרבות שאר המראות? תלמוד לומר "הצרעת" {{הע-שמאל| ראו לעיל פיסקה ג: התנוחות המתוארות שם אינן מאפשרות לראות בין אצבעות הידיים או הרגליים.}} "את כל בשרו" - להביא בין האצבעות, ידים ורגלים. {{הע-שמאל|ראו לעיל פיסקה ב; וכן [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ה|נגעים ח ה.]] אם פרחה בכולו חוץ מחצי עדשה, ואז נקרחו הראש והזקן, ואחר כך כיסתה הצרעת גם את חצי העדשה אבל לא את הראש והזקן – הוא חוזר ונטמא.}} דבר אחר: מה תלמוד לומר "את כל בשרו"? מנין אתה אומר: פרחה בכולו אבל לא כחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן, לשחין ולמכוה ולקדח. חזר תוך הראש והזקן - ונקרחו, השחין והמכוה והקדח - ונעשו צרבת יכול יהיה טהור? תלמוד לומר "את כל בשרו" - עד שתפרח בכולו! {{הע-שמאל|הרחבת דין "כולו הפך לבן" לכל סוגי ההחלט וההסגר; ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ג|נגעים ג ג.]] אבל אם לא היה מוסגר כלל אלא טהור, ולפתע כולו הפך לבן – אין הדין חל עליו, והוא מכונה "פורח מן הטהור", וראו דברי ר' נחמיה לעיל פרק ג ז; וכן [[ביאור:משנה נגעים פרק ח|נגעים ח א.]]}} [ו] "וטהר הנגע... טהור" - מה תלמוד לומר? שיכול אין לי פריחה מטהרת, אלא לאחר חליטת מחיה בתחלה. מנין אחר החלט מחיה; בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור לאחר החלט שער לבן; בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור אחר החלט הפשיון; בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, ופריחת הסגר? תלמוד לומר "וטיהר את הנגע טהור" לרבות את כולם. [ז] יכול הפורח מן הטהור יהיה טהור? ת״ל "הוא" - הוא טהור, ואין הפורח מן הטהור טהור, אלא טמא! }} ===פרק ה=== '''על ויקרא יג יד-טו''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|למרות שצרעת בראשי איברים אינה מטמאת (ראו לעיל פרק ב ח), מחיה בהם מטמאת את ההופך לבן; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ג|נגעים ח ג-ד.]] ר' מאיר דורש שגודל המחיה יהיה לפחות כעדשה, שנאמר "בשר חי", ור' יוסי אומר – כלשהו, שהרי ראשי איברים אינם מטמאים בדרך כלל.}} [א] "וביום הראות בו" - בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים. יכול כל שהוא? תלמוד לומר כאן "בשר חי" ולהלן הוא אומר "בשר חי" {{ממ|ויקרא|יג|י}}, מה "בשר חי" נאמר להלן, כעדשה - אף כאן, כעדשה, דברי רבי מאיר. ר' יוסי אומר: וכי משום מחיה הוא מטמא? והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים! אלא גזירת מלך הוא, ואפילו כל שהן. אמר רבי מאיר: וכי משום ראשי אברים הוא מטמא? והלא אפילו חזרה לאמצעיתו טמא! אלא נאמר כאן "בשר חי" ולהלן נאמר "בשר חי", מה "בשר חי" האמור להלן, בכעדשה - אף "בשר חי" האמור כאן, בכעדשה {{הע-שמאל|דורש את ו החיבור, שאינו טמא דווקא ביום הראיה אלא ביום אחר; וכן לעניין צרעת הבגד והבית. אם באותם ימים הוא עסוק במצווה, כגון חתן או עולה לרגל – מתחילים את טומאת הצרעת לאחר שקיים את המצווה, וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ב|נגעים ג ב.]]}} [ב] "וביום" - מלמד שנותנים ב' ימים: ב' ימים לביתו, ב' ימים לכסותו, דברי ר' יהודה. רבי אומר, הרי הוא אומר: "וצוה הכהן" וכולי - אם ממתינים לו לדבר הרשות, לא ימתינו לו לדבר מצוה? וכמה היא מצותו? נראה בחתן - נותנים לו ז' ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל - נותנים לו כל ימי הרגל. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ה|נגעים ח ה:]] למרות שהראש והזקן נקרחו, והשחין וכו' הגלידו, ואין עליהם צרעת – הוא נשאר טהור, כי היה "כולו לבן".}} [ג] "בו" - מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר פרח בכולו, אבל לא בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקדח המורדים, חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת, יכול יהא טמא? תלמוד לומר "בו" - בהופך, אם הפך טמא. הא אם חזר לראש ולזקן, לשחין ולמכוה ולקדח - אינו טמא! {{הע-שמאל|כשנטהר מדין כולו לבן, וצמח לו שיער לבן ר' יהושע מטמא, כשם שמחיה מטמאת. ר' עקיבא מטהר, כי אם היתה בו בהרת ואז נוצר בה שיער לבן הוא טמא, ואפילו אז, אם פרחה הצרעת בכולו הוא נטהר, לכן גם אם קדמה הפריחה בכולו לשיער הלבן הוא טהור; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ב|נגעים ח ב.]]}} [ד] "בשר חי" החוזר טמא, אין שער לבן החוזר טמא. ר' יהושע מטמא שר' יהושע אומר: שער לבן סימן טומאה, ומחיה סימן טומאה: מה מחיה {{ב|חוזרת,|נוצרת ל"כולו לבן"}} טמא - אף שער לבן, יחזור ויטמא. אמר לו ר' עקיבא: אימתי יפה כחו של שער לטמא: בזמן ששמש החלט או בזמן שלא שמש החלט? אמר לו: בזמן שלא שמש החלט. אמר לו: מה בזמן ששמש החלט, אינו מעכב את הפריחה, בזמן שלא שימש החלט, אינו דין שלא יעכב את הפריחה? ועוד, שנאמר "בשר חי" - בשר חי החוזר טמא, ואין שער לבן החוזר טמא! {{הע-שמאל|למרות שהבהק אינו מארבעת מראות הנגעים, ולכן אם כיסה חלק מגופו בהק וחלק צרעת אינו נחשב "כולו לבן" - אם נטהר מדין "כולו לבן", '''ואחר כך''' חלק מהצרעת הפך לכהה (בוהק) – אינו נטמא, שנאמר "בשר חי" דווקא. מבחינה זו הבהק אינו בשר חי ואינו צרעת; וראו לעיל פרק ד א.}} [ה] "בשר חי" החוזר טמא ולא הבהק החוזר טמא. הלא דין הוא: בהק מעכב ומחיה מעכבת. מה מחיה, חוזרת ומטמא - אף הבהק, יחזר ויטמא? תלמוד לומר "בשר חי" - בשר חי החוזר טמא, ואין הבהק החוזר טמא! {{הע-שמאל|אם הפך לבן מתוך החלט או מתוך הסגר, ואחר כך התגלו ראשי איברים ונרפאו מהצרעת – הוא טמא, ואין זה משנה כיצד בדיוק הגיע למצב של "כולו לבן"; והשוו לעיל פיסקה א וכן לעיל פרק ד ו}} [ו] "וראה הכהן את הבשר החי וטמאו" - מה תלמוד לומר? שיכול אין לי ראשי איברים שנתגלו, שיהיו טמאים אלא לאחר פריחת החלט מחיה בתחילה. מנין אחר פריחת החלט מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור אחר פריחת החלט שיער לבן בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור אחר פריחת החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, אחר פריחת הסגר? תלמוד לומר "וראה הכהן את הבשר" הרי "וטמאו" - לרבות את כולם! {{הע-שמאל|הבא בכולו לבן מתוך הפטור - מוסגר (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח|נגעים ח א;]]) ואם צמח בו שיער לבן הוא טמא מוחלט. המצב הזה מכונה במשנה ([[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ז|נגעים ח ז]]) "בהרת גדולה". אם בזמן ההסגר או לאחריו, שהוחלט לטומאה או נפטר לטהרה, חזרו ראשי האיברים ויש עליהם מחיה, והשיער הלבן השחיר או נשר - הוא נשאר באותו המצב: אם מוסגר, אם מוחלט לטומאה (כאשר יש עליו שיער לבן) – אם פטור וטהור.}} [ז] יכול הבא בכולו לבן, שחזרו בו בראשי איברים מתוך הפטור - יהא טמא? ת״ל "הוא". אוציא את הבא בכולו לבן שחזרו בו בראשי איברים מתוך הפטור, ולא אוציא את הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי איברים, בין מתוך החלט בין מתוך הסגר? תלמוד לומר "טמא הוא צרעת הוא" - הוא טמא, ואין הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי איברים, בין מתוך החלט בין מתוך ההסגר בין מתוך הפטור - טמא, אלא טהור! }} ===פרק ו=== '''על ויקרא יג טז-יח''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראשי איברים במי ש"כולו לבן", אם הם מצורעים – טהור ואם חיים – טמא; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ד|נגעים ח ד.]]}} [א] "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן" הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו, שיהיו טהורים. יכול פעם אחת? ומנין אפילו מאה פעמים, נתכסו טהור, נתגלו טמא? תלמוד לומר "ישוב... או כי ישוב" {{הע-שמאל|לעניין הבהק ראו לעיל פרק ה ה.}} [ב] "ונהפך ללבן" - אפילו למראה בהק, שהייתי אומר הואיל והוא סימן טומאה בתחלה, תהא סימן טומאה בסוף! תלמוד לומר "ונהפך ללבן" - למראה בהק {{הע-שמאל|שוב מרחיבים את דין "כולו לבן" לעניין ראשי האיברים שחיו וחזרו והצטרעו, שהוא טהור – לכל המקרים של ההפיכה ללבן; והשוו לעיל פרק ה ו ופרק ד ו.}} [ג] "וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר את הנגע טהור הוא" - מה תלמוד לומר? שיכול אין לי ראשי איברים שנתגלו וחזרו ונתכסו, שיהיו טהורים - אלא אחר חזרת פריחת החלט מחיה בתחלה. מנין אחר חזרת פריחת החלט מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, אחר הפטור, אחר חזרת פריחת החלט שער לבן בתחלה, בסוף שבוע א׳, בסוף שבוע ב׳, אחר הפטור, אחר חזרת החלט הפשיון בסוף שבוע א׳, בסוף שבוע ב׳, אחר הפטור, אחר חזרת פריחת הסגר? תלמוד לומר "וראהו.. והנה נהפך.. טהור הוא" לרבות את כולם {{הע-שמאל|דין "כולו לבן" אינו חל על מי שבא בתחילה כולו לבן, ופרח מן הטהור.}} [ד] יכול הבא בכולו לבן בתחלה יהא טהור? תלמוד לומר "הוא" - הוא טהור ואין הבא בכולו לבן בתחלה טהור, אלא טמא {{הע-שמאל|הבהרת על השחין נחשבת כזו רק אם השחין התחיל להחלים, אבל אין צורך להמתין לריפוי גמור שלו.}} [ה] "שחין" - יכול מורד? תלמוד לומר "ונרפא". אי "ונרפא" יכול עד שתעשה צלקת? תלמוד לומר "שחין". הא כיצד? נרפא ולא נרפא; וכן הוא אומר למטה "צרבת השחין הוא" - עד שתקרום כקליפת השום {{הע-שמאל|ההגדרה של "שחין" כוללת גם כוויות שאינן מאש, ושפשופי עור מכל מיני סיבות.}} [ו] אין לי אלא שחין שעלה מאליו מנין לקה בעץ, באבן, ובגפת, ובחמי טבריה, ובכל דבר שאינו בא מחמת האש הוא שחין? תלמוד לומר "שחין... שחין" - ריבה {{הע-שמאל|דין השחין חל גם על שחין שהיה לפני מתן תורה, בניגוד לדין הצרעת; ראו לעיל פרק א א-ב ופרשה ג ב; שהרי השחין מביא להקלה בדיני הצרעת יחסית לעור החי.}} אין לי אלא שחין שלאחר הדיבור, שלפני הדיבור מנין? בעכו"ם משנתגייר, עד שלא שנתגייר מנין? בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין? תלמוד לומר "שחין... שחין" ריבה {{הע-שמאל|הדין של אדם שכל עורו הוכה בשחין הוא כדין אדם שחלק מעורו נעשה שחין: אם התחיל השחין להתרפא, ואם נוצרה בו בהרת – יש להסגירה למשך שבוע אחד, ואם היא פושה בשאר השחין או צומח בה שיער לבן – מחליטים את הנגוע לטומאה. כך גם הדין של בהרת שכיסתה את כל השחין, וכן גם אם השחין והבהרת כיסו את כל עורו של המנוגע והוא טהור. אם הבהרת כיסתה מחוץ לשחין את כל עורו, והשחין לא התחיל להתרפא ("מורד") – ראו לעיל פרק ד ב, שהוא טהור; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ח#משנה ה|נגעים ח ה.]] דורש "'''בו''' בעורו"}} אין לי אלא שחין שיש לו היכן שיפשה, שחין שאין לו להיכן שיפשה מנין? תלמוד לומר "כי יהיה בו בעורו" - אפילו בכולו. אין לי אלא בזמן שמקצת שחין ומקצת בהרת מקצת שחין וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין. כולו שחין וכולו בהרת מנין? תלמוד לומר "כי יהיה בו בעורו" אפילו בכולו: {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ט#משנה ג|נגעים ט ג.]] השאלה היא על מקרה שהבהרת מכסה את כל השחין (ולא יכולה לפשות עוד), והם נמצאים בכף ידו של המנוגע, שאין שם שיער. ר' אליעזר לא ידע מה לענות לשואלים, אבל עמד על דעתו שיש להסגיר, והתנה את הרשות שנתן לר' יהושע בן בתירא לדרוש בכך שהמסקנה תהיה כדעתו. ר' יהושע טען שיתכן שיהיה למנוגע שחין בצמידות לשחין הקיים, והבהרת תפשה לתוכו. אמנם מדובר בחשש רחוק, אבל יש להסגיר את הנגע. ר' אליעזר אישר את ההסבר ושיבח את ר' יהושע בן בתירה.}} [ז] שאלו את ר' אליעזר: מי שעלה לתוך ידו בהרת כסלע, ומקומה צרבת השחין - מהו? אמר להם: יסגיר. אמרו לו: למה? לגדל שער לבן - אינה ראויה, לפשיון - אינה פושה, ולמחיה - אינה מטמאה! אמר להם: שמא תכנוס ותפשה. אמרו לו: והרי מקומה כגריס! אמר להם כך שמעתי, "יסגיר"! א״ל ר' יהושע בן בתירה: אלמדנו? אמר לו: אם לקיים דברי חכמים - הין. אמר לו: שמא יולד שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. אמר לו חכם אתה, שקיימת את דברי חכמים }} ===פרשה ד=== '''על ויקרא יג יט-כג''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|מניסוח דברי ר' יהושע בן בתירא [[ביאור:משנה נגעים פרק ט#משנה ג|בנגעים ט ג]] עולה שהוא סבר כת"ק, שיש חשיבות לסדר בין השחין והשאת. ראב"י חולק עליהם, וטוען שגם אם היתה בהרת לפני השחין – בתחילה, כל זמן שהשחין "מורד" – היא אינה מטמאת, ולאחר שהתחיל להגליד היא מטמאת.}} [א] "והיה במקום השחין שאת" - שיקדים השחין לשאת, ולא תקדם השאת לשחין. ר' אליעזר בן יעקב אומר: קרוי הוא "במקומו" עד שלא בא לשם. [ב] כיצד? היה בעור הבשר עד שלא נעשה שחין וחיה - ראב"י מטמא וחכמים מטהרים {{הע-שמאל|צבע הבהרת שעל השחין אינו דווקא לבן, וגם צבע ורוד מטמא; וראו לעיל פרשה ב ג. הביטוי "נגע צרעת" כולל את מראות הפתוך (ורוד) בכל ארבעת מראות הנגעים. אם הנגע משנה את צבע העור, בין בהיר יותר בין כהה יותר – הוא מטמא.}} [ג] "שאת לבנה" - מלמד שהיא מטמא חלקה. "בהרת לבנה אדמדמת" - מלמד שהיא מטמאה בפתוך. יכול השאת תטמא חלקה, והבהרת תטמא בפתוך ומנין ליתן את האמור בשאת בבהרת, ואת האמור בבהרת בשאת? ת"ל "נגע צרעת" [ד] "מראה שפל" - אין לי אלא מראה שפל. מנין לרבות את השוה ואת הגבוה? ת"ל "ושפלה איננה מן העור" {{הע-שמאל|השחין והמכווה אינם פושים זה לזה ולא לעור הבשר, ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ט#משנה ב|נגעים ט ב,]] כלומר גם אם למעשה פשה נגע מהשחין המתרפא לעור הבשר – הנגע נחשב כנגע חדש. הדרשה מפרשת את התנאי "ואם... " בפס' כג כהנחיה הלכתית.}} "בשחין פרחה" - אבל לא בעור הבשר. יכול לא תפשה בעור הבשר, אבל תפשה בעור המכוה? ת"ל "ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה" - מקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא בעור הבשר ולא בעור המכוה {{הע-שמאל|ראו לעיל פרק ב ח-ט, וכן [[ביאור:משנה נגעים פרק ו#משנה ז|נגעים ו ז.]] לעניין החוט היוצא מנגע ורחבו המינימלי כדי להחשב כנגע בעצמו ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה ה|נגעים ד ה.]]}} [ה] "ואם יראנה" - כולה כאחת "והנה אין בה" - ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אפילו יש בו רוחב שתי שערות? ת"ל "והנה אין בבהרת שער לבן" {{הע-שמאל|גם פשיון לאחר הפטור מטמא את הנגע, בשחין כמו בעור הבשר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ד|נגעים ג ד,]] ולעיל פרשה ג ג.}} [ו] "ואם פשה תפשה בעור" - מה ת"ל? לפי שנאמר "וראהו הכהן ביום השביעי... ואם פשה תפשה" שיכול אין לי פשיון מטמא אלא בשביעי בלבד; שמיני, תשיעי, עשירי מנין? ת"ל "תפשה... ואם פשה תפשה" {{הע-שמאל|ראו לעיל פרק ב* יב. כאן חוזרים על הדרשה עבור צרעת בשחין, ולכן אין כאן מחיה ואין שבוע שני; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ד|נגעים ג ד.]]}} [ז] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, בתחלה, בסוף שבוע, לאחר הפטור. וכן בפשיון: החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון בסוף שבוע, לאחר הפטור לכך נאמר "תפשה... ואם פשה תפשה" {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ה#משנה ד|נגעים ה ד.]] לדעת חכמים אפילו אם מדובר בשני נגעים באותו אדם, שאחד מהם פשה ולכן אילו היה זוכר איזה נגע פשה היה טמא – כיוון שאינו זוכר - אין הכהן מטמא את הנגוע; וראו [[ביאור:משנה טהרות פרק ה#משנה ג|טהרות ה ג-ד,]] [[ביאור:תוספתא/נגעים/ג#יא|ותוספתא נגעים ג יא.]]}} "וטמא... אותו" - את הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק. כיצד? שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע. בסוף שבוע, בזה כסלע ובזה כסלע, ואינו יודע באיזה מהם פשה, בין באיש אחד בין בשני אנשים - טהור. רבי עקיבא אומר: באיש אחד טמא, בשני אנשים טהור. אמרו לו: והלא נאמר "נגע הוא"! אם כן למה נאמר "וטמא אותו"? את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק! {{הע-שמאל|ראו לעיל פיסקה ד.}} [ט] "ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה" - מקום שתחתיה היא פושה, אינה פושה לא בעור הבשר ולא בעור המכוה {{הע-שמאל|הפטור אם לא פשתה הצרעת הוא דווקא לצרבת השחין, כלומר שיש עדיין סימנים לשחין, ולא במקרה שהשחין נרפא לגמרי.}} "צרבת" - שיהא מקומה צרוב, ושיהא מקומה ניכר {{הע-שמאל|הצד השני של פיסקה ח: כשם שאין מטמאים בספק כך אין מטהרים בספק, ולכן אם לאחר שהחליט את שני הנגועים, ובאחד מהם הלך הפישיון, ואין הכהן יודע במי משניהם – אינו מטהר אף אחד מהם; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ה#משנה ה|נגעים ה ה.]]}} "וטהרו" - את הודאי מטהר, ואינו מטהר את הספק. כיצד? שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע. בסוף שבוע בזה כסלע ועוד, ובזה כסלע ועוד - שניהם טמאים. אעפ"י שחזרו להיות כסלע וכסלע - שניהם טמאים, עד שיחזרו להיות כגריס לכך נאמר "וטהרו" - את הודאי הוא מטהר, ואינו מטהר את הספק }} ===פרק ז=== '''על ויקרא יג כד-כח''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|הקדשת פרשיות מיוחדות לשחין ולמכווה, למרות שרוב דיניהם שוים, מלמדת שאין מצרפים אותם זה לזה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ט#משנה ב|נגעים ט ב.]] השחין והמכווה נראים דומים, ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ג#יב|תוספתא נגעים ג יב,]] אבל הכהן צריך לדעת האם לפניו שחין או מכווה, ואם אינו יודע אינו יכול לטמא את הנגע. גם לעניין שיעור הבהרת אינם מצטרפים זה עם זה ולא לנגע בעור הבשר, אלא אם הגלידו לגמרי.}} [א] "כי יהיה בו בעורו שחין... או בשר כי יהיה בעורו מכות אש" - מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפים זה עם זה. [ב] לא שבאו ואיני יודע אם שחין הוא או מכוה היא; אלא אפילו כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה - אין מצטרפים {{הע-שמאל|מכווה חיה – טהורה, ומכווה שהגלידה לגמרי – כעור הבשר; כאן מדובר על מצב הביניים, שנעשה קרום דק על המכווה; וראו לעיל פרק ו ה.}} [ג] "מכות אש" - יכול מורד? ת"ל "והיתה מחית המכוה", יכול עד שתעשה צלקת? ת"ל "מכות אש". הא כיצד? חייתה ולא חייתה. וכן הוא אומר למטה "צרבת המכוה היא" עד שתקרום כקליפת השום. {{הע-שמאל|מכווה מוגדרת ככוויה מאש או מדבר שחומם באש; וראו לעיל פרק ו ו.}} [ד] אין לי אלא בזמן שנכוה באור, מנין נכוה בגחלת, או ברמץ או בסיד רותח, בגפסים רותח וכל שהוא מחמת האש - זו היא מכוה? ת"ל "מכוה... מכוה" ריבה. {{הע-שמאל|מכווה שהיתה ביהודי לפני המצווה והתחילה להגליד – עלולה להינגע, וראו שם.}} אין לי אלא מכוה שלאחר הדיבור; שלפני הדיבור מנין? בעכו"ם משנתגייר; עד שלא נתגייר מנין? בקטן משנולד. עד שלא נולד מנין? ת"ל "מכוה... מכוה" ריבה. אין לי אלא מכוה שיש לה להיכן שתפשה. מכוה שאין לה להיכן שתפשה מנין? ת"ל "כי יהיה בו" אפילו בכולו. אין לי אלא בזמן שמקצתה מכוה ומקצתה בהרת. מקצת מכוה וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו מכוה, כולו מכוה וכולו בהרת מנין? ת"ל "בעורו... בעורו" ריבה {{הע-שמאל|ראו לעיל פרשה ד ג.}} [ה] "בהרת לבנה אדמדמת" - מלמד שהיא מטמאה בפתוך. ומנין שמטמא חלקה? ת"ל "לבנה". מנין לרבות שאר המראות? ת"ל "או לבנה" {{הע-שמאל|ראו לעיל פרשה ד ה.}} [ו] "ואם יראנה" - כולה כאחת. "והנה אין בבהרת שער לבן" - זה שאמרו לרבות את החוט היוצא ממנו, שיש בו רוחב שתי שערות [ז] "ושפלה איננה מן העור והיא כהה" – זו שאמרנו לרבות את השוה וגבוה {{הע-שמאל|ראו לעיל פרשה ד ו.}} [ח] "וראה הכהן ביום השביעי... ואם פשה תפשה בעור" שיכול אין לי פשיון מטמא אלא בסוף שבוע. מנין אף לאחר הפטור? ת"ל "תפשה... ואם פשה תפשה". {{הע-שמאל|ראו לעיל פרשה ד ז.}} [ט] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, וכן פשיון - בתחלה, ובסוף שבוע, לאחר הפטור. החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר, וכן בשער לבן - בסוף שבוע, לאחר הפטור לכך נאמר "תפשה... ואם פשה תפשה" {{הע-שמאל|הגדרת הנגע כ"צרעת" מאפשרת ללמוד מצרעת העור על צרעת השחין וצרעת המכווה,:כשם שהיא איפשרה לעיל (למשל פרק ד ה) לטעון שדינם של כל ארבעת מראות הנגעים אחיד.}} מה ת"ל צרעת צרעת צרעת ג' פעמים? "צרעת" כגריס. "צרעת" ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת. "צרעת" ליתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה בשחין. {{הע-שמאל|המילה "היא" מצמצמת את הנגע, בניגוד למילה "צרעת", המרחיבה אותו. המילה מוציאה את המחיה שמטמאת נגע בעור הבשר, (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ד|נגעים ג ד,]]) וכן היא מצמצמת את המראה לאחד מארבעת מראות הנגעים , ולא בוהק או מראה חמישי, וכן מצמצמת את צירוף הבהרת מהמכווה לבהרת מהשחין (ראו פיסקה א).}} מה ת"ל היא היא היא ג' פעמים? "היא" אינה מטמאה במחיה בתחלה, ובסוף שבוע, ולאחר הפטור. "היא" פרט לפשתה לבהק בסוף שבוע, לאחר הפטור. "היא" אין לה מראה חמישית "היא" אין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה. }} ===פרשה ה=== '''על ויקרא יג כט-ל''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ז|נגעים י ז:]] במצב כזה הנתק החיצוני אמנם אינו מטמא, כי יש בתוכו שיער שחור; אבל הנתק הפנימי מטמא.}} [א] "איש..." - להביא את שניתק נתק בתוך נתק, דברי ר' עקיבא {{הע-שמאל|גם לאשה יש צרעת הזקן. הדרשה כאן אינה עוסקת בעניין זה אלא מרחיבה את הדין גם לאנדרוגינוס ולטומטום.}} איש ואשה - אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות טומטום ואנדרוגניס? תלמוד לומר "או" {{הע-שמאל|השוו לעיל פרק ז א ופרשה ד ג, דין דומה ליחס בין השחין והמכווה.}} "כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" - מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה. [ב] יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו זה לזה? תלמוד לומר "צרעת הראש או הזקן" - כשם שאין מצטרפין זה עם זה, כך אין פושין מזה לזה. {{הע-שמאל|נתק בראש אבל לא בזקן מטמא, וכן ההפך.}} [ג] אין לי אלא בזמן שיש לו בראש ובזקן. יש לו בראש אבל לא בזקן, בזקן אבל לא בראש מנין? תלמוד לומר "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש '''או''' בזקן" {{הע-שמאל|בפס' לא מסגיר הכהן את הנתק למרות שמראהו אינו עמוק מן העור, ומכאן שעניין זה אינו חיוני לטומאת הנתק. הדרשה לומדת שהנתק אינו מריטת שערות בידי אדם אלא בידי שמים.}} [ד] "מראהו עמק" - אין לי אלא מראהו עמוק, מנין לרבות את השוה והגבוה? תלמוד לומר "והנה אין מראהו עמק מן העור" {{ממ|ויקרא|יג|לא}}. ואם כן למה נאמר "מראהו עמוק"? יכול אם נתקו אדם יהא טמא? תלמוד לומר "מראהו עמוק" - מה מראהו עמוק בידי שמים, אף אין לי אלא בידי שמים. {{הע-שמאל|השוו לדין שיער לבן, לעיל פרק ב ב-ד. דורש גם צהוב-זהב.}} [ה] "ובו" - להביא את שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו. "ושער" - מיעט שער שתי שערות "צהוב" - לא ירוק, לא אדום, ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער לבן? ודין הוא: ומה אם שער צהוב, שאינו סימן טומאה בנגע, הרי היא סימן טומאה בנתק. שער לבן, שהוא סימן טומאה בנגע, אינו דין שיהא סימן טומאה בנתק? תלמוד לומר "צהוב" - צהוב ולא לבן. ולמה הוא דומה? לתבנית הזהב {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י|נגעים י א:]] ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי מסכימים שהפרשנות היא כלשון בני אדם, וחולקים בשאלה האם ההקשר בלשון בני אדם קובע, כלומר האם הפרשנות היא לפי 'שיער דק' או לפי 'דק' כשלעצמו.}} "דק" - לקוי קצר, דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר: אפילו ארוך. אמר ר' יוחנן בן נורי: ומה הלשון הוא אומר "דק מקל זה", "דק קנה זה" - דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך? אמר לו ר' עקיבא: עד שאנו למדין מן הקנה - נלמד מן השיער! "דק שערו של פלוני" - דק לקוי קצר, לא דק לקוי ארוך! {{הע-שמאל|אין בנתק ארבע מראות נגעים בהכרח, ולכן אינו מכונה "צרעת" סתם. אם צמח שיער צהוב במקום בהרת מחוץ לראש ולזקן אינו מטמא, וראו גם לעיל פרק ב ד. אם נוצרה בראש או בזקן בהרת – אין הבהרת מטמאת, גם אם פשתה.}} [ז] יכול מוסף על ארבע מראות שבעור הבשר? תלמוד לומר "וטמא אותו הכהן נתק הוא". [ח] יכול אינו מוסף על ד' מראות שבעור הבשר, אבל יטמא מקום הבהרת? תלמוד לומר "נתק הוא": הוא אינו מטמא מקום הבהרת. יכול לא יטמא מקום הבהרת, אבל תהא הבהרת מטמאה בראש ובזקן? תלמוד לומר "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא" - אין לראש ולזקן טומאה, אלא טומאת נתקים בלבד! }} ===פרק ח=== '''על ויקרא יג לא''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|הלכות הקושרות את הנתק לנגע: לדעת ר' שמעון אם קדם השיער הצהוב לנגע – אינו מטמא, למרות ששיער צהוב מטמא גם כשהנגע אינו אחד מארבעה מראות נגעים (ראו לעיל פרשה ה ז); בעניין הנגע ראו לעיל פרק ב ב [[ביאור:משנה נגעים פרק ד#משנה יא|ונגעים ד יא.]] ר' יהודה מסיק מכך שלא נאמר "הפך צהוב", אלא "ובו שיער צהוב" – שהשיער הצהוב מטמא גם אם הוא קדם לנגע (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ד|נגעים י ד,]]) וקושר את הנתק לנגע בעניין גודלם (כגריס, ראו לעיל פרשה ג יא) ובעניין הפישיון מבחוץ פנימה, שאינו נחשב פישיון; בעניין הנגע ראו דעת חכמים [[ביאור:משנה נגעים פרק ו#משנה ג|בנגעים ו ג.]] וראו דעות נוספות לקמן בסוף פיסקה ו.}} [א] "וכי יראה הכהן את נגע הנתק" - אמר ר' שמעון מה ת"ל "נגע הנתק"? הקיש נגע לנתק: מה נגע, שיער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף נתק, שיער צהוב שבו לא יטמא אלא הפוך. [ב] שיער צהב דק קל וחומר: ומה אם שיער לבן, שאין שיער אחר מציל מידו, אינו מטמא אלא הפוך שיער צהוב דק, שיש שער אחר מציל - אינו דין שלא יטמא אלא הפוך? לא! אם אמרת בשער לבן, שלא יפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה תאמר בשער צהוב דק, שיפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה? הואיל ויפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה - יטמא הפוך ושלא הפוך! ת"ל "נגע נתק" - הקיש נגע לנתק: מה הנגע, שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף הנתק, שיער צהוב שבו לא יטמא אלא הפוך! [ג] ר' יהודה אומר: כל מקום שצריך לומר "הפך" אמר "הפך" אבל הנתק שנאמר בו "ושער צהב" - מטמא הפוך ושלא הפוך! [ד] א"כ למה נאמר "נגע נתק"? הקיש נתק לנגע: מה נגע, אינו פחות מכגריס - אף נתק, כגריס! וכשהוא אומר למטה "נגע נתק" הקיש נגע לנתק: מה נתק, שאין פשיון לתוכו - אף נגע, שאין הפשיון לתוכו! {{הע-שמאל|ראו לעניין שיער לבן לעיל פרק ב ב, ושם פיסקה ד. הדרשה על "שחור" מגדירה את השיער המציל מטומאה ככל שיער שאינו צהוב. אבל אם יש שערה אחת צהובה ושערה מצבע אחר – אין לטמא ואין לטהר את הנתק, אלא יש להסגירו; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ג|נגעים י ג-ד.]]}} [ה] "ושער" - מיעוט שער - שתי שערות. "שחור" - אין לי אלא שחור, ומנין לרבות את הירוק ואת האדום? ת"ל "שער". א"כ למה נאמר 'שחור'? - שהשחור מציל והצהוב אינו מציל. [ו] איזהו צהוב שאינו מציל? הרי שקדם את הנתק - טמא, דברי ר' יהודה! אלא שהיו בו שתי שערות: אחת צהובה ואחת שחורה, אחת צהובה ואחת לבנה. הייתי אומר הואיל ואינן מצטרפין לטומאה - יצטרפו לטהרה! ת"ל "שחור": השחור מציל והצהוב אינו מציל! ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיער צהוב שקדם את הנתק - לא מטמא ולא מציל. ר' שמעון אומר: כל שאינו סימן טומאה בנתק - הרי הוא סימן טהרה בנתק! {{הע-שמאל|אם בתוך הנתק יש שיער שחור, המוקף בשיער צהוב – הנתק טהור. לכן אם שני נתקים התחברו בשני מקומות ובין שני החיבורים נשאר שיער שחור – הנתק נטהר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ו|נגעים י ו-ז.]]}} [ז] "אין בו" - עד שיהא מבוצר בו. מכאן אמרו: ב' נתקים זה בצד זה, ושיטה של שער מפסקת בינתים. נפרץ ממקום אחד - טמא. משני מקומות - טהור. כמה תהא פרצה? מקום שתי שערות. נפרץ ממקום אחד כגריס - טמא, מפני שלא כנס שער שחור לתוכו. [ח] שני נתקים זה לפנים מזה, ושיטה של שער מפסקת ביניהם. נפרץ ממקום אחד- טמא. משני מקומות טהור. כמה תהיה פרצה? מקום שתי שערות. נפרץ ממקום אחד כגריס – טהור, מפני שכנס שיער שחור לתוכן. {{הע-שמאל|הבסיס לדין ההצלה בשיער שחור: טהרת הנתק היא או בשיער שחור או באי פיסיון ואי צמיחת שיער צהוב.}} [ט] "ושער שחור אין בו והסגיר" - ואם יש בו, פטור. או אינו אומר אלא "ושער שחור אין בו והסגיר" ואם יש בו טמא? כשהוא אומר "ואם בעיניו עמד הנתק... טהור הוא" הרי זה בא ללמד על שיער שחור, שהוא סימן טהרה בנתק. הא מה אני מקיים "ושער שחור אין בו"? - ואם יש בו, פטור {{הע-שמאל|השוו לעיל פרשה ב ט.}} "והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים" - תחלה }} ===פרק ט=== '''על ויקרא יג לב-לז''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|למרות שאין צורך לבחון אם יש בנתק אחד ממראות נגעים – צריך לראות אותו דווקא ביום; השוו לעיל פרק ב* א.}} [א] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום", ולא בלילה. [ב] יכול עור הבשר, שהוא מטמא בארבע מראות, יהא צריך יום, נתקים, שאין מטמאים בד' מראות, לא יהיו צריכים יום? תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה {{הע-שמאל|לדברי ר' יהודה ראו לעיל פרק ח ג. לדברי ר' יוחנן בן נורי ראו לעיל פרשה ה ה.}} [ג] "והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב" ר' יהודה אומר: אינו אומר "לא הפך בו שיער צהוב" אלא "לא '''היה''' בו שיער צהוב" הא אם קדם את הנתק - טמא. ר' יוחנן בן נורי אומר: אינו אומר "לא היה בו שער שער צהוב '''דק'''" אלא "לא היה בו שער צהוב" - ואפילו ארוך. {{הע-שמאל|הסגר והחלט הנתק אינו תלוי בשאלה האם הוא למעשה עמוק מעור הקרקפת או לא; וראו לעיל פרשה ה ד.}} "ומראה הנתק אין עמק מן העור" - לא ממשו {{הע-שמאל|בגילוח של ההסגר, שנעשה רק למטרת בדיקה, ואינו גילוח טקסי – אין צורך בכהן ובתער, אלא כל אדם יכול לגלח אותו בכל כלי שירצה.}} [ד] "והתגלח" - בכל אדם. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בכהן, יכול אף זו בכהן? תלמוד לומר "והתגלח" - בכל אדם. [ה] "והתגלח" - בכל דבר. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בתער, יכול אף זו בתער? תלמוד לומר "והתגלח" - בכל דבר. {{הע-שמאל|התגלחת – גם זו שנועדה לבדוק את הנתק - דוחה את הנזירות; וראו [[ביאור:תוספתא/נזיר/ד#ג|תוספתא נזיר ד ג.]] אפילו נזיר שסיים את נזירותו, וחייב לגלח את כל שערו, ויש בו נתק החשוד (בספק) כמטמא (אם יפשה) – אינו רשאי לגלח את הנתק; כלומר הוא חייב להשאיר סביב הנתק שתי שערות סמוכות כדי לבדוק את הנתק פושה; אבלל ראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ח#משנה ב|נזיר ח ב,]] שחולקת על כך.}} [ו] "והתגלח" - אעפ"י שהוא נזיר. לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו", יכול אף על פי מנוגע? תלמוד לומר "והתגלח" - אעפ"י נזיר [ז] יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק? תלמוד לומר "ואת הנתק לא יגלח" וכי מה יש בו? ואם כן למה נאמר "ואת הנתק לא יגלח"? אלא סמוך לנתק לא יגלח. הא כיצד? מגלח חוצה, ומניח שתי שערות סמוך לו, כדי שיהא ניכר אם פשה. {{הע-שמאל|אם תלש סימני טומאה מהנגע או מהנתק (שיער לבן או צהוב בהתאמה) עבר בלא תעשה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ז#משנה ד|נגעים ז ד.]]}} ומנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו, עובר בלא תעשה? תלמוד לומר ואת הנתק לא יגלח {{הע-שמאל|ראו לעיל פרק ב* י, וכן [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ה|נגעים ג ה:]] כל זמן שהנתק קיים ומוסגר - האדם מטמא משכב ומושב, וכן את כלי הבית שבא אליו.}} [ח] "וכבס בגדיו" - מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה, "וטהר" - מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים. "וכבס בגדיו" - וטבל. יכול הרי הוא מסולק? תלמוד לומר "ואם פשה יפשה... טמא" [ט] "אחרי טהרתו" - אין לי אלא לאחר הפטור, ומנין אף בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני? תלמוד לומר "יפשה... ואם פשה יפשה" {{הע-שמאל|ראו לעיל פרק ב* י, פרשה ד ז, פרק ז ט [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ה|ונגעים י ה.]] אם סיבת ההחלט נעלמה וחזרה – דינו עדיין מוחלט, כי רק בבדיקה של הכהן עשוי הסטאטוס של הנגוע להשתנות. הכהן אינו צריך לבדוק ("לבקר") מתי צמח השיער הצהוב אלא הוא מטמא את הנגוע; אם יש פישיון הוא אינו צריך בכלל שיער צהוב כדי לטמא את הנגוע; הלכה שלישית הנלמדת מאותו הפסוק היא שאין מסגירים את המוסגר וכו', ראו לעיל פרק ב ז.}} [י] החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר, וכן בפשיון - בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, הרי הוא כמו שהיה? לכך נאמר "יפשה... ואם פשה יפשה". החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון, וכן שער צהוב - בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, הרי הוא כמו שהיה! (תלמוד לומר "יפשה... ואם פשה יפשה") [יא] ומנין לשער צהוב החוזר לאחר הפטור? תלמוד לומר "לא יבקר הכהן לשער הצהב טמא הוא" [יב] ומנין לשער צהוב שיטמא שלא בפשיון, ומנין לפשיון שיטמא שלא בשער צהוב? תלמוד לומר "לא יבקר לשער הצהוב טמא הוא" [יג] ומנין שאין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט, ואין מסגירין את המוחלט, ואין מחליטין את המוסגר בנתקים? תלמוד לומר "לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא" {{הע-שמאל|דורש "בעיניו" לא על הנגע אלא על הכהן, בנו ותלמידו המסייעים לו לבחון את הנגע; עיניו ולא עינו.}} [יד] "ואם בעיניו" - אין לי אלא בעיני עצמו. בעיני בנו, בעיני תלמידו מנין? תלמוד לומר "ואם בעיניו עמד הנתק" {{הע-שמאל|ראו לעיל פרק ח ה. לעניין השער שצמח אחרי הסגר ("הצומח") – הוא מטהר אפילו אם צמח בקצה הנגע ("שאינו מבוצר"), ושער שחור ישן מטהר אפילו אם הנגע פשה והקיף אותו ("בסוף"); וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ג|נגעים י ג.]]}} "ושער" - מיעוט שער שתי שערות. "שחור" - אין לי אלא שחור. מנין לרבות את הירוק ואת האדום? תלמוד לומר "ושער שחור". "צמח בו" – אף על פי שאין מבוצר בו. אין לי אלא הצומח בסוף והמשואר בתחלה. מנין הצומח בתחלה והמשואר בסוף? - תלמוד לומר שער שער, ריבה {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ח||נגעים י ח;]] שתי מסורות על דברי ר' שמעון.}} [טו] מי שהיה בו נתק ובו שער צהוב - טמא. נולד לו שער שחור - טהור. אעפ"י שהלך לו שער שחור - טהור. ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש: כל נתק שטהור שעה אחת - אין לו טומאה לעולם. ר"ש אומר: כל שער צהוב שטהר שעה אחת - אין לו טומאה לעולם {{הע-שמאל|אם צמח שיער שחור בנתק, אבל בתוך השיער השחור נוצר נתק פנימי חדש – הנגוע לא נרפא ואינו נטהר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ז|נגעים י ז,]] המצב בתחילה, וראו גם לעיל פרשה ה א.}} [טז] "נרפא הנתק" - ולא שניתק נתק בתוך נתק. ר' עקיבא אומר לא טהרתי אלא הרפוי {{הע-שמאל|אין די בהלכה שהנגוע אמור להיטהר, אלא הדבר תלוי בטקס הטיהור ע"י כהן, וראו גם [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|נגעים ג א.]] יתכן לומר שהלל עלה מבבל לא"י כי בא"י היה מקדש, שבו עורכים טקסים. הלל הבין את חשיבות הטקסים, ולכן עלה; לא משום שלא ידע את ההלכה!}} "טהור הוא" - יכול יפטר וילך לו? תלמוד לומר "וטהרו הכהן". אי "וטהרו הכהן", יכול אם אמר כהן על טמא "טהור", יהא טהור? תלמוד לומר "טהור... וטהרו הכהן". על הדבר הזה עלה הלל מבבל }} ===פרק י=== '''על ויקרא יג לט-מב''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|הבהק כהה יותר מארבעה מראות נגעים, והוא טהור, ואינו מטמא כאום או כפישיון; אבל אינו נחשב בשר חי, לעניין טומאת המחיה ולעניין טומאת ה'כולו לבן'; ואם היה הנגע כולו לבן, אבל חלקים מהנגע היו בוהק ולא נגע ממשי – המנוגע טמא.}} [א] "בהק... טהור" - מלמד שבהק טהור. יכול לא יטמא משום אום, אבל יטמא משום פשיון? תלמוד לומר "פרח... טהור". יכול יטהר את הבהרת שיצאת ממנו? תלמוד לומר "הוא". יכול לא יטהר את הבהרת שיצאת ממנו, אבל יטהר את הבהרת שנסמך לה? תלמוד לומר "בהק הוא טהור הוא" - הוא טהור, ואין בהרת שיצאת ממנו ושנסמך לה טהורה - אלא טמאה! {{הע-שמאל|הדרשה מרחיבה את דין "כולו לבן" גם למקרה שכל הראש נגוע בנתק, למרות ששאר העור חי; אכן ר' שמעון דורש שגם כל הזקן יהיה נתק, אבל אז גם לדעתו המנוגע טהור; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה ט|נגעים י ט.]] הדרשן מזהה את "כי ימרט ראשו" עם נתק בכל הראש. גם כאן על המנוגע לבוא ממצב של טומאה לטהרה, ולא להופיע מראש כשכולו לבן. לפיסקה ד ראו לעיל פרשה ה א. כאמור לדעת ר' יהודה נטהר אם היה נתק בראש או בזקן, ואילו לדעת ר' שמעון דווקא אם היה נתק בשניהם גם יחד – המנוגע טהור.}} [ב] מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור? תלמוד לומר "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא". יכול יהא הזקן מעכבו? ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר, שיש {{ב|דבר אחר|עור הזקן}} מפסיק ביניהם - מעכבים זה את זה הראש והזקן, שאין דבר אחר מפסיק ביניהם - אינו דין שיעכבו זה את זה? תלמוד לומר "ראשו" - ראשו טהור, ואין הזקן מעכבו. [ג] או אינו אלא ניתק ראשו - טהור, ניתק זקנו - לא יהא טהור? תלמוד לומר "ואיש" - להביא את הזקן [ד] או אינו אומר "איש", אלא להוציא את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "הצרוע" - בין איש בין אשה בין קטן. [ה] אם כן למה נאמר "איש"? להביא את הזקן. אם כן למה נאמר "ראשו"? ראשו טהור, ואין הזקן מעכבו, דברי ר' יהודה. ר"ש אומר: ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר, שיש דבר אחר מפסיק ביניהם - מעכבים זה את זה הראש והזקן, שאין דבר אחר מפסיק ביניהם, אינו דין שיעכבו זה את זה? {{הע-שמאל|בבהרת אינו נחשב "כולו הפך לבן" אלא אם אין לבהרת עוד לאן לפשות. ר' שמעון טוען שכך גם בנתק: למרות שהראש והזקן אינם פושים זה לזה, הרי שניהם מטמאין בנתק ולכן רק אם הנתק מכסה את שניהם המנוגע טהור.}} דבר אחר: מצאנו בכל הראוי ליטמא בנגע הבהרת - מעכב את פריחת הבהרת אף כל הראוי ליטמא בנגע הנתק - יעכב את פריחת הנתק! תלמוד לומר "ראשו... טהור", והזקן מעכבו! {{הע-שמאל|הנשם שנאכל או שהוסך גורם לנשירת השיער, אבל התהליך הוא הפיך, והקרחת שנוצרת עשויה עדיין להצמיח שיער. וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה י|נגעים י י]], שאם אכל או סך נשם - הקרחת נחשבת קרחת; אבל אם גילח את ראשו אינו נחשב קרח, כי זה לא בידי שמים.}} [ו] יכול אפילו נמרט ראשו {{ב|מחמת חולי,|ולא מהנתק}} יהא טמא? תלמוד לומר "קרחת" ו"גבחת"; מה קרחת בידי שמים - אף גבחת בידי שמים. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער - אף גבחת, שאינה ראויה לגדל שער מנין אכל נשם, סך נשם? תלמוד לומר "קרחת... קרחת", ריבה! {{הע-שמאל|הצדעים (הפיאות) הם חלק מהגבחת, החלק האחורי של איזור השיער נקרא קרחת.}} [ז] "ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא". "פאת פניו" - אין לי אלא פאת פניו; מנין לרבות הצדעין מכאן ומכאן? תלמוד לומר "'''ואם''' מפאת פניו". איזהו קרחת ואיזהו גבחת? מהקדקד שופע לאחריו - זו הוא קרחת; מהקדקד שופע לפניו - זו הוא גבחת. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק י#משנה י|נגעים י י:]] ההבחנה בין הקרחת לגבחת דומה להבחנה בין הראש לזקן. במשנה נוספה דעתו של ר' יהודה, שמסתייג מהחלוקה בין הקרחת לגבחת.}} [ח] "וכי יהיה בקרחת או בגבחת" - מלמד שאין קרחת וגבחת מצטרפין זה עם זה. יכול לא יצטרפו זה עם זה, אבל יפשו מזו לזו? תלמוד לומר "צרעת פרחת הוא בקרחתו או בגבחתו" כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושות מזו לזו! }} ===פרק יא=== '''על ויקרא יג מב-מג''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|הבהרת של צרעת הקרחת והגבחת היא גם בהרת ורודה, בדומה לצרעת הראש והזקן.}} [א] "נגע לבן אדמדם" - מלמד שהיא מטמאה בפתוך. {{הע-שמאל|הכינוי "צרעת" מלמד שמחיה בנגע מטמאת את הנגוע. אין היררכיה בין צרעת השחין והמכווה לצרעת הקרחת והגבחת, ולכן אי אפשר ללמוד קל וחומר מזו על זו; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ו|נגעים ג ו,]] והשוו למשנה ד שם.}} "צרעת" מלמד שהיא מטמאה במחיה. הלא דין הוא: מה אם השחין והמכוה, שהם מטמאים בשער לבן - אין מטמאים במחיה, קרחת וגבחת, שאינן מיטמאות בשער לבן - אינו דין שלא יטמאו במחיה? תלמוד לומר "צרעת" - מלמד שהוא מטמא במחיה! {{הע-שמאל|מפרש "פורחת" – מתקדמת, נעה. במקרה של הצרעת – פושה.}} [ב] "פורחת" - מלמד שהיא מטמאה בפשיון! {{הע-שמאל|צידו השני של הקל וחומר מפיסקה א. יתכן לומר בפשטות שעל הקרחת והגבחת אין שערות ולכן למעשה לא צומח בהן שיער לבן, אבל הדרשה מעדיפה ללמוד את הדין מפסוק.}} "הוא" - אינה מטמאה בשיער לבן. הלא דין הוא: מה אם השחין והמכוה, שאינם מטמאים במחיה - מיטמאין בשער לבן, קרחת וגבחת, שהם מיטמאים במחיה - אינו דין שיטמאו בשיער לבן? תלמוד לומר "הוא" - היא אינה מטמאה בשער לבן! {{הע-שמאל|גם שאר מראות הנגעים מטמאים את הקרחת והגבחת בפתוך, וראו לעיל פרשה ב א, וכן לעיל פרק ד א ופרק ז ה.}} [ג] "וראה אותו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת" - למדנו לשאת שהיא מטמאה בפתוך. ומנין לרבות שאר המראות? תלמוד לומר "נגע לבן אדמדם" {{הע-שמאל|שני הסגרים בצרעת הקרחת והגבחת, בדומה לצרעת עור הבשר, ושלא כמו צרעת השחין, למרות שמספר סימני הטומאה הוא שנים (מחיה ופישיון) - ואילו בעור הבשר יש שלושה סימנים (הנ"ל וגם שיער לבן). וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ג|נגעים ג ג-ו.]] בנוסף לומדים מהקשר בין צרעת הקרחת לצרעת עור הבשר שצבע הבהרת בשתיהן אינו בהכרח לבן, אלא גם ורוד (פתוך); ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק א#משנה ב|נגעים א ב.]]}} "כמראה צרעת עור בשר" - בשני שבועות. [ד] הלא דין הוא: טימא כאן וטימא בעור הבשר. מה עור הבשר, בשני שבועות - אף כאן, בשני שבועות. [ה] או כלך לדרך זה: טימא כאן וטימא בשחין ובמכוה. מה שחין ומכוה, בשבוע אחד - אף כאן, בשבוע אחד! [ו] נראה למי דומה: דנים דבר שהוא מטמא במחיה - מדבר שהוא מטמא במחיה ואל יוכיחו שחין ומכוה, שאינם מיטמאין במחיה. או כלך לדרך זה: דנים דבר שהוא מיטמא בשני סימנים - מדבר שהוא מטמא בשני סימנים ואל יוכיח עור הבשר, שהוא מטמא בשלושה סימנים! תלמוד לומר "כמראה צרעת עור בשר" - בשני שבועות. הרי עור הבשר כזו: מה זו מטמאה בפתוך -אף עור הבשר מטמאה בפתוך! רבי אומר: הרי הוא כעור הבשר: מה {{ב|עור הבשר מטמא|גם}} חלקה שלא בפתוכה – {{ב|אף זו תטמא|גם}} חלקה שלא בפתוכה. {{הע-שמאל|המילה "צרעת" מלמדת שגודל הבהרת הוא לפחות כגריס, בדומה לצרעת עור הבשר, ולצרעת המכוה והשחין; למרות שצרעת הקרחת והגבחת קלה משתיהן: מצרעת השחין והמכוה – כי אחד מסימני הטומאה הוא מחיה, והיה מקום להגדיל את הבהרת כדי לכלול בתוכה מחיה כעדשה, ומצרעת עור הבשר – כי יש בה רק שני סימני טומאה.}} "צרעת" - כגריס. הלא דין הוא: טימא כאן, וטימא בשחין ובמכוה. מה שחין ומכוה, כגריס - אף כאן, כגריס. [ז] לא! אם אמרת בשחין ובמכוה, שהם מיטמאים בשער לבן, ואין מקום שער לבן צריך כלום תאמר בקרחת ובגבחת, שהם מיטמאים במחיה - ומחיה צריכה כעדשה? עור הבשר יוכיח! שהוא מיטמא במחיה ומיטמא כגריס! [ח] לא! אם אמרת בעור הבשר, שהוא מיטמא בג' סימנים - תאמר בקרחת ובגבחת, שאין מיטמא אלא בשנים? הואיל ואין מיטמא אלא בשנים לא יהיה כגריס! תלמוד לומר "צרעת" - כגריס }} ===פרק יב=== '''על ויקרא יג מד-מז''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו לעיל פרק י ד. טומאת הצרעת חלה על כל נגוע יהודי: איש ואשה, קטן, אנדרוגינוס וטומטום, אבל הפריעה והפרימה היא רק לגברים, מטעמי צניעות; וראו [[ביאור:משנה סוטה פרק ג#משנה ח|סוטה ג ח.]]}} [א] "איש" - אין לי אלא איש, מנין לרבות את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "צרוע" - בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר "איש"? לענין של מטה - האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת {{הע-שמאל|טומאת המצורע אינה חלה לפני טקס הטימוא ע"י הכהן. הכלל הזה חל על כל סוגי הנגעים, למרות שכאן נאמר "בראשו נגעו".}} [ב] "יטמאנו הכהן" - מלמד שטומאתו בכהן. אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר: "טמא יטמאנו הכהן" [ג] או מה זה מיוחד, שבראשו נגעו - אף אני מרבה את הנתקים, שבראשם נגעם! ומנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "טמא יטמאנו הכהן" {{הע-שמאל|הכלל הנ"ל חל רק על המנוגעים ולא על טומאות אחרות; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|נגעים ג א]] למסקנות מהכלל הזה.}} [ד] יכול אף שאר הטמאים תהא טומאתם בכהן? תלמוד לומר "הוא". אוציא שאר הטמאים, שאין טומאתם מגופם - ולא אוציא הזב והזבה, שטומאתם מגופם? תלמוד לומר "טמא הוא טמא יטמאנו הכהן": זה טומאתו בכהן, ואין שאר הטמאים טומאתם בכהן! {{הע-שמאל|אפילו כהן גדול, אם הצטרע – חייב לפרוע ולפרום, והשוו [[ביאור:משנה סנהדרין פרק ב|סנהדרין ב א.]]}} [ה] "והצרוע" - אף על פי כהן גדול; לפי שנאמר "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" {{ממ|ויקרא|כא|י}}, יכול אף על פי מנוגע, מה אני מקיים "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע"? בכל אדם חוץ מכהן גדול? תלמוד לומר "אשר בו הנגע" - אף על פי כהן גדול! {{הע-שמאל|ר' אליעזר משווה את המצורע לנזיר, המגדל את שערו; ר' עקיבא טוען שהפריעה, כמו הפרימה, אינה בגוף המצורע אלא בכך שראשו מגולה, כדין האשה הסוטה בטקס השקאת המים. דורש יהיו-יהיה.}} [ו] "בגדיו יהיו פרומים" - יהיו קרועים. "וראשו יהיה פרוע" - לגדל פרע, דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: נאמר הויה בראש ונאמר הויה בבגדים, מה הויה אמורה בבגדים, דברים שהם חוץ מגופו - אף הויה האמורה בראש, דברים שהם חוץ מגופו! {{הע-שמאל|שפם נדרש כשפתיים נעולות, כלומר לשון שתיקה ואבלות. המצורע מתאבל על עצמו.}} [ז] "ועל שפם יעטה" - חופה ראשו כאבל {{הע-שמאל|דיני האבלות והחובה להרחיק את הסובבים מלהיטמא תקפים לכל המנוגעים; לא דווקא למנוגעי הראש. החובה האחרונה חלה על כל הטמאים. דורש: וטמא (והאדם הטמא) – "טמא" יקרא.}} "וטמא טמא יקרא" - אומר פרוש. אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "טמא טמא יקרא". [ח] או, מה זה מיוחד, שבראשו נגעו - אף אני אביא את הנתקים, שבראשו נגעו? ומנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא". [ט] ומנין לרבות שאר הטמאים? תלמוד לומר "וטמא טמא יקרא". ארבה אני את הטמאים החמורים, ולא ארבה את הטמאים הקלים, טמא מת ובועל נדה וכל המטמאים את האדם מנין? תלמוד לומר "טמא טמא יקרא" {{הע-שמאל|הכהן מטהר את המנוגע אם נקצצה הבהרת, שהרי אין בו נגע; אבל אם קצץ אותה בכוונה – הכהן אינו מטהר אותו אלא אם מתקיים תנאי, שעליו חלוקים חכמים ור' אליעזר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ז#משנה ה|נגעים ז ה.]] נראה שר' אליעזר מסכים שאם הפך כולו לבן הוא טהור, שהרי לפני שהפך לבן עבר שלב של הסגר (אחרת אינו נטהר).}} [י] "ימי אשר הנגע בו יטמא" - לא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה. יכול אפילו קצצה במתכוין? תלמוד לומר "'''כל''' ימי". מאימתי הוא טהרתן? ר' אליעזר אומר: כשיולד לו נגע אחר - ויטהר ממנו. וחכמים אומרים: עד שתפרח בכולו. {{הע-שמאל|ר' אלעזר מעמיד את המחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים במקרה שקצץ בדיוק את הבהרת: לא פחות ולא יותר.}} [יא] אמר ר' אלעזר: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי, שאין לו טהרה עולמית. ועל שקצצה ושייר ממנה כל שהוא, אילו פרחה בכולו - יהא טהור. ועל מה נחלקו? על שקצצה {{ב|מובאות|בדיוק}}: ר' אליעזר אומר: כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכמים אומרים: עד שתפרח בכולו {{הע-שמאל|ראו לעיל פיסקאות א, ג, ח. הביטוי "בראשו נגעו" אינו נתפס בכל הדוגמאות הללו כבעל משמעות הלכתית. הבידוד של המצורע מאפשר לו לפגוש במצורעים נוספים, אבל לא בטמאים כגון זבים או טמאי מת.}} [יב] "בדד ישב" - אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "טמא בדד ישב". [יג] או מה זה מיוחד, שבראשו נגעו - אף אני אביא את הנתקים, שבראשו נגעו, ומנין לרבות שאר המנוגעים? תלמוד לומר "טמא בדד ישב". יכול יהיו שנים טמאים עמו? תלמוד לומר "הוא בדד ישב" - אין שנים טמאים עמו. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרי במדבר/נשא/ה#פיסקה א|תחילת ספרי במדבר:]] המצורעים מורחקים משלושת המחנות, בניגוד לזבים ולטמאים שמורחקים ממחנה אחד או שנים.}} [יד] "מחוץ למחנה" - חוץ לשלש מחנות {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יג#משנה ז|נגעים יג ז:]] הטומאה עוברת כשיש לה מקום מוגדר (מושב), והטהור נכנס אליו.}} "מושבו" - מושבו טמא. מכאן אמרו: הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד - טמא. הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד - טהור. ואם ישב - טמא. וכן באבן המנוגעת - טהור, ואם הניחה - הרי זה טמא! {{הע-שמאל|ר' יוסי דורש את סמיכות הפרשיות ולומד שיש לשלח לא רק בני אדם מצורעים אלא גם בגדים מצורעים.}} ר' יוסי הגלילי אומר: "מחוץ למחנה מושבו והבגד" - לימד על הבגדים, שהם טעונים שילוח חוץ לג' מחנות }} ===פרק יג=== '''על ויקרא יג מז-מח''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|רק בגדי צמר או פשתים או עור מטמאים בנגעים. לגבי תערובת של כמה מיני חוטים ראו [[ביאור:משנה כלאים פרק ט|כלאים ט א]] וכן [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ב|נגעים יא ב.]]}} [א] "והבגד" - יכול השיראים והסריקין והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים? תלמוד לומר "בבגד צמר או בבגד פשתים". {{הע-שמאל|גם כלאים של צמר ופשתים עלולים להיטמא בנגע (למשל ציצית או בגדי כהונה), וכן בגד שחלקו כלאים, או תערובת של צמר או פשתים עם חוט מהסוגים שאינם נטמאים (כשהצמר או הפשתים הם הרוב.)}} [ב] אין לי אלא צמר ופשתים {{ב|המיוחדים,|שעשויים מחוט מסוג אחיד}} מנין לרבות את הכלאים? תלמוד לומר "והבגד". {{ממ|ויקרא|יג|נח}} אין לי אלא כלאים הבא מקצתו ומנין כלאים הבא בכולו, אחד מן המינים הבא במקצתו, אחד מן המינים הבא בכולו, מנין? תלמוד לומר "והבגד". {{הע-שמאל|שיעור החוט המינימלי לנגעי הבגד הוא חוט שניתן לארוג ממנו 3X3 אצבעות, ואין צורך ב3X3 טפחים; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ח|נגעים יא ח.]]}} אין לי אלא בגד, וארג בו שלשה על שלשה. בגד ולא ארג בו אלא שלש על שלש מנין? תלמוד לומר "והבגד". {{הע-שמאל|כאן דורש ר' אליעזר את ו החיבור להחמיר בבגד שכל החלק הבלתי צבוע שלו התנגע, ור' ישמעאל מערער על הדרשה כי היא רחוקה מהפשט; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ז|נגעים יא ז,]] שם מנמק ר' יהודה בן בתירא את ההלכה הזאת בדרך עניינית.}} אין לי אלא בגד שיש לו להיכן שיפשה, בגד שאין לו להיכן שיפשה מנין? תלמוד לומר "והבגד" דברי ר' אליעזר. אמר לו ר' ישמעאל: הרי את אומר לכתוב שתוק עד שאדרוש. אמר לו ר' אליעזר: ישמעאל, עוקר הרים אתה! {{הע-שמאל|שתי השוואות בין בגד הפשתים לבגד הצמר: הראשונה מלמדת שמדובר באריג שאינו צבוע והשניה מלמדת ששניהם לבנים; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ג|נגעים יא ג,]] שר' יהודה חולק על שתי הדרשות, ושלפחות לעניין העורות ר' שמעון טוען שגם אם הם בעלי צבע טבעי - הם מטמאים בנגעים.}} [ג]יכול יהיו מטמאים בין צבועים בין שאינם צבועים? תלמוד לומר "בבגד צמר או בבגד פשתים" - מה פשתים, כברייתו - אף צמר, כברייתו. [ד]אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים? תלמוד לומר "לפשתים ולצמר" - מה פשתים, לבנה - אף צמר, לבנה. {{הע-שמאל|ראו לעיל פיסקה א: הדרשה מניחה שכלים שאינם בגדים מקבלים נגעים, וטוענת שגם בהם חלה המגבלה שהם עשויים מצמר ומפשתים דווקא, ולא כלים שיש בהם אריג שתי וערב משיער – הן שערות הסוס והבקר, הן שער אדם.}} [ה] "או בשתי או בערב" - יכול שתי וערב של נפה וכברה יהיו טמאים? תלמוד לומר "בצמר או בפשתים". אוציא שתי וערב של נפה וכברה ולא אוציא את של שער? ודין הוא: מה הצמר, שלא הוכשר לקבל שריפה על ידי טומאה במקום אחר - הרי שתי וערב שלו טמא, [ו] שער - כמו שער של נזיר - שהוכשר לקבל שריפה ע"י טומאה - אינו דין שיהא שתי וערב שלו טמא? תלמוד לומר "לפשתים ולצמר" - ולא של שער. {{הע-שמאל|כאמור לעיל, גם חוט שעדיין אינו ארוג מטמא בנגעים, אבל לדעת ר' יהודה החוט צריך להיות מוכן לאריגה: אם הוא חוט של שתי שלא נשלק במים חמים, או אם הוא מפשתן ולא התלבן בכביסה - אינו מיטמא בנגעים; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ח|נגעים יא ח.]]}} [ז] יכול יהיו מטמאים מיד? תלמוד לומר "בגד": מה בגד, משתגמר מלאכתו - אף כולם, משתגמר מלאכתם. איזהו גמר מלאכתם? השתי - משישלק, והערב - מיד, והאונין של פשתים – משיתלבנו; דברי ר' יהודה. {{הע-שמאל|ראו לעיל פיסקה ב. ר' יהודה טוען שאם היה החוט קרוע אפילו במקום אחד ולא נשאר חוט רצוף המספיק לאריגת 3X3 אצבעות, ואפילו אם קשר את הקרע – אין החוט מיטמא בנגעים; וראו נגעים שם. ר' יהודה מחמיר בעניין הצבע ומיקל בעניין כמות החוט.}} יכול יהיו מטמאים בכל שהוא? תלמוד לומר "בגד": מה בגד, משיארג בו שלש על שלש שתי וערב - אף כולן, משיארג בו שלש על שלש שתי וערב אפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב, היתה פסוקות - אינה מטמאה בנגעים. ר' יהודה אומר: אפילו פסיקא אחת, וקשרה - אינה מטמאה בנגעים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא|נגעים יא א.]] עורות של דגים ויצורי ים אינם מיטמאים בנגעים, כשם שאינם מיטמאים בטומאת שרץ, וראו לעיל [[ביאור:ספרא/שמיני#פרשה ו|שמיני פרשה ו ט-י,]] הצד השני של אותו לימוד.}} [ח] "עור"- יכול אף עורות שבים יהיו טמאים? ודין הוא: טימא בשרצים וטימא בנגעים. מה שרצים, פטר בהם עורות שבים - אף נגעים, פטר בהם עורות שבים. [ט] קל וחומר: מה אם שרצים, שטימא בהם צבועים - פטר בהם עורות שבים, נגעים, שלא טימא בהם צבועים - אינו דין שיפטר בהם עורות שבים? לא! אם אמרת בשרצים, שלא טימא בהם שתי וערב - תאמר בנגעים, שטימא בהם שתי וערב? הואיל וטימא בהם שתי וערב - לא יפטר בהם עורות שבים? תלמוד לומר "בגד": מה בגד, הגדל בארץ - אף עור, הגדל בארץ. או יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא? תלמוד לומר: "בעור" - להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא, אפילו חוט, אפילו משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו לטומאה. [י] יכול אף עור המצה ועור האיפה במשמע? תלמוד לומר "מלאכת עור": יצאו עור המצה ועור האיפה, שלא נעשה בהם מלאכה. {{הע-שמאל|ראו לעיל [[ביאור:ספרא/שמיני#פרשה ו|שמיני פרשה ו יא:]] עור המצה והאיפה הוא בלתי מעובד; וראו [[ביאור:משנה כלים פרק יז#משנה טו|כלים יז טו;]] רצועת הסנדל אינה בעלת בית קיבול, אבל השוו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה יא|נגעים יא יא,]] שמדובר ברצועת סנדל שרחבה פחות מכגריס; עורות של דופן האוהל מיטמאים בנגעים, כי שימשו למלאכה.}} [יא] אוציא את עור המצה ועור האיפה, שלא נעשה בו מלאכה ולא אוציא עורות רצועות סנדלים, שנעשה בהם מלאכה? תלמוד לומר "כלי" - יצאו עורות רצועות סנדלים, שאינם כלים! [יב] או יכול שאני מוציא עורות אהלים, שאינם כלים? תלמוד לומר "לכל אשר יעשה העור למלאכה" - לרבות עורות אהלים. }} ===פרק יד=== '''על ויקרא יג מט-נא''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|דיני הנגעים חלים על כל עור המשמש למלאכה, ולא רק על עורות צאן, כי המילה "בעור" חוזרת כמה פעמים.}} [א] אי מה צמר, בין בהמה דקה בנאכל - אף אין לי אלא מין בהמה דקה בנאכל מנין מין בהמה דקה ואינו נאכל, בהמה גסה ונאכל, בהמה גסה ואינו נאכל, עד שתהא מרבה להביא עורות של שרצים; מנין? תלמוד לומר בעור בעור ריבה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ג|נגעים יא ג.]] כאן ר' יהודה במקום ר' שמעון שם.}} יכול יהיו מטמאים בין צבועים בין שאינם צבועים? תלמוד לומר "בגד ועור" - מה בגד, כולו לבן - אף עורות, כולם לבנים - דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר: "או בבגד" וכתוב אחד אומר "בעור", הא כיצד? צבועים בידי שמים - מטמאים. בידי אדם - אין מטמאים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ד|נגעים יא ד.]] בצרעת הבגד אין עירוב של ירוק ואדום, בניגוד לצרעת עור הבשר ולצרעת הקרחת והגבחת; אבל ירוק ואדום מצטרפים זה לזה לכגריס; וראו דעת ת"ק [[ביאור:תוספתא/נגעים/ה#ד|בתוספתא נגעים ה ד.]]}} [ב] והיה הנגע ירוק - יכול כל מראה ירוק? תלמוד לומר "ירקרק" - ירוק שבירוקים. אדום - יכול כל מראה אדום? תלמוד לומר "אדמדם" - אדום שבאדומים. "ירקרק או אדמדם" - מלמד שאין מטמאים בפתוך. יכול שאין מטמאין בפתוך, כך לא יצטרפו זה לזה? תלמוד לומר "והיה". {{הע-שמאל|לעניין הנימים ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה י|נגעים יא י.]] הבגד אינו מוגבל בשאלה מי לובש אותו – עשיר, עני, ואף בגד שאינו מתאים לזה ולזה – כולם מטמאים בנגעים.}} [ג] "בבגד" - ולא בנימין. "בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור נגע צרעת הוא" מה תלמוד לומר? שיכול אין לי אלא בגד שיש בו לעשיר ולעני יש בו לעשיר אבל לא לעני, לעני אבל לא לעשיר, לא לעשיר ולא לעני מנין? תלמוד לומר "נגע צרעת הוא והראה את הכהן". {{הע-שמאל|שיעור צרעת הבגד הוא כשיעור הצרעת באדם – כגריס, למרות שהצבעים שונים: ירקרק ואדמדם שאינם פתוכים.}} [ד] "צרעת" - כגריס. והלא דין הוא: טימא כאן וטימא בעור הבשר, מה עור הבשר, כגריס - אף כאן, כגריס. [ה] או כלך לדרך זה: טימא כאן וטימא בבתים; מה בבתים, כשני גריסין - אף כאן, כשני גריסין! [ו] נראה למי דומה: דנים דבר שהוא מטמא בשני שבועות מדבר שמטמא בשני שבועות ואל יוכיחו בתים, שהם מיטמאים בשלושה שבועות! או כלך לדרך זה: דנים דבר שהוא מיטמא בירקרק ואדמדם מדבר שהוא מיטמא בירקרק או אדמדם ואל יוכיחו עור הבשר, שאינו מיטמא בירקרק או אדמדם! תלמוד לומר "צרעת" - כגריס. {{הע-שמאל|לעניין "תחילה" השוו לעיל פרשה ב ט ופרק ח ט. לעניין "ביום" השוו לעיל פרק ב* א ופרק ט א.}} "וראה הכהן את הנגע - והסגיר את הנגע שבעת ימים" - תחלה. [ח] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום": ביום, ולא בלילה. {{הע-שמאל|בצרעת הבגד, בניגוד לצרעת עור הבשר, פישיון הוא גם נגע חדש שאינו מחובר לנגע הקודם, בתנאי שהנגע החדש הוא בגודל של כגריס. וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ז|נגעים יא סוף ז.]]}} [ט] "כי פשה" - זה פשיון הסמוך, כל שהוא. ומנין לרבות את הרחוק? תלמוד לומר "בבגד". יכול כל שהוא? נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע, מה נגע האמור להלן, כגריס - אף כאן, כגריס. [י] נמצאת אומר: הפשיון הסמוך כל שהוא, והרחוק כגריס, והחוזר כגריס {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה יב|נגעים יא יב.]] בגד שהוחלט יש לשרוף ואסור ליהנות ממנו; בגד מוסגר שלם – אסור גם הוא בהנאה, אבל אם חתך אותו לחתיכות קטנות – מותר ליהנות מהן.}} [יא] "צרעת ממארת" - תן בו מארה ולא תהנה בו. אין לי אלא מוחלט, מוסגר מנין? תלמוד לומר "כי צרעת". אי מה מוחלט ועשאו מוכין - טמא ואסור בהנייתו, יכול אף מוסגר? תלמוד לומר "כי צרעת" }} ===פרק טו=== '''על ויקרא יג נב-נו''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|המילים "בצמר או בפשתים" אינן קשורות לנשוא "ושרף" אלא למושא "הבגד או השתי או הערב". בגלל הביטוי הזה אין לטמא עם החלוק שנוגע את האמרה של החלוק – שוליו המקושטים, אפילו אם האמרה עשויה מצמר צבוע בארגמן, שהרי למרות שהצמר מיטמא - הצמר '''הצבוע''' אינו מטמא בנגעים; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה י|נגעים יא י.]]}} [א] "ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים". יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמה? תלמוד לומר "היא באש תשרף" - אינה צריכה דבר אחר לישרף עמה. [ב] אם כן למה נאמר ב"צמר או בפשתים"? להוציא את האמריות. [ג] אוציא את האימרין של שיראים ושל זהב, שאין מינן מיטמא בנגעים ולא אוציא את של ארגמן ושל זהורית טובה, שמינם מיטמא בנגעים? תלמוד לומר "אשר יהיה בו הנגע" - הראוי לקבל נגע. {{הע-שמאל|"העומד" הוא כינוי לנגע שנשאר אחרי ההסגרה בעינו: לא גדל ולא קטן. בגד כזה – יש לכבסו (לפחות את הנגע עצמו ועוד חלק מהבגד), ואם הוא עומד גם בסוף השבוע השני – יש לשרפו. שני שבועות הם 13 יום, ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ז|נגעים ג ז;]] והשוו לעיל פרק ב* ד.}} [ד] "ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד... או בכל כלי עור" - זה העומד. "וצוה הכהן וכבסו" - הצוואה בכהן, {{ב|והכיבוס בכל אדם.|כל אדם רשאי לכבס את הבגד}} [ה] "וכבסו... הנגע" - יכול נגע לבד? תלמוד לומר "אשר בו הנגע". אי "וכבסו אותו", יכול הבגד כולו? תלמוד לומר "אשר בו". הא כיצד? יכבס מן הבגד עמו. [ו] "והסגירו שבעת ימים שנית" - מלמד שיום השביעי עולה לו מן המנין, בין מלפניו בין מלאחריו. {{הע-שמאל|אם הנגע עמד בכביסה – יש להסגירו למשך שבוע. אם הוא השתנה במראהו מירקרק לאדמדם או ההפך, ולא פשה - לדעת ר' יהודה יש לראותו כנגע חדש ולדעת חכמים יש לדון אותו כעומד; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ד|נגעים יא ד.]] מוסכם על שניהם שאם פשה - יש להחליט את הנגע, ושאם השתנה צבעו לצבע שאינו ירקרק או אדמדם – יש לטהר אותו.}} [ז] "וראה הכהן אחרי הכבס... והנגע לא פשה טמא" - הא אם לא הפך ולא פשה טמא. הפך ולא פשה - איני יודע מה יעשה לו? תלמוד לומר "והסגירו שבעת ימים שנית", דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: טמא אינו אלא משום עומד. הא מה אני מקיים "והנה לא הפך הנגע את עינו ולא פשה טמא"? הפך - טמא בכל מין שהוא מטמא לו. {{הע-שמאל|אם הנגע נשאר בסוף השבוע באותו צבע, אבל נעשה בהיר יותר – יש לשרוף את כל הבגד. אם הוא הפך לכהה יותר – יש לקרוע אותו ולשרוף רק את הנגע; וראו לקמן פיסקה י; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ה|נגעים יא ה.]]}} [ח] "פחתת" - שיהיו כל מראיה שוקעים. או אינו פחתת אלא כמראה שני? כשהוא אומר "הוא" הרי הוא כמות שהיתה, הא מה אני מקיים "פחתת"? שיהיו כל מראיה שוקעים. {{הע-שמאל|הביטוי "בקרחתו או בגבחתו" מתפרש כבלשון משל, כאומר: בין שמדובר בבגד ישן ודק בין בבגד חדש ועבה; והשוו [[ויקרא יג מב|לעיל פס' מב]] – שם הקרחת והגבחת אינן בלשון משל. הגבחת היא בולטת (גבוהה) מהבגד, והיא לאו דווקא בגד חדש אלא גם בגד עבה, שיש לו מילוי – כגון סגוס. ר' אליעזר בן יעקב טוען שהסגוס טמא רק אם נראה הנגע בחלקו החיצוני וגם במילוי המוך שבעומקו, שנאמר "פחתת"; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה יא|נגעים יא יא.]]}} [ט] "בקרחתו" - אלו השחקים. "בגבחתו" אלו החדשים. מיכן אמרו: {{ב|סגוס|מעיל}} שנראה בו נגע - ר' אליעזר בן יעקב אומר: עד שיראה בארוג ובמוכין. {{הע-שמאל| מדובר במראה שני, כלומר אחרי שבוע אחד, ולא אחרי שבועיים. אם אז הנגע נשאר באותו צבע אבל הפך לכהה יותר – יש לקרעו ולשרוף את הנגע, אבל כאמור לעיל פיסקה ז אם הפך לבהיר יותר – יש לשרוף את כל הבגד; אם הנגע מגיע לסוף השבוע השני ועדיין הוא אדמדם או ירקרק – יש לשרוף את כל הבגד גם אם הפך לכהה יותר; והשוו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ה#ה|תוספתא נגעים ה ה,]] שם מופיע ביטוי קשה "סוף שבוע שני למראה שני."}} [י] "ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע" - כהה למראה שני. או כהה למראה שלישי? תלמוד לומר "הנגע". אי "הנגע", יכול במראיו? תלמוד לומר "והנה כהה", הא כיצד? למראה שני, ולא כהה למראה שלישי. }} ===פרק טז=== '''על ויקרא יג נו-נט''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|הקריעה של הנגע מן הבגד היא של כל הבד הנגוע, ומחייבת שריפה של החלק הקרוע; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ה|נגעים יא ה.]]}} [א] "וקרע", יכול יקרע בו קרע קטן, יקיים בו מצות קריעה? תלמוד לומר "אותו". אי "אותו", יכול ישספנו ויניחנו במקומו? תלמוד לומר "מן הבגד" - ינתקנו מן הבגד. [ב] אי "מן הבגד", יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפות? תלמוד לומר "באש תשרפנו את אשר בו הנגע" - לימד על כל הקרעים שהם טעונים שריפה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ה#ה|תוספתא נגעים ה ה.]] לא הבנתי.}} [ג] למדנו לכהה בסוף שבוע שני למראה שני - שהוא קורעו. ומנין לכהה בסוף שבוע ראשון למראה שני ולא למראה שלישי - שהוא מכבסו? תלמוד לומר "נגע": נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע, מה נגע האמור כאן, כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי, אף נגע האמור להלן, כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ה|נגעים יא ה:]] אם הבגד נקרע במקום הנגע אין אפשרות שהנגע יחזור לאותו מקום. לכן חכמים מחייבים להטליא את הבגד הקרוע. ר' נחמיה טוען ש"עוד" יכול להיות במקום אחר בבגד.}} [ד] ומנין שהוא טולה עליו מטלית? תלמוד לומר "ואם תראה עוד", ואין "עוד" אלא מקומו מלמד שהוא טולה עליו מטלית. [ה] ר' נחמיה אומר: אין צריך מטלית. {{הע-שמאל|אם הבגד התנגע במקום אחר יכול בעליו לפרום את הטלאי ולהשתמש בו כרצונו; אבל אם הטלאי התנגע יש לשרוף את הבגד עם הטלאי. אם עשה את הטלאי מבגד מוסגר, והבגד המוסגר התנגע – עליו לשרוף את הבגד שהיה מוסגר וגם את הטלאי; אם הנגע נראה בטלאי – יש לשרוף את הבגד המוסגר ולהסגיר את הבגד המטולא; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ו|נגעים יא ו.]]}} חזר נגע על הבגד - מציל על המטלית. חזר על המטלית - שורף את הבגד. הטולה מן המוסגר בטהור, חזר נגע על הבגד - שורף את המטלית. חזר על המטלית - הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנים. {{הע-שמאל|דרשה שניה על "עוד": נגע שנמצא במקום אחר בבגד, ואינו סמוך לראשון – נחשב פשיון אם הנגע החדש הוא כגריס לפחות. הפשיון יכול להיות גם בצבע שונה מזה של הנגע המקורי, כלומר אם הנגע אדמדם והפשיון ירקרק או ההפך – יש להחליט את הנגע, וראו דעת חכמים [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ד|בנגעים יא ד.]]}} [ו] אין לי אלא מקומו; מנין לרבות כל הבגד? תלמוד לומר "בבגד". יכול כל שהוא? תלמוד לומר "עוד" - מה ראשונה, כגריס - אף שניה, כגריס. [ז] אין לי אלא במראה; שלא במראה מנין? תלמוד לומר "פורחת" - במראה ושלא במראה. {{הע-שמאל|הטומאה היא בשני מצבים: נגע עומד בשני שבועות או נגע פושה בסוף השבוע הראשון או השני. וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ה|נגעים יא תחילת ה.]]}} [ח] או אינו אלא "פורחת" שלא תהיה טמאה עד שתחזור ותפשה? כשהוא אומר "היא" - הרי היא כמות שהיתה; הא מה אני מקיים "פורחת"? במראה ושלא במראה. {{הע-שמאל|השאלה היא במקרה שיש בבגד פס לבן אחד וכולו נגוע: מדוע יש להסגיר אותו, הרי אין לנגע לאן לפשות? וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יא#משנה ז|נגעים יא ז.]] ר' יהודה מנצל את הכפילות של מצבי הטומאה שהוזכרה לעיל, וטוען שיש טעם להסגיר את הבגד כי יתכן שהנגע יעמוד במשך שבועיים. והשוו לעיל פרק ו ז.}} [ט] קיטא שיש בה פסים פסים צבועים לבנים - פוסים מזו לזו. שאלו את ר' אליעזר: והרי הוא פספס יחידי? אמר להם: לא שמעתי. אמר לו ר' יהודה בן בתירה: אלמד בו? אמר לו: אם לקיים דברי חכמים - הין. אמר לו שמא יעמד ב' שבועות, והעומד בבגדים ב' שבועות טמא. אמר לו חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים. הפשיון הסמוך - כל שהוא. הרחוק - כגריס. {{הע-שמאל|הכיבוס הוא מאמץ להסיר את הנגע מהבגד, ואינו רק מצווה; והשוו לעיל פיסקה א.}} [י] "והבגד או השתי או הערב... אשר תכבס" - יכול יקיים בו מצות כיבוס? תלמוד לומר "וסר מהם הנגע". אי "וסר" יכול מצד זה לצד זה? תלמוד לומר "מהם" - עד שיעקר מהם מכולו. {{הע-שמאל|הכיבוס הראשון מיועד, כאמור, להסיר את הנגע או להבהיר את מצבו לפני ההסגר, והשני הוא "מצוות כיבוס" לטיהור הבגד.}} [יא] "וכבס שנית וטהר" - השניה לטהרו, והראשונה - להסגיר את נגעו. {{הע-שמאל|אדם המנוגע ובגד מנוגע שנכנסו לבית – מטמאים את תכולת הבית, ובית המנוגע מטמא את הנכנס לתוכו. רבי לומד זאת מהפסוקים [[ויקרא יד כד]]-כו, שכורכים יחד את סוגי הצרעת השונים; אבל סיכום דומה יש גם כאן, ובו רק נגעי הבגדים, אפילו בלי נגעי החוטים שתי וערב - כי יש להם ייחוד – שבגדים מקבלים גם טומאות אחרות כגון נגעי שרצים; וטהרת נגעי הבגדים אינה בטקס הציפורים המיוחד לצרעת הבית ולנגעי האדם.}} [יב] "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים" - מקישם לבית. מה בית, מיטמא בביאה - אף כולם, מיטמאים בביאה. אי מה בית, טעון צפרים - אף כולם, יטענו צפרים? תלמוד לומר "זאת". רבי אומר: הרי הוא אומר "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית" {{ממ|ויקרא|יד|כה}} הקיש בגד לבית: מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאים בביאה. אין לי אלא בגד, מנין לרבות את כולם? תלמוד לומר "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר" וכו', מקישן לבגד, מה בגד, מטמא בביאה - אף כולם, מטמאים בביאה. אי מה בגד, מטמא בכל הטומאות - אף כולם, מטמאים בכל הטומאות? תלמוד לומר "זאת". {{הע-שמאל|תורת הנגעים חלה גם בחו"ל, למעט נגעי הבתים – ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ד|נגעים יב ד.]] אכן למעשה נראה שלא נהגו בכל דיני נגעים בבבל, ובהדרגה הפסיקו לדון בהם גם בא"י. המצווה אינה רק לטהר את הנגעים אלא גם לטמא אותם, ואין אדם רשאי להתחמק מראיית נגע טמא. לכן הכהן המטהר הוא המטמא, וראו לעיל פרק ב* פיסקאות ד ויג, וראו גם [[ביאור:תוספתא/נגעים/א#יב|תוספתא נגעים א יב.]]}} [יג] "לטהרו או לטמאו" - כשם שמצוה בארץ, כך מצוה בחוץ לארץ. "לטהרו או לטמאו" - כשם שמצוה לטהרו, כך מצוה לטמאו. "לטהרו או לטמאו" - כהן שהוא מטהרו - מטמאו. ואם מת - רואהו כהן אחר. }} gkmhe02nw63gyigmqubj1du5d374ctt 116 469574 1417292 1414907 2022-08-08T07:11:23Z OpenLawBot 8112 OpenLawBot העביר את הדף [[מקור:מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] לשם [[מקור:מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)]] בלי להשאיר הפניה: העברה wikitext text/x-wiki <שם> מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995 <שם אחר> מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון), התשנ"ו-1995 <מקור> ((קמצ"ם 164, 1923 {{מוקטן|(מנשר 7)}}|מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)|0164)). <מבוא> בתוקף סמכותי כמפקד כוחות צה"ל באזור הנני קובע בזה לאמור: @ 1. הגדרות : במנשר זה - :- "הסכם הביניים" - הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל לבין אש"ף ביום ד' בתשרי התשנ"ו (28 בספטמבר 1995), כולל נספחיו והמפות המצורפות אליו וכן כל הסכם או הסדר אחר הנובע מהסכם זה או הנעשה ליישומו. :- "המועצה" - המועצה הפלסטינית שתכונן מכח הסכם הביניים. :- "הרשות הפלסטינית" - כמשמעותה בהסכם הביניים. :- "איזור C" - כהגדרתו בסעיף XI להסכם הביניים. :- "האתרים הצבאיים" - כמשמעותם בהסכם הביניים. :- "הישובים" - כהגדרתם בסעיף XII להסכם הביניים. :- "ישראלים" - כהגדרתם בסעיף XX להסכם הביניים. @ 2. היערכות מחדש : כוחות צה"ל ייערכו מחדש באיזור בהתאם להוראות הסכם הביניים, על פי קביעתו של מפקד כוחות צה"ל באיזור. @ 3. בחירות : המועצה וראש הרשות המבצעת של המועצה יבחרו בבחירות לפי הקבוע בהסכם הביניים. @ 4. העברת סמכות למועצה : א. מפקד כוחות צה"ל באזור וראש המנהל האזרחי יעבירו לידי המועצה ורשויותיה כוחות ותחומי אחריות המצויים בידיהם או בידי מי שהוסמכו על ידם או מונו מטעמם, לרבות כוחות חקיקה, שיפוט ומנהל, הכל כמפורט בהסכם הביניים ובכפוף להוראותיו. : ב. עד לכינון המועצה על פי הסכם הביניים יופעלו הכוחות ותחומי האחריות הנזכרים בסעיף קטן (א) על ידי הרשות הפלסטינית. @ 5. העברת זכויות וחובות : העברת הכוחות ותחומי האחריות בהתאם לנספח III להסכם הביניים כוללת את העברת כל הזכויות, החובות וההתחייבויות הנוגעות אליהם, ויחולו בענין זה הוראות הסכם הביניים. @ 6. סמכויות מפקד כוחות צה"ל באזור : א. מפקד כוחות צה"ל באיזור וכן כל מי שנתמנה על ידו או פועל מטעמו יוסיפו להיות בעלי כוחות ותחומי אחריות, לרבות כוחות חקיקה, שיפוט ומנהל, על כל אחד מאלה - :: (1) הישובים והאתרים הצבאיים; :: (2) איזור C; :: (3) ישראלים; :: (4) כל עניין הנוגע לבטחון החוץ של האיזור, לבטחון ולסדר הציבורי של הישובים, האתרים הצבאיים וישראלים; :: (5) בטחון וסדר ציבורי במקומות המצויים תחת אחריות בטחונית של ישראל; וכן :: (6) כוחות ותחומי אחריות אחרים הנתונים בידי מפקד כוחות צה"ל באיזור לפי הסכם הביניים, לרבות הכוחות ותחומי האחירות שלא הועברו למועצה בהסכם זה. : ב. קביעת מפקד כוחות צה"ל באיזור כי כוחות ותחומי אחריות מוסיפים להיות בידו תהיה מכרעת לענין זה. @ 7. תוקף המשפט הקיים : הדין ותחיקת הבטחון החלים באיזור ביום הכניסה לתוקף של מנשר זה יעמדו בתוקפם, כל עוד לא בוטלו, שונו או הותלו בהתאם להוראות מנשר זה או להוראות הסכם הביניים. @ 8. ביטול : א. המנשר בדבר יישום הסכם רצועת עזה ואיזור יריחו (יהודה והשומרון) (מס' 4), התשנ"ד-1994 בטל בזה, ואולם אין בכך כדי לפגוע בכל פעולה שנעשתה על פיו או מכוחו על ידי מפקד כוחות צה"ל באיזור או מי מטעמו. : ב. המנשר בדבר יישום ההסכם בדבר העברה מכינה של כוחות ואחריות (יהודה והשומרון) (מס' 5), התשנ"ה-1995 והמנשר בדבר יישום ההסכם בדבר העברה נוספת של כוחות ואחריות (יהודה והשומרון) (מס' 6), התשנ"ה-1995 יהיו בטלים עם סיום השלב הראשון של ההערכות מחדש לפי הסכם הביניים, ואולם לא יהיה בכך כדי לפגוע בכל פעולה שנעשתה על פיהם או מכוחם עובר לביטול על ידי מפקד כוחות צה"ל או מטעמו. @ 9. תחילת תוקף : תחילת תוקפו של מנשר זה ביום ד' בתשרי התשנ"ו (28 בספטמבר 1995). @ 10. השם : מנשר זה יקרא: "מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995". <חתימה> אילן בירן, אלוף | מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון 1gwro7rls9wyshs7ivqeap40w96twry 0 469584 1417294 1414958 2022-08-08T07:11:24Z OpenLawBot 8112 OpenLawBot העביר את הדף [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] לשם [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)]] תוך דריסת הפניה ובלי להשאיר הפניה: העברה wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס׳ 7), התשנ״ו–1995}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|קמצ״ם 164, 1923 {{מוקטן|(מנשר 7)}}|מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותי כמפקד כוחות צה״ל באזור הנני קובע בזה לאמור: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:סעיף|1|הגדרות}} {{ח:ת}} במנשר זה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הסכם הביניים“ – הסכם הביניים הישראלי־פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל לבין אש״ף ביום ד׳ בתשרי התשנ״ו (28 בספטמבר 1995), כולל נספחיו והמפות המצורפות אליו וכן כל הסכם או הסדר אחר הנובע מהסכם זה או הנעשה ליישומו. {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”המועצה“ – המועצה הפלסטינית שתכונן מכח הסכם הביניים. {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הרשות הפלסטינית“ – כמשמעותה בהסכם הביניים. {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”איזור C“ – כהגדרתו בסעיף XI להסכם הביניים. {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”האתרים הצבאיים“ – כמשמעותם בהסכם הביניים. {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הישובים“ – כהגדרתם בסעיף XII להסכם הביניים. {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ישראלים“ – כהגדרתם בסעיף XX להסכם הביניים. {{ח:סעיף|2|היערכות מחדש}} {{ח:ת}} כוחות צה״ל ייערכו מחדש באיזור בהתאם להוראות הסכם הביניים, על פי קביעתו של מפקד כוחות צה״ל באיזור. {{ח:סעיף|3|בחירות}} {{ח:ת}} המועצה וראש הרשות המבצעת של המועצה יבחרו בבחירות לפי הקבוע בהסכם הביניים. {{ח:סעיף|4|העברת סמכות למועצה}} {{ח:תת|א.}} מפקד כוחות צה״ל באזור וראש המנהל האזרחי יעבירו לידי המועצה ורשויותיה כוחות ותחומי אחריות המצויים בידיהם או בידי מי שהוסמכו על ידם או מונו מטעמם, לרבות כוחות חקיקה, שיפוט ומנהל, הכל כמפורט בהסכם הביניים ובכפוף להוראותיו. {{ח:תת|ב.}} עד לכינון המועצה על פי הסכם הביניים יופעלו הכוחות ותחומי האחריות הנזכרים בסעיף קטן (א) על ידי הרשות הפלסטינית. {{ח:סעיף|5|העברת זכויות וחובות}} {{ח:ת}} העברת הכוחות ותחומי האחריות בהתאם לנספח III להסכם הביניים כוללת את העברת כל הזכויות, החובות וההתחייבויות הנוגעות אליהם, ויחולו בענין זה הוראות הסכם הביניים. {{ח:סעיף|6|סמכויות מפקד כוחות צה״ל באזור}} {{ח:תת|א.}} מפקד כוחות צה״ל באיזור וכן כל מי שנתמנה על ידו או פועל מטעמו יוסיפו להיות בעלי כוחות ותחומי אחריות, לרבות כוחות חקיקה, שיפוט ומנהל, על כל אחד מאלה – {{ח:תתת|(1)}} הישובים והאתרים הצבאיים; {{ח:תתת|(2)}} איזור C; {{ח:תתת|(3)}} ישראלים; {{ח:תתת|(4)}} כל עניין הנוגע לבטחון החוץ של האיזור, לבטחון ולסדר הציבורי של הישובים, האתרים הצבאיים וישראלים; {{ח:תתת|(5)}} בטחון וסדר ציבורי במקומות המצויים תחת אחריות בטחונית של ישראל; וכן {{ח:תתת|(6)}} כוחות ותחומי אחריות אחרים הנתונים בידי מפקד כוחות צה״ל באיזור לפי הסכם הביניים, לרבות הכוחות ותחומי האחירות שלא הועברו למועצה בהסכם זה. {{ח:תת|ב.}} קביעת מפקד כוחות צה״ל באיזור כי כוחות ותחומי אחריות מוסיפים להיות בידו תהיה מכרעת לענין זה. {{ח:סעיף|7|תוקף המשפט הקיים}} {{ח:ת}} הדין ותחיקת הבטחון החלים באיזור ביום הכניסה לתוקף של מנשר זה יעמדו בתוקפם, כל עוד לא בוטלו, שונו או הותלו בהתאם להוראות מנשר זה או להוראות הסכם הביניים. {{ח:סעיף|8|ביטול}} {{ח:תת|א.}} המנשר בדבר יישום הסכם רצועת עזה ואיזור יריחו (יהודה והשומרון) (מס׳ 4), התשנ״ד–1994 בטל בזה, ואולם אין בכך כדי לפגוע בכל פעולה שנעשתה על פיו או מכוחו על ידי מפקד כוחות צה״ל באיזור או מי מטעמו. {{ח:תת|ב.}} המנשר בדבר יישום ההסכם בדבר העברה מכינה של כוחות ואחריות (יהודה והשומרון) (מס׳ 5), התשנ״ה–1995 והמנשר בדבר יישום ההסכם בדבר העברה נוספת של כוחות ואחריות (יהודה והשומרון) (מס׳ 6), התשנ״ה–1995 יהיו בטלים עם סיום השלב הראשון של ההערכות מחדש לפי הסכם הביניים, ואולם לא יהיה בכך כדי לפגוע בכל פעולה שנעשתה על פיהם או מכוחם עובר לביטול על ידי מפקד כוחות צה״ל או מטעמו. {{ח:סעיף|9|תחילת תוקף}} {{ח:ת}} תחילת תוקפו של מנשר זה ביום ד׳ בתשרי התשנ״ו (28 בספטמבר 1995). {{ח:סעיף|10|השם}} {{ח:ת}} מנשר זה יקרא: ”מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס׳ 7), התשנ״ו–1995“. {{ח:חתימות}} * '''אילן בירן, אלוף'''<br>מפקד כוחות צה״ל באיזור יהודה והשומרון {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] 54kb737d01em8zwyya0t3r3jufsswpp 117 469586 1417293 1414960 2022-08-08T07:11:23Z OpenLawBot 8112 OpenLawBot העביר את הדף [[שיחת מקור:מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] לשם [[שיחת מקור:מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)]] בלי להשאיר הפניה: העברה wikitext text/x-wiki #הפניה [[שיחה:מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] klz37iswesqnegl5v8b3mc4f4552lvm 1417296 1417293 2022-08-08T07:11:26Z OpenLawBot 8112 הפניה wikitext text/x-wiki #הפניה [[שיחה:מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)]] c3wqk6s7jfp8wfr7ju4c9ytzgfekr50 1 469587 1417295 1414961 2022-08-08T07:11:24Z OpenLawBot 8112 OpenLawBot העביר את הדף [[שיחה:מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7)]] לשם [[שיחה:מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)]] בלי להשאיר הפניה: העברה wikitext text/x-wiki phoiac9h4m842xq45sp7s6u21eteeq1 0 469667 1417257 1416809 2022-08-07T18:02:25Z Nahum 68 נשלם הפרק בס"ד wikitext text/x-wiki :<noinclude>{{התחלת משנה מנוקדת|משניות=9|כריתות|ה|ו|}}</noinclude> {{המשנה|א|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד א/>הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, ::וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, :אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, ::יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, :::דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. :וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, ::יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, ::וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. :רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ::יִקְרַב; ::שֶׁאִם אֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא זֶה, :::הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר. :אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, ::הַדָּם יִשָּׁפֵךְ, :::וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. ::נִזְרַק הַדָּם, :::הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. :רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ::אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס, :::יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל:<קטע סוף=ניקוד א/> {{המשנה|ב|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ב/>אָשָׁם וַדַּאי, אֵינוֹ כֵן; :אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, :::יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר; ::מִשֶּׁנִּשְׁחַט, :::הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר; ::נִזְרַק הַדָּם, :::הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. :שׁוֹר הַנִּסְקָל, אֵינוֹ כֵן; ::אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל, :::יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר; ::מִשֶּׁנִּסְקַל, :::מֻתָּר בַּהֲנָאָה. :עֶגְלָה עֲרוּפָה, אֵינָהּ כֵּן; ::אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה, :::תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. ::מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, :::תְּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, ::שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ; :::כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ:<קטע סוף=ניקוד ב/> {{המשנה|ג|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ג/>רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, ::מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, :::וְהִיא נִקְרֵאת אֲשַׁם חֲסִידִים. :אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶּן בּוּטִי, ::שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, ::חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. :אָמַר: ::הַמָּעוֹן הַזֶּה, ::אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מִֵבִיא; ::אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: :::הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַסָּפֵק. :וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ::אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי, :::אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת:<קטע סוף=ניקוד ג/> {{המשנה|ד|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ד/>חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין, ::שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים, :::חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים; ::חַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין, :::פְּטוּרִים. :מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, :אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה, ::פָּטוּר, :::שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר:<קטע סוף=ניקוד ד/> {{המשנה|ה|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ה/>הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, :שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים, ::חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, :::מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּה לֶאֱכֹל בִּזְבָחִים. :חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, ::אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ, :::הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר:<קטע סוף=ניקוד ה/> {{המשנה|ו|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ו/>הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם, ::וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, :אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ; ::וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, ::וְיִמָּכֵר, :::וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. :לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין, ::אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, :::וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז, ::הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, :::וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ. :אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין, :אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, ::יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, ::וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, :::וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ:<קטע סוף=ניקוד ו/> {{המשנה|ז|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ז/>הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וָמֵת, ::לֹא יְבִיאֶנָּה בְּנוֹ אַחֲרָיו; ::וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא; ::אֲפִלּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ – :::לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, ::שֶׁנֶּאֱמַר {{ממ|ויקרא|ד|כח}}: "קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ", :::שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ:<קטע סוף=ניקוד ז/> {{המשנה|ח|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ח/>מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה, שְׂעִירָה; ::מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה, כִּשְׂבָּה. :מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה; ::מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. :כֵּיצַד? :הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, ::הֶעֱנִי, :::יָבִיא עוֹף; ::הֶעֱנִי, :::יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. :הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, ::הֶעֱשִׁיר, :::יָבִיא עוֹף; ::הֶעֱשִׁיר, :::יָבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. :הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ, ::אִם רָצָה יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹף. :הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב, ::לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, :::שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן:<קטע סוף=ניקוד ט/> {{המשנה|ט|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ט/>רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ::כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם. ::יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן? ::תַּלְמוּר לוֹמַר {{ממ|ויקרא|ד|לב}}: :::"וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת"; ::מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין. :תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. ::יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִים מֵהֶן? ::תַּלְמוּד לוֹמַר {{ממ|ויקרא|יב|ו}}: :::"וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת"; ::מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין. :הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. ::יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם? ::תַּלְמוּד לוֹמַר {{ממ|ויקרא|יט|ג}}: :::"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", :::מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים; ::אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: :::הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, :::מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. :וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, ::אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב, ::קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, :::מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּיבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ: i849tzgjfdgs4u7idmeaotuwinyt5cy 1417258 1417257 2022-08-07T18:03:00Z Nahum 68 wikitext text/x-wiki :<noinclude>{{התחלת משנה מנוקדת|משניות=9|כריתות|ה|ו|}}</noinclude> {{המשנה|א|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד א/>הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, ::וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, :אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, ::יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, :::דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. :וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, ::יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, ::וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. :רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ::יִקְרַב; ::שֶׁאִם אֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא זֶה, :::הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר. :אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, ::הַדָּם יִשָּׁפֵךְ, :::וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. ::נִזְרַק הַדָּם, :::הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. :רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ::אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס, :::יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל:<קטע סוף=ניקוד א/> {{המשנה|ב|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ב/>אָשָׁם וַדַּאי, אֵינוֹ כֵן; :אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, :::יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר; ::מִשֶּׁנִּשְׁחַט, :::הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר; ::נִזְרַק הַדָּם, :::הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. :שׁוֹר הַנִּסְקָל, אֵינוֹ כֵן; ::אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל, :::יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר; ::מִשֶּׁנִּסְקַל, :::מֻתָּר בַּהֲנָאָה. :עֶגְלָה עֲרוּפָה, אֵינָהּ כֵּן; ::אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה, :::תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. ::מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, :::תְּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, ::שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ; :::כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ:<קטע סוף=ניקוד ב/> {{המשנה|ג|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ג/>רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, ::מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, :::וְהִיא נִקְרֵאת אֲשַׁם חֲסִידִים. :אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶּן בּוּטִי, ::שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, ::חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. :אָמַר: ::הַמָּעוֹן הַזֶּה, ::אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מִֵבִיא; ::אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: :::הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַסָּפֵק. :וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ::אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי, :::אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת:<קטע סוף=ניקוד ג/> {{המשנה|ד|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ד/>חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין, ::שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים, :::חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים; ::חַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין, :::פְּטוּרִים. :מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, :אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה, ::פָּטוּר, :::שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר:<קטע סוף=ניקוד ד/> {{המשנה|ה|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ה/>הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, :שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים, ::חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, :::מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּה לֶאֱכֹל בִּזְבָחִים. :חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, ::אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ, :::הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר:<קטע סוף=ניקוד ה/> {{המשנה|ו|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ו/>הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם, ::וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, :אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ; ::וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, ::וְיִמָּכֵר, :::וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. :לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין, ::אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, :::וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז, ::הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, :::וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ. :אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין, :אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, ::יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, ::וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, :::וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ:<קטע סוף=ניקוד ו/> {{המשנה|ז|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ז/>הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וָמֵת, ::לֹא יְבִיאֶנָּה בְּנוֹ אַחֲרָיו; ::וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא; ::אֲפִלּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ – :::לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, ::שֶׁנֶּאֱמַר {{ממ|ויקרא|ד|כח}}: "קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ", :::שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ:<קטע סוף=ניקוד ז/> {{המשנה|ח|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ח/>מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה, שְׂעִירָה; ::מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה, כִּשְׂבָּה. :מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה; ::מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. :כֵּיצַד? :הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, ::הֶעֱנִי, :::יָבִיא עוֹף; ::הֶעֱנִי, :::יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. :הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, ::הֶעֱשִׁיר, :::יָבִיא עוֹף; ::הֶעֱשִׁיר, :::יָבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. :הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ, ::אִם רָצָה יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹף. :הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב, ::לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, :::שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן:<קטע סוף=ניקוד ט/> {{המשנה|ט|ו|כריתות}} <קטע התחלה=ניקוד ט/>רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ::כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם. ::יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן? ::תַּלְמוּר לוֹמַר {{ממ|ויקרא|ד|לב}}: :::"וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת"; ::מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין. :תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. ::יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִים מֵהֶן? ::תַּלְמוּד לוֹמַר {{ממ|ויקרא|יב|ו}}: :::"וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת"; ::מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין. :הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. ::יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם? ::תַּלְמוּד לוֹמַר {{ממ|ויקרא|יט|ג}}: :::"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", :::מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים; ::אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: :::הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, :::מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. :וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, ::אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב, ::קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, :::מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּיבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ: <noinclude> {{סוף משנה מנוקדת|כריתות|ה|ו|}} [[קטגוריה:משנה מנוקד|כריתות ו]] [[קטגוריה:מסכת כריתות|ו]] </noinclude> gywvor8s9ysafrpk4i2bbekeicmy9yq 116 469754 1417316 1416625 2022-08-08T09:46:22Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki <שם> כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה), התשע"ה-2014 <שם קצר> כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה), התשע"ה-2014 <!-- שם מקוצר בשל מגבלות המערכת --> <מקור> ((ק"ת תשע"ה, 526|כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)|7467)); ((תשע"ו, 449|תיקון|7591)); ((תשע"ז, 430|תיקון|7749)), ((1302|תיקון מס' 2|7830)); ((תשע"ח, 649|תיקון|7912)), ((2250|תיקון מס' 2|8028)); ((תשע"ט, 1663|תיקון|8135)), ((3450|תיקון מס' 2|8240)); ((תש"ף, 272|תיקון|8308)), ((1665|תיקון מס' 2|8625)), ((1688|תיקון מס' 3|8628)); ((תשפ"א, 1116|תיקון|9025)), ((3497|תיקון מס' 2|9463)); ((תשפ"ב, 1310|תיקון|9830)), ((3272|תיקון מס' 2|10224)). <מבוא> בתוקף סמכותה לפי [[+|סעיף 76(ב)(3)]] [[=חוק ההתייעלות הכלכלית|לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009]] (להלן - חוק ההתייעלות הכלכלית), כניסוחו [[בחוק לשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג-2013]], [[וסעיף 77(ב) לחוק ההתייעלות הכלכלית]], קובעת מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב כללים אלה: __TOC__ == פרק א': פרשנות == @ 1.הגדרות (תיקון: תשפ"ב) : בכללים אלה - :- "איגוד ערים למים או לביוב" - כהגדרתו [[בסעיף 17ה לחוק איגודי ערים, התשט"ו-1955]]; :- "אתר" - אתר האינטרנט של הרשות הממשלתית למים ולביוב [[https://www.water.gov.il | שכתובתו www.water.gov.il]]; :- "חברה" - חברה או חברה אזורית כהגדרתן [[בחוק תאגידי מים וביוב]]; :- "חוק מס ערך מוסף" - [[חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976]]; :- "חוק תאגידי מים וביוב" - [[חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001]]; :- "היום קובע" - כ"ג בתמוז התשס"ט (15 ביולי 2009); :- "כללי דמי הקמה" - [[=כללי דמי הקמה|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב), התשע"ה-2015]]; :- "כללי הרשויות המקומיות (ביוב)" - [[=כללי הרשויות המקומיות (ביוב)|כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה), התשע"א-2010]]; :- "כללי חישוב עלות" - [[=כללי חישוב עלות|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש"ע-2009]]; :- "כללי מקורות" - [[=כללי מקורות|כללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז-1987]]; :- "כללי תעריפים לתאגידים" - [[=כללי תעריפים לתאגידים|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש"ע-2009]]; :- "כללי תעריפי מים לספקים מקומיים" (([צ"ל: "כללי ספקים מקומיים"])) - [[=כללי ספקים מקומיים|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), התשנ"ד-1994]]; :- "מדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; :- "מועצה מקומית תעשייתית" - כמשמעותה [[בסעיף 2א לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]]]; :- "מועצת הרשות הממשלתית" - מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב; :- "מנהל הרשות הממשלתית" - מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב שמונה לפי [[סעיף 124יט לחוק המים, התשי"ט-1959]]; :- "מס ערך מוסף" - השיעור שקבע שר האוצר בצו לפי [[סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף]]; :- "נכס הבנוי בצפיפות נמוכה" - כהגדרתו [[בכללי דמי הקמה]]; :- "רשות מקומית" - עירייה או מועצה מקומית, למעט מועצה מקומית תעשייתית, החייבת בהקמת תאגיד מים וביוב לפי [[סעיף 6א לחוק תאגידי מים וביוב]] ואשר ערב תחילתם של כללים אלה טרם הפעילה את שירותי המים והביוב בתחום שיפוטה באמצעות חברה; :- "רשות מקומית הררית" - רשות מקומית המנויה באחד מן [[$ תוספת ראשונה|הפרטים 7]], [[$ תוספת ראשונה|12]], [[$ תוספת ראשונה|14]], [[$ תוספת ראשונה|20]] [[או 21 בתוספת הראשונה]]; :- "תעריף ביוב היסטורי" - התעריף שקבעה רשות מקומית לפי כל דין, ושהיה בתוקף ביום הקובע בעד אגרת ביוב כהגדרתה [[בכללי הרשויות המקומיות (ביוב)]]; :- "תעריף הקמה עדכני לביוב" - תעריף הקמת מערכת ביוב שנקבע [[בחלק א' בתוספת השנייה]] לפי [[סעיף 3(ב)]] או תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית; :- "תעריף הקמה עדכני למים" - תעריף הקמת מערכת מים שנקבע [[בחלק א' בתוספת השלישית]] לפי [[סעיף 5(ב)]] או תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית; :- "תעריף הקמת מערכת ביוב היסטורי" - התעריף שקבעה רשות מקומית לפי כל דין, ושהיה בתוקף ביום הקובע בעד היטל ביוב כהגדרתו [[בכללי הרשויות המקומיות (ביוב)]]; :- "תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית" - תעריף הקמת מערכת ביוב הקבוע [[בחלק ב' בתוספת השנייה]], שאישרה מועצת הרשות הממשלתית לרשות מקומית לאחר בחינת תחשיב פרטני שהגישה אותה רשות מקומית או שנערך בעניינה, או בעקבות בקשה שהגישה אותה רשות מקומית לשנות את תעריף הקמת מערכת ביוב החל לגביה, ובלבד שלא יהיה גבוה מתעריף הקמת מערכת ביוב המחושב לפי [[פסקאות (1) עד (3) בסעיף 3(ב)]]; :- "תעריף הקמת מערכת מים היסטורי" - התעריף שקבעה רשות מקומית לפי כל דין, ושהיה בתוקף ביום הקובע ובלבד שתכליתו מימון ההשקעות בהתקנת מערכת המים הציבורית, רכישתה או שידרוגה, לרבות אגרת הנחת צינורות, היטל צנרת מים, היטל פיתוח מפעל מים ותשלום חובה חד-פעמי אחר, אף שכינויו שונה, המוטל לפי כל דין ולמעט מרכיב זכויות מים המגולם באגרת הנחת הצינורות, ובהעדר תחשיב לגילום על אף שגולם בהיטל - בהפחתה של 10% מאגרת הנחת הצינורות וכן למעט אגרת חיבור רשת פרטית למפעל מים, אגרת חידוש, אגרת הרחבת חיבור, אגרת התקנת מד-מים, אגרת בדיקת מד-מים או כל תשלום חובה אחר, אף שכינויו שונה, שאינו לתכלית האמורה; :- "תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית" - תעריף הקמת מערכת מים הקבוע [[בחלק ב' בתוספת השלישית]], שאישרה מועצת הרשות הממשלתית לרשות מקומית לאחר בחינת תחשיב פרטני שהגישה אותה רשות מקומית או שנערך בעניינה, או בעקבות בקשה שהגישה אותה רשות מקומית לשנות את תעריף הקמת מערכת מים החל לגביה, ובלבד שלא יהיה גבוה מתעריף הקמת מערכת מים המחושב לפי [[פסקאות (1) עד (3) בסעיף 5(ב)]]; :- "תשלומי הקמה" - תעריף הקמה עדכני לביוב או תעריף הקמה עדכני למים, לפי העניין. @ 2. אספקת שירותי מים וביוב לפי תעריפים (תיקון: תשע"ז) : אספקת שירותי המים והביוב ברשות מקומית והתעריפים תמורתם, למעט תעריפים לשירותי מים וביוב שנקבעו [[בכללי ספקים מקומיים]], יהיו לפי כללים אלה בלבד. == פרק ב': תעריף הקמת מערכת ביוב == @ 3. תעריף הקמת מערכת ביוב (תיקון: תשפ"ב) : (א) תעריף הקמת מערכת ביוב ברשות מקומית שלא נקבע לה תעריף הקמה עדכני לביוב יהיה תעריף הקמת מערכת ביוב היסטורי. : (ב) תעריף הקמת מערכת ביוב ברשות מקומית הנקובה [[בחלק א' בתוספת השנייה]] יהיה התעריף למטר רבוע שטח בנייה הנקוב [[בטור ג' או בטור ד' שבחלק א' בתוספת השנייה]], לפי העניין, שמחושב לפי ההערות האלה: :: (1) ברשות מקומית שאינה רשות הררית - 53% מתעריף הבסיס של דמי הקמה הנקוב [[בחלק א' בתוספת הראשונה בכללי דמי הקמה]], בתוספת סכום בגובה מס ערך מוסף; :: (2) לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה - 35% יותר מהסכום המתקבל לפי פסקה (1); :: (3) ברשות הררית - 32.8% יותר מהסכום המתקבל לפי פסקה (1) או פסקה (2), לפי העניין. : (ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב), ברשות מקומית שנקבע לה תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית יהיה תעריף הקמת מערכת ביוב התעריף למטר רבוע שטח בנייה כמפורט בצד שם אותה רשות מקומית [[בחלק ב' בתוספת השנייה]]. @ 4. ייחוד הכספים וחובת פרסום ודיווח לעניין תעריף הקמת מערכת ביוב : (א) רשות מקומית תעביר את כל הסכומים שגבתה בעד תעריף הקמת מערכת ביוב לפי [[סעיף 3]] לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא לכיסוי הוצאות בעד התקנת ביוב או קנייתו כמשמעותם [[בהגדרה "היטל ביוב" בכללי הרשויות המקומיות (ביוב)]]. : (ב) רשות מקומית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: :: (1) עד 1 באוגוסט תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; :: (2) עד 1 בפברואר תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. : (ג) רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווחים שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב)(2). : (ד) אין באמור בסעיף קטן (א) למנוע מרשות מקומית לשלם לאיגוד ערים למים או לביוב בעד שירותי ביוב שהוא מספק לרשות המקומית בתעריפים שנקבעו לפי דין בעד שירותי הביוב. == פרק ג': תעריף הקמת מערכת מים == @ 5. תעריף הקמת מערכת מים (תיקון: תשפ"ב) : (א) תעריף הקמת מערכת מים ברשות מקומית שלא נקבע לה תעריף הקמה עדכני למים יהיה תעריף הקמת מערכת מים היסטורי. : (ב) תעריף הקמת מערכת מים ברשות מקומית הנקובה [[בחלק א' בתוספת השלישית]] יהיה התעריף למטר רבוע שטח בנייה הנקוב [[בטור ג' או בטור ד' שבחלק א' בתוספת השלישית]], לפי העניין, שמחושב לפי ההוראות האלה: :: (1) ברשות מקומית שאינה רשות הררית - 47% מתעריף הבסיס של דמי הקמה הנקוב [[בחלק א' בתוספת הראשונה בכללי דמי הקמה]], בתוספת סכום בגובה מס ערך מוסף; :: (2) לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה - 35% יותר מהסכום המתקבל לפי פסקה (1); :: (3) ברשות הררית - 32.8% יותר מהסכום המתקבל לפי פסקה (1) או פסקה (2), לפי העניין. : (ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב), ברשות מקומית שנקבע לה תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית, יהיה תעריף הקמת מערכת מים התעריף למטר רבוע שטח בנייה כמפורט בצד שם אותה רשות מקומית [[בחלק ב' בתוספת השלישית]]. @ 6. ייחוד הכספים וחובת פרסום ודיווח לעניין תעריף הקמת מערכת מים : (א) רשות מקומית תעביר את כל הסכומים שגבתה לפי התעריפים כאמור [[בסעיף 5]] לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא לכיסוי הוצאות שבעדן נגבו תעריפים אלה. : (ב) רשות מקומית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: :: (1) עד 1 באוגוסט תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; :: (2) עד 1 בפברואר תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. : (ג) רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב)(2). == פרק ד': תעריף ביוב == @ 7. תעריף ביוב (תיקון: תשע"ו, תשע"ז, תשפ"ב) : (א) תעריף הביוב ברשות מקומית המנויה [[בטור ב' בתוספת הראשונה]] יהיה התעריף הנקוב [[תוספת ראשונה|בטור ג' לצדה]]. : (א1) התעריפים הנקובים [[בתוספת הראשונה]] כוללים סכום בגובה מס ערך מוסף. : (א2) בכפוף לאמור בסעיף קטן (א), מוסד ללא כוונת רווח לפי [[חוק מס ערך מוסף]], המספק מים לצרכן שהוא עוסק מורשה, כהגדרתו [[בחוק מס ערך מוסף]], שהצריכה בפועל משויכת רק לעסקו, או לצרכן הפטור ממס ערך מוסף לפי [[חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות במסים), התשמ"ה-1985]], יפחית מכל תעריף הנקוב [[בתוספת הראשונה]], סכום בגובה רכיב מס ערך מוסף. : (ב) (((נמחק).)) @ 7א. ייחוד כספים להתקנה וקנייה של מכון טיהור שפכים (תיקון: תשע"ז) : (א) רשות מקומית המקבלת שירותי ביוב מאיגוד ערים למים או לביוב, שבתעריף הביוב שלו לא נקבעה או גולמה התקנה או קנייה של מכון טיהור שפכים, תעביר מתוך הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור [[בסעיף 7]], לחשבון נפרד שבבעלותה את הסכומים שהוכרו לה בעד השקעה במכון טיהור שפכים; רשות מקומית לא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא לתשלומים בעד התקנה או קנייה של מכון טיהור שפכים. : (ב) רשות מקומית שמתקיימים בה התנאים שבסעיף קטן (א), תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: :: (1) עד 1 באוגוסט בכל שנה, תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; :: (2) עד 1 בפברואר בכל שנה תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. : (ג) רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב)(2). @ 8. ייחוד הכספים וחובת דיווח לעניין תעריף ביוב (תיקון: תשע"ז) : (א) בכפוף [[לסעיף 7א]], רשות מקומית תעביר את כל הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור [[בסעיף 7]] לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא לכיסוי הוצאות אחזקת ביוב כהגדרתם [[בכללי הרשויות המקומיות (ביוב)]]. : (ב) רשות מקומית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: :: (1) עד 1 באוגוסט בכל שנה, תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; :: (2) עד 1 בפברואר בכל שנה תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. : (ג) רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב)(2). : (ד) אין באמור בסעיף קטן (א) למנוע מרשות מקומית לשלם לאיגוד ערים למים או לביוב בעד שירותי ביוב שהוא מספק לרשות המקומית בתעריפים שנקבעו לפי דין בעד שירותי הביוב. == פרק ה': תעריף מים == @ 9. תעריף מים : תעריפי המים ברשות מקומית יהיו תעריפי המים שנקבעו [[בכללי ספקים מקומיים]]. @ 10. ייחוד הכספים וחובת דיווח לעניין תעריף המים : (א) רשות מקומית תעביר את כל הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור [[בסעיף 9]] לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון אלא לכיסוי הוצאות אספקת המים. : (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), הסכומים בעד אחזקת מערכות מים וביוב לפי [[סעיף 5 לכללי ספקים מקומיים]] או לפי [[סעיף 8 לכללי מקורות]], ישולמו ויופקדו לפי האמור שם; ואולם ניתן אישור לשימוש בכספים כאמור שם, יועברו כספים אלו לחשבון נפרד שבבעלות הרשות המקומית, שלא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא להשקעות למטרת שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים וביוב כפי שייקבע באישור. : (ג) רשות מקומית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: :: (1) עד 1 באוגוסט בכל שנה, תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; :: (2) עד 1 בפברואר בכל שנה תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. : (ד) רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד ליום 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית לפי סעיף קטן (ג)(2). == פרק ו': הוראות שונות == @ 11. מועצה מקומית תעשייתית (תיקון: תשפ"א) : (א) על אף האמור בכללים אלה, תעריף הקמת מערכת ביוב ותעריף הקמת מערכת מים למועצה מקומית תעשייתית יהיה תעריף הקמת מערכת ביוב היסטורי ותעריף הקמת מערכת מים היסטורי בהתאמה, מעודכן לפי שיעור שינוי המדד שפורסם סמוך לתחילתם של כללים אלה לעומת המדד שפורסם סמוך ליום הקובע, וזאת כל עוד לא נקבעו לה, תעריפי דמי הקמה; לעניין זה, "תעריפי דמי הקמה" - תעריפים להקמת מערכות מים או ביוב, לפי העניין, שקבעה מועצת הרשות הממשלתית. : (ב) התעריפים כאמור בסעיף קטן (א) יעודכנו ב-1 בינואר של כל שנה (להלן - יום העדכון) לפי שיעור שינוי המדד שפורסם לפני יום העדכון הקודם לעומת מדד חודש נובמבר 2014. @ 11א. ייחוד כספים שהתקבלו בעד הקמת מערכות מים וביוב (תיקון: תשע"ז) : (א) על אף האמור [[בסעיפים 4(א)]], [[7א]] [[ו-6(א)]], רשות מקומית רשאית להעביר את הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור [[בסעיפים 3]], [[5]] [[ו-7א]] לחשבון אחד נפרד בבעלותה. : (ב) רשות מקומית שהעבירה לחשבון אחד סכומים שגבתה כאמור - :: (1) לא תעשה כל שימוש בכספים שבאותו חשבון, אלא לכיסוי ההוצאות המפורטות [[בסעיפים 4(א)]], [[6(א)]] [[ו-7א]]; :: (2) תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות באותו חשבון מדי חצי שנה, במועדים המפורטים [[בסעיף 4(ב)]]. @ 11ב. ייחוד כספים שהתקבלו בעד שירותי מים וביוב (תיקון: תשע"ז) : (א) על אף האמור [[בסעיפים 8(א)]] [[ו-10(א)]], רשות מקומית רשאית להעביר את הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור [[בסעיפים 7]] [[ו-9]] לחשבון אחד נפרד בבעלותה. : (ב) רשות מקומית שהעבירה לחשבון אחד סכומים שגבתה כאמור - :: (1) לא תעשה כל שימוש בכספים שבאותו חשבון, אלא לכיסוי ההוצאות המפורטות [[בסעיפים 8(א)]] [[ו-10(א)]]; :: (2) תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות באותו חשבון מדי חצי שנה, במועדים המפורטים [[בסעיף 8(ב)]]. @ 11ג. החלת הוראות בעניין מועד לתשלום חיוב וריבית פיגורים (תיקון: תשע"ז) : על חיוב צרכנים לפי כללים אלה יחול [[סעיף 31 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011]], בשינויים המחויבים. @ 11ד. תעריפים לשירותים (תיקון: תשפ"ב) : נקבעו לרשות מקומית תשלומים בעד השירותים המפורטים מסוימים [[כללי תעריפים לתאגידים|בתוספת השנייה לכללי התעריפים לתאגידים]], לפי כל דין, התעריפים בעד אותם שירותים יהיו התעריפים [[בתוספת השנייה לכללים האמורים]] בתוספת סכום בגובה מס הערך המוסף. @ 12. עדכון סכומים : (א) לבקשת רשות מקומית, רשאית מועצת הרשות הממשלתית לקבוע עדכונים לתעריפים אלה לפי מדד המחירים לצרכן או כל מדד אחר שייראה לה הולם והיא רשאית לבחון לצורך כך את התחשיבים שהוצגו לה לשם קביעת התעריפים האמורים. : (ב) קבעה מועצת הרשות הממשלתית עדכון כאמור, יחולו על התעריף המעודכן הוראות [[סעיף 14]]. @ 12א. שינוי תעריפי הקמה (תיקון: תשפ"ב) : (א) רשות מקומית רשאית, לעניין שינוי תעריפי ההקמה ועדכונם, לפנות בבקשה לעדכון תעריף הקמה עדכני לביוב או תעריף הקמה עדכני למים, בין במקום תעריף היסטורי ובין במקום תעריף שנקבע לפי [[סעיפים 3(ב)]], [[3(ג)]], [[5(ב)]] [[או 5(ג)]]. : (ב) רשות מקומית רשאית לפנות בבקשה להוסיף על תעריף הקמה עדכני לביוב או תעריף הקמה עדכני למים המתקבלים לפי החישובים [[בפסקאות (1) עד (3) בסעיף 3(ב)]] או [[בפסקאות (1) עד (3) בסעיף 5(ב)]], לפי העניין, סכום השווה במצטבר לעד 10% מן התעריפים האמורים, אם עבודות ההקמה של מערכות הביוב או מערכות המים באותה רשות מקומית כרוכות בדרך כלל בעלויות נוספות מיוחדות בשל ריבוי עתיקות, בשל סוג הקרקע, בשל צורך מוגבר בליווי משטרתי, בשל ריבוי עבודות במתחמים עירוניים מפותחים, בשל ריבוי מתחמים חדשים עתירי השקעה, בשל צפיפות ממוצעת נמוכה במיוחד או בשל נסיבות חריגות אחרות כיוצא באלה, ויחולו לעניין זה הוראות אלה: :: (1) הרשות המקומית תגיש למועצת הרשות הממשלתית בקשה מנומקת בליווי תחשיב, שאישרה מועצת הרשות המקומית, להגדלת התעריף לפי סעיף קטן זה; בקשה כאמור תוגש עד יום 1 באוקטובר של כל שנה; אישרה מועצת הרשות הממשלתית את הבקשה, כולה או חלקה, יתוקנו [[התוספת השנייה]] [[או השלישית]], לפי העניין; תחילתו של התיקון תהיה ב-1 בינואר שלאחר קבלת ההחלטה; :: (2) הרשות המקומית תפרסם את הבקשה שבכוונתה להגיש באתר האינטרנט שלה ובשני עיתונים מקומיים בעלי תפוצה רחבה בשטחה, ותציין בפרסום כאמור את המועד האחרון להגשת תגובות, שלא יפחת מ-15 ימים ממועד הפרסום; מועצת הרשות המקומית תקיים דיון בתגובות שהוגשו לגבי הבקשה ותבחן אם יש צורך לעדכן את הבקשה שתוגש למועצת הרשות הממשלתית; :: (3) הרשות המקומית תצרף לבקשה את תגובות הציבור שהתקבלו, תמצית של הטענות שקיבלה מועצת הרשות המקומית חתומה ביד המנהל הכללי של הרשות המקומית או גזבר הרשות המקומית, ואת פרוטוקול החלטת מועצת הרשות המקומית. @ 12ב. תחולת הוראות [[מכללי דמי הקמה]] (תיקון: תשפ"ב) : על חיוב בתשלומי הקמה יחולו [[+|סעיפים 7 עד 17]], [[+|22]] [[ו-27(ו) בכללי דמי הקמה]], בשינויים המחויבים ובהתאמות אלה: : (1) בכל מקום, במקום "חברה" יקראו "רשות מקומית", ושינויי הצורה הדקדוקיים המחויבים ייעשו לפי זה; : (2) בכל מקום, במקום "דמי הקמה" יקראו "תעריף הקמת מערכת ביוב או תעריף הקמת מערכת מים, לפי העניין"; : (3) בכל מקום, במקום "הממונה" יקראו "מנהל הרשות הממשלתית או מי שהוא מינה לאותו עניין"; : (4) במקום "יום התחילה" יקראו "כ"ח בטבת התשפ"ב (1 בינואר 2022)"; : (5) במקום ההגדרה "תשלום קודם" יקראו: ::- "תשלום קודם" - תשלום של תעריף הקמת מערכת ביוב, תעריף הקמת מערכת מים, היטל ביוב, היטל הנחת צינורות, דמי השתתפות בהתקנת מערכת ביוב או מערכת מים או דמי פיתוח, לפי העניין, ששולם בשל נכס לרשות המקומית בטרם הטילה על בעל הנכס חובה לשלם תשלומי הקמה לפי [[כללי דמי ההקמה]]; ניתן פטור מתשלום סוג של תשלום קודם כאמור עקב ביצוע עבודות הקמה של מערכת מים או מערכת ביוב בידי בעל הנכס או במימונו, יראו לעניין הגדרה זו כאילו שולם אותו סוג של תשלום קודם, לגבי מערכת הביוב או מערכת המים, לפי העניין."; : (6) [[-|בסעיף 9(ו)]], במקום "המנהל הכללי של הרשות המקומית" יקראו "מהנדס הרשות המקומית"; : (7) הוראות הסעיפים האמורים הנוגעות למערכת ביוב יחולו לעניין תעריף הקמת מערכת ביוב, והוראות הסעיפים האמורים הנוגעות למערכת מים יחולו לעניין תעריף הקמת מערכת מים, הכול לפי העניין. @ 12ג. הצמדה, עדכון ועיגול סכומים (תיקון: תשפ"ב) : (א) הסכומים הנקובים [[בחלק א' בתוספת השנייה]] [[ובחלק א' בתוספת השלישית]] יעודכנו ב-1 בינואר בכל שנה, לפי העדכון שיחול בתעריף הבסיס של דמי ההקמה הקבוע [[בתוספת הראשונה]] לכללי דמי הקמה. : (ב) הסכומים הנקובים [[בחלק ב' בתוספת השנייה]] [[ובחלק ב' בתוספת השלישית]] יעודכנו ב-1 בינואר בכל שנה בדרך של הצמדתם למדד המשוקלל כהגדרתו בכללי דמי הקמה, לפי שיעור שינוי רכיבי המדד המשוקלל שפורסמו לאחרונה לפני יום העדכון לעומת רכיבי המדד המשוקלל שפורסמו לחודש נובמבר שקדם לקביעתם. : (ג) הסתיים סכום תעריף שעודכן כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב) בשבר של אגורה, ייראה השבר שהוא חצי אגורה או יותר כאגורה שלמה ושבר שהוא פחות מחצי אגורה - בטל. : (ד) מנהל הרשות הממשלתית יפרסם ברשומות את נוסח [[התוספת השנייה]] [[והתוספת השלישית]] כפי שעודכנו לפי סעיף זה. @ 13. שינוי ברכיבי העלות (תיקון: תשע"ז) : (א) על אף האמור בכללים אלה, בוטל רכיב עלות המרכיב את אחד או יותר מהתעריפים ההיסטוריים או שהוכר רכיב זה לרשות המקומית במסגרת כללים אחרים שקובעת מועצת הרשות הממשלתית או גולם הרכיב במסגרת התעריף שנקבע לצרכני אותה רשות מקומית, תפחית הרשות המקומית סכום רכיב זה מתוך התעריף ההיסטורי. : (ב) בלי לגרוע מהאמור, נקבעה או גולמה התקנה או קנייה של מכון טיהור שפכים, בתעריף הקמת מערכת הביוב ההיסטורי וכן בתעריף הביוב של איגוד ערים לפי [[חוק איגודי ערים, התשט"ו-1955]], המספק שירותי ביוב לאותה רשות מקומית, ייקבע תעריף הקמת מערכת ביוב היסטורי בהפחתת התשלום בעד ההתקנה או הקנייה של מכון טיהור שפכים או החלק המגולם בתעריף מערכת הביוב ההיסטורי, הנמוך מביניהם; בהעדר שלב כאמור או תחשיב לגילומו, על אף שגולמה העלות בתעריף הקמת מערכת הביוב ההיסטורי - בהפחתה של 21% מתעריף הקמת מערכת הביוב ההיסטורי. : (ג) סעיף קטן (ב) יחול גם על רשות מקומית שמתקיימים בה התנאים [[שבסעיף 7א(א)]]. @ 14. פרסום תעריפים (תיקון: תשע"ו, תשפ"ב) : (א) רשות מקומית ומועצה תעשייתית יפרסמו באתר האינטרנט שלהן את התעריפים לפי כללים אלה, לרבות כל שינוי או עדכון בהם לפי כללים אלה ולמעט תעריפים לפי [[סעיפים 3(ב) ו-(ג)]], [[5(ב) ו-(ג)]], [[7]], [[9]] [[ו-12א]], ויעבירו את פרטי הפרסום לרשות. : (ב) הרשות תפרסם באתר את פרטי הפרסום שהועברו לה לפי סעיף קטן (א). : (ג) רשות מקומית לא תוציא דרישת תשלום לפי כללים אלה אלא לאחר שפרסמה את התעריפים לפי הוראות סעיף קטן (א). @ 15. תחילה סייג לתחולה ותחולה : (א) תחילתם של כללים אלה ב-1 לחודש שלאחר פרסומם. : (ב) תעריף הקמת מערכת ביוב ותעריף הקמת מערכת מים שבכללים אלה לא יחולו על דרישת תשלום שמסרה רשות מקומית או מועצה מקומית תעשייתית קודם למועד תחילתם של כללים אלה. : (ג) תעריף הביוב שבכללים אלה יחול על שירותי אחזקת ביוב שסיפקה רשות מקומית מיום תחילתם של כללים אלה. == תוספת ראשונה (תיקון: תשע"ו, תשפ"ב) == ==== ((([[ההגדרה "רשות מקומית הררית" בסעיף 1]] [[וסעיף 7]]))) ==== @ (תיקון: תשע"ז, תשע"ז-2, תשע"ח, תשע"ח-2, תשע"ט, תשע"ט-2, תש"ף, תש"ף-2, תשפ"א, תשפ"א-2, תשפ"ב, תשפ"ב-2) : {| ! {{מוקטן|טור א'}} !! {{מוקטן|טור ב'}} {{ש}} רשות מקומית !! {{מוקטן|טור ג'}} {{ש}} תעריף ביוב בשקלים חדשים {{ש}} למטר מעוקב של מים שסופקו |- | (1) || אור עקיבא || 4.012 |- | (2) || אליכין || 3.916 |- | (3) || באר יעקב || 2.994 |- | (4) || בית שאן || 3.881 |- | (5) || בנימינה - גבעת עדה || 4.012 |- | (6) || גבעת שמואל || 5.632 |- | (7) || חריש || 2.717 |- | (8) || כפר שמריהו || 4.296 |- | (9) || כפר תבור || 4.147 |- | (10) || להבים || 3.661 |- | (11) || מיתר || 3.265 |- | (12) || מעיליא || 2.974 |- | (13) || נהריה || 3.927 |- | (14) || נשר || 5.329 |- | (15) || סביון || 4.819 |- | (16) || עומר || 3.661 |- | (17) || פרדיס || 4.066 |- | (18) || פרדס חנה–כרכור || 4.614 |- | (19) || קלנסואה || 2.604 |- | (20) || קריית יערים || 4.648 |- | (21) || ראש פינה || 4.110 |- | (22) || שדרות || 4.561 |- | (23) || שהם || 3.847 |} == תוספת שנייה (תיקון: תשפ"ב) == ==== ((([[ההגדרות "תעריף הקמה עדכני לביוב", "תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית", בסעיף 1]], [[סעיף 3]] [[וסעיף 12א]]))) ==== === חלק א': תעריף הקמת מערכת ביוב === ==== ((([[ההגדרה "תעריף הקמה עדכני לביוב", בסעיף 1]], [[סעיף 3(ב)]] [[וסעיף 12א(ב)]]))) ==== : (בשקלים חדשים למטר מרובע של שטח הבנייה, כולל סכום בגובה מס ערך מוסף) : {| ! {{מוקטן|טור א'}} !! {{מוקטן|טור ב'}} !! {{מוקטן|טור ג'}} !! {{מוקטן|טור ד'}} |- ! פרט !! הרשויות המקומיות !! תעריף לנכס שאינו בנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה !! תעריף לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה |- | colspan="4" | '''רשויות שאינן הרריות:''' |- | (3) || באר יעקב || rowspan="9" | 51.43 || rowspan="9" | 69.43 |- | (4) || בית שאן |- | (6) || גבעת שמואל |- | (8) || כפר שמריהו |- | (10) || להבים |- | (18) || פרדס–חנה–כרכור |- | (19) || קלנסווה |- | (22) || שדרות |- | (23) || שוהם |- | colspan="4" | '''רשויות הרריות:''' |- | || || || |- | || || || |- | colspan="4" | '''רשויות שאושרה להן תוספת עד 10% בשל עלויות נוספות מיוחדות ([[סעיף 12א(ב)]]):''' |- | || || || |- | || || || |} === חלק ב': תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית === ==== ((([[ההגדרה "תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית", בסעיף 1]], [[סעיף 3(ג)]]))) ==== : (בשקלים חדשים למטר מרובע, כולל סכום בגובה מס ערך מוסף) : {| ! {{מוקטן|טור א'}} !! {{מוקטן|טור ב'}} !! {{מוקטן|טור ג'}} !! {{מוקטן|טור ד'}} |- ! פרט !! הרשויות המקומיות !! תעריף לנכס שאינו בנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה !! תעריף לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה |- | || || || |- | || || || |} == תוספת שלישית (תיקון: תשפ"ב) == ==== ((([[ההגדרות "תעריף הקמה עדכני למים", "תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית", בסעיף 1]], [[סעיף 5]], [[12א]]))) ==== === חלק א': תעריף הקמת מערכת מים === ==== ((([[ההגדרה "תעריף הקמה עדכני למים", בסעיף 1]], [[סעיף 5(ב)]], [[12א(ב)]]))) ==== : (בשקלים חדשים למטר מרובע של שטח הבנייה, כולל סכום בגובה מס ערך מוסף) : {| ! {{מוקטן|טור א'}} !! {{מוקטן|טור ב'}} !! {{מוקטן|טור ג'}} !! {{מוקטן|טור ד'}} |- ! פרט !! הרשויות המקומיות !! תעריף לנכס שאינו בנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה !! תעריף לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה |- | colspan="4" | '''רשויות שאינן הרריות:''' |- | (3) || באר יעקב || rowspan="9" | 45.61 || rowspan="9" | 61.57 |- | (4) || בית שאן |- | (6) || גבעת שמואל |- | (8) || כפר שמריהו |- | (10) || להבים |- | (18) || פרדס-חנה–כרכור |- | (19) || קלנסווה |- | (22) || שדרות |- | (23) || שוהם |- | colspan="4" | '''רשויות הרריות:''' |- | || || || |- | || || || |- | colspan="4" | '''רשויות שאושרה להן תוספת בשל עלויות נוספות מיוחדות ([[סעיף 12א(ב)]]):''' |- | || || || |- | || || || |} === חלק ב': תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית === ==== ((([[ההגדרה "תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית", בסעיף 1]], [[סעיף 5(ג)]]))) ==== : (בשקלים חדשים למטר מרובע, כולל סכום בגובה מס ערך מוסף) : {| ! {{מוקטן|טור א'}} !! {{מוקטן|טור ב'}} !! {{מוקטן|טור ג'}} !! {{מוקטן|טור ד'}} |- ! פרט !! הרשויות המקומיות !! תעריף לנכס שאינו בנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה !! תעריף לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה |- | || || || |- | || || || |} <פרסום> א' בטבת התשע"ה (23 בדצמבר 2014) <חתימה> אלכסנדר קושניר, יושב ראש מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב 020vadw3owsqidsiaq371x66s8cslqz 116 469794 1417327 1416547 2022-08-08T11:19:11Z Fuzzy 29 wikitext text/x-wiki <שם> כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), התשנ"ד-1994 <שם קודם> כללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשנ"ד-1994 (תיקון: תש"ע) <שם קודם> תקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשנ"ד-1994 (תיקון: תשס"ז) <שם אחר> כללי המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות), התשנ"ד-1994 <שם אחר> תקנות המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות), התשנ"ד-1994 <מקור> ((ק"ת תשנ"ד, 885|תקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות)|5600)); ((תשנ"ה, 1582|[צ"ל: תיקון]|5689)); ((תשנ"ו, 1534|תיקון|5782)); ((תשנ"ח, 383|תיקון|5879)); ((תשנ"ט, 1144|תיקון|5996)); ((ס"ח תשס"ג, 392|חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004)|16:299931)), ((573|ת"ט|1904)); ((תשס"ה, 376|חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה)|16:301004)); ((תשס"ז, 784|תיקון|6583)); ((תשס"ח, 342|תיקון|6639)), ((386|תיקון (תיקון)|6640)), ((1119|תיקון מס' 2|6689)), ((1614|תיקון מס' 3|6714)); ((תשס"ט, 1148|הוראת שעה|6797)); ((תש"ע, 458|תיקון|6847)), ((1315|תיקון מס' 2|6903)), ((1319|תיקון [תש"ע] (תיקון)|6903)); ((תשע"א, 119|תיקון|6937)), ((400|תיקון מס' 2|6957)), ((1073|תיקון מס' 3|7008)); ((תשע"ב, 451|תיקון|7066)), ((1634|הוראת שעה|7157)); ((תשע"ג, 312|תיקון|7192)), ((344|תיקון מס' 2|7195)), ((1431|הוראת שעה|7263)), ((1431|תיקון מס' 3|7263)); ((תשע"ד, 378|תיקון|7320)), ((1438|תיקון מס' 2|7389)), ((1649|תיקון מס' 3|7409)); ((תשע"ה, 505|תיקון|7467)), ((1311|תיקון מס' 2|7524)); ((תשע"ו, 425|תיקון|7591)), ((860|ת"ט|7633)); ((תשע"ז, 435|תיקון|7749)), ((1279|תיקון מס' 2|7830)); ((תשע"ח, 611|תיקון|7912)), ((2234|תיקון [צ"ל: מס' 2]|8028)); ((תשע"ט, 1661|תיקון|8135)), ((3450|תיקון מס' 2|8240)); ((תש"ף, 271|תיקון|8308)), ((443|ת"ט|8329)), ((1664|תיקון מס' 2|8625)); ((תשפ"א, 294|הוראת שעה|8858)), ((1115|תיקון|9025)), ((3496|תיקון מס' 2|9463)); ((תשפ"ב, 1309|תיקון|9830)), ((3262|תיקון מס' 2|10224)). ''עדכון סכומים:'' ((תשס"ו, 1180|הודעה|6517)); ((תשס"ז, 434|הודעה|6549)), ((1052|הודעה מס' 2|6603)); ((תשס"ח, 96|הודעה|6621)), ((1148|הודעה מס' 2|6695)); ((תשס"ט, 315|הודעה|6738)), ((1141|הודעה מס' 2|6795)); ((תש"ע, 958|הודעה|6879)); ((תשע"ב, 1574|הודעה|7151)); ((תשע"ד, 1581|הודעה|7404)); ((תשע"ו, 1486|הודעה|7681)). <מבוא> <!-- (תיקון: תשס"ז) --> בתוקף סמכותה לפי [[+|סעיף 112]] [[=החוק|לחוק המים, התשי"ט-1959]] (להלן - החוק), ולאחר שקוימו הוראות [[סעיף 113 לחוק]], קובעת מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב כללים אלה: @ 1. הגדרות (תיקון: תשס"ז, תשס"ח-3, תש"ע, תש"ע-2, תשע"א-2, תשע"א-3, תשע"ו, תשע"ז-2, תשע"ח-2) : בכללים אלה - :- "הממונה", "החברה" - כהגדרתם [[בסעיף 2 לחוק תאגידי מים וביוב]]; :- "חוק תאגידי מים וביוב" - [[חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001]]; :- "חברת מקורות" - מקורות, חברת מים בע"מ, המספקת מים לפי רישיון הפקה; :- "יום התחילה" - יום ט"ו בטבת התש"ע (1 בינואר 2010); :- "כללי ההתייעלות הכלכלית" - [[כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)=כללי ההתייעלות הכלכלית|כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה), התשע"ה-2014]]; :- "כללי חישוב עלות" - [[=כללי חישוב עלות|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש"ע-2009]]; :- "כללי מקורות" - [[=כללי מקורות|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז-1987]]; :- "כללי תאגידים" - [[=כללי תאגידים|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש"ע-2009]]; :- "כללי תנאים ברישיון" - [[=כללי תנאים ברישיון|כללי המים (קביעת תנאים ברישיון), התשע"ד-2014]]; :- "כמות מוכרת" - כמות מוכרת ליחידת דיור כהגדרתה [[בכללי המים (קביעת כמות מוכרת), התשע"ו-2016]]; :- "מע"מ" - השיעור שקבע שר האוצר לפי [[סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976]]; :- "מ"ק" - מטר מעוקב של מים; :- "רשות מקומית" - (((הוחלפה);)) :- "ספק מקומי" - עיריה, מועצה מקומית לרבות מועצה אזורית, ועד מקומי, איגוד ערים, תאגיד או אגודה שיתופית המספקת מים לצרכניה, לרבות מי שפועל בתחומה, כולו או חלקו, לעניין הספקת מים, ולמעט חברה; :- "ספק מקומי אחר" - ספק מקומי שאינו ספק מקומי רשותי; :- "ספק מקומי רשותי" - ספק מקומי שהוא עירייה או מועצה מקומית, למעט מועצה אזורית ומועצה מקומית תעשייתית; :- "צריכה אחרת" - צריכה לכל מטרה או שימוש שלא פורטו לגביה תעריפים בכללים לאותו סוג ספק מקומי; :- "צריכה בפועל" - כמות המים שמדדה הרשות המקומית במד-המים של כל צרכן ושפורטה בחשבון המים שמקבל הצרכן, ולרבות צריכת מים משותפת; :- "צרכן גדול" - כהגדרתו [[בכללי תאגידים]]; :- "גינה" - (((נמחקה);)) :- "צריכת מים משותפת" - הפרש הקריא של מד המים הראשי של הנכס, המותקן בגבול הנכס, ושל כלל הקריאים של מדי המים של כל יחידות הדיור או צרכני המים בנכס, הכל בהתאם לענין, לרבות מים לחימום, מים חמים, מים לגינון נוי ומים לכל שימוש אחר בנכס; :- "צרכן עוסק" - עוסק מורשה כהגדרתו [[=חוק מע"מ|בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975]] (להלן - חוק מע"מ), אשר הצריכה בפועל משויכת רק לעסקו; :- "ריבית פיגורים החשב הכללי" - כמשמעותה בהודעה בדבר שיעורי ריבית החשב הכללי כפי שהיא מתפרסמת, מזמן לזמן, ברשומות; :- "ש"ח" - שקלים חדשים; :- "רשות הכבאות וההצלה" ו"הנציב" - כהגדרתם [[בחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012]]. @ 2. אספקת מים לפי תעריפים (תיקון: תשס"ז, תשס"ח-3, תש"ע, תשע"א-2, תשע"א-3, תשפ"ב-2) : (א) ספק מקומי לא יספק מים אלא לפי כללים אלה ולפי צריכה בפועל ולא ישית על צרכניו היטלי הפקה כמשמעותם [[בסעיף 116 לחוק]]. : (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) - :: (1) התעריפים המפורטים בכללים אלה לא יחולו לעניין המים המסופקים בידי ספק מקומי לחברת מקורות או לספק מקומי אחר; סופקו מים בידי ספק מקומי לחברת מקורות או לספק מקומי אחר ולא ניתנה לגביהם הוראה לפי [[סעיף 35א לחוק]], יהיה התעריף כפי שאישר מנהל הרשות הממשלתית ובלבד שנקבע כתנאי ברישיון ההפקה; כל עוד לא נקבע או אושר תעריף כאמור, יהיה התעריף, לחודש, התעריף הקבוע [[בכללי מקורות]], לפי הכמויות, סוג המים והעניין - בתוספת התעריף הנקוב [[בסעיף 4(3)(3.2)]] [[ובסעיף 5(א) לכללים אלה]]; :: (2) כללים אלה, למעט [[סעיפים 4א]] [[ו-4ב]] ולמעט חיוב מרבי לצרכן, לא יחולו, לעניין המים המסופקים ביישוב מתוכנן כהגדרתו [[בכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב), התשל"ו-1976]]; ואולם לבקשת ספק מקומי שהוא אגודה שיתופית, מועצת הרשות הממשלתית רשאית לקבוע תעריף אחר אם שוכנעה כי אין בתעריפים כאמור, להבטיח כי הספק ימלא את חובותיו למתן שירותי המים או הביוב, וזאת לא כתוצאה ממעשה או מחדל שלו; קביעת המועצה לפי סעיף זה תיעשה לאחר התייעצות עם רשם האגודות השיתופיות כמשמעותו [[בפקודת האגודות השיתופיות]] ולאחר שנתנה לצרכני הספק הזדמנות להשמיע את טענותיהם ותפורסם באתר האינטרנט של הרשות הממשלתית; לעניין פסקה זו, "חיוב מרבי לצרכן" - החיוב שישלם צרכן של ספק מקומי, שאינו עולה על מכפלת כמות המים שצרך בתעריפים הקבועים [[בסעיפים 4(1.1)]] [[ו-4(1.2)]], לפי העניין. ::: (((החל מיום 1.1.2023):)) כללים אלה, למעט [[סעיפים 4א]] [[ו-4ב]] ולמעט חיוב מרבי לצרכן, לא יחולו, לעניין המים המסופקים ביישוב מתוכנן כהגדרתו [[בכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)]] שהוא אגודה שיתופית שרשם האגודות השיתופיות, כמשמעותו [[בפקודת האגודות השיתופיות]], סיווג לפי [[הפקודה האמורה]] כקיבוץ שיתופי; ואולם מועצת הרשות הממשלתית רשאית לקבוע תעריף אחר אם שוכנעה כי אין בתעריפים כאמור, להבטיח כי הספק ימלא את חובותיו למתן שירותי המים או הביוב, וזאת לא כתוצאה ממעשה או מחדל שלו; קביעת המועצה לפי סעיף זה תיעשה לאחר התייעצות עם רשם האגודות השיתופיות כמשמעותו [[בפקודת האגודות השיתופיות]] ולאחר שנתנה לצרכני הספק הזדמנות להשמיע את טענותיהם ותפורסם באתר האינטרנט של הרשות הממשלתית; לעניין פסקה זו, "חיוב מרבי לצרכן" - החיוב שישלם צרכן של ספק מקומי, שאינו עולה על מכפלת כמות המים שצרך בתעריפים הקבועים [[בסעיפים 4(1.1)]] [[ו-4(1.2)]], לפי העניין. @ 2א. ריבית פיגורים (תיקון: תש"ע, תש"ע-2, תשע"ז, תשע"ז-2) : (א) בסעיף זה - ::- "מועד החיוב" - היום הראשון שלאחר תום התקופה שנקבעה לתשלום החיוב בהודעת החיוב ששלח הספק המקומי ובלבד שתקופה זו לא תקצר מ-15 ימים מיום משלוח הודעת החיוב. : (ב) לא שולם תשלום המגיע לספק המקומי עד מועד החיוב, ישולם התשלום בתוספת ריבית כאמור [[בסעיף 31 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011]], ממועד החיוב עד לתשלומו בפועל. @ 2ב. החזר תשלומי יתר (תיקון: תש"ע-2) : (א) בסעיף זה - ::- "היום הקובע" - האחד בחודש בכל אחד מחודשי השנה; ::- "הודעת הצרכן" - הודעת הצרכן, בכתב, לספק המקומי על חיובו בתשלום יתר, בצירוף מסמכים המאמתים את הודעתו, ככל שנדרש לפי נסיבות העניין; ::- "מדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; ::- "מועד ההחזר" - היום הראשון שלאחר תום 30 ימים מיום הודעת הצרכן; ::- "תשלום יתר" - תשלום ששילם צרכן לספק מקומי לפי הודעת החיוב, בלא שחב בו, או יתר תשלום כאמור ששילם על סכום שהוא חב בו. : (ב) שילם צרכן תשלום יתר יחזיר לו הספק המקומי את התשלום בהקדם באמצעות תשלומו בפועל או על ידי קיזוזו בהודעת החיוב הקרובה לכל המאוחר. : (ג) הספק המקומי יחזיר את תשלום היתר בתוספת הפרשים לפי שיעור העלייה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו ובלבד שסך התשלום כאמור לא יפחת מתשלום היתר. : (ד) לא הוחזר תשלום היתר עד מועד ההחזר או על ידי זיכויו בהודעת החיוב הקרובה שלאחר הודעת הצרכן, לפי המאוחר, יחזיר הספק המקומי את התשלום שהצטבר כאמור בסעיף קטן (ג) ממועד החזר, בצירוף ריבית פיגורים ממועד ההחזר עד יום החזרתו בפועל. @ 3. מס ערך מוסף (תיקון: תשס"ז, תש"ע, תש"ע-2, תשע"ז) : (א) למעט אם נקבע אחרת התעריפים הנקובים בכללים אלה כוללים מס ערך מוסף כמשמעותו [[בחוק מע"מ]], ככל שחל חיוב במס ערך מוסף לפי [[חוק מע"מ]]; נקבעו תעריפים לפי כללים אלה בדרך של הפניה לתעריפים שאינם נקובים או רכיבים בתעריפים, הקבועים בדבר חקיקה אחר, ייווסף להם סכום בגובה המע"מ, ככל שלא נכלל שם חיוב במע"מ. : (ב) בכפוף לאמור בסעיף קטן (א), מוסד ללא כוונת רווח לפי [[חוק מע"מ]], המספק מים לצרכן עוסק או הפטור ממע"מ לפי [[חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות במסים), התשמ"ה-1985]], יפחית מכל תעריף הנקוב בכללים אלה, לגבי כמות המים שהוא מספק לצרכן כאמור, סכום בגובה רכיב המע"מ. @ 3א. תעריפי ספק מקומי רשותי (תיקון: תשע"ו, תשע"ז, תשע"ח, תשע"ח-2, תשע"ט, תשע"ט-2, תש"ף, תש"ף-2, תשפ"א-3) : התעריף לכל מ"ק מים בעד שירותי מים ושירותי ביוב שמספק ספק מקומי רשותי יהיה כמפורט להלן: : (1) בעד צריכה ביתית המחויבת בשירותי מים ובשירותי ביוב, לכל יחידת דיור - :: (א) בעד הכמות המוכרת - התעריף הנקוב [[בסעיף 3(1)(א) לכללי תאגידים]] בתוספת סכום בגובה רכיב המע"מ; :: (ב) בעד כל כמות מעבר לכמות המוכרת - התעריף הנקוב [[בסעיף 3(1)(ב) לכללי תאגידים]] בתוספת סכום בגובה רכיב המע"מ; : (2) בעד צריכה אחרת המחויבת בשירותי מים ובשירותי ביוב - :: (א) לצרכן המחויב בשירותי מים ובשירותי ביוב - התעריף הנקוב בפסקה (1)(ב); :: (ב) לצרכן גדול המחויב בשירותי מים ובשירותי ביוב - לפי פסקה (א), בהפחתה של 1 ש"ח בתוספת מע"מ בעד כל כמות מעבר ל-15,000 מ"ק ועד 250,000 מ"ק בשנה, ובהפחתה של 1.25 ש"ח למ"ק בעד כל כמות מעבר ל-250,000 מ"ק בשנה, בין שכמות זו נצרכה במד בודד ובין בכמה מדים באותו מתחם; : (2א) (([צ"ל: לצרכן המחויב בשירותי מים ובשירותי ביוב, שמתקיימים בו התנאים המזכים בהפחתת כמויות ביוב לפי [[סעיף 3 לכללי חישוב עלות]], בשינויים המחויבים -])) :: (א) בעד שירותי מים וביוב - מכפלת כמות המים המוזרמת לביוב, במ"ק, לפי [[סעיף 3 לכללי חישוב עלות]], בחלוקה ל-7.0 ובמכפלת התעריף לשירותי מים וביוב לפי פסקה (1)(ב), ולצרכן גדול - בהפחתה של 1 ש"ח למ"ק בעד כל כמות מעבר ל-15,000 מ"ק ועד 250,000 מ"ק בשנה, ובהפחתה של 1.25 ש"ח למ"ק בעד כל כמות מעבר ל-250,000 מ"ק בשנה, בין שכמות זו נצרכה במד בודד ובין בכמה מדים באותו מתחם; :: (ב) בעד שירותי המים - בעד כמות המים המהווה את ההפרש שבין כמות המים שנצרכה לבין הכמות שחויבה בתעריף מים וביוב לפי פסקת משנה (א), התעריף הקבוע כ-R2 [[בכללי מקורות]], ולצרכן גדול - בהפחתה של 0.7 ש"ח בתוספת מע"מ בעד כל כמות מעבר ל-15,000 מ"ק ועד 250,000 מ"ק בשנה, ובהפחתה של 0.95 ש"ח למ"ק בעד כל כמות מעבר ל-250,000 מ"ק בשנה, בין שכמות זו נצרכה במד בודד ובין בכמה מדים באותו מתחם; : (3) (((נמחקה);)) : (4) לצרכן שלא הונחה בסמוך לנכסו תשתית ביוב המאפשרת את התחברותו למערכת ביוב, למעט למטרת חקלאות - :: (א) בעד הכמות המוכרת - התעריף הנקוב [[בסעיף 4(1)(1.1)]]; :: (ב) בעד כל כמות מעבר לכמות המוכרת - התעריף הנקוב [[בסעיף 4(1)(1.2)]] [[או 4(1)(1.2)]], לפי העניין; : (5) בעד צריכה ביתית וצריכה אחרת המחויבת בשירותי ביוב בלבד ובעד מי תהום שהוזרמו למערכת הביוב - תעריף הביוב שנקבע לספק המקומי הרשותי לפי [[פרק ד לכללי ההתייעלות הכלכלית]], ולצרכן גדול - התעריף האמור בהפחתה של 0.3 ש"ח בתוספת מע"מ בעד כל כמות מעבר ל-15,000 מ"ק בשנה; כמות המים המחויבת בשירותי ביוב תהיה לפי [[סעיף 3(ה1) לכללי חישוב עלות]], לפי העניין; : (6) בעד מים שפירים לבתי חולים, בתי מרחץ ומקוואות - התעריף הנקוב [[בסעיף 4(2)]], ויחול [[הסעיף האמור]]; : (7) בעד מים למטרת חקלאות - התעריף הנקוב [[בסעיף 4(3)]], ויחול [[הסעיף האמור]]; : (8) בעד צריכת מים שהרכבם מונע שימוש בהם כמי שתייה ומנהל הרשות הממשלתית אישר שהם מים מאיכות נחותה, מים מליחים, מי קולחים שאושרו לצריכה או מי שפד"ן - התעריף הנקוב [[בסעיף 4(1)(1.3)]], ויחול [[הסעיף האמור]]; : (9) על צרכן של ספק מקומי רשותי יחול [[סעיף 4(5) ו-(6) לכללים]]. @ 4. תעריפי ספק מקומי אחר (תיקון: תשנ"ה, תשנ"ו, תשנ"ח, תשנ"ט, ס"ח תשס"ג, ס"ח תשס"ה, [הודעות], תשס"ז, תשס"ח, תשס"ח-3, תשס"ח-4, תשס"ט, תש"ע, תש"ע-2, תש"ע-3, תשע"א, תשע"א-2, תשע"א-3, תשע"ב, תשע"ג-2, תשע"ג-4, תשע"ד, תשע"ד-2, תשע"ה, תשע"ה-2, תשע"ו, תשע"ז, תשע"ז-2, תשע"ח, תשע"ח-2, תשע"ט, תשע"ט-2, תש"ף, תש"ף-3, תשפ"א, תשפ"א-2, תשפ"א-3, תשפ"ב, תשפ"ב-2) : התעריפים לכל מ"ק מים שמספק ספק מקומי אחר יהיו כמפורט להלן: : (1) בעד צריכה אחרת - :: (1.1) בעד כל כמות שעד לכמות מוכרת - הסכום בשקלים חדשים שהוא צירוף הסכום הנקוב [[בסעיף (7)(3)(ב)(3.1.1.1) לכללי מקורות]] בתוספת - 2.936 שקלים חדשים למ"ק; :: (1.2) בעד כל כמות שמעבר לכמות המוכרת - הסכום בשקלים חדשים שהוא צירוף הסכום הנקוב [[בסעיף (7)(3)(ב)(3.1.1.2) לכללי מקורות]] בתוספת - 3.880 שקלים חדשים למ"ק; :: (1.2א) על אף האמור בפסקת משנה (1.2), בעד כל כמות שמעבר לכמות המוכרת, ומעבר ל-15,000 מ"ק ועד 250,000 מ"ק לשנה שסופקו דרך מד-מים בודד - התעריף המתקבל בפסקת משנה (1.2) בהפחתה של 0.819 ש"ח למ"ק, ובעד כל כמות מעבר ל-250,000 מ"ק בשנה - בהפחתה של 1.112 ש"ח למ"ק, בין שכמות זו נצרכה במד בודד ובין בכמה מדים באותו מתחם; :: (1.2ב) על אף האמור בפסקאות משנה (1.2) ו-(1.2א), בעד מים שסופקו להשקיית גנים ציבוריים ברשות מקומית זכאית כהגדרת מונחים אלה [[בכללי תנאים ברישיון]] - 7.852 ש"ח למ"ק; :: (1.3) על אף האמור בפסקאות משנה (1.1) עד (1.2ב) - ::: (א) מים שהרכבם מונע שימוש בהם כמי שתייה ומנהל הרשות הממשלתית אישר שהם מים מאיכות נחותה, מים מליחים, מי קולחים שאושרו לצריכה או מי שפד"ן - תעריף הגבוה ב-10% מהתעריפים הנקובים [[בסעיף 7(3)(ב)(3.2) לכללי מקורות]], לפי העניין; ::: (ב) הוראות אלה לא יחולו באזורים, שבהם ראה מנהל הרשות הממשלתית, כי השימוש במים נחותים, במים מליחים או במי קולחים לרבות מי שפד"ן, עלול לזהם מקורות מים; ::: (ג) קביעת תכולת הכלורידים לעניין תעריף המים המליחים כאמור בפסקת משנה (א), המסופקים לספק המקומי מספק שאינו חברת מקורות או המופקים על ידו, תיעשה כמפורט [[((בסעיף)) 7(3)(ב)(3.2)(7) לכללי מקורות]], בשינויים המחויבים; ::: (ד) תעריף לכמות מים נחרגת - :::: (1) בשיעור שאינו עולה על 8% - 125% מהתעריף שהיה צריך לשלם אלמלא היתה חריגה; :::: (2) בשיעור שעולה על 8% - 150% מהתעריף שהיה צריך לשלם אלמלא היתה חריגה; :: (1.4) (((נמחקה);)) : (2) בעד בתי חולים, בתי מרחץ ומקוואות - לכמות שעד לכמות האמורה בפסקאות משנה (א) ו-(ב) ושאושרה לפי פסקאות משנה (ג) או (ד) לפי העניין - 3.322 שקלים חדשים למטר מעוקב - :: (א) לבית מרחץ ומקווה המתפרסם ברשימת מקוואות הטהרה של המשרד לשירותי דת - לכל כמות מים ובלבד שהתקיימו כל אלה: ::: (1) נציג ספק המים, בדק ואישר בכתב, כי כל המים מסופקים לו במד-מים נפרד; ::: (2) מורשה החתימה אישר בתצהיר כי המים המסופקים לו משמשים למטרה זו בלבד; ::: (3) מהנדס מים אישר בכתב כי הותקנו בו אבזרים חוסכי מים; נמצא כי כל מכלי הדחה הם דו-כמותיים וכי בפתח כל קבועת שרברבות מותקנים וסתים ומגבילי ספיקה, יראו בכך כהתקנת אבזרים חוסכי מים לעניין פסקה זו; :: (ב) לבית חולים אחד מאלה: ::: (1) לכל כמות מים שנמדדה ברשת מים נפרדת המספקת מים רק לשימושים רפואיים ובלבד שהתקיימו כל אלה: :::: (א) אושר בידי מהנדס מים כי בבית החולים מותקנת רשת מים נפרדת כאמור; :::: (ב) מורשה החתימה אישר בתצהיר כי המים לשימושים רפואיים מסופקים ברשת הנפרדת ומשמשים למטרה זו בלבד; ::: (2) לא קיימת בבית החולים או לא אושר קיומה של רשת נפרדת כאמור - הכמות המתקבלת ממכפלת מספר מיטות האשפוז, לפי תעודת רישום בית חולים המתפרסמת על ידי האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות, בשנה מסוימת, ב-15 מטרים מעוקבים לחודש (להלן - הכמות המחושבת); :: (ג) בית מרחץ או מקווה יגיש לספק המים, ב-1 באוקטובר, אחת לשנתיים, את האישורים הנדרשים לפי פסקת משנה (א), הוגשו האישורים כאמור תבוצע האספקה, בתקופה העוקבת, בידי ספק המים בהתאם לתעריפים ולכמויות בסעיף זה; לא הוגשו אישורים כאמור או מצא ספק המים כי בית המרחץ או המקווה פועלים בניגוד למוצהר, יראה בכמות שסופקה כמים שמעבר לכמות מוכרת; :: (ד) בית חולים יגיש לספק המים, אישורים כאמור בפסקת משנה (ב)(1) או את הכמות המתקבלת לפי פסקת משנה (ב)(2), לפי העניין; ב-1 בנובמבר, אחת לשנתיים, יעביר ספק המים את האישורים וכמויות המחושבות בפירוט לפי בתי החולים, לרשות הממשלתית; הרשות הממשלתית תאשר לספק המים את הכמות לאספקה לפי פסקאות משנה (ב)(1) או (ב)(2), כולה או חלקה, לפי העניין, לגבי התקופה העוקבת; לא הוגשו אישורים או כמות מחושבת כאמור או נמצא כי בית חולים פועל בניגוד למוצהר יראה ספק המים בכמות שסופקה כמים שמעבר לכמות מוכרת; : (3) למטרת חקלאות - :: (3.1) למעט אם נאמר אחרת, תעריפים לפי פסקת משנה זו אינם חלים על אספקת מים למטרת חקלאות; ואולם בוצעה האספקה למטרת חקלאות בתחום עירייה, או מועצה מקומית יהיו התעריפים - לכל כמות מוקצית ולכל כמות נחרגת, הקבועים [[בכללי מקורות]], לפי התעריפים, הכמויות וסוג המים כאמור [[בסעיף 7(1) באותם כללים]], ולפי העניין; :: (3.2) ספק מקומי כאמור בפסקת משנה (3.1) יגבה, נוסף על האמור בפסקת משנה (3.1) ולמעט באספקת קולחין ממקור עצמי, תעריף חלוקת מים בשיעור של 0.257 שקלים חדשים למ"ק; : (4) (((בוטלה).)) : (5) '''צריכה משותפת וחיוב בעבור נזילה סמויה''' :: 5.1 קיימת בנכס צריכת מים משותפת, היא תחולק בידי הספק המקומי כדלקמן: ::: בנכס המשמש למגורים בלבד - בחלוקה שווה לפי מספר יחידות הדיור בנכס; ::: בנכס אחר - לפי היחס שבין כמות המים שרשם מד-המים המשמש כל צרכן בנפרד, לבין הכמות הכוללת של המים שרשמו כל מד-המים הנפרדים בנכס; ::: במקרים שבהם לא ניתן לפעול כאמור לעיל - לפי חלוקה אחרת שתוסכם בין הספק המקומי לבין כל הצרכנים בנכס, או באין הסכמה כאמור - לפי חלוקה אחרת, הנראית לספק המקומי כסבירה והולמת בנסיבות העניין. :: 5.2 צריכת המים המשותפת שנתקבלה לאחר החלוקה, כאמור בפסקה 5.1, תיווסף לצריכה הביתית או הצריכה למטרה האחרת, לה משמשים המים בנכס; :: (5.3) נתגלתה בנכס נזילה סמויה של מים ברשת הפרטית של הנכס, יעריך הספק המקומי את הצריכה הממוצעת בנכס בתקופה המקבילה בשנה הקודמת או במשך השנה השוטפת, על פי החלטת הספק המקומי (להלן - הצריכה הממוצעת); <!-- {{ש}} --> בעד הצריכה הממוצעת ישולמו התעריפים כמפורט בכללים אלה; בעד מים שכתוצאה מהנזילה הסמויה, לא נעשה בהם שימוש מעבר לצריכה הממוצעת, ולצרכן ביתי - עד 100 מטרים מעוקבים מעל אותה כמות; ישולם התעריף הקבוע בעד כמות מוכרת לצריכה ביתית לפי [[סעיף 3(1)(א) לכללי תאגידים]] ובלבד שאם סופקו בידי ספק שהוא מלכ"ר כהגדרתו [[בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975]] (להלן בסעיף זה - מלכ"ר) - בתוספת רכיב בגובה שיעור המע"מ ולצרכן ביתי מעבר לכמות שהוכרה כנזילה מעבר לכמות שמעבר ל-100 מטרים מעוקבים מעל הכמות הממוצעת - תעריף בסכום 1 ש"ח למטר מעוקב ובלבד שאם סופקו בידי ספק שהוא מלכ"ר <!-- (([במקור: כ-בתוספת])) --> - בתוספת רכיב בגובה שיעור המע"מ; <!-- {{ש}} --> הספק המקומי יתנה חיוב כאמור בהמצאת הוכחה על תיקון הנזילה הסמויה ויגביל את החיוב כאמור לשתי תקופות חשבון בלבד. : (6) צרכן יחויב בעד 1.5 מ"ק מים לתקופה של חודש, גם אם צרך פחות מן הכמות האמורה באותה תקופה, לפי התעריף שהיה עליו לשלם בעד כמות זו. @ 4א. (תיקון: תש"ע, תש"ע-2, תשע"א-3, תשע"ד-3, תשע"ה-2) : (((בוטל).)) @ 4ב. (תיקון: תש"ע, תש"ע-2, תשע"א-3, תשע"ב, תשע"ג, תשע"ה, תשע"ה-2) : (((בוטל).)) @ 4ג. תעריפים בעד מים המשמשים לשירותי כבאות והצלה (תיקון: תשע"ח-2, תשע"ט) : בלי לגרוע מהחיוב בעד שירותי מים וביוב שמספק ספק מקומי לתחנות כיבוי אש, ספק מקומי רשותי או ספק מקומי אחר יחייב את רשות הכבאות וההצלה בתעריף הקבוע [[בסעיף 4(1)(1.2)]], לפי העניין - : (1) בעד מים שסיפק לאתרי מילוי כבאיות - לפי כמות המים שנמדדה; : (2) בעד מים שצרכה רשות הכבאות וההצלה בלא מדידה, בכל שנה - כמות מים השווה למכפלה של 0.05 מ"ק במספר הנפשות בתחומו או בתחום הרשות המקומית שבתחומה הוא פועל, לפי העניין, לפי הרשום ברשימת היישובים, אוכלוסייתם וסמליהם, שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העדכני ליום שקדם למשלוח הודעת החיוב; : (3) בעד מים שצרכה רשות הכבאות וההצלה במקרים שמנהל הרשות, בהתייעצות עם הנציב, הגדיר כאירועי כבאות חריגים - לפי אומדן של הספק המקומי שאישר הממונה. @ 5. אחזקת מערכות מים או ביוב (תיקון: תשנ"ה, תשנ"ו, תשנ"ח, תשנ"ט, תשס"ז, תש"ע, תש"ע-2, תשע"א-2, תשע"א-3, תשע"ב, תשע"ג-2, תשע"ד, תשע"ה, תשע"ה-2, תשע"ו, תשע"ז, תשע"ז-2, תשע"ח, תשע"ח-2, תשע"ט, תשע"ט-2, תש"ף, תש"ף-3, תשפ"א-2, תשפ"א-3, תשפ"ב, תשפ"ב-2) : (א) ספק מקומי שלא הקים חברה ושחלות עליו הוראות [[סעיף 6א לחוק תאגידי מים וביוב]], לרבות מי שבא במקומו לאספקת המים בתחומו ולמעט מועצה מקומית תעשייתית, יגבה מצרכניו נוסף על התעריפים הנקובים בכללים אלה, לגבי מים לחקלאות - 0.096 שקלים חדשים למ"ק, בעד השקעות למטרת שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים או ביוב. : (ב) ספק מקומי שחלות עליו הוראות [[סעיף 6א לחוק תאגידי מים וביוב]] ואינו חברה, לרבות מי שבא במקומו לאספקת המים בתחומו ולמעט מועצה מקומית תעשייתית, המפיק מים בעצמו, יעביר בעד מים שהפיק, בתום כל רבעון - בניכוי פחת בשיעור של 8% - אם הוא ספק מקומי רשותי - 0.834 ש"ח למ"ק, ואם הוא ספק מקומי אחר - 0.314 ש"ח למ"ק - לכל המטרות והשימושים, למעט חקלאות, בתי חולים ובתי מרחץ, וכן את הסכומים שעליו לגבות כאמור בסעיף קטן (א) בעד השקעות למטרת שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים או ביוב לחשבון נפרד שבבעלותו, ולא ישעבד או ימחה כספים אלה, לא ייתן זכות קיזוז לגביהם ולא יעשה כל שימוש בכספים כאמור; עם הקמתה של חברה בתחומי הספק המקומי שהפקיד את הסכומים כאמור, יעביר לה הספק המקומי, על פי הוראת הממונה ובמועד שיורה, את סכום הכספים כאמור, בתוספת ריבית; לעניין זה, "ריבית" - ריבית חשב כללי כמשמעותה בהודעה בדבר שיעורי ריבית החשב הכללי כפי שמתפרסמת, מזמן לזמן, ברשומות ובהפחתה של 1.25%. : (ב1) על אף האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הממונה, באישור מועצת הרשות הממשלתית, לאשר לספק מקומי לעשות שימוש בכספים המועברים לפי סעיף קטן (ב), בתנאים ולתקופה שיורה. : (ב2) הוראה כאמור בסעיף קטן (ב1) תינתן בשים לב למצב משק המים והביוב בתחום הספק האמור, וליעילות ניהול משק המים והביוב בידי אותו ספק, ובהתקיים התנאים האלה: :: (1) אם הספק הוא עירייה או מועצה מקומית, ההפחתה או ההעברה התבקשו בשל השקעות במערכות המים או הביוב בתחומו, והממונה נוכח לדעת כי יש הכרח או דחיפות בביצוען; :: (2) אם הספק הוא אגודה שיתופית - לאחר שקוימה היוועצות עם רשם האגודות השיתופיות, כמשמעותו [[בסעיף 3 לפקודת האגודות השיתופיות]]. : (ג) ספק מקומי שלא מנוי בסעיף קטן (א), יעביר בעד מים שסיפק, לרבות לצריכה עצמית, בתום כל רבעון, סכום של 0.462 שקלים חדשים למ"ק לכל המטרות והשימושים, למעט חקלאות, בתי חולים ובתי מרחץ, לחשבון בנק נפרד שבבעלותו, שישמש בעד השקעות למטרת שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים או ביוב בתחומו; ספק מקומי כאמור, לא יעשה כל שימוש בכספים כאמור שלא למטרה שנועדו לה, לא ישעבד או ימחה כספים אלה ולא ייתן זכות קיזוז לגביהם, אלא אם כן השעבוד, ההמחאה או זכות הקיזוז משמשים למטרה שנועדו לה הכספים שהפקיד בחשבונו. : (ד) אין בגביית תשלומים בעבור הקרן לפי סעיף זה כדי לבטל תשלומים אחרים בעבור שירותי מים או ביוב שאותם גובה הספק המקומי כדין. : (ה) ספק מקומי הגובה תשלומים בעד שירותי מים או ביוב יעביר את הכספים שגבה לחשבון נפרד ויחול לגבי ניהול הכספים בחשבון סעיף קטן (ג); לעניין זה, "חשבון נפרד" - חשבון בנק נפרד לכל סוג תשלום בעד השירותים כאמור או חשבון בנק לכל התשלומים יחדיו, ובלבד שכל סוג תשלום ינוהל בחשבון נפרד בחשבון הבנק. @ 6. גביה על פי קריאת מדי מים (תיקון: תשס"ז, תש"ע) : (א) ספק מקומי יגבה את התעריפים המפורטים בכללים אלה אך ורק על פי קריא מדי מים, שנעשה אחת לחודשיים לפחות בהתאם [[לתקנות מדידת מים (מדי מים), התשמ"ח-1988]], ובסמוך למתן הודעה לצרכנים על תצרוכת המים שלהם כאמור [[באותן תקנות]] אחת לחודשיים לפחות (להלן - ההודעה לצרכנים); לא יגבה ספק מקומי תעריפי מים לפי כללים אלה בכל דרך אחרת. : (ב) חל שינוי בתעריפי המים בתוך תקופת הצריכה שאליה מתייחסת ההודעה לצרכנים, יראו את הצריכה כאילו התחלקה באופן שווה לכל יום בתקופת הצריכה, כאמור, והצרכן יחויב לשלם את התעריף הקודם בעד הימים שלפני יום השינוי ואת התעריף החדש בעד הימים למן יום השינוי. @ 6א. פרסום תעריפים (תיקון: תש"ע-2, תשע"ד) : (א) מנהל הרשות הממשלתית יפרסם באתר האינטרנט של הרשות הודעה לעניין התעריפים שהתקבלו - :: (1) לפי [[סעיף 4(1)(1.1)]] - לכמות שעד לכמות המוכרת; :: (2) לפי [[סעיף 4(1)(1.2)]] [[ו-4(1)(1.2א)]] - לכמות שמעל הכמות המוכרת; : (ב) פורסמה הודעה כאמור, יראו בה כמחייבת לעניין התעריפים הנקובים בה. @ 7. (תיקון: תשס"ז, תש"ע) : (((בוטל).)) @ 8. (תיקון: תשס"ז, תש"ע) : (((בוטל).)) @ 9. הערכה של צריכת מים (תיקון: תשס"ז, תשס"ח-3, תש"ע, תשע"ו) : (א) מצא ספק מקומי כי מד מים לא פעל כהלכה במשך תקופה מסוימת ולא ניתן לקבוע את צריכת המים של הצרכן, הוא יחייב את הצרכן בתשלום בעד כמות מים, שנקבעה לפי הצריכה הממוצעת במשך שני החודשים שקדמו לתקופה שבה מד המים לא פעל כהלכה ובמשך שני חודשים שלאחריה, או לפי הצריכה של התקופה המקבילה בשנה הקודמת, הכל על פי החלטת הספק המקומי, ובלבד שבתקופה שעליה מסתמכים לצורך החיוב היתה מדידה תקינה של צריכת המים. : (ב) במקום שלא הותקן מד מים, ייעשה החיוב כמפורט להלן - :: (1) לצריכה ביתית - ::: לכל יחידת דיור - לפי 15 מ"ק לחודש ולפי התעריפים הנקובים בעד כל כמות שעד לכמות המוכרת - הסכום כאמור [[בסעיפים 3א(1)(א)]] [[או 4(1)(1.1)]], לפי העניין, ובעד כל כמות נוספת עד ל-15 מ"ק לחודש - הסכום כאמור [[בסעיפים 3א(1)(ב)]] [[או 4(1)(1.2)]], לפי העניין; :: (2) לכל צריכה אחרת - לפי 10 מ"ק לחודש בסכום כאמור [[בסעיפים 3א(1)(ב)]] [[או 4(1)(1.2)]], לפי העניין. @ 10. עדיפות על חוקי עזר (תיקון: תשס"ז, תש"ע) : כללים אלה עדיפים על כל הוראה או קביעה בחוקי עזר של ספקים מקומיים, הסותרת אותם או שאינה תואמת להם, ובאים במקומה. @ 10א. כמות נחרגת ותשלום מיוחד (תיקון: תש"ע) : בקביעת תעריפים בעד כמות נחרגת לפי כללים אלה אין משום היתר לאדם, לרבות מקורות, מפיק, ספק או צרכן, להפיק, לספק או לצרוך מעבר לכמות מוקצית, ואין בכך כדי לגרוע מסמכויות מנהל הרשות הממשלתית לפי [[+|סעיפים 124א]] [[ו-124ד לחוק]]. @ 11. ביטול : תקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשמ"ז-1987 - בטלות. <פרסום> ז' בתמוז התשנ"ד (17 במאי 1994) <חתימות> * יצחק רבין, שר הפנים * אני מסכים., אברהם (בייגה) שוחט, שר האוצר tf8wwgn6vw5vjg080n538c2c2ck79cq 106 469813 1417219 1416977 2022-08-07T14:24:02Z Ahituvrs 4152 /* פרק ג */ wikitext text/x-wiki ==דיבורא דמצורע== ===פרשה א=== '''על ויקרא יד ב-ד''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|דיני הצרעת נהגו בימי המקדש הראשון, השני ובימי המשנה והתלמוד. הם לא נהגו בתקופת הבמות (מהכניסה לארץ עד בניית בית המקדש הראשון). הם כנראה לא נהגו בבבל למעשה, ויתכן שמשום כך הפסיקו עם הזמן לנהוג בהם גם בא"י; אבל נראה שבימי הספרא הם עדיין היו נהוגים למעשה לפחות בא"י; וראו גם לקמן פיסקה יג.}} [א] "תורת המצרע" - לבית עולמים. "זאת" - אינה נוהגת בבמה. "תהיה" - בזמן הזה. {{הע-שמאל|למרות שדיני הצרעת שונים מדיני הנתק, למשל – הטיהור של כל המצורעים הוא באותו טקס.}} "תורת המצרע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה. וכי מאין יצאו? לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלק בקרבנם? תלמוד לומר "תורת המצורע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה! {{הע-שמאל|השוו לדיני הטימוא, שגם הם חלים דווקא ביום – ראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק ב*|לעיל נגעים פרק ב* א]] [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק ט|ושם פרק ט א.]]}} [ג] "תורת המצרע ביום" - מלמד שטומאתו וטהרתו ביום. אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - ביום? תלמוד לומר "תורת המצרע". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו ביום? תלמוד לומר "תורת המצרע ביום" {{הע-שמאל|טקס טימוא המצורע מתואר [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|בנגעים ג א,]] בו ובטקס הטיהור המבצע את הטקס הוא דווקא כהן. קניית הציפורים ושילוחן, כיבוס הבגדים ורחיצת הגוף אינם חלק מהטקס אלא הכנות או השלמות שלו, ופעולות אלו יכולות להתבצע גם בלילה.}} "תורת המצרע... הכהן" - מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - בכהן? תלמוד לומר "תורת המצורע... והובא אל הכהן". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו - בכהן? תלמוד לומר "זאת תורת". {{הע-שמאל|מונבז טען קל וחומר: המוסגר הוסגר לשבעה ימים, למרות שביום שבו נטהר (לאחר שבעת ימי ההסגר) הוא טהור מייד; קל וחומר המוחלט בפישיון, שטקס ההחלטה שלו אורך שבוע ימים - שטקס הטיהור שלו יתחיל לאחר שבעה ימים מהזמן שסרו סימני הטומאה; בניגוד לדרשה שלא ישהא! ר' עקיבא מקבל, לכאורה את דברי מונבז ואף מפתיע אותו וממשיך ודורש מהמוחלט עצמו: הלא ימי הגמר, שבהם הוא מוחלט – חמורים מימי טקס הטיהור הנמשך שבוע והטומאה שלו אינה חמורה כל כך (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב-ג,]] שמקילים בימי הספר); אם ימי הספירה לטהרתו אורכים שבעה ימים – קל וחומר שימי ההחלט ימשכו עוד שבעה ימים! אלא שמכאן עולה סתירה פנימית, שהרי עולה שטקס הטהרה למצורע מוחלט נמשך ארבעה עשר יום, שהרי יש לכלול את ימי הספר עם ימי הגמר (ימי ההחלט); ואם כך ניתן להמשיך את הק"ו ולטמא את המצורע 21, 28 יום וכן הלאה, ולעולם לא יסיים להיטהר! אלא אין ללמוד קל וחומר לעניין אורך הזמן, וגזירת הכתוב היא, שיש להקצות 7 ימים דווקא לטקס הטיהור, ומכאן שהוא מגיע לבדיקת הכהן מיד כשסרו סימני הטומאה! ניתן לראות בדברי ר' עקיבא גם רמז לביקורת על [[במדבר יב יד]], שם מציעה התורה ק"ו לעניין זמן ההסגר המינימלי.}} "ביום טהרתו והובא אל הכהן" - שלא ישהא. [ד] כשהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא: אם {{ב|משפטרתיו בעמידתו|מוסגר שנטהר טהור}} – {{ב|אחזתיו בהליכתו|ועדיין הוא צריך להמתין עד הבדיקה שבוע}} שבעה, {{ב|משאחזתיו בעמידתו שבעה|טומאת המוחלט היא רק לאחר שבוע}}, אינו דין {{ב|שיאחזנו בהליכתו שבעה|טהרת המוחלט תארך שבוע}}? אמר לו רבי עקיבא: מוסיף אני על דברך: וכי במה החמירה תורה, בימי גמר או בימי ספר? חמורים ימי גמר מימי ספר, שבימי ספר אינו מטמא משכב ומושב, ואינו מטמא בביאה; ימי גמרו מטמא משכב ומושב, ומטמא בביאה. ואם לימי ספר, הקלים, נתנה לו שבעה - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו שבעה? אמר לו: רבי כל שכן הוספת! אמר לו רבי עקיבא: וכשנתת לימי גמר שבעה - נעשו אף הם ימי ספר, ונמצאו אלו ואלו י"ד! ואם לימי ספר, הקלים, נתת לו י"ד - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו י"ד? נמצאת מרבה לו והולך עד לעולם! הא, מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא על הכהן" - שלא ישהא. {{הע-שמאל|יציאת הכהן אינה דווקא מתוך המחנה, אבל צריך שיהיה מותר לו להיות במחנה, ולכן כהן מצורע אינו מטהר מצורעים אחרים; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח|תוספתא נגעים ח א.]]}} [ה] "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויצא הכהן", שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה, היה בימים ובנהרות ובמדבריות - מנין? תלמוד לומר "וראה הכהן". אם כן למה נאמר "ויצא הכהן"? כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע. {{הע-שמאל|שלוש אפשרויות לטיהור הנגע: שנעלמה הבהרת, שנעלם השיער הלבן שבבהרת (או נותרה שערה אחת) או שנעלמה המחיה מהבהרת (או שנותר בה פחות מכעדשה).}} [ו] "והנה נרפא" - שהלך לו נגעו. "הנגע" - שהלך לו שער לבן. "הצרעת" - שהלכה לה המחיה. אין לי אלא כולם, ומנין אף מקצתו? תלמוד לומר "מן הצרוע" - אפילו מקצת שער לבן, אפילו מקצת המחיה. {{הע-שמאל|מוחלט שנעשה כולו לבן – נטהר ומביא ציפורים, כמצורע שנעלמו סימני הטומאה שלו; למרות שאם הבהרת נשארה שבועיים ולא פשתה - טהור עם הבהרת מתוך הסגר, ואינו עובר את טקס הציפורים.}} "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים. [ז] הלא דין הוא: ומה אם שטיהר ואין סימנים מטמאים עמו, טעון צפרים מי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - אינו דין שיטעון צפרים? הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטיהר, וסימנים מטמאים עמו - ואין טעון צפרים! [ח] ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו, שאף על פי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - לא יטעון צפרים! תלמוד לומר "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו, שטעון צפרים. {{הע-שמאל|הקניה של הציפורים, כמו כיבוס הבגדים והרחצה – אינה חלק מהטקס, ולכן הפעולות הללו אינן ע"י הכהן, כשם שאינן חייבות להיעשות ביום; וראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק טו|לעיל נגעים פרק טו ד,]] ולעיל פיסקה ג.}} [ט] "וצוה הכהן ולקח" – הציווי – בכהן, והלקיחה - בכל אדם. {{הע-שמאל|טקס הטיהור דומה בצרעת האדם ובצרעת הבית, וניתן להשתמש בציפורים של טקס זה לאחר.}} "ולקח למטהר" - לשם {{ב|מטהר,|טקס הטיהור}} בין איש ובין אשה בין קטן. מכאן אמרו לקח לאיש - כשרות לאשה. לאשה - כשרות לאיש. לבית - כשר למצורע. למצורע - כשר לבית. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]]}} [יא]"ולקח... צפרים" - מיעוט צפרים שניים. אם כן למה נאמר "שתי צפרים"? שיהיו שוות. ומנין שאף על פי שאינם שוות כשרות? תלמוד לומר "צפור... צפור", ריבה {{הע-שמאל|הציפורים צריכות להיות שתיהן חיות בתחילת הטקס, וראו שם.}} [יב] "חיות" - ולא שחוטות. "טהורות" - ולא טמאות. "טהורות" - ולא טריפות. {{הע-שמאל|קצה בקעת העץ צריך להיות רך, לדעת ר' חנינא בן גמליאל – אבל רובו עץ קשה.}} "ועץ" - יכול כל עץ? תלמוד לומר "ארז". אי ארז יכול {{ב|טרף?|רך}} תלמוד לומר "ועץ". הא כיצד? בקעת של ארז. ר' חנינא בן גמליאל אומר: ובראשה טרף. {{הע-שמאל|ראו גם [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא נגעים ח ג.]] ראיה נוספת לכך שנהגו בדיני המצורעים גם אחרי החורבן.}} [יג] אמר ר' יהודה, שבתי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו. אמר לי "יהודה, בני תן לי סנדלי." ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי "יהודה, בזו טהרתי שלשה מצורעים". ולמדתי בה שבע הלכות: שהוא של ברות, ובראשה טרף, וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המיטה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומזים ושונים ומשלשים, ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולים. {{הע-שמאל|הצמר צריך להיצבע באדום המופק מתולעת ולא בצבע אדום אחר; אם השתמש בחלק ממנו למטרה אחרת – הצמר פסול, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ב|תוספתא נגעים ח ב.]]}} [יד] "ושני" - יכול פיקס? תלמוד לומר "תולעת". אי תולעת יכול א' מן הצבעים? תלמוד לומר "ושני". הא כיצד? זו זהורית טובה. ומנין שאם טעמה פסלה? תלמוד לומר "ושני תולעת". יוחנן בן דהבאי אומר "ושני תולעת" - שני שבתולעת. {{הע-שמאל|איזוב הוא איזוב סתם; והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יא#משנה ז|פרה יא ז.]]}} [טו] "אזוב" - ולא אזוב יון, ולא אזוב כחלית, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. }} ===פרק א=== '''על ויקרא יד ה-ו''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|השוו לעיל פרשה א ט: ר' יהודה דורש "ושחט" בדומה ל"ולקח" הנדרש שם, ואילו רבי רואה את הטעם, שהשחיטה היא חלק מהטקס, שהרי בזמן הקניה היו שתי הצפורים חיות.}} [א] "וצוה הכהן" - ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם, דברי ר' יהודה בר' יוסי. ורבי אומר: אף שחיטה בכהן. {{הע-שמאל|הציפור המובחרת מבין השתים היא הנשחטת! – דורש את ה הידיעה.}} [ב] "ושחט את הצפור האחת" - הברורה שבשתיים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]] דורש "אחת" – מכאן שיש שניה.}} "האחת" - שאם מתה אחת מהם או שנעשה טריפה - יקח זוג לשנייה. {{הע-שמאל|למרות שניתן להשתמש בזוג הציפורים לאחד מכמה טקסי טיהור (לעיל פרשה א ט), בניגוד לחטאת, שמכפרת על חטא מסוים דווקא (ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ד|תמורה ד א,]]) ולמרות שדם חטאת שהתערב בדם של חטאת אחרת כשר (ראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ח#משנה י|זבחים ח י]]) - דם הציפור השחוטה שהתערב בדם ציפור אחרת - פסול.}} [ג] "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש. והלא דין הוא: מה אם במקום שלא כשרו משם לשם, כשרו לעירובים כאן, שכשרו משם לשם - אינו דין שיכשרו לעירובים? תלמוד לומר "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש. {{הע-שמאל|כלי מחרס, ולא מקידה (שאינה כלי) או כלי מחומר אחר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [ד] "כלי" - יכול אחד מן הכלים? תלמוד לומר "חרש". אי חרס, יכול מקידה? תלמוד לומר "כלי". הא כיצד? זו פיילי של חרש. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה מקואות פרק א#משנה ח|מקואות א ח.]]}} "מים חיים" - ולא מים מלוחים, ולא מים פושרים, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפים. {{הע-שמאל|לדברי ר' אליעזר השוו לעיל פרשה א יד, וכן [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ב|תוספתא נגעים ח ב.]] לדברי ר' שמעון ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ד|תוספתא נגעים ח ד.]]}} ר' אליעזר אומר: מה מים, שלא נעשה בהם מלאכה - אף כלי, שלא נעשה בו מלאכה. ר' שמעון אומר: מה מים, הברורים שבמינם - אף צפור, הברורה שבמינה - זו קיפל. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [ה] כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת, וכורכן בשירי לשון ומקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שנייה, וטובל ומזה. {{הע-שמאל|כמות המים היא רביעית, כך שהמים מקבלים את צבע הדם המעורב בהם; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א,]] שם מופיע חצי לוג – שתי רביעיות!}} "בדם" - יכול בדם ודאי? תלמוד לומר "ובמים חיים". אי מים חיים, יכול עד שיהיה כולם מים חיים? תלמוד לומר "בדם". הא כאיזה צד? מים חיים שדם צפור ניכר בהם, שיערו חכמים רביעית. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]] דורש את ה הידיעה לקשר בין שתי הציפורים.}} [ו] ומנין אם נשפך הדם - תמות המשולחת; מתה המשולחת - ישפך הדם? תלמוד לומר "את הצפור החיה יקח אותה". {{הע-שמאל|יש לטבול במים המעורבים בדם הן את הציפור החיה, הן את האגודה של העץ, האיזוב והתולעת; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} "יקח אותה" - מלמד שהוא מפרישה לעצמה. "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל" - מה תלמוד לומר? יכול הואיל ולא היתה עמם בכלל אגודה, לא תהא בכלל טבילה? תלמוד לומר "וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה" - החזיר את הצפור לכלל טבילה. {{הע-שמאל|השוו [[ביאור:תוספתא/חולין/א#יג|תוספתא חולין א יג,]] וכן [[ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו|לקמן אחרי מות פרשה ו ד.]]}} [ז] "השחוטה" - ולא המלוקה. והלא דין הוא: הואיל ודרך הכשרו בפנים בעוף, ודרך הכשרו בחוץ בעוף, מה דרך הכשרו בפנים במליקה - אף דרך הכשרו בחוץ במליקה? תלמוד לומר "השחוטה" - ולא המלוקה. {{הע-שמאל|המים צריכים להיות בכלי ודם הציפור נוזל לתוכם ומתערב בהם, ואין מעמידים את הכלי מעל מים שאינם בתוכו.}} "הצפור השחוטה על המים החיים" - אין כלי חרש על מים חיים. }} ===פרשה ב=== '''על ויקרא יד ז-ח''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [א] "והזה" - לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים: על מצחו. {{הע-שמאל|השוואה בין המצורע הנטהר ובין טמא מת שנטהר: שני התהליכים אורכים שבעה ימים, אבל ההזאות שונות: על המצורע מזים מים מהולים במעט דם שבע פעמים ביום הראשון בלבד, ואילו על טמא המת מזים מי חטאת (מעורבים באפר פרה אדומה) פעם אחת ביום השלישי ופעם אחת ביום השביעי. אין היררכיה ברורה בין שני המיטהרים.}} "והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים" הטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות, אין טמא מת טעון הזיות שבע. [ב] הלא דין הוא: מה אם מצורע, שאינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי - טעון הזיות שבע טמא מת, שטעון הזיית שלישי ושביעי - אינו דין שיטעון הזיות שבע? תלמוד לומר "והזה על המטהר '''מן הצרעת'''" - הטהר מן הצרעת טעון הזיות שבע ואין טמא מת טעון הזיית שבע. [ג] קל וחמר למצורע, שיטעון הזיות שלישי ושביעי: מה אם טמא מת, שאינו טעון הזיות שבע - טעון הזיית בשלישי ובשביעי מצורע, שהוא טעון הזית שבע - אינו דין שיטעון הזיה בשלישי ובשביעי? תלמוד לומר "שבע פעמים וטהרו": הזיות שבע הוא טעון, ואינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי! {{הע-שמאל|המצורע אינו יכול להסתפק בהזאה, והוא חייב לכל הפחות לרחוץ את גופו במים ולהתגלח. שילוח הציפור נעשה מחוץ לגופו של המצורע ולכן אינו מעכב את טהרתו; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ו|תוספתא נגעים ח ו.]]}} [ד] "וטהרו"- בדברים הנעשים בגופו. יכול יהי מסולק? תלמוד לומר "ושלח... וגלח... וכבס... ורחץ". יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "וטהרו" "וטהרו". טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה. מה טהרה האמורה למעלה, בדברים הנעשים בגופו - אף טהרה האמורה למטה, בדברים הנעשים בגופו. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב.]] השדה אינו ים, מדבר או עיר.}} [ה] "ושלח את הצפור החיה... אל פני השדה" שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר. "על פני השדה" - הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו - מותרת באכילה. {{הע-שמאל|ר' שמעון טוען שהמצורע המוחלט מטמא לא רק את בגדיו במגע, אלא גם מטמא משכב ומושב, וראו גם [[ביאור:משנה כלים פרק א#משנה ד|כלים א ד-ה,]] שהמצורע חמור מהזב שבו נאמרו טומאות משכב ומושב. לכן מסביר ר' שמעון את הצורך לכפול את כביסת הבגדים של המצורע ביום הראשון וביום השביעי.}} [ו] "וכבס המטהר את בגדיו" - אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם ללמוד מלטמא בגדים במגע, והלא דברים קל וחומר הוא: אם בימי ספרו, שאינו מטמא בביאה - מטמא בגדים במגע, בימי גמרו, שמטמא בביאה - אינו דין שיטמא בגדים במגע? אם כן למה נאמר "וכבס המטהר את בגדיו"? מלטמא משכב ומושב מפני שהן שני כבוסי בגדים: אחד מלטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע! {{הע-שמאל|בית הסתרים (איזור הערווה) אינו מטמא בנגעים, ולמרות שהוא בתחילת ימי הספירה, כשהטומאה עדיין חמורה - הוא אינו מגלח אותו. הגלל חומרת הטומאה בתחילת ימי הספירה אי אפשר ללמוד את הדין הזה בהיקש מהגילוח ביום השביעי מימי ספירת הטהרה, אלא בגזירה שוה.}} [ז] "וגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים? ודין הוא: נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו. מה תגלחת האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף תגלחת האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים! [ח] הין? אם הקל בימי ספרו, שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה, ניקל בימי גמרו, שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה? הואיל והוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה - יגלח אף בית הסתרים! תלמוד לומר "כל שערו", לגזירה שוה, מה "כל שערו" {{ממ|ויקרא|יד|ט}} האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף "כל שערו" האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים. {{הע-שמאל|למרות שמי ההזאה הם מים חיים (מי מעיין טובים לשתיה) דווקא, הטבילה יכולה להיעשות גם במי מקווה – בור מים שיש בו 40 סאה. וראו [[ביאור:משנה מקואות פרק א#משנה ז|מקואות א ז-ח.]]}} [ט] "ורחץ" - אפילו במי מקוה. והלא דין הוא: מה אם הזב, שאינו טעון הזיית מים חיים, טעון ביאת מים חיים מצורע, שטעון הזיית מים חיים, אינו דין שיטעון ביאת מים חיים? תלמוד לומר "ורחץ בשרו במים" - אפילו במי מקוה. {{הע-שמאל|טקס הציפורים אינו מעכב את המצורע מלהכנס למחנה, בניגוד לטבילה שהיא הכרחית; וראו לעיל פיסקה ד, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ו|תוספתא נגעים ח ו.]]}} [י] "ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה" רחיצת גופו מעכבת ליכנס לפנים מן המחנה, ואין צפרים מעכבים אותו ליכנס לפנים מן המחנה! {{הע-שמאל|במהלך שבעת ימי הספירה המצורע, שכבר אינו מטמא בביאה במשכב ובמושב, יושב בתוך המחנה בפתח אהלו, והוא אסור מתשמיש המיטה, שנאמר "מחוץ לאהלו"; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב.]]}} [יא] "וישב מחוץ לאהלו" - יהא כמנודה, ויהא אסור בתשמיש המטה. "אהלו" - אין אהלו אלא אשתו, שנאמר "שובו לכם לאהליכם". {{הע-שמאל|ר' יוסי לומד קל וחומר, שגם בכל מהלך הצרעת, בימי ההחלט – אסור המצורע בתשמיש המיטה, שהרי טומאתו חמורה יותר מטומאתו בימי הספירה; ר' יהודה חולק על דין זה, ורואה את תקופת ימי הספירה כבעלת דינים מיוחדים. ר' חייא ורבי סוברים כר' יהודה: יותם מלך יהודה נולד לאחר שעוזיה אביו הצטרע, הרי שהיה עוזיה מותר בתשמיש המיטה; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ז|תוספתא נגעים ח ז.]]}} "שבעת ימים" - ולא ימי החלטו, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: קל וחומר לימי החלטו. אמר ר' חייא, השבתי לפני רבי: והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החלטו! אמר לו: אף אני, כך אמרתי! }} ===פרק ב=== '''על ויקרא יד ט-י''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|גם חלקו השני של טקס הטיהור של המצורע נעשה דווקא ביום; והשוו לעיל פרשה א ג.}} [א] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה {{הע-שמאל|כמו בתחילת ימי הספירה, הגילוח אינו כולל את בית הסתרים; וראו לעיל פרשה ב ז. חובת הגילוח חלה על כל שערו הנראה של המיטהר, הן בראשו הן בשאר גופו – חוץ מבית הסתרים.}} [ב] "יגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים? תלמוד לומר "גבות עיניו" - מה גבות עיניו – בנראה, פרט לבית הסתרים אף כל שער בנראה, פרט לבית הסתרים. [ג] אי מה גבות עיניו, מקום כינוס שער ונראה, אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה מנין לרבות כינוס שער שאינו נראה, פיזור שער בנראה, פיזור שער ואינו נראה? תלמוד לומר "ואת כל שערו יגלח" {{הע-שמאל|נזיר מנוגע שנטהר - מגלח, למרות שבכך הוא פוגע בנזירותו; וראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ט#משנה ב|נזיר ט ב]] [[ביאור:תוספתא/נזיר/ד#ג|ותוספתא נזיר ד ג.]]}} "ראשו" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" {{ממ|במדבר|ו|ה}} יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "ראשו". {{הע-שמאל|כהן מנוגע שנטהר – מגלח, למרות שבדרך כלל נאסר עליו להתגלח.}} "זקנו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" {{ממ|ויקרא|כא|ה}} יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "זקנו". {{הע-שמאל|אין היררכיה ברורה בין איסור הגילוח של הזקן, החל על כל אדם אבל יכול להיות בתער - לאיסור גילוח הראש, החל רק על כהנים, אבל לא בתער.}} מה תלמוד לומר "ראשו" ומה תלמוד לומר "זקנו"? לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש. הראש אסור במספרים ובתער - והזקן אינו אסור במספרים ובתער. הראש מותר בכל אדם - והזקן אסור בכל אדם. הא לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש - צריך לומר "ראשו" וצריך לומר "זקנו"! {{הע-שמאל|הריסים חיוניים לתפקוד העין, ונראה שלכן פוטר ר' יוסי מגילוחם; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ה|תוספתא נגעים ח ה.]]}} [ה] ר' יוסי הגלילי אומר: "גבות עיניו" - ולא ריסי עיניו. {{הע-שמאל|ראו דברי ר' עקיבא [[ביאור:משנה נגעים פרק א#משנה ד|בנגעים א ד,]] שאם חל היום השביעי בשבת דוחים את סיום הטקס למחר.}} "את כל שערו" מה תלמוד לומר "יגלח"? אלא ליתן אחריות לתגלחת שאם לא גלח בשביעי - מגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ד|נגעים יד ד.]]}} [ו] שלשה מגלחים ותגלחתן מצוה: הנזיר, והמצורע, והלוים. וכולן שגלחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות - לא עשו כלום. {{הע-שמאל|דורש את הפשט שבפס' ט-י כתנאי: אם גילח בשביעי יביא בשמיני, ואם גילח בשמיני יביא בתשיעי, וראו בפיסקה הקודמת; ר' טרפון מנסה לדמות את הקשר בין התגלחת והבאת הקרבן לדין הנזיר, ראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ו#משנה ו|נזיר ו ו,]] ור' עקיבא מסביר שבשונה מהנזיר, טהרת המצורע תלויה בתגלחתו ולא בתאריך.}} [ז] בשביעי – יגלח; בשמיני - יביא שאם גלח בשביעי - יביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני - אינו מביא קרבנותיו בו ביום, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' טרפון: מה בין זה לנזיר? אמר לו: שהנזיר - טהרתו תלויה בימים, ומצורע - טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבנותיו, אלא אם כן היה מעורב שמש {{הע-שמאל|השוו לדין הציפורים לעיל פרשה א יא.}} [ח] "יקח... כבשים" - מיעוט כבשים שנים. אם כן למה אמר "שני"? שיהיו שוים. מנין אף על פי שאינם שוים כשרים? תלמוד לומר "כבש... כבש", ריבה {{הע-שמאל|כבשת החטאת צריכה להיות יפה יותר מהכבשים לעולה ולאשם.}} [ט] "וכבשה אחת בת שנתה" - שתהיה ברורה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ג|כריתות ב ג:]] טקס אחד מטהר גם מצורע בכמה נגעים.}} "אחת" - מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה. {{הע-שמאל|הכבשה היא בשנת חייה הראשונה, וראו [[ביאור:משנה פרה פרק א#משנה ג|פרה א ג:]] "וכולם מיום ליום".}} "בת שנתה" - לא שנה למנין עולם {{הע-שמאל|הסולת והשמן הם נסכים לשלוש הבהמות שמביא המצורע, ואינם מנחה בפני עצמה - למרות שבדרך כלל אין נסכים לחטאת ולאשם; וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ו|מנחות ט ו.]] ת"ק דורש זאת מהפסוק בפרשת נסכים בבמדבר ור' יהודה בן בתירא מצביע על היחס בין כמות הסולת ומספר הבהמות כאן ובקרבן עני.}} "ושלשה עשרונים סולת בלולה בשמן" - לבהמה. יכול אף למנחה? כשהוא אומר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה" לימד שאינה אלא מנחת בהמה. [י] עדיין הדבר צריך תלמוד! כשהוא אומר {{ממ|במדבר|טו|ה}} "תעשה על העולה" - זו עולת מצורע, "לזבח" - להביא חטאת מצורע, "או לזבח" - להביא את אשמו. [יא] ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר "ואם דל הוא... ועשרון" {{ממ|ויקרא|יד|כא}}. מה מצינו בעני, שהוא מביא בהמה אחת ומביא עשרון אחד אף העשיר, שהוא מביא ג' בהמות - יביא ג' עשרונים! הא מה אני מקיים "ג' עשרונים סולת בלולה בשמן"? - לבהמה }} ===פרשה ג=== '''על ויקרא יד י-יג''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|בהמשך לדרשת ר' יהודה בן בתירא לעיל פרק ב יג, מציינת הדרשה כאן שבעניין לוג השמן אין הבדל בין קרבן מצורע עשיר לקרבן מצורע עני; אפשר להסיק מכאן שהשמן אינו נסכים לבהמות אלא הוא מחולק לכהנים; וראו גם [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ח|זבחים י ח,]] אבל הדרשה מסתפקת בציון העובדה.}} [ב] "ולוג אחד שמן". שהיה בדין שיביא ג' לוגין - מה מצינו בעני, שהוא מביא עשרון ומביא לוג אחד אף עשיר, שמביא ג' עשרונים, יביא ג' לוגין! - תלמוד לומר "ולוג אחד שמן". {{הע-שמאל|המצורע הנטהר ושלוש הבהמות עומדים לפני הכהן, אבל רק כבש האשם מונף. הדרשה מעמידה את המצורע הנטהר ואת הבהמות כשוי-ערך, ומנסה להקיש מהאשם אל מביאו, או טוענת שהכינוי "איש" דומה לכינויים 'אשם', 'חטאת' ו'עולה'. בדרך כלל הכינוי 'איש' מנוגד לכינויים 'אשה' או 'קטן', אבל כאן הוא מנוגד לכינויי הקרבנות.}} [ג] "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם" - מלמד שהם טעונים עמידה כולם. יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? תלמוד לומר "האיש" - לא חטאת, לא עולה. [ד] או אינו אלא "איש" - להוציא את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "המטהר" - בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר "איש"? לא חטאת ולא עולה. אם כן למה נאמר "אשם"? שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר מה אשם טעון תנופה - אף האיש טעון תנופה? תלמוד לומר "אותו לאשם... והניף" - אשם טעון תנופה, ואין האיש טעון תנופה. {{הע-שמאל|גם הנוסחה "אחוריהם... ופניהם..." לקוחה מעולם הקרבנות, ראו [[ביאור:משנה יומא פרק ג#משנה ח|יומא ג ח.]]}} [ו] "לפני ה' פתח אהל מועד" - מעמידו בשער ניקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב {{הע-שמאל|יש להניף את כבש האשם ואת השמן יחדיו. בדיעבד אם הניף אותם לחוד – כשר.}} [ז] "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם ואת לוג השמן" - למדנו שהם טעונים תנופה כאחת. מנין, אם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא? תלמוד לומר "אותו לאשם". יכול יניף ויחזור ויניף? תלמוד לומר "והניף... תנופה" - לא תנופות. "לפני ה'" - במזרח {{הע-שמאל|עמידת המצורע המיטהר ושתי הבהמות שנותרו היא עדיין בשער ניקנור, במזרח העזרה; אבל כבש האשם נכנס לתוך העזרה ונשחט בצפון המזבח, במקום שחיטת קדשי הקדשים – אמנם לא בטבעות המשמשות לשחיטת התמידים; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ה#משנה ה|זבחים ה ה.]] בכך אשם המצורע יוצא דופן משאר הקרבנות, כי התנופה והסמיכה נעשות בשער ניקנור ואילו השחיטה - בצפון העזרה, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#י|תוספתא נגעים ח י.]] לעניין הכשר כל הצפון לשחיטה ראו לעיל [[ביאור:ספרא/נדבה#פרק ז|נדבה פרק ז ב.]]}} [ח] "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" מה תלמוד לומר? לפי שיצא לידון בעמידה, יכול מקום העמדה תהיה שחיטה? תלמוד לומר "במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" [ט] יכול על טבעתו? תלמוד לומר "במקום הקדש" - להכשיר את כל הרוח [י] אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש? תלמוד לומר "את החטאת ואת העולה במקום הקדש" }} ===פרק ג=== '''על ויקרא יד יג-כ''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרא/צו#פרק ט|לעיל צו פרק ט א:]] דרשות הבאות במקום דרשתו של ר' אליעזר, המשווה את האשם לחטאת לעניין המודעות של השוחט; כאן מכוונים את הדמיון לעניינים אחרים, בניגוד לדעת ר' אליעזר שדימה את האשם לחטאת גם לעניין השחיטה שלא לשמו.}} [א] "כי כחטאת האשם הוא לכהן" - מה חטאת: מן החולין, ביום, ובידו הימנית אף אשם: מן החולין, ביום, ובידו הימנית. מה חטאת, טעונה כלי - אף אשם, טעון כלי. מה חטאת, דם מזבח מתירה - אף אשם, דם מזבח מתירו. {{הע-שמאל|דם החטאת נזרק על קרנות המזבח ואילו דם האשם ניתן בחלקו התחתון של המזבח; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ה#משנה ג|זבחים ה ג.]]}} אי מה חטאת, דמה למעלה - אף אשם, יהיה דמו ניתן למעלה? תלמוד לומר "זאת תורת האשם קדש קדשים הוא... ואת דמו יזרוק" {{ממ|ויקרא|ז|א}}-ב לרבות כל האשמות ואשם מצורע, שיהא דמו ניתן למטה. {{הע-שמאל|אכילת הכהן קודמת להזאת הדם על המצורע, אבל היא תלויה בשפיכת דם האשם על המזבח (ראו לעיל "דם מזבח מתירו") לכן שפיכת הדם היא הפעולה הראשונה שיש לעשות אחר השחיטה.}} ואיני יודע איזה יקדום, אם מזבח, אם בהונות? כשהוא אומר "הוא לכהן" - הכהן קדום. מה מצינו מכשירו לכהן? המזבח, המזבח יקדום! {{הע-שמאל|אם שחט את האשם שלא לשם המצורע המסוים שנטהר – הקרבן אמנם כשר (לשיטת חכמים), אבל לא הוציא את הבעלים ידי חובה; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק א|זבחים א א.]]}} "הוא" - פרט לששחטו שלא לשמו. {{הע-שמאל|לוג השמן נחשב גם הוא קודש קודשים, ונאכל ע"י הכהנים לאחר שהיזו ממנו על המצורע; אבל בזמן הטקס צריך הלוג להיות שלם.}} "קדש קדשים" לרבות לוג שמן של מצורע. "הוא" - פרט לשחסר כל שהוא {{הע-שמאל|כאמור לעיל פיסקה ב, יש להזות מדם האשם על המזבח בעזרת כלי, וכן על בהונות המצורע בידו של הכהן עצמה, ולכן שני כהנים מקבלים את הדם וכו'; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ח|נגעים יד ח.]] בסופו של דבר אין למעשה שאלה אם המזבח יקדם או מתן הבהונות, שהרי למעשה שתי ההזאות מתקיימות במקביל.}} [ג] "ולקח" - יכול בכלי? תלמוד לומר "ולקח הכהן... ונתן הכהן": מה נתינה, בעצמו של כהן - אף קבלה, בעצמו של כהן. יכול אף של מזבח תהא ביד? תלמוד לומר "כי כחטאת האשם הוא לכהן": מה חטאת, טעון כלי - אף אשם, טעון כלי. נמצאת אומר: שני כהנים מקבלים את דמו; אחד בכלי, ואחד ביד. זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע. ומצורע טובל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור. ר' יהודה אומר לא היה צריך טבילה, שכבר טבל מבערב. {{הע-שמאל|דורש "תנוך"-תוך נוך, ומגדיר את התנוך כסחוס הבולט באמצע אפרכסת האוזן; וראו גם [[ביאור:ספרא/מכילתא דמילואים/צו#כא|לעיל מכילתא דמילואים צו כא-כב.]]}} [ה] ונתן על תוך - יכול על תוך ודאי? תלמוד לומר על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן? תלמוד לומר תוך נוך - הא כיצד? זה גדר האמצעי. {{הע-שמאל|ר' עקיבא רואה את תחילת טקס ההזאה ביציקת השמן על כף הכהן, ולכן אם נשפך מהשמן מהיציקה ואילך – יש להבא לוג אחר שלם, והכהן אינו יכול למלא את הלוג. ר' שמעון רואה את תחילת הטקס בנתינת השמן על המצורע, ולכן וכו'; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה י|נגעים יד י.]]}} [ו] "מלג השמן ויצק" - חסר הלוג, עד שלא יצק - ימלאנו. משיצק - יביא אחר בתחלה, דברי רבי עקיבא. ר' שמעון אומר: חסר הלוג עד שלא נתן - ימלאנו. משנתן - יביא אחר בתחלה. [ז] "ויצק על כף הכהן השמאלית" - מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. {{הע-שמאל|על כף הכהן השמאלית צריך להיות מספיק שמן שהוא יוכל לטבול בו את אצבעו שבע פעמים. והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יב#משנה ב|פרה יב ב;]] וראו [[ביאור:ספרא/חובה#פרשה ג|לעיל חובה פרשה ג ח.]]}} "וטבל"- ולא המספג. [ח] "וטבל... והזה" - על כל הזיה טבילה. "אצבעו". נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו" {{ממ|ויקרא|ד|ו}}. מה אצבעו האמורה כאן, {{ב|המיומנת|היא המכונה "אצבע"}} שבימין - אף אצבעו האמורה להלן, המיומנת שבימין. {{הע-שמאל|הכהן מזה מהשמן לכיוון קדש הקדשים, כלומר מערבה, ואז הוא מסתובב מזרחה ונותן את שאר השמן על המצורע.}} [ט] "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים" מלמד שהוא טובל ומזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, ועל כל הזיה טבילה. {{הע-שמאל|דורש "אל '''מקום''' דם האשם", שגם אם אין שם דם ניכר - נותן שם שמן.}} [י] "ומיתר השמן אשר על כפו... על דם האשם" - שיקדם הדם לשמן. או אינו אלא יש שם דם - יתן, אין שם דם - לא יתן? תלמוד לומר "אל מקום דם האשם" - הוי אין הדם גורם אלא המקום גורם. {{הע-שמאל|ת"ק רואה את הפסוק כמחייב דווקא – ייקוב הדין את ההר; ר' אליעזר ור' שמעון מציעים פתרונות לבעיה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ט|נגעים יד ט.]]}} [יא] אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית - אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר: נותן הוא על מקומו. ר' שמעון אומר: אם נתן על שמאל יצא. {{הע-שמאל|ר' עקיבא דורש שישאר בכף הכהן שמן שאותו יתן על ראש המצורע; ר' יוחנן טוען שאם נשאר שמן – נותן על הראש, ובלבד שלא יעשה בו מלאכה אחרת ואם לא – המצורע התכפר, והנתינה על הראש היא באחריות הכהן; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה י|נגעים יד י.]]}} [יב] "והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר" אם נתן – כפר, ואם לא נתן - לא כפר, דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר: שירי מצוה הן. בין שנתן בין שלא נתן - כפר, ומעלים עליו כאילו לא כפר {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרא/חובה#פרק יט|לעיל חובה פרק יט ט.]]}} [יג] "ועשה הכהן את החטאת" - שיהיה כל מעשיה לשם חטאת. {{הע-שמאל|למצורע שנטהר יש שתי כפרות, ע"י שני הכהנים: אחת בדם ובשמן שניתנים על גופו, ואחת בקרבנות – ובמיוחד בקרבן החטאת, שנעשים במזבח.}} "ועשה הכהן את החטאת וכפר" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה", יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "ועשה הכהן את החטאת וכפר" - מלמד שכפרה בחטאת. {{הע-שמאל|אם המצורע היה גם זב – אין די בקרבנות סיום הצרעת, ועליו להביא גם קרבנות זיבה.}} "וכפר על המטהר מטמאתו" - ולא מזובו. {{הע-שמאל|לכתחילה יש לשחוט את העולה רק לאחר זריקת הדם של החטאת, ולהקריב את איבריה לפני שמקריב את אמורי החטאת; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ב|זבחים י ב,]] וכן [[ביאור:ספרא/חובה#פרק ג|לעיל חובה פרק ג ג.]] אבל בדיעבד גם אם שחט את העולה לפני החטאת – כיפר. בניגוד לחטאת, ש"כל מעשיה לשם חטאת", העולה כשרה אפילו אם שחט אותה שלא לשם המצורע שהביאה; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק א|זבחים א א.]]}} "ואחר ישחט את העלה" - אחר המעשה הזה. "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה" - אף על פי ששחטה שלא לשמו "והעלה הכהן את העולה... וכפר" - אף על פי שקדמה לחטאת. "והעלה הכהן את העולה" - מלמד שאיברי עולה קודמים לאימורי חטאת. {{הע-שמאל|ר' שמעון מסביר במשל נאה את הסיבה להקדמת שחיטת החטאת וזריקת דמה להקרבת העולה: החטאת מאפשרת להקריב את העולה, והיא דומה לפרקליט (שליח) שמרצה את המלך לקבל את הדורון, שהוא העולה.}} אמר ר' שמעון: חטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות; רצה הפרקליט - ונכנס הדורון. }} ===פרשה ד=== '''על ויקרא יד כא-לב''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|"דל" אינו פועל, שהעני יחסית לעשרו הקודם, אלא תואר , כלומר עני אוביקטיבית. "אין ידו משגת" – לא מפני שלא מצא קרבנות בשוק אלא מחמת הדלות שלו, שאין לו כסף. כך מסבירה הדרשה את הכפילות לכאורה בשני התארים.}} [א] "ואם דל הוא" - שומע אני דל איש פלוני ממה שהיה, שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים מנה? תלמוד לומר "ואין ידו משגת". אי "ואין ידו משגת", יש לו ואינו מוצא ליקח? תלמוד לומר "אם דל הוא". הא עד שיאמרו ב' כתובים, ואם לאו - לא שמענו. {{הע-שמאל|לעניין ערכים ראו [[ביאור:משנה ערכין פרק ד|ערכין ד א-ב.]] רבי מסביר שההבדל הוא במשמעות הנדר, וגם בערכין, אם היתה לנערך התחייבות מוגדרת, ובא אדם אחר ולקח על עצמו את ההתחייבות הזאת – הוא חייב בה.}} [ב] "הוא" - ולא נודריו. לפי שבערכים עני שהעריך את עשיר - נותן ערך עני, יכול אפילו עני שאמר 'קרבנו של מצורע זה עלי', והיה מצורע עשיר, יביא קרבן עני? תלמוד לומר: "הוא" - ולא נודריו. [ג] רבי אומר, אומר אני: אף בערכים כן! וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני? שאין העשיר חייב כלום. אבל עשיר שאמר 'ערכי עלי', ושמע עני ואמר 'מה שאמר זה עלי' - נותן ערך עשיר! אף זה, הואיל והוא חייב בשלש בהמות, ובקש איש זה לפטרו - לפיכך הוא מביא קרבן עשיר. {{הע-שמאל|אלו דברי ר' יהודה, שכיוון היה עשיר בזמן כלשהו – מביא קרבן עשיר; וראו [[ביאור:תוספתא/ערכין/ב#ז|תוספתא ערכין ב ז.]]}} עשיר והעני או עני והעשיר - נותן ערך עשיר. {{הע-שמאל|ר' נחמיה משווה בין קרבן המצורע לקרבן עולה ויורד, שבו הדל מביא שני תורים במקום העז לחטאת, וטוען שאלמלא נאמר שיביא רק כבש אחד לאשם, היה מקום לחייב מצורע דל גם בכבש לעולה, בנוסף לכבש האשם ולשני העופות. ר' עקיבא טוען שאין אפשרות לטעות כזאת, שהרי אחד משני העופות הוא עולה, וגם אם לא היה כתוב בפירוש שאינו צריך להביא כבש לעולה היינו יודעים זאת. אדרבה: היה מקום לטעות הפוכה – שקרבן שני העופות לבדו מספיק, כמו בקרבן עולה ויורד! הוא עצמו מציג טעות אפשרית אחרת, ומשווה את קרבן המצורע לערכין, שבהם משלם הדל כפי יכולתו, ואם הוא יכול להביא מעט יותר מהמינימום הוא חייב בכך. לעומת זאת כאן, גם אם העני יכול להביא שתי בהמות (אבל לא שלוש) – הוא חייב להביא רק אחת, שנאמר "כבש אחד".}} [ד] "ולקח כבש אחד אשם" מה תלמוד לומר "אחד"? זו שאל רבי עקיבא את ר' נחמיה: מה תלמוד לומר "אחד"? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד: מה מטמא מקדש, מביא שניים תחת אחת - אף זה, יביא שניים תחת אחת, והעולה תעלה חובה! אמר לו ר' עקיבא: ממקום שבאת! זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד. מה מטמא מקדש, מביא שנים תחת כפרתו - אף זה, יביא שנים תחת כפרתו! אמר לו: אם לאו, מה אתה מקיימו? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ובערכים מביא מהשג יד. מה בערכים, מביא כל השג ידו - אף זה, יביא כל השג ידו? תלמוד לומר "אחד". {{הע-שמאל|התנופה אינה מכפת, אלא זריקת הדם והשמן על המצורע ועל המזבח; אבל מצוות התנופה מוטלת על הכהן המכפר; והשוו לעיל פרק ג יב.}} [ה] "לתנופה לכפר" - וכי יש תנופה מכפרת? אם כן למה נאמר "לתנופה לכפר"? אלא ללמד שאם עשה לתנופה שירי מצוה - כאילו לא כפר. {{הע-שמאל|לדעת חכמים היחס בין כמויות הסולת והשמן הוא קבוע: לוג שמן לכל עישרון סולת. לדעת ר' נחמיה וראב"י כמות השמן קבועה ואילו כמות הסולת ניתנת לשינויים; וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ג|מנחות ט ג.]]}} "ועשרון סולת אחד" - מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג, כדברי חכמים. ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב: אפילו מנחה של ששים עשרון - אין לה אלא לוגה שנאמר "למנחה ולג שמן". {{הע-שמאל|קרבן המצורע העשיר מסייע לר' נחמיה וראב"י, שהרי שם כמות הסולת משולשת מבקרבן העני, ואילו כמות השמן זהה; וראו לעיל פרשה ג ב.}} [ו] "ולוג" מה תלמוד לומר? שהיה בדין שיביא שליש לוג: מה מצינו בעשיר, שהוא מביא שלשה עשרונים ומביא לוג אחד אף עני, שהוא מביא עשרון א' - יביא שליש לוג? תלמוד לומר "ולוג שמן". {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ד|כריתות ב ד,]] שגם קרבן היולדת, כמו קרבן המצורע וכמו קרבן המטמא מקדש - עולה ויורד לפי יכולתו הכלכלית של המביא; היולדת העניה מביאה שני תורים במקום כבש ותור אחד, כלומר תור אחד הוא במקום הכבש; גם מצורע עני מביא שני תורים במקום כבש העולה וכבשת החטאת, כלומר באותו יחס; אבל מטמא המקדש מביא שני תורים במקום כבשת חטאת אחת, ואם נדמה את המצורע אליו ולא ליולדת - יצטרך המצורע להביא ארבעה תורים. לכן הדגיש הפסוק "שתי תורים" - ולא ארבעה.}} "ושתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה. [ח] הלא דין הוא: זה מביא מהשג יד, ויולדת מביאה מהשג יד. מה יולדת, מביאה אחד תחת אחד - אף זה, יביא אחד תחת אחד! [ט] או כלך לדרך זה: זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד. מה מטמא מקדש - מביא שנים תחת אחד - אף זה, יביא שתים תחת א'! [י] נראה למי דומה: דנים מחוסר כפורים מן מחוסר כפורים, ואל יוכיח מטמא מקדש, שאינו מחוסר כפורים! או כלך לדרך זה: דנים קרבן שנוהג באיש כבאשה מקרבן שנוהג באיש כבאשה ואל יוכיח קרבן יולדת, שאינו נוהג באיש כבאשה! תלמוד לומר "שתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה {{הע-שמאל|לפנינו שלוש דרשות על שלוש החזרות של הביטוי "אשר תשיג ידו": הראשונה (פיסקה יב) קובעת שגם מצורע עשיר שהעני לפני שהתחיל טקס הטהרה שלו מביא קרבן עני; השניה (תחילת פיסקה יג) קובעת שאם בתחילת הטקס היה עשיר והעני אחרי שהטקס התחיל – ממשיך בטקס כמו עני; השלישית (בהמשך פיסקה יג) קובעת שאם התחיל בטקס כעני – ישלים אותו כעני אפילו אם במהלך הטקס העשיר. הדרשות הללו מציבות חיץ בין דיני המצורע לבין דיני ערכין: לדברי ר' יהודה, [[ביאור:תוספתא/ערכין/ב#ז|בתוספתא ערכין ב ז,]] בענייני ערכין גם עשיר שהעני או עני שהעשיר נותנים ערכי עשירים; וראו עמדת ביניים [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה יא|בנגעים יד יא,]] שם תולה ר' יהודה את הגדרת העני והעשיר בשחיטת האשם, וגם עשיר שהעני במהלך הטקס משלים אותו כעשיר!}} [יא] "אשר תשיג ידו" (פסוק כב), "מאשר תשיג ידו" (פסוק ל), "את אשר תשיג ידו" (פסוק לא) [יב] "אשר תשיג ידו", מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יביא קרבן עני - בזמן שהוא עני מתחלתו. היה עשיר והעני, מנין? תלמוד לומר "אשר תשיג ידו" [יג] "מאשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמור כעני - בזמן שהתחיל בעני. הביא את אשמו עשיר והעני מנין? תלמוד לומר "מאשר תשיג ידו" "את אשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמר כעשיר - בזמן שהתחיל בעשיר. הביא אשמו עני והעשיר מנין? תלמוד לומר "את אשר תשיג ידו". {{הע-שמאל|"קרבנו" הוא החטאת, וכאן הדרשה היא לשיטת ר' שמעון במשנה שם, שהרגע הקובע הוא בשחיטת או מליקת החטאת: לדעת ר' שמעון אם עדיין לא מלק את החטאת והתעשר – אפילו לאחר שחיטת האשם – חייב להביא כבשים לעולה ולחטאת. אבל אם המצורע העשיר לאחר שנמלק העוף של החטאת אינו מביא כבש לעולה אלא משלים את הטקס כעני, וגם עולתו היא עוף.}} [יד] יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר, יגמר בעשיר? תלמוד לומר "את האחד חטאת ואת האחד עולה" - ממין חטאת תביא עולה. {{הע-שמאל|נסכי כבש האשם קודמים למליקת חטאת העוף; בניגוד [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ד|לזבחים י ד.]]}} "על המנחה" - שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף {{הע-שמאל|יולדת שהעשירה אחרי שנמלק עוף החטאת ולפני שנמלק עוף העולה - מחליפה את עוף העולה בכבש. הדרשה לומדת מ"זאת" ולא אחרת, וניתן גם לטעון שבקרבן היולדת העשירה ממילא יש רק עוף אחד.}} [טו] יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה - תגמר כעניה? תלמוד לומר "זאת" {{הע-שמאל|מיעוט אלטרנטיבי למיעוט היולדת בפיסקה הקודמת: עשיר שהביא קרבן עני לא יצא.}} [טז] "תורת אשר בו נגע צרעת" - מלמד שעני שהביא קרבן עשיר - יצא. יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא? תלמוד לומר "זאת". {{הע-שמאל|אם המצורע עצמו הוא קטן או עבד – האב או האדון חייב להביא את קרבנו, והקרבן הוא קרבן עני גם אם המשפחה עשירה. אבל הקרבן לאשתו מחושב כקרבן של הבעל עצמו לעניין העושר והעניות. אין אדם חייב בקרבנות המחייבים את גרושתו, שהרי בנוסח השובר שהאשה היתה נותנת לבעלה לאחר קבלת הכתובה היא פטרה אותו מחובותיה – אפילו אם התחייבה בהן לפני הגירושין; וראו גם [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה יב|נגעים יד יב.]]}} "תורת אשר בו נגע צרעת" מלמד שאדם מביא על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני - ומאכילו בזבחים. יכול אף ע"י אשתו יביא קרבן עני? תלמוד לומר "זאת", דברי ר' יהודה. אמר ר' יהודה: לפיכך אם פטרה - אינו חייב בה, שכן היא כותבת לו "ואחראין די אייתין לי עלך מן קדמת דנא". }} jl8490l13v8nhbdpudgg3o7w6c6gcj2 1417220 1417219 2022-08-07T14:30:07Z Ahituvrs 4152 /* פרשה ד */ wikitext text/x-wiki ==דיבורא דמצורע== ===פרשה א=== '''על ויקרא יד ב-ד''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|דיני הצרעת נהגו בימי המקדש הראשון, השני ובימי המשנה והתלמוד. הם לא נהגו בתקופת הבמות (מהכניסה לארץ עד בניית בית המקדש הראשון). הם כנראה לא נהגו בבבל למעשה, ויתכן שמשום כך הפסיקו עם הזמן לנהוג בהם גם בא"י; אבל נראה שבימי הספרא הם עדיין היו נהוגים למעשה לפחות בא"י; וראו גם לקמן פיסקה יג.}} [א] "תורת המצרע" - לבית עולמים. "זאת" - אינה נוהגת בבמה. "תהיה" - בזמן הזה. {{הע-שמאל|למרות שדיני הצרעת שונים מדיני הנתק, למשל – הטיהור של כל המצורעים הוא באותו טקס.}} "תורת המצרע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה. וכי מאין יצאו? לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלק בקרבנם? תלמוד לומר "תורת המצורע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה! {{הע-שמאל|השוו לדיני הטימוא, שגם הם חלים דווקא ביום – ראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק ב*|לעיל נגעים פרק ב* א]] [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק ט|ושם פרק ט א.]]}} [ג] "תורת המצרע ביום" - מלמד שטומאתו וטהרתו ביום. אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - ביום? תלמוד לומר "תורת המצרע". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו ביום? תלמוד לומר "תורת המצרע ביום" {{הע-שמאל|טקס טימוא המצורע מתואר [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|בנגעים ג א,]] בו ובטקס הטיהור המבצע את הטקס הוא דווקא כהן. קניית הציפורים ושילוחן, כיבוס הבגדים ורחיצת הגוף אינם חלק מהטקס אלא הכנות או השלמות שלו, ופעולות אלו יכולות להתבצע גם בלילה.}} "תורת המצרע... הכהן" - מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - בכהן? תלמוד לומר "תורת המצורע... והובא אל הכהן". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו - בכהן? תלמוד לומר "זאת תורת". {{הע-שמאל|מונבז טען קל וחומר: המוסגר הוסגר לשבעה ימים, למרות שביום שבו נטהר (לאחר שבעת ימי ההסגר) הוא טהור מייד; קל וחומר המוחלט בפישיון, שטקס ההחלטה שלו אורך שבוע ימים - שטקס הטיהור שלו יתחיל לאחר שבעה ימים מהזמן שסרו סימני הטומאה; בניגוד לדרשה שלא ישהא! ר' עקיבא מקבל, לכאורה את דברי מונבז ואף מפתיע אותו וממשיך ודורש מהמוחלט עצמו: הלא ימי הגמר, שבהם הוא מוחלט – חמורים מימי טקס הטיהור הנמשך שבוע והטומאה שלו אינה חמורה כל כך (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב-ג,]] שמקילים בימי הספר); אם ימי הספירה לטהרתו אורכים שבעה ימים – קל וחומר שימי ההחלט ימשכו עוד שבעה ימים! אלא שמכאן עולה סתירה פנימית, שהרי עולה שטקס הטהרה למצורע מוחלט נמשך ארבעה עשר יום, שהרי יש לכלול את ימי הספר עם ימי הגמר (ימי ההחלט); ואם כך ניתן להמשיך את הק"ו ולטמא את המצורע 21, 28 יום וכן הלאה, ולעולם לא יסיים להיטהר! אלא אין ללמוד קל וחומר לעניין אורך הזמן, וגזירת הכתוב היא, שיש להקצות 7 ימים דווקא לטקס הטיהור, ומכאן שהוא מגיע לבדיקת הכהן מיד כשסרו סימני הטומאה! ניתן לראות בדברי ר' עקיבא גם רמז לביקורת על [[במדבר יב יד]], שם מציעה התורה ק"ו לעניין זמן ההסגר המינימלי.}} "ביום טהרתו והובא אל הכהן" - שלא ישהא. [ד] כשהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא: אם {{ב|משפטרתיו בעמידתו|מוסגר שנטהר טהור}} – {{ב|אחזתיו בהליכתו|ועדיין הוא צריך להמתין עד הבדיקה שבוע}} שבעה, {{ב|משאחזתיו בעמידתו שבעה|טומאת המוחלט היא רק לאחר שבוע}}, אינו דין {{ב|שיאחזנו בהליכתו שבעה|טהרת המוחלט תארך שבוע}}? אמר לו רבי עקיבא: מוסיף אני על דברך: וכי במה החמירה תורה, בימי גמר או בימי ספר? חמורים ימי גמר מימי ספר, שבימי ספר אינו מטמא משכב ומושב, ואינו מטמא בביאה; ימי גמרו מטמא משכב ומושב, ומטמא בביאה. ואם לימי ספר, הקלים, נתנה לו שבעה - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו שבעה? אמר לו: רבי כל שכן הוספת! אמר לו רבי עקיבא: וכשנתת לימי גמר שבעה - נעשו אף הם ימי ספר, ונמצאו אלו ואלו י"ד! ואם לימי ספר, הקלים, נתת לו י"ד - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו י"ד? נמצאת מרבה לו והולך עד לעולם! הא, מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא על הכהן" - שלא ישהא. {{הע-שמאל|יציאת הכהן אינה דווקא מתוך המחנה, אבל צריך שיהיה מותר לו להיות במחנה, ולכן כהן מצורע אינו מטהר מצורעים אחרים; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח|תוספתא נגעים ח א.]]}} [ה] "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויצא הכהן", שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה, היה בימים ובנהרות ובמדבריות - מנין? תלמוד לומר "וראה הכהן". אם כן למה נאמר "ויצא הכהן"? כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע. {{הע-שמאל|שלוש אפשרויות לטיהור הנגע: שנעלמה הבהרת, שנעלם השיער הלבן שבבהרת (או נותרה שערה אחת) או שנעלמה המחיה מהבהרת (או שנותר בה פחות מכעדשה).}} [ו] "והנה נרפא" - שהלך לו נגעו. "הנגע" - שהלך לו שער לבן. "הצרעת" - שהלכה לה המחיה. אין לי אלא כולם, ומנין אף מקצתו? תלמוד לומר "מן הצרוע" - אפילו מקצת שער לבן, אפילו מקצת המחיה. {{הע-שמאל|מוחלט שנעשה כולו לבן – נטהר ומביא ציפורים, כמצורע שנעלמו סימני הטומאה שלו; למרות שאם הבהרת נשארה שבועיים ולא פשתה - טהור עם הבהרת מתוך הסגר, ואינו עובר את טקס הציפורים.}} "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים. [ז] הלא דין הוא: ומה אם שטיהר ואין סימנים מטמאים עמו, טעון צפרים מי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - אינו דין שיטעון צפרים? הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטיהר, וסימנים מטמאים עמו - ואין טעון צפרים! [ח] ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו, שאף על פי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - לא יטעון צפרים! תלמוד לומר "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו, שטעון צפרים. {{הע-שמאל|הקניה של הציפורים, כמו כיבוס הבגדים והרחצה – אינה חלק מהטקס, ולכן הפעולות הללו אינן ע"י הכהן, כשם שאינן חייבות להיעשות ביום; וראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק טו|לעיל נגעים פרק טו ד,]] ולעיל פיסקה ג.}} [ט] "וצוה הכהן ולקח" – הציווי – בכהן, והלקיחה - בכל אדם. {{הע-שמאל|טקס הטיהור דומה בצרעת האדם ובצרעת הבית, וניתן להשתמש בציפורים של טקס זה לאחר.}} "ולקח למטהר" - לשם {{ב|מטהר,|טקס הטיהור}} בין איש ובין אשה בין קטן. מכאן אמרו לקח לאיש - כשרות לאשה. לאשה - כשרות לאיש. לבית - כשר למצורע. למצורע - כשר לבית. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]]}} [יא]"ולקח... צפרים" - מיעוט צפרים שניים. אם כן למה נאמר "שתי צפרים"? שיהיו שוות. ומנין שאף על פי שאינם שוות כשרות? תלמוד לומר "צפור... צפור", ריבה {{הע-שמאל|הציפורים צריכות להיות שתיהן חיות בתחילת הטקס, וראו שם.}} [יב] "חיות" - ולא שחוטות. "טהורות" - ולא טמאות. "טהורות" - ולא טריפות. {{הע-שמאל|קצה בקעת העץ צריך להיות רך, לדעת ר' חנינא בן גמליאל – אבל רובו עץ קשה.}} "ועץ" - יכול כל עץ? תלמוד לומר "ארז". אי ארז יכול {{ב|טרף?|רך}} תלמוד לומר "ועץ". הא כיצד? בקעת של ארז. ר' חנינא בן גמליאל אומר: ובראשה טרף. {{הע-שמאל|ראו גם [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא נגעים ח ג.]] ראיה נוספת לכך שנהגו בדיני המצורעים גם אחרי החורבן.}} [יג] אמר ר' יהודה, שבתי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו. אמר לי "יהודה, בני תן לי סנדלי." ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי "יהודה, בזו טהרתי שלשה מצורעים". ולמדתי בה שבע הלכות: שהוא של ברות, ובראשה טרף, וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המיטה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומזים ושונים ומשלשים, ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולים. {{הע-שמאל|הצמר צריך להיצבע באדום המופק מתולעת ולא בצבע אדום אחר; אם השתמש בחלק ממנו למטרה אחרת – הצמר פסול, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ב|תוספתא נגעים ח ב.]]}} [יד] "ושני" - יכול פיקס? תלמוד לומר "תולעת". אי תולעת יכול א' מן הצבעים? תלמוד לומר "ושני". הא כיצד? זו זהורית טובה. ומנין שאם טעמה פסלה? תלמוד לומר "ושני תולעת". יוחנן בן דהבאי אומר "ושני תולעת" - שני שבתולעת. {{הע-שמאל|איזוב הוא איזוב סתם; והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יא#משנה ז|פרה יא ז.]]}} [טו] "אזוב" - ולא אזוב יון, ולא אזוב כחלית, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. }} ===פרק א=== '''על ויקרא יד ה-ו''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|השוו לעיל פרשה א ט: ר' יהודה דורש "ושחט" בדומה ל"ולקח" הנדרש שם, ואילו רבי רואה את הטעם, שהשחיטה היא חלק מהטקס, שהרי בזמן הקניה היו שתי הצפורים חיות.}} [א] "וצוה הכהן" - ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם, דברי ר' יהודה בר' יוסי. ורבי אומר: אף שחיטה בכהן. {{הע-שמאל|הציפור המובחרת מבין השתים היא הנשחטת! – דורש את ה הידיעה.}} [ב] "ושחט את הצפור האחת" - הברורה שבשתיים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]] דורש "אחת" – מכאן שיש שניה.}} "האחת" - שאם מתה אחת מהם או שנעשה טריפה - יקח זוג לשנייה. {{הע-שמאל|למרות שניתן להשתמש בזוג הציפורים לאחד מכמה טקסי טיהור (לעיל פרשה א ט), בניגוד לחטאת, שמכפרת על חטא מסוים דווקא (ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ד|תמורה ד א,]]) ולמרות שדם חטאת שהתערב בדם של חטאת אחרת כשר (ראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ח#משנה י|זבחים ח י]]) - דם הציפור השחוטה שהתערב בדם ציפור אחרת - פסול.}} [ג] "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש. והלא דין הוא: מה אם במקום שלא כשרו משם לשם, כשרו לעירובים כאן, שכשרו משם לשם - אינו דין שיכשרו לעירובים? תלמוד לומר "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש. {{הע-שמאל|כלי מחרס, ולא מקידה (שאינה כלי) או כלי מחומר אחר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [ד] "כלי" - יכול אחד מן הכלים? תלמוד לומר "חרש". אי חרס, יכול מקידה? תלמוד לומר "כלי". הא כיצד? זו פיילי של חרש. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה מקואות פרק א#משנה ח|מקואות א ח.]]}} "מים חיים" - ולא מים מלוחים, ולא מים פושרים, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפים. {{הע-שמאל|לדברי ר' אליעזר השוו לעיל פרשה א יד, וכן [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ב|תוספתא נגעים ח ב.]] לדברי ר' שמעון ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ד|תוספתא נגעים ח ד.]]}} ר' אליעזר אומר: מה מים, שלא נעשה בהם מלאכה - אף כלי, שלא נעשה בו מלאכה. ר' שמעון אומר: מה מים, הברורים שבמינם - אף צפור, הברורה שבמינה - זו קיפל. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [ה] כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת, וכורכן בשירי לשון ומקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שנייה, וטובל ומזה. {{הע-שמאל|כמות המים היא רביעית, כך שהמים מקבלים את צבע הדם המעורב בהם; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א,]] שם מופיע חצי לוג – שתי רביעיות!}} "בדם" - יכול בדם ודאי? תלמוד לומר "ובמים חיים". אי מים חיים, יכול עד שיהיה כולם מים חיים? תלמוד לומר "בדם". הא כאיזה צד? מים חיים שדם צפור ניכר בהם, שיערו חכמים רביעית. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]] דורש את ה הידיעה לקשר בין שתי הציפורים.}} [ו] ומנין אם נשפך הדם - תמות המשולחת; מתה המשולחת - ישפך הדם? תלמוד לומר "את הצפור החיה יקח אותה". {{הע-שמאל|יש לטבול במים המעורבים בדם הן את הציפור החיה, הן את האגודה של העץ, האיזוב והתולעת; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} "יקח אותה" - מלמד שהוא מפרישה לעצמה. "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל" - מה תלמוד לומר? יכול הואיל ולא היתה עמם בכלל אגודה, לא תהא בכלל טבילה? תלמוד לומר "וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה" - החזיר את הצפור לכלל טבילה. {{הע-שמאל|השוו [[ביאור:תוספתא/חולין/א#יג|תוספתא חולין א יג,]] וכן [[ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו|לקמן אחרי מות פרשה ו ד.]]}} [ז] "השחוטה" - ולא המלוקה. והלא דין הוא: הואיל ודרך הכשרו בפנים בעוף, ודרך הכשרו בחוץ בעוף, מה דרך הכשרו בפנים במליקה - אף דרך הכשרו בחוץ במליקה? תלמוד לומר "השחוטה" - ולא המלוקה. {{הע-שמאל|המים צריכים להיות בכלי ודם הציפור נוזל לתוכם ומתערב בהם, ואין מעמידים את הכלי מעל מים שאינם בתוכו.}} "הצפור השחוטה על המים החיים" - אין כלי חרש על מים חיים. }} ===פרשה ב=== '''על ויקרא יד ז-ח''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [א] "והזה" - לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים: על מצחו. {{הע-שמאל|השוואה בין המצורע הנטהר ובין טמא מת שנטהר: שני התהליכים אורכים שבעה ימים, אבל ההזאות שונות: על המצורע מזים מים מהולים במעט דם שבע פעמים ביום הראשון בלבד, ואילו על טמא המת מזים מי חטאת (מעורבים באפר פרה אדומה) פעם אחת ביום השלישי ופעם אחת ביום השביעי. אין היררכיה ברורה בין שני המיטהרים.}} "והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים" הטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות, אין טמא מת טעון הזיות שבע. [ב] הלא דין הוא: מה אם מצורע, שאינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי - טעון הזיות שבע טמא מת, שטעון הזיית שלישי ושביעי - אינו דין שיטעון הזיות שבע? תלמוד לומר "והזה על המטהר '''מן הצרעת'''" - הטהר מן הצרעת טעון הזיות שבע ואין טמא מת טעון הזיית שבע. [ג] קל וחמר למצורע, שיטעון הזיות שלישי ושביעי: מה אם טמא מת, שאינו טעון הזיות שבע - טעון הזיית בשלישי ובשביעי מצורע, שהוא טעון הזית שבע - אינו דין שיטעון הזיה בשלישי ובשביעי? תלמוד לומר "שבע פעמים וטהרו": הזיות שבע הוא טעון, ואינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי! {{הע-שמאל|המצורע אינו יכול להסתפק בהזאה, והוא חייב לכל הפחות לרחוץ את גופו במים ולהתגלח. שילוח הציפור נעשה מחוץ לגופו של המצורע ולכן אינו מעכב את טהרתו; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ו|תוספתא נגעים ח ו.]]}} [ד] "וטהרו"- בדברים הנעשים בגופו. יכול יהי מסולק? תלמוד לומר "ושלח... וגלח... וכבס... ורחץ". יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "וטהרו" "וטהרו". טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה. מה טהרה האמורה למעלה, בדברים הנעשים בגופו - אף טהרה האמורה למטה, בדברים הנעשים בגופו. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב.]] השדה אינו ים, מדבר או עיר.}} [ה] "ושלח את הצפור החיה... אל פני השדה" שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר. "על פני השדה" - הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו - מותרת באכילה. {{הע-שמאל|ר' שמעון טוען שהמצורע המוחלט מטמא לא רק את בגדיו במגע, אלא גם מטמא משכב ומושב, וראו גם [[ביאור:משנה כלים פרק א#משנה ד|כלים א ד-ה,]] שהמצורע חמור מהזב שבו נאמרו טומאות משכב ומושב. לכן מסביר ר' שמעון את הצורך לכפול את כביסת הבגדים של המצורע ביום הראשון וביום השביעי.}} [ו] "וכבס המטהר את בגדיו" - אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם ללמוד מלטמא בגדים במגע, והלא דברים קל וחומר הוא: אם בימי ספרו, שאינו מטמא בביאה - מטמא בגדים במגע, בימי גמרו, שמטמא בביאה - אינו דין שיטמא בגדים במגע? אם כן למה נאמר "וכבס המטהר את בגדיו"? מלטמא משכב ומושב מפני שהן שני כבוסי בגדים: אחד מלטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע! {{הע-שמאל|בית הסתרים (איזור הערווה) אינו מטמא בנגעים, ולמרות שהוא בתחילת ימי הספירה, כשהטומאה עדיין חמורה - הוא אינו מגלח אותו. הגלל חומרת הטומאה בתחילת ימי הספירה אי אפשר ללמוד את הדין הזה בהיקש מהגילוח ביום השביעי מימי ספירת הטהרה, אלא בגזירה שוה.}} [ז] "וגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים? ודין הוא: נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו. מה תגלחת האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף תגלחת האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים! [ח] הין? אם הקל בימי ספרו, שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה, ניקל בימי גמרו, שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה? הואיל והוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה - יגלח אף בית הסתרים! תלמוד לומר "כל שערו", לגזירה שוה, מה "כל שערו" {{ממ|ויקרא|יד|ט}} האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף "כל שערו" האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים. {{הע-שמאל|למרות שמי ההזאה הם מים חיים (מי מעיין טובים לשתיה) דווקא, הטבילה יכולה להיעשות גם במי מקווה – בור מים שיש בו 40 סאה. וראו [[ביאור:משנה מקואות פרק א#משנה ז|מקואות א ז-ח.]]}} [ט] "ורחץ" - אפילו במי מקוה. והלא דין הוא: מה אם הזב, שאינו טעון הזיית מים חיים, טעון ביאת מים חיים מצורע, שטעון הזיית מים חיים, אינו דין שיטעון ביאת מים חיים? תלמוד לומר "ורחץ בשרו במים" - אפילו במי מקוה. {{הע-שמאל|טקס הציפורים אינו מעכב את המצורע מלהכנס למחנה, בניגוד לטבילה שהיא הכרחית; וראו לעיל פיסקה ד, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ו|תוספתא נגעים ח ו.]]}} [י] "ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה" רחיצת גופו מעכבת ליכנס לפנים מן המחנה, ואין צפרים מעכבים אותו ליכנס לפנים מן המחנה! {{הע-שמאל|במהלך שבעת ימי הספירה המצורע, שכבר אינו מטמא בביאה במשכב ובמושב, יושב בתוך המחנה בפתח אהלו, והוא אסור מתשמיש המיטה, שנאמר "מחוץ לאהלו"; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב.]]}} [יא] "וישב מחוץ לאהלו" - יהא כמנודה, ויהא אסור בתשמיש המטה. "אהלו" - אין אהלו אלא אשתו, שנאמר "שובו לכם לאהליכם". {{הע-שמאל|ר' יוסי לומד קל וחומר, שגם בכל מהלך הצרעת, בימי ההחלט – אסור המצורע בתשמיש המיטה, שהרי טומאתו חמורה יותר מטומאתו בימי הספירה; ר' יהודה חולק על דין זה, ורואה את תקופת ימי הספירה כבעלת דינים מיוחדים. ר' חייא ורבי סוברים כר' יהודה: יותם מלך יהודה נולד לאחר שעוזיה אביו הצטרע, הרי שהיה עוזיה מותר בתשמיש המיטה; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ז|תוספתא נגעים ח ז.]]}} "שבעת ימים" - ולא ימי החלטו, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: קל וחומר לימי החלטו. אמר ר' חייא, השבתי לפני רבי: והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החלטו! אמר לו: אף אני, כך אמרתי! }} ===פרק ב=== '''על ויקרא יד ט-י''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|גם חלקו השני של טקס הטיהור של המצורע נעשה דווקא ביום; והשוו לעיל פרשה א ג.}} [א] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה {{הע-שמאל|כמו בתחילת ימי הספירה, הגילוח אינו כולל את בית הסתרים; וראו לעיל פרשה ב ז. חובת הגילוח חלה על כל שערו הנראה של המיטהר, הן בראשו הן בשאר גופו – חוץ מבית הסתרים.}} [ב] "יגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים? תלמוד לומר "גבות עיניו" - מה גבות עיניו – בנראה, פרט לבית הסתרים אף כל שער בנראה, פרט לבית הסתרים. [ג] אי מה גבות עיניו, מקום כינוס שער ונראה, אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה מנין לרבות כינוס שער שאינו נראה, פיזור שער בנראה, פיזור שער ואינו נראה? תלמוד לומר "ואת כל שערו יגלח" {{הע-שמאל|נזיר מנוגע שנטהר - מגלח, למרות שבכך הוא פוגע בנזירותו; וראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ט#משנה ב|נזיר ט ב]] [[ביאור:תוספתא/נזיר/ד#ג|ותוספתא נזיר ד ג.]]}} "ראשו" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" {{ממ|במדבר|ו|ה}} יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "ראשו". {{הע-שמאל|כהן מנוגע שנטהר – מגלח, למרות שבדרך כלל נאסר עליו להתגלח.}} "זקנו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" {{ממ|ויקרא|כא|ה}} יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "זקנו". {{הע-שמאל|אין היררכיה ברורה בין איסור הגילוח של הזקן, החל על כל אדם אבל יכול להיות בתער - לאיסור גילוח הראש, החל רק על כהנים, אבל לא בתער.}} מה תלמוד לומר "ראשו" ומה תלמוד לומר "זקנו"? לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש. הראש אסור במספרים ובתער - והזקן אינו אסור במספרים ובתער. הראש מותר בכל אדם - והזקן אסור בכל אדם. הא לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש - צריך לומר "ראשו" וצריך לומר "זקנו"! {{הע-שמאל|הריסים חיוניים לתפקוד העין, ונראה שלכן פוטר ר' יוסי מגילוחם; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ה|תוספתא נגעים ח ה.]]}} [ה] ר' יוסי הגלילי אומר: "גבות עיניו" - ולא ריסי עיניו. {{הע-שמאל|ראו דברי ר' עקיבא [[ביאור:משנה נגעים פרק א#משנה ד|בנגעים א ד,]] שאם חל היום השביעי בשבת דוחים את סיום הטקס למחר.}} "את כל שערו" מה תלמוד לומר "יגלח"? אלא ליתן אחריות לתגלחת שאם לא גלח בשביעי - מגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ד|נגעים יד ד.]]}} [ו] שלשה מגלחים ותגלחתן מצוה: הנזיר, והמצורע, והלוים. וכולן שגלחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות - לא עשו כלום. {{הע-שמאל|דורש את הפשט שבפס' ט-י כתנאי: אם גילח בשביעי יביא בשמיני, ואם גילח בשמיני יביא בתשיעי, וראו בפיסקה הקודמת; ר' טרפון מנסה לדמות את הקשר בין התגלחת והבאת הקרבן לדין הנזיר, ראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ו#משנה ו|נזיר ו ו,]] ור' עקיבא מסביר שבשונה מהנזיר, טהרת המצורע תלויה בתגלחתו ולא בתאריך.}} [ז] בשביעי – יגלח; בשמיני - יביא שאם גלח בשביעי - יביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני - אינו מביא קרבנותיו בו ביום, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' טרפון: מה בין זה לנזיר? אמר לו: שהנזיר - טהרתו תלויה בימים, ומצורע - טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבנותיו, אלא אם כן היה מעורב שמש {{הע-שמאל|השוו לדין הציפורים לעיל פרשה א יא.}} [ח] "יקח... כבשים" - מיעוט כבשים שנים. אם כן למה אמר "שני"? שיהיו שוים. מנין אף על פי שאינם שוים כשרים? תלמוד לומר "כבש... כבש", ריבה {{הע-שמאל|כבשת החטאת צריכה להיות יפה יותר מהכבשים לעולה ולאשם.}} [ט] "וכבשה אחת בת שנתה" - שתהיה ברורה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ג|כריתות ב ג:]] טקס אחד מטהר גם מצורע בכמה נגעים.}} "אחת" - מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה. {{הע-שמאל|הכבשה היא בשנת חייה הראשונה, וראו [[ביאור:משנה פרה פרק א#משנה ג|פרה א ג:]] "וכולם מיום ליום".}} "בת שנתה" - לא שנה למנין עולם {{הע-שמאל|הסולת והשמן הם נסכים לשלוש הבהמות שמביא המצורע, ואינם מנחה בפני עצמה - למרות שבדרך כלל אין נסכים לחטאת ולאשם; וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ו|מנחות ט ו.]] ת"ק דורש זאת מהפסוק בפרשת נסכים בבמדבר ור' יהודה בן בתירא מצביע על היחס בין כמות הסולת ומספר הבהמות כאן ובקרבן עני.}} "ושלשה עשרונים סולת בלולה בשמן" - לבהמה. יכול אף למנחה? כשהוא אומר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה" לימד שאינה אלא מנחת בהמה. [י] עדיין הדבר צריך תלמוד! כשהוא אומר {{ממ|במדבר|טו|ה}} "תעשה על העולה" - זו עולת מצורע, "לזבח" - להביא חטאת מצורע, "או לזבח" - להביא את אשמו. [יא] ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר "ואם דל הוא... ועשרון" {{ממ|ויקרא|יד|כא}}. מה מצינו בעני, שהוא מביא בהמה אחת ומביא עשרון אחד אף העשיר, שהוא מביא ג' בהמות - יביא ג' עשרונים! הא מה אני מקיים "ג' עשרונים סולת בלולה בשמן"? - לבהמה }} ===פרשה ג=== '''על ויקרא יד י-יג''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|בהמשך לדרשת ר' יהודה בן בתירא לעיל פרק ב יג, מציינת הדרשה כאן שבעניין לוג השמן אין הבדל בין קרבן מצורע עשיר לקרבן מצורע עני; אפשר להסיק מכאן שהשמן אינו נסכים לבהמות אלא הוא מחולק לכהנים; וראו גם [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ח|זבחים י ח,]] אבל הדרשה מסתפקת בציון העובדה.}} [ב] "ולוג אחד שמן". שהיה בדין שיביא ג' לוגין - מה מצינו בעני, שהוא מביא עשרון ומביא לוג אחד אף עשיר, שמביא ג' עשרונים, יביא ג' לוגין! - תלמוד לומר "ולוג אחד שמן". {{הע-שמאל|המצורע הנטהר ושלוש הבהמות עומדים לפני הכהן, אבל רק כבש האשם מונף. הדרשה מעמידה את המצורע הנטהר ואת הבהמות כשוי-ערך, ומנסה להקיש מהאשם אל מביאו, או טוענת שהכינוי "איש" דומה לכינויים 'אשם', 'חטאת' ו'עולה'. בדרך כלל הכינוי 'איש' מנוגד לכינויים 'אשה' או 'קטן', אבל כאן הוא מנוגד לכינויי הקרבנות.}} [ג] "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם" - מלמד שהם טעונים עמידה כולם. יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? תלמוד לומר "האיש" - לא חטאת, לא עולה. [ד] או אינו אלא "איש" - להוציא את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "המטהר" - בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר "איש"? לא חטאת ולא עולה. אם כן למה נאמר "אשם"? שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר מה אשם טעון תנופה - אף האיש טעון תנופה? תלמוד לומר "אותו לאשם... והניף" - אשם טעון תנופה, ואין האיש טעון תנופה. {{הע-שמאל|גם הנוסחה "אחוריהם... ופניהם..." לקוחה מעולם הקרבנות, ראו [[ביאור:משנה יומא פרק ג#משנה ח|יומא ג ח.]]}} [ו] "לפני ה' פתח אהל מועד" - מעמידו בשער ניקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב {{הע-שמאל|יש להניף את כבש האשם ואת השמן יחדיו. בדיעבד אם הניף אותם לחוד – כשר.}} [ז] "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם ואת לוג השמן" - למדנו שהם טעונים תנופה כאחת. מנין, אם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא? תלמוד לומר "אותו לאשם". יכול יניף ויחזור ויניף? תלמוד לומר "והניף... תנופה" - לא תנופות. "לפני ה'" - במזרח {{הע-שמאל|עמידת המצורע המיטהר ושתי הבהמות שנותרו היא עדיין בשער ניקנור, במזרח העזרה; אבל כבש האשם נכנס לתוך העזרה ונשחט בצפון המזבח, במקום שחיטת קדשי הקדשים – אמנם לא בטבעות המשמשות לשחיטת התמידים; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ה#משנה ה|זבחים ה ה.]] בכך אשם המצורע יוצא דופן משאר הקרבנות, כי התנופה והסמיכה נעשות בשער ניקנור ואילו השחיטה - בצפון העזרה, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#י|תוספתא נגעים ח י.]] לעניין הכשר כל הצפון לשחיטה ראו לעיל [[ביאור:ספרא/נדבה#פרק ז|נדבה פרק ז ב.]]}} [ח] "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" מה תלמוד לומר? לפי שיצא לידון בעמידה, יכול מקום העמדה תהיה שחיטה? תלמוד לומר "במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" [ט] יכול על טבעתו? תלמוד לומר "במקום הקדש" - להכשיר את כל הרוח [י] אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש? תלמוד לומר "את החטאת ואת העולה במקום הקדש" }} ===פרק ג=== '''על ויקרא יד יג-כ''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרא/צו#פרק ט|לעיל צו פרק ט א:]] דרשות הבאות במקום דרשתו של ר' אליעזר, המשווה את האשם לחטאת לעניין המודעות של השוחט; כאן מכוונים את הדמיון לעניינים אחרים, בניגוד לדעת ר' אליעזר שדימה את האשם לחטאת גם לעניין השחיטה שלא לשמו.}} [א] "כי כחטאת האשם הוא לכהן" - מה חטאת: מן החולין, ביום, ובידו הימנית אף אשם: מן החולין, ביום, ובידו הימנית. מה חטאת, טעונה כלי - אף אשם, טעון כלי. מה חטאת, דם מזבח מתירה - אף אשם, דם מזבח מתירו. {{הע-שמאל|דם החטאת נזרק על קרנות המזבח ואילו דם האשם ניתן בחלקו התחתון של המזבח; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ה#משנה ג|זבחים ה ג.]]}} אי מה חטאת, דמה למעלה - אף אשם, יהיה דמו ניתן למעלה? תלמוד לומר "זאת תורת האשם קדש קדשים הוא... ואת דמו יזרוק" {{ממ|ויקרא|ז|א}}-ב לרבות כל האשמות ואשם מצורע, שיהא דמו ניתן למטה. {{הע-שמאל|אכילת הכהן קודמת להזאת הדם על המצורע, אבל היא תלויה בשפיכת דם האשם על המזבח (ראו לעיל "דם מזבח מתירו") לכן שפיכת הדם היא הפעולה הראשונה שיש לעשות אחר השחיטה.}} ואיני יודע איזה יקדום, אם מזבח, אם בהונות? כשהוא אומר "הוא לכהן" - הכהן קדום. מה מצינו מכשירו לכהן? המזבח, המזבח יקדום! {{הע-שמאל|אם שחט את האשם שלא לשם המצורע המסוים שנטהר – הקרבן אמנם כשר (לשיטת חכמים), אבל לא הוציא את הבעלים ידי חובה; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק א|זבחים א א.]]}} "הוא" - פרט לששחטו שלא לשמו. {{הע-שמאל|לוג השמן נחשב גם הוא קודש קודשים, ונאכל ע"י הכהנים לאחר שהיזו ממנו על המצורע; אבל בזמן הטקס צריך הלוג להיות שלם.}} "קדש קדשים" לרבות לוג שמן של מצורע. "הוא" - פרט לשחסר כל שהוא {{הע-שמאל|כאמור לעיל פיסקה ב, יש להזות מדם האשם על המזבח בעזרת כלי, וכן על בהונות המצורע בידו של הכהן עצמה, ולכן שני כהנים מקבלים את הדם וכו'; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ח|נגעים יד ח.]] בסופו של דבר אין למעשה שאלה אם המזבח יקדם או מתן הבהונות, שהרי למעשה שתי ההזאות מתקיימות במקביל.}} [ג] "ולקח" - יכול בכלי? תלמוד לומר "ולקח הכהן... ונתן הכהן": מה נתינה, בעצמו של כהן - אף קבלה, בעצמו של כהן. יכול אף של מזבח תהא ביד? תלמוד לומר "כי כחטאת האשם הוא לכהן": מה חטאת, טעון כלי - אף אשם, טעון כלי. נמצאת אומר: שני כהנים מקבלים את דמו; אחד בכלי, ואחד ביד. זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע. ומצורע טובל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור. ר' יהודה אומר לא היה צריך טבילה, שכבר טבל מבערב. {{הע-שמאל|דורש "תנוך"-תוך נוך, ומגדיר את התנוך כסחוס הבולט באמצע אפרכסת האוזן; וראו גם [[ביאור:ספרא/מכילתא דמילואים/צו#כא|לעיל מכילתא דמילואים צו כא-כב.]]}} [ה] ונתן על תוך - יכול על תוך ודאי? תלמוד לומר על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן? תלמוד לומר תוך נוך - הא כיצד? זה גדר האמצעי. {{הע-שמאל|ר' עקיבא רואה את תחילת טקס ההזאה ביציקת השמן על כף הכהן, ולכן אם נשפך מהשמן מהיציקה ואילך – יש להבא לוג אחר שלם, והכהן אינו יכול למלא את הלוג. ר' שמעון רואה את תחילת הטקס בנתינת השמן על המצורע, ולכן וכו'; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה י|נגעים יד י.]]}} [ו] "מלג השמן ויצק" - חסר הלוג, עד שלא יצק - ימלאנו. משיצק - יביא אחר בתחלה, דברי רבי עקיבא. ר' שמעון אומר: חסר הלוג עד שלא נתן - ימלאנו. משנתן - יביא אחר בתחלה. [ז] "ויצק על כף הכהן השמאלית" - מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. {{הע-שמאל|על כף הכהן השמאלית צריך להיות מספיק שמן שהוא יוכל לטבול בו את אצבעו שבע פעמים. והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יב#משנה ב|פרה יב ב;]] וראו [[ביאור:ספרא/חובה#פרשה ג|לעיל חובה פרשה ג ח.]]}} "וטבל"- ולא המספג. [ח] "וטבל... והזה" - על כל הזיה טבילה. "אצבעו". נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו" {{ממ|ויקרא|ד|ו}}. מה אצבעו האמורה כאן, {{ב|המיומנת|היא המכונה "אצבע"}} שבימין - אף אצבעו האמורה להלן, המיומנת שבימין. {{הע-שמאל|הכהן מזה מהשמן לכיוון קדש הקדשים, כלומר מערבה, ואז הוא מסתובב מזרחה ונותן את שאר השמן על המצורע.}} [ט] "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים" מלמד שהוא טובל ומזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, ועל כל הזיה טבילה. {{הע-שמאל|דורש "אל '''מקום''' דם האשם", שגם אם אין שם דם ניכר - נותן שם שמן.}} [י] "ומיתר השמן אשר על כפו... על דם האשם" - שיקדם הדם לשמן. או אינו אלא יש שם דם - יתן, אין שם דם - לא יתן? תלמוד לומר "אל מקום דם האשם" - הוי אין הדם גורם אלא המקום גורם. {{הע-שמאל|ת"ק רואה את הפסוק כמחייב דווקא – ייקוב הדין את ההר; ר' אליעזר ור' שמעון מציעים פתרונות לבעיה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ט|נגעים יד ט.]]}} [יא] אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית - אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר: נותן הוא על מקומו. ר' שמעון אומר: אם נתן על שמאל יצא. {{הע-שמאל|ר' עקיבא דורש שישאר בכף הכהן שמן שאותו יתן על ראש המצורע; ר' יוחנן טוען שאם נשאר שמן – נותן על הראש, ובלבד שלא יעשה בו מלאכה אחרת ואם לא – המצורע התכפר, והנתינה על הראש היא באחריות הכהן; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה י|נגעים יד י.]]}} [יב] "והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר" אם נתן – כפר, ואם לא נתן - לא כפר, דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר: שירי מצוה הן. בין שנתן בין שלא נתן - כפר, ומעלים עליו כאילו לא כפר {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרא/חובה#פרק יט|לעיל חובה פרק יט ט.]]}} [יג] "ועשה הכהן את החטאת" - שיהיה כל מעשיה לשם חטאת. {{הע-שמאל|למצורע שנטהר יש שתי כפרות, ע"י שני הכהנים: אחת בדם ובשמן שניתנים על גופו, ואחת בקרבנות – ובמיוחד בקרבן החטאת, שנעשים במזבח.}} "ועשה הכהן את החטאת וכפר" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה", יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "ועשה הכהן את החטאת וכפר" - מלמד שכפרה בחטאת. {{הע-שמאל|אם המצורע היה גם זב – אין די בקרבנות סיום הצרעת, ועליו להביא גם קרבנות זיבה.}} "וכפר על המטהר מטמאתו" - ולא מזובו. {{הע-שמאל|לכתחילה יש לשחוט את העולה רק לאחר זריקת הדם של החטאת, ולהקריב את איבריה לפני שמקריב את אמורי החטאת; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ב|זבחים י ב,]] וכן [[ביאור:ספרא/חובה#פרק ג|לעיל חובה פרק ג ג.]] אבל בדיעבד גם אם שחט את העולה לפני החטאת – כיפר. בניגוד לחטאת, ש"כל מעשיה לשם חטאת", העולה כשרה אפילו אם שחט אותה שלא לשם המצורע שהביאה; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק א|זבחים א א.]]}} "ואחר ישחט את העלה" - אחר המעשה הזה. "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה" - אף על פי ששחטה שלא לשמו "והעלה הכהן את העולה... וכפר" - אף על פי שקדמה לחטאת. "והעלה הכהן את העולה" - מלמד שאיברי עולה קודמים לאימורי חטאת. {{הע-שמאל|ר' שמעון מסביר במשל נאה את הסיבה להקדמת שחיטת החטאת וזריקת דמה להקרבת העולה: החטאת מאפשרת להקריב את העולה, והיא דומה לפרקליט (שליח) שמרצה את המלך לקבל את הדורון, שהוא העולה.}} אמר ר' שמעון: חטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות; רצה הפרקליט - ונכנס הדורון. }} ===פרשה ד=== '''על ויקרא יד כא-לב''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|"דל" אינו פועל, שהעני יחסית לעשרו הקודם, אלא תואר , כלומר עני אוביקטיבית. "אין ידו משגת" – לא מפני שלא מצא קרבנות בשוק אלא מחמת הדלות שלו, שאין לו כסף. כך מסבירה הדרשה את הכפילות לכאורה בשני התארים.}} [א] "ואם דל הוא" - שומע אני דל איש פלוני ממה שהיה, שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים מנה? תלמוד לומר "ואין ידו משגת". אי "ואין ידו משגת", יש לו ואינו מוצא ליקח? תלמוד לומר "אם דל הוא". הא עד שיאמרו ב' כתובים, ואם לאו - לא שמענו. {{הע-שמאל|לעניין ערכים ראו [[ביאור:משנה ערכין פרק ד|ערכין ד א-ב.]] רבי מסביר שההבדל הוא במשמעות הנדר, וגם בערכין, אם היתה לנערך התחייבות מוגדרת, ובא אדם אחר ולקח על עצמו את ההתחייבות הזאת – הוא חייב בה.}} [ב] "הוא" - ולא נודריו. לפי שבערכים עני שהעריך את עשיר - נותן ערך עני, יכול אפילו עני שאמר 'קרבנו של מצורע זה עלי', והיה מצורע עשיר, יביא קרבן עני? תלמוד לומר: "הוא" - ולא נודריו. [ג] רבי אומר, אומר אני: אף בערכים כן! וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני? שאין העשיר חייב כלום. אבל עשיר שאמר 'ערכי עלי', ושמע עני ואמר 'מה שאמר זה עלי' - נותן ערך עשיר! אף זה, הואיל והוא חייב בשלש בהמות, ובקש איש זה לפטרו - לפיכך הוא מביא קרבן עשיר. {{הע-שמאל|אלו דברי ר' יהודה, שכיוון היה עשיר בזמן כלשהו – מביא קרבן עשיר; וראו [[ביאור:תוספתא/ערכין/ב#ז|תוספתא ערכין ב ז.]]}} עשיר והעני או עני והעשיר - נותן ערך עשיר. {{הע-שמאל|ר' נחמיה משווה בין קרבן המצורע לקרבן עולה ויורד, שבו הדל מביא שני עופות במקום העז לחטאת, וטוען שאלמלא נאמר שיביא רק כבש אחד לאשם, היה מקום לחייב מצורע דל גם בכבש לעולה, בנוסף לכבש האשם ולשני העופות. ר' עקיבא טוען שאין אפשרות לטעות כזאת, שהרי אחד משני העופות הוא עולה, וגם אם לא היה כתוב בפירוש שאינו צריך להביא כבש לעולה היינו יודעים זאת. אדרבה: היה מקום לטעות הפוכה – שקרבן שני העופות לבדו מספיק, כמו בקרבן עולה ויורד! הוא עצמו מציג טעות אפשרית אחרת, ומשווה את קרבן המצורע לערכין, שבהם משלם הדל כפי יכולתו, ואם הוא יכול להביא מעט יותר מהמינימום הוא חייב בכך. לעומת זאת כאן, גם אם העני יכול להביא שתי בהמות (אבל לא שלוש) – הוא חייב להביא רק אחת, שנאמר "כבש אחד".}} [ד] "ולקח כבש אחד אשם" מה תלמוד לומר "אחד"? זו שאל רבי עקיבא את ר' נחמיה: מה תלמוד לומר "אחד"? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד: מה מטמא מקדש, מביא שניים תחת אחת - אף זה, יביא שניים תחת אחת, והעולה תעלה חובה! אמר לו ר' עקיבא: ממקום שבאת! זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד. מה מטמא מקדש, מביא שנים תחת כפרתו - אף זה, יביא שנים תחת כפרתו! אמר לו: אם לאו, מה אתה מקיימו? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ובערכים מביא מהשג יד. מה בערכים, מביא כל השג ידו - אף זה, יביא כל השג ידו? תלמוד לומר "אחד". {{הע-שמאל|התנופה אינה מכפת, אלא זריקת הדם והשמן על המצורע ועל המזבח; אבל מצוות התנופה מוטלת על הכהן המכפר; והשוו לעיל פרק ג יב.}} [ה] "לתנופה לכפר" - וכי יש תנופה מכפרת? אם כן למה נאמר "לתנופה לכפר"? אלא ללמד שאם עשה לתנופה שירי מצוה - כאילו לא כפר. {{הע-שמאל|לדעת חכמים היחס בין כמויות הסולת והשמן הוא קבוע: לוג שמן לכל עישרון סולת. לדעת ר' נחמיה וראב"י כמות השמן קבועה ואילו כמות הסולת ניתנת לשינויים; וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ג|מנחות ט ג.]]}} "ועשרון סולת אחד" - מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג, כדברי חכמים. ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב: אפילו מנחה של ששים עשרון - אין לה אלא לוגה שנאמר "למנחה ולג שמן". {{הע-שמאל|קרבן המצורע העשיר מסייע לר' נחמיה וראב"י, שהרי שם כמות הסולת משולשת מבקרבן העני, ואילו כמות השמן זהה; וראו לעיל פרשה ג ב.}} [ו] "ולוג" מה תלמוד לומר? שהיה בדין שיביא שליש לוג: מה מצינו בעשיר, שהוא מביא שלשה עשרונים ומביא לוג אחד אף עני, שהוא מביא עשרון א' - יביא שליש לוג? תלמוד לומר "ולוג שמן". {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ד|כריתות ב ד,]] שגם קרבן היולדת, כמו קרבן המצורע וכמו קרבן המטמא מקדש - עולה ויורד לפי יכולתו הכלכלית של המביא; היולדת העניה מביאה שני עופות במקום כבש ועוף אחד, כלומר עוף אחד הוא במקום הכבש; גם מצורע עני מביא שני עופות במקום כבש העולה וכבשת החטאת, כלומר באותו יחס; אבל מטמא המקדש מביא שני עופות במקום כבשת חטאת אחת, ואם נדמה את המצורע אליו ולא ליולדת - יצטרך המצורע להביא ארבעה עופות. לכן הדגיש הפסוק "שתי תורים" - ולא ארבעה.}} "ושתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה. [ח] הלא דין הוא: זה מביא מהשג יד, ויולדת מביאה מהשג יד. מה יולדת, מביאה אחד תחת אחד - אף זה, יביא אחד תחת אחד! [ט] או כלך לדרך זה: זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד. מה מטמא מקדש - מביא שנים תחת אחד - אף זה, יביא שתים תחת א'! [י] נראה למי דומה: דנים מחוסר כפורים מן מחוסר כפורים, ואל יוכיח מטמא מקדש, שאינו מחוסר כפורים! או כלך לדרך זה: דנים קרבן שנוהג באיש כבאשה מקרבן שנוהג באיש כבאשה ואל יוכיח קרבן יולדת, שאינו נוהג באיש כבאשה! תלמוד לומר "שתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה {{הע-שמאל|לפנינו שלוש דרשות על שלוש החזרות של הביטוי "אשר תשיג ידו": הראשונה (פיסקה יב) קובעת שגם מצורע עשיר, שהעני לפני שהתחיל טקס הטהרה שלו מביא קרבן עני; השניה (תחילת פיסקה יג) קובעת שאם בתחילת הטקס היה עשיר, והעני אחרי שהטקס התחיל – ממשיך בטקס כמו עני; השלישית (בהמשך פיסקה יג) קובעת שאם התחיל בטקס כעני – ישלים אותו כעני אפילו אם במהלך הטקס העשיר. הדרשות הללו מציבות חיץ בין דיני המצורע לבין דיני ערכין: לדברי ר' יהודה, [[ביאור:תוספתא/ערכין/ב#ז|בתוספתא ערכין ב ז,]] בענייני ערכין גם עשיר שהעני או עני שהעשיר נותנים ערכי עשירים; וראו עמדת ביניים [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה יא|בנגעים יד יא,]] שם תולה ר' יהודה את הגדרת העני והעשיר בשחיטת האשם, וגם עשיר שהעני במהלך הטקס משלים אותו כעשיר!}} [יא] "אשר תשיג ידו" (פסוק כב), "מאשר תשיג ידו" (פסוק ל), "את אשר תשיג ידו" (פסוק לא) [יב] "אשר תשיג ידו", מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יביא קרבן עני - בזמן שהוא עני מתחלתו. היה עשיר והעני, מנין? תלמוד לומר "אשר תשיג ידו" [יג] "מאשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמור כעני - בזמן שהתחיל בעני. הביא את אשמו עשיר והעני מנין? תלמוד לומר "מאשר תשיג ידו" "את אשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמר כעשיר - בזמן שהתחיל בעשיר. הביא אשמו עני והעשיר מנין? תלמוד לומר "את אשר תשיג ידו". {{הע-שמאל|"קרבנו" הוא החטאת, וכאן הדרשה היא לשיטת ר' שמעון במשנה שם, שהרגע הקובע הוא בשחיטת או מליקת החטאת: לדעת ר' שמעון אם עדיין לא מלק את החטאת והתעשר – אפילו לאחר שחיטת האשם – חייב להביא כבשים לעולה ולחטאת. אבל אם המצורע העשיר לאחר שנמלק העוף של החטאת אינו מביא כבש לעולה אלא משלים את הטקס כעני, וגם עולתו היא עוף.}} [יד] יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר, יגמר בעשיר? תלמוד לומר "את האחד חטאת ואת האחד עולה" - ממין חטאת תביא עולה. {{הע-שמאל|נסכי כבש האשם קודמים למליקת חטאת העוף; בניגוד [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ד|לזבחים י ד.]]}} "על המנחה" - שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף {{הע-שמאל|יולדת שהעשירה אחרי שנמלק עוף החטאת ולפני שנמלק עוף העולה - מחליפה את עוף העולה בכבש. הדרשה לומדת מ"זאת" ולא אחרת, וניתן גם לטעון שבקרבן היולדת העשירה ממילא יש רק עוף אחד.}} [טו] יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה - תגמר כעניה? תלמוד לומר "זאת" {{הע-שמאל|מיעוט אלטרנטיבי למיעוט היולדת בפיסקה הקודמת: עשיר שהביא קרבן עני לא יצא.}} [טז] "תורת אשר בו נגע צרעת" - מלמד שעני שהביא קרבן עשיר - יצא. יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא? תלמוד לומר "זאת". {{הע-שמאל|אם המצורע עצמו הוא קטן או עבד – האב או האדון חייב להביא את קרבנו, והקרבן הוא קרבן עני גם אם המשפחה עשירה. אבל הקרבן לאשתו מחושב כקרבן של הבעל עצמו לעניין העושר והעניות. אין אדם חייב בקרבנות המחייבים את גרושתו, שהרי בנוסח השובר שהאשה היתה נותנת לבעלה לאחר קבלת הכתובה היא פטרה אותו מחובותיה – אפילו אם התחייבה בהן לפני הגירושין; וראו גם [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה יב|נגעים יד יב.]]}} "תורת אשר בו נגע צרעת" מלמד שאדם מביא על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני - ומאכילו בזבחים. יכול אף ע"י אשתו יביא קרבן עני? תלמוד לומר "זאת", דברי ר' יהודה. אמר ר' יהודה: לפיכך אם פטרה - אינו חייב בה, שכן היא כותבת לו "ואחראין די אייתין לי עלך מן קדמת דנא". }} rjgfkzlxntiy2x9jm587rbiuxputyae 1417324 1417220 2022-08-08T10:35:19Z Ahituvrs 4152 /* פרשה ד */ wikitext text/x-wiki ==דיבורא דמצורע== ===פרשה א=== '''על ויקרא יד ב-ד''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|דיני הצרעת נהגו בימי המקדש הראשון, השני ובימי המשנה והתלמוד. הם לא נהגו בתקופת הבמות (מהכניסה לארץ עד בניית בית המקדש הראשון). הם כנראה לא נהגו בבבל למעשה, ויתכן שמשום כך הפסיקו עם הזמן לנהוג בהם גם בא"י; אבל נראה שבימי הספרא הם עדיין היו נהוגים למעשה לפחות בא"י; וראו גם לקמן פיסקה יג.}} [א] "תורת המצרע" - לבית עולמים. "זאת" - אינה נוהגת בבמה. "תהיה" - בזמן הזה. {{הע-שמאל|למרות שדיני הצרעת שונים מדיני הנתק, למשל – הטיהור של כל המצורעים הוא באותו טקס.}} "תורת המצרע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה. וכי מאין יצאו? לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלק בקרבנם? תלמוד לומר "תורת המצורע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה! {{הע-שמאל|השוו לדיני הטימוא, שגם הם חלים דווקא ביום – ראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק ב*|לעיל נגעים פרק ב* א]] [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק ט|ושם פרק ט א.]]}} [ג] "תורת המצרע ביום" - מלמד שטומאתו וטהרתו ביום. אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - ביום? תלמוד לומר "תורת המצרע". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו ביום? תלמוד לומר "תורת המצרע ביום" {{הע-שמאל|טקס טימוא המצורע מתואר [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|בנגעים ג א,]] בו ובטקס הטיהור המבצע את הטקס הוא דווקא כהן. קניית הציפורים ושילוחן, כיבוס הבגדים ורחיצת הגוף אינם חלק מהטקס אלא הכנות או השלמות שלו, ופעולות אלו יכולות להתבצע גם בלילה.}} "תורת המצרע... הכהן" - מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - בכהן? תלמוד לומר "תורת המצורע... והובא אל הכהן". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו - בכהן? תלמוד לומר "זאת תורת". {{הע-שמאל|מונבז טען קל וחומר: המוסגר הוסגר לשבעה ימים, למרות שביום שבו נטהר (לאחר שבעת ימי ההסגר) הוא טהור מייד; קל וחומר המוחלט בפישיון, שטקס ההחלטה שלו אורך שבוע ימים - שטקס הטיהור שלו יתחיל לאחר שבעה ימים מהזמן שסרו סימני הטומאה; בניגוד לדרשה שלא ישהא! ר' עקיבא מקבל, לכאורה את דברי מונבז ואף מפתיע אותו וממשיך ודורש מהמוחלט עצמו: הלא ימי הגמר, שבהם הוא מוחלט – חמורים מימי טקס הטיהור הנמשך שבוע והטומאה שלו אינה חמורה כל כך (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב-ג,]] שמקילים בימי הספר); אם ימי הספירה לטהרתו אורכים שבעה ימים – קל וחומר שימי ההחלט ימשכו עוד שבעה ימים! אלא שמכאן עולה סתירה פנימית, שהרי עולה שטקס הטהרה למצורע מוחלט נמשך ארבעה עשר יום, שהרי יש לכלול את ימי הספר עם ימי הגמר (ימי ההחלט); ואם כך ניתן להמשיך את הק"ו ולטמא את המצורע 21, 28 יום וכן הלאה, ולעולם לא יסיים להיטהר! אלא אין ללמוד קל וחומר לעניין אורך הזמן, וגזירת הכתוב היא, שיש להקצות 7 ימים דווקא לטקס הטיהור, ומכאן שהוא מגיע לבדיקת הכהן מיד כשסרו סימני הטומאה! ניתן לראות בדברי ר' עקיבא גם רמז לביקורת על [[במדבר יב יד]], שם מציעה התורה ק"ו לעניין זמן ההסגר המינימלי.}} "ביום טהרתו והובא אל הכהן" - שלא ישהא. [ד] כשהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא: אם {{ב|משפטרתיו בעמידתו|מוסגר שנטהר טהור}} – {{ב|אחזתיו בהליכתו|ועדיין הוא צריך להמתין עד הבדיקה שבוע}} שבעה, {{ב|משאחזתיו בעמידתו שבעה|טומאת המוחלט היא רק לאחר שבוע}}, אינו דין {{ב|שיאחזנו בהליכתו שבעה|טהרת המוחלט תארך שבוע}}? אמר לו רבי עקיבא: מוסיף אני על דברך: וכי במה החמירה תורה, בימי גמר או בימי ספר? חמורים ימי גמר מימי ספר, שבימי ספר אינו מטמא משכב ומושב, ואינו מטמא בביאה; ימי גמרו מטמא משכב ומושב, ומטמא בביאה. ואם לימי ספר, הקלים, נתנה לו שבעה - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו שבעה? אמר לו: רבי כל שכן הוספת! אמר לו רבי עקיבא: וכשנתת לימי גמר שבעה - נעשו אף הם ימי ספר, ונמצאו אלו ואלו י"ד! ואם לימי ספר, הקלים, נתת לו י"ד - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו י"ד? נמצאת מרבה לו והולך עד לעולם! הא, מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא על הכהן" - שלא ישהא. {{הע-שמאל|יציאת הכהן אינה דווקא מתוך המחנה, אבל צריך שיהיה מותר לו להיות במחנה, ולכן כהן מצורע אינו מטהר מצורעים אחרים; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח|תוספתא נגעים ח א.]]}} [ה] "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויצא הכהן", שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה, היה בימים ובנהרות ובמדבריות - מנין? תלמוד לומר "וראה הכהן". אם כן למה נאמר "ויצא הכהן"? כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע. {{הע-שמאל|שלוש אפשרויות לטיהור הנגע: שנעלמה הבהרת, שנעלם השיער הלבן שבבהרת (או נותרה שערה אחת) או שנעלמה המחיה מהבהרת (או שנותר בה פחות מכעדשה).}} [ו] "והנה נרפא" - שהלך לו נגעו. "הנגע" - שהלך לו שער לבן. "הצרעת" - שהלכה לה המחיה. אין לי אלא כולם, ומנין אף מקצתו? תלמוד לומר "מן הצרוע" - אפילו מקצת שער לבן, אפילו מקצת המחיה. {{הע-שמאל|מוחלט שנעשה כולו לבן – נטהר ומביא ציפורים, כמצורע שנעלמו סימני הטומאה שלו; למרות שאם הבהרת נשארה שבועיים ולא פשתה - טהור עם הבהרת מתוך הסגר, ואינו עובר את טקס הציפורים.}} "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים. [ז] הלא דין הוא: ומה אם שטיהר ואין סימנים מטמאים עמו, טעון צפרים מי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - אינו דין שיטעון צפרים? הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטיהר, וסימנים מטמאים עמו - ואין טעון צפרים! [ח] ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו, שאף על פי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - לא יטעון צפרים! תלמוד לומר "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו, שטעון צפרים. {{הע-שמאל|הקניה של הציפורים, כמו כיבוס הבגדים והרחצה – אינה חלק מהטקס, ולכן הפעולות הללו אינן ע"י הכהן, כשם שאינן חייבות להיעשות ביום; וראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק טו|לעיל נגעים פרק טו ד,]] ולעיל פיסקה ג.}} [ט] "וצוה הכהן ולקח" – הציווי – בכהן, והלקיחה - בכל אדם. {{הע-שמאל|טקס הטיהור דומה בצרעת האדם ובצרעת הבית, וניתן להשתמש בציפורים של טקס זה לאחר.}} "ולקח למטהר" - לשם {{ב|מטהר,|טקס הטיהור}} בין איש ובין אשה בין קטן. מכאן אמרו לקח לאיש - כשרות לאשה. לאשה - כשרות לאיש. לבית - כשר למצורע. למצורע - כשר לבית. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]]}} [יא]"ולקח... צפרים" - מיעוט צפרים שניים. אם כן למה נאמר "שתי צפרים"? שיהיו שוות. ומנין שאף על פי שאינם שוות כשרות? תלמוד לומר "צפור... צפור", ריבה {{הע-שמאל|הציפורים צריכות להיות שתיהן חיות בתחילת הטקס, וראו שם.}} [יב] "חיות" - ולא שחוטות. "טהורות" - ולא טמאות. "טהורות" - ולא טריפות. {{הע-שמאל|קצה בקעת העץ צריך להיות רך, לדעת ר' חנינא בן גמליאל – אבל רובו עץ קשה.}} "ועץ" - יכול כל עץ? תלמוד לומר "ארז". אי ארז יכול {{ב|טרף?|רך}} תלמוד לומר "ועץ". הא כיצד? בקעת של ארז. ר' חנינא בן גמליאל אומר: ובראשה טרף. {{הע-שמאל|ראו גם [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא נגעים ח ג.]] ראיה נוספת לכך שנהגו בדיני המצורעים גם אחרי החורבן.}} [יג] אמר ר' יהודה, שבתי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו. אמר לי "יהודה, בני תן לי סנדלי." ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי "יהודה, בזו טהרתי שלשה מצורעים". ולמדתי בה שבע הלכות: שהוא של ברות, ובראשה טרף, וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המיטה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומזים ושונים ומשלשים, ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולים. {{הע-שמאל|הצמר צריך להיצבע באדום המופק מתולעת ולא בצבע אדום אחר; אם השתמש בחלק ממנו למטרה אחרת – הצמר פסול, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ב|תוספתא נגעים ח ב.]]}} [יד] "ושני" - יכול פיקס? תלמוד לומר "תולעת". אי תולעת יכול א' מן הצבעים? תלמוד לומר "ושני". הא כיצד? זו זהורית טובה. ומנין שאם טעמה פסלה? תלמוד לומר "ושני תולעת". יוחנן בן דהבאי אומר "ושני תולעת" - שני שבתולעת. {{הע-שמאל|איזוב הוא איזוב סתם; והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יא#משנה ז|פרה יא ז.]]}} [טו] "אזוב" - ולא אזוב יון, ולא אזוב כחלית, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. }} ===פרק א=== '''על ויקרא יד ה-ו''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|השוו לעיל פרשה א ט: ר' יהודה דורש "ושחט" בדומה ל"ולקח" הנדרש שם, ואילו רבי רואה את הטעם, שהשחיטה היא חלק מהטקס, שהרי בזמן הקניה היו שתי הצפורים חיות.}} [א] "וצוה הכהן" - ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם, דברי ר' יהודה בר' יוסי. ורבי אומר: אף שחיטה בכהן. {{הע-שמאל|הציפור המובחרת מבין השתים היא הנשחטת! – דורש את ה הידיעה.}} [ב] "ושחט את הצפור האחת" - הברורה שבשתיים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]] דורש "אחת" – מכאן שיש שניה.}} "האחת" - שאם מתה אחת מהם או שנעשה טריפה - יקח זוג לשנייה. {{הע-שמאל|למרות שניתן להשתמש בזוג הציפורים לאחד מכמה טקסי טיהור (לעיל פרשה א ט), בניגוד לחטאת, שמכפרת על חטא מסוים דווקא (ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ד|תמורה ד א,]]) ולמרות שדם חטאת שהתערב בדם של חטאת אחרת כשר (ראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ח#משנה י|זבחים ח י]]) - דם הציפור השחוטה שהתערב בדם ציפור אחרת - פסול.}} [ג] "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש. והלא דין הוא: מה אם במקום שלא כשרו משם לשם, כשרו לעירובים כאן, שכשרו משם לשם - אינו דין שיכשרו לעירובים? תלמוד לומר "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש. {{הע-שמאל|כלי מחרס, ולא מקידה (שאינה כלי) או כלי מחומר אחר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [ד] "כלי" - יכול אחד מן הכלים? תלמוד לומר "חרש". אי חרס, יכול מקידה? תלמוד לומר "כלי". הא כיצד? זו פיילי של חרש. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה מקואות פרק א#משנה ח|מקואות א ח.]]}} "מים חיים" - ולא מים מלוחים, ולא מים פושרים, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפים. {{הע-שמאל|לדברי ר' אליעזר השוו לעיל פרשה א יד, וכן [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ב|תוספתא נגעים ח ב.]] לדברי ר' שמעון ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ד|תוספתא נגעים ח ד.]]}} ר' אליעזר אומר: מה מים, שלא נעשה בהם מלאכה - אף כלי, שלא נעשה בו מלאכה. ר' שמעון אומר: מה מים, הברורים שבמינם - אף צפור, הברורה שבמינה - זו קיפל. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [ה] כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת, וכורכן בשירי לשון ומקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שנייה, וטובל ומזה. {{הע-שמאל|כמות המים היא רביעית, כך שהמים מקבלים את צבע הדם המעורב בהם; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א,]] שם מופיע חצי לוג – שתי רביעיות!}} "בדם" - יכול בדם ודאי? תלמוד לומר "ובמים חיים". אי מים חיים, יכול עד שיהיה כולם מים חיים? תלמוד לומר "בדם". הא כאיזה צד? מים חיים שדם צפור ניכר בהם, שיערו חכמים רביעית. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]] דורש את ה הידיעה לקשר בין שתי הציפורים.}} [ו] ומנין אם נשפך הדם - תמות המשולחת; מתה המשולחת - ישפך הדם? תלמוד לומר "את הצפור החיה יקח אותה". {{הע-שמאל|יש לטבול במים המעורבים בדם הן את הציפור החיה, הן את האגודה של העץ, האיזוב והתולעת; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} "יקח אותה" - מלמד שהוא מפרישה לעצמה. "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל" - מה תלמוד לומר? יכול הואיל ולא היתה עמם בכלל אגודה, לא תהא בכלל טבילה? תלמוד לומר "וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה" - החזיר את הצפור לכלל טבילה. {{הע-שמאל|השוו [[ביאור:תוספתא/חולין/א#יג|תוספתא חולין א יג,]] וכן [[ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו|לקמן אחרי מות פרשה ו ד.]]}} [ז] "השחוטה" - ולא המלוקה. והלא דין הוא: הואיל ודרך הכשרו בפנים בעוף, ודרך הכשרו בחוץ בעוף, מה דרך הכשרו בפנים במליקה - אף דרך הכשרו בחוץ במליקה? תלמוד לומר "השחוטה" - ולא המלוקה. {{הע-שמאל|המים צריכים להיות בכלי ודם הציפור נוזל לתוכם ומתערב בהם, ואין מעמידים את הכלי מעל מים שאינם בתוכו.}} "הצפור השחוטה על המים החיים" - אין כלי חרש על מים חיים. }} ===פרשה ב=== '''על ויקרא יד ז-ח''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [א] "והזה" - לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים: על מצחו. {{הע-שמאל|השוואה בין המצורע הנטהר ובין טמא מת שנטהר: שני התהליכים אורכים שבעה ימים, אבל ההזאות שונות: על המצורע מזים מים מהולים במעט דם שבע פעמים ביום הראשון בלבד, ואילו על טמא המת מזים מי חטאת (מעורבים באפר פרה אדומה) פעם אחת ביום השלישי ופעם אחת ביום השביעי. אין היררכיה ברורה בין שני המיטהרים.}} "והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים" הטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות, אין טמא מת טעון הזיות שבע. [ב] הלא דין הוא: מה אם מצורע, שאינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי - טעון הזיות שבע טמא מת, שטעון הזיית שלישי ושביעי - אינו דין שיטעון הזיות שבע? תלמוד לומר "והזה על המטהר '''מן הצרעת'''" - הטהר מן הצרעת טעון הזיות שבע ואין טמא מת טעון הזיית שבע. [ג] קל וחמר למצורע, שיטעון הזיות שלישי ושביעי: מה אם טמא מת, שאינו טעון הזיות שבע - טעון הזיית בשלישי ובשביעי מצורע, שהוא טעון הזית שבע - אינו דין שיטעון הזיה בשלישי ובשביעי? תלמוד לומר "שבע פעמים וטהרו": הזיות שבע הוא טעון, ואינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי! {{הע-שמאל|המצורע אינו יכול להסתפק בהזאה, והוא חייב לכל הפחות לרחוץ את גופו במים ולהתגלח. שילוח הציפור נעשה מחוץ לגופו של המצורע ולכן אינו מעכב את טהרתו; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ו|תוספתא נגעים ח ו.]]}} [ד] "וטהרו"- בדברים הנעשים בגופו. יכול יהי מסולק? תלמוד לומר "ושלח... וגלח... וכבס... ורחץ". יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "וטהרו" "וטהרו". טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה. מה טהרה האמורה למעלה, בדברים הנעשים בגופו - אף טהרה האמורה למטה, בדברים הנעשים בגופו. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב.]] השדה אינו ים, מדבר או עיר.}} [ה] "ושלח את הצפור החיה... אל פני השדה" שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר. "על פני השדה" - הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו - מותרת באכילה. {{הע-שמאל|ר' שמעון טוען שהמצורע המוחלט מטמא לא רק את בגדיו במגע, אלא גם מטמא משכב ומושב, וראו גם [[ביאור:משנה כלים פרק א#משנה ד|כלים א ד-ה,]] שהמצורע חמור מהזב שבו נאמרו טומאות משכב ומושב. לכן מסביר ר' שמעון את הצורך לכפול את כביסת הבגדים של המצורע ביום הראשון וביום השביעי.}} [ו] "וכבס המטהר את בגדיו" - אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם ללמוד מלטמא בגדים במגע, והלא דברים קל וחומר הוא: אם בימי ספרו, שאינו מטמא בביאה - מטמא בגדים במגע, בימי גמרו, שמטמא בביאה - אינו דין שיטמא בגדים במגע? אם כן למה נאמר "וכבס המטהר את בגדיו"? מלטמא משכב ומושב מפני שהן שני כבוסי בגדים: אחד מלטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע! {{הע-שמאל|בית הסתרים (איזור הערווה) אינו מטמא בנגעים, ולמרות שהוא בתחילת ימי הספירה, כשהטומאה עדיין חמורה - הוא אינו מגלח אותו. הגלל חומרת הטומאה בתחילת ימי הספירה אי אפשר ללמוד את הדין הזה בהיקש מהגילוח ביום השביעי מימי ספירת הטהרה, אלא בגזירה שוה.}} [ז] "וגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים? ודין הוא: נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו. מה תגלחת האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף תגלחת האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים! [ח] הין? אם הקל בימי ספרו, שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה, ניקל בימי גמרו, שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה? הואיל והוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה - יגלח אף בית הסתרים! תלמוד לומר "כל שערו", לגזירה שוה, מה "כל שערו" {{ממ|ויקרא|יד|ט}} האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף "כל שערו" האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים. {{הע-שמאל|למרות שמי ההזאה הם מים חיים (מי מעיין טובים לשתיה) דווקא, הטבילה יכולה להיעשות גם במי מקווה – בור מים שיש בו 40 סאה. וראו [[ביאור:משנה מקואות פרק א#משנה ז|מקואות א ז-ח.]]}} [ט] "ורחץ" - אפילו במי מקוה. והלא דין הוא: מה אם הזב, שאינו טעון הזיית מים חיים, טעון ביאת מים חיים מצורע, שטעון הזיית מים חיים, אינו דין שיטעון ביאת מים חיים? תלמוד לומר "ורחץ בשרו במים" - אפילו במי מקוה. {{הע-שמאל|טקס הציפורים אינו מעכב את המצורע מלהכנס למחנה, בניגוד לטבילה שהיא הכרחית; וראו לעיל פיסקה ד, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ו|תוספתא נגעים ח ו.]]}} [י] "ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה" רחיצת גופו מעכבת ליכנס לפנים מן המחנה, ואין צפרים מעכבים אותו ליכנס לפנים מן המחנה! {{הע-שמאל|במהלך שבעת ימי הספירה המצורע, שכבר אינו מטמא בביאה במשכב ובמושב, יושב בתוך המחנה בפתח אהלו, והוא אסור מתשמיש המיטה, שנאמר "מחוץ לאהלו"; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב.]]}} [יא] "וישב מחוץ לאהלו" - יהא כמנודה, ויהא אסור בתשמיש המטה. "אהלו" - אין אהלו אלא אשתו, שנאמר "שובו לכם לאהליכם". {{הע-שמאל|ר' יוסי לומד קל וחומר, שגם בכל מהלך הצרעת, בימי ההחלט – אסור המצורע בתשמיש המיטה, שהרי טומאתו חמורה יותר מטומאתו בימי הספירה; ר' יהודה חולק על דין זה, ורואה את תקופת ימי הספירה כבעלת דינים מיוחדים. ר' חייא ורבי סוברים כר' יהודה: יותם מלך יהודה נולד לאחר שעוזיה אביו הצטרע, הרי שהיה עוזיה מותר בתשמיש המיטה; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ז|תוספתא נגעים ח ז.]]}} "שבעת ימים" - ולא ימי החלטו, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: קל וחומר לימי החלטו. אמר ר' חייא, השבתי לפני רבי: והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החלטו! אמר לו: אף אני, כך אמרתי! }} ===פרק ב=== '''על ויקרא יד ט-י''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|גם חלקו השני של טקס הטיהור של המצורע נעשה דווקא ביום; והשוו לעיל פרשה א ג.}} [א] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה {{הע-שמאל|כמו בתחילת ימי הספירה, הגילוח אינו כולל את בית הסתרים; וראו לעיל פרשה ב ז. חובת הגילוח חלה על כל שערו הנראה של המיטהר, הן בראשו הן בשאר גופו – חוץ מבית הסתרים.}} [ב] "יגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים? תלמוד לומר "גבות עיניו" - מה גבות עיניו – בנראה, פרט לבית הסתרים אף כל שער בנראה, פרט לבית הסתרים. [ג] אי מה גבות עיניו, מקום כינוס שער ונראה, אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה מנין לרבות כינוס שער שאינו נראה, פיזור שער בנראה, פיזור שער ואינו נראה? תלמוד לומר "ואת כל שערו יגלח" {{הע-שמאל|נזיר מנוגע שנטהר - מגלח, למרות שבכך הוא פוגע בנזירותו; וראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ט#משנה ב|נזיר ט ב]] [[ביאור:תוספתא/נזיר/ד#ג|ותוספתא נזיר ד ג.]]}} "ראשו" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" {{ממ|במדבר|ו|ה}} יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "ראשו". {{הע-שמאל|כהן מנוגע שנטהר – מגלח, למרות שבדרך כלל נאסר עליו להתגלח.}} "זקנו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" {{ממ|ויקרא|כא|ה}} יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "זקנו". {{הע-שמאל|אין היררכיה ברורה בין איסור הגילוח של הזקן, החל על כל אדם אבל יכול להיות בתער - לאיסור גילוח הראש, החל רק על כהנים, אבל לא בתער.}} מה תלמוד לומר "ראשו" ומה תלמוד לומר "זקנו"? לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש. הראש אסור במספרים ובתער - והזקן אינו אסור במספרים ובתער. הראש מותר בכל אדם - והזקן אסור בכל אדם. הא לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש - צריך לומר "ראשו" וצריך לומר "זקנו"! {{הע-שמאל|הריסים חיוניים לתפקוד העין, ונראה שלכן פוטר ר' יוסי מגילוחם; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ה|תוספתא נגעים ח ה.]]}} [ה] ר' יוסי הגלילי אומר: "גבות עיניו" - ולא ריסי עיניו. {{הע-שמאל|ראו דברי ר' עקיבא [[ביאור:משנה נגעים פרק א#משנה ד|בנגעים א ד,]] שאם חל היום השביעי בשבת דוחים את סיום הטקס למחר.}} "את כל שערו" מה תלמוד לומר "יגלח"? אלא ליתן אחריות לתגלחת שאם לא גלח בשביעי - מגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ד|נגעים יד ד.]]}} [ו] שלשה מגלחים ותגלחתן מצוה: הנזיר, והמצורע, והלוים. וכולן שגלחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות - לא עשו כלום. {{הע-שמאל|דורש את הפשט שבפס' ט-י כתנאי: אם גילח בשביעי יביא בשמיני, ואם גילח בשמיני יביא בתשיעי, וראו בפיסקה הקודמת; ר' טרפון מנסה לדמות את הקשר בין התגלחת והבאת הקרבן לדין הנזיר, ראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ו#משנה ו|נזיר ו ו,]] ור' עקיבא מסביר שבשונה מהנזיר, טהרת המצורע תלויה בתגלחתו ולא בתאריך.}} [ז] בשביעי – יגלח; בשמיני - יביא שאם גלח בשביעי - יביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני - אינו מביא קרבנותיו בו ביום, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' טרפון: מה בין זה לנזיר? אמר לו: שהנזיר - טהרתו תלויה בימים, ומצורע - טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבנותיו, אלא אם כן היה מעורב שמש {{הע-שמאל|השוו לדין הציפורים לעיל פרשה א יא.}} [ח] "יקח... כבשים" - מיעוט כבשים שנים. אם כן למה אמר "שני"? שיהיו שוים. מנין אף על פי שאינם שוים כשרים? תלמוד לומר "כבש... כבש", ריבה {{הע-שמאל|כבשת החטאת צריכה להיות יפה יותר מהכבשים לעולה ולאשם.}} [ט] "וכבשה אחת בת שנתה" - שתהיה ברורה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ג|כריתות ב ג:]] טקס אחד מטהר גם מצורע בכמה נגעים.}} "אחת" - מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה. {{הע-שמאל|הכבשה היא בשנת חייה הראשונה, וראו [[ביאור:משנה פרה פרק א#משנה ג|פרה א ג:]] "וכולם מיום ליום".}} "בת שנתה" - לא שנה למנין עולם {{הע-שמאל|הסולת והשמן הם נסכים לשלוש הבהמות שמביא המצורע, ואינם מנחה בפני עצמה - למרות שבדרך כלל אין נסכים לחטאת ולאשם; וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ו|מנחות ט ו.]] ת"ק דורש זאת מהפסוק בפרשת נסכים בבמדבר ור' יהודה בן בתירא מצביע על היחס בין כמות הסולת ומספר הבהמות כאן ובקרבן עני.}} "ושלשה עשרונים סולת בלולה בשמן" - לבהמה. יכול אף למנחה? כשהוא אומר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה" לימד שאינה אלא מנחת בהמה. [י] עדיין הדבר צריך תלמוד! כשהוא אומר {{ממ|במדבר|טו|ה}} "תעשה על העולה" - זו עולת מצורע, "לזבח" - להביא חטאת מצורע, "או לזבח" - להביא את אשמו. [יא] ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר "ואם דל הוא... ועשרון" {{ממ|ויקרא|יד|כא}}. מה מצינו בעני, שהוא מביא בהמה אחת ומביא עשרון אחד אף העשיר, שהוא מביא ג' בהמות - יביא ג' עשרונים! הא מה אני מקיים "ג' עשרונים סולת בלולה בשמן"? - לבהמה }} ===פרשה ג=== '''על ויקרא יד י-יג''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|בהמשך לדרשת ר' יהודה בן בתירא לעיל פרק ב יג, מציינת הדרשה כאן שבעניין לוג השמן אין הבדל בין קרבן מצורע עשיר לקרבן מצורע עני; אפשר להסיק מכאן שהשמן אינו נסכים לבהמות אלא הוא מחולק לכהנים; וראו גם [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ח|זבחים י ח,]] אבל הדרשה מסתפקת בציון העובדה.}} [ב] "ולוג אחד שמן". שהיה בדין שיביא ג' לוגין - מה מצינו בעני, שהוא מביא עשרון ומביא לוג אחד אף עשיר, שמביא ג' עשרונים, יביא ג' לוגין! - תלמוד לומר "ולוג אחד שמן". {{הע-שמאל|המצורע הנטהר ושלוש הבהמות עומדים לפני הכהן, אבל רק כבש האשם מונף. הדרשה מעמידה את המצורע הנטהר ואת הבהמות כשוי-ערך, ומנסה להקיש מהאשם אל מביאו, או טוענת שהכינוי "איש" דומה לכינויים 'אשם', 'חטאת' ו'עולה'. בדרך כלל הכינוי 'איש' מנוגד לכינויים 'אשה' או 'קטן', אבל כאן הוא מנוגד לכינויי הקרבנות.}} [ג] "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם" - מלמד שהם טעונים עמידה כולם. יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? תלמוד לומר "האיש" - לא חטאת, לא עולה. [ד] או אינו אלא "איש" - להוציא את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "המטהר" - בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר "איש"? לא חטאת ולא עולה. אם כן למה נאמר "אשם"? שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר מה אשם טעון תנופה - אף האיש טעון תנופה? תלמוד לומר "אותו לאשם... והניף" - אשם טעון תנופה, ואין האיש טעון תנופה. {{הע-שמאל|גם הנוסחה "אחוריהם... ופניהם..." לקוחה מעולם הקרבנות, ראו [[ביאור:משנה יומא פרק ג#משנה ח|יומא ג ח.]]}} [ו] "לפני ה' פתח אהל מועד" - מעמידו בשער ניקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב {{הע-שמאל|יש להניף את כבש האשם ואת השמן יחדיו. בדיעבד אם הניף אותם לחוד – כשר.}} [ז] "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם ואת לוג השמן" - למדנו שהם טעונים תנופה כאחת. מנין, אם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא? תלמוד לומר "אותו לאשם". יכול יניף ויחזור ויניף? תלמוד לומר "והניף... תנופה" - לא תנופות. "לפני ה'" - במזרח {{הע-שמאל|עמידת המצורע המיטהר ושתי הבהמות שנותרו היא עדיין בשער ניקנור, במזרח העזרה; אבל כבש האשם נכנס לתוך העזרה ונשחט בצפון המזבח, במקום שחיטת קדשי הקדשים – אמנם לא בטבעות המשמשות לשחיטת התמידים; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ה#משנה ה|זבחים ה ה.]] בכך אשם המצורע יוצא דופן משאר הקרבנות, כי התנופה והסמיכה נעשות בשער ניקנור ואילו השחיטה - בצפון העזרה, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#י|תוספתא נגעים ח י.]] לעניין הכשר כל הצפון לשחיטה ראו לעיל [[ביאור:ספרא/נדבה#פרק ז|נדבה פרק ז ב.]]}} [ח] "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" מה תלמוד לומר? לפי שיצא לידון בעמידה, יכול מקום העמדה תהיה שחיטה? תלמוד לומר "במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" [ט] יכול על טבעתו? תלמוד לומר "במקום הקדש" - להכשיר את כל הרוח [י] אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש? תלמוד לומר "את החטאת ואת העולה במקום הקדש" }} ===פרק ג=== '''על ויקרא יד יג-כ''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרא/צו#פרק ט|לעיל צו פרק ט א:]] דרשות הבאות במקום דרשתו של ר' אליעזר, המשווה את האשם לחטאת לעניין המודעות של השוחט; כאן מכוונים את הדמיון לעניינים אחרים, בניגוד לדעת ר' אליעזר שדימה את האשם לחטאת גם לעניין השחיטה שלא לשמו.}} [א] "כי כחטאת האשם הוא לכהן" - מה חטאת: מן החולין, ביום, ובידו הימנית אף אשם: מן החולין, ביום, ובידו הימנית. מה חטאת, טעונה כלי - אף אשם, טעון כלי. מה חטאת, דם מזבח מתירה - אף אשם, דם מזבח מתירו. {{הע-שמאל|דם החטאת נזרק על קרנות המזבח ואילו דם האשם ניתן בחלקו התחתון של המזבח; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ה#משנה ג|זבחים ה ג.]]}} אי מה חטאת, דמה למעלה - אף אשם, יהיה דמו ניתן למעלה? תלמוד לומר "זאת תורת האשם קדש קדשים הוא... ואת דמו יזרוק" {{ממ|ויקרא|ז|א}}-ב לרבות כל האשמות ואשם מצורע, שיהא דמו ניתן למטה. {{הע-שמאל|אכילת הכהן קודמת להזאת הדם על המצורע, אבל היא תלויה בשפיכת דם האשם על המזבח (ראו לעיל "דם מזבח מתירו") לכן שפיכת הדם היא הפעולה הראשונה שיש לעשות אחר השחיטה.}} ואיני יודע איזה יקדום, אם מזבח, אם בהונות? כשהוא אומר "הוא לכהן" - הכהן קדום. מה מצינו מכשירו לכהן? המזבח, המזבח יקדום! {{הע-שמאל|אם שחט את האשם שלא לשם המצורע המסוים שנטהר – הקרבן אמנם כשר (לשיטת חכמים), אבל לא הוציא את הבעלים ידי חובה; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק א|זבחים א א.]]}} "הוא" - פרט לששחטו שלא לשמו. {{הע-שמאל|לוג השמן נחשב גם הוא קודש קודשים, ונאכל ע"י הכהנים לאחר שהיזו ממנו על המצורע; אבל בזמן הטקס צריך הלוג להיות שלם.}} "קדש קדשים" לרבות לוג שמן של מצורע. "הוא" - פרט לשחסר כל שהוא {{הע-שמאל|כאמור לעיל פיסקה ב, יש להזות מדם האשם על המזבח בעזרת כלי, וכן על בהונות המצורע בידו של הכהן עצמה, ולכן שני כהנים מקבלים את הדם וכו'; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ח|נגעים יד ח.]] בסופו של דבר אין למעשה שאלה אם המזבח יקדם או מתן הבהונות, שהרי למעשה שתי ההזאות מתקיימות במקביל.}} [ג] "ולקח" - יכול בכלי? תלמוד לומר "ולקח הכהן... ונתן הכהן": מה נתינה, בעצמו של כהן - אף קבלה, בעצמו של כהן. יכול אף של מזבח תהא ביד? תלמוד לומר "כי כחטאת האשם הוא לכהן": מה חטאת, טעון כלי - אף אשם, טעון כלי. נמצאת אומר: שני כהנים מקבלים את דמו; אחד בכלי, ואחד ביד. זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע. ומצורע טובל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור. ר' יהודה אומר לא היה צריך טבילה, שכבר טבל מבערב. {{הע-שמאל|דורש "תנוך"-תוך נוך, ומגדיר את התנוך כסחוס הבולט באמצע אפרכסת האוזן; וראו גם [[ביאור:ספרא/מכילתא דמילואים/צו#כא|לעיל מכילתא דמילואים צו כא-כב.]]}} [ה] ונתן על תוך - יכול על תוך ודאי? תלמוד לומר על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן? תלמוד לומר תוך נוך - הא כיצד? זה גדר האמצעי. {{הע-שמאל|ר' עקיבא רואה את תחילת טקס ההזאה ביציקת השמן על כף הכהן, ולכן אם נשפך מהשמן מהיציקה ואילך – יש להבא לוג אחר שלם, והכהן אינו יכול למלא את הלוג. ר' שמעון רואה את תחילת הטקס בנתינת השמן על המצורע, ולכן וכו'; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה י|נגעים יד י.]]}} [ו] "מלג השמן ויצק" - חסר הלוג, עד שלא יצק - ימלאנו. משיצק - יביא אחר בתחלה, דברי רבי עקיבא. ר' שמעון אומר: חסר הלוג עד שלא נתן - ימלאנו. משנתן - יביא אחר בתחלה. [ז] "ויצק על כף הכהן השמאלית" - מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. {{הע-שמאל|על כף הכהן השמאלית צריך להיות מספיק שמן שהוא יוכל לטבול בו את אצבעו שבע פעמים. והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יב#משנה ב|פרה יב ב;]] וראו [[ביאור:ספרא/חובה#פרשה ג|לעיל חובה פרשה ג ח.]]}} "וטבל"- ולא המספג. [ח] "וטבל... והזה" - על כל הזיה טבילה. "אצבעו". נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו" {{ממ|ויקרא|ד|ו}}. מה אצבעו האמורה כאן, {{ב|המיומנת|היא המכונה "אצבע"}} שבימין - אף אצבעו האמורה להלן, המיומנת שבימין. {{הע-שמאל|הכהן מזה מהשמן לכיוון קדש הקדשים, כלומר מערבה, ואז הוא מסתובב מזרחה ונותן את שאר השמן על המצורע.}} [ט] "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים" מלמד שהוא טובל ומזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, ועל כל הזיה טבילה. {{הע-שמאל|דורש "אל '''מקום''' דם האשם", שגם אם אין שם דם ניכר - נותן שם שמן.}} [י] "ומיתר השמן אשר על כפו... על דם האשם" - שיקדם הדם לשמן. או אינו אלא יש שם דם - יתן, אין שם דם - לא יתן? תלמוד לומר "אל מקום דם האשם" - הוי אין הדם גורם אלא המקום גורם. {{הע-שמאל|ת"ק רואה את הפסוק כמחייב דווקא – ייקוב הדין את ההר; ר' אליעזר ור' שמעון מציעים פתרונות לבעיה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ט|נגעים יד ט.]]}} [יא] אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית - אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר: נותן הוא על מקומו. ר' שמעון אומר: אם נתן על שמאל יצא. {{הע-שמאל|ר' עקיבא דורש שישאר בכף הכהן שמן שאותו יתן על ראש המצורע; ר' יוחנן טוען שאם נשאר שמן – נותן על הראש, ובלבד שלא יעשה בו מלאכה אחרת ואם לא – המצורע התכפר, והנתינה על הראש היא באחריות הכהן; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה י|נגעים יד י.]]}} [יב] "והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר" אם נתן – כפר, ואם לא נתן - לא כפר, דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר: שירי מצוה הן. בין שנתן בין שלא נתן - כפר, ומעלים עליו כאילו לא כפר {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרא/חובה#פרק יט|לעיל חובה פרק יט ט.]]}} [יג] "ועשה הכהן את החטאת" - שיהיה כל מעשיה לשם חטאת. {{הע-שמאל|למצורע שנטהר יש שתי כפרות, ע"י שני הכהנים: אחת בדם ובשמן שניתנים על גופו, ואחת בקרבנות – ובמיוחד בקרבן החטאת, שנעשים במזבח.}} "ועשה הכהן את החטאת וכפר" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה", יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "ועשה הכהן את החטאת וכפר" - מלמד שכפרה בחטאת. {{הע-שמאל|אם המצורע היה גם זב – אין די בקרבנות סיום הצרעת, ועליו להביא גם קרבנות זיבה.}} "וכפר על המטהר מטמאתו" - ולא מזובו. {{הע-שמאל|לכתחילה יש לשחוט את העולה רק לאחר זריקת הדם של החטאת, ולהקריב את איבריה לפני שמקריב את אמורי החטאת; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ב|זבחים י ב,]] וכן [[ביאור:ספרא/חובה#פרק ג|לעיל חובה פרק ג ג.]] אבל בדיעבד גם אם שחט את העולה לפני החטאת – כיפר. בניגוד לחטאת, ש"כל מעשיה לשם חטאת", העולה כשרה אפילו אם שחט אותה שלא לשם המצורע שהביאה; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק א|זבחים א א.]]}} "ואחר ישחט את העלה" - אחר המעשה הזה. "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה" - אף על פי ששחטה שלא לשמו "והעלה הכהן את העולה... וכפר" - אף על פי שקדמה לחטאת. "והעלה הכהן את העולה" - מלמד שאיברי עולה קודמים לאימורי חטאת. {{הע-שמאל|ר' שמעון מסביר במשל נאה את הסיבה להקדמת שחיטת החטאת וזריקת דמה להקרבת העולה: החטאת מאפשרת להקריב את העולה, והיא דומה לפרקליט (שליח) שמרצה את המלך לקבל את הדורון, שהוא העולה.}} אמר ר' שמעון: חטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות; רצה הפרקליט - ונכנס הדורון. }} ===פרשה ד=== '''על ויקרא יד כא-לב''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|"דל" אינו פועל, שהעני יחסית לעשרו הקודם, אלא תואר , כלומר עני אוביקטיבית. "אין ידו משגת" – לא מפני שלא מצא קרבנות בשוק אלא מחמת הדלות שלו, שאין לו כסף. כך מסבירה הדרשה את הכפילות לכאורה בשני התארים.}} [א] "ואם דל הוא" - שומע אני דל איש פלוני ממה שהיה, שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים מנה? תלמוד לומר "ואין ידו משגת". אי "ואין ידו משגת", יש לו ואינו מוצא ליקח? תלמוד לומר "אם דל הוא". הא עד שיאמרו ב' כתובים, ואם לאו - לא שמענו. {{הע-שמאל|לעניין ערכים ראו [[ביאור:משנה ערכין פרק ד|ערכין ד א-ב.]] רבי מסביר שההבדל הוא במשמעות הנדר, וגם בערכין, אם היתה לנערך התחייבות מוגדרת, ובא אדם אחר ולקח על עצמו את ההתחייבות הזאת – הוא חייב בה.}} [ב] "הוא" - ולא נודריו. לפי שבערכים עני שהעריך את עשיר - נותן ערך עני, יכול אפילו עני שאמר 'קרבנו של מצורע זה עלי', והיה מצורע עשיר, יביא קרבן עני? תלמוד לומר: "הוא" - ולא נודריו. [ג] רבי אומר, אומר אני: אף בערכים כן! וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני? שאין העשיר חייב כלום. אבל עשיר שאמר 'ערכי עלי', ושמע עני ואמר 'מה שאמר זה עלי' - נותן ערך עשיר! אף זה, הואיל והוא חייב בשלש בהמות, ובקש איש זה לפטרו - לפיכך הוא מביא קרבן עשיר. {{הע-שמאל|אלו דברי ר' יהודה, שכיוון היה עשיר בזמן כלשהו – מביא קרבן עשיר; וראו [[ביאור:תוספתא/ערכין/ב#ז|תוספתא ערכין ב ז.]]}} עשיר והעני או עני והעשיר - נותן ערך עשיר. {{הע-שמאל|ר' נחמיה משווה בין קרבן המצורע לקרבן עולה ויורד, שבו הדל מביא שני עופות במקום העז לחטאת, וטוען שאלמלא נאמר שיביא רק כבש אחד לאשם, היה מקום לחייב מצורע דל גם בכבש לעולה, בנוסף לכבש האשם ולשני העופות. ר' עקיבא טוען שאין אפשרות לטעות כזאת, שהרי אחד משני העופות הוא עולה, וגם אם לא היה כתוב בפירוש שאינו צריך להביא כבש לעולה היינו יודעים זאת. אדרבה: היה מקום לטעות הפוכה – שקרבן שני העופות לבדו מספיק, כמו בקרבן עולה ויורד! הוא עצמו מציג טעות אפשרית אחרת, ומשווה את קרבן המצורע לערכין, שבהם משלם הדל כפי יכולתו, ואם הוא יכול להביא מעט יותר מהמינימום הוא חייב בכך. לעומת זאת כאן, גם אם העני יכול להביא שתי בהמות (אבל לא שלוש) – הוא חייב להביא רק אחת, שנאמר "כבש אחד".}} [ד] "ולקח כבש אחד אשם" מה תלמוד לומר "אחד"? זו שאל רבי עקיבא את ר' נחמיה: מה תלמוד לומר "אחד"? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד: מה מטמא מקדש, מביא שניים תחת אחת - אף זה, יביא שניים תחת אחת, והעולה תעלה חובה! אמר לו ר' עקיבא: ממקום שבאת! זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד. מה מטמא מקדש, מביא שנים תחת כפרתו - אף זה, יביא שנים תחת כפרתו! אמר לו: אם לאו, מה אתה מקיימו? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ובערכים מביא מהשג יד. מה בערכים, מביא כל השג ידו - אף זה, יביא כל השג ידו? תלמוד לומר "אחד". {{הע-שמאל|התנופה אינה מכפת, אלא זריקת הדם והשמן על המצורע ועל המזבח; אבל מצוות התנופה מוטלת על הכהן המכפר; והשוו לעיל פרק ג יב.}} [ה] "לתנופה לכפר" - וכי יש תנופה מכפרת? אם כן למה נאמר "לתנופה לכפר"? אלא ללמד שאם עשה לתנופה שירי מצוה - כאילו לא כפר. {{הע-שמאל|לדעת חכמים היחס בין כמויות הסולת והשמן הוא קבוע: לוג שמן לכל עישרון סולת. לדעת ר' נחמיה וראב"י כמות השמן קבועה ואילו כמות הסולת ניתנת לשינויים; וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ג|מנחות ט ג.]]}} "ועשרון סולת אחד" - מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג, כדברי חכמים. ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב: אפילו מנחה של ששים עשרון - אין לה אלא לוגה שנאמר "למנחה ולג שמן". {{הע-שמאל|קרבן המצורע העשיר מסייע לר' נחמיה וראב"י, שהרי שם כמות הסולת משולשת מבקרבן העני, ואילו כמות השמן זהה; וראו לעיל פרשה ג ב.}} [ו] "ולוג" מה תלמוד לומר? שהיה בדין שיביא שליש לוג: מה מצינו בעשיר, שהוא מביא שלשה עשרונים ומביא לוג אחד אף עני, שהוא מביא עשרון א' - יביא שליש לוג? תלמוד לומר "ולוג שמן". {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ד|כריתות ב ד,]] שגם קרבן היולדת, כמו קרבן המצורע וכמו קרבן המטמא מקדש - עולה ויורד לפי יכולתו הכלכלית של המביא; היולדת העניה מביאה שני עופות במקום כבש ועוף אחד, כלומר עוף אחד הוא במקום הכבש; גם מצורע עני מביא שני עופות במקום כבש העולה וכבשת החטאת, כלומר באותו יחס; אבל מטמא המקדש מביא שני עופות במקום כבשת חטאת אחת, ואם נדמה את המצורע אליו ולא ליולדת - יצטרך המצורע להביא ארבעה עופות. לכן הדגיש הפסוק "שתי תורים" - ולא ארבעה.}} "ושתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה. [ח] הלא דין הוא: זה מביא מהשג יד, ויולדת מביאה מהשג יד. מה יולדת, מביאה אחד תחת אחד - אף זה, יביא אחד תחת אחד! [ט] או כלך לדרך זה: זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד. מה מטמא מקדש - מביא שנים תחת אחד - אף זה, יביא שתים תחת א'! [י] נראה למי דומה: דנים מחוסר כפורים מן מחוסר כפורים, ואל יוכיח מטמא מקדש, שאינו מחוסר כפורים! או כלך לדרך זה: דנים קרבן שנוהג באיש כבאשה מקרבן שנוהג באיש כבאשה ואל יוכיח קרבן יולדת, שאינו נוהג באיש כבאשה! תלמוד לומר "שתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה {{הע-שמאל|לפנינו שלוש דרשות על שלוש החזרות של הביטוי "אשר תשיג ידו": הראשונה (פיסקה יב) קובעת שגם מצורע עשיר, שהעני לפני שהתחיל טקס הטהרה שלו מביא קרבן עני; השניה (תחילת פיסקה יג) קובעת שאם בתחילת הטקס היה עשיר, והעני אחרי שהטקס התחיל – ממשיך בטקס כמו עני; השלישית (בהמשך פיסקה יג) קובעת שאם התחיל בטקס כעני – ישלים אותו כעני אפילו אם במהלך הטקס העשיר. הדרשות הללו מציבות חיץ בין דיני המצורע לבין דיני ערכין: לדברי ר' יהודה, [[ביאור:תוספתא/ערכין/ב#ז|בתוספתא ערכין ב ז,]] בענייני ערכין גם עשיר שהעני או עני שהעשיר נותנים ערכי עשירים; וראו עמדת ביניים [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה יא|בנגעים יד יא,]] שם תולה ר' יהודה את הגדרת העני והעשיר בשחיטת האשם, וגם עשיר שהעני במהלך הטקס משלים אותו כעשיר!}} [יא] "אשר תשיג ידו" (פסוק כב), "מאשר תשיג ידו" (פסוק ל), "את אשר תשיג ידו" (פסוק לא) [יב] "אשר תשיג ידו", מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יביא קרבן עני - בזמן שהוא עני מתחלתו. היה עשיר והעני, מנין? תלמוד לומר "אשר תשיג ידו" [יג] "מאשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמור כעני - בזמן שהתחיל בעני. הביא את אשמו עשיר והעני מנין? תלמוד לומר "מאשר תשיג ידו" "את אשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמר כעשיר - בזמן שהתחיל בעשיר. הביא אשמו עני והעשיר מנין? תלמוד לומר "את אשר תשיג ידו". {{הע-שמאל|"קרבנו" הוא החטאת, וכאן הדרשה היא לשיטת ר' שמעון במשנה שם, שהרגע הקובע הוא בשחיטת או מליקת החטאת: לדעת ר' שמעון אם עדיין לא מלק את החטאת והתעשר – אפילו לאחר שחיטת האשם – חייב להביא כבשים לעולה ולחטאת. אבל אם המצורע העשיר לאחר שנמלק העוף של החטאת אינו מביא כבש לעולה אלא משלים את הטקס כעני, וגם עולתו היא עוף.}} [יד] יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר, יגמר בעשיר? תלמוד לומר "את האחד חטאת ואת האחד עולה" - ממין חטאת תביא עולה. {{הע-שמאל|נסכי כבש האשם קודמים למליקת חטאת העוף; בניגוד [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ד|לזבחים י ד.]]}} "על המנחה" - שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף {{הע-שמאל|יולדת שהעשירה אחרי שנמלק עוף החטאת ולפני שנמלק עוף העולה - מחליפה את עוף העולה בכבש. הדרשה לומדת מ"זאת" ולא אחרת, וניתן גם לטעון שבקרבן היולדת העשירה ממילא יש רק עוף אחד.}} [טו] יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה - תגמר כעניה? תלמוד לומר "זאת" {{הע-שמאל|מיעוט אלטרנטיבי למיעוט היולדת בפיסקה הקודמת: עשיר שהביא קרבן עני לא יצא.}} [טז] "תורת אשר בו נגע צרעת" - מלמד שעני שהביא קרבן עשיר - יצא. יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא? תלמוד לומר "זאת". {{הע-שמאל|אם המצורע עצמו הוא קטן או עבד – האב או האדון חייב להביא את קרבנו, והקרבן הוא קרבן עני גם אם המשפחה עשירה. אבל הקרבן לאשתו מחושב כקרבן של הבעל עצמו לעניין העושר והעניות. אין אדם חייב בקרבנות המחייבים את גרושתו, שהרי בנוסח השובר שהאשה היתה נותנת לבעלה לאחר קבלת הכתובה היא פטרה אותו מחובותיה – אפילו אם התחייבה בהן לפני הגירושין; וראו גם [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה יב|נגעים יד יב.]]}} "תורת אשר בו נגע צרעת" מלמד שאדם מביא על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני - ומאכילו בזבחים. יכול אף ע"י אשתו יביא קרבן עני? תלמוד לומר "זאת", דברי ר' יהודה. אמר ר' יהודה: לפיכך אם פטרה - אינו חייב בה, שכן היא כותבת לו "ואחראין די אייתין לי עלך מן קדמת דנא". }} ===פרשה ה=== '''על ויקרא יד לד-לו''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|נגעי בתים אינם מטמאין אלא בא"י, שנאמר "כי תבואו" וכו'; לא בעמון ומואב שבעבר הירדן המזרחי; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ד|נגעים יב ד.]]}} [א] "כי תבואו" - יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" (ויקרא יט, ויקרא כג, ויקרא כה) - אל הארץ המיוחדת. [ב] יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" - ולא עמון ומואב. {{הע-שמאל|הגבלה נוספת – כרונולוגית: הנגעים אינם מטמאים לפני שעברו 14 שנות הכיבוש והחלוקה של א"י לשבטים ולבתי אבות, כלומר לקראת סוף ימי יהושע בן נון.}} [ג] "לאחוזה" - עד שיכבשו. מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו לשבטים ולא חלקו לבתי אבות חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, יכול יהיו מטמאים בנגעים? תלמוד לומר "ובא אשר לו הבית" - עד שיהא כל אחד מכיר את שלו. {{הע-שמאל|ר' יהודה רומז לדרשה המופיעה ב[[ויקרא רבה יז ו]], שהנגעים נועדו להריסת הבתים וגילוי אוצרות מתחתיהם. ר' שמעון מבחין בין נגעי הבתים לנגעי אדם, שנגעי אדם מטמאים אותו אפילו אם נאנס ע"י אדם שעשה בו נגעי טומאה בלי רצונו; ראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק א|לעיל נגעים פרק א ב -]] ואילו נגעי בתים מטמאים רק אם נעשו בידי שמים. מבחינה זאת דומים נגעי הבתים לזבים ולא לשאר הנגעים; ואכן נגעי אדם מטמאים מיום שניתנה תורה ונגעי בתים מאוחר בהרבה.}} [ד] "ונתתי נגע צרעת" - אמר ר' יהודה: בשורה הוא להם, שבאים עליהם נגעים. ר' שמעון אומר: "ונתתי נגע צרעת" - פרט לנגעי אנסים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב|נגעים יב א:]] בית העלול להתנגע אינו בנוי על בסיס נייד, ולא על קורות אפקיות - אלא על האדמה, על עצים או על עמודים.}} "בבית ארץ" - פרט לבית בנוי בספינה ובאסכריא, ועל ארבע קורות. ולהביא את הבנוי על העצים ועל העמודים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ד|נגעים יב ד.]] לדעת ר' יהודה יתכן נגע בירושלים אבל לא במקדש, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ו|תוספתא נגעים ו א.]] ר' ישמעאל לומד שגם בית של גוי בא"י אינו מיטמא בנגעים, כמו שגם בגדיו וגופו אינם מיטמאים; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|נגעים ג א,]] [[ביאור:משנה נגעים פרק יא|נגעים יא א]] [[ביאור:משנה נגעים פרק יב|ונגעים יב א.]]}} "אחוזתכם" - אחוזה מטמאה בנגעים, ואין ירושלים מטמאה בנגעים. ר' יהודה אומר: אני לא שמעתי, אלא מקום מקודש בלבד. [ו] ר' ישמעאל אומר: "אחוזתכם" מטמאים בנגעים, ואין אחוזת עכו"ם מטמאים בנגעים וכשם שאין אחוזתם מטמאים בנגעים - כך אין בגדיהם מטמאים בנגעים. {{הע-שמאל|אם בעל הבית מסוגל ואינו זקן או חולה – הוא חייב לבוא בעצמו אל הכהן ולהזמין אותו לראות את הנגע. הכהן גובה ממנו עדות מדוייקת ככל האפשר על צורת הנגע.}} [ז] "אשר לו הבית" - שלא ישלח ביד שליח. יכול אפילו זקן, אפילו חולה? תלמוד לומר "ובא". "והגיד לכהן" - ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. {{הע-שמאל|כאן מופיע הכלל המאשים את המנוגע באסונו בפעם הראשונה. הוא אינו מופיע במפורש במשנה, אלא רק ברמז – כינויו של בעל הבית "רשע" (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ה|נגעים יב ה-ו.]]) רשב"א מוסיף סיבה נוספת לנגעים – לא רק לשון הרע אלא גם יהירות גסות הרוח, כמו במקרה של המלך עוזיהו.}} "לאמר" - יאמר לו דברי כבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע שנאמר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכי מה ענין זה לזה? אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. [ח] והלא דברים קל וחומר: ומה אם מרים, שדברה שלא בפניו של משה - כך מדבר גנאי של חברו בפניו - על אחת כמה וכמה! [ט] ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על גסות הרוח נגעים באים שכן מצינו בעוזיה שנאמר "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים ליהוה שמונים בני חיל ויעמדו על עזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עזיהו להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלהים ויזעף עזיהו, ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים - והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת" {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ה|נגעים יב ה.]] גם ת"ח צריך נוכחות של כהן כדי לטמא את הבית.}} [י] נגע - מה תלמוד לומר "כנגע"? אפילו תלמיד חכם, ויודע שהיא נגע ודאי - לא יגזר ויאמר נגע נראה לי בבית אלא "כנגע נראה לי בבית". {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ב#משנה ג|נגעים ב ג.]] אמנם יש לפתוח את החלונות שבבית אבל אין לקרוע חלונות נוספים כדי לראות את הנגע, ואם אינם רואים בגלל האפילה – הבית טהור.}} [יא] "נראה לי" - ולא לאורי. מכאן אמרו: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. {{הע-שמאל|המילה "בבית" חוזרת שלוש פעמים: משתיים מרבים בית צבוע (בניגוד לבגדים) ועליה בבית דו קומתי, ומהשלישית ממעטים נגע שאינו בתוך הבית אלא מחוצה לו.}} "בבית" {{ממ|ויקרא|יד|לה}} - להביא את הצבוע. "בבית" (פסוק לו) - להביא את העליה. "בבית"(פסוק לז) - מתוך הוא מטמא, ואין מטמא מאחוריו. {{הע-שמאל|השוו לעיל פרשה א ט, [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק טו|ולעיל נגעים פרק טו ד.]] פינוי הבית אינו חלק מהטקס.}} [יב] "וצוה הכהן ופנו" – הציווי – בכהן, והפינוי - בכל אדם. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ה|נגעים יב ה.]] ר' שמעון רואה את זמן הפינוי כאמצעי להרויח זמן, אולי יתרפא בינתיים הנגע; ר' מאיר דורש שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ואפילו של הרשעים שבהם, שוב מאשימים את המצורע בנגע.}} "ופנו את הבית" - אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: עסק הוא לפינוי. אמר ר' מאיר: וכי מה מיטמי לו? אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו - מטבילם והם טהורים! על מה חסה תורה? על כלי חרסו ועל פכו. וכי מה מטמא בנגעים? הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים. אם כך חסה התורה על ממונו, הבזוי – קל וחומר על ממונו החביב! אם כך על ממונו – קל וחומר על נפש בניו ובנותיו! אם כך על רשע – קל וחומר על של צדיק! [יג] "בטרם יבא הכהן לראות את הנגע" - לראות את הפינוי {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יג#משנה ט|נגעים יג ט.]] הבגדים שלובש הנכנס לבית טמאים אם שהה שם זמן שיכול לסעוד בו – כלומר ליהנות מהשימוש בבית; אבל בגדים וכלים המונחים בבית או בידו של הנכנס טמאים מיד, שנאמר "ולא יטמא" וכו'.}} "ולא יטמא כל אשר בבית" מה תלמוד לומר? לפי שמצינו בנכנס לבית המנוגע, שאינו מטמא בגדים עד שישהא בכדי אכילת פרס יכול אפילו היו שם כלים מקופלים על כתפו, כלים מקופלים ומונחים בתוך הבית, יכול לא יהיו טמאים עד שישהו בכדי אכילת פרס? תלמוד לומר "ולא יטמא כל אשר בבית" - מיד. {{הע-שמאל|אם בעל הבית חתן או עולה לרגל – ממתינים ולא מטמאים את הבית במשך שבעת ימי המשתה או הרגל. וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ב|נגעים ג ב.]]}} "ואחר כן" - אחרים כיוצא בהם. רבי אומר: אם ממתינים לדבר הרשות, לא ימתינו לדבר מצוה? וכמה הוא מצותו? נראה בחתן - נותנים ז' ימי משתה לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל - נותנים לו כל ימי הרגל. }} cr5golbnr5fwseiycbggpwwnlzxb4wz 1417325 1417324 2022-08-08T10:47:05Z Ahituvrs 4152 /* פרשה ה */ wikitext text/x-wiki ==דיבורא דמצורע== ===פרשה א=== '''על ויקרא יד ב-ד''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|דיני הצרעת נהגו בימי המקדש הראשון, השני ובימי המשנה והתלמוד. הם לא נהגו בתקופת הבמות (מהכניסה לארץ עד בניית בית המקדש הראשון). הם כנראה לא נהגו בבבל למעשה, ויתכן שמשום כך הפסיקו עם הזמן לנהוג בהם גם בא"י; אבל נראה שבימי הספרא הם עדיין היו נהוגים למעשה לפחות בא"י; וראו גם לקמן פיסקה יג.}} [א] "תורת המצרע" - לבית עולמים. "זאת" - אינה נוהגת בבמה. "תהיה" - בזמן הזה. {{הע-שמאל|למרות שדיני הצרעת שונים מדיני הנתק, למשל – הטיהור של כל המצורעים הוא באותו טקס.}} "תורת המצרע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה. וכי מאין יצאו? לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלק בקרבנם? תלמוד לומר "תורת המצורע" - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאים קרבן זה! {{הע-שמאל|השוו לדיני הטימוא, שגם הם חלים דווקא ביום – ראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק ב*|לעיל נגעים פרק ב* א]] [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק ט|ושם פרק ט א.]]}} [ג] "תורת המצרע ביום" - מלמד שטומאתו וטהרתו ביום. אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - ביום? תלמוד לומר "תורת המצרע". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו ביום? תלמוד לומר "תורת המצרע ביום" {{הע-שמאל|טקס טימוא המצורע מתואר [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|בנגעים ג א,]] בו ובטקס הטיהור המבצע את הטקס הוא דווקא כהן. קניית הציפורים ושילוחן, כיבוס הבגדים ורחיצת הגוף אינם חלק מהטקס אלא הכנות או השלמות שלו, ופעולות אלו יכולות להתבצע גם בלילה.}} "תורת המצרע... הכהן" - מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן; מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו - בכהן? תלמוד לומר "תורת המצורע... והובא אל הכהן". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו - בכהן? תלמוד לומר "זאת תורת". {{הע-שמאל|מונבז טען קל וחומר: המוסגר הוסגר לשבעה ימים, למרות שביום שבו נטהר (לאחר שבעת ימי ההסגר) הוא טהור מייד; קל וחומר המוחלט בפישיון, שטקס ההחלטה שלו אורך שבוע ימים - שטקס הטיהור שלו יתחיל לאחר שבעה ימים מהזמן שסרו סימני הטומאה; בניגוד לדרשה שלא ישהא! ר' עקיבא מקבל, לכאורה את דברי מונבז ואף מפתיע אותו וממשיך ודורש מהמוחלט עצמו: הלא ימי הגמר, שבהם הוא מוחלט – חמורים מימי טקס הטיהור הנמשך שבוע והטומאה שלו אינה חמורה כל כך (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב-ג,]] שמקילים בימי הספר); אם ימי הספירה לטהרתו אורכים שבעה ימים – קל וחומר שימי ההחלט ימשכו עוד שבעה ימים! אלא שמכאן עולה סתירה פנימית, שהרי עולה שטקס הטהרה למצורע מוחלט נמשך ארבעה עשר יום, שהרי יש לכלול את ימי הספר עם ימי הגמר (ימי ההחלט); ואם כך ניתן להמשיך את הק"ו ולטמא את המצורע 21, 28 יום וכן הלאה, ולעולם לא יסיים להיטהר! אלא אין ללמוד קל וחומר לעניין אורך הזמן, וגזירת הכתוב היא, שיש להקצות 7 ימים דווקא לטקס הטיהור, ומכאן שהוא מגיע לבדיקת הכהן מיד כשסרו סימני הטומאה! ניתן לראות בדברי ר' עקיבא גם רמז לביקורת על [[במדבר יב יד]], שם מציעה התורה ק"ו לעניין זמן ההסגר המינימלי.}} "ביום טהרתו והובא אל הכהן" - שלא ישהא. [ד] כשהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא: אם {{ב|משפטרתיו בעמידתו|מוסגר שנטהר טהור}} – {{ב|אחזתיו בהליכתו|ועדיין הוא צריך להמתין עד הבדיקה שבוע}} שבעה, {{ב|משאחזתיו בעמידתו שבעה|טומאת המוחלט היא רק לאחר שבוע}}, אינו דין {{ב|שיאחזנו בהליכתו שבעה|טהרת המוחלט תארך שבוע}}? אמר לו רבי עקיבא: מוסיף אני על דברך: וכי במה החמירה תורה, בימי גמר או בימי ספר? חמורים ימי גמר מימי ספר, שבימי ספר אינו מטמא משכב ומושב, ואינו מטמא בביאה; ימי גמרו מטמא משכב ומושב, ומטמא בביאה. ואם לימי ספר, הקלים, נתנה לו שבעה - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו שבעה? אמר לו: רבי כל שכן הוספת! אמר לו רבי עקיבא: וכשנתת לימי גמר שבעה - נעשו אף הם ימי ספר, ונמצאו אלו ואלו י"ד! ואם לימי ספר, הקלים, נתת לו י"ד - לימי גמר, החמורים, אינו דין שאתן לו י"ד? נמצאת מרבה לו והולך עד לעולם! הא, מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא על הכהן" - שלא ישהא. {{הע-שמאל|יציאת הכהן אינה דווקא מתוך המחנה, אבל צריך שיהיה מותר לו להיות במחנה, ולכן כהן מצורע אינו מטהר מצורעים אחרים; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח|תוספתא נגעים ח א.]]}} [ה] "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויצא הכהן", שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה, היה בימים ובנהרות ובמדבריות - מנין? תלמוד לומר "וראה הכהן". אם כן למה נאמר "ויצא הכהן"? כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע. {{הע-שמאל|שלוש אפשרויות לטיהור הנגע: שנעלמה הבהרת, שנעלם השיער הלבן שבבהרת (או נותרה שערה אחת) או שנעלמה המחיה מהבהרת (או שנותר בה פחות מכעדשה).}} [ו] "והנה נרפא" - שהלך לו נגעו. "הנגע" - שהלך לו שער לבן. "הצרעת" - שהלכה לה המחיה. אין לי אלא כולם, ומנין אף מקצתו? תלמוד לומר "מן הצרוע" - אפילו מקצת שער לבן, אפילו מקצת המחיה. {{הע-שמאל|מוחלט שנעשה כולו לבן – נטהר ומביא ציפורים, כמצורע שנעלמו סימני הטומאה שלו; למרות שאם הבהרת נשארה שבועיים ולא פשתה - טהור עם הבהרת מתוך הסגר, ואינו עובר את טקס הציפורים.}} "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים. [ז] הלא דין הוא: ומה אם שטיהר ואין סימנים מטמאים עמו, טעון צפרים מי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - אינו דין שיטעון צפרים? הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטיהר, וסימנים מטמאים עמו - ואין טעון צפרים! [ח] ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו, שאף על פי שטיהר וסימנים מטמאים עמו - לא יטעון צפרים! תלמוד לומר "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו, שטעון צפרים. {{הע-שמאל|הקניה של הציפורים, כמו כיבוס הבגדים והרחצה – אינה חלק מהטקס, ולכן הפעולות הללו אינן ע"י הכהן, כשם שאינן חייבות להיעשות ביום; וראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק טו|לעיל נגעים פרק טו ד,]] ולעיל פיסקה ג.}} [ט] "וצוה הכהן ולקח" – הציווי – בכהן, והלקיחה - בכל אדם. {{הע-שמאל|טקס הטיהור דומה בצרעת האדם ובצרעת הבית, וניתן להשתמש בציפורים של טקס זה לאחר.}} "ולקח למטהר" - לשם {{ב|מטהר,|טקס הטיהור}} בין איש ובין אשה בין קטן. מכאן אמרו לקח לאיש - כשרות לאשה. לאשה - כשרות לאיש. לבית - כשר למצורע. למצורע - כשר לבית. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]]}} [יא]"ולקח... צפרים" - מיעוט צפרים שניים. אם כן למה נאמר "שתי צפרים"? שיהיו שוות. ומנין שאף על פי שאינם שוות כשרות? תלמוד לומר "צפור... צפור", ריבה {{הע-שמאל|הציפורים צריכות להיות שתיהן חיות בתחילת הטקס, וראו שם.}} [יב] "חיות" - ולא שחוטות. "טהורות" - ולא טמאות. "טהורות" - ולא טריפות. {{הע-שמאל|קצה בקעת העץ צריך להיות רך, לדעת ר' חנינא בן גמליאל – אבל רובו עץ קשה.}} "ועץ" - יכול כל עץ? תלמוד לומר "ארז". אי ארז יכול {{ב|טרף?|רך}} תלמוד לומר "ועץ". הא כיצד? בקעת של ארז. ר' חנינא בן גמליאל אומר: ובראשה טרף. {{הע-שמאל|ראו גם [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ג|תוספתא נגעים ח ג.]] ראיה נוספת לכך שנהגו בדיני המצורעים גם אחרי החורבן.}} [יג] אמר ר' יהודה, שבתי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו. אמר לי "יהודה, בני תן לי סנדלי." ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי "יהודה, בזו טהרתי שלשה מצורעים". ולמדתי בה שבע הלכות: שהוא של ברות, ובראשה טרף, וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המיטה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומזים ושונים ומשלשים, ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולים. {{הע-שמאל|הצמר צריך להיצבע באדום המופק מתולעת ולא בצבע אדום אחר; אם השתמש בחלק ממנו למטרה אחרת – הצמר פסול, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ב|תוספתא נגעים ח ב.]]}} [יד] "ושני" - יכול פיקס? תלמוד לומר "תולעת". אי תולעת יכול א' מן הצבעים? תלמוד לומר "ושני". הא כיצד? זו זהורית טובה. ומנין שאם טעמה פסלה? תלמוד לומר "ושני תולעת". יוחנן בן דהבאי אומר "ושני תולעת" - שני שבתולעת. {{הע-שמאל|איזוב הוא איזוב סתם; והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יא#משנה ז|פרה יא ז.]]}} [טו] "אזוב" - ולא אזוב יון, ולא אזוב כחלית, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. }} ===פרק א=== '''על ויקרא יד ה-ו''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|השוו לעיל פרשה א ט: ר' יהודה דורש "ושחט" בדומה ל"ולקח" הנדרש שם, ואילו רבי רואה את הטעם, שהשחיטה היא חלק מהטקס, שהרי בזמן הקניה היו שתי הצפורים חיות.}} [א] "וצוה הכהן" - ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם, דברי ר' יהודה בר' יוסי. ורבי אומר: אף שחיטה בכהן. {{הע-שמאל|הציפור המובחרת מבין השתים היא הנשחטת! – דורש את ה הידיעה.}} [ב] "ושחט את הצפור האחת" - הברורה שבשתיים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]] דורש "אחת" – מכאן שיש שניה.}} "האחת" - שאם מתה אחת מהם או שנעשה טריפה - יקח זוג לשנייה. {{הע-שמאל|למרות שניתן להשתמש בזוג הציפורים לאחד מכמה טקסי טיהור (לעיל פרשה א ט), בניגוד לחטאת, שמכפרת על חטא מסוים דווקא (ראו [[ביאור:משנה תמורה פרק ד|תמורה ד א,]]) ולמרות שדם חטאת שהתערב בדם של חטאת אחרת כשר (ראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ח#משנה י|זבחים ח י]]) - דם הציפור השחוטה שהתערב בדם ציפור אחרת - פסול.}} [ג] "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש. והלא דין הוא: מה אם במקום שלא כשרו משם לשם, כשרו לעירובים כאן, שכשרו משם לשם - אינו דין שיכשרו לעירובים? תלמוד לומר "האחת אל כלי חרש" - ואין שתים אל כלי חרש. {{הע-שמאל|כלי מחרס, ולא מקידה (שאינה כלי) או כלי מחומר אחר; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [ד] "כלי" - יכול אחד מן הכלים? תלמוד לומר "חרש". אי חרס, יכול מקידה? תלמוד לומר "כלי". הא כיצד? זו פיילי של חרש. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה מקואות פרק א#משנה ח|מקואות א ח.]]}} "מים חיים" - ולא מים מלוחים, ולא מים פושרים, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפים. {{הע-שמאל|לדברי ר' אליעזר השוו לעיל פרשה א יד, וכן [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ב|תוספתא נגעים ח ב.]] לדברי ר' שמעון ראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ד|תוספתא נגעים ח ד.]]}} ר' אליעזר אומר: מה מים, שלא נעשה בהם מלאכה - אף כלי, שלא נעשה בו מלאכה. ר' שמעון אומר: מה מים, הברורים שבמינם - אף צפור, הברורה שבמינה - זו קיפל. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [ה] כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת, וכורכן בשירי לשון ומקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שנייה, וטובל ומזה. {{הע-שמאל|כמות המים היא רביעית, כך שהמים מקבלים את צבע הדם המעורב בהם; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א,]] שם מופיע חצי לוג – שתי רביעיות!}} "בדם" - יכול בדם ודאי? תלמוד לומר "ובמים חיים". אי מים חיים, יכול עד שיהיה כולם מים חיים? תלמוד לומר "בדם". הא כאיזה צד? מים חיים שדם צפור ניכר בהם, שיערו חכמים רביעית. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ה|נגעים יד ה.]] דורש את ה הידיעה לקשר בין שתי הציפורים.}} [ו] ומנין אם נשפך הדם - תמות המשולחת; מתה המשולחת - ישפך הדם? תלמוד לומר "את הצפור החיה יקח אותה". {{הע-שמאל|יש לטבול במים המעורבים בדם הן את הציפור החיה, הן את האגודה של העץ, האיזוב והתולעת; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} "יקח אותה" - מלמד שהוא מפרישה לעצמה. "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל" - מה תלמוד לומר? יכול הואיל ולא היתה עמם בכלל אגודה, לא תהא בכלל טבילה? תלמוד לומר "וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה" - החזיר את הצפור לכלל טבילה. {{הע-שמאל|השוו [[ביאור:תוספתא/חולין/א#יג|תוספתא חולין א יג,]] וכן [[ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו|לקמן אחרי מות פרשה ו ד.]]}} [ז] "השחוטה" - ולא המלוקה. והלא דין הוא: הואיל ודרך הכשרו בפנים בעוף, ודרך הכשרו בחוץ בעוף, מה דרך הכשרו בפנים במליקה - אף דרך הכשרו בחוץ במליקה? תלמוד לומר "השחוטה" - ולא המלוקה. {{הע-שמאל|המים צריכים להיות בכלי ודם הציפור נוזל לתוכם ומתערב בהם, ואין מעמידים את הכלי מעל מים שאינם בתוכו.}} "הצפור השחוטה על המים החיים" - אין כלי חרש על מים חיים. }} ===פרשה ב=== '''על ויקרא יד ז-ח''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד|נגעים יד א.]]}} [א] "והזה" - לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים: על מצחו. {{הע-שמאל|השוואה בין המצורע הנטהר ובין טמא מת שנטהר: שני התהליכים אורכים שבעה ימים, אבל ההזאות שונות: על המצורע מזים מים מהולים במעט דם שבע פעמים ביום הראשון בלבד, ואילו על טמא המת מזים מי חטאת (מעורבים באפר פרה אדומה) פעם אחת ביום השלישי ופעם אחת ביום השביעי. אין היררכיה ברורה בין שני המיטהרים.}} "והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים" הטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות, אין טמא מת טעון הזיות שבע. [ב] הלא דין הוא: מה אם מצורע, שאינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי - טעון הזיות שבע טמא מת, שטעון הזיית שלישי ושביעי - אינו דין שיטעון הזיות שבע? תלמוד לומר "והזה על המטהר '''מן הצרעת'''" - הטהר מן הצרעת טעון הזיות שבע ואין טמא מת טעון הזיית שבע. [ג] קל וחמר למצורע, שיטעון הזיות שלישי ושביעי: מה אם טמא מת, שאינו טעון הזיות שבע - טעון הזיית בשלישי ובשביעי מצורע, שהוא טעון הזית שבע - אינו דין שיטעון הזיה בשלישי ובשביעי? תלמוד לומר "שבע פעמים וטהרו": הזיות שבע הוא טעון, ואינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי! {{הע-שמאל|המצורע אינו יכול להסתפק בהזאה, והוא חייב לכל הפחות לרחוץ את גופו במים ולהתגלח. שילוח הציפור נעשה מחוץ לגופו של המצורע ולכן אינו מעכב את טהרתו; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ו|תוספתא נגעים ח ו.]]}} [ד] "וטהרו"- בדברים הנעשים בגופו. יכול יהי מסולק? תלמוד לומר "ושלח... וגלח... וכבס... ורחץ". יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "וטהרו" "וטהרו". טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה. מה טהרה האמורה למעלה, בדברים הנעשים בגופו - אף טהרה האמורה למטה, בדברים הנעשים בגופו. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב.]] השדה אינו ים, מדבר או עיר.}} [ה] "ושלח את הצפור החיה... אל פני השדה" שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר. "על פני השדה" - הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו - מותרת באכילה. {{הע-שמאל|ר' שמעון טוען שהמצורע המוחלט מטמא לא רק את בגדיו במגע, אלא גם מטמא משכב ומושב, וראו גם [[ביאור:משנה כלים פרק א#משנה ד|כלים א ד-ה,]] שהמצורע חמור מהזב שבו נאמרו טומאות משכב ומושב. לכן מסביר ר' שמעון את הצורך לכפול את כביסת הבגדים של המצורע ביום הראשון וביום השביעי.}} [ו] "וכבס המטהר את בגדיו" - אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם ללמוד מלטמא בגדים במגע, והלא דברים קל וחומר הוא: אם בימי ספרו, שאינו מטמא בביאה - מטמא בגדים במגע, בימי גמרו, שמטמא בביאה - אינו דין שיטמא בגדים במגע? אם כן למה נאמר "וכבס המטהר את בגדיו"? מלטמא משכב ומושב מפני שהן שני כבוסי בגדים: אחד מלטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע! {{הע-שמאל|בית הסתרים (איזור הערווה) אינו מטמא בנגעים, ולמרות שהוא בתחילת ימי הספירה, כשהטומאה עדיין חמורה - הוא אינו מגלח אותו. הגלל חומרת הטומאה בתחילת ימי הספירה אי אפשר ללמוד את הדין הזה בהיקש מהגילוח ביום השביעי מימי ספירת הטהרה, אלא בגזירה שוה.}} [ז] "וגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים? ודין הוא: נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו. מה תגלחת האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף תגלחת האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים! [ח] הין? אם הקל בימי ספרו, שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה, ניקל בימי גמרו, שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה? הואיל והוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה - יגלח אף בית הסתרים! תלמוד לומר "כל שערו", לגזירה שוה, מה "כל שערו" {{ממ|ויקרא|יד|ט}} האמור בימי ספרו, פרט לבית הסתרים - אף "כל שערו" האמור בימי גמרו, פרט לבית הסתרים. {{הע-שמאל|למרות שמי ההזאה הם מים חיים (מי מעיין טובים לשתיה) דווקא, הטבילה יכולה להיעשות גם במי מקווה – בור מים שיש בו 40 סאה. וראו [[ביאור:משנה מקואות פרק א#משנה ז|מקואות א ז-ח.]]}} [ט] "ורחץ" - אפילו במי מקוה. והלא דין הוא: מה אם הזב, שאינו טעון הזיית מים חיים, טעון ביאת מים חיים מצורע, שטעון הזיית מים חיים, אינו דין שיטעון ביאת מים חיים? תלמוד לומר "ורחץ בשרו במים" - אפילו במי מקוה. {{הע-שמאל|טקס הציפורים אינו מעכב את המצורע מלהכנס למחנה, בניגוד לטבילה שהיא הכרחית; וראו לעיל פיסקה ד, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ו|תוספתא נגעים ח ו.]]}} [י] "ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה" רחיצת גופו מעכבת ליכנס לפנים מן המחנה, ואין צפרים מעכבים אותו ליכנס לפנים מן המחנה! {{הע-שמאל|במהלך שבעת ימי הספירה המצורע, שכבר אינו מטמא בביאה במשכב ובמושב, יושב בתוך המחנה בפתח אהלו, והוא אסור מתשמיש המיטה, שנאמר "מחוץ לאהלו"; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ב|נגעים יד ב.]]}} [יא] "וישב מחוץ לאהלו" - יהא כמנודה, ויהא אסור בתשמיש המטה. "אהלו" - אין אהלו אלא אשתו, שנאמר "שובו לכם לאהליכם". {{הע-שמאל|ר' יוסי לומד קל וחומר, שגם בכל מהלך הצרעת, בימי ההחלט – אסור המצורע בתשמיש המיטה, שהרי טומאתו חמורה יותר מטומאתו בימי הספירה; ר' יהודה חולק על דין זה, ורואה את תקופת ימי הספירה כבעלת דינים מיוחדים. ר' חייא ורבי סוברים כר' יהודה: יותם מלך יהודה נולד לאחר שעוזיה אביו הצטרע, הרי שהיה עוזיה מותר בתשמיש המיטה; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ז|תוספתא נגעים ח ז.]]}} "שבעת ימים" - ולא ימי החלטו, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: קל וחומר לימי החלטו. אמר ר' חייא, השבתי לפני רבי: והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החלטו! אמר לו: אף אני, כך אמרתי! }} ===פרק ב=== '''על ויקרא יד ט-י''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|גם חלקו השני של טקס הטיהור של המצורע נעשה דווקא ביום; והשוו לעיל פרשה א ג.}} [א] "בשביעי" - יכול בין ביום ובין בלילה? תלמוד לומר "ביום" - ולא בלילה {{הע-שמאל|כמו בתחילת ימי הספירה, הגילוח אינו כולל את בית הסתרים; וראו לעיל פרשה ב ז. חובת הגילוח חלה על כל שערו הנראה של המיטהר, הן בראשו הן בשאר גופו – חוץ מבית הסתרים.}} [ב] "יגלח את כל שערו" - יכול אף בית הסתרים? תלמוד לומר "גבות עיניו" - מה גבות עיניו – בנראה, פרט לבית הסתרים אף כל שער בנראה, פרט לבית הסתרים. [ג] אי מה גבות עיניו, מקום כינוס שער ונראה, אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה מנין לרבות כינוס שער שאינו נראה, פיזור שער בנראה, פיזור שער ואינו נראה? תלמוד לומר "ואת כל שערו יגלח" {{הע-שמאל|נזיר מנוגע שנטהר - מגלח, למרות שבכך הוא פוגע בנזירותו; וראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ט#משנה ב|נזיר ט ב]] [[ביאור:תוספתא/נזיר/ד#ג|ותוספתא נזיר ד ג.]]}} "ראשו" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" {{ממ|במדבר|ו|ה}} יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "ראשו". {{הע-שמאל|כהן מנוגע שנטהר – מגלח, למרות שבדרך כלל נאסר עליו להתגלח.}} "זקנו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" {{ממ|ויקרא|כא|ה}} יכול אף המנוגע? תלמוד לומר "זקנו". {{הע-שמאל|אין היררכיה ברורה בין איסור הגילוח של הזקן, החל על כל אדם אבל יכול להיות בתער - לאיסור גילוח הראש, החל רק על כהנים, אבל לא בתער.}} מה תלמוד לומר "ראשו" ומה תלמוד לומר "זקנו"? לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש. הראש אסור במספרים ובתער - והזקן אינו אסור במספרים ובתער. הראש מותר בכל אדם - והזקן אסור בכל אדם. הא לפי שיש בראש מה שאין בזקן, ובזקן מה שאין בראש - צריך לומר "ראשו" וצריך לומר "זקנו"! {{הע-שמאל|הריסים חיוניים לתפקוד העין, ונראה שלכן פוטר ר' יוסי מגילוחם; וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#ה|תוספתא נגעים ח ה.]]}} [ה] ר' יוסי הגלילי אומר: "גבות עיניו" - ולא ריסי עיניו. {{הע-שמאל|ראו דברי ר' עקיבא [[ביאור:משנה נגעים פרק א#משנה ד|בנגעים א ד,]] שאם חל היום השביעי בשבת דוחים את סיום הטקס למחר.}} "את כל שערו" מה תלמוד לומר "יגלח"? אלא ליתן אחריות לתגלחת שאם לא גלח בשביעי - מגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ד|נגעים יד ד.]]}} [ו] שלשה מגלחים ותגלחתן מצוה: הנזיר, והמצורע, והלוים. וכולן שגלחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות - לא עשו כלום. {{הע-שמאל|דורש את הפשט שבפס' ט-י כתנאי: אם גילח בשביעי יביא בשמיני, ואם גילח בשמיני יביא בתשיעי, וראו בפיסקה הקודמת; ר' טרפון מנסה לדמות את הקשר בין התגלחת והבאת הקרבן לדין הנזיר, ראו [[ביאור:משנה נזיר פרק ו#משנה ו|נזיר ו ו,]] ור' עקיבא מסביר שבשונה מהנזיר, טהרת המצורע תלויה בתגלחתו ולא בתאריך.}} [ז] בשביעי – יגלח; בשמיני - יביא שאם גלח בשביעי - יביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני - אינו מביא קרבנותיו בו ביום, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' טרפון: מה בין זה לנזיר? אמר לו: שהנזיר - טהרתו תלויה בימים, ומצורע - טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבנותיו, אלא אם כן היה מעורב שמש {{הע-שמאל|השוו לדין הציפורים לעיל פרשה א יא.}} [ח] "יקח... כבשים" - מיעוט כבשים שנים. אם כן למה אמר "שני"? שיהיו שוים. מנין אף על פי שאינם שוים כשרים? תלמוד לומר "כבש... כבש", ריבה {{הע-שמאל|כבשת החטאת צריכה להיות יפה יותר מהכבשים לעולה ולאשם.}} [ט] "וכבשה אחת בת שנתה" - שתהיה ברורה. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ג|כריתות ב ג:]] טקס אחד מטהר גם מצורע בכמה נגעים.}} "אחת" - מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה. {{הע-שמאל|הכבשה היא בשנת חייה הראשונה, וראו [[ביאור:משנה פרה פרק א#משנה ג|פרה א ג:]] "וכולם מיום ליום".}} "בת שנתה" - לא שנה למנין עולם {{הע-שמאל|הסולת והשמן הם נסכים לשלוש הבהמות שמביא המצורע, ואינם מנחה בפני עצמה - למרות שבדרך כלל אין נסכים לחטאת ולאשם; וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ו|מנחות ט ו.]] ת"ק דורש זאת מהפסוק בפרשת נסכים בבמדבר ור' יהודה בן בתירא מצביע על היחס בין כמות הסולת ומספר הבהמות כאן ובקרבן עני.}} "ושלשה עשרונים סולת בלולה בשמן" - לבהמה. יכול אף למנחה? כשהוא אומר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה" לימד שאינה אלא מנחת בהמה. [י] עדיין הדבר צריך תלמוד! כשהוא אומר {{ממ|במדבר|טו|ה}} "תעשה על העולה" - זו עולת מצורע, "לזבח" - להביא חטאת מצורע, "או לזבח" - להביא את אשמו. [יא] ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר "ואם דל הוא... ועשרון" {{ממ|ויקרא|יד|כא}}. מה מצינו בעני, שהוא מביא בהמה אחת ומביא עשרון אחד אף העשיר, שהוא מביא ג' בהמות - יביא ג' עשרונים! הא מה אני מקיים "ג' עשרונים סולת בלולה בשמן"? - לבהמה }} ===פרשה ג=== '''על ויקרא יד י-יג''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|בהמשך לדרשת ר' יהודה בן בתירא לעיל פרק ב יג, מציינת הדרשה כאן שבעניין לוג השמן אין הבדל בין קרבן מצורע עשיר לקרבן מצורע עני; אפשר להסיק מכאן שהשמן אינו נסכים לבהמות אלא הוא מחולק לכהנים; וראו גם [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ח|זבחים י ח,]] אבל הדרשה מסתפקת בציון העובדה.}} [ב] "ולוג אחד שמן". שהיה בדין שיביא ג' לוגין - מה מצינו בעני, שהוא מביא עשרון ומביא לוג אחד אף עשיר, שמביא ג' עשרונים, יביא ג' לוגין! - תלמוד לומר "ולוג אחד שמן". {{הע-שמאל|המצורע הנטהר ושלוש הבהמות עומדים לפני הכהן, אבל רק כבש האשם מונף. הדרשה מעמידה את המצורע הנטהר ואת הבהמות כשוי-ערך, ומנסה להקיש מהאשם אל מביאו, או טוענת שהכינוי "איש" דומה לכינויים 'אשם', 'חטאת' ו'עולה'. בדרך כלל הכינוי 'איש' מנוגד לכינויים 'אשה' או 'קטן', אבל כאן הוא מנוגד לכינויי הקרבנות.}} [ג] "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם" - מלמד שהם טעונים עמידה כולם. יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? תלמוד לומר "האיש" - לא חטאת, לא עולה. [ד] או אינו אלא "איש" - להוציא את האשה ואת הקטן? תלמוד לומר "המטהר" - בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר "איש"? לא חטאת ולא עולה. אם כן למה נאמר "אשם"? שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר מה אשם טעון תנופה - אף האיש טעון תנופה? תלמוד לומר "אותו לאשם... והניף" - אשם טעון תנופה, ואין האיש טעון תנופה. {{הע-שמאל|גם הנוסחה "אחוריהם... ופניהם..." לקוחה מעולם הקרבנות, ראו [[ביאור:משנה יומא פרק ג#משנה ח|יומא ג ח.]]}} [ו] "לפני ה' פתח אהל מועד" - מעמידו בשער ניקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב {{הע-שמאל|יש להניף את כבש האשם ואת השמן יחדיו. בדיעבד אם הניף אותם לחוד – כשר.}} [ז] "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם ואת לוג השמן" - למדנו שהם טעונים תנופה כאחת. מנין, אם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא? תלמוד לומר "אותו לאשם". יכול יניף ויחזור ויניף? תלמוד לומר "והניף... תנופה" - לא תנופות. "לפני ה'" - במזרח {{הע-שמאל|עמידת המצורע המיטהר ושתי הבהמות שנותרו היא עדיין בשער ניקנור, במזרח העזרה; אבל כבש האשם נכנס לתוך העזרה ונשחט בצפון המזבח, במקום שחיטת קדשי הקדשים – אמנם לא בטבעות המשמשות לשחיטת התמידים; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ה#משנה ה|זבחים ה ה.]] בכך אשם המצורע יוצא דופן משאר הקרבנות, כי התנופה והסמיכה נעשות בשער ניקנור ואילו השחיטה - בצפון העזרה, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ח#י|תוספתא נגעים ח י.]] לעניין הכשר כל הצפון לשחיטה ראו לעיל [[ביאור:ספרא/נדבה#פרק ז|נדבה פרק ז ב.]]}} [ח] "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" מה תלמוד לומר? לפי שיצא לידון בעמידה, יכול מקום העמדה תהיה שחיטה? תלמוד לומר "במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" [ט] יכול על טבעתו? תלמוד לומר "במקום הקדש" - להכשיר את כל הרוח [י] אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש? תלמוד לומר "את החטאת ואת העולה במקום הקדש" }} ===פרק ג=== '''על ויקרא יד יג-כ''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרא/צו#פרק ט|לעיל צו פרק ט א:]] דרשות הבאות במקום דרשתו של ר' אליעזר, המשווה את האשם לחטאת לעניין המודעות של השוחט; כאן מכוונים את הדמיון לעניינים אחרים, בניגוד לדעת ר' אליעזר שדימה את האשם לחטאת גם לעניין השחיטה שלא לשמו.}} [א] "כי כחטאת האשם הוא לכהן" - מה חטאת: מן החולין, ביום, ובידו הימנית אף אשם: מן החולין, ביום, ובידו הימנית. מה חטאת, טעונה כלי - אף אשם, טעון כלי. מה חטאת, דם מזבח מתירה - אף אשם, דם מזבח מתירו. {{הע-שמאל|דם החטאת נזרק על קרנות המזבח ואילו דם האשם ניתן בחלקו התחתון של המזבח; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק ה#משנה ג|זבחים ה ג.]]}} אי מה חטאת, דמה למעלה - אף אשם, יהיה דמו ניתן למעלה? תלמוד לומר "זאת תורת האשם קדש קדשים הוא... ואת דמו יזרוק" {{ממ|ויקרא|ז|א}}-ב לרבות כל האשמות ואשם מצורע, שיהא דמו ניתן למטה. {{הע-שמאל|אכילת הכהן קודמת להזאת הדם על המצורע, אבל היא תלויה בשפיכת דם האשם על המזבח (ראו לעיל "דם מזבח מתירו") לכן שפיכת הדם היא הפעולה הראשונה שיש לעשות אחר השחיטה.}} ואיני יודע איזה יקדום, אם מזבח, אם בהונות? כשהוא אומר "הוא לכהן" - הכהן קדום. מה מצינו מכשירו לכהן? המזבח, המזבח יקדום! {{הע-שמאל|אם שחט את האשם שלא לשם המצורע המסוים שנטהר – הקרבן אמנם כשר (לשיטת חכמים), אבל לא הוציא את הבעלים ידי חובה; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק א|זבחים א א.]]}} "הוא" - פרט לששחטו שלא לשמו. {{הע-שמאל|לוג השמן נחשב גם הוא קודש קודשים, ונאכל ע"י הכהנים לאחר שהיזו ממנו על המצורע; אבל בזמן הטקס צריך הלוג להיות שלם.}} "קדש קדשים" לרבות לוג שמן של מצורע. "הוא" - פרט לשחסר כל שהוא {{הע-שמאל|כאמור לעיל פיסקה ב, יש להזות מדם האשם על המזבח בעזרת כלי, וכן על בהונות המצורע בידו של הכהן עצמה, ולכן שני כהנים מקבלים את הדם וכו'; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ח|נגעים יד ח.]] בסופו של דבר אין למעשה שאלה אם המזבח יקדם או מתן הבהונות, שהרי למעשה שתי ההזאות מתקיימות במקביל.}} [ג] "ולקח" - יכול בכלי? תלמוד לומר "ולקח הכהן... ונתן הכהן": מה נתינה, בעצמו של כהן - אף קבלה, בעצמו של כהן. יכול אף של מזבח תהא ביד? תלמוד לומר "כי כחטאת האשם הוא לכהן": מה חטאת, טעון כלי - אף אשם, טעון כלי. נמצאת אומר: שני כהנים מקבלים את דמו; אחד בכלי, ואחד ביד. זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע. ומצורע טובל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור. ר' יהודה אומר לא היה צריך טבילה, שכבר טבל מבערב. {{הע-שמאל|דורש "תנוך"-תוך נוך, ומגדיר את התנוך כסחוס הבולט באמצע אפרכסת האוזן; וראו גם [[ביאור:ספרא/מכילתא דמילואים/צו#כא|לעיל מכילתא דמילואים צו כא-כב.]]}} [ה] ונתן על תוך - יכול על תוך ודאי? תלמוד לומר על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן? תלמוד לומר תוך נוך - הא כיצד? זה גדר האמצעי. {{הע-שמאל|ר' עקיבא רואה את תחילת טקס ההזאה ביציקת השמן על כף הכהן, ולכן אם נשפך מהשמן מהיציקה ואילך – יש להבא לוג אחר שלם, והכהן אינו יכול למלא את הלוג. ר' שמעון רואה את תחילת הטקס בנתינת השמן על המצורע, ולכן וכו'; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה י|נגעים יד י.]]}} [ו] "מלג השמן ויצק" - חסר הלוג, עד שלא יצק - ימלאנו. משיצק - יביא אחר בתחלה, דברי רבי עקיבא. ר' שמעון אומר: חסר הלוג עד שלא נתן - ימלאנו. משנתן - יביא אחר בתחלה. [ז] "ויצק על כף הכהן השמאלית" - מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. {{הע-שמאל|על כף הכהן השמאלית צריך להיות מספיק שמן שהוא יוכל לטבול בו את אצבעו שבע פעמים. והשוו [[ביאור:משנה פרה פרק יב#משנה ב|פרה יב ב;]] וראו [[ביאור:ספרא/חובה#פרשה ג|לעיל חובה פרשה ג ח.]]}} "וטבל"- ולא המספג. [ח] "וטבל... והזה" - על כל הזיה טבילה. "אצבעו". נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו" {{ממ|ויקרא|ד|ו}}. מה אצבעו האמורה כאן, {{ב|המיומנת|היא המכונה "אצבע"}} שבימין - אף אצבעו האמורה להלן, המיומנת שבימין. {{הע-שמאל|הכהן מזה מהשמן לכיוון קדש הקדשים, כלומר מערבה, ואז הוא מסתובב מזרחה ונותן את שאר השמן על המצורע.}} [ט] "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים" מלמד שהוא טובל ומזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, ועל כל הזיה טבילה. {{הע-שמאל|דורש "אל '''מקום''' דם האשם", שגם אם אין שם דם ניכר - נותן שם שמן.}} [י] "ומיתר השמן אשר על כפו... על דם האשם" - שיקדם הדם לשמן. או אינו אלא יש שם דם - יתן, אין שם דם - לא יתן? תלמוד לומר "אל מקום דם האשם" - הוי אין הדם גורם אלא המקום גורם. {{הע-שמאל|ת"ק רואה את הפסוק כמחייב דווקא – ייקוב הדין את ההר; ר' אליעזר ור' שמעון מציעים פתרונות לבעיה; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה ט|נגעים יד ט.]]}} [יא] אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית - אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר: נותן הוא על מקומו. ר' שמעון אומר: אם נתן על שמאל יצא. {{הע-שמאל|ר' עקיבא דורש שישאר בכף הכהן שמן שאותו יתן על ראש המצורע; ר' יוחנן טוען שאם נשאר שמן – נותן על הראש, ובלבד שלא יעשה בו מלאכה אחרת ואם לא – המצורע התכפר, והנתינה על הראש היא באחריות הכהן; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה י|נגעים יד י.]]}} [יב] "והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר" אם נתן – כפר, ואם לא נתן - לא כפר, דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר: שירי מצוה הן. בין שנתן בין שלא נתן - כפר, ומעלים עליו כאילו לא כפר {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:ספרא/חובה#פרק יט|לעיל חובה פרק יט ט.]]}} [יג] "ועשה הכהן את החטאת" - שיהיה כל מעשיה לשם חטאת. {{הע-שמאל|למצורע שנטהר יש שתי כפרות, ע"י שני הכהנים: אחת בדם ובשמן שניתנים על גופו, ואחת בקרבנות – ובמיוחד בקרבן החטאת, שנעשים במזבח.}} "ועשה הכהן את החטאת וכפר" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה", יכול יהיו כולם מעכבים אותו? תלמוד לומר "ועשה הכהן את החטאת וכפר" - מלמד שכפרה בחטאת. {{הע-שמאל|אם המצורע היה גם זב – אין די בקרבנות סיום הצרעת, ועליו להביא גם קרבנות זיבה.}} "וכפר על המטהר מטמאתו" - ולא מזובו. {{הע-שמאל|לכתחילה יש לשחוט את העולה רק לאחר זריקת הדם של החטאת, ולהקריב את איבריה לפני שמקריב את אמורי החטאת; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ב|זבחים י ב,]] וכן [[ביאור:ספרא/חובה#פרק ג|לעיל חובה פרק ג ג.]] אבל בדיעבד גם אם שחט את העולה לפני החטאת – כיפר. בניגוד לחטאת, ש"כל מעשיה לשם חטאת", העולה כשרה אפילו אם שחט אותה שלא לשם המצורע שהביאה; וראו [[ביאור:משנה זבחים פרק א|זבחים א א.]]}} "ואחר ישחט את העלה" - אחר המעשה הזה. "והעלה הכהן את העלה ואת המנחה" - אף על פי ששחטה שלא לשמו "והעלה הכהן את העולה... וכפר" - אף על פי שקדמה לחטאת. "והעלה הכהן את העולה" - מלמד שאיברי עולה קודמים לאימורי חטאת. {{הע-שמאל|ר' שמעון מסביר במשל נאה את הסיבה להקדמת שחיטת החטאת וזריקת דמה להקרבת העולה: החטאת מאפשרת להקריב את העולה, והיא דומה לפרקליט (שליח) שמרצה את המלך לקבל את הדורון, שהוא העולה.}} אמר ר' שמעון: חטאת דומה לפרקליט שנכנס לרצות; רצה הפרקליט - ונכנס הדורון. }} ===פרשה ד=== '''על ויקרא יד כא-לב''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|"דל" אינו פועל, שהעני יחסית לעשרו הקודם, אלא תואר , כלומר עני אוביקטיבית. "אין ידו משגת" – לא מפני שלא מצא קרבנות בשוק אלא מחמת הדלות שלו, שאין לו כסף. כך מסבירה הדרשה את הכפילות לכאורה בשני התארים.}} [א] "ואם דל הוא" - שומע אני דל איש פלוני ממה שהיה, שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים מנה? תלמוד לומר "ואין ידו משגת". אי "ואין ידו משגת", יש לו ואינו מוצא ליקח? תלמוד לומר "אם דל הוא". הא עד שיאמרו ב' כתובים, ואם לאו - לא שמענו. {{הע-שמאל|לעניין ערכים ראו [[ביאור:משנה ערכין פרק ד|ערכין ד א-ב.]] רבי מסביר שההבדל הוא במשמעות הנדר, וגם בערכין, אם היתה לנערך התחייבות מוגדרת, ובא אדם אחר ולקח על עצמו את ההתחייבות הזאת – הוא חייב בה.}} [ב] "הוא" - ולא נודריו. לפי שבערכים עני שהעריך את עשיר - נותן ערך עני, יכול אפילו עני שאמר 'קרבנו של מצורע זה עלי', והיה מצורע עשיר, יביא קרבן עני? תלמוד לומר: "הוא" - ולא נודריו. [ג] רבי אומר, אומר אני: אף בערכים כן! וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני? שאין העשיר חייב כלום. אבל עשיר שאמר 'ערכי עלי', ושמע עני ואמר 'מה שאמר זה עלי' - נותן ערך עשיר! אף זה, הואיל והוא חייב בשלש בהמות, ובקש איש זה לפטרו - לפיכך הוא מביא קרבן עשיר. {{הע-שמאל|אלו דברי ר' יהודה, שכיוון היה עשיר בזמן כלשהו – מביא קרבן עשיר; וראו [[ביאור:תוספתא/ערכין/ב#ז|תוספתא ערכין ב ז.]]}} עשיר והעני או עני והעשיר - נותן ערך עשיר. {{הע-שמאל|ר' נחמיה משווה בין קרבן המצורע לקרבן עולה ויורד, שבו הדל מביא שני עופות במקום העז לחטאת, וטוען שאלמלא נאמר שיביא רק כבש אחד לאשם, היה מקום לחייב מצורע דל גם בכבש לעולה, בנוסף לכבש האשם ולשני העופות. ר' עקיבא טוען שאין אפשרות לטעות כזאת, שהרי אחד משני העופות הוא עולה, וגם אם לא היה כתוב בפירוש שאינו צריך להביא כבש לעולה היינו יודעים זאת. אדרבה: היה מקום לטעות הפוכה – שקרבן שני העופות לבדו מספיק, כמו בקרבן עולה ויורד! הוא עצמו מציג טעות אפשרית אחרת, ומשווה את קרבן המצורע לערכין, שבהם משלם הדל כפי יכולתו, ואם הוא יכול להביא מעט יותר מהמינימום הוא חייב בכך. לעומת זאת כאן, גם אם העני יכול להביא שתי בהמות (אבל לא שלוש) – הוא חייב להביא רק אחת, שנאמר "כבש אחד".}} [ד] "ולקח כבש אחד אשם" מה תלמוד לומר "אחד"? זו שאל רבי עקיבא את ר' נחמיה: מה תלמוד לומר "אחד"? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד: מה מטמא מקדש, מביא שניים תחת אחת - אף זה, יביא שניים תחת אחת, והעולה תעלה חובה! אמר לו ר' עקיבא: ממקום שבאת! זה מביא מהשג יד, ומטמא מקדש מביא מהשג יד. מה מטמא מקדש, מביא שנים תחת כפרתו - אף זה, יביא שנים תחת כפרתו! אמר לו: אם לאו, מה אתה מקיימו? אמר לו: זה מביא מהשג יד, ובערכים מביא מהשג יד. מה בערכים, מביא כל השג ידו - אף זה, יביא כל השג ידו? תלמוד לומר "אחד". {{הע-שמאל|התנופה אינה מכפת, אלא זריקת הדם והשמן על המצורע ועל המזבח; אבל מצוות התנופה מוטלת על הכהן המכפר; והשוו לעיל פרק ג יב.}} [ה] "לתנופה לכפר" - וכי יש תנופה מכפרת? אם כן למה נאמר "לתנופה לכפר"? אלא ללמד שאם עשה לתנופה שירי מצוה - כאילו לא כפר. {{הע-שמאל|לדעת חכמים היחס בין כמויות הסולת והשמן הוא קבוע: לוג שמן לכל עישרון סולת. לדעת ר' נחמיה וראב"י כמות השמן קבועה ואילו כמות הסולת ניתנת לשינויים; וראו [[ביאור:משנה מנחות פרק ט#משנה ג|מנחות ט ג.]]}} "ועשרון סולת אחד" - מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג, כדברי חכמים. ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב: אפילו מנחה של ששים עשרון - אין לה אלא לוגה שנאמר "למנחה ולג שמן". {{הע-שמאל|קרבן המצורע העשיר מסייע לר' נחמיה וראב"י, שהרי שם כמות הסולת משולשת מבקרבן העני, ואילו כמות השמן זהה; וראו לעיל פרשה ג ב.}} [ו] "ולוג" מה תלמוד לומר? שהיה בדין שיביא שליש לוג: מה מצינו בעשיר, שהוא מביא שלשה עשרונים ומביא לוג אחד אף עני, שהוא מביא עשרון א' - יביא שליש לוג? תלמוד לומר "ולוג שמן". {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה כריתות פרק ב#משנה ד|כריתות ב ד,]] שגם קרבן היולדת, כמו קרבן המצורע וכמו קרבן המטמא מקדש - עולה ויורד לפי יכולתו הכלכלית של המביא; היולדת העניה מביאה שני עופות במקום כבש ועוף אחד, כלומר עוף אחד הוא במקום הכבש; גם מצורע עני מביא שני עופות במקום כבש העולה וכבשת החטאת, כלומר באותו יחס; אבל מטמא המקדש מביא שני עופות במקום כבשת חטאת אחת, ואם נדמה את המצורע אליו ולא ליולדת - יצטרך המצורע להביא ארבעה עופות. לכן הדגיש הפסוק "שתי תורים" - ולא ארבעה.}} "ושתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה. [ח] הלא דין הוא: זה מביא מהשג יד, ויולדת מביאה מהשג יד. מה יולדת, מביאה אחד תחת אחד - אף זה, יביא אחד תחת אחד! [ט] או כלך לדרך זה: זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד. מה מטמא מקדש - מביא שנים תחת אחד - אף זה, יביא שתים תחת א'! [י] נראה למי דומה: דנים מחוסר כפורים מן מחוסר כפורים, ואל יוכיח מטמא מקדש, שאינו מחוסר כפורים! או כלך לדרך זה: דנים קרבן שנוהג באיש כבאשה מקרבן שנוהג באיש כבאשה ואל יוכיח קרבן יולדת, שאינו נוהג באיש כבאשה! תלמוד לומר "שתי תרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, ואינו מביא ארבעה {{הע-שמאל|לפנינו שלוש דרשות על שלוש החזרות של הביטוי "אשר תשיג ידו": הראשונה (פיסקה יב) קובעת שגם מצורע עשיר, שהעני לפני שהתחיל טקס הטהרה שלו מביא קרבן עני; השניה (תחילת פיסקה יג) קובעת שאם בתחילת הטקס היה עשיר, והעני אחרי שהטקס התחיל – ממשיך בטקס כמו עני; השלישית (בהמשך פיסקה יג) קובעת שאם התחיל בטקס כעני – ישלים אותו כעני אפילו אם במהלך הטקס העשיר. הדרשות הללו מציבות חיץ בין דיני המצורע לבין דיני ערכין: לדברי ר' יהודה, [[ביאור:תוספתא/ערכין/ב#ז|בתוספתא ערכין ב ז,]] בענייני ערכין גם עשיר שהעני או עני שהעשיר נותנים ערכי עשירים; וראו עמדת ביניים [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה יא|בנגעים יד יא,]] שם תולה ר' יהודה את הגדרת העני והעשיר בשחיטת האשם, וגם עשיר שהעני במהלך הטקס משלים אותו כעשיר!}} [יא] "אשר תשיג ידו" (פסוק כב), "מאשר תשיג ידו" (פסוק ל), "את אשר תשיג ידו" (פסוק לא) [יב] "אשר תשיג ידו", מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יביא קרבן עני - בזמן שהוא עני מתחלתו. היה עשיר והעני, מנין? תלמוד לומר "אשר תשיג ידו" [יג] "מאשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמור כעני - בזמן שהתחיל בעני. הביא את אשמו עשיר והעני מנין? תלמוד לומר "מאשר תשיג ידו" "את אשר תשיג ידו" מה תלמוד לומר? שיכול אימתי אני אומר יגמר כעשיר - בזמן שהתחיל בעשיר. הביא אשמו עני והעשיר מנין? תלמוד לומר "את אשר תשיג ידו". {{הע-שמאל|"קרבנו" הוא החטאת, וכאן הדרשה היא לשיטת ר' שמעון במשנה שם, שהרגע הקובע הוא בשחיטת או מליקת החטאת: לדעת ר' שמעון אם עדיין לא מלק את החטאת והתעשר – אפילו לאחר שחיטת האשם – חייב להביא כבשים לעולה ולחטאת. אבל אם המצורע העשיר לאחר שנמלק העוף של החטאת אינו מביא כבש לעולה אלא משלים את הטקס כעני, וגם עולתו היא עוף.}} [יד] יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר, יגמר בעשיר? תלמוד לומר "את האחד חטאת ואת האחד עולה" - ממין חטאת תביא עולה. {{הע-שמאל|נסכי כבש האשם קודמים למליקת חטאת העוף; בניגוד [[ביאור:משנה זבחים פרק י#משנה ד|לזבחים י ד.]]}} "על המנחה" - שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף {{הע-שמאל|יולדת שהעשירה אחרי שנמלק עוף החטאת ולפני שנמלק עוף העולה - מחליפה את עוף העולה בכבש. הדרשה לומדת מ"זאת" ולא אחרת, וניתן גם לטעון שבקרבן היולדת העשירה ממילא יש רק עוף אחד.}} [טו] יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה - תגמר כעניה? תלמוד לומר "זאת" {{הע-שמאל|מיעוט אלטרנטיבי למיעוט היולדת בפיסקה הקודמת: עשיר שהביא קרבן עני לא יצא.}} [טז] "תורת אשר בו נגע צרעת" - מלמד שעני שהביא קרבן עשיר - יצא. יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא? תלמוד לומר "זאת". {{הע-שמאל|אם המצורע עצמו הוא קטן או עבד – האב או האדון חייב להביא את קרבנו, והקרבן הוא קרבן עני גם אם המשפחה עשירה. אבל הקרבן לאשתו מחושב כקרבן של הבעל עצמו לעניין העושר והעניות. אין אדם חייב בקרבנות המחייבים את גרושתו, שהרי בנוסח השובר שהאשה היתה נותנת לבעלה לאחר קבלת הכתובה היא פטרה אותו מחובותיה – אפילו אם התחייבה בהן לפני הגירושין; וראו גם [[ביאור:משנה נגעים פרק יד#משנה יב|נגעים יד יב.]]}} "תורת אשר בו נגע צרעת" מלמד שאדם מביא על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני - ומאכילו בזבחים. יכול אף ע"י אשתו יביא קרבן עני? תלמוד לומר "זאת", דברי ר' יהודה. אמר ר' יהודה: לפיכך אם פטרה - אינו חייב בה, שכן היא כותבת לו "ואחראין די אייתין לי עלך מן קדמת דנא". }} ===פרשה ה=== '''על ויקרא יד לד-לו''' {{ספרות חז"ל מנוקדת ומעוצבת| {{הע-שמאל|נגעי בתים אינם מטמאין אלא בא"י, שנאמר "כי תבואו" וכו'; לא בעמון ומואב שבעבר הירדן המזרחי; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ד|נגעים יב ד.]]}} [א] "כי תבואו" - יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" (ויקרא יט, ויקרא כג, ויקרא כה) - אל הארץ המיוחדת. [ב] יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" - ולא עמון ומואב. {{הע-שמאל|הגבלה נוספת – כרונולוגית: הנגעים אינם מטמאים לפני שעברו 14 שנות הכיבוש והחלוקה של א"י לשבטים ולבתי אבות, כלומר לקראת סוף ימי יהושע בן נון.}} [ג] "לאחוזה" - עד שיכבשו. מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו, חלקו לשבטים ולא חלקו לבתי אבות חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, יכול יהיו מטמאים בנגעים? תלמוד לומר "ובא אשר לו הבית" - עד שיהא כל אחד מכיר את שלו. {{הע-שמאל|ר' יהודה רומז לדרשה המופיעה ב[[ויקרא רבה יז ו]], שהנגעים נועדו להריסת הבתים וגילוי אוצרות מתחתיהם. ר' שמעון מבחין בין נגעי הבתים לנגעי אדם, שנגעי אדם מטמאים אותו אפילו אם נאנס ע"י אדם שעשה בו נגעי טומאה בלי רצונו; ראו [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק א|לעיל נגעים פרק א ב -]] ואילו נגעי בתים מטמאים רק אם נעשו בידי שמים. מבחינה זאת דומים נגעי הבתים לזבים ולא לשאר הנגעים; ואכן נגעי אדם מטמאים מיום שניתנה תורה ונגעי בתים מאוחר בהרבה.}} [ד] "ונתתי נגע צרעת" - אמר ר' יהודה: בשורה הוא להם, שבאים עליהם נגעים. ר' שמעון אומר: "ונתתי נגע צרעת" - פרט לנגעי אנסים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב|נגעים יב א:]] בית העלול להתנגע אינו בנוי על בסיס נייד, ולא על קורות אפקיות - אלא על האדמה, על עצים או על עמודים.}} "בבית ארץ" - פרט לבית בנוי בספינה ובאסכריא, ועל ארבע קורות. ולהביא את הבנוי על העצים ועל העמודים. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ד|נגעים יב ד.]] לדעת ר' יהודה יתכן נגע בירושלים אבל לא במקדש, וראו [[ביאור:תוספתא/נגעים/ו|תוספתא נגעים ו א.]] ר' ישמעאל לומד שגם בית של גוי בא"י אינו מיטמא בנגעים, כמו שגם בגדיו וגופו אינם מיטמאים; וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג|נגעים ג א,]] [[ביאור:משנה נגעים פרק יא|נגעים יא א]] [[ביאור:משנה נגעים פרק יב|ונגעים יב א.]]}} "אחוזתכם" - אחוזה מטמאה בנגעים, ואין ירושלים מטמאה בנגעים. ר' יהודה אומר: אני לא שמעתי, אלא מקום מקודש בלבד. [ו] ר' ישמעאל אומר: "אחוזתכם" מטמאים בנגעים, ואין אחוזת עכו"ם מטמאים בנגעים וכשם שאין אחוזתם מטמאים בנגעים - כך אין בגדיהם מטמאים בנגעים. {{הע-שמאל|אם בעל הבית מסוגל ואינו זקן או חולה – הוא חייב לבוא בעצמו אל הכהן ולהזמין אותו לראות את הנגע. הכהן גובה ממנו עדות מדוייקת ככל האפשר על צורת הנגע.}} [ז] "אשר לו הבית" - שלא ישלח ביד שליח. יכול אפילו זקן, אפילו חולה? תלמוד לומר "ובא". "והגיד לכהן" - ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. {{הע-שמאל|כאן מופיע הכלל המאשים את המנוגע באסונו בפעם הראשונה. הוא אינו מופיע במפורש במשנה, אלא רק ברמז – כינויו של בעל הבית "רשע" (ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ה|נגעים יב ה-ו.]]) רשב"א מוסיף סיבה נוספת לנגעים – לא רק לשון הרע אלא גם יהירות וגסות הרוח, כמו במקרה של המלך עוזיהו.}} "לאמר" - יאמר לו דברי כבושים: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע שנאמר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכי מה ענין זה לזה? אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. [ח] והלא דברים קל וחומר: ומה אם מרים, שדברה שלא בפניו של משה - כך מדבר גנאי של חברו בפניו - על אחת כמה וכמה! [ט] ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על גסות הרוח נגעים באים שכן מצינו בעוזיה שנאמר "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים ליהוה שמונים בני חיל ויעמדו על עזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עזיהו להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלהים ויזעף עזיהו, ובידו מקטרת להקטיר, ובזעפו עם הכהנים - והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת" {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ה|נגעים יב ה:]] גם ת"ח צריך נוכחות של כהן כדי לטמא את הבית.}} [י] נגע - מה תלמוד לומר "כנגע"? אפילו תלמיד חכם, ויודע שהיא נגע ודאי - לא יגזר ויאמר נגע נראה לי בבית אלא "כנגע נראה לי בבית". {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ב#משנה ג|נגעים ב ג.]] אמנם יש לפתוח את החלונות שבבית, אבל אין לקרוע בו חלונות נוספים או להדליק אור כדי לראות את הנגע, ואם אינם רואים בגלל האפילה – הבית טהור.}} [יא] "נראה לי" - ולא לאורי. מכאן אמרו: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. {{הע-שמאל|המילה "בבית" חוזרת שלוש פעמים: משתיים מרבים בית צבוע (בניגוד לבגדים) ועליה בבית דו קומתי, ומהשלישית ממעטים נגע שאינו בתוך הבית אלא מחוצה לו.}} "בבית" {{ממ|ויקרא|יד|לה}} - להביא את הצבוע. "בבית" (פסוק לו) - להביא את העליה. "בבית"(פסוק לז) - מתוך הוא מטמא, ואין מטמא מאחוריו. {{הע-שמאל|השוו לעיל פרשה א ט, [[ביאור:ספרא/נגעים#פרק טו|ולעיל נגעים פרק טו ד.]] פינוי הבית אינו חלק מהטקס.}} [יב] "וצוה הכהן ופנו" – הציווי – בכהן, והפינוי - בכל אדם. {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יב#משנה ה|נגעים יב ה.]] ר' שמעון רואה את זמן הפינוי כאמצעי להרויח זמן, אולי יתרפא בינתיים הנגע; ר' מאיר דורש שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ואפילו של הרשעים שבהם, (שוב מאשימים את המצורע בנגע), ואפילו על כלי חרס שאינם יקרים.}} "ופנו את הבית" - אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: עסק הוא לפינוי. אמר ר' מאיר: וכי {{ב|מה מיטמי לו?|מה נטמא לו}} אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו - מטבילם והם טהורים! על מה חסה תורה? {{ב|על כלי חרסו ועל פכו.|שאם נטמאו יש לשברם}} וכי מה מטמא בנגעים? הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים. אם כך חסה התורה על ממונו, הבזוי – קל וחומר על ממונו החביב! אם כך על ממונו – קל וחומר על נפש בניו ובנותיו! אם כך על רשע – קל וחומר על של צדיק! [יג] "בטרם יבא הכהן לראות את הנגע" - לראות את הפינוי {{הע-שמאל|ראו [[ביאור:משנה נגעים פרק יג#משנה ט|נגעים יג ט.]] הבגדים שלובש הנכנס לבית טמאים אם שהה שם זמן שיכול לסעוד בו – כלומר ליהנות מהשימוש בבית; אבל בגדים וכלים המונחים בבית או בידו של הנכנס טמאים מיד, שנאמר "ולא יטמא" וכו'.}} "ולא יטמא כל אשר בבית" מה תלמוד לומר? לפי שמצינו בנכנס לבית המנוגע, שאינו מטמא בגדים עד שישהא בכדי אכילת פרס יכול אפילו היו שם כלים מקופלים על כתפו, כלים מקופלים ומונחים בתוך הבית, יכול לא יהיו טמאים עד שישהו בכדי אכילת פרס? תלמוד לומר "ולא יטמא כל אשר בבית" - מיד. {{הע-שמאל|אם בעל הבית חתן או עולה לרגל – ממתינים ולא מטמאים את הבית במשך שבעת ימי המשתה או הרגל. וראו [[ביאור:משנה נגעים פרק ג#משנה ב|נגעים ג ב;]] וראו דעת ר' שמעון לעיל פיסקה יב.}} "ואחר כן" - אחרים כיוצא בהם. רבי אומר: אם ממתינים לדבר הרשות, לא ימתינו לדבר מצוה? וכמה הוא מצותו? נראה בחתן - נותנים ז' ימי משתה לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל - נותנים לו כל ימי הרגל. }} 24gq1ylfgfqfikoxanggflgokjewp9u 0 469814 1417328 1416540 2022-08-08T11:30:17Z OpenLawBot 8112 [1417327] wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), התשנ״ד–1994}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|ק״ת תשנ״ד, 885|תקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות)}}; {{ח:תיבה|תשנ״ה, 1582|[צ״ל: תיקון]}}; {{ח:תיבה|תשנ״ו, 1534|תיקון}}; {{ח:תיבה|תשנ״ח, 383|תיקון}}; {{ח:תיבה|תשנ״ט, 1144|תיקון}}; {{ח:תיבה|ס״ח תשס״ג, 392|חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו־2004)|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_299931.pdf}}, {{ח:תיבה|573|ת״ט}}; {{ח:תיבה|תשס״ה, 376|חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה)|https://fs.knesset.gov.il/16/law/16_lsr_301004.pdf}}; {{ח:תיבה|תשס״ז, 784|תיקון}}; {{ח:תיבה|תשס״ח, 342|תיקון}}, {{ח:תיבה|386|תיקון (תיקון)}}, {{ח:תיבה|1119|תיקון מס׳ 2}}, {{ח:תיבה|1614|תיקון מס׳ 3}}; {{ח:תיבה|תשס״ט, 1148|הוראת שעה}}; {{ח:תיבה|תש״ע, 458|תיקון}}, {{ח:תיבה|1315|תיקון מס׳ 2}}, {{ח:תיבה|1319|תיקון [תש״ע] (תיקון)}}; {{ח:תיבה|תשע״א, 119|תיקון}}, {{ח:תיבה|400|תיקון מס׳ 2}}, {{ח:תיבה|1073|תיקון מס׳ 3}}; {{ח:תיבה|תשע״ב, 451|תיקון}}, {{ח:תיבה|1634|הוראת שעה}}; {{ח:תיבה|תשע״ג, 312|תיקון}}, {{ח:תיבה|344|תיקון מס׳ 2}}, {{ח:תיבה|1431|הוראת שעה}}, {{ח:תיבה|1431|תיקון מס׳ 3}}; {{ח:תיבה|תשע״ד, 378|תיקון}}, {{ח:תיבה|1438|תיקון מס׳ 2}}, {{ח:תיבה|1649|תיקון מס׳ 3}}; {{ח:תיבה|תשע״ה, 505|תיקון}}, {{ח:תיבה|1311|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשע״ו, 425|תיקון}}, {{ח:תיבה|860|ת״ט}}; {{ח:תיבה|תשע״ז, 435|תיקון}}, {{ח:תיבה|1279|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשע״ח, 611|תיקון}}, {{ח:תיבה|2234|תיקון [צ״ל: מס׳ 2]}}; {{ח:תיבה|תשע״ט, 1661|תיקון}}, {{ח:תיבה|3450|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תש״ף, 271|תיקון}}, {{ח:תיבה|443|ת״ט}}, {{ח:תיבה|1664|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשפ״א, 294|הוראת שעה}}, {{ח:תיבה|1115|תיקון}}, {{ח:תיבה|3496|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשפ״ב, 1309|תיקון}}, {{ח:תיבה|3262|תיקון מס׳ 2}}. ''עדכון סכומים:'' {{ח:תיבה|תשס״ו, 1180|הודעה}}; {{ח:תיבה|תשס״ז, 434|הודעה}}, {{ח:תיבה|1052|הודעה מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשס״ח, 96|הודעה}}, {{ח:תיבה|1148|הודעה מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשס״ט, 315|הודעה}}, {{ח:תיבה|1141|הודעה מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תש״ע, 958|הודעה}}; {{ח:תיבה|תשע״ב, 1574|הודעה}}; {{ח:תיבה|תשע״ד, 1581|הודעה}}; {{ח:תיבה|תשע״ו, 1486|הודעה}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותה לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 112|סעיף 112}} {{ח:חיצוני|חוק המים|לחוק המים, התשי״ט–1959}} (להלן – החוק), ולאחר שקוימו הוראות {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 113|סעיף 113 לחוק}}, קובעת מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב כללים אלה: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:סעיף|1|הגדרות|תיקון: תשס״ז, תשס״ח־3, תש״ע, תש״ע־2, תשע״א־2, תשע״א־3, תשע״ו, תשע״ז־2, תשע״ח־2}} {{ח:ת}} בכללים אלה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”הממונה“, ”החברה“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק תאגידי מים וביוב#סעיף 2|בסעיף 2 לחוק תאגידי מים וביוב}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק תאגידי מים וביוב“ – {{ח:חיצוני|חוק תאגידי מים וביוב|חוק תאגידי מים וביוב, התשס״א–2001}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חברת מקורות“ – מקורות, חברת מים בע״מ, המספקת מים לפי רישיון הפקה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”יום התחילה“ – יום ט״ו בטבת התש״ע (1 בינואר 2010); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי ההתייעלות הכלכלית“ – {{ח:חיצוני|כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)|כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו־2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה), התשע״ה–2014}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי חישוב עלות“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש״ע–2009}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי מקורות“ – {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות), התשמ״ז–1987}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי תאגידים“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש״ע–2009}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי תנאים ברישיון“ – {{ח:חיצוני|כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)|כללי המים (קביעת תנאים ברישיון), התשע״ד–2014}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כמות מוכרת“ – כמות מוכרת ליחידת דיור כהגדרתה {{ח:חיצוני|כללי המים (קביעת כמות מוכרת)|בכללי המים (קביעת כמות מוכרת), התשע״ו–2016}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מע״מ“ – השיעור שקבע שר האוצר לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף#סעיף 2|סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף, התשל״ו–1976}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מ״ק“ – מטר מעוקב של מים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”רשות מקומית“ – {{ח:הערה|(הוחלפה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק מקומי“ – עיריה, מועצה מקומית לרבות מועצה אזורית, ועד מקומי, איגוד ערים, תאגיד או אגודה שיתופית המספקת מים לצרכניה, לרבות מי שפועל בתחומה, כולו או חלקו, לעניין הספקת מים, ולמעט חברה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק מקומי אחר“ – ספק מקומי שאינו ספק מקומי רשותי; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק מקומי רשותי“ – ספק מקומי שהוא עירייה או מועצה מקומית, למעט מועצה אזורית ומועצה מקומית תעשייתית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”צריכה אחרת“ – צריכה לכל מטרה או שימוש שלא פורטו לגביה תעריפים בכללים לאותו סוג ספק מקומי; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”צריכה בפועל“ – כמות המים שמדדה הרשות המקומית במד־המים של כל צרכן ושפורטה בחשבון המים שמקבל הצרכן, ולרבות צריכת מים משותפת; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”צרכן גדול“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)|בכללי תאגידים}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”גינה“ – {{ח:הערה|(נמחקה);}} {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”צריכת מים משותפת“ – הפרש הקריא של מד המים הראשי של הנכס, המותקן בגבול הנכס, ושל כלל הקריאים של מדי המים של כל יחידות הדיור או צרכני המים בנכס, הכל בהתאם לענין, לרבות מים לחימום, מים חמים, מים לגינון נוי ומים לכל שימוש אחר בנכס; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”צרכן עוסק“ – עוסק מורשה כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|בחוק מס ערך מוסף, התשל״ו–1975}} (להלן – חוק מע״מ), אשר הצריכה בפועל משויכת רק לעסקו; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ריבית פיגורים החשב הכללי“ – כמשמעותה בהודעה בדבר שיעורי ריבית החשב הכללי כפי שהיא מתפרסמת, מזמן לזמן, ברשומות; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ש״ח“ – שקלים חדשים; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”רשות הכבאות וההצלה“ ו”הנציב“ – כהגדרתם {{ח:חיצוני|חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה|בחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע״ב–2012}}. {{ח:סעיף|2|אספקת מים לפי תעריפים|תיקון: תשס״ז, תשס״ח־3, תש״ע, תשע״א־2, תשע״א־3, תשפ״ב־2}} {{ח:תת|(א)}} ספק מקומי לא יספק מים אלא לפי כללים אלה ולפי צריכה בפועל ולא ישית על צרכניו היטלי הפקה כמשמעותם {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 116|בסעיף 116 לחוק}}. {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור בסעיף קטן (א) – {{ח:תתת|(1)}} התעריפים המפורטים בכללים אלה לא יחולו לעניין המים המסופקים בידי ספק מקומי לחברת מקורות או לספק מקומי אחר; סופקו מים בידי ספק מקומי לחברת מקורות או לספק מקומי אחר ולא ניתנה לגביהם הוראה לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 35א|סעיף 35א לחוק}}, יהיה התעריף כפי שאישר מנהל הרשות הממשלתית ובלבד שנקבע כתנאי ברישיון ההפקה; כל עוד לא נקבע או אושר תעריף כאמור, יהיה התעריף, לחודש, התעריף הקבוע {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)|בכללי מקורות}}, לפי הכמויות, סוג המים והעניין – בתוספת התעריף הנקוב {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיף 4(3)(3.2)}} {{ח:פנימי|סעיף 5|ובסעיף 5(א) לכללים אלה}}; {{ח:תתת|(2)}} כללים אלה, למעט {{ח:פנימי|סעיף 4א|סעיפים 4א}} {{ח:פנימי|סעיף 4ב|ו־4ב}} ולמעט חיוב מרבי לצרכן, לא יחולו, לעניין המים המסופקים ביישוב מתוכנן כהגדרתו {{ח:חיצוני|כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)|בכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב), התשל״ו–1976}}; ואולם לבקשת ספק מקומי שהוא אגודה שיתופית, מועצת הרשות הממשלתית רשאית לקבוע תעריף אחר אם שוכנעה כי אין בתעריפים כאמור, להבטיח כי הספק ימלא את חובותיו למתן שירותי המים או הביוב, וזאת לא כתוצאה ממעשה או מחדל שלו; קביעת המועצה לפי סעיף זה תיעשה לאחר התייעצות עם רשם האגודות השיתופיות כמשמעותו {{ח:חיצוני|פקודת האגודות השיתופיות|בפקודת האגודות השיתופיות}} ולאחר שנתנה לצרכני הספק הזדמנות להשמיע את טענותיהם ותפורסם באתר האינטרנט של הרשות הממשלתית; לעניין פסקה זו, ”חיוב מרבי לצרכן“ – החיוב שישלם צרכן של ספק מקומי, שאינו עולה על מכפלת כמות המים שצרך בתעריפים הקבועים {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיפים 4(1.1)}} {{ח:פנימי|סעיף 4|ו־4(1.2)}}, לפי העניין. {{ח:תתת}} {{ח:הערה|(החל מיום 1.1.2023):}} כללים אלה, למעט {{ח:פנימי|סעיף 4א|סעיפים 4א}} {{ח:פנימי|סעיף 4ב|ו־4ב}} ולמעט חיוב מרבי לצרכן, לא יחולו, לעניין המים המסופקים ביישוב מתוכנן כהגדרתו {{ח:חיצוני|כללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)|בכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב)}} שהוא אגודה שיתופית שרשם האגודות השיתופיות, כמשמעותו {{ח:חיצוני|פקודת האגודות השיתופיות|בפקודת האגודות השיתופיות}}, סיווג לפי {{ח:חיצוני|פקודת האגודות השיתופיות|הפקודה האמורה}} כקיבוץ שיתופי; ואולם מועצת הרשות הממשלתית רשאית לקבוע תעריף אחר אם שוכנעה כי אין בתעריפים כאמור, להבטיח כי הספק ימלא את חובותיו למתן שירותי המים או הביוב, וזאת לא כתוצאה ממעשה או מחדל שלו; קביעת המועצה לפי סעיף זה תיעשה לאחר התייעצות עם רשם האגודות השיתופיות כמשמעותו {{ח:חיצוני|פקודת האגודות השיתופיות|בפקודת האגודות השיתופיות}} ולאחר שנתנה לצרכני הספק הזדמנות להשמיע את טענותיהם ותפורסם באתר האינטרנט של הרשות הממשלתית; לעניין פסקה זו, ”חיוב מרבי לצרכן“ – החיוב שישלם צרכן של ספק מקומי, שאינו עולה על מכפלת כמות המים שצרך בתעריפים הקבועים {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיפים 4(1.1)}} {{ח:פנימי|סעיף 4|ו־4(1.2)}}, לפי העניין. {{ח:סעיף|2א|ריבית פיגורים|תיקון: תש״ע, תש״ע־2, תשע״ז, תשע״ז־2}} {{ח:תת|(א)}} בסעיף זה – {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”מועד החיוב“ – היום הראשון שלאחר תום התקופה שנקבעה לתשלום החיוב בהודעת החיוב ששלח הספק המקומי ובלבד שתקופה זו לא תקצר מ־15 ימים מיום משלוח הודעת החיוב. {{ח:תת|(ב)}} לא שולם תשלום המגיע לספק המקומי עד מועד החיוב, ישולם התשלום בתוספת ריבית כאמור {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה)#סעיף 31|בסעיף 31 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע״א–2011}}, ממועד החיוב עד לתשלומו בפועל. {{ח:סעיף|2ב|החזר תשלומי יתר|תיקון: תש״ע־2}} {{ח:תת|(א)}} בסעיף זה – {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”היום הקובע“ – האחד בחודש בכל אחד מחודשי השנה; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”הודעת הצרכן“ – הודעת הצרכן, בכתב, לספק המקומי על חיובו בתשלום יתר, בצירוף מסמכים המאמתים את הודעתו, ככל שנדרש לפי נסיבות העניין; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”מדד“ – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”מועד ההחזר“ – היום הראשון שלאחר תום 30 ימים מיום הודעת הצרכן; {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”תשלום יתר“ – תשלום ששילם צרכן לספק מקומי לפי הודעת החיוב, בלא שחב בו, או יתר תשלום כאמור ששילם על סכום שהוא חב בו. {{ח:תת|(ב)}} שילם צרכן תשלום יתר יחזיר לו הספק המקומי את התשלום בהקדם באמצעות תשלומו בפועל או על ידי קיזוזו בהודעת החיוב הקרובה לכל המאוחר. {{ח:תת|(ג)}} הספק המקומי יחזיר את תשלום היתר בתוספת הפרשים לפי שיעור העלייה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו ובלבד שסך התשלום כאמור לא יפחת מתשלום היתר. {{ח:תת|(ד)}} לא הוחזר תשלום היתר עד מועד ההחזר או על ידי זיכויו בהודעת החיוב הקרובה שלאחר הודעת הצרכן, לפי המאוחר, יחזיר הספק המקומי את התשלום שהצטבר כאמור בסעיף קטן (ג) ממועד החזר, בצירוף ריבית פיגורים ממועד ההחזר עד יום החזרתו בפועל. {{ח:סעיף|3|מס ערך מוסף|תיקון: תשס״ז, תש״ע, תש״ע־2, תשע״ז}} {{ח:תת|(א)}} למעט אם נקבע אחרת התעריפים הנקובים בכללים אלה כוללים מס ערך מוסף כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|בחוק מע״מ}}, ככל שחל חיוב במס ערך מוסף לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|חוק מע״מ}}; נקבעו תעריפים לפי כללים אלה בדרך של הפניה לתעריפים שאינם נקובים או רכיבים בתעריפים, הקבועים בדבר חקיקה אחר, ייווסף להם סכום בגובה המע״מ, ככל שלא נכלל שם חיוב במע״מ. {{ח:תת|(ב)}} בכפוף לאמור בסעיף קטן (א), מוסד ללא כוונת רווח לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|חוק מע״מ}}, המספק מים לצרכן עוסק או הפטור ממע״מ לפי {{ח:חיצוני|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות במסים)|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות במסים), התשמ״ה–1985}}, יפחית מכל תעריף הנקוב בכללים אלה, לגבי כמות המים שהוא מספק לצרכן כאמור, סכום בגובה רכיב המע״מ. {{ח:סעיף|3א|תעריפי ספק מקומי רשותי|תיקון: תשע״ו, תשע״ז, תשע״ח, תשע״ח־2, תשע״ט, תשע״ט־2, תש״ף, תש״ף־2, תשפ״א־3}} {{ח:ת}} התעריף לכל מ״ק מים בעד שירותי מים ושירותי ביוב שמספק ספק מקומי רשותי יהיה כמפורט להלן: {{ח:תת|(1)}} בעד צריכה ביתית המחויבת בשירותי מים ובשירותי ביוב, לכל יחידת דיור – {{ח:תתת|(א)}} בעד הכמות המוכרת – התעריף הנקוב {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#סעיף 3|בסעיף 3(1)(א) לכללי תאגידים}} בתוספת סכום בגובה רכיב המע״מ; {{ח:תתת|(ב)}} בעד כל כמות מעבר לכמות המוכרת – התעריף הנקוב {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#סעיף 3|בסעיף 3(1)(ב) לכללי תאגידים}} בתוספת סכום בגובה רכיב המע״מ; {{ח:תת|(2)}} בעד צריכה אחרת המחויבת בשירותי מים ובשירותי ביוב – {{ח:תתת|(א)}} לצרכן המחויב בשירותי מים ובשירותי ביוב – התעריף הנקוב בפסקה (1)(ב); {{ח:תתת|(ב)}} לצרכן גדול המחויב בשירותי מים ובשירותי ביוב – לפי פסקה (א), בהפחתה של 1 ש״ח בתוספת מע״מ בעד כל כמות מעבר ל־15,000 מ״ק ועד 250,000 מ״ק בשנה, ובהפחתה של 1.25 ש״ח למ״ק בעד כל כמות מעבר ל־250,000 מ״ק בשנה, בין שכמות זו נצרכה במד בודד ובין בכמה מדים באותו מתחם; {{ח:תת|(2א)}} {{ח:הערה|[צ״ל: לצרכן המחויב בשירותי מים ובשירותי ביוב, שמתקיימים בו התנאים המזכים בהפחתת כמויות ביוב לפי {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)#סעיף 3|סעיף 3 לכללי חישוב עלות}}, בשינויים המחויבים -]}} {{ח:תתת|(א)}} בעד שירותי מים וביוב – מכפלת כמות המים המוזרמת לביוב, במ״ק, לפי {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)#סעיף 3|סעיף 3 לכללי חישוב עלות}}, בחלוקה ל־7.0 ובמכפלת התעריף לשירותי מים וביוב לפי פסקה (1)(ב), ולצרכן גדול – בהפחתה של 1 ש״ח למ״ק בעד כל כמות מעבר ל־15,000 מ״ק ועד 250,000 מ״ק בשנה, ובהפחתה של 1.25 ש״ח למ״ק בעד כל כמות מעבר ל־250,000 מ״ק בשנה, בין שכמות זו נצרכה במד בודד ובין בכמה מדים באותו מתחם; {{ח:תתת|(ב)}} בעד שירותי המים – בעד כמות המים המהווה את ההפרש שבין כמות המים שנצרכה לבין הכמות שחויבה בתעריף מים וביוב לפי פסקת משנה (א), התעריף הקבוע כ־R2 {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)|בכללי מקורות}}, ולצרכן גדול – בהפחתה של 0.7 ש״ח בתוספת מע״מ בעד כל כמות מעבר ל־15,000 מ״ק ועד 250,000 מ״ק בשנה, ובהפחתה של 0.95 ש״ח למ״ק בעד כל כמות מעבר ל־250,000 מ״ק בשנה, בין שכמות זו נצרכה במד בודד ובין בכמה מדים באותו מתחם; {{ח:תת|(3)}} {{ח:הערה|(נמחקה);}} {{ח:תת|(4)}} לצרכן שלא הונחה בסמוך לנכסו תשתית ביוב המאפשרת את התחברותו למערכת ביוב, למעט למטרת חקלאות – {{ח:תתת|(א)}} בעד הכמות המוכרת – התעריף הנקוב {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיף 4(1)(1.1)}}; {{ח:תתת|(ב)}} בעד כל כמות מעבר לכמות המוכרת – התעריף הנקוב {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיף 4(1)(1.2)}} {{ח:פנימי|סעיף 4|או 4(1)(1.2)}}, לפי העניין; {{ח:תת|(5)}} בעד צריכה ביתית וצריכה אחרת המחויבת בשירותי ביוב בלבד ובעד מי תהום שהוזרמו למערכת הביוב – תעריף הביוב שנקבע לספק המקומי הרשותי לפי {{ח:חיצוני|כללי ההתייעלות הכלכלית (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)#פרק ד|פרק ד לכללי ההתייעלות הכלכלית}}, ולצרכן גדול – התעריף האמור בהפחתה של 0.3 ש״ח בתוספת מע״מ בעד כל כמות מעבר ל־15,000 מ״ק בשנה; כמות המים המחויבת בשירותי ביוב תהיה לפי {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)#סעיף 3|סעיף 3(ה1) לכללי חישוב עלות}}, לפי העניין; {{ח:תת|(6)}} בעד מים שפירים לבתי חולים, בתי מרחץ ומקוואות – התעריף הנקוב {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיף 4(2)}}, ויחול {{ח:פנימי|סעיף 4|הסעיף האמור}}; {{ח:תת|(7)}} בעד מים למטרת חקלאות – התעריף הנקוב {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיף 4(3)}}, ויחול {{ח:פנימי|סעיף 4|הסעיף האמור}}; {{ח:תת|(8)}} בעד צריכת מים שהרכבם מונע שימוש בהם כמי שתייה ומנהל הרשות הממשלתית אישר שהם מים מאיכות נחותה, מים מליחים, מי קולחים שאושרו לצריכה או מי שפד״ן – התעריף הנקוב {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיף 4(1)(1.3)}}, ויחול {{ח:פנימי|סעיף 4|הסעיף האמור}}; {{ח:תת|(9)}} על צרכן של ספק מקומי רשותי יחול {{ח:פנימי|סעיף 4|סעיף 4(5) ו־(6) לכללים}}. {{ח:סעיף|4|תעריפי ספק מקומי אחר|תיקון: תשנ״ה, תשנ״ו, תשנ״ח, תשנ״ט, ס״ח תשס״ג, ס״ח תשס״ה, [הודעות], תשס״ז, תשס״ח, תשס״ח־3, תשס״ח־4, תשס״ט, תש״ע, תש״ע־2, תש״ע־3, תשע״א, תשע״א־2, תשע״א־3, תשע״ב, תשע״ג־2, תשע״ג־4, תשע״ד, תשע״ד־2, תשע״ה, תשע״ה־2, תשע״ו, תשע״ז, תשע״ז־2, תשע״ח, תשע״ח־2, תשע״ט, תשע״ט־2, תש״ף, תש״ף־3, תשפ״א, תשפ״א־2, תשפ״א־3, תשפ״ב, תשפ״ב־2}} {{ח:ת}} התעריפים לכל מ״ק מים שמספק ספק מקומי אחר יהיו כמפורט להלן: {{ח:תת|(1)}} בעד צריכה אחרת – {{ח:תתת|(1.1)}} בעד כל כמות שעד לכמות מוכרת – הסכום בשקלים חדשים שהוא צירוף הסכום הנקוב {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)#סעיף 7|בסעיף (7)(3)(ב)(3.1.1.1) לכללי מקורות}} בתוספת – 2.936 שקלים חדשים למ״ק; {{ח:תתת|(1.2)}} בעד כל כמות שמעבר לכמות המוכרת – הסכום בשקלים חדשים שהוא צירוף הסכום הנקוב {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)#סעיף 7|בסעיף (7)(3)(ב)(3.1.1.2) לכללי מקורות}} בתוספת – 3.880 שקלים חדשים למ״ק; {{ח:תתת|(1.2א)}} על אף האמור בפסקת משנה (1.2), בעד כל כמות שמעבר לכמות המוכרת, ומעבר ל־15,000 מ״ק ועד 250,000 מ״ק לשנה שסופקו דרך מד־מים בודד – התעריף המתקבל בפסקת משנה (1.2) בהפחתה של 0.819 ש״ח למ״ק, ובעד כל כמות מעבר ל־250,000 מ״ק בשנה – בהפחתה של 1.112 ש״ח למ״ק, בין שכמות זו נצרכה במד בודד ובין בכמה מדים באותו מתחם; {{ח:תתת|(1.2ב)}} על אף האמור בפסקאות משנה (1.2) ו־(1.2א), בעד מים שסופקו להשקיית גנים ציבוריים ברשות מקומית זכאית כהגדרת מונחים אלה {{ח:חיצוני|כללי המים (קביעת תנאים ברישיון)|בכללי תנאים ברישיון}} – 7.852 ש״ח למ״ק; {{ח:תתת|(1.3)}} על אף האמור בפסקאות משנה (1.1) עד (1.2ב) – {{ח:תתתת|(א)}} מים שהרכבם מונע שימוש בהם כמי שתייה ומנהל הרשות הממשלתית אישר שהם מים מאיכות נחותה, מים מליחים, מי קולחים שאושרו לצריכה או מי שפד״ן – תעריף הגבוה ב־10% מהתעריפים הנקובים {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)#סעיף 7|בסעיף 7(3)(ב)(3.2) לכללי מקורות}}, לפי העניין; {{ח:תתתת|(ב)}} הוראות אלה לא יחולו באזורים, שבהם ראה מנהל הרשות הממשלתית, כי השימוש במים נחותים, במים מליחים או במי קולחים לרבות מי שפד״ן, עלול לזהם מקורות מים; {{ח:תתתת|(ג)}} קביעת תכולת הכלורידים לעניין תעריף המים המליחים כאמור בפסקת משנה (א), המסופקים לספק המקומי מספק שאינו חברת מקורות או המופקים על ידו, תיעשה כמפורט {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)#סעיף 7|{{ח:הערה|בסעיף}} 7(3)(ב)(3.2)(7) לכללי מקורות}}, בשינויים המחויבים; {{ח:תתתת|(ד)}} תעריף לכמות מים נחרגת – {{ח:תתתתת|(1)}} בשיעור שאינו עולה על 8% – 125% מהתעריף שהיה צריך לשלם אלמלא היתה חריגה; {{ח:תתתתת|(2)}} בשיעור שעולה על 8% – 150% מהתעריף שהיה צריך לשלם אלמלא היתה חריגה; {{ח:תתת|(1.4)}} {{ח:הערה|(נמחקה);}} {{ח:תת|(2)}} בעד בתי חולים, בתי מרחץ ומקוואות – לכמות שעד לכמות האמורה בפסקאות משנה (א) ו־(ב) ושאושרה לפי פסקאות משנה (ג) או (ד) לפי העניין – 3.322 שקלים חדשים למטר מעוקב – {{ח:תתת|(א)}} לבית מרחץ ומקווה המתפרסם ברשימת מקוואות הטהרה של המשרד לשירותי דת – לכל כמות מים ובלבד שהתקיימו כל אלה: {{ח:תתתת|(1)}} נציג ספק המים, בדק ואישר בכתב, כי כל המים מסופקים לו במד־מים נפרד; {{ח:תתתת|(2)}} מורשה החתימה אישר בתצהיר כי המים המסופקים לו משמשים למטרה זו בלבד; {{ח:תתתת|(3)}} מהנדס מים אישר בכתב כי הותקנו בו אבזרים חוסכי מים; נמצא כי כל מכלי הדחה הם דו־כמותיים וכי בפתח כל קבועת שרברבות מותקנים וסתים ומגבילי ספיקה, יראו בכך כהתקנת אבזרים חוסכי מים לעניין פסקה זו; {{ח:תתת|(ב)}} לבית חולים אחד מאלה: {{ח:תתתת|(1)}} לכל כמות מים שנמדדה ברשת מים נפרדת המספקת מים רק לשימושים רפואיים ובלבד שהתקיימו כל אלה: {{ח:תתתתת|(א)}} אושר בידי מהנדס מים כי בבית החולים מותקנת רשת מים נפרדת כאמור; {{ח:תתתתת|(ב)}} מורשה החתימה אישר בתצהיר כי המים לשימושים רפואיים מסופקים ברשת הנפרדת ומשמשים למטרה זו בלבד; {{ח:תתתת|(2)}} לא קיימת בבית החולים או לא אושר קיומה של רשת נפרדת כאמור – הכמות המתקבלת ממכפלת מספר מיטות האשפוז, לפי תעודת רישום בית חולים המתפרסמת על ידי האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות, בשנה מסוימת, ב־15 מטרים מעוקבים לחודש (להלן – הכמות המחושבת); {{ח:תתת|(ג)}} בית מרחץ או מקווה יגיש לספק המים, ב־1 באוקטובר, אחת לשנתיים, את האישורים הנדרשים לפי פסקת משנה (א), הוגשו האישורים כאמור תבוצע האספקה, בתקופה העוקבת, בידי ספק המים בהתאם לתעריפים ולכמויות בסעיף זה; לא הוגשו אישורים כאמור או מצא ספק המים כי בית המרחץ או המקווה פועלים בניגוד למוצהר, יראה בכמות שסופקה כמים שמעבר לכמות מוכרת; {{ח:תתת|(ד)}} בית חולים יגיש לספק המים, אישורים כאמור בפסקת משנה (ב)(1) או את הכמות המתקבלת לפי פסקת משנה (ב)(2), לפי העניין; ב־1 בנובמבר, אחת לשנתיים, יעביר ספק המים את האישורים וכמויות המחושבות בפירוט לפי בתי החולים, לרשות הממשלתית; הרשות הממשלתית תאשר לספק המים את הכמות לאספקה לפי פסקאות משנה (ב)(1) או (ב)(2), כולה או חלקה, לפי העניין, לגבי התקופה העוקבת; לא הוגשו אישורים או כמות מחושבת כאמור או נמצא כי בית חולים פועל בניגוד למוצהר יראה ספק המים בכמות שסופקה כמים שמעבר לכמות מוכרת; {{ח:תת|(3)}} למטרת חקלאות – {{ח:תתת|(3.1)}} למעט אם נאמר אחרת, תעריפים לפי פסקת משנה זו אינם חלים על אספקת מים למטרת חקלאות; ואולם בוצעה האספקה למטרת חקלאות בתחום עירייה, או מועצה מקומית יהיו התעריפים – לכל כמות מוקצית ולכל כמות נחרגת, הקבועים {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)|בכללי מקורות}}, לפי התעריפים, הכמויות וסוג המים כאמור {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפים למים המסופקים מאת מקורות)#סעיף 7|בסעיף 7(1) באותם כללים}}, ולפי העניין; {{ח:תתת|(3.2)}} ספק מקומי כאמור בפסקת משנה (3.1) יגבה, נוסף על האמור בפסקת משנה (3.1) ולמעט באספקת קולחין ממקור עצמי, תעריף חלוקת מים בשיעור של 0.257 שקלים חדשים למ״ק; {{ח:תת|(4)}} {{ח:הערה|(בוטלה).}} {{ח:תת|(5)}} '''צריכה משותפת וחיוב בעבור נזילה סמויה''' {{ח:תתת|5.1}} קיימת בנכס צריכת מים משותפת, היא תחולק בידי הספק המקומי כדלקמן: {{ח:תתת}} בנכס המשמש למגורים בלבד – בחלוקה שווה לפי מספר יחידות הדיור בנכס; {{ח:תתת}} בנכס אחר – לפי היחס שבין כמות המים שרשם מד־המים המשמש כל צרכן בנפרד, לבין הכמות הכוללת של המים שרשמו כל מד־המים הנפרדים בנכס; {{ח:תתת}} במקרים שבהם לא ניתן לפעול כאמור לעיל – לפי חלוקה אחרת שתוסכם בין הספק המקומי לבין כל הצרכנים בנכס, או באין הסכמה כאמור – לפי חלוקה אחרת, הנראית לספק המקומי כסבירה והולמת בנסיבות העניין. {{ח:תתת|5.2}} צריכת המים המשותפת שנתקבלה לאחר החלוקה, כאמור בפסקה 5.1, תיווסף לצריכה הביתית או הצריכה למטרה האחרת, לה משמשים המים בנכס; {{ח:תתת|(5.3)}} נתגלתה בנכס נזילה סמויה של מים ברשת הפרטית של הנכס, יעריך הספק המקומי את הצריכה הממוצעת בנכס בתקופה המקבילה בשנה הקודמת או במשך השנה השוטפת, על פי החלטת הספק המקומי (להלן – הצריכה הממוצעת); בעד הצריכה הממוצעת ישולמו התעריפים כמפורט בכללים אלה; בעד מים שכתוצאה מהנזילה הסמויה, לא נעשה בהם שימוש מעבר לצריכה הממוצעת, ולצרכן ביתי – עד 100 מטרים מעוקבים מעל אותה כמות; ישולם התעריף הקבוע בעד כמות מוכרת לצריכה ביתית לפי {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#סעיף 3|סעיף 3(1)(א) לכללי תאגידים}} ובלבד שאם סופקו בידי ספק שהוא מלכ״ר כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|בחוק מס ערך מוסף, התשל״ו–1975}} (להלן בסעיף זה – מלכ״ר) – בתוספת רכיב בגובה שיעור המע״מ ולצרכן ביתי מעבר לכמות שהוכרה כנזילה מעבר לכמות שמעבר ל־100 מטרים מעוקבים מעל הכמות הממוצעת – תעריף בסכום 1 ש״ח למטר מעוקב ובלבד שאם סופקו בידי ספק שהוא מלכ״ר – בתוספת רכיב בגובה שיעור המע״מ; הספק המקומי יתנה חיוב כאמור בהמצאת הוכחה על תיקון הנזילה הסמויה ויגביל את החיוב כאמור לשתי תקופות חשבון בלבד. {{ח:תת|(6)}} צרכן יחויב בעד 1.5 מ״ק מים לתקופה של חודש, גם אם צרך פחות מן הכמות האמורה באותה תקופה, לפי התעריף שהיה עליו לשלם בעד כמות זו. {{ח:סעיף|4א||תיקון: תש״ע, תש״ע־2, תשע״א־3, תשע״ד־3, תשע״ה־2}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|4ב||תיקון: תש״ע, תש״ע־2, תשע״א־3, תשע״ב, תשע״ג, תשע״ה, תשע״ה־2}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|4ג|תעריפים בעד מים המשמשים לשירותי כבאות והצלה|תיקון: תשע״ח־2, תשע״ט}} {{ח:ת}} בלי לגרוע מהחיוב בעד שירותי מים וביוב שמספק ספק מקומי לתחנות כיבוי אש, ספק מקומי רשותי או ספק מקומי אחר יחייב את רשות הכבאות וההצלה בתעריף הקבוע {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיף 4(1)(1.2)}}, לפי העניין – {{ח:תת|(1)}} בעד מים שסיפק לאתרי מילוי כבאיות – לפי כמות המים שנמדדה; {{ח:תת|(2)}} בעד מים שצרכה רשות הכבאות וההצלה בלא מדידה, בכל שנה – כמות מים השווה למכפלה של 0.05 מ״ק במספר הנפשות בתחומו או בתחום הרשות המקומית שבתחומה הוא פועל, לפי העניין, לפי הרשום ברשימת היישובים, אוכלוסייתם וסמליהם, שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העדכני ליום שקדם למשלוח הודעת החיוב; {{ח:תת|(3)}} בעד מים שצרכה רשות הכבאות וההצלה במקרים שמנהל הרשות, בהתייעצות עם הנציב, הגדיר כאירועי כבאות חריגים – לפי אומדן של הספק המקומי שאישר הממונה. {{ח:סעיף|5|אחזקת מערכות מים או ביוב|תיקון: תשנ״ה, תשנ״ו, תשנ״ח, תשנ״ט, תשס״ז, תש״ע, תש״ע־2, תשע״א־2, תשע״א־3, תשע״ב, תשע״ג־2, תשע״ד, תשע״ה, תשע״ה־2, תשע״ו, תשע״ז, תשע״ז־2, תשע״ח, תשע״ח־2, תשע״ט, תשע״ט־2, תש״ף, תש״ף־3, תשפ״א־2, תשפ״א־3, תשפ״ב, תשפ״ב־2}} {{ח:תת|(א)}} ספק מקומי שלא הקים חברה ושחלות עליו הוראות {{ח:חיצוני|חוק תאגידי מים וביוב#סעיף 6א|סעיף 6א לחוק תאגידי מים וביוב}}, לרבות מי שבא במקומו לאספקת המים בתחומו ולמעט מועצה מקומית תעשייתית, יגבה מצרכניו נוסף על התעריפים הנקובים בכללים אלה, לגבי מים לחקלאות – 0.096 שקלים חדשים למ״ק, בעד השקעות למטרת שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים או ביוב. {{ח:תת|(ב)}} ספק מקומי שחלות עליו הוראות {{ח:חיצוני|חוק תאגידי מים וביוב#סעיף 6א|סעיף 6א לחוק תאגידי מים וביוב}} ואינו חברה, לרבות מי שבא במקומו לאספקת המים בתחומו ולמעט מועצה מקומית תעשייתית, המפיק מים בעצמו, יעביר בעד מים שהפיק, בתום כל רבעון – בניכוי פחת בשיעור של 8% – אם הוא ספק מקומי רשותי – 0.834 ש״ח למ״ק, ואם הוא ספק מקומי אחר – 0.314 ש״ח למ״ק – לכל המטרות והשימושים, למעט חקלאות, בתי חולים ובתי מרחץ, וכן את הסכומים שעליו לגבות כאמור בסעיף קטן (א) בעד השקעות למטרת שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים או ביוב לחשבון נפרד שבבעלותו, ולא ישעבד או ימחה כספים אלה, לא ייתן זכות קיזוז לגביהם ולא יעשה כל שימוש בכספים כאמור; עם הקמתה של חברה בתחומי הספק המקומי שהפקיד את הסכומים כאמור, יעביר לה הספק המקומי, על פי הוראת הממונה ובמועד שיורה, את סכום הכספים כאמור, בתוספת ריבית; לעניין זה, ”ריבית“ – ריבית חשב כללי כמשמעותה בהודעה בדבר שיעורי ריבית החשב הכללי כפי שמתפרסמת, מזמן לזמן, ברשומות ובהפחתה של 1.25%. {{ח:תת|(ב1)}} על אף האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הממונה, באישור מועצת הרשות הממשלתית, לאשר לספק מקומי לעשות שימוש בכספים המועברים לפי סעיף קטן (ב), בתנאים ולתקופה שיורה. {{ח:תת|(ב2)}} הוראה כאמור בסעיף קטן (ב1) תינתן בשים לב למצב משק המים והביוב בתחום הספק האמור, וליעילות ניהול משק המים והביוב בידי אותו ספק, ובהתקיים התנאים האלה: {{ח:תתת|(1)}} אם הספק הוא עירייה או מועצה מקומית, ההפחתה או ההעברה התבקשו בשל השקעות במערכות המים או הביוב בתחומו, והממונה נוכח לדעת כי יש הכרח או דחיפות בביצוען; {{ח:תתת|(2)}} אם הספק הוא אגודה שיתופית – לאחר שקוימה היוועצות עם רשם האגודות השיתופיות, כמשמעותו {{ח:חיצוני|פקודת האגודות השיתופיות#סעיף 3|בסעיף 3 לפקודת האגודות השיתופיות}}. {{ח:תת|(ג)}} ספק מקומי שלא מנוי בסעיף קטן (א), יעביר בעד מים שסיפק, לרבות לצריכה עצמית, בתום כל רבעון, סכום של 0.462 שקלים חדשים למ״ק לכל המטרות והשימושים, למעט חקלאות, בתי חולים ובתי מרחץ, לחשבון בנק נפרד שבבעלותו, שישמש בעד השקעות למטרת שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים או ביוב בתחומו; ספק מקומי כאמור, לא יעשה כל שימוש בכספים כאמור שלא למטרה שנועדו לה, לא ישעבד או ימחה כספים אלה ולא ייתן זכות קיזוז לגביהם, אלא אם כן השעבוד, ההמחאה או זכות הקיזוז משמשים למטרה שנועדו לה הכספים שהפקיד בחשבונו. {{ח:תת|(ד)}} אין בגביית תשלומים בעבור הקרן לפי סעיף זה כדי לבטל תשלומים אחרים בעבור שירותי מים או ביוב שאותם גובה הספק המקומי כדין. {{ח:תת|(ה)}} ספק מקומי הגובה תשלומים בעד שירותי מים או ביוב יעביר את הכספים שגבה לחשבון נפרד ויחול לגבי ניהול הכספים בחשבון סעיף קטן (ג); לעניין זה, ”חשבון נפרד“ – חשבון בנק נפרד לכל סוג תשלום בעד השירותים כאמור או חשבון בנק לכל התשלומים יחדיו, ובלבד שכל סוג תשלום ינוהל בחשבון נפרד בחשבון הבנק. {{ח:סעיף|6|גביה על פי קריאת מדי מים|תיקון: תשס״ז, תש״ע}} {{ח:תת|(א)}} ספק מקומי יגבה את התעריפים המפורטים בכללים אלה אך ורק על פי קריא מדי מים, שנעשה אחת לחודשיים לפחות בהתאם {{ח:חיצוני|תקנות מדידת מים (מדי מים)|לתקנות מדידת מים (מדי מים), התשמ״ח–1988}}, ובסמוך למתן הודעה לצרכנים על תצרוכת המים שלהם כאמור {{ח:חיצוני|תקנות מדידת מים (מדי מים)|באותן תקנות}} אחת לחודשיים לפחות (להלן – ההודעה לצרכנים); לא יגבה ספק מקומי תעריפי מים לפי כללים אלה בכל דרך אחרת. {{ח:תת|(ב)}} חל שינוי בתעריפי המים בתוך תקופת הצריכה שאליה מתייחסת ההודעה לצרכנים, יראו את הצריכה כאילו התחלקה באופן שווה לכל יום בתקופת הצריכה, כאמור, והצרכן יחויב לשלם את התעריף הקודם בעד הימים שלפני יום השינוי ואת התעריף החדש בעד הימים למן יום השינוי. {{ח:סעיף|6א|פרסום תעריפים|תיקון: תש״ע־2, תשע״ד}} {{ח:תת|(א)}} מנהל הרשות הממשלתית יפרסם באתר האינטרנט של הרשות הודעה לעניין התעריפים שהתקבלו – {{ח:תתת|(1)}} לפי {{ח:פנימי|סעיף 4|סעיף 4(1)(1.1)}} – לכמות שעד לכמות המוכרת; {{ח:תתת|(2)}} לפי {{ח:פנימי|סעיף 4|סעיף 4(1)(1.2)}} {{ח:פנימי|סעיף 4|ו־4(1)(1.2א)}} – לכמות שמעל הכמות המוכרת; {{ח:תת|(ב)}} פורסמה הודעה כאמור, יראו בה כמחייבת לעניין התעריפים הנקובים בה. {{ח:סעיף|7||תיקון: תשס״ז, תש״ע}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|8||תיקון: תשס״ז, תש״ע}} {{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}} {{ח:סעיף|9|הערכה של צריכת מים|תיקון: תשס״ז, תשס״ח־3, תש״ע, תשע״ו}} {{ח:תת|(א)}} מצא ספק מקומי כי מד מים לא פעל כהלכה במשך תקופה מסוימת ולא ניתן לקבוע את צריכת המים של הצרכן, הוא יחייב את הצרכן בתשלום בעד כמות מים, שנקבעה לפי הצריכה הממוצעת במשך שני החודשים שקדמו לתקופה שבה מד המים לא פעל כהלכה ובמשך שני חודשים שלאחריה, או לפי הצריכה של התקופה המקבילה בשנה הקודמת, הכל על פי החלטת הספק המקומי, ובלבד שבתקופה שעליה מסתמכים לצורך החיוב היתה מדידה תקינה של צריכת המים. {{ח:תת|(ב)}} במקום שלא הותקן מד מים, ייעשה החיוב כמפורט להלן – {{ח:תתת|(1)}} לצריכה ביתית – {{ח:תתת}} לכל יחידת דיור – לפי 15 מ״ק לחודש ולפי התעריפים הנקובים בעד כל כמות שעד לכמות המוכרת – הסכום כאמור {{ח:פנימי|סעיף 3א|בסעיפים 3א(1)(א)}} {{ח:פנימי|סעיף 4|או 4(1)(1.1)}}, לפי העניין, ובעד כל כמות נוספת עד ל־15 מ״ק לחודש – הסכום כאמור {{ח:פנימי|סעיף 3א|בסעיפים 3א(1)(ב)}} {{ח:פנימי|סעיף 4|או 4(1)(1.2)}}, לפי העניין; {{ח:תתת|(2)}} לכל צריכה אחרת – לפי 10 מ״ק לחודש בסכום כאמור {{ח:פנימי|סעיף 3א|בסעיפים 3א(1)(ב)}} {{ח:פנימי|סעיף 4|או 4(1)(1.2)}}, לפי העניין. {{ח:סעיף|10|עדיפות על חוקי עזר|תיקון: תשס״ז, תש״ע}} {{ח:ת}} כללים אלה עדיפים על כל הוראה או קביעה בחוקי עזר של ספקים מקומיים, הסותרת אותם או שאינה תואמת להם, ובאים במקומה. {{ח:סעיף|10א|כמות נחרגת ותשלום מיוחד|תיקון: תש״ע}} {{ח:ת}} בקביעת תעריפים בעד כמות נחרגת לפי כללים אלה אין משום היתר לאדם, לרבות מקורות, מפיק, ספק או צרכן, להפיק, לספק או לצרוך מעבר לכמות מוקצית, ואין בכך כדי לגרוע מסמכויות מנהל הרשות הממשלתית לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 124א|סעיפים 124א}} {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 124ד|ו־124ד לחוק}}. {{ח:סעיף|11|ביטול}} {{ח:ת}} תקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשמ״ז–1987 – בטלות. {{ח:חתימות|ז׳ בתמוז התשנ״ד (17 במאי 1994)}} * '''יצחק רבין'''<br>שר הפנים * <span style="float: right; font-size: smaller; margin-right: 10px;">אני מסכים.</span><br>'''אברהם (בייגה) שוחט'''<br>שר האוצר {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] 61sjv64ewkiqy1mcwfjxw3hy6f4cn0w 0 469831 1417319 1416622 2022-08-08T10:00:16Z OpenLawBot 8112 [1417316] wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו־2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה), התשע״ה–2014}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|ק״ת תשע״ה, 526|כללי ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו־2010) (תעריפי שירותי מים וביוב ברשויות מקומיות שאינן רשויות מקומיות בלא תאגיד ואשר טרם העבירו את שירותי המים והביוב לחברה)}}; {{ח:תיבה|תשע״ו, 449|תיקון}}; {{ח:תיבה|תשע״ז, 430|תיקון}}, {{ח:תיבה|1302|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשע״ח, 649|תיקון}}, {{ח:תיבה|2250|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשע״ט, 1663|תיקון}}, {{ח:תיבה|3450|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תש״ף, 272|תיקון}}, {{ח:תיבה|1665|תיקון מס׳ 2}}, {{ח:תיבה|1688|תיקון מס׳ 3}}; {{ח:תיבה|תשפ״א, 1116|תיקון}}, {{ח:תיבה|3497|תיקון מס׳ 2}}; {{ח:תיבה|תשפ״ב, 1310|תיקון}}, {{ח:תיבה|3272|תיקון מס׳ 2}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותה לפי {{ח:חיצוני|חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010)#סעיף 76|סעיף 76(ב)(3)}} {{ח:חיצוני|חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010)|לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו־2010), התשס״ט–2009}} (להלן – חוק ההתייעלות הכלכלית), כניסוחו {{ח:חיצוני|חוק לשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014)|בחוק לשינוי סדרי העדיפויות הלאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו־2014), התשע״ג–2013}}, {{ח:חיצוני|חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010)#סעיף 77|וסעיף 77(ב) לחוק ההתייעלות הכלכלית}}, קובעת מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב כללים אלה: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:קטע2||תוכן עניינים}} {{ח:סעיף*}} <div class="law-toc"> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק א|פרק א׳: פרשנות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ב|פרק ב׳: תעריף הקמת מערכת ביוב}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ג|פרק ג׳: תעריף הקמת מערכת מים}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ד|פרק ד׳: תעריף ביוב}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ה|פרק ה׳: תעריף מים}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|פרק ו|פרק ו׳: הוראות שונות}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 1|תוספת ראשונה}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 2|תוספת שנייה}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|תוספת 2 חלק א|חלק א׳: תעריף הקמת מערכת ביוב}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|תוספת 2 חלק ב|חלק ב׳: תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית}}</div> <div class="law-toc-2">{{ח:פנימי|תוספת 3|תוספת שלישית}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|תוספת 3 חלק א|חלק א׳: תעריף הקמת מערכת מים}}</div> <div class="law-toc-3">{{ח:פנימי|תוספת 3 חלק ב|חלק ב׳: תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית}}</div> </div> {{ח:קטע2|פרק א|פרק א׳: פרשנות}} {{ח:סעיף|1|הגדרות|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:ת}} בכללים אלה – {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”איגוד ערים למים או לביוב“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק איגודי ערים#סעיף 17ה|בסעיף 17ה לחוק איגודי ערים, התשט״ו–1955}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”אתר“ – אתר האינטרנט של הרשות הממשלתית למים ולביוב {{ח:חיצוני|https://www.water.gov.il|שכתובתו www.water.gov.il}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חברה“ – חברה או חברה אזורית כהגדרתן {{ח:חיצוני|חוק תאגידי מים וביוב|בחוק תאגידי מים וביוב}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק מס ערך מוסף“ – {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|חוק מס ערך מוסף, התשל״ו–1976}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק תאגידי מים וביוב“ – {{ח:חיצוני|חוק תאגידי מים וביוב|חוק תאגידי מים וביוב, התשס״א–2001}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”היום קובע“ – כ״ג בתמוז התשס״ט (15 ביולי 2009); {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי דמי הקמה“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב), התשע״ה–2015}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי הרשויות המקומיות (ביוב)“ – {{ח:חיצוני|כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה)|כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה), התשע״א–2010}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי חישוב עלות“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב)|כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש״ע–2009}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי מקורות“ – {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות)|כללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ״ז–1987}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי תעריפים לתאגידים“ – {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש״ע–2009}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”כללי תעריפי מים לספקים מקומיים“ {{ח:הערה|[צ״ל: ”כללי ספקים מקומיים“]}} – {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), התשנ״ד–1994}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מדד“ – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מועצה מקומית תעשייתית“ – כמשמעותה {{ח:חיצוני|פקודת המועצות המקומיות#סעיף 2א|בסעיף 2א לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מועצת הרשות הממשלתית“ – מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מנהל הרשות הממשלתית“ – מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב שמונה לפי {{ח:חיצוני|חוק המים#סעיף 124יט|סעיף 124יט לחוק המים, התשי״ט–1959}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מס ערך מוסף“ – השיעור שקבע שר האוצר בצו לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף#סעיף 2|סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”נכס הבנוי בצפיפות נמוכה“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)|בכללי דמי הקמה}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”רשות מקומית“ – עירייה או מועצה מקומית, למעט מועצה מקומית תעשייתית, החייבת בהקמת תאגיד מים וביוב לפי {{ח:חיצוני|חוק תאגידי מים וביוב#סעיף 6א|סעיף 6א לחוק תאגידי מים וביוב}} ואשר ערב תחילתם של כללים אלה טרם הפעילה את שירותי המים והביוב בתחום שיפוטה באמצעות חברה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”רשות מקומית הררית“ – רשות מקומית המנויה באחד מן {{ח:פנימי|תוספת 1 פרט 7|הפרטים 7}}, {{ח:פנימי|תוספת 1 פרט 12|12}}, {{ח:פנימי|תוספת 1 פרט 14|14}}, {{ח:פנימי|תוספת 1 פרט 20|20}} {{ח:פנימי|תוספת 1 פרט 21|או 21 בתוספת הראשונה}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תעריף ביוב היסטורי“ – התעריף שקבעה רשות מקומית לפי כל דין, ושהיה בתוקף ביום הקובע בעד אגרת ביוב כהגדרתה {{ח:חיצוני|כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה)|בכללי הרשויות המקומיות (ביוב)}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תעריף הקמה עדכני לביוב“ – תעריף הקמת מערכת ביוב שנקבע {{ח:פנימי|תוספת 2 חלק א|בחלק א׳ בתוספת השנייה}} לפי {{ח:פנימי|סעיף 3|סעיף 3(ב)}} או תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תעריף הקמה עדכני למים“ – תעריף הקמת מערכת מים שנקבע {{ח:פנימי|תוספת 3 חלק א|בחלק א׳ בתוספת השלישית}} לפי {{ח:פנימי|סעיף 5|סעיף 5(ב)}} או תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תעריף הקמת מערכת ביוב היסטורי“ – התעריף שקבעה רשות מקומית לפי כל דין, ושהיה בתוקף ביום הקובע בעד היטל ביוב כהגדרתו {{ח:חיצוני|כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה)|בכללי הרשויות המקומיות (ביוב)}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית“ – תעריף הקמת מערכת ביוב הקבוע {{ח:פנימי|תוספת 2 חלק ב|בחלק ב׳ בתוספת השנייה}}, שאישרה מועצת הרשות הממשלתית לרשות מקומית לאחר בחינת תחשיב פרטני שהגישה אותה רשות מקומית או שנערך בעניינה, או בעקבות בקשה שהגישה אותה רשות מקומית לשנות את תעריף הקמת מערכת ביוב החל לגביה, ובלבד שלא יהיה גבוה מתעריף הקמת מערכת ביוב המחושב לפי {{ח:פנימי|סעיף 3|פסקאות (1) עד (3) בסעיף 3(ב)}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תעריף הקמת מערכת מים היסטורי“ – התעריף שקבעה רשות מקומית לפי כל דין, ושהיה בתוקף ביום הקובע ובלבד שתכליתו מימון ההשקעות בהתקנת מערכת המים הציבורית, רכישתה או שידרוגה, לרבות אגרת הנחת צינורות, היטל צנרת מים, היטל פיתוח מפעל מים ותשלום חובה חד־פעמי אחר, אף שכינויו שונה, המוטל לפי כל דין ולמעט מרכיב זכויות מים המגולם באגרת הנחת הצינורות, ובהעדר תחשיב לגילום על אף שגולם בהיטל – בהפחתה של 10% מאגרת הנחת הצינורות וכן למעט אגרת חיבור רשת פרטית למפעל מים, אגרת חידוש, אגרת הרחבת חיבור, אגרת התקנת מד־מים, אגרת בדיקת מד־מים או כל תשלום חובה אחר, אף שכינויו שונה, שאינו לתכלית האמורה; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית“ – תעריף הקמת מערכת מים הקבוע {{ח:פנימי|תוספת 3 חלק ב|בחלק ב׳ בתוספת השלישית}}, שאישרה מועצת הרשות הממשלתית לרשות מקומית לאחר בחינת תחשיב פרטני שהגישה אותה רשות מקומית או שנערך בעניינה, או בעקבות בקשה שהגישה אותה רשות מקומית לשנות את תעריף הקמת מערכת מים החל לגביה, ובלבד שלא יהיה גבוה מתעריף הקמת מערכת מים המחושב לפי {{ח:פנימי|סעיף 5|פסקאות (1) עד (3) בסעיף 5(ב)}}; {{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תשלומי הקמה“ – תעריף הקמה עדכני לביוב או תעריף הקמה עדכני למים, לפי העניין. {{ח:סעיף|2|אספקת שירותי מים וביוב לפי תעריפים|תיקון: תשע״ז}} {{ח:ת}} אספקת שירותי המים והביוב ברשות מקומית והתעריפים תמורתם, למעט תעריפים לשירותי מים וביוב שנקבעו {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)|בכללי ספקים מקומיים}}, יהיו לפי כללים אלה בלבד. {{ח:קטע2|פרק ב|פרק ב׳: תעריף הקמת מערכת ביוב}} {{ח:סעיף|3|תעריף הקמת מערכת ביוב|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:תת|(א)}} תעריף הקמת מערכת ביוב ברשות מקומית שלא נקבע לה תעריף הקמה עדכני לביוב יהיה תעריף הקמת מערכת ביוב היסטורי. {{ח:תת|(ב)}} תעריף הקמת מערכת ביוב ברשות מקומית הנקובה {{ח:פנימי|תוספת 2 חלק א|בחלק א׳ בתוספת השנייה}} יהיה התעריף למטר רבוע שטח בנייה הנקוב {{ח:פנימי|תוספת 2 חלק א|בטור ג׳ או בטור ד׳ שבחלק א׳ בתוספת השנייה}}, לפי העניין, שמחושב לפי ההערות האלה: {{ח:תתת|(1)}} ברשות מקומית שאינה רשות הררית – 53% מתעריף הבסיס של דמי הקמה הנקוב {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)#תוספת 1 חלק א|בחלק א׳ בתוספת הראשונה בכללי דמי הקמה}}, בתוספת סכום בגובה מס ערך מוסף; {{ח:תתת|(2)}} לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה – 35% יותר מהסכום המתקבל לפי פסקה (1); {{ח:תתת|(3)}} ברשות הררית – 32.8% יותר מהסכום המתקבל לפי פסקה (1) או פסקה (2), לפי העניין. {{ח:תת|(ג)}} על אף האמור בסעיף קטן (ב), ברשות מקומית שנקבע לה תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית יהיה תעריף הקמת מערכת ביוב התעריף למטר רבוע שטח בנייה כמפורט בצד שם אותה רשות מקומית {{ח:פנימי|תוספת 2 חלק ב|בחלק ב׳ בתוספת השנייה}}. {{ח:סעיף|4|ייחוד הכספים וחובת פרסום ודיווח לעניין תעריף הקמת מערכת ביוב}} {{ח:תת|(א)}} רשות מקומית תעביר את כל הסכומים שגבתה בעד תעריף הקמת מערכת ביוב לפי {{ח:פנימי|סעיף 3|סעיף 3}} לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא לכיסוי הוצאות בעד התקנת ביוב או קנייתו כמשמעותם {{ח:חיצוני|כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה)|בהגדרה ”היטל ביוב“ בכללי הרשויות המקומיות (ביוב)}}. {{ח:תת|(ב)}} רשות מקומית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: {{ח:תתת|(1)}} עד 1 באוגוסט תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; {{ח:תתת|(2)}} עד 1 בפברואר תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. {{ח:תת|(ג)}} רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווחים שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב)(2). {{ח:תת|(ד)}} אין באמור בסעיף קטן (א) למנוע מרשות מקומית לשלם לאיגוד ערים למים או לביוב בעד שירותי ביוב שהוא מספק לרשות המקומית בתעריפים שנקבעו לפי דין בעד שירותי הביוב. {{ח:קטע2|פרק ג|פרק ג׳: תעריף הקמת מערכת מים}} {{ח:סעיף|5|תעריף הקמת מערכת מים|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:תת|(א)}} תעריף הקמת מערכת מים ברשות מקומית שלא נקבע לה תעריף הקמה עדכני למים יהיה תעריף הקמת מערכת מים היסטורי. {{ח:תת|(ב)}} תעריף הקמת מערכת מים ברשות מקומית הנקובה {{ח:פנימי|תוספת 3 חלק א|בחלק א׳ בתוספת השלישית}} יהיה התעריף למטר רבוע שטח בנייה הנקוב {{ח:פנימי|תוספת 3 חלק א|בטור ג׳ או בטור ד׳ שבחלק א׳ בתוספת השלישית}}, לפי העניין, שמחושב לפי ההוראות האלה: {{ח:תתת|(1)}} ברשות מקומית שאינה רשות הררית – 47% מתעריף הבסיס של דמי הקמה הנקוב {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)#תוספת 1 חלק א|בחלק א׳ בתוספת הראשונה בכללי דמי הקמה}}, בתוספת סכום בגובה מס ערך מוסף; {{ח:תתת|(2)}} לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה – 35% יותר מהסכום המתקבל לפי פסקה (1); {{ח:תתת|(3)}} ברשות הררית – 32.8% יותר מהסכום המתקבל לפי פסקה (1) או פסקה (2), לפי העניין. {{ח:תת|(ג)}} על אף האמור בסעיף קטן (ב), ברשות מקומית שנקבע לה תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית, יהיה תעריף הקמת מערכת מים התעריף למטר רבוע שטח בנייה כמפורט בצד שם אותה רשות מקומית {{ח:פנימי|תוספת 3 חלק ב|בחלק ב׳ בתוספת השלישית}}. {{ח:סעיף|6|ייחוד הכספים וחובת פרסום ודיווח לעניין תעריף הקמת מערכת מים}} {{ח:תת|(א)}} רשות מקומית תעביר את כל הסכומים שגבתה לפי התעריפים כאמור {{ח:פנימי|סעיף 5|בסעיף 5}} לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא לכיסוי הוצאות שבעדן נגבו תעריפים אלה. {{ח:תת|(ב)}} רשות מקומית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: {{ח:תתת|(1)}} עד 1 באוגוסט תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; {{ח:תתת|(2)}} עד 1 בפברואר תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. {{ח:תת|(ג)}} רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב)(2). {{ח:קטע2|פרק ד|פרק ד׳: תעריף ביוב}} {{ח:סעיף|7|תעריף ביוב|תיקון: תשע״ו, תשע״ז, תשפ״ב}} {{ח:תת|(א)}} תעריף הביוב ברשות מקומית המנויה {{ח:פנימי|תוספת 1|בטור ב׳ בתוספת הראשונה}} יהיה התעריף הנקוב {{ח:פנימי|תוספת 1|בטור ג׳ לצדה}}. {{ח:תת|(א1)}} התעריפים הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת הראשונה}} כוללים סכום בגובה מס ערך מוסף. {{ח:תת|(א2)}} בכפוף לאמור בסעיף קטן (א), מוסד ללא כוונת רווח לפי {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|חוק מס ערך מוסף}}, המספק מים לצרכן שהוא עוסק מורשה, כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק מס ערך מוסף|בחוק מס ערך מוסף}}, שהצריכה בפועל משויכת רק לעסקו, או לצרכן הפטור ממס ערך מוסף לפי {{ח:חיצוני|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות במסים)|חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות במסים), התשמ״ה–1985}}, יפחית מכל תעריף הנקוב {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת הראשונה}}, סכום בגובה רכיב מס ערך מוסף. {{ח:תת|(ב)}} {{ח:הערה|(נמחק).}} {{ח:סעיף|7א|ייחוד כספים להתקנה וקנייה של מכון טיהור שפכים|תיקון: תשע״ז}} {{ח:תת|(א)}} רשות מקומית המקבלת שירותי ביוב מאיגוד ערים למים או לביוב, שבתעריף הביוב שלו לא נקבעה או גולמה התקנה או קנייה של מכון טיהור שפכים, תעביר מתוך הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור {{ח:פנימי|סעיף 7|בסעיף 7}}, לחשבון נפרד שבבעלותה את הסכומים שהוכרו לה בעד השקעה במכון טיהור שפכים; רשות מקומית לא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא לתשלומים בעד התקנה או קנייה של מכון טיהור שפכים. {{ח:תת|(ב)}} רשות מקומית שמתקיימים בה התנאים שבסעיף קטן (א), תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: {{ח:תתת|(1)}} עד 1 באוגוסט בכל שנה, תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; {{ח:תתת|(2)}} עד 1 בפברואר בכל שנה תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. {{ח:תת|(ג)}} רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב)(2). {{ח:סעיף|8|ייחוד הכספים וחובת דיווח לעניין תעריף ביוב|תיקון: תשע״ז}} {{ח:תת|(א)}} בכפוף {{ח:פנימי|סעיף 7א|לסעיף 7א}}, רשות מקומית תעביר את כל הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור {{ח:פנימי|סעיף 7|בסעיף 7}} לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא לכיסוי הוצאות אחזקת ביוב כהגדרתם {{ח:חיצוני|כללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראת שעה)|בכללי הרשויות המקומיות (ביוב)}}. {{ח:תת|(ב)}} רשות מקומית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: {{ח:תתת|(1)}} עד 1 באוגוסט בכל שנה, תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; {{ח:תתת|(2)}} עד 1 בפברואר בכל שנה תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. {{ח:תת|(ג)}} רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף קטן (ב)(2). {{ח:תת|(ד)}} אין באמור בסעיף קטן (א) למנוע מרשות מקומית לשלם לאיגוד ערים למים או לביוב בעד שירותי ביוב שהוא מספק לרשות המקומית בתעריפים שנקבעו לפי דין בעד שירותי הביוב. {{ח:קטע2|פרק ה|פרק ה׳: תעריף מים}} {{ח:סעיף|9|תעריף מים}} {{ח:ת}} תעריפי המים ברשות מקומית יהיו תעריפי המים שנקבעו {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)|בכללי ספקים מקומיים}}. {{ח:סעיף|10|ייחוד הכספים וחובת דיווח לעניין תעריף המים}} {{ח:תת|(א)}} רשות מקומית תעביר את כל הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור {{ח:פנימי|סעיף 9|בסעיף 9}} לחשבון נפרד שבבעלותה ולא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון אלא לכיסוי הוצאות אספקת המים. {{ח:תת|(ב)}} על אף האמור בסעיף קטן (א), הסכומים בעד אחזקת מערכות מים וביוב לפי {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)#סעיף 5|סעיף 5 לכללי ספקים מקומיים}} או לפי {{ח:חיצוני|כללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות)#סעיף 8|סעיף 8 לכללי מקורות}}, ישולמו ויופקדו לפי האמור שם; ואולם ניתן אישור לשימוש בכספים כאמור שם, יועברו כספים אלו לחשבון נפרד שבבעלות הרשות המקומית, שלא תעשה כל שימוש בכספים שבחשבון כאמור, אלא להשקעות למטרת שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים וביוב כפי שייקבע באישור. {{ח:תת|(ג)}} רשות מקומית תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות בחשבון הנפרד כאמור בסעיף קטן (א) מדי חצי שנה, כמפורט להלן: {{ח:תתת|(1)}} עד 1 באוגוסט בכל שנה, תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 30 ביוני באותה שנה; {{ח:תתת|(2)}} עד 1 בפברואר בכל שנה תעביר הרשות המקומית דיווחים בדבר התקופה שבין 1 בינואר לבין 31 בדצמבר של השנה הקודמת. {{ח:תת|(ד)}} רשות מקומית תפרסם באתר האינטרנט שלה, עד ליום 1 בפברואר בכל שנה, את הדיווח שהעבירה למנהל הרשות הממשלתית לפי סעיף קטן (ג)(2). {{ח:קטע2|פרק ו|פרק ו׳: הוראות שונות}} {{ח:סעיף|11|מועצה מקומית תעשייתית|תיקון: תשפ״א}} {{ח:תת|(א)}} על אף האמור בכללים אלה, תעריף הקמת מערכת ביוב ותעריף הקמת מערכת מים למועצה מקומית תעשייתית יהיה תעריף הקמת מערכת ביוב היסטורי ותעריף הקמת מערכת מים היסטורי בהתאמה, מעודכן לפי שיעור שינוי המדד שפורסם סמוך לתחילתם של כללים אלה לעומת המדד שפורסם סמוך ליום הקובע, וזאת כל עוד לא נקבעו לה, תעריפי דמי הקמה; לעניין זה, ”תעריפי דמי הקמה“ – תעריפים להקמת מערכות מים או ביוב, לפי העניין, שקבעה מועצת הרשות הממשלתית. {{ח:תת|(ב)}} התעריפים כאמור בסעיף קטן (א) יעודכנו ב־1 בינואר של כל שנה (להלן – יום העדכון) לפי שיעור שינוי המדד שפורסם לפני יום העדכון הקודם לעומת מדד חודש נובמבר 2014. {{ח:סעיף|11א|ייחוד כספים שהתקבלו בעד הקמת מערכות מים וביוב|תיקון: תשע״ז}} {{ח:תת|(א)}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיפים 4(א)}}, {{ח:פנימי|סעיף 7א|7א}} {{ח:פנימי|סעיף 6|ו־6(א)}}, רשות מקומית רשאית להעביר את הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור {{ח:פנימי|סעיף 3|בסעיפים 3}}, {{ח:פנימי|סעיף 5|5}} {{ח:פנימי|סעיף 7א|ו־7א}} לחשבון אחד נפרד בבעלותה. {{ח:תת|(ב)}} רשות מקומית שהעבירה לחשבון אחד סכומים שגבתה כאמור – {{ח:תתת|(1)}} לא תעשה כל שימוש בכספים שבאותו חשבון, אלא לכיסוי ההוצאות המפורטות {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיפים 4(א)}}, {{ח:פנימי|סעיף 6|6(א)}} {{ח:פנימי|סעיף 7א|ו־7א}}; {{ח:תתת|(2)}} תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות באותו חשבון מדי חצי שנה, במועדים המפורטים {{ח:פנימי|סעיף 4|בסעיף 4(ב)}}. {{ח:סעיף|11ב|ייחוד כספים שהתקבלו בעד שירותי מים וביוב|תיקון: תשע״ז}} {{ח:תת|(א)}} על אף האמור {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיפים 8(א)}} {{ח:פנימי|סעיף 10|ו־10(א)}}, רשות מקומית רשאית להעביר את הסכומים שגבתה בעד התעריף כאמור {{ח:פנימי|סעיף 7|בסעיפים 7}} {{ח:פנימי|סעיף 9|ו־9}} לחשבון אחד נפרד בבעלותה. {{ח:תת|(ב)}} רשות מקומית שהעבירה לחשבון אחד סכומים שגבתה כאמור – {{ח:תתת|(1)}} לא תעשה כל שימוש בכספים שבאותו חשבון, אלא לכיסוי ההוצאות המפורטות {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיפים 8(א)}} {{ח:פנימי|סעיף 10|ו־10(א)}}; {{ח:תתת|(2)}} תעביר למנהל הרשות הממשלתית דיווחים בדבר ההכנסות וההוצאות באותו חשבון מדי חצי שנה, במועדים המפורטים {{ח:פנימי|סעיף 8|בסעיף 8(ב)}}. {{ח:סעיף|11ג|החלת הוראות בעניין מועד לתשלום חיוב וריבית פיגורים|תיקון: תשע״ז}} {{ח:ת}} על חיוב צרכנים לפי כללים אלה יחול {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה)#סעיף 31|סעיף 31 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע״א–2011}}, בשינויים המחויבים. {{ח:סעיף|11ד|תעריפים לשירותים|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:ת}} נקבעו לרשות מקומית תשלומים בעד השירותים המפורטים מסוימים {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#תוספת 2|בתוספת השנייה לכללי התעריפים לתאגידים}}, לפי כל דין, התעריפים בעד אותם שירותים יהיו התעריפים {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב)#תוספת 2|בתוספת השנייה לכללים האמורים}} בתוספת סכום בגובה מס הערך המוסף. {{ח:סעיף|12|עדכון סכומים}} {{ח:תת|(א)}} לבקשת רשות מקומית, רשאית מועצת הרשות הממשלתית לקבוע עדכונים לתעריפים אלה לפי מדד המחירים לצרכן או כל מדד אחר שייראה לה הולם והיא רשאית לבחון לצורך כך את התחשיבים שהוצגו לה לשם קביעת התעריפים האמורים. {{ח:תת|(ב)}} קבעה מועצת הרשות הממשלתית עדכון כאמור, יחולו על התעריף המעודכן הוראות {{ח:פנימי|סעיף 14|סעיף 14}}. {{ח:סעיף|12א|שינוי תעריפי הקמה|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:תת|(א)}} רשות מקומית רשאית, לעניין שינוי תעריפי ההקמה ועדכונם, לפנות בבקשה לעדכון תעריף הקמה עדכני לביוב או תעריף הקמה עדכני למים, בין במקום תעריף היסטורי ובין במקום תעריף שנקבע לפי {{ח:פנימי|סעיף 3|סעיפים 3(ב)}}, {{ח:פנימי|סעיף 3|3(ג)}}, {{ח:פנימי|סעיף 5|5(ב)}} {{ח:פנימי|סעיף 5|או 5(ג)}}. {{ח:תת|(ב)}} רשות מקומית רשאית לפנות בבקשה להוסיף על תעריף הקמה עדכני לביוב או תעריף הקמה עדכני למים המתקבלים לפי החישובים {{ח:פנימי|סעיף 3|בפסקאות (1) עד (3) בסעיף 3(ב)}} או {{ח:פנימי|סעיף 5|בפסקאות (1) עד (3) בסעיף 5(ב)}}, לפי העניין, סכום השווה במצטבר לעד 10% מן התעריפים האמורים, אם עבודות ההקמה של מערכות הביוב או מערכות המים באותה רשות מקומית כרוכות בדרך כלל בעלויות נוספות מיוחדות בשל ריבוי עתיקות, בשל סוג הקרקע, בשל צורך מוגבר בליווי משטרתי, בשל ריבוי עבודות במתחמים עירוניים מפותחים, בשל ריבוי מתחמים חדשים עתירי השקעה, בשל צפיפות ממוצעת נמוכה במיוחד או בשל נסיבות חריגות אחרות כיוצא באלה, ויחולו לעניין זה הוראות אלה: {{ח:תתת|(1)}} הרשות המקומית תגיש למועצת הרשות הממשלתית בקשה מנומקת בליווי תחשיב, שאישרה מועצת הרשות המקומית, להגדלת התעריף לפי סעיף קטן זה; בקשה כאמור תוגש עד יום 1 באוקטובר של כל שנה; אישרה מועצת הרשות הממשלתית את הבקשה, כולה או חלקה, יתוקנו {{ח:פנימי|תוספת 2|התוספת השנייה}} {{ח:פנימי|תוספת 3|או השלישית}}, לפי העניין; תחילתו של התיקון תהיה ב־1 בינואר שלאחר קבלת ההחלטה; {{ח:תתת|(2)}} הרשות המקומית תפרסם את הבקשה שבכוונתה להגיש באתר האינטרנט שלה ובשני עיתונים מקומיים בעלי תפוצה רחבה בשטחה, ותציין בפרסום כאמור את המועד האחרון להגשת תגובות, שלא יפחת מ־15 ימים ממועד הפרסום; מועצת הרשות המקומית תקיים דיון בתגובות שהוגשו לגבי הבקשה ותבחן אם יש צורך לעדכן את הבקשה שתוגש למועצת הרשות הממשלתית; {{ח:תתת|(3)}} הרשות המקומית תצרף לבקשה את תגובות הציבור שהתקבלו, תמצית של הטענות שקיבלה מועצת הרשות המקומית חתומה ביד המנהל הכללי של הרשות המקומית או גזבר הרשות המקומית, ואת פרוטוקול החלטת מועצת הרשות המקומית. {{ח:סעיף|12ב|תחולת הוראות {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)|מכללי דמי הקמה}}|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:ת}} על חיוב בתשלומי הקמה יחולו {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)#סעיף 7|סעיפים 7 עד 17}}, {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)#סעיף 22|22}} {{ח:חיצוני|כללי תאגידי מים וביוב (דמי הקמה למערכות מים ולמערכות ביוב)#סעיף 27|ו־27(ו) בכללי דמי הקמה}}, בשינויים המחויבים ובהתאמות אלה: {{ח:תת|(1)}} בכל מקום, במקום ”חברה“ יקראו ”רשות מקומית“, ושינויי הצורה הדקדוקיים המחויבים ייעשו לפי זה; {{ח:תת|(2)}} בכל מקום, במקום ”דמי הקמה“ יקראו ”תעריף הקמת מערכת ביוב או תעריף הקמת מערכת מים, לפי העניין“; {{ח:תת|(3)}} בכל מקום, במקום ”הממונה“ יקראו ”מנהל הרשות הממשלתית או מי שהוא מינה לאותו עניין“; {{ח:תת|(4)}} במקום ”יום התחילה“ יקראו ”כ״ח בטבת התשפ״ב (1 בינואר 2022)“; {{ח:תת|(5)}} במקום ההגדרה ”תשלום קודם“ יקראו: {{ח:תת|סוג=הגדרה}} ”תשלום קודם“ – תשלום של תעריף הקמת מערכת ביוב, תעריף הקמת מערכת מים, היטל ביוב, היטל הנחת צינורות, דמי השתתפות בהתקנת מערכת ביוב או מערכת מים או דמי פיתוח, לפי העניין, ששולם בשל נכס לרשות המקומית בטרם הטילה על בעל הנכס חובה לשלם תשלומי הקמה לפי {{ח:חיצוני|כללי דמי ההקמה|כללי דמי ההקמה}}; ניתן פטור מתשלום סוג של תשלום קודם כאמור עקב ביצוע עבודות הקמה של מערכת מים או מערכת ביוב בידי בעל הנכס או במימונו, יראו לעניין הגדרה זו כאילו שולם אותו סוג של תשלום קודם, לגבי מערכת הביוב או מערכת המים, לפי העניין."; {{ח:תת|(6)}} {{ח:חיצוני|כללי דמי ההקמה#סעיף 9|בסעיף 9(ו)}}, במקום ”המנהל הכללי של הרשות המקומית“ יקראו ”מהנדס הרשות המקומית“; {{ח:תת|(7)}} הוראות הסעיפים האמורים הנוגעות למערכת ביוב יחולו לעניין תעריף הקמת מערכת ביוב, והוראות הסעיפים האמורים הנוגעות למערכת מים יחולו לעניין תעריף הקמת מערכת מים, הכול לפי העניין. {{ח:סעיף|12ג|הצמדה, עדכון ועיגול סכומים|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:תת|(א)}} הסכומים הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 2 חלק א|בחלק א׳ בתוספת השנייה}} {{ח:פנימי|תוספת 3 חלק א|ובחלק א׳ בתוספת השלישית}} יעודכנו ב־1 בינואר בכל שנה, לפי העדכון שיחול בתעריף הבסיס של דמי ההקמה הקבוע {{ח:פנימי|תוספת 1|בתוספת הראשונה}} לכללי דמי הקמה. {{ח:תת|(ב)}} הסכומים הנקובים {{ח:פנימי|תוספת 2 חלק ב|בחלק ב׳ בתוספת השנייה}} {{ח:פנימי|תוספת 3 חלק ב|ובחלק ב׳ בתוספת השלישית}} יעודכנו ב־1 בינואר בכל שנה בדרך של הצמדתם למדד המשוקלל כהגדרתו בכללי דמי הקמה, לפי שיעור שינוי רכיבי המדד המשוקלל שפורסמו לאחרונה לפני יום העדכון לעומת רכיבי המדד המשוקלל שפורסמו לחודש נובמבר שקדם לקביעתם. {{ח:תת|(ג)}} הסתיים סכום תעריף שעודכן כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב) בשבר של אגורה, ייראה השבר שהוא חצי אגורה או יותר כאגורה שלמה ושבר שהוא פחות מחצי אגורה – בטל. {{ח:תת|(ד)}} מנהל הרשות הממשלתית יפרסם ברשומות את נוסח {{ח:פנימי|תוספת 2|התוספת השנייה}} {{ח:פנימי|תוספת 3|והתוספת השלישית}} כפי שעודכנו לפי סעיף זה. {{ח:סעיף|13|שינוי ברכיבי העלות|תיקון: תשע״ז}} {{ח:תת|(א)}} על אף האמור בכללים אלה, בוטל רכיב עלות המרכיב את אחד או יותר מהתעריפים ההיסטוריים או שהוכר רכיב זה לרשות המקומית במסגרת כללים אחרים שקובעת מועצת הרשות הממשלתית או גולם הרכיב במסגרת התעריף שנקבע לצרכני אותה רשות מקומית, תפחית הרשות המקומית סכום רכיב זה מתוך התעריף ההיסטורי. {{ח:תת|(ב)}} בלי לגרוע מהאמור, נקבעה או גולמה התקנה או קנייה של מכון טיהור שפכים, בתעריף הקמת מערכת הביוב ההיסטורי וכן בתעריף הביוב של איגוד ערים לפי {{ח:חיצוני|חוק איגודי ערים|חוק איגודי ערים, התשט״ו–1955}}, המספק שירותי ביוב לאותה רשות מקומית, ייקבע תעריף הקמת מערכת ביוב היסטורי בהפחתת התשלום בעד ההתקנה או הקנייה של מכון טיהור שפכים או החלק המגולם בתעריף מערכת הביוב ההיסטורי, הנמוך מביניהם; בהעדר שלב כאמור או תחשיב לגילומו, על אף שגולמה העלות בתעריף הקמת מערכת הביוב ההיסטורי – בהפחתה של 21% מתעריף הקמת מערכת הביוב ההיסטורי. {{ח:תת|(ג)}} סעיף קטן (ב) יחול גם על רשות מקומית שמתקיימים בה התנאים {{ח:פנימי|סעיף 7א|שבסעיף 7א(א)}}. {{ח:סעיף|14|פרסום תעריפים|תיקון: תשע״ו, תשפ״ב}} {{ח:תת|(א)}} רשות מקומית ומועצה תעשייתית יפרסמו באתר האינטרנט שלהן את התעריפים לפי כללים אלה, לרבות כל שינוי או עדכון בהם לפי כללים אלה ולמעט תעריפים לפי {{ח:פנימי|סעיף 3|סעיפים 3(ב) ו־(ג)}}, {{ח:פנימי|סעיף 5|5(ב) ו־(ג)}}, {{ח:פנימי|סעיף 7|7}}, {{ח:פנימי|סעיף 9|9}} {{ח:פנימי|סעיף 12א|ו־12א}}, ויעבירו את פרטי הפרסום לרשות. {{ח:תת|(ב)}} הרשות תפרסם באתר את פרטי הפרסום שהועברו לה לפי סעיף קטן (א). {{ח:תת|(ג)}} רשות מקומית לא תוציא דרישת תשלום לפי כללים אלה אלא לאחר שפרסמה את התעריפים לפי הוראות סעיף קטן (א). {{ח:סעיף|15|תחילה סייג לתחולה ותחולה}} {{ח:תת|(א)}} תחילתם של כללים אלה ב־1 לחודש שלאחר פרסומם. {{ח:תת|(ב)}} תעריף הקמת מערכת ביוב ותעריף הקמת מערכת מים שבכללים אלה לא יחולו על דרישת תשלום שמסרה רשות מקומית או מועצה מקומית תעשייתית קודם למועד תחילתם של כללים אלה. {{ח:תת|(ג)}} תעריף הביוב שבכללים אלה יחול על שירותי אחזקת ביוב שסיפקה רשות מקומית מיום תחילתם של כללים אלה. {{ח:קטע2|תוספת 1|תוספת ראשונה|תיקון: תשע״ו, תשפ״ב}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|ההגדרה ”רשות מקומית הררית“ בסעיף 1}} {{ח:פנימי|סעיף 7|וסעיף 7}})}}}} {{ח:סעיף*|||תיקון: תשע״ז, תשע״ז־2, תשע״ח, תשע״ח־2, תשע״ט, תשע״ט־2, תש״ף, תש״ף־2, תשפ״א, תשפ״א־2, תשפ״ב, תשפ״ב־2}} {{ח:ת}} <table> <tr><th>{{מוקטן|טור א׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ב׳}} {{ש}} רשות מקומית</th><th>{{מוקטן|טור ג׳}} {{ש}} תעריף ביוב בשקלים חדשים {{ש}} למטר מעוקב של מים שסופקו</th></tr> <tr><td>(1)</td><td>אור עקיבא</td><td>4.012</td></tr> <tr><td>(2)</td><td>אליכין</td><td>3.916</td></tr> <tr><td>(3)</td><td>באר יעקב</td><td>2.994</td></tr> <tr><td>(4)</td><td>בית שאן</td><td>3.881</td></tr> <tr><td>(5)</td><td>בנימינה – גבעת עדה</td><td>4.012</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>גבעת שמואל</td><td>5.632</td></tr> <tr><td>(7)</td><td>חריש</td><td>2.717</td></tr> <tr><td>(8)</td><td>כפר שמריהו</td><td>4.296</td></tr> <tr><td>(9)</td><td>כפר תבור</td><td>4.147</td></tr> <tr><td>(10)</td><td>להבים</td><td>3.661</td></tr> <tr><td>(11)</td><td>מיתר</td><td>3.265</td></tr> <tr><td>(12)</td><td>מעיליא</td><td>2.974</td></tr> <tr><td>(13)</td><td>נהריה</td><td>3.927</td></tr> <tr><td>(14)</td><td>נשר</td><td>5.329</td></tr> <tr><td>(15)</td><td>סביון</td><td>4.819</td></tr> <tr><td>(16)</td><td>עומר</td><td>3.661</td></tr> <tr><td>(17)</td><td>פרדיס</td><td>4.066</td></tr> <tr><td>(18)</td><td>פרדס חנה–כרכור</td><td>4.614</td></tr> <tr><td>(19)</td><td>קלנסואה</td><td>2.604</td></tr> <tr><td>(20)</td><td>קריית יערים</td><td>4.648</td></tr> <tr><td>(21)</td><td>ראש פינה</td><td>4.110</td></tr> <tr><td>(22)</td><td>שדרות</td><td>4.561</td></tr> <tr><td>(23)</td><td>שהם</td><td>3.847</td></tr> </table> {{ח:קטע2|תוספת 2|תוספת שנייה|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|ההגדרות ”תעריף הקמה עדכני לביוב“, ”תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית“, בסעיף 1}}, {{ח:פנימי|סעיף 3|סעיף 3}} {{ח:פנימי|סעיף 12א|וסעיף 12א}})}}}} {{ח:קטע3|תוספת 2 חלק א|חלק א׳: תעריף הקמת מערכת ביוב}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|ההגדרה ”תעריף הקמה עדכני לביוב“, בסעיף 1}}, {{ח:פנימי|סעיף 3|סעיף 3(ב)}} {{ח:פנימי|סעיף 12א|וסעיף 12א(ב)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} (בשקלים חדשים למטר מרובע של שטח הבנייה, כולל סכום בגובה מס ערך מוסף) {{ח:ת}} <table> <tr><th>{{מוקטן|טור א׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ב׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ג׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ד׳}}</th></tr> <tr><th>פרט</th><th>הרשויות המקומיות</th><th>תעריף לנכס שאינו בנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה</th><th>תעריף לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה</th></tr> <tr><td colspan="4">'''רשויות שאינן הרריות:'''</td></tr> <tr><td>(3)</td><td>באר יעקב</td><td rowspan="9">51.43</td><td rowspan="9">69.43</td></tr> <tr><td>(4)</td><td>בית שאן</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>גבעת שמואל</td></tr> <tr><td>(8)</td><td>כפר שמריהו</td></tr> <tr><td>(10)</td><td>להבים</td></tr> <tr><td>(18)</td><td>פרדס–חנה–כרכור</td></tr> <tr><td>(19)</td><td>קלנסווה</td></tr> <tr><td>(22)</td><td>שדרות</td></tr> <tr><td>(23)</td><td>שוהם</td></tr> <tr><td colspan="4">'''רשויות הרריות:'''</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td colspan="4">'''רשויות שאושרה להן תוספת עד 10% בשל עלויות נוספות מיוחדות ({{ח:פנימי|סעיף 12א|סעיף 12א(ב)}}):'''</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> </table> {{ח:קטע3|תוספת 2 חלק ב|חלק ב׳: תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|ההגדרה ”תעריף הקמת מערכת ביוב לפי בחינה פרטנית“, בסעיף 1}}, {{ח:פנימי|סעיף 3|סעיף 3(ג)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} (בשקלים חדשים למטר מרובע, כולל סכום בגובה מס ערך מוסף) {{ח:ת}} <table> <tr><th>{{מוקטן|טור א׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ב׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ג׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ד׳}}</th></tr> <tr><th>פרט</th><th>הרשויות המקומיות</th><th>תעריף לנכס שאינו בנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה</th><th>תעריף לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה</th></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> </table> {{ח:קטע2|תוספת 3|תוספת שלישית|תיקון: תשפ״ב}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|ההגדרות ”תעריף הקמה עדכני למים“, ”תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית“, בסעיף 1}}, {{ח:פנימי|סעיף 5|סעיף 5}}, {{ח:פנימי|סעיף 12א|12א}})}}}} {{ח:קטע3|תוספת 3 חלק א|חלק א׳: תעריף הקמת מערכת מים}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|ההגדרה ”תעריף הקמה עדכני למים“, בסעיף 1}}, {{ח:פנימי|סעיף 5|סעיף 5(ב)}}, {{ח:פנימי|סעיף 12א|12א(ב)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} (בשקלים חדשים למטר מרובע של שטח הבנייה, כולל סכום בגובה מס ערך מוסף) {{ח:ת}} <table> <tr><th>{{מוקטן|טור א׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ב׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ג׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ד׳}}</th></tr> <tr><th>פרט</th><th>הרשויות המקומיות</th><th>תעריף לנכס שאינו בנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה</th><th>תעריף לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה</th></tr> <tr><td colspan="4">'''רשויות שאינן הרריות:'''</td></tr> <tr><td>(3)</td><td>באר יעקב</td><td rowspan="9">45.61</td><td rowspan="9">61.57</td></tr> <tr><td>(4)</td><td>בית שאן</td></tr> <tr><td>(6)</td><td>גבעת שמואל</td></tr> <tr><td>(8)</td><td>כפר שמריהו</td></tr> <tr><td>(10)</td><td>להבים</td></tr> <tr><td>(18)</td><td>פרדס־חנה–כרכור</td></tr> <tr><td>(19)</td><td>קלנסווה</td></tr> <tr><td>(22)</td><td>שדרות</td></tr> <tr><td>(23)</td><td>שוהם</td></tr> <tr><td colspan="4">'''רשויות הרריות:'''</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td colspan="4">'''רשויות שאושרה להן תוספת בשל עלויות נוספות מיוחדות ({{ח:פנימי|סעיף 12א|סעיף 12א(ב)}}):'''</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> </table> {{ח:קטע3|תוספת 3 חלק ב|חלק ב׳: תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|ההגדרה ”תעריף הקמת מערכת מים לפי בחינה פרטנית“, בסעיף 1}}, {{ח:פנימי|סעיף 5|סעיף 5(ג)}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} (בשקלים חדשים למטר מרובע, כולל סכום בגובה מס ערך מוסף) {{ח:ת}} <table> <tr><th>{{מוקטן|טור א׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ב׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ג׳}}</th><th>{{מוקטן|טור ד׳}}</th></tr> <tr><th>פרט</th><th>הרשויות המקומיות</th><th>תעריף לנכס שאינו בנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה</th><th>תעריף לנכס הבנוי בצפיפות נמוכה בשקלים חדשים למטר רבוע של שטח הבנייה</th></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> <tr><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td><td>&nbsp;</td></tr> </table> {{ח:חתימות|א׳ בטבת התשע״ה (23 בדצמבר 2014)}} * '''אלכסנדר קושניר'''<br>יושב ראש מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] rhzpuy17tjxvuufwyxmqjk52t96j4qm 0 469840 1417212 1416655 2022-08-07T13:22:05Z Nahum 68 wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|איכה רבה|פתיחתא|כו|כז|כח}} {{פמ|איכה רבה|פתיחתא|כז}}רבי פנחס פתח: :{{צמ|ואם עד אלה לא תשמעו לי וגומר|ויקרא כו יח|איכה רבה םתיחתא כז}} — :ר' אליעזר ור' יהושע. רבי אליעזר אומר: אין הקב"ה מביא פורעניות על ישראל עד שמעיד בהן תחילה; הדא הוא דכתיב: '''ואם עד אלה.''' :רבי יהושע אומר: שלא יהו ישראל אומרים: כלו מכות, עוד אין לו אחרות להביא עלינו, תלמוד לומר: '''ואם עד אלה,''' אם עוד אלה, יש לו אחרות מאלה וכאלה להביא. :'''ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם''' – אתם עברתם לפני שבע עבירות, בואו וקבלו עליכם שבע פורעניות. אתם עברתם לפני שבע עבירות, הרי ירמיה בא מקונן עליכם קינות שהוא שבע אלפא ביתין, '''איכה''': awhfwwx0x2b2zuif83az83maptwcjep 0 469868 1417228 1416826 2022-08-07T15:25:46Z Editor259 28663 wikitext text/x-wiki (לב, א) <קטע התחלה=א/>ראש סמוך את תותר · ובראש עשירים אל תסתורה והיה לך כאחד [...]:{{ש}}<קטע סוף=א/> ''[המלים "לך כאחד [...]" מופיעים מעל המלים "תסתורה והיה"]'' (לב, א) <קטע התחלה=א/>דאג להם ואחר תסוב ·<קטע סוף=א/> (לב, ב) <קטע התחלה=ב/>הבו צרכם ובכן תרבץ:{{ש}}<קטע סוף=ב/> (לב, ב) <קטע התחלה=ב/>למען תשמח בכבודם · ועל מוסר תשא שכל:<קטע סוף=ב/> (לב, ג) <קטע התחלה=ג/>מלל שבט הוא לך · והצנע שכל [..] תמנע עשיר:<קטע סוף=ג/> (לב, ד) <קטע התחלה=ד/>במקום שכל אל תשפך שיח · ובלא מ[..]ור אל שיח תשפ[ך]:<קטע סוף=ד/> (לב, ה) <קטע התחלה=ה/>כחותם על [.]י[..]הב · שירת אל על משתה היין:{{ש}}<קטע סוף=ה/> (לב, ה) <קטע התחלה=ה/>כ[.]מ[.] אד[.] על טס זהוב · משפט שיר על משתה היין:{{ש}}<קטע סוף=ה/> ''[המילה "היין" נכתבה מעל המילה "משתה"]'' (לב, ה) <קטע התחלה=ה/>כדביר זהב בו נו[.]ך וספיר · נ[.]אי דברים על מש' היין:<קטע סוף=ה/> ''[בכ"י הסימן בשי"ן ב"מש'"מופיע מעל האות, ולא לידו כמו שהוקלד כאן]'' (לב, ו) <קטע התחלה=ו/>[.]ל מלא פז וחותם ברקת · קול מזמור על [..]עם תירוש:<קטע סוף=ו/> ''[המילה "תירוש" נכתבה מעל המילה "[..]עם"]'' (לב, ז) <קטע התחלה=ז/>... [.]ער צורת אותך · פעמים ושלש אם ישאלך:<קטע סוף=ז/> {{לא נשלם}} (לב, כד) <קטע התחלה=כד/>נוצר תורה נוצר נפשו · ובוטח ביוָי לא יבוש:<קטע סוף=כד/> ''[פסוק לב, כד מופיע אחרי פסוק לג, א בכ"י]'' [[קטגוריה:בן סירא]] 3ued125eo79579fucwbjcpd1vcdba6o 1417240 1417228 2022-08-07T15:47:24Z Editor259 28663 wikitext text/x-wiki (לב, א) <קטע התחלה=א/>ראש סמוך את תותר · ובראש עשירים אל תסתורה והיה לך כאחד [...]:{{ש}}<קטע סוף=א/> ''[המלים "לך כאחד [...]" מופיעים מעל המלים "תסתורה והיה"]'' (לב, א) <קטע התחלה=א/>דאג להם ואחר תסוב ·<קטע סוף=א/> (לב, ב) <קטע התחלה=ב/>הבו צרכם ובכן תרבץ:{{ש}}<קטע סוף=ב/> (לב, ב) <קטע התחלה=ב/>למען תשמח בכבודם · ועל מוסר תשא שכל:<קטע סוף=ב/> (לב, ג) <קטע התחלה=ג/>מלל שבט הוא לך · והצנע שכל ואל תמנע שיר:<קטע סוף=ג/> (לב, ד) <קטע התחלה=ד/>במקום שכל אל תשפך שיח · ובלא מזמור אל שיח תשפ[ך]:<קטע סוף=ד/> (לב, ה) <קטע התחלה=ה/>כחותם על כי[. .]הב · שירת אל על משתה היין:{{ש}}<קטע סוף=ה/> (לב, ה) <קטע התחלה=ה/>כומז אדם על טס זהוב · משפט שיר על משתה היין:{{ש}}<קטע סוף=ה/> ''[המילה "היין" נכתבה מעל המילה "משתה"]'' (לב, ה) <קטע התחלה=ה/>כדביר זהב בו נופך וספיר · נואי דברים על מש' היין:<קטע סוף=ה/> ''[בכ"י הסימן בשי"ן ב"מש'"מופיע מעל האות, ולא לידו כמו שהוקלד כאן]'' (לב, ו) <קטע התחלה=ו/>[.]לי מלא פז וחותם ברקת · קול מזמור על נועם תירוש:<קטע סוף=ו/> ''[המילה "תירוש" נכתבה מעל המילה "[..]עם"]'' (לב, ז) <קטע התחלה=ז/>... נער צורת אותך · פעמים ושלש אם ישאלך:<קטע סוף=ז/> ''[כמה אותיות חסרים בכ"י בהתחלת הפסוק]'' {{לא נשלם}} (לב, כא) <קטע התחלה=כא/>אל תתחר בדרך רשעים ·<קטע סוף=כא/> (לב, כב) <קטע התחלה=כב/>ובאחריתך היה זהיר:<קטע סוף=כב/> (לב, כג) (לב, כד) <קטע התחלה=כד/>נוצר תורה נוצר נפשו · ובוטח ביוָי לא יבוש:<קטע סוף=כד/> ''[פסוק לב, כד מופיע אחרי פסוק לג, א בכ"י]'' [[קטגוריה:בן סירא]] pokducafb9p6njsjaakxn9d6creze1n 0 469869 1417230 1416835 2022-08-07T15:32:54Z Editor259 28663 wikitext text/x-wiki (לג, א) <קטע התחלה=א/>ירא יוָי לא יפגע רע · כי אם בניסוי ישוב ונמלט:<קטע סוף=א/> ''[פסוק לב, כד מופיע אחרי פסוק לג, א בכ"י]'' (לג, ב) <קטע התחלה=ב/>לא יחכם שונא תורה · ומתמוטט כמסערה אזנו:<קטע סוף=ב/> ''[המילה "אזנו" נכתבה מעל המילה "במסערה"]'' (לג, ג) (לג, ד) <קטע התחלה=ד/>הכין אומר ואחר תעשה · ובית מנוח ואחר תגיה:<קטע סוף=ד/> (לג, ה) <קטע התחלה=ה/>גלגל קל לב נבל · ואופן חוזר מחשבותיו:<קטע סוף=ה/> (לג, ו) <קטע התחלה=ו/>כסוס מוכן אוהב שונא · תחת כל אוהב יצהל:<קטע סוף=ו/> (לג, ז) <קטע התחלה=ז/>מה על יום יום כי כלו · אור שונא על שמש:<קטע סוף=ז/> (לג, ח) <קטע התחלה=ח/>אבל בחכמת יוָי נשפטו · ויש מהם מוע<קטע סוף=ח/> ''[כמה אותיות חסרים בסוף הכ"י]'' (לג, ט) (לג, י) (לג, יא) (לג, יב) (לג, יג) (לג, יד) (לג, טו) (לג, טז) (לג, יז) (לג, יח) (לג, יט) (לג, כ) (לג, כא) (לג, כב) (לג, כג) (לג, כד) (לג, כה) (לג, כו) (לג, כז) (לג, כח) (לג, כט) (לג, ל) (לג, לא) (לג, לב) (לג, לג) [[קטגוריה:בן סירא]] mk3ttq531ghiwi0jv1w88otxarqwd9z 0 469909 1417207 1417185 2022-08-07T13:11:35Z Roxette5 5159 /* טור ברקת */ wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|טור ברקת||תקמט|תקנ|תקנא}} __TOC__ ==שולחן ערוך == ;{{ממ|שולחן ערוך אורח חיים|תקנ|}} ;סימן תק"נ - הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות - ובו ד' סעיפים ;* הכל חייבים להתענות ד' צומות הללו. ואסור לפרוץ גדר. ;* צומות הללו חוץ מט' באב מותרים ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה. ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום. ;* כל ד' צומות הללו אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת. ;* בשבת קודם לצום מכריז ש"ץ הצום חוץ מט' באב וצום כפור וצום פורים. וסימניך '''אכף''' עליו פיהו. ==טור ברקת== הנה נתבאר בדיני חג הפסח ענין מה שאנחנו אומרים בהגדה {{צ|בכל דוד ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים}}. אין הדבר זה כדרך השאלה אלא באמת, מפני כי כן כשנחרב בית המקדש אז הלכו הנשמות בגלות כדרך שנשבו האנשים הגשמיים כך הגיע גם כן לנשמות. ומה גם כי יש נשמות שהולכים בגלות לרצונם כדאיתא בזוהר בענין שילוח הקן תינח בזמן הגלות אמנם מתחיל' הענין הוא לפי אינון נשמתין דאזלין מתתרכין בתר קב"ה ושכינתיה וכדאיתא בהקדמת התיקונים {{צ|כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה - דא ירושלים, כן איש - צדיק, נודד ממקומו - דאזלין מתתרכין בתר קב"ה ושכינתיה}}. לכן בא החיוב כי '''{{צ|הכל חייבים להתענות ד' צומות הללו}}'''. אם לחלק האנשים הרי נאמר {{צ|כן איש נודד ממקומו}}. ואם לענין הנשים מכל שכן שהנה נתבאר למעלה כי השכינה עלה נאמר {{צ|היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח}}. ועוד {{צ|כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה}}. ולכן הכל חייבים להתענות כאמור. '''{{צ|ואסור לפרוץ גדר}}''' וכבר אמרו חז"ל {{צ|האוכל בימים הללו עליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם}} {{ממ|יחזקאל|לב|כז}}. וכבר מפורש אצלי בפסוק {{צ|וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ}} {{ממ|משלי|ה|יא}} מדקאמר "באחריתך" ולא אמר "בסוף" הוא לתת דרך רמז לאדם א**תי הוא מתנחם ותוהה על הראשונות בזמן שיחשוב שיהיה לו אחרית ותקוה טובה. ואימתי? {{צ|ככלות בשרך}} - לפי כי כל זמן שהבשר קיים האדם יש לו צער ונידון בכל יום כדאיתא פרשת שלח לך דף קס"ט {{ממ זהר|ג|קסט|א}} וזה לשונו: {{צ|ומהכא דכל זמנא דגופא דהאי עלמא קיימא בקברא בקיומא - לא אתלבש רוחא בלבושין דההוא עלמא דכתיב ויסירו הבגדים הצואים מעליו בקדמיתא, ולבתר - וילבישוהו בגדים}}. ולכן אמר הכתוב {{צ|ככלות בשרך ושארך}} כי אז תדמה כי יהיה לך אחרית טוב מפני שכבר נתע(?) כל הבשר ונתכפרו העונות שנאמר בהם {{צ|ביד כל אדם יחתום}}. ואין הדבר כן אלא {{צ|ונהמת באחריתך}} מפני כי אז מתגלים(?) העצמות ונראה העון הכתוב על העצמות שנאמר בהם {{צ|ותהי עונותם על עצמותם}}. ולכן אז {{צ|ואמרת איך שנאתי מוסר}} - הם דברי קבלה שנאמר בהם {{צ|שמע בני מוסר אביך}}. ואמנם ראוי לתת טוב טעם שלמה יהיו העונות הדקים הקלים כתובים על העצמות ואמנם העונות והעבירות הם נרשמים בידים שנאמר {{צ|ביד כל אדם יחתום}}? והענין מתבאר עם מ"ש בזוהר פרשת שלך לך דף ק"ע {{ממ זהר|ג|קע|א}} וזה לשונו: {{צ|אי חסידא קדישא, תא ואגלי לך מלה סתימא. בניינא דגופא דבר נש - הכי הוא רוחא מעם רוחא דקודשא נשמתא מגו אילנא דחיי. כיון דרוחא קדישא יהב חיל' מיד רתיכין דילה יהבין חילייהו חילא דילהון גרמי ושייפין כולהו מסטרא דלהון ותיקונייהו דא על דא. סטרא אחרא יהיבת בשרא ומסטרא דיליה אתית בשרא ולא מלה אחרא. רתיכין דילה יהבין כל אינון גידין וערקין לאמשכא דמא לבשרא. בתר דאילין יהבין חילייהו שמיא יהבי חילייהו. ומאן אינון עוה(?) דאתמשך על כולא כגוונא דילהון}}, עכ"ל. הנה מבואר מן המאמר כי בשר האדם הוא נמשך מסטרא אחרא. אמנם חלק העצמות הוא מסטרא דקדושה. ולכן כל חטאת האדם והעונות הם נחקקים ביד האדם על הבשר החי - כי כך היא המדה מפני כי העונות אשר יעשה האדם הם נעשים על ידי סטרא אחרא המפתה את האדם כמו שאמרו חז"ל {{צ|אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות}}. ולכן העונות{{הערה|כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'העורות' שנראה לענ"ד כטעות - ויקיעורך}} הם נרשמים על הבשר שהוא החלק של סטרא אחרא כאמור שנאמר {{צ|ביד כל אדם יחתום}}. אמנם החטאות הקלים הדקים אשר נפשו אִוְתה ויעש, כי בדקדוקים אלו אין שייך לומר שנכנס בו רוח של שיטות אלא הם נמשכים מבחירתו הרעה שלכן אמרו חז"ל {{צ|עונות שהאדם דש בעקיבו}}. ולכן הם נחקקים על עצמותיו שהנה העצמות הם מסטרא דקדושה. ולכן אחר כי סטרא אחרא מתנקם ממנו על החמורות אחר כך חוזרים ונפרעים ממנו על הקלות. '''{{צ|צומות הללו חוץ מט' באב מותרים ברחיצה וסיכה וכו'}}''' - הנה נתבאר למעלה כי ענין החרבן היה בסוד אות '''ה''''. שלכן אירע באותם הימים ה' דברים רעים. אמנם זה היה כאשר נחרב בית המקדש. ולכן בשאר תעניות אין לנהוג בהם איסור ה' דברים רק ט' באב כאשר יבא לקמן. אבל צומות הללו מותרים ברחיצה וסיכה וכו' מפני כי עדיין לא הגיע ההעדר באות '''ה'''' עד ט' באב. והנה ה' דברים אלו (שהם אכילה ושתיה סיכה וכו') - אינם בהשואה אחת. כי בשלמא אכילה ושתיה - הם חיי האדם ולא סגי בלאו הכי, כי לא יתכן להיות מתפרנס האדם על ידי רחיצה וסיכה וכיוצא, רק אלה הם בחינת תענוגי בני האדם. ובמקומו יתבאר עיקר כל דבר מאלו. אמנם עיקר הצום הוא העדר המזון. ואכילה ושתיה - הכל דבר אחד נחשב כי כך אמרו חז"ל {{צ|שתיה בכלל אכילה}}. ולכן הם אסורים כנזכר. '''{{צ|כל ד' צומות אלו וכו'}}''' - כבר נתבאר כי על ידי עובדא דלתתא הכי אתער לעילא. ולכן אין ראוי לעשות עינוי בשבת מאחר שכן מתעורר למעלה. ולפי כי השבת גורם להוריד שפע גדול והנחה למדינות עשה - לכן נדחה התענית עד למחר שהוא דרך חול. '''{{צ|בשבת קודם לצום מכריז ש"ץ הצום וכו'}}''' - הנה בענין ההכרזה יש שני צדדין שונים זה מזה. האחד הוא לטובה והאחר לרעה. והיינו מה שאמרו חז"ל בפסוק {{צ|ועבר עליו רוח קנאה - אין 'ועבר' אלא הכרזה כמה דאת אמר ויעבירו קול במחנה}}. וכן הוא אומר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר. וכדאיתא במדרש כשעשה מר"עה התפיל' פלוני הממונה על ההכרזה סתם שערי השמים. וכן בדברי חז"ל {{צ|אלמלא דמכריזין עלך ברקיעא וכו'}}. ולכן קודם לצום מכריז ש"ץ לפי כי על ידי כך מכריזים למעלה אותו הצער אשר הם מצטערים ישראל לטוב להם לכפר עליהם לפני ה'. '''{{צ|חוץ משלש תעניות הללו}}'''. האחד הוא ט' באב כדי שלא לעורר סטרא אחרא. כי הנה נתבאר פרשת בלק דף קצ"ז {{ממ זהר|ג|קצז|א}} וזה לשונו: {{צ|והכי אוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למלקט עינוגין ומומא אשתכח בישראל לתתא וכו' כדין אתערו דסמאל בקל תקיף לאתערא על עלמא, כמה דאת אמר ויקרא אל עשו בנו הגדול וכו'}}. ולכן הס שלא להזכיר ענין ט' באב כדי שלא לעורר סמאל, סטרא אחרא. וצום כפור אין מכריזין מטעם אחר מרוב קדושתו. ואיתא פרשת בהעלותך דף קצ"ד {{ממ זהר|ג|קצד|א}} וזה לשונו: {{צ|לקבל אלין שתי חצוצרות כסף כגוונא דא כולא לתתא}}. ושם נאמר {{צ|מאלין תרי סטרי נפקי תרי כרוזי דאזלי מקמי כולהו משריין כד אלין תרי מכרזי כל חילין וכל משריין מתכנשי}}. וכן(?) לקמן ז"ל {{צ|תא חזי שתי חצוצרות בגין דאינון מסטרי תרי וכו' אינהו זמינין לתברא דינין ולאכפייא לון}}. והנה מפני השני טעמים הללו יש זמן שמכריזין לתברא דינין ולאכפיא לון. ופעמים אין מכריזין הס שלא להזכיר שלא לעורר הדינים כאמור. ----------------- qjnlw8dnzzavhi99a2ta3x7srtbbdnq 0 469912 1417208 2022-08-07T13:14:37Z Roxette5 5159 יצירת דף עם התוכן "{{סרגל ניווט|טור ברקת||תקנ|תקנא|תקנב}} __TOC__ ==שולחן ערוך == ;{{ממ|שולחן ערוך אורח חיים|תקנא|}} ;סימן תקנ"א - דיני שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה - ובו י"ח סעיפים ;* משנכנס אב ממעטין בשמחה. ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיניה דריע מזלא. ;* מראש חדש עד התענית..." wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|טור ברקת||תקנ|תקנא|תקנב}} __TOC__ ==שולחן ערוך == ;{{ממ|שולחן ערוך אורח חיים|תקנא|}} ;סימן תקנ"א - דיני שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה - ובו י"ח סעיפים ;* משנכנס אב ממעטין בשמחה. ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיניה דריע מזלא. ;* מראש חדש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה כגון בית חתנות ל hvuel106wfv87usnjek7aaekxcldagm 1417214 1417208 2022-08-07T13:44:32Z Roxette5 5159 /* שולחן ערוך */ wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|טור ברקת||תקנ|תקנא|תקנב}} __TOC__ ==שולחן ערוך == ;{{ממ|שולחן ערוך אורח חיים|תקנא|}} ;סימן תקנ"א - דיני שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה - ובו י"ח סעיפים ;* (א) משנכנס אב ממעטין בשמחה. ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיניה דריע מזלא. ;* (ב) מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים, שנוטעים לצל להסתופף בצילו, או מיני הדס ומיני עלים. ואם היה כתלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה, מותר לבנות. ואין נושאין נשים, ואין עושין סעודת אירוסין. אבל ליארס בלא סעודה מותר. ואפילו בתשעה באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. ;* (ג) שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללבשו עתה, אלא להניחו לאחר ט' באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד, אסור. וכן המכובסים מקודם, בין ללבוש, בין להציע בהם המיטה. ואפילו מטפחות הידיים והשולחן אסור. והכיבוס שלנו מותר. אבל גיהוץ שלנו אסור. וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, והרי הם ככיבוס שלנו ומותר. והני מילי לגהצן ולהניחן לאחר תשעה באב, אבל אסור ללבשן בשבוע זה. : '''ונהגו לאסור אפילו בכלי פשתן, ואפילו בכיבוס שלנו, בין ללבוש בין לכבס ולהניח. ואין להקל בדבר, כיון שנהגו. כל שכן דאפשר דמדינא נמי אסור, שהרי יש מי שכתב דכיבוס שלנו קרי לשל בני בבל, שאין מתלבנים יפה, לפי שמימיהם הם עכורים, שאינה ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל. וכיבוס של שאר ארצות, איפשר שהוא ככיבוס של ארץ ישראל ואסור.''' : '''ועוד, יש מי שפירש דגיהוץ היינו מים ואפר, או נתר ובורית, וכיבוס היינו במים לבד. ובזמן הזה אין מכבסים במים לבד. ונמצא שכל כיבוס של זמן זה הוי גיהוץ, ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא.''' ;* (ד) לאחר התענית, מותר לספר ולכבס מיד. ואם חל תשעה באב ביום ראשון, או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשני השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור בכל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה' ויום ו'. ;* (ה) אסור לעבריות לכבס בגדי העכו"ם בשבוע זה. ;* (ו) כלים חדשים, בין לבנים בין צבועים, בין של צמר בין של פשתן, אסור ללבוש בשבת זה. ;* (ז) יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשות ומנעלים חדשים בשבת זה. ויש להחמיר בזה מראש חדש. ;* (ח) נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מדעייל אב מנהגא. והוא מלשון או בשתי או בערב. ;* (ט) יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו. ויש שמוסיפין מראש חדש עד התענית. ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז. ;* (י) ויש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים מותרים. ה"ה בתבשיל שנתבשל בו בשר. ואסורים בבשר עוף ובבשר מלוח ויין תוסס ומותר לשתות יין הבדלה וברכת מזון. ;* (יא) כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור - פורץ גדר הוא וישכנו נחש. ;* (יב) תספורת שבוע זה אחד שער ראש ואחד כל שער שבו אסור. ;* (יג) ובזקן כל שמעכב את האכילה - מותר. ;* (יד) אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ;* (טו) מי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת זו והכביד שערו - מקל בתער אבל לא במספרים. ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול. ;* (טז) יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש. ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו. ויש מתענים מי"ז בתמוז עד ט' באב. ;* (יז) טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש. אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצות. ;* (יח) צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך מד' שעות עד ט' שעות ולא יכו התלמידים בימים ההם. ==טור ברקת== 5n61xv4geh98imb0srd5uiokbq84gql 1417218 1417214 2022-08-07T14:23:36Z Roxette5 5159 /* טור ברקת */ עמוד 488 טור השני wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|טור ברקת||תקנ|תקנא|תקנב}} __TOC__ ==שולחן ערוך == ;{{ממ|שולחן ערוך אורח חיים|תקנא|}} ;סימן תקנ"א - דיני שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה - ובו י"ח סעיפים ;* (א) משנכנס אב ממעטין בשמחה. ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לישתמיט מיניה דריע מזלא. ;* (ב) מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים, שנוטעים לצל להסתופף בצילו, או מיני הדס ומיני עלים. ואם היה כתלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה, מותר לבנות. ואין נושאין נשים, ואין עושין סעודת אירוסין. אבל ליארס בלא סעודה מותר. ואפילו בתשעה באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. ;* (ג) שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללבשו עתה, אלא להניחו לאחר ט' באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד, אסור. וכן המכובסים מקודם, בין ללבוש, בין להציע בהם המיטה. ואפילו מטפחות הידיים והשולחן אסור. והכיבוס שלנו מותר. אבל גיהוץ שלנו אסור. וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, והרי הם ככיבוס שלנו ומותר. והני מילי לגהצן ולהניחן לאחר תשעה באב, אבל אסור ללבשן בשבוע זה. : '''ונהגו לאסור אפילו בכלי פשתן, ואפילו בכיבוס שלנו, בין ללבוש בין לכבס ולהניח. ואין להקל בדבר, כיון שנהגו. כל שכן דאפשר דמדינא נמי אסור, שהרי יש מי שכתב דכיבוס שלנו קרי לשל בני בבל, שאין מתלבנים יפה, לפי שמימיהם הם עכורים, שאינה ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל. וכיבוס של שאר ארצות, איפשר שהוא ככיבוס של ארץ ישראל ואסור.''' : '''ועוד, יש מי שפירש דגיהוץ היינו מים ואפר, או נתר ובורית, וכיבוס היינו במים לבד. ובזמן הזה אין מכבסים במים לבד. ונמצא שכל כיבוס של זמן זה הוי גיהוץ, ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא.''' ;* (ד) לאחר התענית, מותר לספר ולכבס מיד. ואם חל תשעה באב ביום ראשון, או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשני השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור בכל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה' ויום ו'. ;* (ה) אסור לעבריות לכבס בגדי העכו"ם בשבוע זה. ;* (ו) כלים חדשים, בין לבנים בין צבועים, בין של צמר בין של פשתן, אסור ללבוש בשבת זה. ;* (ז) יש אומרים שאסור לתקן בגדים חדשות ומנעלים חדשים בשבת זה. ויש להחמיר בזה מראש חדש. ;* (ח) נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מדעייל אב מנהגא. והוא מלשון או בשתי או בערב. ;* (ט) יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו. ויש שמוסיפין מראש חדש עד התענית. ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז. ;* (י) ויש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים מותרים. ה"ה בתבשיל שנתבשל בו בשר. ואסורים בבשר עוף ובבשר מלוח ויין תוסס ומותר לשתות יין הבדלה וברכת מזון. ;* (יא) כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור - פורץ גדר הוא וישכנו נחש. ;* (יב) תספורת שבוע זה אחד שער ראש ואחד כל שער שבו אסור. ;* (יג) ובזקן כל שמעכב את האכילה - מותר. ;* (יד) אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ;* (טו) מי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת זו והכביד שערו - מקל בתער אבל לא במספרים. ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול. ;* (טז) יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש. ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו. ויש מתענים מי"ז בתמוז עד ט' באב. ;* (יז) טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש. אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצות. ;* (יח) צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך מד' שעות עד ט' שעות ולא יכו התלמידים בימים ההם. ==טור ברקת== הלא זה דברי בפסוק {{צ|בחדשה ימצאונה}} {{ממ|ירמיהו|ב|כד}} כי החדש זה הוא מורה על כל הדברים הרעים אשר באו על ישראל. אמנם ישראל היו בטוחים בחדש זה להיות כי זה הוא במזל אריה והוא מורה על הצלחה שלהם לפי שישראל נקראים 'אריה', ובית המקדש נקרא 'אריה' כמו שאמר הכתוב {{צ|הוי אריאל}}. אשר על כן למלאת דבר ה' כפי הטבע העלה עליהם נבוכדנצר שחיק מחיק הנקרא 'אריה' שנאמר {{צ|עלה אריה מסובכו}} - הלא זה כוונת חז"ל במאמר {{צ|ישראל נקרא אריה, ובית המקדש נקרא אריה, נבוכדנצר נקרא אריה}}. כלומר שהקב"ה כל דרכיו אע"ג שהם בהשגחה לא יחסר לעשות אותם כפי הטבע. ולכן שלט נבוכדנצר הנקרא 'אריה' על מלכות בית דוד הנקרא {{צ|גור אריה יהודה}}. ושרף בית המקדש הנקרא 'אריה'. וזהו שאמר הכתוב {{צ|הוי}} על שני דברים הנקראים {{צ|אריאל אריאל}} והם לא התבוננו כי בלאו הכי זה החדש מורה על הרעות שבאו עליהם, שלכן נקרא '''אב''' - כלומר שמורה ענין קללה - כך אמרו חז"ל בבראשית רבה {{צ|מפני מה לא נברא העולם באות אל"ף? לפי שהוא לשון קללה}}, ר"ל ארור. {{צ|ולמה נברא באות ב'? שהוא לשון ברכה}}. ולכן נקרא חדש זה '''אב''', ר"ל כי הנה היה בו קללה וארורה לכל ישראל. בו נחרב בית קדשנו וגלינו מארצינו. אמנם האחרית לטובה וברכה כמו שאמר הכתוב {{צ|צום החמישי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה}}. ולכן משנכנס אב ממעטין בשמחה שהנה כך הוא כל מעשה התחתונים, כך נעשה למעלה כנ"ל. '''{{צ|ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לשתמיט מיניה דריע מזליה}}''' של ישראל מאותה שעה אשר שלט נבוכדנצר הרשע על מזל אריה כנזכר, מאז אתרע מזליה דבר ישראל. ולכן אין ראוי לישראל לדחוק את השעה שהרי נאמר {{צ|השיב אחור ימינו מפני אויב}}. '''{{צ|מראש חדש עד התענית ממעטים במשא ומתן וכו'}}''' - לא נעלם מעין כל קורא ספר, כי אשת חיל נשתבחה בענין משא ומתן שנאמר {{צ|סדין עשתה ותמכור וכו'}}. ואיתא בגמרא {{ממ|פסחים|נ|ב}} {{צ|המצפה לשכר אשתו אינו רואה סימן ברכה לעולם}}. ומסיק: {{צ|הני מילי מתקולה אבל עבדה ומזבנא משתבח בה קרא דכתיב סדין עשתה ותמכור וכו'}}. והנה ענין משא ומתן כיצד יצדק למעלה בענין הרוחני? {{להשלים}} 66d6l7wvi9j8va23tv1gjtk0selixdf 0 469913 1417213 2022-08-07T13:29:14Z Nahum 68 נשלם האות בס"ד wikitext text/x-wiki {{סרגל ניווט|איכה רבה|פתיחתא|כז|כח|כט}} {{פמ|איכה רבה|פתיחתא|כח}}רבי חמא בר חנינא פתח: :{{צמ|"וירמיהו לקח מגלה אחרת" וגו'|ירמיהו|לו|לב}}— רבי חמא בר חנינא ורבנן. ר' חמא אמר: '''ועוד נוסף עליהם''' (שם), זה "איכה יעיב" ([[איכה ב]]); '''דברים,''' זה "איכה יועם" ([[איכה ד]]); '''רבים,''' זה "אני הגבר" ([[איכה ג]]); '''כהמה,''' "זכור ה'" ([[איכה ה]]). ורבנן אמרי: '''ועוד נוסף עליהם,''' זה "איכה יעיב"; '''דברים,''' זה "איכה יועם"; '''רבים,''' זה "זכור ה'"; '''כהמה,''' זה "אני הגבר", שהוא מן תלתא תלתא פסוקי באלפא ביתא: d070t22ztb9ypaqxp51hpijkqnscsbv 116 469914 1417223 2022-08-07T15:19:51Z Fuzzy 29 צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים), התשס"ו-2006 wikitext text/x-wiki <שם> צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים), התשס"ו-2006 <מקור> ((ק"ת תשס"ו, 1174|צו היבוא והיצוא (פיקוח על יצוא טובין, שירותים וטכנולוגיה דו-שימושיים)|6517)); ((תשס"ח, 600|תיקון|6653)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיף 2]] [[=הפקודה|לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979]] (להלן - הפקודה), ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת לפי [[סעיף 21א לחוק-יסוד: הכנסת]], [[וסעיף 2(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977]], אני מצווה לאמור: @ 1. הגדרות (תיקון: תשס"ח) : בצו זה - :- "הסדר ואסנאר" - הסדר רב-צדדי בדבר פיקוח על הייצוא של אמצעי לחימה קונוונציונליים ופריטים וטכנולוגיה דו-שימושיים (Wassenaar Arrangement on Export Controls for Conventional Arms and Dual-Use Goods and Technologies); :- "ועדת המנכ"לים" - המנהל הכללי של המשרד יחד עם המנהל הכללי של משרד הביטחון והמנהל הכללי של משרד החוץ; :- "חוק יצוא ביטחוני" - [[=חוק יצוא ביטחוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007]]; :- "טובין" - חומרים, ציוד ומערכות ציוד לרבות רכיבים וחלקים שלהם; :- "טכנולוגיה" - מידע מסוים הדרוש לפיתוח או לייצור של כל פריט הנכלל ברשימה או לשימוש בו, למעט מידע שהוא נחלת הכלל, ומחקר מדעי בסיסי; מידע כאמור יכול שיהיה נתונים טכניים או סיוע טכני; :- "ייצוא" - הוצאה או גרם הוצאה מישראל בים, ביבשה או באוויר, לרבות העברה לשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית כהגדרתם [[בחוק יצוא ביטחוני]]; :- "ייצור" - לרבות הנדסת ייצור, שילוב (אינטגרציה), הרכבה, ביקורת, ניסויים ואבטחת איכות; :- "מחקר מדעי בסיסי" - עבודה ניסיונית או תאורטית שמטרתה העיקרית רכישת ידע חדש בנוגע לעקרונות היסוד של תופעות ועובדות הניתנות לצפיה, ואשר אינה מכוונת בעיקרה אל עבר מטרה או יעד מעשיים מסוימים; :- "מידע שהוא נחלת הכלל" - טכנולוגיה זמינה, בלא מגבלות על המשך הפצתה; מגבלות על זכויות יוצרים אינן מוציאות טכנולוגיה מכלל היותה נחלת הכלל; :- "משתמש סופי" - הגורם הסופי שהטובין, הטכנולוגיה או השירותים מיועדים לו; :- "נתונים טכניים" - לרבות תכניות-אב, תכניות, שרטוטים, דגמים, נוסחאות, שרטוטים הנדסיים ומפרטים, ספרי הוראות הפעלה כתובים או מתועדים על גבי מדיה מגנטית, אופטית או כל מדיה אחרת; :- "סיוע טכני" - לרבות הוראה, הכשרה, הדרכה, העברת בקיאות, ייעוץ, ולרבות העברת נתונים טכניים; :- "פיתוח" - לרבות השלבים טרם ייצור, הכוללים תכנון, חקר תכנון, ניתוחו, תפישת תכנון, הרכבה וניסוי של אבות-טיפוס, סדרות ייצור ניסיוניות ונתוני תכנון, תהליך הפיכת נתוני התכנון למוצר, תכנון תצורה, שילוב (אינטגרציה) ושרטוטי פריסה; :- "הרשות" - מנהל מינהל הכימיה ואיכות הסביבה במשרד התעשיה המסחר והתעסוקה (להלן - המשרד), סגנו, או מי שהמנהל הכללי של המשרד הסמיכו; :- "הרשימה" - רשימה המבוססת על רשימת הטובין והטכנולוגיות הדו-שימושיים של הסדר ואסנאר שישראל החליטה לפעול לפיה ואשר עותק שלה מופקד לעיון הציבור בלשכות המחוזיות של המשרד ובאתר האינטרנט שלו; ראשי פרקים של הרשימה מפורטים [[בתוספת]]; :- "שימוש" - לרבות הפעלה, התקנה, תחזוקה, תיקון ושיפוץ; :- "שימוש סופי" - היישום אשר לשמו נדרשים הטובין, הטכנולוגיה או השירותים. @ 2. מטרה : מטרת צו זה, היא הטלת פיקוח על הייצוא מישראל של טובין וטכנולוגיה המפורטים ברשימה ועל ייצוא מישראל של שירותים הקשורים לטובין כאמור, כחלק ממאמצי ישראל לסייע בשמירת השלום בעולם ויציבותו על ידי הגברת האחריות הבין-לאומית בייצוא טובין, טכנולוגיה ושירותים דו-שימושיים. @ 3. רישיון יצוא (תיקון: תשס"ח) : (א) לא ייצא אדם טובין או טכנולוגיה מן המפורטים ברשימה או שירותים הקשורים לטובין כאמור, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא על פי רישיון מאת הרשות (להלן - רישיון), למעט אותם טובין, טכנולוגיה או שירותים שלגביהם יש לקבל רישיון מבין הרישיונות הקבועים [[בפרק ד' לחוק יצוא ביטחוני]] מאת הרשות המוסמכת כהגדרתה [[בחוק האמור]]. : (ב) הרשות, בהתייעצות עם משרד הביטחון ומשרד החוץ, רשאית לפטור מחובת רישיון, לפי מדינות ולפי סוגי טובין או טכנולוגיה מן המפורטות ברשימה או שירותים הקשורים לטובין כאמור. @ 4. בקשה למתן רישיון : (א) מבקש רישיון יגיש בקשה לרשות לפי טופס שהרשות הורתה עליו המצוי באתר האינטרנט של המשרד והמעיד על השימוש הסופי ועל המשתמש הסופי בטובין, בטכנולוגיה או בשירותים, כשהוא ממולא לכל פרטיו (להלן - הבקשה). : (ב) הרשות רשאית לדרוש כל ידיעה, מסמך או חפץ הדרושים לה לצורך בדיקת הבקשה, לרבות מסמכים הנוגעים לשימוש סופי ומשתמש סופי, בתוך 10 ימי עבודה מיום קבלת הבקשה. : (ג) הרשות תשיב למבקש רישיון בתוך 20 ימי עבודה מיום קבלת הבקשה כאמור בסעיף קטן (א) או בתוך 10 ימי עבודה מיום שמולאו כל הדרישות הנוספות לפי סעיף קטן (ב), לפי המאוחר, למעט אם היא בקשה אשר עמדת משרד הביטחון ומשרד החוץ אינה נדרשת לגביה לפי [[סעיף 6(א)]]; לבקשה אשר עמדת המשרדים האמורים אינה נדרשת לגביה, תשיב הרשות בתוך 5 ימי עבודה מיום קבלת הבקשה או מיום שמולאו כל הדרישות הנוספות, לפי המאוחר. : (ד) במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, רשאית הרשות להאריך את התקופות הקבועות בסעיף קטן (ג) ב-10 ימי עבודה נוספים לכל היותר; שר הביטחון או שר החוץ רשאי, משיקולי ביטחון לאומי או יחסי חוץ של ישראל, להאריך את התקופה האמורה; על הארכת תקופות לפי סעיף קטן זה תימסר הודעה למבקש הרישיון. : (ה) בלי לגרוע משאר סמכויותיה על פי כל דין, רשאית הרשות לסרב לתת רישיון או להתנות בו תנאים. : (ו) הרשות רשאית, להתלות או לבטל את הרישיון לאחר שניתן בהתקיים אחד מאלה: :: (1) הרישיון ניתן על יסוד מידע כוזב או שגוי; :: (2) הופר תנאי מתנאי הרישיון; :: (3) בעל הרישיון עבר על הוראה מהוראות צו זה או הוראות לפי [[פקודת המכס]]. : (ז) ניתן להתלות או לבטל רישיונות נוספים שבידי בעל רישיון המחזיק ביותר מרישיון אחד לפי צו זה, אם נתקיים בו אחד המפורטים בסעיף קטן (ו). @ 5. מתן רישיון : רישיון יכול שיינתן למבקש מסוים לגבי טובין, טכנולוגיה ושירותים מסוימים, לסוג של טובין, טכנולוגיה ושירותים או למשגור מסוים של טובין. @ 6. העברת הבקשה לעיון : (א) הרשות תעביר את בקשת הרישיון למשרד הביטחון ולמשרד החוץ מיד עם קבלתה, זולת אם קבעה עם משרד הביטחון ומשרד החוץ סוגי בקשות אשר לגביהן אין עמדת המשרדים האמורים נדרשת. : (ב) משרד הביטחון ומשרד החוץ יבחנו קיומן של השלכות ביטחוניות או השלכות על מדיניות יחסי החוץ של מדינת ישראל, בהתאמה, ויודיעו כל אחד על עמדתו, בתוך 15 ימי עבודה מקבלת הבקשה לרישיון. : (ג) במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו תוארך התקופה כאמור בסעיף קטן (ב) ב-10 ימי עבודה נוספים לכל היותר; שר הביטחון או שר החוץ רשאי, משיקולי ביטחון לאומי או יחסי חוץ של ישראל, להאריך את התקופה האמורה. @ 7. החלטה בבקשה (תיקון: תשס"ח) : (א) הרשות תחליט בבקשה לאחר ששקלה את עמדת משרד הביטחון ואת עמדת משרד החוץ שקיבלה לפי [[סעיף 6(ב)]], זולת אם עמדת המשרדים האמורים אינה נדרשת לפי [[סעיף 6(א)]]. : (ב) החלטת הרשות על מתן רישיון לעניין בקשה הנוגעת ליצוא תינתן לאחר ששקלה את עמדות משרד הביטחון ומשרד החוץ, אם ניתנו, והודיעה למשרדים האמורים על כוונתה לתת רישיון. : (ג) התנגדו משרד הביטחון או משרד החוץ לכוונת הרשות לתת רישיון, או חלקה הרשות על התנגדות המשרדים האמורים לכוונתה לתת רישיון, יביאו הרשות, משרד הביטחון או משרד החוץ, לפי העניין, את המחלוקת להכרעת ועדת המנכ"לים, בתוך שבעה ימי עבודה מיום קבלת ההודעה על כוונת הרשות לתת רישיון או מיום קבלת עמדת משרד הביטחון או משרד החוץ, הכל לפי העניין. : (ד) ההכרעה בוועדת המנכ"לים תהיה בהסכמה; הובאה מחלוקת כאמור, לפני ועדת המנכ"לים, יוארכו התקופות הנקובות [[בסעיף 4(ג)]] ב-15 ימי עבודה נוספים גם אם כבר הוארכו לפי [[סעיף 4(ד)]]; לא הכריעה ועדת המנכ"לים - תובא המחלוקת להכרעת ראש הממשלה, אשר יחליט בתוך 30 ימים מיום שהובאה לפניו מחלוקת כאמור, על הארכת תקופות לפי סעיף זה תימסר הודעה למבקש הרישיון. @ 8. ערר : מבקש הרישיון רשאי לערור על החלטת הרשות לפני ועדת המנכ"לים בתוך 14 ימי עבודה מיום שנמסרה לו. @ 9. פעולות הרשות : לביצועו של צו זה תיזום הרשות פיקוח ואכיפה לרבות ביקורות, בשיתוף עם משרד החוץ, משרד הביטחון ורשות המסים בישראל. @ 10. הפרות : כל אחת מאלה יראו כפעולה בניגוד לצו פיקוח זה, כאמור [[בסעיף 7(א) לפקודה]]: : (1) ייצוא בלא רישיון; : (2) ייצוא בניגוד לתנאי רישיון. @ 11. שמירת דינים : צו זה בא להוסיף על כל דין אחר ולא לגרוע מכוחו. @ 12. תחילה : תחילתו של צו זה ב-1 בחודש הרביעי שלאחר פרסומו. == תוספת == ==== ((([[סעיף 1]] - ההגדרה "הרשימה"))) === @ (תיקון: תשס"ח) : {| ! רשימת הטובין והטכנולוגיות הדו-שימושיים !! לפי המפורט בהסדר ואסנאר |- | {{דוכיווני|חומרים מתקדמים|(Advanced Materials)}} || קטגוריה 1 |- | {{דוכיווני|עיבוד חומרים|(Materials Processing)}} || קטגוריה 2 |- | {{דוכיווני|אלקטרוניקה|(Electronics)}} || קטגוריה 3 |- | {{דוכיווני|מחשבים|(Computers)}} || קטגוריה 4 |- | {{דוכיווני|טלקומוניקציה|(Telecommunications)}} || קטגוריה 5(1) |- | ביטחון מידע (information security), למעט פריטים המפוקחים במסגרת [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (עיסוק באמצעי הצפנה), התשל"ה-1974]] |- | {{דוכיווני|חיישנים ולייזרים|Sensors and "Lasers"}} || קטגוריה 6 |- | {{דוכיווני|ניווט ואוויוניקה|Navigation and Avionics}} || קטגוריה 7 |- | {{דוכיווני|ימי|Marine}} || קטגוריה 8 |- | {{דוכיווני|הנעה|Propulsion}} || קטגוריה 9 |- | {{דוכיווני|הגדרות|Definitions}} || |} <פרסום> כ"ט באב התשס"ו (23 באוגוסט 2006) <חתימה> אליהו ישי שר התעשיה המסחר והתעסוקה lbwzi232akabyn48v6t36xdi6i3u1fx 116 469915 1417224 2022-08-07T15:21:45Z Fuzzy 29 צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה), התשס"ח-2008 wikitext text/x-wiki <שם> צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה), התשס"ח-2008 <מקור> ((ק"ת תשס"ח, 348|צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד לחימה)|6640)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|ההגדרה "ציוד לחימה" שבסעיף 1]] [[=החוק|לחוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007]] (להלן - החוק), [[וסעיף 45 לחוק]], ובאישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אני מצווה לאמור: @ 1. ציוד לחימה : פרטי החימוש המנויים בתוספת הם ציוד לחימה. == תוספת == ==== ((([[סעיף 1]]))) ==== @ 1. הגדרות : [[בתוספת זו]] - :- "אבזרי קצה" - תפסניות, יחידות מכשור אקטיביות וכל מכשור אחר המחובר לפלטת הבסיס בקצה זרוע העבודה של רובוט; לעניין זה,"יחידות מכשור אקטיב" - התקנים להפעלת כוח מניע, אנרגיית ייצור או חישה על פריט הנמצא בתהליך ייצור; :- "ביו-פולימרים" - מקרומולקולות ביולוגיות כדלהלן: :: (1) אנזימים עבור תגובות כימיות או ביולוגיות ספציפיות; :: (2) נוגדנים (Antibodies), חד-שבטיים (Monoclonal), רב-שבטיים (Polyclonal) או אנטי-אידיוטיפיים (Anti-idiotypic); :: (3) קולטנים (receptors) שתוכננו או יוצרו במיוחד; :: לעניין זה - ::- "נוגדנים אנטי-אידיוטיפיים" - נוגדנים הנקשרים לאתרי היקשרות של אנטיגן ספציפי של נוגדנים אחרים; ::- "נוגדנים חד-שבטיים" - חלבונים הנקשרים לאתר היקשרות אנטיגני בודד ומיוצרים על ידי צביר תאים משובט אחד; ::- "נוגדנים רב-שבטיים" - תערובת חלבונים הנקשרים לאנטיגן ספציפי ואשר מיוצרים על ידי יותר מצביר תאים משובט אחד; ::- "קולטנים" - מבנים מאקרו מולקולאריים ביולוגיים לקשור ליגנדים (ligands), אשר קשירתם משפיעה על פעילויות פיזיולוגיות; :- "זרזים ביולוגיים" - אנזימים עבור כימיקלים ספציפיים או עבור ריאקציות כימיות או עבור תרכובות ביולוגיות אשר נקשרים לחומרי לחימה כימיים (CW) (להלן - חל"כ) ומאיצים את התפרקותם; לעניין זה, "אנזימים"' - זרזים ביולוגיים עבור תגובות כימיות או ביולוגיות ספציפיות; :- "חומרי נפץ" - חומרים או תערובות של חומרים, במצב צבירה מוצק, נוזל או גז, הנדרשים להתפוצץ ביישומם כמטען ראשוני, כמאיץ או כמטען עיקרי בראשי קרב, חבלה ויישומים אחרים; :- "חומרי מוצא" (Precursors) - כימיקלים ייחודיים המשמשים לייצור חומרי נפץ; :- "חומרים אנרגטיים" - חומרים או תערובות המיועדים לשחרר אנרגיה בתגובה כימית; (חומרי נפץ, פירוטכניקה וחומרי הדף הם תת-סוגים של חומרים אנרגטיים); :- "חומרים לפיזור הפגנות" - חומרים המיועדים לשימוש בפיזור הפגנות, המייצרים במהירות גירוי תחושתי או אפקטים פיזיים מנטרלים בבני אדם, אשר נעלמים בתוך זמן קצר אחרי סיום החשיפה להם; (גזים מדמיעים הם תת-קבוצה של חומרים לפיזור הפגנות); :- "טמפסט" - מוצר או אמצעי טכנולוגי או שיטות בתחום גילוי ומדידות דלף מידע, מיגון מערכות מפני דלף מידע, מיצוי מידע ממערכות כתוצאה מדלף מידע או חקירת תוצאות מדלף מידע; לעניין זה, "דלף מידע" לרבות - :: (1) דליפות מידע אלקטרומגנטיות, המתפשטות בקרינה או בצימוד אלקטרומגנטיים; :: (2) דליפות מידע מולכות, המתפשטות כזרם או כמתח מולך בכבלי חשמל או תקשורת; :: (3) דליפות מידע מכניות ממערכות מידע; :: (4) דליפות מידע באמצעים אופטיים ממערכות מידע; :- "מיצוי" - השגת מידע מעובד במערכת על ידי ניצול דלף מידע ממנה; :- "מיגון" - מיגון מערכות מידע ומיתקנים שבהם מותקנות מערכות מידע כנגד דלף ידע מתוך המיתקן, ולרבות מיגון ואמצעים אלקטרוניים, מכניים, אופטיים, אקוסטיים ואחרים; :- "ידע", "טכנולוגיה" - המידע הספציפי הנחוץ לפיתוח, ייצור או שימוש במוצר; המידע הוא בצורה של נתונים טכניים או סיוע טכני; לעניין זה - ::- "נחוץ" - מתייחס רק לאותו חלק האחראי במידה ניכרת להשגה או לחריגה ברמות הביצוע המבוקרות של, במאפייני או בתפקודי ידע; ויכול שאותו חלק נחוץ יהיה משותף למוצרים שונים; ::- "נתונים טכניים" - לרבות שרטוטים, תכניות, דיאגראמות, מודלים, נוסחאות, טבלאות, תרשימים ומפרטים הנדסיים, מדריכים למשתמש והוראות הכתובות או מוקלטות על מדיה או התקנים כדיסקים, סרטים מגנטיים וזיכרונות לקריאה בלבד; ::- "סיוע טכני" - לרבות בצורת הוראות, מיומנויות, הכשרה, ידע בעבודה, שירותי ייעוץ או העברת נתונים טכניים; :- "ייצור" - לרבות הנדסת ייצור, שילוב (אינטגרציה), הרכבה, ביקורת, ניסויים והבטחת איכות; :- "כור גרעיני" - כל הפריטים הנמצאים בתוך מבנה הכור או המחוברים אליו ישירות, הציוד המפקח על רמת ההספק בליבה, והרכיבים אשר באופן רגיל מכילים, או נמצאים במגע ישיר עם, או מפקחים, על נוזל הקירור הראשי של ליבת הכור; :- "כלים קלים מהאוויר" - כדורים פורחים וספינות אוויר שלצורך העילוי עושים שימוש באוויר חם או בגזים קלים מהאוויר כגון, הליום או מימן; :- "כלי טיס" - כלי טיס בעל כנף קבועה, כנף בת-סיבוב, כנף מסתובבת (הליקופטר), רוטור נטוי או כנף נטויה; :- "כלי טיס אזרחי" - מטוסים שתיאורם מופיע ברשימות הכשירות האווירית של רשויות התעופה האזרחית המורשים לטוס בנתיבים מסחריים אזרחיים, פנימיים וחיצוניים או לשימושים אזרחיים חוקיים אחרים פרטיים או עסקיים; :- "לייזר" - מכלול רכיבים המייצר אור עקבי, הן מבחינה מרחבית והן מבחינת זמן, אשר מוגבר על ידי פליטת קרינה מעוררת; :- "מוליך-על" - חומרים (כגון: מתכות, סגסוגות או תרכובות) היכולים לאבד כל התנגדות חשמלית (לדוגמה: יכולים להשיג מוליכות חשמלית אינסופית ולשאת זרמים חשמליים גדולים מאוד בלא התחממות ג'אול); לעניין זה, "מוליכות-על" של חומר מאופיין באופן אינדיבידואלי על ידי טמפרטורה קריטית, שדה מגנטי קריטי שהוא פונקציה של הטמפרטורה, וצפיפות זרם קריטית שהיא, פונקציה הן של השדה המגנטי והן של הטמפרטורה; :- "מותאמים לשימוש במלחמה" - כל שינוי או מיון (כגון: שינוי טוהר, חיי מדף, מידת הרעילות, תכונות הפצה, או עמידות בפני קרינה אולטרא-סגולה UV) המתוכננים להגביר את היעילות בגרימת נפגעים בבני אדם או חיות, בהרס ציוד או בפגיעה ביבולים או בסביבה; :- "נשאי תכונות" - נשאים (כגון: פלאזמיד או וירוס) שבהם משתמשים לצורך החדרת חומר גנטי לתאים פונדקאים; :- "נחלת הכלל" - ידע וטכנולוגיה או תוכנה נגישים ובלא הגבלה על המשך הפצתם; לעניין זה, אין במגבלת זכות יוצרים כדי להוציא ידע וטכנולוגיה או תוכנה מההגדרה נחלת הכלל; :- "פירוטכניקה" - תערובות של דלקים מוצקים או נוזליים וחומרים מחמצנים אשר, כאשר הם ניצתים, עוברים תגובה כימית אנרגטית בקצב מבוקר המכוון ליצור השעיות זמן ספציפיות, או פרצי חום, רעש, עשן, אור נראה או קרינה אינפרא-אדומה; (חומרי בעירה עצמית (pyrophorics) הם תת-קבוצה של חומרים פירוטכניים, אשר אינם מכילים חומרים מחמצנים אלא נדלקים באופן עצמי במגע עם האוויר); :- "פיתוח" - לרבות השלבים טרם ייצור, הכוללים: תכנון, חקר תכנון וניתוחו, תפיסת תכנון, הרכבה וניסוי של אבות-טיפוס, סדרות ייצור ניסיוניות ונתוני תכנון, תהליך הפיכת נתוני תכנון למוצר, תכנון תצורה, שילוב (אינטגרציה) ושרטוטי פריסה; :- "רובוט" - מנגנון תפעול, בעל תנועה רציפה או תנועה מנקודה-לנקודה, עשוי להשתמש בחיישנים ובעל כל המאפיינים האלה: :: (1) הוא רב-שימושי; :: (2) מסוגל להציב או למקם חומר, חלקים, כלים או התקנים מיוחדים במגוון תנועות במרחב תלת-ממדי; :: (3) שילוב של שלושה או יותר התקני-סרבו מסוג לולאה פתוחה או סגורה שיכול לכלול גם מנועי מיקום (STEPPING MOTORS); וכן :: (4) בעל יכולת תכנות עם גישה למשתמש בשיטת למד או הקלט או באמצעות מחשב אלקטרוני שיכול להיות בקר לוגי בר-תכנות, ובלא התערבות מכנית; :: למעט - :: (1) מנגנוני תפעול הניתנים לשליטה ידנית או הפעלה מרחוק בלבד; :: (2) מנגנונים בעלי רצף קבוע שהם מיתקנים נעים אוטומטיים, הפועלים לפי תנועות מתוכנתות קבועות מכנית; התכנית מוגבלת מכנית על ידי מעצורים קבועים כפינים או פיקות; רצף התנועות ובחירת נתיבים או זוויות אינם משתנים או ניתנים לשינוי באמצעים מכניים, אלקטרוניים או חשמליים; :: (3) מנגנוני תפעול בעלי רצף משתנה מבוקרים מכנית, אשר הם מיתקנים הנעים אוטומאטית, הפועלים לפי תנועות מתוכנתות הקבועות מכנית; התוכנית מוגבלת מכנית על ידי מעצורים קבועים אך ברי כוונון, כפינים וזיזים; רצף התנועות ובחירת הנתיבים או הזוויות נעשה במסגרת דפוס תכנית קבוע; סטייה או שינוי בדפוס התכנית (לדוגמה: שינויים בפינים או חילופי זיזים) בציר תנועה אחד או יותר מתבצעים על ידי פעולות מכניות בלבד; :: (4) מנגנוני תפעול בעלי רצף משתנה מבוקרים שלא באמצעות בקרת-סרבו שהם מיתקנים נעים אוטומטית, הפועלים לפי תנועות מתוכנתות קבועות מכנית; התכנית ניתנת לשינוי אך הרצף מתקדם רק לפי אות בינארי ממיתקן חשמלי בינארי קבוע מכנית, או על ידי מעצורים ברי-כוונון; :: (5) עגורנים ייעודיים המוגדרים כמערכת תפעול Y–X המיוצרים כחלק אינטגרלי של מערך אנכי של מכלי אחסון ומתוכננים לגישה אל תכולת מכלים אלה לצורך אחסונה או שליפתה; :- "שימוש" - לרבות הפעלה, התקנה, תחזוקה, תיקון ושיפוץ; :- "שפופרות הגברת אור כוכבים מדור ראשון" - שפופרות ממוקדות באופן אלקטרוסטטי, העושות שימוש בסיבים אופטיים לקלט ופלט או בלוחות מצופי זכוכית, פוטו-קתודות רב-אלקאליות, (S-20 או S-25), אבל לא מגברי לוחות מיקרו-ערוץ; :- "תוכנה" - אוסף של אחת או יותר תכניות או מיקרו תכניות הקבוע באמצעי ביטוי מוחשי כלשהו; :- "תוספים" - חומרים המשמשים בתרכובות נפיצות כדי לשפר את תכונותיהן. @ 2. : (א) [[בתוספת זו]] - :: (1) כימיקלים או חומרים כימיים מצוינים בשמם ובמספר CAS‏ (chemical abstracts service); :: (2) כימיקלים או חומרים כימיים בעלי מבנה נוסחה זהה (לרבות הידרטים) לאלו המצוינים [[בתוספת זו]] נחשבים ציוד לחימה בלא תלות בשמם או במספר CAS שלהם; :: (3) מספרי CAS ניתנים כדי לסייע בזיהוי אם כימיקל או תערובת מסוימים מפוקחים, בלא קשר למינוח השמי; :: (4) לא צוין מספר CAS כאמצעי זיהוי יחיד, כי למספר תבניות של חומרים כימיים או כימיקלים המופיעים ברשימה יש מספרי CAS שונים, וגם לתערובות המכילות כימיקלים או חומרים כימיים המופיעים ברשימה, עשויים להיות מספרי CAS שונים. : (ב) '''רשימת פרטי החימוש -''' @ 1. : כלי נשק עם קדח קנה חלק שקוטרו קטן מ-20 מ"מ, כלי נשק אחרים וכלי נשק אוטומטיים שקוטר קנה הירי שלהם הוא עד ל-12.7 מ"מ (קליבר 0.50 אינץ) ואבזריהם, כמפורט להלן, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם: : (א) רובים, קרבינים, אקדחים מכל הסוגים, תתי מקלעים ומקלעים מכל הסוגים; למעט - :: (1) רובי מוסקאט, רובים וקרבינים אשר יוצרו לפני שנת 1938; :: (2) רפרודוקציות של רובי מוסקאט, רובים וקרבינים, אשר דגמיהם המקוריים יוצרו לפני שנת 1890; :: (3) אקדחים ומקלעים מכל הסוגים, אשר יוצרו לפני שנת 1890, ורפרודוקציות שלהם; : (ב) כלי נשק עם קדח קנה חלק, כמפורט להלן: :: (1) כלי נשק עם קדח קנה חלק אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי; :: (2) כלי נשק עם קדח קנה חלק אחרים, כמפורט להלן: ::: (א) אוטומטיים; ::: (ב) חצי אוטומטיים, או אשר דריכתם מתבצעת על ידי משיכת המעטה הקדמי שלהם לאחור; : (ג) כלי נשק לירי תחמושת בלא תרמיל; : (ד) משתיקי קול, אבזרים מיוחדים להרכבה על כלי נשק, מחסניות, תפסים, כוונות לכלי נשק וסתרשפים, בעבור כלי הנשק הכלולים בפסקאות (א) עד (ג), ולמעט כוונות אופטיות בלא עיבוד אלקטרוני של התמונה, בעלות הגדלה פי 4 או פחות, בתנאי שהן לא תוכננו מראש או שהותאמו במיוחד לשימוש צבאי; : פרט חימוש זה אינו כולל - : (1) כלי נשק עם קדח קנה חלק, אשר משמשים למטרות ציד או ספורט, ככל שכלי נשק אלה לא תוכננו במיוחד לשימוש צבאי או לירי אוטומטי; : (2) כלי ירייה אשר תוכננו במיוחד לירי תחמושת דמה, ושאין ביכולתם לירות תחמושת הכלולה בפרט חימוש 3; : (3) כלי נשק אשר משמשים לירי תחמושת בלא פיקה ואשר אינם אוטומטיים; @ 2. : כלי נשק עם קדח קנה חלק שקוטרו 20 מ"מ או יותר, כלי נשק או חימוש אחרים עם קוטר קנה גדול מ-12.7 מ"מ (קליבר 0.50 אינץ), מטולים ואבזריהם כמפורט להלן, ורכיבים שתוכננו במיוחד להם: : (א) תותחים מכל הסוגים, מרגמות, כלי נשק כנגד טנקים, מטולים, להביורים לשימוש צבאי, רובים מכל הסוגים, כלי נשק עם קדח קנה חלק ואמצעים להקטנת חתימתם, לרבות מתיזים, אמצעי מדידה, מכלי אחסון ורכיבים שתוכננו במיוחד לשימוש עם דלק הודף נוזלי בעבור כל ציוד הכלול בפסקה (א); ולמעט - :: (1) רובי מוסקאט רובים וקרבינים אשר יוצרו לפני שנת 1938; :: (2) רפרודוקציות של רובי מוסקאט, רובים וקרבינים, אשר יוצרו לפני שנת 1890; : (ב) מחוללי ומטולי עשן וגז, ואמצעים פירוטכניים למטרות צבאיות למעט אקדחי איתות או זיקוקין; : (ג) כוונות לכלי נשק; @ 3. : תחמושת והתקנים לכוונון מרעומים, כמפורט להלן, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם: : (א) תחמושת עבור כלי נשק הכלולים בפרטי חימוש 1, 2 או 12, למעט - :: (1) כדורי סרק ותחמושת דמה לסוגיה; :: (2) תחמושת אשר תוכננה במיוחד לאחד מהשימושים האלה: ::: (א) איתות; ::: (ב) פיזור בעלי כנף; ::: (ג) הצתת להבות גז בבארות נפט; : (ב) אמצעי לכוונון מרעומים אשר תוכננו במיוחד בעבור התחמושת הכלולה בפסקה (א); : לעניין פרט חימוש זה, "רכיבים אשר תוכננו במיוחד" - כל אחד מאלה: : (1) מוצרים עשויים מתכת או חומר פלסטי כגון סדני תחל, אסוכי כדורים, סרטים וחוליות לכדורים, וחלקי תחמושת אשר עשויים ממתכת; : (2) אמצעי נצירה וחימוש, מרעומים, חיישנים ואמצעי ייזום או מאתחלי פיצוץ; : (3) ספקי כוח בעלי מוצא גבוה בהבזק; : (4) מארזים מתכלים למטענים הודפים; : (5) תתי חימוש לרבות, פצצונות, מוקשים זעירים וחימושים זעירים עם ביות; @ 4. : פצצות, טורפדו, רקטות, טילים, אמצעים ומטענים נפיצים אחרים וציוד נלווה להם ואבזרים הקשורים אליהם, כמפורט להלן, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם: : (א) פצצות, טורפדו, רימונים, נרות עשן, מוקשים, רקטות, טילים, פצצות עומק, מטעני נפץ, חומרי חבלה, מטעני חבלה, ערכות חבלה, אמצעים פירוטכניים, תחמישים ומדמים (סימולטורים), (לדוגמה ציוד אשר מדמה את המאפיינים של אחד מפריטים אלה), אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי; ולרבות - :: (1) רימוני עשן, פצצות תבערה, פצצות הצתה ואמצעים נפיצים; :: (2) נחירים למנועי טילים, וחרטומים של כלי טיס אשר חוזרים מהחלל לאטמוספרה; :: (3) רקטות וטילים, לרבות לשימוש למחקר ולמטאורולוגיה, מערכות שיגור ועזר להם; : (ב) ציוד שתוכנן במיוחד לטיפול, לבקרה, להפעלה, להפעלה באמצעות ספקי כוח בהבזק, לשיגור, להצבה, לכינון, לגילוי ולפירוק מטענים או מוקשים, להטעיה, לחסימת האפשרות להפעלה, לגילוי או לפיצוץ של פריטים אשר מפוקחים לפי פסקה (א), ולרבות - :: (1) ציוד נייד ליצור גז נוזלי אשר מסוגל להפיק ביום, 1,000 ק"ג או יותר; :: (2) אמצעים אלקטרוניים, לגילוי מוקשים מגנטיים; :: לעניין פרט משנה זה, אמצעים המוחזקים ביד, אשר הוגבלו בעת תכנונם לגילוי גופים מתכתיים בלבד ושאינם מסוגלים להבחין בין מוקשים ומטעני נפץ או חבלה לבין גופי מתכת אחרים, אינם נחשבים כאמצעים אשר תוכננו במיוחד לגילוי פריטים אשר מפוקחים לפי פסקה (א). : הערה: ראה גם פרט חימוש 11 לעניין ציוד הנחיה וניווט, ופרט חימוש 4(ג) לעניין מערכות הגנה אוויריות מפני טילים (AMPS); @ 5. : ציוד בקרת אש, וציוד לאזהרה ולהתרעה אשר נלווים לו, ומערכות נלוות להם, ציוד בחינה, כיול ואמצעי נגד, כמפורט להלן, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי, וכן אבזרים ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם: : (א) כוונות לנשק, מחשבי הפצצה, ציוד להצבה ולכינון תותחים, ומערכות בקרת אש; : (ב) מערכות להרכשת מטרות, לציון מטרות, למדידת טווח, לסריקה או לעקיבה; ציוד לגילוי, למיזוג מידע, להכרה או לזיהוי; ואמצעים לשילוב חיישנים; : (ג) אמצעי נגד עבור פריטים המפורטים בפסקאות (א) ו-(ב); : (ד) ציוד לניסויים או לכיול בשדה, אשר תוכנן במיוחד בעבור פריטים המפורטים בפסקאות (א) ו-(ב); @ 6. : כלי רכב יבשתיים ורכיביהם, כמפורט להלן: : (א) כלי רכב יבשתיים ורכיבים בעבורם, אשר תוכננו או שהותאמו במיוחד לשימוש צבאי; :: לרבות - :: (1) טנקים וכלי רכב צבאיים חמושים אחרים וכלי רכב צבאיים אשר מותקנים בהם מקבעים ואמצעים להצבת כלי נשק או ציוד להנחת מוקשים או ציוד לשיגור חימוש הכלול בפרט חימוש 4; :: (2) כלי רכב קרביים משוריינים; :: (3) כלי רכב אמפיביים וכלי רכב שמיועדים לצליחת מים עמוקים; :: (4) כלי רכב לחילוץ, כלי רכב לגרירת או להובלת מערכות נשק או תחמושת, והציוד להעמסתם, לפריקתם ולשינועם; : (ב) כל סוגי כלי הרכב הגלגליים בעלי היכולת לנוע בדרכים שאינן סלולות, אשר מוגנו או שהותקן בהם מיגון, אשר יוצר באמצעות חומרים שיכולים לספק הגנה בליסטית ברמה III (‏NIG 0108.01 מספטמבר 1985, או תקנים לאומיים שווי ערך), או טובה יותר; : הערה: ראה גם פרט חימוש 13(א); : ולמעט כלי רכב אזרחיים או משאיות המשוריינים או המוגנים בליסטית, אשר תוכננו או הותאמו לצורכי הובלת כספים או דברי ערך; לעניין פרט חימוש זה - :- "כלי רכב יבשתיים" - לרבות נגררים; :- "שהותאמו במיוחד לשימוש צבאי" - שינוי מבני, חשמלי או מכני, אשר כרוך בשימוש של רכיב אחד או יותר אשר תוכנן או תוכננו במיוחד לשימוש צבאי; : רכיבים אלה כוללים: : (1) צמיגים פניאומאטיים אשר תוכננו במיוחד לעמידות בפני פגיעת קליעי כלי נשק או לאפשר לכלי הרכב לנוע לאחר שהאוויר התרוקן מהם; : (2) מערכות לבקרת לחץ האוויר בצמיגים, אשר מופעלות מתוך כלי רכב במהלך הנסיעה; : (3) מיגון חלקים חיוניים, (כגון מכלי דלק או תא הנוסעים); : (4) התקנים מיוחדים לכלי נשק, ותוספות וחיזוקים להם; : (5) אמצעי ואבזרי תאורה לנסיעה בחושך (בהאפלה); : הערה: ראה גם פסקה (א)(7) לפרט 11 לעניין ציוד הנחיה וניווט; @ 7. : חומרים כימיים או ביולוגיים רעילים, חומרים לשליטה ולפיזור הפגנות, חומרים רדיואקטיביים, רכיבים, חומרים וציוד הקשורים להם, כמפורט להלן: : (א) חומרים ביולוגיים וחומרים רדיואקטיביים המותאמים לשימוש במלחמה כדי לגרום לנפגעים בקרב בני אדם או חיות, לגרום לפגיעה בביצועי ציוד או נזק ליבולים או לסביבה; : (ב) חל"כ, לרבות המפורטים להלן ולמעט האמור בפסקה (יא): :: (1) חל"כ לפגיעה בעצבים: ::: (א) O-Alkyl (equal to or less than C₁₀, including cycloalkyl) alkyl (Methyl, Ethyl, n-Propyl or Isopropyl) - phosphonofluoridates, such as: Sarin (GB): O-Isopropyl methylphosphonofluoridate (CAS 107-44-8); וכן - :::: Soman (GD): O-Pinacolyl methylphosphonofluoridate (CAS 96-64-0); ::: (ב) O-Alkyl (equal to or less than C₁₀, including cycloalkyl); :::: N,N-dialkyl (Methyl, Ethyl, n-Propyl or Isopropyl) phosphoramidocyanidates, such as: :::: Tabun (GA): O-Ethyl N,N-dimethylphosphoramidocyanidate (CAS 77-81-6); ::: (ג) O-Alkyl (H or equal to or less than C₁₀, including cycloalkyl) S-2-dialkyl (Methyl, Ethyl, n-Propyl or Isopropyl)-aminoethyl alkyl (Methyl, Ethyl, n-Propyl or Isopropyl) phosphonothiolates and corresponding alkylated and protonated salts, such as: :::: VX: O-Ethyl S-2-diisopropylaminoethyl methyl phosphonothiolate (CAS 50782-69-9); :: (2) חל"כ אשר גורמים שלפוחיות: ::: (א) חרדל גופריתי (Sulphur mustards) כגון: :::: (1) ‎2-Chloroethylchloromethylsulphide (CAS 2625-76-5); :::: (2) Bis(2-chloroethyl)sulphide (CAS 505-60-2); :::: (3) Bis(2-chloroethylthio)methane (CAS 63869-13-6); :::: (4) ‎1,2-bis(2-chloroethylthio)ethane (CAS 3563-36-8); :::: (5) ‎1,3-bis(2-chloroethylthio)-n-propane (CAS 63905-10-2); :::: (6) ‎1,4-bis(2-chloroethylthio)-n-butane (CAS 142868-93-7); :::: (7) ‎1,5-bis(2-chloroethylthio)-n-pentane (CAS 142868-94-8); :::: (8) Bis(2-chloroethylthiomethyl)ether (CAS 63918-90-1); :::: (9) Bis(2-chloroethylthioethyl)ether (CAS 63918-89-8); ::: (ב) Lewisites כגון: :::: (1) ‎2-chlorovinyldichloroarsine (CAS 541-25-3); :::: (2) Tris(2-chlorovinyl)arsine (CAS 40334-70-10; :::: (3) Bis(2-chlorovinyl)chloroarsine (CAS 40334-69-8); ::: (ג) חרדל חנקני, כגון: :::: (1) HN1: bis(2-chloroethyl)ethylamine (CAS 538-07-8); :::: (2) HN2: bis(2-chloroethyl)methylamine (CAS 51-75-2); :::: (3) HN3: tris(2-chloroethyl)amine CAS 555-77-1); :: (3) חל"כ המוציאים מכלל פעולה, כגון: ::: (א) ‎3-Quinuclidinyl benzilate (BZ) (CAS 6581-06-2); :: (4) חל"כ גורמי נשירה, כגון: ::: (א) Butyl 2-chloro-4-fluorophenoxyacetate (LNF); ::: (ב) ‎2,4,5-trichlorophenoxyacetic acid mixed with((<s>;</s>)) ::: ((<s>(ג)</s>)) (()) 2,4-dichlorophenoxyacetic acid (Agent Orange). : (ג) חומרי מוצא בינאריים של חל"כ וחומרי מוצא יסודיים, כמפורט להלן: :: (1) Alkyl (Methyl, Ethyl, n-Propyl or Isopropyl) Phosphonyl Difluorides כגון: DF: Methyl Phosphonyldifluoride (CAS 676-99-3); :: (2) O-Alkyl (H or equal to or less than C₁₀, including cycloalkyl) O-2-dialkyl (Methyl, Ethyl, n-Propyl or Isopropyl) aminoethyl alkyl (Methyl, Ethyl, n-Propyl or Isopropyl) phosphonites and corresponding alkylated and protonated salt כגון: QL: O-Ethyl-2-di-isopropylaminoethyl methylphosphonite (CAS 57856-11-8); :: (3) Chlorosarin: O-Isopropyl methylphosphonochloridate (CAS 1445-76-7); :: (4) Chlorosoman: O-Pinacolyl methylphosphonochloridate (CAS 7040-57-5); : (ד) חומרים לשליטה ולפיזור הפגנות, מרכיבים כימיים פעילים והצירופים שלהם, לרבות: :: (1) α-Bromobenzeneacetonitrile, (Bromobenzyl cyanide) (CA) (CAS 5798-79-8); :: (2) [(2-chlorophenyl) methylene] propanedinitrile, Chlorobenzylidenemalononitrile (CS) (CAS 2698-41-1); :: (3) 2-Chloro-1-phenylethanone, Phenylacyl chloride (ω-chloroacetophenone) (CN) (CAS 532-27-4); :: (4) Dibenz-(b,f)-1,4-oxazephine, (CR) (CAS 257-07-8); :: (5) 10-Chloro-5,10-dihydrophenarsazine, (Phenarsazine chloride), (Adamsite), (DM) (CAS 578-94-9); :: (6) N-Nonanoylmorpholine, (MPA) (CAS 5299-64-9); :: למעט - :: (1) חומרים לשליטה על הפגנות ולפיזורן אשר ארוזים באריזות אישיות למטרות הגנה עצמית; :: (2) מרכיבים כימיים פעילים והצירופים שלהם אשר זוהו ונארזו לייצור, מזון או למטרות רפואיות; :: (3) האמור בפסקה (יא); : (ה) ציוד אשר תוכנן או הוסב לשימושים צבאיים, לפיזור של כל אחד מהרשומים להלן, ורכיבים שתוכננו במיוחד בעבורם: :: (1) חומרים או מרכיבים הכלולים בפסקאות (א), (ב) או (ד), המחייבים קבלת רישיונות בהתאם לצו הפיקוח (עיסוק באמצעי הצפנה); :: (2) חל"כ המיוצר מחומרי מוצא הכלולים בפסקה (ג); : (ו) ציוד מגן וציוד טיהור, רכיבים שתוכננו במיוחד בעבורם, ותערובות כימיות שפותחו במיוחד, כמפורט להלן: :: (1) ציוד שתוכנן או הוסב לשימושים צבאיים, לשם הגנה מפני חומרים הכלולים בפסקאות (א), (ב) או (ד), ורכיבים שתוכננו במיוחד בעבורו; ::: לרבות - ::: (א) יחידות מיזוג אוויר אשר תוכננו או הוסבו במיוחד לצורך סינון אב"כ; ::: (ב) ביגוד מגן; :: (2) ציוד שתוכנן או הוסב לשימושים צבאיים, לטיהור חפצים שזוהמו בחומרים הכלולים בפסקאות (א) או (ב), ורכיבים שתוכננו במיוחד בעבורו; :: (3) תערובות כימיות שפותחו או נוסחו במיוחד לטיהור חפצים שזוהמו בחומרים הכלולים בפסקאות (א) או (ב); :: הערה: ראה גם בפסקה 1.א.4 ברשימה כאמור בצו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח), התשס"ח-2008]] (להלן - צו הפיקוח (ציוד דו-שימושי)), לעניין מסכות גז אזרחיות, ציוד מגן וטיהור; : (ז) ציוד אשר תוכנן או הותאם במיוחד לשימושים צבאיים, לגילוי וזיהוי של חומרים הכלולים בפסקאות (א), (ב) או (ד) ורכיבים שתוכננו במיוחד בעבורו, ולמעט מדי-חשיפה אישיים לקרינה; :: הערה: ראה גם פסקה 1.א.4 בצו הפיקוח (ציוד דו-שימושי); : (ח) ביו-פולימרים אשר תוכננו או עובדו במיוחד לצורך גילוי או לזיהוי של חל"כ הכלול בפסקה (ב) ותרביות של תאים מיוחדים המשמשים לייצורם; למעט האמור בפסקה (י); : (ט) ביו-זרזים לטיהור או דילול של חל"כ ומערכות ביולוגיות המשמשות בעבורם, כמפורט להלן ולמעט האמור בפסקה (י): :: (1) ביו-זרזים אשר תוכננו במיוחד לטיהור או לדילול של חל"כ הכלול בפסקה (ב), הנובעים מתוך ברירה מוכוונת אשר נעשתה במעבדה או ממניפולציה גנטית של מערכות ביולוגיות; :: (2) מערכות ביולוגיות כמפורט להלן: נשאי תכונות, וירוסים או תרביות של תאים הנושאים מידע גנטי לייצור זרזים ביולוגיים שבפיקוח כאמור בפסקת משנה (1); : (י) פסקאות (ח) ו-(ט) לא יחולו על תאים או מערכות ביולוגיות לשימושים אזרחיים, כגון תכשירי חקלאות, תרופות, תכשירים רפואיים, וטרינריה, סביבה, טיפול בפסולת או בתעשיית המזון; : (יא) פסקאות (ב) ו-(ד) לא יחולו על: :: (1) Cyanogen chloride (CAS 506-77-4); :: (2) Hydrocyanic acid (CAS 74-90-8); :: (3) Chlorine (CAS 7782-50-5); :: (4) Carbonyl chloride (phosgene) (CAS 75-44-5); :: (5) Diphosgene(trichloromethyl-chloroformate) (CAS 503-38-8); :: (6) (((Deleted);)) :: (7) Xylyl bromide, ortho: (CAS 89-92-9), meta: (CAS 620-13-3), para: (CAS 104-81-4); :: (8) Benzyl bromide (CAS 100-39-0); :: (9) Benzyl iodide (CAS 620-05-3); :: (10) Bromo acetone (CAS 598-31-2); :: (11) Cyanogen bromide (CAS 506-68-3); :: (12) Bromo methylethylketone (CAS 816-40-0); :: (13) Chloro acetone (CAS 78-95-5); :: (14) Ethyl iodoacetate (CAS 623-48-3); :: (15) Iodo acetone (CAS 3019-04-3); :: (16) Chloropicrin (CAS 76-06-2). @ 8. : חומרים אנרגטיים וחומרים אשר קשורים אליהם כמפורט להלן: : (א) חומרי נפץ, כמפורט להלן, ותערובות שלהם: :: (1) ADNBF (aminodinitrobenzofuroxan or 7-amino-4,6-dinitrobenzofurazane-1-oxide) (CAS 97096-78-1); :: (2) BNCP (cis-bis (5-nitrotetrazolato) tetra amine-cobalt (III) perchlorate) (CAS 117412-28-9); :: (3) CL-14 (diamino dinitrobenzofuroxan or 5,7-diamino-4,6-dinitrobenzofurazane-1-oxide) (CAS 117907-74-1); :: (4) CL-20 (HNIW or Hexanitrohexaazaisowurtzitane) (CAS 135285-90-4); chlathrates of CL-20; ::: הערה: ראה גם פסקה (ז)(3) ו-(4) לעניין חומרי המוצא שלו; :: (5) CP (2-(5-cyanotetrazolato) penta amine-cobalt (III) perchlorate) (CAS 70247-32-4); :: (6) DADE (1,1-diamino-2,2-dinitroethylene, FOX7); :: (7) DATB (diaminotrinitrobenzene) (CAS 1630-08-6); :: (8) DDFP (1,4-dinitrodifurazanopiperazine); :: (9) DDPO (2,6-diamino-3,5-dinitropyrazine-1-oxide, PZO) (CAS 194486-77-6); :: (10) DIPAM (3,3'-diamino-2,2',4,4',6,6'-hexanitrobiphenyl or dipicramide) (CAS 17215-44-0); :: (11) DNGU (DINGU or dinitroglycoluril) (CAS 55510-04-8); :: (12) Furazans כמובא להלן: ::: (א) DAAOF (diaminoazoxyfurazan); ::: (ב) DAAzF (diaminoazofurazan) (CAS 78644-90-3); :: (13) HMX ונגזרותיו כמובא להלן: ::: (א) HMX (Cyclotetramethylenetetranitramine, octahydro-1,3,5,7-tetranitro-1,3,5,7-tetrazine, 1,3,5,7-tetranitro-1,3,5,7-tetraza-cyclooctane, octogen or octogene) (CAS 2691-41-0); ::: (ב) difluoroaminated analogs of HMX; ::: (ג) K-55 (2,4,6,8-tetranitro-2,4,6,8-tetraazabicyclo [3,3,0]-octanone-3, tetranitrosemiglycouril or keto-bicyclic HMX) (CAS 130256-72-3); ::: הערה: ראה גם פסקה (ז)(5) לעניין חומרי המוצא שלו; :: (14) HNAD (hexanitroadamantane) (CAS 143850-71-9); :: (15) HNS (hexanitrostilbene) (CAS 20062-22-0); :: (16) Imidazoles כמפורט להלן: ::: (א) BNNII (Octahydro-2,5-bis(nitroimino)imidazo [4,5-d]imidazole); ::: (ב) DNI (2,4-dinitroimidazole) (CAS 5213-49-0); ::: (ג) FDIA (1-fluoro-2,4-dinitroimidazole); ::: (ד) NTDNIA (N-(2-nitrotriazolo)-2,4-dinitroimidazole); ::: (ה) PTIA (1-picryl-2,4,5-trinitroimidazole); :: (17) NTNMH (1-(2-nitrotriazolo)-2-dinitromethylene hydrazine); :: (18) NTO (ONTA or 3-nitro-1,2,4-triazol-5-one) (CAS 932-64-9); :: (19) Polynitrocubanes with more than four nitro groups; :: (20) PYX (2,6-Bis(picrylamino)-3,5-dinitropyridine) (CAS 38082-89-2); :: (21) RDX ונגזרותיו כדלהלן: ::: (א) RDX (cyclotrimethylenetrinitramine, cyclonite, T4, hexahydro-1,3,5-trinitro-1,3,5-triazine, 1,3,5-trinitro-1,3,5-triaza-cyclohexane, hexogen or hexogene) (CAS 121-82-4); ::: (ב) Keto-RDX (K-6 or 2,4,6-trinitro-2,4,6-triazacyclohexanone) (CAS 115029-35-1); :: (22) TAGN (triaminoguanidinenitrate) (CAS 4000-16-2); :: (23) TATB (triaminotrinitrobenzene) (CAS 3058-38-6); ::: הערה: ראה גם פסקה (ז)(7) לעניין חומרי המוצא שלו; :: (24) TEDDZ (3,3,7,7-tetrabis(difluoroamine) octahydro-1,5-dinitro-1,5-diazocine); :: (25) Tetrazoles כדלהלן: ::: (א) NTAT (nitrotriazol aminotetrazole); ::: (ב) NTNT (1-N-(2-nitrotriazolo)-4-nitrotetrazole); :: (26) Tetryl (trinitrophenylmethylnitramine) (CAS 479-45-8); :: (27) TNAD (1,4,5,8-tetranitro-1,4,5,8-tetraazadecalin) (CAS 135877-16-6); ::: הערה: ראה גם פסקה (ז)(6) לעניין חומרי מוצא שלו; :: (28) TNAZ (1,3,3-trinitroazetidine) (CAS 97645-24-4); ::: הערה: ראה גם פסקה (ז)(2) לעניין חומרי מוצא שלו; :: (29) TNGU (SORGUYL or tetranitroglycoluril) (CAS 55510-03-7); :: (30) TNP (1,4,5,8-tetranitro-pyridazino[4,5-d] pyridazine) (CAS 229176-04-9); :: (31) Triazines כדלהלן: ::: (א) DNAM (2-oxy-4,6-dinitroamino-s-triazine) (CAS 19899-80-0); ::: (ב) NNHT (2-nitroimino-5-nitro-hexahydro-1,3,5-triazine) (CAS 130400-13-4); :: (32) Triazoles כדלהלן: ::: (א) ‎5-azido-2-nitrotriazole; ::: (ב) ADHTDN (4-amino-3,5-dihydrazino-1,2,4-triazole dinitramide) (CAS 1614-08-0); ::: (ג) ADNT (1-amino-3,5-dinitro-1,2,4-triazole); ::: (ד) BDNTA ([bis-dinitrotriazole]amine); ::: (ה) DBT (3,3'-dinitro-5,5-bi-1,2,4-triazole) (CAS 30003-46-4); ::: (ו) DNBT (dinitrobistriazole) (CAS 70890-46-9); ::: (ז) NTDNA (2-nitrotriazole 5-dinitramide) (CAS 75393-84-9); ::: (ז) NTDNT (1-N-(2-nitrotriazolo) 3,5-dinitrotriazole); ::: (ח) PDNT (1-picryl-3,5-dinitrotriazole); ::: (ט) TACOT (tetranitrobenzotriazolobenzotriazole) (CAS 25243-36-1); :: (33) כל חומר נפץ שאינו מוזכר במקום אחר בפסקה (א) עם מהירות פיצוץ העולה על 8,700 מטר/לשניה בצפיפות מרבית, או בלחץ פיצוץ העולה על ‎34 Gpa‏ (‎340 kbar); :: (34) חומרי נפץ אורגניים אחרים שאינם מוזכרים במקום אחר בפסקה (א) המפיקים לחצי פיצוץ של ‎25 GPa‏ (‎250 kbar) ומעלה ואשר נותרים יציבים בטמפרטורה של 523K‏ (250°C) או גבוהה יותר לפרק זמן של 5 דקות ומעלה; : (ב) חומרים הודפים כמפורט להלן: :: (1) כל חומר הודף מוצק המוגדר לפי סיווג האומות מאוחדות (UN) כרמה 1.1 ובעל דחף ספציפי תאורטי (בתנאים תקניים) העולה על 250 שניות בעבור הרכבים לא-מתכתיים ויותר מ-270 שניות להרכבים שכוללים אלומיניום; :: (2) כל חומר הודף מוצק המוגדר לפי סיווג האומות מאוחדות (UN) כרמה 1.3 בעל דחף ספציפי תאורטי (בתנאים תקניים) העולה על 230 שניות להרכבים ללא-הלוגן, 250 שניות עבור הרכבים לא-מתכתיים, ויותר מ-266 שניות להרכבים מתכתיים; :: (3) הודפים בעלי קבוע כוח של יותר מ-‎1,200 kJ/kg; :: (4) הודפים שיכולים להתמיד בבעירה ליניארית קבועה של יותר מ-‎38 mm/s בתנאים תקניים (כנמדד בפתיל בודד מרוסן) בלחץ של ‎6.89 MPa‏ (‎68.9 bar) וטמפרטורה של 294K‏ (21°C); :: (5) חומר הודף מסוג Elastomermodifiedcastdoublebase (EMCDB) בעל יכולת התרחבות של יותר מ-5% בעומס מרבי ובטמפרטורה של K233‏ (‎−40°C); :: (6) כל חומר הודף המכיל חומרים הכלולים בפסקה (א); : (ג) "חומרים פירוטכניים", דלקים וחומרים הקשורים בהם כמפורט להלן ותערובותיהם: :: (1) דלק מטוסים שפותח במיוחד לשימוש צבאי, והכל כאשר הדלק הוא מוצר מוגמר ולא מרכיביו; ::: (2) Alane (aluminum hydride) (CAS 7784-21-6); ::: (3) Carboranes; decaborane (CAS 17702-41-9)((,)) pentaboranes (CAS 19624-22-7 and 18433-84-6) ונגזרותיהם; ::: (4) הידרזין ונגזרותיו, כדלקמן: :::: (א) הידרזין (CAS 302-01-2) בריכוזים של 70% או יותר; למעט תערובות הידרזין שהופקו במיוחד לבקרת שיתוך; :::: (ב) Monomethyl hydrazine (CAS 60-34-4); :::: (ג) Symmetrical dimethyl hydrazine (CAS 540-73-8); :::: (ד) Unsymmetrical dimethyl hydrazine (CAS 57-14-7); :::: הערה: ראה גם פסקה (ד) 8 ו-(9) בעבור נגזרות הידרזין מחמצנות; ::: (5) דלקים מתכתיים בצורת חלקיקים לרבות כדוריים, רסס, עגולים, פתיתים או טחונים, עשויים מחומר המכיל 99% או יותר מהחומרים האלה: :::: (א) מתכות ותערובותיהן כדלקמן: ::::: (1) בריליום (CAS 7440-41-7) גודל חלקיקים קטן מ-60μm; ::::: (2) אבקת ברזל (CAS 7439-89-6) גודל חלקיקים של 3μm או פחות המופקת על ידי חיזור של תחמוצת ברזל עם מימן; :::: (ב) תערובות המכילות מהחומרים שלהלן: ::::: (1) Zirconium (CAS 7440-67-7) ו-magnesium (CAS 7439-95-4) או סגסוגות של אלו בחלקיקים קטנים מ-60μm; ::::: (2) (Boron (CAS 7440-42-8 או Boron carbide (CAS 12069-32-8) כדלק בטוהר של 85% ומעלה ומידת חלקיקים קטנה מ-60μm; :::::: למעט בורון ובורון קרביד המועשרים בבורון–10 (תכולה של 20% בורון–10 או יותר); לרבות חומרי נפץ ודלקים, בין אם המתכות או הסגסוגות עטופות או נתונות במכלי אלומיניום, מגנזיום, זירקוניום או בריליום - ובין אם לא; ::: (6) חומרים צבאיים המכילים מעבים לדלקים פחמימניים שתוכננו במיוחד לשימוש בלהביורים או בפצצות תבעירה כמו metal stearates או palmates (לדוגמה: (octal) (CAS 637-12-7) ומעבים M1‏, M2 ו-M3(())); ::: (7) פרכלוראטים, כלוראטים וכרומאטים מעורבים באבקות מתכת או ברכיבי דלקים עתירי אנרגיה אחרים; ::: (8) אבקת כדוריות אלומיניום (CAS 7429-90-5) עם חלקיקים בגודל 60μm או פחות המופקים מחומר עם תכולת אלומיניום של 99% ומעלה; ::: (9) Titanium subhydride (TiH_n) עם ערך סטויכיומטרי שווה ערך ל-n = 0.65–1.68; : (ד) מחמצנים ותערובות שלהם כמפורט להלן: :: (1) ADN (ammonium dinitramide or SR 12) (CAS 140456-78-6); :: (2) AP (ammonium perchlorate) (CAS 7790-98-9); :: (3) תרכובות המכילות פלואור וכל אחד מהחומרים שלהלן: ::: (א) הלוגנים אחרים; ::: (ב) חמצן; ::: (ג) מימן; :::: למעט - ::: (א) chlorine trifluoride; ::: (ב) chlorine trifluoride במצב גז; :: (4) DNAD (1,3-dinitro-1,3-diazetidine) (CAS 78246-06-7); :: (5) HAN (hydroxyl ammonium nitrate) (CAS 13465-08-2); :: (6) HAP (hydroxyl ammonium perchlorate) (CAS 15588-62-2); :: (7) HNF (hydrazinium nitroformate) (CAS 20773-28-8); :: (8) Hydrazine nitrate (CAS 37836-27-4); :: (9) Hydrazine perchlorate (CAS 27978-54-7); :: (10) Liquid oxidizers comprised of or containing inhibited red fuming nitric acid (IRFNA) (CAS 8007-58-7); ::: למעט non-inhibited fuming nitric acid. : (ה) מקשרים, מרכבים, מונומרים, פולימרים, כמפורט להלן: :: (1) AMMO (azidomethylmethyloxetane and its polymers) (CAS 90683-29-7); ::: הערה: ראה גם פסקה (ז)(1) לעניין חומרי מוצא שלו; :: (2) BAMO (bisazidomethyloxetane and its polymers) (CAS 17607-20-4)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (ז)(1) לעניין חומרי מוצא שלו; :: (3) BDNPA (bis (2,2-dinitropropyl)acetal) (CAS 5108-69-0); :: (4) BDNPF (bis (2,2-dinitropropyl)formal) (CAS 5917-61-3); :: (5) BTTN (butanetrioltrinitrate) (CAS 6659-60-5); ::: הערה: ראה גם פסקה (ז)(8) לעניין חומרי מוצא שלו; :: (6) Energetic monomers, plasticizers and polymers containing nitro, azido, nitrate, nitraza or difluoroamino groups specially formulated for military use; :: (7) FAMAO (3-difluoroaminomethyl-3-azidomethyl oxetane) and its polymers; :: (8) FEFO (bis-(2-fluoro-2,2-dinitroethyl)formal) (CAS 17003-79-1); :: (9) FPF-1 (poly-2,2,3,3,4,4-hexafluoropentane-1,5-diol formal) (CAS 376-90-9); :: (10) FPF-3 ((())poly-2,4,4,5,5,6,6-heptafluoro-2-tri-fluoromethyl-3-oxaheptane-1,7-diol formal); :: (11) GAP (glycidylazide polymer) (CAS 143178-24-9) ונגזרותיו; :: (12) HTPB (hydroxyl terminated polybutadiene) with a hydroxyl functionality equal to or greater than 2.2 and less than or equal to 2.4, a hydroxyl value of less than 0.77 meq/g, and a viscosity at 30°C of less than 47 poise (CAS 69102-90-5); :: (13) Low (less then 10,000) molecular weight, alcohol functionalised, poly(epichlorohydrin); poly(epichlorohydrindiol) and triol; :: (14) NENAs (nitratoethylnitramine compounds) (CAS 17096-47-8, 85068-73-1, 82486-83-7, 82486-82-6 and 85954-06-9); :: (15) PGN (poly-GLYN, polyglycidylnitrate or poly(nitratomethyl oxirane) (CAS 27814-48-8); :: (16) poly-((p))oly-NIMMO (polynitratomethylmethyloxetane) or NMMO (poly[3-Nitratomethyl-3-methyloxetane]) (CAS 84051-81-0); :: (17) Polynitroorthocarbonates; :: (18) TVOPA (1,2,3-tris[1,2-bis(difluoroamino)ethoxy] propane or tris vinoxy propane adduct) (CAS 53159-39-0). : (ו) תוספים כמפורט להלן: :: (1) Basic copper salicylate (CAS 62320-94-9); :: (2) BHEGA (bis-(2-hydroxyethyl) glycolamide) (CAS 17409-41-5); :: (3) BNO (butadienenitrileoxide) (CAS 9003-18-3); :: (4) Ferrocene derivatives, as follows: ::: (א) Butacene (CAS 125856-62-4); ::: (ב) Catocene (2,2-bis-ethylferrocenyl propane) (CAS 37206-42-1); ::: (ג) Ferrocene carboxylic acids; ::: (ד) n-butyl-ferrocene (CAS 31904-29-7); ::: (ה) Other adducted polymer ferrocene derivatives; :: (5) Lead beta-resorcylate (CAS 20936-32-7); :: (6) Lead citrate (CAS 14450-60-3); :: (7) Lead-copper chelates of beta-resorcylate or salicylates (CAS 68411-07-4); :: (8) Lead maleate (CAS 19136-34-6); :: (9) Lead salicylate (CAS 15748-73-9); :: (10) Lead stannate (CAS 12036-31-6); :: (11) MAPO (tris-1-)2-methyl)aziridinyl phosphine oxide) (CAS 57-39-6); ::: BOBBA 8 (bis (2-methyl aziridinyl) 2-(2-hydroxypropanoxy) propylamino phosphine oxide); and other MAPO derivatives; :: (12) Methyl BAPO (bis(2-methyl aziridinyl) methylamino phosphine oxide) (CAS 85068-72-0); :: (13) N-methyl-p-nitroaniline (CAS 100-15-2); :: (14) 3-Nitraza-1,5-pentane diisocyanate (CAS 7406-61-9); :: (15) Organo-metallic coupling agents, as follows: ::: (א) Neopentyl[diallyl]oxy, tri[dioctyl]phosphato-titanate (CAS 103850-22-2); also known as titanium IV, 2,2[bis 2-propenolato-methyl, butanolato, tris(dioctyl)phosphato] (CAS 110438-25-0); or LICA 12 (CAS 103850-22-2); ::: (ב) Titanium IV, [(2-propenolato-1)methyl,n-propanolatomethyl] butanolato-1, tris[dioctyl] pyrophosphate or KR3538; ::: (ג) Titanium IV, [(2-propenolato-1(methyl,n-propanolatomethyl] butanolato-1, tris(dioctyl)phosphate; :: (16) Polycyanodifluoroaminoethyleneoxide; :: (17) Polyfunctional aziridine amides with isophthalic, trimesic (BITA or butylene imine trimesamide), isocyanuric or trimethyladipic backbone structures and 2-methyl or 2-ethyl substitutions on the aziridine ring; :: (18) Propyleneimine (2-methylaziridine) (CAS 75-55-8); :: (19) Superfine iron oxide (Fe₂O₃) with a specific surface area more than 250 m2/g and an average particle size of 3.0 nm or less; :: (20) TEPAN (tetraethylenepentaamineacrylonitrile) (CAS 68412-45-3); cyanoethylated polyamines and their salts; :: (21) TEPANOL (tetraethylenepentaamineacrylonitrileglycidol) ((())CAS 68412-46-4); cyanoethylated polyamines adducted with glycidol and their salts; :: (22) TPB (triphenyl bismuth) (CAS 603-33-8); : (ז) חומרים אנרגטיים המיוצרים מחומרי מוצא כמפורט להלן: :: (1) BCMO (bischloromethyloxetane) (CAS 142173-26-0)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (ה)(1) ו-(2); :: (2) Dinitroazetidine-t-butyl salt (CAS 125735-38-8)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (א)(28); :: (3) HBIW (hexabenzylhexaazaisowurtzitane) (CAS 124782-15-6)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (א)(4); :: (4) TAIW (tetraacetyldibenzylhexaazaisowurtzitane)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (א)(4); :: (5) TAT (1,3,5,7 tetraacetyl-1,3,5,7,-tetraaza cyclo-octane) (CAS 41378-98-7)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (א)(13); :: (6) 1,4,5,8-tetraazadecalin (CAS 5409-42-7)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (א)(27); :: (7) 1,3,5-trichlorobenzene (CAS 108-70-3)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (א)(23); :: (8) 1,2,4-trihydroxybutane (1,2,4-butanetriol) (CAS 3068-00-6)((;)) ::: הערה: ראה גם פסקה (ה)(5); : פרט חימוש זה לא יחול על החומרים המפורטים להלן אלא אם כן הם בתרכובת או תערובת עם חומרים אנרגטיים המפורטים בפסקה (א) או עם אבקות מתכת המפורטות בפסקה (ג); : (א) Ammonium picrate; : (ב) אבק שריפה Black powder; : (ג) Hexanitrodiphenylamine; : (ד) Difluoroamine; : (ה) Nitrostarch; : (ו) אשלגן חנקתי Potassium nitrate; : (ז) Tetranitronaphthalene; : (ח) Trinitroanisol; : (ט) Trinitronaphthalene; : (י) Trinitroxylene; : (יא) N-pyrrolidinone; 1-methyl-2-pyrrolidinone; : (יב) Dioctylmaleate; : (יג) Ethylhexylacrylate; : (יד) Triethylaluminium (TEA), trimethylaluminium (TMA), and other pyrophoric metal alkyls and aryls of lithium, sodium, magnesium, zinc or boron; : (טו) ניטרו-צלולוזה Nitrocelluose; : (טז) ניטרו-גליצרין Nitroglycerin (orglyceroltrinitrate, trinitroglycerine) (NG); : (יז) ‎2,4,6-trinitrotoluene (TNT); : (יח) Ethylenediaminedinitrate (EDDN); : (יט) Pentaerythritoltetranitrate (PETN); : (כ) Lead azide, normal and basic lead styphnate, and primary explosives or priming compositions containing asides or aside complexes; : (כא) Triethyleneglycoldinitrate (TEGDN); : (כב) ‎2,4,6-trinitroresorcinol (styphnic acid); : (כג) Diethyldiphenyl urea; dimethylidiphenyl urea; methylethyldiphenyl urea [Centralities]; : (כד) N,N-diphenylurea (unsymmetrical diphenylurea); : (כה) Methyl-N,N-diphenylurea (methyl unsymmetrical diphenylurea); : (כו) Ethyl-N,N-diphenylurea (ethyl unsymmetrical diphenylurea); : (כז) ‎2-Nitrodiphenylamine (2-NDPA); : (כח) ‎4-Nitrodiphenylamine (4-NDPA); : (כט) ‎2,2-dinitropropanol; : (ל) Nitroguanidine : הערה: ראה פסקה ‎1.C.11.d בצו הפיקוח (ציוד דו-שימושי); : לעניין פרט חימוש זה - :- "תערובת" - הרכב של שניים או יותר חומרים כאשר לפחות חומר אחד מתוכם כלול בפרט חימוש זה; :- "חומר" - כל חומר הכלול בפרט חימוש זה, גם אם הוא נמצא בשימוש ביישום השונה מזה המצוין בפסקה בה הוא מופיע (לדוגמה, TAGN משמש בעיקר כחומר נפץ אך ניתן להשתמש בו גם כדלק או כמחמצן); : הערה: ראה גם סעיף ‎1.C.11 בצו הפיקוח (ציוד דו-שימושי), ופרט חימוש 4 לעניין מטענים והתקנים; @ 9. : כלי שיט שמיועדים ללוחמה או לשיטור, ציוד מיוחד ואבזרים לשימוש ימי, כדלקמן, מערכות ורכיבים להם, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי: : (א) כלי שיט קרביים וכלי שיט אחרים (לפעולה על-מימית או תת-מימית) אשר תוכננו או הותאמו במיוחד לפעילות תקיפה או הגנה, בין אם הוסבו לשימוש לא-צבאי ובין אם לא, בלי להתחשב במצב שמישותם או תחזוקתם העכשווי, בין אם הם מצוידים במערכות נשק ובמערכות לשיגור חימוש ובין אם לא, בין אם הם משוריינים ובין אם לא, וגופים של כלי שיט או חלקים של גופים כאלה; : (ב) מנועים ומערכות הנעה, כמפורט להלן: :: (1) מנועי דיזל אשר תוכננו במיוחד בעבור צוללות, בעלי שני המאפיינים האלה: ::: (א) הספק מוצא של 1.12 מגוואט (1,500 כוח סוס) או יותר; ::: (ב) מהירות סיבוב של 700 סל"ד או יותר; :: (2) מנועים חשמליים אשר תוכננו במיוחד בעבור צוללות, בעלי כל המאפיינים האלה: ::: (א) הספק מוצא על 0.75 מגוואט (1,000 כוח סוס) או יותר; ::: (ב) היפוך כיוון מהיר; ::: (ג) קירור נוזל; ::: (ד) מנוע שמגיע כיחידה אחת עם כל האבזרים שלו; :: (3) מנועי דיזל לא-מגנטיים, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי, בעלי הספק מוצא של 37.3 קילוואט (50 כוח סוס) או יותר, כאשר התכולה הלא-מגנטית שלהם עולה על 75% מהמסה הכוללת; :: (4) מערכות הנעה עצמאיות, אשר תוכננו במיוחד בעבור צוללות; לעניין פסקה זו, "מערכות הנעה עצמאיות" - מערכות המאפשרות לצוללת בעת מצב הצלילה, להפעיל את מערכות ההנעה שלה, בלא ממשק לחמצן שבאטמוספרה, לזמן ארוך יותר מאשר היו מאפשרים המצברים שלה; למעט הנעה באמצעות כורים גרעיניים; : (ג) אמצעי גילוי תת-מימיים אשר תוכננו במיוחד לשימושים צבאיים, ובקרים להם; : (ד) רשתות להגנה כנגד צוללות וטורפדו; : (ה) חודרי גוף (גוף הלחץ בצוללת) ומחברים אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי כדי לאפשר קשר הדדי עם ציוד חיצוני לכלי שיט; לרבות מחברים לכלי שיט שהם בעלי מוליך יחיד, רבי מוליכים, קואקסיאליים או גלבו, וחודרי גוף (גוף הלחץ בצוללת), כאלה שהם גם בלתי חדירים לדליפת מים מבחוץ וגם שומרים על התכונות הנדרשות בעומק ים של יותר מ-100 מטרים; ומחברים של סיבים אופטיים וחודרי גוף אופטיים שתוכננו במיוחד לשידור קרן "לייזר" בלא תלות בעומק; ולמעט צירי הנעה רגילים ומוטות בקרה הידרו-דינאמיים חודרי גוף; : (ו) מסבים שקטים, עם שיכוך גזי או מגנטי, בקרה אקטיבית על החתימה או על הרעידות, וציוד שמכיל מסבים כאלה, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי; : (ז) כלי שיט לא מאוישים; לרבות ציוד ואמצעים לתפעול ולתחזוקת כלי טיס מאוישים ולא מאוישים, אשר מופעלים מכלי שיט, ורכיבים להם; : (ח) רחפות אשר תוכננו או שהותאמו במיוחד לשימוש צבאי, וציוד שקשור בהם; : הערה: ראה גם פסקה (א)(7) בפרט חימוש 11 לעניין ציוד הנחיה וניווט); @ 10. : כלי טיס, כלים קלים מהאוויר, מנועים תעופתיים ציוד ומערכות לכלי טיס, ציוד ורכיבים לכל אלה, אשר תוכננו או הותאמו במיוחד לשימוש צבאי, כמפורט: : (א) כלי טיס קרביים, מערכות ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם; : (ב) כלי טיס אחרים וכלים קלים מהאוויר אשר תוכננו או הותאמו במיוחד לשימוש צבאי, לרבות לסיור ולמודיעין צבאי, לתקיפה, לאימונים צבאיים, להובלה ולהצנחה של יחידות צבאיות או ציוד צבאי, לתמיכה לוגיסטית, מערכות ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם; בכפוף לאמור בפסקה (ט) ולמעט כלי טיס או גרסאות של כלי טיס, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי ואשר מתקיימים בהם כל התנאים האלה: :: (1) לא אופיינו לשימוש צבאי ושלא מותקן בהם ציוד או תוספות אשר תוכננו או הותאמו במיוחד לשימוש צבאי; :: (2) אושרו לשימוש אזרחי על ידי רשות התעופה האזרחית במדינה, שמשתתפת בהסדר ואסנאר; : (ג) מנועים תעופתיים אשר תוכננו או שהותאמו במיוחד לשימוש צבאי, ורכיבים שתוכננו במיוחד להם; בכפוף לאמור בפסקה (ט) ולמעט - :: (1) מנועים תעופתיים אשר תוכננו או הותאמו לשימוש צבאי ואשר קיבלו רישוי לשימוש בכלי טיס אזרחי על ידי רשות התעופה האזרחית במדינה שמשתתפת בהסדר ואסנאר, או רכיבים שתוכננו במיוחד להם; :: (2) מנועי בוכנה או רכיבים שתוכננו במיוחד בעבורם, למעט אלו שתוכננו במיוחד בעבור כלי טיס לא מאוישים; : (ד) ציוד מוטס כולל ציוד לתדלוק באוויר, אשר תוכנן במיוחד לשימוש עם כלי טיס אשר כלולים בפסקאות (א) או (ב) או מנועים תעופתיים אשר כלולים בפסקה (ד), ורכיבים אשר תוכננו במיוחד להם; : (ה) מתדלקים בלחץ, ציוד ואבזרים לתדלוק בלחץ, ציוד שתוכנן במיוחד כדי לאפשר פעילות או עבודה במתחמים מוגדרים או סגורים וציוד קרקע, אשר פותחו במיוחד בעבור כלי הטיס אשר כלולים בפסקאות (א) או (ב), או בעבור מנועים תעופתיים אשר כלולים בפסקה (ד); : (ו) קסדות, מסכות ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבור כלי טיס, ציוד נשימה בלחץ וחליפות לחץ חלקיות וחליפות תאוצה, אשר מיועדות לשימוש אנשי צוות בכלי טיס, ממירי חמצן נוזלי לשימוש בכלי טיס או בטילים, מעוטים ואמצעים להפלטה אשר מופעלים על ידי תחמישים למילוט אנשי צוות מכלי טיס בעתות חירום; : (ז) מצנחים וציוד נלווה להם, לשימוש לוחמים, להטלת מטענים או להצנחתם, או להאטת כלי טיס, כדלקמן, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם: :: (1) מצנחים בעבור - ::: (א) הצנחה מדויקת של כוחות מיוחדים; ::: (ב) הצנחת לוחמים; :: (2) מצנחי משא; :: (3) מצנחי רחיפה, מצנחי גרר, מצנחים לייצוב ולבקרה של גופים שמוטלים מכלי טיס, (כגון: מכלי הנצלה, כיסאות מפלט, פצצות); :: (4) מצנחים מובילים לשימוש עם מערכות כיסא מפלט בשלב הראשוני לאחר ההפלטה או לפריסת מצנחי חירום; :: (5) מצנחים להנצלת טילים מונחים, כלי טיס לא מאוישים או רכבי חלל; :: (6) מצנחי גישה ומצנחי עצירה; :: (7) מצנחים צבאיים אחרים; :: (8) ציוד המתוכנן במיוחד לצניחה מגובה רב (כגון: חליפות, קסדות מיוחדות, מערכות נשימה, ציוד ניווט); : (ח) מערכות ניהוג אוטומטיות למצנחי משא; ציוד אשר תוכנן או שהותאם במיוחד לשימוש צבאי ואשר משמש לצורך פתיחת המצנח בגובה כלשהו, כולל מערכות להספקת חמצן; : (ט) האמור בפסקאות (ב) ו-(ג) ביחס לרכיבים ולציוד שנלווה להם אשר תוכננו במיוחד בעבור כלי טיס שאינם צבאיים או בעבור מנועים תעופתיים אשר הותאמו לשימוש צבאי, יחול רק על אותם הרכיבים הצבאיים ועל הציוד שנלווה אליהם אשר נדרש לביצוע ההתאמה בהתאם לאותן פסקאות; : הערה: ראה גם פסקה (א)(7) בפרט חימוש 11 לעניין ציוד הנחיה וניווט; @ 10א. : כלי טיס לא מאוישים וציוד ייעודי להם, כדלקמן, מערכות ורכיבים שתוכננו או שהותאמו במיוחד להם: : (א) כלי טיס לא מאוישים, לרבות כלי טיס שמופעלים מרחוק וכלי טיס אוטונומיים; : (ב) משגרים, ציוד קרקעי וציוד שליטה ובקרה להם; : (ג) ציוד, אבזרים ומערכות אשר מיועדים להסבת כלי טיס מכל סוג שהוא, לתצורת כלי טיס לא מאוישים; @ 11. : ציוד אלקטרוני, אשר אינו כלול במקום אחר ברשימת החימוש, כמפורט להלן, ורכיבים שתוכננו במיוחד בעבורו: : (א) ציוד אלקטרוני אשר תוכנן במיוחד לשימוש צבאי; לרבות - :: (1) ציוד לוחמה אלקטרונית ונגד לוחמה אלקטרונית (ל"א ונל"א), (לדוגמה ציוד שתוכנן להחדרת אותות חיצוניים או שגויים למגלה כיוון ומקום (להלן - מכ"מ) או למקלטי תקשורת רדיו או לכל מערכת אחרת, כדי לפגוע בקליטה, בפעולה או ביעילות של המקלטים האלקטרוניים של היריב כולל ציוד הנל"א של מקלטים אלה), לרבות ציוד לחסימת אותות אלקטרוניים וציוד נגד חסימה לו; :: (2) שפופרות עם יכולת שינוי תדר מהיר; :: (3) מערכות וציוד אלקטרוניים אשר תוכננו לצורכי בקרה וניטור של הספקטרום האלקטרו-מגנטי לצורכי מודיעין צבאי או למטרות אבטחה, או מערכות למניעת פעולת מערכות וציוד כרשום בסעיף זה; :: (4) אמצעי נגד תת-מימיים, לרבות אמצעים לשיבוש, להטעיה ולחסימה - אקוסטיים ומגנטיים, אשר מתוכננים להחדרת אותות חיצוניים או שגויים למקלטי סונאר; :: (5) ציוד לאיכון, להנחיה ולניווט; :: (6) ציוד ספרתי לתקשורת טרפו-ספרית; :: (7) ממצי אפנון אותות ספרתיים, אשר תוכננו במיוחד בעבור מודיעין אלקטרוני; :: (8) מערכות וציוד לתקשורת ולשליטה ובקרה (שו"ב); :: (9) מחשבים אשר תוכננו או שהותאמו במיוחד לשימוש צבאי; : (ב) ציוד לחסימת מערכות ניווט גלובלי (GNSS); : (ג) מערכות, אמצעים וציוד לציטוט, או להאזנה או לניטור, לתעבורת שמע או לתקשורת נתונים; : (ד) ציוד "טמפסט" (TEMPEST); @ 12. : מערכות נשק אנרגיה קינטית במהירות גבוהה וציוד נלווה להם, כמפורט להלן, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם: : (א) מערכות נשק אנרגיה קינטית אשר תוכננו במיוחד להשמיד מטרה או לסיכול משימתה; : (ב) מיתקני בדיקה והערכה ודגמים לבדיקה ולניסויים אשר תוכננו במיוחד, לרבות מכשור לאבחון ומטרות, למבחנים ולניסויים דינמיים של קליעים ומערכות אנרגיה קינטית; :: ולרבות - :: (1) מערכות כמפורט להלן, כאשר הן תוכננו במיוחד בעבור מערכות נשק אנרגיה קינטית: ::: (א) מערכות הינע לשיגור המסוגלות להאיץ מאסות גדולות מ-0.1 גרם למהירויות העולות על 1.6 ק"מ לשניה, במצבי פעולה של שיגור יחיד או מתמשך; ::: (ב) מחוללי כוח, מיגון חשמלי, אגירת אנרגיה, ניהול תרמי, מיזוג, מיתוג או ציוד לטיפול בדלק; וממשקים חשמליים בין ספק הכוח, התותח והפעלת ההינע חשמלי של צריח; ::: (ג) מערכות להרכשת מטרות, לעקיבה, לבקרת אש או להערכת נזקים; ::: (ד) מערכות מחושי ביות, הנחיה או הטיית דחף (תאוצה רוחבית) בעבור קליעים; :: (2) מערכות נשק אשר משתמשות באחת משיטות ההנעה המפורטות להלן: ::: (א) אלקטרומגנטית; ::: (ב) אלקטרותרמית; ::: (ג) פלסמה; ::: (ד) גז קל; ::: (ה) כימית (אם משתמשים בה יחד עם אחת מהשיטות שלעיל); ::: הערה: ראה פרטי חימוש 1 עד 4 לעניין מערכות נשק אשר משתמשות בתחמושת תת-קליבר או שפועלות בלעדית באמצעות הנעה או דחף כימי, ותחמושת בעבורן; @ 13. : ציוד שריון או מיגון, מבנים או מכלולים או מרכיבים שלהם, כמפורט להלן: : (א) לוחות שריון כדלקמן: :: (1) מיוצרים בהתאמה לתקן או למפרט צבאי; :: (2) מתאימים לשימוש צבאי; : (ב) מבנים או מכלולים אשר עשויים מחומרים מתכתיים או לא מתכתיים או צירופים של אלה, אשר תוכננו במיוחד כדי לשמש כמיגון בליסטי למערכות צבאיות, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבורם; לרבות חומרים אשר תוכננו במיוחד כמיגון ריאקטיבי, או לבניית מקלטים צבאיים; : (ג) קסדות אשר מיוצרות בהתאם לתקן או למפרט צבאי, או לתקן לאומי שווה ערך, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד להם, לדוגמה, מעטפת הקסדה הבטנה או הרפידה שלה; למעט קסדות מתכת רגילות, בין כאלה שהותאמו או שתוכננו לקלוט אבזרים כלשהם ובין כאלה המצוידים באבזרים כלשהם ולמעט אפודי או חליפות מגן, אשר משמשים להגנה אישית; : (ד) אפודי וחליפות מגן אשר מיוצרים לפי תקן או מפרט צבאי או שווה ערך, ורכיבים שתוכננו במיוחד בעבורם ולמעט אפודי או חליפות מגן, אשר משמשים להגנה אישית; : לעניין פרט חימוש זה, "קסדות" - קסדות אשר תוכננו במיוחד לשימוש חבלנים; : הערה: וראה גם סעיף ‎1.A.5 בצו הפיקוח (ציוד דו-שימושי) וסעיף ‎1.C.10 לצו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי) לעניין חומרים שעשויים מסיבים אשר משמשים לייצור אפודי מגן וקסדות; @ 14. : ציוד מיוחד ואמצעים לאימונים צבאיים או לסימולציה של תרחישים צבאיים, סימולטורים אשר תוכננו במיוחד לאימונים בשימוש כל אחד מכלי היריה או הנשק הכלולים בפרטי חימוש 1 או 2, ורכיבים ואבזרים אשר תוכננו במיוחד בעבורם; לרבות מחוללי חוזי ומערכות סביבה אינטראקטיביות לסימולטורים, כאשר אלה תוכננו או הותאמו במיוחד לשימוש צבאי ולמעט ציוד אשר תוכנן במיוחד לאימון בשימוש בכלי נשק לצייד או לספורט; לעניין פרט זה, "ציוד מיוחד לאימונים צבאיים" - לרבות סוגים שונים של מאמנים לתקיפה, מאמנים לטיסה מבצעית, מאמנים למטרות מכ"מ, מחוללי מטרות למכ"מ, אמצעים לאימון תותחנות, מאמנים ללוחמה כנגד צוללות, סימולטורים לטיסה (לרבות צנטריפוגות לאימון טייסים או אסטרונאוטים), מאמני מכ"מ, מאמנים לטיסת מכשירים, מאמנים לניווט, מאמנים לשיגור טילים, ציוד למטרות לאימונים, מטוסי מטרה לא מאוישים, מאמני חימוש, מאמנים ל"כלי טיס" לא מאוישים, יחידות מאמנים ניידות וציוד אימונים לפעולות צבאיות קרקעיות; @ 15. : ציוד דימות או אמצעי נגד, ציוד לייזר, כמפורט להלן, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי, ורכיבים ועזרים אשר תוכננו במיוחד בעבורם; : (א) ציוד להקלטה ולעיבוד תמונות; : (ב) מצלמות, ציוד צילום וציוד לעיבוד סרטי צילום; : (ג) ציוד הגברת אור, (אור כוכבים); : (ד) ציוד דימות אינפרא-אדום או דימות תרמית; : (ה) ציוד חישה לדימות מכ"מ; : (ו) מערכות תצפית; : (ז) ציוד אמצעי נגד וציוד נגד אמצעי נגד, בעבור הציוד הכלול בפסקאות (א) עד (ו) לרבות ציוד אשר תוכנן לפגוע בביצועים או ביעילות של מערכות דימות צבאיות או לצמצם פגיעה כזו; למעט שפופרות הגברת אור כוכבים מדור ראשון או ציוד אשר תוכנן במיוחד לכלול "שפופרות הגברת אור כוכבים מדור ראשון"; : לעניין פרט חימוש זה, "רכיבים אשר תוכננו במיוחד" - לרבות המערכות והציוד כמפורט להלן, כאשר הם תוכננו במיוחד לשימוש צבאי; : (1) שפופרות המרה לדימות אינפרא-אדומה; : (2) שפופרות הגברת אור (שונות מאלה של דור ראשון); : (3) לוחות סיבים אופטיים או מכפיל אלקטרוני.m.c.p; : (4) שפופרות, למצלמות טלוויזיה אשר מיועדות לפעולה בתאורה נמוכה; : (5) מערכי גלאים (לרבות חיבור אלקטרוני או מערכות לקריאה בלבד); : (6) שפופרות טלוויזיה פירו-אלקטריות; : (7) מערכות קירור בעבור מערכות דימות; : (8) תריסים אלקטרוניים מסוג פוטו-כרומי או אלקטרו-אופטי בעלי מהירות סגר קטנה מ-100 מיקרו-שניות, למעט לסגרים שמהווים חלק חיוני במצלמות מהירות; : (9) מהפכי תמונה באמצעות מערך סיבים אופטיים; : (10) פוטוקתודות של הרכבי חומרים מוליכים למחצה; :: הערה: ראה גם פרט חימוש 1, 2 ו-5(א) לעניין כוונות לכלי נשק המשלבות שפופרות הגברת אור כוכבים מדור ראשון; וראה גם סעיפים ‎6.A.2.a.2 ו-‎6.A.2.b בצו הפיקוח (ציוד דו-שימושי); @ 16. : חישולים, יציקות ומוצרים לא מוגמרים אחרים אשר השימוש בהם במוצר מסוים ניתן לזיהוי לפי הרכב החומר שלהם, הגיאומטריה שלהם או הפונקציה שהם ממלאים, והם תוכננו במיוחד למוצרים המפורטים בפרטי חימוש 1 עד 4, 6, 9, 10, 12 ו-19. @ 17. : ציוד כללי, חומרים וספריות, כמפורט להלן, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד בעבור אלה: : (א) מערכות נשימה סגורה לצלילה ולפעולה מתחת לפני המים, כדלקמן: :: (1) מערכת נשימה סגורה או סגורה למחצה אשר תוכננה במיוחד לשימוש צבאי; (למשל שתוכנן במיוחד להיות אל-מגנטי); :: (2) רכיבים אשר תוכננו במיוחד כדי להסב מערכת נשימה פתוחה לשימוש צבאי; :: (3) פריטים אשר תוכננו בלעדית בעבור ציוד ומערכות נשימה סגורה, לצלילה ולפעולה מתחת לפני המים; : (ב) ציוד בנייה אשר תוכנן במיוחד לשימושים צבאיים; : (ג) מתאמים, ציפויים וטיפולים שמשמשים להפחתת חתימה עצמית, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי; : (ד) ציוד הנדסי אשר תוכנן במיוחד לשימוש בשדה הקרב; : (ה) רובוטים, בקרי רובוטים ואבזרי קצה של רובוטים, בעלי אחד מהמאפיינים האלה: :: (1) תוכננו במיוחד לשימוש צבאי; :: (2) מכילים אמצעים להגנת צינורות הידראוליים בפני היווצרות חורים אשר עשויים להיגרם על ידי רסיסים בליסטיים, (כגון צינורות בעלי יכולת אטימה עצמית), ואשר מיועדים להזרמת נוזל הידראולי כשנקודת ההצתה שלו גבוהה מ-839K‏ (566°C); :: (3) תוכננו במיוחד או מתאימים לפעול בסביבת עבודה של דפקים אלקטרומגנטיים (דוא"מ EMP); : (ו) ספריות, (בסיסי נתונים טכניים פרמטריים), אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי עם ציוד המפורט ברשימת החימוש; : (ז) ציוד להפקת כוח גרעיני או ציוד להנעה גרעינית, לרבות כור גרעיני, אשר תוכנן במיוחד לשימוש צבאי ומרכיבים להם אשר תוכננו או הותאמו במיוחד לשימוש צבאי; : (ח) ציוד וחומרים, מצופים או מטופלים לצורך הפחתת החתימה העצמית שלהם, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי, השונים מאלה הכלולים בסעיפים האחרים של רשימת החימוש; : (ט) מדמים (סימולטורים), אשר תוכננו במיוחד בעבור כורים גרעיניים צבאיים; : (י) בתי מלאכה או סדנאות אשר תוכננו או שהותאמו במיוחד לתת שירות לציוד צבאי; : (יא) גנרטורים לייצור חשמל, אשר תוכננו או שהותאמו במיוחד לשימוש צבאי; : (יב) מכלים או מכולות אשר תוכננו או שהותאמו במיוחד לשימוש צבאי; : (יג) ספינות מעבורת, אשר שונות מאלה אשר מבוקרות בסעיפים אחרים של רשימת החימוש, גשרים וגשרים צפים, אשר תוכננו במיוחד לשימוש צבאי; : (יד) דגמים לניסוי אשר תוכננו במיוחד לפיתוח פריטים אשר כלולים בפרטי חימוש 4, 6, 9 ו-10; : (טו) ציוד להגנה בפני קרינת לייזר (למשל, ציוד הגנת עיניים וחיישנים), אשר תוכנן במיוחד לשימוש צבאי; : (טז) ציוד מחנה, אשר תוכנן במיוחד לשימוש צבאי; : (יז) מערכות וציוד להסוואה ולהטעיה, אשר תוכננו במיוחד לשימושים צבאיים; : (יח) אבזרי חגור לשימוש צבאי; : לעניין פרט חימוש זה - :- "ספריה" - (בסיס נתונים פרמטרי), אוסף של מידע טכני בעל אופי צבאי, אשר השימוש בו עשוי לשפר את הביצועים של ציוד או של מערכות לשימוש צבאי; :- "הותאם" - שינוי מבני, חשמלי, מכני או אחר אשר מעניק לפריט או ציוד שאינו צבאי יכולות צבאיות שוות ערך לפריט או ציוד אשר תוכנן במיוחד לשימוש צבאי; @ 18. : ציוד ורכיבי ייצור, כמפורט להלן: : (א) ציוד לייצור אשר תוכנן או אשר הותאם במיוחד לייצור של מוצרים המפורטים ברשימת החימוש, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד להם; : (ב) מיתקנים אשר תוכננו במיוחד לביצוע בדיקות וניסויי סביבה וציוד שתוכנן במיוחד בעבורם, לצורך אישור, רישוי, ניסויים או מבחנים של ציוד ומוצרים המפורטים ברשימת החימוש; :: לרבות הציוד שלהלן: :: (1) ניטרטורים (ריאקטורים לתהליך ניטרציה), לפעולה רצופה; :: (2) מיתקני ניסוי צנטריפוגלים או ציוד בעל אחד מהמאפיינים שלהלן: ::: (א) מונע על ידי מנוע או מנועים בעלי הספק כולל של יותר מ-298 קילוואט (400 כוחות סוס); ::: (ב) בעלי יכולת לטפל במטען יעיל, שמשקלו 113 ק"ג ויותר; ::: (ג) בעלי יכולת להפעיל תאוצה צנטריפוגלית של 8g ויותר, על מטען יעיל שמשקלו 91 ק"ג ויותר; :: (3) מכבשים לייבוש; :: (4) מכונות הזרקת בורג אשר מתוכננים או ששונו במיוחד לייצור (בשיחול) של חומרי נפץ צבאיים; :: (5) מכונות חיתוך ליצירת מידות להודפים לאחר השיחול; :: (6) מכלים, לאחסון אבק שריפה בקוטר 1.85 מטרים ומעלה ותכולת מוצרים של 227 ק"ג ומעלה; :: (7) מערבלים לפעולה רציפה להודפים מוצקים; :: (8) מטחנות אשר משתמשות לגריסה או לטחינה של מרכיבי חומרי נפץ צבאיים; :: (9) ציוד להשגה בו זמנית של תצורה כדורית יחד עם גודל אחיד של חלקיקים באבקות מתכת הרשומות בפרט חימוש 8(ג)(8); :: (10) ממירים להמרה של חומרים כמפורט בפרט חימוש 8(ג)(3); : לעניין פרט חימוש זה, "ייצור" - לרבות פיתוח, בחינת התכנות, ייצור, בחינה ובדיקות קבלה; @ 19. : מערכות נשק אנרגיה מוכוונת (נא"מ), ציוד שנלווה להם או ציוד אמצעי נגד להם ודגמים לניסויים, כדלקמן, ורכיבים אשר תוכננו במיוחד להם: : (א) מערכות לייזר אשר תוכננו במיוחד להשמיד מטרה או לסיכול משימתה; : (ב) מערכות אלומות חלקיקים אשר מסוגלות להשמיד מטרה או לסיכול משימתה; : (ג) מערכות תדר רדיו בהספק גבוה להשמיד מטרה או לסיכול משימתה; : (ד) ציוד אשר תוכנן במיוחד לגילוי או זיהוי, או הגנה בפני מערכות הכלולה בפסקאות (א) עד (ג); : (ה) דגמים לניסויים פיסיקליים של מערכות, ציוד ורכיבים הכלולים בפרט חימוש זה; : (ו) מערכות לייזר גל רצוף או דפקים אשר תוכננו במיוחד לגרום עיוורון תמידי לעין בלתי מזוינת, כלומר לעין בלתי חשופה (([צ"ל: לעין חשופה])) או לעין שמצוידת באמצעי לשיפור הראייה; : לרבות - : (1) מערכות שהיכולת שלהן נובעת מיישום מבוקר של: :: (א) לייזר בעל הספק גל רצוף או דפקים המספיק כדי לגרום להרס דומה לזה של תחמושת רגילה; :: (ב) מאיצי חלקיקים אשר מקרינים אלומת חלקיקים טעונים או ניטרליים בעלת יכולת הרס; :: (ג) אלומת גלי רדיו בעלת הספק דפקים גבוה או הספק ממוצע גבוה, אשר יוצרת שדות בעוצמה מספקת, כדי להוציא מכלל פעולה מעגלים אלקטרוניים במטרה מרוחקת; : (2) המפורט להלן, אם תוכנן במיוחד בעבור מערכות נשק אנרגיה מכוונת: :: (א) ציוד עיקרי להפקת כוח, אחסון אנרגיה, מיתוג, מייצבי מתח או ציוד לטיפול בדלק; :: (ב) מערכות להרכשת מטרות או לעקיבה אחריהם; :: (ג) מערכות אשר מסוגלות לבצע הערכה של תוצאות ביצוע המשימה, ההרס שלה או תוצאה של ביטול או הפסקת המשימה; :: (ד) ציוד לטיפול, התפשטות או הכוונה של אלומות; :: (ה) ציוד לניהוג מהיר של אלומות בעל יכולת לטפל במהירות במספר רב של מטרות; :: (ו) אופטיקה אדפטיבית ומצמידי מופע; :: (ז) מזרקי זרם לאלומות יונים שליליים של מימן; :: (ח) רכיבי מאיצים מאושרים לשימושי חלל; :: (ט) ציוד למיקוד אלומת יונים שליליים; :: (י) ציוד לבקרה ולהטיה של אלומת יונים בעלת אנרגיה גבוהה; :: (יא) רדידים מאושרים לשימושי חלל לנטרול אלומות איזוטופ-מימן שלילי; @ 20. : ציוד קריאוגני ומוליכות על, כמפורט להלן, וכן רכיבים ואבזרים אשר תוכננו במיוחד להם: : (א) ציודאשרתוכנןבמיוחדאושתצורתוהותאמהלהתקנהבכליםליישומים קרקעיים, ימיים, מוטסים או חלליים, אשר מסוגל לפעול בעוד הכלי בתנועה ולהפיק או לשמור על טמפרטורות מתחת ל-103K‏ (‎−170°C); לרבות מערכות ניידות אשר מאגדות או עושות שימוש באבזרים או ברכיבים אשר מיוצרים מחומרים לא-מתכתיים או שאינם מוליכים חשמל, כגון חומרים פלסטיים או חומרים אפוקסים; : (ב) ציוד מוליך על חשמלי (מכונות סובבות ושנאים) אשר תוכנן במיוחד או שתצורתו הותאמה במיוחד להתקנה בכלים ליישומים קרקעיים, ימיים, מוטסים או חלליים, אשר מסוגל לפעול בעוד הכלי בתנועה; למעט מחוללים לזרם ישיר היברידיים הומופולריים בעלי עוגן מתכת רגיל כקוטב יחיד אשר מסתובב בשדה מגנטי שנוצר על ידי ליפופים של מוליכי על, אם ליפופים אלה הם אלמנט מוליך העל היחיד במחולל; @ 21. : (א) ציוד, אמצעים ואבזרים, אשר תוכננו או הותאמו במיוחד לשימוש של גופים העוסקים בביטחון פנים או של יחידות ללוחמה בטרור, בפעולותיהם; בסעיף זה, "ציוד, אמצעים ואבזרים" לרבות - :: (1) ציוד ואמצעים לגילוי, להתראה ולהטעיה כנגד פיגועים; :: (2) אמצעי מיגון; :: (3) ציוד ואמצעים, לסילוק פצצות ומטענים, וציוד ואמצעים ליזום מטענים; :: (4) ציוד ואמצעים לאבטחה; :: (5) ציוד ואמצעים לפיזור הפגנות; :: (6) נשק אל הרג; :: (7) כלבים; : (ב) ידע אשר מתייחס להקמה ולפעולה, של יחידות לטיפול בביטחון פנים ויחידות לוחמה בטרור; לרבות בין השאר, הדרכות, אימונים והכשרות של היחידות האמורות, ואמצעים לכך; @ 22. : מערכות חלליות, ציוד שקשור בהם ותוצרים שלהם, כדלקמן: : (א) לווייני תקשורת, לווייני חישה מרחוק, לוויינים למטרות מדעיות, לווייני מחקר, לווייני ניווט, לוויינים ניסיוניים ולוויינים רב משימתיים; : (ב) מערכות וציוד לשיגור ולהצבת מערכות חלליות; : (ג) תחנות קרקעיות לטלמטריה, לעקיבה ולבקרה של רכבי שיגור ולוויינים; : (ד) הדמאות (Imageries) שמקורן ממערכות אשר מותקנות בלוויינים; @ 23. : תוכנה, כמפורט להלן: : (א) תוכנה אשר תוכננה או שהותאמה במיוחד לפיתוח, ייצור או שימוש בציוד או חומרים הכלולים [[בתוספת זו]]; : (ב) תוכנה מיוחדת, כמפורט להלן: :: (1) תוכנה אשר תוכננה במיוחד בעבור: ::: (א) דימוי, סימולציה או הערכה ובחינה של מערכות נשק צבאיות; ::: (ב) פיתוח, בקרה, אחזקה או עדכון של תוכנה אשר משובצת במערכות נשק צבאיות; ::: (ג) דימוי או סימולציה של תרחישי מבצעים צבאיים; ::: (ד) יישומי פיקוד, תקשורת, בקרה ומודיעין (C³I) או יישומי פיקוד, תקשורת, בקרה, מחשבים ומודיעין (C⁴I); :: (2) תוכנה לקביעת ההשפעה של נשק קונבנציונלי, גרעיני, כימי או ביולוגי; : (ג) תוכנה אשר אינה כלולה בפסקאות (א) ו-(ב), ואשר תוכננה או הותאמה במיוחד כדי לאפשר לציוד שאינו מבוקר ברשימת החימוש לבצע יישומים צבאיים של ציוד אשר מבוקר על ידי רשימת החימוש; @ 24. : ידע, כמפורט להלן: : (א) ידע, הכלול בפרט חימוש 24(ב), ואשר דרוש לפיתוח, ייצור או לשימוש בפריטים אשר מפוקחים ברשימת החימוש; : (ב) ידע כמפורט להלן: :: (1) ידע אשר דרוש לתכנון, הרכבה, תפעול, תחזוק, אחזקה ותיקון, של מיתקני ייצור שלמים בעבור ציוד אשר מבוקר ברשימת החימוש, אפילו אם הרכיבים של מיתקני ייצור אלה אינם מפוקחים; :: (2) ידע אשר דרוש לפיתוח וייצור של כלי נשק קלים (נק"ל), גם אם הוא משמש לייצור חיקויים של כלי נשק קלים עתיקים; :: (3) ידע אשר דרוש לפיתוח, ייצור או שימוש בחומרים רעילים, ציוד הקשור להם או רכיבים ותרכובות אשר מפוקחים לפי פרטי חימוש 7(א) עד (ו); וזאת גם במקרה שהם ישימים לגבי פרט בלתי מפוקח; :: (4) ידע אשר דרוש לפיתוח, ייצור או שימוש בביופולימרים או תרביות של תאים ספציפיים אשר מפוקחים לפי פרט חימוש 7(ז); :: (5) ידע אשר דרוש באופן בלעדי לשילוב של ביו-קטליסטים, אשר מפוקחים לפי פרט חימוש 7(ח)(1) בחומרים נשאים צבאיים או בחומר צבאי; :: ולמעט - ידע, כמפורט להלן: :: (1) אשר הוא במסגרת המזער (המינימום) אשר נדרש להתקנה, הפעלה, אחזקה (בדיקות) ותיקון, של פריטים שאינם מפוקחים או שהיצוא שלהם אושר; :: (2) אשר הוא נחלת הכלל, מחקר מדעי בסיסי, או המידע המזערי (המינימלי) אשר נדרש בעבור תהליכי בקשת פטנט; :: (3) של השראות מגנטית, להנעה רציפה של אמצעי תעבורה אזרחיים או ציבוריים. <פרסום> כ"ב בטבת התשס"ח (31 בדצמבר 2007) <חתימה> אהוד ברק שר הביטחון efjszzt16x3l2kvjlboqh4a879adil5 116 469916 1417225 2022-08-07T15:22:33Z Fuzzy 29 צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים), התשס"ח-2008 wikitext text/x-wiki <שם> צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים), התשס"ח-2008 <מקור> ((ק"ת תשס"ח, 376|צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד טילים)|6640)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|ההגדרה "ציוד טילים" שבסעיף 2]] [[=החוק|לחוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007]] (להלן - החוק), [[וסעיף 45 לחוק]], ובאישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אני מצווה לאמור: @ 1. הגדרה : בצו זה, "הנספח" - נספח הציוד, תוכנה וטכנולוגיה של המשטר בדבר פיקוח על טכנולוגיית טילים (MTCR - Missile Technology Control Regime) אשר ראשי הפרקים שלו מפורטים [[בתוספת]] ואשר עותק שלו מופקד לעיון הציבור במשרדי הרשות המוסמכת ובאתר האינטרנט שלה שכתובתו http://www.exportctrl.mod.gov.il. @ 2. ציוד טילים : (א) פריטים המנויים בנספח, כעדכונו מזמן לזמן, הם ציוד טילים. : (ב) הרשות המוסמכת תעדכן פעמיים בשנה, ב-31 בינואר וב-30 ביוני של כל שנה, את עותק הנספח המופקד לעיון הציבור במשרדי הרשות המוסמכת ובאתר האינטרנט שלה. == תוספת == ==== ((([[סעיף 1]]))) ==== === ראשי הפרקים של נספח הציוד, תוכנה וטכנולוגיה של המשטר בדבר פיקוח על ציוד וטכנולוגיית טילים (MTCR - Missile Technology Control Regime) === : '''חלק א'''' :: מבוא :: הגדרות :: טרמינולוגיה : '''חלק ב'''' :: '''קבוצה 1''' ::: פרט 1: מערכות שיגור שלמות. ::: פרט 2: תת-מערכות הניתנות לשימוש במערכות שיגור שלמות. : '''חלק ג'''' :: '''קבוצה 2''' ::: פרט 3: רכיבי הנעה וציוד הנעה. ::: פרט 4: חומרי הדף כימיקלים וייצור חומרי הדף. ::: פרט 5: ריק (שמור לשימוש עתידי) ::: פרט 6: ייצור חומרי מבנה מרוכבים, הצפפה והשקעה חומנית וחומרי מבנה. ::: פרט 7: ריק (שמור לשימוש עתידי) ::: פרט 8: ריק (שמור לשימוש עתידי) ::: פרט 9: ציוד ניווט ומציאת כיוון. ::: פרט 10: בקרת טיסה. ::: פרט 11: אוויוניקה. ::: פרט 12: תמיכה בשיגור. ::: פרט 13: מחשבים. ::: פרט 14: מתמרים אנלוגי לדיגיטלי. ::: פרט 15: ציוד ואמצעים לניסויים. ::: פרט 16: סימולצית מידול ואינטגרציית תכנון. ::: פרט 17: חמיקה. ::: פרט 18: הגנה מפני אפקטים גרעיניים. ::: פרט 19: מערכות שיגור שלמות אחרות. ::: פרט 20: תת-מערכות אחרות. <פרסום> כ"ב בטבת התשס"ח 31 בדצמבר 2007) <חתימה> אהוד ברק שר הביטחון cg7kntlvm4bmmdskae7u98ct4wmcted 116 469917 1417226 2022-08-07T15:23:21Z Fuzzy 29 צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח), התשס"ח-2008 wikitext text/x-wiki <שם> צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח), התשס"ח-2008 <מקור> ((ק"ת תשס"ח, 378|צו הפיקוח על יצוא ביטחוני (ציוד דו-שימושי מפוקח)|6640)); ((תש"ע, 993|תיקון|6882)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|פסקה (1) להגדרה "ציוד דו-שימושי מפוקח" שבסעיף 2]] [[=החוק|לחוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007]] (להלן - החוק), [[וסעיף 45 לחוק]], ובאישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אני מצווה לאמור: @ 1. הגדרה : בצו זה, "הרשימה" - רשימת הטובין וטכנולוגיות דו-שימושיים שנקבעה בידי הסדר ואסנאר, אשר ראשי הפרקים שלה מפורטים [[בתוספת]] ואשר עותק שלה מופקד לעיון הציבור במשרדי הרשות המוסמכת ובאתר האינטרנט שלה שכתובתו http://www.exportctrl.mod.gov.il. @ 2. ציוד דו-שימושי מפוקח (תיקון: תש"ע) : (א) פריטים המנויים ברשימה, כעדכונה מזמן לזמן, ואשר נועדו לשימוש ביטחוני, הם ציוד דו-שימושי מפוקח. : (ב) הרשות המוסמכת תעדכן אחת לשנה, ב-31 במרס של כל שנה, את עותק הרשימה המופקד לעיון הציבור במשרדי הרשות המוסמכת ובאתר האינטרנט שלה. == תוספת == ==== ((([[סעיף 1]]))) ==== : {| ! רשימת טובין וטכנולוגיות דו-שימושיים {{ש}} שנקבעה בידי הסדר ואסנאר - ראשי פרקים !! מס' הקטגוריה כמפורט {{ש}} בהסדר ואסנאר |- | חומרים מתקדמים (Advanced Materials) || קטגוריה 1 |- | עיבוד חומרים (Materials Processing) || קטגוריה 2 |- | אלקטרוניקה (Electronics) || קטגוריה 3 |- | מחשבים (Computers) || קטגוריה 4 |- | טלקומוניקציה (Telecommunications) || קטגוריה 5(1) |- | ביטחון מידע (Information Security) (למעט פריטים המפוקחים במסגרת [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (עיסוק באמצעי הצפנה), התשל"ה-1974]]) || קטגוריה 5(2) |- | חיישנים ולייזרים (Sensors and Lasers) || קטגוריה 6 |- | ניווט ואוויוניקה (Navigation and Avionics) || קטגוריה 7 |- | ימי (Marine) || קטגוריה 8 |- | הנעה (Propulsion) || קטגוריה 9 |- | הגדרות (Definitions) || |} <פרסום> כ"ב בטבת התשס"ח (31 בדצמבר 2007) <חתימה> אהוד ברק שר הביטחון mfn5hz03vlt87jrtkdkvcrcjzgzdiz4 106 469918 1417229 2022-08-07T15:32:34Z Ilan Sendowski 4009 - - וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ - - wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ז|ח|ח ט|הבהרה=כן|ציטוט= וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.}} == וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ == === וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה === אחרי שהעורב היה בחוץ מספר ימים, וכך נח ווידא שאין אנשים מסוכנים על גג התיבה, או עופות דורסים שמחפשים אוכל ויצודו את היונה, הוא שלח את היונה.<br> נח ידע שהיונה תרצה לשוב לתיבה, כי זה ביתה ומשפחתה. נח לא ידע איפה הוא נמצא ומה קרה לאנשים שנשארו בחוץ. סביר שנח חשש שהאנשים האלה יתקיפו אותו. לכן הוא רצה לוודא אם האנשים בחוץ ינסו לצוד את היונה בעזרת חץ או פתיון. במידה והיונה לא תשוב זה יראה שתפסו אותה, ומסוכן לצאת. === לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה === העורך מספר לנו מה נח חשב ואיזה מידע הוא רצה לקבל מהיונה.<br> אין ספק שהיונה לא ידעה מה המשימה שלה, והיא פשוט תפעל לפי הרגליה. היונה תעוף ותחפש אוכל ומקום לבנות קן. היתה אפשרות שהיונה לא תעוף רחוק ופשוט תשאר על גג התיבה. נח קיווה שהעורב בקריאותיו יפחיד את היונה לעוף, ואם היא לא תמצא עץ וקרקע, היא תשוב לחלון ותחזור לתוך התיבה, ותעדיף לא להשאר בחוץ עם העורב. היונה לא אוכלת נבלות צפות על המים. '''כאשר נח הכניס את היונה לתיבה, הוא החזיק בחזה שלה, ובקלות היה יכול להרגיש אם היא מילאה את כרסה בזרענים או תולעים.''' זה יהיה הסימן שהיא ירדה על האדמה, מצאה אוכל, ואנשים רעים לא צדו אותה. העורב לא היה נותן לנח להחזיק אותו, ובנוסף, העורב אוכל נבלות צפות על המים, ולכן אוכל בבטן העורב לא מידעת את נח שהקרקע יבשה. {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ז|ח|ח ט}} nf64ljakrq1m2krxvrtenbs240jby5d 1417276 1417229 2022-08-07T19:54:51Z Ilan Sendowski 4009 זפק wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ז|ח|ח ט|הבהרה=כן|ציטוט= וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.}} == וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ == === וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה === אחרי שהעורב היה בחוץ מספר ימים, וכך נח ווידא שאין אנשים מסוכנים על גג התיבה, או עופות דורסים שמחפשים אוכל ויצודו את היונה, הוא שלח את היונה.<br> נח ידע שהיונה תרצה לשוב לתיבה, כי זה ביתה ומשפחתה. נח לא ידע איפה הוא נמצא ומה קרה לאנשים שנשארו בחוץ. סביר שנח חשש שהאנשים האלה יתקיפו אותו. לכן הוא רצה לוודא אם האנשים בחוץ ינסו לצוד את היונה בעזרת חץ או פתיון. במידה והיונה לא תשוב זה יראה שתפסו אותה, ומסוכן לצאת. === לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה === העורך מספר לנו מה נח חשב ואיזה מידע הוא רצה לקבל מהיונה.<br> אין ספק שהיונה לא ידעה מה המשימה שלה, והיא פשוט תפעל לפי הרגליה. היונה תעוף ותחפש אוכל ומקום לבנות קן. היתה אפשרות שהיונה לא תעוף רחוק ופשוט תשאר על גג התיבה. נח קיווה שהעורב בקריאותיו יפחיד את היונה לעוף, ואם היא לא תמצא עץ וקרקע, היא תשוב לחלון ותחזור לתוך התיבה, ותעדיף לא להשאר בחוץ עם העורב. היונה לא אוכלת נבלות צפות על המים. '''כאשר נח הכניס את היונה לתיבה, הוא החזיק בחזה שלה, ובקלות היה יכול להרגיש אם היא מילאה את [[W:זפק|<big>הזפק</big>]] שלה בזרענים או תולעים.''' זה יהיה הסימן שהיא ירדה על האדמה, מצאה אוכל, ואנשים רעים לא צדו אותה. העורב לא היה נותן לנח להחזיק אותו, ובנוסף, העורב אוכל נבלות צפות על המים, ולכן אוכל בבטן העורב לא מידעת את נח שהקרקע יבשה. {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ז|ח|ח ט}} 8teegv0xowzevfdxp0rwhb8ulqsncpl 116 469919 1417232 2022-08-07T15:35:58Z Fuzzy 29 צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ), התשמ"ב-1981 wikitext text/x-wiki <שם> צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ), התשמ"ב-1981 <מקור> ((ק"ת תשמ"ב, 197|צו היבוא והיצוא (עיסוק בסחר חוץ)|4279)); ((תשמ"ז, 514|תיקון|5009)); ((תשנ"ב, 1195|תיקון|5453)); ((תשנ"ח, 341|תיקון|5877)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיפים 2]] [[+|ו-4]] [[לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979]], אני מצווה לאמור: @ 1. הגדרות (תיקון: תשנ"ח) : בצו זה - :- "יצוא" - הוצאה או גרם הוצאה מישראל בים, ביבשה או באויר של טובין שניתן להגיש עליהם רשימון ולקבל עליו התרה בהתאם [[=הפקודה|לסעיף 24 לפקודת המכס]] (להלן - הפקודה); :- "יבוא" - הבאה או גרם הבאה לישראל בים, ביבשה או באויר של טובין שניתן להגיש עליהם רשימון ולקבל עליו התרה בהתאם [[לסעיף 24 לפקודה]]; :- "עיסוק בסחר חוץ" - עיסוק ביבוא או ביצוא; :- "הממונה" - מנהל מינהל סחר חוץ במשרד התעשיה והמסחר, או מי שהוא הסמיכו לכך; :- "אזור" - כל אחד מאלה: יהודה והשומרון, חבל עזה, רמת הגולן. @ 2. פרטים מזהים (תיקון: תשמ"ז) : (א) כל העוסק בסחר חוץ חייב לציין, במילוי המסמכים הנדרשים ממנו על פי דין, שם, מען ומספר, המזהים את אישיותו המשפטית (להלן - הפרטים המזהים), כמפורט להלן: :: (1) יחיד תושב ישראל או יחיד תושב האזור - הפרטים המזהים במרשם התושבים; :: (2) חברה רשומה בישראל - הפרטים המזהים אצל רשם החברות; :: (3) שותפות רשומה, הרשומה בישראל - הפרטים המזהים אצל רשם השותפויות; :: (4) אגודה שיתופית הרשומה בישראל - הפרטים המזהים אצל רשם האגודות השיתופיות; :: (5) עמותה הרשומה בישראל - הפרטים המזהים שלה אצל רשם העמותות. : (ב) הרשומים להלן לא יעסקו בסחר חוץ קודם שהממונה הודיע להם את הפרטים המזהים לענין צו זה: משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, גופים שהוקמו על פי דין, נציגים דיפלומטיים וקונסולריים של מדינות חוץ, נציגויות דיפלומטיות וקונסולריות של מדינות חוץ, מוסדות האומות המאוחדות, מוסדות דת, חברות הרשומות באזור. @ 3. סייג לעיסוק בסחר חוץ (תיקון: תשנ"ב, תשנ"ח) : (א) על אף האמור [[בצו יצוא חפשי, התשל"ח-1978]], [[ובצו יבוא חפשי, התשל"ח-1978]], לא יעסוק בסחר חוץ מי שאינו נמנה עם המפורטים [[בסעיף 2]]; אולם רשאי הממונה להרשות עיסוק בסחר חוץ, במקרים מיוחדים, גם למי שאינו נמנה על אלה, ובלבד שלא ירשה עיסוק בסחר חוץ ליחיד שאינו תושב ישראל או לתאגיד שאינו רשום בישראל. : (ב) התיר הממונה עיסוק בסחר חוץ כאמור בסעיף קטן (א), יודיע למי שאושר כאמור את הפרטים המזהים שבהם ישתמש. : (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), רשאי הממונה להרשות עיסוק בסחר חוץ לעוסק ביהלומים כהגדרתו [[בסעיף 1 לצו הפיקוח על היהלומים, יבואם ויצואם, התשל"ט-1976]], אף אם אינו תושב ישראל או שהוא תאגיד שאינו רשום בישראל. : (ד) על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאי הממונה להתיר עיסוק בסחר חוץ לתאגיד שאינו רשום בישראל, לצורך שטעונם של טובין, ייצואם או אחסנתם במחסן רשוי כמשמעותו [[בתקנות המכס, התשכ"ו-1965]], ולהודיע לו על הפרטים המזהים שבהם ישתמש; תאגיד כאמור יודיע לממונה את שם המדינה שבה הוא רשום ופרטיו המזהים במירשם המתנהל באותה מדינה, ויציין את הפרטים האמורים ואת הפרטים המזהים שקבע לו הממונה במסמכים הנדרשים ממנו על-פי דין. @ 4. ביטול : צו עיסוק בסחר חוץ, התשל"ט-1979 - בטל. <פרסום> י"א באלול התשמ"א (10 בספטמבר 1981) <חתימה> גדעון פת שר התעשיה והמסחר ahvjviqa8re2vyf3bqcwqy6iwiz1ql3 1 469920 1417234 2022-08-07T15:41:25Z 2A01:6500:B10E:B4D8:4B7B:1D81:2BF:18F4 דיווח על טעות wikitext text/x-wiki == דיווח על טעות == <קטע התחלה="1659886884058" /> === פרטי הדיווח === מדוע שמו של הקב"ה מופיע? יש אפשרות להחליפו, בשביל שיהיה אפשר להדפיס? תודה רבה! דווח על ידי: ש. כ [[מיוחד:תרומות/2A01:6500:B10E:B4D8:4B7B:1D81:2BF:18F4|2A01:6500:B10E:B4D8:4B7B:1D81:2BF:18F4]] 18:41, 7 באוגוסט 2022 (IDT) <!-- נא להוסיף דברים מעל שורה זו --> <קטע סוף="1659886884058" /> ivs03v4zxigdccahgs0h24zkaot9p07 1417239 1417234 2022-08-07T15:46:18Z Neriah 27210 /* פרטי הדיווח */ תגובה wikitext text/x-wiki == דיווח על טעות == <קטע התחלה="1659886884058" /> === פרטי הדיווח === מדוע שמו של הקב"ה מופיע? יש אפשרות להחליפו, בשביל שיהיה אפשר להדפיס? תודה רבה! דווח על ידי: ש. כ [[מיוחד:תרומות/2A01:6500:B10E:B4D8:4B7B:1D81:2BF:18F4|2A01:6500:B10E:B4D8:4B7B:1D81:2BF:18F4]] 18:41, 7 באוגוסט 2022 (IDT) :כך נהוג בויקיטקסט (לצערי), במידה ותרצה לפתוח דיון על שינוי המדיניות אתה מוזמן להכנס ל[[ויקיטקסט:מזנון|מזנון]] של ויקיטקסט, שם מתקיימים דיונים מסוג אלא. [[משתמש:Neriah|נריה]] - [[שיחת משתמש:Neriah|💬]] - 18:46, 7 באוגוסט 2022 (IDT) <!-- נא להוסיף דברים מעל שורה זו --> <קטע סוף="1659886884058" /> hwbaowsxh0bg5kbrb1xgq7szrt4kxhw 0 469921 1417241 2022-08-07T16:00:12Z OpenLawBot 8112 [1341827] תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני) wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני), התשס״ח–2008}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|ק״ת תשס״ח, 472|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)}}; {{ח:תיבה|תש״ע, 1478|תיקון}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני#סעיף 14|סעיפים 14(ב)}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני#סעיף 45|ו־45}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני|לחוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס״ז–2007}} (להלן – החוק), בהתייעצות עם שר החוץ ובאישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:סעיף|1|פטור לסוגים של פעולות שיווק ביטחוני|תיקון: תש״ע}} {{ח:ת}} הרשות המוסמכת תהיה רשאית לפטור מבקש מהחובה לקבל רישיון שיווק ביטחוני בנוגע לפעולות המנויות להלן: {{ח:תת|(1)}} הצגה, לרבות הדגמה, בתערוכה, של ציוד ביטחוני ושל מידע למטרות שיווק, בנוגע לציוד ביטחוני, ידע ביטחוני, או שירות ביטחוני אשר נקבע לגביהם על ידי הגורם המוסמך במשרד הביטחון כי הם בלתי מסווגים; {{ח:תת|(2)}} פרסום באמצעות האינטרנט או אמצעי תקשורת המונים אחר, של מידע למטרות שיווק בנוגע לציוד ביטחוני, ידע ביטחוני, או שירות ביטחוני אשר נקבע לגביהם על ידי הגורם המוסמך במשרד הביטחון כי הם בלתי מסווגים; {{ח:תת|(3)}} פעולת שיווק ביטחוני מול גורם במדינה המנויה ברשימת מדינות שנקבעה לצורך פסקה זו, המונחת לעיון מי שרשומים במרשם היצוא הביטחוני במשרדי הרשות המוסמכת, לשימוש סופי במדינה ממדינות אלה ובלבד שהמידע המועבר במסגרתה הוא בלתי מסווג ונוגע לציוד ביטחוני, ידע ביטחוני או שירות ביטחוני בלתי מסווגים, למעט בנוגע לציוד ביטחוני, ידע ביטחוני או שירות ביטחוני המנויים ברשימה שתובא לידיעת מי שרשומים במרשם היצוא הביטחוני; בפסקה זו, ”בלתי מסווג“ – לפי קביעה של הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ״ב); {{ח:תת|(4)}} פעולת שיווק ביטחוני לקראת יצוא של ציוד ביטחוני אשר הוחזר לישראל לצורך מתן שירות ביטחוני, למעט שיפור או שינוי, ושלגביו ניתן בעבר רישיון שיווק ביטחוני ורישיון יצוא ביטחוני, לאותו משתמש סופי; {{ח:תת|(5)}} פעולת שיווק ביטחוני לקראת יצוא של ציוד ביטחוני לצורך קבלת שירות ביטחוני מחוץ לישראל בעבור אותו ציוד ביטחוני, לאחריו יוחזר הציוד הביטחוני לישראל; {{ח:תת|(6)}} פעולת שיווק ביטחוני לצורך העברת ידע ביטחוני, אשר נקבע לגביו על ידי הגורם המוסמך במשרד הביטחון כי הוא בלתי מסווג, והנדרש לייצור של ציוד ביטחוני מחוץ לישראל, במדינות אשר יובאו לידיעת הרשומים במרשם על ידי הרשות המוסמכת, והכל כאשר הציוד הביטחוני מיועד להיות מועבר לישראל בלבד; {{ח:תת|(7)}} פעולת שיווק ביטחוני לקראת העברת מפרט טכני, הנדרש לצורך ייצור מחוץ לישראל, במדינות אשר יובאו לידיעת הרשומים במרשם על ידי הרשות המוסמכת, של רכיב בלתי מסווג אשר מיועד להיות מסופק לנותן המפרט הטכני בישראל בלבד; {{ח:תת|(8)}} פעולת שיווק ביטחוני לקראת החזרת ידע ביטחוני אשר הועבר לישראל כדין, לגורם מחוץ לישראל אשר מסר את הידע הביטחוני כאמור; {{ח:תת|(9)}} פעולה לקראת העברת ידע ביטחוני שאושר על ידי הגורם המוסמך במשרד הביטחון, טרם השתתפות בכנסים; {{ח:תת|(10)}} פעולה לקראת העברת ידע ביטחוני כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני#סעיף 2|בפסקה (1) להגדרת {{ח:הערה|”}}ידע ביטחוני{{ח:הערה|“}} בסעיף 2 לחוק}}, אשר הוא מידע שהוא בנחלת הכלל ואשר {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני|החוק}} חל עליו. {{ח:חתימות|י״ד בשבט התשס״ח (21 בינואר 2008)}} * '''אהוד ברק'''<br>שר הביטחון {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] e2fd2uu4b6e71zxs53hy7tba1ns5aq0 117 469922 1417242 2022-08-07T16:00:13Z OpenLawBot 8112 הפניה wikitext text/x-wiki #הפניה [[שיחה:תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (פטור מרישיון שיווק ביטחוני)]] bc330qrhp8ljqty14srtwn1h5gxg6z8 1 469923 1417243 2022-08-07T16:00:14Z OpenLawBot 8112 דף ריק wikitext text/x-wiki phoiac9h4m842xq45sp7s6u21eteeq1 106 469924 1417247 2022-08-07T16:00:50Z Ilan Sendowski 4009 - - וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ - - wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י|הבהרה=כן|ציטוט= וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.}} == וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ == === כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ === העורך מספר לנו שהיו מים על כל הארץ. במידה ואנו מסכימים שהמבול היה [[W:קלדרה|'''בקלדרה''']] עמוקה ושטוחה בראש הר געש גדול, אז התמונה היא אפשרית: * המבול היה בקלדרה שתחתיתה שטוחה כעמק רחב. * הקלדרה התמלאה במים, ועכשו היא מוצפת מים שהולכים ויורדים. * הקלדרה מוקפת צוקי הרים גבוהים וצחיחים, ובתחתיתם בהקף הקלדרה יש מדרון שעשוי משברי סלעים שנפלו מהצוקים, וצמחים לא גדלים עליהם. * המים מגיעים עד הצוקים והמדרון. * התיבה צפה במרכז הקלדרה רחוק מהצוקים וסכנת פגיעה בסלעים. התיבה תנחת במרכז הכלדרה בעדינות בלי ליפול, להשבר או להתגלגל על צוקים. * יש מקום ליונה לנוח על הצוקים הרחוקים, אולם אין שם אוכל, והיונה העדיפה לא לעוף כל כך רחוק. במידה והתיבה ירדה על צוקים גבוהים בהר, אז תוך זמן קצר ההרים יצאו מהמים, ויש מקום ליונה לנוח בין פסגות ההרים, ויש שם עצים וצמחים, ואז הצהרת העורך "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, ... כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" לא יכולה להיות אמת. === וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה === היונה עפה סביב. היא חפשה מקום לנוח. היא יכלה לרדת על התיבה, אולם העורב הפחיד אותה בקריאותיו וייתכן שהוא ניסה להתקרב אליה.<br> היונה אוכלת מהקרקע, זרעונים ותולעים. ניתן להבין שהעצים היו מכוסים במים, וליונה לא היה מקום לנוח או לאכול. לא היתה לה ברירה אלא לשוב לתוך התיבה לפני שהיא תמות מרעב. בנוסף היה היתה חייבת לברוח ולהתרחק מהעורב. === וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ === נח שלח את ידו לקבל אותה. היה חשוב לו להחזיק אותה, הן יכולה להכנס לבד ולעוף כרצונה לקן שלה.<br> היונה רגילה לבני אדם ולא חששה לחייה, אולם לנח היה חשוב להחזיק אותה בידיו כי כך הוא הרגיש אם היא מילאה את כרסה בזרעונים. במידה והיא ריקה ורעבה כשם שיצאה, נח הבין שאין קרקע ליונה לרדת. {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י}} 0cpke6srzzzg1uyyg6hkz0rbj8oukht 1417248 1417247 2022-08-07T16:02:28Z Ilan Sendowski 4009 /* וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה */ wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י|הבהרה=כן|ציטוט= וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.}} == וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ == === כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ === העורך מספר לנו שהיו מים על כל הארץ. במידה ואנו מסכימים שהמבול היה [[W:קלדרה|'''בקלדרה''']] עמוקה ושטוחה בראש הר געש גדול, אז התמונה היא אפשרית: * המבול היה בקלדרה שתחתיתה שטוחה כעמק רחב. * הקלדרה התמלאה במים, ועכשו היא מוצפת מים שהולכים ויורדים. * הקלדרה מוקפת צוקי הרים גבוהים וצחיחים, ובתחתיתם בהקף הקלדרה יש מדרון שעשוי משברי סלעים שנפלו מהצוקים, וצמחים לא גדלים עליהם. * המים מגיעים עד הצוקים והמדרון. * התיבה צפה במרכז הקלדרה רחוק מהצוקים וסכנת פגיעה בסלעים. התיבה תנחת במרכז הכלדרה בעדינות בלי ליפול, להשבר או להתגלגל על צוקים. * יש מקום ליונה לנוח על הצוקים הרחוקים, אולם אין שם אוכל, והיונה העדיפה לא לעוף כל כך רחוק. במידה והתיבה ירדה על צוקים גבוהים בהר, אז תוך זמן קצר ההרים יצאו מהמים, ויש מקום ליונה לנוח בין פסגות ההרים, ויש שם עצים וצמחים, ואז הצהרת העורך "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, ... כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" לא יכולה להיות אמת. === וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה === היונה עפה סביב. היא חפשה מקום לנוח. היא יכלה לרדת על התיבה, אולם העורב הפחיד אותה בקריאותיו וייתכן שהוא ניסה להתקרב אליה.<br> יונים אוכלים מהקרקע, זרעונים ותולעים. ניתן להבין שהעצים היו מכוסים במים, וליונה לא היה מקום לנוח או לאכול. לא היתה לה ברירה אלא לשוב לתוך התיבה לפני שהיא תמות מרעב. בנוסף היה היתה חייבת לברוח ולהתרחק מהעורב. === וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ === נח שלח את ידו לקבל אותה. היה חשוב לו להחזיק אותה, הן יכולה להכנס לבד ולעוף כרצונה לקן שלה.<br> היונה רגילה לבני אדם ולא חששה לחייה, אולם לנח היה חשוב להחזיק אותה בידיו כי כך הוא הרגיש אם היא מילאה את כרסה בזרעונים. במידה והיא ריקה ורעבה כשם שיצאה, נח הבין שאין קרקע ליונה לרדת. {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י}} ip9bifcs2qn7lq64kfiez895pl9zx67 1417249 1417248 2022-08-07T16:05:17Z Ilan Sendowski 4009 /* וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ */ wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י|הבהרה=כן|ציטוט= וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.}} == וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ == === כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ === העורך מספר לנו שהיו מים על כל הארץ. במידה ואנו מסכימים שהמבול היה [[W:קלדרה|'''בקלדרה''']] עמוקה ושטוחה בראש הר געש גדול, אז התמונה היא אפשרית: * המבול היה בקלדרה שתחתיתה שטוחה כעמק רחב. * הקלדרה התמלאה במים, ועכשו היא מוצפת מים שהולכים ויורדים. * הקלדרה מוקפת צוקי הרים גבוהים וצחיחים, ובתחתיתם בהקף הקלדרה יש מדרון שעשוי משברי סלעים שנפלו מהצוקים, וצמחים לא גדלים עליהם. * המים מגיעים עד הצוקים והמדרון. * התיבה צפה במרכז הקלדרה רחוק מהצוקים וסכנת פגיעה בסלעים. התיבה תנחת במרכז הכלדרה בעדינות בלי ליפול, להשבר או להתגלגל על צוקים. * יש מקום ליונה לנוח על הצוקים הרחוקים, אולם אין שם אוכל, והיונה העדיפה לא לעוף כל כך רחוק. במידה והתיבה ירדה על צוקים גבוהים בהר, אז תוך זמן קצר ההרים יצאו מהמים, ויש מקום ליונה לנוח בין פסגות ההרים, ויש שם עצים וצמחים, ואז הצהרת העורך "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, ... כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" לא יכולה להיות אמת. === וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה === היונה עפה סביב. היא חפשה מקום לנוח. היא יכלה לרדת על התיבה, אולם העורב הפחיד אותה בקריאותיו וייתכן שהוא ניסה להתקרב אליה.<br> יונים אוכלים מהקרקע, זרעונים ותולעים. ניתן להבין שהעצים היו מכוסים במים, וליונה לא היה מקום לנוח או לאכול. לא היתה לה ברירה אלא לשוב לתוך התיבה לפני שהיא תמות מרעב. בנוסף היה היתה חייבת לברוח ולהתרחק מהעורב. === וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ === נאמר שנח פתח חלון בתיבה. ניתן להבין שלחלון היתה דלת קטנה, אחרת אין מה לפתוח, וכך נח שלט מתי לאפשר ליונה לשוב לתיבה.<br> נח שלח את ידו לקבל אותה. היה חשוב לו להחזיק אותה, הן היא יכולה להכנס לבד ולעוף כרצונה לקן שלה.<br> היונה רגילה לבני אדם ולא חששה לחייה, אולם לנח היה חשוב להחזיק אותה בידיו כי כך הוא הרגיש אם היא מילאה את כרסה בזרעונים. במידה והיא ריקה ורעבה כשם שיצאה, נח הבין שאין קרקע ליונה לרדת. {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י}} oxqxa42jw5zbxkntj0xyss6kivnuldl 1417253 1417249 2022-08-07T17:10:47Z Ilan Sendowski 4009 הקלו wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י|הבהרה=כן|ציטוט= וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.}} == וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ == === כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ === העורך מספר לנו שהיו מים על כל הארץ. במידה ואנו מסכימים שהמבול היה [[W:קלדרה|'''בקלדרה''']] עמוקה ושטוחה בראש הר געש גדול, אז התמונה היא אפשרית: * המבול היה בקלדרה שתחתיתה שטוחה כעמק רחב. * הקלדרה התמלאה במים, ועכשו היא מוצפת מים שהולכים ויורדים. * הקלדרה מוקפת צוקי הרים גבוהים וצחיחים, ובתחתיתם בהקף הקלדרה יש מדרון שעשוי משברי סלעים שנפלו מהצוקים, וצמחים לא גדלים עליהם. * המים מגיעים עד הצוקים והמדרון. * התיבה צפה במרכז הקלדרה רחוק מהצוקים וסכנת פגיעה בסלעים. התיבה תנחת במרכז הכלדרה בעדינות בלי ליפול, להשבר או להתגלגל על צוקים. * יש מקום ליונה לנוח על הצוקים הרחוקים, אולם אין שם אוכל, והיונה העדיפה לא לעוף כל כך רחוק. במידה והתיבה ירדה על צוקים גבוהים בהר, אז תוך זמן קצר ההרים יצאו מהמים, ויש מקום ליונה לנוח בין פסגות ההרים, ויש שם עצים וצמחים, ואז הצהרת העורך "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, ... כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" לא יכולה להיות אמת. === וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה === היונה עפה סביב. היא חפשה מקום לנוח. היא יכלה לרדת על התיבה, אולם העורב הפחיד אותה בקריאותיו וייתכן שהוא ניסה להתקרב אליה.<br> יונים אוכלים מהקרקע, זרעונים ותולעים. ניתן להבין שהעצים היו מכוסים במים, וליונה לא היה מקום לנוח או לאכול. לא היתה לה ברירה אלא לשוב לתוך התיבה לפני שהיא תמות מרעב. בנוסף היה היתה חייבת לברוח ולהתרחק מהעורב. === וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ === נאמר שנח פתח חלון בתיבה. ניתן להבין שלחלון היתה דלת קטנה, אחרת אין מה לפתוח, וכך נח שלט מתי לאפשר ליונה לשוב לתיבה.<br> נח שלח את ידו לקבל אותה, וכך הוא חסם את הפתח וכפה עליה לבוא לידיו. היה חשוב לו להחזיק אותה, הן היא יכולה להכנס לבד ולעוף כרצונה לקן שלה.<br> היונה רגילה לבני אדם ולא חששה לחייה, אולם לנח היה חשוב להחזיק אותה בידיו כי כך הוא הרגיש אם היא מילאה את כרסה בזרעונים. במידה והיא ריקה ורעבה כשם שיצאה, נח הבין שאין קרקע ליונה לרדת, והוא הבין שהמים לא "הֲקַלּוּ ... מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ([[ביאור:בראשית ח ח]]). {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י}} bzfy9d9zbm7105wfewksbevjhjtgpcj 1417273 1417253 2022-08-07T19:48:16Z Ilan Sendowski 4009 זפק wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י|הבהרה=כן|ציטוט= וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.}} == וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ == === כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ === העורך מספר לנו שהיו מים על כל הארץ. במידה ואנו מסכימים שהמבול היה [[W:קלדרה|'''בקלדרה''']] עמוקה ושטוחה בראש הר געש גדול, אז התמונה היא אפשרית: * המבול היה בקלדרה שתחתיתה שטוחה כעמק רחב. * הקלדרה התמלאה במים, ועכשו היא מוצפת מים שהולכים ויורדים. * הקלדרה מוקפת צוקי הרים גבוהים וצחיחים, ובתחתיתם בהקף הקלדרה יש מדרון שעשוי משברי סלעים שנפלו מהצוקים, וצמחים לא גדלים עליהם. * המים מגיעים עד הצוקים והמדרון. * התיבה צפה במרכז הקלדרה רחוק מהצוקים וסכנת פגיעה בסלעים. התיבה תנחת במרכז הכלדרה בעדינות בלי ליפול, להשבר או להתגלגל על צוקים. * יש מקום ליונה לנוח על הצוקים הרחוקים, אולם אין שם אוכל, והיונה העדיפה לא לעוף כל כך רחוק. במידה והתיבה ירדה על צוקים גבוהים בהר, אז תוך זמן קצר ההרים יצאו מהמים, ויש מקום ליונה לנוח בין פסגות ההרים, ויש שם עצים וצמחים, ואז הצהרת העורך "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, ... כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" לא יכולה להיות אמת. === וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה === היונה עפה סביב. היא חפשה מקום לנוח. היא יכלה לרדת על התיבה, אולם העורב הפחיד אותה בקריאותיו וייתכן שהוא ניסה להתקרב אליה.<br> יונים אוכלים מהקרקע, זרעונים ותולעים. ניתן להבין שהעצים היו מכוסים במים, וליונה לא היה מקום לנוח או לאכול. לא היתה לה ברירה אלא לשוב לתוך התיבה לפני שהיא תמות מרעב. בנוסף היה היתה חייבת לברוח ולהתרחק מהעורב. היונה שבה אחרי זמן מה אולם הרבה לפני הערב. ניתן להסיק זאת כי כאשר נח שלח אותה בפעם השניה, העורך הדגיש: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב" ([[ביאור:בראשית ח יא]]). === וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ === נאמר שנח פתח חלון בתיבה. ניתן להבין שלחלון היתה דלת קטנה, אחרת אין מה לפתוח, וכך נח שלט מתי לאפשר ליונה לשוב לתיבה.<br> נח שלח את ידו לקבל אותה, וכך הוא חסם את הפתח וכפה עליה לבוא לידיו. היה חשוב לו להחזיק אותה, הן היא יכולה להכנס לבד ולעוף כרצונה לקן שלה.<br> היונה רגילה לבני אדם ולא חששה לחייה, אולם לנח היה חשוב להחזיק אותה בידיו כי כך הוא הרגיש אם היא מילאה את [[W:זפק|'''הזפק''']] בזרעונים. במידה והיא ריקה ורעבה כשם שיצאה, נח הבין שאין קרקע ליונה לרדת, והוא הבין שהמים לא "הֲקַלּוּ ... מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ([[ביאור:בראשית ח ח]]). {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ח|ט|ח י}} 1v2bhcn5odrw2ticftx40ch90uiw6pr 0 469925 1417262 2022-08-07T18:08:03Z Nahum 68 תשתית wikitext text/x-wiki {{מסכת משנה מנוקדת|מסכת קודמת=כריתות|קדשים|מעילה|מסכת הבאה=תמיד|פרקים במסכת=6}} {{הפרק|כריתות|א|משניות=4}} {{הפרק|כריתות|ב|משניות=9}} {{הפרק|כריתות|ג|משניות=8}} {{הפרק|כריתות|ד|משניות=6}} {{הפרק|כריתות|ה|משניות=5}} {{הפרק|כריתות|ו|משניות=6}} dl1n4et9uh0a3ul355oiphjj5lb9voh 1417264 1417262 2022-08-07T18:08:54Z Nahum 68 wikitext text/x-wiki {{מסכת משנה מנוקדת|מסכת קודמת=כריתות|קדשים|מעילה|מסכת הבאה=תמיד|פרקים במסכת=6}} {{הפרק|מעילה|א|משניות=4}} {{הפרק|מעילה|ב|משניות=9}} {{הפרק|מעילה|ג|משניות=8}} {{הפרק|מעילה|ד|משניות=6}} {{הפרק|מעילה|ה|משניות=5}} {{הפרק|מעילה|ו|משניות=6}} j7609xwgpyh6yoqcxfb49kzdgf5qxij 0 469926 1417265 2022-08-07T18:10:30Z Nahum 68 תשתית wikitext text/x-wiki :<noinclude>{{התחלת משנה מנוקדת|משניות=4|מעילה||א|ב}}</noinclude> {{המשנה|א|א|מעילה}} <קטע התחלה=ניקוד א/> oh5xyvc4wkmjd9v0imkz7drkm4jqt0j 1 469927 1417266 2022-08-07T18:13:21Z Shalomori123 9336 /* מקור הנוסח */ פסקה חדשה wikitext text/x-wiki == מקור הנוסח == על פי בדיקות והשוואות שעשיתי נראה שהמהדורה מבוססת על מהדורת OYW - ובלכתך בדרך http://mobile.tora.ws/. תודה לנחום שבזכות השינויים שלו יכולתי להשוות. [[משתמש:shalomori123|שלום אורי]] • [[שיחת משתמש:shalomori123|שיחה]] • י"א באב ה'תשפ"ב • 21:13, 7 באוגוסט 2022 (IDT) 9jl0quulfjo0nlkz6qze2ymdlpxrsqp 106 469928 1417272 2022-08-07T19:44:14Z Ilan Sendowski 4009 - - וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה - - wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ט|י|ח יא|הבהרה=כן|ציטוט= וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.}} == וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה == === וַיָּחֶל === "וַיָּחֶל" - המילה לא ברורה: * שורש 'חול' - להתחיל, ככתוב: "'''וַיָּחֶל''' נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם" ([[ביאור:בראשית ט כ]]). * שורש 'יחל' - ליחל, לחכות, ככתוב: "שִׁבְעַת יָמִים '''תּוֹחֵל''' עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" ([[שמואל א י ח]]). * שושר 'יחל' - ליחל, לצפות, ככתוב: "וַאֲנִי בַּיהֹוָה אֲצַפֶּה, '''אוֹחִילָה''' לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי, יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי" ([[מיכה ז ז]]). * שורש 'חול' או 'חיל' - חלחלה, לחשוש, לדאוג, ככתוב: "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, '''וַיָּחֶל''' מְאֹד מֵהַמּוֹרִים" ([[שמואל א לא ג]]). * שורש 'חלה' - לבקש, לרצות, ככתוב: "'''וַיְחַל''' מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" ([[שמות לב יא]]). נראה שנח חשש, חיכה שבעה ימים, ביקש וציפה שמי המבול התיבשו, והוא יוכל לצאת מהתיבה. === שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים === נח חיכה עוד שבעה ימים.<br> סביר שנח ידע את סיפור הבריאה, ככתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" ([[ביאור:בראשית ב ב]]), אולם לא בגלל זה הוא חיכה שבעה ימים, כי לא ידוע שהמושג 'שבוע' היה קיים. בכל אופן קל לספור שבעה ימים, ויותר קל לצפות במצב הירח ולעקב על השינויים בצורתו כדי לדעת שעברו שבעה ימים: משלם לחצי, מחצי לריק, וכך הלאה. מדוע נח חיכה שבוע ולא שלח את היונה למחרת?<br> נח ידע שהתיבה כבר נחה על פני האדמה והוא רק מחכה שהמים ירדו כעשר עד חמש-עשרה אמות.<br> היונה חזרה בפעם הראשונה תוך זמן קצר, להבדיל מהפעם הזאת שהיא חזרה מאוחר, ככתוב: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב" ([[ביאור:בראשית ח יא]]), מכאן נח הסיק שאין לה מקום לנוח.<br> ברור שביום אחד לא יהיה שינוי משמעותי. הוא ידע שאפילו העצים שבתחתית הקלדרה לא בצעו מהמים, לכן אין צורך למהר. שבעה ימים נראה לו זמן סביר לבדוק שנית. === וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה === נח שלח את אותה יונה פעם נוספת במטרה לוודא אם היא מצאה אוכל על פני הקרקע. הוא יוודא זאת כאשר הוא יחזיק בה כאשר הוא מכניס אותה לתיבה וירגיש האם הזפק שלה מלא באוכל. {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ט|י|ח יא}} ldr2vxbuhwfbtuwigs7mwnuvmtilew8 1417274 1417272 2022-08-07T19:49:14Z Ilan Sendowski 4009 זפק wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ט|י|ח יא|הבהרה=כן|ציטוט= וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.}} == וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה == === וַיָּחֶל === "וַיָּחֶל" - המילה לא ברורה: * שורש 'חול' - להתחיל, ככתוב: "'''וַיָּחֶל''' נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם" ([[ביאור:בראשית ט כ]]). * שורש 'יחל' - ליחל, לחכות, ככתוב: "שִׁבְעַת יָמִים '''תּוֹחֵל''' עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" ([[שמואל א י ח]]). * שושר 'יחל' - ליחל, לצפות, ככתוב: "וַאֲנִי בַּיהֹוָה אֲצַפֶּה, '''אוֹחִילָה''' לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי, יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי" ([[מיכה ז ז]]). * שורש 'חול' או 'חיל' - חלחלה, לחשוש, לדאוג, ככתוב: "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, '''וַיָּחֶל''' מְאֹד מֵהַמּוֹרִים" ([[שמואל א לא ג]]). * שורש 'חלה' - לבקש, לרצות, ככתוב: "'''וַיְחַל''' מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" ([[שמות לב יא]]). נראה שנח חשש, חיכה שבעה ימים, ביקש וציפה שמי המבול התיבשו, והוא יוכל לצאת מהתיבה. === שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים === נח חיכה עוד שבעה ימים.<br> סביר שנח ידע את סיפור הבריאה, ככתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" ([[ביאור:בראשית ב ב]]), אולם לא בגלל זה הוא חיכה שבעה ימים, כי לא ידוע שהמושג 'שבוע' היה קיים. בכל אופן קל לספור שבעה ימים, ויותר קל לצפות במצב הירח ולעקב על השינויים בצורתו כדי לדעת שעברו שבעה ימים: משלם לחצי, מחצי לריק, וכך הלאה. מדוע נח חיכה שבוע ולא שלח את היונה למחרת?<br> נח ידע שהתיבה כבר נחה על פני האדמה והוא רק מחכה שהמים ירדו כעשר עד חמש-עשרה אמות.<br> היונה חזרה בפעם הראשונה תוך זמן קצר, להבדיל מהפעם הזאת שהיא חזרה מאוחר, ככתוב: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב" ([[ביאור:בראשית ח יא]]), מכאן נח הסיק שאין לה מקום לנוח.<br> ברור שביום אחד לא יהיה שינוי משמעותי. הוא ידע שאפילו העצים שבתחתית הקלדרה לא בצעו מהמים, לכן אין צורך למהר. שבעה ימים נראה לו זמן סביר לבדוק שנית. === וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה === נח שלח את אותה יונה פעם נוספת במטרה לוודא אם היא מצאה אוכל על פני הקרקע. הוא יוודא זאת כאשר הוא יחזיק בה כאשר הוא מכניס אותה לתיבה וירגיש האם [[W:זפק|'''הזפק''']] שלה מלא באוכל. {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ט|י|ח יא}} 9s2jy6ln9w2l876bc0z69pajkjjwtl6 1417275 1417274 2022-08-07T19:51:36Z Ilan Sendowski 4009 /* וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה */ wikitext text/x-wiki {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ט|י|ח יא|הבהרה=כן|ציטוט= וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.}} == וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה == === וַיָּחֶל === "וַיָּחֶל" - המילה לא ברורה: * שורש 'חול' - להתחיל, ככתוב: "'''וַיָּחֶל''' נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם" ([[ביאור:בראשית ט כ]]). * שורש 'יחל' - ליחל, לחכות, ככתוב: "שִׁבְעַת יָמִים '''תּוֹחֵל''' עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" ([[שמואל א י ח]]). * שושר 'יחל' - ליחל, לצפות, ככתוב: "וַאֲנִי בַּיהֹוָה אֲצַפֶּה, '''אוֹחִילָה''' לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי, יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי" ([[מיכה ז ז]]). * שורש 'חול' או 'חיל' - חלחלה, לחשוש, לדאוג, ככתוב: "וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, '''וַיָּחֶל''' מְאֹד מֵהַמּוֹרִים" ([[שמואל א לא ג]]). * שורש 'חלה' - לבקש, לרצות, ככתוב: "'''וַיְחַל''' מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" ([[שמות לב יא]]). נראה שנח חשש, חיכה שבעה ימים, ביקש וציפה שמי המבול התיבשו, והוא יוכל לצאת מהתיבה. === שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים === נח חיכה עוד שבעה ימים.<br> סביר שנח ידע את סיפור הבריאה, ככתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" ([[ביאור:בראשית ב ב]]), אולם לא בגלל זה הוא חיכה שבעה ימים, כי לא ידוע שהמושג 'שבוע' היה קיים. בכל אופן קל לספור שבעה ימים, ויותר קל לצפות במצב הירח ולעקב על השינויים בצורתו כדי לדעת שעברו שבעה ימים: משלם לחצי, מחצי לריק, וכך הלאה. מדוע נח חיכה שבוע ולא שלח את היונה למחרת?<br> נח ידע שהתיבה כבר נחה על פני האדמה והוא רק מחכה שהמים ירדו כעשר עד חמש-עשרה אמות.<br> היונה חזרה בפעם הראשונה תוך זמן קצר, להבדיל מהפעם הזאת שהיא חזרה מאוחר, ככתוב: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב" ([[ביאור:בראשית ח יא]]), מכאן נח הסיק שאין לה מקום לנוח.<br> ברור שביום אחד לא יהיה שינוי משמעותי. הוא ידע שאפילו העצים שבתחתית הקלדרה לא בצעו מהמים, לכן אין צורך למהר. שבעה ימים נראה לו זמן סביר לבדוק שנית. === וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה === נח שלח את אותה יונה פעם נוספת במטרה לוודא אם היא מצאה אוכל על פני הקרקע. הוא יוודא זאת כאשר הוא יחזיק בה, כאשר הוא מכניס אותה לתיבה, וירגיש האם [[W:זפק|'''הזפק''']] שלה מלא באוכל. {{סיכום על פסוק|בראשית|ח|ח ט|י|ח יא}} pfe6odfycgtjxk27wa2nndxch5dwtiv 116 469929 1417279 2022-08-07T21:39:15Z Fuzzy 29 תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב), תשי"א-1951 wikitext text/x-wiki <שם> תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב), תשי"א-1951 === תקנות שימור הקרקע באזור הנגב === <מקור> ((ק"ת תשי"א, 918|תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב), תשי"א-1951|0170)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיף 2]] [[=הפקודה|לפקודת השטפון וסחף הקרקע (מניעה), 1941]] [[+|והסעיפים 14(א)]] [[ו-2(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948]], אני מתקין תקנות אלה: @ 1. הכרזה על אזור מיוחד : השטח הנקוב [[בתוספת]], וכפי שנתחם בגבולות שטומנו בתרשים מיוחד אזור מיוחד בשם "תרשים האזור המיוחד לשימור הקרקע בנגב", מוכרז בזה באזור מיוחד לצורך [[סעיף 2 לפקודה]] (להלן - האזור המיוחד). @ 2. הפקדת התרשים : התרשים המיוחד יופקד במשרד החקלאות, המדור לשמירת הקרקע, הקריה והעתק ממנו במשרד כל רשות מקומית הנמצאת באזור המיוחד, וכל מעונין זכאי לעיין בהם בשעות הקבועות לקבלת קהל במשרדים אלה. @ 3. הסדר עיבוד ומרעה : (א) לא יעבד. אדם אדמה באזור המיוחד אלא בהתאם להוראותיו של מנהל המדור לשמירת הקרקע שבמשרד החקלאות (להלן - המנהל). : (ב) לא ירעה אדם באזור המיוחד ולא יעביר דרכו צאן, בקר או חית בית אחרת, אלא בהתאם להוראות המנהל. : (ג) המנהל רשאי, בהודעה שתפורסם בדרך הטובה בעיניו, לאסור כליל עיבוד אדמה או מרעה, או העברת צאן, בקר או חית בית אחרת, בשטח מסויים או בשטחים מסויימים שבתחומי האזור המיוחד. : (ד) לצרכי תקנה זו, "עיבוד" כולל - כריתה, עקירה, שריפה וסילוק של כל צמח, בין שהוא נטוע ובין שהוא גידול בר. @ 4. כניסה לאדמות האזור המיוחד : המנהל, וכן כל אדם המורשה לכך על ידיו, רשאים להיכנס לכל שטח שבתחומי האזור המיוחד, לשם פיקוח על קיום הוראות תקנות אלה. @ 5. ענשים : העובר על תקנות אלה, או על הוראה שניתנה על פיהן דינו - מאסר עד ששה חדשים או קנס עד ‎50.–‎ ל"י או שני הענשים כאחד. @ 6. השם : לתקנות אלה ייקרא "תקנות שימור הקרקע (אזור הנגב), תשי"א-1951". == תוספת == : כל שטח מדינת ישראל דרומית מהקו המתחיל במערב בנקודת הקואורדינטה 107000/119000 על יד שפת הים באשקלון, ונמשך מזרחה דרך מגדל גד לאורך הכביש העובר את עירק-סואידן, פלוג'ה, עירק-מנשיה, בית ג'וברין עד גבול הממלכה הירדנית. <פרסום> כ"ה באדר ב' תשי"א (2 באפריל 1951) <חתימה> פנחס לבון שר החקלאות 40spc0lub27xelk2nkxtsi7gnywryje 116 469930 1417280 2022-08-07T21:40:21Z Fuzzy 29 תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב), תשט"ו-1955 wikitext text/x-wiki <שם> תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב), תשט"ו-1955 === תקנות בדבר שימור הקרקע בתחום המועצה האזורית יואב === <מקור> ((ק"ת תשט"ו, 153|תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב)|0484)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיף 2]] [[=הפקודה|לפקודת השטפון וסחף הקרקע (מניעה), 1941]]) (להלן - הפקודה), [[+|והסעיפים 14(א)]] [[ו-2(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948]], אני מתקין תקנות אלה: @ 1. הגדרות ז בתקנות אלה - :- "המועצה" - המועצה האזורית יואב; :- "המנהל" - מנהל המחלקה לשימור הקרקע שבמשרד החקלאות; :- "עיבוד" - לרבות כריתה, עקירה, שריפה וסילוק של כל צמח, בין שהוא נטוע ובין שהוא גידול בר. @ 2. אכרזה על אזור מיוחד : תחום המועצה כפי שפורט [[תוספת ראשונה פרט (כח) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)|בתוספת לצו המועצות המקומיות (מועצה אזורית יואב), תשי"ב-1952, מוכרז כאזור מיוחד לצורך [[סעיף 2 לפקודה]] (להלן - האזור המיוחד). @ 3. הסדר של עיבוד אדמה ומרעה : (א) לא יעבד אדם אדמה באזור המיוחד אלא בהתאם להוראות המנהל. : (ב) לא ידעה אדם באזור המיוחד ולא יעביר דרכו צאן או בקר או חיית בית אחרת, אלא בהתאם להוראות המנהל. : (ג) המנהל רשאי, בהודעה שתפורסם בדרך הנראית לו, לאסור כליל עיבוד אדמה או מרעה, או העברת צאן או בקר או חיית בית אחרת, בשטח מסויים או בשטחים מסויימים שבתחום האזור המיוחד. @ 4. פעולות למניעת סחף : (א) המועצה תפעל בתחומי האזור המיוחד למניעת סחף הקרקע, ותקים לשם כך מפעלים לפי הצורך ולפי תכנית שתוסכם בינה ובין המנהל ותדאג להחזקתם של מפעלים אלה. : (ב) לא יפגע אדם, ולא יעשה כל דבר העלול לפגוע בשלמות הפעולות או המפעלים כאמור בתקנה זו או ביעילותם. @ 5. סמכות כניסה לאזור המיוחד : המנהל וכל אדם המורשה לכך על ידיו או על ידי המועצה רשאים להיכנס לכל שטח שבתחומי האזור המיוחד, לשם פיקוח על קיום הוראות תקנות אלה, לשם ביצוע הפעולות לפי [[תקנה 4]] ועריכת החקירות והמדידות הדרושות לכך. @ 6. עונשין : העובר על תקנות אלה או על הוראה שניתנה על פיהן, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס חמישים ל"י או שני הענשים כאחד. @ 7. השם : לתקנות אלה ייקרא "תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית יואב), תשט"ו-1954". <פרסום> א' בחשון תשט"ו (28 באוקטובר 1954) <חתימה> פרץ נפתלי שר החקלאות 8c0z6tezux2csab7gufaxc5ys8fdwxk 116 469931 1417281 2022-08-07T21:41:03Z Fuzzy 29 תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון), תש"ך-1960 wikitext text/x-wiki <שם> תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון), תש"ך-1960 === תקנות בדבר שימור הקרקע בתחום המועצה האזורית חוף-השרון === <מקור> ((ק"ת תש"ך, 1244|תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון)|1018)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיף 2]] [[=הפקודה|לפקודת סחף הקרקע (מניעה), 1941]] (להלן - הפקודה), [[+|והסעיפים 14(א)]] [[ו-2(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948]], אני מתקין תקנות אלה: @ 1. הגדרות : בתקנות אלה - :- "המועצה" - המועצה האזורית חוף השרון; :- "המנהל" - מנהל האגף לשימור הקרקע שבמשרד החקלאות; :- "עיבוד" - לרבות כריתה, עקירה, שריפה וסילוק של כל צמח בין שהוא נטוע ובין שהוא גידול בר. @ 2. אכרזה על אזור מיוחד : תחום המועצה כפי שפורט [[בפרט (כו) לתוספת לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958]], מוכרז כאזור מיוחד לצורך [[סעיף 2 לפקודה]] (להלן - האזור המיוחד). @ 3. עיבוד אדמה : לא יעבד אדם אדמה באזור המיוחד אלא בהתאם להוראות המנהל. @ 4. מרעה : לא ירעה אדם באזור המיוחד ולא יעביר דרכו צאן או חיית בית אחרת, אלא בהתאם להוראות המנהל. @ 5. סמכויות המנהל : המנהל רשאי, בהודעה שתפורסם בדרך הנראית לו, לאסור כליל עיבוד אדמה או מרעה, או העברת צאן או בקר או חיית בית אחרת, בשטח מסויים או בשטחים מסויימים שבתחום האזור המיוחד. @ 6. פעולות למניעת סחף : המועצה תפעל בתחומי האזור המיוחד למניעת סחף הקרקע, ותקים לשם כך מפעלים לפי הצורך ולפי תכנית שתוסכם בינה ובין המנהל ותדאג להחזקתם של מפעלים אלה. @ 7. פגיעה בפעולות או מפעלים : לא יפגע אדם ולא יעשה כל דבר העלול לפגוע בשלמות הפעולות או המפעלים כאמור [[בתקנה 6]] או ביעילותם. @ 8. כניסה לאזור מיוחר : המנהל וכל אדם המורשה לכך על ידיו או על ידי המועצה רשאים להיכנס לכל שטח שבתחומי האזור המיוחד, לשם פיקוח על קיום הוראות תקנות אלה, לשם ביצוע הפעולות לפי [[תקנה 6]] ועריכת החקירות והמדידות הדרושות לכך. @ 9. עונשין : העובר על תקנות אלה או על הוראה שניתנה על פיהן, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס חמישים לירות או שני הענשים כאחד. @ 10. השם : לתקנות אלה ייקרא "תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית חוף-השרון), תש"ך-1960". <פרסום> ג' בסיון תש"ך (29 במאי 1960) <חתימה> משה דיין שר החקלאות nw4ixho4zwa1pkhtz3johig4bc040qu 116 469932 1417283 2022-08-07T21:41:30Z Fuzzy 29 תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר), תש"ך-1960 wikitext text/x-wiki <שם> תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר), תש"ך-1960 === תקנות בדבר שימור הקרקע בתחום המועצה האזורית שפיר === <מקור> ((ק"ת תש"ך, 1330|תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר)|1021)). <מבוא> בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיף 2]] [[=הפקודה|לפקודת סחף הקרקע (מניעה), 1941]] (להלן - הפקודה), [[+|והסעיפים 14(א)]] [[ו-2(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948]], אני מתקין תקנות אלה: @ 1. הגדרות : בתקנות אלה - :- "המועצה" - המועצה האזורית שפיר; :- "המנהל" - מנהל האגף לשימור הקרקע שבמשרד החקלאות; :- "עיבוד" - לרבות כריתה, עקירה, שריפה וסילוק של כל צמח בין שהוא נטוע ובין שהוא גידול בר. @ 2. אכרזה על אזור מיוחד : תחום המועצה כפי שפורט [[בפרט (מט) לתוספת לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958]], מוכרז כאזור מיוחד לצורך [[סעיף 2 לפקודה]] (להלן - האזור המיוחד). @ 3. עיבוד אדמה : לא יעבד אדם אדמה באזור המיוחד אלא בהתאם להוראות המנהל. @ 4. מרעה : לא ירעה אדם באזור המיוחד ולא יעביר דרכו צאן או חיית בית אחרת, אלא בהתאם להוראות המנהל. @ 5. סמכויות המנהל : המנהל רשאי, בהודעה שתפורסם בדרך הנראית לו, לאסור כליל עיבוד אדמה או מרעה, או העברת צאן או בקר או חיית בית אחרת, בשטח מסויים או בשטחים מסויימים שבתחום האזור המיוחד. @ 6. פעולות למניעת סחף : המועצה תפעל בתחומי האזור המיוחד למניעת סחף הקרקע, ותקים לשם כך מפעלים לפי הצורך ולפי תכנית שתוסכם בינה ובין המנהל ותדאג להחזקתם של מפעלים אלה. @ 7. פגיעה בפעולות או מפעלים : לא יפגע אדם ולא יעשה כל דבר העלול לפגוע בשלמות הפעולות או המפעלים כאמור [[בתקנה 6]] או ביעילותם. @ 8. כניסה לאזור מיוחד : המנהל וכל אדם המורשה לכך על ידיו או על ידי המועצה רשאים להיכנס לכל שטח שבתחומי האזור המיוחד, לשם פיקוח על קיום הוראות תקנות אלה, לשם ביצוע הפעולות לפי [[תקנה 6]] ועריכת החקירות והמדידות הדרושות לכך. @ 9. עונשין : העובר על תקנות אלה או על הוראה שניתנה על פיהן, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס חמישים לירות או שני הענשים כאחד. @ 10. השם : לתקנות אלה ייקרא "תקנות שימור הקרקע (תחום המועצה האזורית שפיר), תש"ך-1960". <פרסום> כ"ה בסיון תש"ך (20 ביוני 1960) <חתימה> משה דיין שר החקלאות 6u9y5vgbnzdavdr6y7n6v23ex8lb15y 0 469933 1417285 2022-08-08T00:00:14Z OpenLawBot 8112 [1341494] תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי), התשס"ח-2008 wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי), התשס״ח–2008}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|ק״ת תשס״ח, 473|תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני#סעיף 45|סעיפים 45}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני#סעיף 47|ו־47(ג)}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני|לחוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס״ז–2007}} (להלן – החוק), בהסכמת שרת החוץ ובאישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:סעיף|1|היקף יצוא ביטחוני}} {{ח:ת}} יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל למדינה אחרת בהיקף של למעלה ממאתיים מיליון שקלים חדשים יובא לאישור ועדת משנה של ועדת השרים לביטחון לאומי כאמור {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני#סעיף 47|בסעיף 47(ג) לחוק}}. {{ח:חתימות|י״ד בשבט התשס״ח (21 בינואר 2008)}} * '''אהוד ברק'''<br>שר הביטחון {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] pkmhavwmkgygs98dac1i092f0h0wkts 117 469934 1417286 2022-08-08T00:00:15Z OpenLawBot 8112 הפניה wikitext text/x-wiki #הפניה [[שיחה:תקנות הפיקוח על יצוא ביטחוני (היקף יצוא ביטחוני מכוח הסכם בין מדינת ישראל לבין מדינה אחרת שיובא לאישור ועדת השרים לביטחון לאומי)]] 7s9voc12f9tq1dlyvvfaqzcoarieyhq 1 469935 1417287 2022-08-08T00:00:16Z OpenLawBot 8112 דף ריק wikitext text/x-wiki phoiac9h4m842xq45sp7s6u21eteeq1 0 469936 1417297 2022-08-08T07:11:27Z OpenLawBot 8112 הפניה wikitext text/x-wiki #הפניה [[מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון)]] kjrtl7pfnn3bl19zhz3b8qmwgaw4t8g 0 469937 1417299 2022-08-08T08:00:13Z OpenLawBot 8112 [1342111] תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה), התשע"ב-2011 wikitext text/x-wiki {{ח:התחלה}} {{ח:כותרת|תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה), התשע״ב–2011}} {{ח:פתיח-התחלה}} {{ח:תיבה|ק״ת תשע״ב, 260|תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)}}. {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:מבוא}} בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים#סעיף 2|סעיף 2}} {{ח:חיצוני|חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים|לחוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התשע״א–2011}} (להלן – החוק), ובאישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה: {{ח:סוגר}} {{ח:מפריד}} {{ח:סעיף|1|נוסח האזהרה}} {{ח:ת}} נוסח האזהרה כאמור {{ח:חיצוני|חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים#סעיף 2|בסעיף 2 לחוק}} יהיה לפי הנוסח {{ח:פנימי|תוספת|שבתוספת}}. {{ח:סעיף|2|מתן אזהרה}} {{ח:ת}} מתן האזהרה ייעשה במסירתה למוזהר עצמו בעת הימצאו במוסד הרפואי, ככל שהדבר אפשרי, או במשלוח האזהרה בדואר רשום למוזהר למען הידוע ככתובת מגוריו או כתובת מקום עבודתו. {{ח:סעיף|3|תחילה}} {{ח:ת}} תחילתן של תקנות אלה שישים ימים מיום פרסומן. {{ח:קטע2|תוספת|תוספת}} {{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 1|תקנה 1}})}}}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} {{ממורכז|'''לפי {{ח:חיצוני|חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים|חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התשע״א–2011}}'''}} {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים#סעיף 2|סעיף 2 לחוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התשע״א–2011}}, אני מזהיר אותך בזה, כי אם בתקופה של 12 חודשים מהתאריך הנקוב בחתימת אזהרה זו תשוב ובהמשך למעשיך מיום . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . תבצע מעשה אלימות פיזית, אלימות מילולית או השחתה של רכוש במוסד הרפואי . . . . . . . . . . . . . . . . . . (שם המוסד), אהיה רשאי להורות על מניעת כניסתך למוסד זה, למעט לצורך קבלת טיפול רפואי הנדרש לך, לתקופה של עד שלושה חודשים, אם תנקוט במוסד מעשה אלימות מילולית או מעשה השחתה של רכוש, או לתקופה של עד שישה חודשים אם תנקוט במוסד מעשה אלימות פיזית. {{ח:סעיף*}} {{ח:ת}} תאריך . . . . . . . . . . <wbr>. . <wbr>. . . . . . . . . . שם ותפקיד החותם . . . . . . . . . . . . . . . . . . . חתימה וחותמת . . . . . . . . . . <wbr>. . . <wbr>. . . . . . . . . . {{ח:חתימות|ג׳ בכסלו התשע״ב (29 בנובמבר 2011)}} * '''בנימין נתניהו'''<br>ראש הממשלה ושר הבריאות {{ח:סוגר}} {{ח:סוף}} [[קטגוריה:בוט חוקים]] 9ryzp019yw5onx9kfb3cj52j5m3e9yh 117 469938 1417300 2022-08-08T08:00:14Z OpenLawBot 8112 הפניה wikitext text/x-wiki #הפניה [[שיחה:תקנות למניעת אלימות במוסדות רפואיים (אזהרה)]] 2c6n91vd465kmeez6cyf98upnvt5qke 1 469939 1417301 2022-08-08T08:00:15Z OpenLawBot 8112 דף ריק wikitext text/x-wiki phoiac9h4m842xq45sp7s6u21eteeq1 0 469940 1417306 2022-08-08T09:04:19Z Fuzzy 29 הפניה לדף [[חוק אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים)]] wikitext text/x-wiki #הפניה [[חוק אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים)]] cdl3e1co93yv9eq050j2h1i9yzuoayr 116 469941 1417310 2022-08-08T09:32:03Z Fuzzy 29 כללי הקלות לחרש (הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו), התשנ"ז-1997 wikitext text/x-wiki <שם> כללי הקלות לחרש (הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו), התשנ"ז-1997 <מקור> ((ק"ת תשנ"ז, 538|כללי הקלות לחרש (הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו)|5822)); ((תשס"ד, 5|תיקון|6268)). <מבוא> בתוקף סמכותה לפי [[+|סעיף 2]] [[=החוק|לחוק הקלות לחרש, התשנ"ב-1992]], לאחר התייעצות עם ארגוני חרשים ובאישור ועדת החינוך והתרבות, קובעת מועצת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו כללים אלה: @ 1. הגדרות (תיקון: תשס"ד) : בכללים אלה - :- "הרשות" - הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו תאגיד על פי [[=חוק הרשות|חוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, התש"ן-1990]] (להלן - חוק הרשות); :- "המנהל הכללי" - המנהל הכללי של הרשות; :- "חברת החדשות" - שהוקמה לפי [[חוק הרשות]]; :- "כתוביות" - לרבות כתוביות שהמנהל אישר לבעל הזיכיון כי הן מופצות ונקלטות בהיקף רחב, בשיטה המאפשרת הופעתן על המסך לפי דרישה; :- "ערוץ כלל ארצי" - כהגדרתו [[בכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (שידור תכניות טלוויזיה בידי בעל זיכיון), התשס"ג-2002]]. @ 2. שידורי טלוויזיה לכבדי שמיעה (תיקון: תשס"ד) : (א) בסעיף זה, "שידורים" - תכניות שמשדר בעל זיכיון לשידורי טלוויזיה באחת מהשפות עברית, ערבית ורוסית, שאינן בשידור חי. : (ב) שלושים וחמישה אחוזים לפחות מכלל השידורים שישודרו מדי חודש בחודשים ספטמבר 2003 עד ינואר 2004, ילוו בכתוביות. : (ג) חמישים אחוזים לפחות מכלל השידורים שישודרו בין השעות 19.00 ו-24.30, מדי חודש החל בחודש ינואר 2004, ילוו בכתוביות. : (ד) חמישים אחוזים לפחות מכלל השידורים, שישודרו מדי חודש החל בחודש פברואר 2004, ילוו בכתוביות; אין באמור בהוראה זו כדי לגרוע מהוראת סעיף קטן (ג). : (ה) הכתוביות בשידורים בעברית יהיו בעברית, הכתוביות בשידורים בערבית יהיו בערבית והכתוביות בשידורים ברוסית יהיו ברוסית. : (ו) מחצית לפחות מן השידורים שילוו בכתוביות כאמור בסעיפים קטנים (ב) עד (ד) יהיו תכניות שאינן מיועדות לילדים או לנוער. : (ז) תכנית אחת בשבוע בערוץ, שמשכה אינו פחות מחצי שעה, שהיא בעברית או מדובבת לעברית ומיועדת לילדים שאינם קוראים, תתורגם לשפת הסימנים. @ 3. שידור עם כתוביות : (א) הרשות תשדר בליווי כתוביות, בין היתר, בתכניות כגון: תכניות תעודה, דרמה, תכניות לבני נוער. : (ב) המנהל הכללי, באישור מועצת הרשות, יקבע אילו שידורים ילווו בכתוביות על המסך ואילו בכתוביות טלטקסט. : (ג) בקביעת שידורים אלה תישקל, בין היתר, מידת הענין והגיוון של התכניות, וכן היכולת הטכנית להכין כתוביות ועלות ההכנה. @ 4. שידורי חדשות (תיקון: תשס"ד) : (א) עיקר החדשות ותמצית תוכנן של הכתבות ילוו בכתוביות בשפה העברית, בשיעור כמפורט לגבי כל תקופה להלן: :: (1) עד יום ה' בחשון התשס"ד (31 באוקטובר 2003) - שליש לפחות ממהדורות החדשות המרכזיות, ומן המהדורות המסכמות או המבזקים המסכמים בלילה שישודרו מדי חודש; :: (2) מיום ו' בחשון התשס"ד (1 בנובמבר 2003) עד יום ט' באייר התשס"ד (30 באפריל 2004) - שני שלישים לפחות מן המהדורות האמורות בפסקה (1), שישודרו מדי חודש; :: (3) החל ביום י' באייר התשס"ד (1 במאי 2004) - כל המהדורות האמורות בפסקה (1). : (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), החל ביום הקובע ילוו כל מהדורת חדשות מרכזית, כל מהדורה מסכמת או מבזק מסכם בלילה, בכתוביות או בתרגום לשפת סימנים במשך כל המהדורה או המבזק, למעט ראיונות הנערכים בשידור חי; לענין זה, "היום הקובע" - שלושה חודשים מיום שהודיע המנהל לבעלי הזיכיונות בערוץ 2 ובערוץ השלישי כי שידוריהם ניתנים להפצה ולקליטה בהיקף רחב, בשיטה המאפשרת הוספת כתוביות הנראות על המסך לפי דרישה. : (ג) במגזין החדשות השבועי המסכם ביום ו', ילוו בכתוביות - :: (1) עד יום ה' בחשון התשס"ד (31 באוקטובר 2003) - שתי כתבות, אם הכנתן נסתיימה לפני השעה 14.00 ביום השידור; :: (2) החל ביום י"ב בחשון התשס"ד (7 בנובמבר 2003) - כל כתבה, אם הכנתה נסתיימה לפני השעה 14.00 ביום השידור. : (ד) במהדורת חדשות מרכזית יומית, בכל אחד מימי השבוע ילוו בכתוביות בשפה העברית: :: (1) מיום ו' בחשון התשס"ד (1 בנובמבר 2003) עד יום ט"ז בחשון התשס"ה (31 באוקטובר 2004) - עשרים וחמישה אחוזים לפחות מן הכתבות; :: (2) החל ביום י"ז בחשון התשס"ה (1 בנובמבר 2004) - מחצית לפחות מן הכתבות. : (ה) מהדורת חדשות מסכמת ותכנית בעניני היום ששודרה בסמוך לפניה, ילוו בתרגום לשפת הסימנים לפחות פעמיים בשבוע, בימי חול שבהם לא משודרת בערוץ כלל ארצי אחר מהדורת חדשות המתורגמת לשפת הסימנים. : (ו) מהדורת חדשות אחת לשבוע בשפה הערבית תתורגם לשפת הסימנים. : (ז) פריצות בלתי מתוכננות מראש של שידורי חדשות בשל אירועים מיוחדים, ילוו בתרגום לשפת הסימנים או בכיתוב על פני המסך, לגבי עיקר הדברים שבשידור. @ 5. פרסום : הרשות תפרסם את התכניות המלוות בכתוביות ואת תכנית החדשות המתורגמת לשפת הסימנים, כן יצוין אם הכתובית היא כתובית על המסך או כתובית טלטקסט. @ 6. סייג לחובת כתוביות (תיקון: תשס"ד) : שידורים שיתורגמו לשפת הסימנים, מעבר לנדרש לפי [[החוק]], אינם חייבים בליווי כתוביות. @ 7. הקלות לבעל זיכיון חדש (תיקון: תשס"ד) : מועצת הרשות רשאית לפטור בעל זיכיון מחלק מהוראות כללים אלה, לגבי השנתיים הראשונות של תקופת זיכיונו, ובלבד שמחויבויותיו לפיהם לא יפחתו מהקבוע [[בחוק]]. <פרסום> י"ד באדר ב' התשנ"ז (23 במרס 1997) <חתימה> גדעון דורון, יושב ראש מועצת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו n5wt3w9k0yacc82vcc4qom8x9ufo1us 116 469942 1417311 2022-08-08T09:32:44Z Fuzzy 29 כללי הקלות לחרש (המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין), התשנ"ט-1998 wikitext text/x-wiki <שם> כללי הקלות לחרש (המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין), התשנ"ט-1998 <מקור> ((ק"ת תשנ"ט, 207|כללי הקלות לחרש (המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין)|5943)). <מבוא> בתוקף סמכותה לפי [[+|סעיף 2]] [[=החוק|לחוק הקלות לחרש, התשנ"ב-1992]], לאחר התייעצות עם ארגוני חרשים ובאישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, קובעת המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין (להלן - המועצה) כללים אלה: @ 1. הגדרות : בכללים אלה - :- "אפיק ילדים" - כהגדרתו [[=כללי הבזק|בכללי הבזק (שידורי בעל זכיון), התשמ"ח-1987]] (להלן - כללי הבזק); :- "בעל זכיון" ו"הפקה מקומית" - כהגדרתם [[בסעיף 6א לחוק הבזק, התשמ"ב-1982]]; :- "חדשות מקומיות" - כמשמעותם [[בסעיף 22 לכללי הבזק]]; :- "כתוביות מסך" - כתוביות המופיעות בתחתית מרקע הטלוויזיה. @ 2. סוגי המישדרים עם כתוביות מסך : מבלי לגרוע מהוראות [[סימן (ד) לכללי הבזק]], ילווה בעל זיכיון בכתוביות מסך 25% לפחות מהמישדרים מהפקה מקומית שאינם משודרים בשידור חי, ומתוכם 25% לפחות באפיק ילדים. @ 3. מישדרי חדשות בליווי שפת סימנים : בעל זיכיון ילווה בתרגום לשפת סימנים מישדר חדשות מקומיות שהוא מפיק בשידור חי, בהיקף שלא יפחת מפעם אחת בשבוע, וכן כל שידור חוזר של אותו מישדר חדשות שלווה במקור בתרגום לשפת הסימנים. @ 4. פרסום באמצעי התקשורת : בעל זיכיון יפרסם, במסגרת פרסומיו בדבר לוח המשדרים השבועי בהתאם [[לסעיף 52 לכללי הבזק]], את מועדי שידורם של המישדרים המלווים בכתוביות מסך ושל מישדר החדשות המלווה בתרגום לשפת הסימנים. @ 5. התייעצות : בתום שנה מיום תחילתם של כללים אלה תשוב המועצה ותתייעץ עם ארגוני החרשים. <פרסום> ד' בתשרי התשנ"ט (24 בספטמבר 1998) <חתימה> צבי האוזר, יושב ראש המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין hfgtem64l2wgc9pwjsz5k9q8j0juec5 116 469943 1417312 2022-08-08T09:33:17Z Fuzzy 29 כללי הקלות לחרש (רשות השידור), התשנ"ה-1995 wikitext text/x-wiki <שם> כללי הקלות לחרש (רשות השידור), התשנ"ה-1995 <מקור> ((ק"ת תשנ"ה, 1406|כללי הקלות לחרש (רשות השידור)|5678)); ((1728|ט"ת|5697)). <מבוא> בתוקף סמכותו לפי [[+|סעיף 2]] [[=החוק|לחוק הקלות לחרש, התשנ"ב-1992]] (להלן - החוק), באישור שרת התקשורת, לאחר התייעצות עם ארגוני חרשים ובאישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת (להלן - הועדה), קובע הועד המנהל של רשות השידור (להלן - הרשות), כללים אלה: @ 1. הגדרות : בכללים אלה - :- "שידורי הטלויזיה" - שידורי הערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית בעברית ובערבית; :- "המנהל הכללי" - המנהל הכללי של הרשות; :- "כתוביות מסך" - כתוביות המופיעות על מרקע הטלויזיה; :- "טלטקסט" - שידור טלויזיה המופיע על המרקע לפי בחירת הצופה בלבד, אם המקלט מצויד בפענח המיועד לכך. @ 2. סוגי התכניות עם כתוביות : הרשות תשדר כתוביות מסך וכתוביות בשיטת טלטקסט בתכניות תעודה ותכניות דרמה מקוריות, בשיעור שלא יפחת מרבע משידורי הטלויזיה שאינם משודרים בשידור חי. @ 3. נוהל אישור שידורים עם כתוביות : (א) המנהל הכללי, באישור הועד המנהל, יחליט אילו שידורים, בלוח השידורים בעברית ובערבית מבין השידורים החייבים בכתוביות לפי [[סעיף 2]] ילווו בכתוביות מסך ואילו שידורים ילווו בכתוביות בשיטת טלטקסט; לוח השידורים יובא כאמור לאישור הועד המנהל בסמוך למועד אישור המערכת העונתית של השידורים בידי מליאת הרשות. : (ב) בהחלטתו כאמור יביא המנהל הכללי בחשבון את היכולת הטכנית לתרגם את התכניות וישקול גם את מידת הענין והגיוון בתכניות. @ 4. מהדורת שפת הסימנים : (א) פרק החדשות במהדורת הלילה המאוחרת של שידורי הטלויזיה (להלן - הפרק), ילווה בתרגום לשפת הסימנים מדי ערב, כל עוד הוא משודר. : (ב) נתבטלו שידור הפרק או המהדורה כולה, יקבע הועד המנהל תכנית חדשות שבועית אחרת שתלווה בתרגום לשפת הסימנים. @ 5. פרסום באמצעי התקשורת (תיקון: תשנ"ה) : הרשות תפרסם, מזמן לזמן, בלוחות המשדרים המופצים באמצעי התקשורת את התכניות המלוות בכתוביות; בפרסום יצוין אם הכתובית היא כתובית מסך או כתובית בשיטת טלטקסט; כמו כן תפרסם הרשות את מהדורת החדשות השבועית, שלפי [[סעיף 1(2) לחוק]] תהיה מתורגמת לשפת הסימנים. @ 6. דיון מחדש : בתום שנה מיום התחילה של כללים אלה ישוב הועד המנהל ויתייעץ עם ארגוני החרשים בכל הנוגע לכללים ויביא לאישור השר והועדה את מסקנות ההתייעצות. <פרסום> י"ג בניסן התשנ"ה (13 באפריל 1995) <חתימות> * מיכה ינון, יושב ראש רשות השידור * נתאשר., שולמית אלוני, שרת התקשורת nnciuop32u3i3dbz86m39mms2n3uqap 0 469944 1417314 2022-08-08T09:40:36Z Fuzzy 29 הפניה לדף [[כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות)]] wikitext text/x-wiki #הפניה [[כללי המים והביוב (תשלומים בעד שירותי מים וביוב במועצות אזוריות)#]] 7xhpbg585cje0af5jrut2wm6tiqdal8 10 469945 1417318 2022-08-08T09:59:31Z Nahum 68 מיחזור משנת 2017 wikitext text/x-wiki {{ציטוט השבוע 2017 32}} 2eh1iwbyqbl7k8x72q1n83u16ks1tbf